יציאת התלמידים לעבודה במשקים חקלאיים היתה מלוּוה הרגשות שונות: “כּאֵלה יסכּנו לעבודה? הלא ידוּעים הם ילדי הארץ כעצלנים”. קראנו על זאת בעתונות, ושמענו במשפּטים ציבוריים, בשיחות פּרטיות. “הלא חלק גדול מהם יברח או יחלה, חלילה!” והיו שדאגו למשק החקלאי, אשר יפסיד; אחרים, להיפך, חששו פּן ינַצלו את הילדים יותר מדי והמשקים יתעשרו ממש מעבודתם של הילדים.
ובעתונות שאלוּ: מי אחראי לתלמידים ולתלמידות הללו, ילדים ממש, בני י“ז וי”ח? רבּוּ המקטרגים – וכל אב ואם אשר ילדים אינו מחוּנך לעבודה ומחוּסן בגוּפו – מצטרפים מיד למחנה המקטרגים.
הנה תוצאות הנסיון הראשון מראות הצלחה יוצאת מן הכלל: ילדי ישראל עמדו בנסיון וזר־הנצחון על ראשם. הילדים עצמם הרגישו עצמם בטוב, עבדו במרץ וברצון וגם בהתאמצוּת והיתה להם ההרגשה, שהם מביאים תועלת לישוּב. רבים מהם לא רצוּ לשוּב הביתה ושלחוּ פּטיציות. הנימוק: “העגבניות נרקבות בשדה ואנו נישאר בבית?” רבים מהם הריחוּ, זו הפּעם הראשונה, את ריח־האדמה והרגישו את האחריוּת לירק ולפרי. היו צריכים לעבוד 8־6 שעות ביום, אך ברוב המקומות לא רצוּ הילדים לעזוב את העבודה, כל עוד חברי־המשק מוסיפים לעבודה. בהרבה מקומות סירבו לקבל את תוספת־התזוּנה, אשר מחלקת החינוך דרשה בעבורם: ישבו בחדר האוכל מפוּזרים בין חברי־המשק; האם הם יקבלו תוספת חלב ושכניהם, חברי המשק, לא יקבלוּה? ולאמיתו של דבר, בחלק גדול של המשקים לא היה כל צורך בתוספת זו. “בבית אני שותה שתי כוסות חלב ליום” – אומר אחד התלמידים, ועגבניות ותפּוחי אדמה וגם מנות־בשר הגוּנות: בבית לא אכלו ילדים אלה מה שאכלו במשק. באותם המקומות אשר כּלכּלת חברי־המשק אינה עומדת על הרמה הדרושה, ניתנה התוספת בצורת כוס חלב וביצה.
“הילדים שלנו” – באיזו חיבה נאמרו המילים האלו! המשקים החקלאיים “גילוּ” את הנוער העירוני. “יש לנו מזל, קיבלנו קבוצת ילדים טובה ומוּצלחת”. פּירוּש הדבר: שמענו במשך שנים על “המידות הרעות של הנוער הארצישראלי” וראה זה פלא – הצלחנו להשיג קבוצה טובה. כל משק חשב, שהקבוצה שלו היא הטובה. אמנם, לא הכזיבו ילדי ארץ־ישראל.
“מי אחראי?” – מדריך מיוחד מטעם המשק, מורה בית־הספר, רופא המקום, ביקוּרים תכוּפים מטעם מחלקת החינוך ומטעם הועדה הרפוּאית. האם אין די בכך? צריכים הייתם לראות את המדריך מטעם הקבוצה באחד המשקים הצעירים. הוא עצמו “ילד” בן עשרים, ואוּלי עשרים ואחת. מתוך מסירוּת ומתוך רגש־אחריות רץ אחרי כל אחד, שמר על סידור הכּילות, העביר מסוג עבודה למשנהו; אילו ראיתם כל זאת, לא הייתם שואלים עוד: “מי אחראי”; גם המורים הראו מידה רבה של אחריות בשמרם על הסדרים והתקנות שהותקנו על־ידי מחלקת החינוך.
אמנם, פּה ושם היו גם כשלונות, מהם בידי שמים ומהם בידי אדם. אַל נשכח שאסונות יכולים לקרות בכל מקום. מקרי טביעה בים תל־אביב הם שכיחים יותר מטביעה בים כנרת או בירדן; הוא הדין באסונות אחרים שהמקום והזמן גרמום. אולם בבית אין כל השגחה וכל פּיקוח, בו בזמן שבמשקים היה פיקוח שלם. גם בבית אי־אפשר לסגור את הילד ולהחזיקו תמיד מאחורי בריח ומנעול. על המטפּלים בענין יציאת התלמידים לדאוג להפחתת הסכנות עד למינימום. ואכן נעשה הדבר במידה רבה מאד: התחלוּאָה בין הילדים מוּעטת ביותר; להוציא מהכלל מקרי מלריה ספוּרים וכד', לא היו מחלות רציניות. עוּבדה היא, שבמשק אחד הוכנו שני חדרי חולים מיוחדים בשביל התלמידים ונשארו ריקים כל הזמן.
ודאי מהנסיון הראשון יש ללמוד ויש לתקן, אולם בדרך כלל ניתן לומר בלב שקט ובכל האחריות, כי יציאת התלמידים למשקים הצליחה במידה שלא שיערנוּה.
1942
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.