בחוּגי הרופאים מתאוננים על כך שהמפלגות – חוּץ מאחת – לא הכניסוּ רופאים ברשימות המועמדים לכנסת השניה. טענה זו אינה נראית לי חשוּבה, כי הכנסת אינה מורכבת מבעלי מקצוע שונים ואין עושים חשבון כמה מהנדסים, כמה עורכי דין או כמה מורים נכנסו לכנסת. לא חשוּב היחס של הישוב לרופא, – אבל חשוּב מאד יחס הישוּב לרפוּאה או יותר נכון לבריאות.

אלה העוסקים זמן רב בארץ בעניני רפוּאה ובריאוּת יודעים עד כמה אוהב הקהל שלנו רופאים ורפוּאה ואינו מכיר בערכה של בריאוּת העם. מכאן הזלזוּל של הקהל בכללוֹ ושל כל פּרט בבעיות בריאוּת – מהן חמוּרות ביותר – כל זמן שאין הדבר נוגע לגוּפו ולחייו.

כל המפלגות הכינו לקראת הבחירות מצעים ארוכים הנוגעים לכל בעיות הישוּב וּהמדינה (וְהמדינה, הערת פב"י) משרוך נעל ועד למכונה חקלאית. הבה ונראה באיזו תכנית בריאוּת הופיעו המפלגות השונות! – מפא“י כתבה במצע שלה שתי שורות וחצי השוּרה בזו הלשון: “לרפא כל חולי העם. המפלגה תדאג לבסוסו ולשכלוּלו של שרות הרפוּאה הצבורית בכל שטחי התברואה, ריפּוּי המחלות ומניעתן ותחתור לקראת הגשמת העיקרוֹן: כל שירוּתי הבריאוּת לכל הזקוּקים להם”. נקודה וחסל. זו היא תכנית הבריאות של המפלגה הגדולה בישוב המייצגת את כל הישוּב העובד ואשר הוטל עליה התפקיד ההיסטורי להקים את המדינה החדשה. כמה כללית וכמה סתומה היא הצהרה זו. וקהל הבוחרים מכל המפלגות הוא כה אדיש לבעיות חיוּניות מאד של הבריאוּת, שלא שאל אפילוּ איך חושבת מפלגה זו או אחרת “לרפא כל חולי העם”. ישבה ועדה ממשלתית בינמשרדית שנה ומעלה ודנה והתעמקה בפרוגרמת בריאוּת וביטוּח סוציאלי. בלי קושי יכלה כל מפלגה לשאוב מלוא חפניים מדו”ח המפורט של יו"ר הועדה ולהכין פרוגרמה חשובה ורצינית. שוּם מפלגה לא עשתה זאת.

האם באמת אין הבעיות הללו מענינות את הקהל ואינן נוגעות לכל אחד מהישוּב? והרי הבעיות חשוּבוֹת מאד.

א) אשפוּז. בשנה האחרונה נכנסו לארץ למעלה ממאתיים אלף עולים חדשים ויחד עם הלידות נוספוּ כרבע מיליון איש. לפי הנורמה המינימלית דרושות בארץ, שאוכלוסיה יציבים, 5 מיטות בבתי־חולים כלליים לכל אלף נפשות. רבע מיליון איש זקוּקים בארץ יציבת אוכלוסים ל־1250 מיטות. בארץ של עליה ושל שיכונים במעברות, בצריפונים ואהלים ופחונים ועוד; בארץ של עליה של חולים, תשוּשים נכים וזקנים דרוּש מינינוּם (צ“ל: מינימום. הערת פב”י) של עוד 1500־1800 מיטות בבתי־חולים ציבוריים כלליים. למעשה לא נוספו אלא כמה עשרות מיטות. קופ“ח העושה את כל המאמצים כדי לספּק תוספת של מיטות לבתי־החולים הקיימים ולהקים פּה ושם בי”ח חדש, נתקלת בכל פּעם בקשיים גדולים בהשגת חמרים, כי לא הכירוּ בעדיפוּת שלה כלפי בנינים אחרים – פּרטיים וחצי פּרטיים; עירית ת“א פּתחה מוסד חדש, בעיקר בכספי הממשלה, ובאותו זמן סגרה מחלקות בבנין הישן. לא שמענו על פעילוּת של מוסדות ציבוּריים אחרים. בעוד שנה יגדל הישוב עוד ברבע מיליון נפש ושוב יחסרו 1500־1800 מיטות ואין נשקף כל סיכוי לתוספת מספר ניכר של מיטות גם במשך השנה הבאה. בשנתיים אלו יהיה לנו, איפוא, גרעון של למעלה משלושת אלפים מיטות כלליות, מלבד הגרעון מהשנים הקודמות. האם אין הבּוֹחר זכּאי ומחוּיב לשאול את ראשי המפלגות, את דַבָּרֵי הישוּב, את הכּנסת ואת הממשלה, איך תיפּתר שאלה זו, ולוּ גם פּתרון חלקי? מכריזים פּרסים על ריבוּי לידות – ומיטה ליולדת אָין. על כל שלוש יולדות הזקוּקות למיטה במחלקת יולדות בבי”ח, מקבלת רק אחת את המיטה. בתנאי־דיוּר נורמליים אין זה אסון כלל, אבל בצפיפוּת הקיימת בערים ובמושבות ובמצב הדיוּר במחנות ובמעברות דרוש אשפוז ליולדות כמעט מאה אחוז. – הקהל רועש ושואג – בצדק! – אם תמוּתת התינוקות עולה – ואין מיטה לתינוק חולה. אחוז עצום של העולים הם תשושי־כוח, חולים או חולניים; רבבות מתגוללים בצריפים, אהלים ופחונים בצפיפות גדולה ובתנאים סניטריים חמוּרים ואין מיטה לחולה. כמה פעמים ישבו ראשי הסוכנוּת והממשלה לדון בבעיה חמוּרה זו?

ב) בעית השחפת. הרבה דובר ונכתב על נושא זה – והענין לא זז, וממילא הורע המצב. עמדנו לפני שנה בגרעון של 1500־2000 מיטות לחולי שחפת. רבע מיליון הנפשות אשר נוספוּ לנוּ השנה דורשות מינימוּם עוד 1200 מיטות ובס“ה נוספו השנה בכל המוסדות יחד – של הממשלה, של מלב”ן ושל קופ“ח – למעלה משלוש מאות מיטות. שאלוּ את הרופאים המטפלים בחולי שחפת ויספרו לכם, שלעומת כל חולה אשר הם מצליחים להכניס לבית־חולים, באים במקומו שלושה מועמדים חדשים הזקוקים לאשפּוּז ולעתים קרובות לאשפּוּז דחוף! ואני שואל: אם אשה צעירה בת 21 שנה, חולת־שחפת בסטדיוּם מפוּתח, עם מערות משני הצדדים, מַפרישה חיידקי־שחפת והיא בהריון – אם אשה זו מחכה שבועות וחדשים – והמיטה איננה; אם עולה ממעברה, הגר עם 6 ילדים באוהל אחד, מַפריש חיידקים, מחכה 3 חדשים למיטה בבי”ח – והמיטה איננה על אף הדרישות והלחץ מצדדים שונים; אם מלצר חולה שחפת מפריש חיידקים, רשוּם חדשים בתור לבי“ח ואין משיגים בשבילו את המיטה והוּא ממשיך בעבודה במקצועו – כלום אין כל זה מעניין את הציבור כלל וכלל, לטובת החולים ולטובת עצמו? האם אין חלה כל אחריות על הישוב, המדינה, הסוכנות ומלב”ן למצב זה ההולך ומחמיר מיום ליום? והנה עוד עובדה חמורה: במשך קרוב לשלוש שנים היה קיים סידור, שכל העולים הובאו לשער העליה או לעתלית, שם עמד מנגנון רפוּאי מסועף של הממשלה וקופ“ח, אשר בדק את העולים למחלות שחפת, מחלות מין, מחלות לב, מחלות מדבקות של העור, וגרענת. היו אמנם ליקוּיים גדולים בארגון, אבל לכל הפחות ידענו קצת על המצב, והעיקר העולה החדש ידע את מצבו ויכול היה להתרפּא. מזה חדשים אחדים מובאים חלק גדול של העולים מהאניה או המטוס ישר למעברה או לישוּב החדש בלי כל בדיקה! כל ארצות תבל – גם המפגרות ביותר – מקפידות על קרנטינה של כל הנכנסים לארץ ומוציאות על זה מיליונים, כדי למנוע מגיפות. ובישראל – ארץ עליה שאין דוגמתה – עליה של חוֹלים מכל הסוּגים – ויתרוּ על סידוּר קרנטינה וּמסַכּנים ע”י כך את העוֹלה ואת התוֹשב הותיק! מספּר האינפקציות החדשות בשחפת בין התינוקות והילדים מבין העולים והישוב גם יחד הולך וגדל מחודש לחודש. אנחנוּ מתקרבים למצב, שהשחפת תהיה מחלה אֶנדמית בארץ כמו דיזנטריה וכו'. עוד שנים אחדות ונתפרסם בכל העולם כארץ שחפנית! האם אין לישוב כל ענין בבעיה החמורה הזאת? ושוב: מתי דנו בממשלה על נושא זה, אשר טמונות בו סכנות למכביר! ג) בעית החולה הכרוני והנכה. בכל בתי החולים הציבוּריים בארץ אין אף מיטה אחת לחולה כרוני ולנכה חוץ מכמה עשרות מיטות בבית פינסטון. מספר החולים הכרוניים והנכים מגיע לאלפים. משפחה אשר למזלה הרע יש בה חולה אחד כזה הזקוּק לעזרת אחרים, הולכת ונהרסת כולה מבחינה כלכלית, מבחינה בריאותית וגם מבחינה חברתית־משפחתית, נאלצת להחזיק חולה כזה בבית במשך שנים ומגיעה לבסוף להרס. הנשמע כדבר הזה שארץ המתיימרת להיחשב בין הנאורות לא יהיה בה אף מוסד ממשלתי אחד לסידור חולים אומללים כאלה? והיתה התחלה קלה בבי"ח ממשלתי קטן בן 50 מיטות – וגם זה בוטל!

פרצה אצלנוּ אפידמיה גדולה של שיתוּק הילדים. מה היא דאגת הממשלה והעיריות לטיפוּל במקרים המשותקים כדי להציל תינוקות אלה מנכוּת? נגד מגיפת שיתוּק־הילדים אנוּ עומדים עדיין מחוּסרי אוֹנים, אבל להצלת ילדים אלה מנכוּת יש ויש בכוחה של הרפוּאה המודרנית לעשות גדולות. ד) קשה לתאר את המצב הירוּד מאד בתנאים הסניטריים־ההיגייניים במעברות ובהתישבות החדשה. עדיין לא חדרה ההכרה בישוּב, שאנו חיים על הר־געש ובכל יום עלוּלות לפרוץ מגיפות קשות בתנאים שבהם חיים העולים החדשים במעברות ובהתישבוּת החדשה, בעיר ובכפר, המסכּנים את העולה ואת התושב גם יחד. האם נסדר בתי ספר וגני ילדים מיוּחדים בשביל ילדי העולים אשר רבים מהם נגוּעים במחלות עור מדבקות ובגרענת? האם זו תהיה צוּרת קליטת העליה? או עלינוּ לדאוג להבראת העולה וילדיו ולמזג אותם עם כל חלקי הישוּב? ה) כלום התענין הציבוּר, לפני הבחירות ואחריהן, מה הוא המצב באספקת רפואות ותכשירי רפואה חיוּניים? הקהל הרחב חוזר ולומד כל יום, מה הוּא המחיר של ביצה ושל בשר בשוּק השחור, ההתענין כמה משלם חולה במקרה דחוף בעד גראם סטרפטומיצין או אורומיצין בשוק השחור? ומה גורלו של חולה בלתי מבוטח באחת מקופות החולים, כאשר יחלה פתאום גם במחלה לא כל כך קשה – כמה עליו לשלם בעד ביקור רופא ביום או בלילה, בעד ניתוּח, לידה, תרופה וכו'? ומעל לכל – קיימת בעיה חמוּרה כּוֹללת – בעיית הרפוּאה הציבוּרית בארץ – זה הנכס היקר אשר יכולנוּ להתפּאר בו במשך תקוּפה ארוכּה וכעת הוּא נהרס והולך, שלב אחרי שלב, בסיוּע הסתדרוּיות ומפלגות חשוּבות ובעזרת מוסדות ממשלתיים.

עלינוּ לדרוש מהממשלה, מהכנסת ומועדוֹתיה המַתאימות להיכּנס בעבי הקורה, לחקור את המצב ולהציע הצעות לתיקון, מהיר, כי בנפש היישוב הוּא.

1951