יָצָאתִי מִתּוֹךְ בֵּיתָהּ שֶׁל גְּבִרְתִּי,

נוֹדֵד בְּטֵרוּף, בַּחֲצוֹת לֵיל זְוָעָתִי,

בִּרְצוֹתִי לַעֲבֹר לְיַד בֵּית הֶעָלְמִין

לִי קָרְצוּ הַקְּבָרִים כִּבְדֵי־רֹאשׁ, דּוֹמְמִים.

קְרִיצָה מִמַּצֶּבֶת הַקֶּבֶר שֶׁל הַנַּגָּן.

זֶה הָיָה הַיָּרֵחַ שֶׁהִזְהִיר עַד כָּאן.

לְחִישָׁה: “אָבוֹא מִיָּד, אָבוֹא, אָח יָקָר” –

עָלְתָה מְעֻרְפֶּלֶת מִן הַקֶבֶר הַקַּר.

הַנַּגָּן הָיָה זֶה שֶׁהֵגִיחַ עַכְשָׁיו

וְגָבוֹהַּ עַל פְּנֵי הַמַּצֶּבֶת יָשַׁב.

בַּקַּתְרוֹס הוּא תּוֹפֵס וּבְמֵיתָרָיו הוּא פּוֹעֵם

וְשָׁר אֶת שִׁירוֹ כֹּה חָלוּל וְצוֹרֵם:

"הַאִם מִי מִכֶּם בַּשִּׁיר הַיָּשָׁן נִזְכַּר,

שֶׁפַּעַם בְּחָזֶה פִּרְאִי בָּעַר,

מֵיתְרֵי עֲמִימוּת וּדְאָבָה?

הַַמַּלְאָכִים יְכַנּוּהוּ – חֶדְוַת־שָׁמַיִם

הַשְּׂטָנִים יְכַנּוּהוּ – סִבְלוֹת־תָּפְתַּיִם

בְּנֵי אָדָם לוֹ קוֹרְאִים אַהֲבָה!"

הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה, אַךְ הֵדָהּ נֶעְלַם

נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה הַקְּבָרִים כֻּלָּם;

הוֹפִיעוּ הַרְבֵּה דְּמֻיּוֹת־אֲוִיר

מִסָּבִיב לַנַּגָּן וּפָצְחוּ בְּשִׁיר:

"אַהֲבָה! אַהֲבָה! כֹּחֵךְ הֶעָצוּם

הִשְׁכִּיב אוֹתָנוּ כָּאן לָנוּם

וְאֶת עֵינֵינוּ עָצַם כְּמוֹ לֵיל, –

מָה הָרַעַשׁ שֶׁפֹּה בַּלֵּיל תְּחוֹלֵל?"

כָּך הַכֹּל מְעֻרְבָּב אֲנָחָה וּגְנִיחָה

גּוֹעֵשׁ וְרוֹעֵשׁ בִּנְקִישָׁה, אֲנָחָה;

סִיעַת הַטֵּרוּף אֶת הַנַּגָּן תְּסוֹבֵב

וְהוּא שׁוּב תּוֹפֵס מֵיתָרָיו בְּחֹם־לֵב:

"הֵידָד! הֵידָד! תָּמִיד שִׁגָּעוֹן!

בְּרוּכִים שֶׁבָּאתֶם!

כִּי הִנֵּה שְׁמַעְתֶּם

שְׁמִּלַּת־הַקֶּסֶם שֶׁלִּי הֵקִימָה שָׁאוֹן!

כָּךְ לִשְׁכַּב שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה

שׁוֹתְקִים כְּעַכְבָּרִים בַּגֻּמְחָה הַקְּטַּנָּה;

בּוֹאוּ הַיּוֹם נִשְׂמְחָה וּנְרַנְּנָה!

עֲשׂוּ טוֹבָה, –

בִּדְקוּ סָבִיב, הַאִם אָנוּ לְבַד?

בַּחַיִּים כְּסִילִים הָיִינוּ

נִכְנָעִים בְּשֶׁצֶף־קֶצֶף

לְטֵרוּף יִחוּם־הָאַהֲבָה.

כָּאן, הַיּוֹם, לֹא יֶחְסַר לָנוּ בִּדּוּר

בְּגָלוּי אִישׁ אִישׁ יִתֵּן סִפּוּר

אֵיךְ לְכָאן הִגִּיעַ לְמִשְׁכָּב

אַיךְ הוּסַת לִמְשִׁסָּה

וְנִקְרַע לִרְמִיסָה

בִּידֵי צֵיד־הָאַהֲבָה הַמְטֹרָף".

וְאָז מְנַתֶּרֶת מִן הַמַּעְגָּל, כְּרוּחַ־שֶׁל־כְּלוּם

בְּרִיָּה כְּחוּשָׁה וּמַתְחִילָה בְּהִמְהוּם:

"שׁוּלְיַת חַיָּטִים הָיִיתִי

עִם מַחַט וּמִסְפָּרַיִם;

זָרִיז ומָהִיר עָשִׂיתִי

עִם מַחַט וּמִסְפָּרַיִם;

בָּאָה בַּת בַּעַל־הַבַּיִת

בְּמַחַט וּמִסְפָּרַיִם

וְלִי דָּקְרָה אֶת הַלֵּב

בְּמַחַט וּמִסְפָּרַיִם".

מַקַהֵלַת הָרוּחוֹת בִּצְחוֹק הִרְעִימָה;

וְשֵׁנִי צָעַד בְּשֶׁקֶט וּרְצִינוּת קָדִימָה:

"אֶת רִינַלְדּוֹ רִינַלְדִּינִי

שִׁינְדֶּרְהָנוֹ, אוֹרְלַנְדִּינִי,

קַרְלוֹ מוֹר עוֹד פִּי כַּמָּה

לִי לָקַחְתִּי כְּדֻגְמָה.

גֲּם הִתְאַהַבְתִּי, חֲבֱרִים,ְּ

כְּמוֹ אוֹתָם הַגִּבּוֹרִים

וּבַת־נָשִׁים יְפֵהפִיָּה

לִי אֶת הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ שִׁגְּעָה.

נֶאֱנַחְתִּי וְהִרְהַרְתִּי

וּמֵאַהֲבָה טֻרְטַרְתִּי,

עַד תָּחַבְתִּי אֶת יָדַי

אֶל שָׁכֵן עָשִׁיר מִדַּי.

כֹּה מֵהַשּׁוֹטֵר פָּגוּעַ

עַד רָצִיתִי בְּכִי־גַּעְגּוּעַ

לְיַבֵּשׁ לִי מֵעֵינִי

בַּמִּטְפַּחַת שֶׁל שְׁכֵנִי.

וְלְפִי חֹק חוֹשֵׂף־שִׁנַּיִם

כְּבָר עָמַדְתִּי בֵּין הַשְּׁנַַיִם;

וְהַכֶּלֶא, קָדוֹשׁ, מְאַיֵּם

לִי פָּתַח אֶת חֵיק־הָאֵם.

אַהֲבַת־תַּעֲנוּג הָזִיתִי

כָּךְ יָשַׁבְתִּי וְטָוִיתִי;

עַד צֵל שֶׁל רִינַלְדּוֹ גָּח

וְאֶת נִשְׁמָתִי לָקַח".

מַקְהֵלַת הָרוּחוֹת שׁוּב בִּצְחוֹק הִרְעִימָה.

מְפֻרְכָּס וּמְקֻשָּט שְׁלִישִׁי צָעַד קָדִימָה:

"מֶלֶךְ הַבָּמָה הָיִיתִי בְּיָמַי

מִקְצוֹעִי הָיָה הַמְאַהֵב,

“הַצִּילוּ, אֵלים!” נִשְׁמְעוּ צַעֲקוֹתַי,

“אוֹיָה!” נֶאֱנַחְתִּי בְּרֹךְ דּוֹאֵב.

הֲכִי טוֹב שִׂחַקְתִּי אֶת מוֹרְטִימֶר,

מָרִיָּה תָּמִיד יָפָה הָיְתָה!

אַךְ לַמְרוֹת הַמֶּחֱווֹת הַיּוֹתֵר אִישִׁיּוֹת

לְהִָבין אוֹתִי הִיא לֹא רָצְתָה!

פַּעַם כְּשֶׁמִּתּוֹךְ יֵאוּשׁ, בַּסּוֹף,

קָרָאתִי: “מָרִיָּה, קְדוֹשָׁה אַתְּ!”

אֶת הַפִּגְיוֹן מִהַרְתִּי לַחֲטֹף

וְדָקַרְתִּי עַצְמִי עָמֹק מְעַט"

מַקְהֵלַת הָרוּחוֹת שׁוּב בִּצְחוֹק הִרְעִימָה

וּרְבִיעִי בְּפַרְוָה לְבָנָה, צָעַד קָדִימָה:

"מִן הַקָּתֶדְרָה פִּטְפֵּט הַפְּרוֹפֶסּוֹר לְמַטָּה

הוּא פִּטְפֵּט וַאֲנִי שְׁנַת יְשָׁרִים יָשֵׁן;

נֶהֱנֶה הָיִיתִי אֶלֶף פְּעָמִים יוֹתֵר

אֵצֶל הַבַּת שֶׁלּוֹ, בַּת הַחֵן.

לְעִתִּים בְּעֶדְנָה מִן הַחַלּוֹן רָמְזָה לִי,

הִיא פֶּרַח הַפְּרָחִים, אוֹר חַיַּי!

לְבַסוֹף נִקְטַף לִי פֶּרַח הַפְּרָחִים

בִּידֵי הֶעָשִׁיר גַּס־הָרוּחַ הַכָּחוּשׁ מִיָּדַי.

קִלַּלְתִי הַנָּשִׁים וְאֶת הֶעָשִׁיר הַנָּבָל

וְעִרְבַּבְתִּי לִי בַּיַּיִן אֶת רַעַל־הָאָבְדָן

וְעִם הַמָּוֶת בְּרִית־אַחִים שָׁתִיתִי

וְהוּא קָרָא: “לְחַיִּים, שְׁמִי הוּא הַיָּדִיד שָׂטָן!”

מַקְהֵלַת הָרוּחוֹת שׁוּב בִּצְחוֹק הִרְעִימָה,

לְצַוָּארוֹ חֶבֶל, הַחֲמִישִׁי צָעַד קָדִימָה:

הִתְפָּאֵר, הִתְהַדֵּר הַנָּסִיךְ עַל הַיַּיִן

בְּבִתּוֹ וּבְאוֹצַר אַבְנֵי־חֵן בָּבַת־עַיִן.

מַה לִּי, נָסִיךְ, כָּל אוֹצַר אַבְנֵי־חֵן?

נְעִימָה לִי יוֹתֵר בִּתְּךָ, בַּת־הַחֵן.

אַךְ שְׁנֵיהֶם נְעוּלִים בְּסּוּגַר וּבְרִיחַ

וּסְבִיבָם הַנָּסִיךְ רֹב שׁוֹמְרִים הִבְטִיחַ.

מָה אִכְפַּת לִי שׁוֹמְרִים, בְּרִיחַ, סְבָכָה?

עַל הַסֻּלָּם טִפַּסְתִּי בְּבִטְחָה.

אֶל חַלּוֹן הָאֲהוּבָה טִפַּסְתִּי בְּבִטְחָה.

מִלְּמַטָּה שָׁמַעְתִּי רֹב קְלָלוֹת בְּרִתְחָה.

לְאַט לְךָ, נַעֲרִי, גַם חֶלְקִי בַּדָּבָר,

גַּם אֲנִי אוֹהֵב אֶת אַבְנֵי הָאוֹצָר".

כָּךְ לוֹעֵג הַנָּסִיךְ וְאוֹתִי הוּא לוֹכֵד –

בְּשִׂמְחָה צְבָא־שׁוֹמְרִים מִסְּבִיבִי מִתְגּוֹדֵד,

לַעֲזָאזֵל, אֲסַפְסוּף! מַטְּרָתִי לֹא גְּנֵבָה;

רַק רָצִיתִי לִגְנֹב אֶת לֵב הָאֲהוּבָה!"

לֹא עָזְרוּ דִבּוּרִים, לֹא צָלְחָה כָּל עֵצָה,

אֶת הַחֲבָלִים הֵכִינוּ בְּרִיצָה;

הִתְפַּלְּאָה הַשֶּׁמֶשׁ כְּשֶׁעָלְתָה לַמָּרוֹם:

הִיא מָצְאָה אוֹתִי תָלוּי עַל גַּרְדּוֹם".

מַקְהֵלַת הָרוּחוֹת שׁוּב בִּצְחוֹק הִרְעִימָה,

רֹאשׁוֹ בְּיָדוֹ, הַשִּשִּי צָעַד קָדִימָה:

דְּחָפַנִי אֶל הַצַּיִד צַעַר־אַהֲבָה.

רוֹבִי בַּיָּד, סִיַּרְתִּי בֵּין שִׂיחֵי הָעֲרָבָה.

חִרְחוּר צוֹרֵם נִשְׁמַע מֵרֹאשׁ הָעֵץ.

עוֹרֵב קָרָא: “רֹאשׁ־קֵץ! רֹאשׁ־קֵץ!”

יוֹנָה הֵרַחְתִּי בַּסְּבִיבָה,

אָבִיא אוֹתָהּ הַבַּיְתָה אֶל הָאֲהוּבָה!

כָּךְ בֵּין סְבַךְ וָשִׂיחַ בִּי עָבַר הִרְהוּר –

וְעֵין־צַיָּד שֶׁלִּי סָבִיב תָּתוּר.

מִי מִתְעַלֵּס שָׁם? מִתְנַשֵּׁק?

שָׁם זוּג יוֹנִים וַדַּאי לוֹ מְשַׂחֵק,

בְּשֶׁקֶט אֶתְקָרֵב – הַהֶדֶק חַם –

וּרְאֵה! אֶת אֲהוּבָתִי מָצָאתִי שָׁם.

הָיְתּה זוֹ יוֹנָתִי, זוֹ כַּלָּתִי בְּתֹם

וְגֶבֶר זָר חִבֵּק אוֹתָהּ בְּחֹם, –

עַכְשָׁיו, קַלָּע זָקֵן, לַמַּטָּרָה יָשָׁר!

וּכְּבָר הִתְבּוֹסְסָה בְְּדָם גּוּפַת הַזָּר.

מִיָּד, בְּצָהֲלַת־תַּלְיָן עָבְרָה

בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר חֲבוּרָה.

וּכְבָר אֲנִי הָאִישׁ, שֶׁבַּמֶּרְכָּז וּמִן הָעֵץ

עוֹרֵב קוֹרֵא: "רֹאשׁ־קֵץ! רֹאשׁ קֵץ!

מַקְהֵלַת הָרוּחוֹת שׁוּב בִּצְחוֹק הִרְעִימָה.

וְאָז הַנַּגָּן, הוּא עַצְמוֹ, צָעַד קָדִימָה:

"הָיוּ יָמִים וְשַׁרְתִּי שִׁיר,

הַשִּׁיר הַיֶָּפֶה נִגְמַר וְתַם;

כַּאֲשֶׁר הַלֵּב בֶּחֶָזֶה מִתְפּוֹצֵץ

הַשִּׁירִים מְאַבְּדִים אֶת נְשִׁימָתָם!"

וְהַצְחוֹק הַפָּרוּעַ גָּבַר וְנִכְפַּל

רִחֲפָה הַסִיעָה הַחִוֶּרֶת בְּמַעְגָל;

אָז הִדְהֵד מִמִּגְדַּלַ־הַכְּנֵסִיָּה צְלִיל: “אַחַת”,

וְחוּג הָרוּחוֹת בִּיבָבָה אֶל הַקֶּבֶר יָרַד.