שני תפקידים גדולים לעליה הגדולה: א. היא צריכה לספּק את צרכי הארץ (בטחון, הגברת־הייצור, הרחבת החקלאות, יישוּב השממה, הבאַת כוחות מקצועיים); ב. סיפוּק צרכי העולים עצמם – הצלתם הגוּפנית והרוחנית.

מדיניוּת העליה המכוּונת רק למלוּי התפקיד הראשון – סיפּוּק צרכי הארץ, תוך הגבלת העליה על אנשים צעירים, בריאים, המוּכנים לעבוד בכל מקום שיידרשו – תהיה אכזרית, במקרים רבים. מובן, שמשפּחה צעירה עם ילד וזקן או חולה – אי־אפשר לה לעלות בלי הנכה בן־המשפחה; ומובן, שבגולה המתחסלת כולה אי־אפשר להבחין ולהבדיל בין צעירים וזקנים, בריאים וחולים. מאידך גיסא – אם נתחשב בצרכי העולים בלבד ונביא לארץ עולים שהם ברוּבם או בחלקם הגדול זקנים, חלשים ונכים – תהיה זאת פעוּלה הוּמאנית למוֹפת, אבל יהיה בה משוּם התאַבּדוּת מדעת של מדינה צעירה, הנמצאת במצב התהווּת, לכן לא תוכל לשאת את המשא הזה מבחינה כלכלית וגם מבחינת הבטחון.

צריך, איפוא, להיות יחס ידוע בהתחשבות עם שני סוגי הצרכים, אשר – כפי שהוּברר מהעליות האחרונות – הם נוגדים, לצערנו, זה את זה. ואם אנו עומדים לפני הברירה, עלינו לומר ברורות: צרכי המדינה קודמים לצרכים הסוציאליים של המוני העם בתפוּצות הגולה. שלושה אנשים בריאים וּביניהם ילד אחד יכולים רק בקושי רב לקיים איש זקן או חולה, כי במשפּחה כזאת של ארבע נפשות, רק אחד מסוגל לעבודה פּרוֹדוּקטיבית. אבל לא להיפך! ואנו מתקרבים כמעט ליחס הפוּך של משפּחות: חוץ מהזקנים והנכים, גם הילדים חולים וזקוקים לטיפוּל ממושך; האשה, עקרת הבית, אינה בקו־הבריאות וראש־המשפחה “הפּרוֹדוּקטיבי” היחיד מחפּש אפשרויות להשיג רשיון לסוכת גזוז, לשמירת־לילה ופרנסות קלות דומות; במקרים רבים עולים לארץ רק אנשים בודדים חולים או משפּחות שבניהן חולים ובלתי מסוגלים לשום עבודה.

דוגמאות אחדות. דוגמה ראשונה: צעיר, בן 20 בערך, חולה שחפת עוזב את ארץ מוצאו באמצע הטיפוּל הרפוּאי ועולה לארץ. הרופאים אמרו לו שם, כי אַקלימה של ארץ־ישראל נוח לחולי־שחפת… אגדה המתהלכת בתפוּצות שנים רבות ואי־אפשר היה לשרשה עד כה. אבל איפה הרופא במשרד העליה בארץ־מוצאו? האם בכלל קיימת אינסטיטוּציה כזאת בכל הארצות ובאיזו מידה היא פּעילה באמת? – צעיר זה פּונה אל רופא מיד עם בואו ארצה ומקבל ממנו מיד שלוש תעודות: א. שאינו מסוּגל לשרת בצבא; ב. שהוּא זקוּק לתוספת־מזון; ג. מסוּגל רק לעבודה קלה. ייתכן מאד, שאילו ידע הצעיר את המצב בארץ לאמיתו, היה מחכה עוד שנה־שנתיים והיה עולה אחר־כך כשהוּא בריא לגמרי.

לפנים, גם כאשר חולה כזה היה חבר ב“החלוץ” ורצה לעלות עם קבוצתו בת 30־20 איש – כולם צעירים ובריאים – לא ניתן לו לעלות בגלל מחלתו, עד שתהיה התחייבוּת מצד איזה קיבוץ בארץ או מצד קרובים, שיחזיקוּהוּ כל ימי מחלתו. אמנם, ידענו שהתחייבוּת כזאת אין לה ערך רב, אבל בכל־זאת היה זה בסופו של דבר חולה אחד בין 30־20 בריאים, מחוּנכים ומוּדרכים לחיי־עבודה. בימים ההם היו מעצורים, אבל בימינו אין כל מעצור. האיש עולה בחופש גמור – אך האם הוא גם נקלט בחיי הארץ? אז היתה אינסטנציה אחת – הסוכנוּת היהודית – שהחליטה מי ומי רשאי לעלות, הביאה את העולים לארץ והחזיקה את החולים שביניהם על חשבונה. היום התחלקה האחריות על שלושה גורמים בצורה כזו: הסוכנוּת מחליטה מי יעלה; ה“ג’וינט” מתחייב להחזיק את החולה ולטפּל בו – והמדינה מחזיקה ומטפּלת בו למעשה. רוב החולים אינם זקוּקים למוסד סגוּר והם מקבלים טיפּול אמבּולטורי – 80־70 אחוז מהם בקוּפת־חולים והשאר על חשבון משרד הסעד, הליגה למלחמה בשחפת ועוד. ואלה החולים הכרוניים – ורק בהם המדוּבר כאן – הזקוּקים לאישפּוּז, רק 30־20 אחוּז מהם מקבלים מיטה בבית־החולים והשאר צריכים לחכות חדשים ושנים – עד שעוברים 18 חודש ואז, לפי ה“ג’וינט”, אין האחריות לחולה חָלה עליו עוד. ומי יערוב לנו, שגם בנוגע לזקנים, עיורים וכיו“ב, המוּחזקים היום במוסדות מיוחדים של ה”ג’וינט" – לא יודיע ביום מן הימים שאין הוא אחראי להם עוד? מן הראוּי שהמוסדות יתאמוּ את הפּעוּלה ביניהם.

דוגמה שניה: איש לא־צעיר, חולה בשחפת־הריאות דוּ־צדדית, נכנס אל חדרי כדי לקבל את התעוּדות הדרוּשות לו. מיד, עם ההכרה הראשונה, הוא מספּר שבעצם לא היה מעולם ציוני ולֹא חָלם לעלות לארץ; הוּא נמצא בפאריס והתאמץ להשיג ויזה לארצות־הברית או לקנדה ורק כאשר סירבו לתת לו את הויזה לשם מפאת מחלתו, החליט לבוא לארץ. כאן אין “אַנטי־שמיים” כאלה, שיפריעו לחולה במחלה מדבקת להיכנס לארץ. בחתמי על תעוּדת מחלה לתוספת־מזון בשבילו – וזוהי חובתי האנוֹשית־אֶלמנטרית כלפּי כל חולה – שאלתי את עצמי, באיזו רשוּת אני גוזל, בעצם חתימת ידי, את כוס החלב או את הביצה מתינוֹק כדי למסרם לאיש, שרק בשגגה – ובודאי שלא מרצונו הטוב – עלה לארץ ובלי ספק ימצא לו בקרוב את הדרך חזרה מכאן. (מוּבן, כי המדוּבר בכל הדוגמאות הללו, בעולים מארצות שאין סכנת חיים נשקפת שם ליהוּדים).

דוגמה שלישית: חולה שחפת־הריאות משני הצדדים עם כמה מערות וחללים בריאה, בן חמישים ומעלה, נגוּע במחלה זו כמה שנים. גם הוא לא חלם ולא שאף לבוא לארץ, אלא שמשכורתו בקואופּרטיב אשר בו עבד לא הספיקה לו, לדבריו, ועסק “קצת” בהברחת סחורות. למזלו הרע נתפס והמשפּט שהיה צפוּי לו, עלוּל היה לפסוק לו שנת־מאסר אחת. מה עושה יהוּדי במצב כזה – הוא אורז את חפציו ויחד עם ריאותיו הנגוּעות במערות, הוא בא לארץ. השער פתוּח לפניו. האיש הזה יישאר בארץ, כי אינו יכול כבר לחזור, ויפּול למעמסה על הארץ ותושביה כל ימי חייו. ומדוע אָנוּ צריכים לשחרר את הארץ שבה נולד ועבד, ואת הקהילה היהוּדית שבה חי למעלה מחמישים שנה, ולשאת אותו על חשבוננו כאן במשך שנים על חשבון חולים אחרים, רק משוּם שהיה נאלץ לברוח משם, בגלל עבירה על חוּקי המדינה? ואם לעיר־מקלט היינו? האיש קיבל, כמוּבן, את כל התעודות הדרוּשות למזון וכו', ונוסף לכך עוד תעודה שהוא זקוּק לבית־חולים; ואני יודע, שבחתימתי על תעודה כזאת אני גוזל את המיטה מחולה אחר שיצא זה עתה מחדרי, החַי 25 שנה בארץ, חלה לא מזמן באופן רציני ומחכה כבר חדשים למיטה בבית־חולים ולא ישיג אותה מהר כל כך: כי אין הוא עולה חדש, אינו גר במעברה או בשער העליה. והלא ידוּעות עוּבדות, שמשפּחות או קהילות שולחות את זקניהם וחוליהם לארץ ובזה הן פּותרות את כל השאלות הסוציאליות שלהן, ואילו הזקנים והחולים שלנו כאן אין דואג להם. מתי ישיגוּ תושבי הארץ שוויון זכוּיות עִם העולִים החדשים?

ולא רק לחולים החיים אנו דואגים, אלא גם למתים. לדוגמה: חולה שחפת, בשלב האחרון של המחלה, בן 60, היודע את מצבו, מחליט לעלוֹת לארץ כדי למוּת בה, אם מסיבות דתיות ואם מנימוּק פּשוּט, שאלמנתוֹ הזקנה, והחולה גם היא, יימצא לה דואג. ואמנם, באניה הוּרע מאד מצבו של החולה ועם בואו לארץ הוּזעקה עזרה ראשונה וּמיד נשלח לבית־החולים, מקום שם נשאר עד יומו האחרון…

ואַל יבואוּ לטעון כנגדי בנימוּק סנטימנטלי, שאלה הם קרבנות ההיטלריזם… במקרים מסוימים זה נכון, ובודאי צריך להתחשב בהם; אבל במקרים רבים אין זה נכון כלל וּכלל…ודי לחכימא…לוּ היו לכל הפּחות סידורים מתאימים בארץ לקלוט חולים בהמונים כאלה! והרי ידוע כי אין סידוּרים כאלה ואינם יכולים להיוָצר תוך זמן קצר – אין בניינים, אין חמרי־בנין, אין ציוּד רפוּאי, אין תרוּפות במידה מספּקת ואין כוחות מספּיקים. והחולים מלאי טענות – ובצדק! – ושואלים מדוּע הביאוּ אותם הנה, כאשר אין אפשרוּת קליטה הוגנת בשבילם. ה“ג’וינט” יכול היה ביתר הצלחה ובפחות הוצאות לדאוג לאנשים אלה בארצות־מוצאם, לכל הפּחות עד שהמדינה הצעירה תתבסס במקצת.

דרוּשה רביזיה של שיטה־לא־שיטה זו, שאינה טובה לארץ וגם לא לחולים עצמם.

1952