אמר מי שאמר: אתם סבורים שבני הוא הטייס? – אני הטייס! אמנם, הצעיר הזה, בן 21 או 23, הוא המטייס בין העננים וחי לו את חייו החדשים; וצעיר שני נמצא בחפירה וּמַרכּין את ראשו עם שמיעת התפּוצצות הפּגזים, ושעות אחדות לפני הפּעוּלה אומרים לו להתכונן, ואמנם הלב דופק במקצת, אבל – אין זמן לכך, צריכים לעשות את ההכנות, לשמוע הסברים, – כמעט אין זמן לפחד. ובשעת הסכנה ממש – הלא אומרים שאז נעלם הפּחד, והאיש מעיז ומתקדם, ותוקף ומתגונן, וכאשר חוזרים אחר כך בשלום לבסיס – צוחקים ומספּרים “צ’יזבּאט”, ומסדרים “קומזיצים”, עד שחוזרת שעת הפּעוּלה וחוזר חלילה.
מה שאין כן האב והאם. אין הם נמצאים חלילה בסכנה, וכאילו אוכלים ושותים וישנים במיטה נקיה, – אך לאמיתו־של־דבר – תמיד, בכל שעות היום והלילה, הלב חרד ופוחד, מנקרת המחשבה בלב ובמוח: מי יודע, ושמא, ואולי, והנה היתה פּעולה בנגב, והוא הלא מ. כּ. באחת הנקודות שם… והנה היו קרבנות בגליל והוא הלא הלך מכבר עם פּלוגתו לשם, ואם חו"ח… ואין ידיעה מזה שבועיים. ומתהלכים, כביכול, בין הבריות ושואלים שלום ועונים שלום – ואין שלום. ותמיד מנקרת המחשבה בלב: ואם קרה דבר־מה, ואולי רק נפצע ונמצא בבית־החולים, ואולי נבקש את מי שהוא לצלצל לשם? וייתכן, מאד ייתכן, שדוקא בשעה זו יושב לו הבחור דנן במסיבת חברים, מספּר מעשיות וצוחק – ואינו זוכר כלל שמישהו חושש לחייו.
ובהגיע מכתב – יוּקל ללב; בודאי, הנה כתב־ידו, אמנם התאריך הוא מלפני חמישה ימים, וחמישה ימים הם תקופה ארוכה מאד בימינו אלה – אבל יש הקלה פּורתא, אין ספק. אמנם, קמצנים גדולים הם אלה הבנים המוֹדרניים: כמה שוּרות – ודי. ועל מה כותבים? על דברים של מה בכך, ואילוּ על עצם הענין, אותו הענין החשוּב מאד מאד לאֵם ולאָב – כאילו אינו קיים, משל אין המלחמה ואין מַרגמות ואין פּגזים; סתם ככה: “אני בריא, הכל בסדר – די…”
סח לי “קאצטניק” אחד: במחנה־הסגר נכלאוּ “קאצטניקים”, ביניהם יהודי לא־צעיר מגרמניה, מוּמר־למחצה, הבין בקושי כמה מלים באידיש, מתבּוֹדד וכל הליכותיו מוזרות. והנה ישבוּ פּעם בצוותא ושרוּ שירים, וכאשר הגיעו ל“אַ בּריוועלע דער מאַמן”, החלוּ עיניו זולגות פּתע דמעות. “מכתב קטן לאמא” – זע מיתר נסתר אי־שם בלב. לפעמים נדמה שהצעירים שלנוּ אינם תופסים זאת כל־כך…
אכן, יש גם חופשה בעולם; שלושה ימי־חופשה אחרי כמה חדשים. הנה הוּא עומד לבוא, והנה התעכב, והנה יודיע כי יבוא, והנה בא באמת. ושוּב כאילוּ לא קרה דבר: מה שלומך ומה שלומכם? איזו חגוֹרה משוּנה למתניו – שלל האויב, ועוד כמה דברים מסוג זה, ולשפם הצעיר נוספו כמה שֹערות; והוּא גם אינו מסַפּר כלוּם. מה יש לספּר? הכל מוּבן מאליו. והוּא בכלל לא ידע נדודי־שינה.
מי הטייס: הוא או אני?…
מסתובבים האבות והאמהות של הטוּראים, המם־כּפ“ים, המם־פּא”ים, התותחנים, החבלנים – לאלפים ולרבבות, שותקים ועיניהם מדובבות, מבליגים ואינם מגלים את אשר עם לבם.
כי הן לא יאֶה להתאונן, והמלחמה הלא שלנו היא ואין ברירה; אלא שנרעדים לכל ידיעה מהחזית, ומציצים בעיני כל אחד: אולי הוא יודע דבר מה ואינו מגלה; וחוטפים עתון הערב ואת ההוצאה השניה. וקוראים את כל הכותרות, ושוב צריכים לשכב לישון – בציפיה לעתון הבוקר.
הבנים כובשים את המולדת, וההורים – כובשים את הלב…
1948
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.