כְּיוֹבֵל שָׁנִים זָכִיתִי לִהְיוֹת מִ“נּוֹשְׂאֵי הַדֶּגֶל” בְּמַעֲרֶכֶת הַתְּחִיָּה הַלְאֻמִּית שֶׁלָּנוּ, בֶּן־לְוָיָה וְנוֹשֵׂא־כֵלִים לְכַמָּה וְכַמָּה מַנְהִיגִים, חֲלוּצִים רִאשׁוֹנִים וְסוֹלְלֵי־דֶרֶךְ מִבְּנֵי דוֹרִי. עָבַדְתִּי בִּמְחִיצָתָם, נִפְגַּשְׁתִּי אִתָּם וּרְאִיתִים עַל מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל תְּחִיַּת עַם וּבִנְיַן אָרֶץ. רַבִּים מֵהֶם הָלְכוּ כְּבָר לְעוֹלָמָם, וְהֵם וּפָעֱלֵיהֶם נַעֲשׂוּ כְבָר לְנַחֲלַת הַהִסְטוֹרִיָה.

מַאֲמָרַי וּרְשִׁימוֹתַי שֶׁנִּקְבְּצוּ בְסֵפֶר זֶה נִכְתְּבוּ לְשַׁעְתָּם, בְּהִזְדַּמְּנֻיּוֹת שׁוֹנוֹת, וְלֹא נִתְכַּוְּנוּ לְתָאֵר אֶת הָאִישִׁים בִּמְלוֹא דְיוֹקְנָם וְקוֹמָתָם, כָּרָאוּי לָהֶם, אֶלָּא לָתֵת קַוִּים מְרַפְרְפִים, כְּעֵין קַוֵּי מִילּוּאִים, פְּרִי הִתְרַשְׁמוּתִי הָאִישִׁית. לְכַמָּה מִן הָאִישִׁים, שֶלֹא מָצְאוּ בְּחַיֵיהֶם אֶת הַעֲרָכָתָם וּבְמוֹתָם “לֹא נִסְפְּדוּ כַהֲלָכָה” – חוֹב כָּבוֹד אֲנִי מְשַׁלֵּם.

וּבְשַׁעַר הַסֵּפֶר רוֹאֶה אֲנִי לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹדָתִי הָעֲמֻקָּה לִידִידַי, אֲשֶֹר אָסְפוּ אֶת מַאֲמָרַי שֶׁהָיוּ פְּזוּרִים בְּכִתְבֵי־עֵת וְגַם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַטֹּרַח לְהוֹצִיאָם בְּסֵפֶר מְיֻחָד. בְּעִקָר חַיָּב אֲנִי תּוֹדָה וְהוֹקָרָה לִידִידִי הַנַּעֲלֶה, הַהִסְטוֹרְיוֹן וְאִיש הַמַּדָּע, הַפְּרוֹפֵיסוֹר ד"ר יוֹסֵף קְלוֹזְנֶר שֶׁהִמְרִיצַנִי לְכַךְ וְגַם כָּתַב דִּבְרֵי הַקְדָמָה נִלְבָּבִים לַסֵּפֶר.

וְתַעֲמֹד עַל הַבְּרָכָה רַעְיָתִי הַיְקָרָה, ד"ר מִרְיָם קִיסִילוֹבָה־סְמִילַנְסְקִי, “הָעֵזֶר כְּנֶגְדִּי” הַמַשְׁרָה עָלַי תָּמִיד הַשְׁרָאָה צִיבּוּרִית וְסִפְרוּתִית, מְעוֹדֶדֶת אוֹתִי וְעוֹמֶדֶת לִימִינִי גַּם בִּזְּמַנִּים הַחֲמוּרִים בְּיוֹתֵר.

ד. ס.

ההיסטוריה — כיצד היא נכתבת?

בספר היסטורי “תהום אל תהום קורא” — אדם גדול מושיט את ידו לאדם גדול שני. שורה של בני־אדם מוּפְלָאִים, יוצרים של רעיונות גדולים ונועזים, מופעת לפנינו; ודומה, כאילו הגדולים הללו ממלאים את כל חללה של ההיסטוריה האנושית או הלאומית.

וכך הדבר גם בהיסטוריה של איזו תנועה חשובה; בולטים ונראים מתוכה רק גדולי־הדור, היוצרים והמחדשים של הרעיונות העיקריים והגדולים של התנועה.

ואולם באמת הרי זו רק טעות־החושים. האדם הגדול הוא רק, כאלוהיו של אריסטו', “המניע הראשון” של כל תנועה היסטורית ושל כל מפעל היסטורי. הגישום בא לא על־ידו. אילמלא עמדו לימינו של האדם הגדול בני־אדם קטנים ממנו בכוח־החידוש, אבל די גדולים באמונתם העמוקה בחידוש המוכרז על־ידי הגדול ובאהבתם הלוהטת לחידוש זה, היה הרעיון המחודש או החדש־מעיקרו של הגדול נשאר נשמה ערטילאית בלא גוף–רעיון תלוי באויר, מחוסר־ממשות. שהרי שאלה חמורה היא זו: “תהום אל תהום קורא” — ומי מקשר את התהומות? ומי ממלא את המרחקים שבין תהום לחברתה? –

האנושׁיות כְּפוּיַת־הטובה וְקִצְרַת־הזכרון אינה שואלת שאלה זו. היא קולטת לתוך זכרונה שמות אחדים של גדולים, ולהם היא מַעֲנֶקֶת את כל הגדוּלָה והתפארת של המפעל ההיסטורי או של התנועה הלאומית. שאר הנפשות הפועלות במחזה ההיסטורי מִשְׁתַּכְּחוֹת למחצה או לְגַמְרָן. “עשרה דורות מנוח עד אברהם – בא אברהם ונטל שכר כולם”… כך הוא בכל תנועה ותנועה, וכך הוא גם בתנועת־התחיה שלנו.

הכל זוכרים את בן־יהודה, פינסקר, הרצל ואחד־העם. אבל מי זוכר כיום את עשרות ומאות העסקנים של חובבי־ציון ושל הציוניות, שאילמלא הם לא היתה התנועה נעשית תנועה כלל והיתה נשארת רעיון בלבד, כמו בימי אלקלעי, קאלישר והֶס? – והרי בלא המגשמים הללו של הרעיונות, שהונחו ביסודה של תנועת־התחיה, לא היו לנו כיום לא התחלה של בית לאומי, לא לשון עברית מדוברת ולא ספרות עברית חיה.

והדבר כך הוא לא רק מפני שרעיון גדול זקוק למעריצים שלו, ל“חסידים” שלו, שזולתם הוא הולך ומתנדף מעט־מעט. כך הוא הדבר גם מטעם אחר:

כל רעיון גדול, כשמגעת שעת־הגישום שלו, בעל־כרחו הוא נתקל במכשולים קשים. אילמלא היתה המציאות מתנגדת תחילה לכל רעיון חדש באמת, לא היה אידיאל מצוי בעולם. רעיון, שהמציאות אינה מתנגדת לו, אין בו חידוש ואין בו גודל ורוממות. וגודל ורוממות אלה מתבלטים באידיאל ביותר בו ברגע, שהוא מנסה לֵיעָשות מציאות – והמציאות מתנגדת לו בכל תוקף. אז באה האכזבה הגדולה, הגְרוּרִים וקטני־הנפש, שדבקו ברעיון החדש בימי־הזוהר הראשונים שלו, עוזבים אותו, וסכנה צפויה לו, שיעבור ויבטל מן העולם או שיתערפל וִיטַּשטש כל־כך, עד שישאר זֵכֶר לו אך בספר בלבד, – אבל אז קמים בני־אדם בעלי לב חם ורוח עֵרָה, שמקבלים את הרעיון מידי יוצרו או מחַדְשוֹ, והם הם שמצילים אותו מן הסכנה של ביטול וטישטוש. ובמובן זה חייב הרעיון תודה על קיומו והתגשמותו לא כל־כך ליוצריו או מְחַדְשָׁיו כמו למקיימיו ומגשמיו.

ואחד מן המצוינים שבין מקיימי־הציוניות ומגשמיה הוא דוד סמילנסקי.

וקודם־כל: הוא אחד מאותם הציוניים, שלא נעשו ציוניים מעולם, אלא היו ציוניים תמיד, מִשַׁחַר־ילדותם. החינוך העברי הגמור, הדתי־הלאומי שלהם עשה בשבילם את הציוניות דבר מובן מאליו. דוד סמילאנסקי היה מְעוּרֶה בציוניות מילדותו כמו שהיה מְעוּרֶה בספורי התורה על האבות בארץ־כנען וכמו שהיה מעורה ב“אהבת־ציון” של מאפו וב“עת לטעת” של סמולנסקין, ב“המליץ” של ארז וב“כנסת־ישראל” של שפ"ר, והציוניות נעשתה לו לא רעיון מופשט, אלא דרך מדרכי־החיים. אי־אפשר היה לו לצייר את מציאות־עצמו זולת הציוניות. ואין הדבר תמוה כלל. הן אמנם נולד ובילה את ימי־ילדותו הראשׁונים באוקראינה, אבל בפועל היה גם אז לא שם, אלא בהר־ציון ובירושלים, בחברון ובבית־לחם.

וכך נתקשר ברעיון הציוני קשר לא־ינתק לכל ימי־חייו, יהא מה שיהיה לרעיון. גורל אחד לו ולרעיון – בהצלחותיו ובכשלונותיו, בשִׂיאוֹ ובמפלתו. הוא והרעיון – אחד.

עדיין הוא עלם צעיר, באב תרנ"א, – וכבר הלך כחלוץ לארץ־ישראל. כשנה עבד בראשון־לציון. שׁבעה חדשים ישב עם משה, זאב, מאיר ושפרה סמילנסקי בצריף־עץ בחדרה, שהפילה אז חללי־קדחת לרוב, ואך הקדחת הארורה הכריחה אוֹתו לחזור לרוסיה.

ועסקן ציוני נעשה דוד סמילנסקי עוד בשנות 1895/6, כשנעשה מוּרְשֶׁה של הועד לחובבי־ציון בעיר סמילה (פלך קיוב). אבל עסקנותו גדלה מיד אחר הקונגרס הציוני הראשון. זאב טיומקין הבלתי נשכח, שהיה רב מטעם־הממשׁלה ביֶליסַבָטגראד, מִתְמַנֶּה מוּרְשֶׁה מטעם הקונגרס הציוני לפלכי־הדרום של רוסיה, והמזכיר שלו הוא – דוד סמילנסקי. טיומקין היה אידיאליסטן טהור, אדם בעל־רגש ובעל־מעוף ונואם מצוין; אבל את כל העבודה הציונית הטעין על שכמו של סמילנסקי. וכל מה שעשה טיומקין, כביכול, באמת עשה דוד סמילנסקי. הוא ניהל את “האיפארכיה הדרומית” הגדולה בכל הנוגע לתעמולה ציונית, לעבודה תרבותית עברית (“חדרים מתוקנים”, הפצתם של ספרי “תושיה” ו“אחיאסף”, ועוד) ולעבודה מעשית מסועפת (הפצת שקלים, “מניות של הבאנק הקולוניאלי”, תרומות לקרן הקיימת ועוד). וביחד עם זה עָקַב אחרי כל העבודה הציונית המרובה בכל רחבי רוסיה הדרומית, עבודה, שהיה נותן דין־וחשבון עליה בעתונים עבריים, רוסיים ורוסיים־יהודיים. הוא היה הכרוניסטן האמיתי של התנועה הציונית: בקורֶספונדָנציות ובמאמרים, שפירסם בעברית וברוסית, לא הניח דבר ציוני גדול וקטן, שלא רָשַׁם אותו ולא פירסם את חשיבותו בקהל הקוראים, וזו היתה התעמולה הטובה ביותר בשביל הרעיון הציוני.

ודוד סמילנסקי לא היה אחד מציוני־הגלות, שמצאו את סיפוקם בעבודה בשביל ארץ־ישראל – והם עצמם נשארים בגולה. כך היו נוהגים קודם הכרזת־באלפור העשירים והאמידים שבציוניים: היו תורמים תרומות מסוימות לישוב־ארץ־ישראל והיו מנהלים תעמולה, שאחרים יסעו לארץ־ישראל; אבל הם עצמם כלום יבערו ויכסלו לעזוב את אוקראינה הברוכה או את מוסקבה ופטרבורג, ווארשה ולודז וילכו לנוע על מדינה תורכית דלה ועזובה? – הרי את חובתם לרעיון הם ממלאים בשׁלֵמוּתָה – ומה יש לתבוע מהם עוד? – דוד סמילנסקי לא כך חשב. הציוניות לא היתה בשבילו רק ענין של תעמולה בלבד: ענין של חיים היתה לו תמיד. והוא, עשיר בן־עשיר, שהיה יכוֹל לחיוֹת ברוָחָה באוקראינה, לעשות בה עסקים טובים ולצאת ידי חובת־ציוניות בנדבות ובמאמרים, עוזב את רוסיה לעולם עוד קודם מלחמת־העמים הראשונה, כשעדיין היתה ארץ־ישראל עניה ודלה ושום תקוה להתפתחות לא נשקפה לה בימי השלטון התורכי העריץ והרַשְׁלָנִי כאחד, ועובר ליפו המלוכלכת, וחי בתנאים, שלא הורגל בהם בעיר־מולדתו כלל וכלל, וסובל את כל סבלותיהם של הארץ העזובה והשוממה ושל הישוב העני והדל.

ואף כאן בארץ הוא ממשיך בעבודה כפולה זו: עבודה מעשית, ישובית כלכלית, מצד אחד, ועבודה תרבותית וספרותית, מצד שני.

דוד סמילאנסקי היה המזכיר של הגימנסיה “הרצליה”, כשזו אך התחילה צועדת את צעדיה המאוששים הראשונים, היה אחד מראשוני־הראשונים בין מיסדיה של תל־אביב: היה חבר הועד הראשון של “אחוזת־בית” בשנת תרס“ו: בשנות תרס”ו–תר“פ היה חבר הועד של תל־אביב, ובשנות תרפ”א–תרפ“ב – חבר בעירית תל־אביב. ומאז הוא אחד מן הפקידים החשובים ביותר שבעירית תל־אביב. בשנות תרפ”א–תרפ“ז היה המפקח הכללי על כל עניני העיריה, ומשנת תרפ”ז עד היום הוא עומד בראשה של מחלקת־המים העירונית, העלה את המחלקה הנתונה לפיקוחו לגובה של הכנסה, ששום אדם לא פילל לו מעולם. הוא גם היה אחד מן המיסדים והבונים הראשונים של המרכז המסחרי הראשון בתל־אביב. וביחד עם זה אין דבר צבורי ותרבותי, שאין דוד סמילנסקי עוסק בו בנאמנות ובחבּה, לא לשם כבוד ופרסום, אלא לשמה של הציוניות, לשמה של התחיה העברית, המדינית, הכלכלית והתרבותית כאחת.

ואף עכשיו הוא מוסיף לעקוב אחר כל מה שנעשה בארץ בכלל ובתל־אביב בפרט, ומאמריו המרובים בעתונות נותנים מושג נכון מכל הנעשה להתפתחותה של תל־אביב במשך כל שנות־קיומה, מראשיתה ועד היום. ולא לחינם נחשב סמילנסקי ל“היסטוריון של תל־אביב”.

אבל, אם יש חשיבות מרובה לעבודתו הישובית והתרבותית של דוד סמילאנסקי, יש לדעתי ערך גדול עוד יותר להיחס המיוחד, שבו התיחס אל תנועת־התחיה במשך קרוב לחמישים שנות עבודה בלתי־פוסקת.

כל מי שׁיודע את הפגעים המרובים, שפגעו בתנועת־התחיה ובישוב הארצישראלי במשך חמישים השנים הללו, יתפלא וישתומם, כיצד החזיקה התנועה מעמד בכל החליפות, שבאו עליה, ובכל המכות המרובות, שהוכתה פעם אחר פעם.

עוד בשנת 1882, כשאך התחילה תנועת ההגירה לארץ־ישראל עם התיסדותה של חברת־ביל"ו, כבר הוכתה התנועה מכה רבה: הממשלה התורכית גזרה על כניסתם של יהודי רוסיה ורומניה בהמונים לארץ־ישראל, התחילה התגנבוּת לתוך הארץ או כניסה “לא בהמונים” (ועשרה יהודים בבת אחת נקראו “המון” לשם קבלת בקשיש). ולאחר זמן באה מכה שניה: נאסרה קנית־קרקעות על־ידי יהודים, שאינם נתיני־תורכיה או נתיני הממשלות המערביות התקיפות. ההתלהבות של חובבי־ציון עמדה אז בנסיון בפעם הראשונה.

ובשנת 1891–1892, סמוך ל“גֵּירוש מוסקבה” גדלה העליה לארץ ונתרבתה קנית־הקרקעות, והספסרות בקרקע אף היא עמה, – ושוב הופסקה העליה מטעם הממשלה התורכית, וכסף יהודי מרובה (לפי ערך הכסף בימים ההם), שניתן לערביים בתור דמי־קדימה בעד קרקעות, הלך לאיבוד, ושׁטף העולים זָרַם בחזרה לרוסיה, והרבה מהם הוציאו דִבָּה על הארץ ועל עסקניה. אז גדלה האכזבה בעולם היהודי, וחובבי־ציון כפפו ראש והלכו קדורנית מפני המאורעות והמעשים המעציבים, שתאר אחד־העם בצבעים שחורים מאד ב“אמת מארץ־ישראל” (הראשונה) ומרדכי בן הלל הכהן במאמר “נחלה מבוהלת”.

ואחר־כך באו הימים הקשים ביותר לישוב לאחר שנתגלה כל הרקב שבפעולותיהם של פקידי רוטשילד ולאחר שנסתלק הבארון מלתמוך את המושבות תמיכה בלתי־ אמצעית. ושוב גדל היאוש בקרב חובבי־ציון ו“אחד־העם” כתב אז את ה“אמת” השניה, שלמרות קיצורה היא בעיקר־תכנה קשה מן הראשונה.

תקופה קצרה של “עלית־נשמה” היתה למחנה הציוני בימי הקונגרסים הראשונים. אבל הרצל “נתקל בקושטה בחומת־ברזל” ומצא לנכון להציע לפני הקונגרס הששי את אוגאנדה, — והתחילה מלחמה קשה בפנים־המחנה של הציוניים (“ציוני־ציון” ואוגאנדיסטים־טריטוריאליסטים), שׁנסתיימה בפטירתו קודם־זמנה של הרצל וב“יום־קטנות” ארוך, שנמשך כל ימי־נשׂיאותו של דוד וולפסון. שוב מצב מדוכא וקודר ושוב אכזבה ויאוש.

ואין אני צריך להרבות דברים על האכזבות המרובות והאיומות, שבאו אחר הכרזת־באלפור. בשנות הפרעות והמהומות, שחזרו ונשנו לסירוגים אחר כל זמן קצר של מנוחה ושל בנין והלכו ונמשכו עד מאורעות תרצ“ו – תרצ”ח. היו ימים לא־מועטים, שבהם נדמה היה אף לאופטימיסטים שבינינו, כאילו כל עבודתנו בארץ נידונה לכליה.

במשך ארבעים וחמש שנות הציוניות האחרונות תקפו האכזבה והיאוש את גדולי־הדור. כתב דברי־יאוש אדם כאחד העם, פיקפק והיסס אדם כביאליק, קרוב היה ליאוש אדם כברֶנר; וסופרים כמנדלי, פרץ, פרישמן וברדיצ’בסקי הביעו בגלוי את אי־אמונתם בכל התנועה הציונית ובכל מעשיה בארץ־ישראל.

כיצד החזיקה התנועה מעמד? מי עמד לה בשעת־דחקה?

— ציוניים כדוד סמילנסקי. הם לא נתאכזבו אף בשׁעת הפגעים הנוראים ביותר. הם לא נואשו אף בשעה שדומה היה, שאין תקוה עוד. ולא לפלא הדבר: הרי הציוניות היתה חלק מנשמתם, עצם מעצמותם הנפשית – וכיצד יסתלקו מעצמם? –

שׁני מלאכים טובים ליוו את דוד סמילנסקי ושכמותו בעבודתם הציונית: אהבה לאין שיעור ואמונה בלא גבול. הם אהבו את המולדת ההיסטורית של אומתם, שעל צד האמת אך בה חיו מילדותם, בשעה שכל מזונם הרוחני היו – התנ“ך והאגדה התלמודית־המדרשית, “אהבת ציון” ו”בין שִׁנֵי־אריות". ומתוך אהבה עמוקה זו גם האמינו בהכרחיותה של תחית־המולדת ותקומת־האומה בתוכה, האמינו אמונה נעדרת פיקפוק והיסוס, כמו שאדם מאמין במציאותו, בחייו, במעשיו הטבעיים ההכרחיים.

זהו מה שהציל את התנועה והביא אותה עד לידי מצבה כיום. הצילו אותה העסקנים המסורים לה בלא לבקש חשבונות רבים, שעבדו לטובתה בכל התנאים ובכל המסיבות. אותם העסקנים, שלעסוק בציוניות ולהפיץ את הרעיון הגדול המונח ביסודה היה להם צורך נפשי, ועל־כן עבדו שלא על מנת לקבל פרס, ולא כפקידים וממונים, אלא כנושאי־דגל.

ודוד סמילנסקי הוא אחד מן המצוינים שבנושאי־דגל אלה. כחמשים שנה שקוע הוא בציוניות, במעשית כברוחנית, בישובית כבתרבותית, ומעולם לא עבד את עבודתו לשם קבלת־פרס, ומעולם לא ביקש גדולה וכבוד לעצמו. מעולם לא תבע שכר־עבודתו, עבודת־הקודש, שעבד אותה בלא־הפסק ובלא ליאות עשרות בשנים.

והשכר הקטן ביותר, שאנו יכולים לשלם לו בעד עמל גדול במשך דור שלם, הוא להוציא את מבחר כתביו, שפירסם במשך עשרות בשנים.

אבל שכר זה יהא לא רק לו, לעצמו; הוא יהא גם לנו. כי במאמריו המרובים והשונים מתגלמים לפנינו כל הצלחותיה וכשלונותיה של תנועת־התחיה בחוץ־לארץ ובארץ מן הצד המדיני והכלכלי ומן הצד הרעיוני והתרבותי. ומי שיקרא פרקי־זכרונותיו על אישים ומאורעות, ואפילו את הקורספונדנציות הצנועות ואת המאמרים המלאים עובדות ברורות ומספרים מדויקים, ילמד להכיר מתוכם את דרך השושנים והקוצים של תנועה לאומית גדולה, שיכלה להחזיק מעמד ויכולה היא לצפות לנצחון גמור מפני שיש בשורותיה ציוניים רבי־פעלים ואדירי־ אמונה כדוד סמילנסקי.

ירושלים־תלפיות.

מקום הולדתי וראשית למודי

נולדתי כ“ו תמוז תרל”ה בעיירה קטנה בלוזריה (פלך קיוב, אוקראינה). לאחר שנים מספר העתיקו הורי את מושבם לעיירה הסמוכה רוטמיסטרובקה.

ראשית למודי – ב“חדר”. אחרי כן, מגיל שש, חונכתי כמה שנים בבית האדמו“ר ר' נחומצי טברסקי זצ”ל, יחד עם שני בניו הצעירים. למדתי את ה“בבות” עם המפרשים.

בן 9 למדתי מפי מורה פרטי – תנ“ך עם פירוש המלבי”ם, דקדוק עברי, רוסית ולמודים כלליים אחרים.

אבי ואמי

אבי, ר' ישראל בר' שמעיהו, היה למדן מופלג בנגלה ובנסתר, מאלה ששמם הלך למרחקים. ועם זה היה חובב־ציון נלהב ובא בחליפת מכתבים בעניני חבת ציון עם גדולי הרבנים כר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, ר' שמואל מוהילובר מביאליסטוק, ר' יצחק יעקב רייניס מלידא, ועוד. ניסה גם עטו וכחו בהרצאות וחיבורים על נושאים של שיבת ציון.

אמי, אסתר שיינדיל בת ר' מיכל, היתה מצאצאי האדמו“רים טברסקי מרוטמיסטרובקה, אף חונכה וגודלה ב”חצר", – זו ששימשה במשך עשרות שנים מרכז לרבבות חסידים מאוקראינה ומחבלי רוסיה אחרים.

ה“חצר” ברוטמיסטרובקה

ה“חצר” ברוטמיסטרובקה היתה רחבת ידים, ובבנינים הרבים אשר בה שכנו משפחות הרביים, בניהם ובני בניהם, ועל ידם – גבאים, שד“רים, משרתים ו”כלי קודש" לסוגיהם. במרכז ה“חצר” התנוסס ה“קלויז” שבו היו מתפללים האדמו“רים וחסידיהם שהתקבצו מערים שונות בכל ימות השנה ובפרט ב”ימים הנוראים" ובמועדים אחרים. בימי עֲצָרָה אלה היו כל האכסניות והבתים הפרטיים מתמלאים אורחים עד אפס מקום, ומהם נאלצו לישון על ספסלי ה“קלויז” ועל רצפתו, ובלבד להתחמם באורה של רוטמיסטרובקה וליהנות מזיו צדיקה.

בסביבה זו גדלתי עד שנתי הי"א, ובאותה שנה יצאה משפחתנו את רוטמיסטרובקה ועברה לשכון בכפר ויסקי־הקטנה אשר במחוז יליסבטגרד, פלך חרסון. באותו כפר התגורר בימים ההם סבי וסבתי וכל יוצאי חלציהם – בנים ובנות, חתנים וכלות ונכדים, משפחה מסועפת עד למאד.

באחוזת סבי

סבי ר' שמעיה סמילנסקי, היה איש עשיר, בעל אחוזה גדולה בת אלפי דיסאטינות (כחמשים אלף דונם), משק חקלאי מסועף ומגוון.

הכפר ויסקי־הקטנה נתפרסם בימים ההם כמרכז לקבוצת סטודנטים צעירים אשר נהרו אחרי תורתו של ליב טולסטוי איש יאסנאיה־פוליאנה, עזבו את ספסל הלמודים בבתי הספר הגבוהים והטיפו לחיים טבעיים ופשוטים, לעבודת האדמה ולמלאכת כפים אשר בהם ימצא האדם את לחמו ויתרחק ממותרות ומחיי בזבוז.

ואני, צעיר ורך, אשר זה עתה נעקרתי מסביבת צדיקים וחסידים נלהבים העובדים את ה' ביראה ובאהבה ובאש־דת, הוטלתי פתאום לתוך סביבה של בחורים ובחורות חפשים ומתקדמים, חניכי הספרות הרוסית ובעלי אידיאות חדישות. זו היתה קפיצה ממש מן הקצה אל הקצה.

בנפשי באה מהפכה נפשית עמוקה. מצאתי את עצמי פתאום נתון בין שני כחות מושכים: בין “טולסטואיות” ובין רוח ההשכלה היהודית שנשבה בימים ההם.

חברי ומורי

חברַי בני גילי היו אז: אחי הבכור זאב סמילנסקי, בן 13; דודי משה סמילנסקי, בן 12 וחצי, ודודי מאיר סמילנסקי, בן 11. כארבע שנים למדנו יחד אצל מורים ביתיים, שהוזמנו במיוחד לשם כך מניקוליוב ומיליסבטגרד. אחד המורים, שניידר שמו, היה איש משכיל ותרבותי מאד, בעל השכלה אירופית ועברית, חביב ונוח לבריות. מורה זה הקנה לנו את הלמודים הכלליים והמדעיים, את הלשון הרוסית ואת הלשון העברית, וממנו רכשנו ידיעה הגונה בספרות החדשה בשתי הלשונות.

השפעה עמוקה על הלך רוחי ועל השקפת עולמי היו לכתבי מאפו, סמולנסקין וקלמן שולמן, ולשירי י. ל. גורדון, דוליצקי, מנדלקרן, פרוג וסופרים ומשוררים אחרים.

“המליץ”

“המליץ”, שיצא לאור בפטרבורג בעריכתו של האר"ז, היה מגיע לכפרנו פעמים בשבוע, ובכליון עינים הייתי מחכה לעתון העברי היחידי, שהיה מרוה את צמאוני לידיעות מדיניות, ספרותיות וכלליות.

בהתענינות מרובה הייתי קורא את מאמרי מ. ל. לילינבלום, שלמה האלקושי (זלמן אפשטיין) ואחרים, שהיו דנים בשאלות העומדות ברומו של עולם הרעיון הלאומי.

מ“המליץ” הייתי שואב את כל החדשות על תנועת חבת ציון ועל עבודת ה“בילויים” בארץ אבותינו.

ההתעוררות לארץ־ישראל

הקריאה המתמדת בספרות של אותה תקופה עוררה בי את האהבה העמוקה לארץ־ישראל, וכן יחס הערצה והוקרה לכל אלה שנשאו בימים ההם ברמה את דגל התחיה העברית. ברוח זו השפיע עלי גם אבי ז“ל, שהיה בשנות תרמ”ח–תר"ן מורשה מטעם ועד חובבי ציון באודיסה ועוסק באיסוף תרומות ונדבות לטובת “הועד לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בארץ־ישראל ובסוריה”.

הנוער של משפחתנו החל הוגה ברעיון העליה לארץ־ישראל, ודרש מאת ההורים להגשים את משאת נפשו.

בהשפעה זו הלך בשנת תרמ"ט (1889) הסבא ר' שמעיה סמילנסקי, בלוית חתנו רקיס, לתור את הארץ, שׁהה בה כחדשים, וחזר לכפרנו בלי החלטה מסוימת. קשור היה הסב באלפי נימים אל נחלתו הגדולה ואל משׁקו העשיר, אף על פי שלבו ונפשו לציון ועיניו נשׂואות מזרחה.

חלוץ משפחתנו

אולם בעוד הסב מפקפק ומהסס, ואנחנו הצעירים מכשׁירים את עצמנו ואת סביבתנו לעליה.

החלוץ הראשון מבני משׁפחתנו – משה סמילנסקי, עלה ארצה בראשית תרנ“א. ואני ויתר ה”נוער" נשארנו לפי שעה בכפר וחכינו לתורנו.

עתון בארבעה טפסים

בין צפיה לעליה “הוצאנו לאור” שבועון בשׁם “הקול”, בארבעה טפסים בכתב־יד, ששלשה מהם קבלו העורכים והסופרים עצמם (מאיר סמילנסקי, הידוע כיום בשמו הספרותי “מ. סיקו”; זאב סמילנסקי, הידוע בשם ז"ס, וכותב השורות האלו), והטופס הרביעי נשלח למשה סמילנסקי לא"י. אולם העתוֹן הזה, שהיה מלא כולו השתפכות נפש וגעגועים ארצה – לא נתן לנו ספוק.

בכליון עינים צפיתי ליום המאושר שבו אזכה להספח על שורות החלוצים הראשונים, אשר עלו ארצה לקומם את הריסותיה בזיעתם ובדמם. והיום המאושר בא סוף־סוף: בניסן תרנ"א הסכים הסב שמעיה לעליתי ארצה יחד עם צעירי משפחתנו. הסב ליוה אותנו ברכבת לאודיסה, ומשם הפלגנו באניה רוסית דרך הים השחור לקושטא, סמירנה, אלכסנדריה, בירות ויפו.

על חוף יפו

באייר תרנ"א (1891) דרכו רגלי בפעם הראשונה על חוף יפו. נרגש ונפעם הייתי, כי אמנם הגעתי למחוז חפצי וכאחד הקדמונים נשקתי מהתרגשות את אבני הרציף המזוהם.

בן חמש־עשרה שנה הייתי אז, ואמרתי להכנס כתלמיד לבית הספר החקלאי הראשון והיחידי – מקוה־ישראל. אולם משנודע לי כי הלשון הצרפתית ותרבותה הן השולטות בבית הספר הזה, קנא קנאתי לעברית והחלטתי ללכת לעבוד כפועל בכרמי ראשון־לציון.

חבלי עבודה

לא עלה בידי להכנס לשורות מחנה הפועלים שעבדו בכרמי הבארון רוטשילד: מנהל העבודה הביט עלי מגבוה כעל ילד רך “גמול מחלב”, וגם אנשי הפקידות הראשית של הבארון לא הטו אלי אוזן קשבת.

אחד האכרים הצעירים בראשון־לציון, י. טרכטנברג, קבלני כפועל־מתלמד, ומאושר הייתי מאין כמוני שזכיתי לעדור בכרמי השקדים והגפנים אשר בנחלת ישראל.

בוקר־בוקר הייתי משכים לעבודה, לצלצול פעמון המושבה, וערב־ערב הייתי שב בשירה וזמרה עם חבורות הפועלים שעבדו ב“בחר” של כרמי הבארון.

בערבים הייתי הולך לשמוע את הרצאותיהם של האגרונומים מאירוביץ, כהן ואחרים.

זאב טיומקין

המנוח זאב טיומקין היה בימים ההם המורשה לארץ־ישראל מטעם ועד חובבי־ציון ועמד בראש הלשכה המרכזית ביפו.

מפרק לפרק היה מבקר במשפחתנו הקטנה. אהבתי מאד לשמוע מפיו על ביאת עולים חדשים מן הגולה, על רכישת נחלאות חדשות בצפון הארץ ובדרומה, על ארגון קבוצות נוספות להתישבות כפרית ועירונית ועל כל המתרחש בעולמנו העברי בכלל ובא"י בפרט. לבי עלץ וצהל לכל תכנית מעשית ההולכת ומתגשמת, לכל שטח אדמה הנרכש ולכל נדבך חדש המתוסף לבנין הארץ.

משכמו ומעלה היה טיומקין גבוה מכל מסובביו, איש קומה וארשת פניו מביעה תוקף ועוז, עינים שחורות וחודרות וכולו אומר אצילות והדרת־כבוד. דבורו היה קצוב, ולשונו נמרצת. השפעתו היתה רבה בכל החוגים האזרחיים והממשלתיים, וביחוד התחבב על העולים החדשים, אשר היו מצייתים להוראותיו כאל צו מגבוה, מתוך אמונה והערצה לאחד משליחי האומה ומנהיגיה.

גאולת אדמת חדרה

בעצתו של טיומקין קנה סבי אלף דונם אדמה במושבה חדרה, שעמדה להוסד בשנת תרנ“א (1891). קנית אדמת חדרה היתה מאורע חשוב בישוב. ראשון־לציון השתרעה אז על שטח בן שבעת אלפים דונמים, רחובות – על שנים־עשר אלף, פתח־תקוה – בקירוב לזה. זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה, גדרה, עקרון ונס־ציונה תפסו שטחים יותר קטנים. ואילו אדמת חדרה הכילה עשרים ושבעת אלפים דונם. קניה זו נחשבה, איפוא, בצדק להישג עצום בתולדות גאולת הארץ. בשנה שלפני זו, בתר”ן, קנה מר יהושע חנקין את אדמת דורן–רחובות בשביל חברת “מנוחה ונחלה”, ואת אדמת חדרה קנה בשנת תרנ"א בשביל קבוצות ביאליסטוק, וילנה, קובנה ועוד.

חדשים מספר חיכינו לקבלת שטרי המקנה ולהשגת הרשיוֹנוֹת לבנין הבתים הראשונים על נחלתנו בחדרה – ולשוא. לא קל היה להשיג בימים ההם את שני ההישגים האלה.

חנקין יעץ לנו לחכות בעליה על הקרקע עד לקבלת הרשיונות הדרושים, ובינתיים להכשיר במקצת את הקרקע. זו היתה גם דעת טיומקין.

התנחלות על הקרקע

אולם לאחר תוחלת ממושכת פקעה סבלנותנו, ובאב תרנ"א עברתי עם בני משפחתנו הצעירים לחברה, שהיתה רחוקה מישוב אדם, בין בצות ואגמים אשר שימשו קן תמידי ליתושים המפיצים את הקדחת הממארת.

המתנחלים הראשונים התישבו מתחילה ב“חאן”, אשר קודם לכן היה תפוס על־ידי בידואים. הלכלוך והזוהמא בבנין הישן הזה היה ללא נשוא, והמתישבים הראשונים היו שׁקועים זמן ממושך בניקוי המקום, ובלי הצלחה יתירה. אנו, הצעירים שבחבורה, בחרנו לנו גבעת חול במרחק קילומטר וחצי מבנין ה“חאן”. בן לילה הקימונוּ לנו צריף־עץ והתישבנוּ בו ישיבת קבע. הצריף שקע מיום ליום בתוך החול. בקיץ הציק לנו החום הלוהט, ובחורף אכלונו הקור והגשמים העזים והשוטפים שחדרו לתוך הצריף דרך הגג הרעוע והקירות הסדוקים. נחשים, עקרבים, לטאות וכל השרץ למינהו היו אורחים תדירים מאוד במעוננו. זבובים, יתושים ופרעושים היו עוקצים אותנו בלילות ומנוס מהם לא היה. מלחמה קשה היתה לנו בהם, וככל אשר נשמידם כן יפרו וירבו ויעצמו.

מים לשתיה היינו שואבים מבאר ערבית פרימיטיבית בפח או בכד־חרס, שהיה קשור בחבל. עומק הבאר כשלשה מטרים והמים עליונים, דלוחים ומרופשים.

מסביב לבאר צרו ארחות גמלים, סוסים, פרדים, חמורים, בהמות, עזים וכבשים. כל הבהמה הרבה הזאת היתה עושה, במחילה, את צרכיה הטבעיים על שפת הבאר הפתוחה, והזוהמה חדרה אל פי הבאר.

ובנות ערב שהיו גרות בקרבת מקום באהלי קדר, ובחלקן בתוך בנין ה“חאן”, היו מכבסות את הלבנים והבגדים המזוהמים על האבנים שמסביב לבאר.

על יד הבאר היו מתגלעות פעם בפעם קטטות ומריבות, על דבר המים, ואת מי מריבה אלה שתו מתישבי חדרה.

קבלנו באהבה את כל חבלי ההתנחלות. מיפו הבאנו בסירות חמרי בנין (עצים, רעפים, סיד ועוד) לשם הקמת שני בתי־אבן על מגרשינו. כן הבאנו מיפו גם סתתים, בנאים, נגרים ופועלי בנין. נסינו כמה פעמים להתחיל בבנין ממש, אולם ה“מודיר” (מושל המחוז) מקיסריה וחייליו השגיחו עלינו בשבע עינים, היו מבקרים אצלנו מפעם לפעם ודורשים מאיתנו את שטרי המקנה ואת הרשיונות לבנין, איימו עלינו בכל מיני איומים קשׁים. ברגעים חמורים היה ה“מתן בסתר” מרכך את הלב וממתיק את הדינים. אולם המכשול העיקרי לא הוסר מעל דרכנו. הרשיון לבניין לא נתקבל ואנו נשארנו לגור בצריף.

מגפות

ובינתים קפצה עלינו הקדחת הממארת, אשר תקפה אותנו בלי הרף. חסרי ישע היינו ללא רופא וללא בית מרקחת. ואם המעט בקדחת, הנה נוספה עליה גם מחלת החולי־רע אשר הפילה חללים בשומרון וסביבתה, ולא פסחה גם על חדרה.

ה“חאן” על עשרות חדריו, תאיו ומרתפיו התרוקן מתושביו, והצריפים עם האהלים, שהיו מיושבים על ידי משפחות חנקין, פיינברג, סמסוֹנוב, סלוצקי, רבינוביץ ואחרים – התרוקנו אף הם. כולם היו נגועי הקדחת הצהובה. לאחר מלחמה עקשנית בפגעי המחלות המסוכנות נאלצנו לעזוב במפח נפש את חדרה ושׁבנו רצוצים ושבורים אל ראשׁון־לציון.

מתלמד ביקב

באחד הימים בחורף תרנ"ה (1892)¹ נתקבלה הוֹראה מאת הברוֹן אדמוֹנד רוטשילד מפאריס לקבל ליקב בראשון־לציון עשרה חניכים צעירים, שילמדו את תעשית היין ומלאכת החבתנות.

בעזרת המלצות זכיתי להיות אחד מן ה“מנין” הזה. כשמונה חדשים עבדתי ביקב כפועל וכמתלמד. אהבתי את העבודה, ובמשך זמן קצר הסתגלתי אליה ונחשבתי בין המתלמדים המוכשרים.

אולם הקדחת השיגתני גם פה בין כתלי היקב. מזמן לזמן נתקפתי על ידה ובריאותי הלכה ורופפת. לעתים תכופות הופלתי למשכב, ועל־פי פקודת הד"ר אהרן מזיא הייתי בולע יום־יום גרגירי כינין, אולם גם הכינין לא הועיל הרבה.

נכנע לפקודת הסב

באב תרנ“ב ביקר סבי בשלישית בארץ־ישראל. לאחר כשלונותינו בחדרה החליט להפסיק את נסיונותינו החלוציים. מתוך הסוסים ופקפוקים נכנעתי לפקודתו וחזרתי לרוסיה יחד עם מאיר סמילנסקי. שנינו היינו הצעירים בין ה”נוער" במשפחתנו.

משפחת הסב גרה אז בנובומירגורוד פלך חרסון. ושם התארחתי כשנתים.

געגועי לארץ־ישראל היו גדולים ועזים, ולא יכלתי בשום פנים להשלים עם הרעיון כי עזבתי את המערכה ואת הבונים והיוצרים הראשונים על אדמת ארץ האבות. הייתי שקוע כל הימים בזכרונותי מימי שהותי בא"י, ואיזה כח נסתר משך אותי לשוב ארצה. לא היתה מנוחה לנפשי.

חוזר ללמודים ומפסיקם מהכרח

לאחר לילות־נדודים רבים החלותי לקבל שעורים, יחד עם בן גילי מאיר סמילנסקי, אצל הסטודנט פייבילוביטש מקיוב. המורה הבטיחני, כי במשך שנה אחת אשיג תעודת בגרות של בית־ספר תיכוני, וזו תאפשר לי להתקבל לבית־ספר גבוה.

בהתמדה רבה התמסרתי ללימודים, והצלחתי לעבור בחדשים מספר על חלק חשוב של תכנית הלימודים.

למזלי הרע החל חברי ללימודים, מאיר סמילנסקי, לחוש בעיניו, ובפקודת הרופא נאלץ להפסיק את לימודיו. ואף אני לא יכלתי להמשיך בלימודי, בגלל חששו של אבי (ז"ל), שמא אצא לגמרי לתרבות רעה. לאחר שנחמצתי כבר במדה רבה, ורחקתי מן המסורת. בכאב־לב נכנעתי לדרישת אבי.

אני לומד שענות

כעבור זמן־מה התחלתי ללמוד את מלאכת השענות אצל שען מומחה שיצאו לו מוניטין בכל הסביבה. עשיתי חיל רב במלאכה זו. מן הבוֹקר ועד הערב הייתי שקוע במלאכתי, מלאכת הברגים והגלגלים, ואת הלילות הקדשתי לקריאה בספרות העברית והרוסית ולהשתלמות עצמית במדעים כלליים.

העבודה המאומצת כשנה תמימה, והקריאה המתמדת שלאחריה בערבים ובלילות, החלישו את בריאותי ושוב נאלצתי, בפקודת רופאים, להפסיק את מלאכת השענות.

הנהלת פנקסים לפי שיטה איטלקית

בינתים עברו הורי שוב לרוטמיסטרובקה בשנת תרנ"ד (1894), ולאחר זמן־מה החלוֹתי ללמוד הנהלת פנקסים על־פי השיטה האיטלקית הכפולה. אחרי כן שמעתי גם שיעורים למסחר ולעריכת מכתבים.

במאי תרנ"ה (1895) גמרתי את לימודי אלה ונתכבדתי בתעודת גמר ממדרגה ראשונה, על־ידי המומחה י. ב. לויק. יצאתי לעמוד ברשות עצמי, עזבתי את בית הורי ועברתי לסמילה (מחוז טשרקאסי).

תעודתי הטובה המליצה עלי, ומיד נתקבלתי כגזבר ראשי לבנק מסחרי בסמילה, ועם זה עסקתי גם בהנהלת חשבונות, מזכירות ועבודות משרדיות אחרות.

בעול עבודה צבורית וציונית

במשך זמן קצר בצרתי לי עמדה כלכלית טובה, אולם לא הרגשתי ספוק בכך והתמסרתי גם לעבודה צבורית.

בתקופת למודי יסדתי ברוטמיסטרובקה בית־ספר מתוקן עברי, והתנדבתי להורות בו תנ"ך ודקדוק עברי.

בשנות 1895־6 קבלתי עלי להיות בסמילה מורשה של ועד חובבי ציון, הרציתי באותו זמן על תולדות חבת ציון ועל הישוב העברי בארץ־ישראל.

מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבזל יסדתי כמה אגודות ציוניות – ברוטמיסטרובקה, בלוזריה, סמילה, גורודיסץ' וקמינקה בפלך קיוב.

באותו זמן באתי בכתובים עם הפרופיסור מנדלשטם בקיוב, שעמד אז בראש מרכז הכספים, בקרתי בביתו וקבלתי עלי את מכירת השקלים בכמה ערים, יסדתי אגודות ומועדונים של דוברי עברית ועזרתי להפיץ את הספרות העברית הציונית.

התקופה המענינת והפוריה ביותר בעבודתי הצבורית בגולה היתה בשנות 1897–1905.

בראשית שנת 1898 הוזמנתי על־ידי הרב מטעם הממשלה, המהנדס זאב טיומקין, ליליסבטגרד לנהל את משרד הרבנות. בעת ובעונה אחת הטיל עלי את הנהלת הלשכה הציוֹנית המרכזית של גליל יליסבטגרד.

לגליל זה נספחו הפלכים, שבהם התרכזה אוכלוסיה יהודית גדולה, כגון חרסוֹן, פוֹלטבה, חרקוב ופודוליה.

כל רוסיה היתה מחולקת אז לשנים עשר גלילים, ובראשם עמדו: מ. מ. אוסישקין– גליל יקטרינוסלב; פרופ' צ. בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד“ר צ. ברון – גליל ויטבסק; ד”ר ש. בנדרסקי – גליל בנדר; ד“ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב ומרכז הציונים ברוסיה; ז. טיומקין – גליל יליסבטגרד; העו”ד מ. יסינובסקי –גליל וורשא; ד“ר א. יעקבסון – גליל סימפרופול; פרופ' ע. מ. מנדלשטם – גליל קיוב; ד”ר ו. י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; העו"ד ש. רוזבאום – גליל מינסק.

גליל יליסבטגרד, שעמד תחת הנהלתי הישרה כשמונה שנים רצופות, הצטיין בפעילותו הרבה. גליל זה שימש מרכז חשוב למכירת שקלים, תוי הקרן הקימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בלונדון ומניות חברת אנגליה־פלשתינה בלונדון.

גם לגבי הפצת הספרות הציונית והספרות העברית, עבודת התרבות והחנוך הלאומי – צעדה לשכת יליסבטגרד בראש יתר הלשכות הציוניות וצוינה לשבח בכנוסים ובקונגרסים הציוניים.

את העבודה המעשית שהטלתי על שכמי מלאתי באחריות מלאה כחייל נאמן המציית לפקודת מפקדיו הראשיים. בתקופת מלחמת אוגנדה, בשנות 1904־1903, יצא המורשה מ. מ. אוסישקין לארץ־ישראל והיה עסוק שם בארגון הישוב העברי ובארגון הסתדרות המורים. בשובו לרוסיה התמסר ליצירת חזית “ציוני ציון” לשם מלחמה בהחלטת הקונגרס הציוני על אוגנדה. על־פי בקשתו של מר אוסישקין, נהלתי כשנה גם את הלשכה הגדולה של גליל יקטרינוסלב.

אחר כך אירע הדבר, שהד"ר יחיאל צ’לינוב מוכרח היה לצאת לזמן ארוך לחוץ־לארץ, מטעמי בריאות. קיבלתי עלי לנהל כשנה גם את הלשכה הציונית המרכזית של גליל מוסקבה.

לאחר זמן־מה מלאתי כשנה תמימה את מקומו של הד“ר בנדרסקי בגליל בנדרי, ואחר כך ניהלתי גם את הלשכה הציונית של סימפרוֹפול שהשתייכה לד”ר א. יעקובסון.

את כל התפקידים הללו מלאתי מתוך התנדבות שלא על מנת לקבל פרס, והקדשתי לעבודה חשובה זו את מיטב זמני ומרצי.

באותה תקופה התנדבתי להוראה בשעורי ערב לגדולים, בשעורי שבתות למבוגרים ונלחמתי להשלטת הלשון העברית והלמודים העבריים בבתי הספר הפרטיים והצבוריים ביליסבטגרד.

מפרק לפרק הייתי מרצה בחוגים רחבים ובחוגי הנוער הלומד על תולדות חבת ציון, על דברי ימי ישראל ועל התנועה הציונית.

במלחמת “ציוני ציון” ו“ציוני אוגנדה” השתתפתי באופן פעיל, וניהלתי תעמולה גדולה בכוון העבודה המעשית והתרבותית בארץ־ישראל.

ושוב לארץ־ישראל

בשנת 1905 גמרתי אומר לצאת את רוסיה, ולאחר כמה וכמה הכנות מוקדמות עזבתי את עיר מגורי ייליסבטגראד בראשון בפברואר 1906, נפרדתי מחברי הציונים שבדרום רוסיה, אשר אתם עבדתי כעשר שנים רצופות.

חברי וידידי הביעו את צערם על הפסקת שרותי בגולה והתנחמו בזה, שאני מעביר את מרכז עבודתי לארץ־ישראל.

ב־2 במארס 1906 הגעתי בפעם השניה ליפו, על מנת להשתקע בעיר או בכפר. מאז נשארתי כאזרח קבוע בארץ.

בימים ההם עבר משבר גדול על הכורמים במושבות יהודה ושומרון. הבולמוס של עקירת הגפנים הקיף את כל הישוב העברי בארץ, בעקב ירידת מחירי הענבים ומפאת חוסר שוק לממכר יינות ארץ־ישראל.

החקלאות בגליל אף היא היתה בשפל המדרגה ולא יכלה לכלכל את עובדיה. המסחר והתעשיה, עסקי היצוא והיבוא, סוכנויות האניות, משרדי הנסיעות, חברות הביטוח לכל הסוגים ויתר הענפים היו מרוכזים בעיקר בידי הערבים והנוצרים, וליהודים היה חלק בלתי־ניכר בכל ענפי הכלכלה החשובים ביותר.

שותף ומנהל בבתי חרושת

נכנסתי כשותף לחברת “עתיד”, אשר הקימה בתי חרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה. כמו כן נעשיתי לשותף בבית החרושת לבנין מכונות וליציקת ברזל ונחושת של החברה “ל. שטיין ושותפיו” ביפו.

בשני המפעלים הללו השקעתי יותר מעשרים אלף פרנק זהב (800 ליטרות שטרלינג זהב).

באותו זמן הוזמנתי כמנהל המחסנים של בית החרושת “ל. שטיין ושותפיו” ביפו, ולאחר שנה וחצי נבחרתי מטעם בעלי המניות כמנהל מסחרי של בית החרושת והמחסנים שעל ידו.

ארבע שנים הייתי שקוע בעבודה אחראית זו. התנאים הקשים, ששררו אז במשטר התורכי לגבי חברות מניות של נתינים זרים, וגם סבות אחרות גרמו לידי כך, שבעלי המניות הפסידו את כל כספם והמפעל לא יכול היה להחזיק מעמד שנים רבות.

ביולי 1906 נכנסתי לעבוד בבית החרושת הנזכר, וביולי 1910 יצאתי ממנו “נקי מנכסי”. גם בחברת “עתיד” לא ראיתי נחת רב.

אמנם מיסדי החברה – ובהם אחד־העם וחתנו ש. פבזנר, – נבאו לה עתיד מזהיר, אולם אף כאן הפריעו בקשיים רבים להתפתחות המפעל. התוצאה היתה מרה. בעלי המניות, וכוֹתב השורות בתוכם, הניחו את מעותם על קרן הצבי.

נסיונותי בפרדסנות

בראשית בואי ארצה השקעתי גם כמה אלפים פרנקים בנטיעת פרדס משותף עם בני משפחת סמילנסקי ברחובות. הנטיעה החלה בשנת 1907, ולפי שיטת העבודה של הימים ההם, היה צורך לחכות 7 – 8 שנים עד קבלת הכנסה מפרדס.

שבע השנים הראשונות דרשו השקעה לשם רכישת האדמה, חרישתה, הכשרתה לנטיעה ואחרי כן השקאה, זבּול ויתר העבודות הכרוכות בהחזקת הפרדס.

ביולי 1914 מכרנו את הפרי על העץ וקבלנו דמי קדימה בסך חמשׁת אלפים פרנק זהב. יודעי דבר העריכו את ההכנסה בשלושים אלף פרנק זהב. עמדנו לכסות את הוצאות ההחזקה וליהנות במדה ניכרת מן ההכנסה הנקיה.

אולם עם פרוץ מלחמת העמים באבגוסט 1914 הוכרז מורטוריום, וכל החוזים וההתחיבויות בוטלו. גם הקונה שלנו דרש חזרה את דמי הקדימה והסתלק מהתחיבותו, כי בעקב המלחמה נפסק הקשר בין ארץ־ישראל ובין חוץ־לארץ, אניות סוחר ומשאות לא הוסיפו לבוא לנמלי יפו וחיפה. מחוסר שוק חיצוני נשאר כל הפרי בפנים הארץ, ובמקום 30.000 פרנק הכניסו פירות ההדר בפרדסנו 800 פרנק. הכנסה זעומה זו לא כסתה אפילו 20% מן ההוצאה השנתית להחזקת הפרדס.

באביב 1915 כיסה ארבה כבד את עין הארץ, והשחית את כל היבול בשדות, בכרמים ובפרדסים. המלחמה בארבה עלתה בדמים מרובים ותוצאותיה היו זעומות. עצים רבים נשרפו מן המשחה החריפה שמשחו אותם לשם הברחת הארבה, ויתר העצים לא נתנו פרי במשך שנים מספר. משלוח לחו"ל היה מן הנמנע עד שנת 1919, ובשוק הפנימי לא היה עוד כל ערך לפרי.

שנים מספר לאחר גמר המלחמה, בשנת 1923, יצאתי מן השותפות של הפרדס, ו“הצלחתי” לקבל בחזרה את הקרן שהשקעתי בפרדס בלי כל תוספת ריוח בעד כל השנים – –

ראשיתה של “אחוזת בית”

אולם אם לא שחקה לי השעה בפיתוח התעשיה העברית, וגם לא הצלחתי ביותר בפרדסנות, ראיתי קצת פרי בעמלי בבניה עירונית.

בימי העליה השניה – בראשית 1906 – התרכזו כל העולים החדשים ביפוֹ, שהיתה אז שער ציוֹן אמתי, בני הישוב הישן, וגם בני הישוב החדשׁ, התגוררו בשכונות היהודיוֹת: נוה־שלום, נוה־צדק, אוֹהל־משׁה, מחנה־יהודה, מחנה־ישראל, מחנה־יוסף, אחוה. מחוסר דירות מצאו להן כמה מאות משפחות מבין העולים החדשים דירות בשכונות הערביות מנשיה ועג’מי, ברחובות בוסטרוס, הוברד וכו'.

משכירי הדירות נהגו לדרוש מראש את שכר הדירה בעד שנה, שנתים ושלש. השכונות היהודיות היו צפופות ביותר. מגרשים פנויים חסרו ליהודים במרכז העיר, והערבים הקימו בכספי המפרעות של היהודים – מאות בתים חדשים, אשר שימשו מקור־הכנסה בטוח לבוניהם.

בעיה זו, בעית הדירות שהלכה והחריפה מזמן לזמן, העסיקה ביותר את יהודי יפו מבני העליה השניה, והיא שהולידה את הרעיון בדבר ייסוד שכונה מיוחדת.

שכן לדירה הייתי מקיץ תרס“ו עד ראשית תר”ע בבית ערבי עם מר עקיבא אריה ויס. ממולנו גר מאיר דיזנגוף, וסמוך לו – יצחק חיותמן (זכר שניהם לברכה). ובמרחק לא רב ברחוב בוסטרוס – יחזקאל דנין. כולם בבתים השייכים לערבים.

לאחר התיעצות מוקדמת וחלופי דברים נקראה על־ידי קבוצת האנשׁים הנזכרת אספה לשם דיון בשאלת הדירות לעולים החדשים.

אור לי“ב תמוז תרס”ו (יולי 1906) נתכנסה האספה במועדוֹן “ישורון”. בה נבחר ועד זמני בן חמשה חברים (ע. א. ויס, י. דנין, י. חיותמן, ד. ברגר וד. סמילנסקי), שהוטל עליו ליסד חברה לבנין בתים בשׁם “אחוזת בית”.

לא היה זה מן הדברים הקלים בימים ההם לבצע מפעל כזה. העולים החדשים, וגם בני הישוב הישן, היו מפוזרים בכל יפו. קבוץ גלויוֹת ולשוֹנות ומנהגים. עברית דברו אז רק המורים והתלמידים של בתי הספר העבריים. הפגישות בין יוצאי הארצות השונות היו נדירות מחוסר ענינים משותפים ולעתים גם לשון משותפת. כולנו היינו נתינים זרים, ובתוקף החוק העוֹתמני לא היתה לנו כל זכות משפטית לרכוש קרקעות, לקבל רשיונות לבנין בתים ולעסוק בהתישבות. ורק לאחר מאמצים בלתי פוסקים עלה בידינו לצרף לאגודתנו כמה עשרות חברים, אשר התמסרו בכל אונם ומרצם להגשמת תכניתנו. וכך נעצנו שרטון בים החולות אשר עליו נבנה כרך זה ששמוֹ תל־אביב.

בראש המחנה שלנו הלך מאיר דיזנגוף, אשר האיר לפנינו את הדרך ברב תבונתו וחריצותו ואשר בו בחרנו לנו למנהיג והטלנו עליו כמה וכמה תפקידים חשובים.

כך היתה ראשיתה של אחוזת־בית, היא תל־אביב, העיר העברית הראשונה, אשר זכיתי להיות בין מניחי אבני הפנה שלה. חבר הייתי בועד “אחוזת בית”, ואחרי כן בועד תל־אביב וגם במועצת העיריה של תל־אביב עד 1923.

בגמנסיה “הרצליה”

בעזבי את בית החרושת “ל. שטיין ושות.” בתר"ם (1910) הוזמנתי בתמוז של אותה שנה לגמנסיה העברית הראשונה ביפו, “הרצליה” – כמזכיר, מנהל חשבונות וגזבר.

הגמנסיה שכנה אז בדירה שכורה בבית ערבי, מול המושבה הגרמנית בקרבת יפו. היו בה שתי מכינות וארבע מחלקות יסודיות; מספר התלמידים היה 120, מספר המורים 10. התקציב השנתי משכר למוד ומתמיכת ועד חובבי־ציון ושונים – 35000 פרנק.

במוסד זה עבדתי עד שבט תרפ“א. ביחוד רבתה וכבדה עבודתי בימי מלחמת 1914–1918. בראשית המלחמה גורשו מן הארץ כנתינים זרים – מנהל הגמנסיה הד”ר בן־ציון מוֹסינזוֹן, סגנו הד“ר חיים בוגרשוב, המורה הראשי הד”ר יוסף לוריא וראש הועד המפקח מ. שיינקין.

בגמנסיה התחנכו אז מאות תלמידים שהיו מוחזקים על־ידי הוריהם שבחו"ל, ועם הכרזת המלחמה באבגוסט 1914 נפסקו הקשרים עם הורי התלמידים בחוץ־לארץ.

מלבד מאות התלמידים נשארו גם כמה עשרות אמהות עם ילדיהן מנותקוֹת מבעליהן אשר מעבר לים ובלי כל אמצעים למחיה.

והנהלת הגמנסיה נאלצה לדאוג לגורל התלמידים ולכלכלת אמותיהם במשך כל שנות המלחמה.

בימי גירוש תל־אביב

חלק גדול מן הטפול הקשה נפל בחלקי, ביחוד בעת הגירוש הכללי מתל־אביב, שנמשך מערב פסח תרע“ז עד חשון תרע”ט.

מורי הגמנסיה ותלמידיה היו פזורים בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה, וחיפה. ראש הועד המפקח והגזבר הראשי מר אליהו ברלין נשאר בראשון־לציון, המשרד הארצישראלי–שבראשו עמד הד“ר יעקב טהון–היה בפתח־תקוה, חברת אנגליה פלשתינה, שנסגרה ביפו ובתל־אביב, פתחה סניף בלתי־רשמי בפתח־תקוה. מ. דיזנגוֹף ה”ריש גלותא" היה עובר ונודד ממקום למקום, בכל אשר הגולים נמצאים שם, ודואג למחסורם ולכלכלתם. למטרה זו היה מקבל סיוע מועט מאת מפקד המחנה הרביעי של הצבא התורכי ג’מאל פחה. ואת החלק הגדול היה מקבל מד"ר א. רופין שהגלה לקושטא ויצר שם קשרים עם ארצות הברית ועם הארצות הנייטראליות.

“ושבו בנים לגבולם”

עם כבוש יהודה על־ידי הצבא הבריטי בנובמבר 1917, נשארנו בשומרון ובגליל מנותקים מערי יהודה ומושבותיה. מצבנו החמיר יותר ויותר. שרידי הועד הפדגוגי והועד המפקח בחרו בד"ר הלל יפה לראש הועד המפקח, ואני המשכתי את עבודתי בגזברות, במזכירות ובהנהלת הפנקסים. ביחוד הכבידה עלי הדאגה להשגת האמצעים לכלכלת המורים והתלמידים.

באחד באוקטובר 1918 חזרתי לתל־אביב וטעמתי יחד עם כל הגולים טעם “ושבו בנים לגבולם”.

בנין הגמנסיה, והפנסיון שעל ידו, היו תפוסים על ידי החולים של הצבא הבריטי, ורק לאחר חדשים מספר קבלנו לרשותנו את הבנינים. בינתים שבו מגלותם המנהלים ד“ר מוסנזון, ד”ר בוגרשוב, מ. שיינקין, ד“ר לוריא וד”ר חיים הררי. החיים שבו למסלולם הרגיל, גם התלמידים שהתפזרו לכאן ולכאן חזרו לבית־ספרם, ודופק החיים בגמנסיה החל לדפוק כבשנים כתקונן. בשנת תר“פ – השנה הראשונה לכבוש הבריטי – עלה תקציב הגמנסיה “הרצליה” למעלה מ־10.000 לא”י לעומת 1300 לא“י בשנת תר”ע. מלבד זה עלה התקציב הבלתי־רגיל להחזקת התלמידים מחוץ־לארץ ל־15000 לא“י לשנה, לעומת 100 לא”י בשנת תר“ע. מספר המורים היה 35 לעומת 10 בתר”ע, מספר התלמידים גדל עד 700 בתוך כתלי בית הספר (עוד כ־150 מתכוננים לכניסה) לעומת 120 בשנת תר“ע. מספר המכינות 4 במקום 2 בתר”ע, מספר המחלקות היסודיות 8 ומספר המחלקות המקבילות 4. בס“ה 16 מחלקה לעומת 4 בשנת תר”ע. בצעדים מהירים כאלה התפתח בית הספר התיכוני העברי הראשון.

מ“הרצליה” לועד תל־אביב

בסוף תר"פ (1920) שדלני מ. דיזנגוף להפסיק את עבודתי בגמנסיה “הרצליה” ולקבל עלי תפקיד של מפקח כללי על עניני תל־אביב.

תחילה פקפקתי בדבר, מתוך שהתקשרתי בכל נימי נפשי למוסד החנוכי אשר שימש שנים רבות מרכז חנוכי ראשון ויחידי בארץ כולה ובתל־אביב ויפו בפרט.

קשה היה לי להשלים עם הרעיון לעבוד בשכר בועד תל־אביב, לאחר שהורגלתי מראשית הוסדה של אחוזת־בית, במשך ארבע־עשרה שנה, להקדיש את זמני לעניני תל־אביב מתוך התנדבות, כעסקן צבורי.

לבסוף נעתרתי לבקשתו של דיזנגוף. והרי קטע מתוך הפרוטוקול של ועד תל־אביב בענין זה: “מיום ה' לחודש אדר ראשון תרפ”א נכנס מר ד. סמילנסקי אל משרד הועד, אחרי שנוכח כי מצב הענינים בועד דורש זאת לטובת השכונה ותקונה. מר סמילנסקי סרב תחילה לקבל עליו עבודה של שכר במשרד הועד, אולם אחרי שנוכח כי עזרתו התמידית נחוצה מאד לסדור עניני תל־אביב, וחברי הועד הפצירו בו על זה, הסכים לבסוף לקבל משרה זו, ונכנס לעבודתו באשור המועצה. הועד, בקוותו שהעבודה הקבועה של מפקח כללי זה תהא ניכרת לטובה על מהלך כל הענינים, מודיע על זה בשביעות רצון מיוחדה".

עם כניסתי לעבודה כמפקח כללי, היתה עדיין שכונת תל־אביב תלויה בעירית יפו. היו בה 200 בתים קטנים (1563 חדר), ומספר אוכלוסיה 2084. תקציבו השנתי של ועד תל־אביב בשנת 1920: הכנסה 9822 לירה מצרית, ההוצאה – 9053 לי"מ.

בחדשי מארס ואפריל 1921 הוכנה החוקה הראשונה למועצת תל־אביב, שבעריכתה השתתפו: ש. בן־ציון, מ. דיזנגוף, א. ג. חנוך וכותב השורות. לועדת החוקה צורף, כיועץ משפטי, העו“ד ש. פן ז”ל. במאי 1921 נתאשרה החוקה של מועצת תל־אביב וועד השכונה קבל זכות משפטית. חוקה זו שימשה יסוד עיקרי לחוקת העיריה של תל־אביב, עירית פתח־תקוה ולמועצות עבריות אחרות בארץ.

בתפקיד המפקח הכללי של תל־אביב עבדתי למעלה משש שנים, ובתקופה קצרה זו גדלה והתפתחה תל־אביב במהירות מפליאה. בשנת עזבי את משרתי זו – 1927 – הגיעה תל־אביב ל־3281 בית (לעומת 200 בראשית 1921) ל־37729 תושבים (לעומת 2084), ולתקציב עירוני של 78928 לא"י (לעומת 9822).

ממפקח כללי למנהל מפעל המאור

עם בטול התפקיד של מפקח כללי, נתמניתי – בספטמבר 1927 – כמנהל מפעל המים ומחלקת המאור בעירית תל־אביב, תפקיד שאני משמש בו עד היום. אף במשרה זו זכיתי לראות במו עיני בהתפתחותה העצומה של עיר־חמדתנו, כפי שהיא משתקפת בתצרוכת המים העירונית: בשנת 1927 הגיעה תצרוכת המים בתל־אביב ל־1.882.126 ממ"ע, ובשנת 1939 ל־12.238.872.

בעבודה צבורית בתל־אביב

גם בשנות עבודתי בעירית תל־אביב לא הצטמצמתי בעניני העיריה בלבד, אלא הקדשתי את שעותי הפנויות לעבודה צבורית במוסדות מסוגים שונים וסייעתי במדת־מה לפיתוחם ולקידומם.

בין השאר זכיתי להיות גם ממיסדיו ומבוניו הראשונים של המרכז המסחרי הראשון בתל־אביב בשנת 1921/22.

הייתי גם אחד היוזמים הראשונים של הסתדרות הפקידים והעוזרים בבתי־המסחר ביפו ובתל־אביב בשנת 1912, ועמדתי בראש ההסתדרות הארצית של פקידי ארץ־ישראל למעלה מעשר שנים רצופות עד 1923.

בעתונות

נסיתי את כחי גם בעט. קרובי ובני גילי – משה, מאיר וזאב סמילנסקי – ביצרו להם מעמד מכובד בספרות ובעתונות העברית, איש איש כמתנת אלהים אשר נחן בה. לי היתה הכתיבה לא מטרה בפני עצמה, אלא בת־לואי וכלי שרת לעבודתי הצבורית.

לפני מלחמת העולם הייתי כותב מארץ־ישראל לעתים תכופות לכמה עתונים רוסיים, כמו “חדשות יליסטבטגרד” (עתון יומי), “ראזסויט” (שבועון) שיצא לאור בפטרבורג, “קדימה” “ומחשבה עברית” שיצאו לאור באודיסה, ועוד.

אחרי כן החילותי לפרסם את מאמרי בעתונות העברית בארץ־ישראל כגון: “הארץ”, “דואר היום”, “הבוקר”, “מסחר ותעשיה”, “הישוב”, “ידיעות עירית תל־אביב” ועוד.

רשימותי היו מוקדשות בעיקר לעניני השעה או לעניני תל־אביב ומפעליה, זכרונות על אישים ועסקנים בני דורי (אשר מהם נאספו בקובץ זה), לרשמי מסע מסיורי באירופה ועוד.

ה“אני מאמין” שלי

לנגד עיני עמדה ועומדת תמיד הסיסמה הידועה: “אל תפרוש מן הצבור”, ואני מעדיף לרוב את עניני הצבור על עניני הפרטיים. מאמין אני, שהצבור והיחיד קשורים ומשולבים זה בזה וכל יחיד – אפילו כזה שאינו מחונן בסגולות אינדיבידואליות – עלול להועיל לצבור ולהגביר ולחזק את כחו.

מימי לא היתה כונתי להבליט את עצמי ולהשתלט על אחרים אלא להיות אחד מן הצבור הרחב ולמלא את חובתי כחייל פשוט, לפעמים אלמוני, לעמי ולארצי. דרך גלגולים וסבל רב עברתי מיום דרוך רגלי על אדמת המולדת, אבל קיבלתי את יסורי באהבה בלי טרוניות ותרעומת כלפי מישהו. מתוך שזכרתי תמיד את המאמר: “אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים”. מאושר אני, שזכיתי להיות בין החלוצים הראשונים והוספתי נדבך לבנין ארצנו.

נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי עליות וירידות בעבודתנו המדינית והישובית, אבל מעולם לא אמרתי נואש ותמיד האמנתי בנצח ישראל ובעתידה של האומה העברית במולדתה העתיקה.

האמונה הגדולה בעם ישראל ובארץ־ישראל היא שעודדה ואימצה אותי ונתנה לי את הגבורה הנפשית להחזיק מעמד אפילו בימים הרעים והמרים ביותר. ובאמונתי זו אמשיך לחיות גם בשארית ימי.

תל־אביב, תשרי תש"א.

מנהיגים

מאת

דוד סמילנסקי

---

מְנַחֵם אוּסִישְׁקִין

מאת

דוד סמילנסקי

אברהם מנחם (מנדל) אוסישקין ־ מהנדס־תכנולוג מוסמך, נולד א' אלול, תרנ“ג (10.8.1868) בדוברובנה (פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה). חובב־ציון משנת 1881. ממיסדי ביל”ו במוסקבה בשנת 1882, וממיסדי “בני ציון” שם – 1884, 1890 – ציר מוסקבה בועידת חובבי־ציון באודיסה. ממזכירי הקונגרס הציוני הראשון. 1898–1906 – מורשה ההסתדרות הציונית בגליל ייקטרינוסלב. 1902 – מראשי המדברים וסגן יו“ר ועיר מינסק. 7–1905 – חבר ההנהלה הציונית. 1919–1906 – ראש “הועד האודיסאי”, מ־1919 בא”י. 23–1918 – ראש ועד הצירים וההנהלה הציונית בירושלים. בהנהלתו גאלה הקרן הקימת, את גושי האדמה בעמק–יזרעאל, עמק זבולון, עמק חפר ועוד. מ־1921 – נשיא הדירקטוריון של הקהק“ל. נשיא הועד הפועל הציוני משנת 1935, חבר הנהלת אפ”ק ועוד. על שמו – שלש נקודות ישוב “מצודת אוסישקין” בגליל העליון ו“כפר מנחם” ביהודה.

מנחם אוסישקין היה, כידוע, מראשוני היוצרים של תנועת חבת־ציון, ולמן הקונגרס הציוני הראשון הצטרף לתנועה הציונית המדינית. הוא שידע למצוא את הסינתיזה בשתי התנועות המכוונות לשיבת ציון בדרכים שונות.

מאז התגלותו בתנועת התחיה הלאומית, הוא חותר לקראת גאולה משולשת: גאולת הקרקע, גאולת העבודה העברית וגאולת התרבות העברית. זהו חוט המשולש אשר לא ינתק.

העבודה המעשית היא לדעת אוסישקין, היסוד העיקרי לתנועה הציונית החותרת למטרות מדיניות, אולם בעת ובעונה אחת הוא נלחם בקנאות ובעקביות רבה גם לציונות הרוחנית ולהרחבת העבודה התרבותית בארץ.

אוסישקין צועד לקראת המטרה, שהציב לו מראשית פעולתו – בתקיפות בלתי פוסקת ובעקשנות מתמדת, ללא ויתורים ופשרות. לא לחנם זכה לתואר הנכבד “איש הברזל”. דרכו לדבר ברורות וגלויות, בלי מליצות וקשוטי מלים. כאחד מאבות הציונות הקים תלמידים רבים, אשר התרכזו מסביבו ונשמעו לקול פקודותיו. גם המתנגדים לדעותיו ולשיטתו הכירו, שעבודתו כולה לשם שמים.

ראשית פעולתו נעוצה בתחלת ינואר 1882, בימים הראשונים לארגון קבוצת “בילו”. שנים רבות היה מן העומדים בראש ועד חובבי ציון, ומאז נוסדה הציונות המדינית הוא עומד בראש כמה ממוסדותיה.

ברצוני להוסיף על כל מה שנכתב על אוסישקין בידי רבים קצת זכרונות אישיים של אחד מבני הדור:

בשנות 4–1903 התנדבתי לנהל את עניני הגליל הציוני של פלכי ייקטרינוסלב, פולטאבה ואחרים. גליל זה “השתייך” לאוסישקין, אשר נהל אותו כמורשה למן הקונגרס הראשון ועד הקונגרס הששי. עם עלייתו השניה לארץ־ישראל בשנת 1903, הפסיק אוסישקין את הנהלת גלילו למשך שנה וחצי בערך. בגליל ייקטרינוסלב היו אז מאות אגודות ציוניות – ועדים של שוקלים, מתוך רצון לעשות את התנועה הציונית עממית יותר. באותו זמן עשה פעולות נמרצות לשם ארגון הסתדרות נשים ציוניות, ומאז החלה השתתפות ערה של הנשים העבריות בהסתדרות הציונית.

רושם כביר עשתה בשעתה בחוגי הנוער הצעתו של אוסישקין בדבר גיוס גדודי־עבודה צעירים לשם עבודה ממשית על שדמות ארץ־ישראל. בימים ההם עסקו האגודות הציוניות במכירת שקלים, הפצת בולי הקרן הקימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בא"י, הפצת חוברות תעמולה וגלויות מצוירות. עבודה זו העסיקה בעיקר את הציונים הותיקים. אולם הנוער לא קיבל סיפוק נפשי בעבודה זו וחיפש לו דרך לחרוג מן התחום המוגבל לשם פיתוח פעולות בהיקף יותר רחב. באותם הימים נתפרסמה החוברת “תכניתנו” מאת מ. אוסישקין, שבה הכריז על הצורך ליצור “גדוד עברי” שיקדיש 2–3 שנים לשם כיבוש העבודה המעשית בארץ־ישראל. חוברת זו שנתפרסמה בעברית, רוסית, אנגלית וגרמנית, מצאה לה הד גדול בקרב בני הנעורים. כרוזו זה של אוסישקין נתן בלי ספק את הדחיפה לרעיון החלוציות, ששימש יסוד לעליה השניה, אשר תחלתה בשנת 6–1905.

בהשפעת “תכניתנו”, נוסדה באודיסה בראשית 1905 קבוצת “החלוץ” הראשונה, אשר חייבה את חבריה לעלות לארץ־ישראל לא יאוחר מחודש מאי 1907, לשם יצירת מושבה על יסודות קואופרטיביים. קבוצה זו היתה בת 50 חבר, מבני 18–15 שנה. כל חבר התחייב להכניס לקופה המשותפת 350 רובל, בבתי אחת, או בתשלומים חדשיים. הון הקבוצה, שעלה לסך 17500 רובל, צריך היה לשמש להוצאת הדרך, לרכישת כלי עבודה, להקמת דירות, לקנות זרעים עד היבול הראשון. את האדמה אמרו לחכור לשנים אחדות. במשך שתי השנים הקרובות החובה היתה על כל חבר ללמוד עברית וערבית, וגם ללמוד מלאכה, העלולה להועיל לחקלאות. סיסמתה של הקבוצה היתה אמרתו השגורה של אוסישקין: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”.

בהשפעת תכניתנו", פנה כותב השורות בראשית 1905 אל אוסישקין ושאלהו פרטים הנוגעים לעליתו השניה לארץ־ישראל. תשובת אוסישקין היתה קצרה: “עלה תעלה, ואם תהיה מוכן לסבל ולהקרבה בשנים הראשונות, סופך להתבסס בארץ”. התשובה נסתיימה בדברים אלה: “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך”. דבריו הקצובים עודדוני, ובראשית 1906 חסלתי את כל עסקי בעיר־מגורי בייליסבטגרד ועליתי ארצה, בפעם השניה, יחד עם משפחתי. בדרכי באניה מאודיסה, נלוו אלי עוד עשרות צעירים וצעירות.

זכורני עובדה אופינית מאד, המעידה כמה מחשיב איש הברזל את המסורת העברית ואת קנינינו הרוחניים: היה זה בועידה המוקדמת של הצירים מרוסיה שנתקיימה בלונדון לפני הקונגרס הרביעי ־ באבגוסט 1900. הועידה נמשכה ימים מספר ולא הספיקה לגמור את סדר יומה עד ה־10 באבגוסט. פתיחת הקונגרס נועדה ליום 13 באבגוסט, וציוני רוסיה רצו לבוא מוכנים ומלוכדים לקראת הקונגרס החשוב. עמדו על הפרק עוד כמה שאלות בעלות ערך רב, ובינתים התקרב יום השבת, שחל ב־11 באבגוסט. רבים מן הצירים הציעו להמשיך בישיבות גם בשבת. בלי עריכת פרוטוקולים. לעומת זה הציע אוסישקין להקדיש את יום השבת לשיחות והרצאות על ארץ־ישראל מפי הצירים שבאו משם, והם: ד"ר הלל יפה. יהודה גרזובסקי, ד. שוב ומ. שיינקין. דעתו של אוסישקין הכריעה.

בימי הקונגרסים הראשונים עמדו מנהיגי ההסתדרות הציונית ברובם על נקודת השקפה מדינית, שלפיה אין להתחיל בעבודה מעשית בא“י בלי הסכמה מוקדמת מצד השולטן התורכי ושאר הממלכות ל”מקלט בטוח במשפט בין־לאומי“. ברם, אוסישקין הרגיש בחושו הבריא כי “עת לעשות הפרו תורתך”. ואם כי היה חבר הועד הפועל הציוני, הרהיב עוז בנפשו להלחם במנהיג הגדול ד”ר הרצל על שהקדים את העבודה המדינית למעשית ועל שלא ראה את העבודה התרבותית כחלק בלתי נפרד מן העבודה הציונית. אוסישקין ניצח, ועוד בחייו של הרצל נוצר בנק אפ"ק, ואחרי כן נפתחו (בשנות 8–1907) המשרד הארצישראלי והחברה להכשרת הישוב, וגם הקרן הקיימת לישראל החלה עוסקת בגאולת קרקעות בארץ. כל המוסדות הללו פעלו, כידוע, עוד בתקופת המשטר התורכי, והם עזרו הרבה מאד לביסוס ולפיתוח הישוב העברי בעיר ובכפר והכשירו את הקרקע לאַקט המדיני של הכרזת בלפור.

עוד בשנת 1903 הבין אוסישקין את הערך המכריע שיש לארגון הישוב בארץ־ישראל. ואם כי היה שקוע בראשו ורובו בעבודתו העצומה בתוך ההסתדרות הציונית ברוסיה, ביחוד אחרי כנסית הציונים במינסק, וגם היה עסוק מאד בהכנות הגדולות לקראת הקונגרס הששי – שנקרא “הקונגרס האוגנדי” – החליט בכל־זאת להקדיש מזמנו ומכח ארגונו למערכה של ארץ־ישראל גופא. באותם הימים שהקונגרס הששי קבל ברוב דעות את הצעת אוגנדה, עמד אוסישקין על אדמת ארץ־ישראל והכריז על כינוס ועידה כל־ארצישראלית בזכרון־יעקב. בכינוס השתתפו באי־כח ערי יהודה, הגליל והמושבות, ובמעמד שבעים צירים מבני הארץ, הכריז חגיגית: “אנו עומדים היום ליסד הסתדרות כללית שתאגד את כל בני היִשוב מדן ועד באר שבע. הסתדרות זו שמה לה למטרה לאחד את כל הכחות העברים, החמריים והרוחניים בארץ ישראל, ועל ידי כך להגדיל את כמותו ואת איכותו של היסוד העברי בארץ”.

אמנם ארגון הישוב בצורתו הראשונה לא החזיק מעמד הרבה זמן, אולם הגרעין הראשון הוטל בחיק אדמת המולדת, וברבות הימים – בשנת 1920 – הצמיח הזרע הזה את אסיפת הנבחרים ואת ארגון הישוב בכנסת­־ישראל.

מלבד ארגון כללי של הישוב העברי, נוצרה בימים ההם גם הסתדרות המורים העברים, וזו הכתה שרשים עמוקים בקרקע שנחרשה על ידי מ. אוסישקין.

לשיא תהלתו הגיע אוסישקין בנאומיו המזהירים בכנסית מינסק בשנת 1902, בועידה החרקובית בשנת 1903, בועידת “ציוני ציון” בוילנה ובועידה הפרייבורגית שנתקיימו בשנת 1905 ־ נאומים אשר התוו דרכים חדשות ציונה.

בשנות 1906–1919 התחבט אוסישקין הרבה מאד בפתרון שאלת הפועלים העברים בארץ־ישראל. הנסיונות הראשונים בכוון זה היה יסוד מושבי־הפועלים הראשונים על יד המושבות הגדולות, כגון: “באר יעקב” ו“נחלת יהודה” על יד ראשון לציון, ו“עין גנים” על יד פתח־תקוה. במשך הזמן הצליחו המושבים להתבסס די צרכם, והם עומדים איתן עד היום.

אוסישקין היה מוכן לייסד רשת ארוכה של משקי־עזר לפועלים העברים ובעצם לבטיו הרבים פרצה מלחמת העמים באבגוסט 1914, ועבודת ההתישבות של ועד חובבי־ציון נפסקה.

אוסישקין היה גם אחד מחמשת שליחי עם ישראל לפני המועצה העליונה של וורסאל בכ“ז אדר תרע”ט, באותה ועידת השלום דברו בשם ההסתדרות הציונית: ד"ר ח. ויצמן – אנגלית, נחום סוקולוב – צרפתית, ואוסישקין – עברית. שאר הנואמים: אנדרה ספיר בשם ציוני צרפת וסילוין לוי בשם יהודי צרפת דברו צרפתית. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בדברי ימי העמים, שדרישותינו – דרישות עם ישראל – נשמעו בפני שליטי העולם בשפת נביאינו.

עם השתקעותו בארץ בנובמבר 1919 כראש ועד הצירים, קם ואיחד מיד את המשרד הארצישראלי, ועד הצירים והנהלת הקרן הקימת לישראל, שהיו קיימים עד אז כמוסדות נפרדים. עם זה השליט בדרך נמרצה בכל המוסדות הישוביים את הלשון העברית כלשון אחת ויחידה. עד בואו של אוסישקין היתה העברית רק אחת הלשונות השליטות גם במוסדות הלאומיים, לאחר זמן קצר העביר אוסישקין את ועד הצירים על כל מחלקותיו לירושלים, מתוך שהכיר בחטא הגדול שהישוב החדש חטא לעיר הבירה של ארץ האבות. באחד מנאומיו החזקים אמר אוסישקין: “אם יתנו לי את הברירה לבחור בארץ־ישראל בלי ירושלים, או בירושלים בלי ארץ־ישראל, אבחר בירושלים, כי ירושלים היא לב האומה הישראלית. אפשר לו לגוף להתקיים בלי אחד מאבריו, אבל להתקיים בלי לב אי אפשר”.

ועוד פרט חשוב ואופיני: אוסישקין, איש הברזל והנאמן למסורת, צידד תמיד בזכות האשה העברית, ובכל הזדמנות היה מביע את דעתו בעד זכויות מלאות של האשה בכל ענפי עבודתו הישובית. באספה השמינית של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל אמר: “הבחירות – או שתהיינה בהשתתפות האשה, או שלא תהיינה כלל, לנו, לציונים, יש חוקים שנתקבלו בקונגרסים שלנו, שעל פיהם אנו נוהגים, ומהם לא נזוז. בקונגרסים שלנו השתתפו רבנים גדולים וחשובים ביחד עם נשים, ומשום כך שאלת האשה איננה אצלנו בגדר שאלה כלל. אנו רוצים בבנין איתן, ולא בבית של קלפים, בבניננו הנהדר יש לשתף את כל כוחות עמנו בלי הבדל מין”.

---

דֹב־בֶּר בָּרוֹכוֹב

מאת

דוד סמילנסקי

סופר ובלשן. נולד בשנת תרמ“א (21 יוני 1881) בפלך פולטאבה. משנת 1900 בחוגי הסוד. בייקטרינוסלב. התקרב לציונות על ידי מ. אוסישקין ושמריהו לוין. מיסד ומבסס את קבוצות פועלי־ציון ברוסיה על יסוד ס. ד. ציונית. בימי מלחמת אוגנדה היה על צד א”י. בשנת 1906 מארגן ועידת פועלי־ציון בפולטאבה. השתתף בועידת היסוד של ברית פועלי־ציון העולמית בהאג (1907) ושימש מזכירה של המפלגה. בימי מלחמת העולם עמד בראש תנועת פועלי־ציון ובראש התנועה לקונגרס יהודי בארצות הברית. בשנת 1917 נבחר מטעם “ועידת הלאומים” בקיוב ל“מועצת הממלכה הדימוקרטית” במוסקבה. מת ב' טבת תרע“ח (1918) מהרעלת דם. על שמו בא”י – מוסדות שונים, רחוב ברוכוב בתל־אביב ו“שכונת ברוכוב” ליד תל־אביב.

זה היה בתקופה שלאחר הקונגרס הציוני הששי, שבו הועלתה לראשונה שאלת אוגנדה.

“אומרי ההן”, ובהם המנהיג הד“ר הרצל, היו, כידוע, בעד קבלת הצעתה של בריטניה הגדולה לישב את היהודים באוגנדה, שהיתה אחת המושבות הגדולות תחת חסות בריטית באפריקה המזרחית, ו”אומרי הלאו" התנגדו באופן מוחלט להצעה זו.

בין צירי הקונגרס הששי היה הרוב עם “אומרי ההן”, שנהו אחרי הד“ר הרצל, והמעוט היה עם “אומרי הלאו”. ומאז התפלגו הציונים לשני מחנות “ציוני ציון” מצד אחד, ו”ציוני אוגנדה" מצד שני.

והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית, וביחוד התלקחה המלחמה בין ציוני רוסיה, אשר הוו את הרוב העיקרי בהסתדרות הציונית העולמית.

בכל הערים המרכזיות נתקהלו אסיפות ונתכנסו כנוסים וועידות, שבהם הרצו צירי הקונגרס הששי על בעית אוגנדה.

רבים נאחזו בביטויו המוצלח של מכס נורדוי, שאוגנדה תשמש לעם ישראל בבחינת “לינת לילה” לשם מעבר לארץ־ישראל. אחרים טענו, שאוגנדה תשמש לנו תכסיס מדיני כלפי השלטון התורכי. ברם, הציונים הותיקים, מבין חובבי־ציון

והנוהים אחריהם, התיחסו בשלילה גמורה להצעת אוגנדה או לאיזו טריטוריה שהיא, והדגישו, שהדרך לציון צריכה להיות בקו ישר, ולא בקפנדריות. כחותינו דלים ומעטים ומסוכן, איפוא, לפזר אותם בחזיתות שונות.

ובימי מלחמה אלה התגייסו נואמים ומטיפים בשני המחנות, אשר התנדבו לשם תעמולה רחבה בין המוני עם ישראל ולשם הכנת הצירים לקונגרס השביעי, אשר הוא יהיה המכריע, אם לקבל את הצעת בריטניה הגדולה או לדחותה.

שנת 1904. הסטודנטים הצעירים חיים בוגרשוב, ולדימיר ז’בוטינסקי, בן־ציון מוסינזון, הסופר הצעיר יעקב רבינוביץ; המטיפים אברמסון, ניסנבוים, מיליקובסקי ואחרים התנדבו לסבוב תעמולתי בכל רחבי רוסיה הגדולה. ואני נהלתי אז את הלשכה הציונית של מורשה הגליל ייליסבטגראד, שבראשה עמד זאב טיומקין.

באחד מימי סתיו 1904 בא לעירנו הסטודנט ח. בוגרשוב מברן, ששב זה עתה מבקורו הראשון בארץ־ישראל, וסיפר לנו ש“מחלת אוגנדה” התפשטה גם בארץ־ישראל, ומשם נשקפת סכנה גדולה לכל ההסתדרות הציונית העולמית.

הסטודנט בוגרשוב קיבל עליו לארגן תעמולה נמרצת נגד האוגנדיות ותומכיה, והקדיש בסבובו כמה ימים גם ליליסבטגרד.

אסיפות פומביות היו אסורות אז מטעם השלטונות ברוסיה הצאַרית וע"כ היינו מתכנסים באסיפות חלקיות סגורות. לכל אסיפה היו באים מוזמנים מחוגים וממעמדים שונים, ואנחנו, “ציוני ציון”, בקשנו את בוגרשוב להאריך את זמן ישיבתו בייליסבטגרד ששימשה בימים ההם מרכז חשוב להסתדרות הציונית בדרום רוסיה. הוא הסכים לכך, ואנחנו קבענו ישיבה סגורה במעונו של זאב טיומקין.

אולם באותו יום בא פתאום לעיר חברו הסטודנט בן ציון מוסינזון ודרש ממנו במפגיע, בשמו של מ. אוסישקין, לבוא מיד לאודיסה לשם השתתפות באסיפת תעמולה למען “ציוני ציון”. לא הועילו הפצרותינו שידחה את הנסיעה ליום־יומיים עד אחרי אסיפתנו הקבועה, אשר אליה הוזמנו מסלתם ושמנם של האינטלקטואליים שבעירנו.

בוגרשוב ומוסינזון היו כפופים אז למשמעתו של אוסישקין, והם החליטו לצאת באותו ערב לאודיסה.

ואנחנו היינו במבוכה רבה, ורצינו לדחות את ישיבתנו, אולם בוגרשוב ניחם אותנו, שבמקומו יבוא אלינו צעיר, ששמו בוריה ברוכוב מפולטאבה. והעיד עליו ש“צעיר זה לא יבייש אותנו, מפני שהוא מרצה ומתווכח בחסד עליון”.

מתוך הכרח קבלנו את הצעתו ומיד טלגרפנו לפולטאבה (דומני, לסופר א. ז. רבינוביץ, או לסופר ל. רובינוב), שברוכוב מתבקש לבוא מיד לייליסבטגרד.

למחרת נתקבלה תשובה טלגרפית חיובית, ולפנות ערב יצאה משלחת בת 10 בחורים ובחורות (בהם גם כותב השורות האלה) לתחנת הרכבת לשם קבלת פני האורח הנואם.

עם התקרבות הרכבת מפולטאבה מיהרנו להכנס לקרונות, עברנו אותם ישר והפוך, וכל הזמן קראנו בפה מלא “ברוכוב” – “ברוכוב”, ואין קול ואין עונה…

יצאנו בבושת פנים מן הקרונות, ומתוך אכזבה מרה שבנו העירה וטכסנו עצה איך לבטל את האסיפה, שעמדה להתקיים בעוד שעות מספר.

“מנין” הצעירים והצעירות התפזר איש איש לביתו מלא רוגז וכעס. ואני שבתי הביתה וספרתי לאשתי, ש“הילד איננו” וכדי בזיון וקצף. ובעוד אני שקוע בדאגה לקיומה של הישיבה, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה לדירתי, מיד נגשתי אל הדלת ושאלתי: מי שם? ואין איש עונה. חזרתי לחדרי, ושוב נשמעה נקישה שניה בדלת, ועל שאלתי מי שם, לא נתקבלה כל תשובה. ושוב נקישה אחרי נקישה. אני בשלי, שלא אפתח את הדלת, כל זמן שהדופק לא יפרש בשמו, והדופק האלמוני לוחש ומבקש, שאכניסו מיד פנימה, מפני שקשה לעמוד בקור השורר בחוץ. לאחר חלופי דברים נוספים מאחורי הדלת הכנסתי את האלמוני לפני ולפנים.

בראותי את פני הדובר בי, נדהמתי קצת ונשארתי לעמוד אתו במסדרון. ולא יכולתי להבין מה הביא את האיש הזר לביתי.

שנינו הסתכלנו זה בפניו של זה ללא אומר ודברים, והיינו כאלמים אשר לא יפתחו את פיהם.

הפותח בשיחה היה האלמוני, ששאלני לשמי ומיד לחש לי על אזני, ששמו ברוכוב, ובאותו מעמד הוסיף: אל תקראני ברוכוב כי אם “בוריה”, ואני אקראך “דוד”.

לנגד עיני עמד צעיר בלתי־מגולח, שערות ראשו פרועות, כובע מקומט בידו, מעילו העליון ובגדו קרועים ומעוכים, נעליו חצין פתוחות וחצין מטולאות. עין אחת כמעט סגורה, עין שניה מסתכלת בי במבט משונה.

שנינו עמדנו בלי לזוז ממקומנו ומבוכתי גדלה מרגע לרגע, ושוב היה הפותח בשיחה האורח. עם כניסתנו לחדרי החדרים סיפר לי “בוריה”, כי זה לא כבר שוחרר מבית האסורים בפולטאבה שהיה כלוא בו שנה שלימה בגלל שייכותו ל“פועלי ציון”.

הצעתי לו להתארח בביתי. תחילה היסס והתנגד, לבסוף הסכים. התרחץ, התגלח והחליף את בגדיו ולבש צורה חדשה. הזמנתיו לסעוד על שולחני את ארוחת הערב, ובין מנה למנה סיפר לי “בוריה” על מאסרו ועל התקרבותו לציונות הפרוליטארית, ודרך אגב שאלני לשם מה הוא מוזמן.

ספרתי לו על מלחמתנו באוגנדיסטים ובטריטוריאליסטים ועל הויכוחים שהתלקחו בישיבות הקודמות.

באמצע שיחתנו נכנסה משלחת של כמה צעירים וצעירות, ואני הצגתי לפניהם את אורחנו בוריה ברוכוב.

ובינתים באו לקרוא לנו לישיבה שנועדה באותו ערב בביתו של טיומקין.

עם כניסתנו לאולם הישיבה מצאנו קהל רב של רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, סטודנטים, ובהם נואמים, שהוזמנו מטעם הטריטוריאליסטים, המרכסיסטים, הבונדיסטים והאנרכיסטים.

את הישיבה פתח היו"ר זאב טיומקין. הביע את צערו על העדרו של הסטודנט בוגרשוב, אשר מסיבה בלתי־צפויה מראש נאלץ לצאת את העיר, והודיע כי את מקומו של בוגרשוב ימלא הערב מרצה אחר.

ראשון למתווכחים היה נואם אנרכיסטי, חדג’י שמו; אחריו דיבר בונדאי בשם ינקיליביטש, אחרון הנואמים היה הסטודנט זולוטרוב מצד הטריטוריאליסטים. הנואמים השתדלו לסתור את דברי המרצה בוגרשוב, שהרצה בישיבות הקודמות על חבת ציון, על הציונות המדינית, על התכנית של עבודה מעשית בארץ־ישראל ועל העבודה התרבותית בארץ ובתפוצות.

כל אחד מן הנואמים הוכיח את צדקת השקפתו המדינית, ובאותו זמן השתדל לבטל את הזרמים המתנגדים. כולם כאחד שפכו את חמתם על “ציוני ציון” והדגישו, שלכת צרת־עין זו אין כל זכות קיום לא ברחוב היהודים ולא בחברה האנושית.

הנאומים נמשכו עד שעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, ואנחנו “ציוני ציון” היינו מדוכאים וחששנו לתבוסה מלאה לאחר הנאומים, שנשמעו הערב מצד מרצים בעלי משקל רב.

הצעתי לברוכוב לדחות את תשובתו לערב הבא, כדי שתהיה לו שהות מספיקה להתכונן להגנה נמרצת על עמדותינו, ומה גם שהגיעה כבר שעה שתים אחרי חצות הלילה.

היו"ר עמד לסגור את הישיבה, והנאספים היו מוכנים להתפזר. באותו רגע קם ברוכוב ממקומו, ניגש אל שלחן הנשיאות, לגם כוס מים אחת, שניה ושלישית וביקש את רשות הדבור.

פתח דבריו בקול נמוך וצרוד, ומעט־מעט הרים את קולו, ובלשון חותכת ומבוססת ענה למתווכחים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, את דבריו תיבל בהוכחות היסטוריות, מדעיות והגיוניות. הרצאתו נמשכה יותר משעתים, וכולם ישבו צמודים אל מקומות ישיבתם, הקשיבו והאזינו מתוך דממה ממושכת לכל הגה ולכל בטוי שיצאו מפי הנואם.

בגמר הרצאתו נגשו רבים אל ברוכוב, לחצו את ידו והביעו את רגשי הערצתם והוקרתם על הרצאתו המדעית. עם זה העירו לו ראשי המרצים, ששטף דיבורו מהיר מדי וגם תוכן הרצאתו מורכב כל כך, עד שלא בנקל אפשר להבינו. תשובתו היתה קצרה, שבמסיבת אנשים בעלי השכלה גבוהה הוא מרשה לעצמו לדבר לא בלשון עממית קלה.

שמו של ב. ברוכוב נתפרסם עד מהרה בגליל ייליסבטגרד, שכלל אז את פלכי חרסון, חרקוב, פולטאבה ויקטרינוסלב. בכל החוגים הרבו לדבר על הכוכב החדש שעלה בשמי הציונות.

לאחר ימים מספר נתקיימה אסיפה שניה יותר מלאה, שבה השתתפו באי־כוח הזרמים הלאומיים, המדיניים, הסוציאליסטיים ובאי־כוח חברות שונות. הראשון לנואמים היה הסטודנט ויטי טיומקין (בן אחיו של זאב טיומקין), שהיה אותו זמן מן הנוהים אחרי ה“בונד”. הנואם ציטט את ההיסטוריונים: רינאן, גרץ, דובנוב ועוד, ביסס את דבריו על קאוטסקי, מרכס, ברנשטיין וכו', והתאמץ להוכיח שעם ישראל אינו צריך להבדל מהחברה האנושית הגדולה וחלילה לו ללכת אחרי

אור מתעה של “נביאי השקר” המדברים על התישבות בפינה נדחת באסיה הקטנה, וסיים את דבריו, שעם ישראל מחויב לשאת ברמה את דגל החירות והשויון לכל העמים.

ב. ברוכוב לא רשם כל רשימות, ורק בכוח זכרונו המצוין ידע להשיב בלשון חיה ושוטפת למתווכחיו. תשובתו היתה הפעם רצופה הומור דק, ובחריפות מיוחדת סתר את ההנחות של בר־פלוגתיה וביטל את כל דבריו, תשובתו נמשכה שעות מספר בלי כל הפסקה וללא כל הפרעות מצד מי שהוא. ברוכוב היה מקורי מאוד, לא חזר על דבריו, וכל משפט שהוציא מפיו היה כאילו חצוב מאבן. הוא גלל לפנינו כמה רעיונות חשובים שעוררו בנו מחשבות חדשות, והנאספים הודו שנואם כזה אפשר לשמוע ללא ליאות במשך ימים ולילות.

ברוכוב התארח בביתי שבועות מספר, ויום יום היו באות אליו משלחות של בוגרי בתי הספר התיכוניים, פקידים, מורים, פועלים ומשאר שדרות העם ובקשו ממנו ראיונות, שיחות והרצאות, והוא נענה לכולם.

ברוכוב לא היה מתכונן להרצאותיו, והיה מבכר את האימפרוביזציה הנובעת מתוך הרגשה פנימית.

הוא היה מחונן בכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. קרא ושנן הרבה. היה בבחינת “צנא דמלי ספרא”, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ומשום כך הצטיין בבקיאותו הגדולה בכל ענפי הספרות היפה, הספרות המדעית, ההיסטורית ואפילו בספרות המקצועית והאמנותית. היה בעל לשון שנונה וסגנון מיוחד בכתב ובעל־פה. לבקשתי, ערך לי פעם במעמדי במשך שעה קצרה רשימה ארוכה של כמה מאות אנשי שם וגדולי הדור, סופרים ואמנים, מן המצויינים ביותר, מכל המקצועות בני אומות וארצות שונות, מתקופות קדומות, מימי הבינים ומן התקופה החדשה. בתוך רשימה זו ציין ביחוד את הגאונים שבהם, וכל זה עשה בלי עזרת אנציקלופדיה איזו שהיא, כי אם אך ורק לפי כוח זכרונו המפותח.

ובינתים יצאו לו מוניטין בכל רחבי רוסיה הגדולה, בפולין, ליטא וכו'. והתחילו לזרום אליו הזמנות מאודיסה, קייב, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, וורשא, וילנא, לודז, מינסק, דונסק, פינסק, גרודנא, קובנא ועוד ועוד. השם ברוכוב נישא על שפתי הציונים הצעירים והנוער הלומד. ההתחרות בין כל המרכזים הציוניים היתה גדולה וכל אחד ואחד משכהו אליו. אנחנו, בני הנוער בייליסבטגרד, לא רצינו לוותר על אורחנו היקר, אולם נעתרנו לדרישה הרבה של כל הקהילות הגדולות ביותר, הסכמנו לשחררו לחדשים מספר כדי לאפשר לו להוציא אל הפועל את הסיבוב התעמולתי לפני הקונגרס השביעי.

ערב ערב היינו קוראים לאסיפות חלקיות בבתים פרטיים, וברוכוב עזר לנו למשוך למחננו חלק גדול של הנוער הלומד ושל החוגים האינטלקטואליים, שהתרחקו עד אותו זמן מן התנועה הלאומית ועוד יותר ממחנה “ציוני ציון”.

לפני צאתו את עירנו הבטיח ברוכוב לשלוח לנו את אחד מתלמידיו המובהקים בציונות, את הצעיר יצחק בן־צבי (– כיום: מנהיג הפועלים הנודע ויו"ר הועד הלאומי לכנסת ישראל). סמכנו על ברוכוב ונתנו לו חופש הבחירה לפי ראות עיניו, ונפרדנו ממנו מתוך תקוה לראותו בקרוב בתוכנו.

ברוכוב יצא מאתנו לאודיסה, ולאחר ימים מספר בא אלינו תלמידו לוי מלצר (כיום מורה בארץ־ישראל), ששימש לנו מדריך ציוני בחוגי הנוער במשך כמה חדשים.

מזמן לזמן הגיעו אלי ידיעות משמחות על נצחונותיו המכריעים של ברוכוב במערכות הטריטוריאליסטים, האוגנדיסטים, הבונדיסטים, הסוציאל־דמוקרטים והסוציאל־ריבוליציונרים.

במכתביו אלי, שאבדו לי בזמן הגירוש מתל־אביב, במלחמת 1918–1914, לא התפאר אף פעם בנצחונותיו, מפני שמטבעו היה איש צנוע ועניו ולא אהב להתגנדר כדרך הנואמים המושבעים.

את הוצאות נסיעותיו לשם תעמולה ציונית היה מכסה על פי רוב מכיסו – מהכנסות הרצאותיו על איבסן, ניטשה, על עמדת האשה בחברה, ועוד ועוד.

בינואר 1905 נפגשנו שוב בועידית “ציוני ציון”, שנתקיימה בוילנה בביתם של האחים יצחקֿליב ובוריס גולדברג. סיפרתי אז לברוכוב על הכנותי לעלות לארץ־ישראל על מנת להשתקע שם, וברוכוב הבטיחני לבקר אצלי בקרוב בארץ. אגב שוחח אתי הרבה על הצורך להרים את רמתם התרבותית של שכנינו הערבים והדגיש, שאם הגורל הטיל עלינו לחיות עם הערבים במדינה אחת, זה בצד זה. מחובתנו למצוא לשון משותפת אתם וליצור בינינו יחסים תרבותיים.

ברוכוב שוחח אתי בחמימות ובלבביות על כמה תכניות ישוביות, ואנו נפרדנו על מנת להפגש שוב בעבודה מעשית על אדמת המולדת.

מרוסיה יצאתי בראשית 1906 והלכתי לארץֿ־ישראל, אולם ברוכוב התמהמה בגולה בהכשרת הלבבות ובהפצת תורתו ה“פועל־ציונית” ולא זכה, לצערנו, לראות את הארץ בבנינה.

---

ד"ר יַעֲקב בֶּרֶנְשְׁטִין־כֹּהֵן

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת תר“ך (1860). מראשי הציונות ברוסיה ומעוזריו של הרצל. בשנים 1807 – 1923 חבר הועד הפועל הציוני. בשנים 1897 – 1901 מנהל התעמולה הציונית ברוסיה (“לשכת הדואר”). בשנים 1905 – 1907 חבר הועד הציוני המצומצם. ממיסדי מפרקציה הדימוקרטית ו”ציוני ציון“. בשנים 1907–1910 ו־1925 בארץ ישראל. בשנת 1927 נשלח מטעם ה”ג’וינט" לרוסיה, לנהל בית־חולים בדניפרופטרובסק, ושם מת.

מטבעו היה בעל רוח לוהטת וטמפרמנט סוער. עוד בהיותו תלמיד הגמנסיה בעיר מולדתו קישינוב נתגלתה בו נטיה לעסקנות. בגמרו את הגמנסיה בשנת 1879 בהצטיינות ממדרגה ראשונה עזב את קישינוב ונתקבל כתלמיד באוניברסיטה של לייפציג. למד מתימטיקה, פיסיקה, פדגוגיה, פילוסופיה, היגיאנה ועוד. הצליח בלמודיו, אולם בגלל מחלתה האנושה של אמו חזר לקישינוב. מחוסר אמצעים כספיים לשוב ללייפציג, נכנס לפאקולטה למתימטיקה בפטרבורג בתחילת שנת הלמודים 1880. התפרנס משעורים פרטיים בשעות הערב.

הרבה מזמנו הקדיש להרצאות באספות הסטודנטים, וכן הרצה בחוגי הפועלים על שאלות חברתיות.

לאחר שנרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני נסגרו האוניברסיטאות ונאסרו הסטודנטים שהפגינו נגד המשטר הצארי. בין האסירים היה גם הסטודנט י. ב.־כ. שהוצא למשך שנה מן האוניברסיטה בפטרבורג, בלי רשות כניסה לאוניברסיטה אחרת בגבולות רוסיה. אולם המאסר חיזק רק את רוחו והתמסר כולו לתעמולה רחבה למהפכנות ולתנועת השחרור של רוסיה מן המשטר הצארי.

ביומן זכרונותיו, הגנוז בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, רשם י. ברנשטין־כהן: בשיחה אחת שאלני פרופיסור רוסי בכעס רב: “איזו רשות יש לך להתערב בהצלת רוסיה והנוער הרוסי?” עניתי בתמימות: “הרי רוסיה היא ארץ מולדתי, והנוער הרוסי הוא יסוד עתידנו”. אולם הפרופיסור ענה בקצף: “זוהי דעתכם, אבל מקומכם בברדיטשוב, שם תחפשו את אחיכם, ואת הנוער שלנו הניחו ואל תדאגו לו”.

פרופיסור אחר אמר לו: “הסירו את ידיכם מעל הנוער הרוסי והעבירו את דאגתכם לארצות אחרות. פה ברוסיה שלנו אין לכם מקום ואין יסוד לבנינכם”…

דברים קשים אלה, שיצאו מפי מוריו הפרופיסורים פגעו בו עד עומק נפשו. בינתים הוכרח לעזוב, בפקודת המשטרה, את פטרבורג, ותחת השגחה מעולה של הג’נדרמריה עבר לאודיסה. בבואו שמה פשטו שמועות על פרעות ביהודים המתרגשות ובאות. היו מבני הנוער שהציעו להקים הגנה עצמית מפני הפורעים. הזקנים והמתונים התנגדו לכך, מתוך אמונת־שוא בשלטונות שלא יתנו להפריע את הסדר. לא חשדו הללו, כי השלטונות עצמם במארגני הפרעות.

לא ארכו הימים, ובאודיסה פרצו פרעות איומות, פרעות 1881: מחזות קורעים לב, הרס וחורבן רכוש יהודי, מאות פצועים.

בהלך רוחו של י. ב.־כ. בא מפנה חדש. בעזרת חברו ק. פוריץ ארגן ועד הגירה מרוסיה, שפנה לבארון מוריס הירש בדבר עזרה דחופה לאותה מטרה. הבארון נענה והעביר סכום הגון לועד ההגירה. אף הסכים, שכל מהגר למערב אמריקה יקבל חלקת אדמה, כלי עבודה, בהמות עבודה וסכום כסף להקמת בית ומשק חקלאי זעיר או פתיחת בית מלאכה.

מכתבים־חוזרים נשלחו גם לרבנים ולעסקנים בערי אוסטריה וגרמניה, שמצאו הד רב.

ביוני 1881 יצאה לאמריקה חבורת המהגרים הראשונה, בת 500 איש, – רובם בעלי מלאכה, פועלים, מנהלי חשבונות, ובהם כמה עשרות סטודנטים צעירים. זמן מה אחרי כן יצאה שוב חבורה שניה בת 500 איש. לעומת זה נתקלה בקשיים בדרכה הקבוצה השלישית בת 500 איש, שנאלצה לחזור לרוסיה לאחר גלגולי דרך רבים.

ועד ההגירה חיסל את פעולותיו וב.־כ. חזר לפטרבורג, ונתקבל לפאקולטה למתימטיקה.

באחת האסיפות נפגש עם וסילי ברמן, מיסד אגודת הסטודנטים הציונית הראשונה בפטרבורג. אחר כך הכיר את הסטודנט זאב טיומקין, ציוני אף הוא וגם נואם מצוין.

הסטודנטים היהודים נפלגו אז לשתי קבוצות, האחת – ובראשה ברמן וטיומקין – הטיפה לתנועה הלאומית העברית, והשניה לבין־לאומיות ולתקון העולם. הללו כפרו בצורך של ייחוד לאומי וטריטוריה מיוחדת.

ב.־כ. היסס תחילה והיה כפוסח על שתי הסעיפים ועל כן התנגד לקביעת עמדה מפורשת בבעיה הלאומית של עם ישראל. כעבור זמן־מה נזדמן לו לבקר אצל הד“ר פינסקר באודיסה, ונפגש שם עם כמה סטודנטים, מאלה שעמדו אחרי כן בראש תנועת הבילויים, שם הכיר את העו”ד מנשה מרגלית, מאיר דיזנגוף ואחרים. פגישה זו השפיעה על ב.־כ. עד שהתנדב לאסוף כספים לשם יצירת קרן מיוחדת בשביל הביל"ויים.

מאז אנו מוצאים את ברנשטיין־כהן בשורות הראשונות של חובבי־ציון ומתמסר כולו לרעיון הלאומי.

בהיותו סטודנט בפאקולטה למתימטיקה כתב ספר בתורת הגיאומטריה שזכה לתהלת הפרופיסורים. אולם זכות זו לא עמדה לו בגמרו את האוניברסיטה, בשנת 1883, כשרצה לפתוח גמנסיה פרטית בקישינוב. מיניסטריון ההשכלה התנגד לכך. ומשנכשל בקבלת רשיון לפתיחת גמנסיה, נרשם בשנת 1884 כסטודנט מן המנין בפאקולטה לרפואה בדרפאט. כאן יסד אגודת סטודנטים, שכמה מהם – ליב כהן, בנדרסקי, יסינובסקי ואחרים, – תפסו במרוצת הזמן מקום חשוב מאד בתנועה הציונית.

באותה תקופה עמד בקשרים גם עם אגודת הסטודנטים הציונים בוינא. שבראשה עמדו קוקש, שנירר, בירנבוים ואחרים. כן בא בכתובים עם הביל"ויים, שהמציאו לו ידיעות מפורטות על הנעשה בארץ־ישראל.

סיסמתה של אגודת הסטודנטים בדורפאט – אשר י. ב.־כ. היה הרוח החיה בה, היתה: “אל העם, עם העם ובעד העם”.

במאי 1889 הוסמך בתואר דוקטור לרפואה במחלות פנימיות ומחלות ילדים“, ושוב חזר אל קישינוב, אשר בה יסד יחד עם חבריו ד”ר ליב כהן, מאיר דיזנגוף, נחום רוטמן, פסח אורבוך, האחים דובינסקי ואחרים את האגודה הראשונה של “חובבי ציון”. חברי האגודה הטילו על עצמם מס־פרוגרסיבי, שנועד לתמיכת הביל"ויים בארץ־ישראל. האגודה מנתה 33 קבוצות, שמנו כאלף חברים וחברות. האספות היו חשאיות ומתכנסות במרתפים, ברפתות ובגנים מחוץ לתחומי העיר.

שתוף פעולה היה בין האגודה בקישינוב ובין סניפי חובבי־ציון בערים המרכזיות אודיסה, פטרבורג, מוסקבה ועוד, וקשר תמיד היה בין ד“ר ברנשטיין־כהן ובין ד”ר פינסקר, הרב שמואל מוהילובר, פרץ סמולנסקין, מ. אוסישקין ואחרים.

ב.־כ השתתף בועידת היסוד של חובבי ציון בקטוביץ, ואחרי כן – כציר בכנוס הראשון של ועד חובבי־ציון באודיסה, שבו השתתפו בין השאר: הרב יעקב מאז"ה, האינג’ינר זאב טיומקין, האינג’ינר מ. אוסישקין, הרב שמואל מוהילובר, ו. ברמן, הסופרים א. ל. לוינסקי ושלום עליכם ועוד. י. ב.־כ. נתמנה כמורשה ועד חובבי־ציון בקישינוב.

עם פרסום “מדינת היהודים” של הרצל, הצטרף לתנועת הציונות המדינית ונבחר כצירם של ציוני קישינוב לקונגרס הראשון שהתקיים בבאזל באבגוסט 1897. באותו קונגרס נבחר לחבר הועד הפועל הגדול. מאז השתתף באופן פעיל בכל הקונגרסים ובישיבות הועד הפועל.

י. ברנשטיין־כהן עמד במשך כמה שנים בראש התעמולה הציונית לכל רוסיה, שהיתה ידועה בשם “לשכת הדואר”. מכתביו החוזרים בעברית, יידיש ורוסית נפוצו בכל רחבי רוסיה ושמשו חומר חשוב לביסוס הציונות, וביחוד היתה להם השפעה עצומה על הנוער והדור הצעיר, שהתחנכו על מכתבים אלה.

מספר המכתבים היוצאים במשך שנה מ“לשכת הדואר” עלה לשלושים ושלשה אלף (בעוד שמספר המכתבים היוצאים ממשרדו של שר הפלך בקישינוב היה רק עשרים ושמונה אלף!).

מכתבים חוזרים אלה יצאו להם מוניטין בכל רחבי רוסיה וגם מחוץ לתחומיה. לא רק בשלטון המקומי בקישינוב, אלא גם בעיר הבירה פטרבורג ידעו יפה על קיומה של “לשכת הדואר” בראשותו של ד"ר י. ברנשטיין־כהן, שעבד במחתרת. בידי השלטונות לא עלה לגלות את בית הדפוס שבו נדפסו המכתבים־החוזרים, הואיל וחודש־חודש היו מעבירים את “מרכז הדואר” לדירה אחרת, מחליפים את צבע הדיו ואת צורת המכתבים לבל יודע מקום כתיבתם והדפסתם.

המכתבים היו נקראים באגודות הציוניות, בחוגי הסטודנטים, בבתי המלאכה וביתר שדרות העם.

זכורני את הרעש שעורר המכתב החוזר הרביעי, שהוקדש ברובו לבקורת חריפה וגלויה על פעולות הועד הפועל הציוני. ב.־כ. מצא לו אומץ־לב לדבר גלויות ולהלחם מלחמה עקשנית להשקפותיו ולהלך־רוחו. לעתים נשאר יחידי במערכה. באספת ציוני רוסיה, שהיתה בשנת 1902 במינסק, יצאו רבים לערער על הבקורת החריפה שמתח ב.־כ. על המנהיג ד"ר הרצל.

בקונגרס הששי בשנת 1903 הציע הרצל לב.־כ. לעבור לוינא ולעבוד במחיצתו, אך הוא סרב והמשיך בפעולותו המיוחדת. באותה שנה נסגרה “לשכת הדואר” בקישינוב.

מלבד פעלתנותו בתנועה הציונית היה ד"ר ב.־כ. רב פעלים גם בשטחים צבוריים יהודיים אחרים: בייסוד אגודות קואופרטיביות שונים, קופות חסכון מפעלי חנוך, תרבות ובריאות.

בימי הפרעות הידועות בקישינוב בשנת 1903, שימש ביתו של ד"ר ב.־ב. מרכז להגנה העצמית היהודית. פעמים רבות הלך – מתוך סיכון נפשו – בעצם ימי הדמים, בראש משלחת לשר הפלך, ודרש לנקוט באמצעים נגד המסיתים והפורעים. שר הפלך ביקשו למסור לו ידיעות נכונות על המצב המתוח בעיר.

ובהתאסף ההמון הפרוע, שהוסת על ידי הצורר קרושיבאן, על בתי היהודים בחג הפסחא הנוצרי, פקד ב.־כ. על אנשי ההגנה לעמוד על נפשם ולהגן על המוני העם היהודי, ובינתים פנה שוֹב לעזרת שר הפלך.

כעבור שעה קצרה בא גדוד פרשים אל דירתו של ד"ר ב.־כ. ואחד מקציניו הודיע לו בלגלוג, כי “בא לשמור על הרופא היהודי, אבל מסופק הוא אם יוכל להגן על כל היהודים”… ברגעי סכנה אלה יצא ב.־כ. אל הרחוב, ושמע במו אזניו את ראש המשטרה מדבר אל הפורעים ואומר: “פטרבורג יודעת את פעולותיכם. ברכתי לכם, אחים”. את הדברים האלה הלך למסור לשר הפלך, ומשלא מצאהו במשרדו, פנה לראש הג’נדרמריה ודרש להפסיק את ההסתה לפרעות. והתשובה: חברי ההגנה העצמית היהודית הוקפו על ידי הצבא והמשטרה, ונאסרו. והפורעים המשיכו את פעולתם בשוד רכוש יהודי, בהריגת ובפציעת יהודים ובאונס נשים יהודיות.

פרעות אלו נערכו – כפי שהוברר אחרי כן – בפקודת המיניסטר פליבה, כמעשה נקם ביהודים, אשר מהם נספחו לשורות המהפכנים.

ד"ר ב.־כ. יסד את קרן העזרה לניזוקי הפרעות בקישינוב, אסף במשך ימים מספר בקישינוב עצמה 84000 רובל כסף, ופנה לעזרה לכל קהלות ישראל בגולה. ותוך שבועות מספר נאספה קרן בת מיליון ורבע רובלים.

בראש דאגתו היו מאות היתומים מילדי ההרוגים בקישינוב, ובהצעתו נשלחו יתומים אלה לארץ־ישראל. ישראל בלקינד, מראשוני הביל"ויים ומראשוני המורים העברים, בא במיוחד לקישינוב והעלה אתו את היתומים ונעשה לאב ומדריך להם. בהקצבת הקונגרס הציוני ותרומות פרטיות, נפתח בית ספר חקלאי ליתומים אלה בשם “קרית ספר” בהנהלתו של בלקינד.

הרבה עשה ב.־כ. כדי לבדר את הגורמים ואת הנסיבות לטבח ביהודי קישינוב, ולהעניש את האשמים. לדרישותיו הנמרצות נשלח מפטרבורג המנהל הראשי של מחלקת המשטרה, לופוחין, לקישינוב לשם חקירה. ב.־כ. המציא לו צלומים מן המקומות הנפגעים ומסר לו דו“ח מפורט, אחרי כן נסע ב.־כ. בעצמו לפטרבורג, ובהשתדלות חשובי עיר הבירה – בהם הבארון אורי גינצבורג, הגרף היידין, הנסיך מישצירסקי (עורך העתון הרוסי “גראז’דאנין”), ועוד – נתקבל אצל מיניסטר הפנים פליבה ומיניסטר הכספים ויטה והרצה לפניהם על פרשת קישינוב. כן מצא דרך למסור דו”ח על הפרעות לידי המלכה אלכסנדרה פיודורובנה וגם לצאר.

בשובו לקישינוב החלו השלטונות המקומיים מתחקים על צעדיו של ד"ר ב.־כ. עד שהיה משולל כל אפשרות להמשיך את עבודתו הציונית והצבורית. כעבור זמן קצר העתיק את מושבו לחארקוב, כמפקח ראשי בחברה לבטוח החיים.

לרגל תפקידו החדש ניתנה לו ההזדמנות לבקר בערי תחום המושב ולהרצות שם על הציונות ולעשות לה נפשות.

הקהלה העברית בחארקוב אמרה לבחור בו כרב־רשמי, אולם שר הפלך בחארקוב וגם מיניסטריון הפנים בפטרבורג סרבו לאשר את בחירתו.

בימי הקונגרס הששי היה ד"ר ב.־כ. ממתנגדי הצעת אוגנדה, ובכנוס המורשים הרוסים שהיה בחארקוב אחרי הקונגרס – ובו נערך גלוי־דעת לכל העסקנים הציונים – היה מראשי המדברים. השתתף גם בכנוס השני בפריבורג אשר בו הוכן הקונגרס השביעי, ואשר בעזרת לכוד הכחות הפעילים הצליח להוריד מעל הפרק את שאלת אוגנדה.

מתוך צידוד בעבודה המעשית בארץ־ישראל, בנגוד לאותם הציונים אשר דרשו להקדים בפעולות מדיניות עלה ד"ר ב.־כ.. בשנת 1905 לארץ־ישראל, על מנת להשתקע בה, לאחר שהוזמן כרופא במושבות ימה, סג’רה, מלחמיה, מסחה ובית־ג’ן.

בנמל יפו נמצא איזה פגם בניירותיו ונאסר. בעזרתו של מאיר דיזנגוף שהיה אז מנהל חברת “גאולה” ביפו – ניתנה לד"ר ב.־כ. ולבני משפחתו “פתקה אדומה”, המקנה להם זכות ישיבה במשך 3 חדשים. את דירתו קבע במושבה הקטנה בין הרי הגליל, ויום יום היה עובר ברכיבה על סוס – ובלוית פרש תורכי – ממושבה למושבה כדי לרפא את חוליהן.

לבקשתו נשלחו מטעם הבארון רוטשילד מכשירי הרפוי הדרושים, שהיו חסרים אז במושבות אלו, הרבה עשה לרפוי מחלות העיניים, וביחוד הגרענת. שנפוצו בין הפלחים הערבים, והם שהדביקו גם את האכרים היהודים. על ידי אורגנו פלוגות עזרה מהירה מבין הפועלים במושבות. הוא שעורר את תשומת־לבם של השלטונות על הצורך לנצל את חמי טבריה על ידי בניית בתי־מרחצאות משוכללים ובתי מלון מודרניים ולהפוך את טבריה למרכז הבראה והחלמה.

מלבד עבודתו הרפואית יסד ד"ר ב.־כ. גם קופות חסכון לאכרים, חנויות משותפות וצרכניות משותפות אשר סייעו במדה ניכרת למשק החקלאי, הרצה בפניהם על היגיאנה וסניטריה ועוד.

לאחר שעשה בגליל תשעה חדשים, התישב – בשנת 1908 – בפתח־תקוה, אשר הוזמן אליה כרופא, אף כאן לא הצטמצם בעבודה הרפואית בלבד, אלא נכנס גם לחיים הצבוריים של המושבה, התקרב למורים ונלחם לזכויות הפועלים בבחירות לועד המושבה. מדירתו הפרטית הקדיש 3 חדרים לספריה ומועדון לפועלים, ומסר לספריה זו הרבה מספריו בעברית ורוסית (הספריה עברה אחר כך לבית־העם בפתח־תקוה). כן הרצה מזמן לזמן על נושאים מדעיים, על התנועה הציונית ועל סדרי החברה בארצות ובמדינות שונות.

בפתח־תקוה יסד פלוגת אחיות רחמניות לרפוי עינים ולהגשת עזרה מהירה.

בשנת 1908 הציע במכתב־חוזר לרופאי ארץ־ישראל לכנס מזמן לזמן כנוסים רפואיים לשם דיון על מצב הבריאות בארץ, וכן עמד על הצורך לארגן את הרופאים היהודים לאגודה רפואית מקצועית. נענו להצעתו הרופאים הותיקים ד“ר מ. שטיין וד”ר ח. חיסין ביפו, ד“ר הלל יפה בזכרון יעקב, ד”ר ויץ בירושלים ועוד. בפסח תרס“ט נתקיים הכנוס הראשון בדירת ד”ר חיסין ביפו. השתתפו בכנוס 8 רופאים, ואז הונח היסוד לארגון של רופאי ארץ־ישראל.

בקונגרס הציוני בהמבורג, בשנת 1909, הרצה ד“ר ברנשטיין־כהן, יחד עם ד”ר אריה ביהם מחארקוב (אחרי כן: מיסד מכון־פסטור בירושלים ובתל־אביב) על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוסדה אגודת רופאים ציונים, אשר שמה לה למטרה את פיתוח המדע הרפואי והסניטרי בא"י.

זקני המושבה פתח־תקוה התיחסו בשלילה גמורה לעבודתו הצבורית של ד“ר ב.־כ. וטענו, שהוא מקים נגדם את הנוער ואת הפועל העברי. הדברים הגיעו למלחמה גלויה בין שני מחנות – “האבות והבנים”. בני האכרים והפועלים העברים עמדו לצדו של ד”ר ב.־כ. פעם התאספו נשי פתח־תקוה לשם התקפה על בית הד"ר ברנשטיין־כהן ורצו לרגמו באבנים, אולם הבנים לא נתנו לאמותיהם לבצע את תכניתן.

מתוך אכזבה, ולאחר מלחמה פנימית קשה, עזב ד"ר ב.־כ. את פתח־תקוה ויצא עם משפחתו ליפו בתקוה להכנס לתוך העבודה הישובית הגדולה, אולם נשאר בבדידותו.

לאחר היסוסים רבים החליט לצאת את הארץ, אך בידי קבוצה מידידיו, מבני העליה השניה, אשר זכרו את מעשיו הגדולים ואת הקרבתו העצמית למען עם ישראל וארץ־ישראל, עלה לעכב את תכניתו. ד"ר ברנשטיין־כהן נענה להפצרתם וביטל את נסיעתו לרוסיה.

לאחר זמן־מה יצא לקונגרס, ושוב נפגש עם חבריו הותיקים, שפך לפניהם את מרי שיחו, ודרש להרחיב את העבודה המעשית לכל סוגיה בעיר ובכפר. בשובו קבע דירתו ביפו, ולהתרפא אליו באו לא רק חולים יהודים, כי אם גם ערבים ונוצרים. שמו הלך לפניו והכנסותיו הלכו ורבו מיום ליום. אולם העסקן שבו חיפש לו גם עבודה צבורית רחבה, וראשי הישוב לא זכרו לו את חסד נעוריו (במדה ידועה הפריע להופעתו על הבמה הצבורית חוסר ידיעה מספקת בעברית, אף על פי ששלט יפה בכמה לשונות אירופיות).

מרירות רבה הצטברה בלב הארי שבחבורה, אשר גדל וטפח את התנועה הלאומית ונשא אותה על כפיו מראשית התהוותה. ד"ר ברנשטיין־כהן הרגיש בדידות מעיקה. קשה היה לו להשקיט את המית רוחו, ומתוך חרדה עמוקה לא הסכים לרדת מעל הבמה הצבורית ולחיות חיים סגורים במשפחתו בלבד. רצוץ ושבור מן ההתרוצצות הפנימית יצא ב.־כ. עם משפחתו את יפו ב־19 באוקטובר 1910. בשובו לרוסיה חידש את נעוריו והתמסר שוב לארגון ולפעולה בתנועה הציונית ועל יסוד נסיונו עיבד כמה הצעות, שאני מביא אחדות מהן:

"א. כחלק מן העבודה המעשית בארץ־ישראל יש לארגן את הישוב העברי בארץ ישראל ולהפעיל את הכחות הקונסטרוקטיביים לשם יצירת ערכים חדשים.

ב. לאחד את פעולות המוסדות הישוביים הקיימים בארץ, כגון: בנק אנגלו־פלשתינה, המשרד הארצישראלי, לשכת מודיעין של ועד חובבי ציון וחברת “גאולה”. כל המוסדות הללו מצווים לעבד תכנית פעולה משותפת ולא להביא לידי התחרות ביניהם לבין עצמם.

ג. לשם פתרון בעית העבודה העברית, יש ליסד ועד מאוחד של נותני העבודה מצד אחד ומקבלי העבודה מצד שני.

ועד זה מתפקידו לדאוג להטבת מצב הפועל העברי וליצור יחסים טובים בין האכרים ובין הפועלים.

ד. יש לדאוג לחנוך הנוער הלומד בבתי הספר ומחוצה להם, ליסד שעורי ערב לגדולים, לפתוח ספריות קבועות ונודדות, לסדר הרצאות פומביות בעיר ובכפר, להכין ספרי למוד בעברית וליצור שיטת למודים אחידה בכל בתי הספר הקיימים בארץ".

בגמר מלחמת העמים, בשנת 1918, עמד ב.־כ. בראש המועצה העירונית בקישינוב, ועם ספות בסרביה לרומניה נשאר על משמרתו. כיו"ר הדומה העירונית השתתף בכמה מפעלים צבוריים חשובים.

העיר קישינוב שימשה במשך כמה שנים מרכז ראשי לפליטי רוסיה, וב.־כ. עמד בראש ועד העזרה לפליטים. בהשפעתו הישרה נתקבלה עזרה גדולה מן ה“ג’וינט” מאמריקה: בגדים, צרכי מזון ותרומות כסף.

בינואר 1918 נסע ללונדון לישיבת הועד הפועל הציוני, ומשם הלך לפאריס ונפגש שם עם ליאו מוצקין בעניני הפליטים. באותו מעמד הוחלט לבוא מיד בקשר עם חבר הלאומים בג’ניבה. כשיצא לג’ניבה הטילה עליו ממשלת רומניה תפקידים מדיניים ושליחות מיוחדת בפני חבר הלאומים, ב.־כ, הציג תנאי, שממשלת רומניה תפתח את שעריה בפני הפליטים היהודים, והצעתו נתקבלה.

בשנת 1920 ביקר בארץ־ישראל בקור קצר וחזר לקישינוב. שנים אחדות התכונן לעלות ארצה על מנת להשתקע בה, ובמארס 1925 חיסל את עניניו ויצא עם משפחתו לתל־אביב, שזכה לעמוד על יד עריסתה.

אמצעיו הכספיים היו מצומצמים מאד. מתחילה הציע את שרותו הרפואי לגמנסיה “הרצליה”, אולם אי־ידיעת הלשון העברית היתה בעוכריו. לא עלה בידו להתקבל כרופא גם בבתי החולים של הדסה בירושלים, תל־אביב וחיפה, וגם לא בקופת החולים של הסתדרות העובדים הכללית, ובינתים דללו ואפסו אמצעיו הכספיים והיה נתון במצוקה רבה. הייתי מבאי ביתו וראיתיו מקרוב בסבלו החמרי

ימים על שבועות התהלך קדורנית תחת משא יגונו הכבד, ואין איש מרגיש בלוחם הגדול אשר עמד על יד ההגה של ספינת עם ישראל יובל שנים.

טרגדיה איומה התחוללה בלב האיש הלאומי אשר נלחם מלחמה קשה וארוכה עם שונאינו ויריבינו לשם השגת זכויותינו הלאומיות והמדיניות, ולאחר התאבקות קשה עזב לאנחות, בספטמבר 1926, את הארץ וחזר לגולה.

דוקא בארץ הסובייטים קבל עזרה גדולה ב“ג’וינט”, עבר לדניפרופטרובסק ועד קיץ 1927 עבד שם כעסקן צבורי וכרופא. כעבור זמן מה חלה מחלה אנושה ולא קם עוד מערש דוי.

וכך גמר את חייו על אדמת נכר בסביבה זרה לרוחו ולנשמתו אחד ממנהיגי האומה הישראלית.

בארכיון הציוני המרכזי בירושלים גנוזים זכרונותיו של ד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, הכתובים רוסית בעצם ידו.

---

זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת תר“ם (17 אוקטובר 1880) באודיסה. נתפרסם מנעוריו כפיליטוניסטן מובהק בעתונות הרוסית (בכנוי הספרותי “אלטלינה”). בשנת 1903 נספח לציונות. מראשי המדברים בועידת הלסינגספורס. 1900 – פעיל מטעם ההסתדרות הציונית בקושטא, נתפרסם כנואם ממדרגה ראשונה. בימי מלחמת העולם הגה וביצע את רעיון הלגיון היהודי שנלחם לצד אנגליה, אף השתתף כקצין הגדוד היהודי בחזית עמק הירדן. בפרעות ירושלים (1920) ארגן את ההגנה העצמית ונידון לעבודת פרך ממושכת בעכו, וקיבל חנינה לאתר חדשים מספר. 1920 – חבר ההנהלה הציונית. 1923 יצא מן ההנהלה ויסד מפלגת הצה”ר (הציונים הרביזיוניסטים). מיסד בית“ר (ברית תרומפלדור). 1935 – יסד את הצ”ח (הסתדרות ציונית חדשה) ונבחר לנשיאה. היה גם סופר עברי. תרגם משירי ביאליק לרוסית ומשירי דנטה, עומר כאיאם, אדגר פוא לעברית. מת אור לכ“ט תמוז ת”ש (1940) משבץ הלב בסביבת ניו־יורק.

יש יחידי סגולה, שאין הזקנה שולטת בהם. תמיד הם מלאים כח עלומים ושפע של מרץ מפכה בהם. אנשים אלה להיות מנהיגים ומפקדים נוצרו. מקומם לא עם ההולכים בדרך סלולה וכבושה אלא תמיד הם מחפשים להם דרכים חדשות. שוחים הם נגד הזרם, לוחמים בלי ליאות על רעיונם, וצועדים בשבילם המיוחד, בדרך המובילה להגשמת השאיפות הנעלות והאידיאליות מתוך אמונה שלמה בנצחונם הסופי.

על יחידי סגולה מסוג זה נמנה גם זאב ז’בוטינסקי.

על יצירותיו, חייו ופעולותיו נכתבה ספרות שלמה על ידי חסידיו ויריביו. ברצוני להעלות רק רשמים מועטים על זאב ז’בוטינסקי, שנתרשמו בזכרוני, מיום אשר הכרתיו. רשמים אלה מרוכזים בעיקר ב“ארבע פגישות”.

בתקופת הקונגרסים הראשונים היתה הספרות הציונית דלה ומצערה. רוב הנוער העברי נגרר אז אחרי תנועת הבונדאים, הסוציאל־דמוקרטים, הסוציאלי־רבולוציונרים ושאר התנועות המהפכניות. הציונות המדינית לא הספיקה עדיין לחדור לחוגים הרחבים של המתלמדים ובני הנעורים, מסביב לדגל הציוני התקבצו בעיקר חובבי־ציון הותיקים, והדור הצעיר שלנו הלך לרעות בשדות אחרים, במקום שמצא כר נרחב אשר נחרש ונזרע על ידי אלפי לוחמים, ובהם מנהיגים ומפקדים, נואמים ואנשי פולמוס מנוסים.

ואנחנו חבורה קטנה של ציונים צעירים אשר התחנכו בסביבה יהודית לאומית ועל ברכי התרבות העברית, היינו צמאים למלה חיה, למלה המעודדת את הרוח ואת הנשמה, למלה החודרת אל הלב ומעוררת את המחשבה העברית.

כתב עת מיוחד בעברית המוקדש כולו לשאלות ציוניות, לא היה אז עדיין, העתונים העברים היומיים “המליץ”, “הצפירה” ו“הצופה” הקדישו רק מאמרים בודדים לשאלות ציוניות, שלא נתנו ספוק לנוער העברי, לא האירו את דרכו ולא עוררו בו את ההתלהבות הדרושה לציון.

ובעצם ימי התהיה והצפיה הגיעה השמועה לערי השדה, כי הנה עלה כוכב חדש בשמי תנועתנו, כח צעיר ופורח, נואם רבֿ־הכשרון וסופר גדול נספח למחנה הציוני. נודע לנו, שהפיליטוניסטן “אלטלינה” שיצאו לו מוניטין בחוגי הקוראים בדרום רוסיה ואוקראינה, הוא יהודי ציוני ושמו ולדימיר ז’בוטינסקי. הצעיר ז’בוטינסקי הלך מחיל אל חיל ובסגולותיו המצוינות, בעיקר בכח דברנותו, רכש לו קהל מעריצים גדול.

בהיותו כבן עשרים ושלש, בשנת 1903, זכה כבר להיות ציר בקונגרס הציוני הששי.

בקונגרס זה לא נטה ז’בוטינסקי אחרי הרבים, אלא הלך עם המעטים. אף על פי שהמנהיג ד"ר הרצל השתדל בקסמו הרב להשפיע על צירי הקונגרס הששי, שיקבלו את הצעתה של ממשלת בריטניה הגדולה בדבר יצירת “מקלט ליל” ליהודים באוגנדה, מקלט שישמש כעין פרוזדור לכניסת עם־ישראל לארץ־ישראל, ואף על פי שרוב הצירים קבלו את הצעת אוגנדה כהוראת שעה, לא הלך לבו של ז’בוטינסקי אחרי האור המתעה, הצביע עם “אומרי־הלאו” ויחד עם “הבוכים” עזב את אולם הקונגרס, מתוך הכרה נפשית שעליו להצטרף לקבוצת הלוחמים תחת הדגל הציוני הטהור.

לאחר הקונגרס הששי התמסר ז’בוטינסקי בכל לבו ומרצו לתעמולה הציונית בכתב ובעל־פה. פרסם מפעם לפעם מאמרים וחוברות כתובים בכשרון רב, בסגנונו המקורי ובהסברתו המקורית והנלהבת, אשר נבלעו ביחוד על־ידי הנוער כ“בכורה טרם קיץ”.

הדור הצעיר התקשר לסופר ולנואם הצעיר בכל נימי נפשו, ונוצר יחס אהבה והערצה לאביר הצעיר של התנועה.

ז’בוטינסקי התנדב לסובב את הערים המרכזיות, על חשבונו הפרטי.

פגישתי הראשונה עם ז’בוטינסקי.

בשנת 1903–1907 פתח ז’בוטינסקי במסע־תעמולה בערי השדה. העיר ייליסבטגראד היתה אז מרכז הציונים בדרום־רוסיה ואוקראינה, בהנהלתו של טיומקין, אחד משנים־עשר המורשים הציונים ברוסיה. לאחר הקונגרס הששי נוצרה ההתפלגות הראשונה במחנה הציוני. הרוב נטה אחרי הצעת אוגנדה וכינה את עצמו בשם “ציוני אוגנדה”, והמיעוט נמנה על “ציוניֿ־ציון”. ובעת המבוכה הזאת, בעת שהמלחמה בין שני המחנות היתה נטושה לאורך כל החזית הגיע לייליסבטגראד – ולדימיר ז’בוטינסקי.

את נאומו הראשון נשא בבית־הכנסת “חובבי ציון” שהיה מלא מפה אל פה, ואלפי אנשים עמדו צפופים ודחוקים בחצר וגם ברחוב שעל יד בית הכנסת. ז’בוטינסקי חצב להבות בנאומו כשלש שעות רצופות בלי הפסקה, וכל הקהל הרב הקשיב ברטט וביראת הכבוד לדברי הנואם, שבקולו הזך והצלול, בקסמו המיוחד ובעיניו המפיקות תבונה ואומץ הקסים את כל שומעיו. הנואם נשא דברו על התכנית הבזילאית, על המדינה היהודית בארץ־ישראל, על העבודה המעשית בגולה ובארץ, ובהמשך דבריו הפליט בקירוב את המלים האלו: “אנו נמצאים בחזית מלחמתית קשה וארוכה, אנו מוקפים שונאים רבים ועצומים מכל עברים ומחובתנו לחגור את כחותינו הרעננים ולהבקיע לנו דרך ומוצא, על אפם ועל חמתם של אויבינו ושונאינו. כמחנה ארבה כבד נתלכד ונתאחד לחטיבה אחת ונתנפל על המוקד, בהמונינו נשליך את עצמו לתוך המדורה היוקדת ובגופנו נכבה את התבערה”…

נאומו הנלהב עשה רושם עז על כל שומעיו, שהריעו לכבודו בתרועות סוערות. לאחר ימים מספר נספחו למחננו – בהשפעת הנאום הזה – מאות חברים חדשים, שקבלו עליהם לעבוד שכם אחד אתנו.

באגודתנו – אגודת הציונים הצעירים – היו חברים דוברי עברית, ובהם כותב השורות האלה. פנינו לז’בוטינסקי בבקשה להרצות בפני חוג צר ומצומצם בעברית, על עבודתנו החנוכית והתרבותית בגולה ובא"י, המרצה התנצל על שלא יכול למלא את בקשתנו, והבטיחנו שלאחר שנה שנתים ידע את לשוננו הלאומית עד כדי לנאום בה.

*

פגישתי השניה עם ז’בוטינסקי היתה בינואר 1904 או 1905 (את השנה איני זוכר בדיוק) ב“ירושלים דליטא”, היא ווילנא.

בימים ההם היתה הציונות אסורה בכל רחבי רוסיה הצארית, והשלטונות לא הרשו אספות ציוניות. אולם עת מלחמה קשה היתה לנו, ל“ציוני ציון”, מפנים ומאחור. ביד אחת היה עלינו להדוף את ההתקפות המרובות של המתבוללים, הס. ר., הס. ד., הבונדאים, פ. פ. ס. וכו' וביד שניה לקדש מלחמה גם על האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, כלומר הציונים “שנתפקרו”.

המנהיגים הותיקים שנשארו נאמנים לדגל הציונות הטהורה – זאב טיומקין, מנחם אוסישקין, הלל זלטופולסקי, יצחק־ליב גולדברג וד"ר שמשון רוזנבאום – ריכזו מסביבם את הכוחות הצעירים, וקראו לועידה ארצית חשאית של ציוני־ציון. בין הצירים היו הסטודנטים: ז’בוטינסקי, קלוזנר, בוגרשוב, מוסנזון, בבקוב, שיינקין, ברוכוב, לודויפול, ברגמן, כותב השורות האלה ואחרים. בין הנואמים הראשיים היה הצעיר ולדימיר ז’בוטינסקי, שהרים את הדגל הציוני בגאון וקרא את הנוער העברי לגיוס ולהתנדבות על שדה המלחמה הציונית.

*

פגישתי השלישית עם ז’בוטינסקי היתה בשנת 1908 בארץ–ישראל. הוא בא אז לארץ על מנת להתבונן בעבודה המעשית הנעשית בארץ־ישראל, ללמוד את תנאי ההתישבות; בא לראות ולא להראות, באספות פומביות לא השתתף כי לא רצה לחלל ברבים את כבוד הלשון העברית בארץ–מכורתה, הואיל ובימים ההם לא שלט עדיין באופן חפשי בדבור העברי.

ז’בוטינסקי נפגש עם העסקנים בערים ובמושבות, ושוחח אתם על הענינים הישוביים רק בישיבות מצומצמות וסגורות.

בשובו לחוץ לארץ החל ז’בוטינסקי את מלחמתו הגדולה והארוכה להפצת הלשון העברית החיה בבתי־הספר העבריים.

משנת 1908 עד 1918 לא זכיתי להפגש פנים אל פנים עם ז’בוטינסקי ולשמוע את מדברותיו. אולם זכרו של הלוחם הצעיר, הכובש לבבות בסערות דבריו, לא מש מלבי, עשר שנים לא ראיתיו, ובמשך הזמן הזה גדל וחזק האיש בכל המובנים ושמו הלך למרחקים. במשך השנים האלו הספיק לכתוב מאות מאמרים על הלשון והתרבות העברית, תרגם את שירי ח. נ. ביאליק לרוסית, השתתף בעיבוד התכנית ההלסינגפורסית, נסע כציר לקונגרסים הציונים ופתח תעמולה רחבה בכתב ובעל–פה ברוסיה הגדולה ומחוצה לה. שמו נתפרסם גם בחוגי היהדות הספרדית וכל יהודי המזרח הקרוב וצפון אמריקה. בכל מקום בואו התוה ז’בוטינסקי דרכים חדשות לתנועה הציונית ויצר קשרים חזקים ואמיצים בחוגים התרבותיים והמדיניים, ביחוד גדלה השפעתו במרכזים היהודים הגדולים אשר במדינות תורכיה ויון ובשאר מדינות הבלקן. ז’בוטינסקי השתתף בעתונים החשובים שבקושטא: “המבשר” בעברית, “האורור” בצרפתית, ה“זון טורק” בצרפתית, “ז’ודיו” בספרדית וכו'. על ידי עבודתו הספרותית הזאת נפתחו אפקים חדשים לציונות ולתחית הלאומית בין יהודי המזרח וגם בין חוגי הסופרים התורכים והיונים שאינם מבני בריתנו.

בפרוץ מלחמת העולם ביולי 1914 נפסק הקשר בין ארץ־ישראל והגולה, וזמן רב לא ידענו את מקום המצאו של ז’בוטינסקי. לעתים רחוקות היינו מקבלים בארץ־ישראל ידיעות מקוטעות על הנעשה בעולם הגדול שהיינו מנותקים ממנו. ההסתדרות הציונית העולמית סבלה הרבה מאד מפגעי המלחמה הנוראה. מנהיגיה היו מפוזרים בארצות הלוחמות, והמחנה הציוני השתתף בחזית של המדינות הלוחמות תחת דגלים שונים, בלי שיהיה קשר שהוא ביניהם.

והנה הגיעה אלינו בשנת 1916 הידיעה הראשונה על יצירת גדוד עברי על ידי זאב ז’בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, מבין הפליטים והגולים של יהודי ארץ־ישראל שמצאו להם אז מקום מפלט במצרים. הידיעה הסעירה את הרוחות. ולעיני קמה דמותו של הצעיר הנלהב, “השוחה נגד הזרם” מימי הקונגרס הששי ואחריו. אף ביצירת הגדוד העברי היה, כידוע, מן השוחים נגד הזרם. גם לאחר המפלות שנחלו צבאות בריטניה בחזית המיצרים ובגליפולי ובטולו של “גדוד נהגי הפרדות” היהודי, לא רפו ידי ז’בוטינסקי, הלך לאנגליה על מנת ליצור גדוד עברי חדש מבין יהודי ויטשפל. הוא היה “נאה דורש ונאה מקיים” והתנדב הראשון לגדוד כחייל פשוט, ואחריו נהרו אלפי בחורי ישראל שנצטרפו לשורות הלוחמים והשתתפו בפועל, בשנות 1917 – 1918, בכבוש הארץ תחת הנהלתו של הלויטננט ז’בוטינסקי.

הלגיונות היהודים מאנגליה ומאמריקה שנצטרפו למחנה הצבא הבריטי, לחמו יחד לשחרורה של ארץ־ישראל. זאב ז’בוטינסקי היה היחידי מבין המנהיגים הציוניים הנודעים, שנלחם לא רק בעטו ובפיו את מלחמת שחרורנו אלא גם בחרבו.

*

פגישתי הרביעית עם הקצין ז’בוטינסקי במדיו הצבאיים היתה בראשית 1919, באולם ועד הצירים לארץ־ישראל, שמרכזו היה אז ברחוב אלנבי בתל־אביב. באותה שעה הכריזו באי־כח היהדות העולמית מכל הארצות על רצונו של עם ישראל למסור את המנדט על ארץ־ישראל לאנגליה, שנתנה לנו את הכרזת־בלפור בשנים בנובמבר 1917. שאלה זו דרשה גם את החלטת הישוב העברי בארץ ישראל, ובשעה מכרעת זו התכנסו להתיעצות באי־כח ההסתדרויות, הארגונים והזרמים השונים של הישוב.

באותו כנוס קרא ז’בוטינסקי בעברית את התזכיר ההיסטורי, והגן עליו בכל כח השפעתו הרבה. אחד המשתתפים העיז להביע דעה מתנגדת לו ובין השאר אמר, שהישוב הארצישראלי צריך לדרוש את מסירת המנדט על ארץ–ישראל לאמריקה החפשית, כיון שלאנגליה יש די ענינים מסובכים במצרים סודאן, סואץ, עיראק, הודו וכו', ואין דעתה פנויה לעניני ארץ־ישראל.

אולם ז’בוטינסקי קם וסתר את דברי הנואם והוכיח על פניו, אף הגן בכל כחו על עמדתו. התוצאה היתה, שבאותה אספה נתקבלה החלטה חגיגית מפורשת, שהישוב העברי בארץ־ישראל כולה, על מפלגותיו, מעמדיו וזרמיו, מצטרף לרצונה של היהדות העולמית, ומבקש את חבר הלאומים שימסור את המנדט על ארץ־ישראל לבריטניה הגדולה, מתוך בטחון גמור שבעלת המנדט תגשים את הכרזת בלפור במלואה. – – –

---

זְאֵב טְיוֹמְקִין

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת תר“ך (1860). מראשוני חובבי־ציון. 1890 – ראש הועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. נקרא בפי הערבים בשם “ראש אל כול יהוד” (ראש כל היהודים). 1895–1914 – רב מטעם הממשלה בייליסבטגראד. ציר הקונגרס הציוני הראשון. ציר בכל הקונגרסים הציוניים וחבר הועד הפועל הציוני לפני מלחמת העולם ולאחריה. 1917 – ממנהיגי היהודים באוקראינה. 1920 – ציר יהודי אוקראינה בועד המשלחות של היהודים. משנת 1923 – חבר מרכז הצה”ר העולמי. מת בשנת תרפ"ז (1927). על שמו נקרא כפר טיומקין בארץ־ישראל.

שמו של זאב טיומקין מלוה את תנועת “חבת ציון” מראשיתה ועד התמזגותה עם הציונות המדינית

אי אפשר להזכיר את “חובבי ציון” הראשונים, בלי להעלות בזכרון את שמו של אחד מטובי החולמים והלוחמים הנועזים של חבת ציון.

עוד בימי נעורי, בשנת תר"ן, שמעתי כמה וכמה ספורים יפים על האינג’ינר הצעיר ולדימיר יונוביץ (זאב בן יונה) טיומקין. אגדות מאגדות שונות התרקמו מסביב לאישיות המקסימה, והן הגיעו גם עד אזני הנוער הלומד וחדרו לתוך נשמתו המתלבטת.

עוד בהיותו בין כתלי בית המדרש העליון, כסטודנט, הצטרף כבר לשורות החלוצים הראשונים של נושאי דגל התחיה הישראלית, ובגמרו את הפוליטכניקום והוסמך בתואר אינג’ינר טכנולוג, עלה על הבמה הצבורית. טיומקין נחן בכשרונות מצוינים ולא־רגילים, והכל נבאו לו עתיד מזהיר בשדה המקצוע הטכני, אשר בו גילה הכשרה מיוחדת במינה. אולם כאידיאליסטן נלהב עזב את עניניו הפרטיים והתמסר בכל לבו וכחו לעבודה הצבורית.

בסגולות טבעיות מצוינות, טמפרמנט חם וער, כשרון נואם בחסד עליון, הדרת פנים וגוף חסון, בחינת “משכמו ומעלה גבוה מכל העם” – היה זאב טיומקין מקסים את כל רואיו ושומעיו.

בן 21 היה טיומקין, כאשר השתתף באספה הכללית הראשונה של חובבי־ציון באודיסה ונשא את משאו על התנועה הלאומית ועל תחיית העם ובנין הארץ. מיד כבש את לבבות צירי האספה, שהכירו בו כשרון של מנהיג. גם היושב־ראש של ועד חובבי ציון, הד“ר י. ל. פינסקר, סמך את ידו על העסקן הצעיר זאב טיומקין, ובאותו מעמד החליט, בהסכמת שאר חבריו לעבודה, למנותו לראש הועד הפועל של הלשכה הראשונה אשר נפתחה ביפו בשנת תרנ”א. מאז החלה תקופת הזוהר של עסקנותו היפה והפעלתנית.

שמו של המנהיג הצעיר הלך לפניו, והישוב העברי בארץ חכה לבואו של זאב טיומקין בכליון עינים, הלשכה הראשונה של ועד חובבי ציון בהנהלתו של טיומקין שימשה מרכז עיקרי לכל פעולות הועד ולכל העולים החדשים, יום־יום צבאו על דלתות הלשכה מאות אנשים שבאו לשאול בעצת ראש הועד, ועל פיו יקום דבר. בין המבקרים הרבים היו גם כאלה שנדחקו לחדרי הלשכה, כדי להמצא במחיצתו בלי שום מגמה מיוחדת. את כל אחד ואחד היה טיומקין מקבל בסבר פנים יפות, ומעניק עצות והדרכות לכל דורש.

השפעתו האישית של טיומקין היתה רבה מאד גם על הפקידות התקיפה של הבארון רוטשילד, שהביטה “מגבוה” על כל בוני הישוב החדש. הבארון הנדיב נתן הוראה לפקידות שלו בארץ־ישראל לקבל את מנהיגם של חובבי־ציון – את האינג’ינר זאב טיומקין – ב“כבוד מלכים”, ומנהל עניני הבארון, בלוך העריץ הידוע, ציית לפקודותיו.

גם בחוגי הרשות התורכית היו מתיחסים לטיומקין בכבוד גדול ומתחשבים אתו כעם בא־כח האומה הישראלית. בעברו ברחובות יפןו היו הערבים הנכבדים קמים לקראתו מתוך יראת הכבוד ומברכים בשלומו של ה“ראש אל כול יהוד” (ראש כל היהודים).

שבוע שבוע היו באות אניות לחוף יפו ומורידות מאות עולים חדשים וראש הועד טיומקין היה מקבל את פניהם בלשכתו מן הבוקר עד הערב. האמון מצד העולים לזאב טיומקין הלך וגדל, וכמעט כולם היו נותנים את אמונם בראש הועד. מחוסרי האמצעים היו מקבלים ממנו המלצות למושבות, לשם העסקתם בעבודות שונות כפועלים ושכירי יום אצל האכרים וגם אצל פקידות הבארון. בהשתדלותו הנמרצת של טיומקין בטלה גזירת בלוך כלפי “העולים הזרים”, והם קבלו רשות לעבוד בכרמי ראשון־לציון שהיתה אז תחת חסות הפקידות של הנדיב.

כבעל מעוף ורב המרץ לא יכול היה טיומקין להצטמצם בד' אמותיו של לשכתו. שאף לגדולות ולפעולות כבירות, ולא הסתפק במלוי התפקידים המוגבלים של הגשת תמיכה למושבות הקיימות. כאדם רחב־אפקים נתכוון ליצור תנועה עממית גדולה, אשר תקיף את כל שדרות העם היהודי. ברצונו היה ליצור קשר אמיץ ומתמיד בין הארץ ובין הגולה. טיומקין רצה לפתוח את שערי ציון בפני המוני עולים ומתישבים חדשים שיבואו אל הארץ, להתאחז בה על אף כל ההגבלות הקשות והמרובות. בחושו הבריא ובמעופו הגדול החשיב טיומקין מאד את הערך הרב שיש לגאולת הארץ, ולשם הגשמת שאיפתו רצה לרכז בידי הועד את קנית הקרקעות בנקודות שונות ולחסום את הדרך בפני הספסרות שהחלה מתפשטת אז בארץ. טיומקין תיכן תכניות רחבות לרכישת שטחי־אדמה גדולים בהרים, בעמקים ובשפלה משני עברי הירדן ולמכרם חלקים־חלקים לעולים ולמתישבים החדשים. לשם כך השקיע טיומקין עשרות ורבבות אלפים פרנקים בגאולת עמק־יזרעאל וקרקעות אחרים, והתכונן להרחיב את פעולותיו בכוון זה. אולם השעה לא שחקה לו. מצד אחד קמו נגדו סרסורים ו“גואלים” פרטיים מכל עברים, שהביטו, עליו כעל מקפח פרנסתם והשתדלו בכל מיני אמצעים פסולים להכשילו, מצד שני יצאה פקודת הממשלה העותמנית על סגירת העליה היהודית ועל הפסקת מכירת קרקעות ליהודים. הגזירות החמורות שיצאו מלפני השליטים התורכים גרמו לידי כך, שדמי הקניה המרובים אשר הושקעו ברכישת הקרקעות הלכו לאבוד ונשארו בידי האפנדים הערבים מוכרי הקרקעות.

לאחר מלחמה קשה, שנמשכה שנה שלימה, עם האויבים מבפנים ומבחוץ – נאלץ טיומקין “ראש היהודים” לעזוב את המערכה ויצא את הארץ במפח נפש ובשברון לבב, תקופת־טיומקין תיזכר תמיד בתולדות הישוב העברי בארץ.

לאחר שובו מארץ־ישראל המשיך טיומקין את פעולתו הצבורית ואת מלחמתו לציון.

עשרות שנים כיהן בעדת היהודים שבייליסבטגראד כרב מטעם הממשלה. ועמד בראש כל המוסדות הצבוריים והסוציאליים בעיר־מגורו. עם זה היה מראשי התנועה של חבת־ציון ומעמודי התווך של התנועה הציונית ברוסיה.

זכיתי לעבוד במחיצתו של טיומקין, כעוזרו הראשי בעניני הרבנות הראשית ובעניני הנהלת הלשכה המרכזית של ההסתדרות הציונית, ויצקתי מים על ידיו קרוב לעשר שנים (תרנ“ה – תרס”ו). הכרתי מקרוב את מזגו ואת טבעו, את יפיו ואת תכנות רוחו, ראיתיו בכל מיני מצבים, והתקשרתי אליו יותר ויותר מתוך הכרה והוקרה של אישיותו הנפלאה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית וציונית וליאות גופנית ורוחנית לא ידע עד יומו האחרון.

טיומקין היה ציר בכל הקונגרסים הציוניים מן הראשון ועד האחרון לימי חייו, ונחשב על נושאי־כליו הראשונים של המנהיג הגדול ד“ר תיאודור הרצל. בקונגרסים היה טיומקין “המתורגמן המושבע” מרוסית לגרמנית, נאומיו בקונגרסים הצטיינו תמיד בסגנונם העשיר ובקסם ניבם. ד”ר הרצל היה אומר, שנאומי טיומקין ברוסית היו מובנים גם לו, אף על פי שלא שמע כלל רוסית…

למן הקונגרס הראשון ועד שנת 1917 עמד טיומקין בראש התנועה הציונית בגליל ייליסבטגראד, שהקיף את הערים המרכזיות ורבות האוכלוסין היהודים בתחום המושב, כגון: אודיסה, ניקולייב, חארקוב, חרסון, קמיניץ־פודולסק ואחרות.

רוסיה היתה אז מחולקת לשנים עשר גלילים ציוניים, שבראשם עמדו שנים־עשר מורשים ואלה הם: ז. טיומקין – גליל ייליסבטגראד; ד“ר י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; פרופ' מנדלשטם – גליל קיוב; ד”ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב; העו“ד יסינובסקי – גליל וורשא; ד”ר ברוך – גליל ויטבסק; הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; ד“ר בנדרסקי – גליל בנדרי; מ. אוסישקין – גליל מינסק; הפרופ' צ. בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד”ר א. יעקובסון – גליל סימפרופול.

טיומקין נהל במשך זמן רב – בגלל מחלת המורשים או מסבות אחרות – מלבד גליל ייליסבטגראד, גם את הגלילים של שאר חבריו, כמו: גליל יקטרינוסלב, מוסקבה, סימפרופול ובנדרי.

תודות לטיומקין נחשבה העיר ייליסנטגראד למרכז החשוב ביותר של התנועה הציונית ברוסיה. בעיר זו ובגליציה נפוצה הכמות הגדולה ביותר של שקלים, בולי קרן הקיימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בלונדון וחברת אנגלו־פלשתינה. מגליל ייליסנמגראד נשלחו כמה וכמה מכתבים חוזרים הרצאות וחוברות ציוניות, אשר שימשו זמן רב חומר ספרותי ותעמולתי לאגודות הציוניות.

טיומקין התיצב פעמים רבות לפני גדולי המיניסטרים הרוסים, כגון: ויטה, פליבה, דורנובו ואחרים. בראש מורם ובקומה זקופה ידע להגן תמיד על כבוד עם ישראל בפני העריצים התקיפים של הממשלה הצארית. טיומקין עמד גם בראש ההגנה העברית בתקופת הפרעות והרציחות ותמיד סיכן את עצמו ואת חייו לטובת אחיו בני עמו.

הרבה יש לספר על מעשיו וגבורותיו של אחד מגבורי האומה בדורנו. וכותב תולדות חבת־ציון והתנועה הציונית המדינית, יצטרך להקדיש לו פרק חשוב.

שנים רבות שאף טיומקין לשוב לארץ־ישראל לשם המשכת פעולותיו במולדת העתיקה – בארץ תקותנו, אולם הגורל אשר מצא את כל גדולי האומה והציונות המר גם לו ופתיל חייו ניתק על אדמת נכר.

---

יְחִיאֵל צְ'לֵינוֹב

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת תרכ“ד (1864) בקרמנצ’וג. בנערותו נטה לתנועת ה”נארודניקים" (מפלגת העם) ברוסיה. מימי פרעות 1881 – בראש קבוצת הביל“ויים במוסקבה. מ־1884 מיסד ויו”ר אגודת “בני ציון” שם. בשנת 1891 יו“ר בועידת חובבי־ציון באודיסה. בשנת 1892 חבר המלאכות הציונית לבארון רוטשילד בענין הפקידות במושבות בא”י. אחרי הקונגרס הראשון נספח לציונות המדינית. ציר הקונגרסים 1 – 11 ומראשיהם (סגן נשיא בקונגרסים אחדים). מ־1898 חבר הועד הפועל הציוני ומורשה גליל מוסקבה. בקונגרס הששי – מראשי הלוחמים ברעיון אוגנדה, ואחרי כן בראש “ציוני ציון”. 1906 – יו“ר ועידת הלסינגפורס. מ־1913 סגן נשיא ההנהלה הציונית העולמית. 1915 יסד בקופנהאגן את הלשכה הציונית הראשית ואחרי כן השתתף בפעולה המדינית בלונדון, שהביאה להכרזת בלפור. בשנת 1918 נקרא שוב ללונדון לשם עבודה מדינית, ושם מת בי”ט שבט, תרע"ח (2.1.18).

בתנועת חבת־ציון קשור זכרו של אחד הלוחמים המעולים הראשונים לאידיאלים הלאומיים שלנו, שזכה להיות בין מיסדי אגודת “בני ציון” הראשונה במוסקבה.

עוד בהיותו כבן־שבע־עשרה, בשנת 1882, בשבתו על ספסל בית הספר התיכוני במוסקבה, התנדב הגימנסאי הצעיר יחיאל בן זאב צ’לינוב להכנס לשורות חלוצי הלוחמים במערכת התנועה הצעירה. שריכזה אז מסביבה חוג קטן של בני ציון הראשונים, שבהם היו מ. אוסישקין, י. י. ליבונטין (“חושי הארכי”), ז. טיומקין ואחרים.

מתחלה נכנס הצעיר י. צלינוב לתנועה כאחד מן השורה וקיבל עליו את כל העבודות הקטנות והפשוטות. ברם, מיד הראה כשרון ארגוני שבו הצטיין כל ימי חייו, ומשנה לשנה עלה שלב אחרי שלב, עד שהגיע למדרגת מנהיג לחובבי ציון הראשונים. עם התחלת תקופת הציונות המדינית, התמכר ד"ר י. צ’לינוב בכל נפשו ומאודו לתנועה הלאומית.

כבר לפני הקונגרס השני אמר ד"ר צ’לינוב באחד מנאומיו: "אין ספק בלבי, שהעובדים במחיצתם של “חובבי ציון”, ואלה הציונים החדשים – שאיפה

אחת להם: לעבוד באמונה בעד האינטרסים של עמנו ולהשיג את המטרה העיקרית והיחידה"…

בצדק אמרו על ד"ר צ’לינוב, שאהבתו הראשונה שלו היתה “חבת ציון”, ואהבתו השניה – “הציונות המדינית”. תמיד ידע להעריך את התנועה החדשה של הציונות ההרצלית, ועם זה לא הניח ידו גם מתנועת חובבי־ציון, ועמד בעת ובעונה אחת בראש שתי התנועות.

הציונות המדינית היתה מעין מהפכה בהלך הרוחות של חובבי ציון, וד“ר צ’לינוב היה מן הראשונים, שגשרי גשרים לתנועה הציונית של יהודי המזרח והמערב, באספות של חובבי ציון ובקונגרסים הציונים היה ד”ר צ’לינוב מראשי המדברים והמרצים: דעתו היתה מקובלת בכל החוגים והוא היה חביב ואהוב על חבריו שעבדו במחיצתו. ד"ר צ’לינוב ידע תמיד להשלים בין הדעות הקיצוניות בהסתדרות, להשקיט את סערת הרוחות הנרגשים ולעמוד בפרץ בכל שעת צורך. לא לחנם הכתירוהו בתארים: “מלאך השלום”, “רודף השלום”, “פשרן” וכו'. הוא היה נוח לבריות, ועם זה היה גם קנאי לדעותיו ולא נכנס לויתורים ופשרות בשעה שנגעו בשאלות חשובות ומכריעות.

פקחותו של עסקן מדיני, הניזונית מאוצר געגועים לאומיים עמוקים, איפשרה לו לעמוד על משמר הכבוד קרוב לארבעים שנה, ובמשך כל הזמן היה סמל חי של הכרת אחריות לתנועה העממית. שירת חייו היתה תמיד העבודה הציונית.

על ד"ר צ’לינוב כחייל פשוט ועל עבודתו כקברניט הספינה הלאומית יש לספר הרבה, אולם בסקירה קצרה אפשר לציין רק בקוים כלליים מומנטים אחדים מיפיו ודמותו של אחד מגבורי האומה הישראלית, שהיה לנו לעינים במשך דור שלם. שמו הטוב קשור בהרבה מאורעות חשובים של שחרור עמנו ובנין ארצנו.

*

זכיתי לנהל את הלשכה הציונית של המנוח צ’לינוב בשנים 1903 – 1904 כאשר הוכרח – מסבת מחלתו – להפסיק את עבודתו כמורשה הגליל הציוני למשך שנה אחת, ואז נודע לי באופן בלתי–אמצעי מה עצומה ההשפעה שהיתה לד"ר צ’לינוב בכל שדרות הציונים הרחוקים והקרובים. גליל מוסקבה כלל את פלך מוסקבה, את סיביר, קוקז ועוד חבלים גדולים מרוסיה הרחבה. האגודות הציוניות שתו בצמא את דבריו והתנהלו על ידו מאז הקונגרס השני עד שנת 1917, ובמשך כל הזמן היו סרות למשמעתו וממלאות את פקודותיו מתוך יחס של חבה והערצה למורה ולמדריך.

בשנת 1907 נפגשתי עם ד“ר צ’לינוב בביתו של מ. דיזנגוף, שדר אז באחת הסמטאות הצרות של שכונה ערבית ביפו. ד”ר צ'. עלה אז בפעם הראשונה לארץ – לראות ולהתבונן אל עבודת המתיישבים הראשונים במושבות ובערים. אני זוכר את נאומו הנלהב בחצר בית הספר לבנות שביפו. בדבריו החמים והמלאים רגש נפשי הפיח רוח אמונה ובטחון בלב כל שומעיו. את משאו השני שמעתי בבית העם בראשון־לציון, בקשר עם חג חצי היובל להוסד המושבה, הוא העריך הערכה נכונה את עבודת העולים הראשונים מיסודם של חובבי ציון, ועם זה ידע גם לגלות את גרעיני היצירה של הציונות המדינית, אופן דיבורו וגישתו אל כל השאלות חישוביות והמדיניות פעלו פעולה נמרצה על יודעיו ומכיריו. ברוך ובלבביות. בעיניו החודרות והמפיקות פקחות ואצילות משך אליו את לב הכל.

בשובו מנסיעתו הראשונה לארץ־ישראל, מסר הד"ר צ’לינוב לקונגרס השמיני בהאג דרישת שלום חמה מאת האחים שבארץ־ישראל.

*

עברו עוד שנים מספר ושוב זכיתי לראות את ד“ר צ’לינוב בשנת 1912, כשעלה לארץ בפעם השניה, בלוית אשתו ובתו הבכורה. בפעם הזאת בא הד”ר צ’לינוב לא רק על מנת לסייר את הארץ, אלא גם להתאחז בה, ועל ידי כך לקשור קשר אמיץ וחי בין בני משפחתו ובין המולדת העתיקה. הד“ר צ’לינוב הגשים את משא נפשו – רכש לו כברת אדמה בקרבת הטכניקום בחיפה. על האדמה הזאת הוקמה השכונה היפה הדר הכרמל, ובתוכה נבנה גם בית השייך למשפחת צלינוב. הד”ר צ’לינוב החשיב גם את הישוב הכפרי, ובאותו הזמן קנה בגליל התחתון – בסביבות טבריה – חלקת אדמה בשבילו ובשביל קבוצת חבריו ממוסקבה. על האדמה הזאת נבנתה המושבה מגדל. הד“ר צ’לינוב החשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, וגם לא הזניח את עבודת ההווה בחוץ־לארץ, ועם זה היה גם מראשי הציונים המדיניים. באחד מנאומיו אמר ד”ר צ’לינוב: “העבודה המעשית בארץ־ישראל היא העבודה המדינית שלנו”…

*

ד"ר צ’לינוב היה חניך המסורת, אהב וידע את התרבות העברית, דלה את הפנינים היקרות ממקורן הראשון והיה בקי בספרות העברית. מימי נעוריו הראשונים היה חובב ציון, ונשאר נאמן לחבת ציון גם לאחר שנכנס להסתדרות הציונית המדינית. הסיסמה שלו היתה תמיד: “אין ציונות בלי ציון”.

בספרו “ציון ואפריקה בקונגרס הששי” הראה ד"ר צ’לינוב את בקיאותו הרבה בספרות המדעית על הכשרת ארץ־ישראל לישוב יהודי ועל מהלך התנועות הישוביות אצל עמים אחרים.

בימי מלחמת העולם, בחורף שנת 1916, כשהגיעה שעת ההכרעה ומאורעות חשובים התחוללו במערב אירופה, נדרש הד“ר צ’לינוב לבוא בתכיפות לקופנהאגן וללונדון, ואף כי היה חלש מאד בגופו החליט להחיש את יציאתו מרוסיה. לפני נסיעתו הספיק עוד להשתתף בכנסיה הגדולה של ציוני רוסיה, כי עמד אז בראש המרכז הציוני ברוסיה. בכנסיה זו הופיע הד”ר צ’לינוב בכל גדלו ותפארתו כמנהיג רצוי ומכובד על כל הזרמים והמפלגות. הוא נהל בהצלחה רבה את הכנסיה הרוסית. נאומו הפוליטי עשה רושם חזק על כל המשתתפים, אשר הכירו במנהיג הגדול, שהתרומם למדרגה העליונה של השתלמות.

לאחר זמן־מה הגיעו ימי המהפכה הגדולה ברוסיה, תגרות דמים פרצו ברחובות והוכרזה שביתה כללית. עד הרגע האחרון השתתף ד"ר צ’לינוב באופן פעיל בישיבות, במועצות, באספות ומיטינגים, ובכל מקום הופעתו השפיע באישיותו השפעה רבה והניח את חותמו על כל הפעולות הפוליטיות.

בינתיים גברה עליו מחלתו הקשה, ובעת שמדרגת חומו עלה למעלה משלשים ושמונה מעלות, והוא ידע שמצבו מסוכן מאד, יצא בכל זאת – למרות הפצרת קרוביו וידידיו – ממוסקבה לפטרוגראד לשם השתתפות באספה חשובה ומכרעת. הוא סיכן אז את עצמו, ובעצם ימי מחלתו הלך ברגל כמה קילומטרים בדרך מסוכנת כשמזוודה קטנה בידו, עד שהגיע לאחת התחנות של פינלאנד ומשם שם את פעמיו ללונדון – בירת המדינה שהודתה בפעם הראשונה בזכותו של עם ישראל לחיות חיים עצמיים בארץ מולדתו. העתיקה. הוא האמין באנגליה היודעת להכיר ולהבין את הכח המושך את הנפש הישראלית אל ארץ התנ"ך – אל ארץ הנביאים, הוא האמין, שאנגליה תסייע ליהודים בארצם – ארץ האבות.

*

מר ש. טולקובסקי מספר באחת מרשימותיו, שבסתיו 1917 בא ד“ר צ’לינוב ללונדון עייף ויגע מדרכו הארוכה. מצב בריאותו היה רופף מאד. החורף, הליחות והערפל הכבד שבלונדון החלישו את כחותיו עוד יותר. הרוגז והדאגה בחדשים האחרונים לפני הנתן הכרזת באלפור, זעזועי הנפש כשנתפרסמה הידיעה על הנצחון הבריטי בארץ־ישראל וכבוש ירושלים, השפיעו לרעה על בריאותו המתמוטטת. וביום ט”ז בשבט תרע"ה (31 ינואר 1918) מת משבץ הלב.

מר ש. טולקובסקי כותב בספר זכרונותי: “אפשר היה לראות, כי צ’לינוב מת בלא מכאובים, על פניו לא היה כל אות של צער, והוא נראה כאילו נרדם, או כאילו שכב לנוח. הצחוק הקל, אשר היה מרחף על שפתיו מדי שמעו לשיחות רעיו, עוד נראה היה כמו חי”. להלן מספר מר ט–סקי, שחנטו את גופו של צ’לינוב. ללויה, שהתקיימה ביום הששי בפברואר, באו ד"ר וייצמן מהול, סוקולוב מפאריס, ואחרים. לחלק את הכבוד האחרון למנהיג הגדול באו הרבה מגדולי האומה האנגלית, בכללם סיר מארק סייקס, סיר רינאלד גראהם, פיצמוריס מהמיניסטריון לענייני חוץ, מאלקולם בא־כח המועצה הלאומית הארמנית, הנסיך צוגב, בא־כח הועד הסורי, ורבים מבחירי היהדות האנגלית.

הרב הראשי ד“ר הרץ הספיד את המת הגדול בעברית, והד”ר גאסטר נדר בשם כל הנוכחים לקחת את ארון צ’לינוב עמהם בשובם לארץ־ישראל, והד“ר ח. וייצמן התפלל את תפילת ה”קדיש".

הלוחם הגדול, אשר נלחם כל ימי חייו בחרף נפש את מלחמת הקודש לשחרור עמנו וארצנו, מת בעצם הגנתו על עמדותינו המדיניות, ונפל חלל על אדמת נכר.

ד“ר צ’לינוב מת הרחק מבני משפחתו שנשארו לו ברוסיה”.

כל ימי חייו טווה האורג הגדול את חוטי האריגה של מכונת התנועה הציונית ולא זכה לראות בהגשמת משאת נפשו. הוא עצמו לא זכה למצוא את מנוחתו בארץ תחיתנו, ועצמותיו של ראש המשפחה קבורות לפי שעה בבית הקברות בלונדון.

חלוצים

מאת

דוד סמילנסקי

---

יִשְׂרָאֵל בֶּלְקִינְד

מאת

דוד סמילנסקי

נולד 1860 במוהילוב (רוסיה הלבנה). חנוכו–בית־ספר, אוניברסיטה בחארקוב. מראשוני ביל“ו ומראשי מארגניה ברוסיה. מ־1882 בארץ־ישראל. היה פועל חקלאי בראשון־לציון ובמקוה־ישראל בתוך קבוצת הבילו”יים. מ־1888–אכר בראשון־לציון, ואחרי כן בגדרה. 1889 יסד בית־ספר עברי ראשון ביפו, אחרי כן מורה בבית־ספר “כל ישראל חברים” בירושלים. מ־1896 מורה בבית־הספר לבנים ולבנות ביפו, בו הנהיג את כל הלימודים הכלליים בעברית. מ־1903–מיסד ומנהל בית־ספר חקלאי “קרית ספר” ליתומי הפרעות בקישינוב. בשנים 1920–1929 עסק בהעברת יתומי אוקראינה לארץ־ישראל וסידר את בית־החינוך בשפיה. נפטר בברלין כ“ג תרפ”ט והובא לקברות בתל־אביב.

על ישראל בלקינד, שעלה אל הארץ בראש קבוצת הבילו“יים הראשונים בתמוז תרמ”ב, שמעתי הרבה עוד בימי ילדותי. שמעתי על האספה ההיסטורית שנתכנסה קודם לכן, בשנת 1881, בדירתו של הסטודנט הצעיר ישראל בלקינד. באספה זו השתתפו כשלשים סטודנטים צעירים אשר הרימו יחד את דגל ביל“ו (ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה), דגלה של שיבת ציון בפועל; שמעתי על ה”קומונה" הראשונה, שנוסדה ביפו על ידי ארבעה־עשר החלוצים הצעירים, בהם גם צעירה אחת, דבורה סירוט–ובראשם ישראל בלקינד; שמעתי גם על ה“מרד הראשון” שהתחולל על ידי ישראל בלקינד נגד פקידות הבארון רוטשילד בראשון־לציון, וכתוצאה מזה גורש מן המושבה, כמהפכני מסוכן. הרבה והרבה סיפורי נפלאות ואגדות שמעתי על ישראל בלקינד זמן רב לפני שהכרתיו, אולם פנים־אל־פנים זכיתי להכירו רק בקיץ תרנ"א. מאז ידעתיו מקַרוב עד ימיו האחרונים.

פרשת חייו ופעולותיו של הראש והראשון לבילו"יים ראויה שתכתב לדור אחרון בספר מיוחד. ואני אציין בזה רק מומנטים אחדים מפגישותי עמו:

את ההיכרות הראשונה עם ישראל בלקינד עשיתי, כאמור, בקיץ תרנ"א (1891), במסבת אכרים צעירים שהתכנסו בראשון־לציון לשם דיון על מחלות שונות, שפשטו אז בגפנים. יותר מכל העסיקה את מוחות האכרים מחלת הפילוקסירה, שפשטה בכרמים הנטועים גפנים ממינים צרפתיים. אחדים יעצו לאכרים לעקור את הגפנים הצרפתיות על שרשן ולנטוע במקומן גפנים חברוניות הנותנות ענבי מאכל, ואילו מומחים אחרים צדדו בזכות המינים האמריקאיים המוגנים בפני מחלת הפילוקסירה ושאר המחלות המחבלות את הכרמים, ואחר כך להרכיבם בזמורות צרפתיות מן המינים המשובחים, המתאימים לתעשיית יין וגם למאכל.

הוכוחים באותה המסבה התנהלו ביהודית, גרמנית וצרפתית, היחידי בין המתוכחים שדיבר עברית היה – ישראל בלקינד. בהומור העיר, שהגיעה השעה לעקור יחד עם הגפנים המנוגעות גם את הלשונות הזרות ולנטוע על אדמתנו את לשון המולדת העתיקה, העלולה להכות שרשים יותר חזקים בארץ תחיתנו. פניו היו שוחקות ועליזות כל כך עד שהשרו רוח בדיחה על כל המסובים.

ובהמשך שיחתו באה – שירה. כתום שיחת האכרים החל ישראל בלקינד לשיר את השיר רב הגעגועים “משאת נפשי” של מרדכי צבי מאנה:

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְּצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה

תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט –

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר;

עַל רֹאש גַבְנוּן בָּדָד דוּמָם

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.

מַה נָעַמְתָּ, תּוֹר הָאָבִיב,

הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ?

תִּקְווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָּבֹאנָה,

יוֹם אֶל יוֹם יָבִּיעַ.

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ?

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָה!

אֲוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ,

מַרְפֵּא גַם לַגְּוִיָּה.

אַוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ

יָעִיר בִּי הִגָיוֹן;

מַחֲזוֹת נֹעַם, מַחֲזוֹת קֹדֶשׁ

אֶרְאָה בַּחִזָּיוֹן…

ואחרי זה – שירה הנפלא של חוה שפירא:

אַל טַל וְאַל מָטָר – דְּמָעַי יַרְטִיבוּ,

צִיּוֹן, אֶת הַרָרָיִךְ;

לֹא אֵשׁ וָשֶׁמֶשׁ – דָּמֵינוּ יַאְדִּימוּ,

צִיּוֹן אֶת שָׁמָיִךְ.

וְאֵד יַעֲלֶה מִדִּמְעוֹת עֵינֵינוּ

וְהָיָה לִמְטַר שָׁמָיִם,

וּמֵי מְנוּחוֹת יַרְגִיעוּ רוּחֵנוּ,

רוּחַ אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלָיִם.

נֹחַם לַנֶּפֶשׁ, דֶמַע עֵינָיִם

וּמַרְפֵּא לָרוּחַ נִשְׁבָּרֶת;

לְנִדְכְּאֵי לֵב יְאַמֵּץ יָדָיִם

וְיַשְׁבִּיחַ נֶפֶשׁ סוֹעָרֶת.

ושיר רודף שיר. בלקינד פותח, וכל המסובים מצטרפים אליו ושרים שעה ארוכה את שירי ציון השגורים בימים ההם – “ראשון לציון”, “חושו, אחים”, “משמר הירדן” ועוד, ולאחרונה את “התקוה”.

בלקינד לא היה מחונן בכשרון נגינתי, קולו היה חלש ונמוך, ואף על פי כן ערבה לנו זמרתו ועוררה רצון להלוות ל“מקהלה” אשר בלקינד ניצח עליה.

ומזמרה – לרקודים במעגל, מתחילה בין כתלי החדרים ואחרי כן בחוץ, תחת כפת השמים. הרבה חום והתלהבות הכניס ישראל בלקינד לתוך הרקוד שהיה נקרא בשם “רונדו טיומקין”. הרקדנים הראשיים במחול זה היו: זאב טיומקין, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי. את הרונדו היו רוקדים לרוב תחת כפת השמים, באמצע הרחוב הראשי שעל יד בית הכנסת בראשון־לציון. כל בני המושבה, מנער ועד זקן, בחורים וגם בתולות היו מצטרפים למחול שנמשך לפעמים שעות רצופות.

השירים והרקודים היו מעודדים את העייפים ואת המדוכאים והיו מרוממים את רוח העובדים והעמלים.

*

חיי ישראל בלקינד היו שורה ארוכה של סבל, ענויים והרפתקאות. אולם היסורים לא דכאו את רוחו הסוערת והשואפת אל על. הוא היה בעל טמפרמנט חי, ואת כחותיו הטמירים היה דולה מנבכי נשמתו, והאציל מרוחו גם על חבריו לעבודה.

מבין כתלי האוניברסיטה בחארקוב יצא הסטודנט ישראל בלקינד אל העם, ובפיו הסיסמה “בית יעקב לכו ונלכה”. בראש קבוצה קטנה של חלוצים נועזים הלך בלקינד אל העם. ומן הדבור אל המעשה: הוא היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם גם נאה מקיים. עלה ארצה ומשך בעול כל העבודות הקשות. בבואו לארץ נכנס מיד לשורת הפועלים במקוה־ישראל. לאחר זמן נספח למתנחלים הראשונים מראשון־לציון, והלך אחרי האת והמחרשה ושירת העבודה בפיו.

בעת שפקידות הבארון הכבידה את אכפה על אכרי ראשון־לציון, מתוך רצון לשלול מהם את חופש הפעולה ולשעבדם שעבוד גמור, התקומם ישראל בלקינד והרים את נס המרד הראשון נגד שיטת הפקידות. ולא נכנע על אף גזירת הגירוש. מראשון־לציון עבר בלקינד ליפו. במקום שהחליף את האת בעט סופרים ואת מלמד הבקר במלמד ההוראה. שנים על שנים עסק בלקינד בהוראה, חיבר ספרי לימוד, כתב מאמרים רבים בעברית, יהודית, רוסית וצרפתית. במאמריו נגע בלקינד בשאלות הישוביות שעמדו על הפרק. ספרו הרוסי “מארץ־ישראל של ימינו”, שהוצא לאור על ידי ועד חובבי־ציון באודיסה בשנות תרס“ב–תרס”ג, עורר התענינות מרובה בחוגי היהדות הרוסית.

בית הספר העירוני ביפו, שבלקינד הורה בו, לא גרם לו ספוק־נפש בשיטת לימודיו. בהגיונו הבריא תפס כבר אז, כי לשם פיתוחה וביסוסה של ההתישבות על הקרקע, יש לחנך דור אכרים בבית־ספר חקלאי. השכם והערב דיבר בלקינד על יסוד בית־ספר לשם לימוד עבודת האדמה הלכה למעשה, וכאשר הצליח לרכוש לו תומכים בחוגי הישוב הארצישראלי יצא אל הגולה ופתח בתעמולה רחבה בכתב ובעל פה. בנאומיו ובמאמריו הראה בלקינד על הצורך הגדול ליסד בית־ספר חקלאי בארץ־ישראל. לשם הגשמת רעיונו זה הוציא בלקינד מחזור של מניות בנות שלשה רובלים כל אחת. המניות נפוצו בחוגים הלאומיים שהתיחסו באופן חיובי למפעל זה. ובעצם תעמולתו הרבה פרץ הפוגרום הידוע בקישינוב ומאות ילדי ישראל נתיתמו מהוריהם. מאורע זה זעזע את ישראל בלקינד, ומיד נתן את לבו לגורל היתומים. בכרוז מיוחד פנה לצבור העברי, שיבואו לעזרת יתומי קישינוב על ידי יצירת קרן מיוחדת לשם העברת היתומים לארץ־ישראל. הצעת בלקינד נתקבלה, והקרן נוצרה על ידי הועד לחובבי ציון באודיסה. בשנות תרס“ד–תרס”ה (1904־5) העלה בלקינד אתו ארצה את היתומים מקישינוב ופתח בלוד בית־ספר חקלאי או יותר נכון: כפר ילדים. מסבות שונות עבר אחר כך בית הספר לשפיה, ובמשך שנים אחדות טיפל בלקינד כאב רחמן ביתומי קישינוב, ודאג לחינוכם, להשכלתם ולכלכלתם. בינתים הלכה ופחתה קרן היתומים, תומכים רבים בחומר וברוח לא היו לו, הבטחות התורמים לא נתמלאו, ובעקב זה הלך המוסד “קרית ספר” ונצטמצם עד שנסגר לגמרי.

לאחר הכשלון הזה לא נפל רוחו בקרבו, והוא המשיך לחלום ולשאוף ליצירת מפעלים חדשים. מחוסר אמצעים, וגם מחוסר תמיכה מצד אלה שמחובתם היה לדאוג לעתידו של חלוץ התחיה וראשון הבילו“יים, לא יכול היה בלקינד להגשים אף אחד ממפעליו, והוא התמסר לעבודה ספרותית. במשך זמן ידוע הוציא לאור את הירחון “המאיר” שרוב מאמריו היו כתובים על ידי העורך והמו”ל עצמו. מלבד זה כתב שורה של מאמרים וחוברות על נושאים היסטוריים, כתיבת הארץ וגם נגע בשאלות ישוביות.

תקופה ארוכה של סבל, צער ויסורים נפשיים עברה על אחד מטובי האומה הישראלית, על אחד מראשוני החלוצים, שחלם כל ימי חייו על יצירת חברה חדשה, על תחית עמנו ובנין ארצנו על אדמת המולדת. את מיטב שנותיו הקריב לעמו ולארצו, לצבור ולחברה בארץ האבות, וכגמול לפעולותיו התנקם בו הגורל האכזרי עד כדי כך שמת ערירי על אדמת נכר, בסביבה זרה, רחוק מבני משפחתו, מקרוביו, ידידיו ורחוק מארץ המולדת.

את עצמותיו העלו אחר כך מחוץ־לארץ, ומנהיג ראשוני הבילו"יים נקבר בבית העלמין של העיר העברית הראשונה תל־אביב.

---

זְאֵב גְלוּסְקִין

מאת

דוד סמילנסקי

זאב גלוסקין – נולד ט' אלול תרי“ט בסלוצק (פלך מינסק). 1882 – מראשוני חובבי־ציון בוורשא ומפעיליהם. 1800 –ממיסדי “בני משה” בוורשא, חברת “מנוחה ונחלה” ומושבתה רחובות. 1893 – ממיסדי “אחיאסף” וממנהליה. 1896 – ממיסדי חברת “כרמל” ברוסיה (1899 – בארצות הברית; 1902 – “כרמל מזרחי” בא"י) ומנהלה. 1903 – ממיסדי עתון “הצופה” בוורשא. 1904 – ממיסדי חברת “גאולה”. מ־1906 בארץ־ישראל. 1906–1922 – מנהל יקבי ראשון־לציון וזכרון יעקב. השתתף בכמה מפעלים ישוביים ותרבותיים. בימי מלחמת העולם – במצרים, פעיל בועד העזרה לגולי א”י, מן המסייעים לייסוד הגדוד העברי. את ביתו ברחוב מונטפיורי 8 בתל־אביב הקדיש לספריה העירונית, כן יסד ספריה בבית החולים העירוני. במושבה רחובות נקבע רחוב על שמו.

תמונה 2

בין הצירים של הקונגרסים הציוניים לא חסרו נואמים ודברנים שהיו מאריכים בנאומיהם ובהרצאותיהם, ומעטים היו הצירים השתקנים שלא היו עולים כלל על במת הקונגרסים. בין המעטים הללו היה – ר' זאב גלוסקין וא. ז. לוין־אפשטיין.

שניהם היו ידידים נאמנים למן הימים הראשונים של תנועת חבת־ציון ועד התקופה האחרונה של הציונות המדינית, ושניהם היו מופיעים כצירים באספות ובכנסיות של חובבי־ציון ואחר כך של הקונגרסים הציוניים ונתפרסמו בעולמנו הציוני כאנשי השתיקה והמעש.

על שקידתו, מסירותו ועירנותו של זאב גלוסקין שמעתי בנעורי הרבה. עוד בשנת 1890 שמעתי, שזאב גלוסקין נמנה עם המיסדים הראשונים של החברה להתישבות בארץ־ישראל, שנקראה אז בשם “מנוחה ונחלה”. בימים ההם נוצרו כמה חברות להתישבות בארץ־ישראל, ומתוך חוסר נסיון ואנשים מוכשרים לא האריכו רוב החברות הללו ימים, ולאחר נסיונות בלתי־מוצלחים היו מפסיקות את קיומן.

ושחקה לה מזלה ל“מנוחה ונחלה”, שבין ראשוני מיסדיה היה זאב גלוסקין. הוא לא הלך בדרך של פרסום רעשני, כי אם עשה את מעשיו בישוב הדעת והצנע לכת. “מנוחה ונחלה” היא שיצרה את המושבה רחובות בשנת תר“ן (1890). מראשית הוסדה נבנתה והתנחלה בכוחותיה העצמיים על יסוד היזמה הפרטית, בלי לקבל תמיכה כל שהיא לא מן הבארון רוטשילד, לא מ”חובבי ציון" וגם לא מ“יק”א" ושאר החברות הישבניות.

רחובות יודעת לספר הרבה על פעולותיו הקונסטרוקטיביות של ר' זאב גלוסקין.

שמעתי גם על פעולותיו המרובות בראשית הוסד החברה להוצאת ספרים “אחיאסף”, שנוצרה בוורשא בשנת 1893. בימים ההם לא היו כמעט חברות להוצאת ספרים עברים והפצתם, והמחברים והמו"לים היו נוהגים עדיין, בנוסח הימים ההם, לסובב בעצמם על פתחי נדיבים בערים ובעיירות לשם אוסף מנויים על פרי עטם (“פרנומירנטין”).

גלוסקין, החובב ציון והמוקיר את הסִפרות העברית ואת סופריה, עמד בראש המיסדים הראשונים של חברת “אחיאסף”. חברה זו הוציאה לאור במשך שנות קיומה את הירחון “השלח” וכמה ספרים ומאספים חשובים. הוצאות אלו העסיקו בתמידות עשרות סופרים מעולים, מאלה שהעשירו את אוצר ספרותנו בספרי חנוך והשכלה. על ידי חברת “אחיאסף” נעזרו במדה נכרת כמה סופרים ומחברים, שחנכו אלפים ורבבות קוראים עבריים בכל תפוצות הגולה.

גלוסקין לא נראה ולא נשמע, בשום מקום בין הדברנים, אולם תמיד היו רואים אותו בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית רחבה ושמו נעשה לשם־נרדף עם כמה חברות שנוצרו אז למען ישוב ארץ־ישראל.

שמו היה חתום על הפרוספקטים והמכתבים הראשונים של מיסדי חברת “גאולה”, שהסיסמה שלה היתה “גאולה תתנו לארץ”. הרבה מרץ והרבה זמן הקדיש גלוסקין למכירת מניות של חברת “גאולה”. עוד לפני עשרות שנים הבין איש־מעשה זה את הערך הרב שיש לרכישת קרקע בארץ והתנדב לעבוד שנים אחדות עבודת תעמולה לפיתוחה ולביסוסה של החברה “גאולה” הקיימת עד היום.

עם הוסד חברת “כרמל”, בשנת 1896, לשם מכירת יינות ארץ־ישראל, אנו רואים שוב את העסקן השתקן הזה בין ראשי המפיצים באופן מעשי ומסחרי בין אחינו בגולה את היינות והפירות של תוצרת מושבותינו העבריות בארץ־ישראל.

בכל שנות חייו התרחק גלוסקין מכל הכרוך ברעש ובהעלאת אבק. בתנועה הציונית בחר לו תמיד את הפעולות הכרוכות בעשיה ממש: הוא היה חלוץ ההפצה של תוצרת הארץ בגולה. שנים על שנים עבד להחדרת תוצרתה החשובה–והיחידה בימים ההם – של ארץ־ישראל, היין, בכל רחבי הגולה פעולתו זו היתה פוריה עד מאד וסייעה הרבה לבסוסו של הישוב.

בשנות 1904–1905, כשמשבר הכרמים זעזע את ישובנו בארץ, ומחוסר שוק למכירת היין נאלצו הכורמים לעקור את גפניהם, פרי עמלם הרב מראשית ההתישבות – נתמנה גלוסקין על ידי הבארון רוטשילד למנהל ראשי של היקבים הגדולים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. מאז החלה תקופה חדשה בהתפתחותה של תוצרת היין, והיקבים עברו אז מרשותו של הבארון רוטשילד לרשות אגודת הכורמים.

במשך שנים מועטות הצליח ז. גלוסקין ליצור שווקים חדשים ובטוחים לממכר היינות, הקוניאק והליקרים בארצות הברית, בארצות המזרח הקרוב, וביחוד במצרים, סוריה ותורכיה. תודות לקשריו המסחריים נתפרסמו היינות של המושבות העבריות בתערוכות הבין־לאומיות שבמערב אירופה, בפאריס, האמבורג ועוד וזכו למידליות של זהב ולפרסי הצטיינות ממדרגה ראשונה.

בפעם הראשונה נפגשתי פנים אל פנים עם גלוסקין בראשית שנת 1906, במשרדה של חברת “גאולה”, שמקומו היה אז בדירתו של מ. דיזנגוף ביפו. על עבודתו הפוריה ומרובת הגוונים של גלוסְקין שמעתי רבות כל כך, קודם שהכרתיו עוד, וכאשר ראיתיו לראשונה – דמיתי ברגע הראשון, שגלוסקין זה אינו אלא “בנו של גלוסקין, העסקן הותיק”. לבוש הדר לפי האפנה החדישה ביותר, חי, רענן, רב תנועה – עשה עלי רושם של צעיר לימים. וכך ראיתיו אחרי כן במשך ימים רבים: תמיד נחפז ורץ ממוסד למוסד, מן המושבה אל העיר וחזרה. דבריו היו קצרים ושקולים, ועתים קבע לכל חפץ. מלבד הנהלת היקבים היה אז גם חבר ההנהלה של “גאולה” שבראשה עמד אז מ. דיזנגוף. כן היה חבר המועצה שעל יד חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו, יועץ תמידי בהנהלת פיק“א, קרוב ללשכת חובבי ציון בהנהלת ד”ר ח. חיסין, היה יוצא ונכנס גם למשרדו של הד"ר א. רופין. מלבד זה היה גם חבר “משפט השלום העברי” ביפו ובכל המוסדות והמפעלים הישוביים והתרבותיים. לכולם הקדיש מזמנו ומארצו. וכל זה בלי פרסום ובלי רעש, כי אם בצנעה ובשלוה.

הרי שתי אפיזודות קטנות המתארות את דמותו ואת אפיו של גלוסקין:

לאחת האספות של בעלי המניות לחברת “ו. שטיין ושותפיו” שהיתה בשנת 1908 ביפו, באה משלחת מטעם פועלי בית החרושת והגישה שורה של דרישות בדבר פצויים לפועלים מפוטרים, בדבר תשלום משכורתם של הפועלים הנשארים להמשיך את עבודתם בבית החרושת ועוד.

רוב בעלי המניות לא הסכימו לדרישות הפועלים, מתוך נמוק שבית־החרושת בלע את הונם ועומד בפני פשיטת רגל, ואין איפוא כל מקום – טענו – לתשלום פצויים. בין היחידים שתמכו בדרישת הפועלים היה בעל המניה זאב גלוסקין, שאמר: “כאשר אבדנו – אבדנו. אמנם הפסדנו את הון המניות. את עבודתנו נמשיך במקום אחר, אולם הפועלים המסכנים נשארים לפי שעה בלי עבודה ובלי רכוש, ומשום כך יש להתאמץ ולשלם את הפצויים”. דעתו של גלוסקין לטובת הפועלים – הכריעה.

בשנת 1919 או 1920, בהיותי בין שופטי משפט השלום העברי בתל־אביב, באה לפני תביעה מצד אחד הפועלים של היקב בראשון־לציון. בשם הנתבע הופיע בבית המשפט מנהל היקבים מר ז. גלוסקין. לאחר שהשופטים שמעו את טענותיו הממושכות של התובע, דמינו לשמוע נאום־הגנה ארוך מצד הנתבע. אולם גלוסקין לא האריך גם הפעם בדבריו וסיפר במלים קצרות את פרשת הענין, ומסר את הדבר לשקול־דעתם של השופטים. הפועל התובע נפתע לשמוע את “ההגנה החלשה”, וגם הוא מצדו התרכך מתוך ויתור חלקי על דרישותיו. על ידי כך הוקל תפקידם של השופטים, ופסק הדין הפשרני נתקבל בשביעות־רצון על ידי שני הצדדים.

בזמן מלחמת העמים, כשהישוב העברי בארץ היה נתון במצב חמור מאד בגלל הפסקת הקשר עם חוץ־לארץ, השתקע גלוסקין לזמן־מה במצרים. הוא עזר הרבה לסדור הפליטים שהגלו על ידי התורכים כנתיני הממשלות האויבות. מצב הגולים היה חמור מאד, וגלוסקין עשה במשך שנים אחדות כל מה שהיה באפשרותו כדי להקל את מצבם ושהותם בנכר. תודות לקשריו עם הארצות הנייטרליות איפשר את משלוח הכספים לפליטים וסידר בשבילם יחד עם עוד עסקנים מבני ארץ־ישראל ומבני המקום – מטבחים כלליים ודירות זולות. את הילדים הכניסו לבתי הספר הקיימים וסידרו בשבילם שעורים זמניים.

באותו זמן דאג ז. גלוסקין גם למצבם של אלה שנשארו בארץ תחת “חסותה” של הרשות התורכית. בעזרתו של ז. ד. לבונטין, שגם הוא נמצא אז במצרים, היו מעבירים סכומים גדולים בזהב לכורמים, להנהלת היקב, למשרד הארצישראלי, לאפ"ק ולשאר המוסדות הישוביים וגם לאנשים פרטיים.

בזמן ההוא היה גלוסקין גם אחד מעוזריו הפעילים של זאב ז’בוטינסקי ביצירת הגדוד העברי.

פרשת חייו ועבודתו הצבורית במשך כל השנים ידועות לכל.

תכונתו העיקרית של גלוסקין: אין הוא מרבה לדרוש מאחרים, אלא בראש וראשונה הוא דורש מעצמו. גם בעיר תל־אביב – מקום מושבו הקבוע מאז עזב את הנהלת היקב – קשור שמו בשורה של מוסדות תרבותיים, כלליים וסוציאליים, על ידי תמיכתו הכספית והמוסרית, כגון: מושב זקנים וזקנות, הספריה בבית החולים העירוני “הדסה”, בנין בית העם, בנין התיאטרון “הבימה” וכו'. ועל כולם: מתנתו־עזבונו, על שמו ועל שם אשתו וילה, מנשי ישראל הצנועות והחסידות, לנכסיה התרבותיים של העיר: ביתו היפה ברחוב מונטיפיורי, שמסר לצמיתות לספריה העירונית של תל־אביב. לא רבים לפי שעה אלה, אשר נתנו לעירנו מתנות יפות כאלו – – –

שתקן ואיש המעשה, רב פעלים ומרבה תפארת – זהו ר' זאב גלוסקין.

הלואי וירבו כמותו! – – –

---

מֵאִיר דִיזֶנְגוֹף

מאת

דוד סמילנסקי

מאיר בן יעקב דיזנגוף, נולד ט“ז אדר (שושן פורים) תרכ”א (1861) בכפר אקימובצי, ביסרביה. בילדותו נתחנך חנוך מסורתי. 1876 – נכנס לבית־הספר המחוזי בקישינוב. 1882–1886 – עבד בצבא הרוסי. 1888–1891– למד הנדסה באוניברסיטה של פאריס. 1892 – עליתו הראשונה ארצה לעמוד בראש בית החרושת לזכוכית מיסוד הבארון רוטשילד. 1905 – עליתו השניה ארצה. 1909 – ממיסדי תל־אביב. 1910–1918– ראש ועד תל־אביב. 1914–1915– “ריש גלותא”. 1920–1936 (בהפסקה של שלש שנים) – ראש עירית תל־אביב. מ־1928 – קונסול כבוד של בלגיה. 1931 – מיסד מוזיאון תל־אביב. ז' תשרי תרצ"ט – נפטר.

במשך ארבעים וחמש שנה (משנת תרנ“א ועד סוף שנת תרצ”ו) זכיתי לראות את מאיר דיזנגוף בין השורות הראשונות של נושאי דגל התחיה הלאומית, במערכת החולמים והלוחמים הראשיים של שיבת ציון, של הציונות המדינית, של העבודה המעשית והתרבותית בגולה ובארץ־ישראל. משנת תרס“ו ועד סוף שנת תרצ”ו ראיתיו מקרוב כמפקד ומנצח ראשי על היוצרים והבונים את העיר תל־אביב.

שלושים שנה רצופות עבדתי במחיצתו. עקבתי את פעולותיו מרובות־הגוונים של אחד מבחירי הישוב הארצישראלי, וראיתיו בכל גילוייו והופעותיו הצבוריות והחברתיות, בתקופת המשטר התורכי לפני מלחמת העמים (1905–1914), בתקופת המשטר הצבאי התורכי העריץ בשנות המלחמה (1918–1914) ובתקופת ממשלת המנדט הארצישראלי (1918–1936).

על פרשת חייו ופעולותיו הכבירות של מ. דיזנגוף במשך יובל שנים של שיבת ציון החדשה נכתבו מאות מאמרים בעתונות העברית והכללית, וכותבי דברי ימי התחיה הלאומית של עם ישראל ותרבותו יוסיפו עוד לכתוב כהנה וכהנה על האיש הדגול מרבבה שהקדיש את כל חייו, אונו ומרצו ואת כל כשרון יצירתו לעמו ולארצו. במשך עשרות שנים היה לי שיג ושיח עם דיזנגוף העסקן הער והחרוץ, עם דיזנגוף התקיף ואמיץ־הלב, עם דיזנגוף האמן הגדול של היצירה והבניה, עם דיזנגוף בעל המעוף הגדול, עם דיזנגוף החביב והנוח לבריות, בעל האישיות האצילה והמיוחדת במינה.

הרשימות על דיזנגוף הניתנות בזה קטעים־קטעים נכתבו בהזדמנויות שונות ונתפרסמו בכתבי־עת שונים וצורפו כאן יחד. כוונת הרשימות אינה להקיף את האישיות רבת התפארת והגוונים, אלא להוסיף כמה קוים ושרטוטים לדמותה.

א. אישיותו

מי שהכיר את דיזנגוף מקרוב ראה לפניו אדם, שהיה מחונן בסגולות נפשיות מיוחדות, אשר סימלו את אפיו ואת דמותו הרוחנית.

דיזנגוף היה מטפל בכל בקלות וזריזות ומתוך חדות־היצירה, היה ער ורגיש לכל מפעל צבורי וחברתי וזמנו הספיק לו להשתתף בכל מיני מוסדות כלכליים, סוציאליים, בריאותיים, חנוכיים, תרבותיים ואמנותיים בעירו שלו ומחוצה לה.

היה חרוץ ומהיר במלאכתו, ולא ידע עייפות ולאות וגם לא נרתע לאחור בפני מכשולים ומעצורים הקשים ביותר.

באישיותו הצטרפו לחטיבה אחת מרץ, תקיפות וביטחון, רכות ועדינות. כשם שידע לעמוד בקומה זקופה לפני שרים ומדינאים, גדולי־הדור ואנשי־שם מכל האומות ולדרוש בתוקף את זכויותינו הלאומיות והמדיניות, כך ידע גם להיות אדיב ואציל בכל הליכותיו בחברה ובציבור.

ב. ביתו

ביתו של דיזנגוף באודיסה, ביפו ובתל־אביב היו משמש מקום פגישה לחובבי־ציון הראשונים מתקופת ד“ר פינסקר ולילינבלום, “בני משה” של אחד־העם, ציונים מדיניים מנושאי כליו של ד”ר הרצל, ציונים מעשיים מתלמידיו של אוסישקין, אנשי רוח, מורים, סופרים ומשוררים, אמנים לסוגיהם, אנשי התעשיה העירונית והחקלאית, סוחרים, אכרים ופועלים מכל החוגים ומכל המעמדות.

כולם היו באים לבית הזה לראות, להראות ולשמוע דבר חי מפי האיש החביב והאהוב על כל השדרות והזרמים.

בתל־אביב היו חשובי התיירים והאורחים, העולים והמתישבים החדשים מיוצאי כל הגלויות מתכנסים בביתו של אבי העיר, כדי להתחמם לאורו ולהתבשם מריחו. היו מתקבלים בסבר פנים יפות, בחביבות ובאדיבות. לכל אחד ואחד נמצאה המלה המתאימה והמעודדת. בבית הזה שררה תמיד אוירה נוחה ונעימה של תקוה ואמונה וחכמת חיים, ואין ספק כי על רבים השפיע הבית הזה להשתקע בארץ ולהצטרף אל בוניה.

ג. מקישינוב ועד תל־אביב

כבר משנת תרמ"ז עמד דיזנגוף הצעיר בראש “חובבי ציון” בקישינוב, עיר מגוריו. באותו זמן התנדב לשם נסיעות תעמולה רחבה בפלכי ווהלין וקיוב. בכל מקום בואו עשה נפשות לתנועה, ביסדו אגודות וחוגים של “חובבי ציון”. ביחוד היתה רבה השפעתו בז’יטומיר, ברדיצ’וב וביתר הערים המאוכלסות יהודים.

בימי בחרותו, בהיותו בן 26, נחשב כבר בתנועה כזקן ורגיל, ובועידת דרוזגניק היתה דעתו מקובלת על הרבים. שם קשר קשרים עם ראשי התנועה: ד"ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום, הרב ש. מוהילובר, מ. אוסישקין ואחרים.

דיזנגוף הביא הצעות מעשיות על ייסוד הסתדרות מקיפה של “חובבי ציון”, ודבריו באו בעתם וקלעו למטרה. כן הביא כמה הצעות מעובדות בעניני גאולת קרקעות והתנחלות.

השפעה בחוגים רחבים היתה גם לשורת מאמריו של דיזנגוף – נתפרסמו בתרנ"א – בשאלות לאומיות: האידיאלים היהודיים, “מכתבים יהודיים” (באידיש) ועוד.

והאיש שתבע מאחרים פעולות ממשיות, היה גם נאה מקיים. הכימאי הצעיר בא לארץ־ישראל בתרנ"א כחלוץ התעשיה העברית, ואת היתד הראשון תקע בחולות עין־דור (טנטורה). נגש ליצירתו מלא תקוות ושאיפות והתמסר לפיתוחה בכל לבו הער והרענן. ארבע שנים נלחם הלוחם האמיץ על קיומה של המזגגה הראשונה, השקיע בה הרבה מרץ ועבודה, וכאשר נכשל הנסיון לא התיאש אלא המשיך בנסיונות ובמפעלים אחרים.

כאופטימיסטן היה נגש לעבודה הצבורית מתוך אמונה בעתיד, ואת אמונתו זו היה משרה גם על עוזריו הנמצאים מסביבו. עיניו היו כאילו מחפשות תמיד אפקים חדשים.

לא אהב להתפלסף הרבה ונגש לכל דבר בפשטות. ובתוך עצם העבודה, ליד הסדנה, היה יוצר גם את תכנית הפעולות ומכוון את העבודה בדרך של הגשמה מהירה. הכשלון לא הרפה את ידיו אלא – להפך – דחפהו לפעולות יותר חדשות ונמרצות, ואי־הצלחה בכיבוש עמדה אחת הוסיפה לו עוז ומרץ להתחיל מיד בחפוש דרכים ומסלות חדשות.

בימי ישיבתו באודיסה, – משנת 1897 עד אבגוסט 1905, – הצטיין בעבודה ציבורית פוריה ורבת גוונים. בזמן אחד נהל את החברה הבלגית של בית חרושת לזכוכית ובקבוקים באותה עיר, ועם זה עסק בפעולות צבוריות. נלחם מלחמה גלויה ועזה במתבוללים ומפיצי התרבות הזרה ודרש את השלטת הקנינים הלאומיים והתרבותיים. בכל החזיתות עמד בשורות המערכה הראשונות.

דיזנגוף בעל חוש המציאות הבריא הבין עוד בימים ההם, שהיסוד העיקרי לבנין הארץ היא רכישת קרקע על ידי חברה לאומית, שתרכז בידיה את קנית הקרקעות ותמכרם ברווחים מועטים, כדי להעמיד תריס בפני הספסרים.

לשם הגשמת המפעל הזה, נוסדה חברת “גאולה” ודיזנגוף ביקר בשנות תרס“ג–תרס”ד בערים המרכזיות ברוסיה וייסד בהן סניפים לחברה זו. בשלהי קיץ תרס"ה חיסל את עסקיו הפרטיים באודיסה, עלה לארץ בפעם השניה כמנהל ראשי של חברת “גאולה”, והתישב ביפו שהיתה אז בבחינת “שער ציון”.

דיזנגוף לא הצטמצם בשטחים המוגבלים שנקנו על ידו בקרבת המושבות שביהודה, ושאף לפעולות יותר מקיפות. במשך זמן קצר עלה בידו לרכוש שטחי קרקע לשם יסוד מושבות חדשות (כפר־סבא, באר־יעקב ועוד), וגם לשם הגדלת המושבות הקיימות (גדרה, נס־ציונה ועוד) ופרש את השפעתו גם על הקרקעות שבסביבת מקוה־ישראל, פתח־תקוה ועוד. ובעודו עוסק בגאולת הארץ להרחבת הישוב הכפרי, החל מתעניין גם בישוב העירוני.

דיזנגוף ראה בעיניו את הצפיפות של הישוב העברי החדש בסמטאות המזוהמות והצרות של יפו, ללא אור וללא אויר לנשימה, ולא יכול היה לראות בסבלות אחיו בני עמו, שבאו לבנות ולהחיות את הארץ השוממה והעזובה. הוא היה הראשון שנתן את ידו לקבוצה הקטנה מבני העליה השניה, אשר יצאו לבנות שכונה עברית חדשה בצפון יפו, היא תל־אביב – – –

ד. דיזנגוף בימי טנטורה

בשנת 1891 – בתקופת זאב טיומקין ז"ל – עודני נער קטן, עליתי עם בני משפחתי אל הארץ והייתי בין המתישבים הראשונים בצריף־עץ על אחת הגבעות השוממות והבודדות של המושב החדש חדרה.

מתי מספר היו המתישבים הראשונים בפנה הרחוקה מן הישוב העברי, ועוד פחות מזה היה מספר אלה שהעיזו לבוא לשם בקור בחדרה השוקעת בבצות ובאגמי מים, אשר שימשו קן תמידי ליתושים מפיצי הקדחת המסכנת את חיי התושבים.

בין המבקרים המעטים האלה היה צעיר מלא כוח עלומים, קל התנועה, זריז ומלא חדות חיים וכח יצירה – מאיר דיזנגוף. מזמן לזמן היה בא ברכיבה על סוס דוהר, לבקר בנקודה החדשה ולראות את מתישביה.

הנערים הקטנים, ובהם גם כותב השורות, לא העיזו להכנס בשיחה עם האיש הגדול, הפרש האציל, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל בני הנוער שלנו. פחדנו להתקרב אליו ולנגוע בכנף מעילו. מפי הגדולים שמענו, שהאורח החשוב הוא מהנדס חימאי, ובא לארץ־ישראל בשליחות הבארון אדמונד רוטשילד מפאריס, במטרה להקים בית חרושת גדול לזכוכית.

בימים ההם לא היו עדיין כבישים ודרכים סלולות בארצנו. מי שרצה לתור את הארץ, צריך היה לטלטל את עצמו בקרונות־משא פשוטים, רתומים לזוג פרדים, או לרכוב על חמורים, גמלים וסוסים. המהנדס הצעיר מ. דיזנגוף קנה לו שביתה על סוס מגמא הארץ, וברכיבה טס ימים על ימים ותר את הארץ לארכה ולרחבה, עד שלבסוף שם את עיניו בחולות שומרון והחליט לבנות את בית־החרושת הראשון בארץ־ישראל במקום רחוק מכל ישוב בעין־דור (טנטורה).

אגדות שונות התרקמו אז בחוגי הנוער מסביב לחלוץ התעשיתי, ומ. דיזנגוף נעשה סמל להעזה גדולה ולחלוציות התעשיה העברית בארץ־ישראל.

לפני חמשים שנה ומעלה הבין מ. דיזנגוף בחושו הבריא והמעשי, שהתעשיה העברית עתידה להתפשט בכל הארץ ולתפוס מקום ניכר בביסוס המצב הכלכלי של הישוב העברי העירוני והכפרי.

התנאים הפרימיטיביים של הארץ וכמה סבות אחרות גרמו לסגירת המזגגה, לאחר שנים אחדות של מלחמה עקשנית על קיומה. הנסיון הראשון אמנם לא הצליח, אולם לבטי החלוץ לתעשיה נתנו את הדחיפה הראשונה ועוררו את המחשבה העברית בחוגים רבים על מפעלי תעשיה אחרים בארץ.

כשלונו הראשון בשדה התעשיה העברית בארץ־ישראל לא החליש, כאמור, את מרצו הרב של מ. דיזנגוף, והוא המשיך בעניני תעשיה ומסחר וגם בעבודה צבורית ולאומית עד שעלה ארצה בפעם השניה ועד שנעשה לראש הבונים של העיר העברית.

כשביקר הבארון אדמונד רוטשילד בתל־אביב בשנת תרע"ד, התפלא לראות נקודה עברית חדשה בארץ שנוסדה בלי עזרתו. בשיחתו עם דיזנגוף אמר לו ספק בכובד ראש, ספק בהלצה: “לחלומותיך על תל־אביב היתה, כנראה, יותר הצלחה מאשר לחלומותיך על טנטורה”.

לא הצליח דיזנגוף להפוך את ערמות החול בעין־דור למרכז תעשיתי, אולם הצליח והצליח להפוך את חולות הישימון בצפון יפו, לעיר עברית גדולה, מרכז גדול לתרבות, מסחר ותעשיה.

ה. יוצר תל־אביב, נשיאה ומפרסמה

דיזנגוף ותל־אביב הם שמות משולבים וקשורים באופן אורגני ואין להפריד ביניהם; אי אפשר להזכיר את השם תל־אביב בלי להזכיר את שמו של מ. דיזנגוף, ולהיפך. דיזנגוף יצר את העיר העברית הראשונה, ותל־אביב יצרה את ראש העיריה הראשון.

תל־אביב – עיר הפלאות, שצצה בן־לילה על גבעות חול שוממות ועזובות; עיר שכל רואיה מביעים התפעלות על שגשוגה המהיר: תל־אביב – עיר מיושבת אוכלוסים יהודים בכל מאת האחוזים, עיר של עבודה, של בנין ויצירה, של מסחר ותעשיה.

כשביקר הפרופסור ראפארד מג’ניבה, חבר ועדת המנדטים, בתל־אביב וראה אותה בעצם בנינה, שאל בהתפעלות את דיזנגוף: מנין באו לכם האמונה והבטחון, שעל חולות הישימון תבנה עיר עברית, אשר תשמש מרכז לתעשיה, למסחר ולתרבות?…

ובנוסח זה שאלו מאות סופרים ומדינאים לא יהודים שביקרו בתל־אביב וכתבו עליה: כיצד נוצרה היצירה הנפלאה הזאת? רבים מצאו בה את הפתרון: תל־אביב נוצרה, גדלה והתפתחה משום שמצאה את האיש בעל דמיון והמעוף הרחב אשר נתן אמונה בלבבות ודחף את הבונים.

הרעיון הראשון של בנין שכונה עברית טהורה נולד בחודש מנחם אב תרס“ו באחת הסמטאות הצרות של יפו הערבית, ואבן הפנה לבנין הבתים הראשונים הונחה בסיון תרס”ט. שלש שנים רצופות נלחמה קבוצת המיסדים הקטנה להשגת אמצעי הכסף לרכישת הקרקע והשגת הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. הקפיצה הראשונה היתה מסוכנת, ונמצאו הראשונים, אשר יחד עם מפקדם מאיר דיזנגוף, – שהעמיס על עצמו מיד, בקלות המיוחדת לו, את התפקידים הקשים והמסובכים ביותר – העיזו לקפוץ אל ים החולות בצפונה של יפו והחלו בבניית כמה עשרות בתי־אבן. מועטים היו הבונים והמתישבים הראשונים, אבל כולם היו חדורי הכרה והאמינו במפקדם, שהוא מוליך אותם בדרך הנכונה. מ. דיזנגוף ידע לקרב אליו עובדים חרוצים, שצייתו לפקודותיו ועזרו לו להביא את תל־אביב ל“עיר ואם”.

בשלושים וחמשה בתים קטנים החלה תל־אביב בתרס“ט, וכחמשת אלפים בתים היו לה לעיר בשנת פטירתו של דיזנגוף. בראשית תרצ”ז. משלש מאות נפש בתרס“ט עלה המספר למאה וחמשים אלף נפש בתרצ”ז. לא רבים הם בעלי האוטופיות והדמיונות הזוכים להגשמת שאיפותיהם בצעדי ענק כאלה…

אין ספק, כי הקפיצה הראשונה של “נחשוני” תל־אביב הצליחה תודות לנחשון הראשי, המעיז הגדול שעמד כמורה דרך לתל־אביב עד יומו האחרון. הסיסמה שלו היתה תמיד: “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. והוא לא הסתפק רק במלוי תפקיד של מנצח בבנין תל־אביב. הוא לא היה רק המדריך והמנהיג בלבד, אלא מילא במשך כל הזמן גם תפקידים פשוטים של אזרח רגיל. ידו היתה בכל, הוא טיפל הרבה מאד בקנית הקרקע, במשא ומתן עם המוכרים. הוא השפיע תמיד על הפקידות התורכית, שתאפשר את העליה הראשונה על אדמת תל־אביב והתחלת בנינה. דיזנגוף היה גם בין בוני הבתים הראשונים, וגם בין השומרים הראשונים, ומילא את תפקידו לגבי השמירה כתושב רגיל ונאמן לחובתו האזרחית. דיזנגוף הגן על תל־אביב ביום ובלילה ושמר על יצור כפיו בגופו. השפעתו הרוחנית היתה גדולה לא רק בחוגי השלטונות התורכיים, אלא גם התושבים לא־היהודים התיחסו אליו בכבוד גדול וראו אותו כראש הישוב העברי העירוני – –

ובעוד תל־אביב בראשיתה, פרצה באב תרע“ד מלחמת העמים. הקשר עם חוץ־לארץ נפסק, ונוסף על המשבר הכללי בא גם המשבר המדיני, היחס הקשה מצד השלטונות התורכיים הכביד על כל התושבים, הידים רפו, עת צרה באה לישוב הרך והצעיר. ואז, בעת הדכאון הגדול ודכדוך הנפש, יצא מ. דיזנגוף, ראש ועד תל־אביב, מתחומיה המצומצמים של הנהלת עניני השכונה, והטיל על עצמו תפקידים ציבוריים־כלליים ורחבים ונועזים יותר. עמדתו הזקופה של מ. דיזנגוף בפני השליטים התורכיים העריצים הצילה את הישוב העברי מכליון ואבדן. בשעת המלחמה הנוראה סיכן מ. דיזנגוף את נפשו יום־יום, ולא נרתע לאחור. ארבע שנים רצופות נשא בעול זה, כ”ריש גלותא".

לאחר גמר המלחמה שב דיזנגוף לעניני תל־אביב.

בין הפרובלימות המסובכות עמדה בראש וראשונה השאלה בדבר מעמד חוקי לשכונת תל־אביב. הגבלות מצד הממשלה והשאיפה לעמוד ברשות עצמה הביאו את תל־אביב למצב משונה מבחינה משפטית וכספית. שכונת תל־אביב היתה משתתפת בהכנסותיהם של עירית יפו, ולא קיבלה ממנה שום תמורה. כל קרקעות השכונה היו רשומות על שמות מושאלים, והבעלים האמתיים היו משוללים כל זכות משפטית. מפני כך לא יכלו בעלי הנכסים בתל־אביב להשתמש בנכסיהם לקבלת הלואה איפותיקאית, ודבר זה עיכב את התפתחותה של תנועת הבנין והמסחר בתל־אביב.

גידולה המהיר של העיר הצעירה הטיל דאגות נוספות על מנהיגיה, וביחוד על הקברניט הראשי. היה צורך לדאוג לבטחון הצבורי של תל־אביב, ליצור את גרעין המשטרה העירונית, להרחיב את מפעל המים, להאיר את הבתים והרחובות בחשמל, לטפל בסלילת כבישים והתקנת מדרכות, בהקמת בנינים למוסדות צבוריים, חינוכיים ותרבותיים, לדאוג לבנין בית־החולים העירוני, לשפור העיר ונקיונה ולשכלול כל השרותים הצבוריים והעירוניים. התקציב הרגיל לא היה בו כדי לספק את כל הדרישות המרובות, ודיזנגוף הלך לאמריקה וקבל שם הלואה גדולה בשביל תל־אביב (75.000 לא"י) לעשרים שנה. נסיעה זו היתה מסע תעמולה ופרסום לתל־אביב.

בשנת 1925 הוזמנה עירית תל־אביב להשתתף בועידה הבין־לאומית של ראשי העיריות שהתכנסה בפאריס.

שלשים ושש ארצות שלחו צירים לאותו קונגרס. בין ארבע מאות וחמשים הצירים היו באי־כח ערי־בירה גדולות והתאחדויות העיריות במדינות שונות. דיזנגוף, בא־כחה של העיר העברית הקטנה, זכה לשבת על הבמה אל שולחן הנשיאות, בצדם של צירי הארצות הגדולות והערים הותיקות. הוא היה הציר היחידי מכל המזרח הקרוב, “בא־כח של אסיה”. אולם כאשר נשיא הקונגרס הציגו בפני הצירים כ“בא־כח המזרח הקרוב”, ויתר דיזנגוף על התואר הגדול שנתכבד בו והעיר “שהוא רק אביה של ילדה צעירה ושובבה כבת 15”…

צירי הקונגרס נבוכו קצת והשתוממו, כיצד משתתף ראש עיר קטנה ומצערה בין באי־כח עיריות עצומות וותיקות. אבל דיזנגוף אמיץ הלב העיז להרצות על אותה ילדה צעירה ששמה תל־אביב בלשון צרפתית שוטפת באספה פומבית, שנערכה לכבודו בפאריס. אלפי אנשים הקשיבו מתוך התענינות מרובה לדברי המרצה “האסיאתי” על “ילדתו השובבה בת 15” ועל תכניותיה לימים הקרובים, על התפתחותה המהירה ועל בנינה ההולך ומגביר משנה לשנה, על נכונותה לחרוג ממסגרותיה הצרות, על מוסדותיה הבריאותיים, הסוציאליים והתרבותיים, על הצורך להרחיב את הזכיות המוניציפאליות, ועוד ועוד.

גם בנשף שערכה לכבודו אגודת ידידי ארץ־ישראל בחסותו של פנליבה, הרצה דיזנגוף על “הבת השובבה” שלו, ושוחח ארוכות עם המיניסטר דימונזו על עניני תל־אביב הצועדת לקראת עתידה.

מפאריס עבר דיזנגוף ללונדון, ושם היה לו שיג ושיח בעניני תל־אביב וצרכיה עם כמה מרבי המדינה וחברי בית הנבחרים הבריטי כאמרי, מונד, יונג, סמואל, אנטוני עידן ועוד.

וכך עשה פרסום לעיר חמדתו.

ו. הרומנטיקן והריאליסטן

בעיני רבים ממיודעיו היה דיזנגוף סמל איש המעשה, ההחלטיות והבניה הקונסטרוקטיבית.

לעומת זה היה בעיני אחרים אך ורק רומנטיקן, הוזה הזיות, בעל נפש רגישה ופיוטית, המחפשת בדרכי החיים את האידיאליות העילאית ואת היופי והאמנות.

ואני שהכרתיו מקרוב מראשית התגלותו על הבמה הצבורית – משנת 1892 ועד יומו האחרון, – ועקבתי את פעולותיו המסועפות ומרובות הגוונים במשך ארבעים וארבע שנים, יכול להעיד, שאלה ואלה דברי אמת: בדיזנגוף התמזגו הריאליות והרומנטיקה, והאידיאליות וחוש המעשה וכח ההגשמה למזיגה הרמונית, ואחת לא הסיגה גבול רעותה במשך כל ימי חייו היפים והמלאים תוכן עשיר.

דיזנגוף היה דוגמה חיה לעסקנות צבורית מזהירה, ומשום כך התחבר אל כל העושים והמעשים בלי הבדל מעמד ומפלגה. לא רק בין בני עירו ועמו וארצו היו רוחשים לו כבוד והוקרה, אלא גם בחוגים לא־יהודיים בספירות בינלאומיות, בין מושלים ורוזנים היתה אישיותו מקובלת והיחס אליו היה של כבוד והערצה.

חם המזג היה ועירותו בלתי־פוסקת. מנעוריו ועד זקנתו היה תוסס ומחפש דרכים חדשות ליצירה ולבנין. במה לא עסק ומה לא ניסה? כאיש המעשה חיפש דרכים לפיתוח התעשיה העברית על ידי הון עברי וידים עבריות בארץ העברים; יצר את החברה לגאולת הארץ לשם הרחבת גבולות המושבות הקיימות ואיחודן לגוש מוצק; עסק בהקמת נקודות ישוביות חדשות ביהודה ושומרון; בנה את העיר העברית הראשונה; יצר מוסדות לשם יצירת קשרי מסחר אמיצים עם העולם הרחב; הרבה לפעול למען פיתוח התעשיה הביתית; דאג להפצת תוצרת הארץ והשתתף בכמה מפעלים כלכליים לשם יצירת קליטה לעלית מתישבים חדשים בעיר ובכפר. ובעת ובעונה אחת הקדיש הרבה מרץ וזמן למפעלי תרבות המיועדים להחיאת לשוננו, ספרותנו וכל קנינינו הלאומיים.

ולשם הגשמת המטרה הסופית והשגת שאיפותיו המרובות, הקריב את מיטב חייו, את מרצו הגדול, את התמדתו הרבה ואת כח יצירתו.

ודיזנגוף איש המעשה, בעל ההיקף הרחב, היה עם זה גם בעל מעוף המרקיע שחקים וצופה למרחקים. רגליו עמדו על בסיס הקרקע של המולדת, ידיו עסוקות בעבודת בנין, בראשו ורובו שקוע בעסקנות רבת־גוונים, ואילו ברוחו ובנשמתו התנשא אל על.

דיזנגוף ידע את הסוד הגדול. איך להיות מורה לרבים ולמשוך אחריו אלפים ורבבות עולים ומתישבים חדשים, אשר שמו בו את מבטחם מתוך אמון גמור. אפיו המצוין ומזגו הטוב עודדו את כל אלה שבאו אתו באיזה מגע שהוא.

ומן המציאות הריאלית טס דיזנגוף בטיסה מהירה וקלה, כעל כנפי־נשר, לחזון הרוחות, לרומנטיקה, לפיוט ולאמנות העילאית.

דיזנגוף איש הרוח צפה למרחקים וחזה מראש את תל־אביב העתידה להתפתח ולהשתרע משני עברי הירקון. עוד בראשית הוסדה של השכונה הקטנה “אחוזת בית” ראה דיזנגוף בעיני רוחו את תל־אביב כעיר ואם בישראל, והוא ניבא שהנקודה העירונית הקטנה תפרוץ קדמה, צפונה ונגבה, וברבות הימים תהיה תל־אביב עיר רוכלת עמים בעל נמל גדול ומשוכלל.

דיזנגוף היה אמן, ידע את סוד אמנות החיים, והבין היטב את רוחַ נושאי דגל האמנות והתרבות מכל הסוגים.

ומסביב לאישיותו האצילה התרכזו בחירי המוסיקאים, אמני הציור והפיסול, אנשי המחשבה והרוח, משוררים, סופרים והוגי־הדעות.

כמה מן הרומנטיקה יש למצוא בפרקי זכרונותיו מבית הוריו האדוקים ומימיו הראשונים בארץ, בישימון בסביבת עין־דור (טנטורה) ובאהלי קדר במחנה הבדואים. כמה דברים יפים הקדיש דיזנגוף בספוריו למדריכו הרוחני, לרבו – ר' רפאל מברשד.

כמה השתפכות נפש פיוטית במחברת, שדיזנגוף הקדיש לאשת נעוריו צינה־חיה. קצרים היו דבריו על קברה הרענן: “הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיינו המשותפים עזרת לי ועודדתני לעשותה. ובבוא קצי, הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על יד קברך אַת ולא נפרד עוד לעולמים”…

מי אינו זוכר את אמרי השפר בצוואתו הרוחנית “מיתה בנשיקה”, אשר נתפרסמה אחרי מותו? שם נאמר: “הגיעה השעה לגמור את כל חשבונותי עם חיי ופעולותי עלי אדמות, והנני עומד על סף של תקופה חדשה ושל עולם חדש הנמצאים במופלא ממני, מהעבר השני של ההכרה. התפקידים אשר מלאתי במשך ימי חלדי נותנים לי סיפוק נפשי גמור, שלא לחנם בליתי את ימי ושכל פעולותי הצבוריות היו לתועלת אחי בני עמי ולטובת ארצי החביבה”…

והאם אפשר לשכוח את נאומו הנפלא ורב הרגש בהצגת “הבימה” לכבודו, במלאת לו שבעים וחמש שנה?

“הקהל רוחש לי חבה – אמר אז – מפני שהוא מרגיש כי אני אוהב אותו. ואיך לא לאהוב, למשל, את תושבי תל־אביב? הרי יחד חלמנו על החולות, יחד גורשנו בימי המלחמה, ויחד שבנו להמשיך את בנין העיר. אני מביט עליהם ועל כל עובדי הישוב כעל שותפים למעשי בראשית, כעל חברים לדעה ולמעשה, שאנו קשורים יחד עד עולם. והיה כאשר תגיעו לגילי, וצויתם לצאצאיכם את אשר אני מצוה אתכם היום: אהבו את ארץ המולדת, אהבו את תל־אביב עירכם־אמכם, ואת האמת והשלום אהבו”…

דיזנגוף לא היה סופר מקצועי, אבל כתב כמה מאות מאמרים חשובים בשאלות ישוביות, מדיניות, חנוכיות, תרבותיות וכו'. הסברתו הצטיינה תמיד בבהירות, סגנונו עסיסי ותוכן מאמריו מלא ענין רב, הקולע בלשונו החדה אל המטרה הרצויה.

דיזנגוף לא היה נואם מקצועי, אולם הרצאותיו ומדברותיו יצאו תמיד מן הלב ונכנסו ללב, דבריו היו מצוינים בהגיון שבהם, בשכל חד ובפקחות ובנימת הומור דק.

דיזנגוף בשנות העמידה, ולעת זקנתו, מצא לשון משותפת לשוחח עם ילדים רכים ועם בני הנוער, והקדיש להם כמה סיפורים יפים, ידע גם את נפש בהמתו, ולסוסתו האצילה (סוס ורוכבו) שעליה רכב שנים רבות, הקדיש ציור מלא רגש נפשי. ורשמי המסע שלו “על שפת אגם גנף” ו“מעל הרי האלפים” כתובים בסגנון פיוטי ומלבב.

למוזיאון בתל־אביב, שהיה בבחינת ילד־השעשועים שלו, הוריש את ביתו ואת כל רכושו, ובצוואתו ביקש לשמור על המוסד העתיד להית לכבוד ולתפארת לעיר העברית. “המוזיאון” אמר דיזנגוף באחד מנאומיו האחרונים, “ישמש היכל האמנות ובית היוצר לכל חובב יצירה רוחנית, וישמש מרכז חנוכי לעם ולנוער לשם פיתוח רגש הטעם והיופי שבהם”.

והרי מדבריו בחנוכת מוזיאון תל־אביב בבנינו המחודש (24.2.36) אשר קשה לי לא לחזור עליהם:

“אני תפלה לאלהי האמנות והיצירה: אל אלהי הרוחות, תהיינה נא עיניך מופנות אל הבית הזה כל הימים ורוח קדשך תהיה מרחפת עליו להאציל על מבקריו השראה ואינספירציה לסמל בצבעים, בקוים, באורות ובצללים את כל הטוב, היפה והנשגב בשאיפות האנושיות לאמת ולהתקדמות”.

תפלה הנוגעת עד הלב ומשרה עליו השראה עילאית.

הרבה מחלומותיו ומהזיותיו של דיזנגוף נתגשמו במלואם, והוא זכה לחזותם בחייו במו עיניו, מהם גם בסוף ימיו בדעוך נרו.

על כבוש הים ועל בנין מזח הים חלם עוד בשנת 1912, בתקופת המשטר התורכי בארץ. מני אז לא נח ולא נרגע עד אשר זכה, בעצם ימי מחלתו הקשים והממושכים, לעלות הראשון על גשר העץ הארעי שהוקם במאי 1936, בזמן מאורעות הדמים. מי לא יזכור את שמחתו הגדולה של אבי העיר העברית, למראה הפריקה הראשונה בימה הפתוח של תל־אביב?

ביום 28.5.36 נאם דיזנגוף בתערוכה באספה חגיגית, ובין השאר אמר: “לא נזוז מחוף תל־אביב, אנו מתחילים לאט לאט, בונים עתה מזח. תבואנה ספינות ופה יהיה נמל גדול, שממנו תצאנה ספינות לעולם הגדול והרחב. לנוער שלנו נוסף תפקיד חי: נמל, ספינות, דיוג – עולם חדש. כאן בנמל תהיה תנועה וחיים. יבואו עולים, תבאנה סחורות, תשלח תוצרת הארץ. אנו הולכים אל הים, ושום דבר לא יעכבנו. הכל יתקיים, אם יהיו רצון ואמונה.”

אכן היה האיש, שהרומנטיקה והריאליות נתמזגו בו! –

ז. איש ההומור

דבריו של דיזנגוף היו מתובלים תמיד בהומור דק וחד, בחינת “ודע מה שתשיב”. אציין כאן רק שתיים מתשובותיו המתובלות בהומור:

א) באחת המסבות החגיגיות בתל־אביב, שנערכה באביב 1925 לכבוד כמה אורחים חשובים מחוץ־לארץ, הביע הפרופיסור ראפארד את התפעלותו הגדולה מהתפתחותה המהירה של תל־אביב ומדופק החיים של העיר הצעירה. אגב שיחה שאל הפרופ' ראפארד את דיזנגוף למספר התושבים בתל־אביב. תשובתו של דיזנגוף היתה קצרה: “היום מאריכים את האוכלוסיה של תל־אביב בארבעים אלף נפש, אולם מה יהיה המספר מחר – איני יודע”… בזה רצה דיזנגוף להגיד, שכל יום מהווה שינוי ניכר בגידולה של תל־אביב.

ב) לפני כמה שנים, בשעת הטכס החגיגי לחלוקת תעודות הבגרות לגומרי הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, נאם מנהל מחלקת החנוך של ממשלת ארץ־ישראל, ובהמשך דבריו הביע את דעתו, שבארץ־ישראל יש עודף רופאים, עורכי־דין ומהנדסים יהודים, ומשום כך יעץ לבוגרי הגמנסיה ללמוד חקלאות.

אחר כך ברך מ. דיזנגוף, כראש העיריה, את המוסד ואת חניכיו, ובתוך יתר דבריו העיר בהומור לנואם הקודם, שלפי דעתו אין בארץ הרבה רופאים, עורכי־דין ומהנדסים, כי אם יש מעט יהודים… משום כך יש לשאוף להגדלת העליה היהודית, ואז תיפתר ממילא שאלת הפרופיסיות החפשיות… תשובה כהלכה!

ח. בימי מלחמת העולם

עם כל עממיותו ידע, כאמור להתהלך עם שרים ורוזנים כעם אנשים כערכו, ולהשפיע עליהם ולהמתיק את הדין בשעת הצורך. פקחותו, שכלו הבריא ועוז־רוחו עמדו לימינו בכל עבודתו הצבורית המסועפת. בתקופת המשטר התורכי שלפני המלחמה, ובפרט בזמן המלחמה, היה דיזנגוף מייצג את הישוב העברי במלוא שיעור קומתו. בתשובותיו המפוקחות שהובעו לפני השליטים הצבאיים בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו, ידע דיזנגוף לשכך את חמתם של הצוררים העריצים, ובעצם הגזירות הקשות והאכזריות הבין דיזנגוף להפיק תועלת חמרית בשביל הגולים היהודים. הדיקטאטור הצבאי ג’מל פחה שהפיל את חתיתו על כל היהודים, הערבים והנוצרים, מנה את דיזנגוף, לאחר כמה פגישות, לראש ועד ההגירה ומסר לו מקופת הממשלה כמה אלפי לירות תורכיות במזומנים, והעניק לו מאסמיו הצבאיים כמויות גדולות של חטה וקמח לשם כלכלת הגולים מתל־אביב ויפו, שהתפזרו במושבות יהודה, שומרון, הגליל העליון והגליל התחתון. מ. דיזנגוף מילא את תפקידו באמונה ובמרץ ועבד בלי ליאות. יום־יום היה נודד ממקום למקום לשם הושטת עזרה לגולים הסובלים. מפתח־תקוה הלך לכפר־סבא, ומכפר־סבא לחדרה, כרכור, ומכרכור לזכרון־יעקב ובנותיה: שפיה, בת־שלמה, גבעת עדה, ומשם לחיפה, נצרת, טבריה, צפת, דמשק, ארם־צובה וחזרה.

מפעם לפעם היה דיזנגוף מסכן את חייו בהתייצבותו לפני ג’מל פחה העריץ, ובאומץ־הלב שאין דוגמתו היה מעמיד את דרישותיו לטובת הסובלים מגזירת הגירוש ומוראותיה.

בקיץ שנת 1918 נמצאו כבר יהודה והנגב בשטח הנכבש של הצבאות הבריטיים, בעוד ששומרון והגליל היו עדיין תחת עול הצבא התורכי. הגמנסיה “הרצליה” על מוריה ותלמידיה היתה בנדודים, רובה בזכרון־יעקב ובנותיה. מרכז הגמנסיה היה בחורשת שפיה תחת כפת השמים. המצוקה היתה גדולה, המורים והתלמידים נקרעו מיהודה, על־ידי־כך סבלו מחסור גדול במזון ובכסף. בימים הקשים ההם פשטה שמועה, שעברה מפה לאוזן (העתונים היו סגורים) כי דיזנגוף נקרא פתאום למפקח הראשי של המחנה התורכי ג’מל פחה, לשם מסירתו למשפט צבאי, זאת אומרת לתליה פומבית, כאשר עשה העריץ האכזרי לכמה מנהיגים חשובים מבין הערבים והנוצרים בסוריה, בלבנון ובארץ־ישראל.

הידיעה המחרידה זעזעה את כולנו והיינו אובדי עצות. המצב החמיר מיום ליום ולא ידענו מאין תבוא עזרה.

ובבוקר אחד, בעצם ימי הזעם, הופיע דיזנגוף – ברכיבה על סוס דוהר (כבישים אז לא היו, מכוניות לא היו עדיין בנמצא, והעגלות על הסוסים הוחרמו בשביל הצבא). פני דיזנגוף היו, כמו תמיד, מלאים מרץ ועוז. לשמחתנו לא היה גבול. בהמשך שיחתו תאר לנו את מצבו הקשה שנוצר בשנה האחרונה מפאת תבוסת הצבא התורכי לפני הצבא הבריטי.

אגב סח לנו דיזנגוף, כי ג’מל פחה “תלה אותו” כבר כמה פעמים, ובכל זאת עודנו מתהלך בעולם החיים. נזכרתי אז בפסוק: " שבע פעמים יפול צדיק וקם" עיני כל הגולים היו נשואות אליו, לאיש שהוכתר בצדק בתקופת הגירוש “ריש גלוּתא”. אכן ידע דיזנגוף להיות אב ופטרון לגולים ולהקל את יסוריהם של כל הפונים להגנתו ולעזרתו. – – –

ט. מימיו האחרונים

חצי שנה לפני מותו, באדר תרצ"ו, חגגה העיר תל־אביב על כל שדרותיה, חוגיה וזרמיה – ואתה כל הישוב העברי בארץ־ישראל – את חג הולדתו השבעים וחמשה של מאיר דיזנגוף.

זאת היתה הפגנה נהדרה לכבוד האיש רב הפעלים, חביב העם ובונה העיר העברית הראשונה.

בעצם החגיגות לא שער אדם, כי קצו של חתן היובל קרוב כל כך.

בחדשי הקיץ החמים יצא לירושלים, על מנת לנוח ולהתרפא. בשובו מירושלים, באמצע חודש אלול, בקשו רופאיו שטפלו בו בזמן מחלתו, לא להטרידו יותר מדי, מפני שהוא זקוק למנוחה גמורה.

נכנעתי לפקודת הרופאים והבלגתי על רצוני העז לראותו, אחרי אשר לא ראיתיו במשך כמה שבועות.

באחד הימים טלפנתי לביתו ורציתי לשאול לשלומו. לשמחתי שמעתי בשפופרת את קולו של דיזנגוף עצמו השואל “מי מדבר?” כשהודעתיו שם המדבר, הזמינני לסור אליו מיד.

מהרתי לעזוב את משרדי בעיריה ורצתי אליו בחפזון, כעבור רגעים מספר עליתי על מדרגות מעונו, ולתמהוני מצאתי על הדלת החיצונית שלט קטן ועליו כתובת: “היום אין ביקורים ומבקשים לא לצלצל בפעמון ולא לדפוק בדלת”. הייתי נבוך במקצת, ולאחר פקפוקים והסוסים נקשתי נקישה קלה בדלת והיא נפתחה מיד. עברו רגעים מספר ודיזנגוף יצא לקראתי והכניסני לחדר־עבודתו.

ברגע הראשון נדהמתי למראהו: פניו הכחושים נצטמקו עוד יותר, הרזון שולח בעצמותיו, צבע פניו ירקרק־חוור בלי טפת דם, ממש שלד עצמות המכוסות קרום עור דק ושקוף.

בקושי הסתרתי את מבוכתי ושאלתיו לשלומו, אם כי פניו העידו במדה מספקת על התנונותו הגופנית. דיזנגוף ענה לי, שהצטנן בירושלים בגלל האקלים ההררי. עתה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב בביתו ובעירו.

שאלתו הראשונה היתה: מה נשמע בענין ההפצה של “ספר תל־אביב” (ספר היובל של תל־אביב, במלאת לה כ"ה שנה, שיצא לאור בעריכת דרויאנוב)? בשמעו, שאין הספר נמכר בכמות הרצויה – עודדני ואמר, שעם עבור ימי הזועה אפשר יהיה להגביר את מכירת הספר ולהפיצו בעיקר בתוך תל־אביב עצמה. אחרי כן הוסיף: כלום לא ימצאו תושבי תל־אביב צורך לפאר את ספריתם בספר, שהוא בעל ערך רב מבחינה היסטורית וספרותית? ואחרי כן הוסיף ואמר, שעם מכירת הכרך הראשון יהיה צורך לדאוג להוצאת הכרך השני, ולהשלים את הספר שבו מרוכזות תולדות יצירתה, והתפתחותה של העיר העברית הראשונה והיחידה בחצי־יובלה הראשון.

ומן הספר עברנו לעניני היום. דיזנגוף שאלני, אם קראתי את אגרתו הגלויה לנציב העליון לארץ־ישראל בקשר למאורעות, שנתפרסמה בעתונות לפני מספר ימים. בשעה חמורה כזו העוברת עתה על ישובנו העברי – אמר לי – לא יכלתי להבליג על רגשותי בלי להגיד בגלוי את אשר עם לבי.

קמתי על מנת ללכת, אך הוא עכבני ושאלני: מה נתחדש בתכנית הגדולה להקמת תחנת המים המרכזית בשביל תל־אביב המורחבת? מסרתי לו כמה פרטים על מהלך הענינים, והוא הקשיב לדברי מתוך התענינות רבה. ביחוד שמח בשמעו מפי, שעומדים לבנות מכון־מים חדש בשדרות ח"ן, אשר בו נתגלה מעין גדול שיש בו כדי לספק עד 400 מטר מעוקב מים לשעה.

לאחר כמה שאלות בענינים משפחתיים אמרתי ללכת סוף סוף כדי שלא לעייפו. הוא אמר לי, כי לאחר עירוי דם נוכל להפגש שוב. נפרדתי ממנו ב“להתראות”, ויצאתי את ביתו במפח־נפש. צלילות הדעת והפקחות הבהירה היו של דיזנגוף הצעיר והרענן, ואילו הגוף היה של זקן שבור ורצוץ.

כשבאתי לבקר אצלו ביום ב' של ראש השנה (תרצ"ג) מצאתיו שוכב במטה, חולה. ברכתיו בברכת שנה טובה, והוא סח לי בהנאה, כי שמע זה עתה תקיעת שופר מפיו של הד"ר הילדסהיימר, איש ברלין, שבא אליו במיוחד כדי לזכותו במצוה.

“בעל התקיעה” סח לי, כי לאחר תקיעת השופר שוחח אתו דיזנגוף על ההכנות לקבלת הוברמן וטוסקאניני העומדים לבוא אל הארץ בראשית אוקטובר (1936) לשם סדור הקונצרטים של התזמורת הסמפונית. דיזנגוף אמר: "הרי בשבילנו, הארצישראליים, זה מאורע אמנותי חשוב ממדרגה ראשונה ועלינו ליצור מצב־רוח חגיגי לקראת הופעת האמנים הגדולים על במתנו הארצישראלית ולקבלם בסבר פנים יפות, ועל ידי כך נוכיח לאורחינו, שאנו מיחסים חשיבות רבה לשרותם האמנותי.

כשנגשתי אל מטתו, שוחח אתנו שיחת עידוד על המצב בארץ. בין השאר אמר לנו: “אין מקום ליאוש, השתחררנו משעבוד התורכים העריצים, ואנו נתגבר גם על המצב השורר כיום. כשם שידענו לתכן תכניות להתישבות בתנאים הקשים של השלטון התורכי, כך נדע ונבין למצוא את הדרך הנכונה להגברת הבניה והיצירה בכחות מחודשים, על אף כל המכשולים והמעצורים הרבים. הצדק אתנו והנצחון יהיה לצדנו. אני מאמין אמונה שלמה בכחותנו הקונסטרוקטיביים, ומובטחני, כי בקרוב תתחיל תקופה מזהירה של עליה גדולה ושל התישבות מוגברת בעיר ובכפר, על אפם ועל חמתם של יריבינו המרובים”…

אלה היו דבריו מלה במלה.

באותו מעמד סח לנו דיזנגוף, שלפני ימים מספר שלח מכתב ברכה למפקד הצבאי הגנרל דיל לבואו ארצה. במכתבו זה כתב, שבזמן הסבל הגדול של הישוב הארצישראלי מפגעי המלחמה תחת שלטון התורכים, הגיעו מים עד נפש. השליטים התורכים התנקשו בישוב בכל מוראם וחתיתם. לישוב נשקפה סכנת הרס וחורבן גמור, ובימי צרה ויאוש הופיע כמלאך מושיע המפקד הראשי של צבאות בריטניה, הפלדמרשל אלנבי, והוציאו מעבדות לחירות. מאז החלה תקופה של זרימת עולים ומתישבים חדשים, עלית הון ומרץ יהודי, והארץ החרבה והשוממה הלכה והתפתחה במשך 18 שנה תחת חסותה של בריטניה. ודיזנגוף הביע במכתבו את משאלתו, שהמפקד דיל יופיע עתה בבחינת “אלנבי השני” ויגאל את הישוב כולו מההתנקשויות האכזריות של כנופיות הלסטים והמחבלים, ועל ידי כך יצליח להשיב את השלום על כנו בימים הקרובים ביותר, ושוב תתחיל תקופה של שגשוג ופריחה בכל הארץ לטובת המדינה ולטובת כל האוכלוסים. – – –

החולה התרגש והיה מוכן להמשיך את דבריו, אולם מיהרנו להפרד ממנו בלחיצת יד ומתוך איחולים לבביים להתראות בריאים ושלמים בהמשכת עבודתנו הישובית הגדולה.

וזאת היתה שיחתי ופגישתי האחרונה עם דיזנגוף.

למחרת בשבת ג' תשרי תרצ"ז, הורע מצב החולה והרופאים לא הרשו עוד להכנס לחדרו.

ביום ו' תשרי לא מצאתי לי מנוח והחלטתי להתקרב לחדרו של החולה. הצצתי דרך הדלת וראיתי, כי פני החולה שונו לגמרי בימים האחרונים וקשה להכירו.

מפעם לפעם פקח את עיניו והביט מסביבו, וכאילו רצה להגיד משהו, אולם היה נטול הכרה ונשם בכבדות.

הסתכלתי בגוסס וצמרמורת קרה עברה בכל אברי גופי. נצמדתי לדלת חדרו בלי יכולת לזוז ממנה: הזהו דיזנגוף? –

וכל פגישותיו ושיחותיו אתי במשך עשרות שנים עברו לפני אותה שעה. לאחר שעות מספר יצאה נשמתו בטהרה.

דיזנגוף, אבי העיר העברית הראשונה–מת, אולם רוחו מרחפת על מפעליו הרבים שיצר בשנות חייו. מפעליו אלה הנציחו את שמו לעולמי עד, וזכרו הטוב לא ימוש מקרב עם ישראל כולו. שמו של דיזנגוף ישאר חרות לנצח־נצחים בלב הישוב העברי בארץ־ישראל ובלב תושבי העיר תל־אביב, מעשה ידיו להתפאר.

י. פעולות דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי

והרי פעולותיו העיקריות של דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי:

1887 – ציר בועידת חובבי־ציון בדרוזגניק. באותו מעמד הציע תכנית מעשית להתישבות חקלאית בארץ־ישראל ויסד בית החרושת לזכוכית בעין־דור (טנטורה).

1901 – פרסם בעתון רוסי מאמר בקורת נגד שיטת־ההתישבות של פקידות הבארון רוטשילד בארץ־ישראל, ומאמרו זה פעל פעולה נמרצת.

1904 – מראשוני המיסדים של חברת “גאולה”, ששמה לה למטרה לגאול קרקע בארץ־ישראל על ידי הון פרטי.

1905 – עלית דיזנגוף בפעם השניה לארץ־ישראל, כמנהל ראשי של חברת “גאולה”. באותו זמן פתח אפקים חדשים למסחר הסיטוני, לאכספורט ולאימפורט, לעמילות וסוכנויות של אניות מסחר, חברות לביטוח וחברות כלכליות שונות של ארצות רחוקות וקרובות. משרדי דיזנגוף נפתחו בשנת 1906 והם קיימים עד היום בתל־אביב, חיפה וירושלים.

1906 – מן המנין הראשון של מיסדי החברה לבנין בתים “אחוזת בית” בסביבת יפו.

1909 – בין ראשוני הבונים והמתישבים של השכונה החדשה, מיסודה של חברת “אחוזת בית”, על חולות יפו השוממים.

1913 – ארגן את הסינדיקט הראשון מבאי־כח הבנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, חברת “גאולה” וכו' לשם מלחמה בספסרות, שהתפשטה אז בין סוחרי הקרקעות בתל־אביב, יפו וסביבתן.

1914 – 1917 – עמד בראש הועד להקלת המשבר בתקופת מלחמת העמים. במשך שנים מספר סיכן את חייו, מתוך הקרבה עצמית, לשם הגנה על עמדות הישוב היהודי כולו ושל תל־אביב בפרט.

1917 – 1918 – נתמנה בשם המפקדה הצבאית התורכית לראש ועד ההגירה של גולי תל־אביב ויפו, שהכתירוהו בשם “ריש גלותא”.

– 1920 – הוציא חוברת “תל־אביב – עיריה”, שבה הביע את הצורך לספח לתל־אביב את השכונות העתיקות, שהתקיימו בדרומה של תל־אביב, ובמשך חדשים רבים דיבר השכם והערב על תל־אביב כמועצה עירונית בלתי תלויה בעירית יפו.

1920 – בין ראשוני המייסדים של הבנק הקואופרטיבי הראשון “קופת עם”, עמד בראש מועצת הבנק 5–6 שנים ועזר לביסוסו ולפיתוחו.

1921 (מאי) – השיג את החוקה הראשונה שנתנה לתל־אביב זכויות אבטונומיות המאפשרות לה הנהלה עצמית.

1921 – נבחר לראש עירית תל־אביב במועצה הראשונה, ומאז ועד 1936 (חוץ מהפסקה בשנות 1926־27, לרגל התפטרותו בגלל חילוקי דעות במועצה) שימש כנשיא העיר.

1922 – הוציא חוברת בשם “פיתוח תל־אביב” ואחר כך יסד את החברה, שרכשה בהמשך הזמן את האדמה אשר עליה הוקמו בניני התערוכה ויריד המזרח.

1921 – 1923 – עמד בראש מייסדי המרכז המסחרי הראשון בתל־אביב ועזר הרבה להשגת ההלואה האיפותיקאית בבנק אנגלו־מצרי (כעת “בנק ברקליס”), בסך 75.000 לירות מצריות, לשם בנין 100 הבתים הראשונים במרכז מסחרי א' בקרבת תל־אביב.

1921 – 1922 – עזר לחברת החשמל (מיסודה של רוטנברג) לרכוש את הקרקע בשכונת השרון לשם הקמת תחנת הכח הראשונה בארץ־ישראל.

1922 – 1923 – הגשים בארצות־הברית את ההלואה החיצונית הראשונה, ברבית נמוכה (6,5%) ולזמנים ארוכים בתשלומים לשעורים במשך עשרים שנה. הלואה זו נועדה לעבודות צבוריות גדולות, כגון: אספקת מים, תיעול, כבישים וכו'.

1922–1923 – הגה את הרעיון על בנין מיזח בימה של תל־אביב, וחתם על חוזה (יחד עם כותב השורות) עם חברה פרטית, שבראשה עמד המהנדס גרינבלאט. בעוד תל־אביב הוותה ישוב קטן בן 12.000 נפש, ראה דיזנגוף בחזון לבו את הנמל העברי הראשון על חוף תל־אביב, העלול לסייע להתפתחותה המהירה של העיר העברית הראשונה. הגשמת הרעיון נתעכבה על ידי השלטונות.

1924 – דרש מאת ממשלת ארץ־ישראל את הטית קו מסלת הברזל מלוד לתל־אביב וכוונה דרך המושבות העבריות. גם דרישתו זו לא נתמלאה.

1924 – השתתף כציר ומרצה בועידה הבינלאומית של העיריות בפאריס, והרצאתו עוררה ענין רב בועידה.

1924־25 – היה אחד המסייעים הראשונים להקמת התערוכה ויריד המזרח בתל־אביב.

1931 – יסד דיזנגוף את המוזיאון העברי הראשון בתל־אביב לזכר אשתו המנוחה צינה־חיה ז"ל ולמטרה זו הקדיש את ביתו הפרטי.

1936 – זכה לראות בהתחלת בנין המזח בימה של תל־אביב. בעצם ימי מחלתו ירד ממשכבו ועלה על גשר העץ הארעי והכריז בבטחה: “פה יהיה נמל גדול”!

ז' תשרי תרצ"ז – נאסף מאיר דיזנגוף אל עמיו, ולמחרת הובא לקבורה בבית הקברות הישן בתל־אביב ליד קבר אשתו צינה־חיה.

---

ד"ר הִלֵל יָפֶה

מאת

דוד סמילנסקי

ד“ר הלל יפה–רופא, עסקן של חובבי־ציון והישוב, נולד 1864 בסימפורופול (רוסיה). חניך האוניברסיטאות בג’ניבה, מוסקבה, קושטא. היה קרוב לתנועה הרדיקאלית ברוסיה. אחרי כן – חובבי־ציון. מ1891 בא”י. מ־1898 – חבר מרכז “בני משה”, מ־1895 – ראש הועד הפועל של הועד האודיסאי ביפו. 1898– חבר המשלחת הציונית לחקירת סיני ואל־עריש. ממארגני כנסית זכרון־יעקב ופעיל בה. היה כמה פעמים בחוץ־לארץ בשליחות חובבי־ציון ובקונגרסים. היה רופא פרטי בחיפה, בטבריה (ממונה על מושבות הגליל העליון), בזכרון־יעקב ביפו ובחיפה. נלחם הרבה במחלקת הקדחת ופעל ליבוש הביצות בשומרון. מת בכ“ג טבת תרצ”ו בחיפה ונקבר בזכרון־יעקב. בשנת 1940 יצא לאור ספרו בשם “מיומן אחד המעפילים”.

בין הרופאים והעסקנים הותיקים בישוב הארצישראלי החדש קובע לו הד“ר הלל יפה אחד המקומות החשובים ביותר. אי אפשר שנדבר על תקופת העליה החלוצית הראשונה, בלי להזכיר את שמו של ד”ר הלל יפה.

בשנת 1882, שנת הפרעות ביהודי רוסיה, גמר ד“ר הלל יפה את הגימנסיה. בן שמונה־עשרה עזב את רוסיה ונסע לג’ניבה, על מנת להשתלם. שם למד במשך שנתים את מדעי הטבע, ומתוך שאיפה להכשיר את עצמו לעבודה מעשית בארץ־ישראל, עבר לפאקולטה, המדיצינית ואחרי חמש שנות לימודיו הוסמך בתואר ד”ר לרפואה, עוד בתוך כתלי האוניברסיטה הצטיין בלימודיו והוזמן להיות עוזרו של אחד הפרופסורים במשכורת הגונה.

בשנת 1889 עבר הד“ר יפה לפאריס לשם השתלמות ברפואה לחולי עינים, עבד שם בקליניקות הטובות ביותר ואחר כך הלך למוסקבה, נבחן שם בחינה ממלכתית, וקבל שוב תעודה שניה של דוקטור לרפואה. שמו הטוב הלך לפניו ויכול היה למצוא שם, ברוסיה, כר נרחב לעבודתו הרפואית והצבורית, אולם שאיפתו לציון משכה אותו לעזוב את רוסיה וללכת לקושטא, להבחן בחינה ממשלתית ולקבל רשיון לעסוק ברפואה בכל תורכיה. פתוחה היתה הדרך לפני הד”ר הלל יפה גם בעיר התורכית. ברם לאחר גמר הבחינות בקושטא הלך לארץ־ישראל, וביום 8 באבגוסט 1897 דרכו רגליו לראשונה על אדמת המולדת. תחנתו הראשונה היתה יפו, ולאחר סיורו בארץ בחר לו למקום־מושבו את חיפה והגליל, ששם החל לעסוק במקצועו הרפואי.

כעבר זמן־מה הוזמן כרופא קבוע לטבריה, ואחרי שנתים של עבודה מסורה הוזמן על ידי הפקידות של הבארון רוטשילד למושבה זכרון־יעקב כרופא ראשי, והכניס כמה סדורים חשובים בבית החולים של המושבה, ששימש אז מרכז רפואי ראשי לכל הסביבה.

ד"ר הלל יפה נודע לתהלה בכל הארץ. יום־יום היו צובאים על דלתותיו עשרות חולים בני דתות שונות, לעזרתו היו פונים מכל המושבות הקרובות והוא היה עובר ממושב למושב לשם בקור חולים, ולכולם הראה יחס לבבי ואנושי.

עם פרוץ הקדחת הצהובה בחדרה, שהפילה הרבה חללים. הראה הד“ר יפה מסירות יוצאת מגדר הרגיל. לשם מלחמה מתמדת ועקשנית במחלה הממארת הזאת, ישב חדשים שלמים בחדרה וסיכן את חייו בשביל בריאות הצבור. אז הנהיג ד”ר יפה את הרפוי השיטתי בכינין. הוא גם השפיע על הבארון רוטשילד ליבש את הביצות ואת אגמי המים בחדרה ובסביבתה והמריץ את יק"א (כעת פיק"א) לנטוע את היער הגדול של עצי אקליפטוס.

הד"ר יפה שאף תמיד להשתלמות מקצועית, ולשם כך היה עוזב מפעם לפעם את משרתו הקבועה והיה הולך על חשבונו לערי הבירה בארצות אירופה להתמחות בקליניקות המפורסמות ביותר. עבד ברומא, בניאפולי, בסיציליה, ושאר ערי איטליה, במכון פסטיר בפאריס, בקליניקות הגדולות בברלין ובתחנות למחקר רפואי בווינה ועוד ועוד. בכל מקומות ביקורי חקר למד את אמצעי המלחמה נגד המלריה, מחלות מדבקות ומחלות עינים, כדי להפיק מכסימום של תועלת רפואית בשביל עמו וארצו.

בשנת 1907 הוזמן שוב הד“ר יפה, על ידי פקידות יק”א, לעמוד בראש בית החולים אשר בזכרון־יעקב ובנותיה, ובמשך 12 שנים רצופות (1907–1919) נהל את המוסד הזה ועמד בקשרי מלחמה עקשנית בפגעי המלריה במושבות שומרון, הגליל העליון והתחתון.

ידיו היו מלאות תמיד עבודה רפואית וצבורית, ובכל זאת מצא לו זמן לעסוק גם בספרות מדעית וכתב כמה חוברות כגון: “שמירת הבריאות בארץ־ישראל”, “השמירה מפני קדחת”, “שמירת הבריאות לפועלי ארץ־ישראל” ועוד. מלבד זה הדפיס עשרות מאמרים רפואיים בעתוני הארץ ובעתוני חוץ־לארץ בעברית, צרפתית, גרמנית ורוסית.

בשנות 1918–1917 נזדמן לי לעקוב מקרוב את הד"ר יפה בעבודתו הרפואית ובעסקנותו הצבורית. מי שלא ראה אותו במלוי תפקידו האחראי כרופא בביתו, בבית מרקחת המושבה, בבית החולים המרכזי בזכרון־יעקב ובבקורים הפרטיים בתוך המושבה, ומחוצה לה, לא ראה עבודה מאומצת ומרוכזת של רופא מומחה ומנוסה. עשרות חולים היו מחכים לו מן הבוקר עד הערב בכל מקום־בואו והם שמו בו את מבטחם, שהוא ימצא מזור לתחלואיהם–ולא התאכזבו.

בהיותו עוד תלמיד המחלקה השביעית של הגמנסיה הרוסית בסימפורופול, יסד שם, בשנת 1881, אגודה יהודית בחוגי הנוער היהודי הלומד. לאחר מאורעות הדמים בשנת 1882 התמסר עוד יותר לרעיון הלאומי ונגש ליסד אגודה, ששמה לה למטרה ארגון הגירה גדולה מרוסיה. גם בלמדו באוניברסיטה לא פסק מלהשתתף באופן פעיל בתנועת שיבת ציון, ובעלותו ארצה לא הצטמצם בד' אמות של הרפואה, כי אם הקדיש את מרצו ואת כשרונותיו הצבוריים לעניני הישוב בעיר ובכפר. הוא לא חס על זמנו ובריאותו, ותמיד היה מוכן להקריב את עצמו בשביל עניני הישוב בארץ.

עם מותו של בינשטוק, שמילא את מקומו של זאב טיומקין ז“ל בלשכת ועד חובבי ציון ביפו, הוזמן הד”ר הלל יפה לעמוד בראש הלשכה, ונהל אותה בהצלחה רבה, מתוך מסירות והקרבה עצמית, במשך חמש שנים רצופות. על ידו עבדו אז שני עוזרים נאמנים: יהושוע אייזנשטאדט־ברזילי והאגרונום נתן קייזרמן, ושניהם השתדלו להקל עליו את העבודה הקשה והמסובכת.

היחסים בין ועד חובבי ציון ובין הפקידות של הנדיב היו על פי רוב מתוחים מאד בימים ההם, וד"ר יפה הבין איך לישר את ההדורים ולמצוא את הדרך ליצירת יחסים משותפים בין המוסדות הראשיים להתישבות העירונית והכפרית. במזגו הטוב, אפיו המיוחד, ישרו ואמונתו, אשר לווהו בדרכו הארוכה, התחבב מאד על כל אלה שבאו אתו באיזה משא ומתן שהוא.

הד“ר יפה התענין והתעסק בכל השאלות הישוביות, שהעסיקו אז את אנשי המעשה מבני העליה הראשונה והשניה, כגון: פעולות הבנק הציוני (אפ"ק), תנועת העבודה העברית שהתחילה להתפתח, מצב הכורמים שעקרו אז את הגפנים והחליפום בשקדים ובזיתים, דבר העברת המושבות מרשות הפקידות של הנדיב לרשות הפקידות של יק”א, החנוך והתרבות העברית והשלטת הלשון העברית בחוגים יותר רחבים וכו' וכו'.

וכשיסד הד“ר מטמן־כהן את הגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, היה הד”ר יפה מראשוני התומכים במוסד חינוכי זה ומסר בידו את גורל בנו מתוך אמונה בעתידו של המוסד. עם הוסד אגודת בעלי המנית של הגמנסיה העברית, היה הד“ר יפה בין בעלי המניות הראשונים וזכה גם להבחר ליו”ר הראשון של הועד המפקח הראשון.

בערב פסח תרע“ז הגלו תלמידי הגמנסיה “הרצליה, ומוריה לזכרון־יעקב יחד עם כל הגולים מתל־אביב. הגולים היו מתגלגלים ביקב, במרתפים וגם תחת כפת השמים מחוסר דירות. קשה היה להשיג צרכי מזון וגם האמצעים הכספיים חסרו. גרם אז המזל, שאותו ד”ר הלל יפה אשר עמד בראש הועד המפקח הראשון של הגמנסיה בראשית הוסדה, בשנת תרס”ה, נבחר שוב לאחר שתים־עשרה שנה ליו“ר הועד המפקח של המוסד החינוכי הזה בעת מצאו בגולה–מניסן תרע”ז עד סוף תשרי תרע“ט. בימים הקשים ההם הראה הד”ר יפה את יחסו האידיאלי למורים ולתלמידים, ובעזרת טפולו המתמיד יצאו כולם בשלום מן המחלות הקשות שהתפשטו בתקופת המלחמה האיומה.

ביתו הפרטי בזכרון־יעקב וספריתו הפרטית של הד"ר יפה פתוחים תמיד לפני המורים והתלמידים, ובמשך שנה וחצי שימש מעונו מרכז רפואי, רוחני ותרבותי לכל גולי תל־אביב ויפו.

ד“ר יפה נתמנה אז גם לראש ועד ההגירה והרבה טיפל גם במהגרים שהתרכזו בכפר־סבא ובחדרה, שמספרם הגיע למעלה מ3000. כאב רחמן דאג לכלכלתם ולמצב בריאותם, ולא מעט עזר גם לדיזנגוף, שהפקד על ידי ג’מאל פחה לראש הועד של כל גולי יפו ותל־אביב בלי הבדל דת ולאום. הגולים יודעים לספר רבות על מעשיו ופעליו של הד”ר הלל יפה כעוזרו של דיזנגוף לשם הקלת סבלם בתקופת הגירוש.

פרשת חייו של ד"ר הלל יפה היא פרשה יפה ורבת ענין בתולדות הישוב. כששים שנה עמד האיש במערכה הלאומית והישובית שלנו, להבראת הגוף והנפש של עמנו. בפעולותיו הברוכות זכה להבטיח לעצמו מקום מכובד בין הבונים והיוצרים ולהציב לו שם עולם. –

---

זלמן דוד לֶבוֹנְטִין

מאת

דוד סמילנסקי

נולד י“ד אייר תרט”ז באורשה (פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה). קיבל חנוך תורני. בשנת 1881 עורר ב“המגיד” לעליה לארץ־ישראל. 1882 – עלה לא“י. יסד ביפו ועד “חלוצי יסוד המעלה” להדרכת העולים, יסד את ראשון־לציון. 1901 הוזמן על ידי הרצל להנהלת אוצר התישבות היהודים בלונדון. 1908 יסד את אפ”ק בא“י, וניהלו עד 1924. סייע למפעלי בנין שונים, סידר את מתן הלואת הקהק”ל לבנין הבתים הראשונים בתל־אביב, וסייע הרבה למושבות ולחברות התישבות. מבוניה הראשונים של תל־אביב. ‏ בתרצ“ו, במלאת לו 80 שנה, נתכבד בתואר אזרח־נכבד של ת”א. יסד קופות מלוה והפיץ רעיון הקואופרציה האשראית. פרסם מאמרים רבים בעתונים עברים ורוסים־יהודיים. זכרונותיו – “לארץ אבותינו” – נתפרסמו בדפוס בשלשה חלקים. נפטר י“ג סיון ת”ש (19.6.40) ונקבר בראשון־לציון.

זכות גדולה עמדה לזלמן־דוד ליבונטין, שהיה בין ראשוני הראשונים, אשר תקעו יתד נאמן בשממה בארץ, לפני כששים שנה ויותר. הוא היה החלוץ הראשון שתיכן את התכנית הנועזה לרכוש חלקת האדמה אשר עליו הוקמה המושבה ראשון־לציון.

לנגד עיני מונח מאמרו של ז. ד. ליבונטין, ‏“איפכא מסתברא” ‏ שנכתב בקרמנצ’וג ביום ה' אדר, שנת תרמ“א (1881) ונדפס ב”הלבנון“, ‏ גליון ‏ 34, מיום כ”ד אדר תרמ"א (25.3.1881). במאמר זה נכנס ז. ד. ליבונטין בפולמוס חריף עם הסופר פרץ סמולנסקין, שהוציא אז לאור את “השחר”.

וכדאי לצטט כאן כמה קטעים ממאמר זה: "אחד הסופרים החשובים, פרץ סמולנסקין, בראותו כי אוהבי עמנו בארצנו החלו ליסד “חברה מפיצי עבודת אדמה בין בני ישראל ברוסיה” מצא לו ענין חדש לענות בו ויתאמץ להראות במאמרו “שאלת היהודים – שאלת החיים”. כי היהודים אינם מסוגלים לעבודת האדמה, כי העבודה הזאת רק למותר היא להם, וכי רק לשוא יעמלו מיסדי החברה. הקנאה ושנאת הדת ששלטו בימי הבינים, הרדיפות והיסורים שסבלו אבותינו בימי חושך אלה הם המה שהכריחו את אבותינו להחליף את האתים והמזמרות למאזנים ולמשקלות.

בימינו אלה יוכלו העברים לשוב ולעבוד את האדמה. לטעת כרמים ולאכול את פרים, ומקרה כזה לא יהיה מקרה היוצא מדרך מקרי הטבע וההיסטוריה, כמו שחושב מר סמולנסקין. אם תצליח החברה “מפיצי עבודת אדמה” להושיב עשר משפחות מאלו המאות שתחפצנה בכל לבן ובכל נפשן לעבוד את האדמה ולשמרה, גם אז תהיה פעולת החברה גדולה מאד. מחויבים אנחנו כולנו להיות לעזר למספר רב מבני עמנו שיהיה ביכלתם להאחז בעבודת האדמה, כדי שנוכל לעמוד ולחיות בין העמים, כי רק עם כזה שיש אצלו גם עובדי אדמה וגם אנשים חכמים יכול לחיות ולהתקיים אבל לא עם שהוא כולו עורכי דין ופנקסנים…"

ובחוברת י“ב של “השחר” משנת תרמ”ב, נדפס מאמרו של ז. ד. ליבונטין, שנכתב ביפו, כ“ה אדר תרמ”ב. אמסור פה רק קטעים מספר כלשונם: “ביום י”ז אדר תרמ“ב באתי בשלום ליפו, התיצבתי לפני נכבדי עמנו ביפו, ובראשם הקונסול האנגלי, אשר קבלני בסבר פנים יפות. ויבטיחני להיות לי לעזר בכל מה שיהיה ביכלתו – הוא מאחינו בני ישראל וחיים אמזלג שמו. אחרי אשר התבוננתי בסביבות יפו, בשדות והכרמים, נסעתי למחרת יום בואי לירושלים. שם ראיתי את הרב החכם ר' מיכל פינס ועוד אחדים מנכבדי עמנו. נסענו לדרום יהודה לראות ולהתבונן בשדות ובכרמים ולהתחקות על כל שרשי הענינים הנחוצים לנו לדעת. ארץ־ישראל בכלל היא ארץ חמדה וטובה וברוכה ביבול שדמותיה והיא מתחלקת לשתי מדרגות: מקומות ההרים ומקומות העמקים. כל אל המקומות המתקרבים אל ים התיכון או אל הירדן. העמקים מתרחבים והגבעות מתקטנים…”

הלאה כותב ז. ד. ליבונטין: “לאחר ימים מספר קראתי לאספה את שליחי קהלות ישראל שבאו מחוץ־לארץ וגם י. מ. פינס היה בין המוזמנים. זולתם השתתפו בישיבה זו עוד שלשה מנכבדי עמנו שיש להם שדות וכרמים בסביבות יפו ועוסקים בעבודת האדמה. באסיפה הוחלט ליסד ועד משליחי קהלות ישראל, אשר מטרתו תהיה לכבוש מסלה לפני אחינו מחדש יבואו להשתקע בארץ הקדושה, להורות להם הדרך ילכו בה… הקונסול האנגלי אמר, כי יש לפנינו דרך אחת איך להביא לכל הפחות את הקולוניה הראשונה תחת מחסה אנגליה, ולזה נחוץ להגיש איזה מכתב בקשה למקומות אחדים בלונדון”.

באותה ישיבה נערך תקציב להתישבות משפחה על הקרקע, בחתימת ראש הועד ז. ד. ליבונטין: 80 דונם קרקע 400 פרנק, 3 שוורים 360 פרנק, סוס אחד 180 פרנק, 2 פרות 240 פרנק, חמור אחד 60 פרנק, כלי דישה ומחרשה 40 פרנק, עגלה וטאצ’קה (מריצה) 80 פרנק, בית ורפת 1000 פרנק, תבואה לזריעה 100 פרנק, לכלכלת שנה אחת 700 פרנק, בס"ה 3200 פרנק (1280 רו"כ). מכונה לקצירת תבואה לעשרים בעלי בתים. מכונה אחת יעלה על כל אחד 40 פרנק.

הבאתי את התקציב בלי כל שינויים בפרנקים, שהם מהוים כ־125 לירות שטרלינג.

ליבונטין בדק ומצא שסכום זה, לפי התנאים שהיו אז בארץ, יספיק בהחלט כדי להושיב משפחה יהודית על הקרקע. ההישגים של הימים ההם היו צנועים למדי, ומה רב המרחק בין תנאי ההתישבות של הימים ההם ושל ימינו אלה!

עובדה היא, שהחלוצים הראשונים, ובראשם ז. ד. ליבונטין, הניחו בשנת תרמ"ב את היסוד להתישבות העברית בארץ העברים. החלוצים הראשונים של ראשון־לציון הביאו את התישבות השרון. השומרון, הגליל, עמק־יזרעאל והדרום. ומסביב למושבות העבריות התפתחו הערים תל־אביב, ירושלים, חיפה ויפו.

בתמוז. תרמ"ג יצא ז. ד. ליבונטין את הארץ ועבר מעיר לעיר ודיבר על יסוד מושבות עבריות ביהודה, שומרון והגליל, על יסוד חברה לתעשייה ולמסחר ביהודה, על התרבות ועל החינוך בארץ־ישראל. ולאחר עשרים שנה של עבודה פוריה בגולה זכה לחזור בתורת מנהל חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו.

עוד אז, לפני ארבעים שנה, ידע והבין ליבונטין ליחס חשיבות רבה לבנק יהודי מבחינה כלכלית־לאומית ומבחינה מדינית.

קשה היה לחנך את בני הישוב משני הסוגים להתייחס למוסד הבנקאי כלמפעל מסחרי, הדורש מלקוחותיו בטיחות ואחריות לגבי מלוי ההתחייבויות הכספיות.

עכשיו אין סוד, כי בראשית פתיחת חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) בתמוז תרס“ב (יולי 1903) היו ברשותו רק כמה אלפים לירות. ורק תודות לבקיאותו הרבה בבנקאות וכשרונו המיוחד לקומבינציות כספיות הצליח ז. ד. ליבונטין במשך זמן קצר לבסס את עמדת הבנק על יסודות חזקים ולרכוש לו אמון רחב בפנים הארץ וגם בחוגים הכספיים שבארצות המפותחות והמתוקנות. האפ”ק נעשה במהרה גורם חשוב להתפתחות הישוב הארצישראלי בעיר ובכפר.

בשנים הראשונות מילא האפ"ק תפקידים רבים של ההסתדרות הציונית כולה, ויחד עם זה היה גם בבחינת מורשה של “קרן קימת”, של ועד “חובבי ציון” באודיסה, של חברת “גאולה” ועוד.

הוא נתן לד“ר מטמון־כהן בשנת תרס”ו את ההלואה הראשונה לשכירות דירה ולרכישת רהיטים בשביל הגמנסיה העברית הראשונה, והוא גם היה בין בעלי המניות הראשונים של אגודת הגמנסיה העברית ביפו.

לפי עדותו של ד“ר ח. בוגרשוב היה ליבונטין אחד המשפיעים העיקריים על השופט יעקב מוזר בברדפורד, שיתרום את תרומתו הגדולה והראשונה בסך מאה אלף פרנק (אז היה זה סכום עצום) בשנת תרס”ח לבנין הגמנסיה העברית הראשונה בתל־אביב.

כשעמדה שאלת ההלואה הראשונה לבנין בתים על ידי החברה “אחוזת בית”, היו כמה וכמה הצעות כספיות ממקורות שונים, ואילו ליבונטין היה המציע והמכריע הראשון שההלואה בסך 300,000 פרנק תנתן מכספי הקרן הקיימת.

ביום י“א תמוז תרס”ו (23.6.1907) שלח ועד אחוזת־בית ללשכה הראשית של חקרן הקימת הלאומית בקלן תזכיר מפורט על “אחוזת בית”, ובין יתר הדברים נאמר שם: אנו מבקשים כי תיענו להצעתנו ותחליטו לתת לנו מלוה בסך 300,000 פרנק, הפקד תפקידוה בידי הבנק אפ“ק וממנו תקבלו שטר־פקדון. האגודה תפרע את ההלואה בתשלומים לשעורים במשך 18 שנה ברבית של %½4. בשביל הקרן הקיימת אין כאן שום חשש של ריזיקה, משום שהיא תלוה את הכסף לא במישרין ל”אחוזת בית" עצמה אלא לבנק אפ“ק, והאחרון ילוה את הכסף לאחוזת־בית ויקבל עליו את האחריות כלפי הקה”ק.

וביום א' אדר שנת תרס“ח (9.3.1908) נכתבה ונחתמה בקלן על ידי הד”ר מ. בודינהיימר בשם הקרן הקיימת וז. ד. ליבונטין בשם אפ"ק אמנה בין שני המוסדות הללו בדבר ההלואה לאחוזת־בית, בסכום 300 אלף פרנק ברבית של ארבעה וחצי לזמן של 18 שנה.

לאחר שנתיים נוספה בתל־אביב שכונת פקידי האפ“ק ברחובות גרוזנברג וקאלישר, שקיבלו הלוואה בתנאים נוחים מקופת התגמולים של האפ”ק. הצלחה זו עודדה את ליבונטין, וביחד עם מנהל האפ“ק בירושלים, הד”ר יצחק לוי, קנה בשנת 1912 בדרך לבית־לחם וחברון חלקת אדמה בת 196,600 אמה על גבעה גבוהה הנשקפת על פני ים המלח והרי מואב, לשם בנין שכונה מודרנית בקרבת ירושלים. על מקום זה נבנתה השכונה “תלפיות”.

כדאי לציין כאן אפיזודה אופיינית על חשיבותו של בנק אפ"ק בימי־שלטון התורכים בארץ:

בראשית 1907 עמד דוד וולפסון לבקר בארץ, בתורת נשיא ההסתדרות הציונית. הוא חשש שמא הפקידות הטורקית תעכבו על חוף יפו. ליבונטין יצא לקאהיר לקבל פני וולפסון ורעיתו ולפני זה הודיע לקימאקאם ביפו (מושל המחוז) על ביאת ראש הדירקטוריום של הבנק. הקימאקאם צווה מיד, שלא ידרשו תעודות מסע מהאורחים הנכבדים, ונתן פקודה שהסירות הקטנות העומדות בחוף יפו יפנו את המקום ושהסבלים יפסיקו את עבודתם. בעצמו בא אל החוף לפגוש את וולפסון ואת ליבונטין ועזר להם לרדת מהספינה ולעלות על החוף. בבית המכס לא דרשו את הדרכיות, לא פתחו את המזוודות, ושני שוטרים מזויינים עם רוביהם על שכמם עברו לפני העגלה הרתומה לסוסים והרחיקו את הגמלים ואת העוברים והשבים לפנות את הדרך בפני האישים החשובים.

עינם של השולחנים, החלפנים והמלוים ברבית היתה צרה בהתפתחותו המהירה של בנק אפ“ק. בשנת 1908 התחילו להעביר שמועות דחופות מפה לאוזן, שאפ”ק נתון במצב חמור. המפקידים שמו מצור על קופת הבנק בירושלים ודרשו במפגיע את פקדונותיהם. אז הראה ליבונטין עירנות גדולה. הוא מיהר לרכז בירושלים הרבה זהב, שהעביר מיפו ומבירות, ובמשך שבוע ימים שילם כחצי מיליון פרנק זהב לבעלי הפקדונות. לאחר ימים מספר חלפה סכנת הבהלה, והמפקידים התחילו להחזיר לבנק את פקדונותיהם.

במלאות עשר שנים לקיום האפ“ק (תרס“ג – תרע”ג) הוציא ליבונטין מחברת־זכרון בחודש מנחם אב תרע”ג.

במחברת זו נמסר בפעם הראשונה לקהל הרחב דין וחשבון וסקירה מקפת על כל פעולות הבנק וסניפיו בארץ־ישראל במשך עשר שנות קיומו.

מלבד המאזנים הנוגעים לאפ"ק הובעה חוות־דעת רחבה על ידי ליבונטין על שאלות ישוביות שונות ועל כל המוסדות והמפעלים שהתקיימו אז בעיר ובכפר.

ראוי לצין גם את העובדה, שהלשון העברית היתה הלשון השלטת באפ"ק ביפו ובסניפים, בינם לבין עצמם ובחליפת מכתבים עם היהודים בארץ ובחוץ־לארץ.

בשנת תרע“ג הוציא ליבונטין ספר שמושי להנהלת פנקסאות והוראות להנהגת עסקים בעברית. בראש הספר כתב ליבונטין: “דע מה שאתה חפץ ושקול רצונך נגד יכלתך, דע מה שאתה אומר והזהר מן ההפרזה”. הספר יצא בשלש מהדורות, האחרונה יצאה בשנת תרע”ד, והוא הופץ בכל חלקי הישוב. “זאת היתה תשורה יפה בשביל אלה שרצו ללמוד את הנוסחאות העבריות בכל ענינים בנקאיים ומסחריים. ליבונטין היה אחד הראשונים, אשר יסד על ידי האפ”ק קופת מלוה וחסכון והפיץ ברבים את רעיון הקואופרציה האשראית, וסייע הרבה למפעלי ההתישבות בהדרכה וגם בהלואות.

שמו של ז. ד. ליבונטין, המורשה של יעקבוס כהן מהאג, משולב עם כמה וכמה פעולות בעלות חשיבות גדולה לגבי תולדות אחוזת־בית והתפתחותה המהירה של תל־אביב.

ביום כ“ח תר”ע – 12.10.1909 – נחתמה בבית המשפט המחוזי של יפו אמנה רשמית בין ליבונטין, המורשה של יעקבוס כהן, ובין ששים חברי השכונה של “אחוזת בית”, שכבר בנו להם בתים בה, בכללם גם כעשרה בונים, שבנין בתיהם עדיין לא נגמר, או שרק זה עתה הוחל.

בסעיף השביעי של האמנה נאמר, כי לאחר ש“השוכרים” ישלמו ל“משכיר” ליעקבוס כהן, לאמור: לאפ“ק. במשך 18 שנה את כל תשלומי השכירות – פירוש: ההלואה שנתנה להם מאת הקרן הקימת – על ידי אפ”ק בלי עכוב ימסור להם “המשכיר” את הבתים ל“קרן עולם” חלף המסים ששלמו והתקונים שעלו כל משך זמן השכירות.

חוקי הארץ במשטר התורכי היו מסובכים מאד, והיה הכרח למצוא את הדרך בה ילכו מסביב לחוק האוסר על נתיני חוץ לרכוש נכסי דלא ניידי. משום כך היה הכרח לרשום בערכאות הממשלה התורכית את הקרקע ואת הבנינים על שם מושאל, מר יעקבוס כהן מהאג ובא־כחו הרשמי היה ז. ד. ליבונטין.

בחוגי הממשלה התורכית הביטו על ז. ד. ליבונטין כעל עשיר מופלג בעל קרקעות רבות ובתים למאות, והם ייחסו לו את כל הרכוש הפרטי.

עם פרוץ מלחמת העמים באבגוסט 1914, קמה בהלה עצומה בארצות אירופה והדה הגיע גם לארץ־ישראל. המפקידים דרשו בכל תוקף את פקדונותיהם. המסחר והתעשייה שבתו. הסוחרים. החקלאים עמדו מלשלם את חשטרות ואת ההתחייבויות הכספיות, בעקב המוראטוריום שהוכרז בארץ. ליבונטין יצא ללונדון ודרש מהדירקטוריון עזרה מהירה. הלך להאַג ובא בדברים עם יעקבוס כהן ופישר, הלך לפאַריס ודרש מיק“א לבוא לעזרת הישוב העברי. בפאַריס נספח אליו מר גלוסקין ושניהם פנו למר מאירסון, מנהל יק”א, ולבארון רוטשילד. לאחר מאמצים נועזים השיג מאוצר ההתיישבות 15 אלף לי"ש וחזר לארץ־ישראל דרך מצרים בסוף אוקטובר 1914. בינתיים נכנסה תורכיה למלחמת העמים, וליבונטין נאלץ להישאר במצרים עד גמר המלחמה.

גם בשבתו במצרים כארבע שנים הראה עירנות רבה בכל שטחי העבודה. ביחוד פעל הרבה לטובת פליטי ארץ־ישראל, שהגלו למצרים. ליבונטין וגלוסקין יסדו ועד עזרה לאלפי הגולים. ליבונטין פנה לממשלה האנגלו־מצרית וגם לנציגות ממשלת רוסיה וביקש עזרה להפליטים.

בתקופת מלחמת העמים, בשנות 18־1914, נעדרו רבים מבעלי המגרשים בעקב הגירוש הכללי מן הארץ. נכסיהם היו רשומים בספרי הקרקעות של הממשלה התורכית על שמו של ז. ד. ליבונטין, והוא עצמו לא יכול לחזור ארצה ונתעכב במצרים. משרד הוורקו שלח התראות על גבי התראות לבעל המדומה, לז. ד. ליבונטין, ששהה אז במצרים. משלא נענה עשה עקול על ביתו הפרטי של ז. ד. ליבונטין ועל רהיטיו, כליו ומטלטליו. ביטול העקול הזמני עלה אז בכמה אלפים פרנקים זהב. מקרים דומים לאלה קרו פעמים מספר וזה היה שכרו של “בעל הנכסים המרובים”, ככתוב: “מרבה נכסים מרבה דאגה”.

עם גמר מלחמת העמים ועם שיבת ז. ד. ליבונטין לאחר חלופי המשטר של ממשלת ארץ־ישראל, ‏ קבלו הבעלים האמתיים ‏ את כל נכסיהם ‏ על שמותיהם בלי טרחה יתירה. נכסים אלה ערכם עלה בכמה מאות אלפים לירות שטרלינגים; משרד ספרי האחוזה של ממשלת א“י קבל מס־העברה של אלפי לא”י. ואילו ז. ד. ליבונטין נהנה הנאה יתירה מזה שהצליח לשמור על רכוש אחיו בני ישראל מן העין הרעה של הפקידות התורכית.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב לא היה עוד בית־כנסת קבוע, ואזרחי תל־אביב היו מתכנסים לשם תפילה בצבור בבתים פרטיים, בצריף עץ ברחוב יהודה הלוי, וגם באולם הגמנסיה העברית “הרצליה” ברחוב הרצל.

ליבונטין קבל על עצמו את הדאגה לבנין בית־כנסת גדול במרכז העיר, מתחילה ברחוב יהודה הלוי, ואחר כך נקבע המקום ברחוב אלנבי קרן אחד־העם, הוא הכריז על תרומות והיה מכתת את רגליו מבית לבית לשם אוסף תרומות ונדבות. נוסף על כך בא לידי הסכם עם מ. דיזנגוף ועם כותב הטורים האלה בדבר הטלת מס בית־הכנסת (1/2 גרוש מכל אמה מרובעת של שטח המגרש) על כל בעלי הנכסים בתל־אביב. למס זה לא היה בסיס חוקי מנקודה משפטית, ואף על פי כן הכניס מס בית־הכנסת בשנות 20–1924 כמה אלפים לא"י. הכנסות אלו אפשרו לגבאי הראשי ליבונטין ולעוזריו הנאמנים לגשת לבנין ולהקים את בית־הכנסת הגדול המתנוסס לתפארה ברחוב אלנבי קרן אחד־העם.

בשנת תר"פ הציע לדיזנגוף תכנית מפורטת ליסוד “חברת קרדיט עירונית באפותיקאות” לשם פיתוחה של תל־אביב על יסוד אובליגציות. תכנית זו שמה יסוד לקרדיט האפותיקאי, שסייע לבנינה המהיר של העיר.

בחייו שילב חול וקודש. איש העסקים היה. ובעת ובעונה אחת היה קשור אל המסורת, התרבות והחינוך העברי. היה מוקיר ומכבד תלמידי חכמים. סופרים ואנשי רוח, ומפעם לפעם היה מושך בעט סופרים. מאמריו, שנדפסו בעתונים שונים, רשימותיו וספריו יש להם ערך רב מבחינה היסטורית, וכותב תולדות התפתחות התנועה הלאומית יקדיש כמה וכמה פרקים יפים לראשון הראשונים שזכה לחזות בעיניו את התגשמות חלומו הגדול.

ירושה גדולה הוריש לעם ישראל ולארץ־ישראל ז. ד. ליבונטין, ואנחנו יורשיו הרוחניים, נזכור תמיד את אשר פעל ואת אשר יצר. זכרו הטוב ישמש סמל נצחי לדורות הבאים.

---

א.ז. לֶוִין־אֶפְשְׁטֵיין

מאת

דוד סמילנסקי

א. ז. לוין־אפשטיין – עסקן ‏ ציוני־ישובי. נולד 1863 בוולקוביסק (פולין). חובב־ציון פעיל מנעוריו בוורשא, ממארגני “בני משה” שם וחברת “מנוחה ונחלה” ומנהלן. 1890–1900 – בארץ־ישראל. ממיסדי רחובות וראשיה. ממיסדי חברת “כרמל” ומנהליה. מ־1900 מנהל “כרמל” בניו־יורק ועוסק בהפצת תוצרת ארץ־ישראל. מראשי ההסתדרות הציונית בארצות הברית וגזברה. 1915 ביקר בארצות אירופה לפעולה מדינית בעניני היהודים. 1917 – בשליחות הנשיא וילסון בספרד, יחד עם פרופ' פראנקפורפטר והנרי מורגנטוי. 1918–1920 – בא לא“י באניה האמריקנית הראשונה לעזרת נפגעי המלחמה. חבר ועד הצירים. מת ט”ו תמוז, תרצ“ב, בדרך לא”י, והובא לקברות ברחובות.

לפנ' כחמשים שנה זכיתי להכיר בפעם הראשונה את מנהל המושבה רחובות א. ז. לוין־אפשטיין.

בעלות ארצה, בעודני נער, יחר עם בני משפחתי, באייר תרנ"א (1891), קבלו את פנינו באניה הרוסית שעגנה בחוף יפו, בן משפחתנו העלם הצעיר משה סמילנסקי בלוית צעירים אחדים מבני המושבה ראשון־לציון (משרד לעליה טרם היה בארץ).

התחנה הראשונה על אדמת המולדת היתה במלון משה כהן – מרים הורביץ (אינני זוכר בדיוק, מי מהם היה בעל מלוננו) בשוק הדגים והירקות שביפו העתיקה. “אשל” זה שימש שנים רבות אכסניה קבועה לבני המושבות וגם לעולים החדשים.

בין אורחי המלון נמצא איש צעיר לימים כבן 28, שישב במסבת אכרים אחדים ושוחח בשקט ובמתינות על השלטת העבודה העברית במושבות, על סדור שטרי מקנה על שמות הבעלים האמיתיים, על הפקידות של הבארון אדמונד רוטשילד, על נטיעת גפנים, שקדים, זיתים, תאנים ועוד.

מוחי הצעיר לא קלט את כל הפרובלימות הישוביות, ואני רק הסתכלתי בפני המדבר הראשי, שהקסים אותי בעיניו המלטפות, בפניו הטובים והשקטים, ובחיוך הנעים על שפתיו. כתום השיחה נגש אלינו ראש המדברים, נעץ בנו את מבטו, שאל לשלומנו, הושיט את ידו לכל אחד מבני חבורתנו הקטנה, וברך אותנו בברכה המסורתית “ברוכים הבאים”. לאחר שנפרד מאתנו נודע לי, שזה היה לוין־אפשטיין, בא־כחה הראשי של חברת “מנוחה ונחלה” ואחד ממיסדי המושבה רחובות.

בימים ההם (1891) היה מספר המושבות העבריות בארץ מועט, ונער יכתבם. פתח־תקוה, ראשון־לציון, עקרון, גדרה, זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה ומשמר הירדן נתמכו ברובן על ידי הנדיב הבארון רוטשילד, ומקצתן על ידי ועד חובבי־ציון.

המושבה רחובות נוסדה מראשיתה על בסיס של “איניציאטיבה פרטית”, ובמשך כל שנות קיומה עמדו ברשות עצמה ולא קבלה עליה מרות של אפוטרופסות, לא של חובבי ציון ולא של פקידות הבארון ויק"א.

את הכוון הראשון להנהלה עצמאית נתן לוין־אפשטיין, וחבריו הקרובים (המנוח אהרן אייזנברג וחבריו) הלכו בעקבותיו – בדרך, שהצעידה את המושבה רחובות לבסוסה ולהרחבת גבולותיה.

בשנת תר"ן נקנתה אדמת דורן על ידי יהושע חנקין, מידי נוצרי קתולי אנטון רוק מיפו, במחיר אחד־עשר פרנק הדונאם. על כל השטח, שהכיל 10620 דונאם קרקע (כיום מקיפה רחובות ובנותיה שטח שלשים אלף דונאם ויותר), לא היו שום נטיעות, ומלבד הבאר המזוהמת לא נמצא בו אף בנין אחד. האדמה היתה שוממה ועזובה, ומסביב לבאר החרבה שכנו באהלים קרועים ומטולאים עשרות אחדות בידואים, שהיו מסתפקים ברצועות אדמה צרות לשם זריעת מעט שעורה או אבטיחים ולמרעה דל לגמליהם. עיקר פרנסתם של הבידואים האלה היה על השוד והבזה. “מושב” זה היה מקום מוכן לפורענות בשביל עוברי דרך.

עם קנית האדמה מיהר לוין־אפשטין להעביר את הנחלאות על שמות הבעלים החדשים, ולאחר מאמצים רבים השיג את הרשיונות הראשונים לבנין אורוות לבהמות השדה. שנהפכו אחר כך לדירות ומעונות למתישבים הראשונים.

עם התחלת עונת העבודה בשדות ובכרמים הנהיג לוין־אפשטיין ברחובות עבודה עברית, ובקיץ תרנ"א הגיע מספר הפועלים העברים ברחובות לחמש מאות, בעוד שבשאר המושבות עבדו בעיקר פועלים ערביים.

כדי להקל את תנאי העבודה הוקמו ברחובות, במרכז המושבה, שני צריפי עץ גדולים, ששמשו מקום לינה חנם לפועלים העברים. כן הוקם בנין גדול למטבח הפועלים, שהיה מספק לעובדים היהודים בחצי פרנק (בשני גרושים א"י) שלש סעודות של מאכלי חלב, ירקות ופירות ושלש או ארבע פעמים בשבוע גם מאכלי בשר. היחסים בין האכרים ובין הפועלים היו לבביים וידידותיים, והוא הדבר בין הפועלים ובין הפקידות של “מנוחה ונחלה”, שבראשה עמד לוין־אפשטיין. הפקידות של “מנוחה ונחלה” יצרה קרן מיוחדת לקניית צרכי אוכל למטבח הפועלים וגם ארגנה עזרה רפואית חנם לפועלים. אף הערבים מן הכפרים הסמוכים היו מקבלים ברחובות עזרה רפואית בלי כל תשלום.

אני זוכר את הרושם העמוק שעשו עלי בימים ההם מחנות הפועלים העבריים, שהיו יוצאים השכם בבוקר לעבודתם בשורות מסודרות ושירים עברים בפיהם, ובערב היו שבים למושבה מן השדות והכרמים כשכלי העבודה על שכמיהם. קבוצות־קבוצות היו עוברות בסך, ושירת העבודה היתה ממלאת את חלל המושבה. ללוין־אפשטיין היו קוראים “אבי העבודה העברית”. פקידי הבארון, וביחוד המומחים הנוצרים, היו נוהגים לומר: “כל ישראל יש להם מוחות חזקים וידים רפות”, אבל לאחר שראו את העבודה המאורגנת והמסודרת של פועלי רחובות, הוכרחו לשנות את דעתם.

אליעזר קפלן מוורשא, שהיה ממיסדי “אחוזה ונחלה”, אמר לאחר שביקר בקיץ תרנ“א ברחובות, בדו”ח לפני שולחיו בוורשא על המושבה החדשה רחובות:

“לוין־אפשטיין הוא שוטה מופלג, או מלאך אלהים”. קפלן ראה בעיניו את הענויים והיסורים הרבים, שנגרמו למנהל לוין־אפשטיין על ידי פקידי השלטון התורכי, ראה את החיים הקשים, את הסבל הגדול מפאת המחלות הממאירות, את אבני הנגף שהיו מונחות על כל צעד ושעל בדרך הבנין החדש, והשתומם על ההקרבה העצמית, על האידיאליות של הלוחם הגדול, אשר קיבל את הצרות והתלאות הרבות מתוך אהבה ומתוך מסירות שאין דוגמתה.

בספר זכרונותיו כתב לוין־אפשטיין: “השכר שקבלתי מאת “מנוחה ונחלה” היה דל ומצער, הוספה לא דרשתי ולא קבלתי, ואילו הייתי צריך להתפרנס משכרי לא היה מספיק לי. לאשרי היתה הכנסתי מצויה מבית מסחר הספרים שלנו בוורשא. שכר עבודתי הספיק בצמצום ל”נדבות" ולהכנסת אורחים"…

עשר שנים רצופות עבד לוין־אפשטיין את עבודת הקודש הזאת, עבד אותה בצניעות ובגבורה כאחת והגן בכל כחותיו על עמדותיה של רחובות, ועם זה עסק בעבודות הצבוריות והחברתיות שנגעו לישוב העברי כולו. לוין־אפשטיין היה בימים ההם היחידי שרכש לו אמון בכל חוגי הישוב הארצישראלי וגם בארצות הגולה. הוא לא ידע מנוחה בעבודתו לא ביום ולא בלילה.

לוין־אפשטיין הבין עוד בימים ההם את החשיבות הגדולה שיש למשקי־עזר לפועלים על יד המושבות הגדולות. בהשפעתו הסכימה, באבגוסט 1895, החברה להתישבות “עזרא” שבברלין (בראשה עמדו הפרופ' אוטו ווארבורג, ד"ר הירש הילדסהיימר ואיזראעל בעל בית המסחר הגדול הידוע) ליסד שכונת פועלים בתחומה של רחובות. בצור כל משפחה עלה בשלשת אלפים ומאתים פרנק. המתנחלים נבחרו מתוך הפועלים החרוצים והמנוסים ביותר, ו“עזרא” מסרה לשכונת הפועלים הלואה לשלשים שנה. הנסיון הראשון הצליח, ולאחר שאחדים מחברי “עזרא” בקרו במושב הפועלים ברחובות, פרסמו באפריל שנת 1899 קול קורא ליהודי גרמניה ליסד בכל עיר ועיר חברה להתישבות דוגמת “עזרא”.

כל המתישבים הראשונים הרחיבו במשך הזמן, בעזרת ההלואה הזאת, את גבולות נחלותיהם והיו לאכרים טובים ומבוססים ברחובות, וחברת “עזרא” היתה מרוצה מיצירתה המוצלחת בארץ־ישראל.

לחשבונו של לוין־אפשטיין יש לזקוף גם את ההלואה האפותיקאית הראשונה, מאה ועשרים אלף פרנק, שנתקבלה באביב שנת תרנ“ו מאת חברת יק”א בשביל עשרים משפחה מן המתישבים החדשים ברחובות. הלואה זו ניתנה בתנאים נוחים מאד, לשלשים שנה. תשלומי הקרן שנקבעו בשנים הראשונות היו קטנים מאד, והרבית של 2% היתה צריכה להשתלם לאחר שלשים שנה, ז. א. לאחר סלוק קרן ההלואה.

לוין־אפשטין היה בא כחה הראשי של חברת “מנוחה ונחלה”, ונהל את כל אחוזותיה ונחלותיה, ועם זה היה גם ראש ועד המושבה רחובות כולה. הוא היה שקדן ומתמיד גדול, בעל רצון ומרץ כביר, נלחם בלי ליאות לבסוס המושבה ודאג גם לגורל כל הישוב העברי בא"י.

בשנת תר"ס גדל שטח הנטיעות של הגפנים והשקדים בכל המושבות, וגדלו גם תוצרת היין ויבול השקדים. יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב נתמלאו יינות רבים, ואסמי הפקידות והאכרים היו מלאים שקדים. היה צורך לדאוג ליצירת שווקים למכירת תוצרת הארץ על יסודות מסחריים, וכאן הראה לוין־אפשטיין לא רק את חריצותו ומסירותו אלא גם את כשרונו המסחרי. נוסדה חברת “כרמל”, וביחד עם מר זאב גלוסקין סידר את מכירת היין והשקדים ברוסיה ובפולין על ידי פתיחת מחסנים גדולים של חברת “כרמל” בוורשא ובאודיסה. לאחר שהצליחו לבסס כאן את הצד המסחרי של “כרמל” הלכו שניהם לאמריקה, ופתחו בניו־יורק מחסן גדול למכירת יינות “כרמל”. גלוסקין עשה באמריקה שני חדשים ושב לווארשא. ואילו לוין־אפשטיין ראה הכרח לעצמו להשאר בארצות הברית כשנה־שנתים וחשב לשוב אחרי כן לארץ־ישראל. אבל בסוס המסחר החדש בארץ החדשה הטיל עליו אחריות מרובה והוכרח להשתקע בניו־יורק עם משפחתו לשנים רבות.

במשך כל זמן שבתו באמריקה לא נפסק הקשר בינו ובין רחובות, יצירת כפיו, ומזמן לזמן היה בא אל הארץ כדי להתחקות על העבודה הישובית, ולבקש דרכים חדשות לשחרור המושבות מאפיטרופסותה של פקידות הבארון.

לוין־אפשטיין היה גם ממיסדי “כרמל מזרחי” וארגן את מכירת היינות והשקדים בארצות המזרח הקרוב. (מצרים, סוריה ועוד).

הארגון הטוב של הצד המסחרי בחוץ־לארץ הביא לידי כך, שמצב הכורמים והשקדנים התבסס על יסוד מסחרי איתן.

עם פרוץ מלחמת העולם ניתק הקשר בין ארץ־ישראל ובין העולם החיצוני. משלוח היינות והשקדים לחוץ־לארץ נפסק לגמרי, העבודות הפרטיות והצבוריות בעיר ובכפר נשבתו, עלית מתישבים חדשים פסקה, התחילה פרשת הגרושים מן הארץ, הגיוס הכללי גם של המתעתמנים החדשים (נתינים זרים שהוכרחו לקבל את הנתינות העותומנית). השלטונות, הצבאיים והאזרחיים כאחד, הטילו מסים כבדים על הישוב העברי ומצצו כעלוקות את דם היהודים. המצוקה הכספית הלכה וגדלה, הבנקים היו סגורים, הוכרז מורטוריום. ובעלי הפקדונות לא יכלו להוציא את כספם, ואלה שהיו זקוקים להלואות לא יכלו להשיגן בכל מחיר, ובחורף 1915 פשט הארבה על השדות, הכרמים והפרדסים והשחית את כל הצומח. נוצר מצב קשה, שהישוב לא יכול לעמוד בו. העירוניים והכפריים עמדו על עברי פי פחת, הכל עמד להחרב.

ובעצם ימי החורבן וההרס, כשהגיעו מים עד נפש, התעורר לוין־אפשטיין, שישב אותה שעה בניו־יורק, ועשה תעמולה עצומה בין יהודי אמריקה לשם הצלת הישוב העברי בא"י מכליון.

מי אינו זוכר את העזרה הגדולה, שהושיט ועד הסיוע של היהדות האמריקאית ליהודי ארץ־ישראל בשנות המלחמה? בנו של לוין־אפשטיין (רופא־השינים, הגר בתל־אביב זה שנים רבות) יחד עם לוין, עורך העתון היהודי האמריקאי “מורגן ז’ורנאל”, סיכנו את נפשם ובעצם ימי זועות המלחמה עברו את האוקינוס האטלנטי ואת ים התיכון, שהיו זרועים צוללות ומוקשי מלחמה, ובאו לארץ־ישראל, בחורף 1915, באנית מלחמה אמריקאית “וולקן”, והביאו אתם צרכי אוכל, בגדים, רפואות, מכתבים וגם זהב בשביל מוסדות ואנשים פרטיים, ומאז סודר על ידי היהדות האמריקאית שרות קבוע של אניות־מלחמה אמריקניות. שהיו באות בזמנים קבועים לחופי א"י וביחוד ליפו, להובלת הפליטים המגורשים, חנם בלי כל תשלום. עם זה היו מפקדי האניות ממציאים בכל פעם צרכי מזון, הלבשה, רפואה וגם זהב בשביל הישוב העברי.

בגמר מלחמת העמים שב לוין־אפשטיין אל הארץ, בשנת 1918, בתלבושת צבאית של קולוניל אמריקאי בראש גדוד מתנדבים של הסתדרות “הדסה”, ולאחר זמן־מה אנו רואים אותו בין ראשי “ועד הצירים”. הוא היה הרוח החיה במוסד העליון ותמיד היה ער ופעיל בכל מאורע ישובי, ומקדיש את מרצו ואת כשרונותיו לעמו ולארצו.

בספר תולדות הישוב הארצישראלי והתנועה הלאומית תתפוס פרשת מעשיו ופעולותיו של העסקן החשוב והאיש הדגול מרבבה הזה פרק חשוב ורב־ענין.

---

פִּנְחָס רוּטֶנְבֶּרְג

מאת

דוד סמילנסקי

פנחס רוטנברג נולד 1879. מנעוריו – חבר פעיל במפלגת ס.ר. ברוסיה. 1906 – מפעילי המהפכה; ברח לחו“ל, מהנדס באיטליה. בימי מלחמת העולם התקרב לציונות. 1917 – חזר לרוסיה. בימי מהפכת קרנסקי – סגן מושל פטרוגראד. בימי שלטון־הכבוש הצרפתי באודיסה – מיניסטר להספקת מזונות. אחרי כן יצא לארצות הברית והטיף לתנועת ההתנדבות ללגיונות העבריים לא”י. יוזם התכנית לחשמול א“י ולהפקת כח החשמל מן הירדן. אירגן באנגליה את חברת החשמל לא”י ופעל להשגת הזכיון. מ־1922 בקביעות בארץ־ישראל (בקורים מ־1920). 1929־1931 ו־1939־1940 – נשיא הועד הלאומי לכנסת ישראל.

ארץ־ישראל הכירה לראשונה ‏ את פנחס רוטנברג בימי הפרעות שפרצו בירושלים באפריל 1920.

אולם ברוסיה הגדולה, וגם מחוצה לה, ידוע היה רוטנברג שנים רבות קודם לכן, עוד בימי היותו חבר פעיל בתנועת המהפכנים.

שנים רבות היה מראשי מפלגת הס. ר. (סוציאל־רבולוציונרים), אשר הקיפה רבבות ומאות־אלפים חברים.

הקרבתו העצמית ומסירותו לאידיאה אשר לה עבד – פרסמוהו וחבבוהו בחוגים, פתחו לו אפקים רחבים והעלוהו משלב לשלב בחיים הצבוריים. בימי ממשלת קרנסקי תפס רוטנברג מקום חשוב מאד.

נפלאים דרכי איש: מפנה עצום בא בתפיסת עולמו של האיש אשר רעה שנים רבות בשדות נכר, דאג לשחרור עמים אחרים, ולא ידע את עמו, את לבטיו ואת שאיפותיו.

בעצם מלחמת העמים – 1914–1918 – קרה הפלא: בינואר 1915 הזמין פ. רוטנברג אליו את זאב ז’בוטינסקי שעשה אז במצרים, לשם התיעצות דחופה באיטליה.

רוטנברג החל בימים ההם להתעמק בבעית עם ישראל, ובא לידי הכרה כי עת לעשות גם למען ארץ־ישראל.

והאיש שעמד כל השנים מחוץ למחנה הציוני, נחה עליו רוח התחיה הלאומית ופרסם חוברת “תחית העם” ובה דיבר בהתלהבות על הצורך בלגיון עברי, שילחם שכם אחד עם הלגיונות הלוחמים של מעצמות הברית. לשחרורה של ארץ־ישראל.

רוטנברג יצא לאמריקה, ושם דרש לקרוא “קונגרס יהודי” לשם דיון מקיף בשאלת עם ישראל וארץ־ישראל. במעוף ובמרץ המיוחדים לו, ובאש היוקדת בלבו תמיד נגש לכמה וכמה פעולות מעשיות.

מאמריקה בא פ. רוטנברג לארץ־ישראל, ובידו התכנית הגדולה ליצירת אור וכוח חשמלי.

דרכו הראשונה, ככל דרך חלוצית, היתה זרועה חתחתים. יש אשר ראו את תכניתו כהזיה רחוקה מן המציאות. אולם התלהבותו והתמדתו התגברו על הכל.

ואיש ההזיות ניצח: כיום תחנת הכח של חברת החשמל לארץ־ישראל (או בלשון העם: “תחנת רוטנברג”) היא הגורם החשוב ביותר להתפתחות הארץ, למסחרה ולתעשיתה. איש המהפכה עשה מהפכה גם בחיי הארץ והצעיד אותה קדימה במדה שלא פילל איש.

ולא חת ולא זע בפני כל מכשול ומפריע: בעצם ימי הדמים במאי 1921, היה רוטנברג שקוע בהגשמת תכניתו הגדולה לחשמול ארץ־ישראל משני עברי הירדן.

את תחנת הכח הראשונה בארץ הקים בתל־אביב בשנת 1923 ואחריה – הוקמו תחנות כח בחיפה, בטבריה ונהרים, אשר חוללו, כאמור, מהפכה בהתפתחות התעשיה, המסחר, הבניה והחקלאות בעיר ובכפר.

כעבור 15 שנה. בעצם שנות המאורעות 1936–1939 – הקים תחנת־כח עצומה מעבר לירקון הנקראת “תחנת רידינג”. שהיה בה משום הישג כלכלי וגם מדיני עצום.

והרי קצת זכרונות ועובדות לתולדות החשמל בארץ ובתל־אביב ומחוללו:

באחד מימות אביב 1920 מצאתי בביתו של ראש ועד תל־אביב מ. דיזנגוף בשדרות רוטשילד, בין שאר האורחים, את פ. רוטנברג. האורחים שמילאו את חדרי הבית, הרבו שיחה על ענינים ישוביים שונים. ורק רוטנברג – האיש רחב הכתפים וחסון הגו, “משכמו ומעלה” – לא השתתף כמעט בכל השיחות והיה כולו קשב, כאדם שבא לארץ חדשה והוא חוקרה ולומדה.

כעבור שבועות מספר נפגשתי שוב עם רוטנברג בבית דיזנגוף. הפעם היה הוא המדבר ואחרים המקשיבים, השיחה נסבה על תכניתו הגדולה לחשמול ארץ־ישראל על ידי נצול עצמת מי הירקון, הירדן והירמוק.

הדברים נשמעו ברובם כעין חזון לעתיד רחוק, אם כי בימים ההם התחבט ועד תל־אביב בשאלת תאורה חשמלית של הרחובות, אשר עד כה הוארו במנורות־לוקס ובפנסי־נפט.

בישיבת ועד תל־אביב מיום ז' שבט תר“פ הוחלט על רכישת מכונת דינמו בת 14 קילובט, ובא' סיון תר”פ הודיע דיזנגוף, שבעזרת מכונת דיזל בת 50 כח־סוס והדינמו של 14 קילובט הנמצאים כבר ברשות הועד, יאירו את הרחובות, את המוסדות הצבוריים, את בתי המלון וגם כמה בתים פרטיים. הסדור החשמלי עלה אז כ־2000 לירה מצרית.

תכניתו הראשונה של רוטנברג. כפי שגוללה לפני דיזנגוף, היתה: ייסוד חברה בעלת הון של 100.000 לירה מצרית (המטבע החוקית המקובלת אז בארץ). סברו, שעירית יפו תשתתף בהון היסודי של החברה בסך 25.000 לירה מצרית ותל־אביב הקטנה ב־10.000 לי"מ.

נתעוררו פקפוקים, אם חברת החשמל תצליח לאסוף הון גדול כזה לפי התכנית, לאחר שועד תל־אביב ניסה בימים ההם לסדר הלואה פנימית בסכום 20.000 לי“מ, בערבותו של ועד הצירים לארץ־ישראל, ושטרי הערבון נמכרו רק ב־1500 לי”מ בערך.

אבל בין תיכון תכניות ‏ להגשמה נפלו מאורעות־דמים בארץ. מתחילה, באפריל 1920, בירושלים, ובמאי 1921 – ביפו ובמושבות אחרות. גם בירושלים וגם בתל־אביב היה רוטנברג ממארגני השמירה וההגנה. בימי פרעות מאי ביפו נשקפה סכנה גדולה לתל־אביב הקטנה, שמספר תושביה היה אז 3600 נפש, מצד אלפי פורעים משוסים אשר הקיפוה מכל רוחותיה. אז נתגלה רוטנברג בכל מרצו וכח ארגונו. ימים על לילות עבד האיש בלי ליאות. לצורך שמירה, דרש למסור לרשותו כארבעת אלפי לי“מ לשם גיוס 500 צעירים, אולם בקופת תל־אביב היו במזומנים רק כמה מאות לי”מ. הקשר עם יפו נפסק לגמרי, בנק אפ"ק שמקום־מושבו היה ביפו נסגר “עד יעבור זעם”, ובתל־אביב לא היה עדיין בימים ההם לא בנק ולא סניף ולא סוכנות.

אולם רוטנברג בשלו. מתחילה פנה ליו“ר הועד, לדיזנגוף, ואחרי כן – אלי, כמפקח כללי בועד תל־אביב, בדרישה נמרצת להמציא לו, במשך 48 שעה, את הסך הדרוש לארגון השמירה. לא הועילו הסברותי, שזה דבר מן הנמנע. הפקודה הנמרצת עשתה את שלה. יחד עם המנוח דוד ויסבורד ז”ל – חבר ועד תל־אביב – חזרנו על כל פתחי התושבים בתל־אביב. ובמשך 3־2 ימים אספנו אמנם את הסכום ומסרנוהו לתעודתו.

הגיוס המהיר של מאות בחורי ישראל הצליח, לפי התכנית, והמושב הקטן הדף בכוח הארגון את ההתקפות העזות שחזרו ונשנו ימים ולילות במשך כמה שבועות עד שהארץ שקטה והחיים שבו למסלולם.

בערב ראש השנה תרפ"ב (2.10.21) נקראה ישיבה של הנהלת תל־אביב, בנשיאותו של דיזנגוף. באותה ישיבה השתתף גם רוטנברג, שהודיע, כי קיבל את הקונצסיה לנצול הירקון, ובכל עניני החשמל במחוז יפו אין לעשות שום דבר בלי הסכמתו. באותה ישיבה הודיע מר רוטנברג גם את מחירי החשמל. הדברים נתקבלו בשמחה כללית, והיה מורגש כי כאן התרחש מאורע חשוב שיפתח דף חדש בהתפתחותה של תל־אביב.

עירית יפו הציעה. שתחנת הכח תיבנה בגבולותיה היא וגם הקצתה למטרה זו שטח־קרקע מתאים, אולם רוטנברג ביכר את תל־אביב הקטנה – שמנתה רק 200 בתים ו־4000 תושבים – על יפו, העיר הגדולה למסחר ולתעשיה בימים ההם, שמספר תושביה כ־25000, ובהם כ־6000 יהודים. מר רוטנברג דרש רק להקצות בקרבת תל־אביב חלקת אדמה בת כמה עשרות דונמים.

בפרדס רוק, שנרכש אז על ידי קבוצת יהודים, בשותפות עם עירית תל־אביב. לצרכי בנין – הופרשו כ־20 דונם. ולאחר זמן קצר החלה עבודה קדחתנית, אשר העסיקה כמה מאות פועלים.

היו ששערו, כי הקמת תחנת־הכח הראשונה תימשך שנים, ואילו רוטנברג החיש את מעשהו. בראשונה הוקמו בתחנת־הכח שבתל־אביב מכונות דיזל להספקת זרם חשמלי לתל־אביב. יפו, יהודה ונגב ארץ־ישראל. תפוקת המכונות הראשונות היתה 100 כח סוס, בעוד שמכונת הדיזל הקודמת של עירית תל־אביב היתה בת 50 כח סוס. בשנות 1922– 1923 היתה זו קפיצה גדולה. כיום מהווה קו התפוקה של תחנות הכח הקיימות בתל־אביב, חיפה, טבריה ונהרים 104.600 כח סוס.

יום־יום נתוספו עמודי חשמל חדשים, תחנות טרנספורמציה, כבלים למתח גבוה ולמתח נמוך ובנין תחנת הכח התקדם במהירות מפליאה. בכ“ד אייר תרפ”ג (10.5.1923) נחתם החוזה הראשון בין עירית תל־אביב מצד אחד ובין פנחס רוטנברג, מהנדס אזרחי, מצד שני.

הרי כמה שורות מאותו חוזה היסטורי:

“היות שלפי ההסכם, שבא ביום 12 בספטמבר 1921. בין סוכני הכתר לעניני המושבות, בשמו של הוד מלכותו הנציב העליון לארץ ישראל, סיר הרברט סמואל G.B.E. בתוקף משרתו, מצד אחד, ובין פנחס רוטנברג, מהנדס אזרחי בירושלים, מהצד השני, ניתנה לפנחס רוטנברג הנ”ל קונצסיה להכנת אנרגיה אלקטרית והספקתה לצרכי מאור וכח ולהשקאה במחוז יפו ארץ־ישראל, בגבולות הסעיפים ולפי התנאים הרשומים בו".

עם חתימת החוזה העבירה עירית תל־אביב לרשות חברת החשמל את מכונות הדיזל שלה, את מכונת הדינמו יחד עם כל המכשירים השייכים להן וכן את רשת החלוקה לזרם סובב. הכל התקדם במהירות, וביולי 1923 הוארה כל תל־אביב על רחובותיה ובניניה על ידי חברת החשמל לא"י.

חישמולה של ארץ־ישראל הלך ונתגשם דרגות־דרגות. עם גמר בנין תחנת הכח הראשונה בתל־אביב, נגש רוטנברג בשנת 1925 להקמת תחנת־כח שניה במכונות דיזל, בנות תפוקה של 1200 כח־סוס – בחיפה, בשביל צפון ארץ־ישראל.

ובעת ובעונה אחת הקים מר רוטנברג בשנת 1925 תחנת־כח שלישית במכונות דיזל בנות תפוקה של 150 כח־סוס – בטבריה, המשמשת מרכז לגליל התחתון.

עם גידולה המהיר של תל־אביב רבתה גם הדרישה לחשמל משנה לשנה, ותחנת הכח הוגדלה מתפוקה של אלף כח־סוס בשנת 1923 עד 5750 כח סוס בשנת 1940.

ואחרי תחנות־כח שהונעו במכונות דיזל בתל־אביב, חיפה וטבריה, בוצע המפעל ההידרו־חשמלי הראשון על הירדן.

העבודה בבנין תחנת הכח בנהרים הוחלה בשנת 1928 ונסתיימה בשנת 1932. המכונות היו בנות תפוקה של 17000 כח־סוס; ולאחר שנה הורחבה תחנת הכח על הירדן עד 25.500 כח־סוס.

עם רבוי תצרוכת החשמל בערים ובמושבות, הוגדלו תחנות הכח בתל־אביב, בחיפה ובנהריים.

בשנת 1934–1935 הוקם בחיפה בית־כח חדש, ובו טורבינה של קיטור עם הספק של 24000 כח סוס. ובשנת 1936 הורחב בית הכח החדש בחיפה ונוספה בו טורבינת־קיטור גדולה. במשך 15 שנה כוסתה ארץ־ישראל ברשת ארוכה ומסועפת של חשמל המהווה עתה את חוט השדרה של תעשיתנו וחקלאותנו. התפתחותה של רשת החשמל מתבטאת במספרים מעטים אלה:

בשנת 1925 רשת של קוי הזרם על גבי עמודים קוי זרם רב־מתח (בין הערים) לאורך 13.3 קילומטר; ב־1940 – 1141 ק"מ.

בשנת 1925 קוי זרם רב־מתח מתחת לקרקע (ביציאות מן המרכזים בערים) לאורך 12.8 קילומטר; ב־1940 – 126.4 ק"מ.

בשנת 1925 – קוי זרם של מתח נמוך על גבי עמודים (בתוך הערים) לאורך 66.1 קילומטר; ב־1940 – 1192.9 ק"מ.

על גידול השמוש בחשמל למאור, להספקת מים, להשקאה ולתעשיה, מעידים מספרים אלה: בשנת 1925 היתה תפוקת החשמל 1.864.076 קו“ש; ב־1940 – 93.873.482 קו”ש.

המפעל הגדול האחרון, שנעשה על ידי מר רוטנברג בתחום תל־אביב ולמענה, הלא הוא: “תחנת רידינג”.

בעצם הימים הטרופים, עם התגברות הטירור הערבי והפגיעות התכופות בתחנות הטרנספורמציה ובקוי רשת החשמל המופקים מתחנת נהריים, בא שוב רוטנברג ובידו החלטה להקים תחנת־כח רזרבית עם טורבינות־קיטור מעבר לירקון בקרבת נמל תל־אביב.

עירית תל־אביב מסרה למטרה זו 100 דונם מאדמת “מחלול” (אדמת הפקר השייכת לממשלה ומוחכרת לעיריה) אשר מעבר לירקון.

והתחנה נבנתה בקצב מהיר והעסיקה יום־יום יותר מ־1000 פועל, ומבין ערמות החולות צץ במשך כשנה בנין גדול ורחב ידים. המצויד בטורבינות־קיטור בנות הספק של 32000 כח־סוס. תחנה זו מספקת רבבות מיליונים קילובט־שעות לתל־אביב וסביבתה. מסביב לבנין המתנוסס לתפארה ניטעו עצי־נוי ומרבדי־ירק ופרחים במקום בו היו לפני שנים מעטות גבעות־חול שוממות.

הון גדול משך מר רוטנברג לבצוע מפעל החשמל ורכש לו אמון רב בחוגים הפיננסיים של ה“סיטי” בלונדון.

ההישג הגדול בתשלום הדיבידנדה הרים את ערך מפעל החשמל בבורסה בלונדון, ועל ידי כך נוצר יחס של אמון רחב ליתר המפעלים הכלכליים שבארץ־ישראל.

אלה הם ראשי פרקים על תולדות מפעל האור ומחוללו:

רבות פעל רוטנברג בהשפעתו האישית על רבי המלוכה באנגליה – לטובת ארץ־ישראל והישוב העברי, בכל הזמנים ובפרט בימי צרה וגזירות רעות. רבות עשה בימי עמדו בראש הועד הלאומי לכנסת ישראל – לארגונו של הישוב ולליכודו.

חג־הולדתו הששים של רוטנברג, בשנת 1938, היה חגו של הישוב כולו. מועצת העיר תל־אביב ראתה להכתיר את “שר החשמל” בתואר אזרח־כבוד של העיר, כי אכן ראשית פעלו בארץ היתה בתל־אביב, ומכאן הסתעפה לכל הארץ.

אביא בזה שלש ברכות קצרות אשר נשלחו לרוטנברג בחג הששים, שלש ברכות מאת אישים שונים, הממצות במדה ידועה את תמצית פעולתו הברוכה של איש־המאור בארץ־ישראל:

פרופ' ח. ויצמן כתב לרוטנברג: "זה יותר מעשרים שנה, משנת 1916 והלאה, פעלנו רוטנברג ואני ביחד לתחית ארץ־ישראל. לעתים היינו נבדלים בדעותינו בשאלות תכסיסיות. אבל לעולם לא נבדלנו בענין התכליות העיקריות. רוטנברג עשה הרבה לבנין הארץ הממשי, אולי יותר מכל אדם יחיד אחר.

תודות למרץ של הדינאמי ולגאוניות הטכנית שלו זורמים מי הירדן להשקות אלפי אקרים של פרדסים, ואור וכוח הוכשרו לפיתוח מהיר של התעשיה והחקלאות. ראוי הוא לברכות ולשלמי תודה מקרב לב מכל אחד שהציונות קרובה ללבו".

מרת דאגדייל מלונדון, בת־אחיו של הלורד בלפור וידידת הציונות, כתבה: "הכל ברוטנברג "ש בו ממדת הגודל: דעותיו, הישגיו, תפיסת עולמו. תחנת הכח בחיפה יש בה משום תאור האיש יותר מאשר בכמה עמודים של דפוס. זהו יותר מבנין למכונות דינאמו עצומות. זוהי יצירה של יופי, סמל התרבות, המונעת את הכעור מן התעשיה.

האיש שבנה את הבית הזה אי אפשר שתהיה שום קטנות בטיבו. חזונו מוכרח להיות רחב ידים ואהבתו לארץ עמוקה.

כזה הוא רוטנברג. ידידיו אומרים לו כבוד וברכה לא רק על מה שעשה, אלא על טיבו".

ג’ימס רוטשילד כתב: “מקבל אני ברצון את ההזדמנות שניתנה לי לברך בפומבי את רוטנברג, זה האיש שכל יודעיו אינם יכולים שלא להתיחס אליו בחיבה יתירה. מקדמת נעוריו שירת את תנועת החירות. ועל הישג מפעליו בשנים האחרונות ראוי הוא לתודה עמוקה של ארץ־ישראל ועם ישראל”.

אכן, “רוטנברג עשה הרבה לבנין הארץ הממשי, אולי יותר מכל אדם יחיד אחר”, חלוץ היה לאחד המפעלים הגדולים ביותר, אשר הצעידו קדימה בצעדי ענק את ארץ־ישראל ואת תעשיתה וסחרה.

---

מְנַחֵם שֵׁיינְקִין

מאת

דוד סמילנסקי

מנחם שיינקין נולד 1871 באולה (פלך ויטבסק). נתחנך בילדותו חנוך תורני, ואחרי כן באוניברסיטה של אודיסה. היה מורה לעברית ועסקן פעיל בעזרה לפליטי גירוש מוסקבה. מיסד אגודה ראשונה של ההסתדרות הציונית באודיסה “בני ציון” (1898) ו“נס ציונה” (1899). ממטיפי הציונות המובהקים. 1900 – בקורו הראשון בא“י. 5–1901 – רב מטעם הממשלה בבאלטה ומורשה גלילי של ההסתדרות הציונית בפלכי פודוליה, ווהלין וביסרביה. מ־1906 בא”י בקביעות. חבר הועדים הראשונים של אחוזת־בית, מראשוני מיסדי “חברה חדשה”, מעסקני הגימנסיה “הרצליה” בראשיתה. בימי מלחמת העולם – מטיף בארצות הברית לייסוד לגיונות עברים. ייסד “קהילת ציון” ועסק בהנהלתה. 1919 – חזר לא“י והיה מנהל לשכת העליה של ההנה”צ. בנסעו לארצות הברית בעניני “קהילת ציון” נדרס על ידי אוטו בשיקאגו בי“ג כסלו תרפ”ה והובא לקברות בתל־אביב.

אחרי פעולותיו הצבוריות על רקע הציונות של מנחם שיינקין ז"ל עקבתי עשרות שנים. ראיתיו בכל גילוייו והופעותיו בגולה ובארץ, נפגשתי עמו בעבודה משותפת פה ושם.

איש האמונה והמעוף, בעל תכונות וסגולות מיוחדות, חריף ומפולפל, יודע להשיב מלחמה שערה. רק שבע־עשרה שנה עברו מאז נספה בתאונת דרכים בארץ נכר, בשהותו שם בשליחות־מצוה של ארץ־ישראל, וכמעט נשכח מלב. לא רק הנוער אינו יודע ומכיר עוד מי ומה היה לנו שיינקין, אלא גם רבים מבני דורו, אשר יחד אתו חלמו ולחמו להגשמת אידיאלינו, שכחוהו כבר. טוב שיש בתל־אביב רחוב גדול על שם שיינקין, ובסביבת תל־אביב יש “שכונת שינקין”. אילולא מצבות־זכרון חיות אלו, מי יודע אם מישהו היה מעלה עוד את שמו בפיו?

בין האישים אשר הכרתי תפס שיינקין מקום חשוב מאד. הבה ואעלה את זכרו:

קיץ תרנ"ה, לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נתכנס כנוס ציוני ביליסבטגראד, אשר שימשה אז מרכז חשוב לציונים בדרום רוסיה.

לכנוס זה באו צירים מאודיסה, חרסון, ניקוליוב, חרקוב, קמיניץ־פורולסק וערים ועיירות אחרות שהשתייכו לגלילו של המורשה טיומקין.

כל עיר ועיר שלחה ציר אחד לכנוס הציוני, ואילו את הערים המרכזיות והגדולות ביותר ייצגו כמה צירים.

מאודיסה באו אז לכנוס 6 צירים בהם: ד"ר אבינוביצקי, בויוקנסקי, הסטודנט מ. שיינקין ועוד.

רוב הצירים דברו רוסית, ורק מועטים מהם דברו אידיש (עברית לא דיבר איש מהם). הסטודנט שיינקין היה לרוב מדוברי אידיש.

בכנוס השתתפו יותר ממאה צירים מחוגים וזרמים שונים, ושיינקין היה סטודנט יחידי, שבא כציר האגודה הציונית הראשונה “בני־ציון” באודיסה.

רושם עז עשה נאומו באידיש של הסטודנט מאודיסה על התרבות העברית. שעה ארוכה נאם ברגש ובחום, וריתק אליו את הצירים ואת האורחים הרבים. היה בכך משום חידוש, כי רוב הסטודנטים והנוער הלומד היהודי השתייכו לתנועות כלליות, זרות, והתרחקו מן האינטרסים היהודים הלאומיים.

בהיותו סטודנט בפאקולטה לפילולוגיה באוניברסיטה באודיסה, נשא כבר בעול משפחה של אשה ושתי ילדות, והיה מתפרנס משעורים. ועם כל טרדותיו המרובות בלמודיו ובכלכלת משפחתו, הקדיש הרבה מזמנו ומרצו לעבודה צבורית.

בשנת 1898 יסד באודיסה את אגודת הסטודנטים הראשונה ללמוד וחקירת היהדות. דירתו הצרה (חדר אחד) שימשה בית־ועד לנוער העברי הלומד.

פעמיים בשבוע היו מתכנסים ב“בית־ועד” זה, ועד שעה מאוחרת בלילה היו מתוכחים על הבעיות העומדות ברומו של עולם היהדות והתנועה הלאומית.

שיינקין היה הרוח החיה בוכוחים, והטיף את רעיונות הציונות המדינית. בשנת 1898 יסד באודיסה את האגודה הציונית הראשונה “בני ציון”, ואחר כך, בשנת 1899, את האגודה “נס ציונה”.

עבודתו המסורה ללא ליאות סללה לו נתיב בקרב הציונים הפעילים, והוא נבחר באודיסה כציר לקונגרס השני.

בינתים גמר את הפאקולטה לפילולוגיה באודיסה. אף על פי שמצבו החמרי לא היה מבוסס כלל, לא רדף אחרי עסקים ורווחים אלא התמסר כולו להטפה ציונית. ימים על לילות היה שקוע בישיבות ואסיפות ומתכן תכניות לעבודות צבוריות לאומיות.

לאחר הקונגרס השני, כשהציונים נתפלגו לשני זרמים – “ציונים מדיניים” ו“ציונים מדיניים־תרבותיים” – היה שינקין בבחינת מפשר בין הקצוות. היה בעת ובעונה אחת גם מתלמידיו הנאמנים של אחד־העם וגם מחסידיו הנלהבים של הרצל.

ש. ידע לשלב את העבודה המעשית עם העבודה המדינית והעבודה התרבותית בגולה ובארץ־ישראל. השתתף באופן פעיל בשעורים לספרות ולציונות, יסד בתי־ספר עבריים ולאומיים, וגם עסק בעבודה המעשית היום־יומית: הפצת שקלים ומניות הבנקים הציוניים, איסוף תרומות לועד חובבי ציון, מכירת בולי הקרן הקימת ועוד ועוד.

ומרוח האופטימיות שלו, אופטימיות ללא גבול וללא תנאי, ואמונה בהצלחת הרעיון הלאומי, השפיע גם על חבריו.

הרבה מזמנו הקדיש לתעמולה בשדרות הרחבות, נסע מעיר לעיר ויסד כמה מאות אגודות ציוניות בכל רחבי רוסיה.

בשנת 1900 ביקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל. עבר את הארץ לארכה ולרחבה, מדן ועד באר־שבע, ברגל וברכיבה. התבונן לכל הנעשה בערים, במושבות ובכפרים, ומארץ־ישראל נסע לקונגרס הרביעי בלונדון, אשר בו השתתף כציר נבחר מאודיסה, והרצה בחוג ציוני רוסיה על המצב בארץ־ישראל, לפי “מראה עינים”.

לאחר הקונגרס חזר לאודיסה והחל לאסוף קרן בשביל פועלי ארץ־ישראל. אז, בתקופת המשבר הקשה, הציעו פקידי הבארון ויק"א לפועלים היהודים לעזוב את הארץ, ולשם כך העניקו להם תמיכות ופצויים להוצאות הדרך. ואילו שיינקין החליט ליצור קרן מיוחדת לתמיכת מאות פועלים, על מנת לאפשר להם להחזיק מעמד בארץ עד עבור משבר.

כבר אז, לפני ארבעים שנה, הבין שיינקין את ערכה הרב של גאולת הארץ בכל הצורות, בצורה לאומית ובצורה פרטית. החשיב את תכנית הקרן הקימת, והיה גם ממיסדי חברת “גאולה” וממוכרי מניותיה.

בשנת 1901 נבחר לרב מטעם הממשלה בבאלטה, אשר בפלך פודוליה. ציוני אודיסה התנגדו לכך, ששיינקין יצא את עיר־מגורו, והפצירו בו להמשיך את עבודתו החשובה באודיסה. אולם אחד־העם, מרבותיו הרוחניים של שיינקין, יעץ לתלמידו האהוב והקרוב לו, לקבל עליו את המשרה הצבורית, וטעמו ונמוקו עמו: קהלה יהודית בת שמונה־עשר אלף תושבים יהודים בחרה בו, בלי לחץ מן החוץ ובלי כל תעמולה מצד מישהו, ואין לזלזל איפוא בבחירה זו.

ציוני אודיסה קבלו עליהם את “גזר הדין” של אחד־העם. וערכו נשף פרידה לשיינקין שנתחבב על כל שדרות אודיסה.

באותו נשף ברך אחד־העם את תלמידו שיינקין, שיזכה להיות מפקד חשוב, כשם שהראה את כשרונו הטוב להיות חייל נאמן ומציית לפקודת מוריו ומדריכיו.

למעלה מארבע שנים (1901־1905) ניהל שיינקין את “צאן מרעיתו” בקהלת באלטה, אבל לא הצטמצם במלוי תפקידו במשרד הרבנות בלבד, כי אם נמנה באותו זמן גם למורשה הגליל הציוני של פלכי פודוליה, ווהלין ובסרביה.

כמורה־הוראה אסור היה לו לעזוב לימים רבים את באלטה, אבל שיינקין לא שם לב לצד הפורמלי, והיה נוסע לעתים קרובות לשם תעמולה ציונית (שהיתה אז אסורה ברוסיה) מעיר לעיר ומסכן את עצמו ואת עמדתו. לקונגרסים הציוניים היה נבחר כציר על ידי כמה וכמה אגודות ציוניות. בזמן העדרו נאלצה למלא את מקומו רעיתו “הרבנית” הגב' מרים שיינקין.

בשנות 1901–1905 היינו באים בחליפת מכתבים לעתים קרובות ונוצר בינינו קשר חי ואמיץ. חודש־חודש היה שולח לאגודות הציוניות בגלילו מכתבים־חוזרים, ששימשו חומר חשוב לציונים ולכל אלה שרצו לדעת מהנעשה בעולם הציוני ברוסיה וביתר המדינות.

בראשית 1905 בקשני לנהל באופן זמני את לשכת גליל באלטה, בקשר לנסיעתו לארץ־ישראל. ואם כי הייתי שקוע הרבה בעבודתי המסועפת במשרד ובלשכה הציונית. של גליל יליסבטגרד, נעתרתי להפצרת החבר־לעבודה שיינקין וקבלתי עלי גם את התפקיד הנוסף מתוך התנדבות.

תוך חדשים מספר הכרתי מקרוב את פעולותיו הפוריות בגלילו, ומאות האגודות שמנו רבבות חברים היו מוקירות ומעריצות את מסירותו לכל ענפי העבודה הציונית. כאשר נטשה המלחמה בין “ציוני ציון” לבין “ציוני אוגנדה”, היה שיינקין – אשר בא לקונגרס הזה מארץ־ישראל – ממתנגדיה הראשיים להצעת אוגנדה.

בלי לחשב חשבונות מוקדמים נסע שיינקין שנית ארצה, בראשית 1905, לשם חקירת המצב. לאחר עשותו בארץ כחצי שנה, נתחזקה בו ההכרה הפנימית שמחובתנו להוציא אל הפועל כמה פעולות ישוביות אפילו בתנאים הקשים ביותר.

לאחר הקונגרס השביעי פתח שיינקין בתעמולה רחבה לעבודה מעשית ותרבותית בא“י. הוא היה עומד ודורש השכם והערב לעלות ארצה בהמונים, ובעצמו קם – בשנת 1905 – והעביר את משפחתו לחיפה ואמר להתישב ב”עיר העתיד". כאן קרה לו אסון משפחתי איום: בתו הבכירה, בת 16, מתה מקדחת ונקברה על הר הכרמל. האסון הזה שבא עליו כחתף דיכא לימים רבים את נפשו ואת נפש אשתו, ובגלל זה העתיק את מושבו ליפו, בה גר עד הבנות תל־אביב.

באותו זמן הגה ד“ר י. ל. מטמון־כהן את הרעיון על יסוד גמנסיה עברית ביפו. רבים התיחסו בבטול רב להצעת ד”ר מטמון־כהן, רבים גם התנגדו נגוד גמור ונלחמו בבעל החלומות.

המצדד היחידי והראשון שנענה לקריאת ד"ר מטמון־כהן היה – מ. שיינקין, אשר הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים לשם בצוע התכנית הגדולה על שדה החנוך העברי.

חסרו רהיטים, ספרים ומכשירי למוד, לא היתה דירה מתאימה. וגם מורים מקצועיים לבית־ספר תיכוני שילמדו בעברית את הלמודים הכלליים לא היו אז בארץ. והעיקר: צריך היה לאסוף את האמצעים הכספיים הראשונים, לשם הקמת הגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה”.

שיינקין התקשר לגמנסיה, ומיום הוסדה לא נח ולא שקט לטובתה. בקונגרסים הציוניים היה דורש לתמוך במוסד, ובין קונגרס לקונגרס היה משוטט כ“שליח דרבנן” מעיר לעיר, בעיקר ברוסיה, ומוכר מניות של אגודת הגמנסיה העברית ביפו.

במרצו ובהתמדתו העקשנית של שיינקין נוצרה קרן מניות, והמוסד הקטן שנמצא בדירה שכורה ערבית בסמטה מזוהמת ביפו, יצא למרחב בבנינו הנהדר, המתנוסס עד היום בכל גדלו ברחוב הרצל בתל־אביב.

שיינקין משך אליו גם את הד“ר חיים בוגרשוב ואת הד”ר ב. מוסינזון, שנכנסו כמורים ראשונים לגמנסיה וסייעו הרבה מאד לביסוסה ולפיתוחה מכל הבחינות.

ומעבודה תרבותית וחנוכית – לעבודה כלכלית וישובית לכל גווניה וסוגיה. כשם שברוסיה לא היתה אסיפה או ועידה ציונית, ששיינקין לא השתתף בה באופן פעיל, כך לא היה שום מפעל ומוסד ישובי באותם הימים, אשר שיינקין לא היה בו הרוח החיה ועמוד התווך. תמיד היה מן הנחשונים, שקפצו מתוך התעוררות פנימית לתוך המערבולת הצבורית.

מי מותיקי הישוב אינו זוכר את העמל הרב, שהשקיע ש. לסדור קהלת יפו על יסודות עממיים, תחילת ביפו ואחר כך בתל־אביב?

בהיותו מנהל לשכת המודיעין של ועד חובבי־ציון לא הסתפק בעבודה המשרדית גרידא, להודיע על מה שאפשר לעשות בארץ – אלא היה גם ליועץ ולמדריך נאמן לכל הבאים ארצה. כל עולה חדש היה פונה אליו תחילה בלשכת המודיעין, ואחר כך גם במעונו הפרטי ביום, בערבים ולרבות הלילות.

בכל תכונותיו היה איש עממי. וכל אחד מן העולים החדשים בלי הבדל מעמד מצא אצלו אוזן קשבת. כל ישראל – היה מורגל בפיו – זכויותיהם שוות בבנין הארץ ותחיתה.

שיינקין היה מן המנין הראשון של חברי אגודת “אחוזת־בית”, וגם חבר בועדים הראשונים לפני הבנות תל־אביב.

והרי עובדה מענינת לתולדות תל־אביב: שיינקין, שהיה יו“ר הועד המפקח של הגמנסיה ביפו, נבחר – טבת תרס”ז – לועד “אחוזת־בית”. עניני “אחוזת־בית” היו יקרים לו מאד, אבל עניני הגמנסיה היו לו קרובים עוד יותר. והנה עמדה לדיון באחת הישיבות של ועד “אחוזת־בית” השאלה בדבר מכירת 25000 אמה לצורך הבנין של הגמנסיה. ל“אחוזת־בית” עלתה כל אמה ב־95 סנטים. ברם, לסכום זה נוספו עוד 80 סנטים לאמה, להוצאות של חפירת באר, התקנת צנורות, הספקת מים, סלילת כבישים ועוד. לפיכך עלתה כל אמה מרובעת עם הכשרה לבנין – 1,75 פרנק (70 מא"י).

אחדים מחברי הועד הציעו למכור לגמנסיה את הקרקע הדרושה לה במחיר שעלה ל“אחוזת־בית”. אולם שיינקין הרחיק לכת ועמד בכל תוקף על דעתו, שאת הקרקע לגמנסיה יש למכור רק בפרנק ועשרים סנטים, כלומר: בפחות מן המחיר שעלה. ודעתו של שיינקין הכריעה. “אחוזת־בית” הפסידה כארבעה־עשר אלף פרנק על 25000 האמות שמכרה לקרן הקימת לצורך בנין הגמנסיה. אולם ההפסד הזה יצא בשכר: במרוצת הזמן שימשה הגמנסיה מרכז תרבותי־חנוכי – וגם כלכלי במדה רבה – לשכונה כולה. וריכזה מאות משפחות בתל־אביב.

לא זו בלבד: שיינקין דרש מועד אחוזת־בית למסור לצורך הבנין הזה את המקום הגבוה והיפה ביותר. הוא מצא, שהגבעה ממול הרחוב – שנקרא אחר כך בשם רחוב הרצל – נשקפת אל מול פני מסלת הברזל העוברת ליד תל־אביב, וחשוב מאד שכל מי אשר יעבור ברכבת יראה מיד את בנין הגמנסיה העברית הראשונה…

מתחילה התנגדו לכך חברי הועד, באמרם שבנין הגמנסיה יחסום את הרחוב הראשי המשמש עורק עיקרי של השכונה. ואף כאן ניצח שיינקין. לדעתו הצטרף גם מר ע. א. וייס, ששימש אז חבר ועד “אחוזת־בית” וחבר הועד המפקח של הגמנסיה.

ראוי להזכיר עוד מאורע חשוב המדבר בזכותו של שיינקין. אשר הרחיק לראות את העתיד לפני עשרות שנים:

זמן רב התחבטו הועד המפקח והועד הפדגוגי של הגמנסיה בשאלת הבחירה של המקום לבנין הגמנסיה. הורי התלמידים שישבו ביפו חששו לשלוח את ילדיהם לגמנסיה שתיבנה על חולות “אחוזת־בית”, הרחוקה מן העיר יפו מהלך שעה בחול עמוק בין כרמים ופרדסים ערבים. היו כאלה שהציעו לקרן הקימת שתקנה את המגרש אשר היה רכושה של חברת גאולה, ושעליו אמרו להקים את בית החרושת של ל. שטיין ושותפיו ביפו. חשבו גם על הצעות לבנות בתוך יפו וסביבתה.

ואילו שנים מעסקניה הראשיים של אחוזת־בית, שהיו גם חברי הועד המפקח של הגמנסיה – מ. שיינקין וע. וייס – עמדו על דעתם והשפיעו על מוזר, כי ידרוש שהגמנסיה תבנה את ביתה בפרבר היהודי החדש. דעת הנדבן מוזר, תורם הכסף לבנין הבית – הכריעה.

שיינקין היה אחד החברים הראשונים של ועדת הבניה, שנבחרה באספה הכללית בכסלו תרס"ט, ונלחם בכל כחותיו לעבודה עברית טהורה בבנית אחוזת־בית.

דוגמה מופתית הראויה לציון מיוחד תשמש העובדה המאלפת הבאה:

בישיבת ועדת הבנין, שנתקיימה ביפו ביום א' שבט תרס"ט דנו בשאלת חפירת הבאר הראשונה לשכונת אחוזת־בית.

היו כמה הצעות של קבלנים. שיינקין התנה תנאי מפורש. שהחפירה, הבניה וכל יתר העבודות תוצאנה אל הפועל על ידי פועלים יהודים, אפילו אם על ידי כך תתיקר העבודה בשלש־מאות פרנק. הוא נימק את דבריו, שמן היום הראשון למעשינו עלינו לשאוף לעבודה עברית טהורה, והדגיש שאם לא בידים עבריות, אין לנו לבנות כלל וכל מפעלנו הוא לשוא.

וגם הפעם הכריעה דעת שיינקין: חפירת הבאר הראשונה אשר ליד שדרות רוטשילד, בין הרחובות הרצל ונחלת־בנימין, וגם בין מגדל המים הראשון שעל אותה באר, נמסרו לקבלן יהודי שהעסיק רק פועלים יהודים בלבד, בהתאם לאמנה שנכתבה בי“ח שבט תרס”ט.

שיינקין היה מתנגד קיצוני לפתיחת חנויות בפרבר החדש. באחת האספות הכלליות של אחוזת־בית, בי“א אלול תרס”ט, הרצה ארוכות בשאלת החנויות ובין השאר אמר: “כשיסדנו את אגודתנו היה הדבר מובן מאליו, כי אין אנו בונים “נוה־שלום” חדש, כי אם נוה־שאנן, מעין נאות קיץ לנוח אחרי עבודת היום. עתה החלו רבים מחברינו לעשות עסקים במושבתנו. אחד מהם השכיר כבר חנות, אחרים קבעו בתכניות בתיהם מקומות לחנויות, ואם יפשה הנגע יכולים אנו לקוות לעשרות חנויות בכל קצות המושבה. אפשר כבר לראות מראש המחזה המלבב של החנויות הזעירות עם הגמלים והחמורים על אם הדרך, עם הסמרטוטים תחת תכלת הרקיע, עם הדומן והאשפה, עם קליפות האבטיחים והירקות, המפיצים ריח־צחנה מסביב. ובפנים, מאחורי הקלעים, “אורחים הגונים” שותים משקאות חריפים ונהנים מזיו פני בעלת הבית והבנות הבוגרות, וכטוב לב האורחים ביין הם יוצאים החוצה, מתגרים בנשים המטיילות לתומן”…

ולבסוף אמר: “אני מצדי מציע לא לקבוע חופש של חנויות, היינו: אין רשות לאנשים פרטיים לפתוח חנויות בבתיהם ובמגרשיהם. החנויות צריכות להבנות אך ורק במקומות צבוריים, וועד המושבה הוא המכשיר אותם על פי תנאים רצויים למושבה”.

שיינקין לא הסתפק בדבריו באספה הכללית והדפיס את הרצאתו המלאה בשני גליונות של העתון הירושלמי “הצבי” ח' וט' תשרי אתתמ"א (תר"ע). שאלת החנויות עוררה וכוחים סוערים וממושכים באסיפות הכלליות, ודעות המתוכחים נתפלגו.

לבסוף, לאחר דין ודברים, נתקבלה ברוב דעות ההצעה הבאה: “החברים אינם רשאים לסדר להם בתוך גבולותיה של אחוזת־בית שום עניני הכנסה שלא ברשות הועד, פרט להכנסות משכר דירה ומפרופסיות חפשיות”.

באסיפה הכללית מיום ה' כסלו תר"ע הוחלט בשאלת החנויות: "לא לתת רשות לפתוח חנויות בתוך המושבה. אלא במקום מיוחד לזה: בין מסלת הברזל ופרדס שיך עלי (כיום: המשך רחוב הרצל מעבר לפסי מסלת הברזל, מרכז מסחרי עד שכונת פלורנטין).

לאחר זמן־מה הוחלט לבנות שתי חנויות – כיום: בית הבנק הלואה וחסכון. באותו מעמד נקבעה תקנה, שאסור למכור בחנויות משקאות חריפים לזרים, וכן תקנו, שהחנויות תהיינה פתוחות רק עד שמונה בערב.

לכאורה נצחה אז דעתו של שיינקין שנלחם בכל עוז על השקפתו, אבל החיים חזקים יותר ועשו את שלהם. עם התפתחות השכונה ורבוי האוכלוסיה, הותרה הרצועה ותל־אביב היתה לעיר מסחר גדולה, רוכלת עמים.

שיינקין היה גם בין התומכים העיקריים להחלפת שם השכונה “אחוזת־בית” ב“תל־אביב”.

באספה הכללית של י“א אלול תרס”ט נימק שינקין את הצעתו בדברים הבאים: “בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקות־עתידנו בארץ־ישראל (בגרמנית: “אלטניילנד”, ובתרגום לעברית: “תל־אביב”, תל שבו פורחים ניצני האביב). לשם “תל־אביב” יש גם צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה, אף יתחבב שם זה על כל חובבי הישוב שבחוץ לארץ מפני הרעיון הצפון בו.”

הצעת שיינקין עוררה וכוחים רבים. באותה אסיפה הציעו כמה הצעות אחרות, ולאחר שהנאספים לא באו לשום החלטה בענין השם, הציע דיזנגוף לבחור בועדה מיוחדת לשם עיון בכל השמות שהוצעו בשביל הרחובות ובשביל השכונה עצמה.

שיינקין לא נרתע לאחור והמשיך את התעמולה בעל־פה לשם “תל־אביב”, וכדי לרכוש להצעתו את אהדת הצבור הרחב פרסם מאמרים על כך בעתונות, שבהם הוכיח את יפיו של השם “תל־אביב”. בינתים עברו כ־7 חדשים בדיון על כמה שאלות חיוניות של המושבה. באסיפה הכללית שנתקיימה בי“ג אייר תר”ע בתוך השכונה, ישב שיינקין ראש. ובין יתר השאלות העמיד על הפרק גם את שם השכונה החדשה.

דיזנגוף פרט, בשם הועדה, את כל השמות שהוצעו על ידי החברים: תל־אביב, הרצליה, יפו החדשה, נוה־יפו, אביבה, יפהפיה, עבריה ונוף יפו.

באותה אסיפה השתתפו ארבעים ושנים חברי אחוזת־בית, מהם הצביעו בעד השם “תל־אביב” עשרים וחמשה, בעד השם “נוה־יפו” – 10, בעד “יפו החדשה” – שמונה. בעד “הרצליה” – ששה. על יתר השמות לא הצביעו כלל.

השם “תל־אביב” קיבל, איפוא, רוב דעות מוחלט, ובאותו מעמד הציע מרדכי בן־הלל הכהן להחליף מיד את הכתובת על הניירות למכתבים של אחוזת־בית, ולהודיע לאפ"ק ולכל שאר המוסדות, שאחוזת־בית אינה קיימת עוד, וכל רכושה עבר לתל־אביב.

למחרת הוזמנו בלנקים ומעטפות עם הכתובת החדשה בנוסה זה: “תל־אביב – יפו”.

עלי לציין עוד כמה קוים אופייניים מתכונותיו של שיינקין, המעידים כי לא בז לקטנות והיה מדקדק בדברים קטנים כגדולים:

היה זה בקיץ תר"ע, הגמנסיה נמצאה אז בבית שכור ערבי, מול השכונה הגרמנית, בדרך המובילה ליפו.

שיינקין היה אז ראש הועד המפקח. עסק בתעמולה רחבה בעל־פה ובכתב לביסוס מצבה החמרי של הגמנסיה ונסע לשם כך לרוסיה, ביקר בערים רבות ומכר מאות מניות של אגודת הגמנסיה במחיר 100 רובל כל מניה, טיפל הרבה בתכנית הלמודים ובהזמנת מורים, השתתף בישיבות הועד הפדגוגי והועד המפקח, ולפרקים עסק גם בהנהלת הפנקסים, בעריכת מכתבים ובהנהלת המשק הקטן.

מזכיר קבוע בשכר לא האריך ימים בגמנסיה מפאת התקציב הזעיר, ושיינקין היה ממלא לעתים קרובות גם את העבודות המשרדיות הרגילות.

ספרי החשבונות לא היו מסודרים כל צרכם. היו מחברות קטנות ורשימות פרועות, ועל פיהן צריך היה לסדר מאזן שנתי ולהכין לאספת הכללית של בעלי המניות דו“ח כספי של ההכנסות וההוצאות. ויחד עם זה להכין גם תקציב לקראת שנת תרע”א.

על פי הצעת חבר ההנהלה הד“ר בוגרשוב הוזמנתי בתמוז תר”ע לגמנסיה ביפו כמזכיר, כמנהל החשבונות וכקופאי.

מנהלי הגמנסיה היו אז ד“ר מטמון־כהן ומ. שיינקין ז”ל, ויבדלו לחיים – ד“ר מוסינזון וד”ר בוגרשוב אשר התחלפו לפי התור, יום־יום ומנהלו החדש.

הגזבר היה מר אליהו ברלין, ובהעדרו – ד"ר חיים חיסין.

בראש וראשונה רציתי להנהיג הנהלת חשבונות מסודרת כראוי, וכאן נתקלתי בקשיים מרובים: חסרו לי הנתונים היסודיים.

מכל חברי הועד המפקח וההנהלה לא יכולתי להציל דבר מסוים, והיחידי שנעזרתי על ידו היה שיינקין, אשר ידע וזכר בעל־פה את כל פרטי הפרטים הנוגעים לספרי החשבונות, של המורים, התלמידים ויתר המוסדות. וגם כשהיה צורך להכין את המאזן השנתי לקראת האספה הכללית של בעלי המניות – תפקיד קשה ביותר שהוטל עלי, הפקיד היחידי אשר גם עניני משק אחרים היו מוטלים עליו – נעזרתי בעיקר על ידי שיינקין, שהיה עורך אתי יחד “תקון חצות” בכמה וכמה לילי שמורים, לשם סדור המאזן השנתי.

ובאסיפה הכללית התוכחו הנאספים הרבה על התקציב לשנת תרע"א, שעלה לחמשים אלף פרנק (כ־2000 לא"י). רבים פקפקו וחששו להוצאה עצומה זו, ובהגיע שעת ההצבעה הצביעו בעד הקטנת התקציב. ואילו שיינקין, כדרכו, בשלו, כל הוצאה היא הכנסה. והרי יש צורך להעביר את המוסד לבנין נרחב, עשרות תלמידים חדשים עומדים לבוא מחוץ־לארץ. פתיחת מחלקות עליונות דורשת הזמנת מורים נוספים, ריהוט המחלקות ורכישת ספרים ומכשירי למוד חדשים. כל זה יכריח את הועד המפקח לחפש מקורות הכנסה חדשים, והגמנסיה תשיג מבוקשה לאחר מאמצים ממושכים.

האסיפה הכירה בצדקת דבריו, והתקציב המוגדל אושר ברוב דעות. במרוצת הזמן נוספו ידידים רבים אשר קבעו סטיפנדיות לגמנסיה, הגדילו את קרנה – קרן המניות, מספר המורים התלמידים גדל משנה לשנה, ובהתאם לכך גדל גם התקציב עד הגיעו למעלה ממאה אלף פרנק ויותר, וההכנסות משכר למוד יחד עם תמיכותיהם של ועד חובבי־ציון, מוזר ואחרים כיסו את כל ההוצאות.

לשיינקין היו תמיד קשרים אמיצים עם השדרות הרחבות של הישוב, וביחוד עם בעלי המלאכה, עזר הרבה להטבת מצבם החמרי והרוחני וטרח תוך מאמצים גדולים ליסוד מרכז בעלי מלאכה ביפו ואחר כך בתל־אביב. מוסד זה קיים גם כיום על עזרה הדדית, המביא ברכה רבה לכל חבריו.

בשנת תר“ע התארגנו 36 בעלי־מלאכה, וקנו חלקת אדמה מ”חברה חדשה" בקרבת תל־אביב. החברים הראשונים רצו להקים להם שכונה סמוך לגבולות תל־אביב, אולם חסרו להם אמצעים. חשבו ובדקו, מאין תבוא עזרתם. אחרי כן פנו לשיינקין, שהתכונן אז לנסוע לקונגרס הציוני העשירי, ובקשוהו להשיג הלואה לשם גאולת הקרקע. שיינקין הטיל על עצמו גם את התפקיד הזה.

אחרי הקונגרס יצא שיינקין לרוסיה ובא בדברים עם יצחק פיינברג באירקוטסק, שמנדבתו הוקם בשעתו בית־הספר לבנות בנוה־צדק. שיינקין השפיע על פיינברג שיתן הלואה בסך 25000 פרנק, ובסכום הזה שילם מרכז בעלי־מלאכה ל“חברה חדשה” את תמורת המגרשים.

בשנת תרע"ד עזר שיינקין לרכוש עוד חלקת אדמה בשביל 63 חברים נוספים מאגודת “בוני בתים”, הידועה אף היא בשם שכונת מרכז בעלי המלאכה בתל־אביב.

בעצת שיינקין הפרישו החברים הראשונים 7400 אמה לבנין בית המרכז ולנטיעת גן צבורי.

בחייו זכה שיינקין, שהרחוב הראשי בשכונת מרכז בעלי מלאכה נקרא על שמו, והוא משמש כיום עורק חשוב בתל־אביב המרכזית. כיום מתחיל רחוב שיינקין מככר מגן־דוד – אלנבי. חוצה כמה רחובות צדדיים ואת שדרות רוטשילד ונמשך עד רחוב יהודה הלוי במזרח תל־אביב.

שיינקין דאג הרבה להרחבת גבולות תל־אביב. לשם כך יסד בשנת תרע“א – יחד עם ע. א. ויס, א. לב, י. א. שלוש ואבוהב – את “חברה חדשה”. בתחלת תרע”ב קנתה חברה זו 126000 אמה מאדמת שיך עלי. אדמה זו משתרעת עתה מפסי מסלת הברזל עד מרכז בעלי מלאכה, העורק הראשי הוא רחוב אלנבי.

כל מגרש היה בן 1500 אמה, בעוד שבתל־אביב היה גדלם של רוב המגרשים – 1000 אמה כל מגרש, ובשכונת נחלת־בנימין – רק 800 אמה מרובעת.

באספה הכללית של כ“ט מנחם אב תרע”ב הכריז דיזנגוף, כי בקרוב תצטרף אדמת חברה חדשה לתל־אביב. ההצטרפות יצאה לפועל כעבור זמן־מה, ותל־אביב הלכה והרחיבה גבולותיה. אחרי כן נספחו לתל־אביב עוד כמה חלקות גדולות, שברכישתן מילא שיינקין תפקיד חשוב מאד.

בתרע"ג יסד חברה לקנית קרקעות על הר כנען, אשר רכשה כמה רבבות דונמים אדמה ואחרי כן מכרה אותם לחברות ולאנשים פרטיים. בחברה זו השתתפו באופן פעיל י. א. שלוש, ב. חייט, ש. אשכנזי ואחרים.

בדרך כלל היה שיינקין ער מאד ופעיל בכל חברה וארגון, אשר מטרתם היתה גאולת הארץ בעיר ובכפר.

רבים מאנשי המעשה לעגו לחלומותיו של שיינקין לבנות עיר על חולות ראשון־לציון. והנה אנו עדים כיום לראשית התגשמותו של חלום שיינקין: חולות דרום יפו, מקוה־ישראל וראשון־לציון מהוים מרכז ישובי ותעשיתי חדש, ומתפתחים בכוון עיר.

עם פרוץ מלחמת העמים, באוגוסט 1914, לקח שינקין חלק פעיל בכל הועדים להקלת המשבר. בעצם עבודתו הצבורית גורש על ידי הרשות התורכית מן הארץ, בגלל ציונותו ועסקנותו. גם בימים הקשים ביותר לא רפו ידיו של העסקן המובהק, ואת מרכז פעולתו העביר לאמריקה. במשך כל זמן שבתו באמריקה היה שקוע בראשו ורובו בתעמולה ציונית רחבה, הרצה ונאם באספות פומביות ובישיבות מצומצמות, יסד חברות להתישבות בארץ־ישראל, כגון: “אחוזה”, “קהלית ציון” ועוד. באותו זמן כתב מאות מאמרים על ארץ־ישראל ועתידותיה, על הגדוד העברי, עשה הרבה לארגון הלגיונות היהודים באמריקה שהצטרפו לצבא הלוחם של בריטניה ובנות בריתה. באותו זמן טיפל במרץ ובהתמדה גם בפתרון כמה וכמה בעיות ישוביות והטיף השכם והערב להשקעות מצד ציוני אמריקה בהתישבות עירונית וכפרית, ליצירת קשרים אמיצים ותדירים בין אמריקה וארץ־ישראל.

בגמר המלחמה חזר שיינקין לביתו בתל־אביב. והתמסר שוב לעסקנות המסועפת, עזר לרכישת שטחים בהר הכרמל ובמפרץ חיפה וליסוד מושבות השרון, וכן עמד בראש משרד העליה בתל־אביב. לאות הוקרה קבעו את שמו לשכונה חדשה (“שכונת שיינקין”) בקרבת בני־ברק ותל־ליטבינסקי.

שיינקין לא יכול היה לצמצם את עצמו בפעולה זו או אחרת, אלא שאף וחתר תמיד לפעולות רחבות וחדשות בכל ענפי ההתישבות. להגשמת תכניתו נסע לאמריקה, לשם הגדלת הקרן של “קהלית ציון”, תיכן תכניות חדשות להשקעות נוספות במפעלים ישוביים שונים וגם על מפעלים כלכליים חדשים.

ובעצם פעולותיו הפוריות נספה בי“ז כסלו תרפ”ה, בתאונת רחוב בשיקאגו, והוא בן 54 במותו.

בעודו מלא כח עלומים שם הגורל קץ לחייו עשירי העלילה ורבי הפעלים.

עצמותיו הובאו לתל־אביב, וקברו בבית העלמין הישן ליד קבר האחים של חללי המאורעות.

מ. אוסישקין הספיד את שיינקין בדברים אלה: “מנחם שיינקין היה אחד מאותם החולמים הגדולים, שקמו לנו בתקופת התחיה הלאומית. בכל פעם הגה ורכש בלבו “פנטסיה” חדשה בעבודת הישוב, וכמובן שרבים מהאנשים “המעשיים” אשר במחננו התיחסו לפנטסיות אלה יחס של ביטול וספקנות יתרה. אולם המציאות הוכיחה, שהצדק היה אתו ולא את המפקפקים, מה שהיה חלום ופנטסיה בימים ההם, נתגשם ונעשה דבר ריאלי בתקופתנו.” – – –

“שיינקין הוא אחד מאותם היהודים המעטים, שכל פעולה ומעשה בחייהם נתקלים בבקורת חריפה, ורק כשהם נפרדים מאתנו והולכים לעולמם, עולם האמת, מתחילים להכיר ולהוקיר את ערכם המיוחד”.

ופרופ' ד“ר יוסף קלוזנר כתב עליו בין השאר: “וכך היתה פעולתו של מנחם שיינקין שלשלת ארוכה של מעשים טובים, גדולים וקטנים, בשביל העם והארץ, מיום שעלה על במת הציוניות בתור סטודנט מאודיסה ועד יומו האחרון, עד מיתתו הטראגית באמריקה בעצם עבודתו לשם גאולת הארץ וישובה. ואם אנו מתפארים כיום ב”שפע” שבארץ, חייבים אנו להכיר טובה בשבילו לשיינקין וליחידי סגולה שכמותו. אילמלא עבודת הנמלים שלהם מצד אחד, ואילמלא החלומות הנהדרים שלהם, מצד שני, לא היינו מגיעים למצב חדש ומפליא זה בארץ כיום הזה". – “יבוא יום ויעשה הסך־הכולל של עבודת התחיה היחידה במינה בהיסטוריה האנושית, עבודה, שנעשתה על ידי עם מפוזר ומפורד, נרדף ומעונה, בימים הקשים ביותר בדברי ימיו, ואפשר, גם בדברי ימיה של האנושיות. ואז ירשם שמו של שיינקין באחת מן השורות הראשונות של בוני העם, הארץ והלשון, של מקימי מעפר עם דל ומפריחי ארץ שוממה בעמל לא־אנוש במשך חיים שלמים”…

---

פרוֹפ' ב. שַׁץ

מאת

דוד סמילנסקי

זלמן־דוב (בוריס) שץ, צייר ופסל, פרופיסור לציור ואמנות, מיסד “בצלאל” ומנהלו, נולד ב' חנוכה תרכ“ז בוורנו (קורלנד). נתחנך תחילה חנוך מסורתי, ואחרי כן – באקדמיה לאמנות בפאריס. בשנים 1895– 1905 – מנהל בית הספר הגבוה לאמנות בסופיה (בולגריה) ופסל בחצר המלך פרדיננד, שכבדהו בתואר “פרופיסור”. קיבל אותות הצטיינות ומידליות בתערוכות עולמיות. מ־1906 בא”י. יסד בירושלים את בית הספר למלאכת מחשבת ובית הנכאת “בצלאל”, והתמסר למפעלו זה. בית־ספרו הקים דור של אמנים ואומנים בעשרות מקצועות אמנותיים. הרבה ליצור על נושאים היסטוריים ותנ“כיים. פרסם אוטופיה בשם “ירושלים הבנויה”, ועוד חוברות ואלבומים. בשנת 1930 יצא לארצות הברית לשם ארגון עזרה ל”בצלאל“, ובדנוור שבקולרדו נפטר בפורים תרצ”ב, ושם נקבר.

עם מותו של הפרופיסור בוריס שץ, הלך מאתנו אחד הראשונים שחלמו על נטיעת נטע האמנות העברית בארץ תחיתנו.

עודנו בגולה, לפני כשלשים שנה, כבר נשא בחובו את המחשבה על יצירת מפעל אמנותי לאומי בארץ העברים. ב. שץ לא מצא מנוח לנפשו ההומיה ולא נרגע עד שזכה לעלות אל הארץ עם התחלת העליה השניה. בבואו אל הארץ משאת־נפשו התחיל מיד מתכן תכניות להגשמת רעיונו, שהעסיקהו שנים רבות. במסירות ובאמונה נגש הפרופ' ב. שץ להקמת מפעלו, שבו ראה חזות הכל.

הופעתו הראשונה בחוצות ירושלים חוללה “מהפכה” בארצנו. נזדעזעו, כביכול, בני הישוב הישן, שמיהרו להחרים את האמן היוצר ואת בית ספרו “בצלאל” בירושלים. השמות “שץ” ו“בצלאל” נעשו לשמות נרדפים; הישוב הישן ראה את מיסד “בצלאל” כמכניס “צלם להיכל”, והכריז מלחמה עזה ונמרצת על “העבודה הזרה”, על ה“כופר” ומחלל הקודש בעיר הקדושה. הישוב החדש, בחלקו הגדול, היה מפקפק מתוך חוסר אמון בהגשמת היצירה האמנותית. ועל אף כל המכשולים והמעצורים התמכר ב. שץ, בעל הדמיונות הנשגבים, בכל חום לבו הער לילד שעשועים זה שלו, ובלי לשעות לעצות מקורביו ואנשי המעשה, בלי לשים לב לתנאים הקשים, ששררו אז בארץ, נגש במרץ רב להפצת דעותיו על האמנות ומלאכת מחשבת בחוגי הישוב העברי.

מי אינו זוכר את הימים הראשונים של הקמת המוסד “בצלאל”, המפעל הראשון והיחידי אותה שעה, אשר בו התרכזו הכוחות היוצרים לשם החיאת האמנות העברית בארץ ישראל המתחדשת?

בית הספר “בצלאל” שימש מבצר האמנות והתרבות לכל הישוב העברי. עם הווסד “בצלאל” הניח הפרופיסור ב. שץ את אבן הפנה הראשונה לבית־נכאת לאומי בארץ־ישראל ועם זה גידל דור אומנים ואמנים, שהתחנכו בין כתלי בית הספר וקבלו הכשרה והשכלה מקצועית בציור ובכיור, ברקמה ובאריגה, בשזירה ובקליעה, ובעוד כמה מלאכות אמנותיות שונות. במשך זמן קצר התפרסמו עבודות “בצלאל” בעולם.

ב. שץ היה חלוץ האמנות העברית, ועם זה סלל גם את הדרך הראשונה לתעשיה הלאומית בארץ־ישראל ומחוצה לה. מאות עובדים מצאו ומוצאים גם כיום את לחמם ממלאכת הכסף ומשאר העבודות האמנותיות, הנקראות עד היום על שם “בצלאל”.

בפעם הראשונה זכיתי להפגש עם ב. שץ באביב תרס"ו במסבת רעים של בני העליה השניה. תלבשתו היתה בסגנון המזרח: שכמיה (עבאיה) לבנה על כתפיו, מטפחת משי על כובעו והוא צועד צעדים מהירים בהליכתו, תלתליו השחורים והארוכים מכסים את ראשו ואת צוארו, עיניו היוקדות מביטות כמו ממעמקי חלומות רחוקים, ותמיד נראה היה כאילו הוא מרחף על כנפי הדמיון. פניו הביעו תמיד עליזות וחדות היצירה. שטף דבורו היה מהיר, ותמיד היה מדבר בהתלהבות וברגש על המצב העגום של האמנים העברים המפוזרים ומפורדים בכל ארצות תבל, ויצירותיהם טובעות בתוך האמנות הזרה ונזקפות לזכות עמים אחרים.

כדי לתקן קלקלה זו יצר שץ את בית הנכאת הלאומי בירושלים. עיקר ענינו ושאיפתו היה – בקשת האמנות העברית המקורית. בהתלהבות מיוחדת היה נושא את משאו על הצורך הגדול לרכז ולכנס ב“בצלאל” את היוצרים והאמנים העברים.

בספר האוטופיה שלו “ירושלים הבנויה” כותב ב. שץ: “בעלעלי בכתב־היד הישן, מצאתי לתמהוני, כי הרבה מחזיונותי ואידיאותי, אשר רק בחלום חיור ראיתים בירושלים העתידה, בירושלים שלאחרי מאה שנה, התחילו כבר להתגשם, ואם ככה – האם לא יתכן, שכך לא יהיה גם גורלם של אחדים מחלומותי שמסרתי בספרי זה?”…

שץ היה מן הראשונים שתמכו ברעיון על בנין פרבר עברי על החולות מחוץ ליפו, בעת שרבים מן המנהיגים “המעשיים” התיחסו בבטול גמור לרעיון בנין שכונה מיוחדת והשתדלו לרפות את ידי הבונים הראשונים, הלך לבו של “בעל החלומות” שבי אחרי בעלי הדמיונות – המיסדים והמתישבים הראשונים של חברת “אחוזת בית”. עוד בשנת תרס"ז, לאחר שנקנו גבעות החול השוממות מחוץ ליפו, התיעצו חברי הועד “אחוזת בית” עם הפרופיסור ב. שץ על חכמת בנין השכונה, והוא התעניין בכל הפרטים הנוגעים לאופן הבנין ולסידורו. לאחר שסייר את מדבר החול, הביע את הגות לבו על התכנית הכללית ונגע גם בכמה פרטים בנוגע למראה השכונה העירונית, והתיחס לה בחיוב גמור. באחת השיחות חווה שץ את דעתו, שהגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” צריכה להבנות בסביבה עברית ובתוך השכונה העברית. הוא גם ציין את הגבעה, שעליה יוקם בנין הגמנסיה, והציע את תבנית הבנין כולו עם קשוטי החזית הפונה לצד הרחוב. באותו זמן סימן שץ גם את מקום בנין בית־הכנסת, ועם זה הראה על המקומות המתאימים לבנין תיאטרון, בית העם, בית נכאת, ספריה עירונית ועוד כמה מוסדות חנוך ותרבות ומוסדות אחרים. הוא גם ניבא עתיד מזהיר לשכונה העברית שתתרחב ותתפשט על שטח רחב ידים בן אלפי דונמים, באופן שברבות הימים תהיה השכונה הקטנה לעיר ואם בישראל, אשר תשמש מרכז ישובי חשוב לעולים החדשים. בן־שיחו שעמד אז בראש מפעל גדול, העיר לפרופיסור שץ את הדברים האלה: “אל תאמר את כל זה בקול רם, הרי יחשבו אותך למטורף”…

אולם נבואתו של בעל הדמיונות נתקיימה עוד בחייו.

עשרות שנים רצופות הקדיש המנוח לעבודת הקודש על שדה התחיה התרבותית, כל שנות חייו שאף ונלחם על קיום מפעליו האמנותיים, דפק על דלתות מוסדותינו הלאומיים בארצנו ובחוץ־לארץ: תבע ודרש, שיתמכו בהיכל האמנות, אשר הקים מחנות אמנים ועובדים מקצועיים. לשם כך היה נוטל מפעם לפעם את מקל הנודדים בידו והיה עובר ימים וארצות. משאת־נפשו היתה תמיד: ביסוס ופיתוח המוסד התרבותי והתעשיתי. בעצם מלחמתו – מלחמת הקודש – פרחה נשמתו של מבשר האמנות הלאומית. נשמתו של שץ יצאה לא תחת שמי ארצנו, שאהב כל כך, אלא הרחק בנכר, בעולם זר ורחוק. אבל רוחו מרחפת בתוכנו, זכרונו לא ימוש מקרבנו ושמו ישאר חקוק בלב היוצרים הראשונים של הערכים האמנותיים בארץ תקותנו.

עסקנים סוללי דרך

מאת

דוד סמילנסקי

---

ד"ר חַיִים בּוֹגְרַשׁוֹב

מאת

דוד סמילנסקי

ד“ר חיים בוגרשוב – ד”ר לפילוסופיה, נולד 1876 בברדיאנסק (קריִם). גמר את האוניברסיטה בברן. בשנת 1807 – מנהל בית־ספר עברי בברדיאנסק, 1900 – מורה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב. מ־1907 בא“י. מורה לגיאוגרפיה וגיאולוגיה בגמנסיה “הרצליה” וחבר הנהלתה. 1915 – גורש על ידי התורכים מא”י. 1921־1930 – חבר מועצת העיריה בתל־אביב. מיסד שכונת נורדיה בתל־אביב והמושבה תל־צור בשרון. ציר לכמה קונגרסים ציוניים. מראשי העסקנים של ברית הציונים הכלליים.

לא מן הציונים “שקנו את עולמם בשעה אחת” הוא הד"ר חיים בוגרשוב. למעלה מארבעים שנה עומד הוא במערכת הלוחמים והמטיפים של שיבת ציון. הופעתו הצבורית הראשונה היתה בברדיאנסק (קרים). מן המעטים בין הנוער העברי הלומד שלא נתפס לנטירת כרמי זרים, מן היחידים שהבינו את ערך התרבות העברית ואת החנוך העברי בגולה.

ימים על ימים עבד, יחד עם חבורת צעירים, לשם יסוד בית־ספר עברי ראשון בברדיאנסק, ולאחר זמן מה (בשנת 1897) נתמנה למנהל בית הספר שהיה ממיסדיו. אז מתחילה תקופה רבת פעלים בעבודתו הצבורית.

בוגרשוב, בעל המזג הסוער והתוסס, לא יכול היה להצטמצם בד' אמות של הוראה בלבד. בימים הרביץ תורה לילדי ישראל, ואת הלילות הקדיש לעסקנות צבורית ולתעמולה רחבה בשדרות העממיות בעיר־מגורו וסביבתה.

מזמן לזמן היה מסובב בערי השדה ומרצה על ציון ועל מקראיה. שמו הטוב של בוגרשוב הלך לפניו והגיע עד מ. אוסישקין, שהיה אז מראשי התנועה הציונית ברוסיה.

כעבור שנים מספר עזב בוגרשוב את ברדיאנסק ועבר לייקטרינוסלב, התקרב לאוסישקין אשר עמד אז בראש הלשכה הציונית בפלכי ייקטרינוסלב, פולטבה ועוד, ונעשה לאחד מתלמידיו החביבים ביותר.

בשנים 1900־1901 עסק בהוראה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב, ועם זה התמסר לעבודה הציונית לכל סוגיה וענפיה.

בימים ההם נצנץ במוחו הרעיון של יסוד בית־ספר תיכוני עברי ראשון בארץ. לשם הכשרה עצמית לתפקיד חשוב זה, הלך בוגרשוב לשווייץ, ולמד באוניברסיטה של ברן. עם זה הקדיש ימים ולילות לתעמולה הציונית בחוגי הסטודנטים העברים בשווייץ.

בימים ההם נפגש עם ד"ר חיים וייצמן, שהיה אז פריבט־דוצנט ליד האוניברסיטה בג’ניבה, וממנהיגי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית.

וייצמן היה אז בין הוגי הרעיון על אוניברסיטה עברית בירושלים. מובן, איפוא, כי קודם לאוניברסיטה עברית, כעין פרוזדור המכין לטרקלין, הוא בית־ספר תיכוני עברי. להצעת וייצמן נשלח הסטודנט בוגרשוב לחקור את האפשרות של ייסוד בית־ספר תיכוני עברי בארץ.

בינתיים פרצה “מלחמת אוגנדה” בקונגרס הציוני הששי. בוגרשוב היה בין “ציוני ציון” המעטים בקונגרס, בימי חופשת הקיץ באוניברסיטה נסע בוגרשוב ארצה בשליחות שהוטלה עליו, ביקר בערים ובמושבות, חקר, האזין, ברר מפי תושבי הארץ, וביחוד הקדיש את זמנו לבעית החנוך העברי.

ביפו היה אז בית־ספר אחד לבנות מיסודם של חובבי־ציון. יתר בתי־הספר העירוניים ביפו ובירושלים נתמכו על ידי “עזרה” מברלין וחברת “כל ישראל חברים” מפאריס.

זולתם היתה פרושה רשת בתי ספר של המיסיון הצרפתי, האנגלי, האיטלקי ועוד.

בשובו מארץ־ישראל לא הלך בוגרשוב לשם המשכת לימודיו באוניברסיטה, כי אם התמסר לתעמולה.

באחד מימי סתיו 1904 הודיע לי מ. אוסישקין מייקטרינוסלב, שבקרוב יבקרני בעיר מושבי – ייליסבטגראד – הסטודנט חיים בוגרשוב, אשר זה עתה חזר מביקורו בא"י. זו היתה פגישתי הראשונה עם בוגרשוב. היה זה צעיר רענן וזקוף־קומה, בעל עינים מפיקות פקחות, זריז ופעיל, איש המזג הסוער והלב החם, ופיו חוצב להבות אש.

באספה פומבית בבית הכנסת “חובבי ציון” שבה נאם באותו ערב, היה הדוחק רב ורבים נשארו בחוץ מאפס מקום.

בנאום מלא רגש, ברוסית, מסר את רשמיו על הישוב העברי בערי הארץ ובמושבותיה, סיפר כי “מחלת אוגנדה” נתפשטה גם על אדמת המולדת, רבים נוהים אחרי המנהיג ד"ר הרצל ומאמינים, שהצעת בריטניה הגדולה תפתור את שאלת ההגירה מארצות הגולה ועם זה תרים את ערכנו מבחינה מדינית בעיני הממלכות הגדולות בכלל ובעיני תורכיה בפרט. הנואם שפך את זעמו על ההצעה ודרש להכריז מלחמה נגדה.

בהמשך דבריו הסביר את הצורך לפתוח בערי הארץ ובמושבותיה רשת בתי־ספר, שלשון הלמודים בהם תהיה עברית.

בדברו על שאלת העבודה העברית במושבות הדגיש את הקשר שבין הון עברי, מרץ עברי, ידים עבריות ותרבות עברית בארץ העברים.

למחרת הרצה בעברית שוטפת וחיה במבטא הספרדי בחוג מצומצם של חובבי שפת עבר על התרבות העברית ועל החנוך העברי בגולה ובא"י, על יצירת קרן מיוחדת למפעלים תרבותיים, על הכשרה גופנית, על כבוש הקהלות בגולה על ידי ציוני־ציון והגן הרבה על תכנית הציונים המעשיים.

באספה גדולה, בדירתו של המנוח זאב טיומקין – שהשתתפו בה משמנה וסלתה של האקדימאיים, מנהיגי התנועות המהפכניות והמתבוללים – הרצה בוגרשוב רוסית, והרצאתו עוררה וכוחים סוערים.

לדרישת אוסישקין, יצא אז מייקטרינוסלב – יחד עם חברו הסטודנט בן־ציון מוסינזון – לאודיסה, ושם השתתף בכמה אספות בדו־וכוח עם ציוני אוגנדה והציונים הטריטוריאליסטים. אחר כך עשה סבוב־תעמולה במשך כמה חדשים בערים המרכזיות והחשובות, ובכל מקום מצא הד חזק לנאומיו ולהרצאותיו.

בוגרשוב הטיל על עצמו תפקידים חשובים ומסועפים. הוא שעבר ממקום למקום וגייס בסוף 1904 כחות צעירים להשתתף בכנוס החשאי של ציוני־ציון בוילנה. ימים על לילות ישבנו יחד בישיבות החשאיות בבתיהם של י. ל. גולדברג, ב. גולדברג, בן־יעקב ושסקין. מאימת הבלשות הרוסית, אשר עקבה את צעדי הציונים, סודרו הישיבות בצורת סעודות בר־מצוה, יום־הולדת, טקס אירוסין וכדומה.

על יד שולחנות ערוכים משקאות ומגדנות דנו בכובד־ראש על כל השאלות שעמדו ברומו של העולם הציוני. שם תוכנו כמה וכמה תכניות חשובות בשביל העבודה המעשית בארץ מצד אחד, וכן נעשו שם הכנות לקראת הקונגרס השביעי שעמד להתכנס בקיץ 1905.

בין ראשי הפועלים והמפעילים היה בוגרשוב, והוא היה רק תמיד לא רק “נאה דורש” כי אם גם “נאה מקיים”. את משפחתו ומשפחת הוריו העביר לארץ־ישראל. אחיו היה מן המיסדים והמתישבים הראשונים במושב עין־גנים שעל יד פתח־תקוה.

בראשית 1907 נפגשתי שוב באחת הסמטאות הצרות ביפו עם בוגרשוב, שבא להשתקע בארץ לאחר שגמר את האוניברסיטה בברן והוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה”.

ביפו נאבק כבר בימים ההם הד“ר י. ל. מטמן־כהן ז”ל על קיומה של “הגמנסיה העברית”, שהיתה אז בית־ספר קטן ועלוב, ורבים – גם מבין המורים, הסופרים והעסקנים הותיקים – התיחסו אליו בזלזול גמור.

אולם הד“ר בוגרשוב לא נרתע לאחור מפני יחס הזלזול של אחרים וקיבל עליו להורות מקצועות הגיאוגרפיה והגיאולוגיה ב”גמנסיה העברית" מיסודו של ד"ר מטמן־כהן, חברו באוניברסיטה ברן.

ועם כניסת בוגרשוב למוסד התחילה תקופה חדשה בהתפתחותו. באותה שנה היה מספר התלמידים 35 ומספר המורים 3, ומשנה לשנה גדל מספר המורים והתלמידים ועלה למאות. חבלי יצירה קשים ומרים עברו על הגמנסיה, והד“ר בוגרשוב נעשה שותף לנושאים בעולה ובימי חופשת הקיץ הקדיש זמנו לתעמולה רחבה בחו”ל לטובת הגמנסיה.

בהשפעת הד“ר בוגרשוב הסכים הד”ר מטמן־כהן להעביר את בית־ספרו לרשות אגודת הגמנסיה, ונבחרו ועד מפקח, מועצה פדגוגית והנהלה מצומצמת. בהשפעת הד“ר בוגרשוב קיבל ועד חובבי־ציון באודיסה (בראשו עמד אז מ. אוסישקין) תחת חסותו את הגמנסיה העברית ביפו והקציב לה תמיכה שנתית בת 5000 פרנק. בהשפעתו הושגה – על ידי הד”ר יחיאל צ’לינוב – תרומתו של השופט יעקב מוזר מברדפורד בסך 80.000 פרנק להקמת בית הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימת בתל־אביב.

במשך שלשים וחמש השנים שעקבתי מקרוב אחרי עבודתו הצבורית חבבתי את פשטותו ואת העממיות שבו, אהבתיו בעבודתנו המשותפת בין כתלי הגמנסיה, בעירית תל־אביב, בארגון הציונים הכלליים ובכל יתר המפעלים הכלכליים, התרבותיים והחנוכיים.

אזכיר בזה עוד כמה אפיזודות מתוך פרשת פעולותיו המסועפות המעידות על עוז־רוחו ואומץ־לבו בכל עת וזמן: עם פרוץ מלחמת העמים בתרע"ד ועם כניסת תורכיה למלחמה כבת־בריתה של גרמניה נקרעו מאות תלמידים מעל משפחותיהם שברוסיה, וכל דאגתם ומחסורם על הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב. ובאחד מימי דצמבר 1914 ניתנה פקודה צבאית לגרש מתל־אביב את כל התלמידים שרובם היו נתיני רוסיה. הפקודה היתה: לאסור את התלמידים – בהם ילדים 8־11 – על מוריהם ולהובילם למחנה ההסגר ביפו ולחכות שם לאניה איטלקית, אשר תבוא לקחת את המגורשים למצרים או לארץ אחרת.

חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית היו נבוכים, המורים והמחנכים – אובדי עצות.

אולם הגמנסיה נתמלא כמה מאות תלמידים ותלמידות עם הצרורות על שכמם, שחכו מתוך חרדה לגורלם. אז קם ד“ר בוגרשוב, נאפד עוז וגבורה, והודיע שילך ליפו לחלות את פני אנשי השלטונות – מושל המחוז והמפקד הצבאי – שיתנו להשאיר את התלמידים בתל־אביב עד בוא האניה שתובילם אל מחוץ לגבולות א”י.

כולם הביטו בתמהון רב על בוגרשוב המעיז, בידעם את האכזריות ואת קשיחות־לבם של שני העריצים. אבל הד"ר בוגרשוב לקח אתו את המורה לתורכית אנויר־המדי ושניהם הלכו ליפו להתיצב לפני המושלים העריצים ולבקש על ילדי ישראל. ולאחר צפיה ממושכת במסדרון של בית הממשלה שהיה צפוף ערבים, נכנסו שליחי הגמנסיה אל המושל בי־האלדין. הלה שמע ברוגזה את דברי הבקשה, ולבסוף השיב ואמר כי “יש עתה ענינים יותר חשובים ואין לבטל את פקודתו הצבאית”.

בוגרשוב יצא מאת ה“קאימקם” ברוח נכאה. אולם מיד נתאושש: באותו מסדרון נפגש לו אחד הפקידים החשובים מעושי רצונו של של בי־האלדין, ומיד נמצאה אתו “הלשון המשותפת”. הלה יעץ לו לבוגרשוב לשוב בשקט לתל־אביב ולשמור שם על חניכיו ומוריו, “מכיון שלקאימקם יש עתה ענינים יותר דחופים וחשובים”.

וכך ניצלו מאות תלמידים מגזירת הגרוש המבוהלת ונשארו בתל־אביב תחת חסות הגמנסיה.

ושוב זכרון מימי המלחמה ההיא: באחד הימים פרצה קטטה בין ערבי מוכר פחמי־עץ ותימני ברחוב סמוך לגמנסיה. לקול הצעקות יצאו כמה מתלמידי הגמנסיה ורצו ל“הרביץ” בערבי שהתנפל על התימני. אולם ד"ר בוגרשוב נתן מיד פקודה לתלמידים שימהרו לשוב לחצר הגמנסיה, ואת הערבי הכניס בוגרשוב לגן הגמנסיה כדי לשמור עליו, ושלח לקרוא לשוטר, שיוציאוהו מחוץ לתחומה של תל־אביב.

באותה שעה עברו שני ערבים מיפו, והללו הלשינו לפני המושלים התורכים, שמנהל הגמנסיה בתל־אביב אסר ערבי בבית הסוהר שעל יד הגמנסיה והלקה אותו. בי האלדין שנשלח מקושטא, כדי לעקוב את צעדי הציונים ומנהיגיהם, עט על “מציאה” זו ומסר את הד"ר בוגרשוב למשפט צבאי. דינו נחרץ למיתה שלא בפני הנאשם, בלי לשמוע עדי סניגוריה ובלי זכות ערעור.

בעקב עלילה זו נאלץ בוגרשוב לצאת בחשאי את הארץ ועבר לאלכסנדריה של מצרים. שם התקבצו בימים ההם אלפי פליטים יהודים מיפו ותל־אביב שגורשו על ידי השלטונות התורכיים, ומאות מילדי הפליטים שוטטו ברחובות אלכסנדריה ללא תורה. בוגרשוב – בעזרתם של ז. ד. ליבונטין, ז. גלוסקין, ד, יודיליביץ ואחרים מגולי ארץ־ישראל – השיג את האמצעים הכספיים הדרושים ומצא גם מורים מבין הגולים ופתח בית־ספר עברי גדול ובו 600 תלמידים. בוגרשוב שימש כמנהל ומורה בבית הספר במשך שנתים, שנקרא בפי הכל “בית־ספר בוגרשוב”.

מלבד זה דאג הרבה מאד גם לסדור הפליטים היהודים, שמספרם הלך וגדל משבוע לשבוע, והיה הרוח החיה בכל המפעלים שנוצרו לשם הקלת מצב הפליטים.

כעבור שנתים עבר עם משפחתו למאדריד. שם נפגש וקשר קשרי ידידות עם מכס נורדוי – אשר הגלה מצרפת (כנתין אוסטרי) לארץ נייטראלית. במאדריד עסק בסדור קטלוג לכתבי היד העבריים בספריה הלאומית אשר בעיר זו, ובאותו זמן עבד גם בספריה הממלכתית בארקוריאל. את משכורתו קבל מהנהלת הספריה במאדריד.

בגמר מלחמת העמים חזר ד"ר בוגרשוב (בסוף 1918) לתל־אביב ולגמנסיה העברית “הרצליה”. את רוב ימיו הקדיש לטיפוח המוסד החנוכי הזה, אבי בתי־הספר התיכוניים העבריים.

לא יתואר המוסד הזה בלי בוגרשוב, לא יתואר גם טיול של תלמידי הגמנסיה בלי המורה והמדריך המצוין הזה, המנצל את טיוליו לחקירת הארץ ואיסוף אבנים לקוליקציה הגיאולוגית והמינרלוגית בחדר הגיאוגרפיה בגמנסיה. כל האוצר הגיאולוגי והמינרלוגי הוא ברובו פרי עמלו של הד"ר בוגרשוב, אשר אסף ולקט במשך עשרות שנים.

גם בעט סופרים אוחז הד"ר בוגרשוב מזמן לזמן, ומלבד ספריו בעניני מקצועו הוא מפרסם מפעם לפעם מאמרים בשאלות היום, המצטיינים בכל הסגולות שמחברם נחן בהם.

חלק חשוב יש לו לד"ר בוגרשוב גם בבנינה של תל־אביב. לא רק מראשוני הבונים היה, אלא גם מן המפעילים והמעוררים לבנין. הוא שאירגן, לאחר מאורעות מאי 1921 ביפו, את “מחוסרי הדירות” מבין פליטי יפו, יושבי אהלים וצריפים – מספרם הגיע ל־4000 נפש בערך – והוא שדפק על דלתות המוסדות הלאומיים והשיג שטח על אדמת הקרן הקימת בצפון תל־אביב והלואה לבנין בתים, היא שכונת “נורדיה” (לזכר המנהיג המנוח מכס נורדוי).

זכה, ובחייו נקרא הרחוב המרכזי בשכונת נורידה על שמו.

שכונת נורדיה שימשה התחלה ודוגמה לכמה שכונות חדשות אחרות, שהרחיבו את תחומה של תל־אביב.

גם ישוב כפרי של המעמד הבינוני – “תל־צור” בשרון – נבנה תודות ליזמתו ולמרצו הרב של ד"ר בוגרשוב.

ובסך הכל: שרשרת ארוכה של מעשים טובים למען התחיה הלאומית ולמען בנין הארץ, שנות חיים פוריות ורבות מרץ, יזמה בלתי־פוסקת ושמחת יצירה.

---

פְּרוֹפ' צְבִי בֶּלְקוֹבְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

פרופ' צבי (גריגורי) בלקובסקי – נולד י“ח אב תרכ”ה (1865) באודיסה, 9־1885 – סטודנט באוניברסיטה של אודיסה. 7־1893 פרופיסור למשפט הרומי ולכלכלה מדינית באוניברסיטה של סופיה (בולגריה). 1905־1905 – סופר, עוזר בעתוני משפט רוסיים ובאנציקלופדיה ברוקהאוז־עפרון. 1905־1918 – עו"ד מושבע בפטרבורג. 1919־1924 – יועץ משפטי ממשלתי ברוסיה. 1897 – חבר הועד לסדור הקונגרס הציוני הראשון. 1897־1910 – חבר הועד הפועל הציוני. 1898־1902 – חבר הועד המפקח של אוצר התישבות היהודים. מ־1924 בארץ־ישראל.

חובבי־ציון הותיקים וראשוני הציונים המדיניים זוכרים לו לפרופ' צבי בלקובסקי את חסד נעוריו, מראשית הופעתו על הבמה הציבורית בשנות השמונים.

בעצם ימי עלומיו, בשבתו עוד על ספסל הלמודים בגימנסיה באודיסה, כתב התלמיד בלקובסקי חבור ספרותי על הנושא “הלאומיות והקוסמופוליטיזם”. בחבור זה הביע את יחסו השלילי לקוסמופוליטיזם והדגיש את הצורך לכל אומה ואומה לשמור על קניניה הלאומיים.

חבור זה בא בתוצאת משבר נפשי, כיון שקודם לכן היה הגימנסאי בלקובסקי נוטה – כרוב חבריו בני גילו מן הנוער הלומד – לרעיון ההתבוללות ומתנכר לתנועה הלאומית.

מה גרם למשבר הנפשי של הצעיר הזה? בשנת 1881 התחוללו פרעות איומות ביהודי אודיסה, על ידי בני עם הארץ אשר להטמע בתוכו היתה שאיפת המתבוללים.

מאז באה מהפכה בהשקפותיו ובהלך־רוחו של הצעיר הער והרגיש, והוא התקרב ללאומיים ולחובבי־ציון הראשונים.

בגמרו את הגמנסיה וקבלו תעודת בגרות נכנס בלקובסקי למחלקת המשפטים באוניברסיטה של אודיסה.

ההכרה הלאומית הלכה ונתגברה בו יותר ויותר. התמסר בכל נימי נפשו לתעמולה רחבה בחוגי הסטודנטים היהודים, יסד כמה אגודות ציוניות סטודנטיות באודיסה, ואחר כך במערב־אירופה וביחוד בבולגריה.

שנים מספר היה פעיל מאד בכל ענפי העבודה המעשית והתרבותית של חובבי־ציון ומקורב היה לד"ר י. ל. פינסקר, ראש חובבי־ציון ומנהיגם.

בעברו מאודיסה לוינא הגביר בלקובסקי עוד יותר את פעולתו, והקדיש את מיטב זמנו ומרצו לתעמולה ולהפצת המחשבה הציונית.

ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני בבזל (בשנת 1893), ארגן בלקובסקי, יחד עם ד“ר נתן בירנבוים, ד”ר מרדכי אהרנפרייז, ראובן בריינין ואחרים, ועידה מוקדמת שבה עובדה תכנית לכנוס קונגרס ציוני עולמי באביב 1894 בברלין.

אמנם אותו קונגרס ציוני שתוכן בברלין לא יצא לפועל, אבל התכנית המוקדמת שימשה אחר כך חומר חשוב לועדה שעסקה בהכנת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, בשנת 1897, מיסודו של ד"ר תיאודור הרצל.

בפברואר 1896 נתפרסם ספרו של הרצל “מדינת היהודים”.

בלקובסקי שימש אז פרופיסור למשפט הרומי וכלכלה מדינית באוניברסיטת סופיה, עיר־הבירה של בולגריה.

עבד הרבה להפצת הרעיון הציוני ביהדות בולגריה. עמד בראש אגודת “ציון” בסופיה, ויסד את הועד המרכזי של ציוני בולגריה, אשר שימש כיו"ר שלו במשך כל זמן שבתו באותה ארץ.

הספר “מדינת היהודים” עשה רושם עז על פרופ' בלקובסקי, ומאז החל לבוא בכתובים עם ד"ר הרצל והעמיד את עצמו לתנועתו.

מכתבי הפרופ' בלקובסקי לד“ר הרצל גנוזים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ומהם יש לציין את שני מכתביו – מיום 23.3.1896 ומיום 26.3.1897 – שנתפרסמו ב”העולם" (עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית) מיום 29.8.49, יחד עם החלטות של אגודת “ציון” בסופיה מיום 16.4.1896.

מכתבים אלה מעידים על חלקו הרב של פרופ' בלקובסקי בתעמולה המוקדמת לכנוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

הפרופ' בלקובסקי נבחר בקונגרס הראשון כבא־כח בולגריה, ולפי הצעת ד"ר הרצל גם כנציגה של סרביה. כעבור שנה – 1898 – עבר לפטרבורג, ובקונגרס השלישי נבחר שוב לועד הפועל הציוני הגדול, וגם נמנה למורשה הגליל הציוני בפטרבורג.

ארבע שנים (1893־1897) עשה בבולגריה והרצה באוניברסיטה על תולדות המשפט הרומאי. באותו זמן כתב בבולגרית חבורים מדעיים “על השיטה הכספית בבולגריה”, הדפיס את הרצאותיו על תולדות המשפט הרומאי ועל הכלכלה המדינית, כתב “על שיטת האשראי ושיטת הבנקים בבולגריה” ועוד כמה וכמה ספרים ומאמרים חשובים.

אחרי הקונגרס הציוני הראשון עזב פרופ' בלקובסקי את בולגריה ועבר – בסתו 1897 – לפאריס, לעבוד בשבועון הצרפתי “Le monde Economique” (העולם הכלכלי).

גם בפאריס לא הצטמצם רק בעבודתו המדעית, כי אם הקדיש ממרצו ומזמנו לתעמולה ציונית רחבה, והיה חבר הועד המרכזי הציוני בפאריס.

בשנת 1898 קיבל הפרופ' בלקובסקי תעודה מאת האקדמיה האמריקאית למדעים מדיניים וחברותים בפילדלפיה, שנבחר לה בעד עבודתו המדעית.

בראשית 1898 חזר לרוסיה והשתקע בפטרבורג. שם החל לעבוד כעוזר תמידי במערכת האנציקלופדיה של “ברוקהאוז ועפרון”, ובאותו זמן פרסם מאמרים על הכלכלה המדינית.

על יסוד החומר שנשמר במיניסטריון הרוסי לעניני פנים ערך חקירה גדולה על המצב הכלכלי של בעלי המלאכה ברוסיה, ופרסם את תוצאות החקירה בשני כרכים “המצב הכלכלי של יהודי רוסיה”. כתב שורת מאמרים בשבועון “המשפט”, ובשבועון “עתון המשפט”, מחקר בשם “התחוקה הרוסית על היהודים בסיביר” ועוד ועוד.

בשבתו בפטרבורג התקרב בלקובסקי לאלכסיי לופובין, אשר שימש מנהל ראשי של מחלקת המשטרה ברוסיה הצארית בשנות 1902־1905, וממנו היה מקבל מפעם לפעם ידיעות חשובות על הפקודות החמורות כלפי התנועה הציונית העומדות להתפרסם.

בספרו “הציונות בהתפתחותה” ציין לופובין, שמתוך שנים־עשר מורשים ציונים הכיר ביחוד בעבודת שני מורשים" ד"ר צ’לינוב במוסקבה ופרופ' בלקובסקי בפטרבורג.

זולת לופובין נמצא בלקובסקי ביחסי ידידות עם פקיד גבוה במחלקת המשטרה בפטרבורג – זיפרמן, שהיה ממציא לבלקובסקי העתקות מן הפקודות החשאיות וכתבי הסתרים של הדפרטמנט המרכזי.

בין בלקובסקי ליתר המורשים הגליליים היתה חליפת מכתבים מתמדת. בימים ששימשתי כעוזרו הראשי של המורשה זאב טיומקין, קבלתי מבלקובסקי מפרק לפרק ידיעות חשאיות בלשון סתרים.

ידיעות מוקדמות אלו היו מגלות לנו כמה וכמה פקודות חמורות, ותודות לכך ידענו להקדים רפואה למכה ולעמוד על נפשנו.

במיוחד יש להזכיר פה את שרותו של בלקובסקי לציונות ברוסיה. בימים ההם התיחסו שלטונות רוסיה בחשד גדול לתנועה הציונית והוציאו פקודת־איסור על הפצת השקלים, על מכירת מניות אוצר התישבות היהודים, על מכירת בולי הקרן הקימת, על הספרות הציונית ועל האספות הציוניות בכתב ובעל־פה, ודרושה היתה זהירות רבה כדי להתחמק מעיני הבולשת הרוסית אשר בלשה וריגלה את ראשי הציונות “בשבע עינים”.

בידיעות האזהרה המוקדמות שקבלנו מבלקובסקי נעזרנו פעמים רבות, שלא להלכד בפח אשר הבולשת החשאית טמנה לרגלנו.

באותה תקופה התגוררה בפטרבורג אשה נוצרית חשובה ובעלת תרבות, ממשפחה אצילה ומיוחסת, פאולינה קורבין־פיוטרובסקה, שהיתה ידועה בין המנהיגים הציוניים בשמה המקוצר “פאולינה”. בלקובסקי הכיר את האשה הזאת באמצעות העו"ד יסינובסקי, חבר הועד הפועל הציוני ומורשה הגליל הציוני בוורשא, שהציגה בפניו כחובבת יהודים ומתיחסת באהדה לשאיפותיהם הלאומיות והציוניות.

הגב' ק. פ. נתאלמנה, ואחד משני בניה היה פקיד חשוב במיניסטריון לדרכים ולתחבורה בפטרבורג. בלקובסקי השתמש בהיכרותו את האשה הכבודה הזאת, שהיו לה קשרי ידידות עם שרים ומיניסטרים, וביקש עזרתה בכל מקרה נגישה מצד הרשות הרוסית כלפי הציונות.

הגב' ק. פ. הכירה מקרוב את מיניסטר הפנים הרוסי, פליבה, עוד מימי היותו התובע הכללי של בית המשפט לערעורים בוורשא, וגם בעלותו לדרגת מיניסטר לא נפסקו יחסי הידידות ביניהם. בהשפעתה של הגב' ק. פ. על פליבה בוטלו גזירות קשות על היהודים, ועל הציונים בפרט.

גם הד"ר הרצל פנה בשנת 1903 לעזרת הגב' ק. פ. וביקשה להשפיע על פליבה, שיקבלו לראיון מיוחד בפטרבורג.

בלקובסקי היה ממעריציו הגדולים של ד"ר הרצל וראה אותו כבחיר האומה הישראלית ומנהיג בחסד עליון. אף על פי כן לא היסס ולא פקפק להתנגד להרצל בשעה שמצפונו ציוה לו כך.

הפרופ' בלקובסקי התנגד בשעתו לפגישת ד"ר הרצל עם המיניסטר הרוסי, כיון שהיו לו הוכחות מספיקות, שהמיניסטר פליבה עצמו גרם לפרעות ביהודים בקישינוב, בהומל ובערים אחרות ברוסיה.

ד"ר הרצל לא הסכים לדעת בלקובסקי, והרצל נפגש עם פליבה בשנת 1903 בפטרבורג, לאחר פרעות קישינוב.

בלקובסקי לא רצה להיות נוכח בבקור זה ויצא את פטרבורג לשווייץ, ונשאר שם עד הקונגרס הששי.

בשנות 1898־1906 עמדתי בקשרי מכתבים עם הפרופ' בלקובסקי בעניני הציונות.

כל מורשה גליל היה מפרסם חודש־חודש חוזרים, שנשלחו לאגודות הציוניות וגם לחברים המורשים. חוזרים אלה שימשו שנים רבות “כלי־מבטא ציוני”, והיו מוסרים סקירות מפורטות על הפעולות הציוניות ברוסיה ובשאר המדינות.

מלבד זה היו מורשי הגלילים נוהגים לכנס שנה־שנה את ראשי האגודות הציוניות לכנוסים, שבהם היו מעבדים את תכנית העבודה לקונגרסים הציוניים.

בכנוסים אלה היה בלקובסקי הרוח החיה ואחד המרצים הראשיים.

כשהביא הרצל לקונגרס השש את הצעת אוגנדה, יצא בלקובסקי יחד עם “אומרי לאו” נגד הרצל והצטרף למעוט שהכריז על מלחמה בהחלטת הרוב של הקונגרס הששי. לפני שנקראה ועידת חארקוב הידועה על ידי כמה מראשי הציונות ברוסיה, החליטו המורשים לשלוח את פרופ' בלקובסקי לד“ר הרצל לווינא לשם שיחה מוקדמת. בשובו מווינא הרצה בלקובסקי בפני חבריו המורשים הגליליים, שהתכנסו לשם כך בפטרבורג, על המשא ומתן עם ד”ר הרצל.

בועידת חארקוב נבחר בלקובסקי כראש המשלחת הרשמית של ציוני רוסיה (יחד עם זאב טיומקין – וכממלא מקומו; ד“ר ברנשטיין־כהן – וד”ר שמשון רוזנבאום), אשר הלכה אל הרצל מתוך רצון ליישב עמו את הסכסוך שנפל בינו ובין חלק חשוב מן הציונים הרוסים אחרי “מרד חארקוב” בגלל הצעת אוגנדה.

בלקובסקי היה מראשי הלוחמים בחזית “ציוני ציון” ונשאר נאמן להלך־רוחו ולהשקפותיו הרעיוניות, האמין אמונה עמוקה בנצחונה הסופי של “הציונות הציונית”, והמשיך את עבודתו המסורה בכל המסיבות ובכל התנאים הקשים ביותר.

רבות סבל ב. על הקרבתו העצמית ועל מסירותו המתמדת לרעיון הציוני, ולעתים תדירות היה מסכן את מצבו בתקופת הצאר הרוסי ונושאי כליו האכזריים.

בספטמבר 1902 נאסר על ידי השלטונות בפטרבורג וישב כחדשיים בכלא. הבולשת הרוסית החרימה אז אצלו כמה תעודות ומסמכים ציוניים, בעלי חשיבות רבה מבחינה היסטורית.

בלקובסקי לא נרתע לאחור אפילו בזמנים הקשים ביותר, ובעקשנות מתמדת מילא את תפקידיו האחראיים מתוך הכרת ערכם ומתוך נאמנותו לעמו ולקניניו הלאומיים.

אפילו בימי שלוט הבולשביקים ברוסיה לא הוריד בלקובסקי את דגל הציונות, והיה יו"ר המרכז הציוני החשאי. מפעם לפעם נערכו חפושים בדירתו, אשר גרמו למאסרים.

בשנת 1924 נאסר בלקובסקי ונידון לגירוש לאובדורסק (סיביר), ורק בהתערבותו של אחד מראשי המועצה העליונה לעניני המשק המדיני ניצל מן הגירוש הדחוף, בתנאי שבמשך עשרה ימים יעזוב את תחומי רוסיה.

בלקובסקי פנה מיד לקונסול הבריטי במוסקבה, והלה טלגרף למיניסטר החוץ באנגליה, ומשרד המושבות הודיע על כך טלגרפית לנציב הראשון לארץ־ישראל, הרברט סמואל, והויזה לידי בלקובסקי הגיעה במשך 48 שעה.

בשנות 1918־1919 היה בלקובסקי יו"ר מרכז הקהלות ברוסיה, ובשנת 1922 נתמנה על ידי מיניסטר החוץ הבריטי לורד קרזון, לפי הצעת ועד הצירים לארץ־ישראל, כיועץ רשמי מטעם ההסתדרות הציונית לקונסול הבריטי במוסקבה בעניני העליה לארץ־ישראל. בתפקיד זה שימש בשנות 3־1922.

בספטמבר 1924 הגיע בלקובסקי באניה איטלקית “מילאנו” לחוף יפו. בדרוך כף־רגלו על אדמת המולדת קיבל עליו את עול העברית במלוא משמעותה: החל לגמגם עברית, אם כי הדבור העברי היה זר לו לגמרי וגם הקריאה בספר ובעתון היתה קשה עליו. גם משמו הפרטי “גרגורי”, אשר בו נקרא במשך עשרות שנים, הסתלק ויהי ל“צבי”. זכורני, שבאחד מימי סוף קיץ 1924 (שבועות מספר אחרי עלותו אל הארץ) נכנס בלקובסקי, בלוית מ. דיזנגוף, למשרדי בעירית תל־אביב, בבנינה הראשון בשדרות רוטשילד, בהושיטו לי את ידו פנה אלי בלקובסקי בעברית מגומגמת קצת בניב רוסי.

נסיתי להקל עליו ולדבר אתו רוסית השגורה בפיו כשפת אמו, אולם בלקובסקי ענה לי: “דבר עברית ורק עברית”.

לעתים קרובות מאד היה בלקובסקי יושב בחדר־עבודתי בעיריה ומקשיב במשך שעות רצופות לדבור העברי של הבאים ויוצאים, רושם במחברת משפטים שלמים, ובאותו זמן מחזיק בידו ספר למוד עברי עם מלון־כיס.

בשקידה נמרצת ובהתמדה בלתי־פוסקת היה מחפש במלון את המלים הבלתי־מובנות לו, ולפרקים היה שואלני באורים למשפט זה או אחר, ושוב מתעמק ברשימותיו וכאילו משנן אותם בעל־פה.

למרות גילו (היה אז כבן 60) לא התבייש לעמוד על כל מלה פשוטה וקלה עד כדי להבינה באופן יסודי, ככתוב “לא הביישן למד”.

לאחר חדשים מספר השתוממתי לשמוע על הישגיו המרובים בידיעת הלשון העברית, דקדוקה וספרותה. כשרונותיו הטובים וכח־זכרונו המצוין עמדו לימינו וסייעו לו להתגבר על כל הקשיים בלמוד לשון חדשה לעת זקנותו.

באספות הפומביות ובישיבות המצומצמות לא השמיע את קולו בימים הראשונים, כדי לא לחלל את כבוד הלשון העברית.

באפריל 1925 נבחר לשופט בבית המשפט העירוני של עירית תל־אביב, ובשנים האחרונות שימש כזקן השופטים. באותה שנה נבחר גם לשופט במשפט השלום העברי העליון בתל־אביב.

שנים מספר היה יו"ר “ברית ראשונים”, ובשנים האחרונות הוא חבר במועצת ברית הציונים הכלליים בתל־אביב, ונחשב על המבקרים התמידיים של אספות המועצה, האספות הכלליות והכנוסים.

דרך ארוכה עבר בלקובסקי בחייו הציבוריים, ואיחד שתי תקופות היסטוריות של חבת ציון והציונות המדינית. וגם כיום, בהיותו כבן שבעים ושש, ליחו לא נס, שפע של מרץ תוסס בקרבו, ומתוך מסירות ונאמנות לאידיאלים הנצחיים של האומה הישראלית הוא ממשיך בעבודתו הצבורית.

---

יִצְחָק לֵיבּ גוֹלְדְבֶּרג

מאת

דוד סמילנסקי

יצחק (אריה) ליב גולדברג – נולד 1860 בשאקי (פלך סובאלקי, פולין). 1881 – ממייסדי אגודת “אוהבי ציון” בווילנה, עבד יחד עם רש“י פין וליבאנדה בעניני א”י. מ־1892 – מורשה חובבי־ציון בגליל ווילנה. ציר הקונגרסים א’־י“ב, והשתתף בכל שאר הקונגרסים. כמה שנים מורשה ההסתדרות הציונית לגליל ווילנה. 1900 – חבר הועד הפועל הציוני. ממייסדי ההסתדרות הציונית ברוסיה. חבר מועצת אוצר התישבות היהודים, חבר הנהלת אפ”ק וסגן יו“ר הבנק־האיפותיקאי עד מותו. היה מו”ל “העולם” בווילנה, ממייסדי חברות “אחיאסף”, “כרמל” ו“גאולה” ומעסקניהם הפעילים. בימי מלחמת העולם עסקן בעניני תרבות במוסקבה. מייסד העתון היומי “העם” (מוסקבה) ו“הארץ” (ארץ־ישראל). נדב את אדמת הר הצופים, רכושו, לבנין האוניברסיטה העברית. צווה מחצית מהונו לקהק“ל, ואת פירות העזבון למוסדות שונים. מת ט”ו תרצ“ה בשווייץ, נקבר בתל־אביב, ליד קבר בנו בנימין שנהרג בהגנה במאורעות אב, תרפ”ט.

מראשוני הראשונים היה בתנועת שחרור עמנו וארצנו.

משחר נעוריו עמד במערכה, ומתוך הקרבה עצמית הקדיש את מיטב מרצו ואונו לשם מלוי כמה וכמה תפקידים אחראיים וחשובים.

י. ל. גולדברג היה עסקן אלמוני, בחינת השתקן הגדול. השתתף בהרבה כנוסים, ועידות, קונגרסים, ישיבות סגורות ואספות פומביות, ואף פעם לא נאם, לא הרצה ולא השמיע את מדברותיו ואת רחשי לבו. לא כתב מאמרים בכתבי־עת ולא הבליט את ישותו בשום מקום ובכל צורה שהיא. את מעשיו עשה מתוך כוונה טהורה, לשם־שמים, בלי בקשת גמול ופרסום.

בעודנו בן 21 יסד את אגודת “אוהבי ציון” בווילנה בשנת 1881. שנים מספר עבד לטובת ישוב ארץ־ישראל במחצית הסופרים הידועים שמואל יוסף פין ויהודה־ליב ליבאנדה.

עם אשור “החברה לתמיכת היהודים עובדי האדמה ובעלי המלאכה בסוריה ובארץ־ישראל” על ידי ממשלת רוסיה בשנת 1890, נמנה מיד בווילנה כמורשה ועד חובבי־ציון מאודיסה. משנת 1892 היה אחד הכחות הפעילים ביותר בתנועת חבת ציון.

לא בקולי קולות, לא ברעש וסערה, ולא במלים מפוצצות הופיע על הבמה הצבורית, כי אם הצניע לכת מכל דרכיו ובכל מעשיו. עם התפרסם המחברת “מדינת היהודים” להרצל, נענה מיד לקריאתו הראשונה, נצטרף לשורות החלוציות של הציונים המדיניים הראשונים, והשתתף בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס באוגוסט 1897 בבאזל.

אחרי כן השתתף כציר בשאר הקונגרסים הציוניים, ותמיד נסע על חשבונו הפרטי ולא על חשבון קופה צבורית.

עוד בקונגרסים הראשונים נבחר כחבר הועד הפועל הציוני, ושנים רבות עמד בראש ההסתדרות הציונית בחבל ווילנה. על מעשיו הטובים ועל פעילותו הערה שמעתי רבות מפי מורי זאב טיומקין, אשר ציין אותו לשבח מיוחד בין ראשי הציונים הרוסים.

טיומקין היה רגיל לומר: “אנחנו הדברנים מדברים רמות ונשגבות על העבודה הציונית, ואילו השתקן גולדברג מרבה ליצור ולפעול יום־יום ושעה־שעה”.

בראשית 1905 נזדמן לי, בפעם הראשונה להפגש עם י. ל. גולדברג בכנוס החשאי של “ציוני ציון” בווילנה, ששם עובדה תכנית מוקדמת לקראת הקונגרס השביעי על ידי המתנגדים לתכנית אוגאנדה.

(בגלל אסור החמור מטעם המשטר הצארי על העבודה הציונית ברוסיה, ואימת הבולשת היה הכרח להתכנס בישיבות חשאיות).

לכנס “ציוני ציון” באו יותר ממאה צירים מאודיסה, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, ייליסבטגרד, קישינוב, קיוב, חרסון, מינסק, הומל ועוד ועוד.

מארגני הכנוס החשאי התחכמו לערוך את הישיבות הסגורות במעונותיהם של י.ל. גולדברג ואחיו דוב גולדברג, בן־יעקב וצסקין.

רוב הישיבות נתקיימו במעונו של י. ל. גולדברג, בחדריו המרווחים ואולם רחב הידים. השלחנות היו ערוכים מאכלים ומעדנים, לא חסרו משקאות, וגם יינות ארצישראליים מתוצרת “כרמל” (אם כי גולדברג בעצמו היה הסוכן הראשי של יין “סן רפאל”!).

הצירים עסקו ב“סעודה אריכתא” למן הבוקר ועד הערב, לרבות הלילה, ואגב טעימה ולגימה התוכחו על הבעיות העומדות לדיון בקונגרס הציוני הקרוב.

מחשש עינא־בישא של השלטונות קראו לכנוס ולישיבותיו “סעודת מצוה”, והשמחה היתה במעוננו.

בעל הבית י. ל. גולדברג ורעיתו רחל קיימו את מצות “הכנסת אורחים” בעין יפה ובהרחבת הדעת.

מאחורי הפרגוד שמעתי, שהבולשת נהנתה אף היא מ“סעודות מצוה” אלו וקבלה הענקה פרטית מ“בעל השמחה”.

הצירים דברו, נאמו, הרצו והתוכחו בחום רב ימים על לילות, ואילו י. ל. גולדברג עשה את אזנו כאפרכסת והקשיב והאזין אבל לא השמיע דבר וחצי דבר ברבים. ויהי לפלא…

י. ל. גולדברג היה מנהל העסקים הגדולים של האחים סגל, אשר שם ויד היו להם בכל רחבי רוסיה ומחוץ לתחומיה.

הנהלת העסקים גזלה ממנו זמן רב, ובכל זאת הקדיש בעת ובעונה אחת את מיטב כחותיו לעבודה הציונית בהיקף רחב.

בלי אומר ובלי דברים השתתף באופן פעיל בכמה וכמה מפעלים צבוריים, חברתיים ובעיקר ציוניים כמו: “כרמל הרוסי”, “כרמל האמריקאי”, “כרמל מזרחי” לממכר יינות ארץ־ישראל, חברת “גאולה”, אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה, קרן קיימת לישראל, חברת “אחיאסף” ועוד, ועוד.

בשנת 1903 יצאה גזירה מאת הממשלה הצארית להחרים את בולי הקרן הקיימת, מניות אוצר התישבות היהודים וחברת אנגלו־פלשתינה.

הנימוק היה, שהבולים והמניות הם בבחינת ניירות־ערך של חברות זרות המנצלות את כספי רוסיה למטרות זרות.

כותב השורות היה נתון במבוכה רבה ולא ידע איך לצאת מן המיצר. בגליל ייליסבטגרד הופצו על ידי מניות משני הבנקים ובולי הקה"ק ברבבות רובלים.

פניתי לעזרת י. ל. גולדברג, ומיד נענה לי בהבטיחו להמציא לי חודש־חודש את הכמות הדרושה ובאשראי בלתי־מוגבל. תודות לכך עלה בידי להמשיך את מכירת “ניירות הערך” בשנות 1903־1905 בפלכי חרסון, חארקוב, פולטאבה, פודוליה בסכומים עצומים בלי כל הוצאות מיותרות.

יתכן, שגם פה עמדו לימין גולדברג הקשרים הטובים עם פקידי הגבולות אשר נתנו את עינם ביין “סן רפאל” וגם מיינות ארץ־ישראל לא התנזרו.

נזכר אני באפיזודה מאלפת קטנה המעצבת את דמותו של גולדברג, אשר לו יאה הפתגם: “מלה בסלע ושתיקה בתרי”.

זאב טיומקין חלה במחלה אנושה, שהפילה אותו למשכב לזמן ממושך. בעצת רופאים הזדקק לרפואה, שאי אפשר היה להשיג ברוסיה בכל מחיר שהוא.

בהיותי בווילנה הראיתי לי. ל. גולדברג את הרפואה והדגשתי, שהיא נחוצה מאד לחולה טיומקין ממש כאויר לנשימה.

איש־שיחי נאנח ואמר, שינסה את מזלו מחוץ לתחומי רוסיה, כעבור ימים מספר הושיט לי מנה אחת אפים והוסיף, שהחבילה תספיק לחולה לכמה שנים.

בידעי, שהרפואה יקרת המציאות עלתה בדמים מרובים – שאלתי למחירה והייתי מוכן לשלם ככל אשר יושת עלי. אבל תשובתו היתה קצרה: “את החשבון אעשה עם ידידי וחברי טיומקין בפגישתנו הקרובה בקונגרס השביעי”, ובסיימו את דברו פרש הצדה והתקרב ליתר הצירים והאורחים.

בשובי לייליסבטגרד מיהרתי אל טיומקין ובידי החבילה שמסר לידי גולדברג. הלה צהל לקראת הרפואה, אשר אמנם פעלה לטובה על בריאותו וגרמה להחלמתו.־ ־ ־

המנהיגם והציונים העשירים לא התישבו בארץ, גם לא רכשו כל נכסים בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

רק יחידי סגולה החשיבו בראשית עבודתנו המעשית את גאולת הארץ בפועל, את עבודת התרבות והחנוך על אדמת המולדת.

רבים מן הציונים הטובים דברו על ציון ועל מקראיה, דרשו מאחרים התנדבות והתפרקות לטובת הקרנות הלאומיות, דרשו מאחרים לעלות אל הארץ ולהתישב בה – אולם הם עצמם נאחזו בגולה ויצאו חובתם בתרומות לא־גדולות לצרכי התנועה הציונית.

י. ל. גולדברג היה מן היחידים שלא תבע בשום פעם הקרבה עצמית מאחרים, אלא גזר אומר “קשוט עת עצמך”, והיה מראשוני הנוטעים בראשון־לציון, רחובות, חדרה והר־טוב.

בבואו אל הארץ (בפעם השמינית בשנת 1918), השתקע בתל־אביב, שהיתה עדיין פרבר קטן בתוך ים של חולות. מספר הבתים באותה שנה היה 182, רובם בני קומה אחת, ומספר האוכלוסים – פחות מ־2000 נפש.

עם התחדשות העליה מן החוץ חסרו אז דירות בתל־אביב. גולדברג, כאחד ממיסדי חברת “הבונה”, נגש מיד לבצוע תכנית בנין של כמה בתים גדולים בני שתי קומות ברחוב אלנבי בין הרחובות הכרמל (כיום: המלך ג’ורג') ורחוב בצלאל. כן הקים שורת בתים קטנים וגדולים ברחובות גרוזנברג, קלישר ונחלת־בנימין.

“הבונה” היתה החברה היהודית הראשונה לבנין בתים בארץ־ישראל.

באותו זמן רכש גולדברג פרדס גדול בן 600 דונם מאת הגרמני קפוס. פרדס זה נקרא מאז “פרדס גולדברג” הידוע לכולם. בימים ההם היה זה מאורע חשוב מאד לגאול מידי גרמני חלקת אדמה הגונה, שנמצאה במקום מרכזי שבין תל־אביב ופתח־תקוה.

על חלק הפרדס יסד אחרי כן גולדברג את שכונת “תל־בנימין”, על שם בנו בנימין גולדברג אשר נפל חלל י“ט אב תרפ”א¹ בשעת הגנתו על תל־אביב.

כן נדב גולדברג חלק מפרדסו לשם נטיעת גן צבורי גדול.

גולדברג גאל גם את הגבעה, בצפון תל־אביב, הקרויה בשם “גבעת נפוליון”.

גולדברג היה ממיסדי התעשיה בארץ־ישראל.

בלבנים מתוצרת בית החרושת “סיליקט” בתל־אביב, שיסד יחד עם אחיו ועוד, נבנו בתל־אביב ובנותיה אלפי בתים, המתנוססים לתפארה בכל קצות תל־אביב המורחבת ואגפיה.

ולא רק על רקע הכלכלה פעל, אלא דאג גם לעניני תרבות וחנוך, ספרות ועתונות: בשנת 1919 יסד את העתון היומי העברי הראשון “הארץ” בירושלים. היה מבעלי המניות הראשונים של הגמנסיה העברית “הרצליה” ועוד בשנת תרס"ט הקצה לגמנסיה 50 דונם אדמה על יד החוה שלו במושבה “הר־טוב”, לשם יסוד מעונות קיץ לתלמידי הגמנסיה שירצו לבלות באויר הרים את ימות הפגרה בחדשי הקיץ.

מאז היה קרוב לעניני הגמנסיה ונשאר לכל ימי חייו חבר־כבוד של הועד המפקח, והשתתף באופן מתמיד בכל ישיבותיו.

גולדברג, ורעיתו רחל, היו המצנטים הראשונים של התיאטרון העברי, ובכספם הוקם הבנין הראשון בשדרות רוטשילד ( אשר עבר אחר כך לרשות “הבימה”).

שנים מספר נערכו ב“היכל האמנות” הקטן הזה הצגות התא“י והרצאות על האמנות. אחרי כן נמכרו הבנין והמגרש, ותמורתם שימשה יסוד כספי להתחלת הבנין הנהדר של “הבימה” המתנוסס לתפארת בשדרות תרס”ט.

את נדבותיו ותרומותיו תרם תמיד בעין יפה. ולעתים בעילום־שם: רבים יכלו לקבל ממנו לקח טוב, כיצד מנדבים ונותנים “מתן בסתר” לעסקן פלוני, לסופר אלמוני ולאמן מובהק מפגעי השעה.

פעם פניתי לי. ל. גולדברג בענין תמיכתו הקבועה לאופירה הארצישראלית. ואף על פי שפנקס הכיס שלו היה מלא כבר מוסדות ואנשים פרטיים אשר היה תומך בהם בקביעות, לא קפץ את ידו ממוסד זה והקציב לו סכום הגון בשני שעורים, את האחד שילם מיד ואת השני טרח והביא לי בעוד חודש הביתה, כמי שמביא חוב. ־ ־ ־

מקרים דומים אירעו לי בגולדברג, כש“חזרתי על הפתחים” לאסוף תרומות בין תושבי תל־אביב במאי 1921 לשם יצירת קרן לשמירה מעולה, כשעשיתי “סבוב” בתל־אביב, בספטמבר־אוקטובר 1929 לשם איסוף כספים ל“קרן פאספילד” (הכסף נמסר לקרן הקיימת לשם גאולת קרקע, לאות מחאה נמרצת ל“ספר הלבן” שהוציא שר המושבות של אז, ג’ימס פאספילד, אחרי מאורעות הדמים של תרפ"ט). תמיד־תמיד היה י. ל. גולדברג נענה למפעלים בנדיבות־רוח בלתי מצויה.

לפי תרומותיו הגדולות לאוניברסיטה העברית בירושלים, לקרן הקימת, לקרן היסוד ולעשרות מפעלי חנוך, תרבות, ספרות, אמנות, בריאות ומוסדות סוציאליים, צבוריים וחברתיים הערכתיו בדמיוני ל“מיליונר” גדול. אולם לאחר מותו (ט“ו אלול תרצ”ה) הוברר, שהנחיל בצואתו את מחצית הונו בסך 75000 לא"י לקרן הקיימת, ואת מחצית הונו למשפחתו היורשת.

יתכן, שבחייו חילק הרבה מהונו למוסדות ולמפעלים ישוביים שונים, אולם דבר אחד ברור, שכל מה שעשה ופעל בחייו היפים והארוכים, עשה אך ורק לשם שמים, ולא רדף אחרי כבוד.

אסיים במלים ספורות ממאמרו של ח. נ. ביאליק “הציוני הסתמי”, שהקדיש לי. ל. גולדברג במלאת לו שבעים שנה: “קשה למצוא בארץ־ישראל בנין בר־ערך לאומי, שאין נדבך משל ר' יל”ג מושקע בו. אם נגלה ואם נעלם, גולדברג אינו חושש להבליע את חלקו בשל אחרים, לא איכפת לו. ציונות רוחנית? מדינית? מעשית? מאי נפקא מינה? כולם – גופי מעשה וגופי בנין וכולם ישנם ב“קום ועשה”. הציוני הגמור יצא ידי כולם. תן חלק לשבעה וגם לשמונה".

---

ד"ר זְאֵב זַכָרִין

מאת

דוד סמילנסקי

ד“ר זאב זכרין – נולד 1863 בהומל. חניך האוניברסיטאות בקיוב ובמוסקבה. רופא משנת 1888. בשנים 1904־1921 – יו”ר ההסתדרות הציונית בהומל (נתמנה “חבר כבוד” לכל ימי חייו). יו“ר כמה חברות צדקה שם. יו”ר חברת יק“א והאגודה לשווי זכויות יהודי רוסיה. ציר הקונגרסים הציוניים הי”א והי“ב. משנת 1921 בארץ־ישראל. פרסם מאמרים מקצועיים וכללים בעתונות. נפטר כ”ב אדר ת"ש. נקבר בבית הקברות הישן בתל־אביב.

מראשית בואו ארצה – בשנת 1921 – התישב במרכז של תל־אביב ברחוב לילינבלום. כעבור שנים מספר הקים לו בית קטן ברחוב יהודה הלוי, וכאן חי את שנותיו האחרונות.

שכנים קרובים היינו כעשרים שנה רצופות, וכמו חי עומד לנגד עיני הד"ר זאב זכרין בהדרת פניו, בגופו המוצק, בקומתו הזקופה ובראשו המורם. הדור בלבושו תמיד ואציל בהליכותיו הקצובות.

בהיותו ברוסיה תפס הד"ר זכרין מקום נכבד בשורות הראשונות של האינטליגנציה הרוסית ומשכילי הדור היהודי של שנות השמונים. היה עסקן צבורי, בהיקף רחב, ורבים היו ידידיו ומעריציו.

פעיל היה בקרב חובבי־ציון הראשונים, ואחר כך בחוגי הציונים המדיניים.

ד“ר זכרין נולד בשנת 1863 בהומל. חנוכו הראשון ב”חדר". אחרי כן – בפרוגימנסיה בהומל ובגימנסיה במינסק. בגמרו את בית הספר התיכוני נתקבל כסטודנט מן המנין בפאקולטה הרפואית של האוניברסיטה בקיוב.

בעל כשרונות מצוינים היה והצטיין בלמודיו, אולם לא הצטמצם בלמודים בלבד ונמשך גם לעבודה צבורית וחברתית. ביחוד משכו את לבו חבורות הסטודנטים המהפכנים שנלחמו בישיבותיהם החשאיות במשטר הרוסי הישן.

הפרופיסורים של האוניברסיטה בקיוב התנגדו בכל תוקף להשתתפות הסטודנטים בישיבות חשאיות, ובגלל זה גורש זכרין מבין כתלי האוניברסיטה.

כעבור זמן־מה עבר למוסקבה, נבחן שוב ונכנס לפאקולטה הרפואית. אף כאן לא פסק מלהשתתף בישיבות החשאיות של המהפכנים.

בשנת 1889 גמר את חוק למודיו במוסקבה והוסמך בתואר רופא. חזר לעיר־מולדתו הומל, והחל לעבוד שם כרופא.

במשך זמן קצר יצאו לד"ר זאב זכרין מוניטין כרופא מצוין בחוגים רחבים. לא רק יהודים אלא גם נוצרים רבים היו פונים לבקש ממנו עזרה רפואית לתחלואיהם.

באישיותו המקסימה השפיע לטובה על חוליו הרבים שצבאו על דלתות ביתו למן הבוקר ועד הערב. ואם כי שקוע היה בראשו ורובו במקצועו, הקדיש מזמנו גם לעבודה הצבור. בשנת 1894 נבחר למורשה מטעם חברת יק"א בפטרבורג לעניני הגירה לגליל הומל.

באותו זמן נתמנה על ידי השלטונות כחבר המועצה העירונית. כנציגה של העדה היהודית היה דורש תמיד את זכויות היהודים, והנבחרים הנוצרים התיחסו אליו ולדרישותיו בכבוד.

עם זה היה מורשה מטעם ועד חובבי־ציון, שמרכזו באודיסה. בגלל מעמדו החשוב בחוגי השלטונות, היה משיג בנקל רשיונות להרצאות ונשפים ציוניים, דבר נדיר מאד בימים ההם.

שנים רבות עמד הד"ר זכרין בראש האגודה הציונית בהומל, נבחר כציר לקונגרסים הציוניים, וביתו שימש בית ועד לציונים ולעסקנים הלאומיים והצבוריים.

בכל הענינים עמדה לעזרתו אשתו אסתר זכרין, אשר הפכה את הבית לאכסניה נאה בשביל כמה מנהיגים ועסקנים ציוניים שבאו מן החוץ לבקר בהומל. זה היה מין “בית לאומי” בזעיר־אנפין, אשר בו נתקבלו כל הבאים להתארח בו – בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות.

גם בעת שהטילו איסור חמור על התנועה הציונית בתחומי רוסיה, מצא ד“ר זכרין אפשרות להמשיך את העבודה הציונית בהומל וסביבתה בלי הפרעות יתירות. לעזרתו בא תמיד שר הג’נדרמריה, אשר היה מתרפא אצלו שנים מספר. הלה היה מקדים ומזהירו בעוד מועד על סכנת ה”בקורים" הפתאומיים של אנשי הרשות. וכך סר פחד הבולשת החשאית מעל ציוני הומל, והעבודה הציונית התנהלה בעיר זו באופן משביע רצון פחות או יותר.

ד“ר זכרין היה נשיא ה”מרכז לעזרה סוציאלית" שהיה בעל 12 סניפים.

בשנים 1903־1906 עמד בראש ועד העזרה לנפגעי הפרעות בהומל. כן היה חבר הועד להשגת שווי זכויות ליהודים, חבר הועד של מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה. בשעת הבחירות ל“דומה” (אספת הנבחרים) הממלכתית השניה, נבחר זכרין ל“בוחר” מחוזי.

בהומל לא היתה כמעט שום עבודה צבורית וציונית, שד"ר זכרין לא השתתף בה השתתפות ערה ופעילה.

בתקופת הפרעות האיומות, שנתחוללו בהומל בפעם השניה (בינואר 1906) נשדד גם רכושו של ד"ר זכרין. פורעי “המאה השחורה” התנקשו בחייו, ובאורח פלא ניצל מסכנת מות.

ימים מספר לאחר הפרעות יצאה משלחת מטעם יהודי הומל לפטרבורג להתיצב בפני הצאר ניקולאי. בין חברי המשלחת היו: הרב שלמה הכהן אהרנסון (אחרי כן: רבה הראשי של תל־אביב), מרדכי בן הלל הכהן, העו“ד סליוזבורג מפטרבורג ואחרים. בראש המשלחת עמד ד”ר זכרין כבא־כחה של קהלת הומל. המשלחת לא זכתה להתיצב לפני הצאר, אלא נתקבלה על ידי ויטה, ראש המיניסטרים בימים ההם.

בין ראשי המדברים היו הד“ר זכרין והעו”ד סליוזברג, אשר גוללו את פרשת הרציחות, השוד והביזה שאורגנו על ידי השלטונות עצמם, ודרשו במפגיע להעניש בכל חומר הדין את המסיתים ואת הפורעים האכזריים.

לאות הכרת תודה על פעולותיו הציוניות נבחר על ידי ציוני הומל ל“חבר נכבד”.

עם הקמת משטר הסובייטים ברוסיה והתחלת הרדיפות על הציונים כקונטר־מהפכנים, כביכול, בצורת מאסרים וגלות סיביר – הגיעה לציונות שעת עבודה במחתרת – לא הסתיר הד“ר זכרין את ציוניותו. עמדה לו לד”ר זכרין זכותו הגדולה כרופא מצוין, שגם ראשי הבולשביקים היו משכימים לפתחו בענינים רפואיים, שלא נגעו בו לרעה.

אולם האוירה המחניקה של המשטר, הדכאון הנפשי ושלילת חופש הפעולה, הכבידו עליו ולא יכול היה להשלים עמהם. ד"ר זכרין הפקיר את רכושו ואת נכסיו, העביר בחשאי את משפחתו לקובנה, ובעצמו יצא לקונגרס השנים־עשר בקרלסבד, ומשם עבר בשנת 1921 לארץ־ישראל.

מראשית בואו ארצה בחר את תל־אביב למושב לו. כאן החל הרופא המובהק את עבודתו הרפואית מחדש, ולא ארכו הימים ואף בתל־אביב ובסביבתה יצאו לו מוניטין.

מטבעו היה בעל מזג טוב, איש חביב ונוח לבריות. ושוב נפתחו דלתות ביתו בפני ידידיו ומרעיו הרבים.

מן הבוקר ועד הערב היה שקוע בעבודה הרפואית, החולים מצאו בו לא רק רופא מנוסה, כי אם גם ידיד נאמן ומסור למשפחת חוליו הרבים.

אי־ידיעתה של הלשון העברית מנעה ממנו להכנס לחיים הצבוריים, והעסקן הצבורי המובהק בגולה לא יכול היה להופיע על הבמה הצבורית בארץ שאיפותיו.

ד"ר זכרין היה ממוקירי התרבות העברית וכל ערכינו הלאומיים והבין היטב, שבארץ תחיתנו אין מקום לרבוי הלשונות הזרות, ועל כן גזר על עצמו שתיקה והתבודדות.

מקנא היה באלה אשר סיגלו לעצמם את הלשון העברית, אולם הוא עצמו התקשה לסגל לו את הדבור העברי. פרש הצדה, נחבא אל הכלים, ושקד על הספרות המדעית, היה גם מן הקוראים התמידיים של העתונות העברית – אבל שתק… סמל נפלא לאנשי דור המעבר של הציונות!

לאחר מות רעיתו אסתר – אשר אתה ראה חיים קרוב ליובל שנים – בניסן תרצ"ד (1934) נתרופפה בריאותו, קפצו עליו מיחושים וחלה במחלת לב אנושה.

בשנותיו האחרונות סבל הרבה גם מבחינה חמרית.

בדידותו גברה. ימים על שבועות התהפך במכאוביו, בבית החולים העירוני, וביום כ“ב אדר ת”ש נגאל מיסוריו.

ופלא הדבר: בימיו האחרונים היה מבכר את הדבור העברי על הדבור הרוסי וגם לאלה שהיו רגילים לדבר אתו רוסית, היה עונה עברית. עברי שלם יצא ד"ר זכרין את עולמנו ־ ־ ־

---

הִלֵל זְְלַטוֹפּוֹלְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

הלל זלטופולסקי – ממנהיגי הציונים ברוסיה ומראשי תנועת התרבות העברית. נולד בשנת 1869. היה חבר לחובבי־ציון, ציר ברוב הקונגרסים הציוניים ומזכירו של הפרופ' מנדלשטם בקיוב בעניני הציונות. סופר עברי – פרסם מאמרים בשאלות הציונות וביחוד בשאלת התרבות העברית. בימי מלחמת העולם יסד “תרבות” ברוסיה ותמך בבתי־ספר עבריים באוקראינה. יסד את הוצאת “אמנות” (יחד עם פרסיץ). ממיסדי קרן היסוד. מגדולי בעלי תעשית הסוכר ברוסיה ואחר מלחמת העולם – בצרפת. נרצח בשנת 1932 בפאריס.

את ר' הלל זלטופולסקי ז"ל הכרתי בשנים 8־1897 בעת שבראש ההסתדרות הציונית ברוסיה עמדו שנים־עשר מורשים, מבין הציונים הותיקים. רוסיה נחלקה לשנים־עשר גלילות, בראש כל גליל עמד מורשה, ועל־יד כל מורשה היתה קיימת לשכה מיוחדת.

“לשכת הדואר” התנהלה על ידי הד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, והמרכז הכספי היה בקיוב בהנהלת הפרופיסור מנדלשטם, בעזרת מזכיר הכבוד הלל זלטופולסקי.

המורשים הגליליים שברוסיה היו מקבלים את חוברות השקלים מאת המרכז הכספי שבקיוב, והיו מוסרים לו שנה־שנה את דמי השקלים יחד עם הדינים והחשבונות הכספיים.

בחורף 1898 באתי לקיוב למסור דין־וחשבון כספי ומעשי מאת האגודה הציונית ברוטמיסטרובקה (פלך קיוב). מתוך המכתבים החוזרים, שהייתי מקבל אז ממורשה גליל קיוב, ידעתי בראש וראשונה את הפרופיסור מנדלשטם, ומשום כך הלכתי לקליניקה שלו כדי לקבל הוראות, הנוגעות לפעולות כספיות של אגודתנו.

באולם הגדול, ששימש חדר־המתנה לחולים, מצאתי עשרות אנשים שעמדו בתור וחכו לקבלתם על ידי הפרופ' מנדלשטם.

חכיתי שעה ארוכה, ולאחר הפצרות רבות הסכים השוער, העומד על יד חדר הכניסה, למסור את כרטיס הבקור שלי. על הכרטיס כתבתי, שבאתי לא כחולה, כי אם בעניינים ציוניים. עברו רגעים מספר, ולשמחתי יצא לקראתי הפרופ' מנדלשטם, ומיד הכניסני לחדרו ושאל למטרת בקורי. לאחר שהראיתי לו את הדו"ח הכספי ענה לי, שעלי לפנות למר הלל זלטופולסקי, המנהל למעשה את עניני המרכז הכספי.

נפרדתי מאת הפרופ' מנדלשטם ושאלתי בטלפון את זלטופולסקי, באיזו שעה אני יכול לבקר אצלו. תשובתו היתה, שבענינים מסחריים הוא מקבל בשעות קבועות, ובענינים ציוניים הוא מוכן לקבלני בכל זמן שיזדמן לי.

הראיון הראשון עשה עלי רושם כביר. ראיתי לפני איש מלא כח־עלומים ועינים מפיקות פקחות, בעל טמפרמנט ומעוף. ה. זלטופולסקי דיבר בחום ובהתלהבות על הענינים הציוניים, שאל לשלום האגודה הציונית והקשיב בעיון רב לפרטים שמסרתי לו על התפתחות העבודה הציונית בערים אחדות שבפלך קיוב. באותו מעמד מסר לי חוברות תעמולה, מגלות עפות ומכתבים־חוזרים לשם הפצתם בחוגי הציונים. בסוף הודה לי בחביבות רבה על התנדבותי, ואחל לי עבודה פוריה. דבריו הנלבבים עודדו את רוחי וקרבוני אליו קרבת חברים ואחים לעבודה.

מאז נוצר בינינו קשר חי ומתמיד על ידי מכתבים תכופים, שהיו מוקדשים לתעמולה ציונית.

ביאנואר 1905 נפגשנו שוב בועידת ציוני־ציון בווילנא. הפעם הופיע זלטופולסקי לא רק כמנהל המרכז הכספי, אלא גם כמורשה גליל קיוב, במקום הפרופ' מנדלשטם, שעבר למחנה הטריטוריאליסטים.

התפלגות ההסתדרות הציונית הקטנה לשני מחנות החלישה במדה ניכרת את העבודה בכל הארצות, ויותר מכולן סבלה ההסתדרות הציונית ברוסיה. המשטר הרוסי אסר את התעמולה הציונית בעל־פה ובכתב, ופעם לפעם הופיעו פקודות חמורות, שאסרו את האספות הציוניות. מלבד ההגבלות הקשות מצד הרשות בכל רחבי רוסיה, קם לנו אויב מבפנים – מצד האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים.

המלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית. הצירים שנתכנסו לועידת ציוני־ציון בווילנא, היו מדוכאים והרצו ברוח נכאה על ההוה ועל הסכויים לעתיד הקרוב.

בין הצירים המעטים שהתיחסו באופטימיות למצב היה – הלל זלטופולסקי. הוא האמין אמונה שלמה, שהציונות הטהורה תתגבר על כל המכשולים והמעצורים, ותצא בנצחון אל הדרך הנכונה, המובילה לציון.

מלבד כשרונותיו המסחריים והכספיים, היתה מתבלטת חבתו המיוחדת לתרבות העברית ולכל הקנינים הלאומיים. עוד מימי הקונגרסים הראשונים היה ה. זלטופולסקי מעמודי התווך של העבודה התרבותית בגולה ובארץ־ישראל.

ה. זלטופולסקי היה אחד המיסדים הראשונים של החברה “סיני”, שמטרתה העיקרית היתה הפצת הלשון והתרבות העברית בארצות שונות. בשורה של מאמרים וכרוזים בעתונים שונים היה עומד ומטעים את החשיבות הגדולה שיש לעבודה התרבותית בגולה ובארץ תחיתנו.

והנה דוגמה לדבר: באחד ממאמריו, שנתפרסם בשבועון הרוסי “כרוניקה של החיים העבריים” בפטרבורג, בגליון מיום 9 לספטמבר 1905, כתב ה. זלטופולסקי: "הציונים שחרתו על דגלם את תחית העם בארץ מולדתו העתיקה צריכים לתמוך בחברת “סיני”. אינני מסופק בזה, שגם הרבה מאחינו התרבותיים, וגם הרבה מחוג המעמד הבינוני של “בעלי הבתים”, העוקבים אחרי הספרות. ואף אם הם רחוקים מן האידיאל הציוני, יסופחו למפעל התרבותי. האוגנדיסטים המכירים בקשר של העם העברי עם עברו יקחו חלק בעבודה תרבותית זו. וגם האבטונומיסטים, המכירים בלאומיות העברית, צריכים להשתתף אתנו בהגשמת העבודה התרבותית. חברת “סיני” תאחד, איפוא, תחת דגלה את כל המפלגות ואת כל המעמדות המצדדים בלאומיות.

המחשבה העברית תמצא לה מקלט בתוך ספרי החברה “סיני”. חברה זו תהיה בעתיד הקרוב משענת חשובה להסתדרות ציונית".

ה. זלטופולסקי היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם בעצמו תרם תרומות גדולות להחזקת המפעלים הציוניים, וביחוד הגדיל בתרומותיו למוסדות חנוך ותרבות.

שמו הטוב הלך לפניו ונתפרסם בכל חוגי היהדות כנדבן, עסקן פעיל, בעל תכניות רחבות, וביחוד כמוקיר הלשון, התרבות וכל קדשי האומה. עשרות שנים עמד במערכה ונלחם בין השורות הראשונות. על התענינותו הערה של זלטופולסקי בעבודת החנוך והתרבות בארץ תחיתנו מעידים דבריו, שאמר באספה הכללית של ועד חובבי ציון באודיסה בפברואר 1912.

בישיבה הרביעית, בארבעה בפברואר, הרצה הד“ר י. קלוזנר על החנוך בבתי הספר העבריים בארץ־ישראל. ההרצאה המקיפה עוררה וכוחים רבים וממושכים. מכיון שנרשמו לשאלה זו 36 נואמים, הוחלט לבחור בארבעה נואמים ראשיים. בין ארבעת הנבחרים היה הלל זלטופולסקי, שאמר בין שאר דבריו: “לא נכונה דעתו של מר אוסישקין, שההורים עצמם זכאים לתת את הכוון לחנוך בבית הספר. מה יהיה, אם ההורים יכוונו את בית הספר ברוח של התבוללות, האם גם אז נתמוך בבתי ספר אלה? לא ולא! אנו מחויבים להשליט את שאיפותינו ואת רצוננו הלאומי. בתנ”ך ובמסורת אין לנגוע. אם יאמרו לי את ההיפך לא אגיד, שזה אי־דתי, כי אם אומר, שזה לא פרוגרסיבי”…

מטבעו היה המנוח בעל נפש רחבה ואהב פעולות כבירות גם בעסקיו הפרטיים וגם בעבודתו הצבורית. נפשו היתה סולדת מפעולות קטנות במסגרת צרה ומצומצמת. כל ימי חייו תיכן תכניות גדולות בעלות מעוף רחב. הוא חשב על התישבות באמת־מדה גדולה, שתקיף חוגים רחבים של עם ישראל. הרבה מחייו הקדיש המנוח לעמו ולכל קניניו הלאומיים. הוא ישב כל ימיו בגולה, אבל לבו, רוחו ונשמתו היו בעבודה המעשית והתרבותית לעמנו ולארצנו.

כל אלה שהכירו את זלטופולסקי מקרוב, יזכרו מתוך הערצה את הלוחם הגדול לתחיה העברית, ללשון ולתרבות הלאומית.

גורל אכזרי היה זה, שאיש החזון הלאומי והפעולה הלאומית נפל חלל באופן טרגי על אדמת זרים ובארץ נכריה. ־ ־ ־

---

בָּרוּך לַדִיזֶ'נְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד 1863 בקראקוב־קרמנצ’וג. קיבל חנוך תורני בבית הוריו (אביו – סוחר אמיד ולמדן מופלג) עד גיל 18. הוסמך לרבנות. אחרי כן השתלם בלמודים כלליים. היה מ“בני משה”, מידידיו ומקורביו של אחד־העם, לילינבלום ומראשוני חובבי־ציון. נפטר 1940 ונקבר בבית־הקברות החדש ע"י נחלת־יצחק.

אחד משרידי חובבי ציון הותיקים, שעמד במערכה כששים שנה רצופות. חינוכו, היה בחדר ובבית המדרש – הספרות העתיקה, ואחרי כן הוסיף עליה השכלה עברית וכללית.

מתחילה האמין ב. לדיז’נסקי, שההשכלה הרחבה תפתור את שאלת היהודים. אולם פרעות 1881־1882 ברוסיה הוכיחו לצעיר, שההתבוללות לא תפתור את השאלה היהודית – ובנפשו נתחוללה מהפכה פנימית. הוא נענה לקריאה הראשונה של ד“ר י. ל. פינסקר ב”אבטואמנציפציה" שלו, התקרב לסופר הלוחם מ.ל. לילינבלום, שעבד שכם אחד עם ד"ר פינסקר בתוך “החברה לישוב ארץ־ישראל”. עם יסוד הועד לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל (ועד חובבי ציון), הטיל ב. לדיז’נסקי על עצמו כמה תפקידים ומילא אותם מתוך מסירות. הוא החשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, ועם זה העריך גם את העבודה התרבותית בארץ ובגולה.

עם הופעת אחד־העם על הבמה הצבורית התקרב לדיז’נסקי אליו ונכנס לאגודת “בני משה”, שנוסדה על ידי אחד־העם בתרמ“ט (1889). עיני ל. היו נשואות לציון, ובשנת תר”ן (1890) עזב את אשתו הצעירה עם שלשת ילדיה, בא לארץ־ישראל ונכנס לשורות הפועלים, שעבדו כשכירי־יום בכרמי ראשון־לציון.

באביב תרנ“א החלו לדבר על ההתישבות הראשונה במושבה החדשה חדרה, שהיתה רחוקה מישוב אדם. רבים היססו, אם כדאי לעלות על הקרקע לפני הכשרתה להתיישבות. זאב טיומקין ז”ל, ויבדל לחיים ארוכים מר יהושע חנקין, יעצו לחכות עד קבלת שטרי המקנה אל הקרקע (קושאנים) ועד השגת הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. רבים מהמתנחלים צייתו לפקודה וישבו ביפו ובמושבות יהודה וחכו חדשים על חדשים. לאחר צפיה ממושכת נמצאו כמה נחשונים שקפצו לתוך הביצות של חדרה. בין הנחשונים הנועזים היו גם ברוך לדיז’נסקי וגיסו משה סמילנסקי.

באחד הימים, באב תרנ“א (1891), יצאו שני החלוצים ועלו על אחת הגבעות השוממות בחדרה. אחריהם זז המחנה הקטן של בני משפחתנו (שפרה סמילנסקי, זאב סמילנסקי, מאיר סמילנסקי ודוד סמילנסקי). יצאנו מראשון־לציון הבנויה ותקענו יתד על גבעה בודדה, שהיתה במרחק כשני קילומטרים מה”חאן" המזוהם, ששימש דירה לכמה משפחות של המתיישבים הראשונים.

ימים קשים ומרים עברו אז על ראשוני החלוצים בחדרה. ביום עבדו במדידות, בהצבת גבולות והכשרת הקרקע לנטיעות ולבנין, ובלילות שמרו על כלי העבודה, על חמרי הבנין שהוכנו להקמת בתי אבן, על המטלטלין ועל הרכוש הצבורי. הקדחת הממארת הפילה למשכב את כולנו וימים על שבועות שכבנו במטותינו השקועות בחול ללא כל עזרה רפואית וללא כל טיפול, כי רופא ואחות ובית־מרקחת טרם היו אז בחדרה.

בהתקרב עונת הגשמים גדל סבלנו עוד יותר. גשמי הזעף חדרו לצריף העץ דרך הגג ודרך הקירות, הנחלים שמסביבנו גאו ועלו על גדותיהם, נותק הקשר החי בינינו ובין המושבות היהודיות והכפרים הערבים. ובינתים פרצה מגפת החלי־רע, שהפילה חללים רבים בשומרון וסביבתה. חדרה הלכה ונתרוקנה מתושביה ונשארו רק יחידים ב“חאן”. רובם יצאו ליפו, פתח־תקוה, ראשון־לציון וחלק קטן עבר לזכרון־יעקב. הממשלה התורכית הכריזה בינתים הסגר חמור על חדרה ועל הכפרים הערבים באין יוצא ובא. נותקנו לגמרי מכל הישובים והיינו במצב של מצור. אמצעינו הכספיים דללו, צרכי המזון אפסו, לעזרה רפואית קשה היה לצפות. הסכנה גדלה מיום ליום, אמצעי התחבורה נפסקו, וקשה היה גם להמציא מכתב ליפו.

ברוך לדיז’נסקי סיכן ממש את חייו, ובאחד הלילות האפלים עבר בעזרת מורה־דרך ערבי את גבול ההסגר, שהיה בקרבת נהר הירקון. משם הגיע ליפו, ולא נח ולא שקט עד שהשיג את האמצעים הדרושים לחלצנו מצרתנו. הוא המציא לנו סכום כסף וכעבור ימים מספר יצאנו מחדרה למחנה ההסגר. במשך עשרה ימים היה בא יום־יום ברכיבה על סוס ומביא לנו צרכי מזון ורפואות עד שהצלחנו להשתחרר מן ההסגר ולעבור ליפו ומשם לראשון־לציון.

אחר חדרה המשיך ל. את עבודתו כפועל שכיר־יום בכרמים וביקב שבראשון־לציון.

לאחר שבריאותו התרופפה מן הקדחת הממושכת יצא ב. ל. את הארץ בסוף שנת תרנ"ב, וחזר לרוסיה. מבחינה גופנית היה רצוץ ושבור, אולם רוחו לא נפל עליו, והוא התמסר לעסקנות הצבורית במערכות חובבי־ציון באודיסה, ואחר בציונות ובעבודת התרבות העברית.

בשנת 1920 חזר ב. לדיז’נסקי אל הארץ בלוית אשתו ובני משפחתו.

מטבעו היה המנוח איש צנוע ונחבא אל הכלים, לא נדחק לכותל המזרח, לא רדף אחרי כסא־כבוד והתרחק מן הפרסום וההתרברבות. בבחינת חייל אלמוני מן המערכה שמר אמונים למנהיגים, ומתוך משמעת מוחלטת מילא במסירות ובדיקנות את כל התפקידים הצבוריים, שהטיל על עצמו.

ביום י“ג אייר, ת”ש הלכה לעולמה אשת נעוריו בשנת ה־75 לחייה, ולאחר שבועיים – בשנת ה־77 לחייו – נפטר גם הוא לעולמו.

---

ד"ר יוֹסֵף סַפִּיר

מאת

דוד סמילנסקי

נולד 4.12.1869 בקישינוב (ביסרביה). למד באוניברסיטאות ווינא ומונפליה (צרפת). בשנים 1904 ו־1907־1914 רופא צבאי בתואר “קפיטן המפקדה”. חובב־ציון מנעוריו, פעיל באגודת הסטודנטים הציונים “קדימה” בווינא. חבר הועד האודיסאי, ציר הקונגרס 4־12, חבר הועד הפועל הציוני, 1917־1919 – יו“ר ועד נפגעי הפרעות בדרום רוסיה. יו”ר קרן קיימת באודיסה, ואחרי כן יו“ר ההסתדרות הציונית בדרום־רוסיה. מ־1926 בארץ־ישראל. מנהל מחלקת היולדות בבית החולים “בקור חולים” בירושלים. פעיל בהסתדרות הרפואית, בהסתדרות הציונים הכלליים ועוד. פרסם חוברות על נושאים ציוניים ומאמרים על “חלוצי התחיה” (נאספו בקובץ). עסק בפסול ובציור. נפטר כ”ח אדר א' תרצ"ה בירושלים.

עשרות שנים הכרתי מקרוב את הד"ר יוסף ספיר, ובמשך כל הזמן עקבתי את פעולותיו הצבוריות, הספרותיות ועל כולם את עבודתו הנאמנה על שדה הציונות.

פגישתי הראשונה עם הד"ר ספיר היתה בשנת 1899, בכנסיה השניה של הציונים בדרום רוסיה, שנתקיימה בייליסבטגראד, תחת נשיאותו של מורשה הגליל זאב טיומקין.

בכנסיה זו השתתפו אז כמאה צירים, נבחרי האגודות הציוניות, בפלכי חרסון, חארקוב ופודוליה.

בין חמשת הצירים הצעירים, אשר באו מאודיסה, היה גם הד"ר יוסף ספיר, שעורר התענינות מיוחדת בין כל הצעירים שהתכנסו מערים שונות. חמשה ימים וחמשה לילות נמשכו הוכוחים מסביב לשאלות החיוניות, שהעסיקו אז את טובי העסקנים הציוניים.

רבים מן הצירים התעייפו ולא בקרו כסדרן בכל הישיבות הארוכות, והד"ר ספיר, כאחד מבין המעטים, לא פסח אף על ישיבה אחת, והראה עירנות מתמדת לבעיות הגדולות וגם לא בז לקטנות.

הד"ר ספיר לא היה מן הנואמים המושבעים ולא האריך בדבורו, כי אם הקדיש את רוב זמנו ומרצו לעבודה מעשית ולתעמולה, לרוב במאמרים, בהרצאות, בחוברות ובקונטרסים.

מראשית הספחו לתנועה הציונית היה הד"ר ספיר בבחינת איש־צבא רגיל, אחד מן השורה, ותודות לשקידתו הבלתי־פוסקת ומסירותו המופתית עלה שלב אחרי שלב עד שהגיע למדרגת מפקד מחנה ציוני גדול.

מתחילה היה הד“ר ספיר יושב־ראש באחת האגודות הציוניות באודיסה – עיר מגורו – ולאחר זמן קצר נעשה לראש כל האגודות, שמספרן באודיסה הגיע אז לכמה עשרות. בימים ההם שימשה אודיסה מרכז חשוב מאד לספרות העברית, לחבת ציון ולתנועה הציונית המדינית, והד”ר ספיר הטיל על עצמו את העבודה הגדולה להפיץ את הספרות הלאומית והציונית בחוגי המשכילים המתבוללים ובמערכות ההמונים הרחבים.

המנוח היה מארגן מצוין, והשפעתו הלכה וגדלה משנה לשנה, עד התעלותו למדרגת חבר למורשה גליל ייליסבטגראד – שעליו נמנו כמה ערים מרכזיות חשובות אחרות – שהתנהל מתוך הצלחה רבה על ידי זאב טיומקין וכותב הטורים האלה.

ברבות הימים נבחר הד"ר ספיר לחבר הועד הפועל הציוני הגדול, והשתתף כציר בכמה קונגרסים ציוניים וועידות של ציוני רוסיה. עם זה נחשב גם לחבר פעיל בועד חובבי־ציון באודיסה. ספיר השתתף בכל העבודות הציוניות המעשיות, כגון: הפצת שקלים, מכירת בולי הקרן הקיימת, מכירת מניות “אוצר התישבות היהודים” בלונדון, חברת אנגליה־פלשתינה, חברת גאולה ועוד. כן לקח חלק חשוב במלחמה הגדולה עם חברת “מפיצי השכלה”, שבראשה עמדו מתבוללים קיצוניים.

בתקופת אוגנדה הלך הד“ר ספיר עם המיעוט – עם “אומרי הלאו”, ונכנס בראשו ורובו למערכת “ציוני־ציון” לשם מלחמה ב”ציוני אוגנדה", הציונים הטריטוריאליסטים.

הציונים באודיסה נתפלגו אז לשני מחנות, בראש המחנה הראשון עמד המצביא הד“ר ספיר, ובראש המחנה השני עד הד”ר אבינוביצקי – והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית.

אם כי הד“ר ספיר העריץ מאד את ד”ר הרצל והיה מתלמידיו המסורים, לא יכול היה להשלים עם הצעת המנהיג ללכת לציון דרך אוגנדה. הד"ר ספיר היה חדור הכרה, שהעליה למולדת צריכה להיות בדרך ישירה ולא בעקיפין, דרך טריטוריה אחרת, אפילו בבחינת “לינת לילה” לפי בטויו של מכס נורדוי.

ציוניותו של ד"ר ספיר נבעה מעמקי הנפש והרגש הפנימי, והיא סימלה אידיאליות נשגבה והקרבה עצמית ללא גבול.

המנוח עסק הרבה גם בעבודה ספרותית ותרבותית. פרסם בכתבי־עת ומאספים שורה ארוכה של מאמרים על הציונות, וגם הוציא חוברות תעמולה, שנפוצו לאלפים ולרבבות בכל רחבי רוסיה הגדולה.

אני זוכר את הרושם הכביר שעשה בשעתו ספרו “מהות הציונות”, שזכה בשנת 1903 לפרס בסך 300 רובל. בספר פּופּולרי זה הצליח המחבר בפשטות ובבהירות לתת סקירה כללית על תולדות התנועה הלאומית, על מהות הציונות, על מטרותיה ותפקידיה בהווה ובעתיד הקרוב. הספר “מהות הציונות” תורגם לכמה לשונות, קנה לו פרסום גדול, ושנים רבות שימש מעין אנציקלופדיה ציונית בשביל הנוער הלומד, ששאב מתוך יצירה ספרותית זו כמה ידיעות יסודיות על תחית עמנו ורעיוננו הלאומי.

הד“ר ספיר היה קרוב גם לאמנות ונגינה, והוא הוציא מתחת ידו כמה עבודות יפות של פסול וציור. בין עבודותיו החשובות ביותר הצטיין הפסל של ד”ר הרצל. העתקות מן הפסל הזה קבלתי במתנה מהד"ר ספיר בראשית 1905, ובמשך חדשים מספר הצלחתי להפיצן בין עשרות אגודות ציוניות שבדרום רוסיה.

בפעם השניה נפגשנו בתל־אביב הזעירה באביב 1914. הד"ר ספיר בא אז לבקר בארצנו ולהתבונן לעבודת התישבותנו בערים ובמושבות. הוא מסר לי אז דרישת שלום מן העסקנים הציוניים שעבדנו במחיצתם משנת 1897 עד ראשית 1906.

המנוח התעניין הרבה מאד בבריאות הצבורית, בעבודה התרבותית ובשאר השאלות הישוביות.

אז, באביב 1914, היתה תל־אביב שכונה קטנה בת 140 בית עם אוכלוסיה מצערה בת 1500 נפש. מסיבה של תל־אביב הפעוטה – ישימון רחב־ידיים וים של חול עמוק. אחת הגבעות הגבוהות ביותר (במקום זה קיים עכשיו בית־החולים העירוני “הדסה” על כל אגפיו) נועדה להקמת בנין בית החולים.

הד"ר ספיר – שהשתתף בהנחת אבן־הפנה לבית החולים – עלה על הגבעה והשקיף על גלי ים התכלת מצד מערב, ועל הים שלרגליו, העיף עין על הרי יהודה המעורפלים ועל הפרדסים שהפיצו את ריחם המשכר, והיה מלא רגש של התפעלות מיופי הטבע הנהדר ומהנוף המקסים.

אגב שיחה גולל לפני הד"ר ספיר את פרשת תכניתו הרחבה על עבודה ישבנית, תרבותית ובריאותית בארץ־ישראל, העומדת להתגשם בשנים הקרובות.

הד“ר ספיר יצא את הארץ במאי 1914, בתקוה לשוב אלינו לאחר שנים מספר. בינתים פרצה מלחמת העמים, והד”ר ספיר הוכרח, בתוקף מצב המלחמה, להשאר ברוסיה כעשר שנים.

וגם בימי מלחמת העולם לא נסתלק העסקן המובהק מחובתו הציונית, ואפילו במשטר הקשה של תקופת הבולשביים לא עזב הד"ר ספיר את המערכה, וכנשיא הועד הפוליטי לפליטי אוקראינה פעל ועשה הרבה מאד להקלת מצב אחיו הסובלים והמגורשים. פעמים רבות סיכן את חייו והקהיל אספות וכנוסים והרצה על הכרזת בלפור, על הצורך להגביר את העליה לארץ־ישראל, על החלוציות, על ארגון התישבות גדולה באמת־מדה רחבה וכו'.

בשנת 1922 עבר מאודיסה לקישינוב על מנת ללכת לארץ־ישראל. אולם מסבות שונות נתעכב לשנה אחת בקישינוב, וגם פה לא נח ולא שקט, ובמשך כל זמן שבתו בקישינוב היה נשיא קרן היסוד, ועד היום האחרון לשבתו בגולה המשיך לעבוד ולפעול לתחית העם העברי ולבנין מולדתו.

עם האפשרות הראשונה עזב הד"ר ספיר לאחר הרפתקאות מרובות את רוסיה ואת רומניה, ועלה אל הארץ אשר למענה הקריב את חייו במשך עשרות שנים.

בראשית 1925 נפגשתי שוב עם הד“ר ספיר בביתו של דיזנגוף, ובקושי הכרתיו. לפני עמד איש בעל ראש שיבה, פניו מפיקים סבל קשה וכולו רצוץ ושבור מכל התלאות שעברו עליו ועל משפחתו ברוסיה הסוביטית, אולם התפתחות הישוב העברי בתקופת שנות 1914־1925, אשר ראה במו עיניו, עודדה את רוחו של הלוחם הותיק והוא התאושש מדכאונו, מתוך רצון להכנס שוב לעבודה הצבורית אשר מילאה את כל חייו. קשה היה לו לסגל לעצמו את הלשון העברית, ולא כל שכן לנאום בעברית. מתוך כך כאילו נאלם לשנים רבות ונשא בדומיה את סבלו – את סבל השתיקה הארוכה. בהמשך הזמן הצליח להתגבר גם על מכשול זה, והתחיל לכתוב מאמרים על אמנות, על נגינה ועל אישים, בציונות ובאמנות. מכל מאמריו שופעת רוח נאצלת יחד עם חמימות פנימית וטוהר נפשי. ביחוד התמסר הד”ר ספיר לבית הספר “בצלאל” מיסודו של הפרופיסור שץ, מתוך שהחשיב מאד את חלוץ האמנות המקורית על קרקע המולדת. לאחרונה התקרב למפעל האופירה הארצישראלית מיסודו של מ. גולינקין ושנים רבות היה חבר בועד המרכזי למען האופירה. ספיר חלם הרבה על פיתוח מרכז אמנותי ונגינתי בארץ תחיתנו והיה מלא שאיפות עילאיות.

אם כי מטבעו היה הד"ר ספיר מענוי הרוח וממצניעי לכת, ידע להגן תמיד בעוז ובגבורה נפלאה על כבוד האומה וקניניה הלאומיים והתרבותיים. במותו הלך מאתנו חולם־לוחם אמתי.

---

ד"ר יוֹסֵף שְׁטֵין

מאת

דוד סמילנסקי

נולד 1864 בבוגופול (פודוליה). גמר את האוניברסיטה בקיוב. בשנים 4–1980 – רופא בבוגופול; 1984–1920 – בייליסבטגראד, מיסד שם חברה למלחמה בשחפת. 1894 – ממיסדי הקואופרטיבים הראשונים של בעלי־המלאכה ברוסיה; מיסד האגודה הראשונה ברוסיה להגירה; ציר הקונגרסים הציונים ה־6 וה־7 וציר ועידת מינסק. 1918–1920 – יו"ר העיריה וועד הקהלה בייליסבטגראד.

2–1920 – יו“ר ועד הקהלה היהודית באודיסה, חבר מרכז ציוני אוקראינה מ־1922 בארץ־ישראל. עד 1932 ראש ההסתדרות הרפואית בא”י, עורך “הרפואה”. נפטר כ“ז חשון תרצ”ו (1937).

את הד"ר יוסף בן אברהם שטיין הכרתי מתקופת הקונגרס הציוני הראשון, ולנגד עיני עברה עסקנותו המסועפת משנת 1897 ועד שנות חייו האחרונות.

מלא כוח עלומים התמסר הרופא הצעיר בכל חום לבו לעבודה הצבורית, ובכל מקום הבליט מתוך גאוה לאומית את המגמה הציונית. והמלחמה היתה נטושה אז לאורך כל החזית: צריך היה להלחם בפנים המחנה עם מתנגדי הציונות הרבים, עם מחרימי הלשון העברית והתרבות הלאומית, צריך היה לכבוש את הקהלה העברית, את המוסדות החנוכיים, התרבותיים והסוציאליים, שנתקיימו בכספי התורמים היהודים, אך בראשם עמדו מנהיגים ועסקנים מן המתנכרים לתנועה הציונית – “הריאקציונית והשוביניסטית”. ובחוץ צריך היה לנהל מלחמה מתמדת עם הממשלה הצארית נגד קפוח זכויותינו.

בימים ההם עוד לא היתה לנו פקידות בשכר, וכל העסקנים עבדו מתוך התנדבות גרידא. והד"ר יוסף שטיין צעד בראש המחנה הציוני, היה הולך מאספה לאספה בבתי הכנסיות, במועדונים, בנשפים הציוניים.

יצאו לו מוניטין כרופא מנוסה ודיאגנוסטיק מצוין. על דלתות ביתו צבאו עשרות חולים, אבל אם נזדמן אליו אותה שעה עסקן ציוני בענינים צבוריים היה הרופא דוחה בשבילו את חוליו.

עם היותו עמוס עבודה רפואית, מצא לו ד“ר ש. זמן להשתתף באספות הפומביות, בישיבות המצומצמות של ועדי מוסדות צבוריים שונים, לקחת חלק באופן פעיל בלשכה הציונית כאחד מסגניו של מורשה הגליל הציוני זאב טיומקין, ליסד חברה למלחמה בשחפת, לשמש כיושב ראש לעיריה ולועד הקהלה בייליסבטגראד, ואחר כך כיו”ר ועד הקהלה באודיסה, לארגן את הקואופרטיבים הראשונים ברוסיה, להיות ציר הקונגרסים הציונים (הששי והשביעי) ולהיות ציר ועידת ציוני רוסיה במינסק. שנים אחדות ערך את הירחון הרוסי “סיוניסטסקויה אובוזרניה” (השקפה ציונית). אמנם, בין חברי המערכת נמנו זאב טיומקין, ד“ר קניבסקי וכותב הטורים האלה, אולם הרוח החיה בין חבר העורכים היה הד”ר שטיין.

ימים על לילות ישב על התורה ועל העבודה. “ביד אחת” כתב וערך את הירחון הציוני, ו“בידו השניה” – מלון לטיני־רוסי של רפואות, ובצותא חדא הוציא מתחת ידו לוח רפואי ברוסית (במשך 8 שנים) וכתב עשרות מאמרים רפואיים וחוברות מחקר מקצועיות ברוסית.

בקונגרס הששי, בשעה שהתגלע הפרץ בין ציוני־ציון ובין האוגנדיסטים, הלך הד“ר שטיין אחרי “אומרי ההן” ועבר למחנה האוגנדיסטים, ובשנת 1905 היה אחד המיסדים הראשונים של חברת “יט”א” ברוסיה, שאליה נספחו האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, אך בהיותו מראשי התנועה הטריטוריאליסטית הביט על אוגנדה ועל כל שאר הטריטוריות כעל “מלון לילה”.

עברו שנים מספר והטריטוריאליזמוס לא נתן פתרון מהיר לשאלת ההגירה ההמונית. הד"ר שטיין בעל הטמפרמנט הער, שהיה רגיל לעסוק בעבודה מעשית וליצור מפעלים קונסטרוקטיביים, עלה לראשונה באביב שנת 1914 לארץ־ישראל.

היריבים האידיאולוגיים (ד"ר שטיין הטריטוריאליסט וכותב הטורים האלה – מציוני־ציון) נפגשו שוב על אדמת המולדת והשלימו ביניהם, וכל הוכוחים החמים על אוגנדה ועל חפוש טריטוריה מחוץ לארץ־ישראל נשכחו מן הלב.

ד"ר שטיין עבר את הארץ לארכה ולרחבה. הלב הציוני החל לפעם בקרבו כבימים הראשונים, והוא החליט להשתתף באופן פעיל בבנין הארץ.

הוא עשה אז בארץ שבועות מספר ותיכן תכנית לייסד מושבה גדולה על ידי ציוני ייליסבטגראד. לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בינואר 1915, בראש משלחת ציונית מייליסבטגראד, לשם הגשמת המפעל ההתישבותי באמת־מדה רחבה. בשובו לרוסיה הדפיס ב“ראזסוייט” מכתב גלוי, הכריז על שובו למחנה הציונים ופנה בקריאה חמה לכל חבריו הטריטוריאליסטים להסתפח לציוני־ציון. מכתבו הגלוי הכה גלים.

הספקתי לקבל ממנו כמה מכתבים מייליסבטגראד, בהם הודיעני על נצחונותיו בדרך להגשמת תכנית ההתישבות הרחבה, אולם בינתים פרצה מלחמת העמים, והד"ר שטיין נשאר ברוסיה.

ארבע שנים רצופות נפסק הקשר בינינו. אך כבר באניה הראשונה הבאה מרוסיה “רוסלאן”, בתחלת 1919, קבלתי מכתב מד"ר שטיין, ובו בקשני להכין לו דירה בתל־אביב, מכיון שהוא מתכונן לצאת מאודיסה באניה הקרובה. שלש שנים עכבה הממשלה הסוביטית את צאתו מרוסיה, ורק בשנת 1922 זכה להתישב בעיר העברית הראשונה.

מאז ראיתיו בפעם האחרונה, בשנת 1914, עברו רק שמונה שנים וכאילו נזדקן בעשרות שנים, שערות ראשו ושפמו הלבינו, פניו ומצחו נחרשו קמטים עמוקים, גוו התכופף, קומתו הגבוהה הנמיכה וקולו הצלול והעז נחלש. גם מלבושיו בלו מזוקן, והרי הד“ר שטיין היה תמיד מהודר בלבושו. מנכסיו הרבים לא נשאר כלום. בני ביתו התפזרו בבלגיה וברוסיה, ואשתו גם היא עברה לברוסל. בערוב יומו בא הד”ר שטיין לתל־אביב ערירי, רצוץ ושבור מבחינה פיסית, והזקנה קפצה עליו לפני זמנה, ואילו רוחו ומרצו הכביר היו עוד אתו. ואני זוכר אותו בשנת 1922, כשהוא יושב שעות ארוכות על “שפת ילדים”, על המלון של גרוזובסקי ולומד עברית בשקידה והתמדה.

והדברן המושבע נשתתק – לא פתח פיו באספות ובישיבות, כי לא רצה לחלל את כבוד הלשון. זאת היתה גבורה נפשית שלא רבים מחוננים בה. כשרונותיו הטובים וחריצותו המיוחדת עמדו לו גם בשנות העמידה, ולעת זקנותו שלט בלשון העברית בדבור ובכתב, עד כדי כך שבשנים האחרונות היה עורך את הירחון “הרפואה” בעברית וכתב מאמרים מדעיים בעברית.

הרוח של עסקנות ערה שבה אליו. נעשה פעיל בהסתדרות הרפואית ועמד כעשר שנים בראשה, היה חבר ועדת הבקורת של הברית העולמית של רופאים יהודים, יסד מטעם ההסתדרות הרפואית שתי מרפאות צבוריות בתל־אביב והיה חבר מועצת ברית הציונים הכלליים עד יומו האחרון.

שנה ורבע לאחר שהמות גזל ממנו את אשת נעוריו, – מת מיתה חטופה בחדר־עבודתו, בחצות הלילה, גלמוד וערירי בלי שיהיה על ידו מישהו מבני משפחתו, מקרוביו וממכיריו הרבים.

סייפא וספרא

מאת

דוד סמילנסקי

---

שׁ בֶּן–צִיּוֹן

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בי“ג כסלו תרל”א בטלנשטי (ביסרביה). מחשובי הסופרים העברים ומראשוני המחנכים בשיטת “עברית בעברית”. ממיסדי הוצאת “מוריה” (עם ביאליק ורבניצקי) ומחבר ספרי למוד (“בן עמי”, “במשעול” ועוד). בשנת 1905 עלה לא“י. מראשוני תל־אביב ומעסקניה, ובמשך זמן מסוים – סגן ראש ועד תל־אביב. מלבד ספוריו ושיריו המקוריים, תירגם לעברית את “וילהלם טל” לשילר, “הרמן ודורותיאה” לגיטה, “ארץ אשכנז” ושירים רבים אחרים להיינה. ערך והשתתף בעריכת כמה כתבי־עת ספרותיים (“העומר”, “האזרח”, “בוסתנאי”, “החנוך” ו“מולדת”). טיפל גם בהיסטוריוגרפיה של תל־אביב. נפטר בכ”ז אייר תרצ"ב. על שמו – “שדרות ש. בן־ציון” בתל־אביב.

הוא היה לא רק איש הספרות, אמן בחסד עליון, מאלה שההשגחה חוננה אותם בעין מעמיקה ראות, בנפש פיוטית ובלב מלא רגש – אלא גם איש החברה, עסקן צבורי בעל מעוף, החש את דופק הזמן וער לכל תופעה צבורית. הוא נמנה על קבוצת בעלי הדמיונות הראשונים, שהעיזו לתכן תכניות על יסוד נקודת ישוב עירונית יהודית – תל־אביב – והוא השתתף שנים רבות בעיצוב דמותה הגשמית והרוחנית של נקודה זו. ש. בן־ציון היה זמן ידוע שופרה הספרותי של תל־אביב ושל מניחי היסוד האזרחי שלה. בזכרוני נחרת האיש כ“סייפא וספרא”, כפייטן יפה־רוח מצד אחד וכלוחם צבורי שנון מצד שני.

את ש. בן־ציון המספר הלירי, שספוריו – וביחוד הספור “נפש רצוצה” – לקחו לב ונפש, ידעתי עוד מן הגולה. אולם פנים הכרתיו רק באדר תרס"ו.

באחת הסימטאות ברובע הערבי “מנשיה” ביפו, פגשתי באחד מערבי האביב, שני צעירים בלוית צינה דיזנגוף ז"ל. משונה קצת היתה הפגישה: מסביב – צריחות וסלסולי־גרון בנוסח המזרח של תגרנים, נעירת גמלים וחמורים, צהלת סוסים ופרדים, עד אשר “בקעה הארץ” לקולם. ובתוך האנדרלמוסיה הזאת–חוצים להם בקושי העוברים והשבים. וחבורתנו הקטנה נדחקה אף היא לתוך המערבולת, ובקושי רב מצאה את דרכה. לאחר מאמצים רבים הצלחנו להתקרב אל בית משפחת דיזנגוף סמוך לתחנת הרכבת ביפו.

הגברת דיזנגוף הציגה אותי, את שכנה, לפני שני מלויה – גוטמן האב וגוטמן הבן. שניהם היו הדורים בלבושם, זקופי קומה, רעננים ומלאי עלומים, ומתוך כך הייתי קצת במבוכה וקשה היה לי להבחין ביניהם – מי האב ומי הבן. פניו של גוטמן־האב היו יפים, וארשת של פייטן להם.

זו היתה פגישתנו הראשונה. מאז, במשך עשרים שנה רצופות, היינו מזדמנים לעיתים קרובות מאד בעבודה צבורית. ראיתיו בנסיבות שונות ובמצבי־רוח שונים, כסופר וכעסקן וכבונה וכנואם.

זכורני את שמחתו הגדולה, כשבשרתי לו על הגדלת מספר חברי האגודה “אחוזת בית”. אגודתנו מנתה אז כשלשים חברים, שכל אחד מהם הכניס לקופת הבנק אפ"ק ארבעים פראנק על חשבון הקרקע. פני ש. בן־ציון צהלו וקרנו, דרך־אגב הראה לי את החוברת הראשונה של הרבעון “העומר” שהיה מעורכיו, ודיבר ברגש על הנסיון הנועז להוצאת מאסף ספרותי קבוע בארץ־ישראל שיהיה בו מרוח המולדת ומבשורת החדש.

ש. בן־ציון, שהיה מראשוני הסופרים בעלי השם שעלו ארצה בתקופה החדשה, חלם על יצירת מרכז תרבותי וחנוכי בארץ, תלה תקוות רבות בנוער הלומד והאמין באפשרות ליצור פינה עברית אירופית בין חולות ארץ אסיאתית.

חדות הבנין והיצירה הגשמית של ש. בן־ציון הגיע למרום־שיאה, כשזכה להתחיל בבנין ביתו (באב תרס"ט) ברחוב הרצל. באותו זמן נגש גם ליצירה רוחנית – לעריכת הירחון לבני הנעורים “מולדת”, ירחון שנעשה במשך הזמן למכשיר חנוכי ממדרגה חשובה.

בוקר־בוקר הייתי פוגשו בימים ההם כשחבילת כתבי־יד תחת זרועותיו, אץ ונחפז מבית המערכת לבית הדפוס וחזרה. הוא דאג לגורל בית הספר העברי, לחנוך הדור הצעיר ולתחית לשוננו. נחרת בזכרוני משאו שנשא בפני אלפי שומעים באחת האספות הפומביות תחת כפת השמים בחצר הגימנסיה העברית הרצליה, בימי מלחמת העברים נגד חברת “עזרה”, כשזו החלה להחדיר את הלשון הגרמנית והרוח הגרמנית לתוך כתלי בתי הספר העבריים.

בין ראשי הלוחמים היה ש. בן־ציון, אשר חצב בנאומיו להבות־אש נגד הטמיעה הגרמנית. לא היה מן הנואמים המושבעים והשגורים, אבל כל נאום שלו היה עשיר בתכנו ובסגנונו, בחינת מחרוזת של ברקי מחשבה ופניני לשון.

בצד עבודתו הספרותית והחנוכית עסק, כאמור, ש. בן־ציון גם בענינים צבוריים ועירוניים. היה אחד החברים הראשונים בועד תל־אביב ובמשך שנים רבות מילא בו תפקידים חשובים. השתתף באופן פעיל בועדה ליצירת החוקה הראשונה של עירית תל־אביב, שעל יסודותיה הוקמה תבנית העיריה העברית הראשונה. במשך זמן עבודתו כיהן גם כסגן ראש ועד תל־אביב, ובמשך זמן ידוע השתתף בהנהלת ועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב. עבודתו המיגעת וטירדותיו המרובות לא השפיעו על מראהו החיצוני ותמיד היו פניו נראים צעירים ורעננים.

עם פרוץ מלחמת העולם באב תרע"ד, הוכרח ש. בן־ציון יחד עם שאר הנתינים הרוסים, להתעתמן, כדי שתהיה לו הזכות להשאר בארץ. כשראה המודיר איל נפוש (מנהל ספרי תעודות הלידה) את ש. בן־ציון החליט, שאינו למעלה משלשים. לא הועיל הפאספורט הרוסי ולא הועילה גם עדותו של ראש ועד תל־אביב מ. דיזנגוף, שהעידו על גילו הנכון. המודיר עמד על דעתו הראשונה ורשם את ש. בן־ציון בספרי הלידות שהוא בן 28 שנה. רק לאחר שש. בן־ציון הראה למודיר את הרשום באנציקלופדיה, נאלץ להסכים בעל־כרחו שמלאו לו כבר 45 שנה…

כשחלה חובת עבודת הצבא גם על המתעתמנים החדשים, שילם ש. בן־ציון את הכופר הצבאי בסך 1000 פראנק, ולאחר שהוכרז גיוס כללי גם על אלה ששילמו את הכופר במיטב כספם, נרשמנו¹ שנינו (המנוח ואני) כמכונאים ראשיים במכוני המים של ועד תל־אביב. יום יום היינו באים שנינו למקום מכוני המים, בדקנו את המנועים והמשאבות ואת רשת הצנורות, ועל ידי כך נשתחררנו לזמן־מה משרות ה“עמליה” בעבודות הצבוריות בחזית המלחמה.

בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב בניסן תרע"ז נפגשתי עם ש. בן־ציון בפתח־תקוה, ששימשה תחנה ראשונה לגולי תל־אביב. על אף המצוקה הכספית וסבל הנדודים ומאורעות המלחמה, לא נפל רוחו בקרבו, והביט על הכל באופטימיות גמורה ואמונה ובטחון. קיוה והאמין, שפעמי הגאולה והשחרור הולכים וקרבים. ואחר כך – כמה היה שמח לקראת גידולה של תל־אביב. התגאה בזה, שגם הוא זכה לסייע בעבודתו להתפתחותה של תל־אביב. בשעת הפולמוס על הכותל המערבי, התעורר ש. בן־ציון ויצא מוכן למלחמה לטובת הועד “למען הכותל המערבי”. באספות הפומביות התרגש ודיבר בהתלהבות על קדשי האומה ועל הערכים הלאומיים ודבריו הציתו אש גם בלבות השומעים ביחוד מן הנוער. כאחד הקנאים עמד ודרש לא לוותר אף כמלוא נימה על קנינינו הרוחניים ועל שרידי קדשנו העתיקים, המקשרים אותנו עם עברנו הגדול.

ש. בן־ציון אהב אהבה עזה את תל־אביב, ובשנה האחרונה לחייו קיבל על עצמו עריכת ספר גדול על העיר העברית, בצורת הרצאה היסטורית שתקיף את כל קורותיה של תל־אביב במשך עשרים וחמש שנות קיומה. הוא הספיק להכין פרוספקט בהוצאה יפה והדורה, וגם הספיק לכתוב את המבוא ואת הפרקים הראשונים על תל־אביב. ובעצם ימי עבודתו הספרותית חלה; בכל פעם כשרפתה מחלתו התאושש והיה ממשיך לכתוב ולרשום רשימות על תל־אביב. יום־יום היה מעלה על הנייר רשימות חדשות, שדלה מן הארכיון והאמין, שעוד יזכה בחייו לברך על המוגמר.

אולם לא זכה לברך על המוגמר. אחרים המשיכו את אשר החל (עריכת “ספר תל־אביב” עברה אחרי כן לידי הסופר א. דרויאנוב ז"ל, ואף הוא לא סיים אלא את הכרך הראשון).

שבע מכאובים ואכזבות נסתלק מעולמנו. אולם העיר תל־אביב קבעה לזכרו של הסופר והעסקן יפה הרוח שדרות נאות. אשר בצל עציהן ישחקו ילדים ועל ספסליהן ינוחו זקנים בערוב יומם. זכרו של ש. בן־ציון לא יסוף מתל־אביב.

---

יְהוּדָה גְרַזוֹבְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בתרכ“ב (28 פברואר 1862) בפוהוסט, פלך מינסק. בשנת 1887 עלה לארץ־ישראל. מן הראשונים להוראת עברית בעברית, וממחברי תכנית־הלמודים הראשונה לבית־הספר העברי. חיבר ספרי־למוד רבים. תירגם ועיבד הרבה מספרות העולם בשביל הנוער. בעיקר התמסר לבלשנות העברית וחיבר מלונים רבים. עם השלמת ההדפסה של מלונו הגדול, בתרצ”ז, על סף יום־הולדתו ה־75, נתכבד בתואר “אזרח הכבוד של תל־אביב”.

לפני יובל שנים הכרתי לראשונה את יהודה גרזובסקי, שהיה אז מורה במושבה הקטנה עקרון (מזכרת בתיה).

זה היה בקיץ תרנ"א, חדשים מספר לאחר עליתי הראשונה ארצה. מעטים היו בימים ההם אלה שעשו את העברית ללשון חייהם היום־יומית. אפילו המשכילים העברים היו מדברים עם בני משפחתם בלשונות השגורות בפיהם מארצות מוצאם או בלשונות המתהלכות בארץ, לשונות המזרח, לשון הקורפוס הדיפלומטי – – – העברית היתה במקרה הטוב ביותר, לשון בית הספר העברי החדיש שהיה אז עדיין בעצם התהוותו.

גם הנוער הלומד היה נוהג לדבר אחד “מקרא” בבית הספר, ואחד “תרגום” – בבית, עם ההורים.

עול־ימים וחולם־חלומות הייתי בבואי ארצה, ולא מעט נתאכזבתי לשמוע לשונות דור־הפלגה, לאחר שתארתי לי כי בארץ העברים הלשון האחת והיחידה בפי גדולים וקטנים היא – עברית.

בין יחידי הסגולה, שהעברית היתה לשונם בבית ובחוץ, בלי כל סייג והגבלה: אליעזר בן־יהודה (בירושלים) והמורים יהודה גרזובסקי (בעקרון) ודוד יודיליביץ (בראשון־לציון). יתכן, כי בימים ההם היו עוד מתי מספר שהעברית היתה לשון יום־יומם – ואני לא הכרתים.

בצעירותו למד יהודה גרזובסקי בישיבת וולוז’ין. ארצה עלה בשנת תרמ"ז. בשנים הראשונות לבואו ארצה היה פועל פשוט בשדה, שומר בכרמים, עוזר לקצב ומוביל בשר מן האיטליז שבראשון־לציון ליפו, עוזר בחנותו של יחזקאל סוכובולסקי (דנין) ביפו ועובד עבודות פשוטות אחרות. את שעותיו הפנויות מן העבודה המפרכת הקדיש לעניני ספרות ותרבות.

מקורביו ומיודעיו הכירו בו שנועד למטרות יותר חשובות, ובשנת תרמ"ט הוזמן גרזובסקי להיות מורה בעקרון. שנתים עסק בהוראה במושבה נדחת זו. מעקרון עבר לזכרון־יעקב. אולם שמו הלך לפניו ועד מהרה נתפרסם כבלשן, סופר־מחבר ומורה בעל ידיעות עמוקות ורחבות.

באותו פרק זמן החל מפרסם מכתבים מארץ־ישראל בעתונים העבריים בגולה – “המגיד”, “המליץ” ו“הצפירה” – ובעתוני הארץ: “הצבי” ו“האור” (בעריכת בן־יהודה).

מעקרון עבר לזכרון־יעקב, שהיתה אז בבחינת “אם מושבות השומרון”. מעט־מעט החל מגשים את שאיפותיו לשכלול בית הספר העברי ולחנוך הנוער.

היה מן הלוחמים הראשונים להשלטת “עברית בעברית” בכל בתי הספר העברים, שהתקיימו אז בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

בתרנ"ב היה מן היוזמים והמיסדים הראשונים של הסתדרות המורים הראשונה בארץ־ישראל. לעזרתו בא אז חברו המורה דוד יודיליביץ מראשון־לציון, ובכחות משותפים קראו לאספת מורים הראשונה לשם דיון מקיף על בעיות החנוך העברי בארץ.

בימים ההם סבלו מאד בתי ספר העבריים בארץ־ישראל מחוסר תכנית למודים מסוימת, וגרזובסקי הטיל על עצמו את הטורח לחבר תכנית למודים ראשונה לבית הספר העברי.

בשנת תרנ"ג הוציא בהשתתפות אליעזר בן־יהודה ודוד יודיליביץ עתון לילדים “עולם קטן”. העתון יצא אחת לשבועיים, בירושלים, ורכש לו קוראים רבים וגם בחוץ־לארץ. זה היה אז העתון העברי הראשון לילדים.

גרזובסקי כתב כמה וכמה ספורים לילדים “שכיות החמדה”, אף עסק הרבה בתרגומים ועיבודים מספרות העולם, כמו: אנדרסון, דיקנס, מרק־טוין, ז’ול ורן ועוד.

בשנים תרנ“א–תרנ”ו הוציא את ספרי הלמוד “בית ספר” (בהשתתפות המורה ח. ציפרין), ו“הפרוזדור”, ספר לחשבון “המחשב”, ספר למוד למדעי הטבע “ראשית למודי הטבע”.

אחר כך הוציא “אוצר הלמוד העברי”, “אוצר הציורים” ו“הקריאה והכתיבה” יחד עם ש. ל. גורדון. יחד עם יודיליביץ הוציא את “ספר השעשועים” ועם י. י. יחיאלי הוציא את “תרגילי הסגנון” ו“ספר המורה והתלמיד”, ועוד ועוד.

שנים רבות היה סופר קבוע מארץ־ישראל בעתונות העברית בחו"ל, בשמו המפורש ובעילום־שם.

היה מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, והיה הרוח החיה בסניף ואחרי־כן במרכז ביפו.

בתרנ"ט הוזמן כמורה לעברית בבית הספר החקלאי מקוה־ישראל. כאן נאלץ לעמוד במערכת קשה נגד הנהלתו ומוריו של בית־הספר לשם השלטת הלשון העברית בין כתלי בית הספר, כיון שבכל בתי הספר מיסודה של “חברת כל ישראל חברים” (“אליאנס”) ובית הספר של מקוה־ישראל בכללם, היתה הלשון העברית בבחינת לשון זרה. כל הלמודים נלמדו בצרפתית והלשון השלטת בין המורים והתלמידים היתה – צרפתית. העברית היתה כעין בת חורגת.

י. גרזובסקי היה בבחינת “סייפא וספרא”, ושנים על שנים ניהל מלחמה עקשנית בין כתלי בית הספר ומחוץ לתחומיו, כבש עמדה אחרי עמדה וחלק רב לו בנצחונה של העברית בבתי־ספר אלה.

י. גרזובסקי דאג לא רק להקנית העברית לבני הנעורים, כי אם גם לעם. עבודתו בשדה הבלשנות מתחילה בשנת תרס"ג, בה הוציא – בהשתתפות יוסף קלוזנר – מלון־כיס עברי, אשר נפוץ ברבבות טפסים, בעיקר בחוץ־לארץ.

בשנת תרס“ו הוזמן על־ידי מנהלה הראשי של חברת “אנגלו־פלשתינה”, ז. ד. לבונטין, לעבוד כסגן מנהל בנק אפ”ק בבירות (סוריה). במשרה זו שימש עד תרע"א ונתחבב על לקוחות הבנק בעיר זו.

לאחר שש שנות עבודתו בבירות חזר לארץ־ישראל והמשיך לעבוד בהנהלה המרכזית של בנק אפ“ק ביפו עד תרפ”ט.

גם כבנקאי גילה חריצות, זריזות, פקחות וחריפות. רכש לו אמון רב בצבור: כנתין עותומני הוקנו לו זכויות רחבות ברכישת נכסי דלא־ניידי בלי כל הגבלה. וכך נעשה ל“עשיר מדומה” בעל נחלאות גדולות בארץ־ישראל, כיון שעל שמו נרשמו בספרי הממשלה התורכית אלפי דונמים במושבות ובתל־אביב.

הממשלה התורכית וכן ממשלת ארץ־ישראל חשבו את גרזובסקי לעשיר מופלג, ולמעשה היה רק בבחינת שם מושאל לבעלותם של הנכסים העצומים. עם האפשרות החוקית הראשונה הועברו כל הקרקעות על שמות הבעלים האמתיים, בלי כל הפרעה ובלי הוצאות יתירות.

בתקופת מלחמת העמים של 1918–1914 גורש י. גרזובסקי על־ידי הרשות הצבאית לדמשק, ומשם עבר לחיפה. אף שם לא קפא על שמריו. גם בזמן שהשלטונות התורכים עקבו אחרי פעולותיו בשבע עינים, הקדיש גרזובסקי הרבה מזמנו ומרצו לרכישת כמה אלפים דונמים קרקע על הר הכרמל, שהיתה אז קנין הגרמנים.

את הקרקע קנה בעזרת אפ"ק בשביל חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל במחירים ירודים מאד. קרקע זו נמכרה ליחידים, אשר החיו בתום המלחמה את השממה והקימו את “הדר הכרמל”, ועוד כמה שכונות עבריות המתנוססות לתפארה על הר הכרמל. הסלעים והכפים כוסו גינות־ירק, אילנות וחורשות למכביר, והישימון הפך לישוב חי, פורה ומפרה.

גם בימים שגרזובסקי היה שקוע בראשו וברובו בענינים כספיים וכלכליים בבנק, לא שכח גרזובסקי את עניני הספרות והוציא בשנת 1920 בהשתתפות דוד ילין, את המלון העברי, הידוע למדי בחוגי הקוראים העברים.

לאחר עבודתו הפוריה בבנק הלאומי שלנו קרוב לעשרים וחמש שנה הפסיק את שרותו, פרש הצדה ויצא לפנסיה בגלל גילו.

מאז התמסר כולו לתורה ולבלשנות ולמחקר, עבד שנים על שנים בהתמדה בלתי־פוסקת עד שזכה להוציא את המלון הגדול “מלון השפה העברית” ומלונים קטנים שונים. ליחו עומד בו גם בהגיעו לגבורות והוא מקיים במלואו את הכתוב “והגית בו”. נכנס אתה לחדר עבודתו – ולפניך ים של ספרי מחקר ובלשנות מכל הדורות והזמנים, ואיש הגבורות שוחה בים זה כשחיין מנוסה¹ ובדוק, דולה פנינים מפה ומשם, חורז אלמוגים, מעשיר את אוצר ספרותנו ומגדיל את נכסינו התרבותיים.

העיר תל־אביב, שגרזובסקי יושב בה שנים רבות ובה הוא עובד ויוצר את מפעל חייו התרבותי – כיבדה אותו, במלאת לו שבעים וחמש שנה, בתרצ"ז, בתואר “אזרח כבוד של תל־אביב”.

---

מָרְדְכַי בֶּן־הִלֵל הַכֹּהֵן

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בי“ג שבט תרמ”ז (1856) במוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). מראשית כניסתו לעתונות הטיף לחבת־ציון ולתחיה לאומית. היה ציר הקונגרס הציוני הראשון והנואם הראשון בו עברית. עלה לארץ־ישראל בשנת 1907 ומאז תפס מקום חשוב בחיים הצבוריים, התרבותיים והכלכליים. ממטיפי הקואופרציה האשראית וממארגניה. ממיסדי תל־אביב ומראשי עסקניה. ראש המשרד הארצישראלי (שקדם ל“ועד הצירים”) בירושלים. יוזם אגודת הסופרים העברים. במלאת לו 80 שנה, בתרצ“ו, נבחר לאזרח הכבוד של העיר תל־אביב. נפטר בכ”ג כסלו תרצ"ז בחיפה, ונקבר בבנימינה.

סייפא וספרא במלוא המשמע: איש מעשה וחכם־כלכלה רב יזמה, בקי ויודע בהויות העולם ובתכסיסי הבורסה, גדוש אמצאות מסחריות ותכניות פיננסיות, אדם שהשעה היתה משחקת לו רוב ימיו, עשיר. ועם זה: ספרא רבא, שנון העט וקל העט כאחת, חריף ומפולפל, פובליציסטן רב־כשרון וכותב־זכרונות מצוין, עסקן רב־גוני בשטחי כלכלה וספרות.

כזה היה מרדכי בן הלל הכהן וכך ראיתיו.

כשהכרתיו לראשונה – כשלשים שנה לפני מותו – היה הישוב העברי ביפו דל ומצער ביותר (2500 איש) ומציאותו כמעט לא ניכרה בתוך הישוב הערבי והנוצרי שמנה 25.000 נפש. אנחנו, בני העליה הראשונה והשניה, היינו מצטופפים בסמטאות הצרות והמלוכלכות של השכונות הערביות והיהודיות, והיתה לנו הרגשה כאילו נקרענו מעולם התרבות ושקענו בזוהמה. ור' מרדכי בן הלל הכהן, שנחשב על האמידים, לא יכול להשלים עם הדירות המזוהמות שבשכונות “מנשיה”, “נוה שלום” ו“נוה צדק”, – והתישב עם משפחתו במושבה הגרמנית הסמוכה ליפו. בימים ההם היה זה “מאורע חשוב”, והדירה הארעית¹ של משפחת מ. הכהן נעשתה לנקודה מרכזית לעסקנים, לסופרים, למורים, לאנשי הרוח והכלכלה.

שתי משפחות “מרכזיות” היו לנו בימים ההם ביפו: משפחת דיזנגוף ומשפחת ליבונטין, ושתי משפחות “מרכזיות” היו במושבה הגרמנית שמחוץ ליפו: משפחות מרדכי בן הלל הכהן ואליהו ברלין.

כל פעם שביקרתי בביתו של מ. הכהן, מצאתי שם פנים חדשות. אנשים בלי הבדל מעמד ומפלגה היו באים להתחמם לאורו של האיש החביב והנוח לבריות, לשמוע מפיו דבור מעודד, לשוחח עמו על עבודתנו הישובית, ליטול עצה מפיו על מפעלים כלכליים ותרבותיים, וגם לשמוע קצת מילתא דבדיחותא. כי את דבריו היה מתבל תמיד בהומור ובחיוך, ומפעם לפעם היה מעניק לבני שיחתו מאוצרו הרב פתגמים, משלים, ספורים קלים, חדודים מהויות העולם היהודי וביחוד מן המשטר הצארי ברוסיה שהיה בקי בו מאד.

ונושאי השיחה בימים ההם: הסכויים של החברה לבנין בתים “אחוזת בית”, עניני מסחר ותעשיה, חקלאות וקואופרציה, הגמנסיה העברית הבת־יחידה “הרצליה”, בית הספר לבנות ובית המדרש למורות מיסודם של ועד חובבי ציון, הצעות לשפור העתונות העברית, הוצאת “קהלת”, הירחונים “החנוך”, “מולדת” וכו'.

והיכן לא היתה ידו של מרדכי בן הלל? הוא היה אחד המיסדים הראשונים של חברת “עתיד”, אשר הקימה בשנות 1905–1906 בתי־חרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה, ובעת ובעונה אחת פתח יחד עם גיסו פבזנר בית מסחר גדול בחיפה, והתענין גם בגורלו של בית החרושת ליציקה ולמכונות של ל. שטיין ושותפיו ביפו.

בשעה שבית החרושת ליציקה, אשר העסיק למעלה ממאה פועלים יהודים, היה מפרפר בין החיים והמות, הסכים מ. הכהן להטיל על עצמו את הנהלת התעשיה המסובכת. במשך חדשים מספר הצליח לתהות על קנקנו של מפעל תעשיתי זה ורצה להכניס בו כמה תקונים חשובים, וכשלא נשמעו לו, הסתלק. לאחר זמן־מה נסגר בית החרושת ובעלי המניות הפסידו את כל הונם.

ובראשית בנינה של תל־אביב עבדו כל חברי הועד עם דיזנגוף בראשם מתוך התנדבות עסקנית (בשכר היה רק מזכיר אחד), והם חלקו ביניהם את התפקידים הצבוריים. ומ. הכהן העמיס עליו כמה שרותים חשובים, שסייעו הרבה להתקדמות תל־אביב הקטנה.

בשנת תר“ע ותרע”א חיבר מ. הכהן את התקנות הראשונות של תל־אביב, ובאותו זמן ערך גם את ספר־האחוזה הראשון, שבו נרשמו כל הנכסים הפרטיים והצבוריים בתל־אביב ועם זה היה גם גזבר הועד בשנת הבנין הראשונה.

בימים ההם לא היו נוהגים בתל־אביב להביא ענינים שבין אדם לחברו לערכאות הממשלה, אלא כל התביעות הכספיות והסכסוכים שבין הועד תל־אביב ותושבי השכונה, היו מובאים לפני הועדה המשפטית של הועד, או לפני משפט השלום העברי בתל־אביב. ברוב המקרים היה מ. הכהן מופיע כבורר, שופט וסניגור, כמובן שלא על מנת לקבל פרס.

ובשנים ההן לא היתה גם ועדה מתמדת לקביעת שמות לרחובות בעיר, וכשחברי הועד התלבטו בשאלת השמות לרחובות הראשונים היו נמלכים לעתים קרובות במרדכי בן הלל. כשעמדה בראשית תרע“א השאלה בדבר קריאת השדרות הראשונות על שם הברון בנימין רוטשילד, הטיל הועד על דיזנגוף וכהן לנסח את המכתב לבארון רוטשילד, ואת המכתב מסרו לידי מר ז. גלוסקין, שיגישו לבארון בעת ביקורו בפאריס. בכל הענינים הספרותיים ועריכת תזכירים לממשלה, למוסדות ולאישים חשובים היה דיזנגוף נמלך בדעתו של “היועץ המושבע” מ. הכהן. כשנבחרה בטבת תרע”א ועדת גננות בת שלשה, שצריכה היתה להחליט על בחירת העצים לנטיעות בשדרות רוטשילד ובשאר הרחובות, היה אחד מן השלשה מ. הכהן.

העבודות הספרותיות של תל־אביב היו תמיד נעשות על ידי דיזנגוף ומ. הכהן, והם מצאו ביניהם לשון משותפת תמיד. החוברת הראשונה של “ידיעות תל־אביב”, שיצאה לאור בטבת תרע"ב, נערכה כמעט כולה על ידי מרדכי בן הלל הכהן.

בשנים הראשונות לא היה בתל־אביב כל מוסד בנקאי והתושבים היו מוכרחים לנסוע ליפו, כי שם היו: בנק אנגלו־פלשתינה, בנק עותומני, קרדיט ליאוני, ובנק דויטשה־פלשתינה. מ. הכהן הבין את הערך הגדול שיש לבנק מקומי בשביל התפתחותה של תל־אביב, והוא עיבד, בראשית שנת תרע“ד, הצעה מפורטת ליסוד בנק עירוני של תל־אביב, כדוגמת הבנקים הקיימים בערים הגדולות והמפותחות באירופה. ובעוד הוא שקוע בהגשמת הצעתו החשובה, פרצה, באב תרע”ד, מלחמת העמים. מיד נסגרו כל הבנקים ביפו והוכרז מורטוריום. בעלי הפקדונות לא יכלו לקבל את כספם בבנקים, והמצב הלך והחמיר מיום ליום. ובימים קשים אלה ריכז דיזנגוף מסביבו את העסקנים החשובים מכל השדרות ומכל החוגים, לשם חפוש דרכים להקלת המצב החמור. בין עסקנים אלה נמנה גם מ. הכהן, שנבחר ל“ועד להקלת המשבר”. הכהן השתתף באופן פעיל בכמה ועדות כמו: ועדת הכספים, ועדת החטה, ועדת הקמח וכו'. באופן מיוחד התמסר לענינים הכספיים שסבלו הרבה מאד מפאת סגירת הבנקים. ובשעת חירום זו עיבד הצעה להוצאת פתקאות נייר של מטבעות קטנות בנות פרנק אחד ובישליק אחד (שוויו של בישליק אחד היה 56 סנטים), ומכיון שבתורכיה לא היתה כל רשות לשום בנק או איזה מוסד שהוא להוציא בנקנוטים (זכות זו היתה רק בידי הבנק העותומני), הציע מ. הכהן לועד תל־אביב להוציא פתקאות בנוסחה כזו, שלפיה אין הפתקה בבחינת מטבע של כסף, אלא מעין פקודה לחנויות מכולת, למאפיות, למחלבות ולשאר המספיקים, לתת סחורה בשיעור פרנק או בישליק. ועד תל־אביב קיבל ברצון את ההצעה, ומיד הוציא סריה ראשונה, אחר כך סריה שניה ושלישית בסך כמה עשרות אלפים פרנקים. פתקאות אלו רכשו להם אמון גדול בכל החוגים היהודיים בתוך תל־אביב ומחוצה לה, ואפילו המושלימים והנוצרים היו מוכרים את תוצרתם בשכר פתקאות ועד תל־אביב, והן עברו מיד ליד כמטבע של זהב או כסף העוברת לסוחר וליצרן.

באותו זמן הציע מ. הכהן ליסד קופת מלוה בשביל כל אלה, שהיו זקוקים להלואות קטנות וגדולות נגד בטחונות טובים, כמו: המחאות של בנקים, מכתבי אשראי, ניירות ערך וכו', שבגלל סגירת הבנקים לא באו לידי פרעון. הועד להקלת המשבר הקציב בראשונה לקופת מלוה זו 300 פרנק, ומ. הכהן התנדב לנהל את עניני הקופה בהשתתפות ש. אשכנזי וכותב הטורים האלה. עברו ימים אחדים וקופתנו התרוקנה לגמרי, מפני שהביקוש עלה הרבה על ההצע. אולם ידי מ. הכהן לא רפו, ובהשפעתו האישית הצליח להשיג אשראי בסך כמה אלפים פרנקים בבנקנוטים מחברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק). מלבד זה קיבל הקצבה הגונה מכספי קרן הסיוע האמריקאית, נוסף על כך ריכז בקופת מלוה זו גם את הקרנות של החברה גמילות חסדים “יקותיאלי” ושל מושב הזקנים, ובעזרת המוסדות המאוחדים התבססה קופת מלוה זו ושמשה גורם כלכלי חשוב בשנות 1914–1917.

עם צאת הגזירה הצבאית מאת המפקד הראשי של המחנה התורכי ג’מל פחה בדבר גירוש תושבי יפו ותל־אביב בניסן תרע“ז, נפוצו הגולים, במושבות יהודה, שומרון והגליל. ומ. הכהן עבר עם משפחתו לחיפה, ואם כי חבר העסקנים נתפרד, המשיך מ. הכהן לפעול בעניני ועד ההגירה, ועד החנוך ובשאר המפעלים הצבוריים. באחד הימים – בחשון תרע”ח – השיג מ. הכהן רשיון מיוחד ללכת מחיפה לפתח־תקוה לשם השגת אמצעים כספיים לנפגעי הגירוש החדש, מהגרי יפו ותל־אביב, שהתגוררו אז בחיפה. למזלו של מ. הכהן התחילה עם בואו לפתח־תקוה נסיגה גדולה של הצבא התורכי, אשר חנה בדרום ארץ־ישראל, והצבא האנגלי התקרב בצעדים מהירים לבאר־שבע, עזה, יפו והמושבות שבנגב ויהודה. התורכים נחפזו לעזוב את עמדותיהם הדרומיות ונסו בבהלה לצפון. מ. הכהן מיהר לעבור מפתח־תקוה לתל־אביב יחד עם עוד כמה משפחות של הגולים. לאחר ימים מספר – ביום י“א כסלו תרע”ח – התיצבה משלחת של העדה העברית ביפו בפני המושל האנגלי ומ. הכהן היה ראש המדברים.

לאחר הכבוש הבריטי עבר לירושלים, ואף שם הקים מפעלים כספיים (בנק “הלואה וחסכון”, ועוד) ולקח חלק פעיל בחיי מוסדותיה המקומיים והארציים. זכה לחיים ארוכים בכבוד וברווחה, וגם בימי זקנותו היה ער ותוסס ורענן ורב יזמה ופעולה.

חיים יפים ומלאי תוכן מכל הבחינות. אדם שראה עולמו בחייו וגם השאיר נכסי רוח לא מעטים בצורת מפעלים וספרים. רוב ימי חייו ומעשיו עשה בעיר, אולם מנוחת עולמים בחר לו – בצוואתו – בכפר שקט בשומרון, בבנימינה, רחוק משאון קריה – – –

---

ד"ר חַיִּים הֲרָרִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בתרמ“ג (1883) בעיר דינבורג־דוינסק. בן י”ג נכנס לבית הספר החקלאי במקוה־ישראל. המשיך השכלתו באוניברסיטה בשוויץ. חזר לארץ בשנת 1906. מראשוני המורים בגמנסיה “הרצליה”, חיבר ספרים וכתב מאמרים רבים בעניני חנוך, ספרות ואמנות. היה עסקן פעיל בעיקר בשטחי תרבות שונים. מראשוני הבמה העברית בארץ־ישראל. נפטר בי“ב מרחשון תש”א (13.11.40).

אף הוא, ד"ר חיים הררי, שהלך מאתנו בלא עת – היה מסוג “סייפא וספרא”. מזיגה מצוינה של פדגוג וסופר, איש הבמה ומבקר תיאטרלי דק הטעם, נואם אמן ועסקן צבורי, מן הסוג המעולה, לוחם מלחמה־בשלום להגשמתן של אידיאות נשגבות ועושה עצמו כלי־שרת למטרות נעלות. כזה ראיתיו תמיד וכזה ראוהו רבים.

יליד דוינסק שבארץ לטביה הרוסית. בנו של ר' יונה דוד בלומברג, מראשוני חובבי־ציון ומ“בני משה”, תלמיד־חכם ומחבר ספרים. ובהיותו לבר־מצוה – בתרנ"ח – נשלח ארצה, ללמוד בבית הספר לחקלאות מקוה־ישראל.

מן החניכים היחידים בבית־ספר זה – אשר הרוח הצרפתית שלטה בו – שהביאו עמם “מטען” עברי ושמרו עליו בתוך הסביבה הזרה. אחרי מקוה־ישראל הלך להמשיך את למודיו בשווייץ, ארץ שלא היו בה כל הגבלות לסטודנטים יהודים.

בג’ניבה היה הררי ממיסדיה וממפעיליה של האגודה הציונית האקדימאית “השחר”, שבראשה עמדו שנים מספר גם ד"ר חיים וייצמן ואחרים שנתפרסמו אחרי כן בעולמנו. אגודה זו מילאה תפקידים רבי־ערך בהכשרת הלבבות למען ציון, ובעיקר בוכוחים הפומביים עם הסוציאליסטים, הבונדאים וכל יתר המתנגדים לרעיון הציוני ולנושאי דגלה.

הררי לא היה מאנשי הפולמוס, אלא כל מעיניו שם בספרות ובמדעי החנוך. כאלה ראה את המהפכה העתידה בחיי ישראל, ומיד בסיימו את למודיו חזר לארץ־ישראל. בראשית תרס“ז נצטרף לד”ר י. ל. מטמון־כהן, אשר יסד את הגימנסיה העברית הראשונה ביפו. העדיף הררי את בית הספר העברי הזה, שהיה עדיין בראשית צעדיו, מגשש בדרכו ומעורר אי־אימון והיסוסים – על פני בתי הספר הותיקים והמבוססים של “עזרה” ו“אליאנס”. נמשך אחרי ההעזה ליצור בית־ספר תיכוני עברי ראשון וזכה להיות בין מעצבי דמותו ומתוי תכניתו.

הררי נתחבב עד מהרה על התלמידים, שומעי לקחו, על המורים חבריו־לעבודה ועל הורי התלמידים, שמסרו את גורל החנוך של ילדיהם לאדם תרבותי, שבו התמזגו למזיגה יפה ההשכלה העברית וההשכלה האירופית.

הכרתיו מראשית בואו ליפו, וקשרי ידידות נקשרו בינינו. הוקרתי את מזגו הטוב, את אפיו הנוח, את אצילותו ואת מדותיו הנעלות. לא פלא, שהוא חינך לנו דור שלם של אישים, התופסים כיום מקום נכבד בחברה ובצבור, כי הוא היה המחנך בה"א הידיעה וכל אשר שתו ממעינו – אהבוהו והעריצוהו.

ועם היותו מחנך ופדגוג־אמן – אהב גם את האמנות לכל סוגיהַ, ובעיקר את אמנות התיאטרון. היה בין מניחי היסוד ל“חברת חובבי האמנות הדרמתית” (אחרי כן: “אגודת חובבי הבמה העברית”), היא אם הבמה העברית. להקת חובבים זו – שהצגתה הראשונה, המחזה “היהודים” לצ’יריקוב, הוצגה בי“ד חשון תרס”ז – העלתה אחרי כן על הבמה ביפו ובירושלים שורה של מחזות: “אוריאל אקוסטה” לגוצ’קוב, “אדם, אלהים ושטן” ליעקב גורדין, “הדוקטור שטוקמן” לאיבסן ועוד ועוד. הצגות אלו היו מאורע חשוב בחיי הישוב העברי הקטן, וסללו דרך לתיאטרון העברי.

הררי היה במאי ושחקן כאחד, ובכמה מן החזיונות הגדולים מילא בעצמו את התפקידים הראשיים בהצלחה רבה. את מסרתו התיאטרונית־האמנותית המשיך הררי גם אחרי כן, כאשר התיאטרון והאמנות העברית יצאו מחתולי הנסיונות והחובבות ונעשו למפעלים קיימים ויציבים. הררי עמד בראש מועצת “חוג הבימה” מ־1928 ועד יומו האחרון. כן היה הררי חבר ועד הנאמנים של מוזיאון תל־אביב ומן העסקנים הפעילים בייסוד בית הנכאת הראשון בתל־אביב, יחד עם מיסדו מ. דיזנגוף ז"ל.

ד“ר חיים הררי, ורעיתו יהודית לבית אייזנברג איש ביל”ו (אף היא אישיות רבת פעלים ובעלת זכויות רבות בחנוך ובתרבות, שהיתה לו חברה ובת־לויה נאמנה בחיים וביצירה), היו גם מראשוני הבונים של “אחוזת בית”. זכו תחילה בהגרלה במגרש אשר ברחוב הקרוי כיום “יהודה הלוי” והחליפו במגרש “קרוב יותר לגמנסיה”, ברחוב אחד־העם. בית קטן וצנוע בן 3 חדרים הקים לו הזוג הררי, אבל הבית היה תמיד מלא אורה ושמחת יצירה. בימי מועד היה מתמלא מורים ותלמידים, שהיו בימים ההם בבחינת משפחה אחת. כאן, בבית הזה, טעמו טעם אמנות.

הררי היה מאציל מרוחו ומנשמתו לא רק בשמחות המשפחתיות, כי אם בכל הנשפים והחגיגות של תלמידי הגמנסיה – המוסד שהיה אז במרכז השכונה – היה מראשי הפעילים והמנצחים ויצר אוירה אמנותית וספרותית, לימד כמה תלמידים ותלמידות דקלום שירים וקריאות־הטעמה בתנ"ך.

כידוע, רבו בשעתם מותחי הבקורת על תכנית הלמודים של הגמנסיה “הרצליה”, שמטרתה היתה: “לברוא בית ספר בינוני בשביל המשכילים בעלי אומניות חפשיות, שהתישבו בארץ־ישראל, כדי שיוכלו לתת לבניהם ולבנותיהם השכלה בינונית או להכנס במשך זמן למודם לבית מדרש עליון, ולא יצטרכו לעזוב את הארץ”, ובתכניתה היה כתוב: “בגימנסיה ילמדו את כל הלמודים הלאומיים – תנ”ך, תלמוד, גם תפלות ישראל ולקוטי דינים, אבל הכל לשם הספרות העברית ולא לשם הדת".

אחד־העם, לאחר בקורו בארץ בתרע"ב, הזכיר במאמרו “בין הקצוות” (“השלח”, טבת תרע"ב) את בקורו בגימנסיה של תל־אביב: “נזדמנתי במקרה לאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת” (בתכנית הלמודים העבריים תפסו מקום: תנ"ך ותלמוד בתור למודים מיוחדים, בעוד שתפלות ומנהגי הדת “מסתתרים” בה תחת מסוה הספרות העברית, אולי כדי להרחיק “לזות שפתים”, קורא אתה בתכנית: עברית, קריאה מבוארת, הרצאה, שיחות וכו') ושמעתי את המורה קורא לפני התלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יום הכפורים, דברים מלאי רגש על קדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה, המורה מוסיף ביאור ברוח האמונה המקובלת והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידות עליהם, כי מושגי הדת ומנהגיה לא רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי”. ומפני השמועה למדתי כי באמת גם “תפלות” ממש “מבארים” בשעת “הקריאה המבוארת” ולפני החגים מבארים עניני החג וכדומה”.

אותו שעור שאחד־העם שמע היה של – הד"ר חיים הררי.

חלק גדול משעותיו הפנויות הקדיש הררי גם לספרוּת, המקורית והתרגומית.

כתב, תירגם וערך כמה וכמה דברי ספרות. ערך זמן ממושך את הירחון הפדגוגי “החנוך”, הוצאת הסתדרות המורים בא"י. מתוך זה סייע בשעתן הרבה מאד להשתלמות המורים בפדגוגיה העיונית¹ והמעשית, גם עזר לא מעט לקביעת טרמינולוגיה אחידה בחינוך.

השתתף זמן ידוע גם בעריכת הירחון “מולדת” יחד עם א. לודויפול ועוד.

הוסיף להשתלם כל ימיו, ובשנת 1913 נכנס לפאקולטה לספרות ושפות בסורבונה, והוכתר בתואר “ד”ר לספרוּת" על עבודתו המדעית “הספרות והמסורת” (ספר בן 424 עמודים, יצא לאור בהוצאת “ארנסט לרוא” בפאריס).

בימי שבתו בפאריס היה מקורב לסופרים ולמנהיגים הציוניים שהיו אז בעיר זו: מרמורק, יעקובסון, אדמונד פלג ואחרים.

בימי מלחמת העולם הראשונה נעדר מן הארץ, וחזר אליה ואל מוסד שעשועיו, הגימנסיה “הרצליה”, בשנת 1919.

חזר לתל־אביב, חזר לחיים הצבוריים, לפעולתו הפדגוגית, לעסקנותו הצבורית. היה פעיל גם בתנועת הבונים החפשים. בשנת 1928 נתקדש בלשכת “ברקאי” בתל־אביב ועלה משלב לשלב עד הגיעו לכסא הנשיאות. חמש שנים רצופות (1933–1937) שמש כנשיא “ברקאי”, ורק על פי בקשתו הסכימו הבונים החפשים לשחררו בשנת 1938 מן הנשיאות.

במשך כמה שנים היה העורך הראשון והיחידי של הירחון “הבונה החפשי”, ומאמריו הראשיים בכל חוברת וחוברת היו² נקראים בענין מיוחד על־ידי האחים הבונים החפשים.

בתולדות החנוך העברי בארץ, בתולדות הגימנסיה העברית הראשונה, בתולדות הבמה העברית וכמה מפעלי תרבות אחרים – ישאר שמו של ד"ר חיים הררי כאחד החלוצים והבונים הראשונים.

---

דָּוִד יֶלִין

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בי“א באדר ב' תרכ”ד בירושלים. למד בת“ת ובישיבת “עץ חיים” ובבית הספר של כי”ח. בתרמ“ה נשא לאשה את בתו של ר' יחיאל מיכל פינס. בתרמ”ט פרסם את הספר “מקרא לילדי בני ישראל”, שחיבר יחד עם אליעזר בן־יהודה. באותה שנה פרסם ספר “מקרא לנערי בני ישראל”. וספר גיאוגרפיה על ארץ־ישראל בשם “ארץ אבותינו”. בתרס“א פירסם על־ידי הוצאת “תושיה” בוורשא ספר “מקרא לפי הטף” (ספר התלמיד) וספר “לפי הטף” (ספר המורה). ב”ביבליותיקה עברית" של תושיה פירסם ספר “רמב”ם" שתורגם אחרי כן לאנגלית ולאיטלקית, וספר “הגיטות¹ העתיקות” של ד. פיליפסון שתירגם מאנגלית. מתרנ“ו פירסם ב”המליץ“, במשך שש שנים, “מכתבים מירושלים” וספורי מסעות בארץ־ישראל (מבחר גדול מהם נתפרסם בספר “כתבים נבחרים”, שהוצא בתרצ"ד, במלאת לילין 70 שנה). בתרפ”ז ובתרצ“ט פירסם את ספרו בשני חלקים “חקרי מקרא” למליצת התנ”ך. בת"ש פירסם את ספרו האחרון “תורת שירת ספרד”.

את התואר “דוקטור” קיבל במכון הישראלי לדת בניו־יורק, והתואר “פרופיסור” על־ידי האוניברסיטה בירושלים. נפטר בכ' כסלו תש"ב ונקבר בהר הזיתים.

דוד ילין, שנאסף אל עמיו בכ' כסלו תש"ב, היה מיקירי קרתא דירושלים, חטיבה בלתי נפרדת מירושלים, פרק היסטוריה חשוב של הישוב העברי בארץ ישראל בשני הדורות האחרונים.

הוא היה אמנם יותר “ספרא” מ“סייפא” – בלשן, חוקר, מחנך ומורה, אשר הקדיש את מיטב שנותיו למדע, לחנוך ולתרבות והקים אלפי תלמידים. אבל לא מנע ידו גם מעסקי צבור, מנשיאות וממנהיגות, וגם ממלחמה לדעותיו בשעת הצורך, אף על פי שבטבעו היה מספירת השלום והפשרה והויתור.

“איש ירושלים” – בתואר כבוד זה, אשר בו היו רגילים להכתירו בכל הזדמנות, לא היה מי שישוה לו.

נולד בירושלים ובה נתחנך ואת כל שנות חייו עשה בעיר מולדתו (פרט לשנה אחת, 1925, בה כיהן כמורה במכון הישראלי לדת בניו־יורק והרצה באותה שנה בעברית ובערבית באוניברסיטה “קולומביה” בניו־יורק).

בן ארבע־עשרה ערך והוציא לאור בירושלים דו־שבועון בשם “הר ציון”, שנפוץ בכמה טפסים בכתב־יד. בדפוס ממש נתפרסמה הקורספונדנציה הראשונה שלו, על המצב בירושלים ועל השלג הגדול שירד באותה שנה ב“הלבנון” שיצא במיינץ בשנת 1878. מאמריו של דוד ילין מלפני יובל שנים ערך היסטורי להם לתולדות ירושלים, וראויים להקבץ יחד.

בהיותו בן שבע־עשרה (בתרמ"ב) הוזמן דוד ילין למורה בבית הספר של כי“ח בירושלים ושימש בהוראה בבית אולפנה זה עד תרמ”ט. הוא לא הצטמצם בכתלי בית הספר בלבד, אלא התמסר גם לעבודה צבורית ולהחיאת הלשון העברית ולהשלטתה גם מחוץ לתחומי בית הספר. לשם כך יסד בירושלים – בתרמ“ח – את “ועד הלשון”, שבראשו עמד שנים רבות. באותה שנה יסד בירושלים את הלשכה הראשונה של “בני ברית” בארץ ישראל, ומתרמ”ח ועד יומו האחרון היה פעיל בה, ולבסוף שימש נשיאה הראשי של הלשכה הגדולה בירושלים, אשר תחת חסותה עומדות לשכות בני ברית שבתל־אביב ובחיפה. זמן־מה לפני פטירתו הספיק עוד לחנך שתי לשכות חדשות בפתח־תקוה וברמת־גן.

בין פעולותיו הרבות בשדה החנוך והתרבות יש לציין את בית הספרים “מדרש אברבנאל”, שיסד בתרנ"ב, אשר שימש גרעין לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים.

דוד ילין, שהיה כאמור בעיקר איש הספר, הפסיק מפעם לפעם את משנתו ודאג לישוב הארץ ולהרחבת תחומי הישוב העברי בירושלים. היה מן המיסדים הראשונים (בתרס"א) של שכונות מזכרת משה מונטיפיורי וקרית־משה, שתי שכונות מפוארות המאכלסות כיום מאות משפחות, רובן מותיקי ירושלים.

ובכל שאתה מוצא את גדולתו, אתה מוצא את ענותנותו. איש העם, חביב ונוח לבריות.

מראשית הופעתו על הבמה הצבורית רכש לו אהדה רבה בקרב כל תושבי הארץ. גם בין הערבים והנוצרים רבים היו ידידיו ומעריציו.

הוא היה שקדן ומתמיד, וידיעה רחבה לו בלשונות המזרח והמערב: ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית ועוד. בחקירת הלשון העברית וחקירת שירתה השקיע כשרון ומרץ רב.

שמו הטוב הלך לפניו ויצאו לו מוניטין בכל רחבי העולם, ובעת שנוצרה באמריקה קרן הסיוע ליהודי ארץ־ישראל בתקופת המלחמה הקודמת, נבחר דוד ילין לנשיא הועד.

בזמן מלחמת 18–1914 הוגלה על־ידי המושל התורכי לדמשק ונשא בדומיה את סבלו יחד עם כל אחיו הגולים. בחשון תרע"ט חזר לירושלים, וחידש ביתר מרץ את עבודתו הצבורית. אותה שנה נבחר לראש ועד העיר ליהודי ירושלים.

עם הוסד ארגון “האזרח” מיסודו של דיזנגוף, היה דוד ילין מן הראשונים שנענו לקריאתו ושנים אחדות היה חבר הועד המרכזי ומראשי סניף “האזרח” בירושלים.

ממשלת ארץ־ישראל בחרה בילין לחבר המועצה המיעצת שלה. במועצה זו כיהן יותר משלש שנים עד תרפ"ג, ובזמן כהונתו זו תבע בעוז ובגאוה לאומית את זכויות הלשון העברית כאחת הלשונות הרשמיות המתהלכות בארצנו. באותם הימים עסק בשאלת חוק ההתאזרחות ועוד בכמה בעיות חשובות הנוגעות לעניני הארץ כולה.

בתר“פ יסד את החברה לחקירת ארץ־ישראל והיה נשיאה עד תרצ”א, ובשנים תר“פ–תרפ”ה היה סגן ראש עירית ירושלים. משנת תר“פ עד תרפ”ט היה נשיא אספת הנבחרים הראשונה, ובשנת תרפ"ד נבחר לראש הועד הלאומי.

מתלמידיו של אהרון הכהן היה – רודף שלום ומוחל על כבודו. אולם ברגע שהעיז מישהו לפגוע בקדשי האומה הישראלית ובנכסי התרבות העברית, התאזר עוז וגבורה והרים את דגל המלחמה והקריב את עניניו הפרטיים לשם כבוד ישראל ועם ישראל.

סופר וחוקר רבגוני: עסק בחקירת התנ"ך ומפרשיו המרובים, בחקירת תורת השירה הספרדית והדקדוק העברי², בחבור ספרי למוד ושמוש (מלונים), בכתיבת זכרונות ופרקי הואי, וגם מצא לו שהות לתרגום האגדות הערביות “אלף לילה ולילה” בסגנון עברי קלסי.

משנת 1926 ועד יום פטירתו הרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, וחשף את אוצרות השירה העברית בתקופת ספרד.

סגנונו בספריו ובנאומיו³ היה מנופה וצלול, בלי סלסולי מליצה, פשוט ובהיר כמוהו. ניב שפתיו הצטיין במבטא מיוחד משלו שלא רבים יכלו לחקותו. בתוך דבורו קל היה להבחין בין האותיות א' ע' ס' וש' שמאלית, כ' וק' וכו'. כל הברה וכל אות יצאו מפיו מתוך הטעמה מזרחית ערבה לאוזן.

ליצני הדור אמרו עליו ש“ישב על תריסר כסאות”, אולם באמת ידע את סוד הקמוץ והעבודה שהם נחלת מעטים.

נזכר אני במומנט חשוב מאד שאירע באחד הערבים, חדשים מספר לפני פטירתו, בעת שהבונים החופשים התאספו במערת צדקיהו בירושלים לשם סדור טכס בחירות הנשיא הגדול של הלשכה הלאומית הגדולה בא"י – את ר' דוד ילין.

לאספה זו התכנסו כמה מאות בונים חופשים יהודים, נוצרים וערבים, בהם כמאה קצינים של הצבא הבריטי בעלי דרגות שונות.

הנשיא הגדול ר' דוד ילין עמד על רגליו שעה ארוכה ונשא את נאומו על ירושלים, על מערת צדקיהו ועל הבונים החפשים. מתחלה דיבר עברית, אחר כך עבר לאנגלית ולערבית. דבורו בכל שלש הלשונות היה שוטף ומסוגנן בצורה ספרותית מלוטשת.

כל הקהל הרב עמד על רגליו והקשיב מתוך חרדת קודש ויראת הכבוד לדברי הנואם הנערץ, שדיבר בבת אחת בשלש לשונות אשר שלט בהן שליטה גמורה כבשפת אמו. זה היה מחזה מרהיב עין, נדמה היה כי כהן גדול עומד על הדוכן ומברך את צאן־קדשו.

למרות גילו וחולשתו הגופנית לא פסק מלהרצות עד יומו האחרון את הרצאותיו באוניברסיטה. פרסם שורות מאמרים, עסק במחקר, השתתף בעבודה צבורית מסועפת והיה ער ופעיל כבימי עלומיו. אצילות רוחו וסגולותיו הנפשיות עמדו לימינו בכל דרכו הארוכה עד הסתלקותו מעולם החיים.

---

מֹשֶׁה סְמֵילַנְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד ז' אדר תרל"ד בכפר טלפינו פלך קיוב. משנת 1890 בארץ־ישראל. תחילה – פועל חקלאי בראשון לציון וחדרה. מ־1893 בעל כרם ופלחה ברחובות. עסק בהתנדבות גם בהוראה, חבר “בני משה” מיסודו של אחד־העם. בשנת 1900 ממיסדי התאחדות המושבות, ובימי מלחמת העולם ממנהלי ההתאחדות הזאת. בשנת 1918 חבר פעיל בועד ההתנדבות לגדוד העברי, חייל בגדוד העברי. אחרי מלחמת העולם פעל בגאולת קרקעות. נשיא התאחדות האכרים ומנהיגה. לאות הכרה הוציאה ההתאחדות במלאת לו ששים שנה את כתביו, ב־12 כרכים. ובני בנימין יסדו על שמו את כפר משה.

פעולתו הספרותית (מאמרים פובליציסטיים) החלה ב־1898. ספורים החל מפרסם בשנת 1906. ראשון לתאור חיי הערבים בספרות העברית החדשה. מיסד ועורך השבועון “בוסתנאי” (1929–1939).

משה סמילנסקי הוא מן האישים הטפוסיים ביותר של “ספרא וסייפא”, חולם ולוחם. רומניסטן ומספר פופולארי מאד שקנה לו שם בספוריו מחיי הערבים, פובליציסטן רב־כשרון שלדבריו מצפים המונים – ועם זה מנהיג ועסקן כביר השפעה, אדם שכתב כמה פרקים מצוינים בתולדות ההתישבות החדשה בארץ ושהוא עצמו היה אחד הגבורים הראשיים בהיסטוריה הזאת, אחד מראשוני החלוצים, מקודחי חדרה וממחיי הישימון.

לא על משה סמילנסקי הסופר ואיש הרוח ארשום כאן את דברי הערכה, אלא כמה שרטוטי זכרונותי על ראשיתו של משה סמילנסקי החלוץ וסולל הדרך, איש היזמה והמעשה. כבן משפחתי ידעתי את האיש מילדותו, ועד ראיה הייתי לדברים המסופרים ברשימתי זו.

אביו של משה סמילנסקי, ר' שמעיה ז"ל, היה בעל־אחוזה, בעל משק כפרי גדול, שהשתרע על שטח בן עשרות אלפי דונמים באוקראינה הדשנה והפוריה. הילד משה גדל בין השדות הנרחבים ואהב את הכפר ואת השדה.

בהיותו כבן חמש־עשרה ביקש להכנס לבית־הספר לחקלאות בעיר אומאן, פלך קיוב; אולם באותו זמן התחיל הנער גם לחלום את חלום התחיה של המולדת העתיקה. אביו עלה לארץ־ישראל (בשנת תר"ן) על מנת לתור אותה וללמוד את תנאי התישבותה, שהה בה כמה חדשים, ובשובו הביתה מסר את רשמיו על הישוב הישן (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) ועל הישוב החדש (גדרה, ראשון לציון, זכרון יעקב וכו'), והרבה לתאר את גבורת הבילויי"ם על שדמות ציון. הנער משה הקשיב בחרדת־קודש לספורי אביו, ולבו נמשך לארץ־אבות.

אחרי היסוסים נפשיים החליט משה לבטל את מחשבתו הראשונה על למודים בבית הספר החקלאי שבאומאן, ויביע את רצונו לעלות לארץ־ישראל. מלחמה קשה היתה לו עם הוריו, וביחוד עם אמו, שהתנגדה לרצונו של הנער הרך, אולם משה עמד בכל תוקף על דעתו.

בראשית תרנ"א עזב משה סמילנסקי את בית הוריו ואת הכפר שבו גודל מילדותו, ויסע ביחד עם אביו לייליסבטגראד על מנת להלוות לזאב טיומקין, שהתעתד לעלות לארץ־ישראל כבא־כח מטעם ועד חובבי־ציון. נסיעתו של טיומקין נתאחרה לשבועות אחדים, ומשה סמילנסקי (שהיה אז כבן שש עשרה) לא הסכים לחכות. עם קבוצה קטנה של עולים מבוגרים הפליג באניה מאודיסה ליפו.

תחלה חשב להכנס כתלמיד לבית הספר החקלאי במקוה־ישראל; אולם כשנוכח כי לשון־הלמודים באותו בית־הספר היא צרפתית, חזר בו ובחר לעבוד כפועל יומי בכרמי ראשון־לציון.

זוכר אני את הרושם הכביר שהיו עושים עלינו, בני משפחתו, המכתבים שהיו מתקבלים מאתו מראשון־לציון. היינו שותים בצמא את תאוריו היפים מן הארץ: על השדות והכרמים, על הרי יהודה, על תחית הלשון העברית, על ראשוני המתישבים, חלוצי האומה הישראלית, על העבודה העברית, ועל כל המתרחש שם.

באחד מימות החורף תרנ“א נפגש אביו שמעיה עם הרב יעקב מזא”ה ז“ל, ותוך כדי שיחה הראה לו את מכתבי בנו מארץ־ישראל. הרב מזא”ה שאל לגילו של כותב המכתבים, ואמר: “זה הקטן גדול יהיה. צעיר זה עתיד להיות סופר בישראל”.

החלוץ הראשון של משפחתנו, משה סמילנסקי, המשיך את תעמולתו במכתביו הנמרצים, ודבריו שיצאו מלב חם נכנסו אל לבותינו – בני־הנעורים ממשפחתו; ומקץ חצי־שנה, בתחילת אייר תרנ"א, התגייסנו גם אנו (הנערים זאב, מאיר ודוד סמילנסקי, וגם אחותנו שפרה ז"ל), נפרדנו מבית הורינו ועלינו אל הארץ על מנת לחיות ולעבוד בה.

אם כי לא היה הפרש גדול בגילנו, הבטנו אנחנו על משה – בן השבע־עשרה – כעל ראש החבורה.

על פי השפעתו קנה ר' שמעיה אביו כאלף דונם אדמה בחדרה, ואחרי עשותו אתנו כחדשים חזר הוא לרוסיה לשם הנהלת משקו הגדול יחד עם שאר בני משפחתנו.

כולנו הנערים עבדנו מתוך חדות־יצירה כשכירי־יום בכרמי ראשון־לציון, ואחותנו הצעירה והמפונקה שפרה כבסה את הלבנים, בשלה, אפתה לחם ועשתה את כל עבודות הבית. העבודה החקלאית לקחה אותנו שבי. חכינו ליום שנזכה לעלות בין החלוצים הראשונים על אדמתנו במושבה החדשה חדרה.

מר יהושע חנקין יעץ לנו שלא לעלות על הקרקע ולחכות עד שיבצע את ענין קבלת שטרי־המקנה על נחלתנו ועד שישיג את הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. מקץ חדשים אחדים ללא תוצאות חיוביות ניתנה פקודה ממנהיגנו משה סמילנסקי לעזוב את ראשון־לציון, ובאב תרנ"א עבר המחנה שלנו לחדרה הרחוקה מישוב אדם.

הדרך היתה ארוכה וקשה, מלאה אבני־נגף ומכשולים, גשרים וכבישים טרם יהיו אז בארץ, ואנחנו עברנו נחלים זורמים בעגלות טעונות משא כבד. עתים שקעו העגלות בבוץ עמוק שכיסה את הגלגלים; עתים טבעו במי הנחלים, ועתים שקעו בחול. מקומות רבים זרועים היו אבנים גדולות שחסמו לפנינו את הדרך. עגלה אחת היתה נהוגה בידי משה סמילנסקי והשניה על־ידי אחד מאכרי פתח־תקוה. שתי העגלות, רתומות לשני צמדי סוסים, התנהלו בכבדות במשך שני ימים ולילה אחד, עד בואנו לחדרה.

העולים הראשונים התישבו ב“חאן” הידוע – בנין עתיק וחרב שלא הצטיין בנוחיות מודרנית, ואנחנו – “גדוד הכובשים” – עם “המצביא” הצעיר משה סמילנסקי בראש בחרנו לנו גבעת חול שוממה, במרחק קילומטר אחד מן ה“חאן” המיושב. הקימונו לנו על הגבעה הבודדה צריף עץ והתישבנו בו ישיבת־קבע.

הצריף הלך ושקע יום יום בתוך החול, והמטות לא עמדו על רגליהן, כי אם השתטחו על פני החול. בקיץ הציק לנו השרב הגדול, ובחורף קפאנו ורעדנו מצנה ומטחב. הגשמים העזים נתכו על ראשינו וחדרו לתוך מעוננו. אורחים בלתי־קרואים – נחשים, עקרבים, ומרבי־רגלים היו באים אל צריפנו לעיתים קרובות. ערב ערב, שעות ארוכות, היו מקיפים אותנו תנים רבים, כאילו בקשו את קרבתנו, ויללתם לא היתה ערבה לאוזנינו. נוסף על “אורחינו” אלה הדריכונו מנוחה לילה ויום מחנות זבובים, דבורים, יתושים, פרעושים, פשפשים, וכל מיני רמשים ושרצים, ש“התידדו” אתנו למורת רוחנו.

הכינונו לנו חמרי־בנין להקמת בתי אבן; אולם ההשתדלויות לפני הרשות התורכית להשגת הרשיונות לבנין לא הצליחו. פעם בפעם היינו מובילים “שי למולך” – הקרבנות והמנחות נתקבלו בסבר פנים יפות, לפי המסורת הפקידותית של השלטונות התורכיים; אולם הרשיונות היו ממנו והלאה.

קבלנו באהבה את יסורינו הרבים ולא התרעמנו בפני “מצביאנו” הנועז, שעמד בגבורה על משמרתו ולא נרתע לאחור.

אולם הקדחת הממארת תקפה אותנו בלי הרף, ויותר מכולנו התענה בקדחת הצהובה משה סמילנסקי עצמו. באותו זמן התפשטה בסביבתנו מגפת החלירע. החאן התרוקן מתושביו, והצריפים עם האהלים, שהיו מיושבים על ידי משפחות חנקין, פינברג, סמסונוב, סלוצקי ואחרות, התרוקנו אף הם. כולם נוגעו בקדחת הצהובה והוכרחו לעזוב את חדרה.

שבועות אחדים היינו נתוקים מנקודות הישוב העירוני והכפרי ונמצאנו כבתוך הסגר, אין יוצא ואין בא. צרכי המזון וחמרי הדלק אזלו, גם האמצעים הכספיים אפסו לגמרי. מנהיגנו משה היה מעודד את רוחנו הנכאה, ועל־פי פקודתו לא זזנו מעמדותינו.

אחד מחבורתנו שנמנה על משפחתנו, ברוך לדיז’ינסקי, הצליח, אחרי מאמצים רבים, לעשות את קפיצת הדרך ולעבור בשלום דרך ההסגר התורכי. בעזרתו נוצר קשר זמני עם מפקדנו משה, ובכל יומים היינו מקבלים מזון והשגנו גם את האמצעים להוצאות הדרך המסוכנת. המצב החמיר יותר ויותר, ואחרי הסבל הממושך ניתנה פקודה להכון לדרך.

קשה היתה עלינו הפרידה מן הגבעה ומן הצריף שנתקשרנו אליהם, בחבלי יצירה; אולם – פקודה היא פקודה. ארזנו את חפצינו, ובמפח־נפש יצאנו את חדרה ושבנו, לאחר טלטולים רבים בתחנת ההסגר, אל תחנתנו הראשונה: ראשון לציון.

חדשים ארוכים התענה משה בקדחת החדרתית וחייו היו בסכנה גדולה.

בקיץ תרנ“ב בא, בפעם השלישית, האב שמעיה בלוית אמנו רחל, ולאחר שראו את כשלונותינו בחדרה, החליטו לשים קץ לנסיונותינו החלוציים. ההורים דרשו מאתנו לשוב לרוסיה, בקשו לעשות ליקוידציה למפעלנו ההתישבותי. אולם משה סמילנסקי, אם כי היה אכול קדחת, עמד בכל תוקף על דעתו ולא נעתר לבקשת הוריו. תשובתו היתה קצרה ונמרצת: “לא אלך ולא אזוז מפה, איני יכול”… באב תרנ”ב יצאו ההורים את הארץ ולקחו אתם את שני הנערים הצעירים שבצעירים, ומשה סמילנסקי נשאר בארץ להמשיך את מלחמתו הקשה בפגעי הישוב.

נער רך בשנים עלה משה סמילנסקי אל הארץ, ובמשך יובל שנים נשא על שכמו את סבל הישוב ואת סבל הצבור. מן הכפר האוקראיני בא אל הארץ ויך את שרשי חייו בכפר העברי. יחד עם אחיו האכרים הוא עוסק בחקלאות עד היום. הוא עובד בכרמו ובפרדסו ומנהל בהצלחה וברוב דעת־המקצוע את המשקים החקלאיים של מתישבים חדשים. את מיטב כחותיו ואת מיטב שנותיו ומרצו הקדיש לעמו, לארצו ולספרותו. את כל חייו קשר משה סמילנסקי עם הקרקע ועם גאולת הארץ, ויזכה לראות בעיניו אתחלתא דגאולה. הוא זכה לעבוד שכם־אחד עם רבבות אכרים ופועלים, מאחינו, המרוים בלשדם את אדמת המולדת.

וגם היום, בהתקרבו אל סף השבעים – עוד כחו אתו. המרץ וההתמדה מלוים אותו על דרכו, וכאז כן עתה הוא רב פעלים ורב־יכולת בשדה החקלאות, גאולת הארץ, הצבוריות והעתונות. חוט היצירה הולך ונמשך – –

---

פְּרוֹפֵיסוֹר יוֹסֵף קְלוֹזְנֶר

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בר“ח אלול תרל”ד באולקניקי (פלך ווילנא). בשנת 1902 הוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה” באוניברסיטה של היידלברג. בשנים 8–1907 - מרצה בישיבת אודיסה. בשנים 19 -1917— דוצנט באוניברסיטה של אודיסה.

עסקן ציוני מנעוריו. ציר בכמה קונגרסים ציוניים, חבר הפרקציה הדימוקרטית. בשנים 3־4– 1903— ראש ועד “ציוני ציון” למלחמה בהצעת אוגאנדה. במשך כמה שנים חבר ועד חובבי־שפת־עבר באודיסה. בשנים 1909 –1918 — חבר הועד האודיסאי.

בקורו הראשון בארץ־ישראל היה בשנת 1912. מ־1919 ישיבתו קבע בארץ־ישראל. מ־1926 — פרופיסור באוניברסיטה של ירושלים, חבר הסינאט של האוניברסיטה והפאקולטה למדעי הרוח ויו"ר המכון למדעי היהדות, חבר ועד החברה לחקירת ארץ־ישראל וחבר הנהלת ועד הלשון (מתש"ב — חבר הנשיאות).

פעולתו הספרותית מתחילה ב־1893 (ב“המליץ”9. כתב מלבד עברית גם רוסית.

ערך את “השלוח” בשנים 1903- 1927 ועוד כתבי־עת ומאספים. בשנת תש“ב זכה בפרס־ביאליק של עירית תל־אביב בסוג חכמת ישראל, על ספרו המונומנטלי”ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" (ד' כרכים).

כחמשים שנה מכהו הפרופיסור ד“ר יוסף קלוזנר בהיכל הספרות והמדע העברי. בין הסופרים מבני דורו (פרט, אולי, לנחום סוקולוב ז"ל) אין כמעט אחד אשר ישוה לו בתנובת היצירה ובפרי הרב שהעניק לספרות העברית בכל הסוגים המרובים אשר הוא מומחה להם — בהיסטוריה ובחקר העבר, כמסות על אישים ובמאמרי בקורת, בבלשנות ובפובליציסטיקה, בפילוסופיה ובחקר המדינה וכו' וכו'. רושמי ביבליוגרפיה מנו בראשית תש”ב ארבעים ספרים ואלף מאמרים שנתחברו ונתפרסמו עד אז על־ידי הפרופ' קלוזנר. זהו כמדומה, שיא בפוריותו של סופר עברי, אשר רובם מזדקנים בלא עת ומעין יצירתם פוסק בעודם צעירים. גם כיום, יובל שנים מאז החל קלוזנר מפרסם את מאמריו ב“המליץ”, עודנו כמעין המתגבר אשר לא יכזבו מימיו. התמדתו ושקידתו אינן פוסקות אף לשעה קלה, עבודתו המחקרית רבת ענפים היא, ומאמריו ומנאמיו על עניני השעה ברוכים בטמפרמנט חי ומלבב כלפני שנים רבות.

את מאמריו הראשונים של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר התחלתי לקרוא ב“המליץ” בימי נעורי — בשנות 95 -1894. נושאי המאמרים: החיאת הלשון העברית, “כתיבה תמה ומלים מחודשות”, “שפת עבר — שפה חיה”, על ההיסטוריון רינאן, אחר כך המשיך לכתוב על התנועה הלאומית ושאלות היהדות והאנושיות. מאמריו הצטיינו תמיד בהסברתם המלבבת ובסגנונם החי. והנוער היה קוראם בענין ורואה במחברם מורה ומדריך.

במשך ארבעים שנות עבודתו נגע הפרופיסור קלוזנר במאות מאמריו — בכל שאלות חיינו וספרותנו. מלבד מאמריו המרובים שנדפסו בעתונים, מאספים, שבועונים, ירחונים והוצאות שונות, ערך קלוזנר שנים רבות את הירחון “השלח”. בזמן עריכתו הצליח לתת מהלכים לעשרות סופרים צעירים, שהתרכזו מסביב לבמה הספרותית הזאת.

מן היצירות החשובות ביותר שיצר במשך יובל שנים יש לציין את ספריו “היסטוריה ישראלית”; “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה”; “יוצרים ובונים”; “הרעיון המשיחי בישראל”; “עולם מתהוה”; (רשמי מסעו בארץ־ישראל בשנת 1912). אחד מספריו החשובים של הפרופ' י. קלוזנר, “ישו הנוצרי”, תורגם לכמה לשונות אירופיות ועשה רושם רב בעולם המדע הכללי.

הפרופיסור קלוזנר הוא גם אחד מלוחמי התרבות הגדולים שקמו לנו. בגולה נלחם במתבוללים שעמדו בראש “החברה למפיצי השכלה” מסיעת מרגלית וחבריו. ובאסיפה הכללית של ועד חובבי ציון, שהיתה באודיסה ב־4 בפברואר 1912, הרצה קלוזנר על בתי הספר בארץ־ישראל. בהמשך הרצאתו הציע ליסד בא“י בית־ספר גבוה למדעים הומניטריים. בין שאר דבריו אמר: “אם יש גימנסיה עברית, צריכה להיות גם אוניברסיטה עברית, הרי יש לנו בעלי השכלה גבוהה משלנו בשביל למודי היסטוריה, פילוסופיה וספרות”… להלן הדגיש, כי החנוך בבתי הספר בא”י אינו רק מפעל תרבותי, מתוך שעל־ידי החנוך הלאומי נצליח למזג לחטיבה אחת את כל העדות של הישוב העברי בא“י ולהקים עם שלם ומיוחד בארץ העברים, עוד לפני עשרות שנים חלם ד”ר י. קלוזנר על האוניברסיטה העברית בירושלים, ואת משא נפשו זה הביע במאמרים ובהרצאות. גם ב“עולם מתהוה”, שנדפס ב“השלח” בשנות תרע“ב־תרע”ד, כתב שבפגישתו עם הד“ר מארקוס (מנהל בית ספר “עזרה” בקושטא) נתגלע ביניהם וכוח עצום בדבר “בית מדרש עליון למדעי הרוח”. הד”ר מארקוס חשב, כי צריך ליסד בארץ ישראל בית מדרש לרבנים במקום “בית מדרש למדעי הרוח”, בנמקו, שרבנות זוהי תכלית מעשית, בעוד ש“מדעי הרוח אין בהם משום תכלית”. קלוזנר חלק על דעה זו ואמר: “בתי מדרש לרבנים כבר יש בתוכנו. ומלבד זה הרי אנו שואפים ביסוד בית המדרש העליון — לא למוסד קולטורי חדש (מוסדים קולטורים יש לנו ברוך־השם די והותר בארץ־ישראל ), אלא למרכז של יצירה. אנו צריכים לדאוג לא לאלה הצעירים שהם מוכשרים להשתעבד לצורות הישנות של חיינו, אלא קודם למבקשי דרכים חדשות. בית מדרש עליון יתן השכלה ממוזגת בהשכלה עברית, יכין לנו כל מיני עוסקים בצרכי צבור לא רק באמונה, אלא אף בידיעות הראויות לכך”… לאחר ימים ספורים — בניסן תרע“ב — נפגש קלוזנר עם הד”ר י. ל. מאגנס בתל־אביב. שניהם עלו אל הארץ כתיירים והלכו לסייר את הפרבר העברי המודרני. בדרך סיורם התגלעה ביניהם שיחה ארוכה בדבר “בית המדרש למדעי הרוח” הד"ר י. ל. מאגנס אמר, בין שאר דבריו, שבית מדרש עליון עברי נחוץ מאד בארץ־ישראל, אבל לדעתו חשוב שיפתח בית מדרש לחכמת ישראל בלבד. קלוזנר טען: “מוסד ישן בטבעו כבית מדרש לחכמת ישראל אי אפשר שיהיה מעין נובע של חיי רוח חדשים. קשה למלא קנקן ישן בחדש — או הקנקן מתבקע, או החדש מתישן. צריכים אנו עכשיו לדבר חדש מעיקרו, לכל הפחות חדש בישראל, כחדושה של הגימנסיה העברית “הרצליה”. רק מוסד עברי חדש יעורר תנועה רוחנית חדשה. והעיקר — אל נא נחדש את הקרע שבין היהדות ובין האנושיות, שאך התחיל להתאחות על ידי הגמנסיה העברית”…

דעתו של קלוזנר הכריעה. כיום אנו מוצאים את הד"ר י. ל. מגנס כנגיד האוניברסיטה העברית בירושלים וקלוזנר — פרופיסור לספרות העברית.

אין בדעתי למצות ברשימתי הקצרה את כל השפע אשר העניק הפרופ' יוסף קלוזנר גם בספרות, גם במדע ומחקר וגם בעסקנות התחיה הלאומית והתרבותית. לשם כך יש צורך במסה מקיפה ועבודה שקדנית כזו שרק קלוזנר עצמו מסוגל לה. אולם לא אוכל שלא להביא במאמרי הקצר כמה ציטטות מתוך כתביו, המעידות על רוחב דעתו ועל ראיתו המרחיקה.

בספר־מסעותיו “עולם מתהוה” (“השלח” כרך כ“ז - טבת תרע”ג 1913) הוא מספר על בקורו בנשף תלמידי הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב: “הילדים והילדות הסתובבו במעגל ושרו בהתלהבות רבה את אחד משירי התחיה “פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות”… ואני חולם ולבי ער, ימים יבואו וגמנסיות עבריות כאלו תהיינה לא רק ביפו (תל־אביב) ובירושלים, אלא גם בצפת, טבריה, חיפה ובחברון. בירושלים תתנוסס אוניברסיטה עברית, ובחיפה יעמוד טכניקום עברי, ומאתים אלף היהודים שיהיו אז בארץ־ישראל, יחיו כולם מעמל בפיהם וידברו כולם עברית, ויהיו כולם אנשים שלמים ועברים גמורים, ואז הלא יהיה בארץ ישראל עם עברי קטן, אבל שלם ברוחו”.

ובפרק אחר של “עולם מתהוה” כתב קלוזנר:

“כולם יש בורים בטרנסבל יותר ממאתים אלף, ומונטיניגרים הרבה יותר ממספר זה? והם עמים, והם כח מרוכז במקום אחד, והם אילנות ששרשיהם מרובים וענפיהם לא מועטים”.

על המצב הכלכלי של ארץ־ישראל כתב באותו ספר: “יותר שתגדל התפתחותה המדינית והכלכלית, יותר יוטב מצבם של היהודים היושבים בה זה כבר, או המתישבים בה לשם מסחר וקנין, ואולם יותר תכבד קנית קרקעות ויותר יתחזקו הערבים בארץ ולא יניחו את מקומם לנו, וכן הדבר אם תעבור ארץ ישראל לידי ממלכה אירופית, יוטב המצב החמרי ויורע המצב הלאומי, הצבור העברי מלחמה לו מפנים ומאחור”.

ואנו עדים כיום להגשמת דברי חזונו והרהורי לבו של איש החזון.

כחמשים שנה נמצא הפרופ' קלוזנר במערכת התחיה הלאומית, קנאי כדעותיו, ועמדתו תמיד ברורה, איתנה ומוצקה. את כל מאמריו ונאומיו עובר רעיון מרכזי אחד, כמין חוט־שדרה. אמונתו הרבה בהגשמת האידיאלים האנושיים ושאיפתו הגדולה לחזון הגאולה השלימה מאירים לו את דרכו בספרות, במדע ובחיים הצבוריים.

ועל הכל ולמעלה מכל — המוסר העליון, האמת והצדק החברותי. “אי אפשר לו לרעיון מדיני גדול כיום בלא אידיאל חברותי, הציוניות בתור היורשת של הרעיון המשיחי העברי לא תצויר בלא אידיאל של חירות מדינית, של שויון כלכלי ושם אחות עמים” (מאמרו ב“ביתר” חוב' ינואר 1933).

קלוזנר נלחם תמיד על השקפותיו הפוליטיות והחברותיות בלי להרתע, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. לבו תמיד ער לקראת עתידותיה של האומה הישראלית, והוא מאמין אמונה שלימה ביעודי הארץ ונביאיה הקדמונים.

קלוזנר נלחם בכל תוקף במחייבי הצמצום של האידיאל הציוני, והוא התריע על זה ומשנן; “אידיאל מצומצם אינו אידיאל כלל”.

מבוני תל-אביב ועסקניה

מאת

דוד סמילנסקי

---

מייסדים ראשונים

מאת

דוד סמילנסקי

מייסדים ראשונים

מאת

דוד סמילנסקי

---

עֲקִיבָא אַרְיֵה וַיס

מאת

דוד סמילנסקי

עקיבא אריה ויס — נולד כ“ז כסלו תרפ”ט בגרודנה. זהבי לפי אומנותו. ישב בלודז (פולין) ושם נהל אגודות ציוניות, יסד ונהל את בית הכנסת הציוני “אוהל יעקב”. ציר ועידת מינסק והקונגרס הציוני השביעי. משנת 1906 בארץ־ישראל. מיוזמי “אחוזת בית” ובוניה, מנהל בנינה בפועל בשנים הראשונות. בשנת 1911 — ממיסדי “חברה חדשה” להרחבת תל־אביב.

בכל מפעל־יצירה גדול יש הוגי רעיון, “משוגעים לדבר אחד”, יורים אבן הפנה, ויש בונים, מרחיבי תחומים, משפרים ומשכללים. “ידוע היה — אומר הרצל ב”מדינת היהודים" — כח הקיטור שנוצר בקלחת התה מתוך חימום המים והרים את הצמיד המכסה אותה. כתופעה זו של קלחת התה הם הנסיונות הציוניים".

כך היה גם ייסודה של תל־אביב, העיר העברית הגדולה המתקרבת לעשרים רבוא נפש (כן ירבו). איש מקבוצת היוזמים הראשונים לא יכול היה לראות מראש מה יהיו ממדיה של שכונת־הגנים אשר עלתה במחשבתם. כל אחד מהם חמד לו בית־וגן, נוה־שאנן בפנה רחוקה משאון יפו והמונה, ולקבוצה זו הלכו ונצטרפו עוד ועוד. עד שלבסוף קמה ונהיתה יצירה גדולה ומופלאה זו ששמה “תל־אביב”.

בין קבוצת הראשונים ממש, אשר זכתה לירות את אבן הפנה לעיר העברית, היה השען עקיבא־אריה ויס.הוא היה מהוגי הרעיון על שכונת הגנים מן ה“משוגעים” לדבר אחד", מן העסקנים הפעילים הראשונים, מעושי המעשה.

השכונה התפתחה אמנם בכוון אחר לגמרי מכפי שהגוה המיסדים. משכנות השאננים, שאסור היה להקים בתחומיה חנות, היו לכרך שואן והומה על כל החיוב והשלילה שבכרך. אף־על־פי כן ראוי שנזכור את הראשונים אשר “הרחיקו נדוד” אל החולות אשר בצפון יפו, והקימו מקלט לאלפי עולים ופליטים מישראל.

ע. א. ויס עלה אל הארץ בתקופת העליה השניה, בתמוז תרס"ו. הכרתיו למן היום הראשון לבואו ארצה, כיון שבאותו יום שכר דירה באותו בית ערבי בשכונת מנשיה ביפו שבו היתה דירתי, אני בחלקו המערבי של הבית והוא — בחלקו המזרחי.

באר־מים משותפת היתה לנו בתוך המטבח. מי הבאר היו דלוחים ומלוחים לשתיה ולבשול. במים אלה השתמשו רק לצרכי שטיפה והדחה.

טחב תמידי היה מצוי בחדרי ה“ארמון” הזה גם בימות הקיץ. אולם “חוסר הנוחיות” לא מנע בכל זאת את בעל־הבית, שיך יפואי, מלדרוש שכר דירה מראש בעד שנה־שנתים בגלל מצוקת הדירות ביפו.

ונוסף לכל היה שורר גם רעש בלתי־פוסק בחצר. מטופל היה בעל ביתנו — שגם הוא דר באותו בית — בכמה נשים, כדרך המושלמים, ובילדים רבים שהיו מרבים צווחה והמולה.

ובתנאים אלה דרנו שלש שנים וחצי, עד שזכינו לעבור לבתינו הראשונים, שהקימונו בקיץ תרס"ט על גבעות החול בצפונה של יפו.

בפגישתי הראשונה עם ע. א. ויס בתמוז תרס"ו נסבה השיחה על הצורך בארגון העולים החדשים. כן נגענו בשאלות יוקר החיים ומצוקת הדירות.

מצוקת הדירות היתה צרת היום ביפו, שהיתה בבחינת “שער ציון” ובה השתקעו רבים מן העולים. הבתים ביפו היה ברובם קנין הערבים, ונבנו מן המפרעות שקבלו מאת העולים היהודים. לנגד עינינו הוקמו כמה רובעים חדשים וכיסי אחינו בני ישראל התרוקנו שנה־שנה בהגיע “מוחרם”. ובאחד הערבים, בי“ב תמוז תרס”ו, נתכנסה אספה גדולה במועדון “ישורון” ביפו. באספה זו, שהשתתפו בה בני העליה הראשונה והשניה וגם אחדים מבני הישוב הישן, הרצה ע. א. ויס על יסוד שכונה עברית חדשה מחוץ לגבולות יפו.

הרצאתו של מר ע. א. ויס עוררה הד בלב הנאספים, ובאותו מעמד נבחר לפעולה הועד הזמני הראשון בן 5 חברים: ד. ברגר, ע. א. ויס, י. חיותמן, י. סוכובולסקי (דנין), וכותב השורות האלו.

ועד זה חיבר פרוספקט על השכונה החדשה. בפרוספקט דובר על בנין 40 - 50 בתים עם חדרי שמוש מודרניים, עם רחובות ומדרכות מרוצפים, עם הספקת מים, מאור חשמלי, תעול, גנות ושדרות עצים ועוד כמה שפורים תרבותיים.

הרוח החיה בועד הראשון היה ע. א. ויס, אשר התמסר למפעל הקמתה של השכונה המודרנית.

לשם כך הזניח את עסקיו הפרטיים, את בית־מלאכתו ואת מסחרו והקדיש את רוב מרצו, אונו וכשרונו לארגון החברה הראשונה.

עקשנותו המתמדת ואמונתו החזקה בעתיד המפעל עזרו לו להתגבר על החתחתים ואבני הנגף שהיו פזורים בדרכו.

ורבה ומסובכת היתה העבודה: צריך היה לרכוש חברים חדשים, לבחור מקום מתאים לבנין השכונה, לקנות את הקרקע מאת בעליהם, לחפש אשראי זול בתנאים נוחים לבנין הבתים, להכין תכנית בנין לשכונה וכו' וכו'. כל אלה דרשו זמן רב, מסירות והקרבה עצמית.

ישבות הועד היו מתקיימות על־פי רוב בדירתו של ויס, ועתים בדירתו של דיזנגוף, וגם בדירת כותב הטורים האלה.

המזכירות היתה נעשית על־ידי חברי הועד לפי התור, אולם את עיקר העבודה בעריכת הפרוטוקולים והמכתבים נטל עליו מר ויס. הוא עצמו היה גם הגובה וגם השליח, בהתנדבות, כי פקידות בשכר לא היתה אז לועד.

כעבור שנה עלה מספר החברים של “אחוזת בית” לששים איש, אשר הכניסו לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו 15%­10% על חשבון הסכום הדרוש לרכישת הקרקע ולבנין הבתים הראשונים.

באספת הכללית, שהיתה בכ“א סיון תרס”ז, התרעמו חברים על חוסר התקדמות בפעולות הועד. החברים טענו, שכספם מונח בבנק כאבן שאין לה הופכין, הקרקע לא נרכשה עדיין, אשראי זול לבנין הבתים לא הושג ואין גם סכויים טובים להגשמה קרובה.

אחדים מן החברים הראשונים פרשו מ“קוצר רוח” והסתלקו מן החברה. היו שהציעו לחלק את “החברה הגדולה” לשתי חברות קטנות, שלא תהיינה קשורות זו בזו בפעולותיהן. והחבורה עמדה להתפרד.

וכאן הראה ע. א. ויס את תקיפתו ופנה לכל הנאספים כדרישה נמרצת לא להכניס פרוד בין החברים, ולא ליצור שתי במות נבדלות. וההכרעה היתה לצדו.

כשעמדה השאלה בדבר קביעת המקום לבנין הפרבר הוגשו כמה הצעות: היו שהציעו את פרדס עלי מוסתקים (במקום זה עומד כיום סניף הבנק אנגלו־פלשתינה ביפו), אחרים הציעו את השטח שנרכש בשנת 1907 על־ידי חברת “גאולה” מאחורי בית החרושת הגרמני וילנד (כיום קיימים שם צריפי עץ של שכונת מכבי). והיו גם הצעות לרכוש את מגרשי הבצה שבין יפו ומקוה ישראל (מקום זה נשאר בשוממתו עד היום).

אולם ויס וכותב הטורים עמדו על עצתם הראשונה: לרכוש את גבעות החול אשר בצפון יפו. שנינו הוכחנו, כי מקום זה הוא המתאים ביותר מכל ההצעות האחרות מבחינה בריאותית, וכן מפני הסכויים להרחבת גבולות השכונה אם יהיה צורך בכך.

הצעה זו נתקבלה לאחר משא־ומתן ממושך ולאחר שועדה מיוחדת — בהשתתפות הרופאים ד“א הלל יפה וד”ר יהודה ליב כהן — בדקה היטב את הסביבה השוממה וקבעה, שרצוי להעדיף את השטח האמור על כל יתר המקומות. גם הרופאים הד“ר חיסין וד”ר מרק שטיין סמכו את ידם על ההצעה, ובזה הסתיימה פרשת חפושי “טריטוריות” בקרבת יפו הבנויה.

עם קביעת המקום נתעוררה שאלה חדשה בדבר מדת השטח שיש לרכוש, ושוב נתפלגו הדעות. היה זה בראשית תרס"ח, בעת שכמה חברים יצאו את ארגוננו ובמקומם באו אחרים.

בראשית הוסדה של “אחוזת בית” קבעו, שכל מגרש לבנין צריך להכיל לא פחות מאלף אמה מרובעת נטו. על שטח זה יש להקים בנין סגור עד 33% משטח המגרש ומרפסות פתוחות עד 7% ובסה"כ לא יותר מ־40% ושאר ה־60% מיועדים לנטיעת עצים, גנת פרחים וירק. מלבד זה חשבו ומצאו, שמן הצורך להקצות בשביל מדרכות, רחובות ושדרות עצים כשלשים אלף אמה. לפי חשבון זה היה צורך כשטח 90,000 אמה מרובעת.

אולם ויס היה אחד הראשונים אשר הציע לרכוש מיד 150,000 אמה, ונוסף לכך הביע דעתו שכדאי להתקשר בחוזה עם בעלי הקרקעות על כמה מאות אלפים אמה נוספות כדי למנוע הפקעת השער של הקרקע הגובלת עם הפרבר העומד להבנות.

הקניה הראשונה של 150,000 אמה עלתה לפי 95 סנטים בעד כל אמה ברוטו (100 סנטים = 38 מא"י), ואת יתר האדמה אפשר היה אז לרכוש בחצי המחיר.

“המעשיים” התנגדו בכל תוקף להצעה המורחבת של ויס “בעל ההזיות”. הרוב הצביע בעד שטח מצומצם, והצעת ויס נפלה.

ואמנם הפקיעו בעלי הקרקעות את השער זמן קצר לאחר שנבנו הבתים הראשונים. הקרקעות שגבלו עם תל־אביב עברו מיד ליד, ובמקום חצי פרנק שלמו אחר כך 2.5- 4 פרנקים בעד כל אמה, והספסרים הפרטיים נתעשרו על חשבון הצבור.

לזכותו של ע. א. ויס יש לזקוף גם את העובדה, שהוא נלחם מלחמה עקשנית שהגמנסיה “הרצליה” תיבנה על אדמת “אחוזת בית”, רבים סברו שהגמנסיה צריכה להבנות ביפו, שהיתה אז בבחינת המטרופלין של הישוב העברי החדש. רבים חששו, שמא לא ירצו ההורים לסכן את חיי ילדיהם ולשלחם לגמנסיה שתיבנה בשכונה הרחוקה כמה קילומטרים מיפו. רק מעטים עמדו על דעתם, כי בית הספר התיכוני הראשון בארץ־ישראל מקומו בפרבר הקטן העתיד להתפשט ולהתרחב, וברבות הימים ישמש מרכז עברי־עירוני חשוב.

בין המעטים האלה היו כמה מחברי הועד המפקח של הגמנסיה העברית, ובהם מ. שיינקין וע. א. ויס, והמעטים נצחו הפעם.

באחת האספות הכלליות (ה' כסלו תרס"ט) נבחרה ועדת בנין בת 5 חברים: א. ברלין, ע. א. ויס, א. נאמן, ש. תג’ר ומ. שיינקין. שום איש מכל אלה לא היה מומחה לבנינים, וגם שום חוקת בנין לא היתה עדיין.

באותו זמן התלבטה ועדת הבנין בהכנות המוקדמות להתחלת הבנין, והין יתר השאלות דנו על חמרי הבנין. בימים ההם היו נוהגים לבנות את היסודות ואת הקירות מאבני המקום שנקראו בערבית “חג’ר בלדי” או “דבש”.

הבנאות מאבני המקום היתה תפוסה על־ידי בנאים ערבים ונוצרים, שהתמחו במקצוע זה ועשו את מלאכתם בזריזות ובהכשרה שעברה אליהם בירושה מדור לדור. בנאים יהודים לא היו כמעט ביפו, ומי שרצה לבנות את ביתו על טהרת העבודה העברית, מוכרח היה להביא במיוחד בנאים יהודים מירושלים. כך עשתה הגמנסיה “הרצליה”, שנבנתה מן המסד ועד הטפחות על־ידי בנאים יהודים שהוזמנו מירושלים.

המיסדים והבונים הראשונים באחוזת־בית היו במבוכה גדולה. כולם הבינו את הערך הרב של עבודה עברית טהורה, אולם קשה היה בימים ההם להשיג מספר מספיק של בנאים עברים לבנין ששים בתים. רבים פקפקו אם אפשר יהיה להגשים את התכנית להקים מספר רב כזה של בתים בשנה אחת, והיו כאלה שהציעו להוציא אל הפועל את התכנית בהדרגה במשך שלש שנים. אולם ויס עמד בכל תוקף על דעתו, שאפשר לבצע את התכנית לבנין ששים בתים בשנה אחת. לשם החשת הבניה בעבודה עברית טהורה, הציע מר ויס לבנות את היסודות ואת הקירות מלבני מלט של בית־חרושת יהודי, ארבר, אשר העסיק בתעשיה זו רק פועלים יהודים.

הבנאים הערבים היו מנוסים ומומחים בבנאות באבני המקום, ואילו את הבנאות מלבני מלט לא ידעו ולא הכירו.

אנשי המקום אמרו, שלבני מלט אינן מתאימות לאקלים הארץ, מר ויס היה היחידי, שלא היסס ולא חשש להקים את ביתו מלבני מלט על־ידי בנאים יהודים (ביתו זה קיים עד היום ברחוב הרצל קרן אחד־העם), ואחריו החרו־החזיקו עוד כמה בעלי בתים ראשונים אשר העדיפו את לבני המלט על אבני החול.

על־ידי כך הצליח מר ויס לפתח את הבנאות על־ידי פועלים יהודים, באותו זמן סייע גם לביסוס תעשית הלבנים מתוצרת עברית. לאחר הנסיון הראשון שהצליח, השתרשה לאט־לאט הבניה בלבני־מלט אשר ירשה את הבניה באבני המקום, ובית החרושת היהודי ללבני מלט מיסודו של ארבר התפתח משנה לשנה.

הסתפקתי בעובדות בודדות מפרשת פעולותיו הראשונות של ע. א. ויס לבנין אחוזת־בית, היא תל־אביב. פעולות אלו — שאינן ידועות לרבים — הן שהיו חשובות ומכריעות בבנין העיר, והן שהקנו לעקיבא־אריה ויס זכויות כבוד בבנינה של העיר העברית הראשונה.

---

יִצְחָק חַיּוּתְמַן

מאת

דוד סמילנסקי

יצחק חיותמן נולד בכ“ז כסלו תרכ”ח בפרילוקי (רוסיה). מן הקבוצה הראשונה של חובבי־ציון בקישינוב. בשנת 1890 עזב את מסחרו ועלה לארץ־ישראל. היה פועל ברחובות וממארגני אגודת הפועלים הראשונה ביהודה. בשנת 1891 היה סגן המנהל בבית החרושת לזכוכית של הברון רוטשילד בטנטורה ועבד יחד עם מ. דיזינגוף. 10 שנים היה אכר במתולה, ועזר לפקידות הבארון בגאולת קרקעות בגליל העליון. 1904 — עבר ליפו כפקיד בחברת זינגר. ממיסדי “אחוזת בית” ומששים בוני הבתים הראשונים. מיסד שכונת נוה־שאנן בתל־אביב ומשתתף בייסוד שכונות אחרות בסביבה. ממיסדי כמה מוסדות (בנק קופת־עם ועוד). נפטר כ“ב סיון תרצ”ח.

ראשית הופעתו הצבורית של יצחק חיותמן היתה בקבוצת הצעירים של חובבי־ציון בקישינוב בשנת תרמ"ה.

בתקופה ההיא רעה הנוער העברי ברובו הגדול בשדות אחרים. ה“משכילים” שלנו היו יותר קרובים אל תנועת הטמיעה וההתבוללות, רק מעטים העיזו בימים ההם להרים את דגל התחיה, ובין יחידי סגולה אלה היה הצעיר הנלהב יצחק חיותמן. הוא לא שאף למנהיגות, אלא ביקש את מקומו בשורות החיילים הפשוטים, בין המדברים מעט ועושים הרבה.

שנים אחדות הקדיש י. חיותמן לעבודה תרבות ותעמולה לאומית בקישינוב, שהתנהלה בסביבה ההיא בהנהגתו של מאיר דיזנגוף.

אולם העבודה בגולה לא נתנה ספוק מלא לחיותמן, ובעודו צעיר ומלא כח עלומים עזב את בסרביה, ובראשית תר"ן אנו מוצאים אותו במחנה הפועלים העברים במושבות ואדי־חנין ורחובות.

עם בואו אל הארץ התקרב לאהרן אייזנברג, ולאחר זמן־מה עוד הרבה ליסוד הסתדרות הפועלים הראשונה במושבות יהודה. ביום עבד בשדות ובכרמים, ובערב היה מתכנס עם חבריו ומתכן תכניות לביסוס יסודותיו של ארגון הפועלים העברים.

בכנוס הראשון של באי־כח כל פועלי ארץ־ישראל, שהתקיים בואדי חנין, השתתפו יחיאל מיכל פינס, מאיר דיזנגוף, ישראל בלקינד, אהרן אייזנברג, יצחק חיותמן, ואחרים. התפקיד העיקרי של הכנוס היה: לבסס את מצבו של הפועל העברי על־ידי יסוד משקי־עזר ליד כל מושבה עברית.

ממושבות יהודה עבר י. חיותמן למושבות שומרון. מקודם עבד בחדרה השוממה והבודדה, שחללים רבים נפלו בבצותיה הממאירות. גם חיותמן האמיץ ובעל הגוף האיתן הותקף בקדחת ונשא את סבלו בדומיה במשך חדשים רצופים, עד כי הד"ר הלל יפה צוה עליו להחליף את האויר ולעבור לזכרון־יעקב.

מכאן הזמינו מ. דיזנגוף לעמוד לימינו ולהשתתף אתו בפתוח התעשיה העברית הראשונה בארץ העברים, בבית־החרושת לבקבוקים שיסד הבארון אבי הישוב בטנטורה. אף כאן סבל מקדחת צהובה יחד עם שאר העובדים, ועם סגירת בית־החרושת אחרי שתי שנות סבל וענויים חזר לכפר, לעבודת האדמה בנקודת־הגבול הצפונית, במתולה.

פה, במושבה הקטנה, הראה חיותמן משנה מרץ, חריצות והתמדה ללא לאות, ומיד נתפרסם כאחד ה“אכרים למופת”. אך הוא לא הסתפק במסירותו למשקו הפרטי, כי אם התקרב לאוסובצקי, שהיה אז בא־כח הברון רוטשילד, ועזר לו בהרבה ברכישת קרקעות בגליל העליון.

עוד אז לפני עשרות שנים, הבין חיותמן את הערך הרב שיש לגאולת הקרקע ולהתישבות חקלאית בגליל העליון, וביחוד התמסר להרחבת גבולות מתולה השוכנת בין הרי הגליל. הוא דיבר השכם והערב, לא באספות פומביות, כי אם בחוגים סגורים, על החשיבות הגדולה של כבוש הנקודות הצפוניות הגובלות עם סוריה, וקולו נשאר כקול קורא במדבר.

שנים על שנים נלחם חיותמן על קיומה העלוב של מתולה, ומתוך כאב לב הוא עובר מן המושבה לעיר יפו, במקום שנתמנה למנהל סניף חברת זינגר. המעבר מן המושבה אל העיר דיכא לא מעט את רוחו. הרי את מיטב שנותיו הקדיש לחקלאות, והיה מלא תקוה שבניו יתנחלו במושבה ויעסקו בפלחה ובמטעים, ולאחר לבטים קשים במשך 15 שנה נאלץ החקלאי חיותמן להחליף את האת ואת המחרשה בפקידות בעיר. וכאן עמדו לימינו האמונה והבטחון מצד אחד, והאופטימיות עם החבה העמוקה לארץ מצד שני.

בית המסחר למכונות תפירה זינגר ביפו, שבראשו עמד י. חיותמן, הפך ללשכת מודיעין ושימש שנים רבות מעין מועדון לעולים החדשים. יום־יום היו מצטופפים בחנות זינגר עשרות יהודים מן הישוב החדש וגם מן הישוב הישן, ופני כולם מועדות ליועץ המושבע ר' יצחק חיותמן, אשר קיבל את שוחריו בחיוך נעים וברחמים אבהיים.

בראשית עליתי השניה אל הארץ (במארס 1906) סרתי גם אני באחד הימים לחנות זינגר ברחוב בוסטרוס. עם כניסתי לפני ולפנים עזב חיותמן את לקוחותיו ומיד פנה אלי בלשון רכה ובפנים קורנות, שאל לשלומי מתוך ידידות, כאילו אנו מכירים איש את רעהו זה שנים רבות.

חנות זינגר זכתה לכך, שמנהלה חיותמן תיכן כמה וכמה תכניות חשובות בשביל פיתוח המסחר, התעשיה והחקלאות. פה בחנות היתה מעין מעבדה לחומר גלמי בשביל העולים המתישבים החדשים. יום יום וחלומותיו, יום יום ותכניותיו ורבות מהזיותיו זכה לראות בהגשמותן המלאה.

אני זוכר את האספה הפומבית במועדון “ישורון” ביפו. שנתקיימה בי“ב בתמוז תרס”ו, בה הוחל ביסוד החברה “אחוזת בית”,שנטלה על עצמה להקים על החולות נקודה עירונית עברית מודרנית. בין חמשת חברי הועד הזמני, שנבחר באותה אספה לארגן את האגודה לבנין בתים, היה גם ר' יצחק חיותמן. יום־יום היינו נפגשים בסמטאות המזוהמות של יפו העברית, ולפרקים בדירתו של המנוח דיזנגוף, וגם בחנות זינגר, ומדברים על בעיות ישוביות שונות. במרכז שיחותינו עמדו שאלות המפעל החדש: בחירת מקום מתאים לבנין, השגת הלואה בתנאים נוחים לבנין עשרות הבתים הראשונים, חלוקת המגרשים והגדלתם, סדור הספקת מים ועוד.

המשא והמתן עם הקרן הקיימת לישראל בדבר ההלואה הראשונה בסך ארבע מאות אלף פרנק (16,000 לא"י) לבנין 60 בית נמשך כשנתיים. ביום ט' אלול תרס“ז (12 באוגוסט 1907) הוחלט באספה הכללית של הקרן הקיימת לישראל להלוות לאגודת “אחוזת בית” 300,000 פרנק, וההודעה נמסרה לועד האגודה על־ידי הד”ר א. רופין ביום ח' תשרי תרס"ח. עברו עוד ששה חדשים, ובאחד הימים, במארס 1908, הפתיעתנו הידיעה, שמתוך 300,000 פרנק ינוכו 50,000 פרנק בשביל הלואה לקבוצה לבנין בתים בחיפה.

באספה הסוערת של חברי האגודה, שהתכנסה במועדון “ישורון” ביפו, הביעו כל החברים התנגדות חריפה להפחתת ההלואה בסך חמשים אלף פרנק, והיחידי שהסכים לכך היה ר' יצחק חיותמן. וכששאלתיו בתמיהה לפשר הדברים ענה לי הוא בשאלה: “כלום חיפה אינה ארץ־ישראל?” בהמשך דבריו אמר: “עלינו לשמוח גם התפתחות הישוב העברי בחיפה, העתידה לשמש מרכז חשוב למסחר ולתעשיה, וביחוד רצוי לנו היהודים לתפוס עמדה טובה לרגלי הר הכרמל ולאורך מפרץ חיפה”.

מראשית התהוות החברה “אחוזת בית” (בקיץ תרס"ו) ומהתחלת בנין הבתים הראשונים (בקיץ תרס"ט) יחד חלמנו ויחד שאפנו לביסוסה ולפיתוחה של העיר העברית הראשונה. ומה גדל ורחב לבו של חיותמן על כל נדבך חדש, על כל בית שהוקם בתל־אביב ועל כל חלקת אדמה שנגאלה בעיר ובכפר.

ובעצם ימי חדות היצירה באה עלינו כחתף מלחמת העמים באבגוסט 1914.

הגרושים ההמוניים מן הארץ, העריצות והאכזריות של הרשות הצבאית במשטר התורכי הטילו פחד נורא על כל הישוב, והמשבר החמור הראה את אותותיו האיומים והפיל הרבה חללים. הצרכים היו מרובים בשביל ההתעתמנות, בשביל תשלום כופרי צבורי, בשביל הספקת מזון ועוד. חיותמן היה רותם את עצמו בעול עבודת ההצלה, רץ ממקום למקום ומבית לבית לשם הגשת עזרה מהירה לכל מר־נפש וקשה־יום.

תמיד היו צובאים על דלתות ביתו ברחוב יהודה הלוי עשרות אנשים שהיו זקוקים לעצה טובה, למלה מעודדת ולהדרכה נכונה. וי. חיותמן לא חס על זמנו ועל מרצו והיה מכתת רגליו ביום ובלילה, לעמוד לימין כל אלה שפנו לעזרתו.

עם גמר מלחמת העמים, היה חיותמן הרוח החיה בקבוצה הראשונה שהחלה לעסוק בהחתמת מניות ליסוד הבנק קופת עם בשנות 1920־1919. ובעוד ידיו עסוקות באשראי עממי, הוא נכנס בראשו ורובו לארגון החברים הראשונים לשם רכישת קרקע בדרומה של יפו (בשנת 1919) לשם בנין פרבר עברי חדש, בית וגן — כיום בת־ים.

ומן הדרום למזרח תל־אביב בשנת 1921. עם פרוץ מאורעות הדמים במאי 1921 ברחובות יפו, נאלצו מאות משפחות יהודיות לעזוב את מעונותיהן בשכונות הערביות. המצב היה חמור מאד באין מחסה בית בתל־אביב, שהכילה אז 220 בתים קטנים כמעט כולם בני קומה אחת. והיהודים מפליטי יפו התגלגלו תחת כפת השמים וחלק הצטופף באהלי בד ובצריפי עץ, שהוקמו על החולות ברחוב אלנבי שעדיין לא היה בנוי.

והנה צץ הרעיון על יסוד שכונה עברית חדשה בקרבת תל־אביב.

בין היוזמים הראשונים של רכישת כמה דונמים קרקע לבנין השכונה “נוה־שאנן” היה ר' יצחק חיותמן. והוא לא נח ולא נרגע עד שזכה לראות את התחלת הבנין ואת סדור הספקת המים בנוה־שאנן. וחיותמן דאג לא רק להרחבת גבולות תל־אביב ואחוד השכונות הגובלות עם תל־אביב המרכזית; הוא גם הקדיש הרבה ממרצו ומכשרונו לגאולת הקרקע באזורי המושבות לשם יצירת גושים מאוחדים להתישבות עולים חדשים.

חיותמן היה אחד האחים הראשונים בלשכת המכבים הקדמונים, ויחד עם זה גם אחד האחים הותיקים בלשכת בנ ברית “שער ציון”.

בשנים האחרונות התמסר המנוח לעבוד תכנית חדשה להתישבות זולה בקרבת הערים והמושבות הגדולות. הוא גם נשא בחובו תכנית גדולה לבנין עיר עברית חדשה בנגב, ותמיד היה ער לכל רעיון חדש, ובאופטימיותו הגדולה האמין שהכל ניתן להגשמה מהירה.

גם בימים הקשים ביותר וגם בשעת הדכאון שהקיף את כל הישוב, היה חיותמן מלא אמונה והשתדל להרגיע ולעודד את מיודעיו, באמרו, שנצח ישראל לא ישקר והגאולה קרובה לבוא…

על באי ביתו נמנו גם הרבה ערבים ונוצרים מחוגים שונים שהתיחסו בהערצה גדולה.

יומים לפני מותו ביקר המנוח בביתי וגלה לי את מצפוני לבו. הוא דיבר בחום ובהתלהבות על הרעיון להקמת משקים זעירים בתנאים נוחים, ובאותו מעמד תחב לידי תכנית מעובדת ובקשני לעיין בה בכל הרצינות הדרושה. בהמשך השיחה קבענו להזמין בימים הקרובים כמה עסקנים ותיקים, ובהם את שרידי המיסדים הראשונים של “אחוזת בית”, לשם דיון על הגשמת התכנית של התישבות זולה.

לפני צאתו מביתי נדברנו ששלשתנו (ע. א. ווס, המנוח וכותב הטורים האלה) נועד ביום כ“ד סיון תרצ”ח באחת ממחלקות העיריה לשם ראיון עם אחד הנבחרים. אולם שעות מספר לאחר פרידתנו קיבל חיותמן התקפת לב קשה. נפל למשכב שממנו לא קם עוד, והוא נלקח מאתנו לעולמים מבלי לסיים את תכניתו החדשה.

שמו יזכר תמיד בתל־אביב בין שמות המיסדים הראשונים.

---

יְחֶזְקֵאל סוּכוֹבוֹלְסְקִי (דַנִּין)

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת 1867 בביאליסטוק (פולין). משנת 1886 בארץ־ישראל. פועל, ואחרי כן —סוחר ופרדסן. 1893 — חבר המרכז “בני משה”, ממיסדי לשכת בני ברית “שער ציון” ביפו, גן הילדים הראשון ביפו, הלוואות וחסכון יפו־תל־אביב. 1903 — ממיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב בזכרון־יעקב ומזכיר המרכז שלה. 1906 — חבר הועד הזמני הראשון לארגון חברת “אחוזת בית” ומפעילי העסקנים ליסוד תל־אביב (הציע בנין שכונה מודרנית ביפו עוד ב־1896). 1907 — בא־כח הסוחרים במועצה הארצישראלית. פעיל בארגון מוסדות־צבור שונים ביפו ובתל־אביב, ממיסדי בת־ים ועוד.

מבני העליה הראשונה. עם בואו אל הארץ, בערב ראש השנה תרמ"ו, שם פניו לחקלאות — לקח את האת בידו ונכנס לשורות העובדים בכרמי ראשון־לציון.

בימי נעוריו, בשבתו בעיר מגוריו ביאליסטוק, עזר לאביו הסוחר הסיטונאי בעסקי מסחר של תבואה וקמח. אולם על אדמת המולדת החליט הסוחר בן־סוחר לעזוב חיי כרך ופרקמטיה ולהפרות בזיעתו את אדמת הארץ שכם אחד עם אחיו החלוצים הראשונים. ולא כאכר מתנחל ומעביד, אלא כפועל שכיר יום פשוט.

י. סוכובולסקי התמסר בכל לבו לעבודת האדמה, והיה גם חבר פעיל ב“אגודת הפועלים” הראשונה בארץ־ישראל. ארגון העובדים בחר בו כמזכיר, ואת תפקידו האחראי מילא במשך ימים רבים בהתנדבות.

אולם החיים בשלהם ובמרוצת הזמן נאלץ לעבור מראשון־לציון ליפו ולפתוח חנות מכולת בשוק הדגים.

חנות קטנה זו נעשתה עד מהרה למין בית ועד של אכרים ופועלים ממושבות יהודה, שהיו מתכנסים שם בעיקר לשם דיון בבעיות הישוביות.

המתיעצים היו קונים להם שביתה על שק קמח או סוכר, חביות נפט, פחי שמן ועוד. וב“מועדון” זה תוכנו תכניות ישוביות, כלכליות, מדיניות וחנוכיות.

וסוכובולסקי עצמו, היה אגב שקילה ומדידה ובין קונה לקונה המחכה בתור — מאזין ומקשיב לדברי הנואמים והמתוכחים, מכניס הצעות מעשיות משלו וממשיך בעבודתו.

על פי תכונתו ענותן, צנוע ושתקן. מעולם לא אהב גבוב דברים סתם ווכוחי סרק אלא אהב פעולות ומעשים, ואת עסקנותו הצבורית עשה תמיד בהתנדבות של חובה.

בעלותי לארץ בפעם השניה, באביב תרס"ו, יעץ לי דודי משה סמילנסקי להמלך בעניני התישבות עירונית בדעת ידיד נעוריו יחזקאל סוכובולסקי, מתוך שהחשיב מאד את ישרו, אמונתו וגלוי לבו.

נסיתי כמה פעמים לבקרו במעונו, ברחוב בוסטרוס ביפו, והעליתי חרס בידי. רעיתו היתה עונה לי פעם בפעם, בעברית צחה, שבעלה הוא “אורח לשעה” בחוג משפחתו, ואם איננו בחנות — הריהו בודאי באיזו ישיבת עסקנים.

קשה מאוד היה לתפסו בחנות, לשם שיחה. תמיד צרו עליו מבקרים מבני המושבות, שהיו באים אל ידידם לשמוע “על המתרחש בעולם”, לשמוע ולהשמיע. ועל הותיקים נוספו פעם בפעם למועדון סוכובולסקי" גם עולים חדשים, שרק זה עלו בנמל יפו.

יש שהייתי עומד ותוהה: מנין לו ליהודי הצנוע מכל ימות השנה כל כך הרבה מרץ, כח התמדה וסבלנות לעבוד יומם ולילה?

הנה אני רואה אותו ברחובות יפו השואנים, אץ ונחפז בצעדים מהירים לחנותו בשוק סלאחי, ובעוד רגעים מספר נחפז שוב לבנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), ומשם לדויטשה־פלשתינה בנק ולמוסדות כלכליים אחרים. בדרך הליכתו מתעכב פה ושם ונכנס בשיחה קלה עם יהודים ולא־יהודים.

ואגב שיחה מהירה רושם משהו על פסת נייר מקומטת או על מעטפה משומשת איזו רשימות. מחשש שמא יעלמו מן הזכרון.

עבודתנו המשותפת הראשונה היתה בבית החרושת ליציקת ברזל ונחושת, מסגרות ובנית מכונות של ל. שטיין ושות' ביפו, שהעסיק 120 פועלים יהודים. שנינו, סוכובולסקי ואני, השקענו בבית חרושת זה כמה עשרות אלפים פרנקים זהב. ולאחר עבודה מאומצת במשך ארבע שנים (תרס“ו־תר”ע) הפסדנו את כספנו, ככל יתר השותפים ו“יצאנו נקיים”.

לאחר כשלונו זה לא רפו ידיו של המאמין הגדול בעתידה של התעשיה העברית בארץ, והוסיף להשקיע סכומים הגונים בתעשית שמנים של האחים ברסלב וגם בתעשית לבנים אדומות במוצא. בכל המפעלים הללו לא הרויח, הפסיד הרבה מממונו, כיתר חלוצי התעשיה בארץ. אולם על חורבות אלה הוקמו אחר כך מפעלי תעשיה חדשים, שמשכו הון עברי של מיליוני לא"י ומעסקים כיום רבבות ידים עובדות.

בשבתו ביפו עסק בצרכי צבור: היה ממיסדיה הפעילים (בשנת 1890) של הספריה “שערי ציון” ביפו; השתתף ביחד עם העסקן המובהק שמעון רוקח ביסוד בית החולים העברי הראשון ביפו; עזר הרבה לשמעון רוקח ז"ל ביסוד לשכת “בני ברית” וגם שימש במשך שנים מספר כנשיא הלשכה.

מפעולותיו הרבות בשטח החנוך, התרבות, הכלכלה וכו' אזכיר את אלו:

"היה ממיסדי גן־הילדים העברי הראשון ביפו, ממיסדי בית ספר “עזרה” ביפו בשנת 1906, השתתף בהוצאת ספרים “קהלת”ביפו. בשנת 1903 נמנה סוכובולסקי על מיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב העברי בארץ, והיה מזכיר מתנדב של הסתדרות זו. בעזרתו הפעילה נוסדו בשנת 1903 “הלואה וחסכון וגמילות חסדים” ביפו. ובשנת 1907 ייצג את הסוחרים היהודים במועצה הארצישראלית.

היה גם ממארגני הקהלה העברית הראשונה ביפו, ולא היה כמעט מפעל ומוסד צבורי ביפו שידו של סוכובולסקי לא היתה בהם.

בשנת 1906 נצטרף סוכובולסקי לחמשת היוזמים הראשונים של החברה לבנין בתים “אחוזת־בית” ביפו, ושנים מספר היה חבר ועד החברה.

בועד הזמני הראשון של החברה היו: ע. א. ויס, ד. ברגר, י. חיותמן, י. סוכובולסקי וד. סמילנסקי. בועד המצומצם שנבחר בג' אלול תרס“ו, היו: י. חיותמן, ע” א. ויס וי. סוכובולסקי. ובהגיע מספר חברי “אחוזת בית” לשלושים נבחרו עוד 2 חברים נוספים לועד המצומצם והם: מאיר דיזנגוף ומיכל הורביץ.

לאספה הכללית בי“ז טבת תרס”ז באו ארבעים וששה חברים מתוך חמשים שנרשמו כחברי “אחוזת בית”. באותה אספה נבחר ועד חדש בן שבעה, ובהם שוב י. סוכובולסקי. גם בועד החדש בן חמשה, שנבחר בא' חשון תרס"ח, אנו מוצאים שוב את סוכובולסקי בין שלשת החברים שנשארו מן הועד הקודם.

סוכובולסקי היה מן הראשונים בין נתיני מדינות זרות, שהסתלקו מנתינותם הקודמת ונעשו לאזרחים ארצישראליים על ידי “התעתמנות”. לא רבים היו אלה שנאותו לוותר על חסותם של הקונסולים הזרים ועל הזכויות המיוחדות של נתינות זרה.

בין המעטים היו אליעזר בן יהודה, דוד ילין, אלברט ענתבי (ראש חברת “כל ישראל חברים” וראש חברת יק"א) בירושלים, ד“ר יוסף לוריא, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, יהודה גרזובסקי ויחזקאל סוכובולסקי ביפו, אהרן איזנברג ברחובות ועוד כמה יחידים בערי הארץ ומושובותיה.

סוכובולסקי היה גם מן הראשונים שויתרו על שמות המשפחה הגלותיים, ושינה את שמו מ" סוכובולסקי" ל“דנין” (שבט דן).

וסוכובולסקי־דנין השתמש לטובת הרבים בזכויות המיוחדות שהעניקה לו נתינותו העותומאנית. מכיון שלפי החוקים העותומאניים היתה אסורה קנית קרקעות בארץ־ישראל ליהודים נתינים זרים והאיסור הזה הכביד מאד על רכישת קרקע, היה דנין כיהודי עותומאני בין המעטים שקרקעות יהודים נרשמו רשמית על שמם.

במשך הזמן, ובעיקר לאחר הכבוש הבריטי, העביר דנין במשרד ספרי האחוזה של הממשלה מגרשים, בתים, כרמים ופרדסים בעיר ובמושבה על שם הבעלים האמיתיים. ועם כל העברה היה מוסיף את הברכה: “ברוך שפטרני מענשו של זה” בחוגי הממשלה התורכית הביטו על דנין כעל אדם עתיר־נכסין.

דנין היה מן ה“מנין” הראשון ממש, שנכנסו לדור בבתיהם אשר בנינם הוחל בתמוז תרס“ט ב”אחוזת בית" (כיום רחוב הרצל).

הרבה התחבטו בשאלת חמרי הבנין. הבנאים המקצועיים, ברובם מבני הישוב הישן ומותיקי העולים, צדדו בזכות אבני “בלדי־דבש”, קרי: אבני־חול, המתאימות — לדבריהם — לאקלים המקומי. ודנין נטה לדעתם. אולם הואיל והיתה רווחת הדעה שאין יהודים מומחים בבנאות מאבני המקום, החליטו רבים להעסיק בבנאות פועלים ערביים, שהתמחו במקצוע זה.

אחדים הקימו את בתיהם מלבני־בטון של בית החרושת ארבר, בית החרושת היהודי הראשון על גבול תל־אביב. אבל דנין נתן את היתרון לאבני המקום והעמיד תנאי מפורש שהקבלן יעסיק בבנאות אך ורק בנאים יהודים, וכך נבנה בית דנין מן המסד ועד הטפחות בידי יהודים.

משפחת דנין היתה אחת המשפחות הראשונות ביפו, שלשון הדבור שלה היתה עברית בהברה הספרדית. לכך עזרה בעיקר עקרת ביתו מסעודה, היא אחותו של דוד ילין. קורת־רוח היתה לשמוע את הדבור העברי השוטף והחי בהברה יפה ובהטעמה מזרחית בביתו של “הסוחר מביאליסטוק”. את חמשת בניו וחמשת בנותיו חינך בבתי ספר עבריים (רבים, גם מן ה“יהודים הטובים”, בחרו לחנך את בניהם ובנותיהם בבתי ספר של זרים) ביפו ובתל־אביב. בן הזקונים שלו, אהרן, היה הילד הראשון שנולד בתל־אביב, בשנה הראשונה להתישבותנו בה בכ“א שבט תר”ע.

גם כיום, בהתקרבו לשנת ה־75, אני פוגש את יחזקאל סוכובולסקי־דנין כשהו נחפז וממהר יום יום, ודאי בעסקי צבור. ממעט בדברים, צנוע ונחבא אל הכלים, אומר מעט ועושה הרבה — כך ממשיך את חייו אחד מבוני תל־אביב, בעיר הגדולה וההומיה.

---

פִּנְחָס פְרִידְמַן

מאת

דוד סמילנסקי

פנחס פרידמן — נולד י“ב טבת תרכ”ו (1866) בחוטין (ביסרביה). מנעוריו — פעיל בתנועת חבת ציון, מקורב לפינסקר וללילינבלום. עלה לארץ בשנת 1889. ציר באספות חובבי־ציון באודיסה ובקונגרסים הציוניים ה־6 וה־7. ממיסדי הספריה “שערי ציון” ביפו והספרן הראשון שלה. מראשוני הבונים של תל־אביב, יחד עם אשתו אלקה, ומראשי “אחוזת בית”. בשנים 1922– 1932 בארצות הברית — בשליחות חברת “הכשרת הישוב”, פיתח פעולה רחבה לטובת הציונות וביחוד לטובת הקרן הקימת לישראל. נפטר כ“ז טבת תרצ”ח בתל־אביב.

לפני כיובל שנים הכרתי לראשונה את ר' פנחס פרידמן ז"ל.

היה זה בתקופת זאב טיומקין, בעת שהחיים הכלכליים והתרבותיים של הישוב העברי החדש התרכזו בלשכת ועד “חובבי ציון” ביפו. בראש הלשכה עמד זאב טיומקין, ועל ידו שני סגניו, ר' יחיאל מיכל פינס ויצחק בן־טובים.

יפו היתה אז הנמל הראשי, שבו נכנסו ארצה רוב העולים והמתישבים, התיירים והנוסעים. כל מי שעלה אל הארץ היה פונה בראש וראשונה ללשכת ועד “חובבי ציון” לשם התיעצות בענינים הישוביים שבעיר ובכפר.

בבואי בפעם הראשונה לארץ, באביב תרנ"א (1891), עם אבי ועם אחי, נערים צעירים כמוני, הלכנו למחרת בואנו ללשכת ועד “חובבי ציון”, שהיתה באחת הסימטאות הצרות ביפו העתיקה.

באולם ההמתנה מצאתי הרבה עולים חדשים, אשר זה עתה ירדו מן האניה, שחכו בקוצר רוח כדי להכנס לחדרו של ראש הלשכה זאב טיומקין. גם אבינו עמד בתור, ואנחנו, הנערים, סרנו מיד לאולם הקרוב, שבו נפתחה הספריה “שערי ציון” בהנהלתו של הספרן פנחס פרידמן.

לנגד עיני עמד צעיר בעל קומה נמוכה, פנים שזופים מעוטרים זקן קצר ושפם שחור, עיניו שחורות, בולטות ומביעות עוז, מרץ ובטחון פנימי. תנועותיו מהירות והליכתו זריזה ומדבר בקול נמוך.

הספרן קבל אותנו בסבר ידידותי נעים, ולאחר רגעים מספר יצא אתנו אל הגזוזטרה, נתן לכל אחד מאתנו “שלום עליכם”, לטף אותנו ונכנס אתנו בשיחה לבבית על שאיפותינו ומטרותינו. בגמר שיחתנו הקצרה חזרנו לאולם הספריה, שנתמלא המון מבקרים בני יפו ומושבות יהודה: פתח־תקוה, ראשון־לציון, רחובות, נס־ציונה, עקרון וגדרה. והספרן פרידמן שקד על משמרתו במסירות ובנאמנות וענה לכל דורשיו מתוך חבה וחדות היצירה.

וכאן עלי לתקן שגיאה שנשתרשה, שהספריה הראשונה ביפו נוסדה בשנת תר“ן. בעתון “החבצלת” מס' 38 משנת תרמ”ו אנו קוראים: “מודיעים לנו מיפו, כי בהשתדלות האברך הא' מיכל הורויץ נ”י נוסד בית עקד ספרים ביפו לתועלת בני המושבות לאחינו בני ישראל אשר סביבות העיר. החכם ר' אלעזר רוקח נ“י הקדיש לזה אחד מחדרי ביתו, והוא גם הסוכן והמזכיר בבית הזה. לראש הבית ומנהלו הופקד אחינו הרופא הנכבד ד”ר שטיין נ“י. ברכתנו מוגשה גם למיסדי ומנהלי הדבר הזה, יתן ה' וחפצם יצליח בידם ומעשי ידיהם יכונן”. כאן אנו רואים שהיוזמים הראשונים לספריה הראשונה ביפו היו מיכל הורויץ ואלעזר רוקח.

שנים מספר היתה הספריה הקטנה באחד החדרים של א. רוקח, ועם בואו של פרידמן בשנת תר"ן הוא “הוציאה למרחב”, הגדיל את אוצר הספרים והכניס בה כמה שפורים ושכלולים.

בימים ההם לא היתה כל קרן או קופה לעניני תרבות. ומה עשה פנחס פרידמן?עבר מבית לבית בחוג מכיריו וידידיו ביפו, ואחר־כך הלך ממושבה למושבה, ועשה “חפושים בשבעה נרות”, ודרש למסור לרשות הספריה המרכזית ביפו את הספרים שהיו גנוזים אצל כל אחד ואחד במעונו הפרטי. ובדרך זו הצליח פרידמן לרכז בספריה “שערי ציון” ביפו כמה מאות כרכים, שנעשו קנין הצבור הרחב. במשך זמן הנהלתו השתפרה הספריה ונעשתה למרכז תרבותי חשוב בשביל המורים, הסופרים ויתר הקוראים מכל החוגים.

עם שובו לאודיסה התמסר פרידמן בכל מאודו לעבודה הצבורית, שהתרכזה מסביב לועד “חובבי ציון”, השתתף באופן פעיל במלחמה במתבוללים, שעמדו בראש חברת מפיצי ההשכלה בין יהודי רוסיה, היה אחד ממיסדי בית הכנסת “יבנה” אשר שימש במשך שנים רבות מועדון מרכזי לחובבי־ציון ולציונים המדיניים באודיסה וסביבתה. פרידמן הרבה לפעול גם בהפצת הקערות בבתי־הכנסיות בערב יום הכפורים לשם אוסף תרומות לטובת ישוב ארץ־ישראל וכן היתה ידו מורגשת בכל פעולה להפצת שקלים, להפצת המניות של אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה וחברת גאולה, למכירת בולי הקרן הקימת ואוסף תרומות לקרן התרבות וכו'. הרבה מזמנו וממרצו הקדיש פרידמן להפצת חוברות תעמולה לציונות המדינית והמעשית ולכל פעולה המכוונת לטובת מוסדותינו הכלכליים, התרבותיים ןהחנוכיים.

עשרות שנים כיהן פרידמן בבית מסחרו של ויסוצקי באודיסה, אולם ראשו ולבו היו נתונים לקונגרסים הציוניים ולעבודה הישובית בארץ ישראל, הציונות המדינית והמעשית התמזגו אצלו לחטיבה שלמה. ואחת השלימה את השניה.

עם הוסד הגמנסיה העברית ביפו היה פ. פרידמן אחד ההורים הראשונים, ששלח ליפו את אשתו אלקה ואת חמשת ילדיו נפעוטים בראשית תרס"ו, כדי להקנות לבניו חנוך לאומי שלם בגמנסיה העברית הראשונה. הוא עצמו נשאר באודיסה, ושנה־שנה היה עולה אל הארץ לבלות בה את החגים במסיבת משפחתו ובאוירה הארצישראלית.

בראשית התהוות החברה “אחוזת־בית” הצטרף פרידמן למנין קטן של המיסדים הראשונים. ואחר כך הקים בשדרות רוטשילד את ביתו יחד עם עשרות הבתים הראשונים שנבנו על חולות יפו בקיץ תרס"ט ושמשו גרעין לבנין העיר תל־אביב.

פרידמן לא הסתפק בעבודתו הצבורית למען ארץ־ישראל באודיסה, ובאפשרות הראשונה העתיק את מושבו לתל־אביב בשנת תרע"ב, ומאז נשאר כאן כאזזרח קבוע, וביתו היה פתוח לרווחה ליוזמים ולמארגנים פעולות צבוריות חשובות, וגם הוא השתתף בהן באופן פעיל.

בראשית ארגון מתנדבי הגדוד העברי בשנת תרע"ח שלח פרידמן את בנו יחידו את אברהם פרידמן (כיום מהנדס מכונאי בברוקלין), מחניכי הגמנסיה “הרצליה”, לגדוד העברי הראשון בארץ־ישראל והוא עצמו עזר בהרבה לגיוס כמה מאות צעירי ישראל על אדמת המולדת.

פרידמן ידע להחשיב את ערכה הגדול של היהדות האמריקאית בעבודה המדינית והכלכלית לטובת הציונות, ומשנת תר“פ עד תרצ”ב עבד במחיצתו של לואי ברנדייס בניו־יורק, הקדיש הרבה זמן ומרץ ל“קהלית ציון” וליתר המפעלים האמריקאיים אשר נפתחו על־ידי קבוצת ברנדייס בארץ־ישראל.

יש החושבים את פרידמן לבן העליה הראשונה, יש גורסים שהוא משתייך לעליה השניה, ואחרים מצרפים אותו לעליה השלישית. ולדעתי היה פרידמן מסמל את כל העליות של חלוצי האומה הישראלית. מראשית כניסתו למערכת המלחה על שחרור עמנו וארצנו נשא מותך גאוה לאומית את דגל התחיה ונלחם בכל מאמציו בעד הישגינו הישוביים.

פרידמן הציוני הותיק לא נדחק אל מקום ה“מזרח”, לשורת המנצחים והמפקדים, אלא בתוך שורות העם השתדל לפעול במיטב כוחו ויכלתו, מתחילה בתקופת “חבת ציון” ואחר כך בתקופת הציונות המדינית, ועד יום מותו נשאר חייל נאמן לעמו ולארצו ולכל קנינינו הלאומיים.

---

יוֹסֵף אֵלִיהוּ שְׁלוּשׁ

מאת

דוד סמילנסקי

יוסף אליהו בן אהרן שלוש — נולד בסיון תר“ל ביפו. מנעוריו — סוחר. בשנת 1890 יסד עם שני אחיו, אברהם־חיים ויעקב, בית חרושת ובית מסחר לחמרי בנין, שנעשה במשך הזמן לאחד ממוסדות התעשיה הגדולים בא”י. היה קבלן ובונה בתים. מנעוריו —עוסק בעסקנות צבורית. בתרס“ג נבחר לועד הקהלה ביפו והיה חבר בו כחצי יובל שנים. חבר ועד “אחוזת בית” ועד תל־אביב ואחרי כן חבר עירית תל־אביב. היה גם חבר בעירית יפו (עד 1926). יסד כמה וכמה חברות ומפעלים במלאת לו ששים שנה, ב־1930, פירסם ספר אבטוביוגרפי “פרשת חיי”. נפטר י”א אב תרצ"ד.

את ר' יוסף אליהו שלוש הכרתי מקרוב עשרות שנים. פגישתי הראשונה עם המנוח היתה באדר תרס"ו במעונו של מ. דיזינגוף, שגר אז באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, ברובע “מנשיה” שביפו.

בימים ההם כמעט שלא היו יחסים קרובים בין העדות האשכנזיות שעלו אל הארץ מרוסיה, פולין, ליטא, רומניה, גליציה ושאר ארצות מערב־אירופה, ובין העדות המזרחיות שבאו הנה מארצות הבלקן, ממרוקו, אלג’יר, תוניס וכו'.

העולים של העדות השונות שבאו מעולמות שונים ומסביבות שונות, היו זרים אחד לשני, ולא היו כמעט מתערבים ביניהם לא בענינים צבוריים וחברתיים, ולא ביחוסים משפחתיים. איש־איש לפי עדתו ומנהגיה ולפי דרכי חייה לבדד ישכון בחוג צר של פנתו המצומצמת.

לא כן ר' יוסף אליהו שלוש. הוא היה אחד הראשונים שהחל בתקופת העליה השניה לגשור גשרים בין העדות האשכנזיות ובין העדות המזרחיות.

לנגד עיני עברו כמה פעולות בצורות חשובות שהמנוח לקח בהן חלק ניכר מאד.

אציין בזה רק קוים אחדים המסמלים את אפיו ואת דמותו:

בראשית התהוותה של החברה “אחוזת בית”, מעטים היו מבין ילידי הארץ שהתיחסו בחיוב אל הרעיון הנועז לבנות פרבר מודרני על גבעות חול השוממות — הרחק מישוב העיר. על היחידים והמעטים שהאמינו בהגשמת המפעל הישובי נמנה ר' יוסף אליהו שלוש. הוא לא פקפק הרבה, ומראשית הוסד האגודה נכנס לשורות המגשמים והמבצעים. והוא לא הסתפק בהצטרפותו הוא, כי אם האציל מרוחו גם על מכיריו וידידיו, שנספחו כעבור זמן מה למיסדים והבונים הראשונים של תל־אביב.

קשים היו חבלי היצירה של המפעל החדש בתנאי ההתישבות המסובכים של המשטר התורכי. וי. א. שלוש טרח ויגע הרבה מאד, ביחד עם המחוללים הראשונים, בבחירת המקום המתאים לרכישת הקרקע, בתיכון התכנית לישור החולות, סלילת הדרכים ובנין הבתים הראשונים. יום־יום היה י. א. שלוש נפגש עם העסקנים הראשיים של אחוזת בית, והיה עוזר הרבה מאד בעצותיו הנכונות, בהדרכתו ובבקיאותו הגדולה בתנאי הארץ ובהילכות הממשלה ושכנינו.

עוד אז, לפני עשרות שנים הספיק י. א. שלוש ליצור קשרים אמיצים בספירות הממשלה התורכית, בעירית יפו ובחוגי תושבי הארץ, לא רק מבין היהודים, כי אם גם מבין המושלימים והנוצרים. כולם כבדו אותו והתיחסו אליו באמון גמור.

י. א. שלוש לא היה בין ראשי הנואמים והדברים — מקומו היה בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית. הסיסמה “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” ליותה אותו לאורך החזית הארוכה של עסקנותו הצבורית.

י. א. שלוש הצליח בחייו הקצרים לסלול לו דרך רחבה בעבודה החברתית הצבורית, ובעת ובעונה אחת רכש לו שם טוב גם בעולם המסחר, התעשיה, הבנאות וגאולת הארץ.

בית המסחר לחמרי בנין של האחים שלוש רכש לו אמון רב בכל הבנקים ובמוסדות הכספיים וגם בחוג הצרכנים. בית החרושת למרצפות, מדרגות ועמודים ולכל מיני תעשיות מלט ומוזאיקה של האחים שלוש, היה אחד הראשונים והותיקים בין התעשיות העבריות, והרוח החיה בכל עסקי האחים שלוש היה ר' יוסף אליהו שלוש.

מימי נעוריו אהב את הבנאות, ובמשך שנים אחדות רכש לו נסיון גדול במקצוע הבנין, ונעשה לקבלן ובנאי ראשי. את הבנינים הגדולים ביותר בשכונות נוה־שלום ונוה־צדק, כמו: בתי פינגולד על שפת הים, בית הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי ציון, בית הספר של חברת כי"ח, וכמה בתים פרטים הקים ובנה י. א. שלוש בתורת קבלן ראשי. בנין הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, שנחשב אז בימי הבנותו לאחד הבנינים הנשגבים והמפוארים ביותר, הוקם על־יד י. א. שלוש.

בבנין ששים הבתים הראשונים בתל־אביב היה לי. א. שלוש חלק ניכר מאד. בקרבת תל־אביב היו מחצבות אבנים שהעסיקו מאות פועלים, בשכונת נוה־שלום העסיק עשרות פועלים תעשיות מלט, ובמקומות אחרים היו לו תעשיות סיד וגבס, ובעיר יפו בתי מסחר לחמרי בנין.

ולא רק בנין הגמנסיה “הרצליה” נבנה על ידי שלוש מהמסד ועד הטפחות, אלא גם כמה בתים פרטיים הוקמו על ידו בשנים הראשונות לבנין תל־אביב.

גם שאר הבתים שהוקמו בקיץ תרס“ט על־ידי קבלנים ובנאים אחרים, היה נתונים לפקוחו הישר של י. א. שלוש, שהוא היה הנאמן והמפקח הראשי מטעם חברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק) על ששים הבתים הראשונים, שנבנו בעזרת ההלואה של הקרן הקימת ונמסרה על־ידי אפ”ק לבונים הראשונים.

שנים רבות היה י. א. שלוש חבר בועד של אחוזת־בית ותל־אביב ואחר כך גם בעירית תל־אביב. תודות למסירותו, לדיקנותו ובקיאותו בבנינים, בסלילת דרכים ובבנין כבישים, היה ממלא מתוך כשרון רב כמה תפקידים חשובים בבנין תל־אביב.

בכל מקרה של הסתבכות הענינים עם פקידי הממשלה התורכית ועם השכנים, היה י. א. שלוש הצעיר הנאמן של הישוב העברי ביפו ובתל־אביב, ותמיד היה מצליח בשליחותו הצבורית.

מטבעו היה בעל מזג חם, ער ורגיש, ואם כי היה לו אופי צבורי, שנא היה את הפרסום הרב, כי אם הצניע לכת. את כל פעולתיו עשה י. א. שלוש לא ברעש, כי אם בשקט, בצנעה ובדעה צלולה ומחושבת.

עם פרוץ מלחמת העולם התחילה פרשת הענויים והיסורים הקשים בשביל הישוב העברי כולו בעיר ובכפר, ויותר מכולם סבלה תל־אביב, שנחשבה בעיני הרשות התורכית מעין מבצר הציונות. יום יום וצרותיו, יום יום וגזרותיו הרעות. הפקודות הצבעיות היו נמסרות על־ידי המושל והמפקד הצבאי לראש הועד מ. דיזנגוף. פעם דרשה הממשלה מדיזנגוף להמציא את ההוצאות הדרושות להחזקת המיליציה התורכית, פעם דרשו במפגיע להמציא נשק, שקים ריקים, פחי נפט וכלי מלאכה לצבא התורכי. פעם דרשו השלטונות הצבאיים עובדים לסלילת כבישים, או לרחוב חדש על שם ג’מאל פחה (כיום קוראים את שם הרחוב ביפו “קינג ג’ורג'”), מזון ועוד ועוד.

במקרים קשים אלה היה י. א. שלוש אחד היועצים התמידיים ויד ימינו של ראש הועד מר מ. דיזנגוף. ימים על לילות היו שניהם מטכסים עצה איך להחלץ מן המיצר, ואיך להציל את הישוב מסכנת ההרס והכליון שנשקפו לו בתקופת המלחמה הארורה.

עם הכרזות הגיוס הכללי של היהודים, שהתעתמנו מתוך הכרח בראשית המלחמה, לאחר תשלום ה“בדל אסכר” (כופר צבאי) עמדו מאות גברים בפני גיוס לחזית המלחמה ול“עמליה” (עבודות צבוריות). הצבא התורכי היה מחוסר מזון ובגדים, ותנאי העבודה בחזית, תחת השוט של המפקחים התורכים, היו למעלה מכח אנוש. ומי שנלקח לחזית לא זכה לראות יותר את אור החיים. בעת צרה זו עמד לעזרת המגויסים יוסף אליהו שלוש, שביחד עם מר מ. דיזנגוף הטיל על עצמו קבלנות צבאית גדולה — לבנות כבישים בסביבות עזה ובאר־שבע ובשאר הנקודות הקרובות לחזית המערכה הצבאית. לפי החוק הצבאי שוחררו מעבודת הצבא כל אלה שעסקו בעבודות צבוריות הנוגעות לצבא התורכי. עשרות ומאות יהודים הצטידו אז ב“וסיקות” — תעודות המעידות על העסקתם בעבודות צבוריות של הקבלנים הצבאיים דיזינגוף ושלוש. ועל־ידי כך ניצלו מסכנת מות שארבה להם בחזית התורכית. העבודות הוציאו אל הפועל לפי התכנית ולפי דרישות המפקדה הצבאית, הפועלים באו גם על שכרם, אולם הקבלנים עצמם הניחו את כספם לא באמתחתם כי אם באמתחת המפקדה. שלפי המסורת הקדומה לא היתה מזדרזת לשלם את חובותיה.

המנוח י. א. שלוש היה חבר פעיל בועד להקלת המשבר שהתקיים בשנות המלחמה, בועדות החטה והקמח וגם לקח חלק בועד ההגירה בעת שיצאה גזירת הגרוש מיפו ומתל־אביב.

עם גמר מלחמת העולם ועם שיבת הגולים לתל־אביב, חידש י. א. שלוש את עבודתו הצבורית ביתר מרץ וביתר שאת.

ראוי לציין כאן עובדה אחת המאלפת על שרותו התמידי לתל־אביב, שהיתה ילד השעשועים שלו:

עוד לפני המלחמה החליטה עירית יפו להקים בית מטבחים גדול בקרבת תל־אביב על המגרש, שכיום מתנוסס עליו לתפארה המלון היפה “ריץ” ברחוב הירקון קרן רחוב מאפו. ועד תל־אביב התנגד לבנין זה, אולם עירית יפו עמדה על שלה, ובמרץ יוצא מגדר הרגיל נגשה להקמת בית המטבחים. במשך זמן קצר הובאו על גמלים וחמורים חמרי בנין הדרושים והעבודה התחילה בטמפו מהיר. לאחר חדשים מספר הוקמו הקירות, הוצק גג ביטון עם קירות ברזל ונעשה גם הטיח הפנימי. אולם בינתים פרצה המלחמה באב תרע“ד (אבגוסט 1914) ומלאכת הבנין נפסקה לשנים אחדות. עם גמר מלחמת העמים, נזכרה עירית יפו בבית המטבחים והחליטה לגמור את בנינו. ולא הועיל המשא והמתן הרשמי בין ועד תל־אביב ועירית יפו. האחרונה התעקשה מתוך רצון לגרום “נחת רוח” לשכונה ההולכת ונבנית. עירית יפו אמרה, שבית המטבחים צריך שיבנה במקום רחוק מהישוב, ותל־אביב הקטנה הקיפה אז רק 8 רחובות. הגבול הקיצוני לצד צפון היו החולות של “חברה חדשה” שכיום קימים עליהם הרחובות: אלנבי, מזא”ה, בלפור וכו'. אולם י. א. שלוש האמין שתל־אביב עתידה להתרחב ולהגיע עד גדות הירקון — לא נח ולא נע, עד שהצליח באופן ידידותי לבטל את החלטתה של עירית יפו, וכתוצאה מזה נמכר הבנין עם המגרש (בראשית שנת 1921 ) לעירית תל־אביב, וזו האחרונה העבירה את הנכסים הללו על שם איש פרטי שהתקין את הבנין של בית המטבחים לוילה יפה, ואחר כך למלון נהדר הנשקף על פני שפת הים. כל הסביבה ההיא נחשבת לאחר הפנות היפות ביותר בתל־אביב.

חלק גדול היה לי. א. שלוש בהרחבת תחומי תל־אביב לכל עבריה, והוא השתתף באופן פעיל בגאולת הקרקעות שנקנו על־ידי “חברה חדשה”, מרכז מסחרי וכו‘. כל הקרקעות, שדרכן עוברים כיום חלקי הרחובות: אלנבי, מונטיפיורי, אחד העם, שדרות רוטשילד, גאולה, הכרמל, בצלאל וכו’ — נרכשו בעזרתו הגדולה של י. א. שלוש. בשנת 1924 רכש המנוח גם את אדמת אלונזו על גדות הירקון, אדמה זו נקראת כיום “אדמת שלוש”. חלק הקרקע נחכר לשכונת הגמלנים וחלק לאנשים פרטיים.

י. א. שלוש לא הצטמצם רק בהרחבת גבולות תל־אביב, אלא גאל גם אלפי ורבבות דונמים קרקע על הר כנען, הר הכרמל, מפרץ חיפה ועוד. חלק הקרקעות שייך גם כיום לאחים שלוש וחלק נחכר לחברות ולמוסדות שונים.

בשנים האחרונות תיכן י. א. שלוש כמה תכניות רחבות לפיתוח צפון תל־אביב, וביחוד חשב הרבה על שפור נהר הירקון, החוצה את תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב וביצירת אחוד קרקעי בין תל־אביב המרכזית ובין החולות שעל־יד מקוה־ישראל, בת־ים ושאר החברות שבסביבה הדרומית, הגובלת עם החולות ראשון־לציון.

י. א. שלוש היה מלא שאיפות ותכניות לשם ביסוס ופיתוח תל־אביב המורחבת. הוא ראה בדמיונו את תל־אביב הבנויה משני עברי הירקון והמשתרעת עד גבולות מקוה־ישראל ומעלה, הוא חלם על העיר העברית בעלת אוכלוסיה של מאות אלפים יהודים החיים על המסחר, התעשיה והחקלאות. הוא שאף לעליה מוגברת ולהתישבות רחבה בכל קצות הארץ. הוא גם חיפש את הדרכים ליצירת יחסים טובים וענינים משותפים עם שכנינו. ובעצם תיכון תכניותיו הקונסטרוקטיביות פרש מלאך המות את כנפיו על אחד הטובים שבעסקני הישוב. — — —

---

גְבֶרֶת הָעִיר הָרִאשׁוֹנָה (צינה דיזנגוף)

מאת

דוד סמילנסקי

צינה חיה דיזנגוף נולדה 1872 בז’יטומיר, אביה – שלמה ברנר, רב מטעם הממשלה בקונסטנטין־ישן, ווהלין. נישאה למאיר דיזנגוף בשנת 1893 ועלתה עמו לארץ־ישראל. 1905 – מורה לצרפתית בבית הספר לבנות ביפו ופעילה במוסדות העזרה והחנוך ביפו ובתל-אביב. נפטרה כ“ג שבט תר”ץ.

בלבה של תל־אביב, על פרשת רחובות המקשרים את דרומה ומזרחה של העיר עם צפונה, משתרעת ככר עגולה המתרוממת קצת משטח הרחוב. ככר נטועה עצי־מצל, שיחים וערוגות־פרחים. ובאמצע הככר – בריכת־מים מפוארת ומזרקה היורקת סילונות־סילונות עליזים כלפי מעלה ומרעננת את האויר ואת המדשאות אשר מסביב. צחוק תינוקות וילדים משתעשעים מהדד כל היום ובשעת הערב בככר זו.

“ככר צינה דיזנגוף” היא זו, על שמה של גברת העיר הראשונה. המקום הוא אחד מפלאי תל-אביב, המרהיב ביפיו עין תושב ואורח.

פנת־יקרת זו, המאחדת את יפי הטבע ואת מלאכת האמנות של האדם כאחד, אין כמוה מזכרת הולמת את אישיותה של אם העיר, ששמה נקרא עליה.

אלפי התושבים ורבבותיהם, הבאים להזין את עיניהם ביפי הככר, רואים את השם צינה חיה דיזנגוף רק כמושג גיאוגרפי, אבל ותיקי תל־אביב זוכרים ומזכירים את האישיות הנעלה, שהיתה בחייה פאר לעיר הזאת.

כמו חיה עומדת לנוכח עיני האשה היפה והאצילה בקומתה הזקופה, ובעיניה הנוגות והמלטפות שבהן השתקף עולם מלא רוך ועדינות.

היא היתה חברתו בחיים של ראש העיר העברי הראשון, “רעיתו הטובה, חסד נעוריו, אהבת כלולותיו”, אשר הלכה אחריו “במדבר בארץ לא זרועה” בעת אשר נשים עבריות אחרות בחרו לשבת בארצות הנוחות של אירופה. אבל היא היתה לא רק “אשת חבר”, אלא אישיות בפני עצמה, חלוצה במלוא המשמע, אחת מסוללות הדרך לרבים. היא היתה מבונות העיר העברית ומיוצרות הנוסח שלה, ממטפחי היופי בה וממעודדי הצמיחה והפריחה. לא נואמת ולא עסקנית רועשת, ואף־על־פי כן – חלוצה למופת ממדרגה ראשונה, יפה כתב עליה הפרופ' קלוזנר (בחוברת שהוציא לזכרה מאיר דיזנגוף):

“יש בני אדם, שפועלים ומשפיעים על ידי ספריהם, ויש פועלים ומשפיעים על־ידי עסקנות צבורית, לאומית, מדינית וחברתית. ואולם יש בני־אדם, שיש להם, אם אפשר לומר כך, ערך עצמי. מציאותם היא פעולתם ועצמותם היא ערכם וחשיבותם בעולם ואשה כזו היתה המנוחה צינה חיה דיזנגוף…”

בחייה חלמה צינה חיה על פארקים רחבים, גנים מפוארים, ככרות דשא שטוחות, פרחים ושושנים כדוגמת הערים המודרניות והתרבותיות. במעונה בשדרות רוטשילד, בפנים החדרים, על הגזוזטראות, על הגג השטוח ובגנה שעל־יד ביתה התנוססו לתפארה עציצים עם פרחים רעננים וריחנים, ובחצרה גדלו עצים רמים ועבותים. הבית כולו כאילו היה טבול בחורשת עצים ובגנת ירק ופרחים. בית דיזנגוף היה מסמל את עיר הגנים שעליה חלמו מיסדיה הראשונים. ומה שלא זכתה צינה דיזנגוף לראות בחייה נתגשם לאחר שמונה שנים מיום פטירתה, על הרחבה הנקראת “ככר צינה דיזנגוף”.

*

צינה חיה לבית ברנר נולדה בז’יטומיר וגמרה שם את הגמנסיה. עוד בימי נעוריה הצטיינה הילדה צינה חיה ברנר ביפיה ובחינה. ובהיותה כבת שש־עשרה נפגשה באחת האספות החשאיות של הנוער המהפכני עם החייל הצעיר מאיר דיזנגוף, שעבד אז בצבא הרוסי בז’יטומיר, ועם זה הקדיש את שעות הפנאי שלו לעסוק בספרות חשאית.

לאחר שחרורו מעבודת הצבא התמסר דיזנגוף עוד יותר לעבודתו המהפכנית. היה עורך אספות וקורא הרצאות על שנוי המשטר הקיים ברוסיה וכו'. ואחת השומעות התמידיות להרצאותיו היתה תלמידת הגמנסיה צינה חיה ברנר.

המשטרה החשאית שמרה את צעדי המהפכנים הצעירים, ובאחד החפושים הפתאומיים נתפס הצעיר דיזנגוף ועמו הרבה ספרות חשאית וגם רשימת החברים. הפושע המדיני הוכרח לעזוב את ז’יטומיר ועבר לאודיסה.

צינה חיה ברנר המשיכה את למודיה בגמנסיה עד הגמר, וברבות הימים גדלה, יפתה והתפתחה בכל המובנים. במשך הזמן הזה היו לה כמה פגישות עם הצעיר דיזנגוף בבית האסורים וגם באספות. הנערה היפה התקשרה יותר ויותר בבחור בעל הטמפרמנט החם והסוער. וכשדיזנגוף התקרב לתנועת חבת ציון, השפיע על החברה הצעירה שגם היא תעבור למחנה הלוחמים הלאומיים, שהיו קרובים ברוחם לחובבי ציון מאותה התקופה.

בינתים עבר דיזנגוף לפאריס, נכנס לאוניברסיטה, למד ועסק גם בעבודה הלאומית לטובת חבת ציון, והצעירה ברנר נמשכה אחריו ושהתה בפאריס כשנתים ובמשך הזמן למדה וקראה הרבה וסיגלה לעצמה את הלשון הצרפתית.

מ. דיזנגוף גמר את האוניברסיטה, ואחרי שקנה לו נסיון בבתי חרושת לזכוכית בצרפת ובבלגיה, נשלח על ידי הבארון רוטשילד לארץ־ישראל ליסד בית חרושת לתעשית זכוכית. וביוני שנת 1893 נישאו זה לזו מ. דיזנגוף וצינה ברנר – ושני החלוצים עזבו את אירופה התרבותית ויצאו לארץ־ישראל הקטנה והתישבו בטאנטורה השוממה והרחוקה מכל ישוב אדם. במקום זה בנה דיזנגוף את בית החרושת לזכוכית.

סביבת טאנטורה (נפת דאר) הצטיינה בביצותיה ששמשו קן ליתושים מפיצי מחלת הקדחת. כל פועלי בית החרושת סבלו מקדחת בלתי־פוסקת, ולעתים קרובות חלו גם בקדחת צהובה. גם צינה חלתה בקדחת קשה, ובכל זאת לא עזבה את המקום השמם, שהתחבב עליה על מדבריות החול וביצות הקדחת שלו. ורק כשהגיעו לה ימי הריון והקדחת היתה תוקפת אותה לעתים תכופות, צוו עליה הרופאים לעזוב את הארץ לזמן מה – לשם החלפת אויר וחזוק בריאותה. היא יצאה לפאריס, והקדחת גרמה לה ללדת בת על אדמת נכר…

הילדה היתה קצרת ימים ומתה בפאריס, ומאז הלך הזוג דיזנגוף ערירי.

לאחר אסונה זה שבה האשה הצעירה לטאנטורה אל בעלה. פה לקחה חלק חי ופעיל בחיי המושב הקטן, ותמיד היתה המקשרת בין בעלה נותן העבודה ובין הפועלים מקבלי העבודה; היתה מעודדת את רוח כולם בלי הבדל. כל שכלול בבית החרושת היה מוסיף לה עונג רב וספוק נפשי, ואת עובדי בית החרושת התהלכה ברעות ומצאה בשביל כל אחד מהם מלה מעודדת.

אחרי כשלון בית החרושת בטנטורה שב מ. דיזנגוף ואשתו לאודיסה, ובשנת תרס"ה, כשנתמנה מ. דיזנגוף למנהל ראשי של חברת “גאולה”, שהיה אחד ממיסדיה לא פקפקה אף רגע האשה הצעירה, שתפסה אז מקום חשוב בחברה ובצבור, ועזבה יחד עם בעלה את אודיסה המהוללת, יפהפית הדרום, על מוסדותיה התרבותיים והאמנותיים, על חייה הסואנים והעליזים; עזבה את ביתה המרוהט בטעם יפה, את נוה־שאנן שלה, את החברה הנאורה, את תענוגי האופירה, התיאטרון, הקונצרטים, ההרצאות וכו' וכו', ובאה לשבת ביפו.

בבואי ארצה בפעם השניה, בשנת 1906, מצאתי את צינה דיזנגוף גרה בביתה ערבי – בית פשוט ורגיל, באחת הסימטאות הצרות והמזוהמות בשכונת מנשיה. מסביב לבית – חצר קטנה ללא עץ וללא פרח, ובה באר ערבית עם מים דלוחים ומלוחים. מעונו של דיזנגוף הכיל ארבעה חדרים קטנים, שבאחד מהם היה בית המרפא של המנוח ד"ר ליאון כהן והשני שימש משרד לחברת “גאולה”, ומשפחת דיזנגוף הסתדרה בשני חדרים קטנים ומרפסת סגורה למחצה. בחדרים אלה התהלכה האשה הרכה והעדינה ושמחה בחלקה. לא הזכירה את חיי אודיסה ואת חיי פאריס העליזים אשר את טעמם טעמה. בחיוך מעודד ובחן מיוחד היתה פוגשת את העולים החדשים. מלאכי השלום רחפו כאילו בבית זה.

דל ומצער היה הישוב היהודי ביפו בימים ההם. בני העדות השונות מפוזרים ומפורדים, ומדברים לשונות ארצות מוצאם. העולה החדש היה מרגיש את עצמו בודד וגלמוד, היה משוטט ברחובות יפו, בלי אח וגואל. הפנה היחידה שמשכה אליה את העולים החדשים, היה בית דיזנגוף. כל מר־נפש וכל קשי־יום היה שופך את מרי שיחו לפני צינה דיזנגוף, והאשה האצילה היתה מפזרת את העננים הכבדים מעל פניו. בית דיזנגוף היה כעין תל־תלפיות שמשך אליו את כל אנשי הרוח והספר, הכלכלה והכספים, תושבים ותיירים. פה נשמעו לראשונה התכניות שהיו להן אחרי כן ערך מכריע בחיי הישוב.

בין באי בית דיזנגוף בשנים 1907 – 1908 היו: ד“ר חיים וייצמן, שחשב אז על פיתוח תעשיה חימית בארץ־ישראל; ד”ר ארתור רופין, שבא אז כתייר וחוקר את תנאי הארץ ואחר כך פתח ביפו את המשרד הארצישראלי הראשון; ד“ר שמריהו הלוי, שעלה לארץ לשאוב חומר תעמולתי מן המקור הראשון, מן המעין החי הנובע מאדמת ארצנו; פרופ' ב. שץ, שנגש להגישם את חלומו על בית ספר הראשון לאמנות “בצלאל”; מיסדי הגמנסיה העברית הראשונה; החולמים הראשונים על יסוד חברה לבנין בתים “אחוזת־בית”; מורי בית ספר לבנות וחבריה בעבודת ההוראה והחנוך (הגברת דיזנגוף עבדה במשך כמה שנים כמורה מתנדבת לצרפתית בבית הספר לבנות), ועד עזרת נשים, ועדי המושבות, הבילויי”ם וכו' וכו'.

עם הווסד תל־אביב השתתף גם בית דיזנגוף בבנין הבתים הראשונים בשדרות רוטשילד. כל הפעולות והפקודות, מן הקטנות שבקטנות ועד החשובות שבחשובות, יצאו מבית דיזנגוף לבית הועד הסמוך לו. מבית דיזנגוף יצאו תכניות לפעולות ומעשים, הוראות ועצות למתנחלים ולמתישבים.

ובעת צרה לישוב שימש בית דיזנגוף מרכז להתיעצות ולהגנה.

בימי מלחמת העולם הראשונה וכניסת תורכיה למלחמה – היה הישוב העברי בארץ שרוי במבוכה נוראה. שליטי תורכיה בארץ שפכו את כל חמתם וזעמם על תל־אביב ועל מנהיגיה, ובראש וראשונה על בית דיזנגוף. צינה דיזנגוף הראתה אומץ לב מיוחד בעת החפוש הראשון, שנעשה בביתה על ידי הקיימאקם, הקומנדנט הצבאי, עם המון חייליו ושוטריו המזוינים שהקיפו את תל־אביב, ואת המצור הממושך ביותר שמו על בית דיזנגוף. גם כשיצאה הפקודה מאת השליט העליון לגרש מן העיר את מ. דיזנגוף ואת חבריו בעבודה הצבורית, וכל יום הביא צרות נוספות, איומים של תליה, גרוש כללי של בני תל־אביב במשך עשרים וארבע שעות, מאסרי המנהיגים ובראשם מ. דיזנגוף, שהיה תמיד כצנינים בעיני הרשות התורכית – לא נפלה צינה דיזנגוף ברוחה. את כל אחד ואחד היתה מנחמת ומעודדת במלים חמות ורכות.

גברת העיר אהבה אהבה עזה את תל־אביב, ילד השעשועים שלה. כל חצר, כל גנה, כל פרח וכל עץ היו יקרים וחביבים לה. היא שמחה שמחת אם על גידול “בניה ובנותיה”. ובמשך עשרים וחמש שנה יצאה לחוץ־לארץ רק פעמיים לשם רפוי. שלש שנים לפני מותה התחילה להרגיש חולשה ועיפות. בעמל רב עלה בידי רופאיה להשפיע עליה שתעזוב את תל־אביב לזמן קצר. הלכה להתרפא בפאריס, שבה כעבור זמן לתל־אביב מלאה תקוות. כשנה וחצי הרגישה את עצמה בטוב, וכאילו שבו לאיתנה.

אולם לא ארכו ימי שלותה. צינה־חיה נתקפה שוב על ידי מחלתה הקשה, והמטה אשר עלתה עליה לא ירדה שוב ממנה. בכ“ד שבט תר”ץ השיבה רוחה אל אלהים.

וכך ספד לה בעל נעוריה על קברה:

"צינה חיה היקרה, הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיים משותפים עזרה לי ועודדתיני לעשותה. ובבוא קצי הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על יד קברך את ולא נפרד עוד לעולם.

ינעמו לך רגבי עפרך, עד נשימתי האחרונה זכרך לא ימוש ממני.

זכרתי לך, רעיה טובה, חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה –

יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

---

שִׁמְעוֹן רוֹקַח

מאת

דוד סמילנסקי

ר' שמעון רוקח נולד כ“ג סיון תרכ”ג (1863) בירושלים. אביו – ממשפחת רוקח הידועה בגליציה, וחתנו של המדפיס ישראל בק מבוני ירושלים ומראשוני המדפיסים. חניך ישיבת “עץ חיים”. משנת 1884 ביפו, מראשי העסקנים בה. יסד את הארגונים הציוניים הראשונים ביפו (“בני ציון” ו“עזרת ישראל”), לשכת בני ברית “שער ציון”, בית החולים “שער ציון” והיה ראשם ונשיאם. אירגן ביפו את הקהלה האשכנזית המאוחדת הראשונה בא“י ועמד בראשה במשך שנים רבות. יסד שכונת נוה־צדק, ובנה בה את הבית הראשון. מיסד חברת “פרדס” ומנהלה הראשי. עזר בידי י. מ. פינס וא. שייד בעניני מושבות הבארון וחובבי־ציון. בשנת 1909 – חבר הועד המדיני של הישוב (יחד עם מ. דיזנגוף, אליהו ספיר, אהרן אייזנברג ועוד). מפעילי הכנסיה הישובית בזכרון יעקב (1903). בימי מלחמת העולם הראשונה – פעיל בועד הפליטים וההגירה. עסקן חברה קדישא ורוכש הקרקע של בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. נפטר בווינא – שלשם נסע להתרפא – בי”ב שבט תרפ“ב והובא לקבורה בתל-אביב בי' אדר תרפ”ב (1922).

בני העליות האחרונות והנוער שלנו אינם יודעים את אשר פעל ויצר ר' שמעון רוקח לפני יותר מיובל שנים, בעוד הישוב העברי בארץ דל ומצער ומספר עסקניו אחד בעיר ושנים במדינה. כותב קורות הישוב החדש לא יוכל להתעלם ממפעליהם החלוציים של ראשוני העסקנים אשר סללו דרך לבאים אחריהם.

אחד מיחידי סגולה שבעסקנים הראשונים האלה היה ר' שמעון רוקח.

לא הגיע לזקנה מופלגת. רק חמשים ותשע היו שנות חייו, אבל במשך השנים האלה הספיק לתכן ולבצע כמה וכמה תכניות ומפעלים בעלי ערך ישובי רב. עוד חלק מתכניותיו הוצא לפועל אחרי מותו על ידי אחרים.

הוא לא היה בין מיסדיה הרשמיים של תל־אביב, אבל היה ממיסדי השכונה נוה־צדק שקדמה לתל־אביב והכשירה לה את הקרקע (כיום כלולה נוה־צדק בתחומה העירוני של תל־אביב, והיא החלק העתיק ביותר של העיר הצעירה). בסוף ימיו היה גם מעסקני תל־אביב, חבר הועד הפועל שלה. כן היה יו"ר ועד הקהלה ליפו ולתל־אביב כאחד. אני רואה, איפוא כמוצדק לכללו בין שורות בוני תל־אביב ולהציב לו ציון ביניהם.

בהיותו צעיר לימים וחניך הישיבה “עץ חיים” בירושלים (בה למד גם בן־גילו ר' דוד ילין ז"ל), החל לשקוד על למודי התנ"ך והספרות העברית, ובאותו פרק זמן רכש לו את ידיעת הלשונות הגרמנית, הצרפתית והערבית. מטבעו היה בעל אופי חזק, בעל רצון ומרץ כביר. תמיד הלך לבטח בדרכו, בלי סטיה לאיזה צד שהוא, ועיניו לנוכח הביטו. פקחיותו, הגיונו הישר ושכלו הבהיר התוו לפניו את הדרך לעבודה צבורית באמת־מדה רחבה, ועוד בנעוריו יצאו לו מוניטין כעסקן צבורי מנוסה היודע את אשר לפניו.

בהיותו בן עשרים ואחת עבר מירושלים עיר מולדתו ליפו לשם פקוח על מס הדרכים של יפו־ירושלים. מאז חל מפנה בחייו הצבוריים. בימים ההם, לפני ששים שנה, היתה יפו בבחינת פנה נדחת. כל האוכלוסיה התגוררה בסמטאות צרות, אפלות ומזוהמות של העיר העתיקה. עדת היהודים ייצגה כמה עשרות משפחות של ספרדים ואשכנזים אשר התפרנסו בדוחק ממלאכה פשוטה ותגרנות זעירה. מוסדות חסד, צדקה ובריאות לא היו עדיין בעדה העברית ביפו; כל אחד ואחד דאג לפרנסתו הדלה בלבד, ועל צבוריות לא חשב איש. ובימים דלי־מעש אלה קם הצעיר שמעון רוקח והטיל על עצמו את התפקיד לארגן פעולה צבורית מקיפה.

בראשונה יסד אגודה בשם “בני ציון”, שאליה הצטרפו שלשה מנינים יהודים מבני יפו. זה היה הגרעין הראשון להתארגנות האוכלוסיה היהודית ביפו, שעד אז היתה מפוזרת ומפורדת. ערב־ערב היו מתכנסים עתה בראשותו של שמעון רוקח ודנים בבעיות העדה העברית.

בינתיים גדלה העליה, ויפו הפכה ל“שער ציון” של הישוב החדש. שמעון רוקח הבין, שהגיעה השעה להרחיב את המסגרת הצרה של “בני ציון”. לעזרתו בא אחיו ר' אלעזר רוקח, שהיה עתונאי מובהק ונואם מצוין, ושני האחים נגשו במרץ רב ליסוד אגודה שניה: “עזרת ישראל”, שמטרתה היתה להקל לעולים את כניסתם אל הארץ, מפני שבתקופה ההיא היה קיים איסור חמור על עליית יהודים נתיני מדינות זרות.

שתי האגודות: “בני ציון” ו“עזרת ישראל”, דאגו הרבה ליסוד בית־חולים צבורי לעדת בני יפו. אמצעי האגודות היו מוגבלים מאד, והביל“ואי הד”ר מ. שטיין נענה לבקשת ידידו ש. רוקח והתנדב לרפא את החולים בלי כל תשלום. במאמצים רבים עלה בידי ש. רוקח לרכוש על שפת הים את בית הקונסול האוסטרי. אגב: במשך שנים רבות היה ש. רוקח באופן רשמי מתורגמן־כבוד בקונסוליה האוסטרית. למעשה היה הרוח החיה בה, והענינים החשובים בקונסוליה הוצאו אל הפועל בהדרכתו ובעצתו לפי שיקול־דעתו ולפי הוראותיו הוא.

לשם רכישת הבית והמגרש ופתיחת בית החולים וציודו המלא דרושים היו שמונים אלף פרנק זהב, סכום עצום מאד בימים ההם. שמעון רוקח טרח ויגע הרבה מאד עד שמצא את הדרך לברונית הירש, שהסכימה להקדיש ארבעים אלף פרנק לבנין בית־חולים בשביל העדה העברית ביפו בתנאי שגם הצבור העברי יתן משלו סכום דומה לזה. קופת העדה היתה ריקה, אנשים אמידים ונדבנים חסרו אז בארץ, ומנין תבוא העזרה הדחופה? בינתים הגיעה הידיעה, שהברונית הירש חולה קשה וימיה ספורים. נשקפה, איפוא, סכנה להפסיד את תרומתה הגדולה. ש. רוקח לא נח ולא שקט והודיע למנהל מקוה־ישראל מר ניגו, שהעדה החליטה לקבל את תנאי הברונית, ודרש ממנו במפגיע לטלגרף לפאריס על החלטה זו. מר ניגו לא יכול לעמוד בפני הפצרת ש. רוקח ונעתר לבקשתו. כתוצאה מזה נתקבלה כעבור יומים תשובה טלגרפית מהברונית הירש, שהשלישה בידי חברת “כל ישראל חברים” ארבעים אלף פרנק זהב לשם בנין בית-חולים יהודי ביפו. לאחר שבוע ימים נפטרה הברונית.

הרבה הרפתקאות עברו על הפקדון של ארבעים אלף פרנק אלה, ולאחר משא ומתן ממושך הצליח ש. רוקח להשפיע על חברת כי“ח שתמסור את הפקדון לעדה העברית ביפו, שעמדה תחת הנהלתו הישרה שנים רבות. החלה פרשת רישום הבנין והקרקע בערכאות הממשלה. חברת כי”ח רצתה לרשום את הרכוש על שמה ולהחכיר את הבית ואת המגרש לעדה. אולם ש. רוקח התנגד לזה בכל תוקף, והנצחון היה על צדו. לאחר רישום הרכוש על שם העדה העברית צריך היה להשיג אמצעים גדולים להחזקת בית החולים וציודו ברהיטים ובמכשירים רפואיים. ושוב שנס ש. רוקח את מתניו והטיל על עצמו את הדאגה הרבה ליצירת קרן רפואית. תודות לחריצותו המיוחדת הושגו האמצעים הכספיים, ובית החולים החזיק מעמד שנים רבות ושימש מרכז רפואי יחידי ליהודי יפו והמושבות.

עד שנת תרמ"ג היה בית הקברות של יהודי יפו בדרומה של העיר בקרבת הרובע עג’ימה. בית העלמין נתמלא עד אפס מקום והעדה העברית היתה שרויה במבוכה גדולה, בלי לדעת איך להרחיב את שדה הקברות. בימים ההם דרוש היה רשיון מיוחד מהשולטן עצמו (לא פחות ולא יותר) לרכישת קרקע, והדבר היה קשור בהוצאות ענקיות ובטרחה מיגעת וממושכת. אולם שמעון רוקח לא נרתע לאחור עד שעלה בידו להשיג חלקה גדולה בת כמה עשרות דונמים על החולות מצפון ליפו. במקום הזה קיים עתה בית־הקברות שבמרכז תל־אביב, הנקרא כיום “בית הקברות הישן” (לאחר שיש בית־קברות חדש בשכונה נחלת־יצחק בסביבת תל־אביב).

עד שנת תרמ“ז התגוררו יהודי יפו בשכונות הערביות, לרוב בבתים שכורים של הערבים, שמעון רוקח חשב ומצא שכדאי להקים שכונה יהודית בצפונה של העיר יפו. לאחר התלבטויות שונות נקנתה חלקת אדמה בת חמשה־עשר דונם מאת אהרן שלוש במחיר זול ובתשלומים לשעורין, בשביל בנין שכונה עברית. בעצת ש. רוקח תוקנה תקנה, המחייבת את החברים ליישר את הגבעה בעבודה עצמית. והוא רתם את עצמו הראשון לעבודה פשוטה. יום־יום היה ממלא בידיו ממש מאה סלי חול, כדי לשמש דוגמה חיה ליתר החברים, אשר ממנו ראו וכן עשו מתוך דייקנות ושקידה. עם גמר הכשרת גבעת החול לבנין באה שוב דאגה למצוא כסף להתחלת בנין הבתים הראשונים. בנק אפותיקאי לא היה אז בארץ, וגם קרנות ומוסדות כספיים לטובת הבונים לא היו עדיין. ושוב אזר ש. רוקח את מתניו והלך ירושלימה, ובעזרת אביו ר' יצחק רוקח השיג הלואה לבנין עשרת הבתים הראשונים. המתישבים והבונים שלמו את ההלואה לשעורין בתשלומים שבועיים של חצי מג’ידיה לשבוע (בערך שני שילינגים). הקמת הבתים הראשונים נתנה דחיפה לבנין עוד כמה עשרות בתים בני 2 – 3 חדרים (פרט לביתו של ש. רוקח, שהיה יותר מרווח ו“בנוי לתפארה” לפי המושגים של אז). וכך נבנתה השכונה היהודית הראשונה ביפו שנקראה “נוה צדק”. אחריה נבנו עוד שכונות עבריות: “נוה שלום”, “אהל משה”, “אחוה”, “בית ישראל”, “מחנה יהודה”, “מחנה יוסף” ו”כרם התימנים", את ביתו הקים ש. רוקח על הגבול הצפוני של השכונה, ובאותו בית חי מראשית הבנותו ועד יומו האחרון. שכונות אלו שימשו פרוזדור להקמת השכונה המודרנית של חברת “אחוזתֿ־בית”, אשר הפכה אחר כך לעיר העברית הראשונה תל־אביב ואליה נצטרפו ברבות הימים גם השכונות הישנות.

בשנת תר"ן יסד את לשכת “בני־ברית” ביפו תחת השם “שער ציון”, שנים רבות היה נשיאה ואחד האחים הפעילים שבה. באותה שנה ארגן גם את הועד לעדת היהודים מבין האשכנזים והספרדים ועמד בראשו שנים רבות. זה היה הועד המשותף הראשון בארץ־ישראל. לא קל היה לאחד את באי־כח שתי העדות הראשיות, שעד כה התנגדו אחת לשניה.

על יחסיו הטובים עם השכנים ועם הממשלה התורכית עלה בידו לקבל הנחות חשובות בשביל העדה היהודית המאוחדת, וביחוד השיג הרבה הקלות לעולים בכניסתם לארץ. שנים רבות היה נוהג לעלות בעצמו על כל אניה ולהוריד את “המעפילים האי־חוקיים” ואחר כך דאג הרבה מאד לכלכלתם ולסדורם.

שמעון רוקח טרח הרבה להטבת המצב הכלכלי של יהודי יפו. בתקופה ההיא היה המסחר הסיטוני והקמעוני מרוכז בידי הערבים והנוצרים, והוא הדין בחברות וסוכנויות לאניות נוסעים ומסחר, חברות לביטוח מאש, מרעש וכו‘. ליהודים לא היה כל חלק בענפי כלכלה אלה, ושמעון רוקח היה אחד הנחשונים הראשונים אשר קפץ לים המסחר ופתח ביפו בית מסחר גדול "שמעון רוקח ושו’". במרוצת הזמן היה גם בא־כחן של חברות אניות לנוסעים ולהובלת סחורות הייצוא והייבוא. בית מסחרו גדל והתרחב משנה לשנה ונעשה לגורם חשוב בפיתוח המסחר היהודי ביפו וסביבתה במשך עשרות שנים.

לפני חמשים שנה דאג לגאולת הארץ וקנה את עמק עכו בכספו הפרטי. הוא החשיב מאד את הנכס הקרקעי בשביל עם ישראל, והבין היטב את הערך הגדול של עמק עכו, השקיע בו ממון רב מכספו הפרטי ומכסף אביו, דפק על דלתות מוסדותינו הישוביים וכשלא נענו לקריאתו, נתבטלה הקניה הגדולה ואת כספו הרב הניח על קרן הצבי…

גולת הכותרת של מפעליו הצבוריים היתה יסוד החברה “פרדס” בחנוכה תרס"א (1901). לחברה זו הקדיש הרבה זמן ומרץ והיה מראשיה עד יומו האחרון. כן יסד את חברת הנוטעים “בחריה”. חברה זו נטעה פרדסים משוכללים ומעובדים לפי הטכניקה המשופרת והמושלמת בארצות בעלות רמה תרבותית גבוהה. פרדסי “בחריה” השתרעו על שטח של כמה מאות דונמים ושמשו מופת ודוגמה למשק משוכלל. שמעון רוקח סימל תקופה שלמה של עבודה צבורית מסועפת, חייו היו שלשלת ארוכה של מעשים יפים ומפעלים ישוביים רבים.

הוא היה מיוצרי הטפוס המעולה של עסקן צבורי ארצישראלי לשם שמים ולטובת הכלל, בלי שום טובת הנאה פרטית. וראוי הוא לשמש דוגמה לרבים.

---

יִשְׂרָאֵל רוֹקַח

מאת

דוד סמילנסקי

ראש עירית תל-אביב משנת 1936, נולד בשנת תרנ“ז (1896) בשכונת נוה־צדק (קודם יפו, וכיום תל־אביב). נתחנך בבית ספר כי”ח ביפו, בבית ספר תיכוני בלוזאן ובפוליתכניון בציריך (שווייץ). משנת 1920 – מוסמך למהנדס־חשמל. חבר מועצת העיריה הראשונה בתל אביב משנת 1922. סגן ראש העיריה בשנים 1927 – 1936, ומנהל מחלקות שונות בה בתקופות שונות. מלבד כהונתו בעירית תל־אביב, הוא עומד שנים רבות בראש כמה וכמה אגודות ומוסדות ישוביים. תרבותיים וכלכליים.

אלה שהכירו מקרוב את התלמיד ישראל רוקח בתוך כתלי בית הספר התיכוני בלוזאן, ואחרי כן את הסטודנט הצעיר בפוליתכניון בציריך יודעים לספר על ראשית עסקנותו ופעילותו של מי שעתיד היה לכהן כראש עירית תל־אביב עוד בחוגי הסטודנטים העברים בחוץ לארץ.

הוא היה פעיל וער לכל עבודה צבורית. ובקומה זקופה של בן הארץ נשא את דגל התחיה הלאומית ותבע מחבריו הסטודנטים ליכוד הכחות של הנוער הלומד מסביב לרעיון הלאומי.

ביוני 1920 הוכתר בתואר מהנדס לחשמל, ואילו לבו היה נתון כבר אז לבעיות צבוריות.

עם גמר חוק למודיו בלוזאן ובציריך, עבר המהנדס י. רוקח לאנגליה ועבד כשנתים בבתי חרושת גדולים לבנין מכונות חשמל.

היו לו כמה סכויים טובים להסתדר באנגליה, אולם בהיותו קשור באלפי נימים לארץ־ישראל לא פקפק הרבה וחזר ארצה בראשית שנת 1922 והחל לעסוק במקצועו כמהנדס לחשמל.

את האהבה לעבודה צבורית ירש ישראל רוקח מאביו ר' שמעון ז"ל, אשר היה שנים רבות אחד מראשי העסקנים של הישוב העברי בארץ, ממיסדי שכונת נוה־צדק ביפו וראש וראשון לקהלת יפו.

אם ברצוננו לדעת משהו על תכונותיו של רוקח הבן היורש הצבורי, כדאי שנעלעל קצת בכתבי־עת עברים מלפני יובל שנים ויותר ונקרא מה כתבו בני הדור בימים ההם על רוקח האב.

בהוספה לעתון הירושלמי “החבצלת” מיום ט' שבט תרמ"ט (1889) נדפס מכתב של יהודה גרזובסקי מיפו לפנחס פרידמן באודיסה, ובין השאר נאמר באותו מכתב: “בין כל האנשים שהכרתי כאן, מצאתי רק אחד – את שמעון רוקח. כמה ששמעתי על אודותיו בהיותי באודיסה, אינו אלא כטפה מן הים, ביחס לישרו, פקחותו, כושר פעולתו ומסירותו לאידיאל. הוא אחד מאלה שנחוצים לנו, אולם לצערנו אנשים כמוהו אין למצוא כל כך מהר…”

וב“הצפירה” הוורשאית מיום ה' אייר תרנ"א (1.5.1891) מספר סופרו היפואי של העתון, יעקב גאלדמן, על האספה שנקראה (בפסח תרנ"א) ביפו על־ידי האורחים מרוסיה שבאו אז ליפו, אחד־העם והרב יעקב מזאה, בהשתתפות זאב טיומקין (האחרון היה אז ביפו בא־כח ועד חובבי ציון מאודיסה). באותו מעמד שקלו וטרו בקנית הנחלה הגדולה בין חיפה ובין עכו, לשם ייסוד מושבה, וטיומקין אמר: “לעת־עתה לא מצא אנשים נאמנים שיכולים לסמוך עליהם בעניני קנית נחלות בארץ-ישראל רק את הא' שמעון רוקח והא' יואל־משה סאלאמאן, הא' ש. רוקח הוא בעל הנחלה שבין חיפה ועכו, וכלנו יודעים שמיום הראשון לקניתו בא ומסר הדבר להועד. ויודיע להועד גם המחיר שנתן בעדה ויסמוך את עצמו על הועד בדבר השכר שיתנו לו הקונים וכפי שיפסוק הועד כך יקח”.

אגב, ראויה לציון העובדה שר' שמעון רוקח הרבה להשתמש בדברי כרוז ופרסום שם “שער ציון” לעיר יפו, וכן היה מוסיף בסוף כל מכתביו ליד חתימתו את שתי המלים “אבנך ונבנית”, אלו שנעשו לאחר כמה עשרות שנים לסיסמה של העיר תל־אביב המתנוססת ליד סמל העיריה (סיסמה זו לתל־אביב נבחרה על-ידי המנוח מ. דיזנגוף וש. בן־ציון, בלי שידעו כי היה מי שהקדים להשתמש בסיסמה). כן נקבע, כידוע, השם “שער־ציון” לרחוב הכניסה אל נמל תל־אביב.

תל־אביב היא, איפוא, במדה רבה בתה ויורשתה של יפו העברית, וזכה בנו של בונה יפו העברית וראש קהלתה – לשבת על כסא ראש העיר העברית וראש הקהלה כאחד…

אגב חיטוט ב“עלים בלים” נתקלתי גם במכתב מיום י“א טבת תרנ”ז, בחתימת גבאי ומנהלי התלמוד תורה וישיבת “שערי תורה” ביפו (זרח ברנט, יהודה שוחט, משה בצלאל טודרסוביץ ויצחק אייזיק בן טובים) שנשלח ל“ברית” של ישראל רוקח, וכה לשונו:

“לכבוד ידידנו וידיד עירנו אדם יקר איש תבונות, ראש ועד עירנו וראש בית החולים “שער ציון” וראש חברא קדישא מר שמעון רוקח נ”י.

ליום הכניסו את בנו הנולד לו בבריתו של אברהם אבינו חובתנו היא ונעשנה להגיש לכב' ברכותינו, בתוך כל יתר ברכות כל מוקירי שמו ומכבדי פעולתו הנשגבה בעמנו, ארצנו ועירנו, כי יגדל הבוחר בציון את הנצר הרך הנמול הזה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, יאמצו, יחכמו ויהי לגפן אדרת לתהלה ולתפארת, ידו ולבו לעמו, אמונה בדרכי אביו, יהי לו לעיניים ומידו לו קרנים לאחיו להשכיל לעמו להועיל, ובימיו יושע יהודה וישראל, ופה מקום אתנו להודות לכב' על עמלו הרב בעסקו בצרכי צבורנו באמונה, בעמדו בראש של שני מפעלים גדולים, עמודי התוך לעדתנו, אשר הודות לעמלך והקדישך כחך להם עדתנו מתקדמת והולכת ומתבצרת ומתבססת, ומי יתן כי ישימו אחינו שבגולה לבם לעירנו העומדת על הסדר, ויהא מרכז הישוב לבני המושבות ושער דרך, בו יבואו המתנחלים על אדמת הקודש לחזקה ולתמכה, ומכחם ישחדו בעדה, למען יוכלו כל המפעלים הטובים לעמוד ולא יהיו תלויים בכוח ובנס".

מר ישראל רוקח (נקרא על שם ישראל בק, מי שהיה עורך “חבצלת” בשנת תרכ"ג – 1863 ומיסד המושבה החקלאית הראשונה על הר העצמון ומיסד הדפוסים העברים הראשונים בצפת ובירושלים), שהוא בבחינת “ברא כרעא דאבוה”, התקין את עצמו בפרוזדור של שכונת נוה־צדק ונכנס לפני ולפנים של טרקלין תל־אביב המודרנית והתרבותית.

מראשית הווסד תל-אביב (1909) ועד 1921 התנהלו עניני השכונה על־ידי ועד, שנבחר שנה־שנה באספות פומביות של תושבי תל־אביב.

עם השגת הזכויות המשפטיות, ב־11 במאי 1921, בא מפנה חדש בהנהלת תל–אביב. את מקום ועד תל־אביב ירשה מועצת העיריה, אשר אושרה על ידי ממשלת ארץ ישראל כמוסד עצמאי מוניציפאלי בלי להיות תלויה עוד בעירית יפו.

במועצה הראשונה (נבחרה באפריל 1922) אנו מוצאים כבר את המהנדס הצעיר מר ישראל רוקח, כבא כח השכונות המאוחדות: נוה־צדק, נוה שלום ואהל משה.

ראשיתו של מר י. רוקח במועצה היתה כנבחר בלי תיק. בשקט, במתינות ובהצנע לכת התבונן לשרותים העירוניים, חקר ודרש את הנעשה בכל מחלקה ומחלקה כדי לתהות על מהותה ותכונתה.

בשנים הראשונות כמעט שלא היה משמיע את קולו ברבים, ובישיבות המועצה היה מאזין ומקשיב לדברי הנבחרים הותיקים והמנוסים בהנהלת המשק העירוני.

ולמרות שתיקתו התדירה, הרגיש הצבור בתל־אביב ב“כח־העולה”, ובמועצה השניה, שנבחרה במאי 1925, אנו פוגשים אותו שוב בין כתלי העיריה, בעוד שכמה נבחרים מן המועצה הראשונה לא נבחרו למועצה השניה.

ומאז מתחילה תקופת עליתו משלב לשלב, בעקביות ובהדרגה התבונן בעין חודרת לכל מה שנעשה במשק העיריה בכל מחלקה ומסביבה, מפרק לפרק עמד בראש מחלקה זו או אחרת והכניס בה כמה שכלולים ושפורים מבחינה משקית.

לאט־לאט יצאו לו מוניטין בשדרות הרחבות של העיר, וגם בחוגי הממשלה החלו להעריך את כושר פעולתו.

בשנים 1927 – 1936 שימש כסגן ראש העיריה, והיה ממלא את מקומו של מ. דיזנגוף בהעדרו. בעת ובעונה אחת נהל בהצלחה בתקופות שונות את המחלקות הראשיות, כגון: מחלקת ההנדסה, מחלקת המים והמאור, מחלקת הבריאות והסניטריה, מחלקת הכספים, ועוד.

בכל מחלקה ומחלקה נעשה מר י. רוקח לרוח החיה המדריך את מנהלי המחלקות ועובדיהם לכל סוגיהם, והוא שהקפיד הקפדה נמרצת על מסירותם ונאמנותם של העובדים למשק העירוני המגוון. שום איש לא ידע כמוהו את המנגנון המסועף של העיריה.

בשם שידע לעבוד בהתמדה ובעקשנות בלתי פוסקות מן הבוקר ועד הערב, לרבות גם בלילות, כן דרש במפגיע מעוזריו מסירות בלי ליאות למלוי התפקידים בשרותים העירוניים.

הסתגלותו המופתית והחדרתו המיוחדת לעניני העיר והעיריה על כל המפעלים והמוסדות הצבוריים, יצרו אוירה של הוקרה בחוגים רבים של תושבי תל־אביב. י. רוקח נבחר גם למועצה השלישית בדצמבר 1926.

בראשית הבחרו לעירית תל-אביב נמנה י. רוקח על הגוש האזרחי, ועל עמדתו הוא מגן בעקביות ובלי לסטות הצדה. גם כשהמנוח דיזנגוף התפטר בסוף 1925 בגלל חלוקי דעות בשאלות פרינציפיוניות ממועצת העיריה בינו לבין סיעת הפועלים, ואחריו התפטרו גם יתר חברי הגוש האזרחי – נשאר מר י. רוקח (יחד עם הד"ר ח. בוגרשוב ור. סופרמן, חבריו ברשימת “המרכז המאוחד”) על משמרתו בפנים העיריה, לשם המשכת שרותו הצבורי במועצה שרוב חבריה השתייכו לסיעת השמאל, ובמשך כל הזמן עמד במערכה והגן על השקפותיו.

בבחירות של דצמבר 1928 נבחר שוב למועצה הרביעית, ואחר כך ביוני 1932 למועצה החמישית, ולאחרונה כעבור שלש שנים וחצי, נבחר בדצמבר 1935 למועצה הששית הממשיכה את קיומה גם בשנות המלחמה.

עשרים שנות כהונתו של מר י. רוקח בעיריה (1922 – 1942) היו שנות התפתחותה העיקרית של תל־אביב, הוא גדל עם העיר והוא השתתף באופן פעיל בבנינה ובביסוסה בכל המובנים.

בשנת 1922 היתה תל־אביב עירה קטנה עם אוכלוסיה בת 12892 תושבים. תקציבה השנתי של העיריה היה באותה שנה 33600 לא"י.

במשך 20 שנה פרצה תל־אביב צפונה ונגבה ומזרחה, ונעשתה לכרך גדול המונה, יחד עם הפרברים, כ־200,000 נפש (כ"י), תקציב העיריה בשנת העשרים לקיומה עולה ל־700 אלף לא"י ומעלה.

התפתחות מהירה כזו אין למצוא דוגמתה אפילו בארצות המפותחות והתרבותיות ביותר.

עירית תל־אביב היתה השלטון המוניציפאלי העברי הראשון בארץ.

בסדריה, בחוקיה, במנהגיה וכו', שימשה תל־אביב סמל ודוגמה לנקודות ישוב אחרות שהפכו למועצות מקומיות, לפי אותה התחוקה ולפי אותה הצורה הארגונית של תל־אביב.

כל המועצות העבריות למדו הרבה ממועצת תל־אביב, התחקו על שרשיה, הלכו בשביליה ובנתיביה והפיקו תועלת גדולה מ“אם המועצות”. ואילו תל־אביב עצמה התותה לה את דרכה הראשונה בעזרת נבחריה אשר הקדישו את זמנם ואת מרצם להרחבת זכויותיה וסמכויותיה של העיר העברית הראשונה.

במשך 20 שנות כהונתו בעירית תל-אביב השתתף, כאמור, י. רוקח בקביעת דמותה ופרצופה ובתחוקתה של תל־אביב. הוא היה בבחינת ה“מתמיד” של כל המעלות ובכל שנות כהונתו לווהו כחברים טובים – מרצו, תקיפותו, ישרו ומסירותו לבנין העיר.

הוא הנהו לא רק יורשו הרוחני הצבורי של אביו ר' שמעון אלא גם יורשו בפועל של ראש העיריה העברי הראשון.

מאיר דיזנגוף ז"ל זכה להיות בין מיסדי תל־אביב, הניח לפני עשרות שנים את אבן הפנה, הקים את היסוד והקירות, העלה את הגג לבנין הנהדר וגם הספיק בחייו למלא את הבית תוכן רב, גידל ופיתח את העיר מראשית התהוותה והעלה אותה למדרגת עיר ואם בישראל.

ולעת זקנתו כשתשו כחותיו הגופניים, פנה על ימין ועל שמאל וחפש בשבע עינים את היורש הרוחני כדי להוריש לו את הנכס העירוני שהיה יקר לו מכל פז.

והיורש נמצא, הוא האיש שיצק מים על ידי אבי העיר, ועבד במחיצתו כארבע־עשרה שנה.

והרי דברי דיזנגוף על סגנו רוקח, שנאמרו במסבת רעים לפני הבחירות למועצה הששית של עירית תל־אביב:

"ישראל רוקח זהו האיש, המסור בכל לבו ונפשו לכל עניני העירייה:

י. רוקח זהו איש פעיל, מוכשר ובעל מרץ שמעט לנו דוגמתו;

י. רוקח הוא איש נקי כפיים ובר לבב במלוא מובן המלה;

ישראל רוקח הנהו האיש, שהצלחת תל־אביב ותושביה היא מטרת החיים שלו;

מי כישראל רוקח שירצה ויוכל להתמסר לעיריה מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר?!

מי כישראל רוקח, שחובתו לעיר ותושביה תעמוד מעל כל עניניו הפרטיים?!

מי כישראל רוקח שיהיה בה תקיף בנוגע לדרישותינו לממשלה והפקידות?!

מי כישראל רוקח, שיאבה להקדיש לעיריה כל זמנו, מרצו, כחו ומיטב שנותיו הרעננים?!

לולא ישראל רוקח לא היו לנו כעת בתל־אביב הרבה דברים חשובים ונחוצים שכלנו נהנים מהם ושמחים על מציאותם!!!

אני אוהב את רוקח ומעריץ אותו בעד המעלות המצוינות שלו!"

(הדברים פורסמו בשעתם בדפוס על ידי הנוכחים במסבה).

והמנוח הגדול לא שגה במשפטו זה. נמצא יורש לכסאו של מאיר דיזנגוף.

מלבד עבודתו הכבירה בעירית תל־אביב, המיגעת למדי את הגוף ואת הנפש, ממלא מר י. רוקח תפקיד ראשי בהרבה מפעלים כלכליים, תרבותיים, חנוכיים, בריאותיים, סוציאליים, ספורטיביים, אמנותיים, ועומד גם בראש מוסדות כלל­־ישוביים.

דומני, שאין למצוא מפעל או מוסד חשוב בתל־אביב שראש העיריה מר י. רוקח אינו לוקח בו חלק פעיל.

גם ממשלת ארץ־ישראל מתיחסת מתוך הערכה חיובית לפעולותיו הפוריות של ראש העיריה העברית, ולשם בטוי הערכתה והוקרתה כבדה אותו הממשלה באוקטובר 1939 באות הכבוד “קצין האורדן של האימפריה הבריטית”.

מפעם לפעם מוצא לו מר רוקח שעה פנויה גם לכתיבת מאמרים רבי־ענין ב“ידיעות עירית תל־אביב” עתונה הרשמי של העיריה, וביתר העתונים העברים לשאלות השעה, לעניני התקציבים השנתיים של העיריה וכו'.

וקברניטה רב הפעלים של תל־אביב – לא הגיע עדיין לחמשים, ועוד צפונים לו עתידות גדולים גם בתל־אביב וגם בישוב.

---

דוב וְרִבְקָה הוֹז

מאת

דוד סמילנסקי

דוב הוז – נולד י“ח אלול תרנ”ד באורשה פלך מוהילוב. בילדותו בא ארצה. מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב (בוגר המחזור הראשון). למד באוניברסיטאות ווינא ולונדון. 1913/4 – פועל בקבוצת דגניה. 1915/7 קצין בצבא התורכי, 1918/9 חבר ועדת ההתנדבות לגדוד העברי וקצין הגדוד. מעסקניה הראשיים של הסתדרות העובדים הכללית ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. בא־כח מדיני של הסתדרות העובדים וברית פועלי־ציון באנגליה. חבר מועצת העיריה של תל־אביב (1925) וסגן ראש העיריה (1936 – 1940). נספה בתאונת דרכים בכ“ט כסלו תש”א.

רבקה שרתוק­־הוז נולדה ערב חנוכה תרנ“ג. נספתה עם בעלה ובתם בכ”ט כסלו תש"א, והובאה לקבורה בקבר משפחתי בבית הקברות הישן בתל אביב.

באחד מימי חנוכה תש“א נזדעזעה תל-אביב ונזדעזע הישוב העברי לשמע האסון האיום אשר קרה לשתי משפחות מן הותיקות והמושרשות בארץ, משפחות הוז־שרתוק. בתאונת דרכים בכביש החדש בין חיפה לתל־אביב, נהרג באוטו שהוא עצמו נהג בו – דוב הוז, עסקן צעיר ורב זכויות בשטחי־פעולה ישוביים שונים, סגן ראש עירית תל-אביב, ואתו רעיתו רבקה – בתו של הבילו”אי יעקב שרתוק דמות אצילה וענוגה, כבודה בת מלך, נשמה גזורה מעולם הנגון, בעלת כשרון מוסיקאלי. ויחד אתם בתם הבכירה תרצה, ילדה חמודה בת ארבע-עשרה.

בבת אחת, ברגע כמימרא, נעקרה משפחה שלמה מישראל. והאסון הזה היה בהרבה אסונה של תלֿֿ־אביב, כי בני המשפחה – האב, האם והבת – היו ילדי טפוחה, אשר גדלו בעיר ועם העיר. ותל־אביב בכתה וספדה לילדיה אלה, כאם על בנים יקרים. גם מצבות־זכרון הציבה להם: העיריה קבעה רחוב נאה בתל־אביב על שם דוב הוז, וחבריו לדעה ולמפלגה של דוב קראו בית נוער על שמו, וגם את שם רבקה לא שכחו.

ובבואי לפקוד כמה ממיסדיה ובוניה של תל־אביב, אני מרגיש איזה צורך נפשי לפקוד בתוכם גם את דוב ורבקה הוז “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”, אשר הכרתים בימי שחרותם ולעיני גדלו.

___________

דוב הוז ורבקה שרתוק ינקו את השכלתם הראשונה בשחר ילדותם בגמנסיה רוסית, ובעת ובעונה אחת. קבלו חנוך לאומי בבית הוריהם בעודם בגולה.

שניהם נמנו על בני העליה השניה ועלו אל הארץ עם הוריהם, שהיו מבין חובבי ציון הראשונים.

בראשית בואם אל הארץ הלכו ההורים לכפר. ברוך הוז (אבי דוב הוז) התישב במושבה באר טוביה ועסק שם בהוראה. יעקב שרתוק (אבי רבקה שרתוק) היה מראשוני הבילו"אים בשנת 1882, ובעליתו השניה בשנת 1906 – השתקע עם משפחתו בכפר ערבי עין סיניה ועסק במשק חקלאי.

לאחר שנים מספר עברו שתי המשפחות הוז ושרתוק לעיר יפו, ועם התחלת בנינה של תל־אביב היו מראשוני מתישביה.

הנער דוב הוז והנערה רבקה שרתוק נכנסו בשנה אחת לגמנסיה העברית “הרצליה” בתל-אביב.

שניהם הצטיינו בלמודים וגם התבלטו בהנהגתם הטובה. בשקידתם, בהקשבתם ובסגולותיהם הנעלות.

שניהם נתחבבו על מוריהם וחבריהם. עוד מימי נעוריהם הוכיחו את נכונותם לכל פעולה חברתית וצבורית.

בנשפים ובחגיגות הגמנסיה הופיעו תמיד כמשתתפים פעילים; דוב הוז היה אחד המנגנים הטובים ביותר בתזמורת הגמנסיה של כלי־רוח, בנצוחו של ח. קרצבסקי ז"ל; ורבקה שרתוק היתה אחת המדקלמות המצוינות בין תלמידות הגמנסיה.

דוב הוז גמר את המחלקה השמינית בשנת 1913 במחזור הראשון של הגמנסיה “הרצליה”, ואילו רבקה שרתוק למדה באותו זמן גם בבית הספר לנגינה “שולמית” בתל־אביב. ברצותה להשלים את ידיעותיה במוסיקה הפסיקה את למודיה בגמנסיה לשנה אחת, ולאחר שגמרה בהצטיינות את מחלקת הפסנתר. נבחנות בשנת 1914 בגמנסיה “הרצליה” וקבלה את תעודת הבגרות במחזור השני.

רבים מחבריו של דוב הוז יצאו מיד לגמרם את הגמנסיה – לחוץ־לארץ לשם השתלמות באוניברסיטאות שונות. רק מעטים הלכו אל הכפר ונשארו בארץ. דוב הוז היה בין המעטים האלה, שיצא בשנת 1913 לעבוד עבודת כפים בקבוצת דגניה.

עם כניסת תורכיה למלחמת העמים בסוף 1914, היה דוב הוז מן הבוגרים הראשונים, שהתגייסו לצבא התורכי.

לשם כך יצא יחד עם כמה עשרות חבריו מבוגרי הגמנסיה לקושטא ונכנס לבית ספר לקצינים צבאיים, ואחרי גמרו שם את חוק למודיו יצא מיד לחזית המלחמה ועשה בה למעלה משנתיים.

גם בחוגי הצבא התורכי רכש לו הקצין הצעיר ד. הוז אמון גמור מצד הקצינים הגבוהים. ראשו ורובו היה שקוע בתפקידו הצבאי, אולם רוחו ונשמתו קשורות עם אחיו בני עמו הנתונים במצב חמור על אדמת המולדת.

לאחר כמה פקפוקים והסוסים, פרש ד. הוז באחד הימים הצדה והצטרף בחשאי לשורות בני הישוב העברי, סיכן את חייו, עמד במבחן קשה והטיל על עצמו תפקיד אחראי, השליך את עצמו לתוך סבך הבטחון הצבורי של המושבות העבריות שהיו מוקפות אויבים מסוכנים. הוז הראה בשטח זה אומץ־לב וגבורה נפשית, הראויים להערכה מיוחדת בתולדות הישוב העברי בתקופת המלחמה הקודמת.

עם כבוש יהודה על־ידי הצבא הבריטי המנצח בשנת 1917, אנו מוצאים את דוב הוז בין המארגנים הראשיים של הגדוד העברי בארץ, אשר מנה בשורותיו אלף וחמש מאות לגיונרים יהודים מבני יהודה, מצוידים בתחמושת צבאית בריטית.

שנים מספר שימש כקצין והיה בבחינת מקשר בין נציגי הצבא הבריטי והגדוד העברי ובין הצבור העברי האזרחי.

אישיותו האמיצה, הזקופה והנכונה, סללה לו נתיב בחוגים הצבאיים ובחוגים האזרחיים.

עם פרוק הגדוד העברי, עבר ד. הוז לשטח רחב של העבודה הצבורית המסועפת והעמיס על שכמו כמה וכמה תפקידים חשובים.

מפרק לפרק מילא שליחות ישובית־צבורית חשובה, ותמיד מצא לו כר נרחב להתגלמות מרצו הכביר בכל ענפי העבודה הצבורית.

דרכו הצבורית, החברתית והמדינית היתה בשורות הראשונות של תנועת העבודה, אך באותו זמן לא הניח את ידיו גם מתפקידים ישוביים כלליים על שדה התנועה הציונית הרחבה.

איש המפלגה היה וציית לפקודותיה מתוך הקפדה ומתוך מסירות נאמנה ועם זה ידע להעריך ולהוקיר את העסקנים והאישים שלא השתייכו למפלגתו.

הכרתי את דוב הוז מימי נעוריו בשעת כניסתו כתלמיד לגמנסיה “הרצליה”. ראיתיו מקרוב חמש שנים בשבתו על ספסל הלמודים בבית-הספר, אחר כך עקבתי אחרי פעולותיו הצבוריות בהתבגרותו, ולבסוף נפגשתי אתו מראשית הבחרו, בשנת 1925 למועצה השניה של עירית תל-אביב, – ונוכחתי שגם בשטח העירוני הראה כשרון, עירנות ופעילות.

בימי נעוריו התחנך באוירה של הגמנסיה העברית הראשונה, ועם התבגרותו יצא למרחב של העיר העברית הראשונה, ותוך תקופה של שש־עשרה שנה (1925 – 1940) לקח חלק פעיל בבנינה ובגורלה של תל־אביב המורחבת.

מטבעו היה איש צנוע וענותן, בעל אופי ומזג נעים, חביב ונוח לבריות, אהוב על חבריו, מכריו ומיודעיו הרבים בכל שדרות הישוב.

ברגע החמור ביותר לא נרתע בפני כל סכנה, ומתוך הקרבה עצמית שירת את הצבור הרחב לכל גווניו ואת מפלגתו הקרובה לו, ותמיד ידע להתרומם לגובה ידוע לשם הגנה נמרצת על זכויותינו המדיניות והלאומיות.

ורעיתו אשת נעוריו – רבקה לבית שרתוק – סמלה את האשה העברית בצניעותה, בטוהר־לבה, באצילותה ובעדינותה אשר התמזגו אצלה למזיגה נאה; היא עזרה לבעלה בכל הליכותיו ודרכי חייו, כאילו מחומר אחד קורצו.

עשרות שנים חיו חיים אידיליים ואידיאליים, עד אשר האסון עקרם באופן כל־כך טרגי מעולם החיים.

---

מורים ורופאים

מאת

דוד סמילנסקי

מורים ורופאים

מאת

דוד סמילנסקי

---

ד"ר חַיִּים חִיסִין

מאת

דוד סמילנסקי

ד“ר חיים חיסין – רופא, עסקן, מחשובי ביל”ו, נולד בשנת 1865 במיר (פלך מינסק, רוסיה). גמר את האוניברסיטה בברן. הצטרף לתנועה המהפכנית הרוסית. ומאחרי פרעות 1881 – חובב ציון וחבר תנועת ביל“ו. מ־1882 בארץ־ישראל, עם עולי ביל”ו הראשונים. פועל חקלאי במקוה־ישראל ומן הפועלים בוני ראשון־לציון, ממיסרי גדרה וממתישביה. מ־1887 – בחו“ל (למד רפואה בשווייץ ושימש כרופא ברוסיה). מ־1905 – שוב בא”י, בא־כח הועד האודיסאי בא“י ורופא בתל־אביב ובסביבה. ממיסדי תל־אביב וחבר הועד כמה שנים (1909 – ראש הועד). פרסם מאמרים רבים בעתונות הרוסית־יהודית. ספרו “מיומן אחד הבילו”יים” תורגם לעברית. מת כ“ה אלול תרצ”ב בתל־אביב.

בין ששים החברים הראשונים, שהניחו את האבן הפנה ליסוד “העיר העברית הראשונה”, היה גם הד"ר חיים חיסין.

רבים הכירוהו כאחד מראשוני הבילו“יים, רבים העריכו אותו כרופא מצוין ונאמן, רבים ידעו אותו כבא־כחו הראשי של ועד חובבי ציון האודיסאי בארץ ישראל, אבל מעטים היודעים, שד”ר חיסין היה אחד מן “המנין” הראשון למיסדיה ובוניה של השכונה “אחוזת בית”, שצמחה וגדלה על גבעת החול בצפונה של יפו והיתה לעיר תרבותית, מסחרית ותעשיתית בעלת מאתים אלף תושבים, בערך, כיום.

זכורים חבלי הלידה של העיר העברית בשנות תרס“ו – תרס”ח: יחידים ובודדים היו אלה שהאמינו בהתגשמות חלומו של קומץ העקשנים אשר חלמו על הקמת פרבר עירוני מודרני מחוץ ליפו העתיקה. אנשי המעשה מבני הישוב הישן, וגם רבים מבני הישוב החדש לא האמינו בכחות המצומצמים של חבורת הלוחמים מבני העליה השניה. והד"ר חיסין, אם כי היה איש מעשה ובעל הבנה רחבה, ידע להעריך את החלוציות ואת מרץ ההעפלה והלך עם המעטים – עם קבוצת בעלי הדמיונות.

המשא והמתן בדבר קנית הקרקע ובחירת המקום לבנין נמשך זמן רב. תנאי רכישת הקרקע בימים ההם היו קשים ומסובכים, ודרושה היתה זהירות רבה שלא ליפול בפח של מוכרי הקרקעות והסרסורים. החוקים העותמניים הפריעו ועכבו את העבודה. היו מומנטים רעים ומרים, שהבריחו כמה וכמה חברים. אבל הד"ר חיסין היה מאלה שלא נרתעו לאחור ובפקחותו הגדולה ובמתינותו היה תמיד מוצא עצה ודרך והיה מעודד את האחרים. תמיד ידענו, שיש לנו ידיד נאמן, המסור בכל נפשו לגאולת הארץ ולפעולות קונסטרוקטיביות ליצירת עמדות חדשות בעיר ובכפר.

ד“ר חיסין לא היה בין הנואמים והדברנים הראשיים באספות הפומביות שתקן היה מטבעו ואוהב את המעשה; היה מקשיב בתשומת לב מרובה לדברי אחרים ותמיד ידע לתפוס את המציאות. עצותיו והצעותיו בדרך המעשה היו תמיד חשובות ורבות תושיה. השפעתו האישית היתה ניכרת בכל חוגי הישוב. בדעתו המיושבת והצלולה התחשבו מנהלי המוסדות: הבנקים, הקרן הקיימת לישראל, חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, המשרד הארצישראלי ושאר המוסדות הישוביים. בכל מקום היה הד”ר חיסין יועץ נאמן ועסקן ישר ורצוי.

כאחד הראשונים שעמדו על יד עריסת החברה לבנין בתים “אחוזת בית” ושכונת תל־אביב מראשית יצירתן, אציין פה מומנטים אחדים הקשורים בשמו של הד"ר חיסין:

המתישבים הראשונים ראו בחזונם את תל־אביב כעיר גנים, שבאה לשמש פינת שקט לסוחרים, למורים, לפקידים ולשאר העמלים והעובדים היהודים מתושבי יפו. בשנה הראשונה להתחלת בנין תל־אביב, באחת האספות שנתקיימה באלול תרס“ט, עלתה על הפרק שאלת בנין חנויות בשכונה ועוררה ויכוחים רבים. בין המתוכחים היה גם הד”ר חיסין, שאמר בין שאר דבריו: “גם אני הייתי רוצה שיהיה לנו רובע שקט, אבל חפצתי שלא נשלול את חופש האנשים. חוקים היוצאים מן הכלל לא יוכלו להתקיים. אנו בונים רובע חפשי, ואסור לנו לחוקק חוקים כאלה, שישללו מן היחיד את החופש לעשות לו חנות לפרנסתו. בכלל כל אפוטרופסות היא מיותרת, ואין אנו רשאים לקבוע לנו חוקים, שהתושבים לא יוכלו לעמוד בהם. כיום יש לנו רופא אחד בשכונתנו ולא נוכל לאסור את ההתישבות של רופא שני. להפך, למה לא יתפתח המסחר אצלנו?”

ד"ר חיסין הבין בשכלו הבריא, שחוקי החיים חזקים מן החוקים המלאכותיים. הוא ראה, שאין להעמיד את תושבי תל־אביב בתנאים כאלה, שיצריכו אותם לבקש את לחמם ואת פרנסתם מחוץ לתחום המושב. הוא ראה עוד בימים ההם, שעתידה תל־אביב להתפתח לעיר חפשית ומודרנית, שתשמש מרכז חשוב למסחר ולתעשיה.

באספה שנתקיימה בכסלו תר“ע, התחבטנו בשאלת הבורות למי השופכין. וד”ר חיסין עמד בכל תוקף על דעתו, ששאלת הנקיון והסניטריה בשכונה החדשה היא אחת השאלות החיוניות ביותר בשביל הבראת המושב, ולשם כך דרוש שלא לקמץ בהוצאות הקשורות בבנין הבורות. הוא חקר ודרש, עיין הרבה בספרות המקצועית, התיעץ בנידון זה עם מומחים סניטריים, ועל יסוד כל זה הכניס הצעות חשובות להתקנת האינסטלציה הסניטרית ובנין הבורות לשופכין, המשמשים תעול מקומי בחצר כל בית. וד"ר חיסין לא הסתפק בזה שהכניס שיטה פחות או יותר מתאימה לבנין הבורות לשופכין, אלא עמד והציע לועד תל־אביב למנות ועדה סניטרית, שמתפקידה יהיה להשגיח על הנקיון ברחובות ובחצרות. הצעתו זו נתקבלה, והוא עצמו נבחר לחבר הועדה הזאת.

חברי הועדה היו מבקרים באופן קבוע בחצרות וברחובות, ולפעמים היו נכנסים לפני ולפנים לתוך הבתים וחדרי השמוש. התושבים היו פוגשים את חברי הועדה באהדה והיו מצייתים ברצון לפקודות ולהוראות שלהם. ועדה זו התקיימה בהנהלתו הישרה של הד“ר חיסין משנת תר”ע עד שנת תרע"ו, ובמשך כל הזמן לא השתמשה בקנסות ובעונשין, אלא השיגה תמיד על ידי הסברה שיטתית תוצאות חיוביות, והשכונה הצטיינה אז ביפיה ובנקיונה, ועשתה רושם טוב על כל מבקריה ואורחיה.

הד“ר חיסין דאג תמיד למקומות מתאימים בשביל הבנינים הצבוריים: כשעמדה על הפרק בשנות תרע”ב – תרע“ד בועד תל־אביב שאלת בחירת מגרש לבנין בית־כנסת, ורבים הציעו את המגרש הפנוי על ידי מכון המים בשדרות רוטשילד, שהיה פנוי אותה שעה, היה ד”ר חיסין היחידי שהתנגד להצעה זו. הוא פנה לנאספים בדברים אלה: “כולנו מתחרטים על שחסמנו את רחוב הרצל על ידי בנין הגמנסיה “הרצליה”, ונתחרט עוד יותר, אם נעמיד את בנין בית הכנסת בקרבת המים. ועל ידי כך נחסום גם את שדרות רוטשילד”. בין שאר דבריו הטעים ד"ר חיסין: “אם אנו רוצים שיבואו להתפלל לבית הכנסת, עלינו לבנותו במרכז ולא בקצה השכונה” (בימים ההם, נחשב מקום מכון המים בשדרות רוטשילד למקום רחוק בקצה השכונה).

הד“ר חיסין עמד עוד על מומנט חשוב אחד והדגיש, שעל פי חוקי הבריאות אין להקים בנין איזה שהוא על יד הבאר של מכון המים, וכדי שלא לסכן את בריאות התושבים במים המזוהמים, יש להרחיק את הבנינים מן הביוב לכל הפחות בשטח 50 מטר. ודעתו של ד”ר חיסין הכריעה.

בימי מלחמת העולם, בשנת תרע“ו, פרצו בארץ־ישראל מחלות מדבקות ומגפות (דיזנטריה, טיפוס הבהרות, חולירע) ומקרים אחדים קרו גם בתל־אביב. חבר הועד הד”ר חיסין קיבל עליו את התפקיד האחראי ואחז בכל מיני אמצעים של זהירות, כגון: הקמת בנין מיוחד למחלות מדבקות. חטוי ונקוי הרחובות והחצרות, כלוריזציה של מי השתיה, הרכבת זרק רפואי נגד המחלות המסוכנות ועוד ועוד. אמצעי זהירות אלה הצילו את תושבי תל־אביב מסכנת המגפות והמחלות המדבקות.

בשנים הראשונות לייסוד תל־אביב נתפרסמה השכונה הנקיה והיפה כמושב האמידים, ומכל ארץ־שראל ומושבותיה נהרו לתל־אביב המוני עניים וקבצנים המחזרים על הפתחים, והציפו את השכונה החדשה. מצב זה עורר דאגה רבה בלב התושבים. מבקשי הנדבות היו דופקים יום יום על הדלתות, מטרידים ומרגיזים את התושבים, וגם עלולים היו להפיץ כל מיני מחלות מדבקות. לשם תקון המצב נבחרה ועדת הצדקה, שמתפקידה היה להפסיק את הקבצנות. הד“ר חיסין קבל עליו ביחד עם עוד חברים אחדים, לארגן את פעולות ועדת הצדקה. ה”חכם" של התימנים השפיע על הקבצנים הפרופיסיונליים מעדת התימנים, ונמצאו עוד עסקנים בעלי השפעה, שהחתימו את כל העניים על התחייבות לא לחזר על הפתחים. תמורת זה היו העניים מקבלים תמיכה חדשית קבועה מקופת הצדקה בצורה מסודרת. תושבי תל־אביב היו תורמים את נדבתם הקצובה, בלי כל כפיה, חודש־חודש לקופת הצדקה, וכך נפסקה תנודות הקבצנים ברחובות ובבתים. ועדת הצדקה התקיימה להנאת כל התושבים עד פרוץ מלחמת העמים.

הד“ר חיסין היה חבר פעיל בועד תל־אביב בשנות תרס”ט – תרע"ו, ובמשך כל הזמן הזה ממלא כמה וכמה תפקידים חשובים בועדה לפתיחת בתי־מרקחת. בועדה לשפורים בבתי המלון ועוד, ובכל המוסדות תקן תקנות מסוימות לשם סדרים מודרניים.

הכרתי מקרוב את הד“ר חיסין משנת תרס”ו ועד יומו האחרון, ונפגשתי אתו בעבודה צבורית בכמה וכמה מוסדות, כגון: הועד המפקח של הגמנסיה העברית “הרצליה”, משפט השלום העברי, ועד הקהלה העברית, ועד תל־אביב, הועד להקלת המשבר בשנות המלחמה, הועדה הסניטרית ועוד. בכל מקום עבודתו היה הד"ר חיסין ישר וגלוי לב והיה מביע דעתו בלי משוא פנים, ומתוך כך רכש לו את האמון מצד כל מי שעבד במחיצתו. נסיונו הרב. בעניני הישוב, שכלו הבהיר ושקול דעתו העמוק לוו אותו על דרכו, הוא נתחבב על כל החוגים ועל כל הזרמים, שהכירו בו אדם ישר, בעל דעה צלולה ומעמיקה ובלתי משוחד מכל הבחינות.

במותו אבד לישוב העברי כולו ולתל־אביב בפרט אחד העסקנים המעולים, אחד הבונים והמיסדים הראשונים, סמל האידיאליות הטהורה והחלוציות הראשונה. תל־אביב כיבדה את זכרו וקבעה את שמו לאחד הרחובות הנאים והשקטים בסביבת רחובות הקרויים על שמות מיסדי תל־אביב – – –

---

יְחִיאֵל יְחִיאֵלִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד ד' שבט תרכ“ו בסלונים (פולין). ממיסדי “החדר המתוקן” ברוסיה. הנהיג שיטת עברית בעברית. היה חבר חובבי־ציון, בני־משה וציר ועידות ציוניות ברוסיה (מינסק ועוד). היה סופר “לשכת הדואר” בקישינוב, בהנהלת ד”ר כהן־ברנשטיין, משנת 1904 בארץ־ישראל. מששים הבונים הראשונים של תל־אביב. היה חבר ועד תל־אביב וחבר ועד הקהלה, מזכיר ויו“ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני. פרסם מאמרים בעניני החנוך בעתוני ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, השתתף בחבור ספרי למוד. נפטר בכ”ד מרחשון תרצ"ח ומצא מנוחתו בבית־הקברות הישן בתל־אביב.

אף הוא, המורה והפדגוג המובהק, יחיאל יחיאלי, היה מקומץ הבונים הראשונים של “אחוזת בית”, ועוד שנים רבות אחרי כן התהלך בתוכנו בקומתו התמירה, בהדר שיבתו, בארשת הכבוד אשר לכל חזותו, כבוד לצבור המורים העברים אשר אליהם השתייך וכבוד לעיר העברית אשר בה הכה שרשים עמוקים וחינך דור שלם. השם “יחיאלי” נעשה במשך הזמן כעין שם נרדף ל“בית ספר”, ולאחר פטירתו כאשר העיר העברית מצאה לראוי להנציח את שמו בעיר בה פעל והרביץ תורה – החליפה את רחוב “בתי הספר” בנוה צדק (בה הרביץ תורה ונהל את בית הספר לבנות במשך עשרות שנים) לרחוב “יחיאלי”.

אכן בעלות יחיאלי ארצה, הביא אתו כבר עבר גדול, קופה של זכויות ומעשים טובים. מיוצרי בית הספר העברי בגולה היה, ממיסדי ה“חדר המתוקן” ושיטת עברית בעברית, אשר נאבקה מאבק קשה בתנועת הטמיעה וההתבוללות מיסודה של חברת “מפיצי השכלה” ברוסיה (בראשה עמדו הגבירים־השתדלנים והמקורבים למלכות – הבארון גינצבורג מפטרבורג, ברודסקי “איל הסוכר” מקיוב ואחרים). מלחמה קשה היתה ב“רחוב היהודי” לאנשי התנועה הלאומית היהודית, לציונים, בכל הרוחות הזרות מימין ומשמאל שנשבו אז במחנה. ואותו “חדר מתוקן”, שיוצריו ומחולליו היו מורים עברים צנועים ועקשנים, מילאו תפקיד גדול מאד במלחמת הדעות והזרמים אשר השפעתה ניכרה מיד, כרגיל, בחנוך הדור הצעיר, דור העתיד. מלחמת קומץ העברים בימים ההם היתה מלחמה נועזה מאד, ורק אידיאליסטים אמתיים, שכורים ונלהבים לרעיונם הקדוש, יכלו להטיל על עצמם את הטורח לאסור מלחמה על כל האגודות והחברות וההסתדרויות הותיקות שהשפעתן היתה בלי מצרים. מלחמת העברים היתה מלחמת חנוך ותרבות, מלחמת יום־יום, מלחמת בית. ואם ניצחה התנועה העברית את תנועות הטמיעה ואם קמה לתחיה הלשון העברית בפי מאות אלפים יהודים בארץ תחיתנו – נצחונו של המורה העברי הוא, המורה העברי בארץ ובגולה, ולו זר הנצחון.

יחיאל יחיאלי היה, כאמור, מיוצרי בית הספר העברי בגולה.

בבתי ספר אלה – שיריבינו ומתנגדינו קראו להם בהלצה בשם “חדר מסוכן”, כיון שבמבטא האשכנזי מבוטא הת“ו כ”סמך" – למדו כאמור לפי שיטת עברית בעברית. ראשוני ה“חדרים המתוקנים” היו בניקוליוב (בראשו עמד יחיאל יחיאלי), בהומל (בראשו עמד יש"י אדלר) ובחרסון (בראשו עמד אליעזר פפר) ועוד.

בתי ספר אלה הביאו מפנה חדש בחנוך הלאומי של יהודי רוסיה.

רושם גדול עשו בשעתם מאמריו של י. יחיאלי (יחיאלצ’וק) ב“המליץ” (בשנת 1902/1903) על שעורי הסתכלות, על השיטה הטבעית ועל העברית בעברית. ועוד לפני ארבעים שנה ומעלה פרסם י. יחיאלי מאמר חשוב על “גן הילדים בתור פרוזדור לחדר”, בעוד גני הילדים היו רק בראשית צעדיהם, בפרט ברוסיה. לא רבים החשיבו את ערכם של הגנים בחנוך הילדים, ובין המעריכים היחידים היה יחיאלי. באותו מאמר כתב יחיאלי: “אחד התקונים העיקריים ביותר והודאיים ביותר ההולכים והנעשים ב”חדרינו" הוא בלי ספק תקון ההוראה על פי השיטה הטבעית, או כמו שיכנוה אחרים, השיטה הממשית. השיטה הזאת נתפרסמה ונתאמתה בישראל ובעמים כל־כך עד שהיתה כמעט למושג נרדף עם מושג תקון ההוראה בכלל. אולם גם התקון הרצוי הזה חסר את שלמותו על־ידי שפת הדבור שקדמה לבית הספר. על ידי שתוף השפות שבפי בנינו, והדבר הזה מצריך אותנו לבקש תקונים גם מחוץ לבית הספר".

המאמר (שהועתק בשלמותו ב“הד הגן” תרצ"ח, חוברת א – ב) דבריו ראויים להאמר גם בימינו אלה.

בני הנעורים, וגם הגדולים, שתו בצמא את דברי המורה המובהק, ואנחנו העסקנים הציוניים שמחנו כי קמו גואלים ללשון העברית ולתרבותנו הלאומית.

לא רק המתבוללים ומתנגדי התחיה הלאומית, אלא גם רבים מטובי הלאומיים והציוניים לא האמינו באפשרותה של החיאת הלשון העברית עד שאפשר יהיה ללמד בה את כל הלמודים הכלליים.

יחיאל יחיאלי עסק לפני עלותו ארצה בהוראה בניקולייב, חארקוב, ווילנא וקאזאן, ושמו הטוֹב הלך לפניו בכל תחומי הישוב היהודי ברוסיה.

את רוב מרצו וזמנו הקדיש להוראה ולהשתלמות מדעית, ומזמנו הקדיש גם לעבודה ציונית פעילה. השתתף בועידות וכנסים ציוניים, היה סופר “לשכת המכתבים” בהנהלתו של הד"ר ברנשטיין־כהן בקישינוב, אולם עיניו היו נשואות לציון.

ובקיץ תרס"ד (1904) עזב י. יחיאלי את עיר מגורו האחרונה ניקולייב ועלה ארצה עם משפחתו.

מיד נתקבל כמורה בבית הספר לבנות, שנתמך אז על ידי ועד חובבי ציון באודיסה. בית־ספר זה היה בראשית התפתחותו, מספר התלמידות כמה עשרות. הבנין היה קטן והכיל רק חמש מחלקות עם מורים אחדים.

עם כניסתו של יחיאלי וחבריו המורים מרדכי קרישבסקי (אזרחי) ויוסף עוזרקובסקי (עזריהו) החלה תקופה חדשה בתולדות המוסד הזה. בית הספר הקטן השתפר והשתכלל משנה לשנה והיה למוסד חנוכי גדול בכמות ובאיכות.

בבואי ארצה בתרס"ו הייתי נפגש עם מורי בית הספר הזה ומבקר אצלם.

רובם ככולם דרו בבית שכור בקומה הראשונה, ומחלקות בית הספר לבנות היו בקומה העליונה של אותו בנין. את הבית היו קוראים “אבטונומקה”, על שום שהלשון העברית היתה לה כעין “אבטונומיה” בין כתלי בית הספר ובמעונות המורים.

בימים ההם היו מנסרות ברחובות יפו כמה וכמה לשונות לועזיות: צרפתית, ערבית, תורכית, ספרדית, בוכארית, גורזית, יונית, בולגרית, אידיש ועוד. ואילו ב“אבטונומקה” היתה שלטת הלשון העברית לא רק בשעת הלמודים אלא גם באספות ובהרצאות שהיו מתקיימות שם. בית הספר לבנות ביפו נעשה לגורם חשוב בחנוך העברי ביפו ובמושבות יהודה ושומרון.

בקיץ תרס"ז עובדה, לפי הצעת מרכז המורים, על־ידי חברי המרכז (יוסף אוזרקובסקי־עזריהו¹, יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי) הצעה לתכנית הלמודים של בתי הספר העממיים בארץ־ישראל. כעבור שנים מספר (בתרע"ד) יצא לאור בהוצאת “קהלת” הספר “שעור הסתכלות וידיעת המולדת” לשלש שנות הלמוד הראשונות – מאת י. עזריהו, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

אחר כך יצא לאור עוד ספר “תרגילי החשבון” לשלש שנים הראשונות מאת א. פפר, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

עם הופעת" החנוך" - העתון הפדגוגי למורים ולהורים בשנת תר“ע, בעריכת מנהל בית הספר לבנות של אז, הד”ר ניסן טורוב – פרסם בו יחיאלי שורת מאמרים על בעיות חנוכיות שעוררו עניין רב. בכל שנות הופעת “החנוך” המשיך יחיאלי לפרסם בו מאמרים בשאלות הפדגוגיה והפסיכולוגיה.

בשנות תרע“ד ותרע”ה יצאו לאור ספרי למוד לקריאה עברית “ספרנו” מאת יש“י אדלר, פ. אוירבך, י, יחיאלי ומ. אזרחי בהשתתפות ד”ר ג. טורוב. כל המחברים היו אז מורים בבית הספר לבנות, שעבר בשנת תרס"ח מן הבית השכור הקטן לבנין גדול ורחב ידים, אשר הוקם על ידי ועד חובבי ציון מנדבת יצחק פיינברג מאירקוטסק (סיביר).

עם גרוש יהודי יפו ותל אביב פסח תרע"ז נתרוקנו שתי הערים מתושביהן, וכל בתי הספר נסגרו על מסגר. המורים והתלמידים נתפזרו במושבות יהודה שומרון והגליל.

לאחר כיבוש יהודה ארגן יחיאלי את המורים שחזרו מן הגרוש, ופתח בית ספר מעורב בבנין בית הספר לבנות. בית ספר ארעי זה התקיים מניסן תרע“ח עד ראשית תרע”ט. לאחר כבוש הגליל, כשכל הגולים שבו למעונותיהם, והגמנסיה העברית “הרצליה” נפתחה שוב בבנינה ברחוב הרצל, נפתח גם בית ספר “תחכמוני” ברחוב לילינבלום וכן גם חידשו יתר בתי הספר את למודיהם.

חבר המורים בבית הספר לבנות בחר ביחיאלי למנהל בראשית שנת הלמודים תרע"ט, ומאז ועד יום מותו עמד על משמרתו זו בשתי עשרות שנים. לפני זה עבד חמש עשרה שנה (תרס“ד – תרע”ט) כמורה באותו בית ספר, ולפני בואו אל הארץ עסק בהוראה ברוסיה, ובסך הכל כיובל שנים במערכת החנוך העברי.

יחיאלי לא הצטמצם רק בד' אמותיו של בית ספרו, אלא השתתף באופן פעיל בעיבוד תכנית בתי הספר העממיים העירוניים, היה גם חבר בועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב, חבר בועד תל־אביב, מזכיר ויו"ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, שנוסד מיד לאחר הכבוש הבריטי.

יחיאלי היה מן הראשונים שנצטרפו לחברי “אחוזת בית”, ובנה את ביתו הראשון ברחוב הרצל.

ביתו של יחיאלי שימש כמה שנים בית ועד לסופרים, למורים ואנשי רוח. כאן תיכנו תכניות למוד והוראה, כאן נערכו כמה ספרי למוד תרגילי הסגנון שעורי הסתכלות, ספרי הלמוד “כרמנו” ו“ספרנו”, תרגילי חשבון ועוד.

צנוע וענונתן היה מטבעו, ממעט בדברים ובוכוחים באספות ובישיבות, ורק לעתים רחוקות היינו שומעים את הרצאותיו המענינות בכנוסי המורים.

עד יומו האחרון לא הניח את ההוראה ואת הנהלת בית ספרו, ובאחד הבקרים נרדם איש התפארת, המורה למופת, את תרדמת הנצח על כסאו בחדר עבודתו בבית הספר אשר בו השקיע את מיטב שנותיו.

---

ד"ר י. ל. מַטְמוֹן־כֹּהֵן

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בי“ד סיון תרכ”ט (1869) באוסטיה (פלך פודוליה, אוקראינה). הוסמך לרבנות ואחרי כן השתלם באוניברסיטאות באודיסה, בציריך ובברן, והוכתר בשנת 1901 בתואר “דוקטור לפילוסופיה ולביולוגיה”. מפעילי אגודת הסטודנטים הציונים באודיסה, ואחרי כן בפאריס ובברן, חבר “בני משה”. מראשוני המורים העברים בחוץ־לארץ. בשנת 1904 עלה לארץ־ישראל. שנת 1906 יסד את הגמנסיה “הרצליה” ביפו, עד 1912 היה מנהלה ועד יומו האחרון מורה בה. מחברי “אחוזת בית”, ממיסדי “הבמה העברית”, ממיסדי בית העם בתל־אביב. היה גם ממיסדי רמת-גן הסמוכה לתל אביב. מפעילי האגודות להשלטת עברית. יסר וערך שבועון עברי מנוקד לעולים – “העברי”. חיבר כמה ספרי למוד: “יסודי הבוטניקה”, “האדם” (אנטומיה), ספר דקדוק עברי. נפטר י“ז אדר תרפ”ט.

לא לד“ר מטמן־כהן הפדגוג המצוין והעסקן הצבורי רב הפעלים אקדיש פה את דברי זכרונותי, אלא לד”ר מטמן־כהן מיסד בית הספר התיכוני העברי הראשון, הגמנסיה “הרצליה”. מטמן־כהן היה גם מראשוני הבונים של תל־אביב ומקובעי פרצופה, אבל גולת הכותרת בפעולותיו היא “הרצליה”.

עודני זוכר את הרושם הראשון, שעשתה עלי המודעה הצנועה, שקראתי לפני כשלש עשרות שנים ב“ראזסוויט” הרוסי על פתיחת גמנסיה עברית ביפו.

ידעתי על קיום בית הספר לבנות ביפו, אשר נתמך מאת ועד חובבי ציון באודיסה; ידעתי גם על קיום כמה בתי ספר עממיים במושבות ארץ־ישראל. בבתי ספר אלה הורו רק את הלמודים העבריים בעברית, ואילו הלמודים הכלליים לשון הוראתם היתה בימים ההם צרפתית או גרמנית. והנה נתבשרנו על פתיחת גמנסיה עברית ביפו. בשורה זו התפשטה חיש מהר בחוגי הציונים והיתה לשיחת הרבים. באחד מימי טבת תרס"ו פנו אלי כמה הורים בייליסבטגרד עיר־מגורי, ובקשו ממני פרטים נוספים בדבר תכנית הגמנסיה העברית ביפו וסדר קבלת תלמידים בה. ואני התכוננתי אז לעלות אל הארץ והבטחתי לכולם למלא את מבוקשם.

בראשית אדר תרס"ו הייתי כבר ביפו, ולאחר ימים מספר החלטתי לבקר בגמנסיה העברית.

תארתי לי בדמיוני בנין גדול ורחב ידים, המתנוסס לתפארה בתוך גן יפה ונהדר. חשבתי למצוא כאן מחלקות מרווחות, מלאות אור ואויר ומצוידות במכשירי למוד מודרניים; קויתי לראות פה חדרי עבודה לטבע, פיסיקה, חימיה, גיאוגרפיה ועוד. שוטטתי ברחובות ובסמטאות יפו כמה ימים, חפשתי את הגמנסיה העברית ולא מצאתיה. פניתי על ימין ועל שמאל, שאלתי את מכירי שנפגשו על דרכי למקום הגמנסיה העברית, וכולם הביטו עלי מתוך תמהון ולעג מר. גם בחוגי המורים, הסופרים והעסקנים נתקלתי ביחס של זלזול ולגלוג כלפי בית הספר ומיסדו אשר העיז לכנותו בשם “גמנסיה עברית”.

אכזבה מרה תקפה אותי בראותי, בפעם הראשונה, באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, בית ערבי קטן, ובכניסה שלט קטן עם כתובת “גמנסיה עברית”. עוד יותר התאכזבתי עם כניסתי לפני ולפנים של בית האולפנא.

לנגר עיני עמד אדם מלא כח עלומים, צורה יפה, זקוף קומה, ראש מורם ושערות מסולסלות. זה היה הד“ר מטמן־כהן. הסתכלתי בפניו ועמדתי רגעים מספר כנדהם ממראה עיני. כמנין ילדים וכמה ילדות מגיל 10 – 11 שנה שחקו בחצר הקטנה, ואני העיפותי עין על החדרים הדלים, על הספסלים הפשוטים ועל הלוח השחור שהיה על הקיר. שאלתי לתומי את הד”ר מטמן־כהן למקום הגמנסיה העברית, ותשובתו היתה שאני נמצא בתוך כתליה.

הוא הציג לפני את אשתו, את הגברת פניה מטמן, אשר טיפלה במחברות התלמידים. באותו מעמד הראה לי את המודעה הראשונה, שהודבקה בבתי התפלה בנוה־שלום בערב סכות תרס"ו. המודעה נכתבה בעצם ידו, כי בימים ההם עוד לא היה כל בית דפוס עברי ביפו.

והרי נוסח המודעה ככתבה וכלשונה:

"בית ספר בינוני ביפו.

“אתכבד להודיע. כי פתחתי בית ספר גמנסיאלי לילדים ולילדות. כל הרוצה לתת לילדיו חנוך הגון כללי־עברי, באופן היותר רצוי, ישלחם לבית ספר כזה. בו ילמדו מפי מורים, מומחים כל אחד למקצוע שלו, מלבד הלמודים היקרים ללב כל איש עברי, גם את הידיעות והשפות הנלמדות בכל גמנסיה באירופה ובאמריקה. במשך תשע שנות־למודם ירכשו להם התלמידים במידה מרובה את הידיעות האלו: תנ”ך, לקוטי תלמוד, שפת ערב וספרותה, השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, רומית, חשבון, הנדסה, אלגברה, הערכת ספרי־מסחר וידיעות המסחר, פיסיקה, חימיה, זואולוגיה, בוטאניקה, עיקרי גיאולוגיה ומינרלוגיה, דברי־הימים, גיאורגרפיה, שרטוט, ציור וכו'. תלמידים מתקבלים אל שתי המחלקות הראשונות ולמכינה"…

קראתי את המודעה הכתובה באותיות בהירות, ישר והפוך בה, והסתכלתי בפני הדובר בי. הלזה יקרא “גמנסיה עברית”? האם לילד הזה התפללנו? ובעוד אני מהרהר אם להמשיך את בקורי או להפסיקו, והד“ר מטמן־כהן הוסיף לספר לי, שעוד בהיותו חבר באגודת “צבא התחיה” באודיסה – חלם על יסוד גמנסיה עברית בארץ העברים. מאודיסה עבר לציריך ואחר כך השתלם באוניברסיטה בברן. בין חבריו הסטודנטים הציונים בברן היו: א. מ. בורוכוב, ח. בוגרשוב, מ. גליקסון, ב. מוסנזון, י. מהרשק, י. עוזרקובסקי (עזריהו) ועוד. משאת־נפשו בימי נעוריו היתה ליסד בית ספר תיכוני בארץ, והוא מאושר שזכה להגשים את תכניתו אשר נשא בחובו שנים על שנים. מתוך דבריו נודע לי, שביום כ”ה תשרי תרס"ו החלה הרשמת התלמידים הראשונים לבית־ספרו ביפו. ובאותו יום עצמו הונחה אבן הפינה לבנין בית הספר התיכוני הראשון, זה התופס כיום מקום חשוב בחיים החנוכיים והתרבותיים בארץ.

בימים הראשונים נרשמו ארבעים ילד וילדה. אולם המוסד החדש בצורתו העלובה עורר יחס של אי־אמון מצד רוב ההורים, ולאחר ימים מספר התחרטו והכניסו את ילדיהם לבתי־ספר “עזרה”, “חברת כל ישראל חברים” וגם לבתי ספר זרים של המיסיון. בתחילת חשון תרס"ו נפתחה המכינה הראשונה עם 9 תלמידים והמחלקה הראשונה עם 8 תלמידים.

העזה גדולה היתה לקרוא לבית הספר הדל בשם “גמנסיה”. יחד עם זה התפלאתי על ההורים (ד"ר הלל יפה, ז. ד. ליבונטין, נתן קייזרמן ואחרים) שלא הססו למסור את חנוך ילדיהם לידי זוג צעירים שזה עתה עלו אל הארץ.

הד"ר מטמן־כהן היה המנהל והמורה הראשי והיחידי לעברית ולטבע. ואשתו הגברת פ. מטמן – מורה לחשבון. באמצע שנת הלמודים הוזמנו עוד שני מורים: מר ברנרד מושנזון לצרפתית, לציור ולשרטוט, ומר וילקנסקי לעברית.

צריך היה להשיג אמצעי כסף להחזקת המוסד בראשית התהוותו, ועוד יותר קשה היה לערוך את תכנית הלמודים שתתאים לדרישות הפדגוגיות והחנוכיות. ספרי למוד בעברית לא היו, ואת מקומם מלאו רשימות בכתב יד בשביל המורים והתלמידים. חסרו גם מורים מקצועיים שידעו להורות את המדעים בעברית.

בימי החופש תרס"ז נוספה דאגה: צריך היה לדאוג בעוד מועד לקראת פתיחת המחלקה השניה.

המצב היה חמור מאד. המוסדות, העסקנים וגם המורים לא החשיבו את בית הספר הקטן, והתיחסו אליו ואל מיסדו בבטול גמור.

לאשרו של ד“ר מטמן־כהן נצטרפו אליו מ. שיינקין ז”ל והד"ר חיים בוגרשוב. זה היה מפנה חשוב בהתפתחות הגמנסיה העברית. הצעירים האלה פתחו תעמולה רחבה והתוצאות לא אחרו לבוא.

בראשית תרס“ז עלה מספר התלמידים והתלמידות מ־17 ל־48, נוספו מורים חדשים: ד”ר ח. בוגרשוב לגיאוגרפיה, הסטודנט ה. הררי לעברית, מ. אלדמע (אייזנשטיין) לציור ולשרטוט, וצ. נשרי (אורלוב) להתעמלות.

בשנת הלמודים השניה נפתחה המחלקה השניה, ובעזרת התעמולה עלה לרכוש קצת מכשירי למוד ורהיטים בשביל המכינה ושתי המחלקות. אותה שנה נוסדה גם אגודת הגמנסיה העברית ביפו. האגודה רשמה בראש מטרותיה: “ליסד בארץ ישראל מכון חנוכי, שיתן לילדים הצריכים להשכלה ריאלית או גמנזיאלית את היכולת לקבל השכלה כזו בארץ בבית ספר עברי לאומי”…

“אגודת הגמנסיה העברית” רכשה לה במהרה אימון בקרב הצבור הארצ־ישראלי, מאות מניות בנות 250 פרנק זהב, או 100 רובל, או 10 לירות אנגליות, נמכרו בחוץ־לארץ וגם בפנים הארץ. ברבות הימים עברה הגמנסיה לרשות האגודה. נבחר ועד מפקח ונבחרה גם מועצה פדגוגית של מורי הגמנסיה, ומתוכם נבחרה הנהלה מצומצמת, שאחד מחבריה היה הד"ר מטמן־כהן.

בשנת תרס“ח נוספו עוד מורים, ובהם הד”ר בן־ציון מוסנזון (לתנ"ך ודברי ימי ישראל). אותה שנה נפתחה המחלקה השלישית ונוספו עוד עשרות תלמידים ותלמידות שבאו הנה מחוץ־לארץ. החלו באים גם ילדי המושבות. מ. שיינקין וד“ר מוסנזון הגדילו את התעמולה בחו”ל והשפיעו על ועד חובבי־ציון באודיסה ועל הועד הפועל הציוני בקלן להשתתף בתקציב השנתי.

עם רבוי התלמידים התרחבה הגמנסיה, עזבה את הבית הקטן והעתיקה דירתה לבנין יותר גדול שהכיל 6 – 7 חדרים. אבל גם הבנין החדש היה באותה הסמטה הצרה בקרבת תחנת הרכבת ביפו. סמטה זו היתה ידועה בשמה – “סמטת ד”ר מ. שטיין“. כאן גרו ד”ר הלל יפה, לוליק פיינברג, ז. ד. ליבונטין, יהודה גרזובסקי, נ. קיזרמן, משפחת ד"ר מטמן־כהן ועוד כמה משפחות מבני העליה הראשונה והשניה.

בינתים הוזמנו עוד כמה מורים: ד"ר יוסף לוריא לדברי הימים, ח. קרצ’בסקי לזמרה ולנגינה, אברהם רוזנשטיין (ד"ר א. ברוך) למתמטיקה ולפיסיקה.

לגמנסיה יצאו מוניטין בעולם, והחלו נוהרים אליה תלמידים רבים מן הגולה. מהסמטה הצרה עברה הגמנסיה לבית בן שלש קומות, סמוך לשכונת הגרמנים בדרך הראשית מיפו לפתח־תקוה. 14 חדרים בשתי קומות נתפסו ע"י הגמנסיה, ובקומה השלישית גר חבר הועד המפקח אליהו ברלין ומשפחתו.

אותה שעה תוכנה התכנית של בנין פרבר עברי מחוץ ליפו. חברי הנהלת הגמנסיה (ד“ר חיים חיסין, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, מנחם שיינקין, א. ברלין, ד“ר ח. בוגרשוב וד”ר ב. מוסנזון) הבינו את הערך הגדול שיש למוסד החנוכי עם המצאו בסביבה של ישוב עברי טהור. בהשפעת הד“ר צ’לינוב והד”ר בוגרשוב, שהשתתפו בקונגרס השמיני, תרם השופט יעקב מוזר ז"ל מברדפורד שמונים אלף פרנק זהב לבנין בית בשביל הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימת בתל־אביב. לשם השלמת הבנין על כל אגפיו הוסיף ברבות הימים עוד כארבעים אלף פרנק.

בעשירי לחודש מנחם אב תרס“ט הונחה בחגיגיות רבה אבן־הפינה לבנין הגמנסיה העברית ברחוב הנקרא כיום “רחוב הרצל”, ומאז קבעו שהמוסד יקרא בשם גמנסיה עברית “הרצליה”. הבנין הוחל באב תרס”ט ונסתיים בסוף תר"ע. לפי תכניתו וגדלו היה זה אחד הבנינים המפוארים ביותר שהיו אז ליהודים בכל ערי ארץ־ישראל.

בראשית שנת הלמודים תרע"א יצאה הגמנסיה מן הבית הערבי השכור ביפו ונכנסה למקומה הקבועה – לבנינה ברחוב הרצל.

בשנת 1909 נוסדה הגמנסיה העברית הראשונה בירושלים. והד"ר מטמן־כהן היה מתומכיה וממדריכיה הראשונים, ולשם כך היה נוסע שבוע שבוע לירושלים והשתתף בזמן הראשון בהנהלתה ובעיבוד תכנית הלמודים של המחלקות הראשונות.

ד“ר מטמן־כהן היה קנאי גדול ללשון העברית, ואת תקיפותו זו הבליט במלחמה נגד מגמת ה”עזרה" (מיסוד יהודי גרמניה), אשר שימשה גורם גדול להשפעת הלשון הגרמנית בבתי הספר העבריים בארץ, שנתמכו על ידה.

אזכיר פה אפיזודה, אחת מרבות, בדבר מסירותו העקשנית להשלטת הלשון העברית ועל מלחמתו המתמדת נגד הלשונות הזרות ובתוכן גם נגד אידיש.

זה היה בשנת 1913 או 1914, בעת שחיים ז’יטלובסקי בא בתורת תייר לא"י, ובזמן בקורו בתל-אביב רצה להרצות בבית פרטי באידיש.

הדבר נודע לד"ר מטמן־כהן ומיד גייס עשרות תלמידים, ויחד עם כמה ממורי הגמנסיה צבאו על הבית ולא נתנו לזייטלובסקי לנאום.

לאחר ימים מספר ניסה ז’יטלובסקי את מזלו בנוה־שלום, אולם גם פה הופיע ד"ר מטמן־כהן בראש תלמידי הגמנסיה, ועל אפם וחמתם של “פועלי־ציון” לא ניתן למנהיגם לחלל את כבוד הלשון העברית בארץ העברים.

למחרת היום עברה קבוצת “פועלי־ציון” ברחוב הרצל והפגינה נגד הגמנסיה העברית ונגד הלשון העברית. מרחוב הרצל עברו המפגינים לרחוב אחד־העם ואחר כך לרחוב השחר, וצעקו “בוז לגמנסיה העברית”, “בוז לד”ר מטמן־כהן“, ובאותו זמן זרקו אבנים לביתו של ד”ר מטמן־כהן ונפצו את השמשות בחלונות ובדלתות.

עם פרוץ מלחמת העמים בעשרה באב תרע“ד (5 שנים לאחר הנחת אבן הפינה של הגמנסיה העברית “הרצליה”) ועם כניסת תורכיה למלחמה, הגלו מן ארץ מנהלי הגמנסיה, הד”ר ב. מוסנזון והד“ר ח. בוגרשוב, ואחריהם גורשו הד”ר יוסף לוריא וראש הועד המפקח מ. שיינקין.

נפסק הקשר החי בין ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, ומאות תלמידים נשארו בגמנסיה בלי הורים, עשרות אמהות של התלמידים נקרעו מבעליהן וכולם נפלו למעמסה על הגמנסיה. נוצר מצב חמור מאד, ובימים טרופים אלה החליטו חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית לבחור שוב בד“ר מטמן־כהן למנהל הגמנסיה ולסגנו את הד”ר א. ברוך.

בחורף תרע"ו הוכרז גיוס כללי בכל הארץ, ומורי הגמנסיה ותלמידי המחלקות העליונות נקראו אל תחת דגל הצבא העותומני. כשמונים תלמיד מן השביעית והשמינית וגם מן הבוגרים של שני המחזורים הראשונים (בהם משה שרתוק, דוב הוז, חיים אריאב, ועוד) נשלחו לבתי הספר הצבאיים בבעל־בק ובקושטא.

ובעוד הנהלת הגמנסיה שרויה בצער ובדאגה להשגת האמצעים הדרושים להחזקת התלמידים המגוייסים ולכלכלת התלמידים מחו“ל שנשארו בין כתלי בית־הספר, נתקבלה ערב פסח תרע”ז פקודה נמרצת לגרש את כל יהודי תל־אביב ויפו במשך 48 שעה.

גם הגמנסיה התכוננה לגלות.

תמונה מחרידה ומזעזעת היתה התהלוכה של מאות תלמידים של הגמנסיה העברית “הרצליה”, שנקרעו מעל אבותיהם מחו"ל. כולם הסתדרו ברחוב הרצל, המקלות בידיהם, וצרורות בגדים וספרים עם חבילות מצות על שכמם.

תחת פקודת מוריהם ומחנכיהם, בראש מנהלם הד"ר מטמן־כהן, נפרדו התלמידים מן המוסד החביב עליהם, וצעקו: “שלום, שלום, להתראות בתל־אביב בגמנסיה שלנו, יחי עם ישראל, תחי תל־אביב שלנו ותחי הגמנסיה היקרה והחביבה”…

הד"ר מטמן־כהן עמד דום, ולאחר רגעים מספר ניתנה הפקודה “קדימה צעוד!”

השירה “עוד לא אבדה תקותנו” מלאה את האויר, וכל העומדים הצטרפו לשירה הלאומית הבוקעת שמים. הכל שרו ובכו, והדמעות זלגו מעיני רבים. בכו גם שני קציני המשטרה התורכית שחנו בתחנת תל־אביב.

המורים והתלמידים שרכו את דרכם הארוכה ברגל, ועם חשכה, בערב פסח תרע"ז באו לשפיה, עיפים ויגעים מעמל הדרך נכנסו לתוך החורבה העזובה בחורשת שפיה, נפלו על הרצפה המלוכלכה בלי לפשוט את בגדיהם הספוגים זיעה ואבק, ותרדמה חזקה נפלה עליהם.

כך חגגה הגמנסיה העברית “הרצליה” את ליל הסדר הראשון בפסח תרע"ז.

עברו ימי הפסח והד“ר מטמן קרא לישיבה את מורי הגמנסיה שהיו פזורים בזכרון יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה. בישיבה זו החלט לחדש את הלמודים תחת כפת השמים בחורשת שפיה. וכך נמשכו הלמודים בכל חדשי הקיץ תרע”ז.

עם התקרב ימות הגשמים עבר הד“ר מטמן עם מורים אחדים וקבוצת תלמידים לחיפה, ושם המשיכו את הלמודים מראשית תרע”ח עד ראשית שנת תרע“ט – עד כיבוש הארץ ע”י צבאות בריטניה.

בחשון תרע“ט שבו המורים והתלמידים לתל־אביב ובכסלו תרע”ט חודשו הלמודים בכתלי הגמנסיה “הרצליה” תחת הנהלתו של ד"ר מטמן־כהן.

בתולדות התרבות העברית, בתולדות הישוב העברי בארץ ובתולדותיה של תל־אביב ישאר תמיד זכרו של הד"ר יהודה־ליב מטמן־כהן כיוצרו של בית הספר התיכוני העברי הראשון.

---

יִשְׂרָאֵל יְהוּדָה אַדְלֶר

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בר“ח ניסן תר”ל ביאנוב־פודלאסקי (פולין). חנוך: חדר, בית המדרש. תחילה – פנקסן, ואחרי כן מורה, ממיסדי בית הספר עברית בעברית. פירסם מאמרים בעתונים העברים שיצאו לאור ברוסיה (הראשונים ב“המליץ”), ארץ־ישראל ואמריקה, מותיקי העסקנים בגולה ובארץ, מ־1905 בארץ־ישראל. מששים הבונים הראשונים בתל-אביב.

על המורים והעסקנים המובהקים של תל־אביב נמנה ישראל־יהודה (יש"י) אדלר, אשר שימש שנים רבות בכתר הוראה וגם מן העסקנות לא הניח ידו. לא היתה כמעט שום פעולה צבורית חשובה אשר לא פגשתיו שם כעסקן פעיל.

נולד בעיר יאנוב־פודלאסקי, הסמוכה לפינסק. חנוכו העיקרי היה ב“חדר” ובבית המדרש, ובעודו עול־ימים נתגלתה בו הנטיה לעסקנות צבורית: יסד חברת “מלביש ערומים” שחבריה היו נערים ותלמידים וכו'. בהיותו כבן עשרים ושתים יסד באלכסנדרובסק (פלך יקטרינוסלב) – שבה עסק בהוראה – חברת “חובבי שפת עבר”, יסד ספריה עברית על יד בית הכנסת הגדול, שימש כסוכן להפצת ספרים ועתונים עברים שלא על מנת לקבל פרס ועוד. בהצטרפו לשורות חובבי־ציון, רכש חברים לתנועה זו ואסף לטובתה תרומות. במשך הזמן יסד גם חברת בעלי מלאכה לעזרה הדדית, חברת “גמילת חסד” ועוד. בימי שבתו בקרינקי (מחוז ביאליסטוק) המשיך לעסוק פה בהוראה ובעבודה ציונית מעשית. הפיץ שקלים בעיר ובסביבה, מכר מניות אוצר התישבות היהודים, יסד ספריה, פתח שעורי ערב לעם והפיץ ספרות ציונית ועברית. והכל בתורת התנדבות.

בעברו אחרי כן לעיירה דוד־הורודוק (מחוז פינסק), הנהיג בה לראשונה את השיטה “עברית בעברית”.

רבים מהפדגוגים העברים התנגדו לשיטה זו, והתיחסו אליה באי־אימון גמור. אולם אדלר לא נרתע לאחור והמשיך לפעול הרבה מאד בכוון זה.

המורים והפדגוגים י. יחיאלי בניקוליוב, ח. א. זוטא ביקטרינוסלב, א. פפר בחרסון וי. אדלר בהומל – היו ממיסדי בית הספר העברי, שבו התאזרחה השיטה עברית בעברית, אשר שימשה דוגמה לרבים.

בתר"ס השתתף אדלר באספת מורי בתי הספר העבריים ברוסיה, שכונסה מטעם חברי “מפיצי השכלה” בפטרבורג. באותו קיץ היה גם ציר בכנסית הציונים הרוסים במינסק. היה גם ממיסדי אגודת המורים ברוסיה, וזמן ממושך, עד צאתו לארץ־ישראל, עמד בראש לשכת מודיעין למורים ודורשיהם.

בראשית תרס"ה עלה לארץ־ישראל. כאן עבד תחילה כמנהל בבית הספר ברחובות, וגם נבחר כחבר למרכז המורים בארץ־ישראל.

פגשתיו ראשונה באחד מימי תמוז תרס"ו ברחובות. נפגשתי אתו בשטחים צבוריים שונים וגם באספות הראשונות של חברי “אחוזת־בית”, שבהן טופח החלום על הקמת פרבר גנים מודרני בסביבת יפו.

היינו בין הבונים את הבתים הראשונים: אדלר בקצה רחוב אחד־העם, וכותב הטורים האלה בקצה הרחוב יהודה־הלוי.

נזכר אני באפיזודה אחת שאירעה באחד מלילות שבט תר“ע: בשנה הראשונה לבנין תל־אביב סודרה שמירה מעורבת של יהודים וערבים בצותא חדא. בראש השומרים היה ערבי מארוקני, שהיה מפורסם ב”עברו" הגדול. הלה היה מעונין להגדיל את מספר השומרים הערבים ששילמו לו “שכר טירחה” נוסף על משכורתו הקבועה. לשם כך היה מארגן בלילות חושך התקפות־פתאום על השכונה מצד ערבים מארוקנים ובידואים מזוינים. כדורי היריות היו פוגעים בראש וראשונה בבתים הקיצוניים שבשכונה. לאחר התקפה גדולה אחת של החמסנים, שנעשתה כבר להרגל, נקראה אספה כללית דחופה בכ“ט שבט תר”ע לשם דיון בעניין השמירה המעולה. באותה אספה סיפר אדלר, כי בצאתו במוצאי שבת למגדל־המים בשדרות רוטשילד לראות מה עושים שם השומרים הערבים – הזהירו ראש השומרים “שהלילה יבואו גנבים”, אדלר לא האמין בכך, אבל באותו לילה אחרי חצות שמע יריות על יד ביתו וגם אל ביתו סמוך למטתו נקלעה יריה. וכך נתגלתה הסבה האמתית של ההתקפות בלילות. ובזכותו של אדלר בוטלה השמירה המעורבת. ומאז הועמדו שומרים יהודים בלבד, אשר שמרו בלילות יחד עם תושבי השכונה שהתחלפו לפי התור. ושום דבר לא קרה עוד – – –

עוד בראשית תרס"ח (לאחר שבתו במושבה רחובות שלש שנים) הוזמן אדלר כמורה לבית הספר לבנות ביפו, מיסודו של ועד חובבי ציון מאודיסה, ועבד בו שנים רבות.

באותו זמן לקח חלק פעיל בייסודה של אגודת “חובבי הבמה העברית” ביפו.

מתוך פעולותיו הרבות אציין אחדות: אדלר היה אחד ממיסדי הוצאת ספרים “לעם”. יחד עם חברו ש. ברכוז יסד בימי המלחמה הקודמת הוצאה פרטית של חוברות לילדים ולנערים בשם “ספריה קטנה”. כן השתתף עם המורים מ. אזרחי. פ. אברבוך, ד"ר נ. טורוב וי. יחיאלי בחבור ספרי למוד “ספרנו”, שיצאו במהדורות רבות, והיו לספר הלמוד העיקרי ללשון העברית בבתי הספר בארץ. כן השתתף באופן פעיל בירחון למורים “החנוך”, בירחון לנוער “מולדת”, וכן בהוצאת ספרי למוד לבתי הספר “קוהלת”.

אחרי גירוש תושבי תל־אביב ויפו – בניסן תרע"ז – נבחר לראש המורים הגולים וטרח הרבה לסדרם במושבות שונות. לשם כך יסדו בית ספר זמני לגולי תל־אביב ויפו גם בכפר־סבא, שבה התרכזו מאות מילדי הגולים.

בראשית תרע"ט עבר לטבריה ויסד שם מטעם הנהלת החנוך בארץ־ישראל כמה בתי ספר וניהלם שנתיים וחצי. בימי שבתו בטבריה יסד שם את משפט השלום העברי ועמד בראשו, כן היה פעיל בועדי העזרה, בועד הקהלה ובועד המחוזי שנמנה על מיסדיהם, ובאותו זמן ערך את עתון התאחדות האכרים “בגליל” והשתתף גם בהוצאת המאסף “הגליל”.

באמצע תר“פ שב לתל־אביב והיה למנהל בית הספר לבנות ב', ובאותה שנה נבחר גם ליו”ר ועד הקהלה של תל־אביב ויפו.

היה גם ממיסדי רמת־גן, הסמוכה לתל־אביב. בתרפ“ג נהל בזכרון־יעקב את בתי הספר של המושבה ובנותיה. כחמש שנים (תרפ“ד – תרפ”ח) עשה בארצות הברית של אמריקה, וגם עסק הרבה בעניני חנוך ותרבות: שימש כמורה בבית הספר הלאומי וגם בבית המדרש למורים “תרבות” והרצה בידיעת ארץ־ישראל. שלש שנים הורה בבית המדרש למורים בבוסטון, ערך את ספרי השנה של תלמידי בית המדרש, סייע בהוצאת כמה ספרים והיה חבר פעיל באגודת המורים ולקח חלק רב בהסתדרות העברית באמריקה, נאם והרצה בערים שונות. בתרפ”ט חזר לניו־יורק ועבד בישיבת “עץ־החיים” והיה מנהל בבית המדרש למורים “תרבות” וחיבר שני ספרי לימוד, השתתף בכתבי עת וכו'.

בסוף תרפ"ט חזר לארץ, ומאז ועד היום מוקדשים כל זמנו ומרצו לעבודה צבורית מגוונת, בועד הארצי לקרן היסוד, במשפט השלום העברי המחוזי, בלשכת בני ברית “שער ציון” ועוד ועוד.

במלאת לו שבעים שנה הכריז על מסירת סִפריתו הפרטית העשירה לצבור. זוהי מתנה רבת־ערך לעיר אשר בה ישב שנים רבות והשתתף בבנינה – –

---

ד"ר י. ל. פּוּחוֹבְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד 1869 בנסוויו (רוסיה הלבנה). רופא משנת 1897, קפיטן בצבא התורכים, גמר חוק לימודיו באוניברסיטת חארקוב. מבוני הבתים הראשונים בתל־אביב, וחבר ועד תל־אביב בשנים 11–1908. חיבר ספר על המלריה.

לא רק מראשוני הבונים והמתישבים בתל־אביב היה הד"ר י. ל. פוחובסקי, אלא גם מראשוני הרופאים ביפו ובתל־אביב.

עם בואו אל הארץ באוקטובר 1906 – התישב הד"ר פוחובסקי ביפו, ומיד פתח לו מרפאה פרטית באחת הסמטאות שביפו הערבית. הישוב העברי ביפו מנה אז פחות מחמשת אלפים נפש, ומספר הרופאים היהודים היה ארבעה.

חדשים מספר התקימה המרפאה שלו ביפו, ולאחר זמן קצר הזמינה אותו המושבה רחובות כרופא קבוע. שנים אחדות עבד ד"ר פוחובסקי ברחובות, ובמושבות הקרובות לה היה בתורת רופא־נודד שהחיש עזרה רפואית לכל הזקוקים לה.

עם הוסד החברה “אחוזת בית” לשם בנין פרבר מודרני על חולות יפו, נצטרף הד“ר פוחובסקי למנינים הראשונים. כשעמדה שאלת בחירת המקום לבנין הפרבר היו כמה הצעות: בדרום יפו – בקרבת העג’מי, במזרח יפו – בדרך למקוה־ישראל, על גבול יפו – על מגרש “גאולה” (עכשיו קיים שם מחנה צריפים המכונה “שכונת מכבי”), והחברים עמדו ותהו בלי לדעת אם לתת את היתרונות למקום זה או אחר. ואז באה הצעה מצד כמה חברים (ע. א. וייס, כותב הטורים והמנוח חיותמן) לקנות את גבעות חול השוממות בצפונה של יפו. נבחרה ועדה שלתוכה נכנסו רופאים כד”ר ח. חיסין, ד“ר ל. כהן וד”ר פוחובסקי. הועדה בקרה בכל המקומות המוצעים, ולאחר שקלא וטריא החליטה לבכר את ההצעה האחרונה על כל יתר ההצעות.

חות דעת הרופאים הכריעה לטובת החולות, עליהן נבנתה תל־אביב הקיימת.

כל הבתים שנבנו בקיץ תרס“ט היו בני קומה אחת, ואילו הד”ר פוחובסקי היה הראשון שהקים בית בן שתי קומות, מהן הקומה הראשונה למרפאה והקומה השניה לדירה.

בשנה השניה לבנין תל־אביב נבחרה ועדה סניטרית לשם השגחה על הנקיון בחצרות וברחובות. הועדה היתה בת חמשה חברים: ד“ר ח. חיסין ז”ל, א. אתין ז“ל, ויבדלו לחיים הד”ר י. ל. פוחובסקי, הגב' ד"ר בת־שבע יונס, י. עזריהו וד. סמילנסקי.

תל־אביב הקטנה חולקה לשלשה אזורים סניטריים, וחברי הועדה הטילו על עצמם את התפקיד לבקר שבוע־שבוע בכל החצרות והרחובות. ולפרקים נכנסו גם לתוך הבתים ונתנו הסברות מתאימות לתושבים. וכולם בלי יוצא מן הכלל צייתו לפקודות ולהוראות הסניטרים המתנדבים ושמרו על הנקיון באופן מופתי.

באספה הכללית בעשרה בכסלו תרע“א נבחר ועד חדש, הוא הועד הראשון של תל־אביב, שכן עד עתה שימש הועד האחרון של אחוזת־בית. לועד זה נבחרו שבעה חברים ואחד הנבחרים הללו היה הד”ר י. ל. פוחובסקי.

הד"ר פוחובסקי היה אחד הראשונים שהחשיב את ערך ארגון הרופאים ונכנס בראשו ורובו ליסוד ההסתדרות הרפואית, ושנים אחדות עמד בראש האגודה המדיצינית בתל־אביב.

עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 מיהרו רבים לצאת את הארץ ולא רצו לקבל עליהם את הנתינות התורכית. ואילו הד"ר פוחובסקי לא הסס ולא פקפק הרבה ומיד התעתמן, ואחר כך שימש קצין־רופא בצבא התורכי בשנות 1915–1918.

עם גמר מלחמת העמים חזר הד"ר פוחובסקי למרפאה שלו בתל־אביב ושוב נכנס לעבודה הציבורית בועד תל־אביב, ואחר כך נבחר גם למועצת העיריה של תל־אביב.

את מיטב שנותיו וחייו הקדיש לעמו ולארצו ולעיר תל־אביב, ובהגיעו לשנת השבעים להולדתו עודנו מלא מרץ ושוחר פעולה.

---

דֹ"ר אַרְיֵה בֵּעהַם

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת 1873 בסאליני (ליטא). חניך האוניברסיטה בחארקוב, בה הגיע למדרגת פריבאט־דוצנט. מנעוריו פעיל בתנועה הציונית. ציר קונגרסים ציוניים. בבקורו בא“י ב־1912 ארגן בה את אגודת הרופאים הראשונה. ב־1913 התישב בקביעות בארץ, ויסד את “מכון פסטר”, תחילה בירושלים ואחרי כן העבירו לתל־אביב. מן הלוחמים הקנאים להשלטת העברית. נפטר בכ”ב אייר תש"א (19.5.41) ומצא מנוחתו בבית הקברות הישן בתל־אביב.

בתקופת בראשית של ההסתדרות הציונית היו נוהגים קברניטי התנועה לכנס בין קונגרס לקונגרס ועידות וכנוסים לשם הכנה של הקונגרס.

ביחוד נשתרשה המסורת הזאת בחוגי הציונים הרוסים, שהיו מתכנסים שנה־שנה לכנוסים גליליים בערים המרכזיות ביותר, לשם דיון מקיף על הבעיות העיקריות המנסרות בחללה של התנועה הציונית.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בבזל באבגוסט 1897, כינס המורשה הגלילי זאב טיומקין בייליסבטגראד את הכינוס הציוני הראשון ביולי 1898.

לכינוס זה באו שבעים ציר, אשר שמעו דין־וחשבון מפורט מפי ציר הקונגרס הראשון זאב טיומקין ודנו בכובד ראש על תכנית הקונגרס השני.

בין הקונגרס השני והשלישי, שנתכנס בסוף קיץ 1899 בבזל, נערך בייליסבטגראד, ביולי 1899, כינוס ציוני שני, בנשיאותו של זאב טיומקין.

לכינוס באו צירים מאודסה, חרקוב, ניקולייב, חרסון, קמיניץ־פודולסק, אנניב, גולטה, אוליביאופול ועוד.

בכינוס זה השתתפו למעלה ממאה ציר, בהם: רופאים, עורכי דין, מהנדסים, סופרים, מורים, רבנים וסתם עסקנים ציוניים.

מחרקוב באו שלשה צירים: העו“ד נמירובסקי, הד”ר ארלוזורוב (אם איני טועה, אביו היה רב בחרקוב) והסטודנט מן הפקולטה הרפואית בחרקוב א. בעהם.

הכינוס נמשך חמשה ימים וחמשה לילות בהפסקות קצרות. הצירים הרבו לדבר ולהתוכח, נאמו בחום ובהתרגשות, לעתים ישבו עד עלות השחר.

כל אחד ואחד השתדל לברר את השקפת עולמו ולקבוע את עמדתו לבעיה זו או אחרת.

ורק שני צירים יחידים ישבו, האזינו והקשיבו הקשבה רבה לדברי המרצים והנואמים, הסתפקו בשמיעה בלבד ולא השמיעו את קולם ברבים.

ה“שתקנים” היו: הצירה הצעירה מאודסה פאנגי ורניק (היא מרת צפורה קלוזנר, רעיתו של הפרופסור יוסף קלוזנר), והסטודנט אריה בעהם מחרקוב.

התפלאתי על הגבורה הנפשית של שני הצירים הללו, שלא פסחו אף על ישיבה אחת, והיו מאחרים לשבת באולם הכנוס עד אחר חצות הלילה וגם עד אור הבוקר – ובכל זאת כבשו את יצרם, והסתפקו בשמיעת דבריהם של אחרים בלי לענות דבר וחצי דבר.

מרת ורניק היתה הצירה היחידה והראשונה בכנוס הציונים, והסטודנט בעהם היה, כנראה, אף הוא הציר היחידי והראשון מחוגי הסטודנטים. אמנם אחרי כן נתברר, שבכנוס השתתף עוד סטודנט אחד, לוין מאודסה, אבל משום שחלה בא “בלי מדים”, לא ידעו אם סטודנט הוא.

בימים ההם היו בני הנוער הלומד, ובעיקר הסטודנטים היהודים, פעילים מאוד בתנועות המהפכניות הכלליות, ואילו בתנועה הציונית לא היה רישומם ניכר ומספרם מצער, בחינת “אחד בעיר ושנים במדינה”. ואם פגשו סטודנט יהודי באספה ציונית – הרי שעורר תשומת־לב מיוחדת.

בהפסקות בין ישיבה לישיבה נכנסתי בשיחה עם בעהם, והכרתי בו לוחם קנאי לשאיפות הציוניות.

מפי צירי חרקוב נודע לי שהסטודנט בעהם הוא אחד העובדים הפעילים ביותר בחוגי הנוער הלומד. ימים על ימים נלחם בעקשנות ובמסירות רבה לקנינינו הלאומיים, התרבותיים והמדיניים.

בעת השיחה שאלתיו מדוע אינו משתתף בוכוחים הממושכים, ואיש־שיחי ענני במלים קצרות: זו הפעם הראשונה שנבחרתי כציר לכנוס ציוני – ואני מתגאה בזה. יש כמה וכמה בעיות חשובות, שעדיין לא נתבררו לי די צרכן, ומוטב שאשמע ואלמד מפי גדולים וטובים ממני.

מטבעו היה איש צנוע ולא אהב להתרברב ולהטיל אבק בעיני הבריות, והיה מבכר את הפעולה על הדברים בעלמא.

בגמר הכנוס ערכו ציוני ייליסבטגרד מסבה חגיגית לכבוד הצירים שהתכנסו כאן מערים שונות בפלכי חרסון, חרקוב ופודוליה. בין לגימה ולגימה ובין מנה למנה נשמעו נאומים כרגיל במסבות כאלו.

העו"ד יסינובסקי הודה בשם חבריו בני עירו ובשם צירי פלך חרקוב למארחים ועמד על תפקיד הסטודנטים היהודים בתנועה הציונית, ודרש מהם ללכת בראש המחנה הציוני ולפלס נתיב להמוני עם ישראל.

בין יתר דבריו הרים הנואם על נס את פעולתו החשובה של הסטודנט בעהם המקדיש את מיטב מרצו וזמנו לתעמולה לאומית וציונית מתמדת בחרקוב, ובעיקר בקרב הנוער הלומד.

כשבע שנים לא נפגשתי פנים עם הסטודנט בעהם, אך מפעם לפעם הגיעו אלי ידיעות מעודדות, שהוא ממשיך ביתר שאת ועוז את עבודתו הפוריה למען ארץ־ישראל.

באחד הימים בשנת 1906 פגשתיו ביפו, בביתו של מאיר דיזנגוף.

שמחנו מאוד לפגישתנו על אדמת המולדת. בעהם סיפר לי רבות על העבודה הציונית בגולה, והתרעם על “ציוני ציון” המדברים הרבה על ציון ומקראיה ועושים מעט מאוד למען העבודה המעשית בארץ־ישראל.

כן נודע לי מפיו, שסיים לפני כמה שנים את הפקולטה לרפואה בחרקוב ועוסק במקצועו באותה עיר. מטרת בואו ארצה היא: ללמוד ולחקור את תנאי הארץ מבחינה אקלימית ורפואית.

אגב שיחה עמד על חובת בני הישוב להכשיר את הקרקע לעלית המוני מתישבים יהודים. לשם כך יש לנקוט באמצעים הדרושים להבראת הארץ העזובה והשוממה. כחות מדעיים צריכים להכשיר את עצמם בארצות התרבות, על מנת לעלות וליצור בארץ מפעלים רפואיים ומדעיים לכל סוגיהם.

הרי בארצות הגולה נחשבים היהודים לנושאי התרבות ומפיציה, ורק פה בארצנו, בארץ מולדתנו, חסרים אנו כחות מדעיים, אשר יקדישו את אונם ומרצם לשיפור המצב הסניטרי, הבריאותי והמדעי.

יתכן, שכבר אז הגה כבר ד"ר בעהם את רעיונו על הקמת “מכון פסטר” בארץ־ישראל. בימים ההם לא חשב עוד איש על מכון כזה, ובכל מקרה של נשיכת כלב שוטה, או נגוע, או חיה שוטה אחרת, היה הכרח להוביל את הנשוכים לקהיר, לקושטא או לעיר רחוקה אחרת. הרבה מן הנשוכים מתו מחוסר אפשרות להגיש העזרה המהירה בזמן הדרוש.

ד"ר בעהם שמע אז על כמה וכמה מקרים מעציבים כאלה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והדבר נגע עמוק ללבו.

לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בקרוב מצויד בכל המכשירים הדרושים, לשם עבודה משותפת עם חלוצי האומה.

ושוב עברו כשבע שנים. ד"ר בעהם השתלם – כפי ששמעתי – באותן השנים בערי אירופה המרכזית, השתתף גם בקונגרסים ובכנוסים הציוניים כציר חרקוב, עבד הרבה למען הציונות וגם עשה צעדים לעליתו ארצה על מנת להשתקע בה.

ואכן בשנת 1912 עלה ארצה והתחיל לדבר השכם והערב על הצורך ליסד הסתדרות עולמית של רופאים עברים שמרכזה בארץ־ישראל. היה מן היוזמים לארגון מיוחד של הרופאים היהודים בארץ המדברים עברית (ארגון זה היה נקרא כמדומה בשם “רעמ”ע", היינו: רופאים עברים מדברים עברית).

לשם בצוע תכניתו להבראת הארץ, נסע לקונגרס הציוני התשיעי שנתכנס בהמבורג בשנת 1909/10, ופעל שם הרבה בחוג מכריו הציונים להגשמת התכנית.

בקונגרס נפגש עם הד"ר כהן־ברנשטיין, ושניהם הרצו על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוצרה חברת רופאים ציוניים, אשר שמה לה למטרה לפתח את המדע הרפואי והסניטרי בארץ־ישראל.

כעבור שנה פגשתי שוב את ד“ר בעהם ברחובות תל־אביב, אץ ורץ לישיבת רופאים בבית ד”ר פוחובסקי. בפנים קורנות משמחה בישרני, שהפעם בא לארץ לא כתייר או עובר־אורח, כי אם להשתקע בה.

הופתעתי ונהניתי הרבה לשמוע את דבורו העברי החי והשוטף במבטא הספרדי, לאחר שהורגלתי קודם לכן לדבר אתו רוסית.

עובדה אופינית: סחה לי הרופאה מ. ק. שבאה בשנת 1913 בפעם הראשונה לארץ־ישראל, באחת הישיבות של הרופאים ביקשה את רשות הדבור ורצתה לדבר רוסית, מפני שלא ידעה עדיין עברית. ד"ר בעהם התנגד לכך. הרופאה מסרה לו איפוא בלחש את תוכן דבריה ברוסית. והוא השמיע את הדברים בישיבה בעברית.

מראשית בואו ארצה לחם בקנאות להחיאת שפתנו, מתוך הכרה ברורה, שבארץ העברים צריכה לשלוט רק הלשון העברית, ואותה יש לכפות גם על העולים החדשים.

מתוך סנטימנטים לעיר־בירתנו ירושלים, קבע בה את מושבו בבואו לארץ ובה יסד – בשנת 1913 – את “מכון פסטר” הראשון בארץ.

כמנהגו לא דיבר הרבה, לא הקים רעש לא בעתונות ולא באספות וישיבות, כי אם נגש מיד לפעולה מעשית.

הממשלה התורכית ועירית ירושלים לא הגישו לו כל עזרה, ומסופקני אם גם ההסתדרות הציונית סייעה בהרבה לחלוץ הנועז בבצוע תכניתו החשובה. אולם הד"ר בעהם לא רפו ידיו, עבד בלי לאות לשם בסוס מכון פסטר בירושלים. וגם בימי מלחמת העולם (18–1915) לא פסק מלפעול במכון המדעי על אף היחס הקשה מצד השלטון הצבאי והאזרחי.

שתים עשרה שנה ישב בירושלים ונלחם בכל כחותיו על קיום המוסד המדעי, ועם גידול תל־אביב העביר את המכון אליה בשנת 1925. כעבור שנה פתח סניף בחיפה ואחרי כן עוד סניף בפתח־תקוה. שנים רבות נסע מעיר לעיר ויחידי נשא בעול ההוצאות להחזקת שלושה סניפים של מכון פסטר. מאות ואלפי אנשים הציל הד"ר בעהם מסכנת הכלבת.

הד"ר בעהם היה איש המדע במלוא המשמע, אהב את מקצועו עד כדי שגעון והיה מוכן להקריב למענו קרבנות רבים ועצומים, ואף על פי כן לא הצטמצם בד' אמות של המדע הרפואי בלבד. תמיד מצא לו שעות פנויות להתמסר גם לעבודה צבורית בשטחים שונים.

בימי מלחמת העמים הקודמת היה חבר ועד החינוך והועד המפקח של בתי הספר בירושלים, ובעת ובעונה אחת אירגן עזרה רפואית לעניי ירושלים.

בשנת 1930 היה ממיסדי העתון “הרפואה” (היוצא לאור עד היום). כן הניח יסוד לתוצרת רפואית בארץ־ישראל. שנים רבות היו נוהגים להביא את הזרק נגד כלבת מחוץ־לארץ, ובעקשנותו המתמדת הרגיל את הרופאים להשתמש בזרק “מתוצרת הארץ”.

בשנים האחרונות הקדיש הרבה זמן ומרץ למגן־דוד־אדום בתל־אביב, ביחוד התמסר לאיגוד להשלטת העברית ועמד בראשו עד יום מותו.

ראיתיו בחג השבעים של מ. מ. אוסישקין ז“ל, שחגגו זמן קצר לפני מותו של הד”ר בעהם. עקבות המחלה האנושה נכרו בפניו: עיניו נמקו בחוריהן, הפנים נצטמקו, ורזון שולח בעצמותיו.

שאלתיו למה הוא מאחר לשבת באולם הצפוף של הגמנסיה “הרצליה”, בו חגגו את יובל אוסישקין, והרי ישיבה זו מזיקה ודאי לבריאותו הרופפת. על כך ענה לי, ועיניו הבריקו כאילו אותו רגע בברק נעורים: “אין דבר. כשאני נמצא במסיבות הותיקים אני מעלה בזכרוני את הימים הראשונים של תנועת שחרורנו. הרבה מחלוצינו הראשונים הלכו מאתנו ללא שוב ולא נוסיף לראותם באור החיים, ואילו שארית הפליטה, שרידי ה”גברדיה", צריכים להמשיך את דרכם על אף המכשולים והמעצורים החוסמים את דרכנו – הדרך המובילה לציון. אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים, וחביבים יסורים על ישראל בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בארץ־ישראל.

גם בשכבו על ערש דוי במשך חדשים מספר, לא פסק להתענין בילד־שעשועיו “האיגוד להשלטת העברית”, במגן־דוד־אדום, וביחוד דאג הרבה להבראת הארץ ולמכון פסטר, שהיה ממפעלי־חייו העיקריים.

בדוגמת חלוצים אחרים בשטח המדע והלאומיות, אשר לא תמיד בני־מזל היו ולא תמיד הכירו במפעליהם ובתורתם בעודם בחיים – היה גם הד"ר אריה בעהם. חלוץ אמיתי היה, אידיאליסטן לוחם וקנאי, עד יומו האחרון. בודד ועזוב היה אבל לא מיואש, מתוך אמונה שלמה שהאידאלים שלו יתגשמו סוף־סוף

---

---

בֵּית ד"ר שֶׁרְמַן

מאת

דוד סמילנסקי

ד“ר משה שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881. בשנת 1907 גמר חוק לימודיו ברפואה. מקיץ 1911 בארץ־ישראל. מיסד ההסתדרות הרפואית, תחילה יו”ר סניף תל־אביב ואחר כך יו"ר המרכז הארצי. עסקן ציבורי גם בשטחים אחרים.

גב' רבקה שרמן נולדה בשנת 1881 באודיסה. נפטרה ד' אדר ב' ת"ש (14.3.40) בתל־אביב.

כעין משפחה אחת היתה האוכלוסיה המצערה, בת 500 נפש, בשנים הראשונות של הפרבר תל־אביב. כל עולה חדש היה בבחינת מאורע חשוב למשפחה, עורר תשומת־לב והיה במשך זמן ידוע לשיחה בפי כל, עד שבא עולה חדש ו“השכיח” את הראשון.

והיכן היו פוגשים לראשונה את המתישב החדש, בפרט אם משכיל הוא, וקצת בעל שם ועבר? – בבית ראש השכונה, מאיר דיזנגוף.

באחת מימות הקיץ של שנת 1911 מצאתי בביתו של דיזנגוף כמה אורחים חדשים, ובהם הכרתי לראשונה את הד"ר משה שרמן ורעיתו רבקה, שעלו ארצה לפני ימים מספר.

לנגד עיני עמד איש צעיר במלוא־כחו, גבה־קומה ובעל פנים שוחקות ועינים מפיקות נועם.

השם “שרמן” היה מוכר לי שנים רבות כאחד מבעלי בתי הדפוס והמולי"ם הנודעים באודיסה. להוצאת ספרים של יעקב שרמן (אביו של הד"ר מ. שרמן) יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, כמפיצה של הספרות הציונית והיהודית־הלאומית בלשון הרוסית.

ביחוד נתפרסם שמו של יעקב שרמן, בשעה שהוציא לאור בבית־דפוסו הגדול במהדורה נאה ברוסית את דברי ימי ישראל לפרופ' צבי גרץ. בנו, משה שרמן, היה אחד ממתרגמי הספר מגרמנית לרוסית. תולדות ישראל לגרץ נפוצו בין יהודי רוסיה באלפי טופסים.

במשך הזמן נעשה הד“ר משה שרמן לתושב ותיק בארץ ובתל־אביב, לאחד היוצרים והבונים, לרופא פופולארי ולעסקן רפואי – ליו”ר ההסתדרות הרפואית העברית בארץ.

הד"ר מ. שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881 ובימי ילדותו עבר עם הוריו לאודיסה. שם גמר גימנסיה, ונכנס בשנת 1900 לאוניברסיטה ללמוד רפואה. אולם בגלל מהפכת 1905 והפרעות שפרצו בעקבותיה באודיסה, נסגרה האוניברסיטה לשנה תמימה. אז עבר הסטודנט מ. שרמן לברלין ולמד שם באוניברסיטה שנה אחת.

בשובו לאודיסה רצה לעמוד שם בבחינת־גמר באוניברסיטה באביב 1907 – ושוב פרצו מהומות, הוכרזה שביתה מצד הסטודנטים ואחר כך – השבתה מצד הפרופסורים.

באוניברסיטה של אודסה השתררה בימים ההם אוירה אנטי־יהודית כזו, עד שכל הסטודנטים היהודים אשר עמדו להבחן בבחינת־גמר, נאלצו לבקש להם אכסניות־של־תורה אחרות. הסטודנט שרמן נכנס לפאקולטה הרפואית בדורפאט ובה סיים את חוק־לימודיו בשנת 1907. אחר כך השתלם שנים מספר במוסקבה ובווינא. עוד בלמדו באוניברסיטה של אודיסה היה פעיל בחוג הסטודנטים הציונים הראשון באודיסה, הטיל על עצמו כמה תפקידים אחראיים ונעשה לרוח החיה של האגודה הציונית האקדמאית. באותו זמן יסד בעצמו אגודות ציוניות עממיות, ובהן חוג “בנות ציון”, נכנס גם לשורות הפועלים היהודים ויסד חוג “פועלי־ציון”.

מפעם לפעם היה מופיע באספות צבוריות, ומשתתף בוכוחים פומביים עם הנוער היהודי שהשתייך לתנועות הסוציאליסטיות הכלליות.

את מיטב זמנו ומרצו הקדיש הסטודנט שרמן לעבודה ציונית, ועוד בהיותו סטודנט נבחר (בשנת 1903) לציר הקונגרס הציוני השישי הוא “קונגרס אוגאנדה”. שם הצטרף לפרקציה הדימוקרטית, שבראשה עמדו ליאו מוצקין, חיים ויצמן, ברתולד פייבל ואחרים. היה מאומרי ה“לאו” בשאלת אוגאנדה כ“מלון־לילה”.

בגמרו את האוניברסיטה בדורפאט, החל הד"ר שרמן מכין את עצמו לקראת עליה לארץ־ישראל. שנים רבות התמחה במקצועו הרפואי למחלות אף, אוזן וגרון, וביולי 1911 יצא את עיר־מגורו אודיסה, ויחד עם רעיתו וילדתו הפעוטה, בת שנה אחת, בא ארצה וירד בנמל יפו.

תל־אביב מנתה כבר את השנה השניה לקיומה, אבל מחוסר דירות פנויות בתל־אביב התישב בזמן הראשון ביפו ופתח שם את המרפאה שלו, וכעבור זמן קצר העתיק את מושבו לתל־אביב.

ארבעה רופאים היו בימים ההם בתל־אביב ואלה הם: ד“ר ח. חיסין, ד”ר ל. פוחובסקי, גברת ד“ר ס. בלקינד, וגב' ד”ר ב. יונס. ביפו גרו עוד שלושה רופאים יהודים: ד“ר מ. שטיין, ד”ר קנטורוביץ וד“ר שמי. כל הרופאים הללו היו רופאים כלליים ועסקו בריפוי מחלות כלליות, והד”ר שרמן היה הרופא הראשון בתל־אביב למחלות אף, אוזן וגרון. מעט־מעט “כבש” את תל־אביב, יפו ומושבות יהודה, וכל הסובלים ממחלות כלי הנשימה היו פונים אליו.

נטיתו לעסקנות צבורית לא נתנה לו מנוח, ועד מהרה נכנס לחיים הצבוריים והחברתיים.

בראש וראשונה העמיד לו למטרה לארגן את הרופאים היהודים ל“הסתדרות רפואית”, והדבר עלה בידו בעזרתם הפעילה של ד“ר פוחובסקי וד”ר קרינקין.

לראש ההסתדרות הרפואית נבחר אז ד“ר ל. פוחובסקי, וכעבור שנים מספר עברה הנשיאות לידי הד”ר שרמן, משנת 1912 ועד היום הוא עומד בראש כל הפעולות של צבור הרופאים העברים בארץ־ישראל. שבע־עשרה שנה ניהל את סניף תל־אביב, ואחר כך נבחר לועד המרכזי ועד היום הוא משמש כנשיאו.

ד"ר שרמן היה מראשי הלוחמים כנגד הניצול המופרז של הדיירים על־ידי בעלי הבתים, שאמרו להשתמש לטובתם בקוניונקטורה של גידול העליה ומיעוט דירות.

בשנות 1911–1914 היו מקבלים בתל־אביב שכר חדר בשעור 25־15 פרנק (100–500 מא"י) לחודש. בימים ההם היה בכך משום הפקעת שכר דירה, והשכנים מיחו בפני ועד תל־אביב, הזעיקו אספות פומביות והביעו התנגדותם הנמרצת למחירי הדירות, שאינם בהתאם לרמת החיים.

בראש הקושרים והמורדים עמד, כאמור, הד"ר שרמן, אשר הוציא לשם כך עלון־הסברה שבו הטיחו השכנים דברים קשים כלפי בעלי הבתים.

ראש המדברים בכל מקום בשאלה זו היה – הד"ר שרמן, ודבריו מצאו אוזן קשבת.

עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 השתררה מבוכה בישוב העברי, – אשר ברובו הגדול נמנה על הנתינים הזרים של הארצות האויבות – בקשר עם שאלת ההתאזרחות העותומנית, שהיתה נותנת את הזכות להשאר בארץ בתקופת המלחמה הקודמת. כנגד הפקפקנים וההססנים הרבים, היה הד"ר שרמן אחד מן המתעתמנים הראשונים, התאזרח והתנדב כרופא צבאי בחיל התורכים.

בתקופת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב, שהחלה בניסן תרע“ז ונסתיימה בחשון תרע”ט, היה אחד הרופאים במחנות הגולים, שהתפזרו במושבות שומרון ובגליל, ובאותו זמן עסק גם בעבודה ציבורית בחיפה, בעיקר ב“ועד ההגירה”.

יותר משנה וחצי היה רופא־נודד שעבר ממחנה למחנה בעגלה או ברכיבה, ומפרק לפרק היה נוסע בלוית ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, והיה מושיט את עזרתו הרפואית לכל דורשיו הרבים מבני תל־אביב ויפו, אשר היו מחכים לו בכליון עינים.

כותב השורות האלה, יחד עם חלק גדול של מורי ותלמידי הגמנסיה העברית “הרצליה”, התגוררו אז בזכרון־יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה.

באחד מימי קיץ תרע“ח הופתענו לבקורו של ד”ר שרמן על מדיו הצבאיים. הוא בא אלינו לשפיה כקצין צבאי תורכי, ברגל מזכרון־יעקב, לראות את מורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” בה למדו בתו ובנו.

ד“ר שרמן מסר לנו דרישת־שלום מאת “ראש הגולה” ומכל גולי תל־אביב ויפו, שהיו פזורים בחיפה, טבריה, צפת ומושבות שומרון והגליל. שמחנו מאוד לקראתו, וביחוד הופתענו לשמע דבורו העברי, הואיל ובשנים הראשונות לבואו ארצה היתה שגורה עוד בפיו הלשון הרוסית, כי לא הספיק עדיין לסגל לעצמו את הלשון העברית. ד”ר שרמן סיפר לנו על פרשת הסבל הגדול שסבלו אחינו הגולים וכן גם על מאמצו של דיזנגוף להקל את מצבם החמור.

בגמר המלחמה חזרו גולי תל־אביב ויפו בתשרי תרע“ט למעונותיהם ולזבולם, וגם הד”ר שרמן היה בין החוזרים.

לאחר הפסקה ממושכת של שנות המלחמה, חזר הד"ר שרמן בכל נפשו ומאודו לעבודה הציבורית לכל גווניה.

כעבור שבועות מספר הוזמנה (בכסלו תרע"ט) ישיבה לביתו של דיזנגוף, בהשתתפות כמה עסקנים מתל־אביב, בין המוזמנים היו: ש. בן־ציון, ד“ר א. צפרוני, ד”ר מ. שרמן, ד"ר א. ברוך, כותב השורות האלה ועוד כמה אישים מראשוני תל־אביב.

על הפרק עמדה שאלת ליכוד כוחות החוגים האזרחיים לשם יצירת ארגון מאוחד, אשר ייצג את הצבור האזרחי היושב בארץ.

באספה הכללית שנתקיימה לאחר זמן מה, הוחלט לכנות את הארגון בשם “האזרח”, ונבחרו מועצה גדולה וועד פועל מצומצם.

הד“ר שרמן היה אחד החברים הפעילים בועד הפועל של “האזרח”, מראשי המרצים והנואמים, בעת שדיזנגוף נסע ללונדון בשליחות ציבורית חשובה, ואחר כך לפאריס כחבר המשלחת הארצישראלית לפני ועידת השלום,– עברה הנהלת כל הסתדרות “האזרח” לידי הד”ר שרמן.

התעמולה לא הצטמצמה בתל־אביב בלבד, אלא הקיפה את ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, וכן את המושבות המרכזיות. מפרק לפרק היו מכנסים אספות פומביות וישיבות מצומצמות, והד"ר שרמן היה מופיע לעתים קרובות ומרצה על עקרונות “האזרח”.

באותו זמן הוחלט להוציא ירחון “האזרח”, שיצא לאור במשך שנתים בעריכתו הראשית של ש. בן־ציון, ועוזריו הקרובים במערכת היו הד“ר א. צפרוני והד”ר מ. שרמן.

מלבד הירחון יצא לאור גם עלון “השעה” בעריכת י. בר־דרורא. ד"ר שרמן השתתף בתמידות בעילום־שם גם בירחון וגם בשבועון. הפיליטונים שכתב היו מתובלים בהומור מוצלח, אשר בהם השתקפו החיים הצבוריים, הישוביים והמדיניים. באותו זמן נבחר כחבר ההנהלה של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל.

כמה שנים היה חבר במועצתה העירונית של תל־אביב, השתייך לגוש האזרחי וידע להגן בתבונה על עמדותיו והשקפותיו החברתיות בלי משוא־פנים, כן השתתף בכמה מפעלי תרבות וחנוך. אולם גולת הכותרת של עבודתו הציבורית: ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שאליה הוא קשור זה שלוש עשרות שנים רצופות, לה הוא מקדיש את מיטב זמנו וכושר פעולתו. גם כיום הוא הרוח החיה ואחד מעמודי התווך בהסתדרות המקיפה קרוב לאלפים חברים רופאים בכל ערי הארץ ומושבותיה.

באוגוסט 1939 אירגן בג’ינבה כינוס רופאים יהודים מארצות שונות, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס הציוני באותה עיר. כינוס זה נמשך כמה ימים. פתחו וניהלו הד"ר שרמן. בנאום הפתיחה סקר באופן מקיף את מצב הרופא היהודי בעולם הרחב. דיבר על הסכנה האיומה הנשקפת למדע הלאומי היהודי ולרפואה. כתוצאה מגירוש מלומדים ואנשי־מדע יהודים מאוניברסיטאות גדולות ורבות באירופה המרכזית.

בהרצאה מיוחדת הרצה על פעולות ההסתדרות הרפואית מראשית הוסדה ועד התקופה האחרונה, והתעכב על הבעיה החשובה שיש ביצירת מרכז רפואי גדול בא"י, לאחר שאלפי רופאים ופרופיסורים יהודים מגרמניה, אוסטריה, ציכוסלובקיה ועוד התישבו בה בשנים האחרונות.

הרצאתו המקיפה עוררה התענינות רבה בחוגי הרופאים הצירים והאורחים שהתכנסו בג’ניבה מכל ארצות תבל.

נזדמן לי לבקר כאורח באחת הישיבות של כינוס הרופאים בג’ניבה, ששם דובר על יצירת קשר אמיץ וחי בין כל הרופאים היהודים באשר הם שם. הובעה דעה כללית, שמרכז ארגוני הרופאים היהודים מקומו בארץ־ישראל. הצירים והאורחים התיחסו בכבוד רב לאיש, העומד עשרות שנים בראש ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל.

רבות פעל ועשה מיום בואו אל הארץ בשטחים שונים של העבודה הציבורית. גם עתה, בהגיעו לשנות העמידה, הוא ממשיך לעבוד בלי ליאות בחברה ובצבור.

שמו של ד"ר שרמן נעשה לשם נרדף עם ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל, שהיה ממחולליה וממיסדיה הראשונים, ואין להפריד ביניהם.

_______

ולטוב יזכר גם שמה של רבקה שרמן ז“ל, אשת־נעוריו של הד”ר שרמן, אשה חכמה ופעילה, אשר לוותה אותו על דרכו לארץ־ישראל במשך שנים רבות. ראויה היא שנציב גם לה ציון:

ילידת אודיסה, אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשיה זעירה לממתקים. אחיה ד“ר יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לנירופתולוגיה באודיסה, היה פעיל שנים רבות בועד חובבי ציון. להסתדרות הציונית נכנסו הד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל.

בשחר ילדותה קבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה ששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה התהלכה עם החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה שמונה־עשרה שנה הלכה רבקה ריימיסט (בשנת 1899) לג’יניבה ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי.

היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתה למדה בברלין בקורסים רפואים של פיזיוטיראפיה (רפוי בחשמל ומסג') והתכוננה לצאת אחר־כך לארץ־ישראל. בינתים נישאה לסטודנט משה שרמן.

שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שרמן בראשית התישבותה בתל־אביב, אולם רוח הגברת שרמן היה טוב עליה. היא לא התגעגעה אחרי חייה היפים הרחבים באודיסה וקבלה את כל יסוריה באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחה לעיניה.

כשהתנדב הד"ר שרמן לצבא התורכי היתה היא מן המאמצים ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות.

אומץ רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה הארוכה שארכה יותר מארבע שנים. בעלה הד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב ואחרי כן נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידי הנחלשים.

לאחר הכבוש הבריטי עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית.

במאמצים מרובים הקימה לה משפחת שרמן בשנת 1921 בית קטן ברחוב הנקרא כיום רחוב מוהילובר, סמוך לשכונה ערבית ביפו. הבית הקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה.

בתולדות תל־אביב תיזכר רבקה שרמן בשורת הנשים הראשונות, שעזרו כמיטב כוחותיהן לבונים הראשונים.

הועד להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי מגיש בזה לצבור את הספר הראשון “עם בני דורי” (פרקי זכרונות ודמויות אישים).

ספר זה אינו אלא חלק קטן מכתביו של העסקן המובהק, שליווה במשך עשרות שנים את תנועתנו הציונית ואת בנין הארץ – לא רק במעשים ובפעולות ממשיות אלא גם במאמרים מפרי־עטו לעת־מצוא.

כתבים אלה, ככתביהם של כל ראשוני התנועה, ערכם מרובה כחומר היסטורי וגרפי ממקור ראשון, שמתוכו ילמדו בני דורנו והדורות הבאים את פרשת גלגוליהם, אורח חייהם וסבלותיהם של מחוללי התנועה, סוללי־דרכה, חלוציה ועסקניה.

חובה מיוחדת מוטלת עלינו ביחוד בימי חירום ושידוד המערכות להציל משיני הכליון, על ידי פרסום בדפוס, כל תעודה בת־ערך הנוגעת לתנועתנו.

אין ספק, שספר זה, הגדוש חומר חשוב, וגם כתוב בצורה מלבבת השווה לכל נפש – ימצא לו מהלכים בכל חוגי הצבור. וככל אשר ימהרו לרכוש את הספר, כן תאופשר לועד ההוצאה הגשמת המטרה שהציב לו: הוצאת שאר כתבי ד. סמילנסקי.

בהתאם לצרכי השעה, הקדיש ועד ההוצאה חלק מהכנסות הספר למטרה לאומית־ציבורית, שהזמן גרמה: לטובת הקרן למען החייל העברי.

בשם ועד ההוצאה:

פרופ' ד"ר יוסף קלוזנר

ד"ר חיים בוגרשוב

ד"ר משה שרמן

ד"ר משולם ליבונטין

מנחם־אב תש"ב, תל־אביב