שער ראשון: הרפואה והציבור

מאת

יוסף מאיר

---

הגורמים להתפשטות השחפת בארץ

מאת

יוסף מאיר

מה הן צורות השחפת בארץ־ישראל?

השחפת המהירה לוֹבשת צוּרה של מחלה חריפה, כמו טיפוּס וכד‘. החולים הם לרוב אנשים, שלא חָלוּ בה מימיהם ולא קיימוּ מַגע עם חולי־שחפת ומשוּם כך לא רכשוּ לעצמם כל חיסוּן כנגדה והיא מַפּילה בהם חללים לרוב. אלה היוּ, בעיקר, אנשי־כפר שגוּיסוּ לצבא ובקסרקטין באוּ בקשר עם חולי שחפת, או אנשים בעלי אוֹרח־חיים פּרימיטיבי (השחפת היא “מחלת התרבות”!) כמו הפּראים הלוֹקים, על־ידי המגע עם כובשיהם האירוֹפּים, במחלות התרבוּת: שחפת, עגבת, מוֹרפיניזם, חשיש וכו’. במקרים כאלה מַהלך־המחלה הוּא בדומה לטיפוּס, ולפעמים גם קשה להבדילה מהטיפוּס והיא נמשכת חדשים אחדים ומסתיימת על־פּי־הרוב במוות. צורה זו נדירה בארץ. אין היא שכיחה גם בקרב היהודים בגולה, המחוּסנים, כרגיל, בפני השחפת.

הצורה השכיחה, המהלך הכרוני של המחלה, שהתפּתחוּתה היא: הילד מקבל את האינפקציה עוד בקטנוּתו. לרוב האינפקציה אינה קשה ביותר, אינה מאַסיבית. הוא נחלה בטוּבּרקולוזיס של הבלוטות על יד שער־הריאה. אם הילד אינו חי בתנאים קשים, נשארת האינפקציה מאוּתרת בשטח הבלוטות האלו או מתפּשטת על בלוטות אחרות (בלוטות הצואר). לפעמים חודרים חיידקים בודדים לתוך הדם ומשתכּנים במרוחק מן הריאה – בעור, בקרומי־העין וכד'. במה דברים אמורים, כשחדירת החיידקים היא אטית ובכמוּת קטנה; שאם לא כן – כלומר: אם האינפקציה היא מאסיבית, חולה הילד בצורה החריפה של דלקת קרומי־המוח – צורות מסוּכנות מאד הנגרמות כמעט תמיד במוות. אבל צורות אלו הן נדירות גם אצל הילד וברוב המכריע של המקרים הוא מתגבר על המחלה ומבריא. במצב כזה נמצאים כמעט כל האנשים, לאמור: 90 אחוּז מהם עברוּ את הסטדיוּם של האינפקציה הקלה, התגבּרוּ עליה והחלימוּ.

ברם, בהרבה מקרים הבראה זו היא רק מדוּמה. במוּבן האַנטומי עוד קיימת האינפקציה בגוּף האדם, פּירוּש הדבר: שהחיידקים אשר חדרו לתוך איזו בלוטה, אמנם נסתגרו בתוכה, ולפעמים חודרים אחדים מהם לתוך כלי הלימפה והדם – נסתגרו אבל לא מתוּ. הם ממשיכים עבודה מאוּמצת, על־ידי רעב, הרפתקאות ועוד) והם מתגברים, שיווּי־המשקל של הגוּף מוּפרע, החיידקים גוברים על הגוּף והאיש נחלה, לרוב בצוּרה של שחפת הריאוֹת. במקרה זה המחלה נגרמה על־ידי אינפקציה עצמית, כלומר: החולה לא נוּגע באינפקציה מבחוץ, מאיש אחר, אלא נדבק מחיידקי־עצמו, שהיו רדוּמים בגוּפו במשך שנים וּבבוא הזמן עברו מהבּלוטה אל תוך הריאה.

חוץ מזה יש, כמובן, גם אינפקציה מבחוץ, על־ידי נשימת החיידקים של שחפני. אבל גם כאן לפנינו אינפקציה שניה; את הראשונה קיבל כבר בילדוּתו. מחד גיסא יש בעובדה זו משום יתרון גדול: החיידקים משתכּנים בגוף, שיש בו כבר חיסוּן ידוע; ומאידך גיסא – יש גם משום חסרון בדבר, שהחיידקי־החוּץ מצטרפים לאלה הנמצאים כבר בגוּף והמחלה נעשית יותר קשה. הכל תלוּי בתנאים שבהם חי האיש בזמן האינפקציה.

בארצנו שולטים שני הטיפּּוּסים של ההתדבקות: גם האינפקציה העצמית וגם זו הבאה מן החוּץ.

הצורה הראשונה אינה ידועה כל כך בקהל ומזניחים אותה לגמרי. יש אנשים החשים בריאותיהם רבות בשנים. כמעט תמיד הם חולים, אבל מחלתם קלה. אלה הם האנשים החשים בחוד הריאה, פּליבריטיס, יבש או עם מים, הגוֹרם לכאבים בגב ובחזה. במשך שנים יש להם חום נמוּך 37⁰–37,2⁰–37,5⁰. הם אנשים רגישים, עצבניים, תאבונם אינו רב. החולה עובר גיל ידוע, הקאַטאַר של חוד הריאה מתיישן והפּצע מגליד, אלה הם האנשים שכולם מכירים אותם כ“חולי־ריאות”. ולהיפך, אנשים שהיו תמיד בריאים, עבדו כל עבודה קשה אך חיוּ חיים בלתי־מסוּדרים עד שהמחלה תקפה אותם לזמן קצר. דומה, שהאיש חלה באינפלוּאֶנצה או טיפוּס קל אחרי כן אינם מרגישים כמעט ולא כלום, מלבד מעט חולשה, שעוּל קל, לפעמים חום נמוך ולפעמים גם ללא חום. גם החולה וגם הרופא זוקפים את מצבו על חשבון ה“אינפלוּאֶנצה” או ה“טיפוּס”. וּּבינתיים מתפתחת אצלם שחפת קשה, המתפשטת על־פּני שטחים גדולים של הריאה עם התפוררות של המוקדים השחפניים והתהווּת מערות גדולות, מבלי שהחולה ידע מה גדולה הסכנה שבה הוא נמצא ובלי שהרופא יוכל לקבוע את האַבחנה בזמן הדרוש. הרפואה המודרנית גילתה את הצורה הזאת ומצאה גם שיטות ריפוּי שעוזרות במקרים רבים; היא למדה להכיר שה“אינפלוּאֶנצה” החשודה הזאת היא הרבה יותר מסוּכנת מ“קאַטאַר־חוֹד־הריאה” המפורסם, שכל כך פּחדו מפּניו. אין ברצוני להקל בו ראש – שהרי גם הוא יכול להיהפך לפעמים לצורה קשה של מחלת־ריאות – ואין להסיק מדברי, שכאילו כל אינפלוּאֶנצה או כל שיעוּל של איש בריא הם בחזקת שחפת. מַטרת הדברים האלה להרגיע את מאות ואלפי האנשים המהלכים עם חוד הריאה שלהם ואינם מעיזים לפתח את עבודתם וליהנות מן החיים מתוך פחד, שהוא לפעמים מוגזם; ומצד שני – לעורר את תשומת לב האנשים על הצורה החשאית של השחפת אשר קביעת האַבחנה בזמן היא בבחינת הצלת־נפשות ממש.

גם הצורה הנסתרת של המחלה יכולה להיגרם על־ידי אינפקציה פנימית או חיצונית. מן הראוי לייחס תמיד חשיבוּת רבה לתנאים החיצוניים של האדם העשוּי לחלות במחלה זו.

מה הם הגורמים המביאים לידי התלקחוּת המחלה בגוּף האדם? – בשורה ראשונה יש לחשוב את תנאי האקלים ותנאי העבודה והכלכלה. החמסינים הארצישראליים ממלאים כאן תפקיד חשוב. לא פעם אנו רואים את הרעת מצב החולים בימי החמסין. בימים אלה גם פּורצים שטפי הדם מן הריאה. השפּעת החמסינים יכולה להיות במישרין – גירוּי האויר החם והיבש של כלי הנשימה – וגם עקיפה – החלשת הגוּף כוּלו. בהתפּתחוּת שחפת־הריאות, החמסין בארץ הוּא גורם חשוּב כמו ההצטננוּת בחוּץ־לארץ; גם קרני השמש בימי קיץ רגילים עלולות להזיק הרבה. מפני החמסינים קשה להיזהר, אף כי במידה ידוּעה אפשר להימנע מהשפּעתם על־ידי ההסתגרוּת בחדר שאוירו רטוב (על־ידי שפיכת מים על הרצפה), ואילו מקרני השמש קל יותר להיזהר.

כל חוּלשת־הגוּף עלוּלה לגרום אחריה התלקחוּת המחלה. כל התנאים המביאים לידי חוּלשה כללית, כמו כלכלה גרועה או עבודה קשה או מחלות חריפות, מחלישים את הגוּף כנגד הארס שנמצא בתוכו וּמסַגל אותו לקליטה מהירה יותר של אינפקציה מן החוּץ.

מכאן תתברר ההופעה השכיחה מאד של התפּתחוּת המחלה אצל הפועל. העולה החדש שבא ארצה נפגש כאן במשך השנים הראשונות בכל התנאים הגרוּעים שתוארוּ לעיל: ההסתגלוּת לעבוֹדה, עצם העבודה הקשה, בשמש, חמסינים, הכלכלה הגרועה, המחלות החריפות שעוברות עליו – טיפוּס, דיזנטריה קדחת ואפילוּ הפּפטצ’י שכל כך מזלזלים בה. הייפלא, שרבים באופן יחסי הם הקרבנות בין האנשים הצעירים האלה? אַל נשכח שבגיל צעיר רגיש האדם מאד כלפּי השחפת. שמירה מפּני מחלות חריפות, כלכלה טובה, טעימה ומזינה, תנאי־עבודה נוֹרמַליים, זהירות מפני השמש וּבימי החמסין, הבראה מהירה ודחופה בתקוּפת חולשה כללית ואחרי מחלות חריפות – אלה הם האמצעים לשמירה מפּני התפּתחוּת השחפת.

עם זה אַל יחשוב הפּוֹעל הותיק, כי מוּתר לו להקל; גם עליו משפּיעים התנאים האלה, אם גם לא באותה המידה שהם משפּיעים על העולה החדש. לו יש עוד מינוּס אחד – גוּפו נחלש כבר במשך השנים הרבות של עבודה בארץ.

מה הם הגורמים להתפּשטות המחלה? אחד הגורמים העיקריים הוא חוסר בידוּדו הגמור של החולה המפרייש חיידקים, כלומר: חוסר אַשפּזת חולי השחפת. אין צורך להרבות הסברה, עד כמה החולה עלול להפיץ את המחלה בן בני־ביתו, קרוביו ומכיריו, במסעדה וברחוב ובקולנוע ובכל הזדמנּת אחרת. אמנם, לא כל שיעוּל מַדבּיק, ולא כל נשימת חיידקים אחדים גורמת לידי מחלה, שאלמלי כן יכול היה חולה אחד להדביק מאות אנשים. אבל המגע התמידי עם החולה עלול תמיד לסַכּן את קרובי החולה. היישוב העברי טרם למד להכיר את הסכנה הגדולה המרחפת עליו מצד אויב זה.

דירה צפוּפה היא אחד הגורמים החשובים ביותר להפצת המחלה. סטטיסטיקוּת גדולות לימדוּנוּ לדעת, שבאופן יחסי, עם הטבת תנאי הדירה בין שכבות העם, התחלואה בשחפת והתמותה ממנה פּוחתת והולכת. אמנם, דירה מרוּוחה פּירוּשה גם שכר־עבודה גדול יותר, רמת־חיים גבוהה יותר, כלכלה טובה וכו' – שגם הם מפחיתים את התחלוּאה, אבל עצם הדירה הצפוּפה הוּא קרקע נוח להתפּתחוּת מחלה זו. הֶֶרגלים בלתי־היגייניים כמו: יריקה על הרצפה, נשיקת ילדים, אבק וחוסר נקיון בכלל, גם הם גורמים להפצת המחלה. בבתי־חרושת ובמקומות־עבודה אחרים יש להקפּיד על תנאים סַניטריים מַתאימים, ביחּוד באותם המקצועות שבסביבתם הרבה אבק (פּועלי הנקיון וכו'). גם ההיגיינה בבתי־הספר ובגנים, נקיון החלב וכו' טעוּנים השגחה מעוּלה.

ביחוד רגישים כלפּי אינפקציה הילד והנוער, והם זקוּקים לשמירה קפּדנית ולהרחקתם ממקום זיהוּם זה. יש להתפּלא, שהיישוּב הצעיר, השומר בדרך כלל על הילד כעל בּבת־עינו, טרם למד להגן על תינוקות־דבית־רבּן, הנמצאים במשפּחות נגוּעות בשחפת, ולהקים מוסדות מיוחדים בשביל ילדים כאלה.

כמו בכל מחלה מדבקת, כן גם בשחפת דרוּשים פּרוֹפילקסה אישית (תנאי־דירה טובים, עבודה מתאימה, כלכלה, קרני־שמש ועוד), וגם פּרופילקסה ציבורית (אַשפּזת החולים המדביקים, מוסדות־ילדים, נקיון כללי, השגחה על בתי־החרושת, בתי־ספר, חנויות, מסעדות וכו'). הא בהא תליא, ואין לתאר אחד בלעדי השני. כמה אנחנוּ רחוקים משני הדברים גם יחד! ואַל נשכח, שהדאגה לחולה היא גם הפּרופילקסה הטובה ביותר לבריא.

1932

---

שינויים במהלך הזיהום בשחפת

מאת

יוסף מאיר

אם כי ריפוייה של השחפת בימינו התקדם במידה רבה מאד, עדיין רחוקים אנו מפתרון בעית השחפת, הן מבחינה אינדיבידואלית והן מבחינה ציבוּרית. אָכן, בארבעים השנים האחרונות חלה ירידה רבה בשיעור התמוּתה משחפת – ממאתים מקרי מוות בשנה על כל מאה אלף תושבים ירדה התמותה עד ל ־ 50 מקרים, ואפילו עד ל־34 (בדניה); גם האפשרות של אינפקציה בשחפת פחתה בהרבה ע“י גילוי מוקדם של חולי השחפת, המפרישים חידקים – בעזרת שכלול האיבחוּן (דיאַגנוסטיקה), שימוש מורחב בבדיקות רנטגן, רדיוגרפיה (במכשיר המיינוגראף) המונית, וכן תודות לפעולות החברות הצבוריות למלחמה בשחפת ושאר מוסדות בריאוּת, ריפוי פעיל מוקדם וכיו”ב.

ואעפי"כ ולמרות כל אלה עדיין מתים משחפת במלוא העולם כ־3–5 מיליון איש מדי שנה; ועדיין כל מקרה מות שלישי אצל נשים בגיל 15–24 – מקורו בשחפת, וכן עודנה מרובה התמותה משחפת אצל גברים בני 40–50 שנה. (אגב, טעוּת רבים היא הסברה, שגיל זה שבין 40 ל־50 נטוּל סכּנה הוּא לגבי השחפת; הנכון הּא רק שההידבקוּת בשחפת נדירה מאד בגיל המדובר, בעוד שהחלייה בשחפת והתמותה– נפרצות למדי). ואם בכל העולם כך – בארצנו על אחת כמה. וזאת בשל הגורמים דלהלן:

א) כל ארץ הקולטת הגירה, ואפילו תנאיה אידיאליים וכלילי־השלמוּת – מרובה בתוכה סכנת התפשטוּת מחלות מידבקות. ואי־ארץ בעולם שנתנסתה כארץ ישראל בנסיונות וביסורים כה קשים של העפלה, הברחת גבוּלות, טלטוּלי תלאות דרך, מחנות השמדה והסגר, למן דכאוּ ועד קפריסין ועד פּופּנדורף – דף ההעפלה והמאבק האחרון של “יציאת אירופה תש”ז"?…

ב) גורם שני חשוב לעניננו הם חבלי ההסתגלוּת לעבודה גופנית קשה ולאקלים שלנו.

ג) רגישות מיוחדת למהלך השחפת אצל אחינו מעדות המזרח.

ד) תנאים סניטריים לקוּיים בעיר ובכפר; העדר פיקוח היגייני־ציבורי במסעדות וכדומה.

ה) תנאי שיכוּן גרועים.

ו) הגיל הצעיר בממוצע של רוב מנין הישוב העברי והעולים החדשים.

מה מצב הדברים כיום הזה ואילו הן בעיותיו?

עם ירידת התמותה והאפשרוּת להידבקות בשחפת חלה תזוזה מסויימת בגיל ההידבקוּת ואוּלי גם באופן מהלך המחלה. בשטח זה נתוּנות רוב ארצות־התרבות בשלבי מעבר: בעוד שלפני כמה עשרות שנים הראו 89% מכל המבוגרים שלמעלה מגיל 18 תגובה חיובית לטוּבּרקוּלין (היינו שעברו את האינפקציה הראשונה בשחפת), הרי בכמה וכמה ארצות ירד שיעור זה עד 30–40 אחוז. הווה אומר שגיל ההידבקוּת בשחפת זז מתקופת הילדות לתקוּפת הבגרוּת. נמצאנו למדים שהמבוגר צפוּי כיום לסכנת אינפקציה חדשה יותר מאשר לפני כמה עשרות שנים, מאחר שלא רכש לעצמו בגיל רך את החיסון הטבעי שמנחילה אז ההידברות בשחפת.

מצב זה כמוהו כמו בכמה מחלות מידבקות אחרות. לדוגמה, יהודי מזרח אירופה היו במידה ידועה מחוסנים בפני שורת מחלות מידבקות כגון טיפוס־הבהרות, טיפוס הבטן וכו', משום שע"י אינפקציות סמוּיות או גלוּיות בילדוּתם רכשוּ לעצמם חיסוּן בפני מחלות אלוּ – ומשחלו בן היה מהלך מחלתם קל יותר.

אנו חיים בתקופה של פיקוח מוגבר על התינוק והילד, בתקופה שבה “המבוגר משלם” – אם ניתן לומר כך – בעד בריאות הילד. כתוצאה מזה התפתחה בשנים האחרונות שיטת החיסוְן המלאכותי בפני מחלות מידבקות ע“י הזרקת תרכיבים שונים – כנגד טיפוס־הבהרות, טיפוס הבטן, דיפתריה וכו'. הנה כי כן, החיסוּן המלאכותי תופס יותר ויותר את מקומו של החיסון הטבעי – עד שהמחלות הנידונות תחלופנה כליל. ולא מקרה הוא, כנראה, שבזמן האחרון, עלתה שוב ברוב הארצות שאלת החיסון בפני שחפת ע”י תרכיב חיידקי שחפת שנוטריקון שלו הוא ב.צ. ג. B.C.G. בקשר לכך מתגלה בשנים האחרונות תופעה חשובה ומענינת – ריבוי מקרי הידבקות בשחפת בחוג המשפּחה. בשעה שנתגלה מקרה שחפת “פּתוחה” במשפּחה היינו רגילים, במשך שינם רבות, לבדוק בדיקה מדוקדקת את הילדים, ועפ“י רוב הזנחנוּ את בני המשפּחה המבוגרים הבריאים, היות והידבקות בעל מאשתו ולהיפך היתה מן הנדירות, שהרי רכשו לעצמם חיסון טבעי מלכתחילה, ואילו מן הנסיון שבידינו בארץ – וכן מתצפיות בחו”ל – אנו למדים שמקרי הדבקה של בני משפּחה מבוגרים הם כיום תופעות שכיחות יותר. לדוגמה: לפנים משנישאה בחורה צעירה לאיש נגוּע שחפת “פּתוחה”, הרי סכנת ההידבקות היתה מעיקרה פחותה, משום שהיתה טוברקוּלין־חיוּבית, רוצה לומר שהיתה בעלת חיסון טבעי מסוּיים, שהנחילה לה אינפקציה בילדותה. כיום רק 30–40 אחוז מן הבריות בגיל זה הם טוּברקולין־חיוּביים, ואילו השאר הם טוּברקוּלין־שליליים, לאמור – עלולים להידבק הידבקות ראשונה בשחפת. מכאן חשיבותה הגדולה של בדיקת כל בני זוג צעירים קודם נישואיהם.

היוצא מדברינו הוא – ויהא הדבר פרדוכסאלי כאשר יהא – שדוקא בימינו נודעת לבדיקה זאת יתר חשיבות מאשר בימים מקדם. וכאן מקום להדגיש, שבשטח זה נמצאנו מפגרים לעומת כל מקום אחר שהוּא.

עוד תופעה מענינת: בגיל הילדות לוֹקֶה אחוז מסויים באינפקציה זו שמקורה בחידק הבקר Typus Bovinus – מחלב ותוצרת־חלב בלתי מפוּסטרים. הידבקות זו אינה באה, איפוא אלא דרך המעיים; חידק־הבקר גורם לתחלואה קלה יותר – ברובה שחפת שמחוץ לריאה – והיינוּ: שחפת העצמות והפרקים וכו'. בעוד שהחיסון הנרכש ממנו הוא מלא, כמוהו כהידבקוּת מחיידק של אדם Typus Humanus. בכמה ארצות וביחוד באמריקה ביערו מכל הרפתות את הבקר נגוע השחפת, וכתוצאה מזה חלה ההדבקה בשחפת בגיל מאוחר יותר – לפי שבטלה שם האינפקציה מחלב מחיידק־הבּקר בגיל הילדוּת – והיינוּ, ע"י חיידק חריף יותר – חיידק האדם.

ושוּב אנוּ עומדים בשלב־מעבר: שחפת־האדם עשוּיה לדחוק רגלי שחפת־הבקר, ומַהלך המחלה הזאת עלוּל להחמיר יותר. הרופאים בסקנדינאביה קובעים, שמַהלכה החריף של המחלה, הגורם למוות מהיר, נעשה באופן בלתי צפוּי – שכיח יותר אצל מבוּגרים ונוער טוברקולין־שליליים.

ואמנם בשעת ביקוּרי במוסדות לנגוּעי שחפת בשבדיה, מקום שם שהוּ פּליטות יהודיות מהמחנות (בעיקר מברגן־בלזן), סיפרו לי הרופאים שבהגיען לכאן נמצאו הללו במצב חמוּר, שנשים שבדיות, למשל, לא היוּ מחלימות ממנוּ; ואילו החולות היהודיות החלימו יפה – וזאת בזכות החיסון הטבעי שרכשוּ לעצמן בילדותן.

הספרות המקצועית מרבה לדוּן בתופעה שנתגלתה בזמן האחרון בקרב הפרסונל הרפואי – רופאים ובפרט אחיות – והיא: ריבוּי מקרי אינפקציה שחפתית ראשונה, ושוב מהטעם הנ"ל, שגיל ההידבקות הראשונה “התקדם” מתקוּפת־הילדות לגיל שלאחר 18 שנה.

המסקנות הברורות שעליו להסיק מכל האמור הן, איפוא:

א) יש להגביר את הפרופילקסה ולקדם את פני הרעה ע"י פיקוח יתר על האדם המתבגר והמבוּגר כאחד;

ב) יש להמריץ את החיסון הפעיל המלאכותי ע"י הזרקת ב.צ.ג.

1947

---

חולי שחפת מה יהיה גזר דינם?

מאת

יוסף מאיר

עם קום המדינה היו בכל הארץ 700 מיטות, בערך, לחולי שחפת ולפי חישובים זהירים חסרו כבר אז כ־800 מיטות, למילוי מיכסת־המיטות המינימלית הדרושה. מאָז נכנסו לארץ כחצי מיליון איש.

לפי הבדיקות ההמוניות שנעשו ע“י קופ”ח לכל העולים, מצאוּ על כל מאה איש בתקוּפות השונות 0,8–0,2 אחוּז חולי שחפת פּעילה לאמור: על כל אלף איש נכנסוּ 2–8 חולי שחפת, הזקוּקים לטיפול והשגחה בבי"ח.

אם ננקוט שיעור של 5 לאלף כממוצע – וזו הערכה מינימלית, היינוּ צריכים, בשביל להכניס ארצה חצי מיליון עולים, להכין 2500 מיטות לחולי שחפת; ואם נוסיף על זה את הגרעוֹן של 800 מיטות מלפני קום המדינה נגיע לצריכה של 3300 מיטות. הבאנוּ במנין רק את אלה העולים חולי־השחפת הזקוקים למיטה בבי"ח מיד עם בואם, אבל מצויים עוד, בשיעור גדול פי ששה: מינימום שלושים לאלף – אנשים, שיש אצלם תהליך שחפתי בריאות במצב בלתי פעיל, אשר במשך השנים הראשונות להסתגלותם ולהתאקלמותם המחלה מחריפה אצלם ומתחדשת; אלה מונים רבות, ולא הבאנום בחשבון כלל.

מי ומי הזקוקים למיטות? הנה דוגמאות אחדות: –

צעירה בת 30 שנה מתהלכת במשך שנתיים עם שתי מערות בריאה. מפרישה חיידקים. גרה בקרבת משפחה בת 3 ילדים. גבר בן 35, עולה נשוי, אב לשני ילדים בגיל 2 ו־4 שנים באחת מריאותיו מערה גדולה, מַפריש חיידקים. בדיקת הדם הראתה, שהוּא נמצא בשלב חריף מאד של המחלה. גבר בן 28, רווק, בעבודתו הוא בא במגע קרוב עם חלב. תהליך טרי עם מערה בריאותיו. מפריש חיידקים. אם לא יתקבל לבית חולים, טוען הוא, יצטרך להמשיך לעבוד (במגע עם חלב!), כי אין לו ממה להתקיים. גבר בן 27, נשוּי אשתו בהריון. 5–6 מערות בריאוֹתיו מצד אחד ומערה אחת מצד שני. כל התהליך טרי, מצב מחלתו חריף מאד. גבר בן 23, נשוי, אב לילד בן 5 חדשים, עולה, חבר מושב, תהליך טרי בריאותיו. מפריש חיידקים. צעירה מתורכיה, בת 19, נשואה, עולה חדשה; בריאותיה מערה גדולה מאד מצד אחד ומערה שניה מצד שני. מפרישה חיידקים. מצב־מחלתה חריף. צעירה בת 20 מטריפולי, עולה חדשה, ריאתה האחת נגועה כולה, השניה בריאה עדיין. גבר מהונגריה, נשוי, אב לשני ילדים, עובד עבודה קשה, ריאה אחת נגועה כולה ומספר מערות בתוכה. אשה בת 50, עולה מעירק, אֵם לשלושה ילדים וסבתא לנכדים. כל הריאה הימנית אכולה. מפרישה חיידקים. עולה מתימן, בן 46, גר במושב חדש, אב לשני ילדים. שתי מערות גדולות וכמה קטנות בריאה אחת; השניה ברִיאה.

אני רואה את המקרים האלה ורבים כמוהם דחוּפים לא פחות ממקרה אפּנדיציטס חריף או שבר עצם, שאין חוֹלק על הצורך בטיפּוּל דחוּף בהם.

יכולתי להמשיך בדוגמאות כאלו לעשרות ולמאות. זהו כיום החומר הרגיל במרפאות קופת־חולים, הליגה למלחמה בשחפת ו“מלבן”. מאות חולים אחרים מחכים למיטה, אשר גם להם הכרחי לסַפּקה.

* * *

לשאלה זו שני אַספּקטים: ציבוּרי ואישי.

האַספּקט הציבוּרי כיצד? החולים האלה מסתובבים בצרכניות, במטבחים ציבוריים ובמסעדות, בקיבוצים ובמושבים, בחדרי־אוכל ובבתי־חרושת, ומפרישים חיידקים סביבם ובמשך תקופה מסויימת עלול איש אחד להדביק עשרה ולפעמים – למשל מורה, חלבן, וכד' – עשרות אנשים. אם נוסיף לכך את הצפיפות ואת תנאי הדיור של כל העולים, בין בשכונות החדשות ובמעברות ובין בערים, תהיה התמונה עוד יותר עגומה.

האספקט האישי כיצד? מבין אנשים אלה אפשר להציל רבים ולהחזירם לחיי־עבודה, גם אם מחלתם נמצאת בשלב מפותח למדי; אך במה הדברים אמורים? אם יקבלו את הריפוי הדרוש בזמן ובתנאים מתאימים. ההתקדמות הגדולה בשנים האחרונות בטיפול בחולי שחפת, הן על ידי התרופות החדשות – אנטיביוטיקה – והן על ידי שיטות הניתוח החדישות, מאפשרות ריפוי שלם של חולים רבים, אשר רק לפני שנים מספר ראינוּ אותם כנואשים. הזכרתי כמה מקרים, שריאה אחת כמעט כולה אכולה ונקובה מערות מערות ואילו הריאה השניה עדיין נקיה היא – גם מקרים כאלה אפשר כיום לרפּא ולהבריא תוך חדשים אחדים. אולם תנאי לכך – מיטה בבית־החולים המתאים ובזמן המתאים. מאידך גיסא, אם האיש מגיע לריפוי בבית־חולים בתקופה מאוחרת יותר, הרי תחת חדשים מספר, הוא תופס את המיטה לזמן ארוך. פּעמים הוא מצליח להתחמק מידי המלאך הרע ומַבריא במידה מסוּיימת ממחלתו, להפתעתם של הרופאים שכבר אמרו נואש.

העולים החדשים טענה אחת בפיהם: הסוכנות, הממשלה והג’וינט קיבלו על עצמם, כביכול, אחריות לסידורם ואינם מקיימים, כאילו, את ההבטחה. האנשים מתגוללים במחנות, במעברות, בשיכונים חדשים, בהתישבות חדשה ומצבם הולך ורע מיום ליום, תוך ציפיה למיטה בבית־חולים מסודר. ברם, על מוסדות־הציבוּר מוטלת אחריות גם כלפי הישוב הותיק. ע"י כך הבעיה מחריפה והולכת.

* * *

רבים יופתעו אם אגלה, כי הבעיה אינה כספית כלל. במשרד הבריאוּת הממשלתי וגם ב“מלבן” לא היה עד כה כל עיכוב בגלל חוסר כספים. הבעיה היא כעת רק במציאת בניינים מתאימים ובמידה ידועה חוסר בכוח־אדם.

אי אפשר להפוך כל צריף לבית חולים לחולי־ריאות; אין להקים בן־לילה מספר צריפונים ובלוקונים ולהשכיב שם חולים ולתת להם את הטיפול המודרני הדרוש להם. מאידך גיסא – הקמת בנינים חדשים ראויים לשמם אפשרית רק במשך תקופה של שלוש שנים ובינתיים צריכים להשתמש בבניני מגורים, בנינים מוכנים, ולהתאימם לצרכי בית־חולים.

ראשית כל, צריכה קופת חולים לדאוג לחבריה הותיקים והחדשים כאחד. יודע אני היטב, כמה העבודה הרגילה בקופת־חולים סובלת ממחסור בבנינים לבתי חולים ולמרפאות. אולם בעיית השחפת היא כעת כה חמוּרה שאין לפתור אותה בדרכים שיגרתיות. לקופת־חולים שמונה מוסדות הבראָה, ואפילו היו מספרם מוכפל, לא היו מספיקים למלא את צרכי חבריה. כן יודע אני היטב את ערכה הרב של הבראה בקיץ לאלפי חברים וחברות בקופת־חולים. ובכל זאת יש לי העוז לומר – וכל מי שמכיר היטב את בעית השחפת יסכים אתי – שקופת חולים חייבת למסור אחד הבנינים בצפת או בארזה או במקום אחר לחולי שחפת למשך תקופה קצרה, עד שיוקמו בנינים מתאימים לבי"ח לחולי־שחפת. אילו סידרנו מישאל בין המבריאים של אחד מבתי ההבראה והיינו מספרים להם את המצב כהווייתו בטוחני, כי שמונים אחוז של המבריאים היו מוותרים שנה אחת על הבראה במוסד והיו מסתפקים בהגדלת מנת־המזון שלהם בביתם למשך 3–4 שבוּעות על מנת לתת לחולי־שחפת להניח את ראשיהם במיטה נקיה בבית חולים מסודר. הבראה רגילה אפשרית בתנאים ידועים גם בבית – ראינו זאת בזמן המלחמה, כאשר הצבא תפס בנינים של קופת־חולים, – ואילו ריפוי יסודי של שחפת אפשרי רק בבית חולים מסוּדר; ועל אחת כמה וכמה כאשר אין באפשרוּתנוּ לסדר איזולאציה של החולים בבתים פּרטיים.

אני חוזר ושואל: כלום אין להשיג בין כל בניני המשטרה וכל הבנינים והמחנות התפוסים על ידי הצבא ובין כל בניני הציבוּר, הישנים והחדשים, בכל הארץ – גוש בנינים ל־500 חולי שחפת, כדי למצוא פתרון לבעיה זו? – והרי גושי בנינים נמסרו לפקידים שונים: להוראה ולסמינריונים ולאולפן – אשר כשלעצמם הם בודאי חשובים – ולעולים חולי השחפת אנו נותנים להתגלגל במחנות ובמעברות ובמשך הזמן להפיץ את המחלה בין מאות ואלפים ילדים מבין העולים והישוּב הותיק.

גם העיריות והמועצות המקומיות אינן פּטורות מדאוג לחוליהן. בהתאמצות לא גדולה ביותר יכלה עירית תל־אביב להוסיף תוך זמן קצר 100 מיטות למוסד לשחפת של הליגה – “נוה און”. האם לא תראינה עיריות תל־אביב, חיפה וירושלים כאחד התפקידים הדחופים שלהן, לדאוג לחוליהן?

* * *

סידורים אלה, אם יוגשמו, הם רק פאליאטיב גרוע להצלת נפשות דחופה, ולא יהיה להם כל ערך, אם לא יגשו לאלתר להכין תכניות בנינים לשלושת אלפים מיטות לחולי־שחפת למשך שלוש־חמש השנים הבאות. אנו נמצאים במצב מוזר מאוד: מוסדות הבריאוּת הציבוריים סומכים על הממשלה וזו אינה עושה כי היא הלא שותף ל“מלבן” – ואת כל הכסף שנועד לתפקיד זה השקיעה בשותפות זו; ואילו “מלבן” אינו עושה תכניות לשנים הבאות בטענה, כי ההסכם בין השוּתפים הוּא רק לשנה ואין הוּא נוטל רשות לעצמו לעשות תכניות גדולות לעתיד. הכל צודקים, כביכול, והמצב מחמיר והולך משנה לשנה.

האם לא יזדעזעוּ הישוּב, הממשלה והמוסדות נוכח המצב החמוּר השורר כיום בארץ בשטח השחפת? תורכב ועדה ציבורית, ממשלתית או ועדה של הכנסת, ותינתנה לה כל הסמכויות להחליט תוך זמן קצר ולהפקיע בנינים מתאימים, שיותאמו במשך חדשים ספורים לסידורם של כמה מאות חולי שחפת.

1950

---

שיטות בריפוי

מאת

יוסף מאיר

“ריפוּי”, פּירושו: נקיטת כל אמצעים מתאימים בתחום יכלתנו, לעזור לגוף החולה במלחמתו כנגד המחלה. והם רבים ושונים: תחבושות קרות וחמות, מנוחה, טיפול כללי בחולה, אויר צח, קרני־שמש, קרני רנטגן, ריפוּי פיסיקלי, התעמלוּת ריפוּי דיאטטי וכו'.

אחד האמצעים, ולא תמיד הראשון והעיקרי, היא ה“תרופה” – סַמי־המַרפּא הנמצאים בצמחים שונים או מוכנים במעבּדה כימית והניתנים לחולה בתמיסה, באבקה, בכדור, בזריקה וכו'. כל האמצעים הללו אינם שווים בערכם, אלא שונים לפי כל מקרה. אמנותו של הרופא – למצוא, מתוך כל האמצעים העומדים לרשותו, את המתאימים ביותר למקרה הנדון. האחד מסתמך על האינטוּאיציה והנסיון, השני – על הספרוּת והמדע. הצד השווה בהם – שימוש בכל האמצעים האפשריים, מבלי להתרכז רק באמצעי אחד ולא להעדיף את האחד על משנהוּ.

בתולדות הרפואה מציינים תקופות, בהן נטוּ לבכּר אמצעי זה או אחר ולהזניח את השאר. כך נוצרו שיטות שונות, אשר לכל אחת יתרונות המיוחדים לה, אבל החסרון העיקרי של כולן – חד־צדדיוּת.

לדוגמה: מחלות ידועות, הצום במשך ימים אחדים עוזר במידה רבה לריפוּין. אמצעי זה עומד, במקרים ידועים, בשורה הראשונה. אבל מקדשים אותו לשיטה – וכנהוּג מאָז וּמעולם אצל בעלי־השיטות: לשיטה אחת ויחידה, המועילה בכל המקרים ובכל הזמנים – מזיק הדבר גם לחולים גם לאמצעי, כי היא גורמת לחוסר־אימוּן באמצעי הטוב. החד־צדדיוּת, הקיצוניוּת והאמוּנה העיוורת של בעלי־השיטות משפּיעה השפּעה רבּה על הקהל וסוף דבר – כשלון. בכל תקוּפה משתלטות שיטות ידוּעות ואחרי זמן קצר מזניחים אותן כליל. רק כעבור מאות בשנים מוציאים לפעמים את הגרעין הטוב הטמוּן בה ורק אז היא מביאה תועלת.

דוגמה שניה: הטבעוניוּת. תורת הויטמינים גילתה, כמה מן האמת יש בשיטה הטבעונית; אולם חסידיה עושים רק רעה לשיטה הזאת אם הם מקדשים ואתה לדת, שכוחה יפה לכל הזמנים ובכל המקרים. פּלוני הטבעוני (מעשה שהיה!) שחלה במלריה וקיבל התקפות אחרי התקפות וּויתר על תרוּפה ספּציפית כמו כינין, לא קרא לרופא, אלא “התרפּא” בצנוֹן וחזרת – אינו אלא חסיד שוטה, אשר דמו בראשו.

דוגמה שלישית: תורת המים – שמוצאָה משבדיה – השימוּש במים קרים וחמים לריפוּי, וביחוד לחישוּל הגוף – היא בעלת ערך רב מאד ברפואה ותועלתה אינה מוּטלת בספק, אבל מהיותה לשיטה מקוּדשת, אבד חינה ונמוג זכרה. ועל זה יש להצטער, מכיון שעם הקליפה הולך לאיבוּד גם הגרעין האמיתי. תורה זו קמה לתחיה בכל תקופה, מפּני שיסודה נכון, אבל על־ידי ההפרזה והכלָלה היא מאַבּדת השפּעתה. אוּלי מן הראוּי להעיר כאן, כי השיטה הזאת בגלגוּלה החדש – הרחיצה בים – עשוּיה לסַייע להבראת תושבי הארץ, אם ידעוּ להשתמש בה במידה הנכונה – אחרת עלוּלה היא, כּכל הקודמים לה, לאַבּד את ערכּה במהירוּת, וחבל.

נקוֹט כלל בידך: במלחמה כנגד המחלה יש להשתמש בכל האמצעים האפשריים והמתאימים למקרה זה ולהימנע משיטות חד־צדדיות, כי אין שיטה בעולם שתתאים לכל המחלות ולכל החולים בכל שעה.

ועוד כלל אחד: בכל שיטה ראוי להשתמש רק בהדרגה ובהתאמה למקרה הקונקרטי. כל הפרזה – ויהי זה אמצעי פשוּט שבפשוּטים כמו מים, שמש, אויר – עלוּלה להביא נזק רב.

בתקוּפתנו – תקוּפת התעשיה – השתלטה התרוּפה – “הרצפּט”. מה ערכה האמיתי של התרופה?

יש ריפוּי ספּציפי, סיבתי, המכוּוָן כנגד סיבת המחלה, ויש ריפוּי סימפּטוֹמַטי המוֹעיל לסילוּק הסימנים שלה, אך אינו מסיר את המחלה עצמה וסיבתה.

מיום היות הרפואה המדעית בעולם, היא מחפּשת אחרי תרופות המשפּיעות במישרין על סיבת המחלה. אולם, לדאבוננו, מספּרן מועט מאד וגם הן צפויות למיעוּט ערכן, אם מזניחים את האמצעים האחרים. דוגמה בולטת לכך הוא הכינין. במקרה נודע לנו, שבקליפת עץ אחד¹ מצוּי חומר המשפּיע באופן ספציפי כנגד המלריה. לחומר הזה, המוּבדל מיתר החמרים של הקליפּה, קוראים כינין. על השפּעתו המרוּבה של הכינין על טפּילי המלריה, ניתן להיוָכח בכל הזדמנוּת כאשר בודקים את דמו של חולה מלריה בזמן ההתקפה, מוצאים שהוּא גדוּש מיליוני טפּילים המתנפּלים על הכדוריות האדוּמות של הדם. לאחר שהחולה בולע מנה מתאימה של כינין, נעלמים, במשך זמן קצר, כמעט כל הטפּילים מן הדם. ריפוּי כזה הוא ספּציפי וסיבתי. בזה אין אנו מתכוונים להוריד את חומו של החולה, או להקל על כאב־הראש שלו או לסלק את הצמרמוֹרת מגוּפוֹ. התרוּפה משפּיעה – במישרין או בעקיפין – על הטפּילים שבדם. על־ידי הסרת הסיבה, לאמור, על־ידי השמדת הטפּילים יורד החום מאליו וחולפים כאב־הראש ויתר ההופעות המלַוות את ההתקפה. אבל גם באמצעי בדוּק ומנוּסה כזה אין להזניח את יתר האמצעים כמו מנוחה, הזנה טובה וכו', שאם לא כן גם תרופה כזאת אינה יכולה להשפּיע השפּעה מוחלטת.

אבל כמה תרופות סיבתיות כאלה ישנן באוצר הרפוּאות שלנו? נער יספּרן סַלברסַן – לעגבת, אַמַטין – לדיזנטריה, סירום – לאסכּרה וכד'.

מהי התרופה הסימפטומטית? במחלות שאין לנו אמצעים ספציפיים כנגד סיבותיהן – ואלו הן, לדאבוננו, הרוב המכריע – אנו משתמשים ברפואות נגד ההופעות הבודדות של המחלה ולא נגד סיבתה. ערכן של התרופות מסוג זה הוא, כמובן, פּחות בהרבה מערכן של התרופות מהסוג הראשון. בימינוּ אין לנו, למשל, תרופה ספּציפית נגד השפּעת, זאת אומרת: תרופה שיהא בכוחה להשפּיע על הטפּילים מחוללי המחלה, כדוּגמַת הכינין על טפּילי המלריה, ולכן אנו מוּכרחים להסתפּק בתרופות המשפּיעות, פּחות או יותר, על הופעות בודדות המלַווֹת את המחלה, כגון: כאב ראש, כאב בגרון, שיעול וכד'. עוּבדה זו אינה ידועה, כנראה, ברבים, ומכאן ההפרזה הרבּה בשימוּש בתרופות וההערכה המוגזמת של התועלת הנובעת מהן. שכּן הערך המכריע של תרופה הוא רק, כשהיא משפּיעה על סיבת המחלה. אך אם יש בידינו להקל בהרבה על החולה על־ידי שמשחררים אותו מכאב־הראש – גם אז עלינוּ לעשות זאת. אוּלם על החולה לדעת שלתרופה הזאת ערך סימפּטומטי בלבד ואין להפריז בערכה.

זה הכלל: במלריה מחוּיב החולה לבלוע כינין, ואילו בשפּעת רשאי הוא להשתמש בתרופה זו או אחרת, אבל אם לא ישתמש בה, גם אז לא ייגרם לו נזק.

מהו הנזק לחולה הכרוּך בהערכה המוּפרזת של התרופה? דרך משל: ילד חָלה באדמת. ריפוי ספּציפי כנגד אדמת טרם נמצא: ולא עוד אלא גם מחולל המחלה הזאת נעלם מאתנו. כנגד זה ידוּעים היטב מהלך המחלה וסיבוּכיה. בתשעים למאה של המקרים אפשר לא להשתמש אף בתרופה אחת. ברם, יש לנקוט באמצעים, כדי למנוע את הסיבוּכים הכרוּכים במחלה. אחד האמצעים מן החשוּבים ביותר – אויר צח. נתאר לעצמנו, שקוראים לרופא במקרה אדמת והוא נותן הוראות מפורטות איך להתנהג בעניני ההזנה, נקיון הפּה, פּתיחת החלונות וכו', ועוזב את החולה בלי להשאיר אף רישום־תרופה אחד (אספּירין, משחה או תמיסה לשטיפת הפּה), ספק אם ידרשו לרופא זה שנית. היוצא מזה, כי את האמצעים החשוּבים מזניחים; החלונות סגוּרים ומסוגרים, “פּן יקררו את האדמת”, קו אור לא יחדור לתוך החדר, אולם את החולה מַשקים רפוּאות. התוצאות ידוּעות לרופאים: מחלה קלה, לפי הערך, כמו אדמת גוררת לעתים תמותה מבהילה אך ורק משום שהולכים שולל אחרי התרופה וּמזניחים את יתר האמצעים, שהם במקרה זה חשובים פּי כמה יותר.

או, לדוגמה, טיפוּס המעיים: למחלה זו מהלך ידוע; היא נמשכת שבועות אחדים, עם רפוּאות ובלעדיהן. אין אף תרופה בעולם שיכולה לקצר את המחלה ביום אחד או אפילו בשעה אחת. חלה אחד במשפחה ומזמינים רופא. אין סימנים ברורים של המחלה, צריכים לחכות עד קבועת האבחנה, אולם את הדרישה “הב רפואה” מעלים תיכף ומיד בביקוּר הראשון של הרופא. הרי לא יתכן להשאיר את החולה במשך שבוע ימים ויותר בלי “רפואה”? כמה פּרימיטיבית ובלתי־הגיונית הדרישה הזאת! הרופא אינו מכיר עדיין את המחלה על בוריה, אבל – “תן רפואה”. והרי תרופה אמיתית, סיבתית, אין למחלה זו. אבל צריכים להקפּיד על נקיון הגוף, מיטה מסוּדרת, מנוּחה גמוּרה ושקט ( מתי כבר ילמדו האנשים לשמור על השקט והמנוחה סביב החולה?!), השגחה על פּעולות המעיים, השגחה רפוּאית על פעוּלת הריאוֹת והלב. אוּלם כל אלה הם דברים שעושים אותם מקוּרבי־החולה כלאחר יד או מַזניחים כלל. האַשלַיה העצמית, שהנה עשוּ את הכל, קראו לרופא או לרופאים, הלגימוּ את החולה במשקאות שונים – אשר במקרה הכי טוב אינן מזיקות אולם תועלתן מוּטלת בספק רב – אַשליה זו גוֹרמת להזנחת הדברים ה“פּשוּטים”, שהם כל כך חשובים לחולה.

אולם יש והתרופה גם מזיקה, מפּני שהיא מפריעה לגוף במלחמתו נגד המחלה ומטשטשת לפעמים את כל התמונה של מהלכה. התרופה הסימפּטומטית נלחמת לעתים קרובות נגד הכאב. אולם לכאב זה יש לפעמים קרובות חשיבוּת רבה בקביעת האַבחנה והרדמתו עלוּלה להפריע בעד גילוּייה בזמן הדרוּש. אם קיים, למשל, חשד לאפּנדיציטיס והתרוּפה משקיטה את הכאב, יש שהאַבחנה איננה מתבררת על־ידי כך בזמן הדרוש והחולה יכול להינזק בגלל הוּמאניוּת הרופא ורגש־הרחמנות של קרובי־החולה אשר נתכוונוּ, מתוך טוב לב, להשקיט את סבלו שלא החולה.

במחלות נושנות (כרוניות) המצב מניח את הדעת עוד פּחות. מי שומר, למשל, בדייקנוּת על הדיאֶטה, על כמוּת השתיה, מלח הבישול וכד'? ורבים הם ה“כרוניים” האומללים אשר על דיאֶטה אינם שומרים, לשים בקבוק חם על הבטן אין להם סבלנות אבל מדייקים הם מאד להביט על השעון, אם לא הגיע הזמן של קבלת התרופה, “כף בכל שלוש שעות”. ואם תתן לו במקום בקבוק חם – “חשמל”, איזו מנורה אדומה או כחולה (המנורה הלבנה שפּעולתה אינה פּחותה מן “הצבעונית”, איננה אהובה על הקהל) יקבל אותה ברצון רב: א. מפּני שזו עולה בכסף; ב. משוּם שהיא בעלת צבע מיוּחד וגורמת טירדה מיוּחדת; ג. על שוּם שזה חדש ונוצץ וחשמל שמו – באלהים, קשה להתנגד לתרופה כזאת!

אני מדגיש: אין להסיק מדברי אלה, כי צריך לזלזל בתרוּפה או בריפוּי פיסיקלי, אבל לדיאֶטה ולבקבוּק חם ולאויר צח ולקרני־השמש ערך לא פחות חשוּב, אף כי הם עולים בזול. כדאי לזכור, כי ישנה תעשייה המעונינת בהערכה המוּפרזת של התרופה והמטפּחת את הרגש הזה על־ידי פּרסומת יקרה.

ואם בפירמות חשוּבות ותרוּפות ממדרגה ראשונה הדברים אמוּרים – מה רב הבזבוּז באלפי ה“תרוּפות” החדשות הנזרקות חדשים לבקרים לתוך השוק – בשמות מצלצלים ובקבוּקים מזהיבים – אשר אין להן שום יתרון מַעשׂי על התרוּפות הפּשוּטות, העולות בזול, או שאפשר בלעדיהן.

לעתים קרובות שומעים: הרופאים אשמים. מדוע הם כותבים כל כך הרבה רצפּטין וּמשתמשים בתרוּפות יקרות? אין ברצוני להצדיק זאת; גם הרופאים נתפּסים בקלוּת יתירה לפרסוֹמת וּמקבלים הרבה דברים בלי ביקורת. אבל דא עקא: אם יחשוב מישהו, שהרופא הוא השולט בחולה ועושה בו כרצונו ולפי מצפונו, אינו אלא טועה. בזמננו, ביחוד בארצנו, אין הרופא שולט בחולה, אלא החולה ברופא. הלא יקרה לעתים קרובות, שהחולה מַכתיב לרופא את אופן הריפּוּי, מפּני ש“לשכנוֹ עזרה ה’תרוּפה' באופן נפלא”. ואם סבלנוּת לך לעקוב אחרי הדבר תיוָכח: א. השכן חלה במחלה אחרת לגמרי, אלא שהסימפּטומים דומים; ב. גם לשכן לא עזרה התרופה, אלא הוּקל לו לזמן קצר; ג. השכן לא השתמש בכלל בתרופה זו, אלא בתרכובת אחרת לגמרי.

מכאן נובעת גם השאיפה לפעילוּת להקמת רעש סבב החולה. רופא זה ורופא שני, רפוּאה דא ורפואה הא, שיטה פּלונית ושיטה אלמונית, זו אחרי זו וזו בתוך זו, לפעמים אחת סותרת את השניה. העיקר ש“עושים דבר מה”. “רק לא לשתוק”. מה טוב היה לוּ נתנו לחולה מנוחה לימים אחדים, עד שיתברר מה אפשר לעשות. אבל אין שקט לחולה ואין זמן לרופא לחשוב על המחלה. מורידים אותו למדרגה של כותב רצפּטים. מאותה סיבה חביבה בימינו – וגם פּה אפשר להוסיף: בארצנו – הזריקה. הערבי קורא לזו איברה (מחט). ה“מחט” היא פסגת־הרפואה. “עשו גם זריקות”, כלומר עשו את כל מה שאפשר היה לעשות. ומה עוד דרוש? אין לזלזל בזריקה במקרים ידועים. אבל במקרים רבים אין לה שום יתרון על אופן השימוּש הרגיל בתרופה הניתנת בדרך הפּה.

לסיכּום: אין לזלזל בתרופה, אלא יש להעריכה כדבעי. התרופה היא לרוב סימפּטומטית, ולא סיבתית; היא אחד האמצעים ולא האמצעי היחיד והראשון במלחמתנו כנגד המחלה. לעתים קרובות התרופה הפּשוּטה ביותר היא גם הטובה ביותר.

1931

---

תחבושת וזריקה אימתי הן מועילות?

מאת

יוסף מאיר

בכל יום באים חולים אל הרופא עם פּצע או סריטה קלה ודורשים שני דברים: תחבושת וזריקה. את היוֹד כבר מרחוּ, במידה הגוּנה, בבית. הדעה הרוֹוַחת היא: התחבושת מרַפּאה והזריקה מקדמת את ההרעלה. לא דא ולא הא. אין התחבושת מרפּאה ואין הזריקה מבטחת מהרעלה.

מה תפקידה של התחבושת? תפקידה העיקרי – ובימים הראשונים של המחלה תפקידה היחיד – לכסות על הפּצע שיהא נקי, שלא יזדהם על־ידי לכלוך וחיידקים מן החוץ. שכּן לרפּא את הפּצע יכול רק הגוף עצמו. הדם מוּזרם למקום הפּצע ועל‏־ידי זה הוּא ניזון יותר משאָר רקמות, הכּדוּריוֹת הלבנות שבדם מתוספות ו“אוכלות” את החיידקים. הרקמות מתחברות לאט לאט, זו לזו והפּצע מַגליד וּמַבריא. איך תוּכל חתיכת בד או גזה, או כל מישחה שהיא לעשות כל זאת? לפעמים יכולים, אם יש צורך בכך, לגרות, על־ידי תמיסה או מישחה, את מקום הפּצע כדי להגביר את זרם הדם אל המקום הנגוּע או להיפך – להשקיט את המקום, כדי להקטין את זרם הדם; כל זה הוּא בבחינת עזרה קלה לכוחות הגוּף. ברם, עיקר הריפּוּי תלוּי בכוחות הגוּף עצמם. לעוּמת זה יש לתחבושת חסרון רב, שהיא גוזלת מן הפּצע שני גורמים חשובים: האויר והשמש, ואין טוב משני אלה להחשת ריפּוּיוֹ.

היוצא מזה: אם אפשר להבטיח את הפּצע מזיהום, מוטב שלא להשתמש כלל בתחבושת, אלא להשאירו מגוּלה וּפתוּח לאור ושמש. ולמעשה משתמשים בשיטה זו אצל חולים קשים עם פּצעים גדולים ועמוקים, כשכוחות הגוף ירוּדים והפּצעים אינם נגלדים מהר. במקרים כאלה משאירים את הפּצע פּתוּח לשמש ומכסים אותו רק בחתיכת רשת, כדי לשמור עליו מפּני זבוּבים. לעתים קרובות מביאה שיטה זו לתוצאות נפלאות. אנו רואים גם בחיי יום־יום, שילדים נפצעים או נסרטים ואינם שמים לב לפצע ובמשך זמן קצר הוא מגליד בלי כל טיפוּל. לא כל פּצע זקוּק לתחבושת, ולא כל סריטה צריכה אספּלנית. וּבודאי שהיוֹד המפורסם כל כך, לדאבוננו, אינו מועיל ולעתים קרובות אף מזיק. אם הפּצע הוא נקי, או ניקו אותו היטב במים מן הברז ואין סימנים של דלקת – אסור למרוח ביוֹד והתחבושת היא על־פי־רוב מיוּתרת.

הוא דין שוררים מוּשׂגים מעורפלים לגבי הזריקה. חוץ ממקרה אחד יוצא מן הכלל, אשר עליו נדבר, אין בכלל בעולם זריקות מקדמות כנגד הרעלת הדם. אדם שנפצע ופצעו נזדהם בחיידקים שונים, מיד מתהווה מוגלה במקום הפּצע והחיידקים יכולים לחדור לתוך הגוּף פּנימה. אם חדרו לתוך הדם וזיהמוּהוּ – מתהווה הרעלת־הדם. אולם בגוּף כוחות פּנימיים רבים, הנלחמים כנגד חדירת החיידקים לתוך הדם. בידינו לעזור לו במלחמתו רק על־ידי שמירה על נקיון הפּצע, ולפעמים על־ידי פּתיחת המורסה, כדי לתת למוגלה לצאת החוצה, ועל־ידי מתן מנוחה לאבר הפּצוע. ואם יש חום – לגוּף כולו. בזה נגמר כמעט כל תפקידנו. יש רק חַיידק אחד, הוא המעורר את המחלה צפדת (טטנוס), אשר טבעוֹ לשלוח את ארסו לאורך העצבים, עד המעיים (רק לשמירה מפּני התהווּת המחלה המסוּכנת הזאת יש זריקות שבמקרים ידועים משתמשים בהן). חיידק זה חי בעיקר בזבל ובאדמה, ואינו סובל את החמצן שבאויר. הוא יכול להתקיים רק עמוק מתחת לעור, מקום שאין האויר חודר לשם. ואם בשעת הפּציעה נתלכלך הפּצע בזבל ובאדמה ואם הפּצע איננו שטחי ופתוח לאויר אלא עמוק – יש לחשוש שמא נכנס לשם חיידק־הצפדת, ואילו כנגד הרעלת דם רגילה אין הזריקה הזאת מועילה ולא כלום. ואין זו אשמת הרופא, אם ימים אחדים אחרי הפּציעה עולה חומו של החולה או מתהווה הרעלה־דם, בין שקיבל זריקה זאת ובין שלא קיבל אותה.

המסקנות מכל האמוּר הן:

א. האמצעי הבטוח ביותר לשמירה מפּני הרעלת הדם היא הזהירוּת מפּצעים. תורה זו פּשוּטה מאד ומוּבנת מאליה, ואף־על־פי־כן רואים לעתים קרובות את החצרות מלאות קרשים, שחוֹדי־מַסמרים מבצבּצים מהם; לא פּעם אפשר לראות אֵם נרגזת, כי הילד שלה נפצע שוב במסמר מוּחלד. היא רוגזת על הילד, על החובשת ועל הרופא, ואם תצא מחר אל החצר תמצא שוב אותו קרש עם המסמר הבולט, מזוּמן לקרבן שני ושלישי. ומי מטריח עצמו להסיר מן החצר שברי־זכוּכית, שלא ייפצעו הילדים המתהלכים יחפים כל היום?

ב. פּצע שטחי או סריטה קלה צריך לנַקות במים פּשוּטים (היוֹד הוא מיוּתר!) ולהשאירו פּתוּח לאור השמש, אם אפשר להיזהר מלכלוּך.

ג. פּצע יותר עמוק, או המגלה סימנים של דלקת (אודם סביב הפּצע וכו'), צריך לחבשוֹ.

ד. אם הפּצע מלוּכלך באדמה או זבל והוא עמוק, יכול הרופא להזריק זריקה נגד צפדת, ואולם הזריקה הזאת איננה שומרת על הגוף מפּני הרעלת דם רגילה.

1934

---

בבית־החולים בצפת

מאת

יוסף מאיר

עיר עיר ומזלה. לעיה"ק צפת טרם שׂיחק המזל. גלי־העליה אינם מכים על שעריה, גם מגרשים אין מחפּשים בה. רק פּה ושם, בסניפי הליגה למלחמה בשחפת, רבות הדרישות לעליה לצפת, והתור ארוך ויש שמחכים שנים עד שזוכים “לעלות” לאותה מחלקה מיוּחדת אשר בבית־החולים בצפת. ומשנכנס החולה למחלקה זו, מיד הוא מתערב עם החברה, אשר לעיניה רק שאיפה אחת ורצון אחד – להבריא ולשוב לחיות בין הבריאים.

מעניין הדבר, עד כמה עשוּיה התקדמוּת המדע להשפּיע על הפּסיכולוגיה של החולה. ידוע מקדמת דנא, שחולי־השחפת היו מצוּיינים באופּטימיזים. החשאיוּת של המחלה גורמת, שהחולה אינו מכיר את מצבו לאמיתו; קורת־הרוח שלו היתה ביחס הפוּך למצב האובּייקטיבי של מחלתו, והיתה נחשבת כאחד הסימנים של המחלה. אולי היה בזה הרבה מן היאוש: “אם המחלה אינה ניתנת להירפא, למה לי להצטער עליה?” היה בזה גילוּי של רצון עז ליהנות מן החיים.

משהתקדם המדע והוּברר שהמחלה הזאת ניתנת לריפוּי, נעלמה אופּטימיוּת זו ופסימיזם מוּפרז בא במקומה. שוּב ביטוּי לאותו רצון לִחיות. לחולים ב“מחלקה המיוּחדת” הנמצאים זמן רב בצותא חדא נהירים, כמובן, כל שבילי הריפוּי מהזריקות השונות ועד ל“חזה־אויר” ולניתוּחים הרציניים בחזה. והקהיליה המיוּחדת הזאת עוקבת בתשוּמת־לב מרוּבה אחרי מצבו של כל חבר גם לאחר צאתו את בית־החוֹלים.

עוד תופעה סוציאלית חשובה: כל עוד נחשבה השחפת מחלה חשוכת־מרפּא, היתה מיוּתרת כל דאגה לעתידו של החולה. כשהתעוררה התקוה שהחולה יכול להבריא, מיד החלו לדאוג לסידורו בעבודה. אך חדל מקצת השיעול המטריד, החום ירד, ובדיקת־הכיח שלילית בפעם השניה או השלישית, ואף ניכרת הוספה במשקל והחולה יורד מהמיטה וּמַתחיל כבר לעזור קצת בסדרנוּת – מתחילה לנקר במוח השאלה: אָנה אני בא? לעבודה קשה אני טרם מסוּגל, לחיות מחסדי אחרים רע ומר, לוּ נמצאה איזו עבודה לא קשה ביותר לתקופה של חדשים אחדים עד שאסתגל לאט לעבודה! מי יעזור – המוסדות? האנשים נתייאשו מהם מכבר.

כלום אפשר לתת לבן־אדם לעבוד עבודה קשה סמוך לצאתו את בית־החולים, או להשאירו בלי עבודה כלל? היעמוד שוב בתור חדשים רבים בסניפי הליגה ושוב יחזור למחלקה המיוחדת? לא ייתכן, מצוֹא ימצא מוסד או ועד שיקח על עצמו את התפקיד הזה, לדאוג לחולים האלה הזקוּקים לעזר וסעד במשך זמן קצר עד אשר יוכלו לעבוד וליהנות מן החיים כּכל אדם.

מדוע, איפוא, אין להתחיל בעבודה קונסטרוּקטיבית זו בתוך כתלי בית־החולים? פּרוון זה או נגר זה שעומד להבריא, אלא הרופא אוסר עליו את העבודה במקצועו, מחשש האבק – מדוע לא יוכל לנַצל את שהוּתו בבית־החולים ללימוד מקצוע מתאים שיוכל להתקיים בו ולחיות מיגיע־כפּיו, ולא ליפּול למשא על קרובים ומוסדות? הלא עצם העבודה בבית־החולים משמשת גם שיטת־ריפּוי במחלה זו בתקופות ידועות ומקצרת את זמן־המעבר מהשכיבה בבית־החולים לחיי־עבודה.

התימצא אוזן קשבת לדרישה זו שבאה מצד החולה ומצד הרופא כאחד?

* * *

משנכנס אדם לבית־החולים הרי הוא פטוּר מכל דאגה לגשמיוּת. מיטה נקיה, אויר צח, אוכל לא רע. רק חסר המזון הרוחני. לא טוב הדבר, שנמצאים עשרות חולים כל היום וכל הלילה במשך חדשים ומדברים כל הזמן רק במחלתם. הלא ההתבּדרוּת והרמת מצב הרוח הן גורם חשוב לריפוּי. לוּ היו מביאים בכל פּעם ספרים חדשים (לפי בחירה), לוּחות פּטיפון, קונצרט, הרצאה מעניינת, פּנס־קסם, הצגה וכדומה – מה טוב היה הדבר וכמה היה משפּיע על מהלך הריפּוּי. אבל צפת שוכנת לבדד לרגלי הר־כנען, רחוקה משאון כרכים ורק לעתים רחוקות מאד יקרה בה מאורע כזה. לאנשי הכרך אין זמן, ואם בא מישהוּ, הרי הוא עובר בחפּזון, ממהר לחזור הביתה. בטוחני, לוּ נמצא רק איש אחד שידאג למזון רוחני היה מוצא גם ספרים, לוּחות פּטיפון וגם אנשים שיקדישו מעט מזמנם לקהיליה זו.

גם קופת עזרה קטנה יש שם, קטנטונת ולבבית. דומני, שאין לה אפילו שם רשמי. “מעמקא דלבּא” הייתי קורא לה. יקרה כי חולה יוצא והוּא זקוּק למעות קטנות בשביל הימים הראשונים, אחרי עזבוֹ את המחלקה; לפעמים יש צורך פּשוט בהוצאות הדרך. יסדה לה הקהיליה הזאת קופה לעזרה הדדית, אשר גם עובדי בית־החולים תורמים לה את חלקם.

והן החולה הנמצא כבר במחלקה המיוחדת בצפת הוא ה“מאוּשר”. והרי לעומתם מאות חולים עדיין מחכים עד שיגיע תורם לזכות במיטה בית־חולים זה? – –

היכיר פּעם היישוב את כל עומקה של שאלת השחפת?

1933

כרופא בבית־חולים צבאי במלחמת־העולם הראשונה, 1915

---

התקררות מהי?

מאת

יוסף מאיר

כאשר חילופי האויר תוכפים וההבדל בטמפרטוּרה בין היום והלילה נעשה גדול יותר, אנו עומדים בפרק ההתקרויות.

מה טיבה של ההתקררות? וראשית כל: האם מחלה רצינית היא?

אמנם, אם נמוד את ההתקררות בקנה־המידה של התמותה אין זו מחלה רצינית, או מסוכנת, אבל יש גם קני־מידה אחרים. התקררות רגילה עלוּלה לגרור אחריה סיבוך קשה, והעיקר: כמה רכוש לאומי יורד לטמיון ע"י איבוד ימי־עבודה בגללה? במובן זה ההתקררות היא אחת המחלות הקשות ביותר, כי בסיכומה הכללי היא גורמת להפסד של מאות אלפי ימי־עבודה.

להלכה אין “דבר פשוט” זה ידוע עדיין על בוריו, אך למעשה אנו יכולים לציין שלושה גורמים עיקריים: א) הגורם האינפקציוני, ב) הגורם האקלימי, ג) הרגישוּת.

בימים הראשונים לתקוּפה של גילוּי תורת החיידקים ראוּ את הסיבה לכל מחלה באיזה חיידק נסתר. גם בהתקררוּיות השונות רצוּ למצוא חיידק. מפורסם הוּא החיידק של פפייפר בשפעת. ברם. גם חיידק תלוּי במזל. לא רבוּ הימים והכירו שאין זו האמת כולה, אם גם מידה גדולה של אמת יש בתורה זו. כל התקררות היא בעצם מחלה מידבקת, אבל אין פירוש הדבר הזה, שאם נפגשת עם חולה נזלת, עליך מהר ולברוח מפּניו… אדם מבוּגר בריא ובלתי־מפונק אין לו לחשוש מפני הידבקות מהירה. יש עוד גורמים אחרים שבלעדיהם אין החיידק יכול להזיק כלל. אמנם, בתינוק יש ויש להיזהר, ביחוד בתקופת מגיפה. ומדוע בתקוּפת מגיפה דוקא? כי התקררוּת נגרמת ע"י חיידקים שונים השוכנים ברוּבם תמיד באדם הבריא, אלא שבתקוּפות ידוּעות הם מתגבּרים וארסיוּתם גדלה. חיידק זה שבימים כתיקנם אין בו כדי להזיק גם לתינוק, הופך לארץ מסוּכּן בתקוּפת אֶפּידמיה.

* * *

השינויים האקלימיים משפיעים מצד אחד על התגברות החיידקים ותוקפניותם, ומצד שני הם מכשירים את הגוף לקליטת המחלה. לא החום האַבּסוֹלוּטי ולא הקור האַבּסוֹלוּטי מכריעים כאן, אלא המעבר ממצב אחד למשנהו. משוּם זה שכיחים אצלנוּ מקרי־התקררוּיות גם באמצע הקיץ הלוהט ובימי החמסין. ושוּב: לא המעבר מקיצוניות אחת לשניה – מחום גדול לקור גדול – הוּא המכריע כאן, אלא דוקא השינויים הקלים בכמה מעלות חום. יכול אדם להתקרר לפעמים בקיץ ממקלחת רגילה, לעומת זה – אדם שישב באמבטיה חמה, יצא ממנה ויתקלח בקרים, אין זו סיבה להתקררוּת. להיפך. דבר זה שומר על האדם מהתקררות, כי אחד הגורמים האקלימיים העיקריים הוא הרוח. אם התחמם הגוף והוא רטוב, הרי כל רוח קרירה גורמת להתנדפות מהירה של הזיעה עוד בטרם הספיק הגוף להתגונן מפני הקירוּר הדם הנוזל בכלי־הדם שעל פני שטח העור, והתנדפות זו היא הגורמת להתקררות. אדם שיצא מאמבטיה חמה וטרם הספיק להתנגב כראוּי וּלפתע נשבה עליו רוּח קרה – נתון לסכּנת התקררוּת אוּלם הסכנה תמעט אם לאחר האמבטיה החמה יתקלח בקרים, כי אז יספיקו כלי־הדם להתכווץ. המים הקרים משמשים כעין אזהרה לגוף שיאחז בכל אמצעי השמירה הדרושים בפני התנדפוּת המים. ראינו, איפוא, כי מים קרים אחרי מים חמים אינם מזיקים. אויר קר אחרי מים חמים עלוּל להזיק. ולא זו בלבד: גם אויר חם על גוּף רטוב חם יכול להזיק, אם מהירות הרוּח היא גדולה (התקררות בימי חמסין). מכאן, שמיד לאחר הרחיצה צריך להתנגב, כדי שהגוף יהיה יבש.

מי שנוטה להצטננות, ייטיב לעשות אם ישתמש במקלחת קרה אחרי אמבטיה חמה – כאמצעי עזר. המפחד – יכול לקרר את מי המקלחת בהדרגה. למקלחת הקרה יש גם השפעה מעודדת מצויינת על כל הגוּף, כי היא מרחיקה את העייפות שנגרמה ע"י האמבטיה החמה (מי שמשתמש באמבטיה חמה כבאמצעי מרגיע, מיישן לפני השינה – אינו צריך להתקלח בקרים).

ועוד גורם חשוב: הטמפרטורה השונה בחלקי הגוף השונים. אפשר בנקל להתקרר באמבטיה חמה, אם זו אינה מלאה והאויר בחדר־הרחצה הוּא קר. חלק הגוף השרוּי במים חמים – כלי הדם מתרחבים בו, והחלק העליון של הגוף הנמצא באויר קר – כלי הדם צריכים להתכווץ בו. לעומת זה, אם הגוף כולו מכוסה, למשל, בשמיכה – מותר לו להימצא באויר קר מאד. שוב הוכחה שלא החום והקור האבסולוטי מכריעים, אלא ערבוב התחומים, המעברים השונים, והעיקר – הקומבינציה של מים חמים (או זיעה חמה) עם אויר קר. גם הצירוף: אויר קר אחרי אויר חם, מזיק. כשאדם מפונק מתהלך בסתיו כמו שהורגל בקיץ, מתחמם בשמש ומזיע, הרי לאחר שקיעת השמש והצטננות האויר, הוּא עלוּל להתקרר, אם לא ילבש בגד חם לשם הגנה על הגוּף אוּלם גם בחורף, כשהטמפרטוּרה של האויר היא יציבה ואין בה שינוּיים גדולים, יכול אדם להתקרר אם יצא מחדר מחומם ביותר, או אם התלבש בבגדים חמים יותר מדי. הבגד החם לא רק גורם להזעה (ואת תפקידה של הזיעה החמה בהתקררוּת כבר ראינוּ לעיל), אלא הוא גם מפנק ומעדן את הגוּף ונוטל מכושר־תגובתו בשעת סכנת התקררות. כאן הגענו לגורם נוסף אחד, חשוּב לא מעט, והוּא מצב רוּח. אדם בריא ורענן שהמישחק ההדדי של אברי גוּפו הוא הרמוני, יכול לצאת מאויר חם לאויר קר, לקפּוץ למים קרים ולהלך בבגדים קלים בגשם ובבוץ, ושום דבר לא יזיק לו. תגובתו מהירה, כוחות־הגנתו מלאים. הוּא מסוגל להתאים את עצמו בן רגע למצב החדש. ולהפך: אדם עיף, מרוּשל, מדוּכא ועצוּב – תגוּבתו איטית, וכל רוח מצוּיה מפילה אותו למשכב.

* * *

הרגישוּת היא צוּרת תגוּבה של הגוּף על גורמים מסוּיימים. דוּגמה אחת: מיליוני אנשים אוכלים ביצים להנאתם, ואחד מני אלף, כשהוּא רק טועם כזית של ביצה, מיד הוּא לוקה בפריחה על הגוּף, שקוראים לה “סרפדת”, הרגישוּת היא פרי הפינוּק.

אשר לגורם האינפקציוני, הרי יש להיזהר מהדבקות ע"י אדם אחר רק בתקופת מגיפה, שאז ביקורים באסיפות, בקולנוע, ואפילו ישיבה באוטובוס יכולים לגרום לאינפקציה. התפרצוּת מגיפה תלוּיה במידה רבה ממדרגת התרבוּת ההיגיאֶנית של הארץ. עשרים אנשים הנוסעים באוטובוּס ציבורי קשה עליהם להיזהר, אך להחולה האחד שביניהם קל לשמור על בריאוּתם של שאר האנשים ולכסות את פיו במטפחת בשעת השעול והעיטוּש וכדומה. זהירוּת מיוחדת דרוּשה ביחס לתינוקות.

גם בהזדמנות זו יש להריע על המנהג בבתי התינוקות בקיבוּצים, שההורים באים אל הילדים על מנת להשתעשע עמם ולהשכיבם לישון. בית בית תינוקות יש בו, נניח, 30 ילדים, זוכה באופן כזה לביקוּר של 60 עד 100 איש ביום. דבר זה בודאי שאינו משמש תריס בפני התפּשטוּת מחלות…

את הגורם האַקלימי אין בידנוּ לשנות, אבל יש ביכלתנוּ, לסַגל את עצמנו לאקלים ע"י הלבשה מתאימה, על הרגלים שתהיינה יבשות, נשימה באף ולא בפה (האף מחמם את האויר ומטהרוֹ מאָבק לפני כניסתו לשבילי הנשימה).

עיקר ההסתגלוּת היא במלחמה בגורם השלישי – הרגישוּת.

ראינו, שהרגישוּת שונה היא אצל בני האדם. אם אתה צפוּי להתקררוּת מכל רוּח מצויה, הרי לא תועיל אם תיזהר מפני כל רוּח. להיפך, עליך להתרגל בהדרגה לרוּח ולאויר קר עד גבוּל ידוע, שגם הוּא אינדיבידוּאלי לכל אדם ולכל גיל וכדומה. יש להתגבר על הקור בחוּץ ע"י תנועה והרגלת העור לַתגוּבה מהירה. שפשוּף העור במים קרים וניגוּב חזק אחריו הוא אחד האמצעים לכך. אין גם להסיח את הדעת משאר הגורמים המסייעים, כמו: עייפוּת, חוסר שינה, מצב־תזונה ירוד, דכאון וכו'. יש המאמינים בהשפעתם הטובה של הויטאמינים על עמידת הגוף בפני התקררות. ארצנוּ עשירה בפירות ובירקות. נלמד להשתמש בתפריטנו יותר בתפוזים, באשכוליות, בעגבניות ובמיציהם.

זהירות והתגברוּת, חינוּך עצמי ושמירה גם על הזולת; הכרת גבול היכולת העצמית – אלה הם הדברים היכולים במידה רבה לשמור על כל אחד מהתקררות ומנטיה להתקרר.

1939

---

הטיפול המופרז בתינוק

מאת

יוסף מאיר

מעל דפי העתונות הובעו ספיקות, אם מוצדקת החרדה המופרזת לילדינו, המכניסה בהלה לבית בכל מקרה של מחלה קלה וכו'; מתריעים גם על המנהג הרע שנשתרש בקרבנו לשריין את תקציב הילד – גם במשפחת הפועל וגם בקיבוץ – עד למותרות, אפילו אם המצב במשפחתו או בקיבוץ מחייב חסכון קפדני וצמצום מזונם של הבוגרים. לעומת זאת יש הרואים את פולחן הילד, שהתפתח אצלנו בארץ, למוצדק מסיבות אלו: תריס בפני תחלוּאה בקרב תינוקות והירידה בילוּדה במשפּחה היהוּדית.

נכון הדבר, שרבות הן המחלות האורבות לתינוק – ביחוד באקלימה של ארצנו – ודרושה זהירות, ביחוד בחדשי הקיץ, וידיעה בטיפול בתינוק. במוּבן זה ממלאות התחנות לטיפּוּל בתינוקות תפקיד חשוב מאד. אף כי קשה להגיד, אם פיתוח התחנות בארץ הוא הגורם העיקרי למיעוּט תמותת הילדים. בל נשכח, שהרבה מחלות אפידמיות (אדמת, שנית, אסכרה, שעלת וכו') המהוות אחוז גדול בתמותת הילדים, עוברות בארץ הרבה יותר קל מאשר בחוץ־לארץ. אף אחד לא ישלול מהאֵם את הזכות הטבעית להיות חרדה על בריאות ילדה. טענתנוּ היא, שהחרדה הזאת מעבירה את האם שלנוּ על דעתה, עד כי יאבד לה החוש הטבעי להבחין מתי הילד חולה ומתי הוא בריא, או יותר נכון: מתי הוא מרגיש את עצמו רע ומתי לא.

אם תשאלו אותי: תינוק שיש לו 37.3 ̊, הצריכים להבהיל אליו את הרופא או לא – לא אדע תשובה ברורה לשאלה זו. אפשר שלפנינו התחלה של מחלה רצינית המתפתחת במהירות, ואפשר שלעליה קלה זו של חום אין כל ערך. אבל האֵם הטבעית, המכירה היטב את תינוקה, מרגישה את רגשוֹתיו ומַבחינה כל שינוּי קל במצב גוּפו ורוּחו – יודעת קודם לרופא, אם מתרחש דבר רציני אצל תינוקה. האינסטינקט הזה אָבד לנו.

נזכרתי במקרה אחד, שקרה לפני זמן־מה עם אֵם בידואית אחת. אשה זו הביאה את ילדה פצוע על־ידי מכונית. בכיות ויללות, כרגיל. ובכל זאת לא איבדה את כל חוּשיה. כשהשכיב הרופא את הילד עזרה לו בזה, כדי שהילד ירגיש פחות כאבים, ובעוד הרופא מתחיל לטפל בפצעים, היא חשה להביא מעט מים קרים. ובזמן שהרופא טיפל בפצע הגדול אשר על רגל הילד, הרי היא עצמה קבעה דיאגנוזה נכונה, שגם הזרוע שבורה ותמכה את זרוע הילד, כדי להקל על מכאוביו. וכשהרופא התחיל לטפל בזרוע וידי האשה השתחררו, הריהי – בידואית אשר אנטומיה לא למדה מימיה ולא ביקרה אפילו את הקורסים של המוסד הפדלוגי – עוברת ביד רכה על כל הצלעות של אותו צד, צלע אחרי צלע, צלע אחרי צלע, מתוך מחשבה נכונה, שאם נשברה הזרוע, עלוּלה גם אחת הצלעות להישבר. כמה כיבדתי אשה זו במעמד זה וחשבתי: לוּ קרה כדבר הזה אצל אֵם שלנו, הדרישה הראשונה היתה: קונסיליום. את המים הקרים לא היתה מביאה לילד, כי אם היו צריכים להביאֵם לה. והילד בראותו את האם צועקת ומתעלפת, לא יישאר גם הוא שקט. הטיפול בפצע ובשבר־העצם היה קשה פי שלושה, מתוך התרגשוּת האם והילד והרופא גם יחד. לא פעם יארע, שאין הילד מקבל את הטיפול הדרוש מרוב התרגשוּת ופזיזות. אמנם, האם הבידואית הזאת חסרה הרבה מאד: אין לה השכלה ולא ההבחנה הדרושה, אינה יודעת כלל לפנות לרופא, אבל בדבר אחד חוֹננה: באינסטינקט האמהי הטבעי, דבר שהאמהות שלנו חסרות אותו. לצערנו, אין המדחום יכול למלא את מקומו של האינסטינקט הזה, מפני שבכלל אין לנו קני־מידה נכונים לכל מה שמתרחש בתוך הקומפלכס המסובך הזה – גוף האדם.

לפני עיניה של האם שלנוּ עומד תמיד כמפלצת “המקרה ההוּא”. הנה שם קרה פעם מקרה, שאיזה ילד חלה, כאילו, במחלה קלה ולבסוף התברר שהמחלה רצינית. מספּרים מפּה לאוזן, מתוך הגזמה, והשמוּעה מהלכת. ואני שואל, האפשר לסדר את החיים עפ"י מקרה אחד שקרה פעם? והלא בעינינו אנו רואים יום יום את התוצאות החינוכיות אצל הילדים. אין אני עוֹיין, חלילה, את האמהות שלנו. תשאלנה ברופאים כמה שתרצינה. אבל מוכרח להיות גבול לדבר. כל שלשול קל וכל הקאה קלה יכולים להיות “הרעלת הקיבה”, כל כאב־גרון – אסכרה, ודוקא קשה (שוב אותו המקרה!) וכל כאב ראש – דלקת מוחj. לאָן נגיע? האם באופן כזה נחנך דור חסון שיוכל לעמוד נגד סבלות החיים?

אין למהר במדידת החום. ע"י דחיה לחצי שעה אין עלולים לאחר כלום. במקרים רבים תהיה מדידת החום כעבור שעה מיותרת לגמרי. בינתיים ילמד הילד לדעת, שההורים אינם נבהלים כל כך, כשיש לו כאב ראש או כשהקיא, חס וחלילה.

יש אשר בהלת האם משפיעה על הרופא וגם הוא מתחיל להיות מוּשפע ממנה; ראיתי מקרים, שאמהות הציקו לרופאים עד שהגיעוּ לידי ניתוחים קשים, שלא היה צורך בהם! במקרה כזה האם באה על סיפוּקה: “עשוּ את הכל”. רק נשאלת השאלה אם אמנם מוּכרחים בכל מקרה “לעשות את הכל”?

מה שחסר אצלנוּ – האינסטינקט הטבעי של האם – ושקט…

1933

---

שפן מספר 35

מאת

יוסף מאיר

סח לי חבר: “שכבתי לפני 30 שנה באחד מבתי החולים המפורסמים ביותר בעיר־בירה אירופּית ששימשה אז מרכז רפואי לעולם כוּלו, ולפני זמן מה נזדמן לי לשהות בתחוּמי בי”ח מפוּרסם במחקר ובמדע בניוּ־יורק. מה עצוּם ההבדל! מה עלוּבים המכשירים הדיאגנוֹסטיים מאז – הסטטוסקופ המפורסם (מכשיר ההאזנה הרפואי) מד־לחץ־הדם ולעתים הרחוקות מכונת הרנטגן – כלפי המכשירים דהאידנא, מעבדה עשירה, מכונות רנטגן מודרניות, אק“ג, שיטות־הרדמה שונות, ציוּד חדר הניתוח, עירויי הדם ועוד. ואמנם הניתוח שלי עבר יפה, בלי כאב ובלי סיבוכים, אבל” – כאן נאנח החבר אנחה עמוקה – “מה התגעגעתי לימים ההם! מהרגע הראשון שהוכנסתי לחדר החולים נשבה בפני איזו זרות, איזו קרירות, הרגשה מוזרה שה”אני" שלי נתבטל לגמרי. הסתובבו סביבי, יותר נכון: סביב כיס המרה שלי, העומד להינתח, אנשים רבים. כל אחד עושה חתיכת מלאכה – זה לוקח דם וזה מודד חום; זו סופרת את הדופק, וזה מודד את השתן; זו חוקרת על פעולת המעיים וזו נותנת תרופות. כל זה נרשם באיזה מקום, ושם במעבדה – במטבח הרפואי – מתבשל דבר מה, מסתכם איזה דבר ואני כאילו נמצא מן הצד. אין שואלים לשלומי, אין דואג אם אני אוכל או שותה, אם אני ישן ומה הרגשתי. כאילו כל הדברים הללו וכל הבדיקות הרבות אינן נוגעות כלל לי אלא לכיס המרה שלי…

נקיון המיטה והחדר ושאר דברים “קלי ערך” כאלה – מי מתענין בהם? עשרות פּעמים ביום עוברים רופאים ראשיים ושניים ושלישיים, אחיות ראשיות ושניות, סניטרים, עובדות משק, ורואים את הלכלוּך המשווע – רואים ואינם רואים. מה איכפת כיום הזיהום גם אם יחדור לתוך הפצע! עוד כמה מאות אלפים יחידות פּניצילין יתקנו את המצב. אחד מכניס צינור, השני שואב במשאבה, השלישי מוציא צינור ואין פּלוני יודע מה אלמוני עושה. אתה שואל ואינך מקבל תשובה; אין גם את מי לשאול וממי לקבל תשובה. המנהל עסוק מאד; עבודה פּרטית וניתוחים ועוד עסקים כאלו. וכשהוא נכנס – אין הוא רואה אותך כלל אלא נותן עין בפצע. “טוב, טוב מאד”, ודי. גם אם לא ישנת כל הלילה מרוב הכאב והלכלוּך ואי השקט והצעקות וההתנהגות הגסה של הפרסונל – הנח, עזוב אותנוּ לנפשנו. כיס המרה הוא בסדר גמוּר, הניתוח הצליח ואתה לא תמות, והרי זה העיקר. הסטטיסטיקה שלנו לא תיפגם ושמנו הטוב יעלה מעלה־מעלה, ומה לנוּ יותר? יתכן ששם, באיזה מקום, קורא מישהו את תוצאות כל הבדיקות הללו (ויתכן שלא). יתכן שאי־שם, באיזו מעבדה ידונו בכובד ראש על כיס המרה שלי ויחליטוּ מה שיחליטוּ, אך “אני” אינני קיים לגביהם.

לפעמים, בשכבך במיטה כל הלילה ללא שינה, תוקפת אותך הרגשה מוזרה שאתה וכל אלה ששוכבים כאן במחיצה אחת בחדר, וכל אלה המאות והאלפים שבכל הקומות בבית הזה – אינם אלא שפנים למחקר מדעי, שהוציאוּ מהם את כיס המרה, את הריאה, קטע־מעי ועושים בדיקות מענינות מאד של האברים הללוּ. מי מתענין מהי הרגשתו של השפן בשכבו בכלוב? רק דבר אחד מענין אותם, ששפן זה לא ימות חלילה, שהרי אז יהיה האכספרימנט לשוא, ואני – שפן מן השפנים – שפן מספר 35. וקרה מקרה שעובדת אחת לא ידעה להבחין מי אני מספר 34 או 35? לאמור: כיס מרה או כליה נודדת? נזכרתי בסיפור על מסיבת רופאים ששוחחו וצחקו על רשימה של איזה רופא במאה השבע עשרה ביומן העבודה שלו: “ראיתי את אשת נגר פּטר ששכבה במיטה בחום”. צחקו הרופאים על הדיאגנוזה “חום”. היום יודעים יותר להגדירו, כטיפוס או מלריה, או דלקת ריאות וכד‘. צחקו הרופאים המודרניים הללו ושכחו דבר אחד חשוב ברשימה זו: הוא, הרופא במאה השבע עשרה, ראה את אשר הנגר פּטר והם, הרופאים, הספּציאליסטים המוֹדרניים, רואים את הכבד ואת הריאה, ואת אשת הנגר אינם רואים כלל. אתם כרופאים יודעים היטב, שאם ישנם במחלקה 10 אנשים חולים בדלקת ריאה הנגרמים על ידי אותו מחולל, מהלך המחלה שונה אצל כולם, כי חשוב לא רק האורגן החולה, אלא גם האינדיוידוּאוּם על תכונותיו, סגולותיו, תורשתו, חיסונו, תגובתו, עצביו המרכזיים, בקיצור האישיוּת, לאמור: אתם חייבים להכיר ולראות את אשת הנגר פּטר על תולדות חייה, משפּחתה, סביבתה, אופן חייה. גדולה מזו: אַתה, הרופא, אינך יכול לעמוד על טיב המחלה אם אינך יודע את האיש בהיותו בריא. ואותו רופא מהמאה ה־17 הכיר את אשת הנגר, בעלה וילדיהם, את כל הבית וכל סביבתם במשך 30־20 שנה. ואילו אתם רואים רגע אחד את תמונת הרנטגן, את תוצאות בדיקת הדם ורוצים להגיע לידי מסקנה. אמנם אתם מגיעים לידי מסקנה אנטומית, אך למסקנה נפשית לעולם לא תוכלו להגיע בשיטות־עבודה מקוטעות כאלו. לא לחינם התחילו בזמן האחרון לשוחח הרבה על פסיכו־סומטיקה. את הסומה – את הגוף – עוד מסוגלים אתם לראות; את הפּסיכה – את נפש החולה לא תכירו לעולם. במלים אחרות: האיש איננו רק: כבד+ריאה+מעיים+לב+מוח+כליה וכו’ אלא יש איזה חוט מקשר, דבר המאחד את כולם והנקרא אינדיוידוּאוּם, ועדיין אינני יודע למי היתרון, אם לזה שראה את תמוּנת הרנטגן מכיס המרה של אשת הנגר פּטר, או לזה שראה את כל מערכת האברים וכל האישיוּת של אשת הנגר פּטר, אפילו לא ראה את תמונת הרנטגן של כיס המרה, שהרי אז רנטגן טרם היה. אין כל ספק, שאת המחלה אתם מכירים היטב וביתר מהירות ויסודיות, אבל את החולה על רגשותיו וחויותיו הכיר הרופא ההוא יותר מכם. וזהו גורם חשוּב עד למאד!

דוּגמה מאַלפת: נעשוּ ניסוּיים בכלב והוציאוּ את בלוּטת הלבלב (פּאַנקראֶאַס) שלו והנה התפתחוּ אצלו סימנים של סוּכּרת. מכאן הסיקוּ מסקנות נכונות וזכינו לתגלית החשובה ביותר של האינסולין – הפֶּרֶש של הבלוטה הזאת. הכל נכון. אבל אצל האיש החולה בדיאַבּטס לא כרתו את בלוּטת הלבלב אלא ישנן כאן השפעות מבלוטות אחרות והשפעות פסיכיות הגורמות אצל האדם להתהוות מחלת הסוכר. הענין הוא, איפוא, לא כל כך פשוט כמו אצל אותו כלב, ואם אתה רוצה לרפא איש כזה, עליך לעקוב אחרי כל הסיבות הפּנימיות. אולם בזה לא התקדמה הרפואה בהרבה מהמצב לפני 50 שנה ואוּלי היתה כאן עוד נסיגה אחורנית, מפני הגישה האנטומית היבשה של הספּציאליסטים המודרניים המוגבלת לאורגן אחד, בלי לדעת ובלי להתאמץ להכיר את הפּסיכיקה של החולה.

אמנם ניכרים סימני חרטה, שאיפה להחזיר את הגלגל אחורנית.

ג’מס מאָקאָנזי, רופא מפורסם למחלות לב בלונדון, עזב את הפּרקטיקה שלו בלונדון, הלך לעיר אוניברסיטאית קטנה בסקוטלנדיה ויסד שם מכון למחקר קליני תוך שאיפה לחקור בעיר קטנה אוכלוסיה קבועה במשך זמן ארוך וע"י כך להכיר יותר על סיבות התהווּת המחלות.

ובשכבי בלילה ההוא על מיטתי, שפן בין מאות שפנים, ובזכרי את בית החולים ההוא מלפני 30 שנה, כשהרופא ניגש למיטתי, מדד את החום, ספר את הדוֹפק, ישב על מיטתי, נכנס בשיחה עמי, שאל לפרטים, ניחם והשקיט – התגעגעתי מאד על אותו הרופא, הידיד, ואמרתי בלבי: אילו יכולתי לאחד את המעבדה ואת הטכניקה עם האוירה של חדר החולים מלפני 50־30 שנה, ולוּ יכלו הרופאים למצוא אפשרות של הכרת המחלה ובו בזמן גם להכיר את החולה – כמה היו מתקדמים במדע הרפואי!".

הקשבתי למוֹנוֹלוֹג וחשבתי בלבי: האם תוּכל ארצנוּ ליצור מזיגה כזאת?…

1949

---

תלונות מוצדקות ובלתי־מוצדקות

מאת

יוסף מאיר

מטבעו של חולה להתלונן, כי רע לו באשר חולה הוא. יש אומרים, שהחולים שלנו מרבים להתלונן יותר מדי. אולי זה נכון. ובמידה שהמחלה מתגברת ונשקפת סכנה לחולה, מתערבים גם קרובי החולה, כי הלא בשר מבשרם הוא והם חרדים לשלומו ולבריאותו. אבל כאן ישנה הפרזה רבּה ולא לתועלת הענין כלל.

הדברים אמוּרים בחולים השוכבים בבתה"ח:

שני סוגים לתלונות. הסוג הראשון הן התלונות נגד הזנחה בטיפול ונגד הסדרים הכלליים. רשאי החולה לדרוש: שהמיטה שלו תהיה נקיה ומסודרת; שרחיצת גוּפו תיעשה בקפדנות; שיוּגש לו האוכל בזמן ובצורה הדרושה; שלא יצטרך לצעוק או לצלצל זמן רב עד שתבוא האחות להגיש לו מעט מים; שגם הרופא יסביר לו פנים בשעת הביקור (לעתים קרובות שוכחים הרופאים, איזה ערך יש לזה לעצם הריפוי!); שתוקדש לו תשומת־הלב הדרושה. וקרובי החולים רשאים לדעת את מצבו של החולה, שלא יצטרכו לחכות שעות על יד שער הברזל, כדי לקלוט לבסוף שתי מלים חטופות מאת הרופא, שבעצם אינן אומרות ולא כלום – הלא אפשר לסדר שעה קבועה, פּעמים אחדות בשבוע, לשם קבלת הקרובים והסברת מצבם. רשאים הם גם לדרוש עזרה מהירה בשעת הצורך. תלונת אלו הן במקומן ומביאות את התועלת הדרושה.

אבל יש גם תלונות על עצם שיטת־הריפוּי, וכאן יכולה בקורת בלתי־מתאימה להביא לידי תוצאות הפוּכות. טבעי הדבר, שבשעת סכּנה נעשים הקרובים רגישים, עצבניים ובלתי־סבלניים. כל דבר קטן נראה בעיניהם כדרך להצלה, ואם לא עשו מה שלפי דעתם היו צריכים לעשות, הרי הם רואים בזה מיד הזנחה והאָשם הוּא, כמוּבן, הרופא המטפּל. הם שומעים, שלפעמים מַזריקים אַדרנַלין לתוך הלב, כדי להציל בן אדם ממוות. ראשית כל, אין זה אמצעי בדוק ומנוּסה. אבל העיקר, מתי משתמשים בזה? כאשר יקרה מקרה־אסון פּתאומי, כמו מקרה טביעה או הפסקת פעולות הלב על־ידי זרם חשמלי וכד', רק אז מנסים לחזק את פּעוּלת הלב – הבריא כשלעצמו – עד שתתחלנה לפעול הפוּנקציוֹת של כל האוֹרגנים. אבל מי ומתי עשוּ זריקה כזאת במקרה מוות הבא ממַחלה ממוּשכת? ומה יועיל, אם הלב כה נחלש ע"י המחלה, שאין בכוחו למַלא תיפקוּדוֹ הרגיל?

שומעים, שבשעת העברת דם מאיש בריא לחולה קשה, בודקים תחילה את דמם של הבּריא ושל החולה, כדי לראות אם הדם של שניהם שייך ל“קבוּצה אחת”. אבל מתי עושים זאת? – כשמעבירים כמוּיות־דם גדולות לתוך הוריד, אבל זריקות לתוך השריר נעשות יום־יום בכל בתי־החולים בלי בדיקה קודמת, חוץ ממקרים של חשד בעגבת. גם אם היה מנַדב הדם חולה בעגבת, אין הפּעולה באה לידי גילוּי אלא אחרי שבועות וחדשים, וגם אז לא בצורת מוות מהיר על־ידי “רעלים נסתרים”. האב המסכן מאשים את עצמו, אולי היו בתוך דמו רעלים נסתרים שהמיתו את ילדו. באסונו הגדול הוא חושב שהוּא חטא בזה, שלא מיהר להביא אחות פּרטית לילדו, כאילוּ זה יכול היה להציל. הוא מאשים את הרופא, שאיחר בעשרה רגעים. אינני מצדיק את הרופא כּלל וּכלל, אבל לא זה גרם לאסון שקרה את ההורים; גם לא סיבה אחרת. אם חלה הילד – על פי האַבחנה שבתשוּבת הרופא – במחלה אשר רק לעתים רחוקות מאד הוא נציל משיניה. האם על סמך זה יכול איש נבון, ולוּ גם בשעת צערו וסבלו, להגיד שהפקיד בעצמו את התינוק בידי האסון בזה שמסר אותו לבית־החולים? ולואי שמספר המיטות בכל המחלקות, ועל אחת כמה במחלקת הילדים, היה די לקלוט את כל הילדים החולים במחלות קשות! היינו יכולים אז להציל ממוות הרבה נפשות צעירות.

“אין אדם נתפס על צערו”, אבל חלילה לנו מלהגיע לידי מסקנות כאלו!

לפנים היו נוהגים להגיד במקרה אסון: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך”, וכשהבריא החולה זקפוּ זאת על חשבון הרופא; בימינוּ הסדר הפוּך: אם הבריא החולה, הרי זה בגלל המדע הרפואי המשוּכלל, ואם מת – הרופֵא הוא האשם.

בקורת על הסדרים הלקוּיים היא רצוּיה ואילו בקורת רפוּאית שיטחית – מזיקה ומרחיבה עוד יותר התהום שבין הרופא ובין החולה.

1935

---

הרוכלים ברפואה

מאת

יוסף מאיר

בשנים האחרונות העלוּ גלי־העליה קצף רב. מארצות שונות ומקטבי־עולם שונים נגרפוּ אל חופי ארצנוּ אלפי אנשים רדופי־סער ולמוּדי־תלאות, סחוּפים ודוויים ממגלב הנוגש. רבים מהם, חסרי־ממון או שלא נתברכו במקצוע, נאחזו באותו ענף־מחיה הנפוץ מאד בארץ של הגירה: הרוכלות. הללוּ קונים ומוכרים מכל הבא ליד ויונקים את פרנסתם מי בקלות ומי בקושי, הכל לפי תכוּנוֹתיהם האישיוֹת.

כל זמן שהמרכולת היא סבון־גילוח, מסרק ושרוכי־נעלים – אין בכך משוּם סכנה לציבור. אדרבה: מצא יהוּדי את פרנסתו בכגון דא – תשרה הברכה בפעלו. אוּלם יש רוכלים שלבם מואס בסכיני־גילוּח והם מתאווים לאיזמל הניתוּחים דוקא. הללוּ קובעים את דירתם בטבורו של הכרך, תולים שלט עם כתובת לטינית ארוכה ו…חותכים יבלות. אין כאן עוד רוכלות נודדת במיני סידקית, אלא דרגה גבוהה יותר: רוכלות יציבה. סגוּלתה של רוכלות זו שהיא גלויה: אתה רואה לפניך איש עטוי גלימה לבנה עם איזמל ביד, רצונך – תפקיד בידו את יבלתך, אם כי כבר בשלב זה אַתה עלוּל לקנות לך הרעלת־דם, רצונך – אל תפקיד.

ברם, מסוכנת ממנה היא הרוכלות הנסתרת, המבוססת על אדני המדע, כביכול, והרצופה מסתורי־אשפים. רוכלים מסוּג זה ממציאים תרופה מסתורית לכל מיני מחלות ודוקא למחלות כרוניות שמהדע הרפוּאי טרם העלה להן ארוכה. תמיד מוכנה ומזומנה אצלם תרוּפה בדוקה לכל מחלה החל בנשירת־שערות ואקזמה וכלה בקצרת וסרטן. רופאי־אליל אלה – מהם גם שגמרוּ אסכולה רפואה – מחוננים בכל הסגוּלות של רופא מפורסם: ארשת־פנים רצינית, מבט חודר, לפעמים גם זקן ארוך ששיבה זרקה בו, גלימה לבנה וכו'. יצורים אלה – עם או בלי תואר “דוקטור” – כבר החלו צצים בתל־אביב ורבים צובאים על פתחם. יש כבר “מאמינים” ואפילו – מסַפרי־נסים: פלוני החזיק בחורה צעירה בצום 30 או 40 יום, הרי לך נס, היא נשארה בחיים.

“ספּאֶציאליסטים”

יש רוכלי־רפואה המכנים עצמם “ספּאֶציאַליסטים”. לא כל מחלה יוכלו לרפא. כוחם רק במחלה מסוּיימת, כמו: כיב־הקיבה (אולקוס). במכון דיאגנוסטי מיוחד אין צורך. צילום רנטגן – מאן דכר שמיה. (אחד מאלה ענה לחולה על שאלתו אם כדאי לראות את צילוּם הרנטגן בהאי לישנא: צלם־רנטגן הוא כמו פרק מהרש"א שאתה רשאי לפרשו כרצונך…) הוא – הרוכל ברפוּאה – פטור מכל התאמצות ומכל פירושים. הכל גלוּי ויודע לפניו. הדיאגנוסטיקה שלו פשוטה כי אינו נזקק לשום דיאגנוזה. הוא מרפא – אי (אם?) אפשר לקרוא לזה ריפוּי – את הסימפטום ולא את המחלה. כיב הקיבה, סרטן או דלקת כיס־המרה יש להם סימפטומים משוּתפים: מיחוּשים במקום מסויים. הדיאגנוזה של המחלה היא קשה, לפעמים קשה מאד. ריפוי המחלה שונה בהתאם לדיאגנוזה. ריפוּי הסימפטום – קל, והחולה מרוצה, היה כאב ואיננו עוד. אחרים טיפלוּ שבועות וירחים, חיפשו ארוכה ולא מצאו והא ראיה: הכאבים לא חלפוּ, ו“ההוא” לא חיפש ומצא, והר ראיה: אחרי זמן קצר¹ נגוז הכאב.

ריפוי סיבת־המחלה או ריפוּי סימניה – מה עדיף?

יש ריפוּי סימפטומטי ויש ריפוּי אטיולוגי (סיבתי). במידה שהרפואה מתקדמת, בה במידה דוחק הריפּוּי האטיולוגי את הריפּוי הסימפטומטי. האחרון אינו צריך למכשירים דיאגנוסטיים, למעבדות ולמכוני רנטגן. ואם הרופא נזקק, לפעמים, למכשיר מסויים הרי זה למראית־עין בלבד, כי פטור בלא כלום אי־אפשר. הריפוּי הסימפטומטי גם מצליח תמיד, כי יש תרוּפות למכביר לרפּא – ולוּ רק זמנית – כל סימפּטום שהוּא. ריפּוּי אטיולוגי צריך למכשירים ולבדיקות, כי מגמתו לחשוף קודם כל את הסיבה: מה הגורם לכאב – סרטן או דלקת כיס־מרה? שאיפתו אינה לרפּא את הסימפטום – הכאב – אלא את סיבתו.

רופא־אשף מתנגד, לרוב, לכל טיפוּל כירורגי. הוא אינו יודע מה, היכן ואיך לנתח כי אין לו דיאגנוזה. ובעצמו של דבר: כירורגיה למה לו? את הכיב, או הסרטן יש לנתח, אך את הסימפטום, הכאב, אין מנתחים אלא משקיטים. זוהי אחת הסיבות שהקהל נחפז אל בעלי־האוֹב כי החולה אינו נוטה לניתוח ואם מבטיחים לו ריפוּי והרגעת־הכאב בלי שימוּש באיזמל – ומצא לו.

אם אין דעת – הבדלה מנין?

אין צורך לומר עד כמה מסוּכנת תפיסה זו. המדע הרפוּאי בימינוּ אינו מסתפק בקביעת הדיאגנוזה בלבד, הוא שואף לדיאגנוזה מוקדמת, שפירושה: ידיעה עמוקה בסימפטומטולוגיה, בטיב המחלות ובסימניהן הראשונים. רוב המחלות הכרוניות נתונות לריפוי אם הדיאגנוזה נקבעת בסטדיה מוקדמת. מחלות רבות יש להן סימנים משותפים. כאב־בטן מתחת לצלעות מימין יכול לבוא מכמה סיבות: חוסר או עודף חומץ בקיבה, כיב־הקיבה, כיב־התריסריון, סרטן, דלקת כיס־המרה, דלקת־הכבד, אבני כיס־המרה, אבני־כליות וכו' וכו'. כל רופא מצוּוה ללמוד את המחלה כדי לקבוע דיאגנוזה מבדלת (בין מחלה למחלה) אולם מי שאינו נזקק לשום דיאגנוזה – דיאגנוזה מוקדמת ומבדלת מנין לו? אין זה אלא ויתור על שפעת הישגיו של המדע הרפוּאי במשך מאות שנים. הסימפטום נעלם, הכאב הושקט לזמן־מה, אך המחלה מפעפעת ומתפתחת עד שהיא מגיעה לדרגה כזו שאין לה עוד תרופה.

מעשי אוב וידעוני

רופא־קוסם מוכרח להסתגל לרוח הזמן וכדי להעלים את בוּרוּתו ברפואה הוא מסתייע בלהטי־מסתורין. עתים יליט את פני החולה במטפחת, כדי שלא יראה באפסותו של הרופא. פעולות מסתוריות הן אמצעי טוב מאד לטיפוּל תירפויטי. רבים מנוכלי־הרפוּאה משתמשים בכל מיני מכונות־טיפול כדי לעשות רושם. אמצעים חיצוניים, בצוּרות משוּנות ומדהימות, באים לחפות על נביבות־התוכן. לא כל הרוכלים רמאים הם. יש המאמין באמת ובתמים כי שיטת הריפוּי שלו היא הבדוקה ומשזכה לאימוּן הקהל תגבר אמוּנתו בעצמו שבעתיים. זו חוזרת ומשפּיעה השפּעה סוּגסטיבית על הקהל וחוזר חלילה. וכך יצאוּ לו מוניטין עד שלפתע ידעך אורו. כשלונותיו מתרבים במידה כזו שהקהל מתחיל להוקיר רגליו ממנו. אך בינתיים – בתקוּפת “הזוֹהר” הקצרה – כבר הספּיק לעשות שַמוֹת בין חולים רבים. הכרת המשבר (המשגה?) באה אחרי זמן־מה אך לרוב – גם מאוּחר מדי.

סימני־ההיכר של רופא קוסם

מה הם סימני ההיכר של רופא־קוסם? איך יבחין הציבוּר בין רמאי לבין רופא אמיתי?

א. כל טיפוּל רפוּאי, דיאגנוסטי או תירפויטי, המלווה פעולות מסתורין צריך מיד לעורר חשד. רפוּאה המליטה את פּניה – אינה רפוּאה. המדע הרפוּאי אין לו במה להתבייש ואין לו מה להסתיר ואינו נזקק לשוּם הסוואה.

ב. כל “רופא” הקובע דיאגנוזה מניה־וביה, ביחוּד במחלות האברים הפנימיים, בלי להזדקק לבדיקות נוספות, הוא בחזקת נוכל. מעבדה, רנטגן וכיו“ב הם כיום אמצעי־עזר חשוּבים, שבלעדיהם לא תיתכן דיאגנוֹזה נכונה. כל רופא נזקק לעתים קרובות לסידוּר החולה בבית־חולים, כי יש בדיקות וטיפוּלים שמן הנמנע לעשותם באופן אמבולטורי. רופא־אליל מוּכן כמעט תמיד לרפא את החולה בביתו ואם הוּא מייעץ לו להיכנס לביה”ח סימן שרצונו להתחמק ממנוּ. הדוגמה של החזקת צעירה בצום של חודש ימים ומעלה מוכיחה מה טיבו של בר־נש זה. רופא ישר־לב לא יטול על עצמו אחריוּת כה רבה. אגב, לפנים הסתייעו בצום במקרי כיב־הקיבה – ויש הגיון־מה בשיטה זו: אם יש פצע בקיבה נשמרים מלגרותו על־ידי מאכלים. אך בינתיים צעד המדע הרפוּאי קדימה והמציא אפשרות להזנת החולה בדרכים אחרות (בעזרת חוֹקן או באמצעוּת מְחדֵר לתוך התריסריוֹן) מחוּץ לקיבה. העקרון: לחוס על הקרוּם־הרירי של הקיבה נשמר והחולה אינו צריך לרעוב. אבל גם זה מיוּתר. הוכח שהזנת החולה בחלב, על פי שיטה מסויימת, אינה מגרה את הפצע. להיפך: החלב מקטין את הפרשת החומצה בקיבה ומסייע לריפוי. הנוכלים או שאינם יודעים זאת או שמתעלמים מזה במתכוון ובלבד לנקוט אמצעים “רדיקליים” ולעשות רושם.

ג. רופא המבטיח גדולות: “מאה אחוז ריפוּי” וכדומה – מעורר חשד. כל טיפוּל רפוּאי – אפילוּ הבדוּק ביותר – תוצאותיו תלוּיות מן התגוּבה האינדיבידוּאלית של החולה, ואי־אפשר להבטיח מראש ריפוי גמוּר, פרט למקרים יוצאים מן הכלל.

ד. שיטת־ריפוּי אחת שמסתייעים בה בכל המקרים, אין בה כדי להביא תועלת. טיפוּל אינדיבידוּאַלי והתאמת הריפוּי לגוּפוֹ ולנפשו של החוֹלה, הם כלל חשוּב ברפוּאה. רופא־ידעוני מרפא בשיטה אחת את כל החולים במחלה מסויימת ולפעמים גם במחלות שונות.

אלה הם סימני־ההיכר העיקריים שלפיהם ידע הקהל לגלות את נוכלי־הרפוּאה.

החולה היהודי נוהג מנהג בקורת ברופאו, ינהג נא מידה מסוּיימת של היסוּס ורתיעה ביחס לרופא־קוסם – כי בנפשו הוּא.

1941

---

תפקידי הרשויות המקומיות בשטח הבריאות

מאת

יוסף מאיר

בעיה עיקרית וחשוּבה עומדת לפני שלטונות הבריאוּת בארץ, בין מרכזיים ובין מחוזיים ועירוניים – היאך להחדיר לתוך הציבור את חשיבות ההיגיינה, בית־החולים, המרפאה, תחנת הטיפוּל בתינוקות וכד'. כרגיל אין איש מרגיש צורך בהם, אלא אם כן הוּא נזקק להם.

כיום רחוק הציבוּר מאד מהכּרת כזאת, וּבמוּבן זה אין הבדל גדול בין ותיק ועולה חדש, עוסק בעבודה רוחנית או עובד עבודת־כפיים, יוצא פולין או רוּסיה, ספרדי או תימני. בימינוּ מתעניין ציבוּרנוּ, ללא הבדל מעמד או עַדה, קודם כל בבעיות מדיניות, בענינים מפלגתיים, ובעיקר נתון כל איש ואיש לעניניו הפרטיים ואינו שׂם לב לבעיית המלריה, הטיפוּס וכד‘. רק אם תפרוץ מגיפה גדולה של דֶבר או שיתוּק ילדים – הוא מראה בה התעניינות־מה וגם זה לתקוּפה קצרה בלבד. הציבוּר אדיש לא רק לגבי עניני בריאות בעולם או אפילו בארץ, אלא גם לגבי בעיות־בריאות מקומיות, אשר לכאורה היוּ צריכות לעניין אותו. אסיפת־הסברה על נושאים היגייניים מבוקרת ע“י חוג מצוּמצם של אנשים בלבד, אלא אם כן מסדרים משפט ציבוּרי שריח סנסציה נודף הימנו. עסקני הליגה למלחמה בשחפת – בעיה כה רצינית – רובם ככולם הם רופאים, אחיות, חולים ועסקניות ציבוריות. פה ושם קים בית־חולים עירוני ובראשו ועד־מנהל, היושב בחדרי חדרים ומחליט החלטה בלי שהציבור יתענין וידע מה נעשה בבי”ח זה ובלי שיוכל להשפיע על מהלך הענינים בו. כאשר יחלה איש או בן משפחתו ויזדקק לבי"ח זה – ירגיש היטב במחסור במיטה, במחסור בצוות מקצועי או בסדרים הנהוגים בו. אולם משירווח לו, ימהר לשכוח את התקלות הללו וגם לא יתלונן, אם מפני אדישות ואם בגלל החשש, שלא ישעו כלל לתלונותיו. אמנם, קיימת מחלקת־בריאות עירונית וגם לשכת־בריאות ממשלתית, אלא שבעיני הציבור תפקידם של מוסדות אלה, כנראה, רק להציק ולגזור גזירות והוּא – האזרח – צריך רק להתחכם, איך לעקוף אותן. התלישוּת הזאת היא בעוכריו והיא לפי דעתי, הסיבה העיקרית למצב היגייני ירוּד ברחוב, בשוּק, במסעדה, בחנוּת, בחצרות וכו’.

*

כדי לעניין את הציבור בבעיות בריאות, הכרח להגיע לכל עיר ומושבה, לכל שכוּנה ורחוב ולכל בית ובית. כל רשוּת מקומית צריכה להיות תא בריאותי במדינה, בתיאוּם־פעולה בין הרשוּיות המקומיות לבין עצמן ובינן לבין השלטונות המרכזיים. על יד כל מחלקת־בריאוּת עירונית צריך להיות ועד או מועצה רחבה, אשר בה יהיוּ מיוּצגים כל שכבות הציבוּר מכל שכונות העיר. אם לא ישוּתפוּ כל חלקי הציבור בדרך דמוקרטית, אין תקוה לתוצאות רציניות. בי“ח עירוני אינו צריך להיות קנינו הפרטי של ועד מנהל ממונה מלמעלה, אלא עליו להיות מנוהל ומבוקר ע”י ועדה ציבוּרית, אשר גם תשמיע דברי־בקורת והצעות לתיקוּנים ולשיפוּרים. תחנת־טיפול בתינוקות, מעון־יום לילדים או מרפאה עירונית, אינן צריכות להיות ענינו של הרופא או של האחות הציבורית בלבד, אלא מן הדין שהציבוּר כוּלו יהיה מעונין בפיתוח המוסדות הרפוּאיים והסוציאליים בעיר; חשוּב ביותר כי ישוּתף בהיגיינה ובתברוּאה, שהצלחתן המלאה תלוּיה בהבנתו וברצונו הטוב.

*

עניני הבריאות בשטח מוּניציפלי מסויים, מן הראוּי שיאורגנוּ, לפי דעתי, בצוּרה דלקמן: המועצה העירונית ממַנה את מנהל מחלקת הבּריאוּת העירונית ואת כל הצוות הדרוש. מנהל מחלקת הבריאות העירונית יעמוד במגע תמידי עם משרד הבריאוּת המרכזי, באמצעות לשכת הבריאוּת העירונית. מאידך גיסא, עליו להימצא בקשרים אמיצים עם הציבור באמצעות מועצת־הבריאוּת העירונית, הצריכה להיות מוּרכבת מבאי־כוח הציבוּר שיבחרוּ בשכוּנות ובאזורים שונים בעיר. מנהל מחלקת הבריאוּת, הממונה מטעם המועצה העירונית, ישמש כיושב ראש מועצת הבריאוּת, וכמוּבן – בהסכמתה; פּירוּש הדבר, שמבחינה אדמיניסטרטיבית הוא כפוּף למועצה העירונית, אולם במינוּיו יש להתחשב עם דעת הציבוּר. יו"ר מועצת הבריאות העירונית צריך להיות איש מוכשר ומעונין בתפקידו ולא כנהוג אצלנוּ, שאחרי חלוקת כל התפקידים השונים לפי מפתח מפלגתי ונשאר עוד מי שלא בא על סיפוּקו, מוסרים לו – את תיק הבריאות.

*

על מועצת הבריאות לטפל בשלושת ענפי־פעולה עיקריים: א) עזרה רפואית במוסדות סגורים (בתי־חולים) ופתוּחים (מרפאות); ב) רפואה מונעת (תחנות טיפוּל בתינוקות ובנשים הרות, מלחמה בשחפת ועוד); ג) תברואה והיגיינה. לכל אחד מענפי הפעולה הנ“ל בוחרת המועצה בועדות־משנה. את יו”ר הועדות האלו צריכה לאַשר המועצה העירונית וכך אפשר יהיה להעניק לועדות אלו סמכוּיות רחבות – שאינן, כמובן, אדמיניסטרטיביות, אלא נתונות אך ורק בידי המועצה העירונית. לועדות אלו לא תינתן הרשוּת למַנות צוות־עובדים או לפטר עובד; אבל תינתנה להן סמכוּיות רחבות לחוות־דעת, לפיקוּח ולבקורת.

במידה שועדות אלו תראינה פעילוּת, תגדל השפעתן על מהלך־הענינים. לדוגמה: ביה“ח העירוני או המחוזי ינוהל ע”י מנהל ממונה מטעם העיריה, אבל הפיקוח עליו והבקורת יהיוּ בידי ועד מנהל, המשמש כועדת־משנה של מועצת הבריאות הנבחרת. תלונה על סדרים מסוּיימים בביה“ח העירוני או הצעה להרחבת מחלקה בבי”ח וכד' יובאוּ לפי ועדה ציבוּרית זו, שתבחון אותן ותגיש את מסקנותיה לפני שלטונות העיר ומועצתה, אשר בודאי יתחשבו בדעתה.

כאמור, נודעת לצוּרת־ארגוּן זו חשיבוּת מיוּחדת לגבי דרישות ההיגיינה, שע"י כך ישוּתף הציבור שיתוּף מלא ולא יישאר, כמו עד כה, פּסיבי כלפּיהן, משוּם שהוא רואה בהן מעֵין צו־מלמעלה.

במועצות הבריאוּת ישתתפוּ נציג לשכת הבריאוּת הממשלתית וכן באי־כוח גוּפים ציבוּריים רפוּאיים, כמו: קוּפת־חולים, מגן דוד אדום וכו'.

*

באי־כוח מועצות־הבריאות, העירוניות או המחוזיות, מכל הארץ יחד עם באי־כוח מוסדות הרפוּאה הארציים, יהווּ את מועצת הבריאות הארצית שע"י משרד הבריאות הממשלתי. כך תרוּתק שלשלת, אשר כל חוליותיה תשולבנה זו בזו – הציבור הרחב, המועצות העירוניות ומחלקות הבריאות שלהן, המוסדות הרפוּאיים והשלטונות המרכזיים. רק אם ננקוט בארגוּן כזה אפשר יהיה לקווֹת שלאט לאט ייגמל הציבוּר מאדישוּתו כלפי בעיות־בריאוּת וכי תיווצר אפשרוּת של תיאוּם בין כל המעוּנינים בדבר.

1951

---

חול וקודש ברפואה

מאת

יוסף מאיר

סח לי פּעם פּרוֹפיסור אחד, נוצרי, רופא ידוּע במקצועו, על דבר ההבדל בין החולה הנוצרי לבין החולה היהודי. הנוצרי, אשר ניתחתי אותו בהצלחה, כשהוא נפגש בי ברחוב אחרי שבועות אחדים, אינו מכיר אותי ואינו דורש בשלומי; אבל אותו יהודי גליצאי אשר ניתחתיו לפני עשרים שנה, כשהוּא נפגש בי בטראם או באוטובוּס, הוּא פּוֹרס בשלומי מתוך חיוּך־הודאה על השפתיים ומזכיר לי שבשנה זו וזו נוּתח על ידי, מעלה את כל הפּרטים ומוציא גם את הרצפּט אשר נתתי לו. “אותך לא אשכח לעולם” – הוּא מוסיף, ובאמת אינו שוכח.

זה היה בתקופה הרומנטית ברפואה, כאשר היחסים בין הרופא לבין החולה לא היו רק מסחריים, בבחינת “תן לי ואתן לך”. התקופה הזאת חולפת, ולצערנוּ – לרעת החולה. לא מזמן היינוּ עדים להופעה מיוּחדת במינה: חבר קופת חולים תבע שני רופאים של הקופה לדין לפני משפט חברים, והדגיש כי הוא דורש משפט פומבי דוקא. האולם היה מלא מאות אנשים סקרנים.

וזה עיקר המעשה: ילד התעורר באמצע הלילה תוך כדי הקאה מרוּבה. קראוּ לרופא. הרופא נבהל ממצב הילד ובמשך שעתיים וחצי טיפּל בו באינטנסיביוּת, הזריק לו זריקות שונות, עד שהילד גם לתחיה ממש. במשך כל הזמן הזה היוּ ההורים והרופא גם יחד נדהמים, ורק כאשר המצב הוּקל קצת התפּכחוּ והתחילוּ לדרוש קוֹנסיליוּם. קראו לרופא; וכאשר קראוּ אחרי־כן לרופא שני, שלא היה רצוּי לקודמים, פּרץ סכסוּך בין ההורים והרופאים ועתה עומדים הרופאים לדין. האָב התחיל בהודאה לרופא על שהציל את הילד, אך מתאונן בנאוּם ארוך על “יחס” וכו'.

אם צדק הרופא או לא – זה ענין לשופטים, ובטוחני שהם יוציאוּ משפּט צדק. מעניין רק דבר אחר. נניח שהופא אָשם, שגה, אבל בכל זאת ברוּר – והכל מודים – שבמשך שעתיים וחצי טרח הרופא באמצע־הלילה, תוך מתיחוּת־עצבים מרוּבה והוּא הוּא שהציל את הילד מצפּרני המות. ברי, שבכל יום־הוּלדת של הילד יזכרו ההורים את הלילה ההוּא ואת הרופא הזה, אשר תפס במהירוּת מפליאה את שורש המחלה ועבד בשקט עבודת הצלה ממש, יחידי, מרוכז, חותר לקראת המטרה. ברי, שבשוב ההורים הביתה אחרי המשפּט הסנסציוני הזה יקחוּ את הילד העליז על הזרוע ובהצטחקו ובהשתובבו, יזכרו ההורים, יצטרכו לזכור, שלולא הרופא הזה – הנתבע בפוּמבי לפני קהל ועדה – לא היה הילד הזה מצטחק בזרועות הוריו…

נניח, אפילו, שהרופא אשם בהתנהגות לא נכונה, האם לא נשאר בעולם הפּרוֹזאי הזה, רגש מה של הכרת תודה, ואיך יכולה אֵם – בכל התנאים – להופיע כתובעת נגד רופא שהציל לפני ימים מספר את חיי ילדה?

אחת הטענות של התובע היתה: הלא אני חבר לקופת חולים, משלם את מסי בסדר והרופא הלא מחוּיב היה לעשות מה שעשה, ורק לאחר שמילא את חובתו תמורת השכר שהוא מקבל מקופת חולים ראוי הוא לעונש. חבל שלא היה גם עורך דין מצד התובע; הוּא היה מבטא זאת במלים פשוּטות יותר: הזמנתי אצלך זוּג נעליים, הנעליים הן יפות מאד והמחיר, כנראה, גם כן לא יקר. אולם אחרי גמר הקניה פרץ איזה סכסוך בין התובע והנתבע. אמנם, הקניה היתה מוּצלחת ואין, חלילה, מה להתאונן, אבל בעבוּר זה הלא שילם התובע במיטב כספּוֹ ועתה הוּא דורש משפּט צדק.

*

הגישה הזאת של יחס “מסחרי” לרופא בתוך כתלי המוסדות הציבוריים יש לה גם תוצאות בצורה של משפטים מסחריים ותביעות כספּיוֹת כלפּי המוסד בעבור שגיאות מדיציניות, אמיתיות או דמיוֹניוֹת. הטעוּת העיקרית היא בסברא, כאילו אסור לרופא לשגות, כאילו המדע הרפואי בנוי על יסודות מתימטיים ומהלך הריפוי וכיווּנו נמדדים לפי חשבונות סטאטיים. למעשה, רחוק עוד המדע הרפוּאי מהמדעים המתימטיים כרחוק מזרח ממערב, וחשבונות סטאטיים אין בכלל ברפוּאה, כי החולה עצמו אינו סטאטי; כל אחד מגיב על אותה סיבה לפי חוּקים קונסטיטוּציוניים שלו. ברוב המכריע של מקרי שגיאה, אין הרופא אשם כי אם המדע הרפואי, אשר לא התקדם עד כדי כך, שהרופא יוּכל לדעת מראש, איך יגיב החולה במקרה זה או אחר. גם הדיאגנוסטיקה הרפואית נמצאת עדיין בחיתוליה, ובמקרים רבים מתקשים הרופאים בקביעת דיאגנוזה נכונה, ואם אין דיאגנוזה נכונה – רפוּי נכון מנין? אם יועמד לדין ויתבעו ממנו פיצויים כספיים – ברוב המקרים תשפוט האכספּרטיזה לטובת הרופא מהסיבות האמורות לעיל. אבל בינתיים יפסיד החולה מהגישה העסקית הזאת, כי דבר זה עלוּל להביא לידי כך, שהרופא יסתלק מהאחריוּת: בכל מקרה מסוּכן יתחמק מלעשות פעוּלות נועזות היכולות להכריע לטובת החולה, יקרא רופאים אחרים להתיעצוּת, לא מפּני הכרת ההכרח שבהתיעצוּת, כי אם כדי לחלק את האחריות הכספית עם רופאים אחרים, והוא גם יסתתר מאחורי חברות ביטוּח כדי לבטח לעצמו את הסיכוּן הכספּי. לא המחלה תהיה לנגד עיניו של הרופא ולא ההתענינות במצב החולה תכריע לצד פעולה זו או אחרת, כי אם קנה־המידה הכספי והשאלה הראשונה תהיה תמיד: בכמה כסף אני יכול להיות אחראי, כאשר אעשה את הזריקה הזאת או כאשר אתחיל בטיפול זה או אחר?

לא מקרה הוא, שמשפטים מסוג זה מתרבים והולכים בארץ הביזנס – באמריקה. שם צצות כפטריות גם חברות ביטוח לבטח את הרופא מפני התוצאות הכספיות של שגיאותיו.

השאיפה להגנה עצמית אצל הרופא עלולה לשחרר אותו כליל מכל אחריות אישית, נפשית, וגם כל פעוּלה ופעוּלה מצד הרופא תימדד על פי האחריות הכספית שלו. ומי ידאג לחולה עצמו? מי ירצה להכניס את ראשו במקרה מסובך, המצריך התאמצות ואחריות וגם העזה? למי תהיינה שאיפות מדעיות ומי מעשה פעוּלות מחקר אשר אינן נמכרות בשוק הכספים בשוה כסף?

הנה דוגמה: באחד המושבים חָלה ילד בטיפוס החוזר; בו ביום חלוּ עוד שמונה ילדים באותה מחלה. הרופא החקלאי חקר ומצא את הסיבה: ביום בהיר אחד החליטו ילדי הכפר לערוך טיול בסביבה, מצאוּ מערה, נכנסו ושהוּ בה כמה ששהוּ, עשוּ תגליות שונות וכל אלה שהיוּ במערה חלוּ אחרי ימים אחדים. מה מצוי במערה זו? המחלה ידועה בארץ וידועים גם כמה מקרים של אינפקציה בטיפוּס החוזר על ידי לינה במערה. זה מזמן ידענו, כי צורת מחלה זו בארץ היא בלתי־טיפוסית וכי, כנראה, מעבירי המחלה הן הקרציות. כדי להוכיח זאת בראייה החותכת התחברו שני רופאים של קופת חולים וחוקר אחד מהאוניברסיטה, סיכנו את עצמם ונכנסו לתוך המערה, זחלו על הידים והרגלים ויצאוּ עם מאות סימני נשיכה. כולם חָלוּ, כאשר היה ידוע מראש, במחלת הטיפוס החוזר, אולם תפסו את הקרצית המעבירה את המחלה בארץ – אומרים שזהו מין מיוחד, שלא היה ידוע עד כה – ומכאן ואילך יש תקוה, שנצעד צעד חשוב קדימה במלחמתנו בארץ נגד מחלה זו.

הבה ניגש לשאלה זו מנקודת־השקפה מסחרית ונשאל, מה היה הרופא “מחויב” לעשות במקרה זה בעד משכורתו שהוא מקבל מקופת חולים. “חובתו” היתה לבדוק את דמם של החולים, ובמצאו את הסיבה, היה צריך לתת את הריפוי הנכון, המקובל. כלל וכלל לא היה “מחויב” לעקוב אחרי סיבת האינפקציה, לטלפן למקומות השונים, אשר בהם נמצאו ילדים אחדים שהשתתפו בטיול זה, כדי להזהיר את הרופאים ולהודיע להם את הדיאגנוזה לפני בוא המחלה – וזו שהתאמתה אחר כך בכל המקרים – ובודאי ששלושת הרופאים הללו לא היו “מחוּיבים” לזחול לתוך מערה אפלה כדי “לרכוש” להם מחלה העלולה לסכּן את בריאוּתם ואת חייהם. ולוּ היינו רוצים “לשלם” בכסף לרופאים הללוּ בעד פעוּלותיהם אלו, היינו מתקשים מאד־מאד כמה צריך לשלם; וייתכן שהם היוּ מוותרים לגמרי על הפעולה וגם על התשלום ולא היו רוצים כלל לסכּן את עצמם בגלל הכסף.

העסקיות הזאת המתחילה להתפשט גם בארץ (כבר מייסדים והולכים חברת ביטוח למקרים של שגיאות הרופאים) עלולה להעכיר את היחסים בין הרופאים לחוליהם, ויש להזהיר עליה בעוד מועד.

1935

שער שני: מבעיותיה של קופת־חולים

מאת

יוסף מאיר

---

תפקידה של הרפואה הציבורית

מאת

יוסף מאיר

לאחרונה החלו רוֹוחות דעות בדבר הלאָמת הרפוּאה על־ידי הממשלה. ראוי, איפוא, להעיר, כי אינה דומה הלאָמת הרפוּאה להלאָמת ענף בתעשיה, שכּן תיתכן רפואה ממלכתית שאינה ציבוּרית כלל; וכנגד זו אפשרית רפואה ציבורית מוּבהקת, אף כי אינה מנוהלת על־ידי הממשלה. יתרה מזו, לעתים אף שיטותיה של קופת־חולים מסוּיימת הן אנטי־ציבוריות…

ריפּוּי שאינו ריפּוּי

מה נדרש מרפואה ציבורית? כלל ראשון: רמה מתאימה, כי טיפוּל שאינו על רמה מתאימה גרוע מאפס־טיפוּל, משום שהוא אונאָה עצמית. דוגמה לכך – קוּפּות־החולים כפי שהיוּ במרכז אירופּה במשך עשרות שנים.

חבר בקוּפת־חולים בפולין או באוסטריה וגרמניה עד מלחמת העולם השניה אמנם שילם לה את מסיו, אבל לא נהנה ממנה כראוי, מכיון שלא ניתנה לו האפשרוּת לכך. היה פונה אל רופא קופת־חולים לשם קבלת תעודת־מחלה או לשם חתימה על רצפּט של רופא פּרטי (עתים אותו רופא קוּפּת־חולים שטיפּל בחולה בחדר־הקבּלה הפּרטי שלו), כדי שיוּכל לקבל את התרופה בקופת־חולים, או לשם אישור צילוּם רנטגן או ריפוּי בחשמל וכד‘. את הריפוּי לא היה החולה מקבל במסגרת הקופה. מי שלא היו לו האמצעים לפנות אל רופא פּרטי, נאלץ להסתפּק בבדיקה שטחית מחמת הגבלת שירות הקופה לשעה אחת ביום וכד’. גרוע מזה היה המצב במרפּאות הצבוּריות, הממשלתיות והעירוניות, או הפילנטרופּיות למען השכבות העניות ברוב הארצות. אמנם, בכל המוסדות הללו ניתן הריפוּי חינם, אלא שהריפוּי גופו לא היה ראוּי לשמו.

השיטה בארצות־הברית – למופת?

העקרון השני של רפואה ציבורית הוא אי תלוּתו של הטיפוּל הרפוּאי במצבו הכלכלי של החולה בשעה שהוּא מזדקק לו. דוּגמה קלאסית לכך הן ארצות־הברית. המדע הרפוּאי עומד שם על גובה רב, אבל רק מעטים יש לאַל ידם להשיגוֹ, פּוֹעל, חנוָני, בעל־מלאכה או אחד מבני משפּחתם, אם חלה במחלה ממוּשכת במקצת, מצבה הכלכלי של המשפחה נהרס כשהוּא מבקש ליהנות מההישגים הרבים של הרפוּאה המודרנית בארצות־הברית. בזמן קצר מוּטל עליו להוציא מאות וגם אלפי דולרים לטיפוּל בביתו או בבית־החולים, כאשר יש צורך באיזה ניתוח רציני וכד'. אם הצליח האיש לחסוך סכוּמים מסוּיימים, הוא מוציא אותם בזמן קצר, ואם המחלה היא כרונית ונמשכת יותר, לא יספּיק גם זה ויצטרך לפנות לעזרת מוסדות־צדקה עם כל הכּרוּך בכך.

מה התועלת ברמה הגבוהה של הרפואה בארצות־הברית, אם רק אחוז קטן מהאוכלוסיה שם יכול ליהנות ממנה? רפואה יש כאן. ברם, רפואה ציבוּרית – כלומר: שרוב הציבור, יכולים ליהנות ממנה – אָין. רק יש להצטער, שהסתדרוּת הרופאים באמריקה היא שנרתמה ראשונה במלחמה נגד התפּתחוּת הרפוּאה הציבוּרית מחשש שמא יימנע מהרופאים להתעשר. הסיסמה “יזמה פּרטית”, אשר אמריקה דוגלת בה באדיקוּת, הורסת כל אפשרות של רפוּאה ציבוּרית. ההסתדרות הרפוּאית שם ניהלה פּעם תעמולת לחץ כנגד תכנית טרוּמאן לביטוּח מפּני מחלה, וזו היתה סיבת מלחמתם נגד המועמד הדמוקרטי. על כן יש להצטער, שהסתדרוּיות רופאים בארצות אחרות רואות גם בענין זה את אמריקה כמוֹפת.

אף קוּפות־חולים המגישות עזרה רפואית לחברים בלבד, בלי ביטוח בני משפּחתם, אין המוּשג “רפוּאה ציבוּרית” הולם אותן. שהרי אין הבדל למשפּחה מי זקוּק להוצאות הגדולות לשם ריפוּי, אבי המשפּחה או אחד התלוּיים בו. על כן קיימת בקופת־חולים שלנו המגמה להרחיב, במידת האפשר, את הביטוח המשפּחתי. כל עוד התשלוּמים בעד הטיפּוּל בבני־משפּחה בלתי־מבוּטחים היו נמוּכים ורק סמליים והתרופה גם היא נמכרה בזול, לא היה הדבר מורגש. אולם עם התייקרות הטיפול בקופת־חולים והעלאת התשלוּמים בעד הטיפול בבני־המשפּחה במרפּאות ובבתי־החולים עד לסכוּמים ניכּרים למדי, מתגלה ההכרח לחייב לבטח את כל חברי קופת־חולים בביטוּח משפחתי.

קיוּם המשפּחה בחלות המפרנס

לא די בריפוי בלבד; העיקרון השלישי הוא: דאגה לקיום המשפּחה בשעת מחלתו של אבי המשפּחה.

בעייה זו אינה כלכלית גרידא, אלא היא גם בעייה רפוּאית. הרפואה הפּסיכוֹסוֹמַטית מלמדת אותנו, כי כל זמן שמעיקות דאגות פּרנסה או דאגות אחרות על החולה, אין ריפוּיו יכול להיות שלם. כיב הקיבה, הקוֹליטיס, מחלות איברי־ההפרשה הפּנימיים, כגון בזדוב, או שחפת ומחלות כרוניות אחרות, אינן ניתנות בקלות לריפוּי כל עוד החולה אינו משוּחרר מדאגות וצרות. מבחינה זאת פּיגרה קופת־חולים שלנו, כל עוד דמי־הכלכלה שהעניקה היו נמוכים מאד.

חולים – ולא לקוחות

העיקרון הרביעי הוא: היחסים בין הרופא לחולה. מן הדין שיהיוּ בלתי תלוּיים בתשלוּם בעד הטיפּוּל. החולים צריכים להופיע בחדר הקבלה של הרופאים רק כחולים, ולא כלקוחות, שהרופא צריך להם לקיומו. במרפּאה הציבוּרית אין הכסף גורם מקרב את הרופא לחולה וגם אינו מהווה חַיִץ ביניהם. הרופא מזמין את החולה לביקור־חוזר אחד או אחדים, בלי חשש שהחולה יחשוד בו כי הוא עושה זאת למען בצע כסף.

החולה מתקבל לבית־החולים לפי התור או לפי הדחיפות של מחלתו, אך לא לפי סכוּם הכסף, ששילם לרופא בחדר־הקבלה הפּרטי שלו; על־פי הרוב משמש רופא כזה גם מנהל מחלקה בבית־חולים ציבוּרי. החולה נשאר בבית־החולים לא לפי הצורך וההכרח בטיפוּל, אלא לפי גודל הסכוּם שקיבל מהחולה – בגלוי או בסתר; לקרובי החולה ניתנת האינפורמציה באופן שווה, מבלי להפלוֹת בין חולה המשלם ובין חולה שאין ידו מַשׂגת זאת; הניתוּח נעשה לחולה על־ידי מנהל המחלקה או עוזריו לפי סדר והתוָיה רפוּאיים, בלי כל הפלָיה בין חולה לחולה. ואין אומרים לחולה ולקרוביו כי אם הוא רוצה להנתח על־ידי רופא מסויים או שמנהל המחלקה יהיה נוכח בשעת הלידה – עליו לשלם סכוּם מסוּיים, אף שידועים הם הרופאים במידת אחריוּתם, אלא במידת הצורך, מופיע המנהל בעצמו בחדר הניתוּח או בחדר הלידה, בלי כל תשלוּם.

ואַל נזלזל בעבירות “קלות”, כי הן מובילות לספסרוּת ולמקח וממכר וקבלת אחוּזים והסכמים עם בתי־מרקחת וכו'. אַל נסתיר עוּבדות ידוּעות לכל בכל הארצות. לא הרופא אשם בכך, אלא השיטה, הפּוגמת קשה במוּסר הרפואי, ביחוד בארצות שבהן מרוכז עודף של רופאים בערים וההתחרות ביניהם מרוּבה.

התפּתחוּת יפה – בשביל מעטים

הרפואה הציבוּרית צריכה לכלול את כל שלבי הרפואה: המקַדמת, המרַפּאה והמשַקמת. כיום כל השלבים האלה משוּלבים זה בזה ואי־אפשר לקיים אחד בלי השנַים האחרים. בארצות־הברית מפתחים את הרפוּאה המקדמת ומטיפים, למשל, שכל איש בגיל למעלה מארבעים שנה ייבּדק מדי שנה בשנה בדיקה רפוּאית כללית לשם גילוּי מוּקדם של שחפת, סרטן וכו' – אבל אין אומרים איך להגשים זאת. היש ביכולתם של המוני אנשים לפנות בכל שנה לרופא פּרטי לשם בדיקה כללית? אכן, זוהי התפּתחוּת יפה של רפואה מקדמת, אבל רק למעטים ואילוּ רוב הציבור אינו יכול ליהנוֹת ממנה.

גם בזה נבדלת קופּת־חולים שלנוּ מקוּפּות־החולים האחרות, שאחרי התחלה נאה ושכלול הרפואה המרפאת, היא עברה לטפּל בשלב הראשון של הרפואה – רפואה מקדמת – ויש כבר התחלות צנועות של טיפול בשלב השלישי – השיקוּם. התפקידים הקשים והדחופים שהוּטלוּ על קופת־חולים על־ידי העליה ההמונית מנעו ממנה בשנים האחרונות את המשך השכלול של שני השלבים האחרים – הרפוּאה המקדמת והמשקמת – אבל אין היא צריכה לרפּוֹת את מאמציה, אלא לפתח, בעקשנות ועקביוּת המציינות את קופת־חולים, את שלבי־הרפוּאה כולם.

1952

---

יתרונותיה של הרפואה הציבורית

מאת

יוסף מאיר

יתרונותיה של רפוּאה ציבורית מאורגנת הם, שהיא חסכונית ממושמעת, ונתונה לפיקוּח, בניגוּד לרפואה הפרטית; בדוגמאות הבאות יהיה כדי להסביר את חשיבוּתם של היתרונות האלה.

תרופות

כאשר מופיעה תרופה חדשה, שתועלתה ויתרונה כלפי תרוּפות אחרות טרם הוכחו די צרכן – פרט לזה שהיא מלוּוית פרסומת צעקנית של בית־החרושת, ויש אשר היא גם מתעטפת במסווה של מחקר מדעי, כביכול – הרי הרופא העומד בהתחרות קשה עם חבריו למקצוע הוא הראשון הנותן אותה לחולה, מפני שאינו יכול לעמוד בלחצו. כי אם לא יתננה הוא לחולה, יפנה לרופא שני ושלישי והלה בודאי ימצא לנחוץ להנותו בזריקה “החדשה”. הוא הדין בתרופות פטנטיות.

הרפוּאה הפרטית מרבה להשתמש בתרוּפות פטנטיות יקרות, בזמן שאפשר להשיג אותן התוצאות ממש בתרופה שאין עליה פטנט. הרפוּאה מתייקרת והולכת מיום ליום ואם לא יינקטו שיטות־ריפוּי חסכוניות, יהווה הסעיף “טיפוּל רפואי” חלק נכבד בהוצאות המשפחה ללא צורך.

שכן, לצערנוּ, החולה הוּא המַכתיב לפעמים נגד רצון הרופא, את השיטה ואת התרופה. אין הדברים אמורים לגנותו של הרופא – אף כי יש רופאים הראוּיים לגינוּי חריף ביותר בנדון זה – אלא לגנוּתה של השיטה.

בימי מלחמת העולם השניה, שעה שהיה מחסור רב בתרוּפות חשוּבות כגון, אינסולין, סירוּם וכד'; כאשר נשקפה הסכנה שהחולים במחלות קשות יישארו בלי תרופה חיונית זו או אחרת – בוּזבז החומר היקר על כל מיני מחלות, שאין התרוּפה האמוּרה חיוּנית להן, ואילוּ חולים קשים לא יכלו להשיגה. לא כן חברי קוּפּ“ח, שהיוּ מוּבטחים בתרוּפות אלוּ כל שנות־המלחמה. היוּ מקרים שתרוּפה חיוּנית, כתכשיר הכבד, נמכרה בבית־מרקחת פרט בשביל כלב חולה, ולבסוף נמנעה התרופה הזאת מאנשים חולים. מקרים דומים היוּ לעשרות רבות ולא מעטים היו החולים, שאינם חברי קופ”ח, אשר נעזרו ממלאי הרפואות של קופ"ח.

חלוקה צודקת של הרופאים

דוגמה בולטת להבדל בין רפוּאה מאורגנת ובלתי־מאורגנת, היא בעיית החלוקה הרציונלית של הרופאים על פּני כל חלקי ארצנו; אין היא מיוחדת לישראל, אלא קיימת בארצות רבות. כל עוד לא הונהג משטר מסויים, יברור לו הרופא – לעתים בהשראת אשתו – את מקום הפרקטיקה שלו – ואז, כמובן, אין מעדיפים את אֵילת או מעבּרה על פני תל־אביב או עיר אחרת.

הזוכר את הליכתם של רופאי קופ"ח לנקודות “חומה ומגדל” בתנאים החמוּרים והמסוּכנים ששררוּ אז – אף כי רבים מהם יכלוּ להסתדר בעיר – יווכו בנקל, מה פירושה של רפואה מאורגנת. לפי המספרים האוביֶקטיביים אין כיום מחסור ברופאים בארץ, ובכל זאת מתלבטים המוסדות, זה כמה שנים, בהשגת רופא לנקודה כפרית. שום אמצעי־כפייה, כמו: גיוּסים לא הועילוּ ולא יועילו באין משטר מסויים. נזכור: הלאמת הרפוּאה אינה מוגבלת על בתי־החולים בלבד, אלא צריכה לכלול את הרופא והרוקח והתרופה גם יחד. לא כל כך חשוב מי יקיים את בתי־החולים אלא כיצד יקיימו אותם.

פיקוח וביקורת כיצד?

השיטה הטובה ביותר לא תצליח, באין פּיקוּח עליה ובאין לחולה האפשרוּת לברר תלוּנות באינסטנציה מתאימה. זוהי סיבת כשלונותיהן של רוב קופות־החולים בחוּ“ל: הרופא לא קיבל את החולים במוסד, אלא בביתו הפרטי, ולא היתה כל אפשרוּת של פיקוּח על אלפי מקומות־עבודה המפוזרים בבתיהם הפּרטיים של הרופאים. מנהלי קוּפּוֹת־חולים בחו”ל מספּרים עוּבדות רבות, שהרופא בא לידי הסכם עם החולה ונתן אישוּרים שונים לטובתו האנוכית של החולה והקוּפה נוּצלה לרעה.

הדברים מעציבים ואין להרחיב את הדיבוּר עליהם. הסתדרוּיות הרופאים בארצות, אשר האֶטיקה הרפוּאית עומדת בהן על הרמה הנאותה, נלחמוּ לחינם כנגד תופעות־שחיתות אלו. זו היא תוצאת היזמה הפרטית בכל שטחי החיים, והנחמה היחידה היא, שבמקצועות אחרים המצב גרוּע יותר. אעפ"י־כן אין זה פוטר אותנו מלשאוף למצב טוב יותר במקצוע כה עדין כרפוּאה.

רפואה מאורגנת ורפואה פרטית

שגיאה שגוּ קופות־חולים רבות בחו“ל, שלרופא העובד בהן ניתנה הרשות לעסוק בפרקטיקה פרטית. קבלת חברי קופ”ח היא במקרים כאלה המונית והחולה מגיע לידי מסקנה שאם הוא מעוניין בריפוּי יסודי, הוּא צריך לפנות אל רופא פּרטי או אל אותו רופא בקופ“ח באופן פרטי – בתשלום מיוּחד. והיוּ רופאים שרמזו לחולה, ואחרים גם אמרוּ זאת בפה מלא, שאם הוּא רוצה בריפוּי יסודי, עליו לפנות אליו באופן פּרטי. עם בוא המוני עולים מפולין ומרומניה, אנוּ שומעים לעתים קרובות, שהחולה שואל את הרופא במרפאת קופ”ח לכתבתו הפרטית, כי נתרשם, שבמרפאה הציבורית לא ישיג את הדרוּש לו לריפוי יסודי; הרופא אינו יכול לעמוד תמיד בפני הפיתוּיים האלה ששכרם בצדם. אנו באים בטענות נגד מנהגים נפסדים אלה אך בל נשכח שהאשמה היא בדימורליזציה של החולים, הרגילים עוד מחו"ל בשיטות אחרות. כל עוד ישנם אצלנוּ הרופאים הותיקים, שנתחנכו בחינוך חלוּצי במשך שנים רבות, קיים עוד איזה מעצור שהוּא; ובעטיים גם האחרים עדיין מתביישים ומחפשים תירוּצים שונים, אבל משנה לשנה ילך המצב ויורע.

רפוּאה ציבורית מאורגנת ורפוּאה פרטית הן שתי שיטות כה נבדלות באופן יסודי זו מזו, שאין כל מקום להשלמה ביניהן.

רופאים בבתי־חולים

המצב חמוּר מזה כשהמדוּבר ברופאים העובדים בבתי־חולים בכל תפקיד שהוּא. בארצות אחדות, שבהן מוּתרת עבודה פרטית לרופאים העובדים במרפאות, שוקדים על כך שעל־כל־פנים רופאי בתי חולים יהיוּ חפשים מעבודה פרטית; שכן נוכחו לדעת, שאם קבלת חולה לבי“ח ציבורי תלוּיה במידה רבה, אם החולה היה תחילה בביקוּר פרטי אצל הרופא שלמחלקתו הוּא שואף להתקבל, הרי זו הפלָיה רצינית בין חולה לחולה. גם יחסו של הרופא לחולה בתוך כתלי ביה”ח הוא אחר, אם החולה הוא “שלו” כלומר: אם נתקבל אצלו לפני כן באופן פרטי. בארצות אחרות כבר התרגלו לתופעה זו ואין מרגישים בפגם המוסרי שבה, כשם שאין רואים כל פגם להעניק דמי־כיס לאָחות ולסניטר. אצלנו עוד מתביישים במקצת, אבל אין ספק, כי גם בארצנו המצב נעשה גרוע יותר משהיה לפני 20־15 שנה. המוסדות הציבוריים התחילו לנהוג בליברליות כלפי בעייה זו, מטעמי חסכון.

באמריקה נתקלתי בהופעה כזו: רופאים יהוּדים נטלו את היזמה לידיהם והקימו בי“ח מיוּחד ליהוּדים, כעין סַנַטוריוּם פרטי, שכל רופא מכניס לשם את חוליו להמשך הטיפוּל. אין זו שיטה נכונה, אבל יש עוד נימוקים להצדקתה. אולם באיזו רשוּת מקבלים רופאים את חוליהם הפרטיים בבתי חולים ממשלתיים וציבוריים? הלא זה פגם מוסרי קשה כלפי יתר החולים ניצוּל זכוּתו של ציבוּר משלמי־המסים. ואמנם רופאים פּרטיים בעלי עמדה גבוהה בארצותיהם הודוּ לא פעם, ששיטת הרופאים החלקיים בבתי־חולים ציבוּריים נפסדת היא. יש בתי חולים באנגליה וארה”ב, שנאסר על רופאיהם לעסוק בפרקטיקה פרטית.

ואם בחיים האזרחיים כך, בצבא לא כל שכן; כמה וכמה נימוּקים נוספים נגד השיטה של קבלה פרטית מצד רופאים צבאיים העובדים בבתי־החולים הצבאיים. ידוּעים לנו הטיפוּס של ה“רגימנטאַרצט” ברוּסיה, פולין וארצות אחרות. כל הכבוד לרופאים הצבאיים שלנוּ ואין להטיל עליהם חשד של פגם מוּסרי. ראינו אותם במסירוּתם ובהקרבתם העצמית בימי מלחמת השחרוּר ועוד הרבה נשאר בהם מהקרבה זאת. האם לזמן רב? במקומם יבואוּ רופאים מארצות שונות עם מנהגיהן הנפסדים. אז נבוא בטענות קשות נגד “רופאי הגדוּדים” הללו, והאָשם לא יהיה בהם אלא בנו, שהרשינוּ לשיטה נפסדת זו לחדור גם לצבא.

---

שלבים ראשונים

מאת

יוסף מאיר

¹

שלב ראשון: 1922. תל־אביב – ספק עיר, ספק מושבה גדולה; חציה חוֹל וחציה בתים נמוכים. על אחת מגבעות החול – צריף: מרפּאת קופת־חולים. הצריף מחוּלק תאים־תאים על־ידי מחיצות דקות או מסך. פקיד ליד קוּפסה – והרי קוּפּה: רופא ושפופרת בידו (ייזכר לברכה שמו של ד"ר מלכּין המנוח); חובשת ומַזרק בידה. נכנס חבר, יותר מתוך הכּרה מאשר מתוך צורך חיוני. “הדסה” העניקה עזרה רפוּאית ביד רחבה, לכל דכפין. התנהל ויכוּח חריף, לשם מה בכלל נחוצה מרפּאה מיוחדת לקופת־חולים, כלוּם אין זו עבודה כפוּלה? בזבוּז כספּי־הלאום? מאות אחדים של חברים לקופת־חולים – ולשם מה ההתבדלוּת?

שלב שני: עברו שנים מעטות. תל־אביב גדלה והתפּשטה: צצוּ קומות שניות. החולות נכבשו בכבישים, המכונית הציבורית דוחקת רגלי החמוֹרים והגמלים. חברי קוּפּת־חולים כבר מונים אלפים: לתוך המרפּאָה התחילו לחדור בעלי מקצועות רפוּאיים. שפופרת העץ נדחקה הצידה; גם המעבּדה כבשה מקומה; נתרבּוּ הרופאים והחובשות. צר הצריף מהכילם וגם חם בו: יצאה הקריאה – בנין למרפּאה. ההד היה גדול וההתנדבוּת רבּה. כל אחד הקדיש יום־עבודה (לא שכר של יום עבודה, כי אם יום עבודה ממש, מי בטיח ומי בסיד) והבית הוּקם. בית “ענקי” וחזיתוֹ עגוּלה, כיאוּת לתקופה ההיא. מי שהביט על הבית הזה בשמחה ובגאווה, ומי בעיני קנאה.

שלב שלישי: לאט לאט נתמלא הבית. באו רופא אחרי רופא. החובשות עובדות קשה, מאות ביקוּרים ביום. בית־המרקחת מלא. בינתיים התחתנו רווקים, ונוספו ילדים, רבּוּ המשפּחות, האלפים היו לרבבות, גם רבּו המחלות: החברים מתחילים תובעים. המוסד נהיה לצורך חיוּני: רופא זה אינו מספּיק; תרוּפה זו זולה מדי. הבוּ חשמל ורנטגן! נוספוּ מכונות כבדות למכון לריפּוּי פיסיקלי. המעבדה משתכללת. צר המקום מהשתרע ומרכז קופת־חולים נאלץ לשכור לעצמו דירה מיוחדת: מרפּאת־השינַיִם אף היא עברה למקום אחר. הוקמו קומות חדשות. מחלקות הועברו לבתים שׂכוּרים, הסתנפו סניפים: בתל־נורדוי, בנוה־שאנן, בצפון, בשכוּנת מונטיפיורי והמרפּאה ברחוב מזא“ה נעשתה מרכזית. גם הסניפים גדלוּ נתקבלו רופאים מקצועיים והובאו מכונות משוּכללות. כל סניף מרפּאה גדולה. והדרישה התגברה: “הבוּ בית חדש”, תיכנוּ תכניות, את המגרש נתנה העיריה והחלום מתגשם והולך. היום אנוּ עומדים על סף ההגשמה היתנו החברים יד? היתנדבו באותה ההתלהבוּת כמו בתקופה ההיא בשעת הקמת הבניין ברחוב מזא”ה? ארבעים ושבעה רופאים נותנים את שירותם לחברי קופת־חולים בתל־אביב, צוות גדול של רוקחים, חובשות, פּקידים – מאַמצים את כל כוחם, כדי לסַפּק את צרכי שמונה־עשר אלף נפש: הידעו החברים להעריך את העבודה הענקית הזאת, היעזרו להקים בית מתאים לצרכי הזמן, שיתאים לנוחיות החולים?

שלב רביעי: חזון לעתיד הקרוב: ברחוב זמנהוף בתל־אביב משתרע בנין רחב־ידים על שלושת אגפיו ובו חדרים נוחים, מאוּוררים היטב, מכוֹנים גדולים, ריפּוּי פיסיקלי, הידרופּתיה משוּכללת, מכון־רנטגן מיוחד לריפּוּי שטחי ולריפּוּי עמוק, מעבדה למיקרוסקופּיה, לבדיקות כימיות ולבּקטריוֹלוֹגיה, חדרי־ניתוּח מרוּוחים. בבית־המרקחת ספסלים מרוּוחים וחדרי־המתנה נוחים בכל מחלקה. תחנות־יִעוץ לתינוקות ולנשים הרות, לנוער ולבעיות־נשוּאין. גם הפּקידים החלו עובדים מתוך רווחה.

הבנין ברחוב מזא“ה היה לאחד הסניפים, ואילו יתר הסניפים באזורי העיר שוכנים כבוד גם הם בבתיהם היפים: ומה חסר עוד? חסר העיקר. שכן מה עשו למען החולה הקשה – ולאו־דוקא קשה – הזקוּק לבית־חולים האם עוד יעמדו קרובי החולה לעשרות לפני דלתו של הרופא המחוזי, כדי לדעת, אם זכוּ סוף־סוף, אחרי ימים רבים של ציפּיה, להשיג מיטה בעבור קרובם החולה? האם תצטרך עוד היולדת למנוע שינה מעיניה מתוך פחד והיסוּסים, שמא לא תתקבל, לא ב”הדסה" ולא בבית־חולים פּרטי, ותצטרך ללדת בביתה או בצריפה הדל? היצטרכוּ עוד חולי ריאות, קיבה, אפּנדיציט ושבר־המעיים לחכות חדשים למיטה? האם יוכלו פּעם להכניס ילד חולה לבית־החולים, בזמן שניתן עוד להצילו?

– – במרחק עשרה רגעי נסיעה מתל־אביב, בקירבת פתח־תקוה מתנוססים בניינים מפוארים ועליהם שלט מאיר־עינים: היה ברוּך בכניסתך ובריא בצאתך" – “בית־חולים של קופת־חולים למושבות יהודה”. וּבו חבר רופאים ואחיות מסוּרים, עובדים ומתאמצים להחזיר את החולים לאיתנם.

היבינו החברים את ערכו של מוסד כזה? היתנדבו בשנת־גאוּת להכין לעצמם מקום מקלט מן המחלות והכאבים בשנות רזון ובצורת?

כסף דרוּש לזה, כסף רב. לא נשתוק. נדרוש מהחבר, נדרוש ממש הרבה, כדי להחזיר כפלים, נתבע ממנוּ בשעת בריאות, כדי להיטיב לו בשעת מחלה. מוטב שיתרעם החבר בשעת תשלוּם מסיו ובלבד שיקבל את הדרוש לו כשיחלה, חלילה.

1934

---

תיכנון העבודה במרפאות קופת־חולים

מאת

יוסף מאיר

¹

העזרה הרפוּאית האמבּוּלטוֹרית במרפּאות קוּפ"ח התפּתחה

בהדרגה ומפעם לפעם הוכנסו בה שיפוּרים נוספים, עד שהגענוּ לבנין מסועף של מרפאות מסוּגים שונים ובעלות תפקידים שונים.

עקרון חשוּב אחד – “השיטה הסגוּרה” – שלט בקופ“ח מתחילת פעולתה, והיא: להגיש לחבר את העזרה במוסדות מיוּחדים משלה, ולא בדירות הרופאים. לעקרון זה נודעת חשיבוּת רבה להתפתחוּת המוסד ורמתו הרפוּאית. ע”י כך ניתנה להנהלה האפשרות לבקורת מלאה על עבודת צוות־העובדים, לא רק מבחינה כמוּתית ומספרית, אלא גם מבחינת טיב העבודה ובחירת העובדים המתאימים. זאת ועוד: עבודת הרופאים בצוותא היקנתה אפשרות נוחה לרופא להיוועץ בחברו; נמצא, כי אחד למד מרעהוּ והרמה הרפוּאית היתה בקו־עליה.

הרופא במרפּאה הכפרית היה קשוּר אל בית־החולים שבאיזורו – ופרט לבי“ח “הדסה” בירושלים בתקוּפה מסוּיימת – היה זה בית־החולים של קופ”ח, שהשפיע במידה לא פחוּתה על המרפאה העירונית, וכל זאת תודות ל“שיטה הסגוּרה” – “היקרה” כביכול. שכן אילוּ נקטה קופ"ח בדרך של פיזור עזרתה בדירות הפרטיות של הרופאים, ייתכן שהיא היתה חוסכת סכוּמים מסוּיימים, ואוּלי גם היתה פוטרת עצמה מבעיות חמוּרות של קליטת מאות־אלפי נפשות, באין לה בנינים מתאימים. אולם אין ספק, כי אז היתה לנו קופת־חולים בעלת רמה רפוּאית נמוכה בהרבה מזו של ימינו. עבודת הרופא בה לא היתה עדיפה על זו של הרופא הפּרטי וייתכן כי גם נופלת ממנה, באשר הטיפוּל היה בהכרח המוני יותר וכרוּך באי נוֹחוּת.

עם זאת אין להתעלם, כי עם כל חשיבותה העקרונית, נתלווּ ל“שיטה הסגוּרה” מגרעות רציניות; אם לא נשכיל לבטלן או לצמצמן עד למינימום האפשרי, הן עשוּיות להאפיל על יתרונותיה החשוּבים. הכוונה לריבוּי הצפיפוּת במרפאות הגוררת עמה טיפוּל המוני, פזיזוּת ושטחיות בעבודה, חוסר גישה אינדיבידוּאלית לחולה מצד כל הגורמים בכלל ובעקבות אלה – הרעת היחסים בין הרופאים לחולים שבטיפוּלם ועכירת־האוירה בכלל בין החברים למוסד. בד בבד עם הצפיפוּת והעמידה בתור ליד האשנב וליד דלתו של הרופא, גוברת והולכת העצבנוּת של הרופא ושל החולה כאחד. פתרון הבעיה הזאת טמוּן, איפוא, בהקמת מרפּאות ההולמות את תפקידן.

המרפאות לסוּגיהן

התא הראשון הוא המרפאה הכפרית, אשר בה משמשים רופא ואחות. לעתים קרובות אין מרפאה כזו פתוּחה בכל שעות היום ואף לא בכל יום, היות והרופא קשוּר למרפאות אחדות. עם כל פשטוּתה של המרפאה הכפרית, ועל אף בדידוּתו של הרופא העובד בה, יש לה גם יתרונות רבים: הטיפול אינדיבידוּאַלי יותר; ההיכרות בין הרופא לחולה עמוּקה יותר; ידיעת הרופא את חוֹלָיו ואת משפחותיהם, אורח חייהם ותנאי עבודתם – מקלה בהרבה על האיבחון והריפוּי.

המרכזים של קופ“ח צמחוּ לאט לאט. תחילה בי”ח אחד – בעין חרוד, שעבר משם לעפולה. “מרפאה־מרכזית” היתה יחידה לכל הארץ – של “הדסה” בירושלים – שאליה היוּ נודדים מדן ועד באר־שבע – או נכון יותר: מכפר־גלעדי עד באר־טוביה – כל חולי־עינים, חולי כיב־הקיבה, חולי עור והחולים במחלות כרוניות. עברנוּ התפתחוּת עצומה מהתחלה צנוּעה זו ועד למרפאות האזוריות והמרכזיות שלנוּ עם המוּמחים בכל המקצועות והמכוֹנים הגדולים על היקף עבודתם וצוּרתם. במרוּצת השנים נשתחררוּ יתר הערים מהזיקה לירושלים: תל־אביב בנתה את מרפאת “מזא”ה" מתוך התנדבוּת של פועלי העיר הזאת (ובסכוּם עצום – בשעתו – של 3,000 ל"י); אחריה בנתה חיפה את המרפאה ברח' החלוּץ; אף ירושלים, שאיחרה במקצת בגלל קירבתה אל “הדסה”, הקימה את המרפּאה ברח' בן־יהוּדה. בינתיים נוספוּ לנוּ בתי־חולים, אשר שימשוּ – מלבד ערכם העצמי – גם גורם רציני בהתפתחוּת המרפאות.

המרפאה המרכזית הראשונה הראוּיה לשמה, נוסדה בתל־אביב עם השלָמת הבנין ברח' זמנהוף בשנת 1936. באותו זמן נפתח גם בית־חולים ע"ש בילינסון ליד פתח־תקוה – ושני המפעלים האלה הטביעוּ את חותמם על התפתחוּת המוסד בחמש־עשרה השנים הבאות. המרפאות המרכזיות בחיפה ובירוּשלים אף הן בסימן התרחבוּת.

לפני 12־10 שנים נוצרה “המרפאה האזורית”, שנועדה לשמש יחידה רפוּאית מוּשלמת בתוך האיזור ומתפקידה להדק את הקשר בין החולה לרופאו – “רופא המשפּחה” – ולרתק את החולה לאיזורו. גם נקבעה “אחות מדריכה”, כדי לעזור לרופא ולחולה בפתרון בעיות חשוּבות. נוכח הנסיון של שנים אפשר לסכם, כי הן חבר־העובדים בקוּפ"ח והן הקהל ראוּ בסידוּרים החדשים שיפור רב בהגשת העזרה הרפוּאית בעיר. מה שאין כן בעיית הרופא המקצועי, שלא מצאה עדיין את פתרונה.

בקורת על המצב הקיים

בשנים 1951־1950 החריף המצב במרפאות העירוניות בגלל העליה ההמונית, החוסר ברופאים מקצועיים, בציוּד, ובעיקר – בשל המחסור החָמור בבנינים למרפאות, כאילו קיים מירוּץ־התחרות בין האוכלוסיה לבין המרפאה המשמשת אותה. אכן, עם כל בנין נוסף באה הקלה פורתא לחדשים מספּר. אוּלם כעבור תקוּפה קצרה מדביק מספּר התושבים את היקף המרפּאה באיזור. ושוּב צפות הבעיות הקודמות: צפיפוּת ליד האשנבים רדיפה אחרי מספּר לרופא, עמידה בתור ארוך, מחסור בחדרים, רופא מחכה עד שחברוֹ יסיים עבודתו כדי שיוּכל “לכבוש” את החדר, העבודה נעשית תוך רוגז בקרב העובדים והחולים.

מתברר, שבגלל השיטה הנוקשה מכניסים לפעמים לדירה בת 6־8 חדרים את כל הרופאים המקצועיים, מעבּדה, בית־מרקחת, מכון לריפוּי פיסיקלי, משרד וכו'. אם לנהוג לפי העקרונות הקודמים, דרוּש לכל אלה במרפאה אזורית מינימוּם של 18 חדר. לא זו בלבד שמציאת דירה מרוּוָחת כזאת כרוּכה בקשיים גדולים, אלא שהיא נראית גם מוּפרזת. בעוד אשר צמצום מספר הרופאים המקצועיים היה מאַפשר לשפר את המרפאה האזורית ב־8־10 חדרים ובעת הדחק – אף בפחות מזה.

אנו עדים, איפוא, לשימוּש מוּפרז ברופאים מקצועיים, שאין דוּגמתו בעולם. מספּר הביקוּרים (לרבות ביקוּרים במרפּאות ובבית־החולה חדשים וחוזרים) היה בערים תל־אביב, חיפה וירושלים בשנת 1949 אצל רופאים פנימיים וכלליים 637,476, לעומת 782,800 – אצל רופאים מקצועיים. יחס כזה בין הביקוּרים אצל הרופאים הכלליים והפנימיים לבין אלה אצל הרופאים המקצועיים – מתמיה ביותר. גם הפחתתם אצל הרופאים המקצועיים מן הסביבה שמחוּץ לעיר אינה משנה את המצב מיסודו. וכל זה נוכח המחסור הגדל והולך ברופאים מקצועיים!

הואיל ולכל מרפאה המקיפה 6,000־4,000 נפש נחוּץ רופא מקצועי לשעתיים לערך ליום (פרט לרופא־ילדים), מטילים על רופא מקצועי אחד עבודה בשנים־שלושה סניפים. נמצא, כי הרופא נחפז ממרפאה למרפאה, זמנו היקר אובד בנדידה, ועבודתו נעשית שטחית וּפזיזה, ביחוּד כאשר הוּא מוצא לפניו תור של ממתינים בקוצר־רוּח; מאידך גיסא, קשה לצמצם את עבודת הרופא המקצועי לסניף אחד או שנים, כדי לא להפסיד משעות־העבודה שלו.

אין לצייד בציוּד מקצועי משוּכלל כל מרפאה קטנה, כי הרופא שוהה בה שעות מספר בשבוע ורכישת הציוּד כרוּכה בהוצאות גדולות. אך גם העזרה המוּגשת במרפאה האזורית אינה מלאה; החולה נאלץ לפנות למרפאה הסמוּכה או למרפאה המרכזית, ולעתים דווקא במקרים הרציניים כמו שבירת־עצם וכו‘. נשאלת השאלה, מה עדיף: להוביל את החולה או הפצוּע כברת־דרך ארוכה יותר, אל מרפאה המצוּיידת במכון משוּכלל ובית־מרקחת גדול, שבה יקבל טיפוּל שלם יותר, או לאַפשר לו להיבדק תחילה במרפאה הקרובה לביתו אך להטריחו אח"כ, לצרכי הטיפולים השונים, למרפאה מרוחקת? כי מנַין יוּקחוּ החדרים, הרנטגנולוגים וכד’ בשביל כל מרפאה אזורית?

מסקנות

המסקנה היחידה שניתן להסיק, היא: פירוּק המרפאה המרכזית והמרפאה האזורית ויצירת תחנת ביניים – המרפאה המקצועית לפי התכנית הבאה:

א. מרפאה משפחתית־אזורית: לשירוּת 6־4000 נפש, תכלול 3־2 רופאים פּנימיים, רופא לעזרה ולתוֹרנוּת, רופא ילדים. האחראי: רופא כללי. 2 אחיות; חדר רפוּאות; מעבּדה קלינית קטנה.

ב. מרפאה מקצועית: לשירות 30־25 אלף נפש. תכלול את המחלקות: כירוּרגיה, נשים, עיניים, אף־אוזן־וגרון, עור, רנטגנולוגיה, מכון רנטגני לדיאגנוסטיקה ולכירוּרגיה, או לכירוּרגיה בלבד, מעבּדה קלינית, כימיה של הדם, בית־מרקחת, ריפוּי־שינים, תחנה לכּלבת. אחות אחראית; אחות סוציאלית; ועדות מקצועיות; תחנה לאֵם ולילד; מכון לריפוּי פיסיקלי; פקיד (ועוזר).

ג. מרפאה מרכזית: לשירות 100,000 נפש. תכלול את המחלקות: ריאות (עם רנטגן), עצבים, פסיכותּרפיה, פנימיות, אורטופדיה, נשים, כירוּרגיה, קרדיולוגיה (עם א. ק. ג.), עיניים, אף־אוזן־וגרון (עם חדר לניתוחים קטנים ולברונכוסקוֹפיה וכד'), אורולוגיה (עם רנטגן וחדר לטיפוּלים), עור, מכון רנטגן עם טומוגרף ומֵינוגרף, תּרפיה שטחית ועמוּקה, מעבּדה בקטריולוֹגית, כימית־קלינית, בית־מלאכה אורטופּדי, מכון פיסיקלי־חשמלי־הידרו־תּירפוֹיטי, התעמלוּת רפוּאית, איכשוּר, ועדות מקצועיות ראשיות, הנהלה מרכזית רק לאותו מחוז, ספריה גדולה.

על ידי סידוּר זה ברצוננו לקרב את הרופא המקצועי אל המכוֹנים והמעבּדות, ועם זאת אנו מקרבים את המכוֹנים והמעבּדות אל ביתו של החולה. מוּטב לוותר על נוחיות של החולה ובלבד לתת לו עזרה יסודית ומלאה יותר. עבודתו של הרופא המקצועי תהא יעילה יותר משיחדל להתרוצץ ממרפאה למרפאה, אלא ימשיך עבודתו בשקט ובעזרת אחות במרפאה אחת מסוּדרת, בעוד אשר מכוֹני־העזר נמצאים בסמוּך לו.

עם הצטופפוּת האוכלוסיה במדינה, בעתיד, יקטן ממילא המרחק בין המרפאות המקצועיות לבין אלה האזוריות. למוֹתר להדגיש, שהנהגת המרפאות המקצועיות תגרור אחריה קימוּץ רב בחדרים לצרכי המרפאות האזוריות וחסכון בשעות־עבודתם של הרופאים המקצועיים. לפי שיטה זו תיבנינה המרפאות המקצועיות בתכנית מוכנה מראש, ואילוּ את המרפאות הקטנות יוּקל עלינו לסַדר בדירות שׂכוּרות – דבר שיאַפשר גמישוּת רבה לגבי התפתחוּת המוסד בעתיד. יש להניח, כי הטלת תפקידים חשוּבים על המרפּאות המקצועיות תבטל את העוֹמס הרובץ על המרפּאות המרכזיות ואת שעות־עבודתם של הרופאים אפשר יהיה לנַצל לטובת בתי־החולים.

ביצוּע התכנית אינו מחייב לבטל מיד את הסדר הקיים במרפאות הותיקות, אלא צריך להתחיל בו עם ייסוּד המרפאות החדשות. בינתיים מן הראוּי להכין את הכלים הדרוּשים, את הבתים ואת הציוד, בהתאם למירשם הנ"ל. במקומות כמו פתח־תקוה, רחובות, חדרה, – הנתוּנות בסימן התרחבות – אפשר להגשים לאלתר את התכנית במלוֹאה. (אגב, אין לראות בתכנית זו אלא נוּסחה ראשונה ויש, כמוּבן, לנהוג בגמישות מסוּיימת בעת ביצוּעה).

התפקידים והבעיות של המרפאות לסוגיהן

המרפּאה הכפרית, הנפוצה גם בפרברי הערים, מהווה – ותהווה גם בעתיד – את היסוד של העזרה האמבוּלטורית בקופ"ח; דבר זה ניכר גם במספר המרפאות הכפריות – 548 – לעומת רק למעלה ממאה מרפאות מהסוגים האחרים. במרפאה קטנה כּזו שבה עסוקים רופא ואחות בלבד, אין נהוגה שיטת המספרים וחשבון “השעות”; הרופא עצמו מחַלק את עבודתו לפי מספר הנפשות שבאיזורו ונושא כלפיהם באחריות מלאה, בלתי־מחולקת. אולם דא עקא שבדידותו של הרופא, חוסר ההזדמנות להחליף דעות עם חברים למקצוע, עלולים ליטול ממנו במידה רבה את הבקורת העצמית ולהנמיך את רמתו המקצועית.

באחרונה החריפה בעיית הרמה הרפוּאית בכפר, ועל קוּפ“ח להשקיע מאמצים לתיקון מצב זה. יש לדאוג לרופאים מדריכים בכל מחוז ומחוז. לסדר לעתים מזומנות קורסים מיוחדים שיוקדשו לנושאים רפואיים שונים לאַרגן ביקורי הרופאים בבתי־החולים, לערוך הרצאות שבועיות במרפּאות המרכזיות והמקצועיות. ראוּי לזכור, כי הרמה הרפוּאית במוסד אינה נמדדת רק עפ”י הרמה של בתי־החולים שלה, אלא בעיקר לפי זו של כלל הרופאים. דרושים, לכן, טיפול מתמיד והשגחה מעוּלה על עבודתם של הרופאים במרפאות הכפריות.

במרפּאה (האזוֹרית) המשפּחתית עובדים כמה רופאים בצוותא והרמה הרפוּאית עולה. כאן התא הקולקטיבי הראשון. יש לשאוף לצמצם ככל האפשר את מספר האוכלוסים המזדקקים למרפאה כזאת, כדי למנוע בעד טישטוש אוֹפייה המשפחתי. בעבר היינו נתקלים בהתנגדותם של הרופאים הכלליים להפקעת הטיפּוּל הרפוּאי בילדים מן הטיפּוּל במשפּחה כוּלה. אוּלם הפרדה זו הוּכחה כנכונה.

החוסר במחלקות־ילדים בבתי־החולים שלנוּ (פּרט מאשר בביה"ח בעמק), גורם ליקוּי רב בעבודתנוּ; שכּן בדומה למחלקות אחרות בבתי־החולים, גם מחלקת־הילדים עשויה לשמור על הרמה המקצועית בפריפריה. קביעת האָחוֹת המדריכה הוכיחה את חשיבותה הרבה בעזרה ובהקלה שהיא מביאה לרופא ולחולה גם יחד, אולם סידור זה יצליח, רק אם תהיה דאגה מיוחדת להדרכת סוג זה של אחיות.

המרפאה המקצועית מהווה את הדרגה השניה במבנה של קופ"ח, בשמשה מוסד־מייעץ לרופא בעבודתו היומיומית. בעוד אשר במרפאה הכפרית והמשפחתית מוּכן הרופא לשירותו הישיר של החולה, הרי בשני השלבים העליונים – המרפאות המקצועית והמרכזית – עומד הרופא לרשותו של הרופא הכללי בלבד, ומשמש לו יועץ, מדריך ומכוון את שיטת הריפוי. אף במקצועות שבהם רשאי החולה לפנות במישרין למרפאה המקצועית, שלא באמצעות הרופא המטפל בו באיזורו, רצוי לחפש אחר סדרים שיבטיחו, כי הרופא המקצועי ישמש יועץ לרופא האזורי ויודיע לו על מהלך הטיפול.

כבר העירו פעמים רבות על הסכּנה הטמונה בספציאליזציה מופרזת, כאשר החולה פוסח על רופאו במרפאה המשפחתית ומזדקק לרופא מומחה בכל ענין קל; הרופאים המומחים מטפלים באבריו השונים בנפרד, ואין אחד מהם שיוכל לתת דעתו על החולה כולו. יהיה זה, איפוא, תפקיד מכובד בשביל הרופא הפנימי – שהוא גם האחראי במרפאה המקצועית – לכוון את החולה ולשמור על הקשר שבין המרפאה המקצועית למשפחתית, בסיועה של האחות המדריכה.

מבחינה עקרונית כולנו מבינים את הברכה הצפונה בשיטה, אשר לפיה יכול החולה לפנות לרופא המקצועי – רק באמצעוּת רופאו הכללי. אך להגשים עקרון זה קשה ביותר. החולה היהודי להוט אחרי הרופא המקצועי, כי היא רואה בו רופא “גדול יותר”. מאידך גיסא, חסרו בערים רופאים כלליים שיטלוּ על עצמם את האחריוּת בכל המקצועות, והם נטוּ להפנות בנקל את החולים לרופאים המקצועיים. גם העוּבדה שחדרוֹ של הרופא המקצועי נמצא בסמוּך לזה של הרופא הכללי השפיעה בכיווּן זה.

בסיכום הגיעה הועדה לידי המסקנה, כי בדרך כלל צריך לשאוף להפניית החולה אל הרופא המקצועי באמצעות המרפאה המשפחתית, ורק באותם המקצועות, שבּרור מלכתחילה כי ההזדקקות היא לרופא מקצועי (כגון: תאונות, שברי־עצם, התאמת־משקפים, פזילה וכו'), צריך לתת לחולה גישה ישירה למרפאה המקצועית.

מן הראוי, כּי המרפאה המקצועית תשמש, ברוב המקצועות וברוב המחלות השכיחות, תחנה סופית וכי בה גם יסתיים הטיפּוּל בחולה, מבלי להיזקק לשלבים גבוהים יותר של איבחוּן וריפּוּי. לשם כך נכללו בה, ככל האפשר, כל המקצועות והמכוֹנים (ריפוי פיסיקלי, מעבּדה, בית־מרקחת), העוסקים בטיפול ובריפוי מקצועי להמונים. במסגרת זאת צריכה המרפאה המקצועית להיות אוטונומית באיזור, ורק מקרים מיוחדים, נדירים ביותר, עליה להעביר למרפאה המרכזית.

המרפּאה המקצועית צריכה לשמש גם מרכז בכל יתר שטחי הרפואה באיזורה; בה צריכות להימצא התחנה לאֵם ולילד (במידה שהיא קיימת), אחות או עובדת סוציאַלית לשירוּת האיזור כוּלו, וּבה תקוּיימנה הישיבות והפּגישות הקבוּעות של רופאי־האיזור. וכן צריכה להתרכז בה התוֹרנוּת ללילה ולשבת. בעיה זו טרם מצאה את פתרונה בקוּפ“ח, ואפילוּ החריפה באחרונה. הסידורים הקיימים מהווים כיום פירצה רצינית בעבודת המרפאה “הסגורה”, כי בגללם נזקקים החברים לעזרה מבחוּץ. לכן הכרחי לקיים את התוֹרנוּת ע”י רופאי קופ"ח ובתוך המרפאות שלנו. בועדה הושמעה דעה על הצורך להבטיח לחבר תוֹרנוּת של 24 שעות ביממה (גם בשעות־הצהרים ובשעות־הערב המוּקדמות), כדי להגיש את כל העזרה בכל שעות היום והלילה ובכל ימות השבוּע. מכל מקום חייבים להבטיח, כי תוּגש במרפּאותינוּ העזרה המינימַלית בלילות, בשבתות ובחגים.

המרפאה המרכזית בפירמידה, אשר כּבּסיס לה משמשות מאות המרפאות הכפריות והמשפּחתיות, ובאמצעה קבוּעות המרפּאות המקצועיות – מהווֹת המרפּאות המרכזיות השלב העליון והאחרון בהגשת העזרה הרפוּאית לחברי קוּפּ"ח. המרפאה המרכזית צריכה להיות גם הסַמכוּת העליונה באישור הכניסה לבתי־החולים; והפוּנקציה שלה – יִעוּץ לרוֹפאים המקצוֹעיים.

ואלה התפקידים המוּטלים על המרפּאה המרכזית: ריכוּז המכוֹנים הגדולים והמחלקות שאינן מצוּיות במרפּאות המקצועיות (אורולוגיה, עצבּים ריאות וכו'), טיפּוּלים אבחנתיים וריפּוּיים, המַצריכים סידוּרים או מיתקנים מיוּחדים, וכן טיפּוּלים יסודיים ונדירים. אף במקצועות הרגילים, שבהם עוסקים רופאים גם במרפּאה המקצועית, יימצאוּ במרפּאה המרכזית רופאים בעלי הכשרה מיוחדת, אשר יהיו מסוגלים לשמש יועצים לרופאים המקצועיים. מחלקות מיוּחדות (כמו: בית־מלאכה אורטופּדי, תירפּיה עמוּקה ברנטגן, אלרגיה, שגרוֹן וכו'), לא תמצאנה בכל 15 המרפּאות המרכזיות, כי אם במרפּאות מסוּג זה אשר בשלוש הערים הגדולות (תל־אביב, חיפה וירוּשלים).

לגבי החולה הנזקק לבי“ח תשמש המרפאה המרכזית הפרוזדור אליו ולא ישוּלח שמה מבלי שעבר דרך המרפּאה המרכזית. מוּבן, שהכוונה למחלות כרוניות ולא למקרים של מחלות חריפות, שבהם רשאים כל הרופאים מכל המרפאות לקבוע את הצורך באישפוז. עם זאת מוטל על המרפאה המרכזית לשמש כעין מסַננת לגבי מקרים רבים, לנַסות לסַכם את האבחנה ולהתוות קו לריפּוּי בבית החוֹלה. בשטח זה נועד תפקיד חשוּב למרפּאה המרכזית שתוכל לסייע בפתרוֹן בעיית האישפּוּז. אמנם, במעברה ובצריף אין למצוֹא את הסידוּרים המתאימים לכך, אוּלם רבבות ומאות־אלפי חברים גרים בדירוֹת מתאימות ואף נוחות למדי וע”י סידוּרים נאוֹתים ניתן להעביר בהצלחה את הריפּוּי לבית החוֹלה במקום להכניסו לבית־החולים. גם ארצות עשירות, כמו ארצות הברית, הולכות בדרך זו. ידוּע ביה“ח מוֹנטיפיוֹרי בניוּ־יוֹרק המצטיין בטיפּוּל בחוֹלה בביתו הוּא (Home care). במקרים רבים של שחפת, כיב־הקיבה, שגרוֹן וכד', אפשר לעקוֹב אחר מהלך המחלה ולהגיש עזרה יעילה בביתו של החוֹלה. יתר על כן, רבים יעדיפוּ להישאר בביתם, במקום לנשוֹם את אווירת בית־החולים, – בתנאי, כמוּבן, שייעשוּ סידוּרים מתאימים והרופא יוּכל לבקר את החולה יום־יום ולהביא עמו מייעץ בזמן הצורך וכן אחוֹת. כך עשוּיה המרפּאה המרכזית לחסוֹך מיטות רבות בבתי־החוֹלים ולקמץ הוצאות מיוּתרות, הואיל וכל סידוּר יקר ביותר הדרוּש לטיפּוּל בבית החולה, הריהוּ זול פּי כמה מאשר החזקתוֹ בבית־החולים. אכן, דבר זה נכון עד גבוּל ידוּע; בעת הצורך, למשל, בבירוּרים אבחנתיים מוּרכבים, ביה”ח עדיף. אפשר לתאר גם שילוּב של בית־החולים עם בית החולה; אחרי טיפּוּלים אבחנתיים וניסוּיים ריפּוּיים בבית־החולים, מעבירים את החולה לביתו לתקוּפה מסוּיימת; ובהיות הצורך, מחזירים אותו לבית־החולים לשם השלמת הטיפּוּלים או שינוּיים בריפּוּי.

חשיבוּת רבה נודעת להקמת המרפּאה המרכזית בסמוּך לביה“ח, ואכן באי־אלה מקומות (רחובות, שרון, טבריה, חיפה) מתגשמת והולכת מגמה זאת. שם יכולים מנהלי המחלקות בביה”ח להקדיש חלק מזמנם למרפּאה המרכזית, תנאי יסודי להצלחה הוּא, שרופאי ביה“ח יראוּ בעבודתם במרפּאה המרכזית תפקיד רציני ולא יזלזלוּ בה, כנהוּג במקומות מסוּיימים: תנאי שני – שהמרפּאה תדע לשמור על עצמאוּתה ולא תיהפך כנספּח לביה”ח. המרפּאה המרכזית צריכה להיות שלב עליון בעזרה האמבוּלטוֹרית, ולא שלב נמוך של ביה"ח.

בין אם המרפּאה המרכזית תמצא בסמוּך לביה“ח ובין שתהיה במרחק ידוּע ממנו, רצוּי לסדר על ידה מספּר מיטות, שבהן אפשר יהיה להחזיק חולה יום־יומיים אחרי ניתוּח קל באוזן, ניקוּר לומבלי, ברונכוסקופיה וכד'. בקירבת ביה”ח קל יותר לבצע סידוּר זה, אבל יש לעשות מאמצים בכיווּן זה. בלית ברירה גם אפשר למצוא תחליף ולסַדר מעון־יום לחולים, כלומר: שהחולים ישהוּ במיטה ליד המרפּאה 14־12 שעות ביממה ובערב יחזרוּ לבתיהם. סידוּר כזה הוֹלם יפה את הטיפּוּל בבית־החולה, כמבואר לעיל.

המחלקה לרפואה תעשייתית

המחלקות לרפואה תעשייתית מרובות בארץ: כל שלוש המחלקות הקיימות (במשרד העבודה, בועה“פּ של ההסתדרוּת ובקוּפּ”ח) חסרות כוחות מקצועיים וציוד. מבלי לחוות דעה בדבר נחיצותן של כל המחלקות הללו, ברור שקופ"ח אינה יכולה לוותר בשום פנים על מחלקה תעשייתית משלה הממלאה תפקידים שונים (בדיקות הפועלים עם כניסתם לעבודה – לפחות במקומות־תעשיה מיוּחדים – פּיקוּח על מפעלים המסַכּנים את בריאוּת העובד הגשת עזרה ראשונה וכו'). קיים צורך דחוף לתאֵם את הפעולה בין שלושת המוסדות הקיימים. כן עלינו לדאוג להשתלמות רופאים אחדים (בייחוד במחלות מקצועיות), להדריך חובשים בפעולות מסויימות ולהרחיב את הפיקוח על הנוער גם במקומות עבודה בלתי־מסוכנים.

מספר הרופאים בתחילת 1951 ומספרם המשוער בסוף 1955

	רופאים כלליים	רופאי ילדים	רופ' מקצועיים	סה"כ
המצב בתחילת 1951	569	98	227	894
דרושים רופאים נוספים בשנים 1951־1955	531	179	451–471	1155–1175
משוער לסוף 1955	1100	277	678–698	2049–2069

בכל אחת מהשנים 1955־1951 יהיו דרושים רופאים נוספים (בערך):

רופאים
רופאים כלליים	106
רופאים פנימיים	15
רופאי ילדים	36
רופאים כירורגים	5
רופאי נשים	4
רופאי עינים	7
רופאי א. או. ג.	7
רופאי עוֹר	6
רופאי רנטגן	12
רופאי ריפוי רנטגן	2
רופאי ריאות	6
רופאי עצבים	9
רופאי אורטופדים	4
רופאי אורולוגים	2
רופאי תעשיה	1
רופאי אלרגיה	1
רופאי שיגרון	1
רופאי ריפוי פיסיקלי	3
רופאים בקטריולוגים	5
רופאי אדמיניסטרציה	4
ס"ה רופאים לשנה	236
אחיות	115
עובדי־מעבדה	25
רוקחים	15
ס"ה עובדים רפואיים נוספים לשנה	391

1951

---

תיכנון האישפוז של קופ"ח ומוסדות קרן נכות

מאת

יוסף מאיר

א. האישפוז של קופת־חולים

מַהוּתו, תפקידו וערכּו של בית־החולים

בית־החולים מגיש לחולה את העזרה המכסימלית והדחוּפה ביותר. בעזרת האמצעים הדיאַגנוסטיים המשוּכללים ובחירה מיוּחדת של הרופאים המנהלים, מבטיח ביה“ח טיפוּל מעוּלה יותר מזה הניתן במרפאה או בבית־החולה. האפשרוּת לראותו במשך כל היממה, וּביחוּד בשעת הרעת מצבו או בשעת התקפה, מקילה במידה מרוּבה על הרופאים להכיר את המחלה ואת החולה כאחד. המשקל האיבחוּני (הדיאגנוֹסטי) עבר כיום בחלקו הרב אל המעבדה והמכוֹנים, נחלשה ההסתכלוּת הבלתי־אמצעית של הרופא בחולה, אף כי האחות לומדת עדיין להכירו מהסתכלוּת ישירה. כללו של דבר: בביה”ח מרגיש החולה את עצמו בטוּח יותר מפני התקפות, כי בכל רגע אפשר להגיש לו את העזרה הדרוּשה. נמצא, כי שהייתו בביה"ח משפיעה השפעה מרגעת על בני־משפחתו, בידעם שנמסר לידים נאמנות, וכי עשוּ הכל להקל עליו להבטיח לו כל העזרה האפשרית. בידוּע, כי כל חולה דורש טיפוּל אינדיבידואלי וּתשוּמת־לב מיוּחדת למיחוּשיו, דבר שאין להשיגו במרפאה או בביתו.

ההתפתחוּת העצומה באיבחוּן, בטיפוּל כירוּרגי ועוד, הביאה לידי שינוּי יסודי ביחסו של הקהל – והקהל היהוּדי במיוּחד – אל בית־החולים. עוד לפני כמה עשרות שנים לא הלכוּ החולים ברצון לביה“ח, וקרוביהם הקדישוּ מאמצים וּבלבד להגיש את העזרה הרפוּאית לחולה בביתו. אפילוּ היולדת, שלפנים הלכה רק לעתים רחוקות לביה”ח או לבית־יולדות, ברצותה להיות באווירה משפחתית אחרי הלידה – אף היא שואפת כיום ללדת בביה“ח. מאידך גיסא, יש בשליחת חולה או יולדת לבי”ח משוּם נוחוּת גם למשפחתם. מכאן יובן, כמה חשוב תפקידו של בית־חולים ומה גדול ערכו.

קופ“ח נתחבבה על קהל־חבריה בעיקר ע”י בתי־החולים ובתי־ההבראה שלה, על אף ש־80 אחוּז מהעזרה הרפוּאית ניתנת במרפאות. יתר־על־כן, המוסדות “הסגוּרים”¹ של קופ“ח חיפּוּ על הליקוּיים הארגוּניים שנתבלטוּ במרפּאות בעקב הטיפּוּל ההמוני. גם בקהל שמחוּץ לקוּפ”ח, בארץ, ובין האורחים מחו“ל היא נודעה בעיקר ע”י מוסדותיה “הסגוּרים”; ביה“ח הפרימיטיבי מאד בצריפי עין־חרוד קנה לו בזמנו שם במידה גדולה יותר מאשר המרפאה במזא”ה, ה“משוּכללת” באופן יחסי.

בית־החולים במסגרת עבודתה של קוּפ"ח

בארבעה אלה הצטיין ביה“ח של קופ”ח: חברוּת, מסירוּת, טיפול אינדיבידוּאלי ומשקיוּת.

הרמה התרבוּתית של חברי קופ“ח היתה לפנים גבוהה למדי ורופאי קופ”ח לא ראוּ עצמם מוּבדלים מחבריהם במשק, בקיבוּץ, במושב ובעבודות כביש ובנין, (ביחוּד בעמק יזרעאל). הרגשת־החברוּת נתבלטה במיוחד בכל מקרה של סכנה. ההבדל בין העובד הרוּחני לבין העובד הגוּפני לא היה ניכר: אידיאל אחד איחד את כוּלם ולעתים גם סכּנה אחת. מי שלא ראה את המסירוּת של הרופאים, האחיות ושאר צוות־העובדים בביה“ח בימי מגיפה גדולה, תאוּנה קשה, מאורעות או מלחמה – לא יכול לתאר לעצמו מסירוּת מהי. גם משוּם היות המוסד קטן לפי הערך, בימים ההם, היה הטיפול בו אינדיבידוּאלי והעזרה – יעילה ומהירה. הצוות הרפוּאי – בהתחלה בלי יוצא מן הכלל וּבתקוּפה מאוּחרת יותר ברוּבו – היה גר במקום. כאשר הוּבא פצוע או חולה במחלה חריפה לבית־החולים נתאספוּ ליד מיטתו, תוך רגעים ספוּרים כל הרופאים־המנהלים, רופאי־הבית והאחיות – ומיד החלוּ בעבודה. כל הרופאים עבדוּ במישׂרוֹת שלמות; זמנם לא היה מחוּלק בין עבודה במוסד לבין עבודה פרטית, רוחם לא היה מפוּזר בין שני סוּגי עבודה, השונים זה מזה בתכלית. עקרון אחד חשוּב הבדיל את מוסדותינוּ ממוסדות אחרים, והוּא: אין לדחות חולה דחוּף, גם באין מיטה פנוּיה. תקציבה של קוּפ”ח היה חסכוני הן מתוך הכרח והן מתוך הכרה ברוּרה, שהמוסד מתקיים ממיסי החברים ואמנם תודות למאמץ רב מטעם ההנהלה המרכזית והנהלת משק מוּכשרת שימשה קוּפ“ח במשך שנים רבות דוּגמה נאה למשקיוּת – ולא על חשבון הטיפוּל בחולה – עם זאת שרר נקיון מופתי בבתי־החולים והתזוּנה בהם היתה מצוּיינת. דבר היות בתי־החולים של קוּפ”ח באזורים כפריים גרמו טירדות מרוּבות והוצאות גדולות, אבל הטביע חותם מיוּחד על המוסדות ושיווה לו צביון משלו. בתקוּפה מאוּחרת יותר השתכללוּ המוסדות, הוּכנס ציוּד מוֹדרני, נתקבלוּ כוחות רפוּאיים מעוּלים והשאיפה לשכלוּלים ולשיפּוּרם חָדרה לבנין, לציוּד ולהחזקה יומיומית, עד כי כיום הזה נחשבים מוסדותינוּ בין היקרים ביותר.

אמנם, במרוּצת הזמן חלוּ במוסדותינוּ שינוּיים לא קטנים לרעתו של החולה, על אף זה שבינתיים עלתה בהרבה הרמה הרפוּאית בהם. ההסתדרוּת גדלה, האוכלוסיה שלה נתגוונה, נתקפח היחס הבלתי־אמצעי, המסירוּת החמימה דעכה במקצת – להוציא מכלל זה ימי מאורעות ומלחמה – הצוות הרפואי הותיק, מהם עזבוּ או עברוּ למרפאות, המוסדות גדלוּ מ־30 מיטות תחילה עד למאתים, ועוד מעט נגיע ל־700 מיטות. העובדים נטוּ יותר ויותר לפרופסיונאַליזם, וכיום הזה אנוּ עומדים להיות “ככל הגויים”: רפוּאה משוּכללת, מודרנית, רופאים מצוּיינים, מעבּדות ומכוֹנים גדולים – ומבפנים הרגשת זרוּת, יובש ואי־הקפדה על “פכּים הקטנים” כמו נקיון מופתי, טיפוּל אינדיבידוּאלי ועוד. על אף כל זאת נשאר עוד הרבה במוסדותינוּ מתקוּפת־ הבראשית שלה, וּבייחוּד במוסדות הותיקים והקטנים יותר. בצד הדאגה לשיפוּרים צריכה קוּפ"ח לשמור על האווירה של מסירוּת, חברוּת, הרגשת־בּית לחולה, טיפוּל אינדיבידוּאלי וגם משקיוּת.

בית־החולים והמרפאה

במסגרת עבודתה הכללית של קופ“ח נועד לביה”ח, חוץ מטיפוּל־המישרין בחוֹלה, עוד תפקיד חשוּב מאד: השפעתו על המרפּאה, על הרופאים בעיר ובכפר ועל הרמה הרפוּאית בה בכלל. אין, איפוא, לראות בבית־החוֹלים של קופ"ח מוסד נפרד, אלא חוליה חשוּבה – השלב הגבוה ביותר – בעבודתה. המרפאה הכפרית, המשפחתית, האזורית, המקצועית והמרכזית עם בית־החולים בראש, צריכים להוות יחידה אינטגרלית במחוז.

ביה“ח משמש עזרה וסעד לרופא במרפאה. כאשר המקרה דחוּף או ניתן בקושי לאַבחנוֹ וּלטפּל בו, נשלח החולה בלי דיחוּי לביה”ח למצוא שם את תיקוּנו. לרופא־המרפאה ניתנת האפשרות לעקוב אחרי החולה שבטיפוּלו בזמן שהוּתו בביה“ח, וללמוד מנסיון הרופאים העוסקים בו שם. אינו דומה לימוד מהעתונות המקצועית־הרפוּאית, להוספת דעת ע”י הסתכלוּת בלתי־אמצעית ליד מיטת־החולה, הנותנת מקום להחלפת דעות ולימוּד הדדי בין רופא־המרפאה לבין רופא־ביה"ח.

תכנית לאישפוּז כללי במוסדות קוּפ"ח

דבר הלָמד מענינו, כי יש לשאוף, שכל מחוז בקוּפּ“ח יהיה מעין חטיבה רפוּאית בפני עצמה, ומן הראוּי כי יכיל בי”ח מחוזי, שיהווה את הגרעין והמרכז לעבודה הרפוּאית באותו מחוז. צריך שיהיוּ בו ארבע מחלקות עיקריות: פּנימית, כירוּרגית, יולדות, נשים־וילדים. כן צריך להקדיש מיטות מספּר למקצועות ה“צדדיים” – עינים, אף־אוזן־וגרון. פּרט לבתי־החולים המחוזיים, יש הכרח בשני בתי־חולים מרכזיים, בצפון הארץ ובדרומה, אשר יכילוּ מלבד המחלקות הכלליות עוד מחלקות מיוּחדות לניתוּחי בית־החזה, לכירוּרגיה של העצבים ומחלקות לאורטופּדיה, אוּרלוֹגיה, תירפּיה עמוּקה ברנטגן וכו'. (כל בי“ח מרכזי יכלול בי”ח מחוזי).

היקף האישפוּז

בשנים האחרונות קיימת בארץ שאיפה לבתי־חולים גדולים כדוגמת ארה"ב, שווייץ ושבדיה.

למעשה מהווים בתי־החולים בארה"ב, המכילים למעלה מ־300 מיטות, 8% בלבד מכל בתי־החולים הכלליים, או 13% מבתי־החולים לכל סוגיהם ב־20% ומעלה של בתי־החולים הכלליים – 25 מיטות, וב־%־40 ומעלה מהם – 50 מיטות.

מי שראה את בתי־החולים הקטנים האלה בקהילות השונות על רמתם הנמוכה והטיפוּל הגרוּע יכיר לדעת, שאין למדוד את הרמה הרפואית של בתי־החולים בארה“ב רק עפ”י “מאַיוֹקליניק” או “הר־סיני”, אלא לפי הרמה הממוצעת, שהיא נמוּכה למדי, – וּנמוּכה בהרבה מאשר אצלנוּ.

מכאן נובעות מסקנות חשוּבות גם בשבילנוּ; אין צריכים להיות להוּטים אחרי בתי־חולים מגרדי־שחקים, “בתי־חרושת לרפוּאה”, אלא מוטב כי נשאף שיהיוּ בגודל ממוּצע – 200 מיטות, אלא שיוּחזקוּ ברמה רפואית מתאימה, גם באין השיכלוּל המודרני ביותר. כנגד זה צריך הגודל הממוצע של בי"ח לחולי עצבים ורוח להיות בעל 1,250 מיטות, ואילוּ הגודל הממוצע של בית־יולדות – 50 מיטות.

יש גבוּל מינימלי לגודלו של בי“ח. בימינוּ אין לדבּר על בי”ח של 25, 50 או אפילו 100 מיטות, אם מטילים עליו תפקידים של מרכז רפוּאי במ???² ועליו לשמש מקום־הדרכה לרופאים, קיום 4 מחלקות עיקריות ומספר מיטות נוספית למקצועות “הצדדיים”.

מספר המיטות בבתי־החולים הכלליים באַרה"ב אינו עולה על???³ לכל אלף נפש, בעוד שהאוכלוסיה שם יציבה יותר ותנאי־הדיוּר, בייחוד בערים הקטנות ובכפרים, משוּפּרים. אם נביא במנין את בעיית קליטת העליה הגדולה, שיכון משפחות גדולות בבדונים ופחונים, באהלים וצריפים את קשיי ההסתגלוּת לאקלים ולעבודה – לא תהא זו הגזמה אם נקבע אצלנוּ את היחס המינימלי של 5 מיטות כלליות לאלף נפש, בפרט שאנוּ רוצים לדאוג במידה גדולה יותר לשכבות דלת־העם, מאשר נהוּג בארצות קפיטאליסטיות.

המיטות הדרושות לקוּפ"ח

לא ננקוט במספרים סטטיסטיים ולא נסמוך על מספרים בעלמא, אלא נצא מנקוּדת־השקפה של הצרכים הממשיים של קופ"ח.

הממשלה מפגרת בסידוּרים ובהכנות לקראת אישפוּז כללי; הציבור בארץ, לכל שכבותיו, והממשלה אינם מגלים הבנה מספיקה לעניני רפואה וּבריאוּת. הממשלה לא תוּכל, עוד שנים רבות, לספק לבדה את צרכי־האישפוז המינימליים, בשל ריבוּי צרכי־המדינה בשטחים אחרים. קופ"ח רגישה יותר כלפי צרכי חבריה מאשר רגישה בשטח זה הממשלה על סבך בעיותיה ודאגותיה. גם “הדסה” התיימרה בשעתה לדאוג לאישפוּז כל היהוּדים בארץ, ובתקוּפת־משבר ראשונה הפחיתה בכמה מקומות את האישפוּז ולבסוף הפסיקה אותו לחלוּטין.

מתוך נסיון של שנים רבות ידוע לנו, כי קוּפה חלקה של קופ“ח באישפּוּז בבתי־חולים ממשלתיים ועירוניים. ראשית כל דואגים לעולים ולמקרים סוציאליים מתוך הנחה, שקופ”ח היא עשירה – וחזקה עליה כי תדאג לחבריה.

כדי שנוכל להשיג את הכספים הדרושים, בין להשקעה בביה“ח ובין להחזקת המיטות, נחוּצים לנוּ שותפים – המועצות המקומיות; עלינו לעודד את הרצון הטבעי אצלן לפעול בעניני הבריאות בשטחן הן. הנסיון עד כה מצדיק אופטימיות מסויימת לגבי המחוזות הכפריים. השותפות עם המועצות המקומיות עשוּיה להקל על המו”מ עם הממשלה בדבר השתתפוּת בהחזקה הלוואות לבנין. (אגב, בועדה דנן הוּשמעה גם הדעה נגד התקשרות עם מועצות מקומיות).

מיבנה בתי־החולים

תכנית לבית־חולים מחוזי	מיטות
מחלקה פנימית (שתי יחידות)	80
מחלקה כירוּרגית (שתי יחידות)	80
מחלקת יולדות וגניקולוגיה	40
מחלקת ילדים	45
מקצועות שונים	15
סה"כ	260

תכנית לבי"ח מרכזי (כולל בי"ח מחוזי אחד)	מיטות
מחלקה פּנימית (3 יחידות)	120
מחלקה כירורגית (3 יחידות)	120
מחלקת יולדות ונשים (2 יחידות)	90
מחלקת ילדים (2 יחידות, כולל כירורגיה של ילדים)	80
מחלקה אורטופּדית	40
מחלקת עור, עינים, אף־אוזן־וגרון, עצבים (2 יחידות)	80
מכון לתירפיה עמוּקה ברנטגן	40
מחלקה נוֹירוכירוּרגית	40
מחלקת נִיתוּחי חזה (חוּץ ממחלות שחפת)	40
מחלקה אורולוגית	40
סה"כ	690

הערה: בהתחשב עם המחסור החמוּר בכוח־אדם, הננוּ חושבים לנכון להציע כיחידת־טיפוּל מכּסימלית – 40 מיטות.

איתוּר בתי־החולים

א. בתי־חולים מחוזיים

כל בית־חולים מחוזי באזורים באר־שבע, רחובות, נתניה, חדרה, עפולה, טבריה, נהריה, ירושלים – צריך לכלול 260 מיטות –

סה"כ 2080 מיטות.

ב. בתי־חולים מרכזיים (כולל שירות למחוז אחד)

ביה"ח בילינסון 690 מיטות

ביה"ח בחיפה 690 מיטות

סה"כ 1380 מיטות

ובס"ה (מחוזיים ומרכזיים) 3460 מיטות

בעתיד הרחוק יותר (אחרי 1955) באים במנין עוד שני בתי"ח מחוזיים, האחד באשקלון, והשני – בגליל העליון.

הערות כלליות

א. בסיכוּם הגענוּ ל־2.3 מיטות על כל אלף נפש, ביחס לאוכלוסיה של קופ“ח. אם נפחית מזה את האוכלוסיה של לא־חברי קופ”ח, שיקבלו ע“י המועצות את האישפוּז שלהם במוסדות של קופ”ח, נגיע למכסימום של שתי מיטות לאלף.

בשנת 1950 היוּ 1460 מיטות, בממוּצע, תפוּסות ע“י חברי קופ”ח בבתי־החולים של קופ“ח ואחרים. אם לחשוב, שהאוכלוסיה של קופ”ח מנתה בשנת 1950 600,000 נפש בממוּצע, נגיע ל־؉2 אישפּוּז כללי לחברי קופ“ח, מהן – 581 מיטות בממוּצע תפוּסות במוסדות קוּפּ”ח (שהן קרוב ל־؉1) אם גם ננקוט כדרישה מינימלית רק ؉4 אישפּוּז כללי, נגיע שוּב לאותו יחס כמו בשנת 1950 (אם נחשוב ؉2 כיסוד במוסדות קוּפּ"ח).

ב. התכנית לבי“ח מחוזי ובי”ח מרכזי צריכה להיות גמישה למדי, לפי הצרכים המיוחדים של כל מחוז ושל סוּגי המחלה השונים. ייתכן, למשל, שבאיזור תעשייתי צריך מספר המיטות במחלקה כירוּרגית להיות גדול יותר, ואילוּ באיזור של עולים מארצות המזרח צריך להגדיל במיוחד את מחלקות העור, העינים וכו'.

ג. חשיבות מיוחדת נודעת למחלקות של המקצועות ה“צדדיים” (עור, עיניים, וביחוד אף־אוזן־וגרון) מפני שני נימוקים: 1) יש להפסיק, אחת ולתמיד, את הפניה למוסדות הפרטיים, שרובם בדרגה נמוכה, מכל הבחינות; 2) מספר קטן באופן יחסי של מיטות (15) – יתן סיפּוּק רב לכמה בעלי מקצועות במרפּאות, שיוּכלוּ לנתח את החולים שלהם בביה"ח.

ד. בתי־החולים המחוזיים צריכים לשמש להשתלמוּת רופאים, בעיקר בשביל הכפרים. הרופאים הצעירים (ואלה שלא עסקוּ במקצועם במשך כמה שנים) צריכים לשהות בהם שנתיים לפחות, ולעבור עפ"י שיטה סיבּוּבית את כל המחלקות. נסיון כזה שנעשה בבתי החולים שלנוּ לא הצליח, כי הרופאים היוּ מעוּניינים להתמַחוֹת במקצועות מיוּחדים וכל אחד מהם השתקע במחלקה אחרת. מבחינה זאת נודעת חשיבוּת, שיהיוּ אצלנוּ שני סוּגי בתי־חולים: מחוזיים, אשר ימלאוּ תפקיד נכבד בהדרכת רופאים לכפרים; ומרכזיים, שישמשוּ בעיקר להדרכה מקצועית ובהם ישהה הרופא שנים אחדות במחלקה אחת.

ה. בתכניתנוּ חידוש, הבא לתקן מצב חמור שהיה שורר עד כה בארץ: מחלקה כירוּרגית לילדים בכל מחלקת־ילדים שבבי"ח מרכּזי.

ו. רצוּי שבבתי־החולים המרכזיים יוקדשוּ מיטות מספר למחקר שימושי בבעיות המיוּחדות של האַקלים, תנאי־הארץ, בעיות־העבודה, בעיות הנובעות מקיבוּץ גלוּיוֹת וכו'.

ז. מתוך הנסיון שבעבר, יש להמליץ על הקמת בתי־החולים בתוך ישוּב צפוּף, כדי להקל על החולים וקרוביהם וביחוּד על הצוות הרפואי. אוּלם בי“ח כזה צריך להימצא בשוּלי הישוּב הצפוּף ולא באמצעו. עד כמה שאפשר ראוי לדאוג לשיכוּנו של צוות־העובדים בקירבת ביה”ח.

ח. בעת בחירת המקום לבי"ח צריך להביא במנין את בעיית הבטחון ושעת־חירוּם: אין ביה"ח צריך להימצא בקרבה יתירה לגבוּל.

ט. בעיית הבטחון וצרכי שעת־חירוּם היתה לנגד עינינו גם כאשר החלטנוּ להציע שני בתי־חולים מרכזיים ולא אחד בלבד. בין שאר הנימוּקים, שאין לפרטם כאן, חשבנוּ לנכון, שמחלקות לניתוּחי־חזה או ניתוּחי־מוח וכד', לא תהיינה יחידות אלא במספּר כפוּל, בצפון ובדרום. יש להניח, שהצבא יביא בחשבון את הצרכים של עצמו, אבל על קופ"ח מוּטל לדאוג לאוכלוסייתה האזרחית.

י. ראוי להקדיש תשוּמת־לב למצב האישפוּז בירוּשלים. בתכנית הכללית שלנוּ הצענוּ בי“ח מחוזי בירוּשלים. ההנחה שביה”ח צריך לשמש גרעין ומרכז לכל העבודה הרפואית במחוז חלה גם על ירוּשלים. אף ביה“ח של “הדסה” בתקוּפת פריחתו על הר־הצופים, לא שימש באופן רציני מרכז כזה בשביל רופאי קוּפּ”ח. בירוּשלים מוּרגש כבר כיום מחסור ניכר במיטות. האם נסמוך על ביה"ח של “הדסה”, אשר ייבנה תוך 5 או 10 שנים אם ייבנה בכלל? ייתכן מאד שתוך זמן קצר מחסור זה עוד יחמיר.

יא. לדעתנו, הדאגה לאישפוז חולים במחלות מדבקות צריכה לחול על הממשלה. בכל־זאת צריכים להיות סידוּרים מיוחדים (חדרים קטנים ואפשרות של בידוּד) בבתי־החולים הכלליים שלנו בשביל חולים במחלות מדבקות, אשר מפאת סיבות מסויימות הוכנסו לביה"ח הכללי.

י“ב. בתי יולדות. הישוב הותיק התרגל מזה שנים לכך שהליך תהיה במוסד ולא בבית הפרטי. מנהג זה נובע מהדאגה ליולדת ולילוד גם יחד, כי בביה”ח או בבית־היולדות ניתנת להם בשעת סכנה העזרה המהירה והטובה ביותר. ובתנאי הדיוּר והשיכוּן בארץ, לרבות בקיבוּצים, הפך דבר זה להכרח גם לפני העליה הגדולה. בצדק זוקפים במידה רבה לזכוּת הלידה בבי“ח את התמוּתה הנמוּכה ביותר בארץ של היולדות ושל הילוּדים. רק היולדות מקרב עדות־המזרח מתחמקות עדיין מללכת לבי”ח, ובמקרים רבים קיים מחסור במיטות בבי"ח ואילוּ טיפּוּל מיילדת בבית אינו נהוּג אצלנוּ.

מאידך גיסא, עלולה הצפת המיטות בבתי־החולים ביולדות לגרום לדחיקת רגליו של חולה בדלקת־ריאות, טיפוס, כיס־המרה, כיב־הקיבה, וכו'. דבר זה בוודאי לא יהיה צודק. המסקנה תהיה, שנפחית עוד יותר את אחוז היולדות במוסדות שלנו עד ל־20 או 15 ופחות מזה (במקום 40% של היום). כמובן, שהפחתה זו תסיגנוּ אחור ונצטרך לחפש אחרי סידורים של קיום הלידות בבתים.

עלינו לזכור, כי שנים אחדות לפני קום המדינה התחילה דאגה ביישוב לילוּדה מוּגברת; אמנם, העליה הגדולה דחקה לצדדין את הבעיה הזאת – המעסיקה כמה ארצות־תרבוּת ובודאי תעסיק אותנוּ במידה רבה כאשר העליה תגיע לממַדים נוֹרמַליים. אך עדיין היא עומדת בעינה. לכן חובת המדינה לדאוג לבתי־יולדות במידה מספקת.

הואיל ואפשר לקיים בתי־יולדות נפרדים בהוצאה כספית קטנה לערך ליום מחלה – החליט, איפוא, רוב חברי הועדה, להציע הקמת בתי־יולדות נפרדים, ולדרוש מהממשלה או מן העיריות והמועצות המקומיות להחזיקם על חשבונן. קודמים לכך שלושה תנאים: א) להבטיח בהם את הרמה הרפוּאית המתאימה ולהכינם לכל טיפּוּל, לכל ניתוּח ולכל הוראה לניתוּח, כנהוּג עתה בבתי־החולים; ב) יש להקימם בקירבת בית־חולים כללי, שמצוּי בו המנגנון הדיאגנוסטי והתּירפויטי הדרוּש, כדי שיעמוד, בזמן הצורך לרשות בית־היולדות; ג) גם בתי־החולים הכלליים שלנוּ, ראוי שתיכּלל בהם מטעמים מובנים, מחלקת יולדות קטנה, למקרים פתּולוגיים ולשם הדרכת רופאים ואחיות. (המיעוט בועדה הביע התנגדות לבתי־יולדות נפרדים מתוך החשש של ירידת הרמה הרפוּאית בהם).

י“ג. סניפים למקרי־מחלה ממוּשכים. אכן, נוטות הצעתנו לתכנית של 3,500 מיטות, בקירוב, בשנת 1955, אשר יעלוּ במיליונים לירות; כן נועז מצידנוּ להציע לקופ”ח לקיים במוסדותיה ؉2 – המחצית של מספּר־המיטות המינימלי. ואפילוּ תוּגשם תכניתנוּ זו, תוך מאמץ כספּי ואירגוני יוצא מגדר־הרגיל, קיימת עדיין השאלה, אם הממשלה תגשים את החלק השני ונגיע ל־؉4 – אחוּז שהוּא למטה מהמינימוּם. עלינוּ לחפּש איפוא, סידוּרים אשר יקלוּ את מצוּקת האישפּוּז.

אחד האמצעים הוא ארגוּן העזרה בבית־החולה (Home Care), במקום בבית־החולים; אך הפרדת בתי־היולדות מבתי־החולים יש בה כדי לסייע במקצת לפתרון הבעיה הכמוּתית של מספר המיטות. אמצעי שני – סידוּר סניפים למקרי מחלה ממוּשכת, שיהיוּ מסוּנפים לבתי־החולים המרכזיים. בכל מחלקה ומחלקה שבבי“ח יימצאוּ תמיד חולים אחדים, אשר הבירורים הדיאגנוסטיים נסתיימוּ או הגיעוּ לידי גבוּל מסוּיים או שהטיפוּלים התּירפויטיים הם פשוּטים – ובכל זאת הם זקוּקים לשכיבה ממוּשכת ואין להוציאם מביה”ח, בין אם בגלל הצורך בהמשך טיפוּל מצד אחות, ובין אם בשל מצב־הדיוּר של החולה. עם סוּג זה נמנים חולים: בשבר עצם־הירך, או שבר הדיסקוּס, או בסוּכּרת בסטדיוּם מסוּיים, או אחרי טוֹרוקוֹפלסטיקה בין ניתוּח לניתוּח, או בכיב־התריסריון או בקוֹליטיס לא קשה ביותר; אחרי ניתוּח מוח ועצבים, תינוק במצב ירוּד אחרי הסטדיוּם החריף של טוֹקסיקוֹזה וכד'. הללוּ תופסים מקומות בבי“ח משוּכלל, אשר הקמתו וציוּדו עלוּ הרבה ממון ואף החזקתו עולה ביוקר רב, נוסף על המחסור הגדול באחיות. במשך חדשים רבים הם זקוּקים רק להשגחה רפוּאית וּלטיפוּל אחות, אפילוּ בלתי־מוּסמכת, בבית ובתנאים פּשוּטים יותר. בתי־חולים כאלה (Hostel בלע"ז) ישמשוּ את בתי־החולים המחוזיים והמרכזיים כאחד. סידוּר כזה עשוּי להוזיל את המיטה בממוּצע, אם נראה את ביה”ח הבסיסי ואת ביה"ח המסוּנף כיחידה אחת. לעת־עתה אנו מציעים שני בתי־חולים מסונפים כאלה: אחד בצפון־הארץ ואחד בדרומה.

עמדה לפנינוּ גם הבעיה של בתי־חולים לכרוניים ובתי־חולים לזקנים, אבל לא ראינוּ את השעה כשרה לפתרונה. סידוּר בתי־חולים מהסוּג הנ"ל יביא פּתרון – אם גם לא מלא – אף לבעיות אלוּ, באמריקה מעריכים את הצורך במיטות לחולים כרוניים ב־؉2, נוסף ל־؉5 בבתי־החולים הכלליים, כאמוּר, יקל סידוּר זה גם על החוסר באחיות. באין צורך במנוּסות דווקא וגם תידרש שמירת־לילה פשוּטה יותר.

י“ד. בתי־חולים לחולי־שגרוֹן. אנוּ סבוּרים, שקופּ”ח חייבת לצאת אי פעם מתקוּפת ה“חובבות” בטיפול באישפוז חולי־שגרון. לפני שלושים שנה ויותר נעשו ע“י קופ”ח נסיונות שונים לסדר בי“ח למתרחצים בטבריה ועד כה לא הגיעה לידי סידור הולם את הרמה הרפוּאית שלה. בית־חולים כזה מלבד אַשפּזת חולים כאלה, ישמש גם מקור־לימוּד לעובדים בריפּוּי פיסיקלי, לעיסוּיים, להתעמלוּת רפוּאית, וכד'. אנוּ מציעים לקופ”ח לפתוח מוסד בן 50 מיטות לתפקיד הנ"ל.

ט“ו. מחיר יום־מחלה. לא ראינו מתפקידנוּ לברר בעיה קשה ומסוּבכת זו. אבל המצוּקה הגדולה במיטות מחייבת להפנות את תשוּמת־הלב לעוּבדה, הידוּעה לכל, שמוסדותיה של קוּפּ”ח הופכים בשנים האחרונות לבתי־חולים היקרים ביותר. לפנים יכלה להתברך במחיר יום־מחלה הנמוך ביותר בארץ, מבלי שירד טיבו של הטיפּוּל. נכון, שהעלאה מסוּיימת ביוקר־ההחזקה מוּכרחה היתה לבוא בשל השיכלוּלים במכוֹנים ובמעבּדוֹת ובגלל הוספת מחלקות מסוּיימות מייקרות כשלעצמן (כירוּרגיה של המוח ועצבים וכד'), בהשוואה למוסדות אחרים בעלי רמה גבוהה. על קופ"ח לקבוע ועדה מיוחדת לחקירת בעיה זו.

לבסוף אנו חייבים לשאול את השאלה הדחופה ביותר: ובינתיים? – והרי המצוּקה בשטח האישפּוּז מחריפה והולכת, והממשלה אינה מַדביקה את הצרכים. “הדסה” כמעט שאינה מהווה גורם בשדה האישפּוּז. בכל שנה מתווספים בארץ 200,000 אנשים חדשים, אשר יחד עם הריבוּי הטבעי מונים רבע מיליון איש נוספים וע“י־כך נוצר הצורך ב־1,000 מיטות נוספות. קוּפּ”ח חייבת להקים ליד כל בי“ח בנינים ארעיים, צריפים, בתים שבדיים וכד'. ואוּלי אף בי”ח ארעי, כדי להצל מה שניתן. אנוּ שמחים לציין שקוּפּ“ח כבר התחילה לפעול עפ”י שיטה זו, אולם יש להרחיבה במידה המַכּסימַלית.

ב. המוסדות של קרן נכות

מוסדות קרן נכות מהווים חטיבה מיוחדת לעצמה, בין אם בגלל טיפוּלם המיוּחד בחולים כרוֹניים בתמידוּת (בית פינסטוֹן) או לסירוּגין (מוסדות לחולי־רוח ולחולי־שחפת), בין אם בגלל הנהלתם הנפרדת מקופ"ח (הנהלת קרן נכות).

יש במקצת מן המלאכוּתיות והמקריות, שקרן נכות התמסרה בעיקר לשלושת סוּגי המחלות: שחפת, מחלות־רוּח ונכוּת. שכּן ישנן אחרות נוספות הטעוּנות טיפּוּל ממוּשך וקרן נכוּת צריכה להרחיב את פּעוּלתה עד אשר תקיף את המקרים הכרוניים או הכרוניים־לסירוּגין – בכל סוּגי המחלות.

אף כי לא היה מתפקידי הועדה להיכנס בבירוּר שאלת היחסים ההדדיים בין קופת־חולים וקרן נכוּת – אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה ולא להזכיר שההפרדה כבר הרחיקה לכת וכי יש הכרח בתיאוּם מלא ביניהם. החולה אשר יזדקק פעם למרפאה האזורית או המרכזית, ופעם לבית־חולים כללי, לאחד המוסדות של קרן נכוּת או להיפך – הריהוּ בסופו של דבר אותו חולה, ואין לחַלקוֹ חלקים־חלקים. לכן אנוּ ממליצים על שיתוּף־פעוּלה הדוּק בין שני המוסדות האלה.

תחומי פעוּלותיה של קרן־נכות

אין אנוּ מסכימים עם התכוּנה המתבלטת בין חברי הנהלת קרן נכוּת לפתוֹח מרפּאות נפרדות לחולים הנמצאים בטיפּוּלה. מרפאות קוּפּ“ח אינן יכולות לוותר על מחלקות לשחפת, לפסיכיאטריה, לתּירפּיה פּסיכית, וכד'; אין ספק, כי מרפאות כפוּלות – הן בקופ”ח והן בקרן נכות – תגרומנה לבזבוּז בחמרים בשטח הבנין ובכוח־האדם, וככלות הכל לא תוּכל קרן נכוּת לקיים את מרפאותיה בלי מרפאות קופ"ח וכל כך למה? – מפני שמחלקה לשחפת נזקקת לעתים קרובות למחלקות: אף־אוזן־וגרון, עינים, כירוּרגיה, או למכוֹן רנטגן משוּכלל. האם את כל אלה תקיים קרן נכוּת ברשוּת עצמה? האם תיצור מרפאות מרכזיות נפרדות? לדעתנוּ, עליה לעסוק רק במוסדות “הסגוּרים” הקיימים, להרחיבם ולשכללם. ואכן, היא יכולה וצריכה להרחיב את פעוּלותיה בשטח האישפּוּז והאיכשוּר ולכלוֹל סוּגים אחרים של מחלות כרוניות (ריפּוּי שגרוֹן בחמי טבריה וכו').

חיווינוּ את דעתנוּ נגד טיפוּל אמבוּלטורי נפרד של קרן נכוּת, אוּלם יוצאים מכלל זה הנכים. אלה מהם אשר שהוּ בבית פינסטון או שהם מוּעמדים אליו וּזקוּקים לטיפּוּל במרפּאה או בבית החולה, למעוֹנוֹת־יוֹם ולאיכשוּר רפוּאי וסוציאַלי – רצוּי וגם חשוּב, כי יימצאוּ בפיקוּחה של קרן נכוּת, הואיל וּבמרפּאות קוּפּ“ח נמנים חולים אלוּ עם המוּזנחים, באשר טיבן של מחלות אלוּ דורש התמסרוּת מיוּחדת וזו תיעשה, לפי דעתנוּ, ביתר יעילוּת במסגרת עבודתה של קרן נכוּת. המרפּאות המיוּחדות הללוּ לנכים ולאיכשוּרם צריכות להיות ליד מרפּאה מרכזית של קוּפּ”ח, כדי שתהיה אפשרוּת להפנות אליה את החולים להתיעצוּת עם בעלי־המקצוע השונים.

חובת הממשלה

כל מדינה מודה, שהחזקת חולי שחפת, חולי רוח ונכים, שמחלתם היא בעלת אופי סוציאַלי, צריכה להיות על חשבונה, אם מפּני סכּנת ההדבּקה (שחפת) ואם מפּני שהם מהווים סכּנה או הטרדה לציבור (חוֹלי־רוּח).

עוד טרם הוּגשם העקרון של “אישפוּז חינם לכל” צריכה הממשלה להחזיק חולים אלה על חשבונה. אילוּ עשתה זאת היוּ יכולים המוסדות הציבוּריים לדאוג יותר להקמת סַנַטוֹריות. כיום הזה מעורבים שני סוּגי החולים יחד ויש אשר יקרה, כי חולה בשחפת קלה וּסגוּרה, הזקוּק למנוּחה חדשים ספוּרים בלבד, צריך לשכב יחד עם חולים קשים הצריכים ניתוּחים, או עם חולים מסוּג אחר הטעוּנים אשפזה ממוּשכת, במשך שנים, בבית־חולים.

שחפת

מהוּ המפתח למספר המיטות ביחס לאוכלוסיה? – אילוּ נהגנוּ – לפי החישוּב בארצות אחרות, היוּ מספיקות לנוּ המיטות הקיימות כעת בארץ: אוּלם מתוך המציאוּת אנוּ נמצאים למדים, כי חסר מספר מיטות כפוּל ומשולש מזה המצוּי.

סיבות רבות לכך:

א) העליה הסלקטיבית מבחינה שלילית. ברוב העליות נמצאים החולים, הזקנים והמקרים הסוציאַליים ביחס העולה במידה מרוּבה על השיעוּר הרגיל; למרות שהמדינה זקוּקה לאנשים צעירים וּבריאים – באים אליה גם זקנים, חולים וּתשוּשים ואֶלמנטים בלתי־פרודוּקטיביים שונים. אף ארצות־המוצא מעדיפות לשחרר את החולים והזקנים וּלהשאיר אצלן את הצעירים בגיל הגיוּס והעבודה (רומניה, למשל). יש מקרים בהם מחליטה המשפחה לצאת את ארץ־מוצאה בגלל הצעירים שבה, ולבסוף מגיעים ארצה הזקנים והחולים, בעוד שהצעירים נשארים שם;

ב) תנאי השיכוּן בארץ, – שיישארוּ בדרך כלל גרועים במשך שנים לא מוּעטות – מחייבים ריבוּי מיטות בבתי־חולים, למעלה מהשיעוּר הרגיל. מבחינה זאת אפשר להגיד, כי במידה שיוּטב השיכוּן בכלל תוּקל מצוּקת האישפּוּז;

ג) האחוּז הגבוה מאד של שחפת אצל זקנים מוכיח, אמנם, שהם בּילוּ את מחלתם זו, אבל בכל פעם של התחדשוּת התהליך זקוּק האיש למיטה למשך חדשים;

ד) בדרך כלל נוטה היהוּדי, יותר מאשר לא־יהוּדי, להתרפּא במוסדות “סגורים”. כל ההסתגלוּת לעבודה קשה אחרת ולאקלים אחר גורמת להתחרפוּת תהליכים שחפתיים חבוּיים. אמנם, התרוּפות האנטי־ביוטיות המודרניות מאריכות את החיים, אולם אין בכוחן להשמיד את חיידקי־השחפת לחלוּטין. הדוחק במיטות כירוּרגיות מאריך את זמן שהוּתו של החולה בבית־החולים.

ברור, איפוא, שכל עוד העליה תהיה המונית ובלי סלקציה מבחינה בריאוּתית וכן יישאר השיכוּן בלתי־מוּשלם – לא נוכל לקבוע בדיוּק את המספר הדרוש של המיטות הדרוּשות לנו. ייתכן שאחרי 10 שנים יהיה לנו עודף של מיטות, אוּלם אין זה צריך לשמש עיכּוּב, שהרי נוּכל אז להפוך בלי קשיים יתירים, את המוסדות האלה לבתי־הבראה או לבתי־חולים למחלות כרוניות אחרות. כלפי העתיד נקבע עקרון לעצמנוּ, כי לחולים כרוניים צריכה לדאוג הממשלה. ואילוּ על קרן נכוּת לפעול בשני שטחים עיקריים: דאגה למקרים חריפים, הזקוּקים לטיפול מהיר ויעיל או לטיפול כירוּרגי; דאגה לבתי־הבראה למען חולי־השחפת מבין חבריה.

קיימים סיכוּיים, כי תוך שנה־שנתיים תהיינה ברשוּתה של קרן נכוּת 750 מיטות לחולי־שחפת; כל שלושת המוסדות שלה מצוּיים בשפלה. בקירבת מקום זה לזה, ומן הראוי להוסיף עוד מינימוּם של 250 מיטות בשטח הררי. כל המוסדות החדשים אשר קרן־נכוּת עומדת להקים בשנים הקרובות צריכים, לדעתנוּ, להיות מתוּכננים מלכתחילה שאפשר יהיה להפכם בזמן מן הזמנים לסַנַטוֹריוֹת.

אנוּ מניחים, כי 1,000 מיטות לחולי־שחפת על אוכלוסיה של 1.5 מיליון, משמע: 0.66 מיטה לכל אלף נפש, הוּא המינימוּם אשר קרן נכוּת צריכה להחזיק. ביחס לכוח־אדם אנוּ סבוּרים, כי נחוּץ רופא אחד על כל 35־40 מיטות, אחות על כל 6–7 מיטות. לפי חישוּב זה דרוּשים – לאלף מיטות – 5 רופאים מנהלים, 25 רופאים עוזרים ו־143 אחיות מעשיות.

מחלות־רוּח

עובדה מעניינת היא, שבארה"ב עולה מספר המיטות לחולי רוּח על מספר המיטות של כל יתר הסוּגים ומגיע ל־4.5 לאלף. גם בארצות אחרות רב מספר המיטות לחולי רוּח. בשווייץ – 3.76, באנגליה – 3.5־3.4 לאלף. רוב המוסדות לחולי־רוּח הציבוּריים אצלנוּ הם ממדרגה נמוּכה למדי, אם כי נעשית בהם עבודה רפוּאית חשוּבה ורצינית. המצב במוסדות פרטיים גרוּע, ויש בהם המהווים כתם בחיי המדינה. זכוּר מקרה “גפן”, שנתגלה באקראי. אולם מוסדות אחרים אינם טובים ממנוּ ורבים עדיין אצלנוּ חולי־רוּח המסתובבים ברחובות וילדים רצים אחריהם, לועגים ומתגרים בהם…

מוסדות קרן־נכוּת הם מן המעוּלים מסוּג זה בארץ, אף כי חסרוּ בנינים מתאימים וצוות־עוזרים מאוּמן. מכאן החשיבוּת בפתיחת המוסד המיוחד בארץ – “שלוָתא” – המיוּעד לחולים נוירו־פסיכופטים.

שוררת הדעה, כי מספר חולי־הרוּח בארץ קטן בהרבה, באופן יחסי, מזה שבארצות אחרות; אולם המוּמחים לדבר מעידים, שבאחרונה אנוּ מתקרבים למספרים של חו"ל. אם נביא במנין את כל הזקוּקים למוסד, מסוּג כגון: מקרים חריפים, כרוניים, נוער, ילדים דפקטיביים, זקנים חלוּשי־דעת, פסיכופטים – נצטרך להגיע למסקנה, כי במדינתנוּ יש צורך בארבע מיטות על כל אלף נפש; אבל בחמש השנים הבאות יהיה עלינו להסתפק בשתי מיטות לאלף, מתוך שאיפה להגיע למיכסה של 1000:4 בתקוּפה מאוּחרת יותר.

באנוּ לידי מסקנה כי בשביל שלושת הסוּגים של חולי־רוּח יש צורך כיום ב־800 מיטות ולסוף תקוּפת התיכנוּן – כ־1,600 מיטות. ברם, הטיפוּל בחולי־רוּח כרוניים, ילדים דפקטיביים ומחלות־זיקנה צריך להיעשות ע"י הממשלה.

הנהלת קרן נכות הוציאה מקרב החולים הכרוניים סוּג מיוּחד: חולים שקטים פרודוּקטיביים, המסוּגלים לעבודה; קרן נכות החלה לפתח את הרעיון המקוּבל בארצות נאורות על הקמת כפרי־עבודה. כמו הרופאים הפּסיכיאטרים כן גם אנוּ רואים בכפר־העבודה חוּליה חשוּבה במסגרת הטיפּוּל בחולי־רוּח וּמַמליצים על הקמת מוסד כזה ע"י קרן־ נכוּת, שיפלס דרך גם לאחרים.

בהמשך לכיווּן שקבענוּ לגבי בתי־חולים כלליים אנוּ סבוּרים, כי גם בתי־חולים לחולי־רוּח אינם צריכים להיות גדולים יתר־על־המידה. הגודל המַכּסימַלי לבית־חולים כזה הוּא, לדעתנו, 500 מיטות, ועליו להכיל: מחלקה סגוּרה לגברים ולנשים, מחלקה פּתוּחה לגברים ולנשים, מחלקה מיוּחדת בת 50 מיטות לנוער. ביה“ח לנוירופטיה ופסיכופטיה מסוּג “שלוָתא” צריך להיות נפרד מבחינה גיאוגרפית, אבל רצוּי שההנהלה הרפוּאית בו תהיה אחידה עם זו שבבי”ח כללי לחולי־רוּח. ב“שלוָתא” צריכה להיות מחלקה מיוחדת לנוער ולילדים, לבי“ח מסוּג זה דרוּשות 150־100 מיטות בשתים או שלוש הערים הראשיות. גם מפי רופאי מוסדות קרן־נכות הוּבעה המשאָלָה לחזק את הקשר בין בתי־החולים של קרן נכות לבין המרפאות של קופ”ח.

ביחס לכוח־אדם דעתנוּ היא, כי נחוץ רופא אחד על כל 35־30 מיטות ואחות אחת על כל 6־4 מיטות בהתאם לסוּג החולים; דרוּשים, איפוא, 7 רופאים מנהלים, 45 רופאים עוזרים ו־266 אחיות ואחים מעשיים.

מוסדות לנכים

מוסדות “סגוּרים”. בארצות אחרות מניחים, כי על כל 4 מיטות בבתי־חולים כלליים יש צורך במיטה אחת למען נכים וחולים כרוניים, כלומר יותר ממיטה אחת על כל אלף תושבים. כיום הזה מצוּיים בבית־פינסטון???⁴ מיטות לגדולים ו־24 מיטות לילדים, ומלבדן אין בכל הארץ אף מיטה אחת לחולה כרוֹני ולנכה במוסד ראוּי לשמו. יתר־על־כן, אותן 50 מיטות שהיוּ ברשוּת משרד הבריאוּת בנס־ציונה בוּטלוּ והפכוּ לשימוּש בשביל חולי־שחפת. המוסדות הפּרטיים לחולים כאלה נמצאים רוּבם בשפל המדרגה ואילו ההחזקה בהם עולה ביוקר. המוסדות הציבוּריים כביכול גם הם מפגרים ביותר, על אף המאמצים הרבים של כמה ממנהליהם. המינימום הדרוש לישוב הוא 500 מיטות ומהן 250 מיטות לקרן־נכות וקוּפת־חולים. כעבור 5 שנים יהיה צורך במספּר מיטות כפוּל מזה.

בגלל האופי המיוּחד והטיפּוּל הקשה והמסוּבך בחולים אלה, אין אנו ממליצים על מוסדות גדולים, למעלה מ־140־120 מיטות. מובן מאליו, כי כל מוסדות קרן־נכות צריכים להיות בקירבת מקום לבי"ח כללי (במידת האפשר – בי“ח מרכזי של קופ”ח), שבו יהיוּ רופאים מכל המקצועות. על 30 מיטות דרוש רופא אחד, פיסיוטרפיסט על כל 10 מיטות ואחות – על כל 3־2 מיטות, כלומר: 17 רופאים, 50 פיסיוטרפיסטים ו־170 אחיות (כמעט כולן מעשיות).

טיפּוּל אַמבּוּלטורי

רבים מהחולים הנכים יוּכלוּ להישאר בבתיהם, אם יינתנוּ להם טיפּוּל ופיקוח רפוּאי במרפאה מיוּחדת וּמצוּיידת במכוֹנים לפיסיוטרפיה, עיסוּיים, ריפוי בעיסוּק ושיקוּם רפוּאי וסוציאלי. מוסד כזה יכול להצליח רק אם הטיפוּל בבית־החולה יהיה משוּכלל ומסוּדר. חשיבוּת רבה נודעת למעון־יום, בו יקבלו החולים את ריפוּיים ושיקוּמם ויוּכלוּ לבלות את זמנם במשך כל היום. רבות מאד הן המשפּחות אשר סידוּר זה יביא רווחה לבתיהן, אם תהיה להן האפשרוּת להוביל בבוקר את הנכה למעון כזה וּלהחזירו הביתה בערב, שאז יהיוּ חפשים להתמסר לעבודתם בלי הפרעות וּבמצפוּן נקי כלפי החולה; מבחינה כלכלית יאפשר סידוּר זה למשפחות להחזיק את חוליהן בסדר ובכבוד, בלי להזדקק לעזרה סוציאלית. במקרה שמצבו של החולה יחמיר, תינתן לו העזרה בביתו וע“י כך אפשר יהיה לקמץ מאות מיטות העולות ביוקר בבתי־חולים מסוג זה. חולים הזקוּקים למוסד־”סגוּר“, יקבלוּ את טיפולם האמבוּלטורי לפני כניסתם לבי”ח ואחרי צאתם ממנוּ. אנוּ ממליצים על פּתיחת מרפּאות וּמעונות כאלה והחזקתם ע"י קרן נכוּת בתל־אביב ובחיפה.⁵

1952

שער שלישי: בשדה הרפואה

מאת

יוסף מאיר

---

על מחלות "חדישות"

מאת

יוסף מאיר

¹

די־בּוֹר מודיע על מַחלה קצרה מלוּוה חוֹם, שכמעט אין לגָלוֹת אצלה שוּם מימצא אוֹבּייקטיבי, ושהוּא רוצה ליחסה אל הקדחת החמישוֹנית.

זה שבוּעות אחדים אני מוצא אצל החיילים בהרים מחלה דומה שהיא, כנראה, זהה עם המחלה המתוארת בידי די־בּוֹר.

תמוּנת־המחלה אחידה כמעט בכל המקרים: החולה מתאונן על מיחוּשי־ראש כבדים, לעתים גם על מיחוּשי־הגפיים; לרוב הוּא סובל מעצירוּת. למחלה לא קדמוּ צמרמוֹרת, אַנגינה או מיחוּשי־בטן. הטמפּראטוּרה (תחת בית־השחי) 38.5 עד 40 מעלה. מימצא אוֹבּייטיבי: רזוֹן ניכר פּחות או יותר, לוֹע ללא מימצא; מעל לריאה חרחוּר יבש מוּעט, פעוּלת־הלב מוּחשת. הכבד והטחוֹל אינם מוּגדלים. הבטן אינה רגישה ללחיצה. בדיקת השתן לחלבּוֹן שלילית.

טיפּוּל: סמי־שלשוּל או חוֹקן.

ביום השני ירידת־חום פתאום או ביום השלישי ירידה אטית יותר, עד לשיעוּר הנוֹרמַלי. במקרה אחד ויחיד נתגלתה לאחר ימים אחדים של הרגשה טובה הישנוּת אותן התופעות, וגם הפּעם נעלמוּ באותה מהירוּת.

אף שמקרים אלה מרוּבים, ודוֹמים לזה לזה דמיוֹן גמוּר כמעט, איני יכול לזקוף את גרימת המחלה על חשבון נגיף מיוּחד. ואלה העוּבדוֹת הנוֹגדוֹת הנחה כזאת, במקרים שראיתי:

1. ההוֹפעה אינה בגדר התפּרצוּת, כלומר: שבגזרה מסוּימת יקרוּ כמה מקרי־מחלה בבת אחת. יש מקרה אחד ליום או ליוֹמַיים, מפּלוּגות שונות, מרוּחקות כל כך זו מזו עד שאנשים הגזרוֹת השונות כמעט אינם יכולים לבוא לכלל מַגע ביניהן.

2. כל הגדוד מקבל מים באמצעוּת צינורות ממַעיינוֹת במרוֹם־הרים; הגזרוֹת השונות מסתפּקות ממַעיינוֹת שונים, מרוּחקים זה מזה, והמעיינוֹת עצמם נובעים משטחים מרוּחקים זה מזה.

3. גם מטבחי החיילים מרוחקים זה מזה.

4. מַכּת־הכּנים אצל החיילים אינה עולה על שיעוּר מועט, ויש גזרוֹת ששם היא אַפסית, וגם מהן הוּבאוּ חולים במחלה זו.

אם נניח שגורם המחלה הוּא נגיף חי, קשה להבין במסיבות אלה, כיצד יחלה היום איש אחד, ולמחרת או למחרתיים איש אחר מגזרה מרוּחקת הרבה מן הראשונה, וכו', בלי שהמחלה תתפּשט עוד בגזרה ובלי שנתרבתה תכיפותה במשך ששת השבוּעות שאני עוקב אחריה. מיחוּשי־הראש הכּבדים, העצירות והַמֶשך הקצר מַזכּירים הרעלה עצמית מדרכי־העיכּוּל, כפי שהוּא ידוּע זה כבר. התרבּוּת המקרים של הרעלה עצמית זו היא תוֹלדת התנאים, שנוֹצרוּ מחמת המלחמה הממוּשכת. הגורם העיקרי הוּא, לדעתי, התזוּנה הלקויה. פעולת צינור־העיכּוּל מוּפרעת, והאוֹרגניזם המוּחלש מגיב תגוּבה חריפה הרבה יותר על הופעת גורמים מזיקים, שאצל אנשים ניזונים היטב אולי היוּ גורמים רק מיחוּשי־ראש והרגשה רעה. לולא דמסתפינא, הייתי מדמה מקרים אלה להרעלה עצמית של תינוקות הסובלים מליקוּי־התזוּנה, ושנפגמה סוֹבלנוּתם. תכיפות המקרים יכולה להיות תוֹלדת העוּבדה, שרבים כל כך סוֹבלים מתזוּנה לקויה. וּבכל זאת הם מוּכרחים לעתים לעבוד עבודה גוּפנית קשה.

כך המצב לעתים לא נדירות גם ביחס למחלת “חדשות” אחרות.

גם לפני המלחמה יכול היה כל רופא לעקוב אחרי אַמֵנוֹריוֹת חולפות מחמת גורמים שונים; כשהן מופיעות עתה במספר רב – מסיבות מובנות מדברים על “אמנוֹריה מלחמתית”. כל רופא ראה גם לפני המלחמה בצקת אצל קשישים חלוּשים; אך כשמוצאים בין הרבה מיליונות חסרי־תזוּנה כמה אלפי חלוּשים, המגיבים בבצקת ובאטיוּת־הלב, מבקשים לכך שמות מיוּחדים וגורמים מיוּחדים. אך כשמביאים במנין את הסוּג המיוּחד של הרזוֹן: רזוֹן כרוֹני־מתקדם, המתפתח בהדרגה במשך זמן רב, אצל אנשים בריאים מבחינות אחרות, העוסקי בעבודה גוּפנית קשה לעתים קרובות, כמוּבן תיראה תמוּנת־המחלה חתוּמה החותם מיוּחד. אילו עשה מישהוּ נסיון רציני לייחס את הסימנים השונים, המתגלים אצל החולי הקרוּי “מחלת הבצקת”, לא לבצקת – שהיא סימן בולט, אבל מבוּטל־החשיבוּת – אלא לתת־תזונה, אוּלי היה מצליח יותר בהסברת סימנים מסוּימים כגון איטיוּת־הלב, פוליאוריה, שילשוּל עקשני, הפסקת־הוסת וכו'. גם הפיסיוֹלוֹגיה הניסוּיית היתה יכולה לזרוע קרן־אור לא־אחת באפלה זו. המחלה תתגלה כנפוצה הרבה יותר אם לא יראוּ את הבצקת כעיקר החולי – “מחלת־הבצקת ללא בצקת”. כהגדרתו של שיף; ובכלל אין זו מחלת־בצקת, אלא מחלה של חוסר־תזונה, שעליה מגיב אחוּז מסוּים של החולים בבצקת, בין שאר תגוּבות.

נסיבות המלחמה חוֹללוּ שינוּיים ניכרים באוֹרגניזם ועל כן שינה תגוּבתו: זה זורע אור על כמה תופעות שהן עדיין בגדר תעלוּמה…

1917

---

המלריה אצל תינוקות ופעוטות

מאת

יוסף מאיר

¹

קשיי האבחנה והריפּוּי של המַלריה אצל פּעוֹטוֹת וביחוּד אצל יוֹנקים, גורמים לכך, שתכוּפות האיבחוּן אינו מדוּיק; האבחנה אמצעוּת טיפּוּל בכינין, המוּצדקת אצל מבוּגרים במקרים מסוּימים – אם כי מקרים אלה נדירים הם – תכופות אינה מועילה בגיל רך.

כשם שהאבחנה הדיפרנציאַלית נתקלת לעתים קרובות בקשיים גדולים אצל מחלות אחרות, ביחוּד מחלות קצרות וחריפות הכרוכות בחום גבוה, כך הדבר ביחוּד אצל המַלריה.

מבחינת האבחנה הדיפרנציאַלית באים בחשבון: דלקת חריפה של האוזן התיכונה, אַדנוֹאִידים, חוֹם־בּלוּטוֹת, נזלוֹת חריפות של דרכי־העיכּוּל, קבוצות הטיפוּס והפּראַטיפוס, שפעת, שחפת בלוּטות הסימפוֹנוֹת; ומבין הגורמים הנדירים: מַכּת־שמש, מַכּת־חום וכו‘. כל המחלות הללוּ קשות לאבחנה בראשיתן, לעתים קרובות, הואיל ונעדר החלק החשוּב ביותר של תולדות המחלה: תיאוּר־העבר ואינפוֹרמציה סוּבּייקטיבית מפּי החוֹלה. אם מביאים עוד בחשבון, כי מאזן־החוֹם של הילד רוֹפף מאד – הן מבחינת נטייתוֹ להגיב על כל גירוּי בעליית הטמפּרטוּרה, והן מבחינה של גובה החוֹם; ואם נזכור עוד, שעל פּי רוב נעדרים הסימנים האוֹפיניים, כגון צמרמוֹרת, הזעה וכו’ – קל להסביר את חילוּקי־הדעות בקרב הרופאים ביחס לאבחנה בכל מקרה ומקרה. ואין מַחסוֹר בדוּגמוֹת של הבחנות שבטעוּת. אצל ילד עולה החום פתאום עד 40 מעלות, תאבוֹנוֹ ניטל הימנו, מצב רוּחו רע וכו'. ואילו מקץ 24 שעות יורד החום פּתאום, והוּא מרגיש עצמו בטוב. למחרת עומדת האם על נזילת מוּגלה מאחת האזניים – והרי זו סתירה מוּבהקת לאבחנה בטרם זמנה של מַלריה, ולטיפּוּל שהוּחל בו על פּי אבחנה זו. או שלאחר “ההתקף” הראשון מופיע שני או שלישי, על אף הטיפּוּל – עד שמתגלות פּתאום בלוּטות־הלסת, שיש בהן תפיחה דלקתית, כגורם לחוֹם. ידוּע, שלעתים קרובות מלוּוָה המַלריה בהפרעות הקיבה והמעיים; הטיפּוּל ב“מַלריה” ב־Chinin Tanic מַצליח תכוּפות – אלא שיש לזקוף את ההצלחה לזכוּת הדיאֶטה והטאנין, ולא לזכוּת הכינין. על יסוד אבחנה אמצעית זו מענים ילד, שהיתה לו נזלת־מעיים פּשוּטה, במשך חדשים בכינין – דבר שממנוּ לא תצמח טובה, ביחוּד לילד נוירוטי.

התקפים טיפּוּסיים של מַלריה, עם שלבי צמרמורת והזעה, נדירים בגיל הינקוּת; וכל רופא טרוֹפי יודע, שלעתים שכיחות אין מגלים כלוּם בבדיקה המיקרוֹסקוֹפּית. על תמונת־הדם הלבנה אי אפשר לסמוך כלל: נבטרופילין עם הסחה מועטה שמאלה בשלב־החוֹם, אין בה כדי להבדיל בין מַלריה לבין דלקת־שקדים, שפעת ומחלות־זיהוּם אחדות (ובכלל זה קבוּצת הטיפוס והפאראטיפוּס). לימפוציטוזיס, ולעתים מונוציטוזיס מועטה, הן מימצא נורמלי בגיל הילדוּת. פוליכרומזיה היא מימצא רוֹוחַ אצל אנמיה טרוֹפית וגם אצל צורות הטיפוּס. גידוּל הטחוֹל אפשר למצוא תכוּפוֹת גם במקומות שאין שם מַלריה – אלא אם כן המדוּבר הוּא בטחול־מַלריה נוקשה ומוּגדל מאוד וכזה מצוּי רק במקרים מוּזנחים מאד. האבחנה האמצעית מַטעה מאוד, בין לחיוב ובין לשלילה.

וכך היא, על־פּי־הרוב, תמוּנת־המחלה: לפתע־פּתאום עומדת האם על דכאון־מה אצל הילד ועל אי־רצון לינוק, העוֹר חָמים, האם מוֹדדת את החום וּמוּפתעת לעלייתוֹ כדי 39 עד 40 מַעלה. המימצא של טיפּה סמיכה הוּא שלילי. מריחה: נבטרופיליה קלה, ולאחר זמן פוליכרוֹמַזיה חזקה פּחות או יותר (+ +.P עד + + +). המימצא הסוֹמַטי שלילי לחלוטין, אלא שאולי כבר עכשיו אפשר לחוּש במקצת בטחוֹל מתחת לקשת־הצלעות, וזעיר פּה זעיר שם נראית בוּעת־חום בעור הגב והבטן. הצמרמורת נדירה; לעתים קרובות ההזעה מרוּבה קצת יותר. לאחר ירידת החם מרגיש החולה ליאוּת־מה, וכמעט תמיד חוסר תיאבון. עתה מחכים להתקף שני מקץ יום או יוֹמַיים – אך לעתים קרובות – לחינם. יש וחולפים שבוּע עד שבוּעיים, עד שהחום עולה שוב פּתאום; ולעתים קרובות יותר מופיעות מיד לאחר ההתקף הראשון (או בלעדי התקף ראשון) עליות־חום מועטות, עד 38–38.5 מעלות בפי־הטבעת (תכוּפות בשעות מסוּימות של היום, אחר הצהריים או בערב), והן יכולות להתמיד במשך שבוּעות או חדשים, וההרגשה הכללית טובה למדי; עד שכל הענין מתברר בגלל הישנוּת התקף טיפּוּסי – אוּלי מלוּוה זו הפּעם הראשונה מימצא־דם חיוּבי – לרגל איזה גורם שהוּא (למשל רוּח־חמסין, שהוּא גורם מעורר ידוּע בארץ להישנות מַלריה, לשפּעת נשנית, לתוֹפעוֹת־לוואי בהרכבה וכו'). כך נוצרות רוב אבחנות־הטעוּת. תחילה חושבים על טיפוּס, על פרא־טיפוּס ועל שפּעת, אחר כך על שחפת בלוּטות הסמפונות, ועל ה“אדנוֹאידים” שבצווארם תולים כל דבר בלתי ברוּר ברפוּאת־הילדים, ועל דלקת־שקדים כרוֹנית.

אבחנה: היוצא מדברינוּ, שתכוּפות צפוּיות הפתעות בלתי־נעימות גם מן השיטה האחת, לרשום מיד כינין בכל מקרה של חום קצר בלתי־ברור עם גידול הטחול ומימצא שלילי בשאר האברים, וגם מן השיטה האחרת לחכות עד שיהיה מימצא־דם חיובי.

יש צורך להביא במנין את כל הגורמים, כדי להגיע לאבחנה בהקדם ובשיעור־בטחון מסוּים. כלומר: מדידות מדוּקדקות של החום, מישוּש מדוּקדק של הטחול לעתים קרובות, הבהרה שלא אחת המחלות האחרות שנזכרוּ למעלה היא הגורמת, בדיקות דם חוזרות ונשנות. אם מימצא־הדם שלילי, יש לחכות עד עבור 2–3 התקפים, לכל הפּחות, חשוּב גם כל מצב־הענינים האֶפידמיולוגי: השגחה סניטרית על ביצות בסביבה, מציאוּת יתושי־אנוֹפֶלס בדירה, מציאוּת נושאי־טפּילים בין דיירי הבית (דבר זה חשוּב ביחוּד בחורף!), מצב היגיינת־הדיוּר, כגון הגנה מכנית, איוורור החדרים וכו‘. בבירוּר־העבר (אנמניסה) יש להתחקות על מצבי־חום שעברוּ על הילד (פאפאטאצי!). זהירוּת מיוּחדת באיבחוּן היא חובה בעונה של שפעת, מַחלות הצטננוּת וכו’.

הערוֹת אחדות בנוגע למישוּש הטחוֹל: יש להניח את היד שטוּחה, בקלוּת, ולא ללחוץ! בדרך כלל הטחול אינו קשה ביותר, והוא נמצא מעט למַטה מקשת־הצלעות. אצל יונקים אני נוהג ברצון בדרך זו: החזקת הילד כלשם אוסקולטאציה של הריאה, וּמַחזיק את יד־ימיני ליד קשת הצלעות. בשעת האוסקולטאציה של הריאה אני ממשש את הטחול, כיוון שבמצב זה דופן הבטן אינה מתוּחה.

טיפּוּל: בדרך כלל המינון, המוּבא בספרוּת, לכל המחלות הסוּבּטרוֹפּית בגיל הילדוּת נמוך יותר מדי – אצל המַלריה כאצל הדיזנטריה האַמבּית וכו'. מנה של פּחות מ־0.5 עד 0.75 גראם כינין ליום (2–3 פּעמים ליום 2 כפּיוֹת גדולות של תמיסת כינין בימוריאטי של 2% עד 2.5%) אינה מועילה כלוּם אף בסוף השנה הראשונה, והמינון המועט מדי הוא כנראה הגורם לכשלון האבחנה האמצעית. אם אין זה מועיל, יש להזריק זריקה אחת עד שלוש זריקות ליום של כינין בימוריאטי 0.3–0.5.

ועוד, לעתים קרובות אפשר לקוות להצלחה רק מקץ ימים אחדים לאחר שהוּחל במַתן הכינין (הצטבּרוּת). זמן קצר (7–10 ימים) לאחר היעלם החום מקבל הילד תיאבון טוב מאד וּמַבריא במהירוּת. מקץ שבועיים עד 3 שבועות יש להתחיל בזהירוּת בהפסקות של יום או יוֹמַים, ואחר כך להמשיך במשך חדשים, למשל על פּי שיטת נוֹכט. בימות החמה, וכן בתקופת מגיפות של חלָאים אחרים, צריך להמשיך בטיפּוּל ללא הפסקה, כדי למנוע הפרעות בלתי־רצוּיות. במקרים כאלה אני מעדיף טיפּוּל מונע באמצעות כינין.

סיכּוּם: 1) על אף הקשיים הגדולים של אבחנת מַלריה בגיל הילדות ייתכן איבחון במידת־ודאוּת מסוּימת מתוך עיוּן מדוּקדק, שימוּש בכל אמצעי העזר, ותצפית אינדיבידוּאַלית.

1. איבחוּן נחפּז, כמוהוּ כהיסוס מוּפרז, עלוּל לגרור תוצאות בלתי־נעימות.

2. הטיפּוּל מצריך מנות־כינין גדולות באופן יחסי.

3. במתן הכינין יש להמשיך זמן רב.

4. בעוֹנוֹת חמורות אין להפסיק את מַתן הכינין, ואף הטיפּול המונע בכינין הוּא בשעתו ובמקומו.

1927

---

שלבים בהתפתחות הרפואה

מאת

יוסף מאיר

חולה דורש כיום ברופאים – המיקרוסקופּ, מכשיר הרנטגן, האלקטרו־קרדיוגרף וּמוּשגים כיוצא בהם באיבחוּן הרפוּאי נראים כדבר המוּבן מאליו. כן נהירות לו כל תרופות־הפּטנט והוא עצמו משיא עצה לרופא, אם ראוי להיזקק לפניצילין או לסטרפּטומיצין, לאוריאומיצין או לתרוּפות כיוצא בהן.

אין חולה זה יודע כמה נתלבטוּ הרופאים עד שיכלוּ למוּשגים פּשוּטים כמד־חום, מד לחץ־דם וכדומה.

קצת מלבטים אלה בשטחי־הרפוּאה השונים: אנטומיה, פיסיולוגיה, איבחוּן, ריפּוּי וכו' – יוּבאוּ בפרקים הבאים, והקורא בהם יוכל לעמוד על גודל הישגיה של הרפואה המודרנית.

---

אנטומיה

מאת

יוסף מאיר

הסטוּדנט הלומד רפוּאה והרופא לא יעשו חיל בלימוּדיהם ובעבודתם בלא שילמדו על בוריין אנטומיה ואנטומיה פתולוגית. ואם כיום – בתקופת המיקרוסקוֹפּ, הרנטגן ואמצעי־האיבחוּן המודרניים למיניהם – כך, על אחת כמה וכמה בימי היות חמשת החוּשים אמצעיו היחידים, כמעט, של הרופא לאיבחוּן מחלות שונות. לפיכך תוּבן השאיפה העזה – המלוּוה התלבטוּיות רבות – לגבור על אבני־הנגף שהושׂמוּ ע"י החברה והדת בדרך להשגת המטרה: לימוּד האנטומיה – ויהי מה!

ערשׂ האנטומיה – אלכסנדריה בימי פריחתה, 300 שנה לפני הספירה חכמי ההיסטוריה מספּרים, שבאותם הימים לא נרתעו אף מוויוויסאָקציה – ניתוּח גוּף האדם בעודנו חי. צלזוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) מספר על שני רופאים נודעים באלכסנדריה, שהורשו לעשות ניסוּיים כאלה בגוּפם של נידונים למיתה. ואמנם אחד מהם – הירופילוס (חי במאה הרביעית לפני הספירה) – נחשב כאבי האנטומיה. כבר אז הכיר רופא זה את התריסריון, את בלוּטת הערמונית (Prostata). את השחלה והחצוצרה אצל האשה, את חלקיה השונים של העין, את קרומי המוח ועוד. הרופילוס אף ניתח את הירוֹד (Cataract – התערפּלות העדשה בעיניהם של זקנים).

ראשון לחכמי־האנטומיה המודרניים – וליתר דיוּק: אבי האנטומיה המוֹדרנית היה ליאונארדו דה־וינצ’י (1452–1519), שעליו נרחיב את הדיבור בפרק אחר¹. הוא צייר לראשונה במדוּייק תמוּנות מניתוּחי־הגוויות שלו. יותר מכל נתפרסמוּ ציוּרי עמוּד השדרה, השרירים, הלב וכלי הדם הראשיים, המוח, העוּבּר ברחם אמו וכו'. משפע ציוּריו נותרוּ כאלף.

דה־וינצ’י היה עוקב אחר הנידונים לתליה כדי לקלוט את הבּעת־פניהם המבוהלת בעלותם לגרדום. בפקוּדת האפיפיור הורחק מבית־החולים “בגלל אפיקורסוּתו והציניוּת שבה נהג בנתחו גוויות”.

בתקוּפת הרנסנס (במאה השש־עשרה) היתה השגת גוויות קשה כל־כך, עד כי אנטום אחד במונפליה שבצרפת נאלץ לנתח את גווית אחד מילדיו. אחד האנטוֹמים המפוּרסמים באותם הימים, הבלגי ואֶסאליום (Vesalius 1564־1514), נאלץ “לסחוב” גוויות מן הגרדום או מבית־הקברות. אולם 500 סטוּדנטים ומורים היו נוכחים – לדברי ההיסטוריונים – בניתוּחים מעין אלה. בשנת 1543, בהיות ואֶסליוס בן 29, הופיע ספרו “בית־החרושת של גוף האדם” – וּבשער: תמונתו בשעת ניתוּח גווית אשה, כשהוּא מוּקף מלומדים זקנים וגם צעירים (יצוּין, כי באותה שנה הופיע גם ספרו של הרופא־האסטרונום הנודע קופרניקוס – “מהפכות”).

מספּרים עליו, על ואָסאליוס זה, שהחליט פעם לפתוח את גוויתו של אציל אשר מת ממחלה לא־ידוּעה. והנה משפתח ואֶסאליוס את בית־חזהו של האציל – שמע לפתע את הלמוּת־לבו. משׂנאיו האשימוּהוּ ברצח והאינקביזיציה חרצה את דינו למיתה (לפי גירסה אחרת פתח את גווית בעלת־ביתו של אחד הכמרים, ונתגלה שכומר־רווק זה לא קיים את שבוּעת הצניעות שלו…) נתמזל מזלו של ואֶסאליוס שהיה רופאו של המלך פיליפּ השני – וזה התערב והוחלף עונש המות בעליה לרגל לארץ־ישראל. הולכי רכיל מספּרים כי הוא נמלט שמה מפני אשתו, אולם מסתבר כי מפני האינקביזיציה נמלט².

במאה ה־17 חלה התקדמות רבה בחקר האנטומיה. רבים האברים והרקמות – שהם כמחציתו של הגוף – הקרוּיים על שם חכמי האנטומיה מאותה תקופה.

אותה מאה הצטיינה גם בפריחה גדולה של התרבות בכללה. בספרות האירוּ כוכביהם של שקספיר, סרבנטס, מולייר ומילטון. בפילוסופיה – ביקון, דיקרט, שפינוזה ולוק. באמנוּת – רוּבּנס, ון־דיק, וֶלַסְקֶז, רמבּרנדט. במדע – גליליי, ניוּטוֹן, קפּלר ואחרים. היתה זו תקוּפת הזוהר של המתימטיקה, הפיסיקה והאסטרונומיה, ועם זאת תקוּפת חוסר הסובלנוּת (על כך בפרק אחר).

במאה ה־18 ראוי לציין את שמותיהם של שני חכמי־אנטומיה מפורסמים. האחד מהם, – בּירהאבה (Boerhave), עמד על חשיבוּת ניתוּח הגוויות והפיץ תורה זו ברבים. בזכוּת שמו ההולך לפניו ניתן לו לפתוח גם גוויותיהם של אצילים. השני, הונטר (Hunter), ציין פעם, בעדוּתו בבית־המשפט, כי ניתח אלפי גוויות במשך 33 שנות הפרקטיקה שלו. מוּבן שהשופט נמנע מלשאול אותו מהיכן לקח את כל אותן הגוויות כי ידע שהן נגנבוּ…

במאה ה־19 תקף בולמוס־חיפּוּש אחר גוויות, שהפך לציִד כמעט. הגיעוּ הדברים לידי שיתוּף פּעוּלה בין אנשי־מדע מפוּרסמים לבין העולם התחתון. ושניים היו הגורמים לכך: הדרישה הרבה והצורך ללימוּד אנטומיה – והחוק שאסר ניתוח גוויות־מתים.

בתי־הספר לרפוּאה התחרוּ ממש ביניהם ברכישת מספר רב ככל האפשר של גוויות. לא אחת הקיפוּ מורה ותלמידיו את… בית־הקברות כשהם מזויינים ברובים, ומטרתם – גוויות, גוויות, ויהי מה! כירוּרג מפוּרסם באותם הימים עמד, בימי לימוּדיו, בראש ההתקפות על בתי הקברות. אולם לא די היה בעבודת־התנדבות זו של הסטוּדנטים, ובערים גדולות, כגון לונדון, אדינבורג, גלזגו, מנצ’סטר ודובלין – נוצר מקצוע מיוחד שהעוסקים בו נודעו בשמות שונים: דייגים, ציידי גוּפות, “מחיי מתים”. הגיעוּ דברים לידי כך שכל עבודת האַנטוֹמים וניסוּייהם היוּ תלוּיים ב“מחיי מתים” אלה. ואם אירוע ו“בעל המקצוע” נאסר – תמכוּ לקוֹחוֹתיו האַנטוֹמים בו ובמשפּחתו. והאַנטוֹם נזהר ביותר לבלי למחות על הניצוּל שנהגוּ בו נותני “לחמו” – פּן יתנקמוּ בו הללוּ ושללוּ ממנוּ חומר זה. מהם שהעסיקוּ שומרים, חופרים וקבלים ואף מונופּוֹל רכשוּ להם ועל־פּי תנאיהם חייבים היוּ אנשי־המדע לנהוג. השוחד אף הוּא בן־לויה היה למקצוענים אלה.

מתמיה ומשוועת היתה הסתירה בחוּקי המדינה: בעוד שהמביא גוויה לניתוּח אחת דתו להיענש, באו חוקי החינוך ותבעוּ מכל הלומד רפואה לעסוק בניתוחים מעין אלה. החוק אף הבדיל בין גונבי גוויות לבין גונבי בגדיהן. בעוד שהראשונים נענשוּ בעוון “התנהגוּת לא יפה” נענשוּ האחרונים כ“פושעים”. ומעשה בזוּג אחד, שהשתתפוּ בשתי לוויות ובו בערב הוציאוּ את הגוויות מקבריהן – נמצאוּ חייבים בדין ונדונוּ לחודש מאסר. אולם לרוע מזלם נותר משוּם מה גרב אחד על רגלה של אחת הגוויות – ובית־הדין הואיל לדוּנם ל־7 שנות מאסר נוספות.

ה“ציידים” הללוּ מה רבות התחבוּלות שנזקקוּ להן להשגת הגוויות: לא אחת באוּ לבתי־החולים והציגוּ עצמם כקרובי הגוסס וגם שילמוּ מראש את דמי הקבוּרה; מכרו גוויה לאוּניברסיטה פלונית ומיד גנבוּה ושבוּ ומכרוּה לבית־ספר פלמוני; תפסוּ שיכורים הכניסוּם בשק ומכרוּ את הגוויה – וּמיד נמלטוּ עם שכרם בטרם נתגלתה המרמרה; הלכוּ מאוּניברסיטה אחת לשניה וקיבלוּ “דמי לא ימכור” וכך צברוּ הון; נסעוּ לצרפת או לספרד – לחזיתות המלחמה – ועקרוּ את שיניהם של החללים בשדה הקטל.

נראה שההמון לא אהד “ציידים” אלה. דרוין מספר באוטוביוגרפיה שלו, כי בטיילו פעם ברחוב בלווית הבוטניקן המפורסם הנסלו (Henslow) ראה לפתע שני “ציידים” מוּבלים ע"י שוטרים לבית־הסוהר, וההמון תקפם וסחבם ברגליהם לאורך הדרך המלא בוץ ואבנים. דרוין והנסלו נרתעו למראה האנשים המגואלים בדם ובבוץ והם מיהרו להחיש להם עזרה.

גם אם שמרוּ קרובי המת על קברו של היקר להם, ברובים ואחורי מיתרסים – ואם עשירים היוּ רוכשים ארונות עשוּיים ברזל – הגוויות הוסיפו להיעלם. האנטום קופר (1768– 1841) אמר בעדוּתו לפני ועדת בית־הנבחרים: “יהא מעמדו של האדם בחיים אשר יהיה – לאחר מותו אשיג את גוויתו אם אצטרך לנתחה. החוק רק מעלה את דמי הגוויה – אך אינו מונע את הוצאתה מן הקבר”. לדברי קוּפר עמדוּ מורי האנטומיה באנגליה לצידם של “ציידי” הגוויות, וברוּר ש“חברוּתא” זו לא הוסיפה כבוד ויקר לאנשי־המדע. אחד ה“ציידים” אף מכר את גווית אחותו….

בכיכר הכירורגים אשר באדינבורג התגוררו 6 מורים לאנטומיה, אשר נזקקו לגוויות. בקירבת מקום דרוּ שני זוּגות, בני העולם התחתון, שהיו שותים תמיד לשכרה, מהם האחד בעל בית־מלון. לימים מתה אחת הנשים שהתארחו במלון בטרם היה סיפּק בידה להחזיר את חובה למארחה, בסך 4 לירות שכניהם של הכירורגים לא היססוּ הרבה ומכרוּ את גוויתו לנוקס, הפופולרי מששת המנתחים. הם קיבלו בשכרה 8 לירות ונתבקשו לבוא שנית לכשתזדמן “סחורה” לידם. היה זה 29 בנובמבר 1827. זמן־מה לאחר־מכן חנקוּ בעלי המלון אחד מאורחיהם אשר נטה למות וקיבלוּ 10 לירות במחיר גוויתו. באחד הימים חטפוּ זקנה ברחוב, השקוּה לשכרה – ושילחוּ את גוויתה אל אותו נוקס. בפעם אחרת הערימוּ על שני שוטרים שגררוּ שיכור למעצר – באמרם שמכּריו הם ויודעים את מקום־מגוריו – ונוקס זכה בגוויה נוספת. פושעים אלה ביצעוּ את מעשיהם בזקנות ונכדיהן, בילדים קטנים ובנערות צעירות שפּיתוּן לשתות אתם לשכרה. הם גם המציאוּ ברשעוּתם שיטה מיוחדת לחניקה קרבנותיהם.

אוּלם סוף פושע לתליה. גוויתו של ה“צייד” בורקה, זה שם הפושע נמסרה אף היא – לאחר היתלוּתו – לאחד האנטומים, וכל המבקר במוזיאון האנטומי של אוניברסיטת אדינבורג יכול להזין עיניו בשלדו.

רק לאחר גילוּי מעשי־זוועה אלה הותרה הרצועה, והחוק התיר את לימודי האנטומיה בפרהסיה – ובכך נסתם הגולל על ה“ציידים” למיניהם.

המכשול הוּסר.

הנה כי כן רואים אנו כיצד נאבקוּ אנשי המדע עם אנשי הדת על רכישת אמצעי לימוּד לסטוּדנטים ברפואה לטובת האנושוּת כוּלה. בלעדי זאת לא יקשה לתאר מה רב היה הפּיגור בהתפתחוּת הרפוּאה. יש התמהים על העוּבדה כי הרפוּאה בערב בימי הביניים, למרות פריחתה באדמיניסטרציה של בתי־חולים, בהסתכלות במהלך האבעבוּעות והחצבת, בכירורגיה, בריפּוּי החולים וברעיונות על חיסוּן ועוד – לא הורישה לעולם נכסי צאן ברזל כאשר עשו זאת היוונים. יש המסבירים זאת בהימנעוּתם של הערבים – מטעמים דתיים – מניתוּח גוויות, שבגללה לא יכלוּ ללמוד את תרות הרפוּאה באופן לימודי ונאלצוּ לסמוך תמיד על היוונים.

---

איבחון

מאת

יוסף מאיר

הלומד אנטומיה יודע את מקומם של האברים השונים, את קשריהם ההדדיים ואת השינויים החלים בגוּף בשעת מצבים חולניים שונים (פתולוגיה אנטומית). אולם בכך לא די. חייב הלומד לדעת גם את תיפקוּדם (פוּנקציה) של האברים השונים, כגון: פעוּלת הלב מה וכיצד? מהו תפקידה של הריאה? כיצד מפרישה הכליה את השתן, ועוד– בקצרה: תורת הפיסיולוגיה. כהשלמה לה יש ללמוד את הרכבם הכימי של הנוזלים השונים המצויים והנפרשים החוּצה – הדם, נוזל עמוד השדרה, השתן, הרוק וכו'.

עד שנת 1816 היה הדופק אמצעי יחיד, כמעט, להכרת הלב במצבו הנורמלי והחולני כאחד. מאותה שנה כבר ניתן להאזין לצליליו ולאוושות חולניות בו. כיום אפשר, בעזרת קרני רנטגן, לראות את הלב, ואפילו לקרוא – בעזרת האלקטרוקרדיוגרף – את תיפקוּדיו העדינים ביותר במצבים הנורמלי והפּתלוֹגי גם יחד.

ודלקת־ריאה זו, עד למאה השמונה־עשרה יכלו המומחים לנחש בלבד את דבר מציאוּתה ע“י סימנים כלליים שהופיעוּ בגוּף, מאז יכלוּ להאזין לה ע”י שיטות־איבחוּן מיוּחדות, וכיום אפשר אף לראותה בעזרת מכשיר הרנטגן.

כיום מצוּיים מכשירים מיוחדים שאפשר להחדירם אל תוך האברים החלוּלים, – כגון: כיס השתן, סימפונות הריאה, הקיבה, חלל בית־החזה, חלל הבטן וכו' ולראותם מבפנים. כל המכשירים הללוּ יצירי 150 השנים האחרונות הם, וכל אחד מהם בצעדי־צב נתגלה, תכוּפות על אף התנגדותם של בני הדור. בעמל נמלים ובלבטים, במלחמות באמוּנות תפלות – ואף בקרבנות.

ועדיין רחוקים אנוּ משלימוּת, ויום־יום אנוּ מצפּים לשכלוּלים נוספים.

מהמוּמיות (החנוּטים) אפשר היה ללמוד על מחלות שונות שרווחו במצרים העתיקה: מורסות בכליה אשר את החידקים שבהן אפשר היה לצבוע ולראות במיקרוסקוֹפ, אבנים בכיס המרה ובכיס השתן, תוצאות אחרי אפנדיציטיס, דלקת הריאות, שינוּיים בעורקים המעידים על לחץ דם גבוה. כן מצאוּ כהן שנתגבן כתוצאה משחפת חוליות השידרה.

רופאי הודו הקדמונים ידעוּ את טעמו המתוק של השתן אצל חולה סוכרת מאות שנים לפני שהכירו הרופאים האירופיים את המחלה. אחד מהם – סוסרוטה – מתאר, כבר במאה הששית לפנה“ס, את חלקם של חמשת החושים באיבחון: “בחוּש השמע” מאזינים אם מצוּיים גזים במורסה; בתחוּשה מבחינים אם העור חם או קר, חלק או מחוּספס, עבה או דק; בחוּש הראוּת מבחינים בהשתמנוּת, בכוח ובמרץ, בחילוּפי צבעים; בחוּש הטעם עומדים על מצב השתן בסוּכרת ובמחלות אחרות של דרכי השתן; בחוּש הריח אנו מבחינים בריחן המיוּחד של המחלות השונות”. האורוסקופיה (“מראות השתן”) – ההסתכלוּת בשתן – אמנם מילאה במשך מאות בשנים תפקיד חשוּב מאוד באיבחוּן מחלות. הרופא היהודי יצחק הישראלי (חי במאות ט' וי' לספירה) כתב על כך ספר שתורגם גם ללטינית.

כדוּגמה לצורת האיבחוּן ע"י השתן נביא כמה ציטטות מתוך ספר, אשר הופיע ב־1728 בלייפציג שבגרמניה בשם “רופא השתן” ( Der Urin־Arzt):

“רופא המזניח את ההסתכלוּת בשתן לא יעשה חיל בקרב בני הכפר שיחשבוּהוּ כבלתי־מלוּמד, שאינו מבין דבר במקצועו”. העם הירבה להאמין ביחוד בבדיקות השתן. נזכר אני שלפני שנה באה איכרה אל רופא והביאה עמה את השתן של בנה, אשר חלה במלריה שלישונית. הרופא הציץ בשתן וקבע שהבן סובל מכאבי גב וכתף. העירה האשה: “נכון; הגם תכיר בשתן שבני הוא בן 20 שנה וחומד את בתו של מנהל בית־הספר?”.

רמאים ורופאי־אליל למיניהם ניצלוּ לרע בדיקות־שתן אלו והתריעו לפיהן על קיומן של מחלות ממחלות שונות, עד כי נמצא לנכון להזכיר כי אין להכיר בשתן נקיעת עצם, נפילה מגובה רב וחירשוּת. הפקוּלטות לרפוּאה בהולנד, בדניה ובמדינות אחרות, אסרו אף הן “דיאגנוזות” מעין אלו שקובעיהן שׂמוּ תכוּפות רק בכסף מעייניהם.

נביא בזה מכתבו של אחד מרופאי האליל מענין זה:

לכבוד הגברת האצילה והעדינה,

גברת אדיבה,

הנני מאשר את קבלת מכתבך בדבר האשה החולה, ואני שולח בזה כוסית עם טיפות ואבקה אשר בתמוּרה להן קיבלתי סך 6 גולדין ע“י השליח. מאחר שנוכחתי לפי השתן שמצב חולה הוא בכל רע – יהיה עליה לקחת 25–30 טיפות אחת לשעתיים עם בירה קרה עד עשר בלילה, ואח”כ תיקח את האבקה עם בירה חמה. לאחר זאת תזיע במקצת.

בהכנעה

ס.ס.מ.

מנתח ורופא מעשי

חולה זו לא היתה אלא אשה לאחר לידה שמצבה בכי טוב, אך סובלת מ… יבלת בידה.

בספר “רופא השתן”, הנזכר לעיל מוּבאים כללים רבים לבדיקת השתן ופרטים מלאים על כמוּתו, צבעו, איכוּתו וּמוּצקוּתו; על השתן הסמיך והדליל, על צבא החלב, צבע העופרת, צבע כחול, צהוב, אדום, חום, ירוק, שחור, צבע הזית, שתן חיור, עכור; על הקצף על שתן המכיל גרעינים, אבק, חול, “תולעים”, דם, זרע, קשקשים, מוּגלה, ריר אפר; על ריחו של השתן; על ההבדלים בין שתן אשה לבין שתן גבר, בין שתן אדם לבין שתן בעל־חיים, על שתן של אשה הרה, ועוד.

מחלות אבני השתן היוּ שכיחות מאד בעת העתיקה ובימי הביניים וכבר במאה הרביעית לפני הספירה המציא אריסטרטוס את הצנתר (קטטר) צלזוס וגלנוס (שחיו במאה הראשונה והשניה לספירה) כבר הוציאו אבנים משלפוחית השתן ע“י ניתוּח. אולם תיאור נכון של פעולות הכליה ניתן רק בשנת 1700, ע”י בליני, ואז גם החלו חקר השתן מבחינה כימית, בדיקת חלבון בשתן וכו'. רק בשנת 1827 גילה הרופא האנגלי ברייט את דלקת הכליות הקרויה על־שמו – מחלת ברייט. בחקר מחלות הכליות נתבלטו בעיקר הרופאים היהודים, שמהם ראוּי להזכיר את ג’מס ישראל (ברלין, סוף המאה ה־19) ואת צוקרקנדל (וינה).

עוד לפני תקופת היפוקרטס כתב השליט הסיני Hoamti (2500 לפנה"ס) כמה ספרים על הדופק.

הרופאים הסיניים ביקרוּ אצל חוליהם בבוקר לפני הארוחה כדי להתרכז במימוּש הדופק בלבד. שעון דקות לא היה. הרופא מנה את הדופק לפי מספר הנשימות שלו עצמו: 4 דפיקות על כל נשימה בתור נורמה. זרועו של החולה היתה מוּנחת על כר והרופא בחן את הדופק בשלושה מקומות בבת אחת בשלוש אצבעות. בדיקה כזאת ודאי נמשכה שעות.

בחינת הדופק היתה מפותחת גם אצל הרופאים ההודיים. סוסרוטה – “גלן ההודי” מצוּייר בהחזיקו את הדופק של חולה. גם הם שׂמוּ לב לא בלבד למצב החולה בשעת הבדיקה הזאת, אלא גם למצבו של הרופא. אצל הגבר בחנוּ את הדופק מצד ימין ואצל האשה ביד שמאל. מצבו של הרופא היה קצת קשה כאשר צריך היה למשש את הדופק של אנדרוגינוס או טומטום.

אמנם כאשר קבעו את מצבו של הדופק לא ידעו להסיק את המסקנות הדרוּשות, כי ענין מחזור הדם נתגלה רק אחרי אלפי שנים.

אבי הרפואה, היפוקרטס (460–370 לפנה"ס) לא זכה להכיר את הדופק ואילו הרופילוס (חי במאה הרביעית לפנה"ס) היה בין הראשונים למכירי הדופק וראשון שלמד להכיר את הדפיקות הריתמיות של עורקים בעת ובעונה אחת עם דפיקות הלב. גם אז טרם היה שעון־דקות; אעפי"כ למד הרופילוס להבחין לפי דופק האדם אם בריא הוא או חולה. ולא היה זה מן הדברים הקלים. האנציקלופדיסט פליניוס (במאה הראשונה לפנה"ס) מסביר: “כדי להבין את הדופק ואת היחס בינו לבין הגיל ומצב של מחלה – לפי הרופילוס – חייב אדם להיות מוּסיקאי וּמתימטיקאי כאחד”. הראשון אשר ספר את הדופק בשעון־דקות היה סיר ג’ון פלוי, אשר חי בשנים 1649–1734.

*

סרבטוס¹ (1509–1553) קבע שהדם אינו עובר ישר דרך המחיצה מהחדר הימני אל החדר השמאלי, אלא מהחדר הימני אל הריאה: שם מקבל הוא את החמצן וחוזר אל החדר השמאלי.

אולם מחזור הדם נתגלה רק במאה ה־17, ע"י ויליאם הרויי (Harvey) רופא המלך. תחילה סברוּ שבתוך כלי־הדם מצוּי אויר ואילו הדם מהלך באין מפריע ברקמות; כיום יודעים אנו שחדירת כמות קטנה של אויר אל כלי־הדם – פירושה מות מיידי. מה פשוּטה נראית לנו כיום העוּבדה, שהדם זורם בתוך כלי־הדם ומה הירבוּ ללעו להרויי בני דורו לפני שלוש־מאות שנה בלבד. בעוד שהרויי עקב בהתמדה וביגיעה רבה אחרי מהלך הדם בעורקים ובורידים – שקדוּ המלומדים מתנגדיו, בשמרנוּת, על דברי הקדמונים והירבו בכתיבת ספרים… הרויי נתכנה על שם גילוייו בשם “המסובב” (The Circulator). עם גילוּי זה תפסה את מקומה גם השקפה חדשה ברפואה: תחילה סברו שבאברי־הגוף קפוּאות ועומדות בריכות־דם, ועתה נתרווחה הדעה כי הדם נתון בנזילה ובהתחדשוּת מתמדת, וכן מתחלפים החמרים והרקמות.

ספרו של הרויי “על תנוּעת הלב” (De motu cardis) הופיע ב־1628. בה בשנה נולד חוקר אח, מלפיגי, אשר שב וגילה את מחזור־הדם הקטן בריאות, את חילוּפי הגזים – חמצן ודו־תחמוצת הפחמן – בין כלי־הדם של הריאה לבין האויר הנשאף אל בועות הריאה. את כל זאת תיאר הלפיגי בספרו “על הריאה”. כן גילה כמה גילוּיים בפיסיולוגיה של העור והשערות, כגון: הפיגמנט שבעור. הוא אף עסק בבוטניקה והניח את היסוד לתורת העובּר (אֶמבּריולוגיה).

ענין מדידת החום מוּבן כל־כך מאליו במאה העשרים עד כי משפט רגיל הוא בפי ההורים: “תן את המדחום ונמדוד את חומו של הילד”. הן רק במאה ה־17 (!) מדד סנקטוריוס לראשונה את החום, ובירהאבה (Boerhave) הפיץ ברבים את שיטת המדידה.

שיטת ההקשה (פאֶרקוסיה), שעיקרה דפיקה על האצבע המוּנחת על בית־החזה (האזנה לקול ההקשה) היתה בבחינת חידוּש אשר לא בנקל נתקבל על הדעת.

שיטה זו הומצאה בשנת 1761 ע“י הוינאי אוינברוגר (Auenbruger 1722–1809). הוא כתב בחיבורו “גילוי חדש” (Inventum novum) כי ע”י דפיקות על בית־החזה, באצבעות או במכשיר מיוחד, אפשר להבחין בין ריאה מלאה אויר לבין ריאה שדלקת בה והאויר נדחק ויוצא ממנה. אוינברוגר ציפה להתנגדות ובחיבורו כתב: “יודע אני היטב שאתקל בהתנגדות לא מעטה להשקפתי, ומתוך הנחה זו אני מוסר את אמצאתי לציבור”. ואכן, בית הספר הוינאי לרפואה לא הכיר בשיטה עד שבא הצרפתי קרביזר (Carvizart), ארבעים שנה לאחר מכן, ועשה לה פומבי רב. בינואר 1801 הצטנן נפוליאון בונפרטה ושיעול עז תקפו. מיד חיפשוּ מומחה למחלות בית־החזה והבהילו אליו את קרביזר אשר נזקק לשיטה זו.

*

שנים מספר לאחר מכן גילה תלמידו של רקביזר, לאינק (Laenek), את הסטאַטוסקופּ, זה מכשיר ההאזנה שעורר בשעתו סנסציה בעולם הרפוּאה: באחד מימי 1816 היה עליו לבדוק אשה צעירה חולת־לב, מפאת צעירוּתה לא העז לשים את אזנו על לבה. אז צץ במוחו הרעיון לגלגל גליון־נייר בדמות צינור; את קצהו האחד הניח על לב החולה ואת קצהו השני קירב את אזנו והקשיב להלמוּת להב, לטוֹנים ולאוושות הנורמליות והחולניים.

גליון־נייר מקוּפל זה נרשם בתולדות הרפואה כסטאֶטוסקופ הראשון והצעיד – יחד עם שיטת ההקשה – את רפוּאת הריאה, הלב ואברים אחרים בפסיעות־ענק קדימה. כל סטוּדנט ברפוּאה חייב לדעת שיטות אלה על בורין, ועד לתקוּפת הרנטגן היו אלה שיטות־האיבחוּן העיקריות של מחלות ריאה ולב. עתה נדחקות הן לקרן־זוית ע"י דרכי האיבחוּן החדישות.

*

במאה ה־18 חי באנגלי כומר בשם הלס (Hales); כומר זה ערך ניסויים בסוּסים לשם לימוּד לחץ הדם (אילולי גילוּייו אפשר שלא רבות היו מחלות לחץ־הדם בימינו, שכּן חולים אלה לא היו יודעים את שורש מחלתם. הלס היה גם מחלוּצי הפיסיולוגיה הנסיונית ובמקום נכבד לו אף במדע הסניטריה. הוא גילה את שיטת האיורוּר המלאכותי, שהשתמשוּ בו לראשונה בבתי־הסוהר ובבתי־חולים (באותם הימים נודעה לגילוּי זה מידת אַקטוּאַליוּת רבה, מחמת מס־החלונות שבגללו קיצצוּ במספר החלונות, ביחוּד בבתי־הסוהר, בלי שים לב להשפעה השלילית של חוסר־אויר).

והמיקרוסקופ – זה המכשיר הידוּע כיום אפילו לתלמידי בתי־הספר: עוד בראשית המאה ה־19 תבע הצ’כי פורקיניה (Purkinie, 1787–1869), כתנאי לכניסתו לפקולטה לפיסיולוגיה, שיעמידו לרשותו מיקרוסקופ. הוא הציג את מועמדותו למשרה זו בגרמניה – ונדחה מחמת צ’כיותו. אולם שני גדולי הדור – גטה והוּמבולט – העבירוּ את רוע הגזירה, והוא נתקבל למחלקה הפיסיולוגית באוניברסיטה של ברסלאו (בברלין הבירה אמנם לא נתקבל!) על אפם של מתנגדיו. מה לפיסיולוג ולמיקרוסקופ? – שאלו אנשי המדע. מתחרה הגרמני ברטלס, שהרביץ תורה בפקולטה שבברלין, הירבה לכתוב ספרים על הפילוסופיה של הטבע, אך את הסטאֵטוסקופ ואת המיקרוסקופ – הס מלהזכיר! פורקיניה לא נח ולא שקט עד אשר הקים את המעבדה הפיסיולוגית הראשונה בהיסטוריה – בביתו הפרטי.

רואים אנוּ איפוא מה רבוּ לבטיהם של אנשי המדע בבואם להניח יסודות לענפים ולמכשירים שאין עורר עליהם כיום.

לעומת הפסיעות הבודדות הללו, חלה במאה ה־19 התקדמות עצוּמה בכל ענפי הרפואה.

בגרמניה פרחה ביחוּד הבּיולוגיה – אחות הפיסיולוגיה. ראוי להזכיר את יוהנס מילר ואת תלמדיו, את הלמהולך. – ממציא האופטלמוסקופּ (מכשיר לבדיקת קרקעית העין, הומצא ב־1851) – הנלה, ריכרט ואחרים.

מן האנגלים ראוּי להזכיר כמה רופאים אשר כמה מחלות נקראות על שמם: פרקינזון (מחלת פרקינזון – מחלת־עצבים ידוּעה); ברייט (מחלת ברייט – דלקת־כליות); הודג’קין (מחלת הודג’קין – גידוּל ממאיר של בלוּטות הלשד); אדיסון (חוסר־דם של אדיסון; מחלת אדיסון – מחלת יתר הכליה).

האירים והצרפתים תרמוּ אף הם את חלקם.

בתקוּפה זו זרח גם שמשו של דרוין הגדול.

עתה ראוּי שנעמדו בקצרה על אמצעי־האיבחוּן העומדי לרשוּתנוּ כיום ובראש וראשונה המיקרוסקופּ. מכשיר זה הצעיד קדימה, בצעדי־ענק מהירים, את הבקטריולוגיה (תורת הבקטריות), הסרולוגיה (איבחוּן מחלות מידבקות ע"י הסרוּם של דם החולה) והאימונולוגיה (תורת החיסוּן), וכן הפתולוגיה וההיסטולוגיה. די אם נזכיר את קוך, אהרליך ופסטר (עיין בפרק על מחלות מידבקות ותורת החיסוּן). בזמן האחרון מגלה לנוּ האלקטרון־מיקרוסקופ – המגדיל פי 100,000 – גוּפיפים זערערים כגון וירוּסים, וּודאי עוד יוכנוּ בהישגים חשוּבים.

מכונת הרנטגן מסייעת ללימוּד האנטומיה והפיסיולוגיה של אברים שונים בעוד האדם חי. ממנה נסתעפוּ גם המכשירים החדישים לטומוגרפיה ואנגיוגרפיה. הריפּוּי בקרני רנטגן פתח אפקים חדשים בשדה הרפוּאה. מן המכשירים המודרניים ייזכרו" האופטלמוֹסקופ (להצצה אל פני העין), הברונכוסקופ (להצצה אל תוך הסימפונות), הגסטרוסקופ (להצצה אל תוך הקיבה), התורקוסקופ (להצצה אל תוך חלל החזה), הציסטוסקופ (להצצה אל תוך כיס השתן), הרקטוסקופ, ועוד. כן ראוּי להזכיר את האלקטרוקרדיוגרף, המעלה על נייר את תיפקוּדו של הלב בכל שלבי פעילותו.

פרק מיוּחד בהתפתחוּת הרפוּאה הן הבדיקות הכימיות של הנוזלים בגוּף – נוזל השידרה, מרה, דם, שתן וכו' שהביאוּ לאיבחוּן מדוייק של מחלות שונות.

הסוקר עתה לאחור יראה בסיפוּק את התפתחוּת־הענק של הרפוּאה במאה האחרונה, וביחוּד בעשרות השנים האחרונות. אף כי ההיסטוריקה של המאה העשרים ואחת ודאי יספר קוּריוזים על תמימוּתם ודלוּתם של אמצעי־האיבחוּן במאה העשרים.

---

שיטות־ריפוי ותרופות

מאת

יוסף מאיר

מעלות ומורדות, התקדמוּת ונסיגה, דחיקת שיטה ע"י הבאה אחריה. חידוּשן של תגליות לאחר עשרות ומאות שנות שיכחה – כל אלה מנת־חלקן של האנטומיה והדיאגנוסטיקה; תופעה זאת נשנית ביתר שאת בפרשת גילוין של שיטות־ריפּוּי חדשות והשימוּש בהן.

גורמים שונים נתנוּ אותותיהם בפרשה זו:

הפולקלור. התרופות העממיות שנזקק להן האדם הפּרימיטיבי בימים קדומים, תוך הסתכלוּת בטבע וּבבעלי־החיים. הדם למד מבעלי־החיים כיצד להישמר מצמחים ארסיים ולהיזקק לאלה שנודעת להם, כפי שסברו, השפעה תרפאית. אף בימינוּ יש קופצים על רבות מתרופות אלו.

האמונות התפלות, שלפיהן נודעה השפעה לשדים, לרוחות ולמזיקין, וכן לכוכבים ולמזלות – על התהווּת מחלות ומהלכן. האסטרוֹלוֹגיה מילאה מבחינה זאת תפקיד נכבד מאד במשך מאות בשנים. דרך משל: בשעת מאורע חשוּב – טוב או רע, נצחון או רעב ומגיפה – נמצאוּ אנשים שהבחינוּ במעמדם המסוּיים של שני כוכבים בשמים ובמרחקם המסוּיים זה מזה, והסיקוּ מכך, כי בהימצאם במעמד זה, סימן טוב הוא לפרט ולכלל, ואילו בהימצאם במעמד שונה וּמנוּגד סימן רע הוּא. מתוך האַסטרולוגיה קמה אט־אט והתפתחה האסטרונומיה, וזו האחרונה לא השתחררה מכבלי קודמתה אלא במאה ה־16, בהשפעת תורתו של קופרניקוּס (1473–1543) ותפיסת עולמו.

בשעה שפירסם קופּרניקוּס את ספרו על מסילת גרמי השמים – קם רעש גדול בקרב בני כל הדתות – קתולים ופרוטסטנטים ויהודים כאחד. מרטין לוּתר הצהיר באותה שעה: “אויל זה רוצה להפוך את מדע האסטרוֹנוֹמיה על פּיהוּ, הן נאמר בכתבי הקודש, כי יהושע פקד על השמש – ולא על הארץ – לעמוד דום”.

רבים הרופאים הקדמונים שהיוּ אסטרונומים וזמן רב לא יכלה הרפוּאה להשתחרר מכבלי האסטרולוגיה. גם חכמי המדעים המדוייקים לא נוּקוּ מהשפעה זו.

רבות ושונות התפיסות ששלטו בתקוּפות השונות, ומהן ששימשו תכוּפות בערבוּביה. בעיקר נודעוּ לשם שתי תפיסות מנוּגדות, שנאבקו זו עם זו במשך דורות רבים: האחת, שראשיתה בימי קדם, גורסת כי המחלה היא עונש מאת האלהים. דימון או שד נכנס לגופו של הדם, או “דיבוּק” דבק בו וּבנשמתו – ואין תקנה לכך אלא ריפּוי אכזרי: גירוּש הדימון בהכאות, כבלים, לחישות, קמיעות, הקזת דם לרוב, חמרי־שלשוּל חריפים וכדומה. התפיסה השניה – זו של היפּוקרטס – תולה יתדותיה בטבע: “תן לטבע לעשות את שלו. הרופא אינו אלא עזר כנגדו” – זו הסיסמה החוזרת ונשנית אצל היפוקרטס ותלמידיו עד עצם היום הזה; אי המחלה באה ע“י גורם מן החוץ אשר יש לגרשו, אלא ע”י שינוּיים פתולוגיים בתוך גופו של החולה – שתקנתם בידי הטבע בלבד בעזרת האמצעים הרבים שברשותנוּ.

התגליות בענפי־המדע השונים כגון: פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, תרמוּ אף הן את מלוא חלקן להתפּתחוּתו של המדע הרפואי הוּא הדין בהשקפות־עולם ובעיות חברתיות שונות.

עד העת האחרונה לא רווחה חלוּקתה של הרפוּאה למקצועות שונים. יצאה מהכלל הכירוּרגיה, כענף עצמאי וזרם מיוּחד, עוד משנים קדמוניות ודורות הרבה עשאוּה קרדום לחפור בו גם לא־רוֹפאים – עד שהגיעה השעה והרפוּאה הפּנימית והכירורגיה התקרבוּ בצעדי ענק זו לעוּמת זו, ועתה כשארות־בשר הן. הפסיכותרפיה אף היא שרשים עמוּקים לה, בימים קדמונים, בלא שנתקראה בשם זה.

יקצר המצע מלעמוד בפרוטרוט על התפתחוּתן של שיטות הריפוי השונות, לא כל שכּן על ההיסטוריה של הרפוּאה. נסתפק בציוּן תמרורי הדרך בהתפתחוּת התרפּיה, אשר כמוה כדיאגנוֹסטיקה לא הלכה בהתפתחוּתה בדרך סלוּלה.

לשם בהירוּת־יתר נעמוד על התפתחוּת הרפוּאה הפנימית, הכירורגית והפסיכותרפּיה.

הרפאה הפּנימית

האדם בבואו לבקש תרוּפה למחלותיו ולנגעיו, נעזר כמעט בכל החמרים מן החי, הצומח והדומם, כאחד, ויהא זה יקר ביותר או מלוּכלך ביותר.

מענין הדבר: דוקא בעשרות השנים האחרונות רב ביותר השימוש באבריה הפּנימיים של החיה, ואף נתבסס על אשיות המדע; וענף מיוחד האנדוקרינולוגיה (תורת הבלוּטות בעלות ההפרשה הפּנימית) – כבש את מקומות ברפוּאה.

קלוד בּרנר (Claud Bernard, 1813–1878) עמד לראשונה על תפקיד של בלוּטות אלה, הוא כתב פרקים חשוּבים על הלבלב, הכבד והסוכרת. באחד ביוני 1889 עורר בראון סקר (Brown Sequard) בן ה־72 סנסציה גדולה בהופיעו לפני החברה הביולוגית ומראהו כבן 52 בהשפעת הניסוּיים שערך בגוּפו ע"י הזרקת תמצית אשך. ניסוּייו של בראון סקר ושל הבאים אחריו איכזבו עד מהרה את התקוות שתלו בהם, אולם גרעין גילוּיו של סקר גרעין של ממש היה, וראוּי האחד ביוּני 1889 להיפּקד כיום־הולדתה של האנדוקרינולוגיה. האנושוּת כבר נעזרה רבות במדע צעיר זה, החל באינסוּלין נגד הסוכרת וכלה בתרופה החדישה, קורטיזון, אשר הניסויים בה עודם בעיצומם – אוּלם הם מבשרים הישׂגים חשוּבים מאד.

אך אין חדש תחת השמש. בימים דומים השתמשוּ הסינים באפרם של אצות וספוגים להגדלת הזפק. כיום יודעים שהאצות מכילות יוד לרוב. הצרפתי קורטואה (Curois) גילה זאת. הרומאים הכירו בעבדיהם בעלי העינים הבולטות – שממהרים הם להתעייף. צלזיוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) ופליני (23–79 לספירה) ידעוּ על הגדלת הזפק בהשפעת מים בלתי־נקיים. רק בשנת 1840 כתב באזדוב את המונוגרפיה החשוּבה של המחלה הנושאת את שמו: מחלת באזדוב. 1600 שנה לפני בראון סקר, במאה השניה לספירה, כתב ארקטיאוס (Arcteus):

“הזרע הוא העושה אותנו לגברים, חזקים ושעירים, בעלי קול חזק ורוח חזקה במחשבה ובמעשה – תכוּנות אופייניות לגברים. והיה אם איבד הזרע מחיוּניותו מתכווצים הגברים ומתקמטים, קולם נעשה חד יותר, שׂערות הפנים והזקן נושרות ורב דמיונם לנשים”. הנה הדרך הארוּכה מארקטיאוס במאה השניה ועד צונדק שבירושלים בימינו. תיאור זה הוא תמרור־דרך לאנדוקרינולוגיה ה“מודרנית”. היזקקוּתם הרבה של המצרים לאברים פנימיים שונים ולהפרשות האדם הפכוּ בני עם זה סוללי־דרך לאורגנותרפיה ולאנדוקרינולוגיה של ימינוּ. כיום נעזרים באשכים ובשחלה, בכבד וביתרת הכליות (קורטיזוון) וכן בתירואיד יותר מאשר אי־פעם בעבר.

“הלנה מסכה לתוך היין אשר שתוּ תרופה המשקיטה כל כאב ומביאה שיכחה על כל חולי. היא קיבלה תרופות אלה מאת פולידאמנה, אשה ממצרים, מקום שם מצויים המחסנים הגדולים ביותר של תרופות, שרבות מהן מרפאות, ורבות מלאות ארס; שם כל איש הוא רופא חכם מכל אדם עלי אדמות”.

אלה דברי הומרוס ב“אודיסיאה” שלו, על שיטות־הריפוי האכזריות של המצרים. עם כל זאת לא עלה בידי רופאי מצרים לרפא את רגלו של דריוש מלך פרס אשר נקעה ובמצבו החמיר מיום ליום. ביום השמיני למחלתו, משהגיעו יסוריו ומכאוביו לשׂיאם והוא לא יכול לשאתם עוד – הביאו לפניו את דמוצדס (Democedes), רופא יוני שבוי. משנשאל אם יודע הוא פרק ברפואה השיב בשלילה, כי חשש פן לא יתנוּהוּ לחזור למולדתו. לאחר שאיימו עליו בעינוּיים הודה דמוצדס שאמנם רכש לו כמה ידיעות ברפוּאה תוך הסתכלות בעבודתם של כמה רופאים במולדתו. הוא הצליח לרפא את המלך – ואף בא על שכרו. הוא קיבל מתנות רבות מנשי ההרמון. משאמר המלך להמית את הרופאים המצריים ביקש דמוצדס על נפשם ובקשתו נתמלאה.

חזירתו של דמוצדס ליון היתה דרמטית למדי. אטוסה (Atossa) אשת דריוש (בתו של כורש) היתה לה שאת בשד. כל עוד היה הגידול קטן בושה לפנות לרופא. אך משגדל והלך – שאלה בעצת דמוצדס. הלה הבטיח לרפא אותה בתנאי שתמלא את מבוּקשו. בעזרתה נתפתה דריוש לשלוח צי־מלחמה נגד היונים בראשותו של דמוצדס, אשר לא היסס בסופו של דבר להסגיר את הפרסים לידי היונים.

גידול זה אצל אטוסה אפשר שהיה סרטן. הסרטן היה ידוּע כבר בימי היפּוקרטס כגידוּל ממאיר. לדברי גלן נקרא הוא “סרטן” משום שהתפשטותו מעלה בזכרון את הסרטן הפושט רגליו מכל חלקי גוּפו, וכדוגמת הסרטן מחזיק הגידוּל את הקרבן ואינו מרפה ממנו עד המתתו. כבר אז ידוע את ממאירותו של הסרטן. צלזוס כותב כי אין מועיל נגד הסרטן – לא תרופות, לא הברזל הלוהט ולא האיזמל. אמנם, הערבים והיונים ניתחוּ את סרטן השד והגפיים, אך גם הם ידעוּ כי הניתוּח עשוּי להועיל רק אם נתגלה הסרטן בשלב מוקדם.

בשלב האחרון של סרטן הושט והקיבה – כאשר החולה אינו יכול לבלוע – נוהגי היו הרופאים להכניסו לתוך אמבטיה מלאה חלב חם בהאמינם כי החלב יחדור אל הגוּף דרך נקבוביות העור; עד שבא אבן זוהר מקורדובה (1113–1162), בתור הזהב של ספרד, ודחה שיטה זו. הוּא הציע הזנה דרך החלחלת באמצעוּת חוֹקן – בניגוּד לדעתו של גלן. תחילה שטפו את המעיים – “חוקן ניקוּי” – ואחר־כך הכניסו לתוך המעיים חלב, ביצים ודייסות. היתה זו ראשיתה של ההזנה המלאכוּתית. מאות שנים לאחר מכּן לעגוּ לשיטה זו, הממלאת גם כיום תפקיד חשוב בטיפול בחולה קשה.

אבן־זוהר היה אחד הקליניקאים המשוּבחים ביותר בספרד, ומוצאו ממשפחת רופאים (הוּא הכחיש את השמוּעה שהיה יהוּדי). עם זאת היה אחראי, כפי שסבוּרים, לאמוּנה התפלה על הריפוּי באבן־המעיים.

כיום קיימת שיטה משוּכללת יותר להזנה מלאכוּתית – עירוי דם ופּלסמה והזרקת חמרים וּתרוּפות שונות דרך הוריד. גם שיטה זו אינה חדשה, הוּמצאה במאה ה־17 ע“י הארכיטקט כריסטופר רן (Cristopher Wren), מעבד התכנית של הקתדרלה ע”ש פאול הקדוש (St. Paul). את הניסויים הראשונים ערך רן יחד עם חברו רוברט בויל (Boyle) בכלבים. וכרגיל לעגו לו המלוּמדים בני זמנו. אלסהולץ מברלין אף הציע, מתוך לעג, להשכין שלום בין זוּגות נשוּאים שאין התאמה ביניהם ע"י העברת דם מן האחד אל משנהו. אוּלם הלעג היה לשוא – השיטה נתקבלה ונפוצה כיום מאד ומצילה רבים ממוות.

שיטה אחרת, אכזרית מאד, שהיתה נפוצה מאות בשנים, היא הקזת דם. הרופא דובר (Dover, 1742־1660), בהיותו סטוּדנט, חלה באבעבוּעות, נמסר לטיפּוּלו של הרופא הנודע סידנהם (Sydenham). “תחילה הקיז לי”, מספר דובר, “22 אוקיות דם, אח”כ נתן לי סמים להקאה. הוא אסר עלי להעלות אש בתנור שבבית. החלונות היו פתוּחים ומותר היה להתכסות בשמיכה עד לחזה בלבד. תריסר בקבוּקי בירה היה עלי לשתות בכל יממה בתוספת ספּירט עם חוּמצת גפרית". משהחלים החליט דובר לערוך שיט סביב העולם, ורק כשהזקין חזר לרפוּאה. הוא גילה את התרוּפה הנקראת על־שמו ושכיחה עד היום, היא –Pulvis Doveri אבקת דובר נגד שיעוּל.

סידנהם הנזכר, שהיה הרופא הנודע ביותר במאה ה־17, נהג כהיפּוקרטס וראה את המחלה לא כשד הנכנס לגוּפו של אדם, אלא כדבר טבעי שכוחותיו הפנימיים של הגוּף יכולים וצריכים להתגבר עליו. לפיכך גם נקרא “היפּוקרטס האנגלי.” הוא ידע להבדיל בין ריבמטיזם חריף לבין פודגרה, בין שנית לבין חצבת, והעניק למדע תיאור קלסי של ההיסטריה. מחמת דביקוּתו הרבה בהיפוקרטס לא רצה אף לעיין בספרוּת המקצועית של זמנו ולפיכך לא הכיר את ההתקדמוּת באַנטוֹמיה ובפיסיולוגיה. נהרי־נחלי־דם זרמוּ מהחולים במשך מאות בשנים, עד אשר קם במאה ה־18 וולשטיין, והכריז מלחמה על הקזת הדם. “חום אינו מחלה”, טען, “כי אם הנשק החזק למלחמה במחלה. דם אינו מים – הוא עסיס החיים”. אך קריאתו לא נשאה פרי והרופאים הוסיפוּ להקיז את דמם של החולי כמים. לא הועילה גם קריאתו של דקרט: “רבותי, חסכוּ את דמם של הצרפתים”.

רש (Rush) מפילדלפיה, שחי בסוף המאה ה־18, הצהיר כי שחפת אינה מידבקת ויש לרפּא אותה ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספית. “כאשר נקראתי אל חולה שנית”, כותב רש, “מעולם לא החטיאוּ אמצעי הקאה יחד עם קלומל (כספית) את המטרה: המחלה נרפאה”. הוא הסכים שהכלבת היא מחלה איוּמה – אך אפשר למנעה ע”י כספית ולרפאה ע"י הקזת דם רב.

נוכח כל זאת ראוּי להביא כאן את דבריו של הרמב“ם (אשר חי במאה ה־11): “הרופא צריך להתחיל בטיפּוּל פּשוּט ולהשתדל לרפא ע”י דיאֶטה, לפני שהוא מתחיל להשתמש בתרוּפות”. מה חשוּב לחזור ולהשמיע דברים נכונים אלה באזני החולים וגם באזני רופאים לא מעטים בימינוּ.

בקברות המצרים נמצאו זרעי שמן קיק, ובכל זאת לא השתמשוּ הרופאים בתרוּפה משלשלת רכה זו מאות בשנים, ונזקקוּ לאמצעים חריפים אשר החלישו את החולה, אם בכלל יש מקום לשימוש במשלשלים במחלות המלוּוות חום, ובכל זאת נזקקוּ לה רופאים וחובשים, לצורך ושלא לצורך, עד היום הזה.

וכגורל שמן־הקיק גורל האופּיוּם, שנודע על מציאוּתו כנראה כבר בימי הומרוס (הלנה היפה מסכה אותו ביין…). דיוסקרידס (במאה הראשונה לספירה) תיאר לראשונה, במפורט, את השפּעת האופּיוּם: “הוא מקל את הכאב, מרדים, נודעת לו השפּעה על שיעול כרוני – ובהינתנו במנות גדושות הוּא גורם שינה עמוּקה ונוראה”. על שמו מונים קרוב לאלף תרופות שהשתמש בהן. הוא גם המליץ על תרופות למניעת הריון ולהגברת הילודה. רק במאה ה־19 הצליחוּ לגלות את הרכב האוֹפּיוּם ולבודדו לחלקיו (מוֹרפיום, קודאין וכו').

רבות התרופות ושיטות־הריפּוּי בדברי־ימי הרפוּאה שנתגלוּ ע“י מחלתם של מלכים, נסיכים ו”רמי מעלה" אחרים, שדירבּנוּ את הרופאים לחפשׂ תרוּפות מועילות. הון תועפות וכבוד רב היוּ מנת־חלקם של רופאים אלה – אם מאמציהם נשאוּ פּרי; אך אם נכשלוּ – היוּ צפויים לבזיון ולעינוּיים, לגירוּש מן הארץ ופעמים אף למיתה.

השימוּש הרב בכינין, דרך משל, בזכוּתה של נסיכה אחת מצא לו מהלכים. בשנת 1638 חלתה אשתו של המשנה־למלך בפּרוּ במלריה. רופא החצר נתן לה חפיסה שהכילה אבקה מקליפּת העץ צינכונה (Cinchone), אשר נודעה כתרוּפה יעילה למלריה שלישונית. משהחליפה שלחה הנסיכה כמוּיות גדולות של אבקה זו לידידיה באירופה – ולפיכך קראוּה “אבקת הנסיכה”, ותוך שנה נוכחוּ בכל אירופּה ביעילוּתה. כן נקראה התרוּפה בשם “אבקת הישוּעים”, הואיל והם נתנו לה פרסוּם רב. אגדה, שיש להטיל ספק באמיתוּתה, מספרת שהישוּעים חילקוּ תרופה זו חינם לעניים – ולעשירים תמורה זהב כמשקל האבקה. הפּרוטסטנטים סירבו ליהנות מאבקה “קתולית” זו, שנקראה גם “אבקת הקרדינל”, גם אם נטוּ למוּת. הרופאים השמרנים היססוּ להשתמש בתרוּפה שאינה רשוּמה אצל גלן. לפי דרך מחשבתו של גלן – שהאירה להמוני הרופאים – היתה רתיחת הנוזלים בגוּף יוצרת חום וחדשים רבי נמשכה הוצאת הנוזלים המקוּלקלים מן הגוּף. לשם כך הקיזו דם ונתנוּ תרוּפות משלשלות – הגוּף נחלש וצריך היה ליתן לו תרופה לחיזוּקו. רופאים אלה לא יכלו להעלות בדעתם תרוּפה אשר תוך שעות או ימים היא “מגרשת” את החום.

רבות התרוּפות שמקורן בין המון העם.

ר' יוחנן חש בצפדינה (חולי הפה) הלך אצל מטרונה אחת…" וגומ' “אמר אביי: אני עשיתי את כוּלם ולא נרפּאתי עד שאמר לי אותו הערבי”… (מסכתא יומא פד).

הבוטניקאי הנודע ויליאם וידרינג – אשר חקר ביסודיות (בשנת 1785) את הדיגיטליס (“האצבעוני”), צמח חשוּב אשר ממנוּ מתקינים תרוּפה חשוּבה מאד למחלות לב – מודה שזקנה אחת רמזה לו על כך.

אחת המחלות השכיחות ביותר מאלו שידעו לאבחן אותן היא אבן בשלפוחית השתן. במאה ה־18 רכשה לה אשה אחת בשם יוהנה סטפנס כבוד רב והון תועפות כשגילתה תרוּפה סודית לאבן בשלפּוּחית. אשה זו לא ידעה דבר באלכימיה אך ידעה להפוך אבן לזהב, כלומר: לצבור הון רב מאבן בשלפוּחית. היא ניאותה לפרסם את סודה רק במחיר 5000 לי“ש (בימים ההם!) משלא עלה בידי הנסיכים והכנסיה להשיג סכום עצום זה – מינה הפרלמנט הבריטי ועדת־מומחים לבחינת טיב התרוּפה. עם חברי הועדה נמנה כירורג מפורסם שהצליח לפתוח את השלפוחית ולהוציא את האבן תוך 54 שניות. הועדה סמכה ידיה על התרוּפה, יוהנה קיבלה את 5000 הלי”ש ופירסמה ב“לונדון גאזט” את סודה. היתה זו מרקחת מצמחים שונים ומסבון.

לעומת ההתלבטוּיות הרבות בגילוי תרופות ומכשירי־רפוּאה שונים נזכיר בקצרה את התגליות של המאה התשע־עשרה: קופאין, קודאין, ניקוטין, אטרופין, אמטין, סטריכנין, הפקת כינין מעץ הצינכונה ועוד. כן נתגלו הקרנים האינפרה־אדומות והאולטרה־סגוּלות, האלקטרומגנט, עקרון האלקטרוליזה, והורחב השימוש באלקטרותרפיה (ריפּוי בחשמל) ובהידרותרפיה (ריפּוי במים)

באוקטובר 1895 גילה אחד המורים לפיסיקה, וילהלם רנטגן, את הקרנים החודרות דרך הרקמות והורסות תאי־גידול. בכך נפתח פתח רחב לריפוי שאתות. באותו פרק־זמן גילה פינסן את המנורה, הקרויה על שמו, אשר שימשה כיסוד לפוטוגרפיה הוא גם למד את השימוש בקרני־שמש מלאכותיות (קוַרץ).

הזוג קירי (Curie), מפּאריס, העשיר באותו זמן את המדע בגילוּי הראדיוּם.

---

שיטות־ריפוי ותרופות

מאת

יוסף מאיר

מעלות ומורדות, התקדמוּת ונסיגה, דחיקת שיטה ע"י הבאה אחריה. חידוּשן של תגליות לאחר עשרות ומאות שנות שיכחה – כל אלה מנת־חלקן של האנטומיה והדיאגנוסטיקה; תופעה זאת נשנית ביתר שאת בפרשת גילוין של שיטות־ריפּוּי חדשות והשימוּש בהן.

גורמים שונים נתנוּ אותותיהם בפרשה זו:

הפולקלור. התרופות העממיות שנזקק להן האדם הפּרימיטיבי בימים קדומים, תוך הסתכלוּת בטבע וּבבעלי־החיים. הדם למד מבעלי־החיים כיצד להישמר מצמחים ארסיים ולהיזקק לאלה שנודעת להם, כפי שסברו, השפעה תרפאית. אף בימינוּ יש קופצים על רבות מתרופות אלו.

האמונות התפלות, שלפיהן נודעה השפעה לשדים, לרוחות ולמזיקין, וכן לכוכבים ולמזלות – על התהווּת מחלות ומהלכן. האסטרוֹלוֹגיה מילאה מבחינה זאת תפקיד נכבד מאד במשך מאות בשנים. דרך משל: בשעת מאורע חשוּב – טוב או רע, נצחון או רעב ומגיפה – נמצאוּ אנשים שהבחינוּ במעמדם המסוּיים של שני כוכבים בשמים ובמרחקם המסוּיים זה מזה, והסיקוּ מכך, כי בהימצאם במעמד זה, סימן טוב הוא לפרט ולכלל, ואילו בהימצאם במעמד שונה וּמנוּגד סימן רע הוּא. מתוך האַסטרולוגיה קמה אט־אט והתפתחה האסטרונומיה, וזו האחרונה לא השתחררה מכבלי קודמתה אלא במאה ה־16, בהשפעת תורתו של קופרניקוּס (1473–1543) ותפיסת עולמו.

בשעה שפירסם קופּרניקוּס את ספרו על מסילת גרמי השמים – קם רעש גדול בקרב בני כל הדתות – קתולים ופרוטסטנטים ויהודים כאחד. מרטין לוּתר הצהיר באותה שעה: “אויל זה רוצה להפוך את מדע האסטרוֹנוֹמיה על פּיהוּ, הן נאמר בכתבי הקודש, כי יהושע פקד על השמש – ולא על הארץ – לעמוד דום”.

רבים הרופאים הקדמונים שהיוּ אסטרונומים וזמן רב לא יכלה הרפוּאה להשתחרר מכבלי האסטרולוגיה. גם חכמי המדעים המדוייקים לא נוּקוּ מהשפעה זו.

רבות ושונות התפיסות ששלטו בתקוּפות השונות, ומהן ששימשו תכוּפות בערבוּביה. בעיקר נודעוּ לשם שתי תפיסות מנוּגדות, שנאבקו זו עם זו במשך דורות רבים: האחת, שראשיתה בימי קדם, גורסת כי המחלה היא עונש מאת האלהים. דימון או שד נכנס לגופו של הדם, או “דיבוּק” דבק בו וּבנשמתו – ואין תקנה לכך אלא ריפּוי אכזרי: גירוּש הדימון בהכאות, כבלים, לחישות, קמיעות, הקזת דם לרוב, חמרי־שלשוּל חריפים וכדומה. התפיסה השניה – זו של היפּוקרטס – תולה יתדותיה בטבע: “תן לטבע לעשות את שלו. הרופא אינו אלא עזר כנגדו” – זו הסיסמה החוזרת ונשנית אצל היפוקרטס ותלמידיו עד עצם היום הזה; אי המחלה באה ע“י גורם מן החוץ אשר יש לגרשו, אלא ע”י שינוּיים פתולוגיים בתוך גופו של החולה – שתקנתם בידי הטבע בלבד בעזרת האמצעים הרבים שברשותנוּ.

התגליות בענפי־המדע השונים כגון: פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, תרמוּ אף הן את מלוא חלקן להתפּתחוּתו של המדע הרפואי הוּא הדין בהשקפות־עולם ובעיות חברתיות שונות.

עד העת האחרונה לא רווחה חלוּקתה של הרפוּאה למקצועות שונים. יצאה מהכלל הכירוּרגיה, כענף עצמאי וזרם מיוּחד, עוד משנים קדמוניות ודורות הרבה עשאוּה קרדום לחפור בו גם לא־רוֹפאים – עד שהגיעה השעה והרפוּאה הפּנימית והכירורגיה התקרבוּ בצעדי ענק זו לעוּמת זו, ועתה כשארות־בשר הן. הפסיכותרפיה אף היא שרשים עמוּקים לה, בימים קדמונים, בלא שנתקראה בשם זה.

יקצר המצע מלעמוד בפרוטרוט על התפתחוּתן של שיטות הריפוי השונות, לא כל שכּן על ההיסטוריה של הרפוּאה. נסתפק בציוּן תמרורי הדרך בהתפתחוּת התרפּיה, אשר כמוה כדיאגנוֹסטיקה לא הלכה בהתפתחוּתה בדרך סלוּלה.

לשם בהירוּת־יתר נעמוד על התפתחוּת הרפוּאה הפנימית, הכירורגית והפסיכותרפּיה.

הרפאה הפּנימית

האדם בבואו לבקש תרוּפה למחלותיו ולנגעיו, נעזר כמעט בכל החמרים מן החי, הצומח והדומם, כאחד, ויהא זה יקר ביותר או מלוּכלך ביותר.

מענין הדבר: דוקא בעשרות השנים האחרונות רב ביותר השימוש באבריה הפּנימיים של החיה, ואף נתבסס על אשיות המדע; וענף מיוחד האנדוקרינולוגיה (תורת הבלוּטות בעלות ההפרשה הפּנימית) – כבש את מקומות ברפוּאה.

קלוד בּרנר (Claud Bernard, 1813–1878) עמד לראשונה על תפקיד של בלוּטות אלה, הוא כתב פרקים חשוּבים על הלבלב, הכבד והסוכרת. באחד ביוני 1889 עורר בראון סקר (Brown Sequard) בן ה־72 סנסציה גדולה בהופיעו לפני החברה הביולוגית ומראהו כבן 52 בהשפעת הניסוּיים שערך בגוּפו ע"י הזרקת תמצית אשך. ניסוּייו של בראון סקר ושל הבאים אחריו איכזבו עד מהרה את התקוות שתלו בהם, אולם גרעין גילוּיו של סקר גרעין של ממש היה, וראוּי האחד ביוּני 1889 להיפּקד כיום־הולדתה של האנדוקרינולוגיה. האנושוּת כבר נעזרה רבות במדע צעיר זה, החל באינסוּלין נגד הסוכרת וכלה בתרופה החדישה, קורטיזון, אשר הניסויים בה עודם בעיצומם – אוּלם הם מבשרים הישׂגים חשוּבים מאד.

אך אין חדש תחת השמש. בימים דומים השתמשוּ הסינים באפרם של אצות וספוגים להגדלת הזפק. כיום יודעים שהאצות מכילות יוד לרוב. הצרפתי קורטואה (Curois) גילה זאת. הרומאים הכירו בעבדיהם בעלי העינים הבולטות – שממהרים הם להתעייף. צלזיוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) ופליני (23–79 לספירה) ידעוּ על הגדלת הזפק בהשפעת מים בלתי־נקיים. רק בשנת 1840 כתב באזדוב את המונוגרפיה החשוּבה של המחלה הנושאת את שמו: מחלת באזדוב. 1600 שנה לפני בראון סקר, במאה השניה לספירה, כתב ארקטיאוס (Arcteus):

“הזרע הוא העושה אותנו לגברים, חזקים ושעירים, בעלי קול חזק ורוח חזקה במחשבה ובמעשה – תכוּנות אופייניות לגברים. והיה אם איבד הזרע מחיוּניותו מתכווצים הגברים ומתקמטים, קולם נעשה חד יותר, שׂערות הפנים והזקן נושרות ורב דמיונם לנשים”. הנה הדרך הארוּכה מארקטיאוס במאה השניה ועד צונדק שבירושלים בימינו. תיאור זה הוא תמרור־דרך לאנדוקרינולוגיה ה“מודרנית”. היזקקוּתם הרבה של המצרים לאברים פנימיים שונים ולהפרשות האדם הפכוּ בני עם זה סוללי־דרך לאורגנותרפיה ולאנדוקרינולוגיה של ימינוּ. כיום נעזרים באשכים ובשחלה, בכבד וביתרת הכליות (קורטיזוון) וכן בתירואיד יותר מאשר אי־פעם בעבר.

“הלנה מסכה לתוך היין אשר שתוּ תרופה המשקיטה כל כאב ומביאה שיכחה על כל חולי. היא קיבלה תרופות אלה מאת פולידאמנה, אשה ממצרים, מקום שם מצויים המחסנים הגדולים ביותר של תרופות, שרבות מהן מרפאות, ורבות מלאות ארס; שם כל איש הוא רופא חכם מכל אדם עלי אדמות”.

אלה דברי הומרוס ב“אודיסיאה” שלו, על שיטות־הריפוי האכזריות של המצרים. עם כל זאת לא עלה בידי רופאי מצרים לרפא את רגלו של דריוש מלך פרס אשר נקעה ובמצבו החמיר מיום ליום. ביום השמיני למחלתו, משהגיעו יסוריו ומכאוביו לשׂיאם והוא לא יכול לשאתם עוד – הביאו לפניו את דמוצדס (Democedes), רופא יוני שבוי. משנשאל אם יודע הוא פרק ברפואה השיב בשלילה, כי חשש פן לא יתנוּהוּ לחזור למולדתו. לאחר שאיימו עליו בעינוּיים הודה דמוצדס שאמנם רכש לו כמה ידיעות ברפוּאה תוך הסתכלות בעבודתם של כמה רופאים במולדתו. הוא הצליח לרפא את המלך – ואף בא על שכרו. הוא קיבל מתנות רבות מנשי ההרמון. משאמר המלך להמית את הרופאים המצריים ביקש דמוצדס על נפשם ובקשתו נתמלאה.

חזירתו של דמוצדס ליון היתה דרמטית למדי. אטוסה (Atossa) אשת דריוש (בתו של כורש) היתה לה שאת בשד. כל עוד היה הגידול קטן בושה לפנות לרופא. אך משגדל והלך – שאלה בעצת דמוצדס. הלה הבטיח לרפא אותה בתנאי שתמלא את מבוּקשו. בעזרתה נתפתה דריוש לשלוח צי־מלחמה נגד היונים בראשותו של דמוצדס, אשר לא היסס בסופו של דבר להסגיר את הפרסים לידי היונים.

גידול זה אצל אטוסה אפשר שהיה סרטן. הסרטן היה ידוּע כבר בימי היפּוקרטס כגידוּל ממאיר. לדברי גלן נקרא הוא “סרטן” משום שהתפשטותו מעלה בזכרון את הסרטן הפושט רגליו מכל חלקי גוּפו, וכדוגמת הסרטן מחזיק הגידוּל את הקרבן ואינו מרפה ממנו עד המתתו. כבר אז ידוע את ממאירותו של הסרטן. צלזוס כותב כי אין מועיל נגד הסרטן – לא תרופות, לא הברזל הלוהט ולא האיזמל. אמנם, הערבים והיונים ניתחוּ את סרטן השד והגפיים, אך גם הם ידעוּ כי הניתוּח עשוּי להועיל רק אם נתגלה הסרטן בשלב מוקדם.

בשלב האחרון של סרטן הושט והקיבה – כאשר החולה אינו יכול לבלוע – נוהגי היו הרופאים להכניסו לתוך אמבטיה מלאה חלב חם בהאמינם כי החלב יחדור אל הגוּף דרך נקבוביות העור; עד שבא אבן זוהר מקורדובה (1113–1162), בתור הזהב של ספרד, ודחה שיטה זו. הוּא הציע הזנה דרך החלחלת באמצעוּת חוֹקן – בניגוּד לדעתו של גלן. תחילה שטפו את המעיים – “חוקן ניקוּי” – ואחר־כך הכניסו לתוך המעיים חלב, ביצים ודייסות. היתה זו ראשיתה של ההזנה המלאכוּתית. מאות שנים לאחר מכּן לעגוּ לשיטה זו, הממלאת גם כיום תפקיד חשוב בטיפול בחולה קשה.

אבן־זוהר היה אחד הקליניקאים המשוּבחים ביותר בספרד, ומוצאו ממשפחת רופאים (הוּא הכחיש את השמוּעה שהיה יהוּדי). עם זאת היה אחראי, כפי שסבוּרים, לאמוּנה התפלה על הריפוּי באבן־המעיים.

כיום קיימת שיטה משוּכללת יותר להזנה מלאכוּתית – עירוי דם ופּלסמה והזרקת חמרים וּתרוּפות שונות דרך הוריד. גם שיטה זו אינה חדשה, הוּמצאה במאה ה־17 ע“י הארכיטקט כריסטופר רן (Cristopher Wren), מעבד התכנית של הקתדרלה ע”ש פאול הקדוש (St. Paul). את הניסויים הראשונים ערך רן יחד עם חברו רוברט בויל (Boyle) בכלבים. וכרגיל לעגו לו המלוּמדים בני זמנו. אלסהולץ מברלין אף הציע, מתוך לעג, להשכין שלום בין זוּגות נשוּאים שאין התאמה ביניהם ע"י העברת דם מן האחד אל משנהו. אוּלם הלעג היה לשוא – השיטה נתקבלה ונפוצה כיום מאד ומצילה רבים ממוות.

שיטה אחרת, אכזרית מאד, שהיתה נפוצה מאות בשנים, היא הקזת דם. הרופא דובר (Dover, 1742־1660), בהיותו סטוּדנט, חלה באבעבוּעות, נמסר לטיפּוּלו של הרופא הנודע סידנהם (Sydenham). “תחילה הקיז לי”, מספר דובר, “22 אוקיות דם, אח”כ נתן לי סמים להקאה. הוא אסר עלי להעלות אש בתנור שבבית. החלונות היו פתוּחים ומותר היה להתכסות בשמיכה עד לחזה בלבד. תריסר בקבוּקי בירה היה עלי לשתות בכל יממה בתוספת ספּירט עם חוּמצת גפרית". משהחלים החליט דובר לערוך שיט סביב העולם, ורק כשהזקין חזר לרפוּאה. הוא גילה את התרוּפה הנקראת על־שמו ושכיחה עד היום, היא –Pulvis Doveri אבקת דובר נגד שיעוּל.

סידנהם הנזכר, שהיה הרופא הנודע ביותר במאה ה־17, נהג כהיפּוקרטס וראה את המחלה לא כשד הנכנס לגוּפו של אדם, אלא כדבר טבעי שכוחותיו הפנימיים של הגוּף יכולים וצריכים להתגבר עליו. לפיכך גם נקרא “היפּוקרטס האנגלי.” הוא ידע להבדיל בין ריבמטיזם חריף לבין פודגרה, בין שנית לבין חצבת, והעניק למדע תיאור קלסי של ההיסטריה. מחמת דביקוּתו הרבה בהיפוקרטס לא רצה אף לעיין בספרוּת המקצועית של זמנו ולפיכך לא הכיר את ההתקדמוּת באַנטוֹמיה ובפיסיולוגיה. נהרי־נחלי־דם זרמוּ מהחולים במשך מאות בשנים, עד אשר קם במאה ה־18 וולשטיין, והכריז מלחמה על הקזת הדם. “חום אינו מחלה”, טען, “כי אם הנשק החזק למלחמה במחלה. דם אינו מים – הוא עסיס החיים”. אך קריאתו לא נשאה פרי והרופאים הוסיפוּ להקיז את דמם של החולי כמים. לא הועילה גם קריאתו של דקרט: “רבותי, חסכוּ את דמם של הצרפתים”.

רש (Rush) מפילדלפיה, שחי בסוף המאה ה־18, הצהיר כי שחפת אינה מידבקת ויש לרפּא אותה ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספית. “כאשר נקראתי אל חולה שנית”, כותב רש, “מעולם לא החטיאוּ אמצעי הקאה יחד עם קלומל (כספית) את המטרה: המחלה נרפאה”. הוא הסכים שהכלבת היא מחלה איוּמה – אך אפשר למנעה ע”י כספית ולרפאה ע"י הקזת דם רב.

נוכח כל זאת ראוּי להביא כאן את דבריו של הרמב“ם (אשר חי במאה ה־11): “הרופא צריך להתחיל בטיפּוּל פּשוּט ולהשתדל לרפא ע”י דיאֶטה, לפני שהוא מתחיל להשתמש בתרוּפות”. מה חשוּב לחזור ולהשמיע דברים נכונים אלה באזני החולים וגם באזני רופאים לא מעטים בימינוּ.

בקברות המצרים נמצאו זרעי שמן קיק, ובכל זאת לא השתמשוּ הרופאים בתרוּפה משלשלת רכה זו מאות בשנים, ונזקקוּ לאמצעים חריפים אשר החלישו את החולה, אם בכלל יש מקום לשימוש במשלשלים במחלות המלוּוות חום, ובכל זאת נזקקוּ לה רופאים וחובשים, לצורך ושלא לצורך, עד היום הזה.

וכגורל שמן־הקיק גורל האופּיוּם, שנודע על מציאוּתו כנראה כבר בימי הומרוס (הלנה היפה מסכה אותו ביין…). דיוסקרידס (במאה הראשונה לספירה) תיאר לראשונה, במפורט, את השפּעת האופּיוּם: “הוא מקל את הכאב, מרדים, נודעת לו השפּעה על שיעול כרוני – ובהינתנו במנות גדושות הוּא גורם שינה עמוּקה ונוראה”. על שמו מונים קרוב לאלף תרופות שהשתמש בהן. הוא גם המליץ על תרופות למניעת הריון ולהגברת הילודה. רק במאה ה־19 הצליחוּ לגלות את הרכב האוֹפּיוּם ולבודדו לחלקיו (מוֹרפיום, קודאין וכו').

רבות התרופות ושיטות־הריפּוּי בדברי־ימי הרפוּאה שנתגלוּ ע“י מחלתם של מלכים, נסיכים ו”רמי מעלה" אחרים, שדירבּנוּ את הרופאים לחפשׂ תרוּפות מועילות. הון תועפות וכבוד רב היוּ מנת־חלקם של רופאים אלה – אם מאמציהם נשאוּ פּרי; אך אם נכשלוּ – היוּ צפויים לבזיון ולעינוּיים, לגירוּש מן הארץ ופעמים אף למיתה.

השימוּש הרב בכינין, דרך משל, בזכוּתה של נסיכה אחת מצא לו מהלכים. בשנת 1638 חלתה אשתו של המשנה־למלך בפּרוּ במלריה. רופא החצר נתן לה חפיסה שהכילה אבקה מקליפּת העץ צינכונה (Cinchone), אשר נודעה כתרוּפה יעילה למלריה שלישונית. משהחליפה שלחה הנסיכה כמוּיות גדולות של אבקה זו לידידיה באירופה – ולפיכך קראוּה “אבקת הנסיכה”, ותוך שנה נוכחוּ בכל אירופּה ביעילוּתה. כן נקראה התרוּפה בשם “אבקת הישוּעים”, הואיל והם נתנו לה פרסוּם רב. אגדה, שיש להטיל ספק באמיתוּתה, מספרת שהישוּעים חילקוּ תרופה זו חינם לעניים – ולעשירים תמורה זהב כמשקל האבקה. הפּרוטסטנטים סירבו ליהנות מאבקה “קתולית” זו, שנקראה גם “אבקת הקרדינל”, גם אם נטוּ למוּת. הרופאים השמרנים היססוּ להשתמש בתרוּפה שאינה רשוּמה אצל גלן. לפי דרך מחשבתו של גלן – שהאירה להמוני הרופאים – היתה רתיחת הנוזלים בגוּף יוצרת חום וחדשים רבי נמשכה הוצאת הנוזלים המקוּלקלים מן הגוּף. לשם כך הקיזו דם ונתנוּ תרוּפות משלשלות – הגוּף נחלש וצריך היה ליתן לו תרופה לחיזוּקו. רופאים אלה לא יכלו להעלות בדעתם תרוּפה אשר תוך שעות או ימים היא “מגרשת” את החום.

רבות התרוּפות שמקורן בין המון העם.

ר' יוחנן חש בצפדינה (חולי הפה) הלך אצל מטרונה אחת…" וגומ' “אמר אביי: אני עשיתי את כוּלם ולא נרפּאתי עד שאמר לי אותו הערבי”… (מסכתא יומא פד).

הבוטניקאי הנודע ויליאם וידרינג – אשר חקר ביסודיות (בשנת 1785) את הדיגיטליס (“האצבעוני”), צמח חשוּב אשר ממנוּ מתקינים תרוּפה חשוּבה מאד למחלות לב – מודה שזקנה אחת רמזה לו על כך.

אחת המחלות השכיחות ביותר מאלו שידעו לאבחן אותן היא אבן בשלפוחית השתן. במאה ה־18 רכשה לה אשה אחת בשם יוהנה סטפנס כבוד רב והון תועפות כשגילתה תרוּפה סודית לאבן בשלפּוּחית. אשה זו לא ידעה דבר באלכימיה אך ידעה להפוך אבן לזהב, כלומר: לצבור הון רב מאבן בשלפוּחית. היא ניאותה לפרסם את סודה רק במחיר 5000 לי“ש (בימים ההם!) משלא עלה בידי הנסיכים והכנסיה להשיג סכום עצום זה – מינה הפרלמנט הבריטי ועדת־מומחים לבחינת טיב התרוּפה. עם חברי הועדה נמנה כירורג מפורסם שהצליח לפתוח את השלפוחית ולהוציא את האבן תוך 54 שניות. הועדה סמכה ידיה על התרוּפה, יוהנה קיבלה את 5000 הלי”ש ופירסמה ב“לונדון גאזט” את סודה. היתה זו מרקחת מצמחים שונים ומסבון.

לעומת ההתלבטוּיות הרבות בגילוי תרופות ומכשירי־רפוּאה שונים נזכיר בקצרה את התגליות של המאה התשע־עשרה: קופאין, קודאין, ניקוטין, אטרופין, אמטין, סטריכנין, הפקת כינין מעץ הצינכונה ועוד. כן נתגלו הקרנים האינפרה־אדומות והאולטרה־סגוּלות, האלקטרומגנט, עקרון האלקטרוליזה, והורחב השימוש באלקטרותרפיה (ריפּוי בחשמל) ובהידרותרפיה (ריפּוי במים)

באוקטובר 1895 גילה אחד המורים לפיסיקה, וילהלם רנטגן, את הקרנים החודרות דרך הרקמות והורסות תאי־גידול. בכך נפתח פתח רחב לריפוי שאתות. באותו פרק־זמן גילה פינסן את המנורה, הקרויה על שמו, אשר שימשה כיסוד לפוטוגרפיה הוא גם למד את השימוש בקרני־שמש מלאכותיות (קוַרץ).

הזוג קירי (Curie), מפּאריס, העשיר באותו זמן את המדע בגילוּי הראדיוּם.

---

פסיכותרפיה

מאת

יוסף מאיר

ריפּוּי הנפש כשלעצמו מנין שנותיו כמנין שנות הרפוּאה בכללה. לאמיתו של דבר קדמה הפסיכותרפּיה לרפוּאה. השם פסיכותרפּיה הוא בלבד מודרני ורק לשלביה הגבוהים הועלתה שיטת ריפוּי הנפש בעשרות השנים האחרונות, ועם הופעתו המדהימה והמהפכנית של פרויד חדרה לשכבות רחבות ולמקצועות שונים.

כל רופא הוא פסיכותרפאי בלא יודעים והאמוּנה בלחישות, קמיעות, מגעו של המלך, תפילות וב“קוויטלאך” של הרבי יסודה בריפּוי פסיכי ובהשפעה חיצונית על הנפש. הרפוּאה המודרנית הכירה בעובדה שלא יתכן ריפּוּי סומטי (סומה – גוף) בלי ריפוי הפסיכה (הנפש) – ושיטה זו הפּסיכוסומטיקה, משתלטת והולכת ברפוּאה, אף כי לא מעטים הרופאים שעודם מסתייעם בשיטה ה"סומטית בלבד.

אגדה הודית מספּרת: לקיסוגוטמי היה ילד יפה להפליא והוא חלה ומת. לא יכלה האם השכוּלה להשלים עם מות בנה, והלכה מבית לבית לבקש עזרה. איש לא יכול להחיותו והכל אמרו לה: “לכי אל בודהא”. הלכה אל בודהא והפילה תחינתה לפניו: “מורי ורבי, התוכל לעזור לי? היש בידך תרופה לבני?” הניע בודהא בראשו ואמר: “הביאי לו חרדל מבית אשר לא מת בו איש”. היש קל מהשגת חרדל? רצה לבית הראשון: “היש לכם חרדל?” “יש!” לשאלתה “המת מישהו בבית זה?” השיבו: “החיים הם מעטים, המתים הם רבים”. בבית אחד שכלו בן, בשני – הורים וכן הלאה. אין בית אשר לא היה בו מת. אז הבינה את אשר נתכוון בודהא לרמז לה, הלכה ליער וקברה שם את בנה.

ומעשה באנטיוכוס, בנו של Seleucus Nicator. שהתאהב באשתו השניה של אביו, Stratonica. הוּא נלחם ונאבק עם מַצפּוּנוֹ והתאמץ לדכא רגש זה – וסופו שחלה במלנכוליה. הוא זנח את עצמו וסירב לקחת אוכל לפיו. כל הרופאים שהזמין אביו – העלוּ חרס בידם. גם ארסיסטרטוס לא הצליח לגלות פּשר דבר. אך פּעם, כשבדק את החולה ומישש את דופקו חש לפתע שהדופק קופץ ועולה במהירות יתירה. הסתכל הרופא סביבו והנה – סטרטוניקה עומדת בפתח. מיד הבין הכל וסיפר זאת לאב. הלה, מתוך דאגה לבריאות בנו, ויתר על אשתו השניה והשיא אותה לבנו – והכל היו שבעי רצון, פּרט לגלן, יריבו של ארסיסטרטוס, אשר טען כי אין “דוֹפק של מתאהב”.

מעשה זה, שנתרחש במאה הרביעית לפני הספירה, מכיל את תסביך אדיפּוּס, ריפּוּי פּסיכי וכן שתי אסכולות ברפואה: זו של גלן השמרני אשר האמין במרקחות וברצפּטים בלבד, ולעוּמתה זו של ארסיסטרטוס, הפּסיכוֹתרפאי המוּבהק.

על מקרה דומה כותב ארקטיאוס במאה השניה: “מעשה בחולה אנוּש שהרופאים לא יכלו להעלות לו ארוּכה והוא הבריא משהתאהב בנערה אחת. לי נראה שהחולה התאהב בצעירה בטרם חלה והיא השיבה את פניו ריקם, ומרוב צער נעשה מלנכולי. הוא לא ידע שהתאהב, אולם כאשר התוודה לפני הצעירה על אהבתו פג צערו והוא נתעלה בשמחה מנחיתוּת־הרוּח והאמין שהאהבה ריפאתוּ”. דברים כדרבונות על תת־הידע כגורם למחלה, על הסחה ועל בריחה למחלה – לפי השיטות הפסיכותראפיות המודרניות.

לעתים קרובות נזקקו הרופאים לאמצעים דרסטיים גם לשם ריפוּי פסיכי. הערבים מספּרים מעשה באשה צעירה ששוּתקוּ זרועותיה והרופא המטפל הזמינה לעמוד לפני קבוצת רופאים. בלא להודיעה מראש הסיר בבת אחת את הצעיף מעל פניה והרים את שמלתה עד מעל ראשה. באופן אינסטינקטיבי הרימה זרועותיה כדי להוריד שמלתה – ונתרפּאה.

בדרך דומה נהג גם אבו בקר מוחמד אבן זכריה אל ראזי (850–923, נולד בעיירה ליד טהרן שבפרס). אחד האמירים חלה ב“רבמטיזם” ולא יכול ללכת, ואפילוּ לא לזוּז. אבו בקר הכניסו לאמבטיה, קלחוּ במקלחות והניחו לנפשו. לאחר שהות קצרה חזר, איים עליו בסכין בלווית צעקות והאשים אותו כי רצה לרצחו. האמיר נתרתח וקפץ על רגליו.

ראזי נמלט ושלח לאמיר מכתב. הוא הסביר לו את שיטתו וציין כי החום הרגיל והטבעי לא יכול לרפאותו ולפיכך נאלץ להיעזר ב“פסיכותרפיה” (כך כינה ראזי שיטה זו). במתכוון הכעיסו כדי להעלות את חומו הפנימי. האמיר החלים מן הרבמטיזם הכרוני והעניק לראזי מתנות לרוב: שלל בגדים, עבד ושפחה, פנסיה שנתית בסך אלפיים דינרי זהב, סוּס וריתמתו וכן 200 מטעני־חמור של תבוּאה¹.

בן 40 היה ראזי כשהחל ללמוד רפוּאה. לאחר שסייר בירושלים, בספרד ובאפריקה חזר לבגדד ושימש שם מנהל בית־החולים המפורסם. שמו יצא לתהילה כקליניקאי מובהק בתור הזהב של הרפוּאה הערבית, ומכל הארצות נהרוּ אליו לשמוע תורה מפיו. רוב ספריו תורגמו לעברית. “פרקי ראזי” תוּרגמו ללטינית יחד עם פּרקי הרמב"ם. הוּא ידע להבדיל בין אבעבוּעות לבין מחלות חריפות אחרות מלוות פריחה בעור (שנית וכו'); כן ניתח חיות בחוטי־מעיים. חיבר ספר על מחלות ילדים.

המפורסם ברופאי פרס היה אבן סינא (Avicenna, 980–1037). היהודים חשבוּהוּ יהודי (סברו שהוא אלפסי), ואף הרמב"ם מצטט אותו.

ומעשה באחד הנסיכים שחלה במלנכוליה והאמין כי הוא פרה: היה הולך ומצעק: “שחטוּני ועשו ממני צלי טוב”. משלא יכלו הרופאים לרפא אותו קראו לאבן־סינא, שכבר היה אז ראש הוזירים. הוא שלח לפני את עוזרו ופקד עליו לומר לחולה שהנה הקצב הולך ובא. הוא נכנס לחדר החולה וגרזן־קצבים בידו ושאל: “הפרה היכן היא? לשחוט אותה אני הולך”. הנסיך החולה התחיל מצווח: “מוּ”… אז פקד הרופא להשליכו ארצה ולכבלו בכבלים. אחר מישש את “הפרה” ומצא כי הרזה מכדי לשחטה ויש לפטמה תחילה, פיטמוּ את החולה עד שנתחזקוּ כוחותיו – והחלים.

השפעתם ההדדית של הגוּף והנפש עוברת איפוא כחוּט השני בדברי ימי האנושות, ממשה ואהרן ואלישע הנביא ובודהא וישו הנוצרי, דרך ימי הביניים הרצוּפים אמונות תפלות אשר יסוד השפעתן הוא פסיכי, ועד לסיפורי החסידים ומופתיהם של הצדיקים ועד לפרוֹיד ואדלר והפסיכוסומטיקה. השפעה הדדית זו של הגוּף והנפש עשויה להסביר תופעות רבות בריפוּי אשר בדרך אחרת יקשה להבינן.

---

כירורגיה

מאת

יוסף מאיר

כבר במאה השניה לספירה ניתח ארכיגנס את סרטן השד והרחם, וכן ביצע קיטוע גפיים (אמפוטציה). אלבוקזיס (Albucasis 1013–1106) נחשב גדול המנתחים בתקוּפה הערבית, וכתב ספר מיוחד על הכירוּרגיה (ההיסטוריונים הנוצריים חשבוּהוּ יהודי למקרא תיאורו לברית־מילה – אך היהודים לא קיבלוּ דעה זו). הוא תיאר וצייר 200 מכשירים כירוּרגיים (ביניהם מכשירים לריפוּי שיניים). כן קבע את תנוּחתה המתאימה של היולדת. מאחר שהמוסלמים לא התירו בדיקת אשה ע"י גבר – נאלץ אלבוקזיס להסתפק במתן הוראות למילדת כיצד לנהוג במצבים שונים. הוא ידע גם על קיוּמה של ההימופיליה כמחלה מופלאה ומיוחדת במינה: בעלי תכוּנה הימופילית היו מתים משטף־דם קל לאחר עקירת שן וכדומה. כדי לעצור את שטף־הדם הציע אלבוקזיס לצרוב את מקום הדימום (קויטריזציה בלשון המדע). שיטה זו נפוצה בין הערבים עד ימינוּ, והם נוהגים בכל מקרה מחלה לעשות כוויות בגוּף. גם יהודי המזרח סיגלו שיטה זו לעצמם.

*

צעדי־התקדמות חשוּבים צעדה הכירורגיה במאה השש־עשרה. פרצלזוס (Philippus Aureolus Theophrastus Paracelsus Bombastus von Hohenheim) חי במחצית השניה של אותה מאה, היה מחלוּצי הכירוּרגיה. רתחן מטבעו, נעדר שויון־משקל ושוגה במיסטיציזם מטבעו – נתמנה, בכל זאת, בזכות שמו שהלך לפניו, כפרופיסור לכירוּרגיה בבזל. זילזל בגדולה הרפוּאה בזמנו ואף בבני הדורות הקודמים: “אתם, אבן סינא, גלן, ראזי ואחרים; אתם בני פּאַריס ומונפליה, קלן וּוינה, איטליה, דלמציה ואתוּנה; אתם היוונים, הערבים והיהוּדים – לא ישאר זכר לכם. אבזמי נעלים תבוּנתם רבה מתבוּנת גלן או אבן סינא” המאמין בטבע, כמוהו כמורה הגדול היפוקרטס. “במלחמת הטבע עם המחלה משמש הרופא עוזר בלבד. ענינו הוא איפוא ליתן לטבע את הדרוש לו במלחמה זו. בטיפול בפצעים הטבע הוא הרופא. כל מה שנחוץ הוא למנוע אינפקציה מהפצעים. אין השפעה לנוזלים בגוּף, כשם שאין השפעה לדיאטה, למזג־האויר ולכוכבים. הטיפול החשוּב הוא להניח לטבע לפעול בשקט וללא אפרעות”. עם כל זאת דבק במסתורין, בכישוּף ובאוקולטיזם. הוא נחשב אבי ה“אישון” Homunculus יצור זה בדמוּת אדם בבקבוּק זכוּכית, העשוי מתערובת של צואת כלב וזרע אדם, יחד עם כמה חמרים כימיים נוספים.

אחד המנתחים הפלסטיים הראשונים היה טגליאקוסי (Tagliacozzi 1546–1594), אשר הרכיב, בין השאר, חוטם חדש לחולי עגבת שחטמם נרקב. וביצע ניתוּחים כיוצא בזה. כן כתב חיבוּר על כירוּרגיה פלסטית. הכירוּרג הראשון במאה ה־16 היה אמברוז פרי (Ambroise Paré) שהיה בתחילה עוזר לסַפּר. הוּא לא יכול לקרוא את היפוקרטס במקורו וכן את גלן בתרגומו הלטיני – אך ניחן באינטוּאיציה ובכוח־הסתכלוּת.

בימיו רווח המנהג לצקת על הפצעים שמן צורב כדי לכלות את הריקמה הרקוּבה ולא שמו אל לב כי הריקמה הבריאה שמסביב לפצע אף היא נהרסת ע"י הצריבה, מלבד הכאב האיום הכרוּך בכך. והנה אירוע לו, לפרי, שאזל השמן שבכליו והוא נאלץ לחבוש את פצעיהם של כמה נפגעים בחזית בתחבושת פשוּטה. לאחר ליל־נדוּדים מיהר לראות את שלום פצועיו והופתע ממראה עיניו: הפצועים שנהנו מן השמן הצורב התפתלוּ בכאבם ואילו חבוּשי התחבושת הפשוּטה נמו את שנתם בשלווה, ללא כל דלקת בפצעיהם. “הביטוּ וראו”, קרא, “החיים לימדוני לטפל בפצועים ולא הספרים”.

יקשה לתאר במלים מה היה בימים ההם ניתוּח לחולה ולמנתח כאחד. הזכרנו לעיל את פרצלזוס ופרי מהמאה ה־16, שכבר אצלם אפשר למצוא רמזים על טיפול אנטיספטי ואספטי עם זאת, עוד באמצע המאה ה־19 תואר מצבו של החולה כמחריד: פחדו לפני הניתוּח, כבילתו אל השוּלחן עד לבלי זוז תוך צווחות נוראות – שכן סמי ההרדמה מימי הביניים כבר נשכחו ואילו אחרים טרם באו לעולם, והדבר האחד שבכוחו היה לסייע לא היה אלא מהירות הביצוּע. וכאן, בכך הגיעוּ הכירוּרגים לשיאים גדולים. הטוב בכירורגים היה זה אשר סיים עד מהרה את פעלו. הניתוּח נעשה תוך כדי החזקת השעון ניד וספירת הדקות והשניות. רוברט ליסטון – שחי במחציתה הראשונה של המאה ה־19 נוהג היה, בשעת קטיעת רגל, ללחוץ בידו האחת על העורק ובשנית חתך וניסר את העצם. כשנזקק לשתי ידיו, החזיק את המשור בפיו.

האקרובטיקה של הניתוּחים הגיעה למדרגה כזאת, שהמסתכל אשר הסיט את ראשו או התעטש עם נצנוּצו של האיזמל, כבר לא ראה את חלקו העיקרי של תהליך הניתוּח. הכירוּרגים באותם הימים צריכים היוּ להיות גם חזקים בגוּפם. אחד החולים שעמד להינתח ע"י ליסטון (הוצאת אבל מהשלפוחית) איבד לפתע את אומץ לבו, קפץ מעל שוּלחן הניתוּחים, רץ דרך המסדרון וסגר עצמו בחדר־הרחצה. ליסטון מיהר אחריו, דחף בחזקה את הדלת ופתחה – והחזיר את החולה למקומו.

תרוּמה חשובה לאנושות ניתנה ע"י רופאי אמריקה שפיתחוּ את האנסתזיה (הרדמה). זו התפתחה אצלם עד לענף מיוּחד ברפוּאה. שנים רבות לפני גילוין של תרוּפות ההרדמה היו מרצים וכימאים סובבים ומשעשעים את הקהל בהנשמת גזים שונים, לרבות ה־Nitr. Oxidi Lachgas, שרבה חשיבוּתוֹ כסם מַרדים בשעת טיפּוּל בשיניים. צעירים אמריקניים היו חוטפים כפעם בפעם כוּשי ולוחצים אל אַפּוֹ ואל פיו מטפחת רווּיית אתר –עד שאיבד את הכרתו.

הניתוּח הראשון בעזרת הרדמה ע“י אתר נעשה ע”י האמריקני לונג, אשר רשם בפנקסו: “James Venable.1842 (שם החולה). אתר וכריתת הגידוּל. 2 דולרים”. ליסטון היה האירופי הראשון שהלך בעקבות האמריקאי. סמואל גוטרי פתח – ללא דיפלומה – בראשית המאה ה־18 מעבדה במקום נידח והצליח לגלות את הכלורופורם, “הויסקי המתוק” ככינויו אז. גילה ולא ידע מה גילה, עד שבא המיילד סימפסון מאדינבורג וגילהו מחדש כאמצעי־הרדמה חשוּב בשעת ניתוּח.

אחד המכשולים העיקריים בשעת ניתוּח, הכאב, נוצח איפוא אף כי האנסתזיה המודרנית שונה בתכלית מזו שלפני 20 שנה. אולם גדול אויביה של הכירוּרגיה – הזיהום (אינפקציה) – עוד נשאר במלוא אונו; והאנסתזיה אף החמירה את המצב, שכן לאחר שנתגלתה לבשו הכירוּרגים עוז והירבו בניתוּחים – וקרבנות הזיהוּמים למיניהם רבו גם רבוּ. הכירורגים לא ידעו את ערך הנקיון והסטריליות, לא נטלו ידיהם לפני הניתוּח והלכוּ ישר מחדר האנטומיה אל חדר הניתוחים או הלידות. מעיליהם היו מזוהמים וריבוי הדם על המעיל הוציא לבעליו מוניטין ככירורג גדול. הגיעו דברים לידי כך, שבבית־חולים באנגליה הציע אחד האורחים, בספר המבקרים, ליתן הוראה להחליף את מעילי הרופאים לפחות פעם בחודש, גם אם אינם דורשים זאת. כיוצא בזה טיפּוּל האחות, שהיה בשפל המדרגה עד לרפורמות של פלורנס נייטינגיל – ולא יקשה לתאר את מצבו של החולה.

*

במשך שנים רבות העסיקה בעיה חמוּרה את ציבור הרופאים: כיצד להתגבר על ה“הוספיטליזם” רב היה הנזק שנגרם לתינוק וליולדת מעצם שהותם בבית־החולים; שכן אוירם של בתי־החולים באותם הימים היה מלא חיידקים מסוּכנים ביותר ורבים החולים שמתו מפצעים אנושים לאחר ניתוּחים קלים ביותר. ולדברי המילד סימפסון: “השוכב על שולחן הניתוּחים באחת המחלקות הכירורגיות שלנו רבים סיכוייו למות מסיכוּייו של החייל האנגלי בשדות ווטרלו”. מספר ארונות המתים היה שווה תכוּפות למספר החולים שהובאו לניתוּח. הגיעו דברים לידי כך, שלדעת כמה רופאים מוטב היה לוותר על האישפוז, כי האויר בבית החולה היה טהור יותר לאין שיעור.

אחד הלוחמים הגדולים בזיהוּם היה זמלווייס (Semmelweiss) בן אוֹסטריה־הוּנגריה. כבר ב־1847 הכריז על הצורך בסטריליוּת בחדר הלידה ונאבק על כך מרה עם חבריו. הוא נתמלא יאוּש למראה היולדות שהיוּ מתות לאחר לידות נורמַליוֹת מחמת הזיהום בחדר הלידה וידיהם המזוהמות של הרופאים המיילדים והסטוּדנטים: “אילו רחצוּ, לפחות, את ידיהם בתמיסה אנטיספּטית קודם לבדיקת היולדת!” זמלווייס גורש מוינה ע"י הרופאים ולבסוף חזר לשם אך סיים את חייו הטרגיים בבית חולי רוּח.

ממשיכי דרכו היו פסטר בצרפת, במעבדה וליסטר באנגליה בקליניקה ליד מיטת החולה. ליסטר (1827–1912) נודע בהיסטוריה של הרפוּאה כאבי השיטה האנטיספטית. הוא היה הראשון למשתמשים בפאֶנול (קרבול) בסברו כי בכך ישמיד את החיידקים בפצעים ובסביבתם.

רבה היתה ההפתעה בעולם הרפוּאה, כאשר הופיע (בקיץ 1867) בעתון הרפואי “לנצט”, מאמרו הראשון של ליסטר על האנטיספטיקה. מאז מקובלת ברפוּאה החלוּקה לתקוּפה שלפני ליסטר ולתקוּפה שאחריו. ליסטר טיהר את הכירורגיה ועשה אותה נקיה.

אך שיטה זו לא האריכה ימים כי הקרבול – או כל רעל אחר – הממית את החיידקים, הורס גם את הריקמה הבריאה של החולה. את מקומה של האנטיספטיקה ירשה האספטיקה, שעיקרה השימוש במכשירים סטריליים, כפפות, תחבושות, ולבנים סטריליים וכן החזקת חדר הניתוח והסובב אותו במצב של נקיון למופת. גם שיטה זו, אשר עשתה גדולות בשעתה, לא על נקלה התרגלוּ לה. האחיות התנגדו לריסוס קרבול בחדר הניתוּחים ולהחלפת התחבושות בכל שבת – ולא נרתעו אף מהפגנות.

---

אפידמיות, תורת החיסון, היגיינה

מאת

יוסף מאיר

את היאבקוּת האנושוּת עם המחלות המדבקות ניתן להשוות למאבקו של חולה במחלה־מדבקת עם המחולל שבתוכו. משך תקוּפות ארוּכות גיששה באפילה, פה ושם נדלק ניצוץ־מחשבה שהיה צריך להאיר את הדרך הנכונה – ושוב אָבדה הדרך. וכך תעוּ מאות בשנים ללא שביל. רק במאה ה־19 נתגלוּ בזו אחר זו תגליות של מחוללי־מחלות אפידמיולוגיות, והופיעוּ תורות החיסוּן – האקטיבי והפּסיבי; זכתה המאה העשרים ונודעוּ בה תרוּפות ספציפיות – הסוּלפא, האנטיבּיוטיקה – ועוד יד־המחקר נטוּיה…

נשוּב לתקוּפה ההיסטורית הראשונה.

“מבּשׂרם לא תאכלוּ ובנבלתם לא תגעוּ – טמאים הם לכם”; “וכל אשר יפל מנבלתם עליו יטמא, תנוּר וכיריים יוּתץ, טמאים הם וּטמאים יהיוּ לכם; והאוכל מנבלתה יכבּס בגדיו וטמא עד־הערב והנושא את נבלתה יכבּס בּגדיו וטמא עד הערב” (ויקרא י"א). “וטמא אותו הכוהן, נֶתֶק הוּא צרעת הראש או הזקן הוּא” (הכוונה כנראה לטריכופיטיה – מה שאנוּ קוראים היום “גזזת”). רק הקרחת והגבחת אינם מדבקים: "ואיש כי ימָרט ראשו קרח הוּא טהור הוּא; ואם מפּאַת פניו ימרט ראשו, גבה הוא טהור הוא (ויקרא י"ג).

והנה גם איזולציה (בּידוּד החולה) ודיזנפקציה (חיטוּי): "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בּשׂרוֹ במים. “הזֵה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בּשׂרם וכבּסו בגדיהם והטהרוּ”.

והנה גם הסתכלוּת ב“חולה צרעת”: שבעה ימים ועוד שבעה ימים, עד התברר ממהלך המחלה, אם היא מדבקת או לא.

וישנה פּרופילקסה: “ביום זבחכם יֵאָכל ולמחרת, והנותר עד יום שלישי באש ישׂרף”. מקררים חשמליים טרם היו ושרב שרר גם אז בארץ. טבעי הדבר, שביום השלישי יתקלקל הבּשׂר ואסוּר הוּא באכילה, אם כי לא נאמר בפירוּש על כל בשר ועל כל מאכל העלוּל להתקלקל.

איתרע גורלה של האנושוּת שהיוּ צריכות לעבור אלפי שנים עד אשר ניצוצות גאוניים אלה של גדול־המחוֹקקים וגדול מנהיגי־העם ייקלטוּ ויתפּשטוּ ויהיוּ לקנין המדע והעם.

אפּידמיות ופנדמיות

יש מחלות מדבקות מופיעות בהיסטוריה של האנושוּת בצוּרה של התפרצוּת פּתאומית של אפּידמיות ולעתים יגיעוּ עד לפנדמיות, כלומר: אֶפּידמיה המתפּשטת בכל הארצות, בקוֹנטיננט שלם.

אחת המגיפות מסוּג זה היתה הדֶבֶר – “המגיפה השחורה”. פנדמיה של דֶבֶר הגדולה בעולם היתה בשנת 1348, כאשר האפיפיור קלמנס השישי שאל למספר מקרי־המוות מדֶבֶר, היוּ לחישות, שכמחצית האוכלוסיה של העולם מתה. לבסוף קיבל מספרים מדוּייקים יותר שאף הם מחרידים – 42,836.486 מתים. באירופה עצמה מתוּ 25 מיליון איש. והיו שהעריכוּ את מספרם בשישים מיליון!

אין תימה, איפוא, כי הפּחד היה גדול. מי שהיה בידו, ברח ממקום המגיפה. מסַפּרים מעשיות מחרידות על הורים שעזבוּ את ילדיהם וברחו. כמרים ורופאים ברחוּ מפּני המגיפה. נראה, כי מהלך־המחלה היה חריף ומהיר ביותר. מסַפּרים על יונקים שמצאוּ אותם מוצצים משדי אמוֹתיהם המתות; על ילד שנשאר לפליטה מעיר אחת וכאשר חזר לעיר־מולדתו פגש בזקן אחד, אשר סיפר לו כי הוּא היחיד שנשאר בחיים; על רועת־אווזים אשר התהלכה לבוּשה שמלות נהדרות וּמקוּשטת יהלומים יקרים, כנסיכה – כי היתה היחידה שנשארה בחיים באותה אחוּזה; שמוּעות התהלכוּ על אניות עם רוּחות ושדים השטוֹת בים עם צוות האניה שכולם מתים; על זאבים אשר השתכנוּ בדירות מפוארות בערים. קהילות יהוּדיות שלמות הועלו על המוקד מתוך אמוּנת־ההבל, שהם היוּ הגורם למגיפה, בעוד אשר נסיכים וכמרים מתבוססים בזהבם ודמם של בני ישראל. אניות־עבדים נשכרוּ בשכר גבוה כדי שיהיו לקברים, פושטי־יד נעשו עשירים – ליום אחד בלבד, כי למחרתו נפלוּ גם הם קרבן למגיפה. בתוך ההרס הכללי והמבוּכה הגדולה פרצוּ חגיגות היסטריות, נשים ערוּמות ברחובות – שיכּורות ופרוּצות – עד הרגע האחרון לחייהן. היו מקרים של התעללות בנשים גוססות ואחרי מותן, כל מיני צוּרות של פרברסיה מינית, ריקוּדים על גוּפות המתים. בתוך המערבולת המטורפת הזאת נשמעה שירה משגעת של כיתות דתיות – לא היה חוק ומשפט כי לא היה מי שישמור עליו.

זכרונות מהימים המחרידים הללו נשארוּ בספריהם של פטררקה וּבּוֹקצ’יוֹ.

*

ידוּעות תקופות קשות של אֶפידמיוֹת חלירע. בילדוּתי שמעתי סיפּורים מזעזעים על מגיפת חולירע בעיירתי, המזכירים במקצת את סיפּוּרי־ הזוועה מהמגיפות שבעבר הרחוק. אנשים התהלכוּ ברחובות שותים לשכרה בליווי כלי־זמר, כדי לשמח את החולים ולעודד את הקרובים שנשארוּ בחיים. אמנם, אלה לא עזבוּ את העיר ולא ברחוּ אלא התארגנוּ חבוּרות חבוּרות והלכוּ מבית לבית מקום שם היוּ חולים וטיפּלוּ בהם. אז היתה התקוּפה האנטיספּטית וחומצת־הקרבּוֹל משלה בכיפּה. כל הבתים והרחובות היוּ מלאים ריח קרבּוֹל. זכורני, מה שסחוּ לי בילדוּתי, כי אבי ז“ל כמעט שהורעל בטעוּת או בזדון ע”י איש שהגיש לו לשתייה בקבוּק עם קרבול, תחת בירה.

זכורים הימים הקשים של מגיפת ה“שפּעת הספרדית”, שפרצה בצורה פנדמית ממש, ואת האֶפּידמיה¹ הגדולה של טיפוּס הבהרות במזרח־אירופה, אשר עשו שַמות באוכלוסיה; מיליונים אנשים הושמדוּ בשתי המגיפות הללוּ. – יצוּיין שעד המאה העשרים עלו בשנות המלחמות השונות קרבנות האֶפּידמיות בהרבה על הרוּגי המלחמה.

המשורר הרומאי אובידיוס (43 לפנה“ס – 17 לספה”נ) כותב “אף אחד אינו יכול לעכב את הדבר (Pest) מה שהאיש יותר קרוב לחולה ובמידה שהוא מתמסר לשרתו הוא נתקף יותר מהר ע”י המחלה עד למוות". הוא גם מזכיר אינפקציה מחַיה לחַיה ומאיש לאיש וכל זה בתקופה שמקצוע הרפוּאה האמין עדיין בהשפעת האויר במקום האינפקציה.

Gilbertus Angelicus (המאה השלוש־עשרה) הכיר את האבעבועות ואת החצבת כמחלות המדבקות ביותר. “וכאשר בנו של הוד־מלכוּתו (אדוארד השני) חלה באבעבועות דאגתי לכך, שהכל סביב מיטתו יהיה אדום והוּא נתרפּא לגמרי בלי להשאיר אף סימן”. (אגב, המנהג להקיף את החולה בחצבת בצבע אדום נהוּג אף בימינו).

*

הישועי אטנזיום קיינר במאה השבע־עשרה היה הראשון אשר שם לבו אל החיידקים, שנתגלוּ רק אז עם התחלת השימוּש במיקרוֹסקוֹפּ, כמחוללי מחלות מדבקות; הוא כתב: “זבוּבים המוצצים מהמיצים של החולים והגוססים עפים ושׂמים את ההפרשות על דברי מאכל, אשר מי שאוכל מהם נדבק בהמחלה”. הוּא כבר ניבא את המלחמה הפּנימית בין הגוּפיפים השונים בגוּף החי בכתבו: “מלחמה ומלחמה־נגדית מחזיקות את החיים”.

ההולנדי Antony Van Loevenhock (1632–1723) הכין מאות עדשות למיקרוסקופּ וגילה את הפרוטוצואים אינפוזוריים ועוד – כל הגזעים השונים של החיידקים. פעם הראה לו סטודנט מינֵי יצורים משוּנים המסתובבים ורצים תחת המיקרוסקופּ. זה היה זרע אדם אשר כלאוּהוּ אז בפעם הראשונה וחשבוּהוּ תחילה לחיידק. – – –

הרבה דברים ברפוּאה לוּקחוּ מהעם ומאמוּנות שונות בעם, מהן אמוּנות טפלות רבות, לפי הכרתנוּ כיום, ומהן כאלו שנשארו ברפואה הרשמית כאמצעים חשוּבים עד מאד.

בסוף המאה השמונה־עשרה שמע רופא כפרי אחד באנגליה שיחה של צעירות כפריות ואחת אומרת לשניה: “אני כבר לא אחלה באבעבועות כי היוּ לי אבעבוּעות של פּרה”. ג’אנר – Jener – שם הרופא הכפרי הזה – לא שכח את השיחה הזאת, ותחת להשתתף לפי הזמנת הקפיטן קוק בנסיעה סביב לכדור הארץ התמסר לחקירת מחלת האבעבועות. החלבנית שרה נלמס נדקרה בקוץ והפצע זוהם באבעבועות מפרה בשעת חליבה. מחומר־זיהום זה לקח ג’אנר קצת מוגלה והרכיבה על זרועו של ילד בן 8 – James Phipps – ע"י כמה שׂריטות שעשה על העור. כעת בא המומנט הדרמטי – בהסכמת הורי הילד הזריק ג’אנר בחודש יולי 1796 – תאריך חשוּב מאד בתולדות האנושוּת – חומר מאבעבועות אמיתיות של אדם חולה – והילד נשאר בריא.

*

עוד לפני אלפיים שנה היתה ידוּעה מחלת אבעבועות אצל הסינים והמצרים. אף־על־פי־כן גרמוּ האבעבוּעות במאות י“ז–י”ח לעשרה אחוּזים מכל מקרי־המוות, ביחוד אצל ילדים.

ואמנם כבר Averrocs בקורדובה (1126–1198) קבע את העוּבדה, שהאבעבועות אינן תוקפות את האדם פעמיים. זה היה הניצוץ של תורת־החיסוּן. גם ג’אנר לא ידע את תורת החיסוּן האקטיבי והפּסיבי, אבל ע"י הסתכלוּת מעשית הצליח לשחרר את האנושוּת ממגיפות קשות אשר התקיפוּ תחילה ארצות שלמות והפּילוּ חללים רבים.

גם תגלית חשוּבה זו לא עברה בלי התנגדוּת. במשך כל הזמן ועד ימינוּ אלה היוּ אנשים וכיתות אשר התנגדוּ מסיבות שונות להרכבת אבעבועות. כמה עיקש, לפעמים לב האדם!

*

“זאת תורת הצרעת – – איש צרוע הוא טמא הוא – – וטמא טמא יקרא…” (ויקרא, פרשת תזריע)². “הארץ מלאה טמאים”. זעקה זו נשמעה בכל התקופות. בימי הביניים היה בכל עיר גדולה הלֶפרוזוריוּם – בית־המצורעים – שלה. 19 אלף בתי־גורל כאלה היו אז, ואלפי שנים לא הכירוּ את “הכוכב” הזה הגורם ליסורים כה רבים לאנושוּת ולבידוּד חולים למשך עשרות שנים – “צרעת לשעה – צרעת לתמיד” – עד שבא הנורבגי הנסן וגילה בשנת 1871 את חיידק־הצרעת העומד בקרבת משפחה עם “כוכב” אחר – חיידק השחפת. וכשנמצא כבר המחולל, קל יותר לחפשׂ ולמצוא את התרוּפה המתאימה. השמן מעץ הגדל בהודוּ־המזרחית – טשולמוגרה – מרפּא במקרים רבים את המחלה הזאת ועדיין מתגלות והולכות תרוּפות חדשות. תרכובת שמן טשולמוגרה עם התרוּפות החדשות – הסוּלפונים – נראית להיות מועילה כנגד צרעת. הוּברר, שתקוּפות ארוּכות אין חולה הצרעת מדבק ואין נשקפת סכנת הדבקה ממנו ועל כן לא תמיד נחוּצה איזוֹלציה כה אכזרית.

החיידק הזערער דחק לאט לאט את רגלי ה“כוכבים”. לא המכשף וגם לא היהוּדי אשמים, אם מגיפה מתפּשטת והולכת מעיר לעיר ומארץ לארץ, אלא בריה קטנה הנמצאת בתוך האדם ולא מחוּצה לו. אין לחפשׂ את היריב בטלסקופּ אלא במיקרוסקופּ, ובה במידה שמכשיר זה משתכלל והולך, מתגלים והולכים מחוללי־מחלה חדשים – יצורים זערערים כמו הוירוּס, אשר רק באלקטרון־מיקרוסקופּ, בהגדלה פּי מאה־אלף, אפשר לראותו. כיום מתפּצל מהבקטריולוגיה הכללית ענף מיוחד – הוירולוגיה – תורת לימוד הוירוס, אופן חייו, דרכי התפשטוּתו בגוּף האדם ודרך ההדבקה בו.

עוד היפוקרטס תיאר את האסכרה; היא גם נקראה המחלה המצרית או הכיב הסוּרי. מהלך המחלה היה חריף וקשה וההדבקה מהירה עד שהיוותה סכנה לרופאים. במשך הזמן פגה חריפוּתה, אך עדיין טמנה בחוּבּה סכנות רבות. מה עלוב היה מצבו של הרופא ומה טראגי מצב החולה כאשר הקרומים התפשטו בלוע ועד לבית־הבליעה ולגרגרת הגיעו ואיימוּ לסתום את כלי־הנשימה והילד נחנק ממש מסתימת הגרון ע“י קרומי המחלה, עד שהיו נאלצים לפתוח את הגרגרת בניתוּח מתחת לקרומים הללו (טרכיאוטומיה) כדי לתת אפשרות לאויר להיכנס לתוך הקנה. אחרי זה גילו את האינטובציה – הכנסת צינור דרך הפה אל הקנה. עד שקלבס ולפלר Klebs – Loeffler (1852–1915) גילוּ את הבּצילוּס הנקרא על שמם; ומשגילוּ אותו נוכחו לדעת, כי לא הבצילוּס עצמו אלא הארס הנפרש ע”י החיידק לתוך הגוף – הטוקסין – הוא הגורם העיקרי לתופעות קשות אלו. משעה שנתגלה הטוקסין כבר לא רחוקה הדרך לגילוי האנטיטוקסין ע“י בֶּהרינג במעבדה של קוֹך ובשנת 1891 ניצל הילד הראשון בברלין ע”י אנטיטוקסין זה. זה היה החיסוּן הפּסיבי שמכניסים מנות גדולות של אנטיטוקסין לתוך גוף החולה בלי שהגוף עצמו ישתתף בייצוּר האנטיטוקסינים הללו. מחַסנים סוּסים קמעה קמעה במנות גדלות והולכות של הטוקסין והם יוצרים בגופם גוּפיפים שכנגד – אלה הם האנטיטוקסינים שהזכרנו – במידה כזאת שמִסֶרוּם של סוּס מחוּסן כזה אפשר לסַפּק אנטיטוקסין ל־800 סוּסים שנדבקוּ באסכרה.

ומשיודעים את הטוקסין ואת האנטיטוקסין, אפשר להכין תמיסת של טוקסין־אנטיטוקסין ולהחליש את הטוקסין עד כדי כך שאם מזריקים את התמיסה הזאת אין האדם נחלה, אבל רוכש לעצמו אנטיטוקסינים, כי הטוקסין שהוכנס לגוּפו, גם אם נחלש ע"י התערבוּת עם האנטיטוקסין – מעורר את הדם ליצור בעצמו אנטיטוקסינים – זה החיסוּן האקטיבי.

מאוחר יותר הצליחו להחליש את הטוקסין בצורה אחרת וייצרו את הטוקסואיד – זו היא הוַקצינה אשר בה אנוּ מחסנים כיום את ילדינו הבריאים בחיסון אקטיבי נגד האסכרה.

*

"איש איש כי יהיה זב מבשרו זוֹבוֹ טמא הוּא. כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא (ויקרא, ט"ו, א‘; ד’). אם זוהי הזיבה של היום הרי גרמה מחלה זו צרות רבות לאנוֹשוּת – מיליוני גברים ונשים נשארוּ עקרים בשל מחלה כרוֹנית זו; מיליוני ילדים נתעוורוּ בשעת צאתם לאור היום ועברם את אברי ההולדה אשר זוהמוּ במחולל המחלה. עד שבאה תקוּפה וצעיר בן 24 שנים, תלמידו של פרדיננד כהן, גילה בברסלאו את המחולל – הגונוקוקוס, אלה היצורים הזערערים, אשר גדלם כשליש או רבע מגדלו של בצילוס. אחרי שלמדו איך לצבּע את ההפרשה מהאדם הזב, אפשר בנקל להכיר את הגונוקוקים האלה במיקרוסקופּ. ריבוּי הזיבה אשר ברוב המקרים עברה מהתקוּפה החריפה לתקופה ממושכת, נתקל בקשיים גדולים ונמשך, ברוב המקרים, במשך שנים ועדיין לא היה בטחון אם הריפּוּי הוא יסודי ומוחלט – עד שבשנים האחרונות נתגלתה השפעת הפּניצילין על מחלה זו והיא נרפאת תוך יום־יומיים ולפעמים תוך שעות ספוּרות. שוב ניטל עוקצה של מחלה כרונית, אשר רק מי שטיפל קודם במשך שנים בחולים אלה, לעתים קרובות תוך יאוּש, יודע להעריך את ערכו המפתיע של הפניצילין. עוד קודם לכך המציא קרדיי (Credé) בשנת 1884 את השיטה שהתפשטה מהר בכל העולם לטפטף לתוך עיני כל ילד טיפות אחדות מתמיסה של Argent Nitric ובזה נמנע זיהוּמו של קרום־העין ומאות אלפי ילדים ניצלו מעוורון.

בסוף המאה ה־15 פרצה העגבת באירופה. בדצמבר 1494 כבש צ’רלס השמיני את ניאפול ואז פרצה המחלה בצבא הצרפתי. יש טוענים, שלא ייתכן כי צוות המלחים הספרדים – כפי שמניחים – הביא אתו את המחלה בשוּבם עם קולומבוס מאמריקה לאירופה. האם אפשרי, שואלים, שקומץ קטן של אנשים יגרמוּ לאֶפּידמיה כה גדולה. ויש טוענים, שהגבת שׂררה עוד בתקוּפה הקדומה ומצטטים את היפוקרטס המתאר מחלה הגורמת “לפצעים בפה ובאברי־המין”. המלך מכּסימיליאן מזכיר לראשונה ב־7 באוגוסט 1495 את ה“אבעבועות הממאירות”. הוא האמין שהעגבת נשלחה מאלוהים כעונש עבור חילול השם; וזו לשון הפקודה: “מקודם באו כתוצאה מחילול השם, רעב, רעידת אדמה, דבר וּמַגיפוֹת אחרות על האדמה. בימינוּ באות עלינוּ מחלות קשות – להזכיר את ה־ poesen plattern, אשר אף פעם לא קרו ולא נשמע עליהם מקודם”. בשנים 1495–1498 נכתבו הרבה חיבוּרים על מחלה זו ביניהם הכי חשוּב של טורלה, המסַפּר שתוך חדשיים טיפּל ב־17 חולים בחצר האפיפיור.

Jacques de Bethencourt כותב אז: המחלה הופיעה בפעם הראשונה בצבא הצרפתי כאשר צ’רלס השמיני פלש לניאפול. האיטלקים קראו למחלה: “המחלה הצרפתית” ואילו הצרפתים קראו לה “המחלה הניאפוליטנית”. קוראים לה גם “האבעבועות הגדולות” ובאופן יותר כללי “המחלה הגדולה”. אני חושב שיש לכנותה בשם Morbus Venereus – מחלת מין.

מאז התפשטה העגבת באירופה ירדו לעתים קרובות שתי המחלות כרוכות זו בזו – הזיבה והעגבת, תחילה היו סבורים, שהזיבה היא הסטדיום הראשון של העגבת כי תקופת הדגירה – התקופה מהאינפקציה עד הופעת הסימנים הראשונים של מחלת־הזיבה אינה אלא שנים־שלושה ימים; ואילו תקופת הדגירה של העגבת היא שבועות אחדים ולעתים קרובות כאשר האיש חולה רק בזיבה טיפלו ועינו אותו חדשים ושנים במשחת כספית (האמצעי היחידי בשעתו לריפּוּי העגבת) – עד שבא בנו של פונדקאי Fritz Schadinn וגילה ב־1905 את הספּירוכיטה החוורת – מחוֹלל העגבת.

שוידין זה עשה גם נסיונות על עצמו עם האמֶבָּה של דיזנטריה ונפטר בעודו צעיר, בן 35 שנים; ומשעה שנמצא מחולל המחלה נסללה הדרך לריפּוּיה. תגלית זו נפלה בחלקו של פּאוּל אֶרליך (1854–1915), שנסיונותיו בצביעת החיידיקים השונים נשאוּ פרי, כי הם שימשוּ יסוד לכימותרפיה, אשר עליה מבוססת כיום כל התעשיה של התרוּפות המודרניות. הוא גם העשיר את המדע בתיאוריה שלו על החיסוּן, שנתנה דחיפה לביסוּס תורת החיסון כולה, אף כי מאוחר יותר החלו מערערים על תיאוריה זו. על זו מתבססת התגוּבה הידוּעה של וסרמן אשר בעזרתה אפשר להכיר מבדיקת דמו של החולה אם הוא חולה עגבת ואם שוחרר כבר ממחלתו. אחרי 606 נסיונות גילה ארליך את הסַלברסַן שנקרא אז “606” והניאוסלברסן (בשנת 1914).

עוד בהיותי סטוּדנט, בימים הראשונים של הנסיונות עם סלברסן, היינו מענים את החולים הללוּ במשחת כספית, בה היה החולה מורח את כל גופו לפי סדר מסוּים אבר אחרי אבר יום יום במשך שבוּעות וחדשים בליווּי דלקת החניכיים והופעות בכלָיות כתוצאה מהרעלה בכספית. והנה נתגלוּ האלט־סלברסן והניאוסלברסן ואחריהם הביסמוּט ואחרון אחרון הפּניצילין – ושוב ניטל עוּקצה של מחלה כרונית קשה הניתנת היום לריפּוּי יותר מהיר ויותר יסודי מאשר לפני שלוש עשרות שנים.

בתקוּפתו של ארליך חי ברוסיה מלומד אחר – זואולוג – אלי מטשניקוף – לא רופא (1916־1845) אשר ברח מרוסיה למסינה (איטליה) ועבר משם לפּאַריס לאינסטיטוּט של פּאַסטר. מטשניקוף גילה את התיאוריה של פגוציטוזה – מלחמת הכדורים הלבנים בדם בחיידקים החודרים לתוך הגוּף והגנתו ע“י יצירת מיתרס של כדורים לבנים אשר הפכו ללפגוציטים – ה”אוכלים" והורסים את החיידקים ונהפכים למוגלה.

שני המלומדים הללו – ארליך ומטשניקוף – קיבלו את פרס נובל בשנת 1908.

האינטרנציונל של החוקרים

הכרנו כבר כמה מהחוקרים מארצות שונות, רופאים ולא רופאים, אשר כל אחד בפינתו, וכולם יחד, העלו את התקדמות האפידמיולוגיה ותורת החיסון למדרגה גבוהה: הנסן הנורבגי, ג’אנר האנגלי, לבנהק ההולנדי, לפלר ובהרינג, ארליך היהוּדי, מטשניקוֹף הרוסי ועוד. ועדיין אנוּ נמצאים באמצע ההתפתחות ועדיין ידם של המלומדים נטויה לחקירה ולביסוס הקיים ולרעיונות חדשים הנראים בתחילתם כמהפכניים.

משעה שגילוּ את המיקרוֹסקוֹפּ ובעזרתו את המיקרוֹבּים השונים, היו צריכים למַיין וּלסַייג אותך לסוּגיהם ולייחס לכל אחד את המחלה שהוא מעורר. בהתחלה שׂררה ערבוביה גדולה, עד שלאט לאט למדו להכיר את הספּציפיוּת של המחולל. בשנת 1730 כתב מלומד אנגלי אחד: “לכל זרע שייך הגוּף שלו. אין מחולל־הדבר עשוּי לחולל מחלת אבעבועוֹת ומחולל־אבעבוּעוֹת אין בכוחו לגרום לחצבת, כמו שהתרנגולת אינה יכולה ללדת ברווז וזאב אינו יכול להוליד כבשׂ. כצואה מזה אין מין אחד יכול למנוע התהווּת מחלה אחרת”. באופן בולט יותר ביטא זאת מלומד וינאי אחר בשנת 1762: “כל המחלות המדבקות נגרמות ע”י מיקרובים חיים, לכל מחלה אחראי מיקרוב מיוחד. מכאן תקוּפות דגירה שונות לכל מחלה ומחלה". רק כעבור מאה שנה נתגלתה ונתבססה התיאוריה של החיידקים.

בשנת 1840 פירסם האנטום המפורסם, נכדו של רב אחד – יעקב הנלה – חקירה על מחוללי מחלות מדבקות בה הוא קובע בבירור, שמחלות מדבקות נגרמות ע“י חיידקים מיוחדים. הוא חיפש את החיידקים בגופות המתים מטיפוּס הבטן, במורסה של אבעבועות ובקשקשות של חולי שָנית. היתה לו האידיאה הנכונה אבל עדיין לא עמדה לרשוּתו הטכניקה הדרושה ועל כן היו חיפּוּשיו לחינם; שכּן אין די באידיאה, באין בצידה אמצעים טכניים ורק ע”י צירוּף של שני אלה ניתן להתקדם.

בדור אחד מאוחר יותר גילה תלמידו של הנלה, רוברט קוך, (1910־1843) את שיטות הצביעה אשר על ידיהן אפשר להבחין בין חיידק לחיידק. משפחת קוך היתה כה עניה שהוחלט בחוג המשפחה, כי על רוברט הצעיר ללמוד את מקצוע הסנדלרות. כאשר מצבה הכלכלי של המשפחה הוּטב נשלח קוֹך לאוּניברסיטה בגְטינגֶן, זו “האוּניברסיטה הגדולה בעיר קטנה” כפי שכּינוּה אז. שם יצק מים על־ידי הנלה. אחר גמרו את חוק הלימוּדים באוניברסיטה, נאלץ קוך לשמש כרופא כללי בעיירה רַכויל. אחרי שרותו במלחמת פּרוסיה־צרפת חזר שוב לרפואה כללית בעיר וולשטיין בפרובינציה הפולנית־גרמנית בפוזן. קוך הביא אתו לעיירה זו את המיקרוסקפּ שלו ולא חדל מלהמשיך בחקירות. אחרי אי־התגלוּת במשך 10 שנים היה קוך הראשון שהראה את מהלך־החיים וההתרבוּת של החיידקים. בקטריולוגיה טרם היתה אז ענף מיוחד ברפואה אלא נספח לבוטניקה, אשר משם מוצאָה. בימים ההם חי בברסלאו הבוטניקן הגדול פרדיננד כהן, שאליו כתב קוֹך בשנת 1876 בעונה יתרה, שהוּא גילה את התפּתחוּת החיידק של הגחלת ולפני תתו את תוצאות חקירה זו לפרסום הוא כותב לפרדיננד כהן כי הוא “רוצה להתיעץ אתך – הער פרופסור – האוטוריטה הכי גדולה בבקטריות – ולשמוע את חוות־דעתך”. תחילה התייחס כהן בספקנות לתגלית הזאת, כי כל יום היה מקבל מחוקרים שונים “תגליות” אבל אחר כך תמך ברוב התלהבות בחוקר הצעיר הזה. הוא הזמין את החוקרים מהימים ההם להיות נוכחים בהדגמת השיטות החדישות של קוך. ביניהם יש להזכיר שמות חוקרים מפוּרסמים מהימים ההם את ויגרט, טראובה, אורבך, ליכטהים ובראש וראשנה את כהנהיים, הפּתוֹלוֹג הגדול ביותר באירופּה בתקוּפה ההיא. כנהיים זה גילה בין השאר את הנדידה של הכדוּרים הלבנים בדם אל מקום הדלקת והפיכתם למוּגלה במלחמתם בחיידקים. – להפתעתו הרבה של פרדיננד כהן בה כהנהיים עצמו להסתכל בתגלית של קוך. ובחזרו הביתה אמר כהנהיים לעוזריו: “עזבוּ את הכל ולכוּ מיד לקוך. הוא המציא תגלית נפלאה וההפתעה היא בזאת, שקוך זה לא היו לו כל קשרים עם אנשי המדע ועבד רק עפ”י איניציאטיבה עצמית שלו ועשה את מלאכתו עד גמירא. הכל נעשה ואין מה להוסיף. אני חושב תגלית זו להכי חשוּבה בבקטריולוגיה ומאמין אני שקוֹך זה יבייש אותנוּ ויפתיענוּ בתגליות נוספות“. זו אחרי זו באוּ תגליותיו של קוך, איך להבחין את הבקטריות, איך לשמר אותן וגם איך לצלם אותן ועוד עתיד גדול לפניו. כהן וכהנהיים השתדלוּ להביא את קוך לברסלאו – מרכז רפוּאי חשוּב בימים ההם – בתור רופא מחוזי. אבל משכוּרתוֹ הדלה לא הספיקה כדי לקיים את משפּחתו והיה נאלץ אחרי 3 חדשים לחזור לוולשטיין, עד שבשנת 1880 סידרו לו משרה בברלין. כאשר רואים את האפשרוּיות הבלתי מוגבלות כמעט לחקירה במעבדות הגדולות בכרכי אירופּה, ובעיקר בארצות הברית, ומשווים אותן להתלבּטוּיוֹת הקשות של גאון כמו קוך עד שהשיג איזו אפשרות מינימלית לעבודת חקירה יסודית מסודרת – מתמלאים הוקרה לאותם האָרליכים, הקוֹכים, והפסטרים ועוד, אשר ידעו להתגבר על כל הקשיים המרובים ולתת לאנושות מה שנתנו. קוך סייר באסיה, אפריקה ואמריקה וחזר לברלין, שם המשיך את חקירותיו ושיכלל את שיטות התרבוּיות של החידקים ע”י התאמת קרקע־מזון מתאים לכל חיידק במַבחנות, הוא גם שיכלל את שיטות הצביעה. וביום 24 למארס 1882 – יום היסטורי חשוּב – הפתיע את האגוּדה הפיסיולוגית בברלין בהודיעו על גילוּי **חיידק השחפת. **

היפוקרטס כותב ביאוּש מר על השחפת: “רבים, ולמעשה רובם של החולים, מתים ומאלה הכפוּתים למיטה אינני מכיר אחד שנשאר בחיים”. ועוד בסוף המאה ה־18הצהיר Rush. מפילדלפיה, ששחפת אינה מדבקת וריפא את החולים ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספּית – עד שבא קוֹך וגילה ע”י תגליתו אפקים חדשים לחקירת מחלה קשה זו.

קוך לא הסתפק בתגליותיו אשר הוציאו לו מוניטין; ב־1883 נסע למצרים והודו, ומשם חזר לברלין וב־1884 הפתיע את עולם הרפוּאה בתגלית חדשה – הפעם גילה את חיידק החלירע. הוא גם הצליח למצוא את החיידק במי השתיה, במזון ובבגדים. – אחרי חיפוּשים והתאמצוּיות וטעוּיות של חוקרים שונים במשך מאות בשנים באה התקוּפה אשר בה בשל הפרי ונפל מהעץ “כּבכּוּרה בטרם קיץ”. מכל קצווֹת העולם באוּ החוקרים לברלין ללמוד את שיטות העבודה של קוך. בתוכם יש להזכיר את קיטזטו היפאני Baron Shibasaburo Kitasuto – (1931־1952), – אשר למד מקוֹך את הטכניקה ובעזרתה גילה את חיידקי הצפדיניה (טטנוס) ודבר. קוֹך הדגיש בשנת 1891 את הגורם הרב של מים מזוהמים בהתהווּת אֶפּידמיוֹת וכי ע“י סינוּן המים במסַננת מיוחדת אפשר למנוע מגיפות. הממשלה האנגלית פנתה לקוך ושלחה אותו לאפריקה הדרומית ללמוד בעית דבר־הבהמות. כן עסק קוך במלריה טרופית, קדחת־שחור־השתן ודבר, בהודוּ המזרחית. בשנת 1902 נשלח ע”י ממשלת גרמניה לאפריקה המזרחית לשם חקירות חשוּבות של מחלות טרופיות שונות. הוא גם קבע שיטות הטיפול במניעת טיפוס הבטן. בשנת 1905 קיבל את פרס נובל. יצא בראש המשלחת לאפריקה המזרחית והמרכזית לחקור את מחלת השינה. בשנת 1905 ביקר ביפאן, שם נפגש עם תלמידו קיטזטו – (“קוך היפאני” כפי שקראוּהוּ אז), ונתקבל בהתלהבות רבה. היפאנים הדפיסוּ לכבודו גלוּיה עליה מצוּיירים כל החיידקים שנתגלו ע"י קוך.

המַחצית השניה של המאה ה־18 עמדה בסימן הבּקטריוֹלוֹגיה. בתקוּפת הפריחה של “אינטרנציונל החוקרים” נולד חוקר אחד – לא רופא – לואי פסטר (1895־1822) בנו של בוּרסקאי בעיירה קטנה בצרפת, אשר בילדוּתו לא הראה כל סימנים של כשרון מיוּחד. בשנתו התשיעית היתה לו חויה עמוּקה אשר השפיעה לא מעט על התפּתחוּתו. זאב שוֹטה רץ דרך כל העיר ונשך בהמות ואדם ורבים מהם מתוּ. על יד הבורסקי של אביו עמדה נפּחיה לשם הביאוּ את הנשוּכים והילד הקטן הסתכל איך מרפּאים את הכלבת ע"י צריבה בברזל לוֹהט. במשך אַלפיים שנה ריפּאוּ את הנשוּכים האוּמללים לא במרפּאה, כי אם בנפּחיה.

הכימאי המפוּרסם ליביג Justus Von Liebig (1873־1803) עדיין הכחיש את תפקידם של חידקים ברקבון. פסטר, אשר נולד רק 19 שנים אחרי ליביג, עשה שימוּש מלא במיקרוסקופּ לגילוּי וטיפּוּל במחלות אחדות.

בנוֹ של הבּורסקאי התחיל בצמח – מחלות הגפן – והציל ענף כלכלי חשוּב בצרפת. אחרי מחלת־הגפן בא התור למחלת־הבירה ואם כיום ידוּעה שיטת הפיסטוּר – מקוֹרה בבית־מיבשל־השכר. אם כי פסטר לָקה בשיתוּק והיה קרוב למוּת המשיך אחרי הבראתו לרוּץ דרך המעבדות זרוע ורגל משוּתקות כדי ללמוד באופן שיטתי את ה“עולם הקטן” – את סוד המחלות המדבקות. נחוּץ היה לו “שטח מחיה” במעבּדוֹת אוּניברסיטאיות. הוּא נתקבל לאקדמיה של הרפוּאה רק ברוב של קול אחד (יהוּדי ולא רופא!). סֵבל רב סָבל פסטר מהבזיונות והתנגדוּת מצד המלוּמדים באקדמיה. הרופאים בוודאי התנגדו לחילוני זה – לא רופא. כאשר פסטר הדגים עוּבדות חשוּבות מתגליוֹתיו שאלוּהוּ הם: "אדוני, איפה ה־M.D (Medicine Doctor, כלומר: הדיפּלוֹמה) שלך? כמה וכמה מלוּמדים בצרפת זו, אשר אחרי זמן לא רב התעסקוּ במאורע דרייפוס, זכרוֹנם נשאר בהיסטוריה רק תודות לכך שלעגו למלוּמד גדול זה. בעוד אשר מתנגדיו של פסטר מכחישים את שייכותם והשפּעתם של החיידקים על מחלות מדבּקוֹת, עשה הבּצילוס של הגחלת (Anthrax) שמוֹת בעדר הבּקר בצרפת. מספּרים, שרוֹעה אחד נרדם בשדה ובקוּמוֹ והנה המוות התפּשט על כל העדר ואחרי שנשרט מעגל או פרה, מת הרוֹעה יחד עם העדר.

פסטר – הרועה הנאמן – גילה וַקצינה נגד מחלה קשה זו. והנה הסיפּוּר הדרמטי מחיי פסטר: כדי לנסות את האמצעי הפּרוֹפילקטי שלו הציע פסטר את הנסיון דלקמן: ל־50 כבשׂים הוזרקה מנה גדולה, העשוּיה להמית חיידקי גחלת – 25 מהם חוּסנוּ תחילה עפ"י שיטת פסטר ו־25 לא חוסנו. פסטר אמר בבטחון מלא: המחוּסנים ישארוּ בחיים, הבלתי־מחוּסנים ימוּתו. מתנגדיו חיכוּ בכליון עינים לכשלון הנסיון הזה – לוּ במקרה קרה דבר כזה, מי יודע לכמה עשרות או מאות בשנים היתה נדחית שיטת החיסוּן האַקטיבי כנגד מחלות שונות. גם אחרי תגליתו של ג’אנר עם הרכבת האבעבוּעוֹת! – והנה כמה מהכבשׂים המחוּסנים חָלוּ בהם ואחד מהם אף הראה סימנים של שיתוּק. משעה לשעה גדלה המתיחוּת. בלילה סיפּרוּ לפסטר שכבשׂ אחד מהמחוּסנים עומד למוּת… למחרת התאַספוּ כל הוטרינרים בחצר הכבשים כדי לראות את התוצאות. למזלו של פסטר – ושל העולם כוּלו – נשארוּ בחיים כל הכבשׂים המחוּסנים ואילוּ כל הבלתי־מחוּסנים שכבוּ פּגרים.

בא התור של הכּלבת – זו המחלה הנוראה בגילוּייה האכזריים, שהחולה אינו יכול לבלוע והפּחד של החולה מפּני הבליעה הוּא כה גדול שאם החולה רואה מרחוק מים תופסת אותו עוית בית־הבליעה תוך כדי סַכּנת־חנק (מכאן שם המחלה גם Hydrophobia, אֵימַת־המים). פסטר עשה נסיונות על חיות ואחרי ההצלחה של נסיונותיו בא הזמן לנסות על בני אדם. והנה באה במרוּצה אֵם עם ילד בן 9 – יוסף מיסטר – אשר נוּשך ע“י כלב שוטה ב־14 מקומות בגוּפו. פסטר שזכר עוד את חווייתוֹ בנפּחיה בהיותו גם הוא בן 9 החליט לעשות את הנסיון על ילד זה אשר כמעט נחרץ גורלו למות. לפי שיטת פסטר מַזריקים לנשוּך תמיסה ממוח של חיה שוֹטה, אשר הוירוס שלו נחלש עפ”י שיטות שונות ואח"כ מַגדילים את המנה מדי יום ביומו עד כדי כך שלבסוף מַגיעים לידי מנה כזאת העלוּלה להמית כל בן־אדם אשר לא עבר מקודם את כל תהליך החיסוּן האטי מדי יום ביומו. כאשר הגיע פסטר אצל יוסף מיסטר לידי מנה כה גדולה, תקף אותו הפּחד פּן ייכּשל הנסיון. מספרים שבאחד מלילות הנדוּדים של פסטר הוּא עזב עם בתו את המַעבּדה בהשאירו את המשך הטיפּוּל בידי עוזריו – יוסף מיסטר נשאר בחיים ואחרי התבגרותו היה בין הראשונים שנדב להקמת “מכוֹן פסטר” הראשון בפאריס.

מקרה אחד עדיין אינו מוכיח הרבה. והנה סמוּך למאורע הנ“ל רעוּ שישה ילדים צעירים עדר וכלב שוטה התנפּל על הכבשׂים. כל הילדים ברחוּ חוץ מאחד שהעֵז להילחם עם הכלב כדי להציל את העדר וגם הוּא נוּשך קשה. הילד הזה הוּבא לפסטר רק ביום הששי אחרי הנשיכה וגם הוּא ניצל ממוות ע”י שיטת פסטר. המלוּמד הגדול נשאר עוד זמן בקשרי מכתבים עם שני החולים הראשונים שלו. ומה מלבּב מכתב אחד של פסטר לחולה השני: “כתב ידך שופּר, כותב פ. – אבל האִיוּת שלך אינו טוב עדיין. יוסף מיסטר כותב גם הוא אבל מכתביו משוּפּרים יותר משלך. אבקשך, איפוא, אַל תבזבז את זמנך ולמד בשקידה”. – היוּ גם כשלונות, שמסיבות שונות אי אפשר היה להציל את הנשוּך ומתנגדיו ניצלוּ את המקרים האלה והמשיכוּ בהתקפותיהם על שיטת פסטר. אבל השיטה הזאת נתפּשטה בכל העולם. 19 אכרים רוְסיים שנושכוּ ע"י זאב שוֹטה עשוּ את דרכם לפאריס ועל שפתותיהם המלה הצרפתית היחידה: פסטר. הכל חשבוּ שזוהי דרכם האחרונה עלי אדמות… 16 מהם חזרוּ בריאים למולדתם והצאר הרוּסי שלח לפסטר דקוֹרציה עם יהלומים. גם מניוּ־יורק נשלחוּ 4 ילדים נשוּכים לפסטר וחזרוּ בריאים.

עתה מצוּי בכל ארץ ובכל עיר גדולה מכוֹן פסטר. ייזכר לברכה ד“ר בעהם ז”ל אשר בימי המלחמה הראשונה הקים בירוּשלים את “מכוֹן הפסטר”.

אנו רואים, איפוֹא, מה רבּוּ התלבּטויוֹת החוֹקרים בעמים וארצות שונים ומה גדולים היוּ הקשיים – גם אחרי שהצליח מישהוּ להגיע לידי תוצאות רצויות, – לשכנע את הקהל הרחב ואת הרופאים בני זמנם בתועלת שבנסיונותיהם ומה רבה ההתקדמוּת בשטח המלחמה במחלות מדבּקוֹת. ואם כיום הגענוּ לאורך חיים ממוּצע של ששים וכמה שנים, הרי זה תודות למלחמה בתמותת־התינוקות ובמחלות מדבּקות. אחרי הקשיים בתזוּנה וסכנת הטוקסיקוזיס של הילד בשנת חייו הראשונה, באות ארבע הסכּנות: השָנית, השעלת, החצבת והאַסכּרה (וזה מלבד החזרת, אבעבוּעות, טטנוס וכו'). מאוּחר יותר בחיי הילד צפוּיות הסכּנות של דלקת הריאות, שחפת – אשר לפני היתה טבועה בחותם המוות – השפּעת וכו‘: אחרי זה מחלות הטיפוּס, הדיזנטריה וכו’.

מרוב המחלות נטל עוּקצן ואפילוּ בתקוּפות מלחמה אין המגיפות ממלאות תפקיד רציני בתמוּתת הצבא והאוכלוסיה האזרחית.

ועדיין אנוּ נמצאים בעיצוּמה של ההתקדמוּת, וּמַדע־הרפוּאה צוֹעד קדימה בצעדי־ענק.

---

אמנות הרפואה, אישים ברפואה, אתיקה רפואית

מאת

יוסף מאיר

“אמרו עליו על מלאך המות שכּוּלו מלא עינים. בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלוּפה בידו וטיפה של מרה תלוּיה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פּיו – ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פּניו מוריקות”.

(עבודה זרה, כ')

“שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו – – – וקול נשמה שיוצאת מן הגוּף…”

(יומא כ')

והאדם הפּרימיטיבי עמד נדהם לפני חידת המוות. האגדה מספרת “והיאך הרגו (קין את הבל)? נטל אבן ועשה בו פּציעות פּציעות, חַבּורוֹת חבּוּרוֹת, בידיו וברגליו, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאת עד שהגיע לצואר”. איש־הטבע ראה אל נכון במחלה איזו תופעה בלתי־טבעית; המלחמה במחלה מוּבנה היה לגבי דידיה מלחמה בדבר שהוּא מחוּץ לגדר הטבע – שד, דימוֹן, מַזיק. את ה“מַזיק” הזה, שהשתכּן בגוּפו של אדם, אין לתת לו להשתרש ולהרפּוֹת ממנוּ. על כן מן הצורך להקים רעש, לרקוד, לעשות כנגדו העוָיוֹת משוּנות, ללבוש מסיכה, להכות, לגרשו ע“י עשן, ע”י קמיעוֹת ותפילוֹת. ואם בכל זאת אינו יוצא משם, צריכים למשוך אותו לתוך כבשׂ או חיה אחרת. לפעמים צריך להתנהג אתו בטוב, לפייסו ולהקריב לו קרבנות. ואם כל אלה לא הצליחוּ, האָשם הוּא בחולה עצמו, כמוּבן… “הרופא”־הקוֹסם לא איבד את הפּרסטיז’ה שלו; אדרבה, הוּא רכש לו נסיון יותר.

המכשף – כרופא

סיבת המחלות – נקמת אלהים; דימוֹנים שולטים באדם; הם מרובים מן העלים שעל עצי היער. רב הפּחד מפני האויב הבלתי־נראה הגרוע מנחש ותנין, שאותם רואים, לפחות, בעין בלתי־מזוּינת ולפעמים אפשר להימלט מפּניהם, שעה שמפּני השדים והרוּחות אין מנוס, כי הם בכל – באוכל, במתים, באויר. אפשר לחפּש גהה וּמזוֹר רק אצל המכשף, השולט בשדים הללוּ ויכול להם. ה“רופאים” הראשונים בהיסטוריה של האנוֹשוּת היוּ המכשפים, אנשי המסתורין – כזה היה איש־הרפוּאה הקדמון. היה צריך להצטיין באיזה דבר מיוּחד כלפּי האחרים – בכוח, בתבוּנה, או להיפך: מכוֹער ביותר, נכה, חוֹלה־נכפה, או מי שהכישוֹ נחש ונשאר בחיים, מי שראוּהוּ בחלום וכד'. לאלה היו תלמידים אשר למדוּ בשקידה ובחריצוּת התנהגוּת על יד מיטת־החולה, מנהגי פּוּלחן, וכל מיני ערמה. היה עליו גם לדעת השפּעת העשׂבים למיניהם. מאליו מוּבן, כי “רופא” כזה לא יכול היה להיות כאחד האדם, אלא שונה מאחרים: בהתנהגוּתוֹ, בלבוּשוֹ, להיות נסתר – מסתורי. כדי להגדיל א ערכוֹ צבע את גוּפוֹ בצבע אדום. (גם בתקוּפות מאוּחרות יותר כשהתרבּוּת כבר התקדמה בהרבה, לבש הרופא מעיל אדום) לפעמים גם היה מוּחזק איש־אלהים, נביא, כוהן וחכם (חַכּים בערבית – רופא).

במרוּצת מאות בשנים עבר מרכז הרפוּאה מארץ לארץ, וכל עם הטבּיע את חותמו על התפּתחוּתה: מצרים, יוון, ספרד בתקוּפה הערבית, אנגליה, איטליה הוֹלנד, אוֹסטריה, צרפת וגרמניה, ארצות־הברית של אמריקה.

מצרים היתה מרכז רפוּאי של התקוּפה העתיקה. ירמיהו הנביא, בעשותו את מצרים ללעג, אומר עליה: “עלי גלעד וקחי צרי בתוּלת בת־מצרים. לשוא הרבית רפוּאות, תעלה אין לך”. (ירמיהו, מ“ו, י”א) כלומר: מצרים זו, המצטיינת ברפוּאה, אין בכוחה לעזור לעצמה.

הוֹמרוּס מדבּר על מצרים כ“ארץ אשר כל איש בה רופא, מאוּמן יותר מכוּלם”.

הרודוט מתאר את מצרים כארץ המוּמחים (ספּציאליסטים): “הרפוּאה מסודרת אצלם על עקרון הספּציאַליזציה. כל רופא מרפּא מחלה מסוּימת ולא עוד. ככה שורצת הארץ מרופאים. אחדים מרפּאים מחלות־עינים, אחדים את הראש, אחרים את השינַיִם, אחרים את המעיים”.

היוונים

הרודוט (מאה ה’–ו' לפני הספירה) מתאונן, שהקהל אינו פּוֹנה לרופאים אלא להדיוטים: “בלי לשאול בעצת הרופאים הם נושאים את החולה אל השוּק ואלה אשר חָלוּ פּעם במחלה דומה, או שראוּ אחרים במצב דומה, מתקרבים לחולה ומייעצים לו עצות שונות בענין מחלתו, הם מספּרים לו באילו אמצעים הם עצמם השתמשוּ ונרפּאוּ. אף אחד אינו עובר על יד החולה בלי לדבר ולשאול מה היא מחלתו”.

היפוקרטס (370־460 לפה"ס) נחשב בצדק כאבי הרפוּאה. תקוּפתו ביוון היתה תקוּפת הפּריחה במקצועות ואמנוּיות אחרים. זו היתה התקופה הקלַסית של היוונים. נזכיר את פינדר, פידיאס, אֶסכילוס, סופוקלס, אבריפידס, ארסיטופנס, סוקרטס, אפלטוֹן, הרודוט, דמוקריטס, אמפידוֹקלס לעומת כל שיטות הדימוֹנים היה איש־אשכולות זה – היפוקרטס – מורה־דרך לכל התקוּפות הבאות; הוּא אשר הורה לדעת, כי לא דימון שוכן בגוּפו של החולה, אשר יש לגרשו בכל מיני אחיזת־עינים, אלא המחלה הוא הופעה מן הטבע וכוחות הגוּף עצמם הם הנלחמים בה. אין לטלטל אל הדימוֹן ולהפחידו בכל מיני אמצעים חריפים, אלא מן הראוּי להשכיב את החולה במיטתו, וסביבו ישׂרוֹר שקט. אין להשתמש בתרוּפות חריפות מדי, לרבות בהקזת דמו, אלא רק במידת־הצורך. במקרה של עצירוּת, צריך להשתמש רק בחוקן ובפתיליות. מתוך אמוּנה בכוחות המעודדים של הטבע, היה נוהג להמתין על יד מיטת החולה ולהתבונן במהלך־המחלה. הוּא גם התנגד לריבּוי התרוּפות והיה מלמד לרפא באמצעים חדשים, כגון: דיאֶטה, אויר צח, שינוּי האַקלים, ריפּוּי פיסיקאלי. “הטבע מרפא. הרופא הוּא רק עוזרו של הטבע” כתב הגאון הרפוּאי הזה – Vis mediatirix naturae (הכוח המרפא של הטבע). הוא למד לדעת את דלקת־הריאוֹת, דלקת קרוּם־הריאה, שחפת ומַלריה לכל צוּרותיה. בספרו על מחלת הנכפה (אֶפילפּסיה) – שהיתה מקוּבלת כמחלה “קדושה” – הוא כותב: “לפי דעתי, אין שוּם מחלה שהיא יותר אלוהית, יותר “קדושה” מאיזו מחלה אחרת; לכל מחלה סיבה טבעית והמחשבה על הקדושה שבמחלה זו באה רק מחמת חוסר־הנסיון של האנשים והאופי המיוּחד של מחלה זו”. באימרה זו גירש היפוקרטס את האלילים מהרפוּאה (אם כי עוד במשך מאות ואלפים שנים לא הספּיק רופא גדול זה לגרש אותם כליל ממחשבותיהם של הדיוטות!)

ואכן, חולל מַהפכה ברפוּאה ועשה אותה למקצוע מדעי, והרים את מדע הרפוּאה לרמתן של הפילוסופיה, הסַפרוּת והאמנוּת בתקוּפתו. הוּא שהיה גם המייסד של המוּסר והאֶתיקה הרפוּאיים. מספרו על “הרופא” הוא כותב: “כבודו של הרופא דורש שייראה בריא וחזק, כי הקהל חושב, שאיש שאינו בריא אין באפשרוּתו להבריא אחרים. (תוֹאֵם את הפיסקא במדרש ויקרא רבה, ה': “עלוּבה מדינתא דאסיה פודגריס ודאקטוטא בחדא עינא”. – (עלובה המדינה שרופאה חולה־רגלים ורופא־עינים שלה בעל עין אחת). הוּא צריך להיות נקי, מלוּבּש יפה וצפּרניו עשוּיות במשחה בעלת ריח נעים. עליו להיות שקט, איש מוּסרי ובעל אורח חיים נוֹרמַלי. – זה יגדיל את שמו הטוב. עליו להיות אציל, רציני, עדין ואדיב לבריות. ביחסי־ציבוּר עליו להיות הגוּן, ביחסים האינטימיים בין הרופא והחולה עליו להיות עצוּר. החולים מוסרים עצמם בידי הרופא ביניהם נשים, עלמות ועליו לשלוט ברוּחו”. בשאלת התשלום הוּא מייעץ לרופא “לא להתחיל בויכוּח על התשלוּם בעד הטיפוּל. נכון יותר לתבוע את המגיע לו מאת החולה אחרי החלמתו, מאשר להוציא כסף בחזקה מחולה הנמצא בפתח המוות”. ועוד הוא אומר: “בשם אלהים, מי יתנהג באכזריוּת ולא יבדוק קודם כל את החולה, כדי לתת הוראות לרפויו ולהבראתו”? “לפעמים אתה צריך להגיש את עזרתך חינם אין כסף”. “ואם יש לך הזדמנוּת לעזור לזר – עזור לו ככל האפשר”. “במקום שיש אהבת האדם, שם אהבת המקצוע”; כמה חולים מַבריאים על אף מצבם הקשה מקורת רוּחם על טוּב־לבו של הרופא".

מפוּרסמת השבוּעה של היפוקרטס – אשר הרופא צריך היה להישבע עם קבלת הדיפּלוֹמה. “בטוֹהר וקדוּשה אעבור את חיי ואעסוק במקצועי”; “בכל בית שאֶכּנס, אֶפעל לטובת החולה ואֶתאַפּק מכל פּעולה מזיקה וּמכל שחיתוּת”.

דברים נכוֹחים אלה מפּי אַב־הרפוּאה, לא כל הרופאים בכל התקוּפות נשמעו להם. במאה ה־18 התנהג הכירוּרג Rush, בניגוּד להשקפותיו היפוקרטס והשתמש בשיטות־ריפּוּי אכזריות – הקזות־דם ומנות גדולות של רעלים, והוּא כותב “אי אפשר לתאר את האסון אשר היפוקרטס גרם על ידי השקפתו. מיליוני אנשים איבדוּ את חייהם במשך דורות וארצות רבות”. בהזדמנוּת זו נזכיר לדראון עולם את השיטות, שבהן השתמשוּ הרופאים הנאצים בזמננוּ אנוּ בקרבנות מחנות הריכוּז…

מהתקוּפה הערבית בפרקים הקודמים כבר הזכרנוּ כמה רופאים בעלי־שם. נשוּב ונזכיר את הרופא ראזי וכן את **סינן אבן־תביט **(Sinan ibn Thabit) שמלבד פּירסוּמו כרופא, היה מתימתיקן, אסטרוֹנוֹם ודיפּלוֹמַט; נתפּרסם על ידי התעניינוּתוֹ בפוֹשעים ואסירים חולים והצטיין באדמיניסטרציה של בתי־חולים (על אבן תביט בתורת בוחן ראשון בהיסטוֹריה, ר' להלן). הרפוּאה הערבית הצטיינה בסידורי בתי־חולים ועוד בשנת 707 לספה“נ הקים הכּליף וַליד (Welid) בי”ח לעיוורים ולחולי־צרעת. כן היוּ קיימים אז בתי־חולים: בבגדד, דמשק, אלכסנדריה, קאהיר, קורדובה, אנטיוֹכיה, ירוּשלים, מכּה, מדינה, מוֹסוּל, המֵר, חַלבּ, אַלג’יר ועוד. מעניינת השיטה שלפיה בחרוּ את המקום המתאים ביותר בשביל בי“ח: ראזי פּיזר נתחי־בשר בחלקים שונים בעיר, והמקום שבו החל רקבון הבשר במאוּחר יותר, נחשב למקום המתאים ביותר להקמת ביה”ח.

וכך נהג ראזי להדריך בבי“ח: סביבו נמצאוּ תלמידיו, לאלה היוּ תלמידים שלהם ולאלה שוּב תלמידים שלהם (בשפה המוֹדרנית אנוּ קוראים להם מנהל־המחלקה, רופאים ראשים, אסיסטנטים, רופאי־בית). כאשר הוּבא חולה למחלקה נבדק תחילה ע”י אחד מרופאי הבית ואלה מסרוּ לאסיסטנטים מה שמצאוּ אצלו. וכאשר לא עלה בידם לקבוע את האבחנה, הוּבא החולה לרופאים הראשיים – עד לראזי עצמו.

הארון אל ראשיד כונן על יד כל מסגד מדרשה ובית־חולים. הוא גם יסד בית־חולים לחולי־רוּח. הרגש ההוּמַני של המושל הזה לא הפריע אותו מלצווֹת על הרופא היהוּדי שמח, להרעיל יריב שלו…

בנימין מטודילה במַסעוֹתיו במאה ה־12, מנה 60 בתי"ח בבגדד הוּא כותב: “כל הציוּד בא מהמחסנים של המלך וכל חולה שדרש עזרה קיבל אותה על חשבון המלך עד שנרפּא”.

נורדין, אחד המושלים הערבים הכי־מכוּבדים, החזיק בית־חולים גדול מצוּיד במיטב הציוּד על חשבונו וכאשר חולה עשיר אמר: “אני עשיר למַדי כדי לשלם”, נענה: “אף משפּחת השולטן סַלַדין מקבלת פּה את הרפואה בלי תשלוּם”.

פּעם עבר פּרסי אחד, עולה רגל למכּה את דמשק, עייף ויגע ורעב מהדרך וראה בביקוּרוֹ בבית החולים את הדיאֵטה של החולים וכן כל הנוחיות. הוּא עשה את עצמו חולה וקיבל בשר עוף, עוּגות ושרבת (מין גלידה מימית) וכל מיני פּירות. אבל אחרי יוֹמַיים הודיע לו הרופא, שאורח אינו יכול להישאר שם למעלה משלושה ימים והנודד המיסכּן צריך היה לעזוב את ביה"ח.

*

במאה ה־12 עברוּ ענפי מדע שונים מערב לאנגליה. היהוּדים מילאוּ כאן תפקיד חשוּב. אברהם אבן עזרא ופטרוס אלפונזי באוּ שניהם מספרד לאנגליה וביקוּרם עורר שם התענינוּת רבה באסטרוֹנוֹמיה וּמַתימטיקה. אבן עזרא כותב על מסע זה: “אני שהיתי שם כזר, כתבתי ספרים וגיליתי את הסודות של המדע”. את פּעליו של הרמב"ם הזכרנוּ בפרקים הקודמים. בהתחלת המאה השלוש־עשרה תוּרגמוּ כמה ספרים של הרמב“ם ללטינית; מאוּחר יותר תירגם בלַזיוס בברצלוֹנה, בשביל האפיפיור קלמנט החמישי, את החיבוּר של הרמב”ם על הרעלים.

בדרך כלל גדול היה תפקידם של הרופאים היהוּדיים כמתרגמים מלשון ללשון וישנה תמוּנה מהמאה השלוש־עשרה המראה תורגמנים יהוּדיים מקבלים מאת מושל מהמזרח ספר רפוּאי בערבית והם מחזירים את הספר בתרגוּמו למלך ממערב.

בתקוּפת הרנסנס חזרוּ וגילוּ את המקורות שנשכחוּ בתקופת ימי־הבינַיִם. אמנם, גילוּי זה בא, בצנורות וגלגוּלים שונים וע"י תרגוּמים מרוּבים משפה לשפה. את אריסטוֹ, למשל, למדוּ מתרגוּם לַטיני שתוּרגם מעברית מפּירוּשים בערבית של תרגוּם עברי מתרגוּם מיוונית.

בשנת 1443 גילה סרצנה¹ את כתבי צלזוס בכנסיה במילנו – (סרצנה זה נהיה אחרי 10 שנים אפיפיור מלוּמד, אשר יסד את הספריה של הותיקן.) באמצעוּת כתב־יד זה קיבלה התקוּפה ההיא תמצית מהתורה של היפוקרטס. כתבי צלזוס היוּ בין הספרים הקלַסיים של הרפוּאה שנדפּסוּ אז, ושוּב התחילוּ להשתמש בטרמינולוגיה של צלזוס. בתקופה זו מרדוּ באבן סינה והשתחררוּ מהשקפוֹת הרופאים הערביים ומשגיאותיהם והשקפותיהם. אף כי עוד במאה החמש־עשרה שלטה באוּניברסיטה הותיקה של טידינגן הרפוּאה הערבית; אך במאה ה־16 החיוּ לאט לאט את הרפוּאה היוונית וחזרוּ לתורת היפוקרטס.

ליאונרדו דה וינצי. ב־1952 מלאו 500 שנה להוּלדתו של ליאונרדו (15 באפּריל 1519־1452). ילד בלתי־ליגלי זה, יפה־תואר, מוּסיקאי, אמן מפוּרסם, מהנדס מוּכשר מאד וּבּיוֹלוֹג מצוּין, מתמטיקאי ופיסיקאי – נחשב גם לאביה של האַנטוֹמיה המוֹדרנית. היה איטר יד ימינו – וכנראה לא ציר אף פעם בידו הימנית – זה נכיר מכמה ציוּרים שלו שהקוים יורדים משמאל לימין תחת אשר מימין לשמאל. הוּא רגיל היה לכתוב “כתב־ראי” (Spiegefschrit). קיימת סברא, שאירעה לו תאוּנה וזה נרמז גם בפסוּק של: “תודה לאל, שניצלתי מידי רוצחים ויצאתי רק בנקע של היד”. ליאונרדו הלך לשוּק וקנה כלוּבים עם צפּרים, שיחרר את הצפּרים ותוך כדי מעופן אל־על למד עקרון כינוּן המטוס… עבודותיו של גאון מגוּון זה על תנועת־המים (הידרויליקה) ועל ביוּב, הם מקוֹריים כמו תצפּיותיו על מקורות המַחצבים.

החיוּך על שפתותי מונה ליזה הנעימה (“גיוקונדה”), “הסעוּדה האחרונה” ותמוּנות אמנוּתיות רבות אחרות מפוּרסמות למדי. 120 הספרים אשר ליאונרדו השאיר מעידים על פּוֹריותוֹ הרבה.

נזכיר רופא יהוּדי של אותה תקוּפה, גם הוּא ממוצא איטלקי אברהם בן דוד משער אריה (“פורטה־ליאוני”) שנולד במאנטובה (1612־1542) הוּא נחשב ע“י בני־דוֹרוֹ כּ”אַבּיר הרופאים". והיה טרוּד הרבה – לפי עדות עצמו – “ברפוּאת אחינוּ היהוּדים והשׂרים בעיר הזאת ואֵלי־הארץ חוצה לה”. גם ניתנה לו הרשוּת מאת האפיפיור גריגוריוס ה־14 לרפּא חולים נוצרים. הוא חיבר כמה ספרים ברפוּאה: “עצות לרופאים”, “מהתרוּפות הנבחרות”, התעניין באבנים טובות וסגוּלותיהן הרפוּאיות וּמלָחים שונים, לימד את הכנת מלחי זהב וכסף ושימוּשם ברפוּאה. אף עסק בענינים² מדיניים וצבאיים; הסביר את יסודות הטקטיקה הצבאית, עיקריי הנשק החם והכנת אבק שריפה.

*

בתחילת המאה השמונה־עשרה דרך בשמי הוֹלנד כוכב רפוּאי – הרמן ברהבה (ֹHerman Boerhave) (1738־1668), שעדיין תמך יתדותיו על היפוקרטס ונקרא “היפוקרטס ההולנדי”; חיבר כמה ספרים ובסוף שנותיו היה הרופא המפוּרסם בכל העולם בתקוּפה ההיא וע“י כך היתה האוּניברסיטה של לידן (Leyden) המנהיגה בעולם הרפוּאה. נולד לכהן דתי, התחיל בלימוּד התיאוֹלוֹגיה, כמנהג אבותיו. והנה קרה אינצידנט מעניין אשר הינחה אותו ללימוּדים חילוֹניים. פּעם השתתף בשיוּט בסירה יחד עם סטוּדנטים בני כוהנים אחרים והנה שמע שיחה ביניהם על יהוּדי הולנדי אחר – שפּינוֹזה – אשר בני דתו החרימוּ אותו בגלל אפיקורסוּת ואשר מת בצעירותו ונקבר כמו כלב. וכאשר אחד הסטוּדנטים הפליג בקללות ונזיפות, שאל אותו ברהבה: “האם קראת פּעם את שפינוֹזה?”… בגלל הגנתו על האפיקורס הגדול שפּינוֹזה נמצא ברהבה מצד הכנסיה בלתי מתאים למקצוע התיאוֹלוֹגיה ועבר לרפוּאה. ע”י אֶפיזוֹדה זו זכתה האנוֹשוּת באחד הרופאים הכי־מפוּרסמים והעיר לידן ומדינת הוֹלנד – להיות זמן מה בין הראשונות במדעי הרפוּאי.

ברהבה היה בר־אוּריין וכלל לא חד־צדדי. היה בקיא בספרות הקלסית, ידע לשונות אוֹריינטליוֹת ואירוֹפּיוֹת, היה בקיא במוּסיקה, שירה, פילוסופיה היסטוֹריה, בּוֹטניקה, בכימיה יצר את התיאוֹריה של קירבה (משיכת אלמנטים שונים זה לזה). הוּא שהפיץ את מדידת החום ברפוּאה; בעל אופי טהור ותמים ואישיוּת גדולה בעל לב טוב ונחוֹן בהגיוֹן רב. ספריו היוּ הכי־ פּוֹפּוּלריים בקרב הרופאים במה ה־18. מבין תלמידיו נזכיר את וַן סויטן (Van Swieten) אשר נקרא מהוֹלנד לוינה; למלכה מריה טרזיה לא היוּ ילדים והיתה סכּנה גדולה שכסא השלטון האוסטרי יישאר בלי יורש־עצר. וַן סויטן קרא הצידה את המלך ונתן לו עצות בחיי־מין ומריה טרזיה הרתה וילדה 16 פּעם – וכך הציל את מלכוּת ההבּסבּוּרגים. (אוּלי ע"י עצה זו זכה ון סויטן שרחוב בוינה נקרא על שמו…).

נציין, שתלמיד אחר של בּרהבה עוד הגן על האמוּנה במכשפות ונסים. תלמיד אחר שלו – הלר – נולד בברן שבשוייץ³ והיה ילד־פלא: בן 4 קרא את התנ"ך; כתב סטירה בלטינית עוד טרם מלאו לו עשר שנים; חיבּר ראשי פרקים על דקדוּק השׂפה הכשדית, הכין מלון יווני ועברי.

פעם חשב פּרופיסור קושויץ, מפוּרסם באנטומיה, שהוּא גילה בלוּטת רוק חדשה, בא הלר הצעיר והראה לו שבלוּטה זו – היא וריד. הוּא כתב נוֹבלוֹת וּפוֹאֶמוֹת ויחד עם זה היה פיסיוֹלוֹג גדול. ביחוּד בפיסיוֹלוֹגיה של השריר והעצב. שוּב הוכחה אחת מני רבות, עד כמה הרופאים בכל התקוּפות לא היו חד־צדדיים אלא היוּ בקיאים בכמה מקצועות.

כדי להכיר היטב במבט חודר את מצב הרפוּאה בארצות שונות במאה ה־18 נביא ציטטה ממחבּר אחד, שנוּן־לשון, המתאר את המצב, כמובא להלן:

"הצרפתים מקיזים דם, עושים חקנים, נותנים רפואות משלשלות ועוצרות.

האנגלים נותנים כל מיני מלחים, עשבים ומינרלים, ואם אתה קורא דברי מחבר אחד, אתה יודע כבר את כל השאר.

הוינאים מתפארים באמצעים החדישים שלהם אשר הבנים האחרים של אסקולפ אינם יכולים לאשר את תועלתם.

הגרמנים טוחנים וטוחנים, מנסים את זה ואת זה ובריפוי הם מתנהגים כמו בשטחים אחרים – הם מחקים אחרים ומעריצים את הזרים (הערה: בתקופה ההיא חיקו הגרמנים בכל את הצרפתים והשפה הצרפתית היתה השלטת בחברה הגבוהה בגרמניה), אוספים ועושים תרכובת מכל מה שנעשה בכל העולם.

אמנם ישנם רופאים טובים בצרפת וגם באנגליה ישנם קליניקאים מוכשרים, אם כי לא רבים. חבל שהרופאים הצעירים, ואלה שיש להם פחות מכולם נסיון עצמי ברפואה, כותבים כל כך הרבה ואילו רופאים בעלי נסיון מעדיפים לצבוֹר את השילינגים ואת הדוקטים מאשר לכתוב ספרים. רוב ספרי הלימוד כתובים ע“י רופאים ופרופיסורים אשר רק לעתים רחוקות ראו איזה חולה”.

נזכיר כאן עוד כמה רופאים מהתקוּפה ההיא (המאות ה־18 וה־19).

פריסניץ (1851־1799) החלוּץ בשדה ההידרוֹתרפּיה (ריפּוי במַים) – ענף ריפּוּי אשר התפּתח בצעדי־ענק במאה ה־19.

פריסניץ לא היה רופא אלא איכּר משלזיה. פּעם נקע את פּרק־ידו וריפּא את עצמו במים קרים ותחבושות רטוּבות. מאוּחר יותר עברה עליו עגלה ונשברוּ כמה מצלעותיו. הוּא קרע מעליו את התחבושות אשר הרופאים חבשוּ אותו ושם תחבושות רטוּבות. הוּא לא ידע דבר ברפוּאה ובכל זאת הצליח להקים מוסד להידרוֹתרפּיה שנתפּרסם תוך זמן קצר ומכל הארצות באוּ אליו להתרפּא במים. כאשר הספּיק כבר לצבּוֹר את המיליון הראשון, כעסוּ עליו הרופאים והתחילוּ להילחם ב“רופא הבלתי ליגלי”, אבל הממשלה האוסטרית הגנה עליו ולא עבר זמן רב עד שרופאים רבים באוּ ללמוד אצלו את הטיפּוּּל הרפוּאי במים; מקלחת חמה וקרה, טבילה במים, הסדין הרטוב, אמבטית הרגלים, אמבטיות ישיבה, אמבטיה חמה ועוד.

יעקב הֶנְלֶה, האַנַטוֹם הגדול ביותר במאה ה־19 (1855־1809) היה נכדו של רב שהמיר את דתוֹ. בקשתו להתקבל כמורה בפקוּלטה הרפואית נדחתה על־ידי הממשל הפּרוּסית. הוּא נכלא גם זמן־מה בבית־הסוהר בגלל “פּשעים” שונים מתקופות היותו סטוּדנט – ובדיוּק בשעה שקיבל הזמנה מצד האוּניברסיטה של דורפאט נלקח למאסר, מקום שם שהה כמה שבוּעות, עד שבעזרתו של הומבולד שוּחרר ממאסרו. וגם יותר מאוּחר כאשר שוב נענש בשש שנים מאסר במבצר, היה שוב הומבולד אשר עזר לשחרוּרו. חייו של הנלה היו מלאים דרמטיוּת: הריב שלו עם ה־“Burshenschaft – אגוּדת הסטוּדנטים” – הוּא אשר גרם למאסרו, הדוּ־קרבות שלוֹ, בקיאוּתוֹ במוסיקה, התפרסמו כאנטוֹם הראשון, סירוּבו לקבל הצעה לשמש פרוֹפיסוֹר של אנטוֹמיה בברלין, התנגדוּתוֹ לביסמַרק ועוד – באלה ניכר נכדוֹ של הרב. דארוין הילל מאד את ציוּריו באנטוֹמיה. ידוּעות בעולם הרפואה מחקריו החשוּבים על האֶפיטל – שכבת התאים העליונה של העוֹר וקרוּמי הריר, על אַנטוֹמיית הכּלָיוֹת (ה“לוּלאָה של הנלה” בּכּליה). גם פעל רבות בשטח האֶפידמיולוגי.

מארצות־הברית נזכיר מתקופה זו את בנימין פרנקלין. הוא נולד בבוֹסטוֹן בתחילת המאה השמונה־עשרה, הוּצא מבית־הספר בגיל 10, כדי לעזור לאביו בתור מבשל־סבון ונרות־חלב אבל תוך זמן קצר גדל מהרי כפילוסוף והיה בין הראשונים לייסוד אגוּדת הפילוסופים, אגוּדת הרופאים, ספריה נוֹדדת ובית־חולים. הוּא המציא את המשקפיים הביפוקליים ואת הקטטר. הוּא היה חסיד גדול של אויר צח. ג’ון אַדמס כותב באבטוֹבּיוֹגרפיה שלוֹ, שפעם לָן במלוֹן בחדר אחד ובמיטה אחת עם פרנקלין בלי תנוּר. החלון היה פּתוּח “ובהרגישי את עצמי לא בטוב ותוך פּחד מפּני אויר הלילה הצוֹנן סגרתי את החלון, אבל פרנקלין לא נתן לי לסגרו באמרו שתוך זמן קצר האויר בחדר יהיה יותר גרוּע מבחוּץ. בוא ונפתח את החלון ונשכב במיטה ואסביר לך את התיאוֹריה שלי על “הצטננוּת”. אמרתי שאני יודע את מכתביו לקוּפר (Cooper). בהם הוּא מַסבּיר, שאין אדם עשוּי להיפּגע בנזלת בכניסתו לכנסיה קרה או מקום קר אחר. רצתי למיטה ושמעתי את הסברותיו אבל תוך זמן קצר נרדמתי, אני רק זוכר שהוּא סיפּר, כי האיש מפסיד ע”י נשימה והזעה גָלוֹן אויר בדקה וכי שני אנשים בחדר קטן זה ינצלוּ את כל האויר תוך שעה־שעתיים ואח"כ נשאוף לתוכנוּ את הסיבה העיקרית של הצטננוּת לא מהחוּץ כי אם מבפנים.

פרנקלין נתפּרסם – מלבד הקריירה הפּוליטית המעניינת שלו – בתורת מַמציא הכּליא־בּרק. הוּא גם הניח את היסוד לריפּוּי בחשמל.

לפני מאה שנים למדוּ אלפי סטוּדנטים מתוך עבודה מעשית בתורת עוזרים לרופאים בעלי־שם בלי להזדקק לבי"ס לרפוּאה. תוך כדי מילוּי שליחוּיות שונות, ניקוּי החדר והמכשירים וטיפּוּל בסוּסים, למדוּ את הרפוּאה מתוך המעשה בלי להזדקק לתיאוֹריה וללימוּדים עיוּניים. בשיטה זו החריפוּ את חוש ההסתכּלוּת והתפּתחוּ על אף הכל, לרופאים מוּכשרים. אחד מאלה היה Wiliam Beanmont, אשר לא רק הצליח ברפוּאה ובכירוּרגיה אלא גם חיבר מוֹנוֹגרפיה שלמה על נסיונות והסתכלוּיות על מיץ הקיבה והפיסיוֹלוֹגיה של העיכּוּל (1833). בהסתכלוּיות אלה קדם לפבלוב ותלמידיו, אשר פּירסמוּ בשנת 1897 את מחקרם על “בלוּטוֹת העיכּוּל.” גם בומונט ניצל את ההזדמנוּת להסתכל מקרוב במהלך העיכוּל אצל חולה עם פיסטולה (נצור) בקיבה.

אוֹפיינית למצב העניינים בארה"ב במאה הקודמת היא המודעה דלקמן של בומונט "Beanmont ושוּתפו קיבלוּ זה עתה עכשיו ומציעים למכירה במחירים הכי נמוכים מבחר גדול של דברי מכולת, יין פּוֹרט, מדירה, ייני שרי, קוגנקע, ברנדי צרפתי, רום, תה, סוּכּר, אורז, קפה, מלח, פּלפּל, טבּק… שוקולד…, שמשות לחלונות, עמילן… ועוד. נוסף לכל אלה מבחר גדול של תרוּפות וכו' "…

מי שמכיר יותר את ה־Drügstores באמריקה של עכשיו, ימצא ענין במודעה הנ"ל. ואמנם גם בארצות אחרות היתה הרוֹקחוּת קשוּרה עם חנוּיות המכּוֹלת ורק במאה ה־17 נוסדה באנגליה אגוּדת רוקחים; חלה הפרדה בין הרוֹקחוּת להמכוֹלת.

במאה ה־19 – ואף בתחילת המאה העשרים באוּ רופאים אמריקנים בהמוניהם לאוּניברסיטאות בצרפת, אנגליה, גרמניה, וינה כדי ללמוד את שיטת העבודה בהן. עד־מהרה רכשוּ להם ידיעות מעשיות. נחוֹנים בחוּש־מציאוּת ובאמצעים הרבים שעמדוּ לרשוּתם, פתחוּ בתי חולים, מכוֹני־מחקר וציידוּ מַעבּדוֹת. בזמן קצר הגיעוּ לרמה גבוהה. עם ירידת הרמה המדעית של הרפוּאה הגרמנית והוינאית אחרי מלחמת־העולם הראשונה, וביחוּד עם משטר היטלר וגירוּש הרופאים היהוּדים, עברה נקוּדת הכובד של המדע הרפוּאי אל האנגלים והאמריקנים, פּרט לשבדיה ושוייץ, שנשארוּ עומדים ברמתם הגבוהה.

רשיונות לרופאים; יחסים בין הרופא והחולה

ההסדר שרופא נזקק לבחינה ורשיון, הוּנהג לראשונה בתולדות הרפוּאה בבגדד בשנת 931, בעקבות טעוּת גסה של רופאים שהגיעה לאזני השלטונות. הכליף ציווה, שמלבד הרופאים הראשיים שבעיר, צריכים כל הרופאים לעמוד לבחינה. 860 רופאים היוּ צריכים להופיע לפני סינן אבן־תביט – הבוחן הראשון בהיסטוריה. בין הנבחנים מצא תביט אחד עם הבעת פנים כזאת, שתביט חשב שעליו להתייעץ אתו וללמוד ממנוּ, תחת אשר לבחון אותו. להפתעתו שמע מפּיו שאינו יודע קרוא וכתוב וביקש ממנו שישאיר לו את הרשוּת להמשיך בפרקטיקה שלו. תביט ענה: אני מוּכן לכך בתנאי שלא תעסוק בהקזת דם ואל תתן משלשלים חריפים. ענה לו: אני באמת נוהג ככה, למחרת הופיע צעיר לבחינה וכאשר תביט שאלוֹ, אצל מי למד, ענה: אצל אבי – זה האיש אשר עשה ביום לפני־כן רושם כה עז על תביט. אמר לו: אתן לך את הרשיון בתנאי שתשתמש רק באותם האמצעים אשר אביך משתמש בהם.

Roger II. סבוֹ של פרידריך השני, הוציא בשנת 1140 את החוק הראשון על רשיונות לרופאים, האומר: “מי שירצה לעסוק ברפוּאה חייב להתייצב לפני השלטונות ולעמוד בבחינה, ואם הוּא עוסק ברפוּאה על דעת עצמו יוּשׂם במאסר וכל רכוּשו יימכר פּוּמבית. המטרה היא למנוע מאנשים שבממלכתנוּ להביא סכּנה לחוֹלים בגלל הבּוּרוּת של הרופאים”. –

הגדיל לעשות נכדו – פרידריך השני – אשר הרחיב את החוק הזה בשנת 1240 ודרש שהרופא מוּכרח להיות מחוּנך וכי עליו לעבור קוּרס לימוּדים של שלוש שנים לפני שיתחיל את חוק־לימוּדיו ברפוּאה גוּפה, שנמשכוּ 5 שנים. אחרי זה הוּא חייב לעמוד בבחינה כדי להשיג רשיון מאת השלטונות. אבל הרשוּת להתחיל בפרקטיקה רפוּאית מעשית ניתנת לו, רק לאחר ששימש כאַסיסטנט אצל רופא במשך שנה שלמה. הוּא חייב לבקר את חוֹלָיו פּעמַיים ביום וּפעם אחת בלילה, בזמן הצורך. התשלוּם ביום יסודר בהתאם למרחקים. את העניים עליו לרפא חינם. אסוּר לרופא בעל רשיון לעשות עסקים עם בעלי בתי־מרקחת, ואסוּר לו להחזיק בעצמו בית־מרקחת. מפקחים יפקחו שהתרוּפות יוּכנוּ מתוך אחריוּת־המַצפּוּן ועד כמה שאפשר – בנוכחוּתם. אם המפקחים ימעלוּ בתפקידם יוּענשוּ בעונש מוות. אם הרופא רוצה לעסוק בכירוּרגיה עליו להביא תעוּדה שהוּא בקיא באנטוֹמיה."

הרופא והחולה

בעיית היחסים בין הרופא והחולה העסיקה את הרופאים ואת הקהל עוד בימי קדם. Arctacus, שחי במאה השניה, כתב: "אם אַתה נותן תרוּפה לחולה כשנשמתו קצרה מאד או בהתקרב אליו המוות, יאשימוּ

אותך במוֹתוֹ".

ראזי (המאה התשיעית לספירה) היה האישיוּת החשוּבה ביותר ברפואה הערבית. הוּא נולד בטהרן והתחיל ללמוד רפואה כאשר היה כבר באמצע שנותיו – בן למעלה מארבעים שנה, ידע לנגן בנבל והיה גם מזמר, סייר בארצות שונות – ירוּשלים, אפריקה וספרד – ושימש מנהל רפוּאי של ביה"ח בבגדד, משׂרה אשר רבים היוּ הקופצים עליה: היתה לו פּרקטיקה עשירה ונהרוּ אליו רופאים מכל הארצות.

איש־מעשה זה כתב על היחסים בין הרופא לבין החולה:

“אחת הסיבות, אשר בגללן עוזבים החולים את הרופאים, היא האילוּסיה, שהרופא חייב לדעת הכל ואסוּר לו לשאול שאלות. אם הוּא מסתכל בשתן או ממַשש את הדופק, מניחים שהוּא יודע מה שהחולה אָכל ומה עשה. כשלעצמי, עוד בהיותי צעיר החלטתי בנפשי לא לשאול שאלות כאשר הגישוּ לי את השתן לבדיקה ורכשתי לי רוב כבוד. מאוּחר יותר, כאשר התחלתי לשאול כמה שאלות ירד כבודי בעיני הבריות. סיבה אחרת הגורמת לבזיון הרופא היא זו, שהרבה מחלות אינן רחוקות מגבול הנורמַלי וקשה להבחין ולרפא אותן; ואילוּ אחרות, גם אם הן קשות, נראות קלות־ערך במבט ראשון כאשר החולה רואה שהרופא נמצא בספק בנוגע לשיטת הריפּוי שלו הוּא מסיק מסקנה, שהרופא בודאי יבין עוד פּחות במחלות רציניות יותר. דבר זה אינו נכון. הסימפּטומים של מחלות אלוּ הם פּחות ברוּרים, מכיון שהם מהווים רק סטיות קלות מהנורמה, וריפּויין קשה יותר, כי בלתי־אפשרי להשתמש באמצעים נמרצים יותר. פּקיד גבוה של בית־החולים התאונן פּעם, שאין ביכולתו להניע את אצבעו בגלל פּצע קל, סרבן להתרפּא. הוּא אמר לרופאים: אם אין בידכם לרפא פצע קטן באצבע איך תוּכלוּ לרפּא שברי צלעות וזרועות? והיה שוחר ריפּוּי אצל נשים והדיוטות. אם טוענים, שאין להאמין למי ששגה פּעם שגיאה, יש לענות על כך, כי צריך להאמין לזה שהוּא הכי־רחוק משגיאה והטועה לעתים רחוקות. אחרת דומה הדבר לאיש המסרב לרכב על סוּס או לישון על ספּה, כי סוּס עלוּל למעוד וספּה עלולה ליפול – תופעות שהן נדירות. לפעמים מעריכים את הרופא פּחות מדי, אם יש לו קשיים בטיפּוּל במחלה שאינה ניתנת לריפּוּי, אבל יש להביא במנין, שהרפוּאה טרם הגיעָה לשלימוּת… החסרון הוּא במקצוע עצמו ולא ברופא. – הקהל דורש, שהרופא ירפא מיד כמכשף או ישתמש, לפחות, בשיטות נעימות, מה שבלתי אפשרי תמיד ובכל מקרה. הרי זה אי־צדק משווע – לנזוף ברופא על חשבון הטבע. זו היא הסיבה מדוּע הקוסמים מצליחים כל כך, שעה שרופאים חיים בעניוּת. לפעמים פּונה הקהל עורף לרופא המוּכשר והולך אל הטפשים, מכיון שההדיוטות הללו מצליחים לפעמים להסיר תלוּנות אשר גם הרופא המפורסם לא היה בכוחו לעשות זאת. הסיבות הן שונות: מזל, מקריוּת וכו'. לפעמים מביא הרופא המוּסמך את המחלה לידי הטבה מסוּיימת בלי שתהיה כבר ניכרת הטבה זו, ואם בזמן זה מחפש החולה ריפּוּי אצל רופא אחר, הוא רואה הטבה אחרי זמן קצר והכל נזקף לזכוּתו של השני. לפעמים מתמסר רופא־אליל ללמוד שיטת־ריפּוּי במחלה אחת או שתים ורוכש לו נסיון, מעצמו או ממַה שראה אצל רופא, והקהל נתעה לחשוב שהוּא יודע כבר לרפא את כל המחלות. אני עצמי למדתי אמצעי טיפּוּל מנשים ואוספי־עשׂבים, אשר לא היה להם מוּשׂג מרפוּאה. זכור, אף רופא בעל־נסיון רב שרוּי לעתים קרובות בספק ודרוּש הרבה זמן עד שימצא את האמצעי הנכון. זה קרה גם את גלן”.

כדאי להביא עוד כמה ציטטות מדברי החבכם הזה בעל הנסיון הרב:

“אל תרפא את המחלה בהתחלתה באמצעים העלוּלים להחליש את כוחו של החולה”.

“כאשר הרופא הוּא מלוּמד והחולה בעל־משמעת – תיעלם המחלה מהר”.

“אם הנך יכול לרפא ע”י משטר מסוּים הווה מונע עצמך מהשתמש בתרופות, ואם אַתה יכול להשיג ריפּוּי בעזרת תרוּפה פּשוּטה, הימנע מהשימוּש בתרוֹפה מוּרכבת".

דברים אלה כוחם יפה גם בימינוּ אלה…

רפואה פּנימית וכירוּרגיה

עוד במאה ה־17 טרם נמתח הגשר בין הרפוּאה הפּנימית והכירוּרגיה. הרופא הפּנימי בז וליגלג לכירוּרג, ואילו זה האחרון פּחד להיכנס לתוך תחוּמי הרפוּאה הפּנימית. דיקן אחד בפקוּלטה הפּריסאית הכריז על הכירוּרגים כעל “גזע בעל רוע לב ורשעוּת, טרזנים מפריזים על המידה המגדלים שפם ומתקשטים בתער”. בסוף המאה ה־17 קרה דבר, אשר העלה את כבוד הכירוּרגיה בעיני הקהל. המלך לוּאי ה־14 נתקף פּתאום במחלה עדינה במקצת – נצוּר (פיסטוּלה) ע“י פּי הטבּעת. היה הכרח בניתוּח – אבל איך יכול אדם פּשוּט עלי אדמות להעז אפילוּ לנגוע במלך־אליל זה? היה הכרח להעלות את הכירורג של המלך – פליכּס היה שמו – למדרגת אצילוּת. ובזה הורמה קרנו של מקצוע הכירוּרגיה. אז קמה אָפנה חדשה: כל אנשי חצר המלך גילוּ שיש להם נצוּר ע”י פּי הטבּעת ורבים נזקקוּ לכירוּרגים וע"י כך עלוּ הללוּ בדרגה החברתית.

בכל זאת היתה הכירוּרגיה עוד במשך המאה ה־18 במצב ירוּד מאד ובגרמניה נחשבה כמעט כפשע. בצבא היה נאלץ הכירוּרג לגלח את הקצינים. הרופאים הנודדים – רופאי העינים, “מיישר העצמות”, חותך האבנים (בשלפּוּחית השתן) המוּמחים לשברים – כל אלה שוטטוּ ממקום למקום והיו לעתים קרובות טרף לאכזריוּתוֹ של ההמון; שלא לדבר על השוּליא של הסנור – זו הדרגה הראשונה בקריירה של הכירוּרגים – אשר נרדף כחַיה במקרה של אי־הצלחה. כירוּרג אשר פּתח תחבושת מעל פּצע ולא צירף לפעוּלה זו איזו נוסחת־קסמים, נעזב על ידי החולה שלו אשר פּנה לשרלטן. התליין הפּרוּסי, אשר בודאי היתה לו בקיאוּת רבה בשבירת עצמות ונקיעת פרקים, הוּרשה לרפּא פּצעים ולתקן שברי־עצם. וכאשר הכירוּרגים פּנוּ בתלוּנה על כך אל פרידריך הגדול קיבלוּ תשוּבה “אם אַתם יודעים את מקצועכם, כפי שהנכם טוענים, הכל יאמינוּ לכם ולא יפנוּ לתליין; אבל אם הנכם בּוּרים גמוּרים, הקהל אינו חייב לסבול מזה ובמקום להישאר נכים יפנוּ לתליין”.

גם היום ניכרים עוד בארצות אחדות ההבדלים ויחסים מסוּיימים בין הרופא הפּנימי לבין הכירוּרג. הרופא הפּנימי רואה את עצמו עליון ביחוּד באותן הארצות אשר הכירוּרגיה טרם הגיעה לשלבה הגבוה ואילוּ הקהל מַעריך יתר על המידה את הכירוּרג בין לטובה – אם הוּא מַצליח – ובין לרעה במקרה של אי הצלחה – כי בכירוּרגיה רואה החולה את התוצאה של הטפּוּל סמוּך לעשייתוֹ.

גם במקצועות־רפוּאה אחרים עברוּ על אנשים המדע סבל ועינוּיים נפשיים רבים עד שגילוּייהם כבשוּ את מקומם. לאט לאט רכשוּ להם המקצועות השונים ברפוּאה את העמדה הראוּיה להם.

[בפרק זה מסתיים העזבון שנמצא בין המאמרים שלא ראוּ אור. היתה זו, כנראה, התחלה לשורת מאמרים בשם “המקצועות השונים ברפוּאה”, שמהם נכתב רק המאמר הנ“ל על ה”רפוּאה פּנימית וכירוּרגיה".]

שער רביעי: וחי בהם

מאת

יוסף מאיר

---

לדרכי הסברת ההיגיינה

מאת

יוסף מאיר

יש אוהדים וּמתנגדים להסברה שיטתית של הלכות־היגיינה בצוּרה של הרצאות, תערוּכות, מאמרים ומדורים קבוּעים בעתון.

מאַיִן נובעים חילוקי הדעות?

הציבור הרחב ברובו הגדול לא רק שהוא אוהד את ההסברה, אלא גם שואף לה, דורש אותה, מכיון שאינו רוצה להישאר בבערוּתו. חוּש בקרתוֹ דורש הבחנה בין טוב לרע. מזה נובעת הדרישה מהרופאים להרבות הסברה בכל סעיפי ההיגיינה הציבוּרית והפּרטית וּבאמצעי הפּרוֹפילקטיקה, הדרוּשים לקידום פני המחלה. הסברה זו אינה יכולה להינתן בצורה לקונית של “עשה” ו“אַל תעשה”. הרשות לקהל לדרוש ידיעה בטיב המחלה, כגון: מהו הטיפוס, מה סכנותיו, מהלך המחלה הזאת והפרוגנוזה שלה. אבל הקהל אינו מסתפק בזה, הוא תּאֵב לדעת את אפני הריפוי לכל פרטיו, את השיטות השונות ברפואה. אולם הרפואה אינה ניתנת ללימוד ממאמר פופולרי בעתון, אלא דרושה לה הכנה יסודית במשך שנים והמשך בהשתלמות בלתי־פּוֹסקת וכל הקונה לו ידיעה בשעה אחת, סכּנה גדולה כרוּכה בדבר, באשר הוּא “אינו יודע, שאינו יודע”.

על כן נלחמים הרופאים בתוקף, ובצדק גמוּר, נגד “הפלדשריזם”, נ.א. השאיפה של אנשים שונים, חסרי השכלה רפואית מספיקה, לקבל על עצמם ריפּוּי מחלות על סמך נסיון של מקרים אחדים שראוּ בחיים ואין להם כל אפשרוּת של הבחנה אינדיבידוּאַלית. כי לא כל רצפּט או טיפּוּל מַתאים לכל החולים, גם אם מחלתם נקראת באותו שם. העתונים, אשר מתוך שאיפה לסנסציה מביאים מדי שבוּע חדשות מפוצצות בשדה הרפוּאה, כאילוּ גילוּ כבר את סיבת הסרטן או את אפשרוּת ריפּוּיו או שמצאוּ אמצעי מצוּין כנגד השחפת וכו'. מאמרים בסוּג זה מביאים לירידת קרנה של ההסברה ההיגיינית.

יש תמימים הדורשים עצה רפואית אינדיבידואלית מפי העתון או רוצים להשתמש בו כדי לבקר את פעוּלת הרופא שלהם. עצות כאלה אינן יכולות להינתן. לא תיתכן כלל מיכניזציה של הרפוּאה, כאילוּ היוּ זורקים מטבע לתוך אבטומאט ולוחצים על כפתור, אשר עליו כתוּב שם המחלה – הרפוּאה יוצאת מאליה. מתן עצות בעתון דוֹמה לריפּוּי ממרחק. ישנם “רופאים” החושבים לאפשרי לקבל במכתב את תלונות החולה ועל סמך זה לשפּוט על טיב המַחלה ולשלוח שוב ע“י מכתב את הרצפּטים, המתקבלים ע”י החולים באמוּנה תמימה עד שהם מעדיפים אותם על הרפוּאות שנותנים להם הרופא הבודק אישית; זו רעה חולה. אין לשפּוט את המחלה אלא אם כן ראו תחילה את החולה, ואין לקבוע את טיבה של מחלת קיבה לפני שמתבוננים אל צורת הגוּלגוֹלת, צבע השערות והעינים, מבנה הגוּף וגבהו, הליכותיו ומנהגיו של החולה ועוד ועוד. כל הסימנים החיצוניים הללוּ כשהם מאוּחדים, משאירים רושם כללי, המשפּיע לא מעט על האינטוּאיציה של הרופא בקביעת האבחנה ודרכי הריפּוי. מי שמוותר על הרושם הכללי הזה, יספיק לפעמים לרפא סימפטום זה או אחר, אבל לעולם לא ירפא את המחלה ועאכו"כ – את החולה.

יש רבים, בתוכם לא מעט רופאים, המתנגדים לחלוּטין לכל הסברה פּופּוּלרית ברפואה. נימוּקים אחדים ליחס שלילי זה נזכרו כבר לעיל. גם העוּבדה, שפּירסוּם מאמרים ברפוּאה או הרצאות בפוּמבי מַקנים שם לרופא המרצה, ומשמש ריקלמה בלתי הוגנת, הוא נימוק רציני נגד הסברה פּופּוּלרית. הקהל אינו יודע להבחין היטב בין רופא העובד ברצינוּת בחדר־עבודתו לבין הרופא המופיע לפני הציבוּר הרחב במאמר ובהרצאה. יש סבוּרים, שאם רופא יודע לכתוב על מחלה ולהרצות עליה ודאי שהוא “רופא טוב”. ואמנם נחוּץ להסביר לקהל, שאלה הם שני דברים שאין שייכוּת ביניהם. רופאים־היגייניקים מטפלים כל חייהם בשאלות הסברה ואינם עוסקים כלל ברפוּאה מעשית. שני הנימוּקים האחרונים הם רציניים למדי, אבל הם נתוּנים לתיקוּן ואין, לכן, לפסול כל הסברה באיזו צוּרה שהיא.

חלק מהרופאים מביאים עוד נימוּק פּסיכולוגי אשר לא כוּלם מודים בו. הרופאים מהאַסכּוֹלה הישנה רואים בהסברה רפוּאית פּוֹפּוּלרית ווּלגריזאציה של הרפוּאה ואינם יכולים להתרגל לרעיון שיבואוּ הדיוטות וידברוּ על עניני־רפוּאה. דבר זה הוּא כעין חילוּל הקודש בעיניהם, מצד שני דוקא רופאים אלה הם הכועסים על החולים, שבאים אליהם בשאלות “טפּשיוֹת”. מנַיִן לו לחולה להבדיל בין שאלה טפּשית לבין שאלה במקומה, אם כל הסברה ברפואה מוקצה היא לו? רופאים אלה, יודעים היטב לטפל בפרט, ואילו הכלל זר להם; הם רופאים טובים אבל אין להם מושג מהיגיינה. וגם זה מנהג רע, שבאוניברסיטאות אין מחנכים את הסטודנטים למדע ההיגיינה. והאוניברסיטה שלנו תיטיב לעשות, אם תתחיל בהפצת המדע הזה בין הרופאים עצמם ובין המתעתדים להיות רופאים.

1932

---

שיטת־סירוגין בתזונה

מאת

יוסף מאיר

כל מזון משייר, עם עיכוּלו הפנימי, פסולת בגוּף. עם כניסת המזון לתוך המעיים הוא מתפרק בפעוּלת המיצים השונים של הקיבה, הכבד, אצבע־הכבד והמעיים עד שהוא נוח להיספג, דרך דפני־המעיים, לתוך הלשד וצינורות־הדם. הצורה הגסה של העיכוּל, או העיכוּל החיצוני, דומה להחלפת הגַזים בריאה ע“י הנשימה, שהיא חיצונית; אך בדומה לנשימה פנימית – שהיא החלפת הגַזים בין כלי־הדם והרקמות – כן נעשה גם בדם וברקמות עיכוּל עדין, שהוא מסובך יותר – העיכוּל הפנימי. ע”י תבלינים שונים מתפרקים המוליקוּלות והאטומים שברוב חמרי־המזון, ביחוּד בחלבון ובשומן, עד שהם חוזרים להיות חומצות־פחם ומים. בתחנות־הביניים שבין התהליכים השונים הללוּ מתהווים גם חמרים ארסיים, המצטברים והולכים בכמוּת ידוּעה בגוּף (חומצת השתן, חומר השתן וכו').

יש מזונות, שהתפרקות המוליקוּלות שבהם אינה מגיעה עד כדי החמרים הסופיים, אלא כדי חמרי־ביניים בלבד, שעל־פי־הרוב הם ארס לגוף. כך נמצאים בגוּף אברים, כגון: הכבד, שתפקידו לצבור לתוכו את כל החמרים והסיגים ולעבּדם לשם התפקידים האחרים; המרה, המספּקת מיץ חשוּב לעיכּוּל הכּליוֹת – ובמידת־מה גם בלוּטות־הזיעה – שכוחן יפה להפריש מתוך הדם את חמרי הארס וחסרי־התוֹעלת. גם התעשיה בימינוּ משתמשת בשיטות־עבודה כאלו – הוצאת הפרודוּקטים המיוּתרים ועיבודם למילוּי תפקיד חשוב אחר, בהבדל זה שהתעשיה לא הגיעה, ואין לקוות שתגיע אי־פעם לידי אמנות־היצירה של הגוּף החי. כל אותם התהליכים נקראים חילופי החמרים. החמרים מתחלפים, המוליקוּלות מתפרקות וחוזרות ומתאחדות. נוצרים סיגים – חמרי־ביניים – הנפרשים החוּצה או לתוך אבר פנימי ומתעבדים למילוּי תפקיד אחר בגוּף.

ההבדל בין השתן (פרי פעוּלת הכליות) לבין המרה (פרי פעוּלת הכבד) הוּא: השתן נפרש החוצה ואינו מביא עוד כל תועלת לגוּף, ואילוּ המרה נפרשת לתוך המעיים וממלאה תפקיד חשוּב בעיכוּל החלבונים והשמנים. הכּליה פּוֹעלת, איפוא, בבזבוּז, בעוד אשר הכּבד נוהג חסכון במידה יתרה.

בתוך התהליכים המסובכים של חילוּף החמרים קיים הבדל גדול בין חמרי המזונות השונים. הסוּכּר, למשל, ככל הפּחמימנים, מוּרכב מאטוֹמים ומוליקולות קלים וקטנים בערך, לכן אף פירוקם עולה בנקל ומעלה בסופו חמרים שאינם ארסיים כלל – חומצת־הפחם ומים (כלומר: אינו מייצר חמרי־גיניים ארסיים, כפי שהם נוצרים בשעת פירוּק המוליקוּלות הגדולות והכבדות של החלבונים והשמנים). אמנם, כל־אימת שאברי הספיגה וההפרשה, כמו הכבד והשתן, פועלים כתיקנם, אין צפויה לגוּף סכנה של הרעלה עצמית. ברם, משעה שהם מתקלקלים או משתפשפים מרוב שימוּש, מצטברים והולכים בתוך הגוּף רעלים הגורמים למחלות חילוף־החמרים. דוּגמה לכך – הפודגרה. כאשר הכלָיות אינן עובדות כתיקנן וחומצת־השתן – שהיא חומר־ביניים – אינה נפרשת החוּצה במידת הצורך; חומר זה מצטבר אט אט בתוך הדם ובמשך שנים נפרש לתוך הרקמות וגורם כאב בפרקים וכו'. ראוּי לזכור, כי בה במידה שההכבדה על אברים אלה מרוּבה יותר, קלקולם בא במוּקדם, היינו: אכילה גסה של חלבונים ושמנים במשך שנים, הגורמים לחמרי־ביניים ארסיים, מכבידה על שני אורגני־ההפרשה העיקריים – הכבד והכליות – וגורמת לקלקולם, עם כל התוצאות הכרוכות בכך. בעלי קונסטיטוּציה גוּפנית חולנית, הנוטים לחלות במחלות חילופי־החמרים, צריכים להיות זהירים ומוזהרים לא להביא לידי הכבדה יתירה על האברים הפנימיים הממלאים תפקיד חשוּב בחילוּף החמרים. אנשים כאלה מצוּוים על דיאָטה, המכילה, במידת האפשר, פחות חלבונים ושמנים ועליהם להסתפק בפחמימנים וירקות ופירות, שהם מעוטי־חלבונים.

כדי שלא להכביד ביותר על אנשים כאלה נוצרה שיטת־ה“זיגזג” (שבירת־הקוים) בהזנה, כלומר: תקופות של דיאָטה רגילה ותקוּפות של דיאָטה חמוּרה חסרת־חלבונים – לסירוגין. התזונה המודרנית מצדדת בשיטה כזו אף בתזונת אנשים בריאים; אדם הנזון יום יום, במשך חדשים ושנים, בחלבונים ושמנים מרובים מן הראוּי שיינזר מהם בתקוּפה מסוּיימת ויסתפק בפחמימנים, ירקות ופירות.

הרוצה להיזהר מפּני מחלות חילוּפי־החמרים – וכידוּע, נוטים היהודים למחלות אלוּ – יקבע לעצמו בכל שבוּע יום אחד לאכילת לחם, ירקות ופירות בלבד, ואל יאכל באותו יום מזונות המכילים חלבונים, מעין שבתון לאברי־העיכול הפנימיים, שיתחזקו ויחליפו כוח להמשך עבודתם המאומצת. זה היה הצד המועיל בתעניתם של האדוקים, למעט את הליקוּי הגדול בתענית כזו – איסור השתיה, מפני שאין לשטוף את הגוף מסיגיו בלא מים. אף איסור העישון בשבת הוא מעין שיטת־סירוגין בעישון, העשוּיה להפחית בהרבה את סכנת ההרעלה ע"י הטבק. מנהג נאה הוא להקפיד על אכילה טבעונית יום אחד בשבוע; ויש סבורים שמן הראוי להוסיף לכך אכילה צמחונית במשך שבועות מספר בכל שנה.

לשיטה זו גם ערך סוציאַלי. לרוב עובדת האשה במשק־ביתה; בעוד אשר הגבר נהנה מיום־מנוחה שבועי – עסוקה האשה שבעה ימים בשבוע במטבח ואין לה אפילו יום מנוּחה אחד. עם הנהגת השיטה של אכילת מאכלים קלים בצוּרה טבעונית בשבת, תוכל גם האשה להמנע מעבודת־המטבח יום אחד בשבוע.

האוכל הצמחוני הוא גם דל־מלח ולכן נודעת לו חשיבות לשם הרקת הגוּף מן המלחים השונים. האוכל הזה הוּא גם מעוּט־שמנים, עשיר בויטאמינים – כל אלה יש בהם כדי לצדד בזכוּתה של השיטה הזאת.

1933

---

תורת התזונה

מאת

יוסף מאיר

¹

המאכלים שעלו על שולחנם של היהודים בעיירות־הגולה לא הצטיינו ברב־גוֹניוּת, לא בראציוֹנַליוּת, ואף לא בהתחשב עם מחירי־השוק. הירבּוּ באכילת בצל וּפלפל. הבישוּל הצטמצם בעיקר בטיגוּן, ולעתים נפגם טעמו של התבשיל מעודף מלח. כשיצא היהודי מחומות־הגיטו והתערב באוּמות־העולם, קיבל מהן את הכל מן המוּכן, ללא כל בחירה; בעיקרו־של־דבר לא נשתנה כלום. את ה“קוּגל” החליף ב“גוגלהופף”, את בשר־העוף – בבשר־חזיר ונקניקים, ואת השוּם והבצל השמיט מתפריטו מטעמים “אֶסתטיים”, בלי למַלא מקומם בירקות אחרים. זו היתה “התבוללות” בתבשילים ובמאכלות. את התפריטים ה“מקוֹריים” הללוּ הבאנוּ, לצערנוּ, לארץ־ישראל וממשיכים בהם, מבלי לשים־לב לשינוּיים הכבירים בתנאי־העבודה, לאַקלים וכו'. בשוּם שטח בחיינו אין השמרנוּת שולטת במידה כה מרוּבה כמו בהרגלי־האכילה. הדג המלוּח והשימוּרים אינם יורדים מעל שולחננו. בקבוצות נהגו לאכול בכל סעודה לחם וחצילים או קטניות, ולקינוּח – הרבה תה עם סוּכּר או בלעדיו, היינו: מטבח חד־גוֹני ושתיה “בלתי מרוסנת”. הבחוּרות שאפו לעבוד במעדר ובמחרשה והמטבח היה להן לזרא. מי ישים לבו לקטנות כאלה? כלוּם האנשים, שהתביישו לעבור מן החוּשות הערביות באוּם־ג’וּני לבתים בנוּיים, יהרהרו באכילה ושתיה?

התוצאות לא איחרו לבוא: מחלות־קיבה ומעיים, קוֹליטיס, חוסר מיץ בקיבה; ואולי יש לחפּש בתרכובת־המזון גם את הסיבה לסובלים מאבני־כליות שנתרבוּ כל כך בארצנו. האנשים רזוּ ונחלשו עד כדי חוסר אפשרות למַלא את העבודה הרבה המוּטלת עליהם. מספר ה“דיאֶטניקים” גדל והולך מיום ליום.

חבר המושב, הפּועל העירוני, הפּקיד – מידת הצלחתם בחיים והקמת משק־ביתם המסוּדר תלוּיים באמנוּת־הבישול ובידיעת ארבע הפּעולות האריתמטיות בהנהלת המשק, וזה חסר לעתים קרובות. מלבד הצד הבריאותי יש בדבר גם צד יישוּבי כללי; לפני היוָלד הילד הראשון אין מחַשבים חשבונות, כרגיל. אולם ביחס לילד שני ושלישי מתחילים לחַשב אם ביכולת המשק לפרנס עוד נפש אחת. ישנן משפּחות רבות שנקטו בשיטת הילד היחיד לא מחוסר־רצון, כי אם מאין אפשרות כלכלית להרשות לעצמם את ה“מותרות” של ילד נוסף בבית. סידור ראציונלי וחיסכוני של משק־הבית יכול למלא במקצת את החסר.

והנה הועלו על סדר־יומנו הענינים הגשמיים האלה. גם הרופאים החלו לעסוק בהם. התוַכחו, הירצוּ הרצאות, בחרו בוַעדות. כל אחד טרח בפינתו: ויצ“ו, משה וילבושביץ, מחלקת ההיגיינה של האוּניברסיטה; כל אחד לשיטתו. גם ברוב המשקים חל שינוּי. החלו מתענינים, עורכים תפריטים. על השולחן עלו החלב והגבינה, הביצה והחמאה. עם אלה עלה הצורך במפה נקיה, כף, כפּית ומזלג נקיים. הספל ה”אינטליגנטי" העשוי אֶמַייל דחק את רגלי ספל הפּח, המרוסק והמוּחלד. קיצוּרו־של־דבר: פּני־השולחן נשתנו. וכידוע, לא רק האהבה, כי אם גם מצב־הרוח “עובר דרך הקיבה”…

אולם בזה לא נשלמה העבודה. משקים רבים – פּרטיים וקיבוציים – עדיין עומדים במרדם, מחוסר הבנה או הדרכה. הספרות העברית במקצוע זה דלה מאד וההרצאה משעממת. את הפּגם הזה ממלאת התערוּכה. הפסוק הקצר והתמונה משפּיעים יותר מהרצאה ארוּכה, ותהא המוּצלחת ביותר.

התערוכה מסוּדרת מחלקות־מחלקות: מטבח, מַאזן־המים, הויטמינים וכו'. בכל מחלקה – טבלאות מאַלפות. בעלת־הבית תמצא כאן טבלה של הירקות והפּירות הטריים, המצוּיים בשוּק בכל עונות השנה. וּמוּצדק מאד חידוּל השימוּש בשימוּרים – המוּבלט בטבלה שמנגד.

חשוב גם לדעת את “זמני הבישול של הירקות”, להסתכל בשעון, המַראֶה כמה זמן נשאר האוכל בקיבה. יש גם תקציב המַראֶה, כמה צריכה משפחה בינונית להוציא על האוכל. מצוּי גם מאזן־המים – דבר שאין מַחשיבים אותו, הואיל והמים אינם נמכרים בכסף, אבל הם עולים לפעמים בבריאוּת. די אם נזכור את כמוּת המים שהאדם שותה ביום־קיץ ללא גבול ובלי צורך. ההשוָאָה בין “המטבח המסוּדר” לבין “המטבח הבלתי־מסוּדר” מראה שלא הכל תלוי בכסף, ואין להיתלות באמתלה זו; אפילו מי שמתגורר בצריף קטן ודל יכול להגיע לכך. וכשהנך רואה בפינה המיוחדת את הכמות הענקית שבן אדם בולע במשך שנה תמימה, מתחוור לך שאין לזלזל ב“קטנות” אלה המצטרפים במשך הזמן לסכוּמים ניכּרים למדי.

התערוכה עוד לא הגיעה למדרגת־שיכלוּל גבוהה והרבה חסר בה, בכל זאת ניכּרת בה יד חרוצה ורצון טוב להדריך ולחַנך, לתועלת הפרט והכּלל.

תשמש נא התערוכה הזאת שלב נוסף בהתפּתחות ההכּרה בהמונים, שגם תורת ההזנה תורה היא ולימוד היא צריכה.

1932

---

תרבות הגוף

מאת

יוסף מאיר

במשך דורות איבדנוּ את שיווּי־המשקל בין הגוּף והנפש. סבלנוּ מהיפּרטרוֹפּיה של “נפש” על חשבון הטיפּוּל ב“גוף”. גם בתקוּפת ההשׂכּלה, כששאַפנוּ להיות “כּכל הגויים”, התכוונו רק לרוּח. במקום התלמוד באו שילר וגיטה ובמקום “מורה נבוכים” ו“הכּוזרי” – קנט וּשפּינוזה. הבחור היהודי התחיל להסתובב בין כתלי האוּניברסיטה, תחת אשר הסתובב קודם בין כתלי בית־המדרש. רק עם השיבה למולדת התחילה תנוּעה של חזרה לאדמה ולטבע. אפס זה גם מחַייב דאגה לבריאוּת הגוּף.

כאן ראוּי לציין שלושה שלבּים שעברו, במובן זה, על היישוב:

בראשית היתה הזנחת המחלה; חשבו להתגבר על המחלה על־ידי יחס של ביטוּל אליה. בזוּ לדירה, לחיים מסוּדרים, להלבשה ולאוכל. הבחוּרים יצאו לעבודה בשדה בחום של שלושים ותשע מעלות בגופם; ביטלו את הקדחת והכינין גם יחד. התוצאות היוּ גרוּעות מאד: הקדחת הפכה לקדחת שחור־השתן – מחלה מסוּכנת מאד – ורבים נאלצוּ לעזוב את הארץ, רבים נשארו עד היום נכים, הסובלים מחולשה כללית, רזון, קדחת כרונית, מחלות ריאות, מחלות מעיים וכו'.

החלה תקופה שניה: שׂימַת לב למטבח, לסדר־חיים נורמלי פּחות או יותר. לא התביישו להחליף את הצריפים בדירות־אבן, התחילו להישמר בשעת המחלה, וכדי לגרשה כליל מן הארץ – אין זמן ואין כסף לחלות – הפריזוּ במרפּאות, ברופאים ובחובשות. בכל פּינה – חובשת, בכל נקוּדת־יישוּב – רופא. היתה זאת דרישת השעה. היישוב שאף לבריאוּת וחשב לתומו שעל־ידי ריבוּי רופאים, תרבה הבריאוּת.

הגיע תורו של השלב השלישי. אי אפשר להשמיד את המחלה על־ידי הזנחתה, וברופאים וחובשות אין לגרשה מן הארץ. התחילה תקופה של קידוּם פּני המחלה ושל תרבוּת הגוּף. הכירו בצדקת הפּתגם הלטיני “הרופא מרפּא, הטבע מבריא”. אין לדרוש מאת הרופא יותר ממידת יכלתו, והיא עדיין מוּגבלת מאד. במקומות הנגוּעים בקדחת התחילוּ גם המבוּגרים להשתמש בכילה על גבי המיטות. הקיבוצים הבינו מיד, שתחת סעיף ההוצאות לאוהל, רבמַטיזם, ריפוּי־חשמלי – מוטב להוציא יותר להקמת בית אבן, שישמש תריס בפני מחלות. לפני שנים הכירה קוּפּת־חולים שבית־הבראה טוב מכל מיני כדוּרים, תרוּפות וזריקות, והתחיל במלחמה במחלות־המדבּקות, הוּקמה רשת של לשכות־עצה והנוער התחיל לשחק בכדורגל ובמשך זמן קצר גם פּנה לכדור־יד, ריצה, משחקים ליד הים, שׂחיה, שַיִט, התעמלות. ואם לא תמיד היתה בזה כּוונה תחילה, ואולי היה בזה משום חיקוּי, הרי ההתפּתחוּת מוכיחה, שכוחם של קלוּבּי הספורט גדול לפעמים יותר מכוחו של רופא. האם יביאו מגרשי־הספורט והמשׂחקים לידי הפחתת הביקורים במרפּאות ואצל הרופאים? – ימים יגידו. מכל מקום זו הדרך, שעלינו ללכת בה להבראת העם ולשיפּוּר הגזע. מי שאינו מאמין בזה, יעמיד זה כנגד זה בחור־ישיבה ובחור מ“הפועל” או מ“המכבי” – ויוָכח.

אבל עוד רחוקה הדרך. טרם חדר הרעיון של פּיתוּח הגוּף לשׂדרות רחבות של העם, טרם עברה ההתעמלות ממגרש הספּורט ומשפת־הים לתוך הבתים. עוד רבים בקרבנו חלוּשי־גו, כפוּפי־גב וצרי־חזה.

התערוכה בבית־הבריאות מטעם “הדסה” בתל־אביב¹, מנַסה ללמדנו את ערך תרבות הגוּף ותיקון ליקוּייו. תנאי ראשון – ידיעת־מה באַנטומיה ופיסיאולוגיה של הגוף; חשוב מאד, שהאיש המתעמל ידע צורת השריר ותפקידו, יכיר את מיבנה העצמות והשלד, יבין את הפיסיאולוגיה של הנשימה ושל הלב – אלה האיברים המתפּתחים בעיקר על־ידי התעמלות – אך מתנוונים, כשאין אימון תמידי של איברי־התנועה. המחלקה הראשונה בתערוכה – אַנטומיה ופיסיאולוגיה – היא כעין פּרוזדור אשר דרכו נכנסים לפני ולפנים; במחלקה השניה מראים את ליקוּיי הגוּף בגילים השונים. ליקוּיים הנגרמים על־ידי משלוח יד, עמידה וישיבה בלתי־נכונה, השפעת המשא על הגוּף וכד‘. במחלקה השלישית מוצגות תמונות המראות את צורות הספּורט השונות והשפעתן על הגוף, על הלב ועל ליקויי הגוף, וגם אזהרה חמוּרה מפּני נזקי הספּורט. הנוער בארץ־ישראל זקוּק מאד לאזהרה זו. אין להפריז על המידה ויש להתאים את סוּגי הספּורט לגיל, למין וכו’. אבל המושג “תרבות־הגוף” אינו מצטמצם אך ורק בגבולות הספורט; הוא רחב הרבה יותר וכולל הטיפול הכללי בגוף, הרחיצה, הטיפול בעור, אויר, שמש, חיסון הגוף ועוד.

1932

---

פעולה ספורטיבית בימי שרב – אסורה

מאת

יוסף מאיר

האדם נמנה עם בעלי־החיים שמידת חומם הפּנימי קבועה ובלתי־תלויה במזג האויר. גם בהמצא האדם באויר של 30 מעלות חום או 20 מעלות קור תהיה הטמפּרטוּרה הפּנימית של גופו 37 מעלות, בערך. על כל הוויסוּת הזה מנצח מנגנון שלם שמרכזו במוח – מרכז החום.

לגוף האדם אמצעים שונים להרבות את החום הפּנימי, אם נשקפת סכנה שעל־ידי הקור החיצוני ילך הרבה חום לאיבוד. אחד האמצעים העיקריים לכך היא עבודת השרירים. תנוּעת השרירים מגדילה את החום. זוהי גם הסיבה, שהאנשים אשר עליהם להימצא זמן רב בקור מפעילים את שריריהם מדעת (הליכה, ריצה, שפשוּף הידים, ניקוּש רגל ברגל וכו'), ושלא מדעת – רעד, צמרמורת. להיפך בזמן החום הכבד משתדל האדם מדעת ושלא־מדעת להדיר את שריריו מהפּעולה וליתן להם מנוחה גמורה. באופן כזה פּוחתת התוצרת של החום עד למינימום.

לגוף אמצעים שונים לנהוג חסכון בחומו הפּנימי על־ידי התכּווצוּת צינורות־הדם בעור. העור נעשה חיור ומקבל צרת גבשושיות (“עור־האוז”). תודות לכך אין הדם בא במגע קרוב עם האויר ורוּבו מצטמצם באברים הפּנימיים, כשהוּא מוּגן על־ידי העור העבה. לעומת זאת מתרחבים בזמן החום צינורות הדם שבעור: העור מסמיק, ההזעה מרובה, ועל־ידי התנדפוּת הזיעה מתקרר הדם בצינורות העור.

בימי החמסינים קיימים כל התנאים החיצוניים המַקשים על הגוּף להשתחרר מן החום הפּנימי. אמנם, צינורות הדם שבעור מתרחבים, אבל הדם אינו מתקרר, כיון שהטמפּרטוּרה החיצונית שווה לטמפּרטוּרה הפּנימית ולפעמים עוד גבוהה ממנה. הזיעה מרובה, אבל איננה מתנדפת, מחוסר תנוּעת־האויר. למזלנו הרטיבוּת היחסית של האויר בימי החמסינים היא נמוכה מאד ועל כן ישנה עוד אפשרות כלשהי להתנדפות הזיעה. אבל בזה בלבד לא סגי.

מתוך הרגשה טבעית אנו נוקטים בימי החום באמצעים מהסוג הראשון שהזכרנו לעיל, כלומר: קימוץ מַכּסימלי בתוצרת של החום הפּנימי – מנוחה גמורה וכו'. כל העובד עבודה גוּפנית קשה בימי החמסינים מגדיל באופן מלאכותי את מידת החום הפּנימי בלי שתהיה לו האפשרות להשתמש באמצעים נגדיים כדי להשתחרר מן החום המיוּתר. החום מצטבר, איפוא, בגוּף והתוצאה – מַכּת־חוֹם. יש להבדיל בין מַכּת־חום לבין מַכּת־שמש. מכת־חום יכולה לבוא גם ביום סגריר, והיא: הצטברות החום הפנימי בלי ש“מרכז החום” במוח יכול לעשות את הוויסוּת הדרוש באמצעים שהוּזכרו לעיל.

משום כך ישנה סכנה רבה לתינוקות בימי שרב, כי וויסוּת החום אינו בסדר גמור בגיל זה; החום מצטבר, איפוא, והילדים מקבלים לפעמים חום גבוה – עד 40 מעלות – עם כל הנזקים הכרוכים בו לגוף האדם.

ברם, גם אם אין מכת־חום באה בפתאומיוּת, משאירה הצטברות החום בגוף נזקים רבים לאורגנים הפּנימיים וביחוד ללב. שריר הלב הולך ונחלש לפעמים במידה כזו, שאין האיש מסוגל לעבודה גוּפנית קלה. המסקנה היא, איפוא: אם אין האפשרוּת לשבות בימי־השרב וליתן מרגוע לגוף – שכן החיים דורשים מאתנו לעבוד גם ביום כּזה – חובה עלינו להימנע, לפחות, מכל עבודה מיוּתרת שאין בה הכרח. היוצא מזה: כל פּעולה ספּורטיבית בימי־שרב אסורה בהחלט.

1931

---

שלומו של הנהג

מאת

יוסף מאיר

בנוהג שבעולם, יהודי היוצא לדרך ארוכה, מוּבטח לו שישוב עם איזה “מיחוּש”. ראשו כואב מטלטולי הדרך ומהרשמים והן גם ייתכנו התרגזויות בדרך. לפעמים מתקלקלת הקיבה: אוכלים לא לפי הסדר הרגיל, ארוחת־הצהרים בשעה שלוש, והמנוחה של אחרי־הצהרים גם היא חסרה; את סעוּדת־הערב סועדים בעשר בלילה; המאכלים במסעדה אינם ערבים והדגים לא תמיד טריים ביותר. עם שינוי סידרי האכילה חל גם שינוי בסדר השינה ומלבד זה – מי רגיל לישון במיטה זרה? והיכן הזדמנות נאותה להתקרר, אם לא בדרך? “רוח פּרצים” מצוּיה בכל מקום – ולך הזהר מפּניה! וכאשר הגעת לגבול סבלנוּתך ואתה מתכונן לסגור את החלון ברכבת או במכונית, עוצר בעדך שכנך הטוב ובשוּם אופן אינו נותן לסגור, – חם לו והוּא זקוּק לאויר צח! ואם את שולח אותו הביתה – לשבת שם ב“רוח פּרצים” כזו ולסַכּן את חייו, עונה הוא בשקט ובשלוה, שאינו מתנגד שאתה תשאר בבית עם חלונות סגוּרים ותריסים מוּגפים. והנהג – כאילו אינו שומע מאוּמה ונדמה שאין זה נוגע לו כלל; הוא יושב לו ליד ההגה, משוחח לו עם בחוּרה היושבת מאחוריו וכאילו אינו יודע את הנעשה בפנים המכונית.

צא וחשוב, מה רב הדרך אשר הנהג עובר בו במשך ימי חייו? רבבות מילין! נהג זה, הנמצא תמיד בנסיעות – “בדרך” – כמה מיחוּשים צריכים להתרגש עליו! הן סדרי חייו הם תמיד ללא כל סדר. ובכל זאת אין הדבר כך: מתרגלים.

ארבע שנים רצופות שכבו מיליוני אנשים בחפירות ההגנה בבוץ ובקור, בפחד ורעדה, – ובכל זאת “התרגלו”. “האדם הוא בריה, היודעת להסתגל”. אבל על סמך ה“בכל זאת” נעשים לעתים קרובות דברים מיוּתרים, עד לידי הפקרוּת. גם הנהג איננו הפקר, ובכל אי־הסדר הזה אפשר להנהיג סדר ידוּע.

דוגמאות אחדות מן החיים:

השתיה. נהג, הנוסע בקיץ דרך ארוכה, כיצד זה אינו צריך לשתות דבר מה? אבל עליו להזהר משתיית מים מפוקפקים־מזוהמים, כדי להישמר מהדיזנטריה והטיפוּס. יתרגל־נא לקחת עמו לדרך בקבוּק מים נקיים או תה קלוּש ועל־ידי זה יישמר מכל מיני חלאים רעים.

האכילה. קשה לנהג לשמור על סדרי אכילה, בשעות קבועות וקצוּבות מראש, ומסיבה זו שכיחות הן מחלות המעיים בין הנהגים. אבל גם כאן אפשר להנהיג סדר ידוע. הארוחה העיקרית צריכה להיות אחרי העבודה מפּני שהיא צריכה להאכל בשקט ובמנוּחה, אבל אפשר לאכול – ובסדר – גם בשעת עבודה. ואם גם האוטו נחפּז ורץ, יכול הפּה בכל זאת ללעוס היטב ובנחת, כי אכילה מהירה גם היא גורמת לקלקול הקיבה והמעיים.

מצוות נטילת ידים לפני האכילה, גם הנהג יכול לקיים אותה.

האלכּוֹהוֹל. כשמדברים על שתיית אלכּוֹהוֹל מתכוונים, כרגיל, לשכרוּת ועל זו, כמוּבן, מיוּתר לדבר כאן. אבל גם כוס אחת של יין רגיל לפני הנסיעה עלוּלה לגרום לנהג נזק רב ואסונות גדולים. כוס יין אחת אינה משכּרת, אבל היין מחליש את אפשרות ההכרעה וכוח המדידה, גם כשהוא במשורה. נהג, אשר לעתים קרובות תלוּיים חייו וחיי נוסעיו בעשירית השניה, צריך לשמור על הכשרון להכיר ולהעריך את המרחקים. בהשוואה עם מהירות הנסיעה, בדיוק נמרץ. כוח־הערכה זה ניטל ממנו על־ידי אלכּוֹהוֹל מוּט שבמוּעט, גם אם אינו מוּרגש.

על חשיבוּת השינה במידה מַספּקת לנהג, אין צורך להרבות בדברים; מוחו ועצביו מתוּחים מאד במשך כל היום והוא זקוּק למנוחה שלימה יותר מכל בעל־מקצוע אחר. כדאי הדבר, שבמוּסכים גדולים יוּנהג מזנון זול בשביל הנהגים וגם מקום מנוחה מיוחד להם. לפעמים מבלה הנהג שעות שלימות ליד המוּסך, מתוך שיחה בטלה. והרי אפשר לנַצל את השעות האלה, מתוך סידוּר מתאים, למנוּחה ולקריאה שקטה.

העצבּנוּת. לוּ ידעו הנהגים, מה טוב מרגישים את עצמם הנוסעים באוטו, אשר הנהג שלו שקט, אינו מתרגז, אינו ממהר, אינו נחפּז להקדים ולעבור מכונית שלפניו – לוּ ידעוּ זאת, היוּ לומדים לשלוט ברוּחם ולשמור על השקט הפּנימי שלהם.

נהג זה, אשר רשמיו והרגשותיו מתחלפים בכל רגע, – וסכנות הדרך הן כה מרוּבות – כמה זקוּקים עצביו לשקט פנימי ולשליטה על עצמו!

הבאתי רק דוגמאות אחדות, כדי להוכיח כי גם על הנהג חלים אותם חוּקי־הטבע אשר כולנו נכנעים להם וכי גם לתיאוריה של ו“בכל זאת” ושל “הסתגלוּת” יש גבול.

הקואופּרטיב מצוּוה על שמירת המקצוע ושכר העבודה, אבל לא פחות מזה – על הגנת בריאותם של חבריו; בכוחו של הקואופרטיב להכניס סדר בחיי הנהג. והעומדים בראשו צריכים לחשוב בכיווּן זה. יחשבו, ידאגו, יפעלו – וסופם להצליח.

1933

---

מי ברכב...

מאת

יוסף מאיר

בכל יום תאוּנות; אין יום עובר בלי פּצוּעים ונפגעים. במחלקות הכירורגיות בכל בתי־החולים תפוסות ארבעים אחוז של המיטות ע“י פצועי תאונות־הדרכים; במחלקה לניתוח־מוח ועצבים נתפסו 38% מהמיטות ע”י נפגעים כאלה.

מי אשם בכל זה? – הציבוּר, הנהגים ובראש וראשונה השלטונות. כאשר יקרה אסון גדול כמו זה שעל הקסטל, או כאשר אדם מפורסם נספה בתאוּנה – מתעוררים, כביכול, לאיזו פּעוּלה, שהיא בבחינת נֵפל, וכעבור זמן־מה מסיחים את הדעת ממנה, ואילו מקרים “רגילים” אינם גורמים להתעוררות כלל.

על מדוכה זו ישבוּ שׂרים, הממשלה דנה בענין זה – ותשוּעה אָין. והרי בתאונות דרכים “רגילות” נהרגים כמעט בכל שבוע כמספר הקרבנות שנפלו על הקסטל. וכך נמשך הדבר שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, מאות נפגעים בשנה. רבים מהם נעשו בעלי־מום, ולעתים גרועה הנכוּת ממוות – ואין התרגשות בישוב, פרט למאמר בעתון או הרצאה ברדיו.

בשווייץ נהרגים במשך שנה 9 אנשים מכל 10,000 מכוניות, וכן בארצות־הברית, באנגליה – 12 איש, ובארצנו – 72!

כלום תופעה מדהימה זו אינה ניתנת לשינוי? אכן, אפשר לשנותה ע"י חינוך, הדרכה ופיקוח. בראש וראשונה יש לחנך את הנהג; אך בטרם נבוא לחנכו, צריך לתהות יפה על קנקנו, אם ראוּי הוא להיות נהג בכלל. לא בדיקת הראייה בלבד – כפי שהיא מקובלת עתה – אלא בדיקה יסודית, על־ידי מומחים לדבר, של קרקעית־העין והבחנתו בצבעים, בדיקת השמיעה וכו'. אין להירתע מפּני הוצאה כספּית הכרוּכה בקבלת הרשיון ובלבד שנדע, כי המועמד כשר לנהגות ואין חשש שיקטול בני־אדם בדרכים; וכן ראוּי לבחון את האיש, אם הוּא מוּכשר בכלל, מבחינה פּסיכית, לנהיגה. אם רואים הכרח לבדוק את בלמי־המכוניות, על אחת כמה וכמה שיש לבחון את הנהג, אם מעצוריו הרוּחניים פּועלים כהלכה, אם מסוּגל הוא לשליטה עצמית, שלא יגלה להיטות לעבור על־פני המכונית אשר לפניו – ויהי מה! אם יוּכל למנוע עצמו מנסיעה מהירה מכפי המוּתר. יש מין יצר־ספּורטיבי־רע, הדוחף לנסיעת־חפּזון, שאפילו אנשים אינטליגנטיים ובעלי עמדה בחברה אינם יכולים לכבשו.

פּעם, אחרי אסון גדול בדרכים, הייתי במכונית שנסעה במהירוּת רגילה, ועברה אותה ביעף, במהירוּת תשעים ק"מ ומעלה, מכונית שישב בה אחד השרים שלנוּ (סחוּ לי בסוד, כי זו המהירוּת הרגילה בנסיעותיו). ולא נמצא שוטר שיעמיד פעם מכונית זאת וישלול מן הנהג את רשיון־הנהיגה לשלוש שנים.

קראתי בעתונות על שלילת רשיון־הנהיגה של נהג למשך חודש ימים, לאחר שאירע בעטיו אסון־דרכים. כבודו של בית־המשפט במקומו מונח, אבל הרי זה פרס ולא קנס: זימנו לאותו נהג שעת־כושר לצאת לבית־הבראה לחודש ימים. האין ראוי יותר, כי יעצרוהו לפני האסון ויחמירוּ בענשו, ללמד את חבריו לקח, שינהגוּ במכוניות במהירוּת רגילה, ובערבים יקטינוּ את האורות בהתאם לחוק, וליד הצטלבוּת־דרכים יעצרו ויתבוננוּ לכל הצדדים, כנהוּג בארצות אחרות, כדי לא לסכּן בני־אדם בחצותם את הכביש; אילו עשו כן היו מאות נשארים בחיים, ואלפים – בריאים.

בארץ שוררת תפיסה מוטעית מעיקרה כלפי הולכי־הרגל. בארצות אחרות חוּנך הנהג לשמור על ההולכים ברגל, ואילוּ זה שבארצנוּ סבוּר, כי הולכי־הרגל – שביניהם גם זקנים, ילדים, תשושים, נכים, חרשים – חייבים להישמר מפניו, והוא יוצא ידי חובתו אם הוא תוקע תקיעות גדולות בצופר שלו, בלי להאֵט במקצת את מהלך המכונית! הצופר מקנה לנהג הרגשת עליונות – פּנו דרך! ומי שאינו נזהר נופל קרבּן. וזו גם אמתלה לנהג להתחמק מאחריוּת: הוא הזהיר והאנשים לא נשמעו.

הנהג צריך לחנך עצמו להשקפה, כי הוא חייב בזהירוּת, וכי זכות קדימה להולכים ברגל. ההולך ברגל מוּתר לו להיות חלש וזקן ונכה, ואפילוּ חרש שוטה וקטן; ואילוּ הרשוּת להיות נהג רק למי שהוּא בריא ושלם בגופו ובעל מעצורים נפשיים. פעם הצעתי למשרד התחבורה, שלפחות פּעם בשנה יחזרו ויבחנו כל הנהגים שקיבלו את רשיונותיהם בימי ממשלת המנדט או בצבא. ידוע, מה ערך היה לבחינות ההן ואין ספק, שבחינה נכונה היתה פּוֹסלת הרבה נהגים. יש גם מקרים שחולים בקרב הנהגים – לרבות בעלי מכוניות פרטיות – אינם מוכשרים לנהגות. אין גם לשכוח שהראיה משתנית אצל האדם וכן חלים שינוּיים בשמיעה ובמערכת־העצבים. מצוּיות מחלות – מחלות־עצבים, מחלות־לב מסוימות – אשר הנחלה בהן מאַבּד לרגעים את הכרתו, ואז הוא מסכּן את חיי הנוסעים. לפני זמן לא רב אירע אסון גדול במכונית ציבוּרית ובו נהרג גם הנהג, ותיק וּמנוּסה במקצועו. נוסעי האוטובוּס מעירים, שהוּא איבד את הכּרתוֹ לפני התאונה וכך נגרם האסון. אילוּ נבדק האיש באופן שיטתי, היוּ קובעים תחילה את מחלתו והיה נמנע האסון.

עוד סיבה חשובה לריבוי התאוּנות: הגיל. אחוז גדול של תאונות נזקף לחובתם של נהגים צעירים. זו גם אחת הסיבות לריבוי התאונות בצבא – ואין להסיח את הדעת מבעיית הסמים המשכּרים בכלל והאלכּוֹהוֹל בפרט. הקהל טועה בחשבו, שרק על הנהג השיכור יש לאסור את הנהיגה. די אם שתה כוס בירה או שתים או כוסית קוניאק או שרי, והוא רק שרוי במצב של גילופין, מרבה להג, חומד לצון ובודאי אינו יודע להעריך נכונה מרחקים ומאותה סיבה של התרוֹפפוּת המעצורים הוּא נוטה למהר בנסיעה, להיכשל ולהמיט אסון גם על המוסעים. זהו גם הגורם לריבוּי התאוּנות בטיולים אחרי נשפים ומסיבות.

אולם גם הקהל אינו פטור מאשמה. ביחוד יש טינה בלבי על רוכבי האופניים, העושים אקרוֹבּטיקה בין האוטובוּסים בלי שים לב לסכּנה. מעולם לא ראיתי שיגש פּעם שוטר לבחוּר כזה וישלחנוּ הביתה בלי אופנים ובשלילת רשיונו. אדרבה, ילמד בחוּר זה ללכת קצת ברגל. כאשר יוּטלוּ עשרה קנסות כאלה על נוסעי־אפניים בעיר, ילמדו הצעירים כיצד לרכב. מובן, כי לכל זה יש ערך אם הקנסות יבואוּ קודם האסון, כי לרוב הצעירים עצמם הם הקרבנות.

ועתה לקהל. הקהל שלנו אינו יודע כיצד להלך ברחוב, ולעתים שכיחות אף אינו מבחין מאיזה כיווּן צריכה לבוא מכונית – הוּא מביט לשמאל ולמין, לימין ולשמאל, עד שהוּא מתחיל לרוּץ ריצה מבוהלת דוקא בשעה שהמכונית עוברת, ובאמת מתרחשים אצלנוּ נסים בכל רגע. והאֵם המסיחה דעתה מילדה הקטן, כדי לפטפט עם שכנתה ונמצאת מוּפתעת על ידי מכונית.

ובכלל נוסעים אצלנו יתר־על־המידה; דומה, כי תושבי־הערים נגמלים מהליכה.

אף הנסיעה בעמידה באוטובוס עשויה לגרור אסון, כיון שהעומדים מסתירים מהנהג את המכוניות שמאחוריו. האין מחובת המשטרה, או משרד הבריאוּת, לקבוע גבול מכסימלי למספר העומדים באוטובוס?

1951

---

קציר המוות

מאת

יוסף מאיר

בעוד שבארצות אחרות חיי אדם הולכים ומאריכים (באמריקה אורך החיים הממוּצע הוּא עתה 62 שנה, לעוּמת 42 לפני ¹50 שנה), קיים הרושם, שאין הדבר כן בארצנו. אמנם, אנו עדים לתמותה נמוכה בגיל הינקוּת ואיננו נופלים בנידון זה מארצות אחרות, ואפילו עולים עליהן במידה מסויימת – ואילו בגיל הזיקנה – אנו מפגרים בהחלט. נמצא, כי מה שאנו נשׂכּרים מצד אחד, הרינו מפסידים בצד שני.

ייתכן, שאילו באנו לערוך סטאטיסטיקה במשך 20 שנה היינו מוצאים, שמצבנוּ אינו שונה, במוּבן זה, ממַצבם של עמים אחרים. אבל הרי לא מפי הסטאטיסטיקה אנו חיים, אלא מפּי המציאוּת. והמציאות היא מרה ואכזרית. מקרה מוות פּתאומי – לרוב המכריע משבץ־הלב – נהיה דבר שכיח, מעשה בכל יום. ובאיזה גיל! לא בני 80־70, אלא בני 55־50־45, אנשים בשׂיא־התפּתחותם, כורעים ונופלים לפתע.

רבים ושונים הם הגורמים למצב בלתי־תקין זה, מהם גורמים ידועים לנו ומהם בלתי־ידועים, מהם נתונים לשינוּיים על־ידינו ומהם שאין בידינו לשנותם.

המלחמה הקשה והממוּשכת משפּיעה לא רק על האנשים שבחזית, אלא גם על אלה שבעורף ולא בלבד על־ידי גירושים, נדודי־דרך, הפצצות, רעב ומחלות. לא מעטים הם קרבנות ההתרגזוּת המתמדת והמתיחוּת הבלתי־פוסקת, ובין אלו הלב הוא הקרבן הראשון. כשהמדוּבר בהשפעתם של מאורעות שונים על העצבים, רגילים בקהל לחשוב מיד על מחלות־רוח וכו'; ולא היא, אין הכרח להשתגע דווקא מחמת מאורע מזעזע, אפשר להישאר בריא, כביכול, ברוח ובנפש, ואף־על־פי־כן ל“השתגע” בלב, בקיבה, במעיים…

מלבד המלחמה שהיא משותפת לכל עמי העולם, אנו נתונים מאז שנת 1933 במלחמה משלנו. אין כל ספק, שבייחוד השנה האחרונה, עם הגיע הבשורות הרעות מארצות־הגולה, כשכל אחד ואחד מאתנו פגש במכּרים וקרובים מ“שם” וחי את המאורעות הללו – השפּיעה השפּעה מכרעת על חיי העצבים המרכזיים שלנו ועל דרך־תגוּבתם.

והרי גם לפני המלחמה הגדולה, שהיא כשלעצמה כפוּלה בשבילנו, היו לנו שלוש שנות מתיחות לרגל המאורעות בארץ.

גם המצב הפּוליטי והתנודות הבלתי פוסקות חודש־חודש, בין בשׂורה רעה לבין בשׂורה טובה, בין איגרא רמא לבין בירא עמיקתא – גם הוא אֶחד הגורמים החשובים בחיינו הרוּחניים.

אף הרעב נותן אותותיו. היש רעב בתוכנו? יש ויש. יותר משאנו משערים, למעלה משהרופאים יכולים לציינו. למראית־עין שׂוררת גיאוּת בארץ, והפּרוטה מצוּייה בכיס; אין חוסר עבודה, אך יש מחסור במזון. עם כל הרווחים הגדולים והמשכורות “הגבוהות”, אין הפּועל הרגיל והעובד הרוחני הרגיל יכולים לקנות בשר וּביצים וחלב במידה הדרושה לכל בני משפחתם. הקרבן הראשון היא האשה. שכּן היא הדואגת שהחלב והביצה יגיעו קודם־כל לילדים ואחר־כך לבעלה, ואילו לה לא נשאר מאומה.

לא מעטים עתה המקרים, שאשה נכנסת לבית־חולים בלי שהרופא ידע להגדיר בדיוק את מחלתה. והנה מתברר שעל־ידי תזונה טובה ועשירה נעלמת המחלה תוך שבועות מעטים. עוּבדה היא שמחלות־החֶסֶר הללו רבוּ בזמן האחרון. רעב זה היה בידינו למנעו במידה רבה, לו ידענו לפתוח מתחילת המלחמה, בעזרת הממשלה והמוסדות, מטבחים זולים, שיינתנו בהם בארוחה אחת מזונות־המגן הדרושים לאדם; כשם שאין ספק שהזנת הילדים בבתי־הספר סייעה לילדים רבים לעבור את תקוּפת־המשבר בלי זעזועים גדולים בהתפּתחותם הגוּפנית.

על הגורמים הללו, שאין בידינו לשנותם, אנו באים ומוסיפים במו־ידינו רוגזה על רוגזה ומתיחוּת על מתיחוּת, שהם ודאי קשים יותר מתלאות־שבידי־שמים. ריב־אחים ושנאת־אחים הם מן הדברים הקשים ביותר העלוּלים לקצר את חיינו, חיי כולנו. המחלוקת ביישוּב והריב בתוך ההסתדרות והמפלגות והסיעות השונות, בין אחים לצרה ובין אחים לשאיפה אחת, בין אנשים אשר עשרות בשנים הלכו יחד לקראת מטרה אחת – אין לך דבר שכּה עלול להרוס את הגוּף והנפש כאחד.

האם מיצינוּ בזה את כל הגורמים המשפּיעים לרעה על בריאותנו? לא ולא. כמה אנו מַרבּים לדבּר על אורח חיים. גם באסיפות־אֵבל מעירים ומעוררים ומטיפים לאורח־חיים תקין. ומן האסיפה הזאת הולכים המטיפים עצמם ישר לישיבת־לילה. בודאי אי־אפשר להיעדר מהישיבה. ובישיבה זו יושבים אנשים בגיל העמידה, לרוב בני 55־40 – וּמדיינים, יום־יום ולילה־לילה, ללא מנוחת־צהרים, ללא מנוחת־לילה, ללא מנוחת־שבּת, ללא חופשה שנתית, בלי אפשרות להפיג את מתיחוּת־העצבים בחוּג־המשפחה. באין כל התבּדרוּת בתיאַטרון וּבאוּלַם־הקונצרט, יושבים ומתוַכחים מי אחרי התקפת־הלב, ומי לפני התקפת־הלב. אנשים, שהיו שנים רבות קרובים זה לזה, נחלקו לסיעות – אלא שלא נפרדו לגמרי. עתה מתדיינים הם, עוצרים ברוחם לבל יתפּרץ זעמם. זהו אולי אסונם האישי, שאינם נותנים מוצא לזעמם, שאלמלי כן אפשר והיו מֵקלים על לבם. ואם מתעייפים העצבים מוּבא התה לשולחן ואחריו הקפה, תוך כדי עישון סיגריה אחרי סיגריה.

ואם לא די בכך, עוד מעמיסים על איש אחד תפקידים רבים ושונים עד שאינו יכול למלא אחד מהם. מעמיסים? לא, אין אפשרות להכריח. הם עצמם נוטלים תפקיד אחרי תפקיד – מתוך צניעוּת, כביכול. מה לעשות, הן דורשים ממני! אך לאמיתו של דבר, יש בכך משום יהירוּת רבה, כאילו אין אחר היודע גם הוא למלא את התפקיד. ודאי מפעם אותו רצון כּן ותמים לעזור, אך העזרה אינה עזרה, כי מילוּי תפקידים רבים – נעלה הוא מיכולת אדם. ועל־ידי כך ענינים לא מעטים מוּזנחים ומסתבּכים. מוטב היה, אילו היה מטפּל בכל ענין איש פּחות מוּכשר ופחות מנוּסה, אך מסוּר כוּלו לאותו ענין בלבד – אין ספק שהיו מסתדרים בקלוּת יֶתר ובסיבוּכים פּחות.

עד מתי? עד מתי ניתן למלאך המוות להלך בתוכנו ולבחור לו את מיטב אנשינו, בלי שאנו נעמוד בפרץ, לשינוי פּני הדברים?

1945

---

על העייפות

מאת

יוסף מאיר

א

מה היא העייפוּת?

כל יצור, כל תא חי כוחו לעבודה מוגבל, ואחרי זמן ידוע של עבודה הם מַראים סימני עייפוּת.

כמה זמן יכול אדם לעבוד עד שמופיעים סימני העייפות בגוּפו? הדבר תלוּי בהרבה גורמים, בעיקר בכוחותיו הגופניים והרוחניים, לאמר: בכושר עבודתו של האיש, בהרגלו לעבודה, באופן עבודתו – בהתאמצוּת או בלי התאמצוּת, בסדר או שלא בסדר – וחוּץ מזה בתנאי האקלים, בגיל ובמין ובתנאים פּסיכוֹלוֹגיים (מצב־רוּח!) וכד'.

את התופעה הזאת מבארים הפּסיכוֹלוֹגים בזה, שבזמן העבודה מתאַספים בתוך התאים שבגוּף סיגים, בעיקר חומצת־החלב, שהכרח הוא להרחיקם בכל רגע מן התאים ע"י צינורות הלימפה והדם, כדי שהתאים יוכלו להתחדש ולהמשיך לפעול.

ברם, משעה שקצב העבודה וכמוּתה הם מסוּג כזה, שאין די בזרם מן התאים אל כלי הלימפה והדם להרחיק את כל הסיגים שהצטברוּ בזמן העבודה – אין התאים מספיקים להתחדש ומשום כך אינם מסוּגלים יותר לעבודה, היינו: הם “מתעייפים”. ואין הבדל בדבר באיזה תא נוגע הדבר, אם העייפות פוגעת בתא השריר שעבד עבודה גופנית, או בתא הכבד שהיה עסוק בעבודת העיכול, או בתא המוח והעצבים שהתייעפו בעבודה רוחנית או באיזו תא אחר של איזו ריקמה שהיא.

העייפות, היא, איפוא, שאיפת התא העובד למנוחה, שאיפה שנגרמת ע"י הצטברוּת סיגים בגוּף, שאין צינורות הלימפה והדם מספיקים להרחיקם. הסוּגים האלה הם, כידוע בתורת הפיסיאולוגיה, ארסיים ומזיקים לגוף ולתאיו.

סימני העייפות הם: הרגשה של חולשה כללית, קהות במוח, חוסר תיאבון, חוסר מרץ, עינים אדומות, דופק מהיר וכו' ולפעמים גם חום – קיצוּרו של דבר: אדם עייף הוּא בחזקת חולה.

אפשר גם להגדיר את העייפות כמין מחלה חריפה הבאה במהירוּת ועוברת במהירוּת וסיבתה – הרעלה עצמית של הגוף ע“י העבודה היתירה. להגדרה זו, שהעייפוּת היא כעין מחלה חריפה – יש להתיחס ברצינות גמוּרה, ואין לך שעה, שבה עלוּל אדם לחלות באיזו מחלה, מאשר מתוך עייפוּת; אם, למשל, בן־אדם “מתקרר” ע”י מקלחת קרה ולוקה בנזלת או נחלה בדלקת הריאות, הרי זה בעיקר, על שום שהתקלח בהיותו עייף. כן עלול אדם לקלקל יותר את קיבתו ע"י ארוחה כבדה בשעת העייפות. דוגמאות כאלה אפשר להביא למאות. וזה גם מובן. מקלחת קרה, אמבט חם, ארוחה כבדה, גם הם דורשים עבודה והתאמצות וכאשר תאי־הגוּף הם במצב של עייפוּת, דומה הדבר להעמסת משא כבד מדי על איש שהגיע עד קצה גבוּל כוחותיו הגופניים וסופו כורע תחתיו.

מתוך הגדרת המושג “עייפות” כמחלה חריפה שבאה מתוך הרעלה עצמית אפשר כבר לדעת את ריפוּי המחלה הזאת. כמו בכל הרעלה יש להפסיק קודם כל את התווספות הרעל בגוּף והרחקתו. שני אלה משיגים ע"י מנוחה.

ב

העייפוּת היא הגשר בין בריאוּת לחולי. חַיוֹת, אשר עייפו אותן באופן מלאכותי, נוטות יותר לחלוֹת בדלקת־הריאות מאלו שלא נתעייפו. והוּא הדין באנשים. השחפת שכיחה פּי שלושה אצל פועלים בלתי־מקצועיים מאשר אצל פּקידים, למשל. סיבות רבות לכך, אבל גם כאן ממלאה העייפות תפקיד חשוב. אפשר לומר: היא ראשית מחלה. צפרדע רעננה שהזריקו לתוכה תמצית של צפרדע שעייפוּה – מראה אף היא סימני עייפוּת חזקה. בשריר עייף מצטבר רעל, שאינו נפרש החוּצה אלא לאחר מנוחה. משך המנוחה הנדרש תלוי במידת ההתאמצוּת שקדמה לה. אַתלאֶט טעוּן החלמה שעה שלימה לאחר התאמצות של עשר שניות.

באנגליה נתברר בימי המלחמה, ש־25 אחוז מן הנשים שעבדו בהתאמצוּת רבה, נאלצו להפסיק את העבודה אחרי 3 חדשים מחמת מחלה. גברים שעבדו 64 שעות ונשים שעבדו 62 שעות בשבוע, החולים ביניהם היו כפליים מאלה שעבדו 54 שעות בשבוע. הווה אומר: גורם העייפוּת תלוּי גם במין. נשים המבקשות הישׂגי עבודה של גברים בהתאמצות יתירה – סופן לחלות. חקירה שנעשתה באנגליה לסיבת התאוּנות בעשרת אלפים מקרים הוכיחה, כי נשים אשר עבדו 12 שעות ביום, נגרמו להן תאונות פי שלושה, מאלו שעבדו רק 10 שעות ביום. בבית־חרושת אחד לחמרים מפוצצים באמריקה הגדילו את שעות העבודה ב־32 אחוזים, והתוצאה היתה שמספר התאונות גדל ב־297 אחוזים. רוב התאונות מתרחשות אחרי שעה 4 אחרי־הצהרים.

בבית־חרושת לנשק באמריקה היה נהוג יום־עבודה בין 10 שעות. כשהוסיפו עוד 2/3 2 שעות – ירדה התפוקה ב־ 1/2 6 אחוזים. בבית־חרושת אחר הפחיתו את שעות העבודה בשבוע מ־1/2 74 ל־1/2 63, ואחר כך ל־1/2 55, ואם ההפחתה גדלה התפוקה.

אשר למספר השעות ה“נורמַלי” הראה הנסיון, שאם מפחיתים את שעות־העבודה מ־12 ל־10, גדלה גם התפוקה בכל שעה וגם התפוקה היומית הכללית. אם מפחיתים את מספר השעות מ־10 עד ל־8, התפוקה בכל שעה; לרבות התפוקה היומית, גדלות והולכות. ואילו אם מפחיתים את מספר השעות לפחות מ־8, גדלה אמנם התפוקה לשעה אבל זו היומית אינה גדלה עוד. מכאן, שהאוֹפּטימוּם הוּא 8 שעות־עבודה ביום.

לשם שמירה על בריאות העובדים והגבּרת התפוקה גם יחד חשוב לא רק מספּר שעות־העבודה אלא גם החלוקה הנכונה בין העבודה והמנוחה. שני קצינים שהוּטל עליהם לחפור חפירות באורך שווה ובאותו מספּר האנשים, פּתחו בתחרות: האחד נתן לאנשים לעבוד הרבה כּכל האפשר ולנוּח בשעה שירצו. השני חילק את אנשיו לשלוש קבוצות. כל קבוצה עבדה 5 דקות ונחה 10. האחרון ניצח בתחרות.

ביאוגרפים של אנשים מפורסמים מסַפּרים, כיצד ניצלו גבּוריהם כל הזדמנוּת לשם נופש ומנוחה. לויד ג’ורג' היה נרדם תמיד מיד עם כניסתו למכונית. נפּוליאון היה ישן בשעת הרכיבה על הסוס. אולי משום כך היה ממַעט בשינה במיטה, עד שיכול היה לומר: “6 שעות־שינה לגבר, 7 שעות לאשה, 8 שעות לטפּשים”. צ’יאן־קאַי־שאֶק אינו מסתפּק בשינה של אחה"צ אלא עושה גם עבודות רבות תוך שכיבה על הסַפּה.

בבתי־חרושת הנהיגו, שפּעמון מצלצל חמש דקות לפני גמר כל שעה לשם מנוּחה. כעבור חמשת הרגעים מתחילה העבודה מחדש. נותן עבודה אחד השיג תוצאות טובות על־ידי שנתן לפועליו לשכב כל שעתים 10 דקות.

נוֹפש יכול להתבטא גם בישיבה נוחה בכוּרסה ובעצימת־עינים. גם שתית כוס תה משמשת הזדמנות טובה למנוּחה – אמנם לא בתוך אוּלם־הישיבה, כנהוּג אצלנוּ.

אצל העובד הרוּחני המנוחה היא לא רק בשכיבה, אלא גם בעבודה קלה. תושבי פּאריס היו רואים כל יום את דאלאדיֶה רוכב על אופנַיִם דרך רחובות העיר, בשעה שהיה עייף מעבודה מרובה. גם גיווּן העבודה הוא גורם חשוב. רופאי קופת־חולים מספּרים, ששמונה שעות עבודה בתוך המרפאה קשות יותר מעבודה מחוּלקת מקצתה במרפּאה ומקצתה בביקוּרים בבית־החולה, אף כי לכאורה מצריכים הביקוּרים התאמצות פיסית. כשאני לעצמי, נהגתי תמיד שלא להתמיד שעות מרוּבות בנושא אחד, אם ללימוּד ואם לקריאה.

ואצלנו? – כשאתה מסתכל בדרכי העבודה בקיבוּצים, במושבים, בבתי־החרושת – תתמה, איך יכול עם תרבוּתי לעבוד בצורה כה פּראית ובאופן לא־חסכוני ברכוש ובכוחות־אדם. דומה, כי בנדון זה עשו יד אחת נותני־העבודה ופועלי בתי־החרושת. עובדים בהתאמצוּת מכּסימלית 10 שעות ויותר ביום, ללא מנוחה, בתנאים קשים, בחום היום הלוהט ובאוּלמים מואפלים בלילה, והכל מתוך שאיפה לרווחים מדוּמים, שכּן בסופו של דבר גם נותן העבודה מפסיד: התפוּקה יורדת והפּועל מפסיד את כוחותיו ונעשה נכה. בקיבוּצים לא זו בלבד שאין נהוּגות הפסקות נופש בשעת העבודה, אלא אף החופשה השנתית לא הוּסדרה עדיין. ואפילו החוּפשה השבוּעית הולכת לעתים קרובות לאיבוד על־ידי גיוסי־שבּת לשם עבודות דחוּפות.

הגיע הזמן שנחשוב קצת על שימוש ראציונאלי בזמן ובכוחות העבודה. לא כל המרבּה לעבוד הרי זה משוּבח. עלינו ללמוד, איך לעבוד ואיך

לנוּח.

1943

---

חיים במתח גבוה

מאת

יוסף מאיר

תורת ההתעמלוּת תלמדנוּ לא רק את דריכת השרירים וחלוקת האנרגיה בין קבוּצות־השרירים השונות, אלא גם את הרפיית השרירים ואת הרגעתם הגמורה בין פעוּלה לפעוּלה.

מתח מסוּיים יש לשרירים גם בשעות מנוּחה, ואפילוּ בשעת שינה. לכשנסתכל ביונק בימיו הראשונים, נמצא שרגליו וזרועותיו כפוּפות וכפּות־ידיו קמוּצות. אין בזה – כפי שמקובל בין הבריות – משום בטוּי של מחאה על סדר העולם הזה שלתוכו נקלע באופן כה פתאומי ואכזרי במקצת, אלא סימַן הוא להתגברוּת שרירי־הכפיפה על השרירים הנגדיים – המיישרים. רק אַט אַט מתפתחים השרירים המיישרים ומתהווה שיווּי־משקל בין המיישרים ובין המכופפים. זה הוא מתח פיסיולוגי של שרירי־הכפיפה גם בשעת המנוּחה. מדה מסוּימת של מתיחוּת המכופפים נשארת לו לאָדם כל ימי חייו. התבוננוּ באָדם ההולך לתוּמו ותראו שגם בשעת מנוּחה כפוּפה ידו קצת. יש אנשים ששרירי־הלעיסה מפוּתחים אצלם יתר על המידה וגם בשעת השינה, כשכל השרירים רפים, נמצאים שרירי לעיסתם במצב של מתיחוּת יתירה והם מהדקים את שוּרת־השינים התחתונה אל השוּרה העליונה עד שנשמעת חריקה. “חורקי שינים” ייקרא להם. הנסיון מראה, שע"י תשומת־לב מיוּחדת ותרגילים מכוּוָנים ניתן להיפטר מהרגל מזיק זה, ז. א. אפשר לרפות את שרירי־הלעיסה ברצון ובכוונה תחילה. אָמרנו: התעמלות באה גם ללמד את ההרפייה. אולם גם במערכת־העצבים המרכזית שולט הכלל הזה של דריכה והרפייה. כשם שיש צורך בהתעמלות גופנית בשביל השרירים, כן יש צורך בהתעמלות רוּחנית בשביל העצבים, ועוד במידה מרוּבה.

התעמלות רוחנית – על שום מה?

אנוּ חיים תמיד במתח גבוה. דומה, שאף היונק בימינו לא כפות־ידיו בלבד קמוּצות הן, אלא כל עצביו דרוּכים ומוחו נטוּי לצד אחד, אם כי לא כך נולד. הוא לומד את הלכות המתח הגבוה כבר בשחר ילדוּתו. הוא לומדן מהוריו, ובעיקר מפּי האם, הגננת, המחנכים, הסביבה. בכל מקום הוּא נתקל במתח הגבוה של העצבים ואיך יישאר בודד? חיש מהר ילמד, איפוא, גם הוא למתוח את עצביו הרכים, ועוד ביתר מהירות ישׂכּיל למתוח את עצבי זוּלתו. הקרבן הראשון היא האם. והרי לפנינו מעגל־קסמים. האם משפּיעה על הילד וזה משפּיע על האם, וחוזר חלילה. בגר הילד, הריהוּ רוכש לו אזרחוּת במידה הגוּנה בתוקף המתח הגבוה של עצביו. הראיתם פּעם אדם, שבגלל מתיחוּת יתירה של שרירי־ראשו בצד אחד, או מחמת התקצרוּת שרירים אלה מלידה, הוא מהלך כשראשו נטוּי לצדדין? – כך, נדמה לי, מתהלכים אנוּ, כוּלנוּ, ומוחנוּ נטוי לצד אחד. מרכזי־העצבים מתוּחים בכיווּן אחד, והחד־צדדיוּת שולטת בנוּ שליטה גמוּרה. עתה תארוּ לכם שני בני־אדם, האחד – מוחו ועצביו נטוּיים לעבר אחד, והשני – מוחו ועצביו נטוּיים לעבר שני, וכל חייהם, כל הגיגיהם ומעשיהם מוּשפעים מכך. והנה נפגשו. איך יבואו לכלל הבנה? איך יגיעו לעמק השווה? והלא לשם כך חייב כל אחד מהם לרפות קצת את המתיחוּת החד־צדדית, לעמוד זה מול זה ולהביט ישר איש בעיני חברו. וזה נבצר מהם לעשות. לכל היותר ייפגשו מבטיהם בדרך פּזילה, מן הצד. להציץ ישר – לא יוּכלוּ, כי לא למדו מעולם את תורת ההרפּייה.

הרפייה – כיצד?

מתורת ההתעמלוּת למדנוּ, שאם ברצוננוּ לרפות קבוצת־שרירים אחת, עלינו לדרוך קבוצת־שרירים אחרת – אנטאגוניסטית. וכן הדבר גם בעצבים ובמרכזיהם. התעסקוּת מתמדת בענין אחד גורמת למתיחוּת־יתר ולחד־צדדיוּת. הרוצה לרפּות את עצביו, חייב להטות את אנרגית־המתיחוּת לצד אחר, וממילא ירפּוּ העצבים המתוּחים. ובכן – הרפייה ע“י הטייה, ע”י היסח הדעת.

וזאת לזכור: מתח גבוה של עצבים – רישומו ניכר בחברה, בחיים המפלגתיים, בין מפלגה אחת לחברתה, ובתוך הסיעות שבמפלגה ונזקיו נראים בכל. מתיחוּת כלי־הדם תלוּיה במידה רבה במתיחות העצבים. הייפלא, איפוא, אם מספּר הסובלים מלחץ־דם גבוה כה רב אצלנוּ? לתעוּקת־הלב (Angina pectoris) וגם למחלת־בירגר (התכווצוּת כלי־הדם ברגלים); גם לפעולת המעיים (שלשוּל או עצירוּת כרונית), ויש אומרים: גם לכיב־הקיבה־והתריסריון – יש קשר, ישיר או עקיף, עם המתח הגבוה של העצבים.

אמור מעתה, אם יש הצדקה לתעמוּלה רחבה למען התעמלוּת גוּפנית. על אחת כמה וכמה שיש הכרח לעשות למען ההתעמלוּת הרוּחנית.

אגב, עצם ההתעמלוּת הגוּפנית היא בעת ובעונה אחת גם אמצעי חשוב מאד להתעמלוּת רוּחנית, ע"י שהיא מסיחה את הדעת מטרדות יום־יום ומשחררת את העצבים ממתיחוּתם הרגילה.

העסקן הציבורי – דוגמה חיה

אב־טיפוס ישמש לנו העסקן הצבוּרי דנן. סמל של מתח גבוה!

אם בעבודה הגוּפנית הונהג זה כבר יום־עבודה בן 8 שעות, הרי בעבודה הרוחנית עדיין רחוקים אנו מהישג זה יותר מת"ק פרסה. והטעם פשוט בתכלית הפשטוּת: הגם עבודה רוחנית בגדר של עבודה היא? העבודה בטוריה, למשל, עבודה שמה, אך לישב במשרד, על כוס תה וסיגריה, לקבל אנשים ולהשתתף בישיבות – כלוּם גם זה ייקרא עבודה?

ואכן, שרירים גשמיים אלה אינם יודעים “חכמות”. העבדת אותם בפרך יתר על המידה – מיד הם מתמרדים ועורכים לך שביתת־שֶבֶת. ואילו העצבים הללוּ, שכוּלם רוחניות, אין קץ לכושר־מתיחוּתם! עוד סיגריה ועוד כוס תה, ושוב סיגריה וכוס־תה, והרי הם מתמתחים והולכים בלי שתרגיש בהם. ועוד רעה חולה: עובד רוחני במוסד פרטי – שעות־עבודתו קצובות, אך העובד במוסד ציבורי, וביחוּד העסקן הציבוּרי – כלום רשאי הוא להגביל את זמן עבודתו? מה יגיד הציבוּר? ובוחריו? ועצם האחריוּת! אפשר וכל העולם יחזור לתוהו אם ייעדר מישיבה פלונית, או לא יקח חבל בועדה אלמונית. ישיבה על גבי ישיבה, כמה וכמה ישיבות; ועדה על גבי ועדה, ושוב ועדה, וביניהן אסיפות. בין אסיפה לישיבה חוטפים ארוחת־צהרים, ממהרים לנמנם, מעיינים בעתון – מי פנוּי לקריאת ספר? – וכך עוברים ימים, שבועות, שנים, עד שהאיש כורע־נופל. כי גם העצבים העדינים והגמישים – סופם לבעוט ולמרוד, לבשתם ולחרפתם! שכחו כליל, כי האיר להם מזלם לשמש עסקן צבורי והילכך מוטל עליהם תמיד להיות מוכנים ומזומנים, דרוּכים ומתוּחים…

אינו דומה עסקן בישראל לעסקן בחו"ל

עסקן בחוּץ־לארץ עובד – נגיד – שתים עשרה שעות ביום ופורש לביתו. בא הביתה – יעסוק בגינה, בספורט; יבלה שעות במשפחתו, ישתעשע עם ילדיו, יבקר ידידים – בכל זה יש מן הסחת־הדעת והרפיית העצבים והרגעתם. בארצנו שאני. העסקן דנן כשהוא בא הביתה, – גם לפשוט בגדיו, להתרחץ ולישב בנחת לא יוכל. לא עברו חמש דקות – וכבר דופקים על הדלת. ויש שהדפיקה מיוּתרת, כי על כן בעסקנוּת צבורית עסקינן. ענין דחוף שאינו ניתן להידחות. “סלח ומחל שהטרדתיך בביתך”. ומה לא דחוף אצלנו?

ואתם, העצבים, הוסיפו ומשכו, לכו והתמתחו, לכו ונטו לצד אחר!

מנהג נפסד נשתרש, ביחוד בין עסקני ההסתדרות, ובשם “דמוקרטיה” הכתירוּהוּ. הגדרה מיוחדת־במינה למוּשג “דמוקרטיה”, ופירושו: מתח את עצבי זולתך עד להתפּקע. יש והענין אינו דחוף אפילו לגבי מושגי “הדחיפות” אצלנוּ, אבל האיש חשוב הוא. "במשרדך אתה טרוד, אנשים צובאים על דלתך. אמרתי: אבקרך בביתך, למען נוכל לשוחח בשקט “רגעים מספּר”…

אדיר במרום! “שקט” יקרא לזאת והרגעים המעטים נמשכים חצי שעה, שעה. עקרת־הבית מחכה, האוכל הצטנן. “האומנם עדיין לא אכלת? כלל לא ידעתי”. וידיעה זו באה תמיד בסוף השיחה ולא בתחילתה. הילדים נרגזים. מתח גבוה בכל הבית. סוף סוף מסיבים ב“שקט” לשולחן עם בני המשפחה (אם הילדים לא חטפו בינתיים את ארוחתם במטבח) עד – הדפיקה הבאה על הדלת, או עד צלצוּל הטלפון.

מי זה קצב שלוש דקות לשיחת־טלפון?

אראה בנחמה אם לא ראיתי עסקן ציבוּרי אחד, שבכל בוקר צובאים על דלתו – בביתו – מנין אנשים ויותר, ועצוּמותיהם – בקולי־קולות.

ביקור בתיאטרון ובקונצרט – אמצעי משובח להרפיית העצבים, אך אֵי עסקן ציבורי הבא להצגה לשמה? על פי רוב אין הוּא בא אלא כדי להיפגש עם פלוני לשם שיחה בדבר מסוּיים; ועם אלמוני – לסיים ענין שהחלוּ בו בבוקר ולא הספּיקוּ להביאו לידי תכלית. הוּא הדין לגבי ביקור פּרטי אצל חבר, בשבּת או בחג.

ואת הישיבות במוסדותינוּ – מי לא ידע? האחד רוגז, כי עוד מן הישיבה הקודמת נותר אצלו חומר מפוצץ; השני מאַחר; השלישי הקדים והוּא רוגז על האיחור; הרביעי אץ לישיבה אחרת ושעתו דחוקה. ובאוירה כזו נמשכת הישיבה, בלי שתבוא לידי גמר לעולם. את פוריותה של הישיבה נקל לתאר. דומה, שכל עיקרן של ישיבות ואסיפות אלו לא בא אלא להגביר את המתח. ההחלטות מתקבלות בחפזון ובעצבנות, ויש שבישיבה הבאה מן הצורך לשוב ולדון ולסתרן בהחלטות חדשות…

ומשבח אני ישיבה שבאו אליה אחרי מנוחה ארוכה, בלי הפרעה וחפּזון, אחרי ארוחה כהלכתה עם כל בני המשפחה, אחרי בלוּי זמן בנעימים, אחרי שינה מרגעת. ישיבה כזו יכולה להיות קצרה, עניינית ומאוד פוריה.

ויום השבת? והחג? ימי המנוחה והשמחה?

בליל התקדש השבּת והחג – אסיפה סוערת במפלגה, או שיחה וּויכוּח באותם הענינים, ושוּב המוח נוטה לצד אחד, תמיד לצד אחד. למחרת היום, לפני הצהרים, ישיבה אחת או שתים. אחרי הצהרים – “עלי לגשת לפלוני, לפגישה קצרה, אמנם דבר לא רציני, אך ציבורי”. אַל נכחד: יש בין עסקני הציבוּר – והם לא רבים – החוטאים ומבקרים בקולנוע, אבל גם כאן הראש נטוּי והעצבים מתוּחים, גם הנאה פּורתא זו אינה שלמה.

חופשה שנתית? אם תמצאו פעם עסקן הסתדרותי המבלה את חופשתו השנתית, חודש בשנה, שלוש שנים רצופות, בלי שאחזתו קודם מחלה קשה, או משבר־עצבים, ובלי ישיבות והפסקות באמצע “לרגל ענינים דחופים”, בלי טלפונים ובלי המשך המתיחוּת; אם תמצאו עסקן כזה – אנא, שמרו זאת בסוד, כי הדבר עלוּל להיות בעוכריו. מה יאמרו אנשים על כך? עסקן במוסד דמוקרטי, בהסתדרות, בימים קשים אלה, פורש לחופשה ואין רואים פניו 30 ימים תמימים?! לא ולא. אל תספרו בגת!

התעמלוּת רוחנית, היסח הדעת לסירוגין מעניני יום יום, הרפיית השרירים והעצבים, חלוקה נכונה בין העבודה ובין המנוחה, התרחקות מחד־צדדיות ומקיצוניות, שימוּש תכליתי בחופשה השבועית והשנתית –

אֵי המוֹרה שיוֹרנוּ כל אלה?

1942

“אחרי מות – קדושים”

אין המוות בא לפתע – כפי שנדמה לנו – חוץ, כמובן, ממוות בלתי־טבעי: מתאוּנות, בחזית המלחמה, ההתנקשוּיות וכד'. מותו של כל בעל־חיים הוא אטי. יום־יום מתים או מתנוונים סיבים אחדים של שריר־הלב, כמה תאים במוח, מסתיידים כלי־הדם, עד כי מספר התאים הבריאים בריקמת העצבים או בכלי־הדם שוב אין בכוחם להחזיק את האורגניזם במצב תקין – והאיש כורע ונופל; נדמה לנו שהמוות בא כחתף, כי לא ידענו שעבד בימיו האחרונים בסיבים האחרונים של לבו או בתאים האחרונים של כלי־הדם שלו.

בעצם מתחיל האיש למות מיום היוָלדו: יום יום מתים אלפים ורבבות תאים מגופנו ויום יום נוצרים מחדש אלפים ורבבות תאים, הממַלאים מקומם של הקודמים. בתקוּפות הגידול עולה מספּר התאים המתחדשים על המתים – מאזן כוחות־הגוף הוא חיובי. ואילו מגיל 45־50 שנה מתחילה הנטיה למאזן שלילי. אולם כוחותיו הרזרביים של בעל־החיים עצוּמים. האדם מסוּגל להחזיק מעמד עשרות בשנים, על אף הנטיה למאזן שלילי. אם אין באפשרותנו להרבות ביצירת תאים חדשים, יש ביכלתנו לחסוך ולמנוע במידה רבה בעד התנוונוּת תאי־החיים יתר־על־המידה על־ידי משק־חסכון. כל משק־בזבוז בגיל המאזן החיובי נתוּן עוד לתיקון באיזה אופן שהוא, אולם בגיל המאזן השלילי אין משק־הבזבוז ניתן לתיקון כלל.

ואצלנו? כרגיל, עולה האיש לארץ בגיל 25־20 שנה; 20־15 שנה הוּא משקיע לרוב בבנין משקו הפרטי או הקיבוּצי, ובהתקרבו לגיל המאזן השלילי הוא נסחב לפעוּלה ציבוּרית וזו – לפי הסגנון המקוּבּל אצלנוּ בשטח העסקנוּת הציבוּרית – מוסיפה כהנה וכהנה למאזן השלילי. ועוד מנהג מוזר: אם הצליח אצלנו האיש בשטח מסוּיים, מַטילים עליו תפקידים נוספים, עד שאין ועדה ציבוּרית אשר לא ישתתף בה; וכאשר כּוֹרע האיש ונופל, אנו מַכּים “על חטא” ואחרי מותו הוּא נעשה קדוש בעינינוּ, בעוד אשר רק תמול־שלשום נהגנוּ בו מנהג גזל; ואף שמתחרטים על העבר, מוסיפים לנהוג לפי אותה שיטה של “והחזיקו שבעה מוסדות בעסקן אחד”, – נאוּמים וּויכוּחים וישיבות ואסיפות במשך שעות וימים ולילות – עד אין סוף כמעט.

לא רק גיל ומקצוע ותפקיד בעלי מאזן שלילי, מצוּיים, אלא יש גם תקוּפות של מאזן שלילי לכל. אין ספק, שבארצנו הקיץ הוּא, במוּבן זה, שלילי והחורף – חיוּבי. ואוּלי אין זה כלל מקרה שרוב האסונות הלאוּמיים בארץ (חוּרבן בית ראשון, חוּרבן בית שני וכו', עד למאורעות הדמים בארצנוּ) נתארעוּ בחדשי תמוּז – אב. דבר זה מלמדנו, שאין לערוך פּעוּלות הגוזלות הרבה כוח ומרץ, כמו בחירות וכד' בחדשי הקיץ. לפלא הדבר, שבתקוּפה אשר בארצות אחרות נסגרים פּרלמנטים ונדחות ועידות – מסדרים אצלנו, בארץ סובטרוֹפּית, בחירות בחדשים הללוּ דוקא.

אם עבד אחד בכוחותיו האחרונים בלי כל רזרבה – ומת – ספדנוּהוּ מר; אבל אלפי ורבבות התאים החיים של הגוּף שנתבזבזוּ שעה שעה אצל רבים אחרים, אינם נראים לעין. לוּ יכוֹלנוּ לצרף את האבידות ה“קטנות” הללוּ, היינוּ מגיעים לידי סיכּוּם עגוּם מאד, כי אז עלינוּ להספּיד לא רק את האחד הדגוּל, כי אם הרבה “יחידות־מוות” מבין אנשינוּ הטובים ביותר. אלמלי היה בידינוּ מכשיר מתאים למדוד את הנזק הגוּפני־בריאוּתי הנגרם ע"י ריב־האחים – היינו כוּלנו נבהלים מהנזק הרב אשר אנוּ גורמים לעצמנוּ במו ידינוּ, ודאי שהיינו מוצאים דרכים למנוע כל זה.

הנלמַד לקח?…

1944

---

מנוחת השבת כיצד?

מאת

יוסף מאיר

מה היא הצוּרה הנכונה ביותר של מנוחה בשבת? פנינה זו ושבת שמה איך לשמור עליה?

יש מערבבים שני מוּשגים שונים: קדושת השבת ומנוחת השבת. מי שזוכר את יום השבת בקדושתו: את ההכנות לשבת עוד מיום רביעי בשבוע, את ההיטהרוּת וההזדככוּת בערב שבת, את פּריקת העול של ימות החול האפורים והעכורים בבית־המרחץ, את אור פּניה של עקרת הבית בשעת הדלקת הנרות, את תפילת “לכה דודי” עם הפניית הפּנים כלפי מערב לשם קבלת פּני שבת מלכתא, את ה“כל מקדש” וגם – את הדגים הממולאים ואת שלוש הסעודות; ולמחרת, בהשכּמה – ההליכה לטבילה, אמירת התהלים, קריאת פּרשת השבוּע על־פּי טעמי המקרא, לימוּד־עיוּן בפרקי הזוֹהר, ב“עין יעקב” – איש לפי יכולתו ולפי השכלתו – את הרצינות שבתפילת השחרית והמוּסף ואת רגש המסתורין שב“אַתה אחד ושמך אחד” וב“בני היכלא דכסיפין” שבסעודה שלישית – מי שזוכר כל זה ואינו יכול להסתפּק בתחליפים, בהאזנה לפרשת השבוע ברדיו, יתגעגע כל ימי חייו ל“יום זה שכוּלוֹ קודם”. אבל כל זה אינו עוד. המַלכּה ירדה מגדוּלתה – השבּת יצאה ממנה קדוּשתה, ולא רק בעיני האפּיקורסים, גם אנשי הדת אינם חשים עוד אותה קדושה שריחפה לפנים באוירו של ה“שטיבּל”. אבדה לשבת לחלוחיתה ונשארה יבשה ומצומקת. בודאי יש להצטער על כך.

מנוּחה לאיש־הכפר ולבן־העיר

אבל אם קדושה אין כאן, האם ישנה לכל הפּחות מנוחת השבת? ומה היא? איש דגניה מעבּד כל ימות החול את אדמתו עד עייפוּת גוּפנית גמורה ואינו מקיים 47 או 42 שעות־עבודה בשבוע. גם אין סיפק בידו לקרוא ספר או לכתוב מכתב לידיד בכל ימות השבוע. איש האדמה, החי בכל שעה משעות היום והלילה בחיק הטבע והטבע חי בתוכו – טבעי הדבר, שיום־המנוחה שלו פּירושו מנוחה גוּפנית ממש: אחרי ליל שבת של ישיבה בצוותא בחדר האוכל – שינה ארוכה, ממושכת, ללא עול קימה לעבודה מפרכת בשעה חמש בבוקר, קריאה בעתון ובספר, שמיעת רדיו, שיחת רעים, משחק עם הילדים על הדשא והתרעננוּת לקראת שבוּע של עבודה מאומצת. מנוחה גוּפנית כזאת מתאימה, אולי, לאיש הכפר, אם כי גם הוא חייב יום אחד בשבוע ליישר את גבּו בהתעמלות ורחיצה בים וגם אינו צריך להסתגר בד' אַמות של מקום מושבו ואין הוא פטור מלראות פּעם את הנעשה במקומות־ישוּב אחרים. ומתי יעשה זאת, אם לא ביום הפּנוּי, בשבּת?

ומה יעשה איש העיר? אחרי ישיבה דחוּקה בכל ימות־השבוּע במשרדים בכפיפת גב והצרת הנפש, בחיטוּטים והתלבטויות ומתיחת עצבים ונשימת עשן הטבּק; אחרי עבודה במשך ששת ימי השבוע בבית־חרושת בענן אבק וריחות של זיעה ושמן מכונות; אחרי שבוּע מלא דאגת פּרנסה וצרות במשפּחה, באויר הדחוס של בתי קסרקטין גדולים, בצפיפוּת ומחנק מבפנים ומבחוץ, בלא צמח ובלא עץ, ללא דשא וּללא אויר צח… איך יבלה הוא מנוחת השבת? קדושה אין כאן: האם גם מנוחה מכל האוירה האופפת אותו בחול לא תהיה לו? מנוחה מעשן ואבק וצפיפוּת ומחנק ודברי רכילות.

האם ישכב בפיג’מה ויקרא עתונים? במה ישיבה בפיג’מה ושיחה על דברים בטלים נקראת קדוּשת שבּת, ועבודה במעדר בגינת הבית נקראת חילול שבת? האם ישחק עם ילדיו בדירה צפופה של ד' על ד' ללא אויר צח, ללא תנועה וללא הרחבת האופק? או אולי ישחק בקלפים עד חצות־הלילה כדי לגרש את השעמוּם?!

אל חיק הטבע

האם לא טוב לו ולמשפּחתו לצאת קצת מהעיר ולבלות תחת עץ מצל ועל שפת נהר משקשק, בטיוּל ובשיט וברחיצה בים עם טעימת ארוּחה בחברת ידידים וקרובים על עשב ירוק תחת תכלת השמים? האם גם היושב במשרד, גם מנהל מוסד, גם איש המקצוע החפשי, גם העוסק בפּוליטיקה אינו חייב לרענן את גופו במשחק חפשי בכדור יד, התבדרוּת ושכחת הדאגות וההתרגזויות של כל ימות השבוע? וגם הפּועל בבית־החרושת, והמלצר והטבּח והסַפּר – האם ימשיכו כל ימי חייהם בתנועה חדגונית אחת המפעילה קבוצות שרירים אחרות ובלי לאַמץ ולזרז קצת את שרירי בית החזה ושריר הלב בנשימת אויר חפשי?

הבה נלמד קצת מה“גויים” ההם. שבת קודש אין להם, אבל מנוחת יום השבת יש ויש. המונים, המונים, מיליונים אנשים נוהרים, אצים־רצים החוצה, הרחק מהעיר ומשאונה, הרחק מהחדר הצר ומהרחוב המעופש – יום שלם הם משתובבים, משתוללים, פּוגשים איש את רעהו בפנים צוחקות, בהרגשת אושר בחיק הטבע.

אם קדושה אין, תהיה לכל הפּחות מנוחה גוּפנית ורוחנית – רוחנית יותר מגופנית – תוך הכרת הארץ והנוף, החלפת הסביבה וגיווּן הרשמים.

1952

שער חמישי: השגות

מאת

יוסף מאיר

---

הברז המטפטף...

מאת

יוסף מאיר

קיבלתי הודעה רשמית, כי עלי לתקן את הברז המטפטף, שאם לא כן יסגרו לי את המים. שמחתי להודעה הזאת, כי יש בגזירה זו לא בלבד משום חסכון במים, אלא גם קיוּם מצוות־בריאוּת.

הברזים המטפטפים והמים העומדים בחצרות, עלולים להמיט סכנה על תושבי הכרך. לא סוד הוּא, כי בתל־אביב העיר מצוּיים בכל השנים מקרי מלריה חדשים. ואף־על־פי־כן שאין הופעות אפּידמיות של המלריה בתל־אביב, הרי סיכוּם המקרים האלה במשך שנה הוא ניכּר למדי. ואַל נטיל את כל האשמה על הירקון. נכון, שלא מעטים הם האנשים המשלמים במיטב כוחותיהם ובבריאותם מחיר טיול לאור הירח על שפת הירקון. אבל יש מקרי־מלריה ודאיים גם בתוך העיר אצל האנשים, אשר לא בקשוּ כלל להנות מטיול על שפת הירקון ולא יצאו מכבר את העיר. חבל, שהפּקיד הזריז לא נזדמן לחצר האנשים האלה לראות בה את הבריכה הקטנה שמימיה עומדים תמיד. אמנם, כאן לא יכול היה לראות עבירה על חוק החסכון, לפי שהמים עומדים ללא כל תנועה ואינם נגרעים. אבל יש ויש משום עבירה על חוק הבריאוּת. על־כל־פּנים עבירה חמוּרה היא מעבירת הברז המטפטף.

אני מקווה, כי מעתה, אם אזרוק לתוּמי קליפּת־בּננה על המדרכה, יפתיעני שוטר־חרש ויוליכני למשטרה על שעברתי על “לפני עיור לא תתן מכשול”. וודאי הוא לי שלא יצאו ימים מרובים ואשב לי באוטובּוס ציבורי ואצית סיגריה, כמנהג אנשי עירנו, והנהג יעמיד את המכונית – באדיבות, כמובן – ויקרא לשוטר הקרוב ויצווה עלי לצאת את האוטובוס וליהנות מעשן־הסיגריה מתוך הליכה ברגל. ושמא לא רחוק היום והשוטרים יסובבו בחנויות המכולת והירקות ובאטליזים ויקפּידו על הנקיון ועל ההיגיינה, שהירקות לא יתגוללוּ בחול והפּירות יהיוּ מכוּסים ברשת ולא יקמצוּ בקנסות ובלבד להבריא, אחת לתמיד, את העיר הזאת, אפילו בגזירות קשות.

אף אני בחלומי – והנה גם כל המחלבות וכל המסעדות בעיר נתוּנות לפיקוח חמוּר תמידי והעוסקים בכך נבדקים לעתים קרובות, שמא מצוּיים ביניהם נושאי מחלות מדבקות; והבדיקות יסודיות, לרבות בדיקת הצואה והשתן, לפי שהבודקים אינם מסתפּקים בתעודה שהעובד מביא מאיזה רופא. וכל כך למה? משום שמחלות הטיפוּס והדיזנטריה נפוצות מאד בעיר בכל שנה. ואם גם אין הן פּורצות בהמון, בצוּרת אֶפּידמיוֹת, אי אפשר שריבוּי המקרים לא ידאיגנו.

ושוב באותו ענין: הברז המטפטף. אין ספק שאני חייב לסגרו, אבל כיצד מלאכה זו נעשית? הרי ככל שניסיתי לעשות זאת, נרטבתי כולי והברז בטפטוּפו עומד. תאמרו, אלך לבקש פּועל מוּמחה, עד שאתם אומרים כך, אמרו לי קודם, היכן אשיג שכזה, אפילו לתיקון קל, ואם אשיגו – מתי יבוא? ועל כן זאת עצתי לעיריה: אחרי הודעה מתאימה והתראה בעתוֹנוּת, יעבור פּועל מומחה בכל החצרות וככל שימצא ברז פּתוּח יפתח את ארגזו ויעמיד את הברז על תיקוּנו והעיריה תגיש את החשבון לבעל־הבית. על־ידי כך היא תוּכל לקמץ לה פּקיד המסתובב ורושם, כשם שתחסוך כתיבה וריצה, משא־ומתן וקנסות. הזריז יתקן בעצמו את הברז ושאינו זריז ואינו בקי בתיקוּנים כאלה ישלם, לרצונו או לאונסו, את הפּרוטות האלו. והעיקר – הדברים יתוּקנוּ מיד. אדרבה, תנסה העיריה נסיון זה.

1935

---

שקט ברחובות תל־אביב

מאת

יוסף מאיר

הבא למתוח בקורת על מנהגי עירנו, תל־אביב, מיד טוענים כנגדו ה“פּטריוֹטים” המוּשבּעים שלה וּמבקשים לכוון עיניו כלפּי החיוּב שבּה: עיר שכּוּלה עברית, רגש חופש ובטחון, והעיקר ההתפּתחוּת המהירה – ומי ישים לב לקטנות? עיר־פּלאות זו דומה בעיניהם לילד פּלא זה, שכּוּלם מפארים אותו ומתבּרכים בו, נושאים אותו על כפּים וכל צעקותיו, פּזיזותו, התפּנקותו ועצבּנותו – הכל נזקף לחשבון הפּלאִיוּת שבּו.

הללו מעמידים את מגרעותיה ואת מעלותיה אלו כנגד אלו. ואנחנו חשבנו לתומנו, שבאמת לא ייתכן אחרת: רחובות מרוּפשים, ריצה ודחיפה, אבטובּוּסים גדוּשי־אדם, בישיבה ובעמידה, זה צועק על זה, והכל – על הנהג, והנהג על כולם. נוסעים תמיד; למי יש פּנאי ללכת? יכול אדם לעמוד שעה ארוכה ברחוב ולשוחח, ולפטפּט, אבל לגשת ברגל מרחק שלש תחנות לא יעלה על דעתו. וכך הוא רץ אחרי האבטובוס, כדי להידחק בקושי ואגב כך לנזוף בנהג, שדווקא לו, לאחרון, אינו מַרשה לעלות; וכל כך למה? – כדי להגיע בנסיעה למחוז־חפצו מהלך חמישה רגעים. על המדרכות מפוזרים קליפּוֹת־פּירות וגזרי־נייר. למי שהוּת וסבלנוּת לחפּש את פּח־הפּסוֹלת, כדי לזרוק לתוכו את הנייר? לרוב פּחים כאלה אינם בנמצא. גם האבק הקל הפזיז הזה, גם לו אין סיפק לשקוע ולנוח מעט והוא מרחף באויר כל היום וכל הערב, עד שהוא משתקע בתוך פּיו או ריאתו של עובר־אורח. מי ישעה לקטנות כאלו? הלא בונים את תל־אביב! העיר בעיצום גידולה והתפּתחוּתה והיא משתטחת ומתרחבת – ומתפּנקת כאותו ילד־פּלא.

הרחובות מלאים מבוגרים ותינוקות וכלי־רכב למיניהם. אפילו הכלב מאושר הוא בעיר זו; מוּתר לו להתהלך, לנסוע באבטובוס, לנשוך כאַוָת־נפשו – בארץ אשר מחלת הכּלבת שכיחה בה! – באין מַכלים דבר. “חופש הפּרט” קוראים לזה. אתה חפשי להידחק, להתנגש, להיכשל, להינשך, לשאוף אבק, לספוג נזיפה מהשכן ברחוב – חופש מוּחלט.

עם שקיעת השמש, מן הראוי היה, לכאורה, כי ישהה כל איש בביתו כדי להתרחץ, להינפש, לבלות את הזמן עם המשפּחה, לעיין בספר ולישון – להחליף כוח אחרי יום עבודה קשה, ולתת גם לעצבים לנוּח מעט מרשמי־היום. אך לא כן נהוג במקומנו. הנך מוצא מאות אנשים צעירים עומדים ומשׂוֹחחים על יד הקיוֹסקים, כפרפּרים הנמשכים אל האוֹרוֹת הצבעונים, לוגמים גזוז ומפצחים גרעינים, וחוזרים לשתות גזוז, מצטופפים בלי טעם ובלי תכלית כל שעות הערב, עד חצות הלילה, משל היו תושבי עירנו חיים על רינטה ולא אנשי־עבודה ברובם. בתי־הקפה מלאים אדם תמיד, לפני הצגת הקולנוע ולאחריה. בעברך ברחוב, יהא לבך סמוך ובטוח, כי לא יחלפו שני רגעים ותיתקל באחד ממכּיריך הרבים, כדי לבלות אתו בנעימים – באמצע הרחוב. מה תימה, שאין זמן לקרוא בעתון, חסרה הסבלנות לעיין בספר, אין השקט הפּנימי להשׂתרע קצת על הספּה ולנוח אחרי יום־הקיץ הלוהט. הרחוב מושך.

בשבתות ובחגים נוהרים המון אדם. לאָן? שמא לטיול ארוך? למושבה קרובה? ליער בשרונה? חס וחלילה – לרחוב אלנבּי! פּעם בצד ימין, פּעם בצד שמאל – וחוזר חלילה. אמנם, העצבּנוּת פּגה במקצת, הרעש שקט, אבטובוסים אינם, ההליכה אטית – אבל הדוחק רב יותר. זאת היא מנוחת השבת. “רגש הבטחון” קוראים לזה.

בכל שני וחמישי “מאורע רבתי” – קבלת אורח, תחרות, חגיגה, ואם תרצה הרי לך – מירוץ־שליחים ספּורטיבי, בעצומו־של־יום ובמרכז העיר. האבטובוּסים עומדים, התנועה קופאת ואלפי אנשים מחכים שעות ל“מאורע”, ובעיריה – תכונה, מחכים לבוא השליחים, כדי להקביל את פּניהם. באיזו עיר בעולם ראינו דבר כזה?

בסתיו תרצ“ד – יסַפּר פּעם ההיסטוריון של העיר העברית הראשונה – קרה דבר מוּזר עד מאד. ניתנה פּקוּדה מאת הרשות, כי משעה 6 אחה”צ על כל תושבי תל־אביב להישאר בבתיהם ולא לצאת לרחוב. העיר נדהמה. האם חמדה לה הממשלה לצון או המצב בארץ אמנם רציני כל כך? האנשים לא יכלוּ להבין את רוע הגזירה. לוּ היוּ אוסרים את כוּלם בבית־הסוהר, ניחא – ובלבד שיהיו שרויים בהמון. אבל לפקד, שכל אחד ואחד יישאר בדירתו! איך אפשר לא ללכת בערב לרחוב אלנבי? ביחוּד בימים ששמוּעות מהלכות, הלא מוכרחים ללכת – לשמוע ולהשמיע. תחילה חשבו שאין הפּקוּדה רצינית, יצאו מבתיהם – ונקנסו למאות. עברו ערב אחד, ערב שני, פה ושם התגנב מישהו, התהלך סחור־סחור ברחובות הצדדיים, התהלך שעות. אבל לא היה טעם להליכה זו – ברחוב אלנבי לא העיז להראות את פּניו בלי רשיון. (מה טעם בהליכה, אם לא ברחוב אלנבי!) אבל לאט לאט התרגל הקהל ונשאר בבתים. מתוך כורח דפדפוּ בספר, כתבוּ מכתבים למכירים, בילוּ את הזמן בחיק־המשפּחה, התעסקו במקצת עם הילדים, שכבו לישון במוּקדם, בקיצור: תל־אביב שינתה את טעמה, נעשתה יותר רצינית ויותר סולידית. ואם נקלעת בשעה שמונה בערב לרחוב הראשי וראית מה נעימה העיר הזאת ומה יפה רחוב זה; נדם העורק העיקרי של העיר ואתו שקטו – בימים קשים אלה – עצבי כל התושבים. גם השיחה עם השכן היתה שקטה ושקוּלה. במשך ימים מעטים למדוּ האנשים לדעת, שאפשר לחיות בלי רעש ובלי עמידה ליד הקיוסקים ובלי שיחה בטלה.

מסופקני, אם למדו התושבים דבר־מה מהנסיון הזה. אך אולי ילמדו אבות־העיר להנהיג תקנות, שיהיה בהן כדי להשפּיע על התפּתחות העיר ותושביה, על הנקיון בחוצותיה, על מנהגיה ונימוסי תושביה, הזקוּקים כל־כך לעצבים שקטים!

1933

---

דו־פרצופיותה של תל־אביב

מאת

יוסף מאיר

מַכּר שלי, שידע את תל־אביב עוד בהיוָסדה והיה בין מניחי היסוד לגימנסיה “הרצליה”, זכה לבקר בה אחרי עשרים שנה ויותר ולראותה בנויה על תלה. הנקל לשער, מה גדלה התפּעלוּתו של היהודי הזה בשלושת הימים הראשונים; במשך שעות הסתובב ברחובות העיר, קרא את השלטים העברים, שמע את השפה העברית בפי עגלונים וסבּלים – ונפשו לא שׂבעה מראות ומשמוע.

כּתוֹם היום השלישי הציץ לחצרות, ביקר בסימטאות, עלה וירד במדרגות הבתים – הציץ ונפגע… נשתנוּ פּני האיש – ואינם כתמול־שלשום. בכל יום בא אלי בטרוניה חדשה והטריד את מנוחתי:

– “באבטובוס הציבוּרי כתוּב בפירוּש, שחור על גבי לבן, ‘לא לעשן ולא לירוק’ – והכל מעשנים והנהג גם הוא. אינו מתרעם, חלילה, על העישון. אדרבה, יעשנו אחינו בני ישראל ויתענגו, אבל למה אין מורידים את המודעה הזאת?” תמימוּת של יהודי: המודעה מדריכה את מנוחתו.

– “ולמה אין כבישים ברחובות הצדדיים? מדוע בחדרים שומרים על הנקיון, אולם כל פיסת נייר, קליפּת פּירות, חתיכת פּח מוּחלד נזרקים החוּצה, על המדרכות ועל הכביש – ואין פּוצה פּה. ועל מה כה מכוערים השלטים? רופא או עורך־דין או אפילו מוסד ציבורי משקיעים הון רב לסידור חדרי־הקבלה – ודוקא בשלט, הנמצא כאילו ברשוּת הרבים, הוא מוצא מקום לחסוך פּרוטות אחדות; והשלט ספק נייר ספק קרטון, המתנופף באויר לכל רוּחות השמים?! ובמסדרונות הבתים ועל המדרגות – ניירות, שברי־כלים, ואבק בלי סוף. האין פּיקוּח על רשות הרבים?”

יהודי זה הלך גם לשוק; לא לתיאטרון ולא למוזיאום ולא לתערוכת אמנים, אלא לשוּק דוקא. פּישפּש ומצא. והריהוּ טוען: “אַל תשב לאכול ארוחת־הצהרים, עד אם ביקרת בשוּק. תביט אל הפּירות והירקות המתגלגלים, תראה את האטליזים, ואת המון הזבובים סביבם – ובטוחני, שארוחת־הצהרים לא תערב לך”.

התביישתי במקצת וניסיתי להתנצל: “בודאי היית בשוק הערבי, שאין לעירית תל־אביב שליטה עליו”. לא, דוקא בשוק היהודי, במו עיניו ראה יהוּדים קונים ומוכרים.

“ומדוע מעשנים בקולנוע?” (הוא אינו מכיר את תקוּפת פּיצוּח הגרעינים; בכל זאת התקדמות (!). ועל שום מה החגים והשבתות הופכים חולין אצלנו? וכו' וכו'.

כל הטענות הללו מכוּונות אלי, דוקא אלי. כלום זו אשמתי? לא עסקן אני ולא בן עסקן, או חבר במועצת העיריה ואף לא באחת הועדות שלה. מדוע דוקא אני?

לא, דוקא אתה, תושב משלם מסים, צריך להתריע על כך. זה הרגיז אותי קצת. אני אשם? הראיתם יהודי כזה? רציתי להקניטו. ובידעי ש“ציוני כללי” הוא מיודעי זה, אמרתי לו “כּתר לי זעיר. עוד מעט והמועצה תהיה אדוּמה כוּלה ותראה איזה נקיון, איזה סדר”! – –

אך הלָה לא נתן לי לגמור את דברי, קפץ מעל הכסא וצעק: “ובמוסדות שלכם, מוסדות ההסתדרות, אשר בהם אתם השליטים כבר כיום… איפה הסדר, והנקיון, והנימוס?!”

נבוכותי ושתקתי רגע; לבסוף עניתי מה שעונים כרגיל במקרים כאלה – ודאי דבקה בו אַנטישמיוּת…

1934

---

והשכנה מה היא אומרת?

מאת

יוסף מאיר

את הפתגם הישן “אַל תשאל את הרופא, שאַל את החולה”, היה כדאי להחליף זה מזמן באחר: “אַל תשאל את הרופא, שאַל את השכנה”. והשכנה – טובת־לב היא מאין כמוה. אינה מחכה עד שתבוא אליה לשאול בעצתה במצוּקתך; בשעת פּגישה ברחוב, תבחין בפניך, שלקית במיחוש ועצתה־תשועתה לא תאַחר לבוא: “אצל פּלוני היתה מחלה כזאת בדיוק, זמן רב התרפּא אצל רופאים שונים, עד ששׂיחק לו מזלו ונפל לידי רופא אלמוני והמחלה הוּסרה ואיננה. לו שמעני, היכּנס לרופא זה ובטוחתני כי תיוָשע. סוף סוף, מה איכפּת לך? כדאי לנסות!” ואם תרצה הריהי מוכנה להביא לך את הרצפּט של פּלוני החולה, מכּר טוב שלה. –

* * *

ואם ראה רופא בפגישה השלישית או הרביעית את החולה והנה פּניו לא כתמול־שלשום, כלומר, מצבו לא הוּרע, חלילה, ניתן לומַר, כי אפילוּ הוּטב במקצת, אבל הוּא מגלה אי־בטחון, מגמגם, אינו מביט ישר לעינים, מוציא לפעמים מכיסו רצפט של רופא שני ושואל שאלת־תם, אם זוֹ רפוּאה טובה – יהא סמוּך וּבטוּח, שיד השכנה באמצע!

איני רוצה לדבר בה סרה, בשכנה דנן, הלא גם אני תלוי במוצא־פיה, ברצותה – הנני רופא מפורסם, וברצותה אֶרעב ללחם. על כן אני משתדל להשלים עמה. בהיותי צעיר בפּרקטיקה הרפוּאית לא הכּרתיה, – ולא תמיד נהגתי בה כבוד. דימיתי, אשקוד בלימוּדים, אקרא בספרים, ארכוש נסיון וכו'. וכאשר נקראתי לחולה – אמנם לא לעתים קרובות – מיהרתי אחרי הביקור לספריה, עיינתי בספרים, התייעצתי עם עוד רופאים, התוַכּחתי, שוחחתי רבות עם החולה וגיליתי לו דעתי ומהן המחלות הבאות בּמנין. אבל טעיתי בחשבוני; לא הרחקתי לכת. עד שהכרתיה, את המושלת בבנות ישראל ורכשתי את אימוּנה.

וזה מנהגי: כשהנני נקרא לחולה, אני בא רק אחרי שעתיים־שלוש (בעודני צעיר הייתי אומר בחמימוּת לאיש המזמין אותי “חכּה רגע, נלך יחד” – מוּבן, שדברים כאלה עושים רק הרופאים הצעירים) ובהיכּנסי לחדר החולה, אני מחפּש ראשית כל את השכנה, ובכל פעוּלותי ובכל דיבוּרי אני מכוון את לבי אליה (שכנתנו זוֹ אוהבת מאד, כאשר מדברים ישר אליה), מדבר ולא מדבר, רומז על אפשרוּיות רציניות, אבל… אַל יאוּש. בין כה וכה אני מתבּל את שיחתי במלים לטיניות אחדות (היא פשוּט מתמוגגת כשמערבבים לתוך השיחה מלים לטיניות, אף כי אינה מבינה אותן, כמובן). את ההוראות איך להתנהג וכו' אני מכוון אליה, רק היא מסוגלה לקלוט אותן, מעורר תקוות, אף כי המצב רציני למדי; לפעמים רומז רמז קל על הרופאים שקדמו לביקורי (“מה שם הרופא הקודם: המ… המ…” לא יותר. היא כבר תבין לרוחי). לבסוף אני מכבד אותה ב“שלום” מיוחד וממהר הלאה (תמיד, בּבואי אל החולה וּבלכתי ממנו אני ממהר).

נצחוני מובטח; איני מסופק כלל, מה המדוּבּר שם אחרי לכתי. והנוסח אחד הוא. בערך כזה:

“הראיתם איך בדק? ברגע הראשון נגע במקום הכואב. והראיתם את המכשיר שבידו? זה רופא! הראשון ישב ובדק ושאל ולא מצא את ידיו ואת רגליו, וזה? זכורתני”… כאן בא סיפּוּר על פּרופיסוֹר אחד. כן, כבשתיה, ואתה כבשתי את החולה ואת כל בני־הבית. בקונסיליום הנני משתדל להיות ראש המדברים, מפזר דיאַגנוזות לכל הצדדים, והיא עומדת מן הצד ומתמוגגת מנחת.

לרופאים הצעירים, המעוניינים בפרקטיקה, עצתי נאמנה: הכירו את השכנה שלנו, וָלא – איתרע מזלכם! ובעמדכם על יד מיטת החולה תחשבו תמיד: “והשכנה – מה היא אומרת?”

1932

---

מושיע או... רוצח?

מאת

יוסף מאיר

קראתי מודעה בעתון, “מכתב תודה” לרופא, בעבור הצלת נפשות. והנוסחה ידועה: “אני מודה מקרב לב לד”ר… שהציל אותי משיני המוות וטיפּל בי במסירות במשך כל ימי חליי וכו' וכו'".

אודה ולא אבוש – ואולי הקנאה היא המדברת מתוך גרוני? – אף פעם בחיי לא זכיתי לתודה גלוּיה כזאת. אם משום שאימוּני הרפוּאי לא הכשירני עד כדי כך שיעלה בידי ל“הציל” אנשים משיני המוות, ואם משום שאין בי הכשרון לעורר, לכל הפחות, את הרושם כאילו “הצלתי”, או מפני שנתקלתי במקרה בחולים בעלי דרגת תרבוּת כזאת, שאינם חושבים לנאה ולנחוץ להשתמש באמצעי זול כזה. הן סוף־סוף, אין זה אלא ענין של גרושים אחדים. הנייר הוא, כידוע, סבלן ושתקן מטבעו וביחוּד העמוד הרביעי שבעתון יומי. בכל אופן, עוּבדה היא, שלא זכיתי לפירסוּם כזה; כנראה, יש מזל גם ברפואה. והואיל והדבר תלוּי במזל, ואין לך אדם שאין לו שעה, הכינותי מכתב תשובה לאותו חולה, אשר אזכה פּעם להציל את חייו ואף הוא לא יחמיץ את ההזדמנוּת להודות לי באמצעות העתון.

וזו לשון המכתב:

"חולה יקר! קראתי את מכתבך־תודתך ואף אני מודה לך מקרב לב, לאחר שאני בטוח בכוונתך הטהורה. אינני חושד בך, שרצית במחיר המודעה לצאת ידי הנימוס בלבד, אלא מאמין אני, שרגש התודה הוא שדחף אותך למתן ביטוי לרחשי־לבך, כי חשבת שזוהי הצורה הנאותה ביותר. לעיצומו־של־דבר תרשה לי לומר לך מלים אחדות:

הידוע תדע, שמעטים מאד הם המקרים, שהרופא מציל באמת את חיי החולה? האם אינך סבור, שהקהל מגזים קצת בהערכה זו? הווה בטוח, האיש הפשוט ההוא, המסתובב כל הקיץ על שפת הים ומציל במשך העונה עשרות נפשות העלולות להיטבע בלי עזרתו, הוא “מציל” הרבה יותר חשוב מכל רופא. תאמר, הריהו מקבל בעד זה משכורת, הרי גם אני באתי על שכרי. ואולם, האיש ההוא, המציל בים, מעמיד בכל פעם את חייו בסכנה, מלבד אשר כל ההצלה הוא ענין של רגעים ספורים ואם איחרת או התרשלת כלשהו, הטובע עלול למות. האם גם ברפואה הדבר כך? האפשר להגיד, שעל־ידי הזריקה או הטיפול ניצל החולה ממוות, ואילולא הם היה אבוד? תמימות היא מצדך לחשוב כך. אולי עלה בידי למנוע ממך סכנות רבות שארבו לך במשך מחלתך. אולם אם כך, עליך להודות גם לנהג שהביאך למחוז חפצך ומנע ממך סכנות שארבו לך כל הדרך. הלא אין כמעט נסיעה קלה בלי סכנות כאלו.

אבל נניח שבאמת הצלתיך, האם אני הוא זה שהצלתיך, אני ולא אחר? ולו במקרה נפלת בידי רופא פלוני, היה סופך אחר? הלא בתשעים ותשעה למאה לא רופא פלוני הוא המַציל, כי אם הרופא האלמוני – הרפואה. ואם רוצה אתה באמת להודות, תודה לאנשי המדע, אשר בעזרתם הגיעה הרפואה עד הלוֹם. התודה לקוֹך, לאֶרליך, לליסטר, לזמלוייס, לאברט ועוד רבים כאלה, ביניהם אנשים שהקריבו את חיים על מזבח־המדע. ואתה בא להודות דוקא לי?

וגם אם שוקד הרופא על ריפוי החולה, “אינו מש ממיטתו” במשך שבועות, עצביו מתוחים, הוא קורא וחושב, מתענה שמא טעה, מנסה, מתייעץ, מפרפר בין יאוש ותקווה, עד שהוא מעביר את החולה על פני הסכנה – האין לרופא סיפוק נפשי מלא בעובדה עצמה שהחולה הבריא ומתהלך עלי אדמות ומפרנס את משפחתו? היש עוד צורך להשלים את הסיפוק הזה על ידי מודעה בעתון? האם לא היתה זו חובתי המקצועית־אלמנטרית, אשר לולא עשיתיה הייתי מתחייב מאסר?

שאלה אחרת: בעד מה אתה מודה לי? בעד כוונותי הטובות, בעד המעשים או בעד התוצאות? הבה ואספר לך עובדה אחת: פעם הביאו אלי חולה מלריה במצב קשה. הזרקתי בו מנה גדולה של כינין והחום עבר. החולה ניצל. למחרת היום בדקתי את השתן שלו ומצאתי בו סימנים של קדחת שחור־השתן, המוכיחים, כי אסור היה, לכל הדעות, לתת לו אפילו את החלק המאה של מנַת־הכינין שהזרקתי בו; לעומת זה, לולא הזרקתי, היה החולה מפרפר ימים אחדים בין חיים ומוות, ומי יודע מה היה בסופו. הווה אומר, הצלתי את החולה שלא מדעת. עכשיו אשאלך, אם יבוא החולה ויכריז עלי כעל מצילו – ובמקרה זה, אולי, בצדק – על סמך־מה יעשה זאת, בעבור כוונותי הטובות? הרי אין לך רופא, שאין לו כוונות טובות. ואם תאמר: על סמך המעשה? הלא לפי דברי המדע היה המעשה שעשיתי בלתי נכון לחלוטין.

ולא זה בלבד. במקרה שלך הצלחתי, אבל יש מקרים שאינני מצליח ויש גם שהחולה ימוּת. לפי תפיסתך, שבמקרה שלך הצלחתי, רשאים קרובי החולה שמת, להאשים אותי ברציחת נפש וגם זאת במודעה בעתון. והן ייתכן, שבמקרה השני השקעתי את מיטב כוחותי, והוא גרם לי לילות ללא־שינה־ומנוחה ועירער את כל עצבי. אילמלא הצלחתי, מדוע אימנה בין הרוצחים? לא מדובשך ולא מעוקצך. לא הצלתי ולא רצחתי, אלא פעלתי כאשר יכולתי – ובשני המקרים במידה שווה.

חולה יקירי! בשמי ובשם כל חברי במקצוע אני מבקש ממך, אל תתנני ברבים כמציל, למען לא יתנוני אחרים כרוצח".

כאמוּר, לא זכיתי עדיין לפירסוּם מודעה בשבחי בעמוד הרביעי, אבל אנו הן בעבודה מונעת קא עסקינן…

1931

---

בדרכים

מאת

יוסף מאיר

הסמל הוא האדם. נתרוקנה אירופה מבני־אדם, מתהלכים אנשים ונשים וחתיכת פּח עם סמל תלוּיה להם על דשי בגדיהם וראשי תיבות מסמנים את שייכוּתם למפלגה: ס. פ., ק. פ., ס. א. וכו'. מי אנו? לא יוחנן ולא יוהאן, כי אם הבּט וראה: ק. פ. לאמור אם גם אתה ק. פ. הרי טוב, ואם לא – אקדח.

כל שאר בני אדם, שאינם נמנים לא עם שבט זה ולא עם שבט אחר – אפס הם, אפס אפסיים. זו גורלה של אי־מפלגתיות. יש שאתה רואה צעירים וּצעירות, בריאים וחסונים, מלאי חיים ורצון־חיים, מתהלכים הרחק מן העיר ושאונה ולכלוּכה, מושכים בעגלות־חורף וה“סקי” בידיהם. שלג וקרח ואויר צח, רעננוּת ושמחת־חיים על פּניהם. כאילו נעלמה המפלגתיוּת; חלפה עברה השנאה ההדדית; יפי הטבע ושמחת־הספּורט מכסים, לכאורה, על המפלגות ומגשרים גשרים דקים בלתי־נראים בין איש לאיש ובין איש לאשה: לך והתחלק והשתובב והתהפּך והיה נהנה מן הנעורים; היה חבר לחבר. הנה שם בחוּר חסון, שזוּף, פּניו רעננים, סימפּטיים; הנך מתקרב אליו – פּתאום מתבלט ונראה הסמל מעל דש הבגד: צלב־הקרס הנאצי… וּבבת אחת נפסק החוּט. ניתק הקשר; אין טבע, אין שלג, אין בן־אדם, אין חבר. יש נציג לפניך ואתה ק. פ. או ס. פ. – אַיה האקדח?!

העליה לארץ־ישראל. עלתה שמשה של ארץ־ישראל… לא, הביטוי הוּא לא נכון. עלה הקוּרס בבוּרסה. מאה מונים, מאתים מונים. בכל משפּחה, בכל בית, ברכבת, בבית־קפה יושבים וּמדיינים ומחַשבים חשבונות. מה היא ההכנסה השנתית – ניטו! – מעשרים דוּנם פרדס; והרי בעבודה עברית קא עסקינן (כל יהודי בחוּץ־לארץ חושב על עבודה עברית – עד שהוא עולה לארץ; בארץ גופה, כידוע, “אוירה דארץ־ישראל מַחכּים”) ובכמה אפשר לרכוש מגרש בתל־אביב? זקנים וצעירים. הכל רוצים לעלות: הרופא, הפּרופיסור, הפּקיד וסתם־יהוּדי – כולם שואפים לארץ־ישראל. לא, כולם שואפים לתל־אביב, ואם אתה מזכיר שמה של איזו מושבה, מיד עליך לתת תשובה, כמה רחוקה אותה מושבה מתל־אביב, ובכמה רגעים אפשר להגיע שמה. “שמעתי, שתל־אביב היא עיר יפה, מודרנית”. “האם נכון שיש כבר טלפון בתל־אביב, גם רדיו?” “ובאיזו שפה מדברים שם? וגימנסיה יש?” גם ה“קוּרס” שלי עצמי עמד גבוה, גבוה. תאר לך, יהודי מתל־אביב ממש! וכמה שנים אתה גָר כבר בתל־אביב? את עברי מנקוּדות אחרות בארץ הסתרתי, כמובן. עמק־הירדן, דגניה, כנרת, עין־חרוד – מאן דכר שמם ומי מכיר אותם. משהודיתי על האמת, שדירתי היא באחד מפרברי העיר, ירד גם ה“קוּרס” שלי בנקוּדות אחדות. אמנם, לא הרי שכוּנת הפּועלים כהרי לב תל־אביב. ואם תאמר, שהולכת ונבנית תל־אביב חדשה, אשר תל־אביב של עכשיו היא לעומתה כמו יפו של היום לעומת תל־אביב – הרי זה חזון לעתיד לבוא. מישהוּ מתעניין במצב התיאטרון, המוּסיקה, אבל העיקר – תל־אביב.

בדרכים…, 1929

אחרי תל־אביב בא תורו של התפּו"ז, ומי שיכול לאַחד את קוניהם יחד, הרי זה מאושר; למשל: פּרדס ברחובות ובית בתל־אביב. היש אושר גדול מזה? פּעם־פּעמיים ניסיתי להזכיר את ואדי־חואַרת¹ כאפשרות של התאחזות ליהוּדי מהמעמד הבינוני. המלים לא נקלטו. “הוי, כמה זה רחוק מתל־אביב!” – – –

1933

---

מנהיגים מסיטרא אחרא

מאת

יוסף מאיר

הכרוֹניקה מספּרת על משפּט אחד המתנהל כנגד תושב וינאי, בשם מאַטושקה, שהתנקש ברכּבות אחדות וגרם לעשרות קרבנות־אדם.

מאטושקה הוא בעל בעמיו, סוחר, בעל משפּחה, בעל בתים ונכסים ובית־חרושת, אזרח בין אזרחים.

שלושים ותשע שנים חי חיים בורגניים שקטים, ואפילו בשעה שחקירת ההתנקשויות ברכבות אחדות מובילה אליו, אין המשטרה מעיזה לנגוע בו, באזרח השקט הזה.

בשנת השלושים ותשע לחייו קם מאטושקה ומנסה להתנקש ברכבת אחת ואחריה בשניה. הנסיונות לא הצליחו והוא משנה את תכניתן. בהתנקשות ברכבת באזל־ברלין נפלו לקרבן 75 פצועים קשה ובהתנקשות השניה ברכבת בודאפּשט – וינה – 42 הרוגים ו־16 פצועים.

כדי להגשים את התכניות הנועזות הללו מתכּן מאטושקה תכניות רבות, מחוּשבות, שוכר דירה מיוחדת בקרבת מקום ההתנקשות, קונה מחצבה כדי שתהיה לו אמתלא לקניית כמויות גדולות של חומר מפוצץ, קונה מכשירים שונים, עושה נסיונות שונים עד שהוא מצליח לבצע את זממו.

מאטושקה רואה את עצמו בין מתקני העולם. העולם שקוע בחטא ואינו חוזר בתשובה. והוא רוצה להפחידו על־ידי התנקשויות, ועוד ידו נטויה. בתכניתו רשומות גם צרפת, הולנד ואיטליה. ידע העולם כי יש יד נעלמת, אולי יינחם, יחזור בתשובה ויטיב את מעשיו.

מאטושקה הוא חולה־רוח.

במקרה הצליח מאטושקה להגשים רק חלק מתכניותיו, אשר בהן נהרגו “רק” עשרות אחדות; יכול היה להיות גנרל, לעמוד בראש גדוד צבא ולהוביל אלפי אנשים לטבח ולהתפּרסם כאיש צבא אמיץ לב, עד שתכניותיו הנועזות היו מתגלות כשגעוניות; יכול היה להיות דיפּלומט ולעורר מדנים; יכול היה להיות מנהיג. אומץ לבו, אופן דיבוּרו, התלהבוּתו, נאוּמיו המפוצצים, התנהגותו המוזרה, האמונה הגדולה בתפקידו, ההפרזה בכוחות עצמו – כל אלה מכשירים אותו לכך. המעצורים של מרכזי־המוח שוּתקוּ אצלו; הוא פועל על־פּי האינסטינקטים ודמיונו מאביר, הוא הולך ישר מבלי להביט לצדדים, בלי פּחד ובלי ספקות וגם – בלי מחשבה. מאטושקה מסוגל לעורר תנועות חזקות וביחוד תנועות־נוער. אוֹפיוֹ ותהלוּכותיו משפּיעים השפּעה עצומה על הנוער ההולך אחריו בעינים סגורות, כי הוא מחבּב תנועות קיצוניות, המצטיינות בהתלהבוּת ובאומץ־לב. מאטושקה הוא מהפּכני. היום במחנה זה, מחר במחנה אחר – ובכל מקום הוא המנהיג.

מאטושקה יכול להיות מחולל תנועות דתיות, משיח שקר ולהטביע את חותמו על דור שלם.

“גאוניות ושגעון”. לומבּרוזו האיטלקי התחיל לחקור בשאלה חשובה זו. מכּס נורדוי המשיך והעמיק. לפני זמן קצר הציע פּסיכיאַטר וינאי פּרופ' שטרנסקי, להעמיד תחת פּיקוּח רפוּאי את המנהיגים מטיפוס זה.

היש בכוח הציבור להזהר מפּני המנהיגים מסוגו של מאטושקה?…

1931

---

"מה־יפית" במהדורה מודרנית

מאת

יוסף מאיר

ידוע הטיפּוּס של יהודי־“מה־יפית”; פּחות ידוע הוא הטיפּוּס השכיח מאד –“המאַוישל־יוּדע”, מושג אשר הרצל היה משתמש בו תוך חריקת־שינַים. יהודי “מה־יפית” מוצאו ממזרח אירופּה, פּולין; מוצאו של ה“מאוישל” הוא ממערב אירופּה ומשם עבר גם לארצות האנגלוסכסיות. אבל מלבד ההבדל הגיאוגראפי שבין שני הטיפּוּסים, יש ביניהם גם הבדל מהוּתי. יהוּדי “מה־יפית” היה לרוב יהודי עני, מטוּפּל בבנים ובנות. וגם כאשר התעשר במשך הזמן, הרי כל פּרנסתו היתה תלוּיה ב“פריץ”. רצה ה“פּריץ” והיהודי שלנו עם כל בני משפּחתו חי לו בנחת ובשלוה וגם – בכבוד, ואפילו בגאוה מיוחדת; רצה ה“פּריץ” – היה שולל מהיהודי שלו את כל פּרנסתו ומושיבו, נוסף לכך, בבית־הסוהר. אולם אחרי שה“מה־יפית” היה גומר את ריקודו בבית הפּריץ וחזר לביתו, זקף את קומתו, התכּבּד בין בני עמו, נהנה מה“שישי” ומה“מפטיר” – היה מעורב עם הבריות.

לא כן ה“מאוישעל”־יוּדע“. הוא יושב לו במערב אירופּה, מנהל איזה בנק או הנהו פקיד באיזה מיניסטריון, או בעל בית־חרושת גדול וכו'. פרנסתו מצוּיה, משפּחתו קטנה, לרוב הוא בלתי תלוּי באחרים תלוּת כלכלית; יכול האיש לשבת בשלוה ולהיות מאוּשר עם משפּחתו לוּלא הנקוּדה היהודית, המדריכה את מנוחתו ביום ובלילה, בחול ובחג, בבית, במשרד וברחוב. גם הוא רוקד מין ריקוד כלפּי מעלה וכלפּי מטה, אם כי לפי מנגינה אחרת. הוא מחניף לממוּנים עליו, אבל גם לאלה הנמצאים בדרגות חברתיות וכלכּליות נמוּכות ממנוּ. בחברה הוא מעדיף לשבת אל השולחן עם לא יהודים, במשרד הוא מבכּר את פּקידיו הלא יהודיים על היהודיים. גם בקבלת פּקידים חדשים הוא מעדיף לא־יהודים מחשש “פּן יאמרו”. אין, חלילה, “חוק כזה”, הלא בארץ דימוקרטית קא עסקינן, אבל ה”מאוישל" שלנו מבין על־פּי רמז דק מה שהעסק דורש, מה שבעל־הבית או השותפים דורשים. “מאוישל” אוהב להצטיין, מוכן להביא קרבנות וגם להראות מעשי־גבורה. ובלבד לחפּות על הנקודה החלשה שלו.

והנה מעשיה יפה: הרבּרט כהן נולד בברסלוי שבגרמניה. לפני עשר שנים יצא את גרמניה, או יותר נכון: גורש ממנה. אם היה פעם בדכוי או בבוּכנואלד, אין הכרוניקה מספּרת, אבל אין ספק ששמע לא מעט מה שעשו שם במחנות ההסגר ואם גם הוא בעצמו הציל את עצמו, הרי ודאי יודע הוא את סבלות קרוביו ומכיריו. הרבּרט כּהן הוא חייל אמריקאי ובתורת כזה נקלע לחזית שבצרפת. הכרוניקה מספּרת: “שם היה מחרף את נפשו – בימי הקרב על שרבּורג – ורץ ומציל מאֵש האַרטילריה גרמני פצוע אחד ועוד גרמני אחד וכשהיה מביאם לאמבּולנס היה מספּר להם את שמו ואת עברוֹ, באָמרוֹ: “אם כי הרגתם את בני עמי ואינכם ראויים שאצילכם, אף־על־פּי־כן אָשוּב ואֶעשה כן”. הרבּרט כּהן שמע בודאי, שם באַמריקה, מה שהגרמנים עשוּ למיליוני יהודים – זקנים, נשים וטף – ונדמה היה, שהרבּרט כּהן יצא למלחמה גם כדי לקחת נקם מחַיוֹת־טרף אלו, להרגם ולהשמידם. אפשר היה להניח, שבשנת 1944 אחרי טרבּליאנקה מַיידאַנק ומלחמת גיטו־וארשה, יפנה החייל האמריקאי, הרבּרט כּהן, אל חבריו האַריים ויבקש מהם, שיתנו לו לקלוע לגרמנים, כי לכך התאַמן במיוּחד במשך כמה שנים. אפשר היה להניח שכאשר הרבּרט כּהן יראה את הגרמנים בורחים וּמסתתרים, יחרף את נפשו וירדוף אחריהם, כדי להדבּיקם ולהשמידם, אבל לא כן הדבר. גם ברגע כזה מוּכרח ה”מאוישל" להסיר את הכובע ולרוץ בחירוף־נפש להציל גרמני ולהתפּאר לפניו: מה אָציל הוא, “מאוישל” זה, ואולי גם יעזור לו הדבר שם באמריקה אחרי המלחמה, באשר העתונים יפרסמו שם את שמו ואת מעשי הגבורה והאצילות שלו…

ונמצאו יהודים טובים, לאומיים וציונים טובים, אשר נחנו בשקט הסטוֹאי להתפּלסף ולראות במעשים כאלה גבורה עילאית־רוחנית. אני רואה בזה רק סימנים של דגנראציה.

1945

---

ההצטרפות לאינטרנציונל הסוציאליסטי

מאת

יוסף מאיר

מועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל החליטה ברוב קולות מכריע לחַדש את החברוּת באינטרנציונל הסוציאליסטי. אמנם, עתה אין לערער עוד על עצם ההחלטה, אבל יש מקום להרהוּרים על תוכן הויכוּחים מסביב להצעה שקדמה לה. ברצוני, איפוא, להעיר שלוש הערות:

א. מפלגה וממשלה. אחד הנימוּקים החשוּבים שהוּשמעו בעד ההצטרפות לאינטרנציונל היה: הייתכן שהשתתפוּתם של גרמנים באינטרנציונל תשמש לנו גורם מספּיק להחרמתו? האם נַחרים את או“ם ומוסדותיו? האם לא נשתתף בארגוּן הבריאוּת העולמי, באונסק”ו ובאוניצ"ף ועוד, מפּני שגרמנים יושבים שם? האם בכוחנוּ לגרשם מן המוסדות הללוּ, או נוּכל להרשות לעצמנו להישאר מבוּדדים בעולם זה? נימוק רציני מאד. רק דבר אחד שכחו חברינו: באוּלם זה לא ישבו חברי הכנסת שעיינוּ בשאלה אם להשתתף בארגוּן בינלאוּמי, אלא חברי מפלגת פּועלי ארץ־ישראל שדנוּ בהצטרפוּת חפשית לארגוּן, אשר הבּקיאים במסכת שלו מטילים ספק, אם יש בו תועלת רבּה.

הח' שרת, בתורת שר־החוץ של מדינה צעירה ועניה, אם הוא עומד לפעמים לפני הדילמה הקשה – מוּסר ותועלת, לאיזה משני אלה הפּרימַט – הרי יש עוד מקום להתווכח, אם אסוּר או מוּתר לקבוע עמדה פּסקנית, שתמיד ידה של התועלת על העליונה. על־כל־פּנים, שר־החוץ, והממשלה בכלל, נאלצים לפעמים לעשות צעדים לא־רצוּיים על־אף רצונם – מתוך הכרח החיים ולשם קיוּם המדינה.

אבל מפלגה וממשלה אינן היינו־הך, ולא תהיינה אותו דבר עצמו אפילו אם תהיה מפלגת פועלי ארץ־ישראל ביום מן הימים רוב בכנסת, וכל הממשלה תוּרכב מחבריה בלבד. ממשלה חייבת לפעמים להחליט החלטות פשרניות; מפלגה – שאני. מה עמדה נאה היתה לנו ומה גדול כבודנו הלאוּמי, אילוּ החליטה מפלגת פּועלי ארץ־ישראל, למחרת החתימה על הסכם־השילוּמים, כי עדיין לא הגיעה השעה לשבת ישיבה ווֹלוֹנטארית עם גרמנים באינטרנציונל הסוציאליסטי. גם עמים אחרים, וחברי המפלגות הסוציאליסטיות השונות היו מבינים זאת והיו רוחשים לנו כבוד. היה כאן קֶצֶר־מחשבה, כאילו חייבת המפלגה להזדהות עם הממשלה גם בעניינים הנוגעים למפלגה בלבד.

זהוּת שלימה וטוטאלית בין מפלגה וממשלה קיימת רק בארצות טוטאליטריות; לא כן במדינה חפשית ומפלגה דמוקראטית.

ב. הנימוק ה"איראציונלי" – קשרים עם הגרמנים – חזר בדברי רוב הנאוּמים. לא לעגוּ, חלילה, לאלה שנאחזו בנימוק זה; אדרבה, הכל ציינוּ, כי רגשם ורגישוּתם בנקוּדה זו ראוּיים ליחס־של־כבוד, אבל את הנימוק עצמו ביטלו כעפרא דארעא. גם לא הירבּוּ להתווכח עליו. פּסלוּ אותי במלה אחת – “איראציונליוּת”. רבים נעשו לפתע ראציונליסטים ו“ריאַל־פּוליטיקאים” – כאילו כל מה שנעשה באותה ארץ ועל־ידי אותה אומה בחמשים־ששים השנים האחרונות בנוּי על טהרת השׂכל הקר, על ה“ראציוֹ”! לא שאלוּ את עצמם מתנגדי הטעם ה“איראציוֹנלי”, אם היתה אמנם מלחמת־השחרור טבוּעה כוּלה בחותם הראציונליזם, בשיקוּל־דעת מחוּשב מראש? כמה אנשי־צבא וכמה תותחים וכמה מטוסים היו ברשותנו מראשית המלחמה הזאת ועד סוֹפה, והיאך יכול הקומץ להתגבר על צבאות של שש מדינות, שממשלה אדירה אוהדת ועוזרת להם? האם היה כל זה ראציונלי? ומיבצע קיבוּץ גלוּיוֹת, ועצם ההתישבוּת החקלאית, ואום־ג’וני, וּמרחביה, ועין־חרוד, ונהלל – האם לא היה בכל אלה שמץ־מה של “איראציונליוּת”? ועצם התנועה הציונית כולה, מעליית החסידים הראשונים, דרך חיבת־ציון, ועד הופעתו של כוכב־השביט בשמי יהדוּת־הגוֹלה, הרצל החוֹזה, ועד ההופעה המוּזרה שאין דוגמתה בהיסטוריה, זו הקרוּיה "עליה ב', – האם כל זה היה מחוּשב בשׂכל קר מראש? פּתאום היינו כולנו לראציונליסטים. אני מכיר רבים מאלה שהצביעו בעד ההצטרפוּת לאינטרנציונל, ויכולנו למַנות ברבים מהם כמה וכמה מומנטים איראציונליים בחייהם, בארץ ולפני עלייתם ארצה. ואם יחיד כך, אומה על אחת כּמה וכמה. האומנם די היה בארבע שנים מאז קום המדינה, שכולנו ניהפך לפיכּחים ומפוּכּחים?

ג. “מתי?”. בין הנימוּקים נגד שוללי ההצטרפות לאינטרנציונל נשמע מפי המתוַכּחים ובקריאות־ביניים, הנימוּק “מתי”? כלומר: הרי לא נוכל להחרים לעולם־ועד את המוסדות וההסתדרוּיות שגרמנים משתתפים בהם, ואם כן – מאימתי מוּתר יהיה? מתוך שאלה זו משתמעת שאלה נוספת: ואם כן – מדוע לא עכשיו?

התשוּבה הנראית לי היא: לכל הפחות דור אחד; עד אשר ימוּתוּ כל אלה שהשתתפוּ בפועל במעשי־השׂטן; נחכה, לפחות, עד שאנחנו לא נהיה עוד בחיים – אנחנו, עֵדי־הראיה־והשמיעה לכל הפּשעים האכזריים – עד אשר שרידי הגיטאות הלוחמים לא יראו במו עיניהם את פּעוּלות הפּיוּס והחנינה. נחכה, לפחות, דוֹר אחד.

1952

לאחר קבלת אות־הספורט בריצה (מימינו רעייתו)

---

על עצמאות האוניברסיטה

מאת

יוסף מאיר

הכנסת הביעה דעתה, כי רצונה – ורצון הממשלה – לקיים ביחס לאוניברסיטה שלנו אותה מידה גבוהה של עצמאוּת המקוּבלת באוניברסיטאות בעולם, וכי אין קיימת זיקה של תלוּת ישירה בין האוּניברסיטה לבין הממשלה.

חושבני, שיש מקום לבקורת עמדה זו. אנוּ רגילים בארץ לא לקבל מנהגים מוּשרשים בארצות שונות בלי כל בקורת, ועאכו"כ מנהגים מוּזרים מימי הביניים.

אוּניברסיטה היא בית־ספר כמו כל בית־ספר ויש מקום בארץ דמוקרטית, שהקהל הרחב ידע וישפיע, איך לחנך צעירים וצעירות העתידים להוות את גרעין האינטליגנציה בארץ.

הקהל מעונין לדעת איך וּבאיזה כיווּן יחוּנך הצעיר באוניברסיטה לקראת תפקידו בעתיד בתורת רופא, עו"ד, מהנדס ועוד. הלימוּדים אינם מופשטים וּתלוּשים לגמרי מהחיים, והמקצועות האלה והאחרים הם חלק מן החיים בארץ.

ואין זה נכון, שהאוּניברסיטאות בארצות האחרות אינן מושפעות והן בלתי תלוּיות. בארצות רבות, ואולי ברוב הארצות, מושפעות האוּניברסיטאות מהריאקציה ומשאיפות קפיטליסטיות, ועמדתן של הסתדרוּיות הרופאים בארצות מערב אירופה, וּביחוּד בארה"ב, לביטוח הסוציאלי – תוכיח. האם אין לזקוף את העובדה הזאת ורבות אחרות על החינוּך “הבלתי־תלוּי” הניתן לצעירים באוניברסיטאות? והאם אפשר לומר בשקט ובבטחה שהאוניברסיטה שלנוּ אינה מוּשפעת במאוּמה מהנדבנים השונים בארצות השונות, וכי המועצות והארגוּנים השונים הקיימים בארצות שונות, והסתדרות “הדסה” בתוכן, אוספים רק את התרוּמות ושולחים את הכספים להנהלת האוּניברסיטה ואינם שואלים כלוּם וּמשאירים את כל ההחלטות ואת כל הכיווּן להנהלת האוּניברסיטה? האם נבחרים, למשל, המרצים והמדריכים באוּניברסיטה בלי כל השפעה מהחוּץ? לנוּ ידוּע ההיפך מזה.

ואם כן הדבר, נשאלת השאלה: האם מה שמוּתר לאיזו מועצה באמריקה או באפריקה הדרומית אסוּר לממשלת ישראל ולכנסת שלה? הנה הוּקם בית־ספר לרפוּאה וּצריכים היוּ למנות ועד מנהל של בי“ס זה. משרד הבריאוּת וּמשרד החינוּך דרשוּ כל אחד באוּת כוח בועד זה. התנהל מו”מ במשך שנה שלימה, וּמי הכריע בדבר? ממשלת ישראל הראתה נייטראליוּת אדיבה והכריע בענין גוּף מהחוּץ. הפעם לא קוּפח הישוּב, אבל מי יערוב לנוּ שפעם אחרת לא תכריע איזו הסתדרוּת או חברה האוספת כספים בשביל האוּניברסיטה, כי למשרד החנוּך, למשל, אין רשוּת לשלוח את נציגו לועד מנהל של בי"ס, המחנך בעלי מקצועות בשביל הארץ.

אין בכוונתי, חלילה, לפקפק באיזו מידה שהיא, בישרם, מסירותם ורצונם הטוב של האישים העומדים כיום בראש המוסד החינוכי הגבוה הזה. אבל סידוּרים אינם נקבעים עפ"י הרכב מקרי זה או אחר של מנהלי מוסד. ומי יודע עד כמה הם עצמם מתלבטים בשאלה, איך להשתחרר מהשפעה יתרה מהחוּץ…

גם השתתפותה הכספית של מדינת ישראל בהחזקת האוּניברסיטה אינה קטנה כלל ועיקר.

לעולם לא אשכח את התמוּנה העגוּמה בוינה הליברלית שלפני מלחמת העולם הראשונה, שבאוּניברסיטה, במקום להתעסק בלמוּדים, התאספו הגרמנים הלאוּמנים והיכוּ בסטודנטים יהוּדים וסוציאליסטים, וּמסביב לבנין עמד גדוּד שלם של שוטרי וינה, אשר תוך חמשה רגעים יכלו להשתלט על ההמון הפּרוּע הזה, עמדוּ ולא העזוּ להיכנס לתוך קדשי־הקדשים של האוניברסיטה, ורק כאשר זרקו יהוּדי מעבר לגדר, מוּתר היה להם לשוטרים לגשת אל הפצוע וּלהגיש לו עזרה ראשונה. זה היה, כאמוּר, בוינה הליברלית אחרי תקופת לואיגר עם מפלגה סוציאליסטית חזקה בפרלמנט עת שויקטור אדלר עמד בראשה. והכל בשם חוק העצמאות של האוּניברסיטה.

חושבני, שעלינוּ – עם משׂרד החינוּך בראש – להילחם למען דמוקרטיזציה של הנהלת האוּניברסיטה, ולא לקבל מנהגים נושנים נוקשים מארצות אחרות הנמצאות עדיין בכבלי מסורת מימי הביניים.

1951

שער שישי: בימי מסה עצמאותינו באספקלריה רפואית

מאת

יוסף מאיר

---

תנו כבוד למתים

מאת

יוסף מאיר

כששה מיליון איש ואשה שכּלנוּ ועוד מעט וכבר שכחנו אותם, בין משום שצרותיהם של החיים משכּיחים את הכאב על המתים, ובין על שום שאנו רגילים לזלזל בכבוד המת. אם הקונגרס לא מצא לנכון לשלוח משלחת לכמה מקומות־השמדה־וגבורה – גיטו וארשה, אוֹשוויֶנצים, כדי להניח זר פרחים על הקברים הללו ולשם אמירת “קדיש” – כלום אין בזה משום זלזול במתינו הקדושים וברגשות בני־המשפּחה שנשארו בחיים? ואלה הם כמעט כל היהוּדים אשר נשארוּ לפליטה.

ביקרתי במחנה הריכוז בדאַכאַוֹ, ראיתי את חדרי הגאַז, את כיבשני האש ואת החצר אשר בה הסיתו כלבים רעים בנשים ובילדים, ואנשי ס. ס. עמדו מן הצד והביטו במחזה וגם הכריחו את שבוּיי המחנה להסתכל בזוועה זו. מיד עם הכניסה למחנה אתה רואה מצבת־זכרון פּשוטה, יפה, ועליה כתובת המציינת את השמדת מאות אלפים על־ידי הנאצים ועוד. כתובת זו חרוטה בארבע שפות: אנגלית, רוסית, פולנית וגרמנית; אין עליה אות עברית או סימן יהוּדי כלשהוּ.

בברגן־בלזן אין לראות סימן בכלל מהעבר האָיום: האנגלים מיהרוּ לשרוף את כל הצריפים ולא נשאר זכר מהם. הכל טוּשטש בכוונה או שלא בכוונה. גרמני חורש באדמה זו. מסתבר, כי יזכה ליבול טוב מאדמה דשנה הרווּיה דם־ קדוֹשינוּ.

בדרך שבין זלצבּוּרג ללינץ על יד בּאַד־אישל מצאתי ליד הכביש בית־קברות קטן עם מצבות מקרשים קטנים ועליהם מספּרים: “פּה נטמן מספר 35789”, בלי שם. האַנונימיוּת הזאת מזעזעת.

באושוויֶנצים מטפּלים הרוסים ומציבים שלטים: זרי פרחים וצלבים מסַמנים את המקומות המיוחדים לשם הוּבאוּ האנשים לתליה, ליריה ולמיתות משוּנות אחרות. הרוסים מתכוננים לסדר שם תערוכה תמידית של חפצים – מברשות־שינַים, נעלים וכד' של הנשרפים. גם פּה אין כל סימן יהודי, חוץ מאשר טלית אחת. אושוויֶנצים זו, שהיתה במשך שנים אחדות לזוועה בכל יהדות אירופּה (ההיסטוריון ידע, למשל, לספּר, כי ביוּני 1944 הוּבאוּ לשם 50 אלף יהוּדים מצרפת ונשרפוּ מיד), בה וּבבירקנאו השכנה אין סימן יהוּדי.

באַבּנזאָע, על־יד בּאַד אישל שבאוסטריה, הפך מחנה־הריכוז למחנה אונרר"א בשביל כמה אלפים יהודים, והמַשרפה – מקום האשפּה לכל המחנה.

ואחרון אחרון – גיטו וארשה, זה הגיטו שהיה כוּלו שלנוּ, על טהרת הקרבנות היהודים, בלי תערובת זרה; גיטו זה העושה רושם מחריד בחוּרבנו ובשממונו ובדממת־המוות השׂוֹררת באותו מקום, רק לאחר חיפוש רב תמצא אבן עלובה עם איזו כתובת… ללא זר פרחים – כמנהג המודרנים, וללא אוהל קדושים – כמנהג חסידים.

האם קשה למצוא איש או קבוצת־אנשים אשר יתנו מהונם את הדרוש להקמת מצבת־זכרון אמנותית, ראויה לשמה, בגיטו וארשה וגם במקומות אחרים? יהודי גרמניה לא יעשו זאת. אולם יהודי ארץ־ישראל, ארצות־הברית, אנגליה ואפריקה חייבים לחלוק את הכבוד האחרון לקדושינו בצורה הנאותה ביותר.

1947

---

עַם בּלי ילדים

מאת

יוסף מאיר

סיפּר לי רופא אחד, שמילא תפקיד במחנות הפּליטים בגרמניה, על המחלות השונות ששררו שם בקרב הפליטים היהוּדים. כאשר שאלתיו על מחלות ילדים, שתק איש־שיחי רגע קט ואחר כך ענה: אין מחלות ילדים – אין ילדים. הדבר ברוּר מאד: אם אין ילדים ודאי שאין מחלות־ילדים. בכל זאת קשה לתפוס את הדבר: דור בלי ילדים. ישנם נערים ונערות בני 16־15 שנים ומעלה, יש מספר תינוקות שנולדו לא מזמן. 14 שנים חסרות: מגיל שנה־שנתיים ועד גיל 16־15. אתה יוצא לרחוב ואינך רואה ילד. עוברות מכוניות ואין סכנה שילדים קטנים יידרסוּ ברחוב – כי אין ילדים. אין משחקי־ילדים, אין פטפוּט ילדים, אינם צועקים, אינם מפריעים – אָין. היתה תפילה אחת יפה: “עשה למען תינוקות של בית רבן”. עתה גם זו איננה. בפולין ובגרמניה נמחקה התפילה הזאת – אין תינוקות של בית רבן. ואם תחשבו, שעם מפלתו של היטלר תחלוף הצרה, אינכם אלא טועים. במשך 14־12 שנים לא תמצאו שם ילדים יהוּדיים בבתי־ספר, כי תינוקות טרם התחילו ללמוד ובני 16־15 כבר אינם לומדים שם. שנים שלמות תשארנה שם כיתות בתי הספר “יוּדן־ריין”. אין חס־ושלום אנטישמיות קיימת, כל העמים חיים בשלום ושלוה, כמו בחזון ישעיהו. אבל בבתי־הספר לא תמצאו ילדים יהוּדיים, כי אינם. יתר על כן, כעבור שש שנים בערך, כאשר הנוער שהוא עכשיו בגיל 16־15 יגדל ויתחתן – שוב לא תהיינה חתונות ברחוב היהוּדי שם במשך 14־12 שנים. מועדוני־נוער יהוּדיים ייסגרו למשך תקופה ארוּכה – אלה כבר יצאוּ מכלל נוער ואלה טרם הגיעוּ לגיל זה – מי, איפוא, ילך למועדון? הופעה זו תחזור עוד בדור השני והשלישי עד אשר יטושטשו תחומי־הגילים.

נדמה, שתופעה זו היא ראשונה ויחידה במינה בהיסטוריה האנושית. במגיפות הגדולות נעקרוּ מן החיים כל הגילים במידה שוה. ונהפוך הוּא – בכל המלחמות נהרגוּ מבני 18 – 40, ואילו הילדים ובני־נוער עד גיל 18 לא נהרגוּ במישרין בעקב המלחמות.

רופא זה לא חידש בעצם הרבה; מכל חייל ומכל שליח החוזר לארץ שמענוּ בשׂוֹרות־איוֹב אלוּ, אבל כשאַתה נתקל בהופעה מיוּחדת במינה זו וּמתעמק לחשוב בה – אינך מסוּגל להשיג אותה בשׂכלך…

*

ואם אתה פונה לישוּבים יהוּדיים אחרים באנגליה ובאמריקה, שוב אתה נתקל בעובדה מוזרה – יש ילדים בכל הגילים, אבל רק ילדים של יהוּדים – ילדים יהוּדיים אין, בתי־הספר, מלאים ילדי יהוּדים, אבל ילדים המתחנכים בחינוּך יהוּדי תמצא מעט מזער.

ואם תפנה לרוּסיה – ומצאת סימן־שאלה גדול ואין יודע דבר.

נשארים לנו בעצם רק כמה רבבות ילדים בארץ־ישראל. וזה הכל? האם זהוּ כל עתיד האוּמה? האם תחשוב עוד אשה צעירה בשנות־נשואיה הראשונות, שעוד יש זמן רב ללדת ובינתיים רוצה היא “להנות” מן החיים? איך “נהנים” הם שם מן החיים, שאין אף ילד “מפריע” להם שם? האם עוד יחשוב זוּג צעיר, שאין הם יכולים להביא ילדים לעולם, כי הדירה שלהם צרה מדי? האם עוד יחשוב זוּג שיש להם ילד אחד או שנַים, שאין באפשרוּתם לקבל ילד שני או שלישי, כי מצבם הכלכלי אינו מרשה זאת? האם עוד תחשוב אשה בקיבוּץ אם ללדת את הילד השלישי, פן יצחקו לה ויקראוּ לה וַלדנית? תנסה משפּחה אחת ללכת שמה עם שני ילדים בגיל 6 ו־8 ותראה איך יביטו שם על ילדיהם כעל איזה פלא: “האם יש עוד ילדים יהוּדיים חיים בגיל זה?”

אם את זאת יראו, לא עוד יחששוּ פן יצחקו אחרים; לא ישאלוּ על מצב כלכלי וגם יקבלוּ מוּשׂג נכון יותר, מה נקרא “להנות מן החיים”.

דור בלי ילדים! האם תוכלו לשכוח זאת?!

1946

---

שילומים מגרמניה – ושלום על ישראל

מאת

יוסף מאיר

ראיתי את הכבשנים בדאכאו, באושוויץ, בברגן־בלזן ואת “חדרי־הרחצה”, שעלהם הכתובת הצינית: “נקיון הגוף – יפה לבריאות”; ראיתי את שׂרידי המלבוּשים של אלפי קדושים – ערימות גדולות של נעלי־ילדים, תינוקות של בית־רבן, אשר רוצצוּ את גוּלגוֹלתם בקיר כדי לקמץ בכדוּרי־רובים, טליתות ושׂערות־נשים, שהיו מיועדות לתעשיה…

ולא זה בלבד: בדאכאו תמצאו חצר סגוּרה מכל הצדדים ושם תראו כששים תאים. בכל תא היו כלבים רעים שהרעיבו אותם. ולתוך חצר זו הושלכו הקרבנות – בעיקר נשים וילדים – טרף לכלבים הרעבים אשר קרעו אותם לגזרים.

יתרה מזו: בקירות החצר יכולת לראות אשנבים אשר בעדם הסתכלו התליינים המטורפים במחזה המעניין ונהנו ממראה עיניהם; הסאדיסטים הללו הכריחו את השבוּיים במחנה שגם הם יסתכלו במחזה.

ובברגן־בלזן, לא רחוק מהכבשנים, יכולת לראות אולמי־ריקוּדים־ושעשוּעים, לשם היה בא מפּעם לפּעם הימלר עם הפּמליה שלו, להשתעשע ולהתענג על יין, נשים וריח הקרבנות…

ואתה, אבי הקדוש, אשר לרוע מזלך הגעת לגיל שמונים ושלוש ולא זכית – סלח נא על הביטוי החריף! – לעזוב את העולם העכור הזה שנה לפני כן במיטתך, בסביבת ילדיך וידידיך; אַתה אשר חינכתני על הרעיון הנעלה של “קידוּש־השם”, יחד אתך בכינוּ בכל יום־אֵבל ובכל יום־שׂמחה על אלה שנפלו על קידוּש־השם. עוד היום אני רואה אותך מזיל דמעות על עשרת־הרוגי־מלכוּת. לא שכחתי את סיפוּריך על קדושי־ספרד ועל תגוּבת היהדוּת כולה במשך דורות ומאות בשנים למעשי האינקביזיטורים, שלא הגיעוּ לחלק העשירי של העינוּיים ושל השמדת־עם שנעשוּ בידי הטאֶבטוֹנים הללו, בני העם של שילר וגאֶטה, שוּבּרט וּבטהוֹבן, חינכתני על “שפוך חמתך” ועל “מחה תמחה את־זכר עמלק” ויחד אתך צמנוּ לזכר אישים בודדים אשר נפלוּ ואשר זכרם לא מש מזכרוֹננוּ במשך מאות בשנים.

*

זכורני את הרעדה הגדולה והחרדה העמוקה שאחזו את הישוב כולו לשמע הזוָעות הללוּ ואנחנו כאן בארץ היינו הראשונים, שהרימונוּ את הצעקה הגדולה וגילינו לעולם את כל האמת ולא עשינו חשבונות קרים, פּן תשׂיג אותנוּ יד המרצחים ויתנקמוּ בנוּ קשות, ואת בנינוּ ובנוֹתינוּ שלחנוּ להציל מה שאפשר להציל.

אז נשבעתי – כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נשבענו – שלא נשכח לעולם מה שעוללוּ לנו החיות הטורפות. תיכּנוּ תכניות, איך להנציח את זכר הקדושים ואיזו מצבה להקים לזכרם.

את הרגשתנו והתרגשותנו אלו העברנו לילדינו אשר בפעם הראשונה בתולדות הישוּב פּעם לבם עם אחינו בגולה.

עברו עשר שנים – אפילו לא ימי דור אחד! – ושכחנו, את הכל שכחנו. התרשמנוּ מהכרזה של גוי אחד, אשר אחרי עשר שנים נזכר פּתאום להודות, שהם חייבים דבר מה לעם ישראל, וביחוד באשר הגוי הזה מוכן לתת… שילוּמים.

שילוּמים תמוּרת שלום.

*

ואתה, אבי הקדוש, תסלח לי שאין אני יכול לעמוד בדיבוּרי, הלא אנחנו כיום אוּמה כּכל האוּמות ועלינו להתנהג בשׂכל ובפקחוּת ובפכּחוּת, ולא להיגרר אחרי הרגשות סנטימנטליות. אמנם נכונה הטענה, שהם הגויים עצמם ילעגו לנו ויבוּזוּ לנוּ שמכרנו את כבוד־האומה בעד כסף – אין דבר! הלא מוּטל עלינו להקים מדינה ואיפה נקח את המיליארדים הדרוּשים לשם כך? ואיך אביט בפני ילדי אחרי כל הנדרים והשבוּעות אשר אני עומד להפר – הנך שואל, אבי הקדוש? הלא הכל אנו עושים רק בשביל ילדינו, בשביל בריאותנו ובריאותם. הבט, עד היכן הגענו: ביצים אין, עוברים לפעמים שבועיים בלי חתיכת בשר (אם אין מזדמנת דרך מקרה איזו חגיגת בר־מצוה, שאפשר לטעום שם טעם בשר). וכמה אנו מתרוצצים כדי להשיג בננה בשביל הנכד; והחליפה כבר מהוּהה ותלבושת־ערב אין – כּיצד נוּכל להופע במסיבות וחגיגות אשר רבוּ גם רבוּ במדינה החדשה? גם הרהיטים בבית – רכשתי אותם לפני עשרים שנה – טעוּנים חידוּש, כי איך אוּכל לשמור על מעמדי בחברה? וכל זה עולה במטבע זר – והמטבע איננו. האם נוכל לוַתר על המיליארדים שהם מבטיחים בתורת שילוּמים? מדוע להשאיר להם את הכסף? “הרצחת וגם ירשת?!” הלא תבין, כי כמדינה עצמאית עלינו לשקול היטב בשׂכל קר, ולא להיגרר אחרי רגשות.

*

בודאי, אין זה נעים להיפּגש עם הרוצחים וללחוץ ידיהם.

מה עוד טענות ניתן לטעוֹן כנגדי? להצטמצם כדי סיכּוּן בריאוּתנוּ לעבוד עוד שעה ביום למען המדינה ובלבד לא לחטוא לזכרך, לזכר ששת מיליון הקדושים, לנפשי ולנפש ילָדי?

אבי הקדוש! הלא היום עולם אחר לגמרי. הלא אנו חיים בעולם מודרני. עלינו לחפּשׂ תכלית, ולא להיראות כבטלנים. ויש אומרים, שגם הפּוליטיקה דורשת זאת. אינני מבין כלום בפוליטיקה, אבל אלה שאומרים שהם מבינים, טוענים שלא ייתכן אחרת ועלי להאמין להם.

אבי הקדוש: רואה אני אותך מנענע בראשך השׂב ומציץ בי בעינים מאד עגוּמות: “בני, נרצחתי פּעמיים: פּעם אחת על־ידי הנאצים ופעם שניה על־ידי בני, אשר לא רצה לוַתר על רהיט, וביצה, וחליפה ודולרים – ובלבד לשמור על כבודי וכבוד האוּמה כוּלה”.

1951

---

בימי־מסה 2

מאת

יוסף מאיר

א. לשאלת הפינוי (אֶבקוּאַציה)

שאלת הפִּינוּי החריפה בשבועות האחרונים גם בארצנוּ, והדעות מחולקות. יש מחייבים, יש שוללים ויש מהססים. כוּלם בטוּחים בצדקתם, אך רוב המתווכחים לא ירדוּ לעומק השאלה. הדעה הרווחת בציבוּר הרחב היא, שאנוּ עומדים לפני הבחירה בין סכנת ההתקפה מן האויר ובין פינוּי המקומות – דבר הקשור באי־נוחיות, בהוצאות, אך סכנה אין בו. דעה זו מוּטעית. אוּלם את השאלה יש לנסח כך: אנוּ עומדים לפני שתי רעות: התקפה אוירית הכרוּכה בסכּנות בלתי ברוּרות; הפינוּי, שגם הוא כרוּך בסכנה לא מעטה, וגם ברוּרה יותר. עלינוּ, איפוא, לשקול בדעתנוּ ולהכריע מה מהשתים טומנת בחוּבּה סכנה מרוּבה יותר.

ההכרעה תלוּיה מצד אחד בגודל הסכּנה הנשקפת מהתקפה מן האויר, ומאידך – בצוּרת הפינויּ, ארגוּנו, סידוּריו ואופן הגשמתו.

במלחמה הטוטאלית האכזרית, הנוכחית, הקוצרת רבבות חיים בימים מספר, אין אוּלי ערך רב לאימת מגיפה כטיפוּס וכדומה, שאין בכוחה לסַכּן רבבות אדם. בכל זאת ידוּע לנוּ התפקיד החשוּב שמלאוּ המגיפות במלחמות הקודמות. אירע ומגיפה שפרצה במחנה האחד הכריעה את הכף לטובת הצד שכנגד. אמת, שיכלוּל המדע הרפוּאי והפעוּלות המקדמות סייעו להפחתת הסכנה ממגיפות, אך לא לביטוּלה. הסכנה פחתה במידה שדאגוּ למנעה והתכוננוּ לקראתה, אך לא במקום שלא נעשתה התכוּנה הדרוּשה, ופולין תוכיח – גם בימינוּ אלה!

ברם, במידה שהמלחמה נטושה בממדים נורמליים ובמקומות שאין בהם סכנה של השמדת המונים בתקוּפה קצרה – בה במידה גדל והולך ערכן של המגיפות.

ברוּר גם להדיוטות, שרוב חלקי ארצנוּ אינם צפוּיים להפצצה המונית. מצד שני אין אנוּ מחוסנים בפני סכנת אֶפּידמיות. מחלות מידבקות רבות (טיפוּס הבטן, פרטיפוּס, טיפוּס הבהרות, טיפוס חוזר, דיזנטריה לכל צוּרותיה, ועל הכל – המלריה) – שוררות בארצנוּ בצוּרה אֶנדמית. כל מחלה אֶנדמית (מחלה מידבקת המצוּיה בקביעוּת בארץ והמתלקחת מפּעם לפעם למגיפה קטנה, מקוֹמית), עלוּלה בנקל ליהפך לאֶפּידמיה גדולה, ואפילו לפּנדמיה (אֶפידמיה המקיפה את כל חלקי הארץ), אם רק יש גורמים מסייעים לכך. הגורם הראשון והעיקרי לדבר – נדידת המונים ממקום למקום.

כדאי להזכיר כאן את הניסיון ב“כפר העכברים”. נוטלים קבוצה גדולה של עכברים, סוגרים אותם במקום מסוּים ומדביקים בהם מחלה מידבקת. פּוֹרצת מגיפה, המתפשטת במהירוּת בכל המחנה – עד שהיא מגיעה לשיא מסוּים, ואחרי כן היא יורדת עד לאפס. חלק נפל לקרבן, חלק חלה והחלים, וחלק לא חלה בגלל החיסוּן הטבעי שעוד גָבר בעת המגיפה.

עתה תוקח קבוּצה שניה של עכברים בריאים ותוכנס ל“כפר העכברים” הקודם. והנה נראה שכעבור זמן קצר תתלקח שם שוּב מגיפה חזקה, שתקיף לא רק את האורחים החדשים, אלא גם את תושבי הכפר.

היש בארצנוּ מקומות הדומים ל“כפר העכברים”? יש ויש. מותר לומר, שכמעט כל מקום בעיר ובכפר מוּעד לכך. טיפוּס הבטן, טיפוּס הבהרות, דיזנטריה, מלריה – הן, כאמור לעיל, מחלות השכיחות ברוב חלקי הארץ, אולם יש כמה תנאים המסייעים להתפשטות המגיפות: היחלשות הגוף מחום הקיץ, מצב כלכלי דחוק בשדרות רחבות, רוגז עצבים. גורמים אלה קיימים אצלנוּ במידה רבה. חשוּבות גם שאלות השיכוּן, אַספּקת המים והנקיון במקומות שנועדו לפליטים. גם מבחינה זו מצב הדברים לקוּי אצלנוּ מאד. ויש לזכור, כי הפּליטים צפוּיים גם למחלות הנגרמות ע"י הצטופפוּת והזנה בלתי סדירה (פוֹרונקולוזיה, מחלות מעיים וכו').

אילו היוּ ברשוּתנוּ האמצעים הדרוּשים – וּדרוּשים אמצעים רבים מאד! – לארגוּן חזק ומלוּכד של הישוּב, היוּ מוסדותינוּ המוּסמכים רשאים לתכנן תכניות לפינוּי. אוּלם אמצעים כאלה אין. ובמידה שחסר ארגוּּן וסדר למופת בשעת הפינוּי, בה במידה מרוּבות הסכנות הגדולות מאלוּ שבהתקפה אוירית ברוב המקומות בארץ. תכנית הפינוּי צריכה, איפוא, להצטמצם ולהקיף רק את המקומות שהסכנה המשוערת בהם רבה ביותר. מצד שני יש לצמצם את מספר המקומות אשר אליהם יכוּונו הפליטים, לבחור רק בנקודות הנחשבות לבריאות, לבעלות אקלים נוח ואספקת מים מסודרת. רק בכווּן זה רשאים לכוון את הפינוּי שייעשה ביזמה פרטית ולהתוות תכניות להעברת כמה אלפי אנשים, בעיקר ילדים, זקנים ונשים.

סתם דיבוּרים על פינוּי – גורמים מבוּכה, דמוֹרליזציה, הפלגה בסכּנות שבהתקפות וזלזול בסכנות שבפינוּי.

בשעת הצורך על הפּינוּי להצטמצם בגבולות האפשרוּיות של היזמה הפרטית ובמסגרת הכוחות הארגוּניים והאמצעים העומדים לרשוּתנוּ, לשם הגשמתו, תוך המנעוּת מהסכּנה שבו, ככל האפשר.

ב. השפעת מוראות המלחמה

עם התפשטות המלחמה באיזור הים התיכון תכפו האזעקות ולמגינת־לבנו – גם ההפצצות. מקרי חיפה וביחוד אסונה של תל־אביב השפיעו לא מעט על עצבי האוכלוסין.

התנהגות הישוּב בשעת ההרעשות ולאחריהן הנחילה כבוד לכוּלנוּ. קור־הרוּח, ההתאפקוּת והפעוּלה הממשית המהירה לעזרת הנפגעים ראוּיים להוקרה. תיזכר גם התנהגוּתם השלווה של הנפגעים בתחנות מגן־דוד־אדום ובחדרי הניתוּח, שהפליאה את הרופאים.

אכן, היהוּדי שעצביו מרוּטים בכל ימות השנה מחונן באינסטינקט־חיים בריא ויודע לשלוט ברוּחו בשעת פורענות. תופעה זו מעודדת לגופה וחשיבות רבה נודעת ממנה לריפוּי. כי זאת מודעת: פצוע המראה אי־שקט וחוסר־סבלנות, הצועק ומגזים בתיאור יסוריו מקשה על האבחנה ועל קביעת האינדיקציה לניתוּח. שקט ומנוחה גמורים עלולים למַלט את האדם מסכּנה, בעוד אשר התרגשוּת ואי־שקט מגבירים אותה שבעתיים.

ההתאפקות שגילה ישובנו בשעת האזעקות אין פירושה שהמאורעות חלפו־עברוּ בלי לטבוע את חותמם על עצבינוּ. תוצאות האזעקה כבר מורגשות בתופעות עצבניות אצל המבוגרים וביחוד – אצל הילדים.

למבוגרים אין בפינו אלא זאת: גורל אחד לכוּלנו בתל־אביב ובחיפה. כל אחד מצווה להישאר במקומו ולעשות את המוטל עליו.

ברם, על דבר אחד נצטרך ליתן את הדעת: האנשים הנחיתים במקומות סכנה, שעצביהם מתפרעים יום־יום, לילה־לילה, יש לאפשר להם מנוחה והרגעת העצבים למשך שבוע או עשרה ימים במקומות פחות מסוכנים.

קופת חולים, על אף המצוקה החמרית, תצטרך להושיט יד עזרה ולהעמיד לרשות חברים אלה מספר מיטות בבתי־ההבראה שלה; גם שאר מוסדות ההסתדרות אינם פטורים מדאגה זו.

עיקר הדאגה הוא לילדים. הדברים אמורים לא רק בפעוטות המגלים סימני עצבנוּת בולטים לרגל ההפצצות והאזעקות, אלא גם בילדים בריאים רבים שלפי עדוּת רופאי הילדים הם נמצאים במצב של מתיחוּת ומראים תופעות־עצבנות כלליות.

בשאלת פינוי הילדים אין לקבוע מסמרות. כל המרגיש הכרח להעביר את ילדיו ומצא במקום אחד סידור נאות בשבילם – ימהר ויעשה זאת. העיקר: לא להתמהמה. השיחות על הפינוּי משפיעות על עצבי ילדינו יותר מן הפינוּי עצמו.

אחרי ההפצצות בחיפה ובתל־אביב ראינוּ בבתי־אב רבים תופעה מאלפת מאד: בשעה שערכו תכניות־פינוּי ודיברוּ בלי־הרף על העקירה מהמקום היה כל הבית אפוּף עצבנות; משהחליטו להישאר במקום, פגה מיד המתיחוּת וכאילוּ אבן כבדה נגולה מעל לבם של בני המשפחה.

השיחות והדיבוּרים התפלים – רעה חולה הם. ילדינוּ ערים וסקרנים לכל דבר. זה מסיח לחברו וחברו לחברו, ונפשו של הילד נתוּנה בצבת השיחות המעיקות. ילדינוּ נבונים למדי ואין להעלים מהם דבר, אך אין לפטפט ולחזור ולפטפט על מאורע שאירע במקום פלוני או אלמוני וּודאי שאין להוליך את הילדים למקום־המעשה ולהגדיש את סאת הגוזמאות.

הנסיון המר בתל־אביב הורנו, כי הילדים הושפעו ביותר מפציעת חבריהם הקטנים וממיתתם. הילד רואה בעולם המבוגרים עולם שאינו שלו ומה שאינו שלו ומה שמתהווה בו אינו נוגע ללב הפעוט באותה מידה כמו המאורעות המתרחשים בעולמו הוּא. ההורים, המורים והמחנכים מצוּוים לנהוג זהירוּת בנקודת־תורף זו ולא לתאר בפרטות את האסונות שאירעו לילדים. יובנו דברי כראוּי: אין הכוונה להעלים או להכחיש דבר שהילד סוף־סוף ידעהו – שיטה זו מביאה תוצאות הפוכות! – אך יש לספר הכל בקיצוּר נמרץ בלי להתעכב על נוֹשׂא זה למעלה מן המידה. בידוּר הילד במישחקים שונים – לאו דוקא בעלי אופי מלחמתי – עשוּי להרגיעוֹ.

האזעקה צריכה להתקבל בבית כמאורע רגיל. יורדים אל הקומה התחתונה או אל המקלט בשקט ובמהירוּת, בלי צעקות ובלי ניחושים על סיבת האזעקה. הילדים צריכים להרגיש כי האזעקה היא רק אזהרה מפני הסכנה ולא הסכנה גופה.

שיחה קלה על דא ועל הא ובדיחוּת־הדעת יפות ליושבי המקלט. הצווחה והצעקה מידות מגוּנות הן ויש לעקרן. מאידך גיסא אין להשליט דוּמיה גמוּרה במקלט, כי אוירת־השקט והדכּאוֹן מַבעיתה את הילדים.

בכל מקלט, טוב שיהיוּ כמה אנשים היודעים להטות את השיחה לענינים רגילים ואפילו מבדחים. אין טוב לישיבת־מקלט מן הצחוק והשיחה הקלילה. על שירה לא אוּכל להמליץ, בשל המעבר להיסטריה.

יצאת מן המקלט – חוש לעבודתך הרגילה מתוך כוונה תחילה להעסיק את הילדים באיזו עבודה שהיא או במישחק. הימנע ככל האפשר מניחוּשים על סיבת האזעקה ותוצאותיה אי־שם בארץ.

ממליץ אני על טיולי ילדים למקומות שלווים בהשגחת מבוגרים, כמובן. הטיוּל מרענן, מרגיע ומעודד.

אחזור ואטעים, כדי לא להניח מקום לטעוּת –: אין לאסור, מתוך הטלת מרוּת, שיחה של ילדים על מקרים שארעו, אך יש להשתדל להעביר את השיחה למסילה אחרת, לנושא רגיל, יום־יומי.

1941

---

כיבוש האזרחות

מאת

יוסף מאיר

זכינוּ למדינה משלנוּ. כלוּם יש אזרחים במדינה זו? אלפיים שנה לא היתה לנוּ הרגשת אזרחוּת נוֹרמלית. אמנם, לא הרגשנוּ את עצמנוּ זרים במדינות שחיינו בהן, אבל הן היוּ זרות לנוּ. השוטר היה “שלהם”, וכאילוּ לא נוצר אלא כדי להציק לנוּ, לסגור את “החדרים” באמתלה שהתנאים ההיגייניים אינם כסדרם, לערוך רפורטים על כל עבירה; והכל חשבוּ כיצד להסתתר מפניו ואיך לעקוף את החוק. גובה־המסים ודאי שהיה למעמסה וטענה עיקרית בפינוּ: אין אנוּ מקבלים את התמוּרה הראוּיה. רוב ההכנסות הן מהיהוּדים וכל ההוצאות – לטובת האחרים. פקיד ממשלתי לא היה כאזרח רגיל בעינינו אלא כמין בריה שיש לפחד מפניה או לבזות אותה. הרופא הממשלתי, השופט וכד' הם אולי אנשים הגונים, אבל מוטב להתרחק מהם. כדי להחליש את הרעה השתמשו באמצעי בדוּק – השוחד. אם הממשלה עויינת אותנו והפקיד הממשלתי שנוא עלינוּ ושונא אותנו – הרי כל אמצעי כשר. אם צבא הוּא דבר רע והמלחמה אינה שלנוּ – יש להתחמק מהצבא בכל האמצעים, כדי להציל את החיים – ועשו מה שעשוּ. ואם היה פעם שליט שהתיחס אלינו באופן אנושי – העריצו אותו באופן אישי, התפללוּ לשלומו, אבל היחס לשלטון ולפקידי הממשלה בדרך כלל לא נשתנה במאומה.

אמנם, היוּ יהוּדים מתבוללים, בעיקר במערב אירופה, שראו את עצמם אזרחים ככל הגויים; אבל גם להם חסר היה היחס הנורמלי לשלטונות; הללוּ לָקוּ בהרגשת־נחיתוּת, ועל כן שאפוּ תמיד להראות פטריוֹטיזם מוּפרז והתבטלו לפני כל פקיד ממשלתי קטן.

גם בארץ, בימי ממשלת המנדט, לא נשתנה הרבה היחס שלנו לשלטון. הלא כל עבודתנו היתה כביכול “הפרת החוק”: עליה בלתי ליגלית, קניית קרקעות והתישבות בתחבוּלות שונות. לא היה לנוּ כל ענין לשלם מסים, כי הכסף הוצא לא לטובתנו. לא שמרנוּ על החוק, כי לרוב היה נגדנוּ, גם בימי נציבים שאהדו פחות או יותר את מפעלנוּ. קרוב לשלושים שנה חונכנו וחינכנוּ את הדור הצעיר לעקוף את החוק וראינו בשלטון גוּף זר, עויין, ולפעמים אויב שמצווה להערים עליו.

עשרות אלפים, ועד מעט מאות אלפים, מאחינו ואחיותינו הבאים מהמחנות, חיוּ 8־7 שנים, תחילה במחנות־ריכוּז של הנאצים ואח“כ במחנות־פליטים של המשחררים – למדו, ביחוד בתקוּפת הנאצים, שאת זכוּתם האלמנטרית לחיות הם יכולים לרכוש רק ע”י רמאות. רימו ושיחדו את הגסטאפּו, את ה“קאפו” וניסו להערים על פקיד אונר“א, רופא הג’וינט, עסקן הועד המרכזי, האחות הארצישראלית ואף על אנשי מפלגתם – כדי לרכוש יותר לחם, יותר סיגריות, סרטיפיקטים לא”י ועוד. אולי אין להאשים איש בכך, כי כאלה היוּ התנאים. לא כל אחד עמד בנסיון.

והנה זכינוּ והמדינה היא שלנוּ, שאנוּ נבחר בה בחירה חפשית בלי כל לחץ מצד זרים, והכסף שיוּכנס מהמסים יוצא לתפקידים קוֹנסטרוּקטיביים לטובת כל אזרחי הארץ, והשוטר הוּא שלנוּ והפקיד הוּא אזרח כמונוּ.

האם יהיה בכוחנו לעכל בנקל את כל הטוב הזה? כלום נהיה מסוּגלים להפוך בן־לילה את עורנו ולשכוח את כל ההרגלים הרעים, שהורגלנוּ בהם בעל כרחנו לשם מלחמת הקיוּם במשך דורות רבים? הנכיר ונרגיש בעומק לבנו, כי שוחד הוא דבר רע ומזיק מאד? שזו היא קורוּפציה המביאה לידי הרס המדינה? הנוכל במשך זמן קצר לסגל לנו יחס נורמלי – לא של זלזוּל ולא של התבטלות – לפקיד הממשלתי, למיניסטר ולסגנו, בין אם הם בני מפלגתנו ובין אם הם שייכים למפלגה אחרת? הלא עצם הופעת הפורשים יכלה לצמוח רק על קרקע ורקע של זלזול בשלטון! הנוּכל להתרגל לכך, שאם השלטון הוא היום בידי השמאל ומחר בידי הימין – החוק הוא חוק ואת המסים יש לשלם בסדר ואת הוראות הממשלה יש למלא בדיקנוּת וגיוּס לצבא ולשירוּתים לאוּמיים נשארים חובה לאוּמית בכל התנאים?

והצד השני של המטבע: לא חונכנו להיות אזרחים נורמליים במדינה שלנוּ, האם כבר הורגלנוּ להיות שליטים? מי שאינו מסוּגל להיות אזרח טוב אינו מסוּגל גם להיות פּקיד טוב ואינו יכול להיות גם שליט טוב. אולי ייראֶה הדבר כאבסוּרד – דוקא לנוּ, אשר כה רבות סבלנוּ מהביורוקרטיה של ממשלות זרות, נשקפת סכנה שהשליטים ייהפכוּ ביורוקרטים גרועים. לאיש שהיה מדוכא ונכנע זמן רב נשקפת הסכנה שעם בואו לשלטון ייהפך ביורוקרט וינהג באכזריות. ראינוּ, לדאבוננוּ, דוגמאות רבות ממין זה במשך ימי גלוּתנו.

אזרחות נורמלית, כלומר: יחס פשוּט וגלוּי של האזרח לשלטון ושל השלטון לאזרח, אינה נקנית בקלות, אלא צריך לכבוש אותה.

בסיסמת כיבוּש העבודה רכשנוּ את המדינה; את האזרחוּת במדינה עלינוּ לכבוש, בין כאזרחים ובין כשלטון. ייתכן שיהיה צורך בארגוּן בין־מפלגתי מקיף, לכל שכבות העם, לשם מנִיעת קוֹרוּפּציה, שוחד, דמוֹרליזציה, פּרוֹטקציוֹניזם, בּיוּרוֹקרטיה וכו'. על־כל־פּנים הכרחית בקורת הדדית, כדי להקים ולקיים מדינה כמתוּקנות שבאוּמות העולם. 1948

---

כמה חולים כרוניים נוכל להביא עוד לארץ?

מאת

יוסף מאיר

שני תפקידים גדולים לעליה הגדולה: א. היא צריכה לספּק את צרכי הארץ (בטחון, הגברת־הייצור, הרחבת החקלאות, יישוּב השממה, הבאַת כוחות מקצועיים); ב. סיפוּק צרכי העולים עצמם – הצלתם הגוּפנית והרוחנית.

מדיניוּת העליה המכוּונת רק למלוּי התפקיד הראשון – סיפּוּק צרכי הארץ, תוך הגבלת העליה על אנשים צעירים, בריאים, המוּכנים לעבוד בכל מקום שיידרשו – תהיה אכזרית, במקרים רבים. מובן, שמשפּחה צעירה עם ילד וזקן או חולה – אי־אפשר לה לעלות בלי הנכה בן־המשפחה; ומובן, שבגולה המתחסלת כולה אי־אפשר להבחין ולהבדיל בין צעירים וזקנים, בריאים וחולים. מאידך גיסא – אם נתחשב בצרכי העולים בלבד ונביא לארץ עולים שהם ברוּבם או בחלקם הגדול זקנים, חלשים ונכים – תהיה זאת פעוּלה הוּמאנית למוֹפת, אבל יהיה בה משוּם התאַבּדוּת מדעת של מדינה צעירה, הנמצאת במצב התהווּת, לכן לא תוכל לשאת את המשא הזה מבחינה כלכלית וגם מבחינת הבטחון.

צריך, איפוא, להיות יחס ידוע בהתחשבות עם שני סוגי הצרכים, אשר – כפי שהוּברר מהעליות האחרונות – הם נוגדים, לצערנו, זה את זה. ואם אנו עומדים לפני הברירה, עלינו לומר ברורות: צרכי המדינה קודמים לצרכים הסוציאליים של המוני העם בתפוּצות הגולה. שלושה אנשים בריאים וּביניהם ילד אחד יכולים רק בקושי רב לקיים איש זקן או חולה, כי במשפּחה כזאת של ארבע נפשות, רק אחד מסוגל לעבודה פּרוֹדוּקטיבית. אבל לא להיפך! ואנו מתקרבים כמעט ליחס הפוּך של משפּחות: חוץ מהזקנים והנכים, גם הילדים חולים וזקוקים לטיפוּל ממושך; האשה, עקרת הבית, אינה בקו־הבריאות וראש־המשפחה “הפּרוֹדוּקטיבי” היחיד מחפּש אפשרויות להשיג רשיון לסוכת גזוז, לשמירת־לילה ופרנסות קלות דומות; במקרים רבים עולים לארץ רק אנשים בודדים חולים או משפּחות שבניהן חולים ובלתי מסוגלים לשום עבודה.

דוגמאות אחדות. דוגמה ראשונה: צעיר, בן 20 בערך, חולה שחפת עוזב את ארץ מוצאו באמצע הטיפוּל הרפוּאי ועולה לארץ. הרופאים אמרו לו שם, כי אַקלימה של ארץ־ישראל נוח לחולי־שחפת… אגדה המתהלכת בתפוּצות שנים רבות ואי־אפשר היה לשרשה עד כה. אבל איפה הרופא במשרד העליה בארץ־מוצאו? האם בכלל קיימת אינסטיטוּציה כזאת בכל הארצות ובאיזו מידה היא פּעילה באמת? – צעיר זה פּונה אל רופא מיד עם בואו ארצה ומקבל ממנו מיד שלוש תעודות: א. שאינו מסוּגל לשרת בצבא; ב. שהוּא זקוּק לתוספת־מזון; ג. מסוּגל רק לעבודה קלה. ייתכן מאד, שאילו ידע הצעיר את המצב בארץ לאמיתו, היה מחכה עוד שנה־שנתיים והיה עולה אחר־כך כשהוּא בריא לגמרי.

לפנים, גם כאשר חולה כזה היה חבר ב“החלוץ” ורצה לעלות עם קבוצתו בת 30־20 איש – כולם צעירים ובריאים – לא ניתן לו לעלות בגלל מחלתו, עד שתהיה התחייבוּת מצד איזה קיבוץ בארץ או מצד קרובים, שיחזיקוּהוּ כל ימי מחלתו. אמנם, ידענו שהתחייבוּת כזאת אין לה ערך רב, אבל בכל־זאת היה זה בסופו של דבר חולה אחד בין 30־20 בריאים, מחוּנכים ומוּדרכים לחיי־עבודה. בימים ההם היו מעצורים, אבל בימינו אין כל מעצור. האיש עולה בחופש גמור – אך האם הוא גם נקלט בחיי הארץ? אז היתה אינסטנציה אחת – הסוכנוּת היהודית – שהחליטה מי ומי רשאי לעלות, הביאה את העולים לארץ והחזיקה את החולים שביניהם על חשבונה. היום התחלקה האחריות על שלושה גורמים בצורה כזו: הסוכנוּת מחליטה מי יעלה; ה“ג’וינט” מתחייב להחזיק את החולה ולטפּל בו – והמדינה מחזיקה ומטפּלת בו למעשה. רוב החולים אינם זקוּקים למוסד סגוּר והם מקבלים טיפּול אמבּולטורי – 80־70 אחוז מהם בקוּפת־חולים והשאר על חשבון משרד הסעד, הליגה למלחמה בשחפת ועוד. ואלה החולים הכרוניים – ורק בהם המדוּבר כאן – הזקוּקים לאישפּוּז, רק 30־20 אחוּז מהם מקבלים מיטה בבית־החולים והשאר צריכים לחכות חדשים ושנים – עד שעוברים 18 חודש ואז, לפי ה“ג’וינט”, אין האחריות לחולה חָלה עליו עוד. ומי יערוב לנו, שגם בנוגע לזקנים, עיורים וכיו“ב, המוּחזקים היום במוסדות מיוחדים של ה”ג’וינט" – לא יודיע ביום מן הימים שאין הוא אחראי להם עוד? מן הראוּי שהמוסדות יתאמוּ את הפּעוּלה ביניהם.

דוגמה שניה: איש לא־צעיר, חולה בשחפת־הריאות דוּ־צדדית, נכנס אל חדרי כדי לקבל את התעוּדות הדרוּשות לו. מיד, עם ההכרה הראשונה, הוא מספּר שבעצם לא היה מעולם ציוני ולֹא חָלם לעלות לארץ; הוּא נמצא בפאריס והתאמץ להשיג ויזה לארצות־הברית או לקנדה ורק כאשר סירבו לתת לו את הויזה לשם מפאת מחלתו, החליט לבוא לארץ. כאן אין “אַנטי־שמיים” כאלה, שיפריעו לחולה במחלה מדבקת להיכנס לארץ. בחתמי על תעוּדת מחלה לתוספת־מזון בשבילו – וזוהי חובתי האנוֹשית־אֶלמנטרית כלפּי כל חולה – שאלתי את עצמי, באיזו רשוּת אני גוזל, בעצם חתימת ידי, את כוס החלב או את הביצה מתינוֹק כדי למסרם לאיש, שרק בשגגה – ובודאי שלא מרצונו הטוב – עלה לארץ ובלי ספק ימצא לו בקרוב את הדרך חזרה מכאן. (מוּבן, כי המדוּבר בכל הדוגמאות הללו, בעולים מארצות שאין סכנת חיים נשקפת שם ליהוּדים).

דוגמה שלישית: חולה שחפת־הריאות משני הצדדים עם כמה מערות וחללים בריאה, בן חמישים ומעלה, נגוּע במחלה זו כמה שנים. גם הוא לא חלם ולא שאף לבוא לארץ, אלא שמשכורתו בקואופּרטיב אשר בו עבד לא הספיקה לו, לדבריו, ועסק “קצת” בהברחת סחורות. למזלו הרע נתפס והמשפּט שהיה צפוּי לו, עלוּל היה לפסוק לו שנת־מאסר אחת. מה עושה יהוּדי במצב כזה – הוא אורז את חפציו ויחד עם ריאותיו הנגוּעות במערות, הוא בא לארץ. השער פתוּח לפניו. האיש הזה יישאר בארץ, כי אינו יכול כבר לחזור, ויפּול למעמסה על הארץ ותושביה כל ימי חייו. ומדוע אָנוּ צריכים לשחרר את הארץ שבה נולד ועבד, ואת הקהילה היהוּדית שבה חי למעלה מחמישים שנה, ולשאת אותו על חשבוננו כאן במשך שנים על חשבון חולים אחרים, רק משוּם שהיה נאלץ לברוח משם, בגלל עבירה על חוּקי המדינה? ואם לעיר־מקלט היינו? האיש קיבל, כמוּבן, את כל התעודות הדרוּשות למזון וכו', ונוסף לכך עוד תעודה שהוא זקוּק לבית־חולים; ואני יודע, שבחתימתי על תעודה כזאת אני גוזל את המיטה מחולה אחר שיצא זה עתה מחדרי, החַי 25 שנה בארץ, חלה לא מזמן באופן רציני ומחכה כבר חדשים למיטה בבית־חולים ולא ישיג אותה מהר כל כך: כי אין הוא עולה חדש, אינו גר במעברה או בשער העליה. והלא ידוּעות עוּבדות, שמשפּחות או קהילות שולחות את זקניהם וחוליהם לארץ ובזה הן פּותרות את כל השאלות הסוציאליות שלהן, ואילו הזקנים והחולים שלנו כאן אין דואג להם. מתי ישיגוּ תושבי הארץ שוויון זכוּיות עִם העולִים החדשים?

ולא רק לחולים החיים אנו דואגים, אלא גם למתים. לדוגמה: חולה שחפת, בשלב האחרון של המחלה, בן 60, היודע את מצבו, מחליט לעלוֹת לארץ כדי למוּת בה, אם מסיבות דתיות ואם מנימוּק פּשוּט, שאלמנתוֹ הזקנה, והחולה גם היא, יימצא לה דואג. ואמנם, באניה הוּרע מאד מצבו של החולה ועם בואו לארץ הוּזעקה עזרה ראשונה וּמיד נשלח לבית־החולים, מקום שם נשאר עד יומו האחרון…

ואַל יבואוּ לטעון כנגדי בנימוּק סנטימנטלי, שאלה הם קרבנות ההיטלריזם… במקרים מסוימים זה נכון, ובודאי צריך להתחשב בהם; אבל במקרים רבים אין זה נכון כלל וּכלל…ודי לחכימא…לוּ היו לכל הפּחות סידורים מתאימים בארץ לקלוט חולים בהמונים כאלה! והרי ידוע כי אין סידוּרים כאלה ואינם יכולים להיוָצר תוך זמן קצר – אין בניינים, אין חמרי־בנין, אין ציוּד רפוּאי, אין תרוּפות במידה מספּקת ואין כוחות מספּיקים. והחולים מלאי טענות – ובצדק! – ושואלים מדוּע הביאוּ אותם הנה, כאשר אין אפשרוּת קליטה הוגנת בשבילם. ה“ג’וינט” יכול היה ביתר הצלחה ובפחות הוצאות לדאוג לאנשים אלה בארצות־מוצאם, לכל הפּחות עד שהמדינה הצעירה תתבסס במקצת.

דרוּשה רביזיה של שיטה־לא־שיטה זו, שאינה טובה לארץ וגם לא לחולים עצמם.

1952

---

הר־געש של סכנות

מאת

יוסף מאיר

בחוּגי הרופאים מתאוננים על כך שהמפלגות – חוּץ מאחת – לא הכניסוּ רופאים ברשימות המועמדים לכנסת השניה. טענה זו אינה נראית לי חשוּבה, כי הכנסת אינה מורכבת מבעלי מקצוע שונים ואין עושים חשבון כמה מהנדסים, כמה עורכי דין או כמה מורים נכנסו לכנסת. לא חשוּב היחס של הישוב לרופא, – אבל חשוּב מאד יחס הישוּב לרפוּאה או יותר נכון לבריאות.

אלה העוסקים זמן רב בארץ בעניני רפוּאה ובריאוּת יודעים עד כמה אוהב הקהל שלנו רופאים ורפוּאה ואינו מכיר בערכה של בריאוּת העם. מכאן הזלזוּל של הקהל בכללוֹ ושל כל פּרט בבעיות בריאוּת – מהן חמוּרות ביותר – כל זמן שאין הדבר נוגע לגוּפו ולחייו.

כל המפלגות הכינו לקראת הבחירות מצעים ארוכים הנוגעים לכל בעיות הישוּב וּהמדינה (וְהמדינה, הערת פב"י) משרוך נעל ועד למכונה חקלאית. הבה ונראה באיזו תכנית בריאוּת הופיעו המפלגות השונות! – מפא“י כתבה במצע שלה שתי שורות וחצי השוּרה בזו הלשון: “לרפא כל חולי העם. המפלגה תדאג לבסוסו ולשכלוּלו של שרות הרפוּאה הצבורית בכל שטחי התברואה, ריפּוּי המחלות ומניעתן ותחתור לקראת הגשמת העיקרוֹן: כל שירוּתי הבריאוּת לכל הזקוּקים להם”. נקודה וחסל. זו היא תכנית הבריאות של המפלגה הגדולה בישוב המייצגת את כל הישוּב העובד ואשר הוטל עליה התפקיד ההיסטורי להקים את המדינה החדשה. כמה כללית וכמה סתומה היא הצהרה זו. וקהל הבוחרים מכל המפלגות הוא כה אדיש לבעיות חיוּניות מאד של הבריאוּת, שלא שאל אפילוּ איך חושבת מפלגה זו או אחרת “לרפא כל חולי העם”. ישבה ועדה ממשלתית בינמשרדית שנה ומעלה ודנה והתעמקה בפרוגרמת בריאוּת וביטוּח סוציאלי. בלי קושי יכלה כל מפלגה לשאוב מלוא חפניים מדו”ח המפורט של יו"ר הועדה ולהכין פרוגרמה חשובה ורצינית. שוּם מפלגה לא עשתה זאת.

האם באמת אין הבעיות הללו מענינות את הקהל ואינן נוגעות לכל אחד מהישוּב? והרי הבעיות חשוּבוֹת מאד.

א) אשפוּז. בשנה האחרונה נכנסו לארץ למעלה ממאתיים אלף עולים חדשים ויחד עם הלידות נוספוּ כרבע מיליון איש. לפי הנורמה המינימלית דרושות בארץ, שאוכלוסיה יציבים, 5 מיטות בבתי־חולים כלליים לכל אלף נפשות. רבע מיליון איש זקוּקים בארץ יציבת אוכלוסים ל־1250 מיטות. בארץ של עליה ושל שיכונים במעברות, בצריפונים ואהלים ופחונים ועוד; בארץ של עליה של חולים, תשוּשים נכים וזקנים דרוּש מינינוּם (צ“ל: מינימום. הערת פב”י) של עוד 1500־1800 מיטות בבתי־חולים ציבוריים כלליים. למעשה לא נוספו אלא כמה עשרות מיטות. קופ“ח העושה את כל המאמצים כדי לספּק תוספת של מיטות לבתי־החולים הקיימים ולהקים פּה ושם בי”ח חדש, נתקלת בכל פּעם בקשיים גדולים בהשגת חמרים, כי לא הכירוּ בעדיפוּת שלה כלפי בנינים אחרים – פּרטיים וחצי פּרטיים; עירית ת“א פּתחה מוסד חדש, בעיקר בכספי הממשלה, ובאותו זמן סגרה מחלקות בבנין הישן. לא שמענו על פעילוּת של מוסדות ציבוּריים אחרים. בעוד שנה יגדל הישוב עוד ברבע מיליון נפש ושוב יחסרו 1500־1800 מיטות ואין נשקף כל סיכוי לתוספת מספר ניכר של מיטות גם במשך השנה הבאה. בשנתיים אלו יהיה לנו, איפוא, גרעון של למעלה משלושת אלפים מיטות כלליות, מלבד הגרעון מהשנים הקודמות. האם אין הבּוֹחר זכּאי ומחוּיב לשאול את ראשי המפלגות, את דַבָּרֵי הישוּב, את הכּנסת ואת הממשלה, איך תיפּתר שאלה זו, ולוּ גם פּתרון חלקי? מכריזים פּרסים על ריבוּי לידות – ומיטה ליולדת אָין. על כל שלוש יולדות הזקוּקות למיטה במחלקת יולדות בבי”ח, מקבלת רק אחת את המיטה. בתנאי־דיוּר נורמליים אין זה אסון כלל, אבל בצפיפוּת הקיימת בערים ובמושבות ובמצב הדיוּר במחנות ובמעברות דרוש אשפוז ליולדות כמעט מאה אחוז. – הקהל רועש ושואג – בצדק! – אם תמוּתת התינוקות עולה – ואין מיטה לתינוק חולה. אחוז עצום של העולים הם תשושי־כוח, חולים או חולניים; רבבות מתגוללים בצריפים, אהלים ופחונים בצפיפות גדולה ובתנאים סניטריים חמוּרים ואין מיטה לחולה. כמה פעמים ישבו ראשי הסוכנוּת והממשלה לדון בבעיה חמוּרה זו?

ב) בעית השחפת. הרבה דובר ונכתב על נושא זה – והענין לא זז, וממילא הורע המצב. עמדנו לפני שנה בגרעון של 1500־2000 מיטות לחולי שחפת. רבע מיליון הנפשות אשר נוספוּ לנוּ השנה דורשות מינימוּם עוד 1200 מיטות ובס“ה נוספו השנה בכל המוסדות יחד – של הממשלה, של מלב”ן ושל קופ“ח – למעלה משלוש מאות מיטות. שאלוּ את הרופאים המטפלים בחולי שחפת ויספרו לכם, שלעומת כל חולה אשר הם מצליחים להכניס לבית־חולים, באים במקומו שלושה מועמדים חדשים הזקוקים לאשפּוּז ולעתים קרובות לאשפּוּז דחוף! ואני שואל: אם אשה צעירה בת 21 שנה, חולת־שחפת בסטדיוּם מפוּתח, עם מערות משני הצדדים, מַפרישה חיידקי־שחפת והיא בהריון – אם אשה זו מחכה שבועות וחדשים – והמיטה איננה; אם עולה ממעברה, הגר עם 6 ילדים באוהל אחד, מַפריש חיידקים, מחכה 3 חדשים למיטה בבי”ח – והמיטה איננה על אף הדרישות והלחץ מצדדים שונים; אם מלצר חולה שחפת מפריש חיידקים, רשוּם חדשים בתור לבי“ח ואין משיגים בשבילו את המיטה והוּא ממשיך בעבודה במקצועו – כלום אין כל זה מעניין את הציבור כלל וכלל, לטובת החולים ולטובת עצמו? האם אין חלה כל אחריות על הישוב, המדינה, הסוכנות ומלב”ן למצב זה ההולך ומחמיר מיום ליום? והנה עוד עובדה חמורה: במשך קרוב לשלוש שנים היה קיים סידור, שכל העולים הובאו לשער העליה או לעתלית, שם עמד מנגנון רפוּאי מסועף של הממשלה וקופ“ח, אשר בדק את העולים למחלות שחפת, מחלות מין, מחלות לב, מחלות מדבקות של העור, וגרענת. היו אמנם ליקוּיים גדולים בארגון, אבל לכל הפחות ידענו קצת על המצב, והעיקר העולה החדש ידע את מצבו ויכול היה להתרפּא. מזה חדשים אחדים מובאים חלק גדול של העולים מהאניה או המטוס ישר למעברה או לישוּב החדש בלי כל בדיקה! כל ארצות תבל – גם המפגרות ביותר – מקפידות על קרנטינה של כל הנכנסים לארץ ומוציאות על זה מיליונים, כדי למנוע מגיפות. ובישראל – ארץ עליה שאין דוגמתה – עליה של חוֹלים מכל הסוּגים – ויתרוּ על סידוּר קרנטינה וּמסַכּנים ע”י כך את העוֹלה ואת התוֹשב הותיק! מספּר האינפקציות החדשות בשחפת בין התינוקות והילדים מבין העולים והישוב גם יחד הולך וגדל מחודש לחודש. אנחנוּ מתקרבים למצב, שהשחפת תהיה מחלה אֶנדמית בארץ כמו דיזנטריה וכו'. עוד שנים אחדות ונתפרסם בכל העולם כארץ שחפנית! האם אין לישוב כל ענין בבעיה החמורה הזאת? ושוב: מתי דנו בממשלה על נושא זה, אשר טמונות בו סכנות למכביר! ג) בעית החולה הכרוני והנכה. בכל בתי החולים הציבוּריים בארץ אין אף מיטה אחת לחולה כרוני ולנכה חוץ מכמה עשרות מיטות בבית פינסטון. מספר החולים הכרוניים והנכים מגיע לאלפים. משפחה אשר למזלה הרע יש בה חולה אחד כזה הזקוּק לעזרת אחרים, הולכת ונהרסת כולה מבחינה כלכלית, מבחינה בריאותית וגם מבחינה חברתית־משפחתית, נאלצת להחזיק חולה כזה בבית במשך שנים ומגיעה לבסוף להרס. הנשמע כדבר הזה שארץ המתיימרת להיחשב בין הנאורות לא יהיה בה אף מוסד ממשלתי אחד לסידור חולים אומללים כאלה? והיתה התחלה קלה בבי"ח ממשלתי קטן בן 50 מיטות – וגם זה בוטל!

פרצה אצלנוּ אפידמיה גדולה של שיתוּק הילדים. מה היא דאגת הממשלה והעיריות לטיפוּל במקרים המשותקים כדי להציל תינוקות אלה מנכוּת? נגד מגיפת שיתוּק־הילדים אנוּ עומדים עדיין מחוּסרי אוֹנים, אבל להצלת ילדים אלה מנכוּת יש ויש בכוחה של הרפוּאה המודרנית לעשות גדולות. ד) קשה לתאר את המצב הירוּד מאד בתנאים הסניטריים־ההיגייניים במעברות ובהתישבות החדשה. עדיין לא חדרה ההכרה בישוּב, שאנו חיים על הר־געש ובכל יום עלוּלות לפרוץ מגיפות קשות בתנאים שבהם חיים העולים החדשים במעברות ובהתישבוּת החדשה, בעיר ובכפר, המסכּנים את העולה ואת התושב גם יחד. האם נסדר בתי ספר וגני ילדים מיוּחדים בשביל ילדי העולים אשר רבים מהם נגוּעים במחלות עור מדבקות ובגרענת? האם זו תהיה צוּרת קליטת העליה? או עלינוּ לדאוג להבראת העולה וילדיו ולמזג אותם עם כל חלקי הישוּב? ה) כלום התענין הציבוּר, לפני הבחירות ואחריהן, מה הוא המצב באספקת רפואות ותכשירי רפואה חיוּניים? הקהל הרחב חוזר ולומד כל יום, מה הוּא המחיר של ביצה ושל בשר בשוּק השחור, ההתענין כמה משלם חולה במקרה דחוף בעד גראם סטרפטומיצין או אורומיצין בשוק השחור? ומה גורלו של חולה בלתי מבוטח באחת מקופות החולים, כאשר יחלה פתאום גם במחלה לא כל כך קשה – כמה עליו לשלם בעד ביקור רופא ביום או בלילה, בעד ניתוּח, לידה, תרופה וכו'? ומעל לכל – קיימת בעיה חמוּרה כּוֹללת – בעיית הרפוּאה הציבוּרית בארץ – זה הנכס היקר אשר יכולנוּ להתפּאר בו במשך תקוּפה ארוכּה וכעת הוּא נהרס והולך, שלב אחרי שלב, בסיוּע הסתדרוּיות ומפלגות חשוּבות ובעזרת מוסדות ממשלתיים.

עלינוּ לדרוש מהממשלה, מהכנסת ומועדוֹתיה המַתאימות להיכּנס בעבי הקורה, לחקור את המצב ולהציע הצעות לתיקון, מהיר, כי בנפש היישוב הוּא.

1951

שער שביעי: דאגה לנוער

מאת

יוסף מאיר

---

ילדינו בעבודה חקלאית

מאת

יוסף מאיר

יציאת התלמידים לעבודה במשקים חקלאיים היתה מלוּוה הרגשות שונות: “כּאֵלה יסכּנו לעבודה? הלא ידוּעים הם ילדי הארץ כעצלנים”. קראנו על זאת בעתונות, ושמענו במשפּטים ציבוריים, בשיחות פּרטיות. “הלא חלק גדול מהם יברח או יחלה, חלילה!” והיו שדאגו למשק החקלאי, אשר יפסיד; אחרים, להיפך, חששו פּן ינַצלו את הילדים יותר מדי והמשקים יתעשרו ממש מעבודתם של הילדים.

ובעתונות שאלוּ: מי אחראי לתלמידים ולתלמידות הללו, ילדים ממש, בני י“ז וי”ח? רבּוּ המקטרגים – וכל אב ואם אשר ילדים אינו מחוּנך לעבודה ומחוּסן בגוּפו – מצטרפים מיד למחנה המקטרגים.

הנה תוצאות הנסיון הראשון מראות הצלחה יוצאת מן הכלל: ילדי ישראל עמדו בנסיון וזר־הנצחון על ראשם. הילדים עצמם הרגישו עצמם בטוב, עבדו במרץ וברצון וגם בהתאמצוּת והיתה להם ההרגשה, שהם מביאים תועלת לישוּב. רבים מהם לא רצוּ לשוּב הביתה ושלחוּ פּטיציות. הנימוק: “העגבניות נרקבות בשדה ואנו נישאר בבית?” רבים מהם הריחוּ, זו הפּעם הראשונה, את ריח־האדמה והרגישו את האחריוּת לירק ולפרי. היו צריכים לעבוד 8־6 שעות ביום, אך ברוב המקומות לא רצוּ הילדים לעזוב את העבודה, כל עוד חברי־המשק מוסיפים לעבודה. בהרבה מקומות סירבו לקבל את תוספת־התזוּנה, אשר מחלקת החינוך דרשה בעבורם: ישבו בחדר האוכל מפוּזרים בין חברי־המשק; האם הם יקבלו תוספת חלב ושכניהם, חברי המשק, לא יקבלוּה? ולאמיתו של דבר, בחלק גדול של המשקים לא היה כל צורך בתוספת זו. “בבית אני שותה שתי כוסות חלב ליום” – אומר אחד התלמידים, ועגבניות ותפּוחי אדמה וגם מנות־בשר הגוּנות: בבית לא אכלו ילדים אלה מה שאכלו במשק. באותם המקומות אשר כּלכּלת חברי־המשק אינה עומדת על הרמה הדרושה, ניתנה התוספת בצורת כוס חלב וביצה.

“הילדים שלנו” – באיזו חיבה נאמרו המילים האלו! המשקים החקלאיים “גילוּ” את הנוער העירוני. “יש לנו מזל, קיבלנו קבוצת ילדים טובה ומוּצלחת”. פּירוּש הדבר: שמענו במשך שנים על “המידות הרעות של הנוער הארצישראלי” וראה זה פלא – הצלחנו להשיג קבוצה טובה. כל משק חשב, שהקבוצה שלו היא הטובה. אמנם, לא הכזיבו ילדי ארץ־ישראל.

“מי אחראי?” – מדריך מיוחד מטעם המשק, מורה בית־הספר, רופא המקום, ביקוּרים תכוּפים מטעם מחלקת החינוך ומטעם הועדה הרפוּאית. האם אין די בכך? צריכים הייתם לראות את המדריך מטעם הקבוצה באחד המשקים הצעירים. הוא עצמו “ילד” בן עשרים, ואוּלי עשרים ואחת. מתוך מסירוּת ומתוך רגש־אחריות רץ אחרי כל אחד, שמר על סידור הכּילות, העביר מסוג עבודה למשנהו; אילו ראיתם כל זאת, לא הייתם שואלים עוד: “מי אחראי”; גם המורים הראו מידה רבה של אחריות בשמרם על הסדרים והתקנות שהותקנו על־ידי מחלקת החינוך.

אמנם, פּה ושם היו גם כשלונות, מהם בידי שמים ומהם בידי אדם. אַל נשכח שאסונות יכולים לקרות בכל מקום. מקרי טביעה בים תל־אביב הם שכיחים יותר מטביעה בים כנרת או בירדן; הוא הדין באסונות אחרים שהמקום והזמן גרמום. אולם בבית אין כל השגחה וכל פּיקוח, בו בזמן שבמשקים היה פיקוח שלם. גם בבית אי־אפשר לסגור את הילד ולהחזיקו תמיד מאחורי בריח ומנעול. על המטפּלים בענין יציאת התלמידים לדאוג להפחתת הסכנות עד למינימום. ואכן נעשה הדבר במידה רבה מאד: התחלוּאָה בין הילדים מוּעטת ביותר; להוציא מהכלל מקרי מלריה ספוּרים וכד', לא היו מחלות רציניות. עוּבדה היא, שבמשק אחד הוכנו שני חדרי חולים מיוחדים בשביל התלמידים ונשארו ריקים כל הזמן.

ודאי מהנסיון הראשון יש ללמוד ויש לתקן, אולם בדרך כלל ניתן לומר בלב שקט ובכל האחריות, כי יציאת התלמידים למשקים הצליחה במידה שלא שיערנוּה.

1942

---

הסכנות האורבות לנוער

מאת

יוסף מאיר

בגיל הבגרות חלה המהפכה העמוקה ביותר בחיי האדם. בתקופה זו נהיה הילד לאיש ובה נגמרת הצמיחה במובן הפיסי והפסיכי. בתקופה זה משתלמת ומתגבשת צורת האדם. העצמות חדלות מגדול וכל האברים מקבלים את צורתם המוחלטת שבה חָלים במרוצת החיים רק שינויים קלי ערך. אף נשמתו של הילד מקבלת את דמוּתה הברוּרה פּחות או יותר. מתקופה זו ואילך באה התפתחות בגוף וברוח.

הנוער צריך להתחיל ללמוד מקצוע. ומהו מספר ההורים המתאמצים להתאים את בחירת המקצוע להתפתחותו הגופנית והרוחנית של הנער? מהו אחוז ההורים המתיעצים עם המורה והרופא בשאלה כה חשובה ומכריעה כבחירת מקצוע לנער? כמה מהמקריוּת ומהכרעת גורמים חיצוניים שוררים בדבר זה? המתאימים ­הלב, הריאה, השרירים והחושים למקצוע שהנער מתחיל ללמדו? אלו הן שאלות משניות, ולרוב מכריעים בדבר הסכום שמשתכר בעל המקצוע ועמדת המקצוע בחברה.

כמה גוּפים ונפשות נהרסים יום־יום ע"י בחירה שטחית זו!

רבות הן המחלות האורבות בסתר ומחכות להזדמנות להגיח ממחבואן ולהרוס את הגוף והרוח. הגיל שבו משמשות בערבוביה הילדוּת והבגרוּת, שבו נמצא האדם במצב של העדר שיווּי משקל ובמצב שכל האורגנים טרם הספיקו להתאים את עצמם איש לרעהו – נותן את ההזדמנות הטובה ביותר למחלות שונות.

ההכרה המינית מתפתחת וצצות הרגשות והופעות מיניות בצורה כה חזקה עד שהן מתפרצות בעצמן מאליהן בדרכים ובאופנים שונים. הילד עומד נבהל לפני הופעות אלו; מסתיר טפח ומתגלים טפחיים, ואין הוא יודע להבחין בין תופעה פיסיולוגית לבין תופעה פתולוגית. מתוך רגש של בושה, האופיינית לגיל זה, אין הנער מהין לשאול בעצת רופא ולא כל חבריו הם “יועצים” טובים בענינים כל עדינים…

הנעזוב את הנוער לנפשו במלחמה קשה זו? השפעה בלתי־נכונה, ולוּ הקלה ביותר, עלולה להרוס את כל חיי האדם ואת חיי המשפחה שלו. ומה שונים היו חיים אלה אילו באה בשעתה מלה אחת של הסברה.

בתנאי האַקלים שלנוּ, לא כל שכן שאין להזניח את הנוער בתקוּפה זו ודרושה שותפוּ­­ת פעוּלה מצד הרופא, המורה וההורים.

הסתדרוּיות הנוער שלנו, למרות התאמצותן וחיפושיהן – טרם מצאוּ את הדרך אל הרופא שדברים רבים תלויים במוצא פיו; הרופא שלנו טרם למד לחנך ולא תמיד יודע המורה להקל על מצוקתו הנפשית של הצעיר. לכן דרושה פגישה בחיים, בעבודה, של שני סוגי המחנכים האלה.

1930

---

מופת שאין עמו ברכה...

מאת

יוסף מאיר

מכיר אני קבוצה של צעירים עוד מימי ילדוּתם. הם גדלו כמו “צבר”, כלומר: מעט חוּצפּה, זילזוּל בנימוּסים, הרבה מרגש־הנחיתוּת וכתוצאה ממנוּ – בקשת פּיצוּי לעצמם על־ידי הבלטת ההכרה העצמית ומעשי־גבוּרה, שלהם ושל אחרים; הללוּ הם כּנים וישרים, שואפים לסלול לעצמם את דרכם בכוחותיהם הם… קבוּצה זו היתה נבחרת גם לפי דעת המורים וגם בתנועת־הנוער התבלטה בעצמיוּת משלה. קיצוּרו־של־דבר: מה שקוראים אצלנו “חומר טוב”.

עוד בתקוּפת לימוּדיהם בבית־הספר ובגימנסיה ובתנוּעות־הנוער נפגשו, התגבּשו לחבוּרה וחלמו יחד על הגשמה. הלכו להכשרה למושבה נידחת, כדי להגשים את עקרון העבודה העברית וחיו שם בדוחק רב. מחוּסרי כל נסיון בחיים ובחקלאות, התחילו בונים את משקם ושמחו על כל ביצה ועל כל תרנגולת ועל כל עגלה שנוספוּ למשק. שמחת־היצירה ושמחת־הנעוּרים.

כאשר התאכזבו מהמושבה, והמרכז החקלאי הציע להם נקוּדה שמתיישביה הקודמים עמדו לנטוש אותה – נקודה בלי מים, בלי אדמות מרוּכזות, בלי סיכוּיים גדולים לעתיד הקרוב – קיבלו את ההצעה והתחילו להקים את משקם מתוך התלהבוּת וליכוּד־חברתי חזק. הקשיים בחייהם, שנגרמו על־ידי תנאי האַקלים הקשים, על־ידי חוסר תקציב ונסיון ותנאים אלמנטאריים להתישבות, ליכדו אותם עוד יותר. הם התגברו על כל הקשיים הללו ועל־ידי כך גם התעצמוּ. והנה הצליחו לבנות את הבנינים – בנייני־קבע – ואת בריכת־המים, הקימו כמה משפּחות, כבר נולדו התינוקות הראשונים, גם נתגלו חולי־אוּלקוּס ביניהם; אחדים נעשו נכים. במוּבן זה – קבוצה ככל הקבוצות…

בשנה האחרונה חל שינוּי רציני בחייהם. פּניהם אינם עוד כתמול־שלשום, אין אותו ה“יחדיו” – לא בבחינת “יחיד” ולא בבחינת “חדוה” – נעלמו השמחה והריקוּד המלכּד, ובינם לבין עצמם – החלו להיות צהובים זה לזה. שתי פּלגוֹת: אומרי הן ואומרי לאו, ואסיפות וּויכוּחים והצבעות.

;מה קרה את הצעירים היקרים הללו? כל השנים חסרים הם אנשים, והתחיל בזמן האחרון משא־וּמתן על איחוּד עם קבוּצת צעירים וצעירות, מנוּסים בעבודה, אשר הסתגלוּ גם לאַקלים באיזור זה. האנשים הכירוּ זה את זה, הרושם ההדדי הוּא טוב, וכאילוּ הכל בסדר. אבל אין סדר ואין איחוד ואין שלום: הללו משתייכים לזרם אחר, לאמור: בעצם אותה ההסתדרות, אותה המפלגה – אבל פּלָגים שונים, כנהוג.

האם אפשר להתאחד עם קבוצה כזאת? אמנם, כאמור, בחורים טובים, יודעים היטב עבודה חקלאית, הסתגלוּ לחיי קבוּצה מלוּכּדת, שני הצדדים הם יהודים טובים, ציונים טובים, שאלת הדגל וההימנונים גם אינה מפריעה – אלא…

דומה הדבר לאותן שתי הכיתות של חסידים יריבים: לכאורה, אותו ה“סידוּר”, אותן התפילות, וּבוודאי אותו הקבּ“ה וגם ה”רבּיים" הם מגזע אחד, אבל כת אחת גורסת ב“קדיש” – “ויצמח פּורקניה ויקרב משיחיה”, והשניה אינה גורסת כן. ועל “ויצמח פּורקניה” נאבקים קשה אנשים שהם בדעה אחת, לעתים עד כדי מהלומות.

ואם תשאל: מדוּע גורסים אלה כך ואלה אחרת? שום איש לא יוּכל להשיב דבר ברוּר.

וגם לצעירים שלנו אין כל סיבה, מדוע לא יוכלו לעבוד יחד בדיר וברפת, ובלול, ובגן־הירקות ולאכול יחד בחדר־האוכל ולבנות את משקם. שום דבר אינו מפריע, אלא אותו “ויצמח פּורקניה”. קבוצה צעירה זו, אשר כל מרצה וכל מאמציה צריכים להיות מכוּונים לקראת הקמת המשק ולהתכוננוּת לקראת תקוּפת המעבר ממלחמה לשלום, מוציאה את כל כוחותיה לויכוּח טפל ולהרגזת עצבים הדדית, והיא עומדת לפני פילוג רציני.

את מי להאשים?

פּחות מהכל אשמים הם עצמם. הלא את כל זה למדו מהגדולים – ויכוּחים בלתי פוסקים, אסיפות־לילה ופילוּגים. הצרה היא, שקשה להם להיפּרד אחד מהשני, ואין מי שיכריע בדבר. עזובים הם לנפשם. לא המפלגות, לא התנועה הקיבוּצית ולא המרכז החקלאי אינם מוצאים בנפשם עוז להכריע ולחתוך פּעם לכאן או לכאן. ובינתיים הולך ונהרס משק צעיר, ונפשות צעירות הולכות ונקרעות לגזרים.

האם לא נעמוד בפרץ?

1945

---

מחנכים ומדריכים, חוסו על ילדינו!

מאת

יוסף מאיר

בכל חג וּמועד חרד הלב: איזו תאונת־דרכים תקרה הפעם ובמי מילדינו יפגע הטיול; אין חג כמעט שלא יוּשבּת מחמת אסונות־דרכים, שאינם בידי שמים, אלא רוּבם בידי אדם הם.

לרוב גם יודעים, מי האשם או האשמים בדבר, אבל מתוך רחמים – שהרי במקרים רבים האשמים עצמם נפגעים קשה בגוּף וברוח – או מתוך סוֹלידריוּת ואנינוּת־דעת עוברים על הענין בשתיקה ומטשטשים את הדבר ללא בירור ציבורי – עד שאסון חדש מזעזע את הציבור, ושוב אותו תהליך של רחמנוּת וטשטוּש.

כל פעם, ערב טיוּל או מַסע, עומדים מאות הורים תוֹהים וחרדים לגורלם של ילדיהם, לפעמים הם מעיזים להביע התנגדוּת לעצם הטיול – עמדה לא נכונה בהחלט! – לפעמים מסכימים לטיול, אך מַעלים דרישות מסוּיימות – לרוב צודקות בהחלט! את ההורים ההססנים והפּחדנים הללו משתיקים מתוך העמדת פּנים של גיבורים…

ואם אתה רואה בבית־חולים ילדים יקרים אלה, מי מהם קטוע רגל, מי משוּתק ומי שצלעותיו שבורות – הנך חורק שן ואינך יכול להתאפּק ואינך רוצה לחוס על מישהו, ואתה חייב להתריע קשות ולדרוש שיעמידו לדין את הנהגים והמחנכים הללו, אשר גרמו לתוצאות כאלו, בין אם מתוך חוסר ידיעה וּבטלנוּת, קלוּת דעת פּוֹשעת או מתוך “גבוּרה” מסוּלפת.

אבל לא רק את אלה יש להעמיד לדין; דמי הקרבנות הללוּ עלינוּ לתבוע אף מהמוסדות העליונים של היישוּב וההסתדרוּת. שנים על שנים מדברים על כך, והורים מתמרמרים וּמתדפּקים על הדלתות – עד כי לאחר מאמץ רב בוחרים בועדה – ובזאת יוצאים ידי חוֹבה.

לטיולים ולמסעות האלה ערך בריאוּתי וחינוּכי־לאוּמי רב. במה דברים אמוּרים? כשהם מסוּדרים כראוּי ויש עין מפקחת עליהם. שאלמלא כן – מוּטל על כל ההורים להתקומם נגדם בכל כוחם, להתארגן ולהרים את קולם בפוּמבי תחת אשר כל אחד ואחד ישתיק את החרדה תוך תקוה אופּטימית, שהם דוקא יזכוּ שילדם ישוּב חי מן הטיוּל או “רק” בשברי־עצם קלים.

קלוּת־דעת כזאת בסידוּר טיוּלים אין לסבול עוד!

1947

---

לקח האסון בגדנ"ע

מאת

יוסף מאיר

בכל צבא ובכל ארץ יקרוּ מקרי־אסון בשעת תמרונים. הבעיה היא, באיזו מידה נוקטים האחראים באמצעים מתאימים למניעת האסונות. טובה העזה עם זהירוּת. זהירוּת בלי העזה מביאה לידי פחדנוּת; העזה בלי זהירות אינה אלא הרפּתקנוּת. אין אנו מעוניינים לא בזו ולא בזו.

המקרה אשר קרה בגדנ“ע בודאי ייחקר על־ידי המוסדות המוּסמכים והם יסיקוּ את המסקנות. אבל מקרה זה ודומים לו הם תוצאה ישירה מהחינוּך הלקוּי בתנוּעות־הנוער. צעירינו מתחנכים להעזה, ואילו זהירות מאן דכר שמה. אדרבה, כל זהירוּת מתפּרשת בקרב הנוער כפחדנוּת. צעיר נלהב בעל אַמבּיציה חושש להודיע למדריך, שהוא עייף מדי. המדריך, ברצותו לשמש דוגמה לאחרים, מעמיס על עצמו יתר על המידה. וזאת עשה הצעיר טהור־הנפש בגדנ”ע, שמלבד מטענו העמיס על עצמו מַשֹאוֹ של חבר כּוֹשל ביום־שרב קשה – ונכשל הוא עצמו ונפל קרבן.

מסעותיהן של תנוּעות־הנוער היוּ תמיד כעין הרפּתקה וכל פּעם נופלים קרבנות או ניצולים בדרך נס. ההורים מוסרים את ילדיהם ברצון לתנועות־הנוער, אבל אינם רוצים בהרפּתקאות וגם מוַתרים ברצון על נסים. האם נבדקים הצעירים והצעירות בדיקה רפוּאית לפני צאתם למסע? האם דואגים למַיִם במידה מספּקת? וכן למנוחה בצל, לעתים קרובות, בימי שרב? למה לא יבוּטל או יידחה פּעם מסע ארוך בגלל החמסין? האם קיימת תמיד דאגה לפיקוּח ולהגשת עזרה רפוּאית, או לכל הפּחות עזרה ראשונה, בשעת הצורך? האם נתמנה לכל מסע איש מיוחד, שדאגתו היחידה תהיה נתוּנה להוֹלכים ויכּיר בעוד מוֹעֵד את הנחשלים, כדי להוציאם מהשוּרה? מסעות ותרגילי־גוף אחרים נחוּצים ביותר; לא נפנק את ילדינו. אבל הכל במידה ולפי מזג־האויר, לפי כוחותיו האינדיבידוּאליים של כל אחד מהמשתתפים ולפי גילוֹ.

הפּלמ“חאים שאוּמנוּ על־ידי וינגייט עמלו קשה, אבל גילם היה גבוה יותר. הרי מדריכי הגדנ”ע זקוּקים עצמם להדרכה. כלוּם יש מפקד על פעולות אלה או מדריך אותם? התשובה היא, לצערנו, שלילית. והוא הדין בכל תנוּעות־הנוער. יש הדרכה פּוֹליטית, ולמעלה מהמידה, אבל הדרכה גוּפנית־בריאוּתית אָין.

אשמה קודם כל ההסתדרות. לא פעם הועלתה השאלה המכאיבה הזאת. בעצם היא עולה אחרי כל אסון – ונשכחת מהר. אשמות המפלגות. כל המפלגות. כעת יש לנו משרדים ממשלתיים: משרד החינוך, משרד הבריאוּת, וגם משרד הבטחון. יוּקם מוסד ציבוּרי שיפקח וגם יעזור. האשמה אינה במדריכים, הם ישתפוּ פּעוּלה ברצון רב. גם ההורים ישתתפוּ ברצון ויתנוּ את חלקם לשיפוּר המצב בתנוּעות הנוער, תחת להתבודד בחרדה כל אחד בביתו. יעשה גם הצבא את המוּטל עליו להדרכה מתאימה של חטיבות הנוער.

תישמע בפעם המאה הזעקה: אין אנו רוצים בקרבנות חינם!

1952

---

גבורת ההורים

מאת

יוסף מאיר

אמר מי שאמר: אתם סבורים שבני הוא הטייס? – אני הטייס! אמנם, הצעיר הזה, בן 21 או 23, הוא המטייס בין העננים וחי לו את חייו החדשים; וצעיר שני נמצא בחפירה וּמַרכּין את ראשו עם שמיעת התפּוצצות הפּגזים, ושעות אחדות לפני הפּעוּלה אומרים לו להתכונן, ואמנם הלב דופק במקצת, אבל – אין זמן לכך, צריכים לעשות את ההכנות, לשמוע הסברים, – כמעט אין זמן לפחד. ובשעת הסכנה ממש – הלא אומרים שאז נעלם הפּחד, והאיש מעיז ומתקדם, ותוקף ומתגונן, וכאשר חוזרים אחר כך בשלום לבסיס – צוחקים ומספּרים “צ’יזבּאט”, ומסדרים “קומזיצים”, עד שחוזרת שעת הפּעוּלה וחוזר חלילה.

מה שאין כן האב והאם. אין הם נמצאים חלילה בסכנה, וכאילו אוכלים ושותים וישנים במיטה נקיה, – אך לאמיתו־של־דבר – תמיד, בכל שעות היום והלילה, הלב חרד ופוחד, מנקרת המחשבה בלב ובמוח: מי יודע, ושמא, ואולי, והנה היתה פּעולה בנגב, והוא הלא מ. כּ. באחת הנקודות שם… והנה היו קרבנות בגליל והוא הלא הלך מכבר עם פּלוגתו לשם, ואם חו"ח… ואין ידיעה מזה שבועיים. ומתהלכים, כביכול, בין הבריות ושואלים שלום ועונים שלום – ואין שלום. ותמיד מנקרת המחשבה בלב: ואם קרה דבר־מה, ואולי רק נפצע ונמצא בבית־החולים, ואולי נבקש את מי שהוא לצלצל לשם? וייתכן, מאד ייתכן, שדוקא בשעה זו יושב לו הבחור דנן במסיבת חברים, מספּר מעשיות וצוחק – ואינו זוכר כלל שמישהו חושש לחייו.

ובהגיע מכתב – יוּקל ללב; בודאי, הנה כתב־ידו, אמנם התאריך הוא מלפני חמישה ימים, וחמישה ימים הם תקופה ארוכה מאד בימינו אלה – אבל יש הקלה פּורתא, אין ספק. אמנם, קמצנים גדולים הם אלה הבנים המוֹדרניים: כמה שוּרות – ודי. ועל מה כותבים? על דברים של מה בכך, ואילוּ על עצם הענין, אותו הענין החשוּב מאד מאד לאֵם ולאָב – כאילו אינו קיים, משל אין המלחמה ואין מַרגמות ואין פּגזים; סתם ככה: “אני בריא, הכל בסדר – די…”

סח לי “קאצטניק” אחד: במחנה־הסגר נכלאוּ “קאצטניקים”, ביניהם יהודי לא־צעיר מגרמניה, מוּמר־למחצה, הבין בקושי כמה מלים באידיש, מתבּוֹדד וכל הליכותיו מוזרות. והנה ישבוּ פּעם בצוותא ושרוּ שירים, וכאשר הגיעו ל“אַ בּריוועלע דער מאַמן”, החלוּ עיניו זולגות פּתע דמעות. “מכתב קטן לאמא” – זע מיתר נסתר אי־שם בלב. לפעמים נדמה שהצעירים שלנוּ אינם תופסים זאת כל־כך…

אכן, יש גם חופשה בעולם; שלושה ימי־חופשה אחרי כמה חדשים. הנה הוּא עומד לבוא, והנה התעכב, והנה יודיע כי יבוא, והנה בא באמת. ושוּב כאילוּ לא קרה דבר: מה שלומך ומה שלומכם? איזו חגוֹרה משוּנה למתניו – שלל האויב, ועוד כמה דברים מסוג זה, ולשפם הצעיר נוספו כמה שֹערות; והוּא גם אינו מסַפּר כלוּם. מה יש לספּר? הכל מוּבן מאליו. והוּא בכלל לא ידע נדודי־שינה.

מי הטייס: הוא או אני?…

מסתובבים האבות והאמהות של הטוּראים, המם־כּפ“ים, המם־פּא”ים, התותחנים, החבלנים – לאלפים ולרבבות, שותקים ועיניהם מדובבות, מבליגים ואינם מגלים את אשר עם לבם.

כי הן לא יאֶה להתאונן, והמלחמה הלא שלנו היא ואין ברירה; אלא שנרעדים לכל ידיעה מהחזית, ומציצים בעיני כל אחד: אולי הוא יודע דבר מה ואינו מגלה; וחוטפים עתון הערב ואת ההוצאה השניה. וקוראים את כל הכותרות, ושוב צריכים לשכב לישון – בציפיה לעתון הבוקר.

הבנים כובשים את המולדת, וההורים – כובשים את הלב…

1948

שער שמיני: להולכים

מאת

יוסף מאיר

שער תשיעי: מיומן המסעות (מן העזבון)

מאת

יוסף מאיר

---

אירופה

מאת

יוסף מאיר

6 ביוּלי 1946.

נסיעה לירושלים. פרידה מהמשפחה; אמא’לה אמיצת־לב. נשארה לבדה. אמנם, הילדים טובים, נאמנים. בכל זאת מבדילה מחיצה בינינוּ – דור שלם… נסיעה לים המלח, מקום שם מצפה המטוס. העתונאי הידוע, סטאון, נוסע עמנו באוטובוס בלי דעת לאן, רק מפינו נודע לו שהנסיעה היא לים המלח. הוא עירני, נכנס בשיחה עם יהוּדי, עם הודי, עם קצין־צבא בריטי. בשיחתו עמי הוּא נלהב מאד מא''י העובדת, הקיבוצים (גבולות, עסלוג', מנרה), השוה''צ. לוּ היה צעיר בעשרים שנה היה נכנס לקיבוץ – מרגישים שהוא מדבר ברצינות. אגב, לפני זמן קצר שוחח עם עזאם פשה ומדבריו קיבל את הרושם, שאפשר לבוא לידי הסכם עם הערבים על יסוד דוּלאומיות.

בשעה 3.30 עלינו על המטוס. – הרגשה לא טובה ביותר בשעת העליה וביחוד – בנחיתה. ב־5.30 הגענו לקאהיר. עיר גדולה מאד, וכנראה הרבה לכלוך בה. סרנו למלון “Shephard”. המלון מרווח ובו הרבה נוחיות, קומפורט אירופי ואפילו אמריקאי. החום רב, החדר בטעם מזרחי, וקשה לנוח בו. בערב סעדתי עם סטאון. אינו פוסק מלדבר על א''י – הוא כבר מתגעגע לארץ… יש בו, בסטאון זה, מזיגה מיוחדת של תכונות אמריקאיות – הרגשת חופש, והוא גלוי־לב, זריז, פיקח, בעל רגש חם ומגלה התלהבות.

12 ביולי.

אנו עדיין בקאהיר. כלום אין הסוכנות יכולה לכלכל את ענייניה כך, שאנשים הנוסעים בשליחותה לא יבלו לחינם בבתי־מלון בקאהיר? בינתיים יצאנו לבקר בגן הזואולוגי, העושה רושם עז; גם המוזיאום המצרי רישומו ניכר. ברם, המוזיאום להיגיינה הוא בשפל המדרגה. כמו בכל כרך – ואולי יותר מאשר בכל כרך אחר, מצוּיות שתי קאהיר: העניה־מלוכלכת, והיפה עם שדרותיה הנאות; למרחק קילומטרים מתמשכים לסירוגין האיקליפטוסים עם פואיציאנה רגיא (הפואינציאנה שכיחה מאד) – הדרך לפירמידות רחבה ויפה; לעומת זאת בשכונות־העוני צפיפות איומה. (הנקל לתאר את התמותה פה, ביחוד בקרב הילדים!) – נכון העיר מי שהעיר, שבמוזיאום להיגיינה אין כמעט ולא כלום על מַלריה, בילהרציה, דיזנטריה ובעיקר גרענת – המחלות השכיחות במצרים – וכנגד אלו תמצא שם הרבה תמונות אַנטומיות, כנראה מפני שבמקרה מצאו אי־שם דוקא תמונות אלו. ומשאתה עובר ברחוב הנך נתקל במנהג הנפסד, שאנשים לעשרות נאחזים בדפנות הטראם, כדי להימנע מתשלום, אף כי רוב המקומות בתוך הקרונות פנוּיים לעתים קרובות.

סטאון מספר: בהיותו חבר בקלוב העתונאים בואשינגטון, הזמין פעם לסעודה כוּשי אינטליגנטי אחד – שופט. ישבוּ והמתינוּ שיגישוּ להם אוכל, עד שקראוּהו לטלפון ושאלוהו מה טעם הזמין את הכושי לסעוד בחברתו. הוא עמד על דעתו שיתנו להם לסעוד. רצה להגיש מחאה, היו נחוצות 25 חתימות ויכול היה להשיג רק עשר. יצא את הקלוב מתוך מחאה.

האמריקאים, יהודים ולא־יהודים, רואים לנגד עיניהם את בעיית הכושים והם חרדים להתפתחות יחסים כאלו בין יהודים וערבים בארץ־ישראל.

14 ביולי .

כל החברות והסוכנים מבטיחים ודוחים. הן ולאו ורפיא בידיהם. עתותי בידי; בשבת ביקרתי בחרת־אל־יהוד – הוא רובע היהודים העניים. רחובות צרים ולכלוך בהם, “סלאמ’ס” ממש. החנויות סגורות. מאפיה פרימיטיבית בחוץ. על קירות הבתים ציורים פּרימיטיביים מעין “פראָסקות” – רכּבות עם מטלטלים – תרנגולות וכד'. מין יציאת מצרים – ביטוי פרימיטיבי לשאיפה לעלות לארץ. ברחוב עומדות נשים ומראות לנו את התמוּנות ואת הכתובות – “ארץ־ישראל”, “ירוּשלים” וצועקות, כי הן רוצות לעלות. (אגב, לשאיפה זאת מהלכים בכל השכבות). ביקרנו בבית־הכנסת של הרמב''ם, לשם מביאים חולים קשים שילוּנוּ על מצעים השטוחים על הרצפה – סגולה לרפואה בזכותו של הרמב''ם ז''ל. בקירוב מקום גם בית־הכנסת של הקראים.

ביקרתי במוּזיאוּם לכוּתנה וּבמוּזיאוּם החקלאי. מוּצגים רבים וחשוּבים. הסביבה יפה מאד, הגן, החצר והבתים נקיים למופת. ניכר שהארץ היא ארץ החקלאות ובעיקר הכותנה – אכן, ארץ הנילוס.

*

לקבלת שבת ביקרתי בבית־כנסת ספרדי. הרבה נוער. בחורים ובחורות עוברים אחד אחד לפני ארון הקודש ומנשקים אותו בדחילוּ ורחימוּ. זימרת המקהלה יפה, הרמונית.

25 ביולי.

ד''ר ג. יצא לרומא ונשארתי לבדי. בינתיים נודע לי על המאורעות בירושלים – הפצצת מלון “המלך דוד”. לא היה בזה משום הפתעה לאנשים אשר עקבו בחרדה אחרי השתלשלות הענינים ביישוב בחדשים האחרונים.

איטליה, רומא, 1 באוגוסט.

השבוע האחרון בקאהיר עבר עלי במתיחות עצבים והתרגזות עד שעלה בידי להשיג את כרטיס־הטיסה לרומא. ערב נסיעתי שוחחתי עם ר. ונודע לי מפיו על המצב בפולין ובגרמניה. נפגשתי עם משלחת־הפליטים מפולין לא''י: ט. וד''ר ב.

עם בואי לרומא התחלתי בפעולה. ד''ר ש. מַלריוֹלוֹג, קיבל אותנו בזרועות פתוחות וסייע בידינו בקטנות כבגדולות. הוא גם נעזר על ידינו בעצות ובעזרה ממשית לאנשינו.

המצב ההיגייני־סניטרי בקיבוצי־ההכשרה ליד רומא הוא קשה מאד. הסר ד''ר פ. ל. שלנו, שהיה מוצא כאן כר נרחב לעבודה. הצפיפות רבה. הקיבוצים נודדים מדרום – מהמחנות של אונר''א – אל רומא וסביבתה, מתוך תקווה להמשיך בדרכם. תנועה זו היא לפעמים גם סטיכית, כנגד רצון המנהלים. אך אם משום־מה תנועה זו מתייצבת ומתעכבת, נשארים הקיבוצים במצב של צפיפות איומה – בית אשר יכול להכיל 80 איש, מאוכלס ב־300 “ג’וינט” מודאג; בבואנו דרש את עזרתנו. יחסם של אנשי ה“ג’וינט” לפעולות אנשינו טוב ביותר, למעלה מששיערנו תחילה. שיתוף־הפעולה נאה.

*

ד''ר ג. סבור היה, שעלינו לנסוע מיד לפאריס, להתראות עם ד''ר ש., המנהל הכללי של ה“ג’וינט”. השפעתי עליו שנסיים תחילה את העבודה באיטליה, ביחוד כאשר אנו מגישים בזה עזרה רבה לאנשי ה“ג’וינט” והם יודעים להעריך זאת. אם גם נצטרך לשהות באיטליה שבוּע נוסף, כדאי הדבר.

*

המצב במחנות קשה מאד. דמורליזציה גדולה. זיופי מספרים, כדי להשיג יותר מזון; הדבר ידוע, אך עוברים עליו בשתיקה. כלום זו הדרך הנכונה? (וכי מוטב היה, אילו היה ה“ג’וינט” מגדיל את המנות ומונע בעד הדמורליזציה להתפשט ולהתפתח?!). – תופעה מעניינת במחנות: כאשר משתפרים הסיכויים לעליה ליגלית מתרבים מקרי ההריון; ומשעה שהעליה הליגלית נסתמת, רבות והולכות ההפלות המלאכותיות, כי בחדשי הריון הגבוהים אי־אפשר לעלות בעליה ב'. לכן נשארו משפחות שלמות במשך חדשים רבים במקומותיהם בשל הריון ולידה.

3 באוגוסט.

יחד עם ב. ק. מעין־חרוד ביקרתי בקיבוצי הכשרה אחדים: היוצר, איחוד, דרור־הבונים; קבוצת גורדוניה “נ” משוכנת בחוילה נאה, בסמוך לאגם.

בדרך כלל מסודרים הקיבוצים בחוילות יפות, בסביבות נהדרות. ההזנה טובה ומצב הבריאוּת מַשׂבּיע רצון. מצב־הרוּח מרומם. כמעט אין חולים. לרוב גם הנקיון מניח את הדעת, אף כי פה ושם הצפיפות מרובה.

מורגש מחסור במים, אך גם ברומא עצמה המים בצמצום, אף בבתי־המלון. המַעלית אינה פועלת ואין חשמל במשך שעות אחדות. הארץ היפה הזאת זקוּקה לריאורגניזציה יסודית.

6־7 באוגוסט.

נסענו בג’יפ גדול למילאנו, דרך פירנצו־פלוג’יא ועוד. לאורך הדרך גפנים על סומכות, גם כרמי־זיתים; עיבוד אכּסטנסיבי, ורק לעתים נדירות תראה פה ושם ממטרה. הגשר מעל הנהר ארנו לא נהרס, גם הבתים המיניאטוּריים והחלונות יצאו שלמים. כל השאר נהרס בהפצצות. בפיאצו ארמון “מדיצי” ובו פסלים וּתמוּנות אמנוּתיים לרוב. חורבות בתים, ביחוד ליד הגשרים שהוּפצצוּ; כפרים שלמים נמחוּ מעל פני האדמה…

14 באוגוסט.

ביקרתי, יחד עם משפחת מנדס באינסטיטוט פורלניני (Forlanini). כניסות רחבות, אולמות גדולים, מרפסות גדולות. מנהלי הבית אומרים: “כל זה הוא יותר לראווה לקהל, מאשר לטובת החולים”. המוזיאום יפה: פרפרטים ולידם תמונות־הרנטגן. המוסד מיועד ל־1500 מיטות, אך מאַשפזים בו 2700 חולים. 6 ביתנים (בכל ביתן 5־4 קומות ובכל קומה מחלקה מיוחדת בת 200־100 מיטות). ששה ביתנים הוקצו לחולי שחפת.

חולה כי יתלונן, מתפשטת תלונתו עד־מהרה בכל הבית. בחדרי־החולים ארונות צרים ממתכת בתוך הקיר, בשביל בגדים. בכל חדר שלושה כיורים. ליד כל מיטה אָזניות־רדיו. בין החדר והמרפסת מבדילה דלת זכוכית מסתובבת, הנותנת מחסה מפני הרוּח. כסאות־הנוח מתקפּלים. במטבח, הגדול מאד, שכלולים טכניים מרוּבּים. לכל שתי קומות (240 מיטות) מכונת־רנטגן מיוחדת לשיקופים.

צרפת. 19 באוגוסט.

נסיעה לפאריס ברכבת, מחלקה שניה, קרון שינה, במשך שני לילות ויום; הפסקה לחצי יום במילאנו. בגבול איטליה־שויצריה פגָשנוּ הגשם הראשון. עברנו מנהרה, דרך הסימפלון־פס, שהנסיעה בה נמשכת רבע־שעה.

ב־21 באוגוסט קיימתי פגישה בפאריס עם אנשי הסוכנות ותיכנוּ תכניות לפעולתי.

תוך כדי המתנה להארי לוי מלונדון, ביקרתי בלובר, מוּזיאוּם רודין, בגנים ובפארקים בעיר ובוורסאי. עברתי ברחובות העיר הרחבים והיפים, הנראים נקיים לעוּמת אלוּ שברומא; הרבה אילנות. הגנים מסוּדרים בטוב־טעם וּמַרהיבים עין בשלל־צבעים.

בוורסאי נתרשמתי מאד מהמותרות והקישוטים מתקופת לואי הארבעה־עשר, האם זוהי הדרך שהראה לעם הצרפתי? כלוּם לא הוּא היה אסונה הגדול של צרפת? בסעוּדה אחת על שוּלחנו של לואי־ה־14 העלוּ 125 מנות, ויינות ונשפי־הוללוּת עם נשים. בכל ארוחה רגילים הצרפתים לשתות יין או בירה; גם במסעדה דלה לא יחסר המזג. פגשתי אשה זקנה במטרו האוכלת את ארוחתה ומקנחת מתוך בקבוק יין קטן. האין כאן קוצולציה במשך דורות? מאידך גיסא, בשום מקום לא ראיתי נכים מרובים כל־כך, קטוּעי־רגלים וגידמים, כמו בפאריס. איזו מזיגה של גבוּרה ופינוּק!

בצרפת, כמו באיטליה ובמצרים, עובדים מעט. חלק ניכר של החנויות בפאריס סגוּרות אף בימי שני בשבת. האם כך יקימוּ את הריסותיהם?

ולעומתה – גרמניה – –

גרמניה. 2 בספטמבר.

נסיעה למינכן, דרך שטראסבורג. ברכבת נפגשתי בהרבה פליטים מלונדון החוזרים ל“ביתם”, לוינה. מסַפרים, שהפליטים מתקבלים יפה על ידי התושבים הוינאים, אולם דירה אפשר לקבל רק בשני תנאים: מי שמוכיח שהיה נאצי (כי בכל המשרדים עובדים נאצים!) או תמורת… שני קילוגרמים שומן.

תחנות הרכבת בדרך הרוּסות מאד, זכר למלחמה.

בבית־חולים יהודי במינכן. לשעבר – בית־חולים של הגרמנים. הסידורים הטכניים – מצויינים. בביה''ח 280 מיטות ועומדים לפתוח עוד 40 ליולדות. לפי שעה כל החולים מקרים קליניים. 14 רופאים יהודים, 8 נוצרים־גרמנים, 25 אחיות־נזירות ו־6 אחיות מהצלב האדום. בית־החולים שייך לעיריה וכל החזקתו על חשבונה.

ניסיתי להניע כמה עשרות רופאים־פליטים לעלות לארץ; לאחר מכן נודע לי כי התנאים שהצעתי להם – שהיו קלים לפי הערך – נראוּ בעיניהם כבלתי־מספּיקים.

מתוך 1100 רופאים, רק 400 בערך באים במנין בשביל ארץ־ישראל.

– – ההרס הרב עושה רושם קשה, גם בגרמניה. לא שמחתי על חורבנה של גרמניה. מדוע רק הגרמנים? כלום הפולנים, הלאטבים, האוקראינים וההונגארים לא רצחו?! ומה עושה עתה אנגליה בארצנו? כנראה, שהאשמה אינה רק בהם, כי אם גם בנו…

ניכרת חיוניות רבה בעם הגרמני. אין חלקה קטנה בלתי־מעובדת; הם לא ימוּתוּ ברעב. אמנם, עתה הם מרכּינים ראשם וּמתרפסים לפני כל אנגלי, יהוּדי, אמריקני. אך עוד ירימו ראש. כעבור חמש שנים יקימו הריסותיהם, עוד לפני הצרפתים והאיטלקים, ובעוד עשר שנים יהווּ סכנה לעולם! האנגלים והאמריקנים עצמם יעזרו להם להקים את משקם ויזיינו אותם (בקרבת בלזן האנגלים כבר מאַמנים אותם) בתורת “פופר”¹ כנגד רוּסיה…

בושה לספר מה יפה באואריה זו; יופי בלתי־רגיל בדרך מינכן־ברכטסגאדן. וברכטסגאדן עצמה! הייתכן כי ביפי־נוף זה נתחמם נחש כזה?! האין, איפוא, להתייאש מן הטבע עצמו?

ומינכן עצמה הרוּסה כוּלה – 70% מהעיר. אם מישהוּ משליך בדל סיגריה, מיד בא גרמני (מבוּגר או ילד) ולוקט אותו. אך מה מעט נחמה בכל זה, לאחר העינוּיים הרבים שגרמו לעמנו; הרבה נכים וחורבות; וכבר סידרו לעצמם ליפטים, וכבר עובדים. כזאת אין רואים באיטליה.

נהג בפראנקפורט (גרמני נוצרי, אשתו יהודיה, היה במאסר אצל הנאצים) מסַפּר: התושבים לא ידעו מה עוללו הס.ס. בדכוי. היו גרמנים שהכריחום להיכנס לס.ס., על אף רצונם – –

15 בספטמבר, גרספלד.

על־יד גרינגהוף. ניגודים באונר''א: סופיה, צעירה פולנית נחמדה, באה לפני המלחמה לאנגליה, ונשלחה אחרי המלחמה לאונר''א, על ידי ה“ג’ואיש ראֶליף” – עוזרת הרבה לקיבוצים בסביבה. וכנגדה מנהל־מחנה, צעיר יהודי אמריקני, בן שלושים, אינו מגלה ענין בגורלם של הד.פ. ואינו מתעניין בא''י. כל מעייניו אכילה ושתיה ושיחה בטלה.

22 בספטמבר. ברלין.

אחרי מינגן, פראנקפורט וקאסל דומה כי ברלין הופצצה מעט מדי, אף כי קורפירסטנדאם ואונטר־דן־לינדן נהרסו עד כי רק בקושי ניתן להכיר את מקומם של הבנינים הקודמים.

אוסטריה 2 באוקטובר.

זלצבורג – שלמה כולה; רק פה ושם נחרב בית. החנויות פתוחות ומלאות קונים. בעתון זאלצבורגי נתפרסם מאמר כתוב בידי רופא גרמני, המתריע על מחלות־המין שהביאו הפליטים לאוֹסטריה. בוינה הופיע מאמר ב“ארבייטר־צייטונג” בשם: “כמה זמן יישארו עוד היהודים באוסטריה?”

5 באוקטובר.

לינץ. בחור מהד.פ. נכנס לטראם, ולא רצה לשלם תמורת הכרטיס. לבסוף שילם 200 שילינג בעד כרטיסים וקרעם לעיני הנוסעים. אחר נכנס והכריז בקול רם, שהוּא מוּכן לשלם בעד כל הנוסעים בטראם. רבים מהפליטים עונדים תכשיטים ועל פרק ידם שעונים אחדים דוקא.

12 באוקטובר. וינה.

ביקור בתערוכה האטיפשיסטית בקינסטלרהויז “Niemals wieder” (“לעולם לא יחזור הדבר”). התמונות והדיאגרמות ערוכות מתוך מחשבה וטעם רב. מן הדיאגרמות: חורבן הערים במלחמה (באחוזים) – וארשה 90, קלן 80, דרזדן 75, וירצנבורג 75, ברלין 70, פרנקפורט 70, המבורג 70, לנינגראד 70, ניאפול 60, נירנברג 60, בודאפסט 40, לונדון 30, מאילנד 25, וינה 26.

הנזקים באנשים: יהודים אירופיים 5,7 מיליון (61%), יוגוסלבים –2 (13%), פולין – 3 (12%), גרמנים – 6,5 (9%), אוסטרים – 0,5 (8%), רוסים – 15 (8%), יוונים – 0,5 (7%), פינים – 0,4 (4,7%), רומנים – 0,8 (4%) – יחד 34 מיליון!

שוייץ. 20 באוקטובר. דבוס.

נוף סתוי מַרהיב ביופיו; כמעט בלתי טבעי: דומה לתערוכת תמוּנות; בגובה של 1600 מטר וּמוקפת הרים רמים עד 3000 מטר. ביום הראשון לבואי הרגשתי סחרחורת חזקה, אך ביום השני הוּטב לי. למטה נראים עצים חוּמים־צהוּבים־סתויים, בשל הערפל, וככל שעולים בולט הירק מחמת חום המשמש. האנטישמיוּת בשוייץ עזה, אפילוּ בצלב האדום, ביחוּד באיזור הצפוני־גרמני.

פולין. 3 בנובמבר. וארשה.

ארוּחת ערב אצל ד''ר X. הרגשה של אי־בטחון, של קונספּירציה, של שיחת־לחש תוך כדי הצצה אחורנית… הוּא רוצה לעלות לא''י. את הילד שלו מל בלודז, כי בוארשה הדבר בלתי אפשרי. סח לי כי אשתו ישבה פעם ברכבת ליד פולניה עם ילד קטן שבכה וצעק; אמו איימה עליו, כי תמסור אותו לידי היהוּדים – –.

6 בנובמבר.

ביקרתי במוסדות של ילדים פדוּיים. הרוב נערות. גילוּיי אנטישמיוּת בקרב הילדים הגדולים יותר: מתגעגעים “הביתה”, אינם רוצים להיות יהוּדים, מדקלמים “Pater noster” ואם אחד דולג על שוּרה, מעמידים אותו מיד על טעוּתו. ברם, לאט־לאט תחסר שוּרה ועוד שוּרה. הילדים האינטליגנטיים יותר דווקא הם הסרבנים הגדולים.

ילדה בת שתים־עשרה, הנמצאת ארבעה חדשים במוסד, מצטערת שאינה יכולה ללכת לכנסיה להתפּלל לבריאוּתה של “אמה” הנוצריה החולה. קשה להם להיפּרד משמותיהם הנוצריים ורק תוך היסוּסים מזכירים שם־משפחתם הקודם.

---

ממחנות הריכוז

מאת

יוסף מאיר

דכוי

כאשר ביקרתי בדכוי עשו עליי רושם חדרי־הגאזים, אשר נראוּ כחדרי־רחצה רגילים, כבשן־האש, שנראה כתנוּר גדול – השכלוּל בא אחר כך בבירקנאו – גם הפיגורות משעווה שהדגימוּ במפורט את הענשים השונים אשר תושבי־שבויי דכוי נעשו בהם. אך יותר מכל נתרשמתי מחצר בצוּרת מַלבּן וּבה בערך 60 תאים וכפי שסוּפר לנוּ בכל תא כלבים רעבים. לתוך חצר זאת הושלכוּ הראוּיים לעונש, ביחוד נשים וילדים, והכלבים התנפלו על קרבנות אלה וטרפוּ אותם לגזרים. עוד יותר התרשמתי מהאשנבים בקירות החצר, אשר דרכם הסתכלוּ התליינים המטורפים ונהנוּ ממראה עיניהם הסדיסטיות. לא האמנתי למשמע אזני – הייתכן שישנה דרגה כזאת של שיפלוּת, סדיזם ופתלוגיה בחדא מחתא! שאלתי אנשים שונים שהיוּ במחנות ריכוּז שונים והם העידו, כי אף באושביץ קרוּ מקרים כאלה. יתר על כן: גם את השבוּיים במחנות אלה הכריחו להסתכל במחזות־העינויים.

בצאתנו את המחנה עברנו על יד הצריפים שבהם שוּכּנוּ השבויים בימי היטלר; עתה נמצאוּ בהם השבוּיים מבין הגרמנים, הס.ס… נחמה פּורתא? לא ולא! להיפך, כאשר ראית את הפּנים המלאים והשׂבעים של ה“קרבנות” הללו, את תנועתם החפשית, אם גם בתוך גדר תיל, ובשמעך שמנת־המזון שלהם היא אותה המנה עצמה שמקבלים שלנוּ וחשבת בלבך: מה עלוּבה קומדיה זו אשר העמים המשחררים משחקים לפנינוּ!

ברגן־בלזן

לא נתרשמתי מהמחנה עצמו – מחנה ככל המחנות. על הסידוּרים בתוך המחנה כיום מוּטב לא לדבר. מחנה ההשמדה הסמוּך אינו קיים עוד, כי האנגלים מיהרוּ לשרוף את כוּלו מיד אחרי הכיבוּש, שלא כרוּסים השומרים על כל שׂריד וזכר של תעלוּלי הנאצים – לדראון עולם. רושם עז עשה עלי אולם־הריקוּדים והשעשוּעים בפנים המחנה, לשם היה בא הימלר מפּעם לפעם להתענג על יין ונשים, בעוד שבמרחק כמה מאות מטרים תימר ועלה העשן מכבשן־האש…

הגרמנים המיסכּנים! הלא העם כוּלו לא ידע מאוּמה; הס.א. אינם אשמים וגם הס.ס. עשו מה שעשו לפי מצוות הקצינים; גם אלה לא עשו מרצונם אלא אנוּסים מידי היטלר, היחיד האָשם בכל. האם גם הצצה זו לתוך חצר־הכלבים והשתעשעות זו באוּלם־השעשוּעים וריח עשן הקרבנות – האם גם על כל אלה ציווה היטלר? –

ניתן להניח, שרבים מבין הגרמנים לא ידעו את מלוא־הזוועה שנעשתה בשמם: הרבה מהם נפלו בעצמם קרבן לנאציזם, אבל אין כל ספק שמיליונים ידעוּ וּפשעוּ מרצונם הטוב, בתאווה ובהתלהבוּת.

אומרים, כי יש יהוּדים הרוצים להישאר בגרמניה או לחזור אליה; מספרים מפה לאוזן, כאילוּ מצוּיים יהוּדים כאלה גם בא''י. כלוּם תתואר שיפלוּת כזאת?!…

הקרבן האלמוני

בעברך בדרך בין זלצבוּרג ללינץ אַתה נתקל בכמה בתי־קברות “בינלאוּמיים” של קרבנות הנאצים. ליד הכביש מצאתי בית־קברות קטן של קברים מסוּמנים בצלב או מגן־דוד ועל ידם – שלטים עם מספרים: פ''נ מספר 358769. פ''נ מספר… לא תאריך, לא שם ולא תואר. מספר – ותו לא! מה זועקת לשמים אלמוניוּת זו. אחרי המלחמות הקודמות העמידוּ מצבות לחייל האלמוני; הנה קברו של הקרבן האַלמוני!

אנרכרוניזם

סיפר לי קאַצטניק אחד: למחנה הריכוּז הגיע משלוח חדש. “הירוקים” הללוּ לא ידעוּ כלל לאָן מובילים אותם ומה בכוונת הגסטאפו לעשות בהם. בדרך מתוּ הרבה בקרונות הסגורים והנה בא אליו בחפזה בחוּר צעיר, דתי, ושואל אותו לפי תוּמו: הנה אביו המת בתוך הקרון והוּא רוצה לקבור אותו ולערוך לו לוויה. צחק הוּא במלוא כוחו ועמו צחקוּ כל הוותיקים במחנה־הריכוּז. לערוך לוויה – איזה אנכרוניזם!!

*

… וד''ר ל. ל. דורש לסַפּק תרופות לגרמנים המיסכּנים…

---

עַדֶן

מאת

יוסף מאיר

יום ה' 15.9.1949 בשעה 11 בלילה.

עליה על מטוס בן 4 מנועים – “Near East” לפני זה ראינוּ את התימנים הצנוּעים בהגיעם ארצה רזים, טרוּטי־עינים, תלוּשי־גוּף, ערוּמים למחצה – ושותקים; אף לא מלת־תרעומת אחת. ראינוּ גם שתי מזודות “מודרניות” ולא האמנוּ למראה עינינוּ, בראותנוּ שתימני ניגש וּפתח את המזודה. ואכן, מבין 160־150 איש היה זה בעל־המטען היחיד.

בחדר האוכל: אביה של האחות ר. ישב כל הזמן על ידה, ליבב אותה בעיניו ודאג לה, ביחוּד כאשר שמע כי חם בעדן.

נפגשנוּ עם 2 גברות: האחת רות גרובר, עתונאית של “N.Y. Herald Tribune”; והשניה – גב' קומיי, חברה נעימה במטוס.

הנסיעה היתה קלה. בעדן פגשוּ אותנוּ פּקידי הג’וינט ומשרד העליה והובילוּנוּ ל־“Crescent Hotel” – המלון היחיד בעדן. מלון נעים ובו מרפּסת יפה וּמאווררים גדולים בתקרה, בחדר ובמרפּסת. – הנוף – דומה לזה שבסדום: גבעות אפורות, פראיות, ללא חתימת־דשא.

בעדן מתגוררים 80.000 איש: סוּמַלים, כּוּשים, הודים ועוד; 3000 אנגלים; 1300 יהודים. הקהילה היהוּדית עשירה, מתפרנסת ממסחר וכד'. יישוּב עתיק – “בני עזרא”. במחנה־האַשיד – מקום ל־1500 איש (לפי דעתי פחות מזה אך מצוּיים בו 12,000). רק שני בניינים והשאר “אהלים”, כלומר: מחצלות (בדומה לאהלי־הבּידואים, אבל הצפיפוּת היא פי עשרה מאשר אצלם). גוונים שונים, וטיפוּסים שונים. מעטים מאד יודעים עברית. מגלים שביעוּת־רצון ומשבחים את המזון.

בערב הגיעוּ 311 איש ב־15 מכוניות־משא, כשהם שכוּבים וישוּבים צפופים ושקטים. הם הגיעוּ ערוּמים, מלוּכלכים. נודדים מזה 15 יום, משלמים בכל סולטנַט 2 ריאַל (ריאַל – 15 גר''י; רופיה – 7.5 גר''י) לנפש – יחד עד 20 ריאַל (3 ל''י). משלמים הרבה כסף בעד ספרים וספרי־תורה המוּחזקים בתוך נרתיק מעץ או מפח.

שכבוּ לנוּח על החול. מחַלקים מים, תמרים ולחם, להם ולילדיהם, ולמחרת “ירחצוּ” אותם, (על אף המחסור במים), ויכניסוּ אותם לתוך המחנה, לאמור: יתנוּ להם מחצלאות והם יסתדרו. מקבלים רק מיצרכים ומבשלים בעצמם, כפי שהם רגילים, והם שׂבעי רצון. “האוכל טוב”, הם אומרים…

---

מקורות

מאת

יוסף מאיר

הגורמים להתפשטות השחפת בארץ – “דבר”, 2259, 26.10.1932.

שינויים במהלך הזיהום בשחפת – “דבר”, 6767, 20.10.1947.

חולי שחפת מה יהיה גזר־דינם? – “דבר”, 7730, 14.10.1950.

שיטות בריפוי – “דבר”, 1791, 19.4.1931.

תחבושת וזריקה אימתי הן מועילות? – “דבר”, 2867, 19.10.1934.

בבית החולים בצפת – “דבר”, 1.2.1933.

התקררות מהי? – “דפים לחברי קופ''ח” (תוס' ל“דבר”), ינואר 1939.

הטיפול המופרז בתינוק – “דבר”, 2436, 24.5.1933.

שפן מספר 35 – “איתנים”, אפריל־מאי 1949.

תלונות מוצדקות ובלתי מוצדקות – “דבר”, 2944, 17.1.1935.

הרוכלים ברפואה – “עלים לחברי קופ''ח”, אוגוסט 1941.

תפקידי הרשויות המקומיות בשטח הבריאות – “השלטון המקומי בישראל”, מס' 9, אפריל 1951.

חול וקודש ברפואה – “דבר”, 3217, 9.12.1935.

תפקידה של הרפואה הציבורית – “דבר”, 8343, 17.11.1952.

יתרונותיה של הרפואה הציבורית – “דבר”, 8345, 19.11.1952.

שלבּים ראשונים – “דבר”, 2848, 26.9.1934.

תיכנון העבודה במרפאות קופת־חולים – “חקרי עבודה”, כרך ה' 4(19), דצמבר 1951.

תיכנון האישפוז של קופת־חולים ומוסדות קרן נכות – “חקרי עבודה” כרך ו, 1(20), אפריל 1952.

על מחלות “חדישות” (גרמנית) “Wiener klinische Wochenschrift” שנה 31, מס' 37, 1918.

המלריה אצל תינוקות ופעוטות (גרמנית) und Tropenhygiene” “Archiv für Schiffs כרך 31, 1927.

שלבּים בהתפתחות הרפואה: אנטומיה; איבחוּן; שיטות ריפוי ותרופות; פסיכותרפיה; הכירורגיה – “איתנים”, 1952.

אפידמיות, תורת החיסון, היגיינה – (מן העזבון).

אמנות הרפואה, אישים ברפואה, אתיקה רפואית (מן העזבון).

לדרכי הסברת ההיגיינה – “דבר”, 2159, 29.6.1932.

שיטת סירוגין בתזוּנה – “דבר”, 2510, 18.8.1933.

תורת התזוּנה – “דבר”, 2067, 9.3.1932.

תרבוּת הגוּף – “דבר”, 2253, 19.10.1932.

פּעוּלה ספּורטיבית בימי שרב אסוּרה – “”מעוזנוּ", עלון לספּורט, 31.3.1931.

שלומו של הנהג – “אֶגד” (חוב' פנימית בסטנסל), 10.11.1933.

מי ברכב – “איתנים”, ספטמבר 1951.

קציר המוות – “משמר”, 497, 25.3.1945.

על העייפוּת – “שערי בריאוּת”, כרך א‘, חוב’ ב', אוגוּסט 1931; “דבר”, 5503, 8.8.1943.

חיים במתח גבוה – “דבר”, 5222, 6.9.1942.

“אחרי מות קדושים” – “דבר”, 5831, 15.9.1944.

מנוּחת השבת כיצד? – “דבר” 8236, 10.7.1952; “איתנים”, 6, יוּני 1954.

הברז המטפטף – “דבר”, 3119, 14.8.1935.

שקט ברחובות תל־אביב – “דבר”, 10.11.1933 (?).

דוּ־פרצוּפיוּתה של תל־אביב – “דבר”, 2626, 5.1.1934.

והשכנה מה היא אומרת? – “דבר”, 2049, 17.2.1932.

מושיע או… רוֹצח? – “דבר”, 1901, 26.8.1931.

בדרכים – “דבר”, 2398, 6.4.1933.

מנהיגים מסיטרא אחרא – “דבר”, 1976, 14.11.1931.

“מה־יפית” במהדוּרה מודרנית – “הפועל הצעיר”, 26, 19.4.1945.

ההצטרפוּת לאינטרנציונאל הסוציאַליסטי – “דבר”, 8306, 2.10.1952.

על עצמאוּת האוּניברסיטה – “דבר”, 7800, 12.3.1951.

תנו כבוד למתים – “דבר” 6543, 24.1.1947.

עם בלי ילדים – “דבר”, 6229, 14.1.1946.

שילוּמים מגרמניה ושלום על ישראל – “דבר”, 8074, 30.12.1951.

בימי מַסה – “דפים לחברי קופ''ח”, יולי 1940 (“עלים לחברי קופ''ח”, נובמבר 1940).

כיבוּש האזרחוּת – “דבר”, 7015, 5.8.1948.

כמה חולים כרוניים נוּכל להביא עוד לארץ? – “דבר”, 8104, 3.2.1952.

הר־געש של סכנות – “דבר”, 7942, 29.8.1951.

ילדינוּ בעבודה חקלאית – “דבר”, 5137, 129.5.1942.

הסכּנוֹת האורבות לנוער – “דבר”, 1400, 6.10.1930.

מופת שאין עמו ברכה – “הפועל הצעיר”, 36, 28.6.1945.

מחנכים וּמַדריכים, חוּסוּ על ילדינוּ! – “דבר”, 6762, 14.10.1947.

לקח האסון בגדנ''ע – “דבר”, 8209, 9.6.1952.

גבוּרת ההורים – 7025, 17.8.1948.

משה בילינסון – “דפים רפוּאיים”, מַרס 1937.

אליהו גולומב – “דבר”, 6058, 19.6.1945.

ד''ר שמעון גלביץ – “הפועל הצעיר”, 9, 14.11.1945.

ד''ר יצחק גליקר – “פנימה” (עלון לעובדי קוּפּ''ח), ינוּאר 1951.

אליעזר קפּלן – “דבר”, 8244, 20.7.1952.

אירופּה (מן העזבון).

ממחנות הריכוּז (מן העזבון).

עדן (מן העזבון).