רקע
זאב ז'בוטינסקי
מה קוראים ומה חושבים

(1929)


א.

פתאום החלו לקרוא ספרי-מלחמה; ספרים המספּרים על המלחמה האחרונה, כיצד היו חיים באותן ארבע השנים בחפירות-המגן או מאחורי החזית. במשך עשר שנים רצופות לא אבה העולם לשמוע על כך וסופרים מכל האומות קבלו על עצמם באהבה את דינו של מאוּן זה. הם היו מציגים לפנינו בחבּה מיוחדת אנשים צעירים לגמרי, שלא מלאו להם עדיין עשרים-וחמש שנה, ובימי המלחמה היו עדיין תינוקות של בית-רבן, הווי אומר – שאין לספּר עליהם מאומה. ואם צריך הגבור להיות מן הקשישים, כבן שלושים-וחמש ומעלה, נוהג היה המחבר להביא את ספּוּר ימיו עד לשנת 1914, לעשות הפסקה (בינתים גדלה בביתה הנערה היפה…) ולהמשיך בהשקט משנת 1918. או שהיה המחבר מספּר על אותן ארבע השנים, אבל לא על אודותיו, אלא על אודותיה, על הנערה היפה, ולכל היותר, וזה רק אם הוא, המחבר, גיבור בעצמו ואיננו נבעת מפני כלום, היה מתאר את חייו הפנימיים של גיבורו; את מה שנתרחש באותן השנים בנשמתו, אולם, חס וחלילה, לא בשדות הקרב. שדות-קרב, חפירות-מגן, בוץ, מכות-מצרים, דם, פצצות, כידונים – כל אלה נמאסו על הציבור עד כדי כך, שבפשטוּת לא חפצו לקחת ביד ספר שהרבה להשתעשע בתענוגות הללו.

ומבין אני זאת: תמיד שנא הייתי ספרות מסוג זה עוד יותר מאחרים. את התאור המפורסם של קרב-בּוֹרוֹדינוֹ ב“מלחמה ושלום” של טולסטוי, הנחשב (ומן הסתם בצדק) ליצירת-מופת, לא יכולתי אף פעם לקרוא עד הסוף. בפשטוּת, אין זה מעניין. כשבּארבּיס הרעיש את העולם בספרו “אֵש”, – כי היה זה כל-כך רענן אחרי המלחמה ועדיין קראו זאת – קניתי את ספרו, נטלתי סכין בידי, חתכתי את כל הדפים, הודעתי למשרתת כי בשביל כל מי שיבוא “אינני בבית” וישבתי בכסא נוח, צחצחתי את משקפי בממחטה נקיה והחילותי לקרוא – אולם בעמוד העשרים משכתי את ידי מן המאמץ והחלטתי: סוף דבר, יקראוני בער, אבל זה לי יותר מדי משעמם. עוד זמן קצר היו פוגשים בכל רומן חדש לפחות כמה פרקים על חפירות, אבל תמיד היה מזדמן לי ידיד טוב שהזהירני: “אל תקרא את העמודים בין 153 ובין 186 – הגיבור נעשה קולונל והבחורה מתאהבת בגרמני, שבוי-אזרחי אשר הוא מרגל; תוכל בהשקט להתחיל משם והלאה”.

האָפנה החדשה של ספרוּת-מלחמה נפתחה, כמו רוב האָפנות בימינו, בדוגמה אמריקנית, אם כי, אולי, לא הרגישו בכך. בחוגי המשכילים טרם הסכינו לרעיון שראינוע אף הוא ספרוּת, ואפילו הענף החשוב ביותר של הספרוּת בימינו. ההצלחה הספרוּתית הראשונה בכיווּן החדש, הצלחה עולמית עצומה, היתה לסרט שהופיע בשנת 1926 – “המצעד הגדול”. מובטחני, כי מבחינה היסטורית זהו אביה האמתי של האָפנה הרוֹוחת עכשיו ושתי ההופעות הבולטות בתחום החדש הזה, שמהן עכשיו מתלהבים בעולם, אינן אלא צאצאיו הרוּחניים של הסרט ההוא: “במערב אין חדש” של רימארק, גם המחזה “הסוף” (Journey’s End) של שֶריף.

והריני מתוודה, כי שוב אני כופר-בעיקר: אינני מתלהב. זאת אומרת, מן הסרט באמת התלהבתי, אבל רק מן החלק הראשון, אשר בו אין עדיין שום קרב. החלק השני, עם הדם והבוץ והפצצות, שיעמם אותי. את ספרו של רימארק קראתי עד תומו – הוא קצר מאד – אבל, את ההתפעלות שמתפעלים ממנו אינני מבין עד היום, אם כי פוחד אני לגלות זאת בפרהסיה. זו בפשטוּת ספרוּת גרועה ועניה. מן הסתם, טעוּת בידי, שהרי עיני רואות כי העולם כולו מתלהב: אבל איני יכול להושיע – הרושם שלי הוא כי במקרה זה תלויה ההצלחה לא באיכותו של הספר ושל המחזה, אלא בסבּה צדדית לגמרי. וסבּה זו מהי? נשתנה הלך-הרוחות בעולם. מלחמה, מלה שוממה, שעשר שנים רצופות היו משיבים עליה בעקימת-שפתים ובפהוק רחב, לפתע היא נעשתה “מעניינת”. מבין אני, כי בשום פנים אין זה הסבר ממצה, שהרי יכול אדם לשאול, מדוע נעשתה המלחמה לפתע שוב נושא מעניין, ועל כך אין בפי שום תשובה: הלך-רוחם של המונים הוא גדול גדולי סודות הבורא, ואיני מקבל על עצמי להסביר זאת: הדבר היחיד הנראה בעיני כחשוב, הוא להטעים כי אנו עומדים כאן בפני תופעה הרבה יותר עמוקה מאשר כמה כתבי-יד מוצלחים. הם לגמרי לא כל-כך “הצליחו”. המחזה בוודאי לא. והרומן – מוטב שנמתין שנה, סבורני כי משפטה של בקורת רצינית יהיה “בינוני”, ומר רימארק עצמו, שהוא כנראה אדם שקט ונוח, בעל מוח ושכל משלו, אף חזה זאת מראש בשיחה עם עתונאי לפני זמן קצר. לא המחברים הם היוצרים את הלך-הרוחות בעולם; הדבר יותר עמוק – הלך-הרוחות בעולם הוא ה“נאחז” ביצירות המופיעות במקרה בשעת התמורה במזג הנפשי.


ב

הטוב הדבר, או רע, בשביל האנושות?

כל אחד מאתנו, הגברים הקשישים, הוא, ראשית – אדם עייף, ושנית – אב לבנים צעירים, ואם יחד עם זה הוא, שלישית, יהודי, הריהו שנא את המלחמה יותר מרעידת-אדמה. מבחינה זאת איני יכול להשתחרר מדאגה כלשהי כשאני מסתכל באָפנה החדשה ומנסה להבינה. כמובן, איני מאמין שמתוך ספרים אחדים תצמח מלחמת-עולם חדשה. בימינו תלוי הדבר בהמוני-עם רחבים כל כך, שעליהם לא יוכלו הרבה להשפיע ספרים ומחזות-תיאטרון (אם כי ראינוע יוכל אולי בכל-זאת…). מכל מקום, מלחמה מתרחשת מתוך המון גורמים מסובכים, והספרוּת בשום אופן אינה הגורם החזק שבהם. ואף-על-פי-כן הייתי רואה כהרבה יותר בריא, אילו הוסיף העולם לפהק משעמום בשמעו את המלה השוממה והמאוסה “מלחמה”. מלה זו היא כמו “פּוֹגרום”: נפשו של כל יהודי סולדת כשגויים מתחילים ביום בהיר אחד, ללא שום סיבּה, כך לפתע פתאום, לדבר על פוגרום – אפילו מדברים הם בצורה ליבראלית בהחלט ומתמרמרים בכל לב ונפש על מעשי-הרצח. כמובן, רגשות אלה נאים ואצילים מאד. אבל, עוד יותר טוב שלא ידברו כלל. מי יודע…

אותה ספרוּת מלחמתית, הזוכה בעולם להצלחה כה גדולה, אנטי-מיליטאריסטית היא בכל רמ"ח אבריה. מתרכזת היא לא במעשי-גבוּרה, אלא כמעט רק במיאוּס שבכל הענין, בהשפלה הבהמית של כבוד-האדם הכרוכה במלחמה גם מצד התנאים החמריים, גם מצד התנאים הרוחניים. על כל פנים, זהו מה שמוצאים בספרוּת-המלחמה החדשה אנחנו, האנשים הקשישים, האבות העייפים המטוּפּלים בילדים. אבל, השאלה במקומה עומדת, ולצערנו היא השאלה החשובה ביותר: אותם הילדים – מה מוצאים בה הם? שהרי הם העיקר. הם, ולא אנו, הקרקע שעליו נופל הזרע. ומאד אני חפץ לדעת, מה טיבם של זרעים אלה.

לא תמיד שליט הוא המחבר על מה שיצא מספרו. יש לכך דוגמאות בשפע. ואבחר נא רק דוגמה אחת, כי היא מתיחסת לתחום-חיים אחר לגמרי ובכלל איננה רצינית ביותר. לפני כשמונה שנים פרסמה רופאה אנגלית, ד"ר מרי סטאוּפס, גברת כבודה מאד ובעלת כוונות טובות ביותר, ספר קטן בשם “אהבה נשואה”. כוונתה היתה טהורה שבטהורה – להראות לאנשים צעירים את הדרך לחיים מיניים יותר בריאים. אבל תשעים למאה מן הקוראים “נהנו” מספרה הנאה הרחוקה מאד מאד מכוונת המחברת. “אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו”.

מה מראים הספרים לבנינו? כשאומר אני “בנינו” אין דעתי על ילדי יהודים – הן להלך-רוחם לא תהיה ההשפעה המכרעת על כך, כיצד עתיד לנהוג הדור שאליו הם שייכים לפי גילם. מה מראים הספרים ליליד האוּמות שבקרבן אנו יושבים?

חושש אני, כי, ראשית, כלל אינם נפחדים. קשה מאד להפחיד אנשים צעירים על-ידי שמספּרים להם על מוות ועל פצעים ועל כאבים. ואפילו על הבוץ שבחפירות-המגן, על הכינים בכתונת, על גסותו של הסמָל ועל ההשפלה הכללית של כבוד-האדם. על בעלי רוח באמת אידיאַלית אין כל זה פועל, פועל אולי להיפך, כפי שפעל תאורה של ארץ-הגזרה סיביר על הנוער הרוסי לפני דור אחד: לא כהפחדה, להיפך – כמשיכה.

ועם זה, כלל אין זה כל כך נורא – בספר. כל קורא הזוכר את שנות-המלחמה וזוכר את הקרבות ודאי יסכים כי כל אימות-הדיו של רימארק ושל בּארבּיס רחוקים מאד מן הסבל האמתי שעבר עלינו בימים ההם. אבל, גם מה שבאמת עבר עלינו עודנו רחוק מלהיות כה מפחיד, כמו אותה דמות-המלחמה שנוצרה במוחות הצעירים של הדור אחרי המבול. דמות, הזיה – תמיד יותר חזקה מן המציאות. ראיתי בלונדון את המחזה “הסוף” ואחרי ההצגה נפגשתי בקפה-לילה עם קבוצת מכרים מן הסטודנטים שבלונדון. אחד מהם אמר: “התדע? תארתי לעצמי את הדבר הרבה יותר נורא”. וכל השאר הסכימו. לא, ההפחדה לא תצליח.

אבל, נשארים בנשמה צעירה אחרי קריאת ספר כזה רשמים אחרים, שמהם אין להמנע אפילו בתיאור מרוּר ביותר של אימות-המלחמה: רשמים של הקרבה עצמית, של גבוּרה שקטה ופשוטה הכמוסה בכל אדם רגיל, והיפה ביותר שישנו בעולמו של הקב"ה – ידידות בין גברים, הנאמנות השותקת, הלא-סנטימנטאלית של חבר לחבר… סוף כל סוף, אם שלושה עשר מיליון אנשים, הטוב והטהור שבכל אומה ואומה, עסוקים במשך ארבע שנים תמימות בדבר אחד ויחיד, הרי אפילו יהא זה דבר רע, מן הנמנע שלא ייגלה בכך גם הטוב שבאדם: ועל פני הרקע האדום של תפאורת-המלחמה רישומו מפואר כפלים. התפאורה האדומה, שעליה “להפחיד” את הקורא, אינה עושה רושם רב, אך נשאר רושם אצילותם של בני-אדם המקריבים את עצמם, ונולד בבהירות יתרה הרעיון, שמאז ומעולם היה בו כדי למסוך שיכרון בראשי צעירים: ראה נא, כיצד הם סבלו – ואתה?

לא, האָפנה אינה מוצאת חן בעיני. הייתי שלֵו הרבה יותר בשנים האחרונות, כשנדמה היה שהכל בפשטוּת נשכח. דבר שנשכח, עליו ודאי אין מתגעגעים. וכשאדם מתחיל לחרף, לעתים זה סימן לגעגועים שלא מדעת.


ג.

אולם, יש מקום גם להערכה אחרת. אחד מידידי אמר לי מקרוב:

הזוכר אתה את “הרכבת המהירה של ברוֹנכּס” מאת אוֹסיפּ דימוב ואת היהודי השואל שם בכל הזדמנות: “הטוב זה ליהודים?” אומר אני, כי אָפנה זו, שאינה מוצאת חן בעיניך, עשויה עוד להביא תועלת רבה לציוֹנוּת. כי אפילו המלחמה היא “חזירוּת” נוראה, בכל זאת אין להכחיש כי האווירה הקדחתנית של התאמצות גדולה מכשירה את האנוֹשוּת לתפישת בעיות נרחבות ולמתן תשובות ממצות. בימי המלחמה נתנה לנו אנגליה את הצהרת-בלפור והעולם כולו קידם זאת בברכה. אך ככלות המלחמה שוב נהיו הבריות קטנוניים וחילוניים ותגרניים וצרי-עין וגם ציניים, ציניים עד כדי כך, שכבר מוּתּר בכל הפשטוּת לדבּר על הפרת הבטחה מפורשת.

זאת אומרת, חשקה נפשך במלחמה חדשה?

לא, עד כדי כך איני מרחיק ללכת. אבל, התענינוּת פתאומית זו בימי-הגבורה, אולי היא עצמה אות לכך שתודה לאל חלפו ימי ה“מעשיוּת” הצינית וכי אחרי נחשול אָפנה זו של זכרונות-מלחמה יקום נחשול חדש, כעין מה שאירע במלחמה האמתּית, – שפתחה בוילהלם ונסתיימה בוילסון – נחשול חדש, תחית האָפנה של שנות 1917 ו-1918, האָפנה של אידיאליסטים ומחשבות גבוהות ותנופה רבה?

הלוואי.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!