רקע
זאב ז'בוטינסקי
ספרי נשים

(1931)

א

העובדה שנשים יודעות לכתוב יפה ידועה כבר מזמן, עוד מאותו הזמן כשסאפוֹ היתה משוררת ביוון; ומזמן קדום עוד יותר – מן היום בו הנחילה לנו דבורה הנביאה את השיר, אשר הוא אולי המובחר בכל שירת כתבי-קדשנו. אבל, דומה כי מעולם לא שלטו הנשים בספרוּת העולמית כשם שהן שולטות בימינו אלה. אדם מסכן, שיש לו המון דאגות אחרות ולא נשארת לו לקריאת דברים “טפלים” אלא שעה קלה לפני השינה ואולי “חתיכת” יום שבת, אינו יכול לקרוא את כל מה שכותבות הן, הגברות, בלשונותיהן השונות; מן הסתם אינני יודע אפילו את כל השמות החשובים. אבל, אפילו רשימה בלתי שלמה ורק של שמות הידועים היטב, של שמות שזכו לפרסום עולמי, גם לה יהיה צלצול רב-רושם. את פרס-נוֹבּל לספרות לשנת 1928 קבלה אשה – סיגריד אונדסט, בת נורבגיה, והיא ראויה בהחלט לתואר זה. ואלטר סקוט לא כתב דבר משובח מן הטרילוגיה שלה “קריסטינה בת לאווראן”, יצירה כבירה בהיקפה ובתכנה, הבנויה, כפי הנראה, על יסוד מדעי מוצק, מתוך עיצוב דמויות מחוטבות, חיות, הנדמות בעינינו כמעט כבני-דורנו, הגם שיחד עם זה מורגשים בהם בני המאה הי"ד; כתוּב באופן מפוכח, שקט, בלי סנטימנטליות, מתוך ראייה אמנותית שלֵוה ורבת-כוח של יצירות-מופת אמתיות. ועוד שם עולמי ישנו לסקנדינביה, וגם הוא שם אשה: אחרי מותם של סטרינדברג ואיבּסן ובּירנסון, ולאחר שנרדם כשרונו של קנוּט האמסון, נשארה – סלמה לאגרלף.

בין הסופרות האנגליות ידועה ביותר היא מרגריט קֶנֶדי בגלל המחזה שהתקינו מן הרומן שלה “הנימפה הנאמנה”. הוא זכה להצלחה עולמית בכמה ארצות, ביחוד בגרמניה, שם מלאה את תפקידה של טֶסה שחקנית יהודית. והרומן טוב אף יותר מן הדרמה. אבל, הגברת קנדי כלל וכלל אינה הגדולה בין הסופרות האנגליות בדורנו. ספרים ממדרגה ראשונה כתבה מיי סינקלר ואחד מהם, “אנה סווירן ומשפחת פילדינג”, גם הוא אינו רחוק מיצירת-מופת. אולי הטובה בכל הסופרות היא שיילה קיי-סמית, ומכיר אני אנגלים משכילים הסבורים, כי היא החשובה בכל כותבי-הרומנים באנגליה של ימינו. מחוננת היא במין מיוחד של רוך בלתי-סנטימנטאלי, המתבטא לאו דווקא במלים רכות, אלא באהדה כבושה לכל יצור אנושי, בין לאשה ובין לגבר; ביחוד יש אצלה אופי של רוך ועדנה לאותו עצב-חיים נצחי, לחיים השבורים, שאין בהם מעולם מרירוּת, אבל תמיד יש בהם מוצא, כיצד ישלים האדם עם האלהים ועם הגורל ועם הבריות ועם עצמו – לקבל את היסורים באהבה: מעולם לא היטבתי כל כך להבין את טעמו הפנימי של מושג יהודי זה כמו בשעה שהרהרתי בספריה.

באיטליה: מאטילדה סיראו נפטרה כבר מזמן ובחייה הפליגו במקצת בהערכתה; ואולי נשתבּשה אצלי ההערכה הנכונה לשרטוטיה מן ההווי הניאַפוליטני מתוך שהעיב עליהם זכרון 15 או 20 שנותיה האחרונות, כשהחלה לעסוק בעתונאוּת והיתה עורכת עתון סנובּיסטי-ריאקציוני, לעתים אגב רמזים אנטישמיים. אבל גראציה דֶלֶדָה עודנה חיה ואם אינה המוכשרת שבדור הרומניסטים האיטלקיים בימינו, אין ספק שהיא העמוקה בכולם, ה“רוסית” מכולם (והרי בספרוּת זו ודאי מחמאה).

בין יתר השפות והארצות בעולם, דומה שצרפת וגרמניה יוצאות מן הכלל; אך אפשר שבפשטות אינני בקיא בספרותן די הצורך. אמריקה, להיפך, איננה יוצאת מן הכלל – אבל הרשימה כבר בלאו הכי ארוכה מדי ומשעממת. ניגש איפוא לעיקר, לסופרות היהודיות.


ב

כאן אנוס אני לפתוח בשם שאינני זוכרו. מה יעשה אדם כשזוכר הוא את הספר ואת שם מחברו שכח. וכשאדם זה אינו בביתו, אלא בכפר, במרחק עשר פרסאות מביתו, ואין שם את מי ישאל והנה-עוד-מעט ילך הדואר? אין מוצא: אנוס אני להזכיר את הספר ולבקש סליחה מאת המחבר. אבל הדבר אפיני בשביל הקוראים שבהווה, אף שלפי גילי איני שייך לסוג הקוראים של עכשיו. בני-דורי רגילים מעודם לקרוא מתוך ישוב-הדעת, בדבקות, באותה כוונה שיהודים חרדים משקיעים בקריאת פרקי-תהילים; ואילו הקוראים של עכשיו בולעים את הספרים ולא נודע כי באו אל קרבם, היום קראו – ולמחרת בערב שכחו את הספר או את המחבר או גם את שניהם. אולי זו השפעת הראינוע. קודם שמתחילים שם בהצגת הסרט מראים לך מגילה ארוכה של שמות: מיהו הבמאי ומי המציא את הסצנאריוּם ומי בנה את הארמונות ומי סובב את המצלמה. הדבר חורה לך: ואתה עוצם את עיניך ואומר לשכנך – אבקשך להעירני לכשיתחילו המכות או היריות. וכך מתרגלים לראות גם את הספרים כסוג מיוחד של תוצרת-מכונות, אשר שם המחבר כלל וכלל אינו עיקר בה… כמובן, אין זו התנצלות בשביל אדם, המקבל על עצמו לכתוב דווקא על סופרים, ובמיוחד על גברות; אבל מה לעשות, אם הנה-עוד-מעט ילך הדואר, וכו' וכו'? ובכן, שמו של הספר – “ארץ הפקר” (באנגלית השם: No Man’s Land, מונח-צבאי, שמשמעו – רצועת-האדמה שבין החפירות בחזית, למשל, בין חפירות הגרמנים והאנגלים). הוא נכתב לפני כעשר שנים על-ידי יהודיה אנגלית. מעשה במשפחת יהודים מוטמעים בלונדון בימי המלחמה. לפי דעתי, זה אחד הרומנים ה“ציוניים” המשובחים ביותר; “ציוניים” באותו מובן, שבו היה “ציוני” ספרו הישן של שניצלר: Der Weg ins Freie (“הדרך למרחב”), אבל יותר עמוק ועקבי, אף שכמובן אינו כתוב באותו כשרון. אין שם אף מלה על ציוֹן ולא על ציוֹנות, למרות שאחד מבני-דודיה של הגיבורה נרשם לגדוד העברי. אבל “ציוני” הוא כל התיאור נטול-הפניה של אותו נכר, שבתוכו שרויים – כך הם מרגישים את עצמם – הצעיר והצעירה, ששניהם גדלו באנגליה ונתחנכו בבתי-ספר אנגליים ממש והם “אנגלים” מכף רגלם ועד קדקדם, אלא שדבר-מה חסר להם, משהו, דבר של מה-בכך, ובהשפעת המפעיל העצום של המלחמה מתפתח “משהו” זה לרגש של ארץ-הפקר. כל הקורא את הרומן רואה בבירור, כי רחוקה הסופרת ת"ק פרסה מכל מגמה, בודאי לא קראה אף מאמר אחד של אחד-העם ולא מאומה מכתביו הציוניים של נורדאו ובכלל לא שמעה כלום על כל הבעיה של השקר שבהתבוללוּת, אבל איני זוכר בספרוּת כולה הדגמה כבירה יותר, משכנעת יותר לבעיה זו.

באמריקה זכו לפרסום עולמי שתי מחברות-רומנים יהודיות: פאני הרסט ועדנה פרבּר. ושוב: לפרסום עולמי זוכים בימינו אך ורק באמצעות הראינוע. אבל, ספריהן של שתי הנשים הללו ראויים לאותו הכבוד כמו הסרטים שהוכנו על-פיהם. הרומנים של הגברת הרסט ישארו כתעודה היסטורית, בעלת ערך לאומי וסוציאלי: כתעודה של תקופה שלמה, אשר בה נבלע המון ענקי של מהגרים יהודיים בקרב סביבה עוד יותר ענקית של חיים אמריקניים. גם זה מין “ארץ הפקר”, לא פה ולא שם, אשר סביבה סוערת השגרתיות המוכנית, המקסימה והמבריקה של העולם החדש; נוכל לגדף אותה ככל שנרצה, שגרתית היא, אבל הרי היא גם נהדרת ומבריקה ומקסימה – ותרבות צעירה, שנוצרה במאמצים של שלש מאות שנה על-ידי היסודות התוססים ביותר שבתריסר גזעים מחוננים מאד – אי אפשר לה שתהיה אחרת. אולם, היהודי שממזרח אירופה, אפילו הוא סוחר או בעל-תעשיה, והוא מטופל בדאגות-פרנסה – או, גרוע מזה, בדאגות של תפנוק, שהן הרבה יותר תובעניות – היהודי שממזרח אירופה, הדור הראשון של המהגרים לאמריקה, יש בנשמתו כמין תרעומת על השגרתיות והמוכניוּת, מעין געגועים אינני יודע למה – נאמר, געגועים לגעגועים. ומשום כך, אותה סביבה ששכנוֹ “בּבּיט”-הגוי מרגיש בה את עצמו כמו דג במים, הריהי בשביל “בּבּיט”-היהודי כמין “ארץ הפקר”. סבורני, כי תהליך זה של שחיקת-נשמות תואר אצל הגברת הרסט בצורה לעין ערוך יותר חיה מאשר בספריו האחרונים של לוּדויג לוּאיסון: הוא יותר עמוק, יותר חדור הכּרה עצמית, – ואין זה טוב, שהמספר מניח לקורא להרגיש שהנה הוא חדור הכרה עצמית, שהציב לעצמו מטרה להוכיח דבר-מה; – אבל היא רואה את החיים בשתי עינים חדות וכותבת עליהם באותו עט פשוט, שאי-אפשר לחקותו, כי שמו של העט – “כשרון” (יודע אני, שהאמריקנית איננה כותבת עט אלא מכתיבה לכתבנית, הרושמת את הכל בכתב קצרני ומעתיקה במכונת-כתיבה: אבל, גם אני יהודי מן המזרח וגם אני מתרעם על המוּכניוּת).

האינטרס העיקרי של עדנה פרבּר לא בתופעות היהודיות, אלא בתופעות שבחיי הגויים האמריקניים. אותם הרומנים שלה שאני מכירם מטפלים בתקופה יפה, אולי היפה מכל התקופות שבתולדות אמריקה: השנים המאוחרות שבאמצע המאה שעברה. אלמלי בא אלי בשעת הרהורי שבהקיץ מלאך ושאלני: באיזה זמן תחפץ לחיות? – כי עתה הייתי עונה לו: לפני חמשים או ששים שנה. רכבות כבר זחלו אז, כבר אפשר היה אפילו לשלוח מברק – מלה אחת בדולאר – לכן כבר היה אז לאדם הרגש הגאה כי הוא אדון הטבע והטבע משרתו כמו עבד – אבל החפזון, חפזון-השדים הארור של עכשיו טרם השחית את טעמם של החיים, עדיין היו רוכבים לעתים על סוסים לא לשם אספורט, אלא באמת, ברצינוּת. ועוד היה, על כל פנים באמריקה, שפע מקומות ריקים, שאפשר היה לצאת לשם בלי לדרוך על יבלתו של שום אדם ואפילו להתישב שם ללא אפיטרופסות של שלטון מנדאטורי. וסמל לאותם שני התענוגות המחיים את הנפש – מרחב-מקום וחוסר-חפזון – שמשו התלבושות של אותו דור: הנשים בקרינוֹלינות, הגברים במכנסים צרים כחלילים. זה העולם האהוב על הגברת פרבּר; אם יקרה שגיבורותיה אינן לבושות קרינולינות, הרי עוד מורגש אצלן כי אמהותיהן לבשו קרינולינות. אינני בקיא ביותר בספרות האמריקנית, אך נדמה לי שלפני הגברת פרבּר טיפלו באותה תקופה על-פי רוב רומניסטים שסיפרו סיפורי-מעשיות מקסימים על “קאוּ-בּוֹיים”. אבל הם התענינו בצד החיצוני של אותם החיים, ברכיבה, ביריות, ובנשיקת הצעירה בשעת הסיום המאושר. בדרגה ספרותית יותר גבוהה מעמיד אני את הספר “משבר”, המוקדש לשנות הששים, שם מחברו – וינסטון צ’רצ’יל, אבל לא אותו צ’רצ’יל (אף שגם הוא כתב רומנים). ספר טוב הוא זה, אבל אין בו כדי להניח את הטעם הספרותי שלנו, המורעל ביצר ה“רוסי” להתעמקות פסיכולוגית. בדרגה עוד יותר גבוהה מעמיד אני את “בּאַליסאנד” של הרגסהיימר, אבל שם מדובר, אם אינני טועה, על תקופה קודמת, עוד לפני היות הרכבת הראשונה, והרי זה היה עולם מיוחד במינו ואחר לגמרי. עולמה של עדנה פרבּר הוא אותו העולם כמו ברומנים של ה“קאוּ-בּוֹיים”, על כל פנים שייך הוא לאותה התקופה, אבל ה“דרגה” בו יותר נעלה, רואים בו לא רק מאורעות, כי אם גם – ובעיקר – נפשות.

גם מן הרומן האחרון (או אחד האחרונים) של גברת פרבּר כבר עשו סרט – “סימארון”. אצלנו בפאריס טרם ראוהו, אבל שמענו כי את הצגת-הבכורה שלו באמריקה קבלו כמאורע לאומי. ואני מחכה לו: אפילו בשעה שקראתי את הספר בערה קנאה קשה כשאול במדור הציוני שבלבי. התקופה הנידונה בו רחוקה כבר מימי הקרינוֹלינות – אלה הם מוצאי שנות השמונים. והנה מתחילים לישב אותו שטח, שכיום קוראים לו אוקלאהומה וזה-כבר הוא נהפך למדינה אמריקנית שוות-זכוּיות. הוי, באיזו פשטות היו מישבים אז: רבבות מהגרים ערוכים עם סוסיהם ועם עגלותיהם לאורך הגבול ומחכים: בשעה שתשמע יריה – סימן שאוקלאהומה “נפתחה”. חיימסון אינו בנמצא: החיילים משגיחים רק שאיש לא יתפרץ לפני השמע היריה; – והנה החלה הריצה, כל אחד מאיץ בסוסיו, כל אחד תופש לו כברת-ארץ – ושטח זה הוא קנינו. וכעבור חודש ימים, כבר אֵילוּ חוות, וכפרים, וערים…

היהודי בשם מיסטר ליוי, שהגברת פרבּר תיארה אותו ב“סימארון”, אינו מוצא חן בעיני ביותר. יותר מדי הוא מעודן, יותר מדי ממוּתק בשביל הטיפוס של “רוכל”; לא מעודן במובן היהודי – למדן בין רוכלים אינו דבר יקר המציאות – אלא מותאם הוא לטעמה של ה“ליידי” האמריקנית, המחונכת בנימוסין, גיבורת הרומן. ויש בזה צליל מזויף. אבל, ה“ליידי” עצמה, וביחוד בעלה, כמין “קורסאר” או שר-גדוד שקפץ ועלה מתוך המאה הי"ז. וכן גם שאר הדמויות, כולן מתוארות באמנות בלתי-שכיחה.


ג

אשתקד זכתה כאן, בצרפת, להצלחה רבה אשה צעירה, גברת אירנה נמירובסקי, ברומן שלה “דוד גולדר”. הסביבה בו – אותה הסביבה כמו אצל הגברת הרסט; התפוררותה של הבורגנות האימיגראנטית, אבל לא באמריקה כי אם בצרפת; לתאר את הספר אפשר רק בלשון של סתירה: ספר נחות-דרגה לחלוטין, שנכתב בכשרון אמתי, אולי בכשרון ממדרגה ראשונה. “אפלותם” של כל הטיפוסים עושה רושם מדכא – ויחד עם זה רושם שאינו-משכנע. מעין “ליאון דריי” של יוּשקביץ'; כל דמות היא כמו פסל – אבל פסל של בשר ודם, פסל שיש בו גם רוח חיים.

לא נשאר לי מקום בשביל אחת, שהיא אולי החשובה ביותר בין הסופרות היהודיות, אף שאינה פופולארית כל כך: שמה – שרה גרטרוּד מילין, חיה היא ביוהניסבּוּרג וכותבת על אפריקה הדרומית. עוד אשוב אליה, כי אפריקה הדרומית היא, מלבד ארץ-ישראל, האחרונה בארצות הרומנטיקה האהובה. ובלי ספרי גברת מילין אי-אפשר להבין אותה כהלכה. התענינוּתה של גברת מילין מרוכזת באותו שטח, אשר שם מונחת הבעיה הראשית של הטראגיות בחיי ארץ זוֹ: היחס בין הלבנים לכושים; ביחוד – האדם השחור התמים, הילדותי ממש, האוהב כל בריה, ובפרט את אדוניו הלבן, ואינו עושה שום רעה, ואף-על-פי-כן, בגלל העובדה הפשוטה שגזעו ממהר לרבוֹת מאשר הגזע הלבן, מסתכלים בו הלבנים בפחד, כמו בסכנה, כמו בענן הרה-זוועה בשמיה הכחוּלים של ארץ ברוכת-אלוהים זו. אחד הרומנים שלה קרוי “בנים חורגים לאלוהים”, ולא תהא זו הגזמה אם אומר עליו שהוא “יצירת מופת”, אילו חיינו באותה תקופה של קרינולינות ושל השקט, בתקופה כשספרים עוד יכלו להשפיע, כי עתה היה ספר זה ממלא כמעט אותו תפקיד שמלא בשעתו “אהל הדוד תום” של ביצ’ר סטאוּ. אבל, הזמנים משתנים – צעק “חי וקיים” או כתוב ספרים, מי ישמע לך?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48865 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!