אדוארד פרנקל [1970–1988]

שמו של אדוארד פרנקל, אחד מגדולי חקר הספרות הקלאסית במאה העשרים, ידוע אך מעט מחוץ לחוג העוסקים בתחום זה, אף שאופיו וגורלו כיהודי של פרופ' פרנקל היו בעלי עניין גם אלמלא השגיו המזהירים בחקר הקלאסיקה. לפני חודשים אחדים התאבד פרנקל בגיל 82, באוקספורד, מקום מושבו כפרופסור לרומית מאז שנות השלושים. סיום חיים זה, גזור לפי מיטב הדוגמאות הקלאסיות, הוא פרקה האחרון של טראגדיה יהודית מאוד.

פרנקל, יליד גרמניה (1988), היה בן למשפחה גרמנית יהודית טיפוסית, מתבוללת לגמרי ומעורה בחיי־התרבות הגרמניים. אם אפשר לומר על פרנקל שהוא בחר בגורל ואף במקצוע יהודי למדי, הרי היה זה רק על דרך הפאראדוקס, דרך שאיננה חסרת תכלית ביחס לגורלם של יהודים רבים, בני הסביבה והפורמאציה של פרנקל. רבים מהיהודים הגרמניים המשכילים, ילידי סוף המאה, בנים למשפחות מתבוללות שעדיין לא ניתקו את החוט האחרון המקשרם לדת ולמסורת של אבותיהם, פנו ללימודים יווניים ורומיים. היה זה אותו אקט של ניתוק החוט, כמעט הקשר הגורדי, על־ידי פנייה לעיסוק בתרבות המקובלת כאנטיתטית לתרבות היהודית. כנחלת אבות הם, או לפחות מיטבם, הביאו ללימודים קלאסיים את התכונות המיוחסות מאז ומעולם לתלמידי חכמים: שקידה, חריפות, זכרון. אדוארד פרנקל ניחן בכל אלה במידה שאין למעלה ממנה, הוא ניחן גם באותה ענווה של תלמיד חכם אמיתי, המייחס לרבותיו את כל הזכות של השגיו ולעצמו את כל חובתם.

גם מוריו של פרנקל היו מיוחדים מאוד, הן בפני עצמם והן בתור מוריו של פרנקל: ראש וראשון להם הוא אורליך וילמוביץ פון מלאנדורף, שמעטים יכולים להצביע על מועמד אחר מלבדו לתואר גדול הפילולגים של העת החדשה. מלאנדורף היה גם אנטישמי ופשיסט באורח מסורתי לבני האצולה הפרוסית, בתוספת אותה “אנטישמיות מדעית” המיוחדת להלניסטים מסויימים, הן במאה ה־19 והן בימינו (אל נשכח שארנולד טוינבי הוא ביסודו פילולוג קלאסי!). אם שוב באורח פאראדוקסאלי – לכאורה, היה זה הוא דווקא שקירב ביותר את פרנקל והילל את כשרונותיו, הרי שגם לכך אפשר למצוא מקבילות לא מעטות והסברים טובים: המקבילה העולה על הדעת בראש ובראשונה היא זו של יחסי פרופ' ז’לניסקי (אנטישמי גם הוא) ושלמה דיקמן תלמידו. בהשראתו של וילמוביץ חיבר פרנקל את חיבורו החשוב הראשון, על המחזאי הרומי פלאוטוס.

ובו בזמן (ראשית שנות העשרים) נשא פרנקל לאשה את רות פון ולסן, ידידת משפחתו של וילמוביץ ותלמידתו של פילולוג אנטישמי אחר, שולצה. שנות העשרים הללו היו שנותיו הפוריות ביותר של פרנקל: ספר אחר ספר ומאמר אחר מאמר הפתיעו בארודיציה עוצרת נשימה וכוח דמיון ופילפול שמעטים דוגמתו: באותה תקוה החל פרנקל – הו, אירוניה! – בלימוד העברית לצורך מחקר הדתות הזרות ברומי, שלא יצא לבסוף בספר אלא התפזר בכתבי־העת. עם עליית הנאצים הפצירו בו חבריו להתנצר – אך כאן לא הירשה לו כבודו העצמי לעשות זאת והוא נאלץ לגלות מגרמניה, שלמענה כתב מאמרים שוביניסטיים בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בשנים אלו – שנות השלושים – היה שמו של פרנקל נודע כבר בעולם המדעי, וכביכול לא קשה היה לו לקבל קתדרלה באוקספורד הנאורה. מאמרי ההספד על פרנקל בעיתונות האנגלית מתעלמים או עוקפים בזהירות את הפולמוס הבלתי נעים שהתנהל אז מעל דפי ה“טיימס” ומעל במות אחרות, ושעיקרו אף הוא כה יהודי טראגיקומי: אנשי המדע האנגליים נזעקו: היתכן שאנגליה כה ענייה במלומדים ואוקספורד כה ענייה ברומית (poor In Latinity) שיש צורך להזמין לקתדרה שלה… גרמני דווקא?

קול באותו ויכוח נטל המשורר א. ה. האוסמן, פרופסור לרומית באוניברסיטת לונדון, דא עקא לצד השוביניזם האנגלי ונגד פרנקל. בין כך ובין כך החל פרנקל ללמד באוקספורד, יחס האיבה השקטה ליווהו עוד שנים, אך במקום מקלטו השלים את הטובה בעבודותיו: פירושו הנפלא ל“אגממנון” של אייסכילוס, כמו רבים מאותם ה־ important jews הגרמניים (בעקבות הכינוי שכינה ו. ה. אודן את פרויד בשיר קינה עליו) נשאר פרנקל באנגליה, הסתגל לתנאיה ולא עלה על דעתו לעלות ארצה או להתעניין במיוחד ביהדות, עד בואו לישראל בשנת 1963, כזקן בן למעלה מ־70. מסעו זה היה בשבילו מסע של חשבון נפש טראגי ואנשים שפגשוהו כאן סיפרו לי על זקן חכם ושבור, יהודי ככל שרק יכול אדם לתאר לעצמו.

ארנלדו מומיליאנו, פרופסור להיסטוריה עתיקה בלונדון, שאף הוא ביקר והירצה בישראל (אין הוא יהודי אלא איטלקי) הספיד את פרנקל בהספד יפה ב“אנקאונטר” של פברואר: להספדו הוא קרא “קדיש־דרבנן”.