מרחיבים את המשפחה? מצפים לחסידה? נרשמתם ל“טיפת־חלב”? הצטיידתם ב“שילב”? רק רגע, אל תברחו, לא הגעתם בטעות למדור “הריון ולידה”. הרשימה הזו מוקדשת באהבה חתולית לאלו מכם שעומדים להביא צאצא לעולם, לבית שכבר גר בו תינוק שופע־פרווה. הפרוון הקטן והילדותי שלכם, אולי לא ייהנה לוותר על מעמדו כבן יחיד, אבל אין שום סיבה שהוא לא יקבל את אחיו האנושי החדש. נכון, זה לא יקרה ביום אחד – הוא יעשה לכם פרצופים וברוגז במשך כמה שבועות. אבל אט־אט, גם הגור הנצחי יסתגל לגור האנושי, ואפילו יתאהב בו אנושות.
אז למה לזרוק את החתול, למה? לא פעם אני שומעת על אנשים שמצפים לילד, ומחפשים בית חדש לחתול שלהם. כאילו שחתול הוא איזו מפלצת איומה ולא מתורבתת, שלא מסוגלת לחיות בדו־קיום עם גורי־אנוש מתוקים. מה זה השטויות האלה? ברגעים אלה ממש שוכבת טוליקה, החתולה של אחייניתי, לרגליה של ענבר בת העשרה חודשים. ובבית חבריי, עמי ואדווה, המקסים הקטן, איתי בן השנה וחצי, נהנה ממיקה היפיפה. לא תגידו שזה גן־עדן? לא בא לכם לצלול לתמונה האידילית של “המדונה, הילד והחתול”? כי לי בא. מאוד אפילו. ולו יכולתי לחזור אחורה במכונת זמן, הייתי מוסיפה לעצמי בילדות, חתול שיאהב אותי ויארח לי חברה וינחם אותי.
הורים חדשים משמיעים המון סיבות מדוע יש לשלח את החתול מהבית, או מדוע לא לקחת חתול בגלל שהילדים עדיין קטנים. אבל לכל הטענות הללו יש פתרונות בהישג־יד. דבר ראשון, קבלו צפירת הרגעה רבתי בנוגע לטוקסופלזמה: הטפיל שמבהיל נשים בהריון. כל מה שצריך לעשות, זה לבדוק אם החתול נושא את הטפיל. רוב חתולי־הבית שלא יוצאים החוצה וניזונים ממזון איכותי, אינם נושאים את הטפיל. אפשרות אחרת היא להיבדק לפני ההיריון אם אתן מחוסנות בפני המלעון. אם כן, אחלה. אם לא, אין צורך לסלק את החתול. מספיק להימנע מנגיעה בצרכיו. שהבעל ינער קצת את הישבן ויעשה את העבודה – לא יזיק לו.
טענה אחרת היא פחד הורי קמאי שהחתול יקנא ב“אח החדש” ויפגע בתינוק. שכנתה של אחייניתי לקחה אותה לשיחה והתרתה בה לסלק את החתולה, כי “מי יודע מה היא תעשה לילדה!” כשאני שומעת דברים כאלה, אוזניי מאדימות ונדמה לי שחזרנו לימי־הביניים. רבותיי וגבירותיי ההריוניים, אין שום צורך להיפטר מהחתול לקראת בואו של התינוק. כפי שאמרתי, הקנאה עוברת לחתול בתוך זמן קצר, מה גם שחתולים הם חיות סתגלניות שיודעות להסתדר במצבים חדשים. נכון שכאשר התינוק מתחיל לזחול וללכת, הוא נוטה להציק לחתול, אבל זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע. איתי מושך למיקה בזנב ומציק לה לפעמים, אבל על פי רוב היא מבליגה בשל אהבתה אליו. וענבר אומנם מושכת לטוליקה בשפמה, אבל החתולה מתנהגת כמו גדולה ולא מחזירה לה. מקסימום היא מייללת, כדי שאימא דניאל תבוא להציל אותה.
ויש תמורה לאגרה. השבוע, ענברי זחלה לעבר טוליקה, נעצרה לידה וליטפה אותה שעה ארוכה. החתולה גרגרה, וענבר למדה שיעור חשוב בחיי אהבה ודו־קיום עם בעלי־חיים. כשתגדל, היא לא תפחד מכל חתול וכלב שעוברים ברחוב, כמו כמה ילדים אחרים שאני מכירה, שנבעתים מקצה זנב וצל של שפם.
מה שחשוב, זה לטפל במצב בקור־רוח ובהיגיון: להסביר לילד שאסור, שזה כואב לחתול ולהתריע מפני פגיעה. ברוב המקרים החתול לא יפגע במציקן הקטן. ואם זה קורה, זה לא סוף העולם. אני מכירה כמה וכמה אנשים שגידלו את ילדיהם עם ערמות חתולים. לדבריהם, אם החתול שורט, הילד קולט מהר ומפסיק להציק. יחס ההורים לבעיה הוא זה שמשחק כאן תפקיד. הורה מבוהל לא יתרום לרוגע של שני הצדדים: הילד – הוא מציק השכונתי, והחתול – הלוא הוא הנמר הממוזער. בעוד שהורה רגוע הלוקח דברים בפרופורציה, ומבין שלא מתים משריטה קטנה, ינהל את האווירה בבית על הצד הטוב ביותר. קרוב לוודאי שמקרי ההצקה ייעלמו מאליהם, והחתול ייהפך לחבר הכי טוב של הילד. תמונות אידיליות כאלה שאני מורידה מהרשת (ושומרת כדי להביט עליהם ברגעים מדכדכים), גורמים לי יותר ויותר לחשוב שילד הגדל עם חיית־מחמד כמו כלב או חתול יגדל להיות מבוגר חזק, רגוע וטוב יותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.