מכיר אני קבוצה של צעירים עוד מימי ילדוּתם. הם גדלו כמו “צבר”, כלומר: מעט חוּצפּה, זילזוּל בנימוּסים, הרבה מרגש־הנחיתוּת וכתוצאה ממנוּ – בקשת פּיצוּי לעצמם על־ידי הבלטת ההכרה העצמית ומעשי־גבוּרה, שלהם ושל אחרים; הללוּ הם כּנים וישרים, שואפים לסלול לעצמם את דרכם בכוחותיהם הם… קבוּצה זו היתה נבחרת גם לפי דעת המורים וגם בתנועת־הנוער התבלטה בעצמיוּת משלה. קיצוּרו־של־דבר: מה שקוראים אצלנו “חומר טוב”.
עוד בתקוּפת לימוּדיהם בבית־הספר ובגימנסיה ובתנוּעות־הנוער נפגשו, התגבּשו לחבוּרה וחלמו יחד על הגשמה. הלכו להכשרה למושבה נידחת, כדי להגשים את עקרון העבודה העברית וחיו שם בדוחק רב. מחוּסרי כל נסיון בחיים ובחקלאות, התחילו בונים את משקם ושמחו על כל ביצה ועל כל תרנגולת ועל כל עגלה שנוספוּ למשק. שמחת־היצירה ושמחת־הנעוּרים.
כאשר התאכזבו מהמושבה, והמרכז החקלאי הציע להם נקוּדה שמתיישביה הקודמים עמדו לנטוש אותה – נקודה בלי מים, בלי אדמות מרוּכזות, בלי סיכוּיים גדולים לעתיד הקרוב – קיבלו את ההצעה והתחילו להקים את משקם מתוך התלהבוּת וליכוּד־חברתי חזק. הקשיים בחייהם, שנגרמו על־ידי תנאי האַקלים הקשים, על־ידי חוסר תקציב ונסיון ותנאים אלמנטאריים להתישבות, ליכדו אותם עוד יותר. הם התגברו על כל הקשיים הללו ועל־ידי כך גם התעצמוּ. והנה הצליחו לבנות את הבנינים – בנייני־קבע – ואת בריכת־המים, הקימו כמה משפּחות, כבר נולדו התינוקות הראשונים, גם נתגלו חולי־אוּלקוּס ביניהם; אחדים נעשו נכים. במוּבן זה – קבוצה ככל הקבוצות…
בשנה האחרונה חל שינוּי רציני בחייהם. פּניהם אינם עוד כתמול־שלשום, אין אותו ה“יחדיו” – לא בבחינת “יחיד” ולא בבחינת “חדוה” – נעלמו השמחה והריקוּד המלכּד, ובינם לבין עצמם – החלו להיות צהובים זה לזה. שתי פּלגוֹת: אומרי הן ואומרי לאו, ואסיפות וּויכוּחים והצבעות.
;מה קרה את הצעירים היקרים הללו? כל השנים חסרים הם אנשים, והתחיל בזמן האחרון משא־וּמתן על איחוּד עם קבוּצת צעירים וצעירות, מנוּסים בעבודה, אשר הסתגלוּ גם לאַקלים באיזור זה. האנשים הכירוּ זה את זה, הרושם ההדדי הוּא טוב, וכאילוּ הכל בסדר. אבל אין סדר ואין איחוד ואין שלום: הללו משתייכים לזרם אחר, לאמור: בעצם אותה ההסתדרות, אותה המפלגה – אבל פּלָגים שונים, כנהוג.
האם אפשר להתאחד עם קבוצה כזאת? אמנם, כאמור, בחורים טובים, יודעים היטב עבודה חקלאית, הסתגלוּ לחיי קבוּצה מלוּכּדת, שני הצדדים הם יהודים טובים, ציונים טובים, שאלת הדגל וההימנונים גם אינה מפריעה – אלא…
דומה הדבר לאותן שתי הכיתות של חסידים יריבים: לכאורה, אותו ה“סידוּר”, אותן התפילות, וּבוודאי אותו הקבּ“ה וגם ה”רבּיים" הם מגזע אחד, אבל כת אחת גורסת ב“קדיש” – “ויצמח פּורקניה ויקרב משיחיה”, והשניה אינה גורסת כן. ועל “ויצמח פּורקניה” נאבקים קשה אנשים שהם בדעה אחת, לעתים עד כדי מהלומות.
ואם תשאל: מדוּע גורסים אלה כך ואלה אחרת? שום איש לא יוּכל להשיב דבר ברוּר.
וגם לצעירים שלנו אין כל סיבה, מדוע לא יוכלו לעבוד יחד בדיר וברפת, ובלול, ובגן־הירקות ולאכול יחד בחדר־האוכל ולבנות את משקם. שום דבר אינו מפריע, אלא אותו “ויצמח פּורקניה”. קבוצה צעירה זו, אשר כל מרצה וכל מאמציה צריכים להיות מכוּונים לקראת הקמת המשק ולהתכוננוּת לקראת תקוּפת המעבר ממלחמה לשלום, מוציאה את כל כוחותיה לויכוּח טפל ולהרגזת עצבים הדדית, והיא עומדת לפני פילוג רציני.
את מי להאשים?
פּחות מהכל אשמים הם עצמם. הלא את כל זה למדו מהגדולים – ויכוּחים בלתי פוסקים, אסיפות־לילה ופילוּגים. הצרה היא, שקשה להם להיפּרד אחד מהשני, ואין מי שיכריע בדבר. עזובים הם לנפשם. לא המפלגות, לא התנועה הקיבוּצית ולא המרכז החקלאי אינם מוצאים בנפשם עוז להכריע ולחתוך פּעם לכאן או לכאן. ובינתיים הולך ונהרס משק צעיר, ונפשות צעירות הולכות ונקרעות לגזרים.
האם לא נעמוד בפרץ?
1945
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.