כששה מיליון איש ואשה שכּלנוּ ועוד מעט וכבר שכחנו אותם, בין משום שצרותיהם של החיים משכּיחים את הכאב על המתים, ובין על שום שאנו רגילים לזלזל בכבוד המת. אם הקונגרס לא מצא לנכון לשלוח משלחת לכמה מקומות־השמדה־וגבורה – גיטו וארשה, אוֹשוויֶנצים, כדי להניח זר פרחים על הקברים הללו ולשם אמירת “קדיש” – כלום אין בזה משום זלזול במתינו הקדושים וברגשות בני־המשפּחה שנשארו בחיים? ואלה הם כמעט כל היהוּדים אשר נשארוּ לפליטה.

ביקרתי במחנה הריכוז בדאַכאַוֹ, ראיתי את חדרי הגאַז, את כיבשני האש ואת החצר אשר בה הסיתו כלבים רעים בנשים ובילדים, ואנשי ס. ס. עמדו מן הצד והביטו במחזה וגם הכריחו את שבוּיי המחנה להסתכל בזוועה זו. מיד עם הכניסה למחנה אתה רואה מצבת־זכרון פּשוטה, יפה, ועליה כתובת המציינת את השמדת מאות אלפים על־ידי הנאצים ועוד. כתובת זו חרוטה בארבע שפות: אנגלית, רוסית, פולנית וגרמנית; אין עליה אות עברית או סימן יהוּדי כלשהוּ.

בברגן־בלזן אין לראות סימן בכלל מהעבר האָיום: האנגלים מיהרוּ לשרוף את כל הצריפים ולא נשאר זכר מהם. הכל טוּשטש בכוונה או שלא בכוונה. גרמני חורש באדמה זו. מסתבר, כי יזכה ליבול טוב מאדמה דשנה הרווּיה דם־ קדוֹשינוּ.

בדרך שבין זלצבּוּרג ללינץ על יד בּאַד־אישל מצאתי ליד הכביש בית־קברות קטן עם מצבות מקרשים קטנים ועליהם מספּרים: “פּה נטמן מספר 35789”, בלי שם. האַנונימיוּת הזאת מזעזעת.

באושוויֶנצים מטפּלים הרוסים ומציבים שלטים: זרי פרחים וצלבים מסַמנים את המקומות המיוחדים לשם הוּבאוּ האנשים לתליה, ליריה ולמיתות משוּנות אחרות. הרוסים מתכוננים לסדר שם תערוכה תמידית של חפצים – מברשות־שינַים, נעלים וכד' של הנשרפים. גם פּה אין כל סימן יהודי, חוץ מאשר טלית אחת. אושוויֶנצים זו, שהיתה במשך שנים אחדות לזוועה בכל יהדות אירופּה (ההיסטוריון ידע, למשל, לספּר, כי ביוּני 1944 הוּבאוּ לשם 50 אלף יהוּדים מצרפת ונשרפוּ מיד), בה וּבבירקנאו השכנה אין סימן יהוּדי.

באַבּנזאָע, על־יד בּאַד אישל שבאוסטריה, הפך מחנה־הריכוז למחנה אונרר"א בשביל כמה אלפים יהודים, והמַשרפה – מקום האשפּה לכל המחנה.

ואחרון אחרון – גיטו וארשה, זה הגיטו שהיה כוּלו שלנוּ, על טהרת הקרבנות היהודים, בלי תערובת זרה; גיטו זה העושה רושם מחריד בחוּרבנו ובשממונו ובדממת־המוות השׂוֹררת באותו מקום, רק לאחר חיפוש רב תמצא אבן עלובה עם איזו כתובת… ללא זר פרחים – כמנהג המודרנים, וללא אוהל קדושים – כמנהג חסידים.

האם קשה למצוא איש או קבוצת־אנשים אשר יתנו מהונם את הדרוש להקמת מצבת־זכרון אמנותית, ראויה לשמה, בגיטו וארשה וגם במקומות אחרים? יהודי גרמניה לא יעשו זאת. אולם יהודי ארץ־ישראל, ארצות־הברית, אנגליה ואפריקה חייבים לחלוק את הכבוד האחרון לקדושינו בצורה הנאותה ביותר.

1947

סיפּר לי רופא אחד, שמילא תפקיד במחנות הפּליטים בגרמניה, על המחלות השונות ששררו שם בקרב הפליטים היהוּדים. כאשר שאלתיו על מחלות ילדים, שתק איש־שיחי רגע קט ואחר כך ענה: אין מחלות ילדים – אין ילדים. הדבר ברוּר מאד: אם אין ילדים ודאי שאין מחלות־ילדים. בכל זאת קשה לתפוס את הדבר: דור בלי ילדים. ישנם נערים ונערות בני 16־15 שנים ומעלה, יש מספר תינוקות שנולדו לא מזמן. 14 שנים חסרות: מגיל שנה־שנתיים ועד גיל 16־15. אתה יוצא לרחוב ואינך רואה ילד. עוברות מכוניות ואין סכנה שילדים קטנים יידרסוּ ברחוב – כי אין ילדים. אין משחקי־ילדים, אין פטפוּט ילדים, אינם צועקים, אינם מפריעים – אָין. היתה תפילה אחת יפה: “עשה למען תינוקות של בית רבן”. עתה גם זו איננה. בפולין ובגרמניה נמחקה התפילה הזאת – אין תינוקות של בית רבן. ואם תחשבו, שעם מפלתו של היטלר תחלוף הצרה, אינכם אלא טועים. במשך 14־12 שנים לא תמצאו שם ילדים יהוּדיים בבתי־ספר, כי תינוקות טרם התחילו ללמוד ובני 16־15 כבר אינם לומדים שם. שנים שלמות תשארנה שם כיתות בתי הספר “יוּדן־ריין”. אין חס־ושלום אנטישמיות קיימת, כל העמים חיים בשלום ושלוה, כמו בחזון ישעיהו. אבל בבתי־הספר לא תמצאו ילדים יהוּדיים, כי אינם. יתר על כן, כעבור שש שנים בערך, כאשר הנוער שהוא עכשיו בגיל 16־15 יגדל ויתחתן – שוב לא תהיינה חתונות ברחוב היהוּדי שם במשך 14־12 שנים. מועדוני־נוער יהוּדיים ייסגרו למשך תקופה ארוּכה – אלה כבר יצאוּ מכלל נוער ואלה טרם הגיעוּ לגיל זה – מי, איפוא, ילך למועדון? הופעה זו תחזור עוד בדור השני והשלישי עד אשר יטושטשו תחומי־הגילים.

נדמה, שתופעה זו היא ראשונה ויחידה במינה בהיסטוריה האנושית. במגיפות הגדולות נעקרוּ מן החיים כל הגילים במידה שוה. ונהפוך הוּא – בכל המלחמות נהרגוּ מבני 18 – 40, ואילו הילדים ובני־נוער עד גיל 18 לא נהרגוּ במישרין בעקב המלחמות.

רופא זה לא חידש בעצם הרבה; מכל חייל ומכל שליח החוזר לארץ שמענוּ בשׂוֹרות־איוֹב אלוּ, אבל כשאַתה נתקל בהופעה מיוּחדת במינה זו וּמתעמק לחשוב בה – אינך מסוּגל להשיג אותה בשׂכלך…

*

ואם אתה פונה לישוּבים יהוּדיים אחרים באנגליה ובאמריקה, שוב אתה נתקל בעובדה מוזרה – יש ילדים בכל הגילים, אבל רק ילדים של יהוּדים – ילדים יהוּדיים אין, בתי־הספר, מלאים ילדי יהוּדים, אבל ילדים המתחנכים בחינוּך יהוּדי תמצא מעט מזער.

ואם תפנה לרוּסיה – ומצאת סימן־שאלה גדול ואין יודע דבר.

נשארים לנו בעצם רק כמה רבבות ילדים בארץ־ישראל. וזה הכל? האם זהוּ כל עתיד האוּמה? האם תחשוב עוד אשה צעירה בשנות־נשואיה הראשונות, שעוד יש זמן רב ללדת ובינתיים רוצה היא “להנות” מן החיים? איך “נהנים” הם שם מן החיים, שאין אף ילד “מפריע” להם שם? האם עוד יחשוב זוּג צעיר, שאין הם יכולים להביא ילדים לעולם, כי הדירה שלהם צרה מדי? האם עוד יחשוב זוּג שיש להם ילד אחד או שנַים, שאין באפשרוּתם לקבל ילד שני או שלישי, כי מצבם הכלכלי אינו מרשה זאת? האם עוד תחשוב אשה בקיבוּץ אם ללדת את הילד השלישי, פן יצחקו לה ויקראוּ לה וַלדנית? תנסה משפּחה אחת ללכת שמה עם שני ילדים בגיל 6 ו־8 ותראה איך יביטו שם על ילדיהם כעל איזה פלא: “האם יש עוד ילדים יהוּדיים חיים בגיל זה?”

אם את זאת יראו, לא עוד יחששוּ פן יצחקו אחרים; לא ישאלוּ על מצב כלכלי וגם יקבלוּ מוּשׂג נכון יותר, מה נקרא “להנות מן החיים”.

דור בלי ילדים! האם תוכלו לשכוח זאת?!

1946

ראיתי את הכבשנים בדאכאו, באושוויץ, בברגן־בלזן ואת “חדרי־הרחצה”, שעלהם הכתובת הצינית: “נקיון הגוף – יפה לבריאות”; ראיתי את שׂרידי המלבוּשים של אלפי קדושים – ערימות גדולות של נעלי־ילדים, תינוקות של בית־רבן, אשר רוצצוּ את גוּלגוֹלתם בקיר כדי לקמץ בכדוּרי־רובים, טליתות ושׂערות־נשים, שהיו מיועדות לתעשיה…

ולא זה בלבד: בדאכאו תמצאו חצר סגוּרה מכל הצדדים ושם תראו כששים תאים. בכל תא היו כלבים רעים שהרעיבו אותם. ולתוך חצר זו הושלכו הקרבנות – בעיקר נשים וילדים – טרף לכלבים הרעבים אשר קרעו אותם לגזרים.

יתרה מזו: בקירות החצר יכולת לראות אשנבים אשר בעדם הסתכלו התליינים המטורפים במחזה המעניין ונהנו ממראה עיניהם; הסאדיסטים הללו הכריחו את השבוּיים במחנה שגם הם יסתכלו במחזה.

ובברגן־בלזן, לא רחוק מהכבשנים, יכולת לראות אולמי־ריקוּדים־ושעשוּעים, לשם היה בא מפּעם לפּעם הימלר עם הפּמליה שלו, להשתעשע ולהתענג על יין, נשים וריח הקרבנות…

ואתה, אבי הקדוש, אשר לרוע מזלך הגעת לגיל שמונים ושלוש ולא זכית – סלח נא על הביטוי החריף! – לעזוב את העולם העכור הזה שנה לפני כן במיטתך, בסביבת ילדיך וידידיך; אַתה אשר חינכתני על הרעיון הנעלה של “קידוּש־השם”, יחד אתך בכינוּ בכל יום־אֵבל ובכל יום־שׂמחה על אלה שנפלו על קידוּש־השם. עוד היום אני רואה אותך מזיל דמעות על עשרת־הרוגי־מלכוּת. לא שכחתי את סיפוּריך על קדושי־ספרד ועל תגוּבת היהדוּת כולה במשך דורות ומאות בשנים למעשי האינקביזיטורים, שלא הגיעוּ לחלק העשירי של העינוּיים ושל השמדת־עם שנעשוּ בידי הטאֶבטוֹנים הללו, בני העם של שילר וגאֶטה, שוּבּרט וּבטהוֹבן, חינכתני על “שפוך חמתך” ועל “מחה תמחה את־זכר עמלק” ויחד אתך צמנוּ לזכר אישים בודדים אשר נפלוּ ואשר זכרם לא מש מזכרוֹננוּ במשך מאות בשנים.

*

זכורני את הרעדה הגדולה והחרדה העמוקה שאחזו את הישוב כולו לשמע הזוָעות הללוּ ואנחנו כאן בארץ היינו הראשונים, שהרימונוּ את הצעקה הגדולה וגילינו לעולם את כל האמת ולא עשינו חשבונות קרים, פּן תשׂיג אותנוּ יד המרצחים ויתנקמוּ בנוּ קשות, ואת בנינוּ ובנוֹתינוּ שלחנוּ להציל מה שאפשר להציל.

אז נשבעתי – כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נשבענו – שלא נשכח לעולם מה שעוללוּ לנו החיות הטורפות. תיכּנוּ תכניות, איך להנציח את זכר הקדושים ואיזו מצבה להקים לזכרם.

את הרגשתנו והתרגשותנו אלו העברנו לילדינו אשר בפעם הראשונה בתולדות הישוּב פּעם לבם עם אחינו בגולה.

עברו עשר שנים – אפילו לא ימי דור אחד! – ושכחנו, את הכל שכחנו. התרשמנוּ מהכרזה של גוי אחד, אשר אחרי עשר שנים נזכר פּתאום להודות, שהם חייבים דבר מה לעם ישראל, וביחוד באשר הגוי הזה מוכן לתת… שילוּמים.

שילוּמים תמוּרת שלום.

*

ואתה, אבי הקדוש, תסלח לי שאין אני יכול לעמוד בדיבוּרי, הלא אנחנו כיום אוּמה כּכל האוּמות ועלינו להתנהג בשׂכל ובפקחוּת ובפכּחוּת, ולא להיגרר אחרי הרגשות סנטימנטליות. אמנם נכונה הטענה, שהם הגויים עצמם ילעגו לנו ויבוּזוּ לנוּ שמכרנו את כבוד־האומה בעד כסף – אין דבר! הלא מוּטל עלינו להקים מדינה ואיפה נקח את המיליארדים הדרוּשים לשם כך? ואיך אביט בפני ילדי אחרי כל הנדרים והשבוּעות אשר אני עומד להפר – הנך שואל, אבי הקדוש? הלא הכל אנו עושים רק בשביל ילדינו, בשביל בריאותנו ובריאותם. הבט, עד היכן הגענו: ביצים אין, עוברים לפעמים שבועיים בלי חתיכת בשר (אם אין מזדמנת דרך מקרה איזו חגיגת בר־מצוה, שאפשר לטעום שם טעם בשר). וכמה אנו מתרוצצים כדי להשיג בננה בשביל הנכד; והחליפה כבר מהוּהה ותלבושת־ערב אין – כּיצד נוּכל להופע במסיבות וחגיגות אשר רבוּ גם רבוּ במדינה החדשה? גם הרהיטים בבית – רכשתי אותם לפני עשרים שנה – טעוּנים חידוּש, כי איך אוּכל לשמור על מעמדי בחברה? וכל זה עולה במטבע זר – והמטבע איננו. האם נוכל לוַתר על המיליארדים שהם מבטיחים בתורת שילוּמים? מדוע להשאיר להם את הכסף? “הרצחת וגם ירשת?!” הלא תבין, כי כמדינה עצמאית עלינו לשקול היטב בשׂכל קר, ולא להיגרר אחרי רגשות.

*

בודאי, אין זה נעים להיפּגש עם הרוצחים וללחוץ ידיהם.

מה עוד טענות ניתן לטעוֹן כנגדי? להצטמצם כדי סיכּוּן בריאוּתנוּ לעבוד עוד שעה ביום למען המדינה ובלבד לא לחטוא לזכרך, לזכר ששת מיליון הקדושים, לנפשי ולנפש ילָדי?

אבי הקדוש! הלא היום עולם אחר לגמרי. הלא אנו חיים בעולם מודרני. עלינו לחפּשׂ תכלית, ולא להיראות כבטלנים. ויש אומרים, שגם הפּוליטיקה דורשת זאת. אינני מבין כלום בפוליטיקה, אבל אלה שאומרים שהם מבינים, טוענים שלא ייתכן אחרת ועלי להאמין להם.

אבי הקדוש: רואה אני אותך מנענע בראשך השׂב ומציץ בי בעינים מאד עגוּמות: “בני, נרצחתי פּעמיים: פּעם אחת על־ידי הנאצים ופעם שניה על־ידי בני, אשר לא רצה לוַתר על רהיט, וביצה, וחליפה ודולרים – ובלבד לשמור על כבודי וכבוד האוּמה כוּלה”.

1951

א. לשאלת הפינוי (אֶבקוּאַציה)

שאלת הפִּינוּי החריפה בשבועות האחרונים גם בארצנוּ, והדעות מחולקות. יש מחייבים, יש שוללים ויש מהססים. כוּלם בטוּחים בצדקתם, אך רוב המתווכחים לא ירדוּ לעומק השאלה. הדעה הרווחת בציבוּר הרחב היא, שאנוּ עומדים לפני הבחירה בין סכנת ההתקפה מן האויר ובין פינוּי המקומות – דבר הקשור באי־נוחיות, בהוצאות, אך סכנה אין בו. דעה זו מוּטעית. אוּלם את השאלה יש לנסח כך: אנוּ עומדים לפני שתי רעות: התקפה אוירית הכרוּכה בסכּנות בלתי ברוּרות; הפינוּי, שגם הוא כרוּך בסכנה לא מעטה, וגם ברוּרה יותר. עלינוּ, איפוא, לשקול בדעתנוּ ולהכריע מה מהשתים טומנת בחוּבּה סכנה מרוּבה יותר.

ההכרעה תלוּיה מצד אחד בגודל הסכּנה הנשקפת מהתקפה מן האויר, ומאידך – בצוּרת הפינויּ, ארגוּנו, סידוּריו ואופן הגשמתו.

במלחמה הטוטאלית האכזרית, הנוכחית, הקוצרת רבבות חיים בימים מספר, אין אוּלי ערך רב לאימת מגיפה כטיפוּס וכדומה, שאין בכוחה לסַכּן רבבות אדם. בכל זאת ידוּע לנוּ התפקיד החשוּב שמלאוּ המגיפות במלחמות הקודמות. אירע ומגיפה שפרצה במחנה האחד הכריעה את הכף לטובת הצד שכנגד. אמת, שיכלוּל המדע הרפוּאי והפעוּלות המקדמות סייעו להפחתת הסכנה ממגיפות, אך לא לביטוּלה. הסכנה פחתה במידה שדאגוּ למנעה והתכוננוּ לקראתה, אך לא במקום שלא נעשתה התכוּנה הדרוּשה, ופולין תוכיח – גם בימינוּ אלה!

ברם, במידה שהמלחמה נטושה בממדים נורמליים ובמקומות שאין בהם סכנה של השמדת המונים בתקוּפה קצרה – בה במידה גדל והולך ערכן של המגיפות.

ברוּר גם להדיוטות, שרוב חלקי ארצנוּ אינם צפוּיים להפצצה המונית. מצד שני אין אנוּ מחוסנים בפני סכנת אֶפּידמיות. מחלות מידבקות רבות (טיפוּס הבטן, פרטיפוּס, טיפוּס הבהרות, טיפוס חוזר, דיזנטריה לכל צוּרותיה, ועל הכל – המלריה) – שוררות בארצנוּ בצוּרה אֶנדמית. כל מחלה אֶנדמית (מחלה מידבקת המצוּיה בקביעוּת בארץ והמתלקחת מפּעם לפעם למגיפה קטנה, מקוֹמית), עלוּלה בנקל ליהפך לאֶפּידמיה גדולה, ואפילו לפּנדמיה (אֶפידמיה המקיפה את כל חלקי הארץ), אם רק יש גורמים מסייעים לכך. הגורם הראשון והעיקרי לדבר – נדידת המונים ממקום למקום.

כדאי להזכיר כאן את הניסיון ב“כפר העכברים”. נוטלים קבוצה גדולה של עכברים, סוגרים אותם במקום מסוּים ומדביקים בהם מחלה מידבקת. פּוֹרצת מגיפה, המתפשטת במהירוּת בכל המחנה – עד שהיא מגיעה לשיא מסוּים, ואחרי כן היא יורדת עד לאפס. חלק נפל לקרבן, חלק חלה והחלים, וחלק לא חלה בגלל החיסוּן הטבעי שעוד גָבר בעת המגיפה.

עתה תוקח קבוּצה שניה של עכברים בריאים ותוכנס ל“כפר העכברים” הקודם. והנה נראה שכעבור זמן קצר תתלקח שם שוּב מגיפה חזקה, שתקיף לא רק את האורחים החדשים, אלא גם את תושבי הכפר.

היש בארצנוּ מקומות הדומים ל“כפר העכברים”? יש ויש. מותר לומר, שכמעט כל מקום בעיר ובכפר מוּעד לכך. טיפוּס הבטן, טיפוּס הבהרות, דיזנטריה, מלריה – הן, כאמור לעיל, מחלות השכיחות ברוב חלקי הארץ, אולם יש כמה תנאים המסייעים להתפשטות המגיפות: היחלשות הגוף מחום הקיץ, מצב כלכלי דחוק בשדרות רחבות, רוגז עצבים. גורמים אלה קיימים אצלנוּ במידה רבה. חשוּבות גם שאלות השיכוּן, אַספּקת המים והנקיון במקומות שנועדו לפליטים. גם מבחינה זו מצב הדברים לקוּי אצלנוּ מאד. ויש לזכור, כי הפּליטים צפוּיים גם למחלות הנגרמות ע"י הצטופפוּת והזנה בלתי סדירה (פוֹרונקולוזיה, מחלות מעיים וכו').

אילו היוּ ברשוּתנוּ האמצעים הדרוּשים – וּדרוּשים אמצעים רבים מאד! – לארגוּן חזק ומלוּכד של הישוּב, היוּ מוסדותינוּ המוּסמכים רשאים לתכנן תכניות לפינוּי. אוּלם אמצעים כאלה אין. ובמידה שחסר ארגוּּן וסדר למופת בשעת הפינוּי, בה במידה מרוּבות הסכנות הגדולות מאלוּ שבהתקפה אוירית ברוב המקומות בארץ. תכנית הפינוּי צריכה, איפוא, להצטמצם ולהקיף רק את המקומות שהסכנה המשוערת בהם רבה ביותר. מצד שני יש לצמצם את מספר המקומות אשר אליהם יכוּונו הפליטים, לבחור רק בנקודות הנחשבות לבריאות, לבעלות אקלים נוח ואספקת מים מסודרת. רק בכווּן זה רשאים לכוון את הפינוּי שייעשה ביזמה פרטית ולהתוות תכניות להעברת כמה אלפי אנשים, בעיקר ילדים, זקנים ונשים.

סתם דיבוּרים על פינוּי – גורמים מבוּכה, דמוֹרליזציה, הפלגה בסכּנות שבהתקפות וזלזול בסכנות שבפינוּי.

בשעת הצורך על הפּינוּי להצטמצם בגבולות האפשרוּיות של היזמה הפרטית ובמסגרת הכוחות הארגוּניים והאמצעים העומדים לרשוּתנוּ, לשם הגשמתו, תוך המנעוּת מהסכּנה שבו, ככל האפשר.

ב. השפעת מוראות המלחמה

עם התפשטות המלחמה באיזור הים התיכון תכפו האזעקות ולמגינת־לבנו – גם ההפצצות. מקרי חיפה וביחוד אסונה של תל־אביב השפיעו לא מעט על עצבי האוכלוסין.

התנהגות הישוּב בשעת ההרעשות ולאחריהן הנחילה כבוד לכוּלנוּ. קור־הרוּח, ההתאפקוּת והפעוּלה הממשית המהירה לעזרת הנפגעים ראוּיים להוקרה. תיזכר גם התנהגוּתם השלווה של הנפגעים בתחנות מגן־דוד־אדום ובחדרי הניתוּח, שהפליאה את הרופאים.

אכן, היהוּדי שעצביו מרוּטים בכל ימות השנה מחונן באינסטינקט־חיים בריא ויודע לשלוט ברוּחו בשעת פורענות. תופעה זו מעודדת לגופה וחשיבות רבה נודעת ממנה לריפוּי. כי זאת מודעת: פצוע המראה אי־שקט וחוסר־סבלנות, הצועק ומגזים בתיאור יסוריו מקשה על האבחנה ועל קביעת האינדיקציה לניתוּח. שקט ומנוחה גמורים עלולים למַלט את האדם מסכּנה, בעוד אשר התרגשוּת ואי־שקט מגבירים אותה שבעתיים.

ההתאפקות שגילה ישובנו בשעת האזעקות אין פירושה שהמאורעות חלפו־עברוּ בלי לטבוע את חותמם על עצבינוּ. תוצאות האזעקה כבר מורגשות בתופעות עצבניות אצל המבוגרים וביחוד – אצל הילדים.

למבוגרים אין בפינו אלא זאת: גורל אחד לכוּלנו בתל־אביב ובחיפה. כל אחד מצווה להישאר במקומו ולעשות את המוטל עליו.

ברם, על דבר אחד נצטרך ליתן את הדעת: האנשים הנחיתים במקומות סכנה, שעצביהם מתפרעים יום־יום, לילה־לילה, יש לאפשר להם מנוחה והרגעת העצבים למשך שבוע או עשרה ימים במקומות פחות מסוכנים.

קופת חולים, על אף המצוקה החמרית, תצטרך להושיט יד עזרה ולהעמיד לרשות חברים אלה מספר מיטות בבתי־ההבראה שלה; גם שאר מוסדות ההסתדרות אינם פטורים מדאגה זו.

עיקר הדאגה הוא לילדים. הדברים אמורים לא רק בפעוטות המגלים סימני עצבנוּת בולטים לרגל ההפצצות והאזעקות, אלא גם בילדים בריאים רבים שלפי עדוּת רופאי הילדים הם נמצאים במצב של מתיחוּת ומראים תופעות־עצבנות כלליות.

בשאלת פינוי הילדים אין לקבוע מסמרות. כל המרגיש הכרח להעביר את ילדיו ומצא במקום אחד סידור נאות בשבילם – ימהר ויעשה זאת. העיקר: לא להתמהמה. השיחות על הפינוּי משפיעות על עצבי ילדינו יותר מן הפינוּי עצמו.

אחרי ההפצצות בחיפה ובתל־אביב ראינוּ בבתי־אב רבים תופעה מאלפת מאד: בשעה שערכו תכניות־פינוּי ודיברוּ בלי־הרף על העקירה מהמקום היה כל הבית אפוּף עצבנות; משהחליטו להישאר במקום, פגה מיד המתיחוּת וכאילוּ אבן כבדה נגולה מעל לבם של בני המשפחה.

השיחות והדיבוּרים התפלים – רעה חולה הם. ילדינוּ ערים וסקרנים לכל דבר. זה מסיח לחברו וחברו לחברו, ונפשו של הילד נתוּנה בצבת השיחות המעיקות. ילדינוּ נבונים למדי ואין להעלים מהם דבר, אך אין לפטפט ולחזור ולפטפט על מאורע שאירע במקום פלוני או אלמוני וּודאי שאין להוליך את הילדים למקום־המעשה ולהגדיש את סאת הגוזמאות.

הנסיון המר בתל־אביב הורנו, כי הילדים הושפעו ביותר מפציעת חבריהם הקטנים וממיתתם. הילד רואה בעולם המבוגרים עולם שאינו שלו ומה שאינו שלו ומה שמתהווה בו אינו נוגע ללב הפעוט באותה מידה כמו המאורעות המתרחשים בעולמו הוּא. ההורים, המורים והמחנכים מצוּוים לנהוג זהירוּת בנקודת־תורף זו ולא לתאר בפרטות את האסונות שאירעו לילדים. יובנו דברי כראוּי: אין הכוונה להעלים או להכחיש דבר שהילד סוף־סוף ידעהו – שיטה זו מביאה תוצאות הפוכות! – אך יש לספר הכל בקיצוּר נמרץ בלי להתעכב על נוֹשׂא זה למעלה מן המידה. בידוּר הילד במישחקים שונים – לאו דוקא בעלי אופי מלחמתי – עשוּי להרגיעוֹ.

האזעקה צריכה להתקבל בבית כמאורע רגיל. יורדים אל הקומה התחתונה או אל המקלט בשקט ובמהירוּת, בלי צעקות ובלי ניחושים על סיבת האזעקה. הילדים צריכים להרגיש כי האזעקה היא רק אזהרה מפני הסכנה ולא הסכנה גופה.

שיחה קלה על דא ועל הא ובדיחוּת־הדעת יפות ליושבי המקלט. הצווחה והצעקה מידות מגוּנות הן ויש לעקרן. מאידך גיסא אין להשליט דוּמיה גמוּרה במקלט, כי אוירת־השקט והדכּאוֹן מַבעיתה את הילדים.

בכל מקלט, טוב שיהיוּ כמה אנשים היודעים להטות את השיחה לענינים רגילים ואפילו מבדחים. אין טוב לישיבת־מקלט מן הצחוק והשיחה הקלילה. על שירה לא אוּכל להמליץ, בשל המעבר להיסטריה.

יצאת מן המקלט – חוש לעבודתך הרגילה מתוך כוונה תחילה להעסיק את הילדים באיזו עבודה שהיא או במישחק. הימנע ככל האפשר מניחוּשים על סיבת האזעקה ותוצאותיה אי־שם בארץ.

ממליץ אני על טיולי ילדים למקומות שלווים בהשגחת מבוגרים, כמובן. הטיוּל מרענן, מרגיע ומעודד.

אחזור ואטעים, כדי לא להניח מקום לטעוּת –: אין לאסור, מתוך הטלת מרוּת, שיחה של ילדים על מקרים שארעו, אך יש להשתדל להעביר את השיחה למסילה אחרת, לנושא רגיל, יום־יומי.

1941

זכינוּ למדינה משלנוּ. כלוּם יש אזרחים במדינה זו? אלפיים שנה לא היתה לנוּ הרגשת אזרחוּת נוֹרמלית. אמנם, לא הרגשנוּ את עצמנוּ זרים במדינות שחיינו בהן, אבל הן היוּ זרות לנוּ. השוטר היה “שלהם”, וכאילוּ לא נוצר אלא כדי להציק לנוּ, לסגור את “החדרים” באמתלה שהתנאים ההיגייניים אינם כסדרם, לערוך רפורטים על כל עבירה; והכל חשבוּ כיצד להסתתר מפניו ואיך לעקוף את החוק. גובה־המסים ודאי שהיה למעמסה וטענה עיקרית בפינוּ: אין אנוּ מקבלים את התמוּרה הראוּיה. רוב ההכנסות הן מהיהוּדים וכל ההוצאות – לטובת האחרים. פקיד ממשלתי לא היה כאזרח רגיל בעינינו אלא כמין בריה שיש לפחד מפניה או לבזות אותה. הרופא הממשלתי, השופט וכד' הם אולי אנשים הגונים, אבל מוטב להתרחק מהם. כדי להחליש את הרעה השתמשו באמצעי בדוּק – השוחד. אם הממשלה עויינת אותנו והפקיד הממשלתי שנוא עלינוּ ושונא אותנו – הרי כל אמצעי כשר. אם צבא הוּא דבר רע והמלחמה אינה שלנוּ – יש להתחמק מהצבא בכל האמצעים, כדי להציל את החיים – ועשו מה שעשוּ. ואם היה פעם שליט שהתיחס אלינו באופן אנושי – העריצו אותו באופן אישי, התפללוּ לשלומו, אבל היחס לשלטון ולפקידי הממשלה בדרך כלל לא נשתנה במאומה.

אמנם, היוּ יהוּדים מתבוללים, בעיקר במערב אירופה, שראו את עצמם אזרחים ככל הגויים; אבל גם להם חסר היה היחס הנורמלי לשלטונות; הללוּ לָקוּ בהרגשת־נחיתוּת, ועל כן שאפוּ תמיד להראות פטריוֹטיזם מוּפרז והתבטלו לפני כל פקיד ממשלתי קטן.

גם בארץ, בימי ממשלת המנדט, לא נשתנה הרבה היחס שלנו לשלטון. הלא כל עבודתנו היתה כביכול “הפרת החוק”: עליה בלתי ליגלית, קניית קרקעות והתישבות בתחבוּלות שונות. לא היה לנוּ כל ענין לשלם מסים, כי הכסף הוצא לא לטובתנו. לא שמרנוּ על החוק, כי לרוב היה נגדנוּ, גם בימי נציבים שאהדו פחות או יותר את מפעלנוּ. קרוב לשלושים שנה חונכנו וחינכנוּ את הדור הצעיר לעקוף את החוק וראינו בשלטון גוּף זר, עויין, ולפעמים אויב שמצווה להערים עליו.

עשרות אלפים, ועד מעט מאות אלפים, מאחינו ואחיותינו הבאים מהמחנות, חיוּ 8־7 שנים, תחילה במחנות־ריכוּז של הנאצים ואח“כ במחנות־פליטים של המשחררים – למדו, ביחוד בתקוּפת הנאצים, שאת זכוּתם האלמנטרית לחיות הם יכולים לרכוש רק ע”י רמאות. רימו ושיחדו את הגסטאפּו, את ה“קאפו” וניסו להערים על פקיד אונר“א, רופא הג’וינט, עסקן הועד המרכזי, האחות הארצישראלית ואף על אנשי מפלגתם – כדי לרכוש יותר לחם, יותר סיגריות, סרטיפיקטים לא”י ועוד. אולי אין להאשים איש בכך, כי כאלה היוּ התנאים. לא כל אחד עמד בנסיון.

והנה זכינוּ והמדינה היא שלנוּ, שאנוּ נבחר בה בחירה חפשית בלי כל לחץ מצד זרים, והכסף שיוּכנס מהמסים יוצא לתפקידים קוֹנסטרוּקטיביים לטובת כל אזרחי הארץ, והשוטר הוּא שלנוּ והפקיד הוּא אזרח כמונוּ.

האם יהיה בכוחנו לעכל בנקל את כל הטוב הזה? כלום נהיה מסוּגלים להפוך בן־לילה את עורנו ולשכוח את כל ההרגלים הרעים, שהורגלנוּ בהם בעל כרחנו לשם מלחמת הקיוּם במשך דורות רבים? הנכיר ונרגיש בעומק לבנו, כי שוחד הוא דבר רע ומזיק מאד? שזו היא קורוּפציה המביאה לידי הרס המדינה? הנוכל במשך זמן קצר לסגל לנו יחס נורמלי – לא של זלזוּל ולא של התבטלות – לפקיד הממשלתי, למיניסטר ולסגנו, בין אם הם בני מפלגתנו ובין אם הם שייכים למפלגה אחרת? הלא עצם הופעת הפורשים יכלה לצמוח רק על קרקע ורקע של זלזול בשלטון! הנוּכל להתרגל לכך, שאם השלטון הוא היום בידי השמאל ומחר בידי הימין – החוק הוא חוק ואת המסים יש לשלם בסדר ואת הוראות הממשלה יש למלא בדיקנוּת וגיוּס לצבא ולשירוּתים לאוּמיים נשארים חובה לאוּמית בכל התנאים?

והצד השני של המטבע: לא חונכנו להיות אזרחים נורמליים במדינה שלנוּ, האם כבר הורגלנוּ להיות שליטים? מי שאינו מסוּגל להיות אזרח טוב אינו מסוּגל גם להיות פּקיד טוב ואינו יכול להיות גם שליט טוב. אולי ייראֶה הדבר כאבסוּרד – דוקא לנוּ, אשר כה רבות סבלנוּ מהביורוקרטיה של ממשלות זרות, נשקפת סכנה שהשליטים ייהפכוּ ביורוקרטים גרועים. לאיש שהיה מדוכא ונכנע זמן רב נשקפת הסכנה שעם בואו לשלטון ייהפך ביורוקרט וינהג באכזריות. ראינוּ, לדאבוננוּ, דוגמאות רבות ממין זה במשך ימי גלוּתנו.

אזרחות נורמלית, כלומר: יחס פשוּט וגלוּי של האזרח לשלטון ושל השלטון לאזרח, אינה נקנית בקלות, אלא צריך לכבוש אותה.

בסיסמת כיבוּש העבודה רכשנוּ את המדינה; את האזרחוּת במדינה עלינוּ לכבוש, בין כאזרחים ובין כשלטון. ייתכן שיהיה צורך בארגוּן בין־מפלגתי מקיף, לכל שכבות העם, לשם מנִיעת קוֹרוּפּציה, שוחד, דמוֹרליזציה, פּרוֹטקציוֹניזם, בּיוּרוֹקרטיה וכו'. על־כל־פּנים הכרחית בקורת הדדית, כדי להקים ולקיים מדינה כמתוּקנות שבאוּמות העולם. 1948

שני תפקידים גדולים לעליה הגדולה: א. היא צריכה לספּק את צרכי הארץ (בטחון, הגברת־הייצור, הרחבת החקלאות, יישוּב השממה, הבאַת כוחות מקצועיים); ב. סיפוּק צרכי העולים עצמם – הצלתם הגוּפנית והרוחנית.

מדיניוּת העליה המכוּונת רק למלוּי התפקיד הראשון – סיפּוּק צרכי הארץ, תוך הגבלת העליה על אנשים צעירים, בריאים, המוּכנים לעבוד בכל מקום שיידרשו – תהיה אכזרית, במקרים רבים. מובן, שמשפּחה צעירה עם ילד וזקן או חולה – אי־אפשר לה לעלות בלי הנכה בן־המשפחה; ומובן, שבגולה המתחסלת כולה אי־אפשר להבחין ולהבדיל בין צעירים וזקנים, בריאים וחולים. מאידך גיסא – אם נתחשב בצרכי העולים בלבד ונביא לארץ עולים שהם ברוּבם או בחלקם הגדול זקנים, חלשים ונכים – תהיה זאת פעוּלה הוּמאנית למוֹפת, אבל יהיה בה משוּם התאַבּדוּת מדעת של מדינה צעירה, הנמצאת במצב התהווּת, לכן לא תוכל לשאת את המשא הזה מבחינה כלכלית וגם מבחינת הבטחון.

צריך, איפוא, להיות יחס ידוע בהתחשבות עם שני סוגי הצרכים, אשר – כפי שהוּברר מהעליות האחרונות – הם נוגדים, לצערנו, זה את זה. ואם אנו עומדים לפני הברירה, עלינו לומר ברורות: צרכי המדינה קודמים לצרכים הסוציאליים של המוני העם בתפוּצות הגולה. שלושה אנשים בריאים וּביניהם ילד אחד יכולים רק בקושי רב לקיים איש זקן או חולה, כי במשפּחה כזאת של ארבע נפשות, רק אחד מסוגל לעבודה פּרוֹדוּקטיבית. אבל לא להיפך! ואנו מתקרבים כמעט ליחס הפוּך של משפּחות: חוץ מהזקנים והנכים, גם הילדים חולים וזקוקים לטיפוּל ממושך; האשה, עקרת הבית, אינה בקו־הבריאות וראש־המשפחה “הפּרוֹדוּקטיבי” היחיד מחפּש אפשרויות להשיג רשיון לסוכת גזוז, לשמירת־לילה ופרנסות קלות דומות; במקרים רבים עולים לארץ רק אנשים בודדים חולים או משפּחות שבניהן חולים ובלתי מסוגלים לשום עבודה.

דוגמאות אחדות. דוגמה ראשונה: צעיר, בן 20 בערך, חולה שחפת עוזב את ארץ מוצאו באמצע הטיפוּל הרפוּאי ועולה לארץ. הרופאים אמרו לו שם, כי אַקלימה של ארץ־ישראל נוח לחולי־שחפת… אגדה המתהלכת בתפוּצות שנים רבות ואי־אפשר היה לשרשה עד כה. אבל איפה הרופא במשרד העליה בארץ־מוצאו? האם בכלל קיימת אינסטיטוּציה כזאת בכל הארצות ובאיזו מידה היא פּעילה באמת? – צעיר זה פּונה אל רופא מיד עם בואו ארצה ומקבל ממנו מיד שלוש תעודות: א. שאינו מסוּגל לשרת בצבא; ב. שהוּא זקוּק לתוספת־מזון; ג. מסוּגל רק לעבודה קלה. ייתכן מאד, שאילו ידע הצעיר את המצב בארץ לאמיתו, היה מחכה עוד שנה־שנתיים והיה עולה אחר־כך כשהוּא בריא לגמרי.

לפנים, גם כאשר חולה כזה היה חבר ב“החלוץ” ורצה לעלות עם קבוצתו בת 30־20 איש – כולם צעירים ובריאים – לא ניתן לו לעלות בגלל מחלתו, עד שתהיה התחייבוּת מצד איזה קיבוץ בארץ או מצד קרובים, שיחזיקוּהוּ כל ימי מחלתו. אמנם, ידענו שהתחייבוּת כזאת אין לה ערך רב, אבל בכל־זאת היה זה בסופו של דבר חולה אחד בין 30־20 בריאים, מחוּנכים ומוּדרכים לחיי־עבודה. בימים ההם היו מעצורים, אבל בימינו אין כל מעצור. האיש עולה בחופש גמור – אך האם הוא גם נקלט בחיי הארץ? אז היתה אינסטנציה אחת – הסוכנוּת היהודית – שהחליטה מי ומי רשאי לעלות, הביאה את העולים לארץ והחזיקה את החולים שביניהם על חשבונה. היום התחלקה האחריות על שלושה גורמים בצורה כזו: הסוכנוּת מחליטה מי יעלה; ה“ג’וינט” מתחייב להחזיק את החולה ולטפּל בו – והמדינה מחזיקה ומטפּלת בו למעשה. רוב החולים אינם זקוּקים למוסד סגוּר והם מקבלים טיפּול אמבּולטורי – 80־70 אחוז מהם בקוּפת־חולים והשאר על חשבון משרד הסעד, הליגה למלחמה בשחפת ועוד. ואלה החולים הכרוניים – ורק בהם המדוּבר כאן – הזקוּקים לאישפּוּז, רק 30־20 אחוּז מהם מקבלים מיטה בבית־החולים והשאר צריכים לחכות חדשים ושנים – עד שעוברים 18 חודש ואז, לפי ה“ג’וינט”, אין האחריות לחולה חָלה עליו עוד. ומי יערוב לנו, שגם בנוגע לזקנים, עיורים וכיו“ב, המוּחזקים היום במוסדות מיוחדים של ה”ג’וינט" – לא יודיע ביום מן הימים שאין הוא אחראי להם עוד? מן הראוּי שהמוסדות יתאמוּ את הפּעוּלה ביניהם.

דוגמה שניה: איש לא־צעיר, חולה בשחפת־הריאות דוּ־צדדית, נכנס אל חדרי כדי לקבל את התעוּדות הדרוּשות לו. מיד, עם ההכרה הראשונה, הוא מספּר שבעצם לא היה מעולם ציוני ולֹא חָלם לעלות לארץ; הוּא נמצא בפאריס והתאמץ להשיג ויזה לארצות־הברית או לקנדה ורק כאשר סירבו לתת לו את הויזה לשם מפאת מחלתו, החליט לבוא לארץ. כאן אין “אַנטי־שמיים” כאלה, שיפריעו לחולה במחלה מדבקת להיכנס לארץ. בחתמי על תעוּדת מחלה לתוספת־מזון בשבילו – וזוהי חובתי האנוֹשית־אֶלמנטרית כלפּי כל חולה – שאלתי את עצמי, באיזו רשוּת אני גוזל, בעצם חתימת ידי, את כוס החלב או את הביצה מתינוֹק כדי למסרם לאיש, שרק בשגגה – ובודאי שלא מרצונו הטוב – עלה לארץ ובלי ספק ימצא לו בקרוב את הדרך חזרה מכאן. (מוּבן, כי המדוּבר בכל הדוגמאות הללו, בעולים מארצות שאין סכנת חיים נשקפת שם ליהוּדים).

דוגמה שלישית: חולה שחפת־הריאות משני הצדדים עם כמה מערות וחללים בריאה, בן חמישים ומעלה, נגוּע במחלה זו כמה שנים. גם הוא לא חלם ולא שאף לבוא לארץ, אלא שמשכורתו בקואופּרטיב אשר בו עבד לא הספיקה לו, לדבריו, ועסק “קצת” בהברחת סחורות. למזלו הרע נתפס והמשפּט שהיה צפוּי לו, עלוּל היה לפסוק לו שנת־מאסר אחת. מה עושה יהוּדי במצב כזה – הוא אורז את חפציו ויחד עם ריאותיו הנגוּעות במערות, הוא בא לארץ. השער פתוּח לפניו. האיש הזה יישאר בארץ, כי אינו יכול כבר לחזור, ויפּול למעמסה על הארץ ותושביה כל ימי חייו. ומדוע אָנוּ צריכים לשחרר את הארץ שבה נולד ועבד, ואת הקהילה היהוּדית שבה חי למעלה מחמישים שנה, ולשאת אותו על חשבוננו כאן במשך שנים על חשבון חולים אחרים, רק משוּם שהיה נאלץ לברוח משם, בגלל עבירה על חוּקי המדינה? ואם לעיר־מקלט היינו? האיש קיבל, כמוּבן, את כל התעודות הדרוּשות למזון וכו', ונוסף לכך עוד תעודה שהוא זקוּק לבית־חולים; ואני יודע, שבחתימתי על תעודה כזאת אני גוזל את המיטה מחולה אחר שיצא זה עתה מחדרי, החַי 25 שנה בארץ, חלה לא מזמן באופן רציני ומחכה כבר חדשים למיטה בבית־חולים ולא ישיג אותה מהר כל כך: כי אין הוא עולה חדש, אינו גר במעברה או בשער העליה. והלא ידוּעות עוּבדות, שמשפּחות או קהילות שולחות את זקניהם וחוליהם לארץ ובזה הן פּותרות את כל השאלות הסוציאליות שלהן, ואילו הזקנים והחולים שלנו כאן אין דואג להם. מתי ישיגוּ תושבי הארץ שוויון זכוּיות עִם העולִים החדשים?

ולא רק לחולים החיים אנו דואגים, אלא גם למתים. לדוגמה: חולה שחפת, בשלב האחרון של המחלה, בן 60, היודע את מצבו, מחליט לעלוֹת לארץ כדי למוּת בה, אם מסיבות דתיות ואם מנימוּק פּשוּט, שאלמנתוֹ הזקנה, והחולה גם היא, יימצא לה דואג. ואמנם, באניה הוּרע מאד מצבו של החולה ועם בואו לארץ הוּזעקה עזרה ראשונה וּמיד נשלח לבית־החולים, מקום שם נשאר עד יומו האחרון…

ואַל יבואוּ לטעון כנגדי בנימוּק סנטימנטלי, שאלה הם קרבנות ההיטלריזם… במקרים מסוימים זה נכון, ובודאי צריך להתחשב בהם; אבל במקרים רבים אין זה נכון כלל וּכלל…ודי לחכימא…לוּ היו לכל הפּחות סידורים מתאימים בארץ לקלוט חולים בהמונים כאלה! והרי ידוע כי אין סידוּרים כאלה ואינם יכולים להיוָצר תוך זמן קצר – אין בניינים, אין חמרי־בנין, אין ציוּד רפוּאי, אין תרוּפות במידה מספּקת ואין כוחות מספּיקים. והחולים מלאי טענות – ובצדק! – ושואלים מדוּע הביאוּ אותם הנה, כאשר אין אפשרוּת קליטה הוגנת בשבילם. ה“ג’וינט” יכול היה ביתר הצלחה ובפחות הוצאות לדאוג לאנשים אלה בארצות־מוצאם, לכל הפּחות עד שהמדינה הצעירה תתבסס במקצת.

דרוּשה רביזיה של שיטה־לא־שיטה זו, שאינה טובה לארץ וגם לא לחולים עצמם.

1952

בחוּגי הרופאים מתאוננים על כך שהמפלגות – חוּץ מאחת – לא הכניסוּ רופאים ברשימות המועמדים לכנסת השניה. טענה זו אינה נראית לי חשוּבה, כי הכנסת אינה מורכבת מבעלי מקצוע שונים ואין עושים חשבון כמה מהנדסים, כמה עורכי דין או כמה מורים נכנסו לכנסת. לא חשוּב היחס של הישוב לרופא, – אבל חשוּב מאד יחס הישוּב לרפוּאה או יותר נכון לבריאות.

אלה העוסקים זמן רב בארץ בעניני רפוּאה ובריאוּת יודעים עד כמה אוהב הקהל שלנו רופאים ורפוּאה ואינו מכיר בערכה של בריאוּת העם. מכאן הזלזוּל של הקהל בכללוֹ ושל כל פּרט בבעיות בריאוּת – מהן חמוּרות ביותר – כל זמן שאין הדבר נוגע לגוּפו ולחייו.

כל המפלגות הכינו לקראת הבחירות מצעים ארוכים הנוגעים לכל בעיות הישוּב וּהמדינה (וְהמדינה, הערת פב"י) משרוך נעל ועד למכונה חקלאית. הבה ונראה באיזו תכנית בריאוּת הופיעו המפלגות השונות! – מפא“י כתבה במצע שלה שתי שורות וחצי השוּרה בזו הלשון: “לרפא כל חולי העם. המפלגה תדאג לבסוסו ולשכלוּלו של שרות הרפוּאה הצבורית בכל שטחי התברואה, ריפּוּי המחלות ומניעתן ותחתור לקראת הגשמת העיקרוֹן: כל שירוּתי הבריאוּת לכל הזקוּקים להם”. נקודה וחסל. זו היא תכנית הבריאות של המפלגה הגדולה בישוב המייצגת את כל הישוּב העובד ואשר הוטל עליה התפקיד ההיסטורי להקים את המדינה החדשה. כמה כללית וכמה סתומה היא הצהרה זו. וקהל הבוחרים מכל המפלגות הוא כה אדיש לבעיות חיוּניות מאד של הבריאוּת, שלא שאל אפילוּ איך חושבת מפלגה זו או אחרת “לרפא כל חולי העם”. ישבה ועדה ממשלתית בינמשרדית שנה ומעלה ודנה והתעמקה בפרוגרמת בריאוּת וביטוּח סוציאלי. בלי קושי יכלה כל מפלגה לשאוב מלוא חפניים מדו”ח המפורט של יו"ר הועדה ולהכין פרוגרמה חשובה ורצינית. שוּם מפלגה לא עשתה זאת.

האם באמת אין הבעיות הללו מענינות את הקהל ואינן נוגעות לכל אחד מהישוּב? והרי הבעיות חשוּבוֹת מאד.

א) אשפוּז. בשנה האחרונה נכנסו לארץ למעלה ממאתיים אלף עולים חדשים ויחד עם הלידות נוספוּ כרבע מיליון איש. לפי הנורמה המינימלית דרושות בארץ, שאוכלוסיה יציבים, 5 מיטות בבתי־חולים כלליים לכל אלף נפשות. רבע מיליון איש זקוּקים בארץ יציבת אוכלוסים ל־1250 מיטות. בארץ של עליה ושל שיכונים במעברות, בצריפונים ואהלים ופחונים ועוד; בארץ של עליה של חולים, תשוּשים נכים וזקנים דרוּש מינינוּם (צ“ל: מינימום. הערת פב”י) של עוד 1500־1800 מיטות בבתי־חולים ציבוריים כלליים. למעשה לא נוספו אלא כמה עשרות מיטות. קופ“ח העושה את כל המאמצים כדי לספּק תוספת של מיטות לבתי־החולים הקיימים ולהקים פּה ושם בי”ח חדש, נתקלת בכל פּעם בקשיים גדולים בהשגת חמרים, כי לא הכירוּ בעדיפוּת שלה כלפי בנינים אחרים – פּרטיים וחצי פּרטיים; עירית ת“א פּתחה מוסד חדש, בעיקר בכספי הממשלה, ובאותו זמן סגרה מחלקות בבנין הישן. לא שמענו על פעילוּת של מוסדות ציבוּריים אחרים. בעוד שנה יגדל הישוב עוד ברבע מיליון נפש ושוב יחסרו 1500־1800 מיטות ואין נשקף כל סיכוי לתוספת מספר ניכר של מיטות גם במשך השנה הבאה. בשנתיים אלו יהיה לנו, איפוא, גרעון של למעלה משלושת אלפים מיטות כלליות, מלבד הגרעון מהשנים הקודמות. האם אין הבּוֹחר זכּאי ומחוּיב לשאול את ראשי המפלגות, את דַבָּרֵי הישוּב, את הכּנסת ואת הממשלה, איך תיפּתר שאלה זו, ולוּ גם פּתרון חלקי? מכריזים פּרסים על ריבוּי לידות – ומיטה ליולדת אָין. על כל שלוש יולדות הזקוּקות למיטה במחלקת יולדות בבי”ח, מקבלת רק אחת את המיטה. בתנאי־דיוּר נורמליים אין זה אסון כלל, אבל בצפיפוּת הקיימת בערים ובמושבות ובמצב הדיוּר במחנות ובמעברות דרוש אשפוז ליולדות כמעט מאה אחוז. – הקהל רועש ושואג – בצדק! – אם תמוּתת התינוקות עולה – ואין מיטה לתינוק חולה. אחוז עצום של העולים הם תשושי־כוח, חולים או חולניים; רבבות מתגוללים בצריפים, אהלים ופחונים בצפיפות גדולה ובתנאים סניטריים חמוּרים ואין מיטה לחולה. כמה פעמים ישבו ראשי הסוכנוּת והממשלה לדון בבעיה חמוּרה זו?

ב) בעית השחפת. הרבה דובר ונכתב על נושא זה – והענין לא זז, וממילא הורע המצב. עמדנו לפני שנה בגרעון של 1500־2000 מיטות לחולי שחפת. רבע מיליון הנפשות אשר נוספוּ לנוּ השנה דורשות מינימוּם עוד 1200 מיטות ובס“ה נוספו השנה בכל המוסדות יחד – של הממשלה, של מלב”ן ושל קופ“ח – למעלה משלוש מאות מיטות. שאלוּ את הרופאים המטפלים בחולי שחפת ויספרו לכם, שלעומת כל חולה אשר הם מצליחים להכניס לבית־חולים, באים במקומו שלושה מועמדים חדשים הזקוקים לאשפּוּז ולעתים קרובות לאשפּוּז דחוף! ואני שואל: אם אשה צעירה בת 21 שנה, חולת־שחפת בסטדיוּם מפוּתח, עם מערות משני הצדדים, מַפרישה חיידקי־שחפת והיא בהריון – אם אשה זו מחכה שבועות וחדשים – והמיטה איננה; אם עולה ממעברה, הגר עם 6 ילדים באוהל אחד, מַפריש חיידקים, מחכה 3 חדשים למיטה בבי”ח – והמיטה איננה על אף הדרישות והלחץ מצדדים שונים; אם מלצר חולה שחפת מפריש חיידקים, רשוּם חדשים בתור לבי“ח ואין משיגים בשבילו את המיטה והוּא ממשיך בעבודה במקצועו – כלום אין כל זה מעניין את הציבור כלל וכלל, לטובת החולים ולטובת עצמו? האם אין חלה כל אחריות על הישוב, המדינה, הסוכנות ומלב”ן למצב זה ההולך ומחמיר מיום ליום? והנה עוד עובדה חמורה: במשך קרוב לשלוש שנים היה קיים סידור, שכל העולים הובאו לשער העליה או לעתלית, שם עמד מנגנון רפוּאי מסועף של הממשלה וקופ“ח, אשר בדק את העולים למחלות שחפת, מחלות מין, מחלות לב, מחלות מדבקות של העור, וגרענת. היו אמנם ליקוּיים גדולים בארגון, אבל לכל הפחות ידענו קצת על המצב, והעיקר העולה החדש ידע את מצבו ויכול היה להתרפּא. מזה חדשים אחדים מובאים חלק גדול של העולים מהאניה או המטוס ישר למעברה או לישוּב החדש בלי כל בדיקה! כל ארצות תבל – גם המפגרות ביותר – מקפידות על קרנטינה של כל הנכנסים לארץ ומוציאות על זה מיליונים, כדי למנוע מגיפות. ובישראל – ארץ עליה שאין דוגמתה – עליה של חוֹלים מכל הסוּגים – ויתרוּ על סידוּר קרנטינה וּמסַכּנים ע”י כך את העוֹלה ואת התוֹשב הותיק! מספּר האינפקציות החדשות בשחפת בין התינוקות והילדים מבין העולים והישוב גם יחד הולך וגדל מחודש לחודש. אנחנוּ מתקרבים למצב, שהשחפת תהיה מחלה אֶנדמית בארץ כמו דיזנטריה וכו'. עוד שנים אחדות ונתפרסם בכל העולם כארץ שחפנית! האם אין לישוב כל ענין בבעיה החמורה הזאת? ושוב: מתי דנו בממשלה על נושא זה, אשר טמונות בו סכנות למכביר! ג) בעית החולה הכרוני והנכה. בכל בתי החולים הציבוּריים בארץ אין אף מיטה אחת לחולה כרוני ולנכה חוץ מכמה עשרות מיטות בבית פינסטון. מספר החולים הכרוניים והנכים מגיע לאלפים. משפחה אשר למזלה הרע יש בה חולה אחד כזה הזקוּק לעזרת אחרים, הולכת ונהרסת כולה מבחינה כלכלית, מבחינה בריאותית וגם מבחינה חברתית־משפחתית, נאלצת להחזיק חולה כזה בבית במשך שנים ומגיעה לבסוף להרס. הנשמע כדבר הזה שארץ המתיימרת להיחשב בין הנאורות לא יהיה בה אף מוסד ממשלתי אחד לסידור חולים אומללים כאלה? והיתה התחלה קלה בבי"ח ממשלתי קטן בן 50 מיטות – וגם זה בוטל!

פרצה אצלנוּ אפידמיה גדולה של שיתוּק הילדים. מה היא דאגת הממשלה והעיריות לטיפוּל במקרים המשותקים כדי להציל תינוקות אלה מנכוּת? נגד מגיפת שיתוּק־הילדים אנוּ עומדים עדיין מחוּסרי אוֹנים, אבל להצלת ילדים אלה מנכוּת יש ויש בכוחה של הרפוּאה המודרנית לעשות גדולות. ד) קשה לתאר את המצב הירוּד מאד בתנאים הסניטריים־ההיגייניים במעברות ובהתישבות החדשה. עדיין לא חדרה ההכרה בישוּב, שאנו חיים על הר־געש ובכל יום עלוּלות לפרוץ מגיפות קשות בתנאים שבהם חיים העולים החדשים במעברות ובהתישבוּת החדשה, בעיר ובכפר, המסכּנים את העולה ואת התושב גם יחד. האם נסדר בתי ספר וגני ילדים מיוּחדים בשביל ילדי העולים אשר רבים מהם נגוּעים במחלות עור מדבקות ובגרענת? האם זו תהיה צוּרת קליטת העליה? או עלינוּ לדאוג להבראת העולה וילדיו ולמזג אותם עם כל חלקי הישוּב? ה) כלום התענין הציבוּר, לפני הבחירות ואחריהן, מה הוא המצב באספקת רפואות ותכשירי רפואה חיוּניים? הקהל הרחב חוזר ולומד כל יום, מה הוּא המחיר של ביצה ושל בשר בשוּק השחור, ההתענין כמה משלם חולה במקרה דחוף בעד גראם סטרפטומיצין או אורומיצין בשוק השחור? ומה גורלו של חולה בלתי מבוטח באחת מקופות החולים, כאשר יחלה פתאום גם במחלה לא כל כך קשה – כמה עליו לשלם בעד ביקור רופא ביום או בלילה, בעד ניתוּח, לידה, תרופה וכו'? ומעל לכל – קיימת בעיה חמוּרה כּוֹללת – בעיית הרפוּאה הציבוּרית בארץ – זה הנכס היקר אשר יכולנוּ להתפּאר בו במשך תקוּפה ארוכּה וכעת הוּא נהרס והולך, שלב אחרי שלב, בסיוּע הסתדרוּיות ומפלגות חשוּבות ובעזרת מוסדות ממשלתיים.

עלינוּ לדרוש מהממשלה, מהכנסת ומועדוֹתיה המַתאימות להיכּנס בעבי הקורה, לחקור את המצב ולהציע הצעות לתיקון, מהיר, כי בנפש היישוב הוּא.

1951