חתולים הם עַם הרבה פחות “צומי” מכלבים. למזלם, הם טיפוסי “שנטי” שאוהבים לעשות הרבה בטן־גב. הם גם מעריכים ומטפחים את “זמן האיכות” שלהם עם עצמם, עם פרוותם האהובה ועם אישיותם המלבבת. בקיצור, חתול הוא טיפוס שמאוד אוהב את עצמו ואת חברתו. אלא מה? הדבר גורם להוריו האנושיים לחשוב, שאם כך הם פטורים מ“זמן איכות” עם אהובם הפרוותי. אבל עם כל הכבוד לעמל יומו של החתול, המורכב בעיקר מהשינה הקדושה, גם הוא רוצה קצת אקשן. מה, לא תיתנו לו?
זו הצרה, שאנשים רבים מדי לא מקדישים מספיק זמן למשחק עם החתול שלהם, ובסופו של דבר זה מתנקם רק בהם. החתול הופך לפדלאה מדוכאת, והאדם חוטף מזה דיכאון. כשאני רואה את עַבַָּדָה הפרסי שלי סרוח על הכורסה עם ארשת “יום כיפור”, אני מבינה שהגיעה העת להקפיץ את העניינים. ואם מוטל, ג’ינג’י שאומץ מהגינה (שהוא הרבה יותר אנרגטי מעבדה ודורש משחקים לעתים תכופות), יושב באחת הפוזות המדוכדכות שלו, שנועדו לרמוז לי שאני “מאמי דירסט” מרושעת יותר מג’ואן קרופורד, אני מבינה שצריך לעשות מעשה.
לחתולים יש תפיסה מהירה. לא צריך ללמד אותם לשחק, כי הם עושים זאת בחפץ לב. מספיק להראות להם פעם אחת, והם ישר תופסים את הפטנט. אבל צריך להתחיל עם זה בעודם גורים, שאז תפיסתם בשיאה. עבדה ומוטל למדו בעודם גורים להביא אליי את הכדור בפיהם, בדיוק כמו שעושים כלבים. מאז הם בקיאים בטריק המצוין הזה שמקל על תהליך המשחק. משחק נוסף שהם הרוסים עליו הוא “מחבואים”. לשם כך אני מייצרת להם מחבואים יש מאין: מכסה כיסא, קופסה או שולחן בשמיכה, ונוצר אחלה מחבוא. כשהחתול אורב לי במחבוא אני צולפת לשם כדורים, והוא יורה אותם בחזרה כמו במטווח. משחק כזה יכול להפוך בקלות ל“משחק המפלצת”. כך אני מכנה את המשחק שבו החתול האורב במחבוא שולף כף־יד אימתנית ותופס כל מה שאני מנסה להחדיר פנימה: מקל קטן, כדור, קרטון, או כל חפץ אחר שהוא יכול לתקוע בו את ציפורניו וליהנות מתחושת “הציד”.
ישנם חתולים שנהנים מאוד מ“תופסת”. אצלי, חתול אחד מכור לזה, בעוד שהשני מתעב את המשחק. אבל שניהם הכי אוהבים את המשחק שאני קוראת לו “זהירות ג’וק!” – שבו אני מזיזה באיטיות חבל ארוך עד שהוא נעלם מאחורי הדלת. מוטל ועבדה מסתערים על החבל כאילו היה לטאה או נחש קטן שצריך להכחיד. כל משחקי הציד המדומים האלה מעניקים קורת־רוח רבה לחתולים, כי נדמה להם שהם דפקו כרטיס ועשו את היומית שלהם בתחום הציד. גם בחנויות יש היום המון משחקים נהדרים, כגון חכות־דיג וכדורים שונים ומשונים. כל מה שצריך לעשות, זה לברר אם החתול מוכן לשתף פעולה עם משחק זה או אחר, אם לאו. מהר מאוד יתברר לכם טעמו במשחקים.
ישנם חתולים שנורא אוהבים לנשוך זרועות אנושיות. מאחר שמדובר בתופעה לא הכי מלבבת לאדם, שננגס על ידי נמר ביתי ממוזער, רצוי לא לעודד אותה בשלב שהחתול עדיין גור. מי שבכל זאת נכנע לסחטנות החתולית ונותן שיתנו לו ביסים ביד (כמו סמרטוטה כמוני), יכול למנוע את השריטות על ידי כך שיעטוף את הזרוע ואת כף היד במגבת או בסוודר. אילולא עשיתי זאת, כבר מזמן הייתה נרקבת לי יד ימין, משום שלנגוס אותה על בסיס יומיומי זה האג’נדה הנודניקית של מוטל.
והכי־הכי חשוב: משטח גירוד! זה פריט גאוני וזול למדי שניתן לקנות בכל חנות למזון ולמוצרי בעלי־חיים, אבל חובה להכיר אותו לחתול בעודו גור, כדי שיתרגל לשייף את ציפוריו עליו, ולא על רהיטיכם הקדושים. על משטח הגירד להיות גדול מספיק ויציב. כשהחתול מתרגל אליו, הוא לעולם לא ישייף ציפורניים על שום מקום חוץ מהמשטח שלו. ואז אין צורך בפתרונות דרסטיים ואכזריים, כגון גזירה או עקירת ציפורניים.
מניסיון עגום אני מדברת. כאשר הגיע אליי עַבַָּדָה לפני 13 שנה, עדיין לא היו משטחי גירוד בחנויות. כתוצאה מכך הוא חרבש לי כורסת־מעצבים בתוך חצי שנה, ואת המנהג הנלוז הוא ממשיך עד ימינו אנו. זה הספורט שלו: להרוס לי רהיטים מאיקאה. לעומת זאת, למוטל בן ה-8 הבאתי משטח גירוד בעודו גור, והוא לא נוגע לי ברהיטים, אפילו לו בציפורן הקטנה של הרגל. הוא ומתקן הגירוד שלו סחבקים גדולים. נסו ותיהנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.