יציאת התלמידים לעבודה במשקים חקלאיים היתה מלוּוה הרגשות שונות: “כּאֵלה יסכּנו לעבודה? הלא ידוּעים הם ילדי הארץ כעצלנים”. קראנו על זאת בעתונות, ושמענו במשפּטים ציבוריים, בשיחות פּרטיות. “הלא חלק גדול מהם יברח או יחלה, חלילה!” והיו שדאגו למשק החקלאי, אשר יפסיד; אחרים, להיפך, חששו פּן ינַצלו את הילדים יותר מדי והמשקים יתעשרו ממש מעבודתם של הילדים.
ובעתונות שאלוּ: מי אחראי לתלמידים ולתלמידות הללו, ילדים ממש, בני י“ז וי”ח? רבּוּ המקטרגים – וכל אב ואם אשר ילדים אינו מחוּנך לעבודה ומחוּסן בגוּפו – מצטרפים מיד למחנה המקטרגים.
הנה תוצאות הנסיון הראשון מראות הצלחה יוצאת מן הכלל: ילדי ישראל עמדו בנסיון וזר־הנצחון על ראשם. הילדים עצמם הרגישו עצמם בטוב, עבדו במרץ וברצון וגם בהתאמצוּת והיתה להם ההרגשה, שהם מביאים תועלת לישוּב. רבים מהם לא רצוּ לשוּב הביתה ושלחוּ פּטיציות. הנימוק: “העגבניות נרקבות בשדה ואנו נישאר בבית?” רבים מהם הריחוּ, זו הפּעם הראשונה, את ריח־האדמה והרגישו את האחריוּת לירק ולפרי. היו צריכים לעבוד 8־6 שעות ביום, אך ברוב המקומות לא רצוּ הילדים לעזוב את העבודה, כל עוד חברי־המשק מוסיפים לעבודה. בהרבה מקומות סירבו לקבל את תוספת־התזוּנה, אשר מחלקת החינוך דרשה בעבורם: ישבו בחדר האוכל מפוּזרים בין חברי־המשק; האם הם יקבלו תוספת חלב ושכניהם, חברי המשק, לא יקבלוּה? ולאמיתו של דבר, בחלק גדול של המשקים לא היה כל צורך בתוספת זו. “בבית אני שותה שתי כוסות חלב ליום” – אומר אחד התלמידים, ועגבניות ותפּוחי אדמה וגם מנות־בשר הגוּנות: בבית לא אכלו ילדים אלה מה שאכלו במשק. באותם המקומות אשר כּלכּלת חברי־המשק אינה עומדת על הרמה הדרושה, ניתנה התוספת בצורת כוס חלב וביצה.
“הילדים שלנו” – באיזו חיבה נאמרו המילים האלו! המשקים החקלאיים “גילוּ” את הנוער העירוני. “יש לנו מזל, קיבלנו קבוצת ילדים טובה ומוּצלחת”. פּירוּש הדבר: שמענו במשך שנים על “המידות הרעות של הנוער הארצישראלי” וראה זה פלא – הצלחנו להשיג קבוצה טובה. כל משק חשב, שהקבוצה שלו היא הטובה. אמנם, לא הכזיבו ילדי ארץ־ישראל.
“מי אחראי?” – מדריך מיוחד מטעם המשק, מורה בית־הספר, רופא המקום, ביקוּרים תכוּפים מטעם מחלקת החינוך ומטעם הועדה הרפוּאית. האם אין די בכך? צריכים הייתם לראות את המדריך מטעם הקבוצה באחד המשקים הצעירים. הוא עצמו “ילד” בן עשרים, ואוּלי עשרים ואחת. מתוך מסירוּת ומתוך רגש־אחריות רץ אחרי כל אחד, שמר על סידור הכּילות, העביר מסוג עבודה למשנהו; אילו ראיתם כל זאת, לא הייתם שואלים עוד: “מי אחראי”; גם המורים הראו מידה רבה של אחריות בשמרם על הסדרים והתקנות שהותקנו על־ידי מחלקת החינוך.
אמנם, פּה ושם היו גם כשלונות, מהם בידי שמים ומהם בידי אדם. אַל נשכח שאסונות יכולים לקרות בכל מקום. מקרי טביעה בים תל־אביב הם שכיחים יותר מטביעה בים כנרת או בירדן; הוא הדין באסונות אחרים שהמקום והזמן גרמום. אולם בבית אין כל השגחה וכל פּיקוח, בו בזמן שבמשקים היה פיקוח שלם. גם בבית אי־אפשר לסגור את הילד ולהחזיקו תמיד מאחורי בריח ומנעול. על המטפּלים בענין יציאת התלמידים לדאוג להפחתת הסכנות עד למינימום. ואכן נעשה הדבר במידה רבה מאד: התחלוּאָה בין הילדים מוּעטת ביותר; להוציא מהכלל מקרי מלריה ספוּרים וכד', לא היו מחלות רציניות. עוּבדה היא, שבמשק אחד הוכנו שני חדרי חולים מיוחדים בשביל התלמידים ונשארו ריקים כל הזמן.
ודאי מהנסיון הראשון יש ללמוד ויש לתקן, אולם בדרך כלל ניתן לומר בלב שקט ובכל האחריות, כי יציאת התלמידים למשקים הצליחה במידה שלא שיערנוּה.
1942
בגיל הבגרות חלה המהפכה העמוקה ביותר בחיי האדם. בתקופה זו נהיה הילד לאיש ובה נגמרת הצמיחה במובן הפיסי והפסיכי. בתקופה זה משתלמת ומתגבשת צורת האדם. העצמות חדלות מגדול וכל האברים מקבלים את צורתם המוחלטת שבה חָלים במרוצת החיים רק שינויים קלי ערך. אף נשמתו של הילד מקבלת את דמוּתה הברוּרה פּחות או יותר. מתקופה זו ואילך באה התפתחות בגוף וברוח.
הנוער צריך להתחיל ללמוד מקצוע. ומהו מספר ההורים המתאמצים להתאים את בחירת המקצוע להתפתחותו הגופנית והרוחנית של הנער? מהו אחוז ההורים המתיעצים עם המורה והרופא בשאלה כה חשובה ומכריעה כבחירת מקצוע לנער? כמה מהמקריוּת ומהכרעת גורמים חיצוניים שוררים בדבר זה? המתאימים הלב, הריאה, השרירים והחושים למקצוע שהנער מתחיל ללמדו? אלו הן שאלות משניות, ולרוב מכריעים בדבר הסכום שמשתכר בעל המקצוע ועמדת המקצוע בחברה.
כמה גוּפים ונפשות נהרסים יום־יום ע"י בחירה שטחית זו!
רבות הן המחלות האורבות בסתר ומחכות להזדמנות להגיח ממחבואן ולהרוס את הגוף והרוח. הגיל שבו משמשות בערבוביה הילדוּת והבגרוּת, שבו נמצא האדם במצב של העדר שיווּי משקל ובמצב שכל האורגנים טרם הספיקו להתאים את עצמם איש לרעהו – נותן את ההזדמנות הטובה ביותר למחלות שונות.
ההכרה המינית מתפתחת וצצות הרגשות והופעות מיניות בצורה כה חזקה עד שהן מתפרצות בעצמן מאליהן בדרכים ובאופנים שונים. הילד עומד נבהל לפני הופעות אלו; מסתיר טפח ומתגלים טפחיים, ואין הוא יודע להבחין בין תופעה פיסיולוגית לבין תופעה פתולוגית. מתוך רגש של בושה, האופיינית לגיל זה, אין הנער מהין לשאול בעצת רופא ולא כל חבריו הם “יועצים” טובים בענינים כל עדינים…
הנעזוב את הנוער לנפשו במלחמה קשה זו? השפעה בלתי־נכונה, ולוּ הקלה ביותר, עלולה להרוס את כל חיי האדם ואת חיי המשפחה שלו. ומה שונים היו חיים אלה אילו באה בשעתה מלה אחת של הסברה.
בתנאי האַקלים שלנוּ, לא כל שכן שאין להזניח את הנוער בתקוּפה זו ודרושה שותפוּת פעוּלה מצד הרופא, המורה וההורים.
הסתדרוּיות הנוער שלנו, למרות התאמצותן וחיפושיהן – טרם מצאוּ את הדרך אל הרופא שדברים רבים תלויים במוצא פיו; הרופא שלנו טרם למד לחנך ולא תמיד יודע המורה להקל על מצוקתו הנפשית של הצעיר. לכן דרושה פגישה בחיים, בעבודה, של שני סוגי המחנכים האלה.
1930
מכיר אני קבוצה של צעירים עוד מימי ילדוּתם. הם גדלו כמו “צבר”, כלומר: מעט חוּצפּה, זילזוּל בנימוּסים, הרבה מרגש־הנחיתוּת וכתוצאה ממנוּ – בקשת פּיצוּי לעצמם על־ידי הבלטת ההכרה העצמית ומעשי־גבוּרה, שלהם ושל אחרים; הללוּ הם כּנים וישרים, שואפים לסלול לעצמם את דרכם בכוחותיהם הם… קבוּצה זו היתה נבחרת גם לפי דעת המורים וגם בתנועת־הנוער התבלטה בעצמיוּת משלה. קיצוּרו־של־דבר: מה שקוראים אצלנו “חומר טוב”.
עוד בתקוּפת לימוּדיהם בבית־הספר ובגימנסיה ובתנוּעות־הנוער נפגשו, התגבּשו לחבוּרה וחלמו יחד על הגשמה. הלכו להכשרה למושבה נידחת, כדי להגשים את עקרון העבודה העברית וחיו שם בדוחק רב. מחוּסרי כל נסיון בחיים ובחקלאות, התחילו בונים את משקם ושמחו על כל ביצה ועל כל תרנגולת ועל כל עגלה שנוספוּ למשק. שמחת־היצירה ושמחת־הנעוּרים.
כאשר התאכזבו מהמושבה, והמרכז החקלאי הציע להם נקוּדה שמתיישביה הקודמים עמדו לנטוש אותה – נקודה בלי מים, בלי אדמות מרוּכזות, בלי סיכוּיים גדולים לעתיד הקרוב – קיבלו את ההצעה והתחילו להקים את משקם מתוך התלהבוּת וליכוּד־חברתי חזק. הקשיים בחייהם, שנגרמו על־ידי תנאי האַקלים הקשים, על־ידי חוסר תקציב ונסיון ותנאים אלמנטאריים להתישבות, ליכדו אותם עוד יותר. הם התגברו על כל הקשיים הללו ועל־ידי כך גם התעצמוּ. והנה הצליחו לבנות את הבנינים – בנייני־קבע – ואת בריכת־המים, הקימו כמה משפּחות, כבר נולדו התינוקות הראשונים, גם נתגלו חולי־אוּלקוּס ביניהם; אחדים נעשו נכים. במוּבן זה – קבוצה ככל הקבוצות…
בשנה האחרונה חל שינוּי רציני בחייהם. פּניהם אינם עוד כתמול־שלשום, אין אותו ה“יחדיו” – לא בבחינת “יחיד” ולא בבחינת “חדוה” – נעלמו השמחה והריקוּד המלכּד, ובינם לבין עצמם – החלו להיות צהובים זה לזה. שתי פּלגוֹת: אומרי הן ואומרי לאו, ואסיפות וּויכוּחים והצבעות.
;מה קרה את הצעירים היקרים הללו? כל השנים חסרים הם אנשים, והתחיל בזמן האחרון משא־וּמתן על איחוּד עם קבוּצת צעירים וצעירות, מנוּסים בעבודה, אשר הסתגלוּ גם לאַקלים באיזור זה. האנשים הכירוּ זה את זה, הרושם ההדדי הוּא טוב, וכאילוּ הכל בסדר. אבל אין סדר ואין איחוד ואין שלום: הללו משתייכים לזרם אחר, לאמור: בעצם אותה ההסתדרות, אותה המפלגה – אבל פּלָגים שונים, כנהוג.
האם אפשר להתאחד עם קבוצה כזאת? אמנם, כאמור, בחורים טובים, יודעים היטב עבודה חקלאית, הסתגלוּ לחיי קבוּצה מלוּכּדת, שני הצדדים הם יהודים טובים, ציונים טובים, שאלת הדגל וההימנונים גם אינה מפריעה – אלא…
דומה הדבר לאותן שתי הכיתות של חסידים יריבים: לכאורה, אותו ה“סידוּר”, אותן התפילות, וּבוודאי אותו הקבּ“ה וגם ה”רבּיים" הם מגזע אחד, אבל כת אחת גורסת ב“קדיש” – “ויצמח פּורקניה ויקרב משיחיה”, והשניה אינה גורסת כן. ועל “ויצמח פּורקניה” נאבקים קשה אנשים שהם בדעה אחת, לעתים עד כדי מהלומות.
ואם תשאל: מדוּע גורסים אלה כך ואלה אחרת? שום איש לא יוּכל להשיב דבר ברוּר.
וגם לצעירים שלנו אין כל סיבה, מדוע לא יוכלו לעבוד יחד בדיר וברפת, ובלול, ובגן־הירקות ולאכול יחד בחדר־האוכל ולבנות את משקם. שום דבר אינו מפריע, אלא אותו “ויצמח פּורקניה”. קבוצה צעירה זו, אשר כל מרצה וכל מאמציה צריכים להיות מכוּונים לקראת הקמת המשק ולהתכוננוּת לקראת תקוּפת המעבר ממלחמה לשלום, מוציאה את כל כוחותיה לויכוּח טפל ולהרגזת עצבים הדדית, והיא עומדת לפני פילוג רציני.
את מי להאשים?
פּחות מהכל אשמים הם עצמם. הלא את כל זה למדו מהגדולים – ויכוּחים בלתי פוסקים, אסיפות־לילה ופילוּגים. הצרה היא, שקשה להם להיפּרד אחד מהשני, ואין מי שיכריע בדבר. עזובים הם לנפשם. לא המפלגות, לא התנועה הקיבוּצית ולא המרכז החקלאי אינם מוצאים בנפשם עוז להכריע ולחתוך פּעם לכאן או לכאן. ובינתיים הולך ונהרס משק צעיר, ונפשות צעירות הולכות ונקרעות לגזרים.
האם לא נעמוד בפרץ?
1945
בכל חג וּמועד חרד הלב: איזו תאונת־דרכים תקרה הפעם ובמי מילדינו יפגע הטיול; אין חג כמעט שלא יוּשבּת מחמת אסונות־דרכים, שאינם בידי שמים, אלא רוּבם בידי אדם הם.
לרוב גם יודעים, מי האשם או האשמים בדבר, אבל מתוך רחמים – שהרי במקרים רבים האשמים עצמם נפגעים קשה בגוּף וברוח – או מתוך סוֹלידריוּת ואנינוּת־דעת עוברים על הענין בשתיקה ומטשטשים את הדבר ללא בירור ציבורי – עד שאסון חדש מזעזע את הציבור, ושוב אותו תהליך של רחמנוּת וטשטוּש.
כל פעם, ערב טיוּל או מַסע, עומדים מאות הורים תוֹהים וחרדים לגורלם של ילדיהם, לפעמים הם מעיזים להביע התנגדוּת לעצם הטיול – עמדה לא נכונה בהחלט! – לפעמים מסכימים לטיול, אך מַעלים דרישות מסוּיימות – לרוב צודקות בהחלט! את ההורים ההססנים והפּחדנים הללו משתיקים מתוך העמדת פּנים של גיבורים…
ואם אתה רואה בבית־חולים ילדים יקרים אלה, מי מהם קטוע רגל, מי משוּתק ומי שצלעותיו שבורות – הנך חורק שן ואינך יכול להתאפּק ואינך רוצה לחוס על מישהו, ואתה חייב להתריע קשות ולדרוש שיעמידו לדין את הנהגים והמחנכים הללו, אשר גרמו לתוצאות כאלו, בין אם מתוך חוסר ידיעה וּבטלנוּת, קלוּת דעת פּוֹשעת או מתוך “גבוּרה” מסוּלפת.
אבל לא רק את אלה יש להעמיד לדין; דמי הקרבנות הללוּ עלינוּ לתבוע אף מהמוסדות העליונים של היישוּב וההסתדרוּת. שנים על שנים מדברים על כך, והורים מתמרמרים וּמתדפּקים על הדלתות – עד כי לאחר מאמץ רב בוחרים בועדה – ובזאת יוצאים ידי חוֹבה.
לטיולים ולמסעות האלה ערך בריאוּתי וחינוּכי־לאוּמי רב. במה דברים אמוּרים? כשהם מסוּדרים כראוּי ויש עין מפקחת עליהם. שאלמלא כן – מוּטל על כל ההורים להתקומם נגדם בכל כוחם, להתארגן ולהרים את קולם בפוּמבי תחת אשר כל אחד ואחד ישתיק את החרדה תוך תקוה אופּטימית, שהם דוקא יזכוּ שילדם ישוּב חי מן הטיוּל או “רק” בשברי־עצם קלים.
קלוּת־דעת כזאת בסידוּר טיוּלים אין לסבול עוד!
1947
בכל צבא ובכל ארץ יקרוּ מקרי־אסון בשעת תמרונים. הבעיה היא, באיזו מידה נוקטים האחראים באמצעים מתאימים למניעת האסונות. טובה העזה עם זהירוּת. זהירוּת בלי העזה מביאה לידי פחדנוּת; העזה בלי זהירות אינה אלא הרפּתקנוּת. אין אנו מעוניינים לא בזו ולא בזו.
המקרה אשר קרה בגדנ“ע בודאי ייחקר על־ידי המוסדות המוּסמכים והם יסיקוּ את המסקנות. אבל מקרה זה ודומים לו הם תוצאה ישירה מהחינוּך הלקוּי בתנוּעות־הנוער. צעירינו מתחנכים להעזה, ואילו זהירות מאן דכר שמה. אדרבה, כל זהירוּת מתפּרשת בקרב הנוער כפחדנוּת. צעיר נלהב בעל אַמבּיציה חושש להודיע למדריך, שהוא עייף מדי. המדריך, ברצותו לשמש דוגמה לאחרים, מעמיס על עצמו יתר על המידה. וזאת עשה הצעיר טהור־הנפש בגדנ”ע, שמלבד מטענו העמיס על עצמו מַשֹאוֹ של חבר כּוֹשל ביום־שרב קשה – ונכשל הוא עצמו ונפל קרבן.
מסעותיהן של תנוּעות־הנוער היוּ תמיד כעין הרפּתקה וכל פּעם נופלים קרבנות או ניצולים בדרך נס. ההורים מוסרים את ילדיהם ברצון לתנועות־הנוער, אבל אינם רוצים בהרפּתקאות וגם מוַתרים ברצון על נסים. האם נבדקים הצעירים והצעירות בדיקה רפוּאית לפני צאתם למסע? האם דואגים למַיִם במידה מספּקת? וכן למנוחה בצל, לעתים קרובות, בימי שרב? למה לא יבוּטל או יידחה פּעם מסע ארוך בגלל החמסין? האם קיימת תמיד דאגה לפיקוּח ולהגשת עזרה רפוּאית, או לכל הפּחות עזרה ראשונה, בשעת הצורך? האם נתמנה לכל מסע איש מיוחד, שדאגתו היחידה תהיה נתוּנה להוֹלכים ויכּיר בעוד מוֹעֵד את הנחשלים, כדי להוציאם מהשוּרה? מסעות ותרגילי־גוף אחרים נחוּצים ביותר; לא נפנק את ילדינו. אבל הכל במידה ולפי מזג־האויר, לפי כוחותיו האינדיבידוּאליים של כל אחד מהמשתתפים ולפי גילוֹ.
הפּלמ“חאים שאוּמנוּ על־ידי וינגייט עמלו קשה, אבל גילם היה גבוה יותר. הרי מדריכי הגדנ”ע זקוּקים עצמם להדרכה. כלוּם יש מפקד על פעולות אלה או מדריך אותם? התשובה היא, לצערנו, שלילית. והוא הדין בכל תנוּעות־הנוער. יש הדרכה פּוֹליטית, ולמעלה מהמידה, אבל הדרכה גוּפנית־בריאוּתית אָין.
אשמה קודם כל ההסתדרות. לא פעם הועלתה השאלה המכאיבה הזאת. בעצם היא עולה אחרי כל אסון – ונשכחת מהר. אשמות המפלגות. כל המפלגות. כעת יש לנו משרדים ממשלתיים: משרד החינוך, משרד הבריאוּת, וגם משרד הבטחון. יוּקם מוסד ציבוּרי שיפקח וגם יעזור. האשמה אינה במדריכים, הם ישתפוּ פּעוּלה ברצון רב. גם ההורים ישתתפוּ ברצון ויתנוּ את חלקם לשיפוּר המצב בתנוּעות הנוער, תחת להתבודד בחרדה כל אחד בביתו. יעשה גם הצבא את המוּטל עליו להדרכה מתאימה של חטיבות הנוער.
תישמע בפעם המאה הזעקה: אין אנו רוצים בקרבנות חינם!
1952
אמר מי שאמר: אתם סבורים שבני הוא הטייס? – אני הטייס! אמנם, הצעיר הזה, בן 21 או 23, הוא המטייס בין העננים וחי לו את חייו החדשים; וצעיר שני נמצא בחפירה וּמַרכּין את ראשו עם שמיעת התפּוצצות הפּגזים, ושעות אחדות לפני הפּעוּלה אומרים לו להתכונן, ואמנם הלב דופק במקצת, אבל – אין זמן לכך, צריכים לעשות את ההכנות, לשמוע הסברים, – כמעט אין זמן לפחד. ובשעת הסכנה ממש – הלא אומרים שאז נעלם הפּחד, והאיש מעיז ומתקדם, ותוקף ומתגונן, וכאשר חוזרים אחר כך בשלום לבסיס – צוחקים ומספּרים “צ’יזבּאט”, ומסדרים “קומזיצים”, עד שחוזרת שעת הפּעוּלה וחוזר חלילה.
מה שאין כן האב והאם. אין הם נמצאים חלילה בסכנה, וכאילו אוכלים ושותים וישנים במיטה נקיה, – אך לאמיתו־של־דבר – תמיד, בכל שעות היום והלילה, הלב חרד ופוחד, מנקרת המחשבה בלב ובמוח: מי יודע, ושמא, ואולי, והנה היתה פּעולה בנגב, והוא הלא מ. כּ. באחת הנקודות שם… והנה היו קרבנות בגליל והוא הלא הלך מכבר עם פּלוגתו לשם, ואם חו"ח… ואין ידיעה מזה שבועיים. ומתהלכים, כביכול, בין הבריות ושואלים שלום ועונים שלום – ואין שלום. ותמיד מנקרת המחשבה בלב: ואם קרה דבר־מה, ואולי רק נפצע ונמצא בבית־החולים, ואולי נבקש את מי שהוא לצלצל לשם? וייתכן, מאד ייתכן, שדוקא בשעה זו יושב לו הבחור דנן במסיבת חברים, מספּר מעשיות וצוחק – ואינו זוכר כלל שמישהו חושש לחייו.
ובהגיע מכתב – יוּקל ללב; בודאי, הנה כתב־ידו, אמנם התאריך הוא מלפני חמישה ימים, וחמישה ימים הם תקופה ארוכה מאד בימינו אלה – אבל יש הקלה פּורתא, אין ספק. אמנם, קמצנים גדולים הם אלה הבנים המוֹדרניים: כמה שוּרות – ודי. ועל מה כותבים? על דברים של מה בכך, ואילוּ על עצם הענין, אותו הענין החשוּב מאד מאד לאֵם ולאָב – כאילו אינו קיים, משל אין המלחמה ואין מַרגמות ואין פּגזים; סתם ככה: “אני בריא, הכל בסדר – די…”
סח לי “קאצטניק” אחד: במחנה־הסגר נכלאוּ “קאצטניקים”, ביניהם יהודי לא־צעיר מגרמניה, מוּמר־למחצה, הבין בקושי כמה מלים באידיש, מתבּוֹדד וכל הליכותיו מוזרות. והנה ישבוּ פּעם בצוותא ושרוּ שירים, וכאשר הגיעו ל“אַ בּריוועלע דער מאַמן”, החלוּ עיניו זולגות פּתע דמעות. “מכתב קטן לאמא” – זע מיתר נסתר אי־שם בלב. לפעמים נדמה שהצעירים שלנוּ אינם תופסים זאת כל־כך…
אכן, יש גם חופשה בעולם; שלושה ימי־חופשה אחרי כמה חדשים. הנה הוּא עומד לבוא, והנה התעכב, והנה יודיע כי יבוא, והנה בא באמת. ושוּב כאילוּ לא קרה דבר: מה שלומך ומה שלומכם? איזו חגוֹרה משוּנה למתניו – שלל האויב, ועוד כמה דברים מסוג זה, ולשפם הצעיר נוספו כמה שֹערות; והוּא גם אינו מסַפּר כלוּם. מה יש לספּר? הכל מוּבן מאליו. והוּא בכלל לא ידע נדודי־שינה.
מי הטייס: הוא או אני?…
מסתובבים האבות והאמהות של הטוּראים, המם־כּפ“ים, המם־פּא”ים, התותחנים, החבלנים – לאלפים ולרבבות, שותקים ועיניהם מדובבות, מבליגים ואינם מגלים את אשר עם לבם.
כי הן לא יאֶה להתאונן, והמלחמה הלא שלנו היא ואין ברירה; אלא שנרעדים לכל ידיעה מהחזית, ומציצים בעיני כל אחד: אולי הוא יודע דבר מה ואינו מגלה; וחוטפים עתון הערב ואת ההוצאה השניה. וקוראים את כל הכותרות, ושוב צריכים לשכב לישון – בציפיה לעתון הבוקר.
הבנים כובשים את המולדת, וההורים – כובשים את הלב…
1948