אברהם מנחם (מנדל) אוסישקין ־ מהנדס־תכנולוג מוסמך, נולד א' אלול, תרנ“ג (10.8.1868) בדוברובנה (פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה). חובב־ציון משנת 1881. ממיסדי ביל”ו במוסקבה בשנת 1882, וממיסדי “בני ציון” שם – 1884, 1890 – ציר מוסקבה בועידת חובבי־ציון באודיסה. ממזכירי הקונגרס הציוני הראשון. 1898–1906 – מורשה ההסתדרות הציונית בגליל ייקטרינוסלב. 1902 – מראשי המדברים וסגן יו“ר ועיר מינסק. 7–1905 – חבר ההנהלה הציונית. 1919–1906 – ראש “הועד האודיסאי”, מ־1919 בא”י. 23–1918 – ראש ועד הצירים וההנהלה הציונית בירושלים. בהנהלתו גאלה הקרן הקימת, את גושי האדמה בעמק–יזרעאל, עמק זבולון, עמק חפר ועוד. מ־1921 – נשיא הדירקטוריון של הקהק“ל. נשיא הועד הפועל הציוני משנת 1935, חבר הנהלת אפ”ק ועוד. על שמו – שלש נקודות ישוב “מצודת אוסישקין” בגליל העליון ו“כפר מנחם” ביהודה.

מנחם אוסישקין היה, כידוע, מראשוני היוצרים של תנועת חבת־ציון, ולמן הקונגרס הציוני הראשון הצטרף לתנועה הציונית המדינית. הוא שידע למצוא את הסינתיזה בשתי התנועות המכוונות לשיבת ציון בדרכים שונות.

מאז התגלותו בתנועת התחיה הלאומית, הוא חותר לקראת גאולה משולשת: גאולת הקרקע, גאולת העבודה העברית וגאולת התרבות העברית. זהו חוט המשולש אשר לא ינתק.

העבודה המעשית היא לדעת אוסישקין, היסוד העיקרי לתנועה הציונית החותרת למטרות מדיניות, אולם בעת ובעונה אחת הוא נלחם בקנאות ובעקביות רבה גם לציונות הרוחנית ולהרחבת העבודה התרבותית בארץ.

אוסישקין צועד לקראת המטרה, שהציב לו מראשית פעולתו – בתקיפות בלתי פוסקת ובעקשנות מתמדת, ללא ויתורים ופשרות. לא לחנם זכה לתואר הנכבד “איש הברזל”. דרכו לדבר ברורות וגלויות, בלי מליצות וקשוטי מלים. כאחד מאבות הציונות הקים תלמידים רבים, אשר התרכזו מסביבו ונשמעו לקול פקודותיו. גם המתנגדים לדעותיו ולשיטתו הכירו, שעבודתו כולה לשם שמים.

ראשית פעולתו נעוצה בתחלת ינואר 1882, בימים הראשונים לארגון קבוצת “בילו”. שנים רבות היה מן העומדים בראש ועד חובבי ציון, ומאז נוסדה הציונות המדינית הוא עומד בראש כמה ממוסדותיה.

ברצוני להוסיף על כל מה שנכתב על אוסישקין בידי רבים קצת זכרונות אישיים של אחד מבני הדור:

בשנות 4–1903 התנדבתי לנהל את עניני הגליל הציוני של פלכי ייקטרינוסלב, פולטאבה ואחרים. גליל זה “השתייך” לאוסישקין, אשר נהל אותו כמורשה למן הקונגרס הראשון ועד הקונגרס הששי. עם עלייתו השניה לארץ־ישראל בשנת 1903, הפסיק אוסישקין את הנהלת גלילו למשך שנה וחצי בערך. בגליל ייקטרינוסלב היו אז מאות אגודות ציוניות – ועדים של שוקלים, מתוך רצון לעשות את התנועה הציונית עממית יותר. באותו זמן עשה פעולות נמרצות לשם ארגון הסתדרות נשים ציוניות, ומאז החלה השתתפות ערה של הנשים העבריות בהסתדרות הציונית.

רושם כביר עשתה בשעתה בחוגי הנוער הצעתו של אוסישקין בדבר גיוס גדודי־עבודה צעירים לשם עבודה ממשית על שדמות ארץ־ישראל. בימים ההם עסקו האגודות הציוניות במכירת שקלים, הפצת בולי הקרן הקימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בא"י, הפצת חוברות תעמולה וגלויות מצוירות. עבודה זו העסיקה בעיקר את הציונים הותיקים. אולם הנוער לא קיבל סיפוק נפשי בעבודה זו וחיפש לו דרך לחרוג מן התחום המוגבל לשם פיתוח פעולות בהיקף יותר רחב. באותם הימים נתפרסמה החוברת “תכניתנו” מאת מ. אוסישקין, שבה הכריז על הצורך ליצור “גדוד עברי” שיקדיש 2–3 שנים לשם כיבוש העבודה המעשית בארץ־ישראל. חוברת זו שנתפרסמה בעברית, רוסית, אנגלית וגרמנית, מצאה לה הד גדול בקרב בני הנעורים. כרוזו זה של אוסישקין נתן בלי ספק את הדחיפה לרעיון החלוציות, ששימש יסוד לעליה השניה, אשר תחלתה בשנת 6–1905.

בהשפעת “תכניתנו”, נוסדה באודיסה בראשית 1905 קבוצת “החלוץ” הראשונה, אשר חייבה את חבריה לעלות לארץ־ישראל לא יאוחר מחודש מאי 1907, לשם יצירת מושבה על יסודות קואופרטיביים. קבוצה זו היתה בת 50 חבר, מבני 18–15 שנה. כל חבר התחייב להכניס לקופה המשותפת 350 רובל, בבתי אחת, או בתשלומים חדשיים. הון הקבוצה, שעלה לסך 17500 רובל, צריך היה לשמש להוצאת הדרך, לרכישת כלי עבודה, להקמת דירות, לקנות זרעים עד היבול הראשון. את האדמה אמרו לחכור לשנים אחדות. במשך שתי השנים הקרובות החובה היתה על כל חבר ללמוד עברית וערבית, וגם ללמוד מלאכה, העלולה להועיל לחקלאות. סיסמתה של הקבוצה היתה אמרתו השגורה של אוסישקין: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”.

בהשפעת תכניתנו", פנה כותב השורות בראשית 1905 אל אוסישקין ושאלהו פרטים הנוגעים לעליתו השניה לארץ־ישראל. תשובת אוסישקין היתה קצרה: “עלה תעלה, ואם תהיה מוכן לסבל ולהקרבה בשנים הראשונות, סופך להתבסס בארץ”. התשובה נסתיימה בדברים אלה: “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך”. דבריו הקצובים עודדוני, ובראשית 1906 חסלתי את כל עסקי בעיר־מגורי בייליסבטגרד ועליתי ארצה, בפעם השניה, יחד עם משפחתי. בדרכי באניה מאודיסה, נלוו אלי עוד עשרות צעירים וצעירות.

זכורני עובדה אופינית מאד, המעידה כמה מחשיב איש הברזל את המסורת העברית ואת קנינינו הרוחניים: היה זה בועידה המוקדמת של הצירים מרוסיה שנתקיימה בלונדון לפני הקונגרס הרביעי ־ באבגוסט 1900. הועידה נמשכה ימים מספר ולא הספיקה לגמור את סדר יומה עד ה־10 באבגוסט. פתיחת הקונגרס נועדה ליום 13 באבגוסט, וציוני רוסיה רצו לבוא מוכנים ומלוכדים לקראת הקונגרס החשוב. עמדו על הפרק עוד כמה שאלות בעלות ערך רב, ובינתים התקרב יום השבת, שחל ב־11 באבגוסט. רבים מן הצירים הציעו להמשיך בישיבות גם בשבת. בלי עריכת פרוטוקולים. לעומת זה הציע אוסישקין להקדיש את יום השבת לשיחות והרצאות על ארץ־ישראל מפי הצירים שבאו משם, והם: ד"ר הלל יפה. יהודה גרזובסקי, ד. שוב ומ. שיינקין. דעתו של אוסישקין הכריעה.

בימי הקונגרסים הראשונים עמדו מנהיגי ההסתדרות הציונית ברובם על נקודת השקפה מדינית, שלפיה אין להתחיל בעבודה מעשית בא“י בלי הסכמה מוקדמת מצד השולטן התורכי ושאר הממלכות ל”מקלט בטוח במשפט בין־לאומי“. ברם, אוסישקין הרגיש בחושו הבריא כי “עת לעשות הפרו תורתך”. ואם כי היה חבר הועד הפועל הציוני, הרהיב עוז בנפשו להלחם במנהיג הגדול ד”ר הרצל על שהקדים את העבודה המדינית למעשית ועל שלא ראה את העבודה התרבותית כחלק בלתי נפרד מן העבודה הציונית. אוסישקין ניצח, ועוד בחייו של הרצל נוצר בנק אפ"ק, ואחרי כן נפתחו (בשנות 8–1907) המשרד הארצישראלי והחברה להכשרת הישוב, וגם הקרן הקיימת לישראל החלה עוסקת בגאולת קרקעות בארץ. כל המוסדות הללו פעלו, כידוע, עוד בתקופת המשטר התורכי, והם עזרו הרבה מאד לביסוס ולפיתוח הישוב העברי בעיר ובכפר והכשירו את הקרקע לאַקט המדיני של הכרזת בלפור.

עוד בשנת 1903 הבין אוסישקין את הערך המכריע שיש לארגון הישוב בארץ־ישראל. ואם כי היה שקוע בראשו ורובו בעבודתו העצומה בתוך ההסתדרות הציונית ברוסיה, ביחוד אחרי כנסית הציונים במינסק, וגם היה עסוק מאד בהכנות הגדולות לקראת הקונגרס הששי – שנקרא “הקונגרס האוגנדי” – החליט בכל־זאת להקדיש מזמנו ומכח ארגונו למערכה של ארץ־ישראל גופא. באותם הימים שהקונגרס הששי קבל ברוב דעות את הצעת אוגנדה, עמד אוסישקין על אדמת ארץ־ישראל והכריז על כינוס ועידה כל־ארצישראלית בזכרון־יעקב. בכינוס השתתפו באי־כח ערי יהודה, הגליל והמושבות, ובמעמד שבעים צירים מבני הארץ, הכריז חגיגית: “אנו עומדים היום ליסד הסתדרות כללית שתאגד את כל בני היִשוב מדן ועד באר שבע. הסתדרות זו שמה לה למטרה לאחד את כל הכחות העברים, החמריים והרוחניים בארץ ישראל, ועל ידי כך להגדיל את כמותו ואת איכותו של היסוד העברי בארץ”.

אמנם ארגון הישוב בצורתו הראשונה לא החזיק מעמד הרבה זמן, אולם הגרעין הראשון הוטל בחיק אדמת המולדת, וברבות הימים – בשנת 1920 – הצמיח הזרע הזה את אסיפת הנבחרים ואת ארגון הישוב בכנסת­־ישראל.

מלבד ארגון כללי של הישוב העברי, נוצרה בימים ההם גם הסתדרות המורים העברים, וזו הכתה שרשים עמוקים בקרקע שנחרשה על ידי מ. אוסישקין.

לשיא תהלתו הגיע אוסישקין בנאומיו המזהירים בכנסית מינסק בשנת 1902, בועידה החרקובית בשנת 1903, בועידת “ציוני ציון” בוילנה ובועידה הפרייבורגית שנתקיימו בשנת 1905 ־ נאומים אשר התוו דרכים חדשות ציונה.

בשנות 1906–1919 התחבט אוסישקין הרבה מאד בפתרון שאלת הפועלים העברים בארץ־ישראל. הנסיונות הראשונים בכוון זה היה יסוד מושבי־הפועלים הראשונים על יד המושבות הגדולות, כגון: “באר יעקב” ו“נחלת יהודה” על יד ראשון לציון, ו“עין גנים” על יד פתח־תקוה. במשך הזמן הצליחו המושבים להתבסס די צרכם, והם עומדים איתן עד היום.

אוסישקין היה מוכן לייסד רשת ארוכה של משקי־עזר לפועלים העברים ובעצם לבטיו הרבים פרצה מלחמת העמים באבגוסט 1914, ועבודת ההתישבות של ועד חובבי־ציון נפסקה.

אוסישקין היה גם אחד מחמשת שליחי עם ישראל לפני המועצה העליונה של וורסאל בכ“ז אדר תרע”ט, באותה ועידת השלום דברו בשם ההסתדרות הציונית: ד"ר ח. ויצמן – אנגלית, נחום סוקולוב – צרפתית, ואוסישקין – עברית. שאר הנואמים: אנדרה ספיר בשם ציוני צרפת וסילוין לוי בשם יהודי צרפת דברו צרפתית. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בדברי ימי העמים, שדרישותינו – דרישות עם ישראל – נשמעו בפני שליטי העולם בשפת נביאינו.

עם השתקעותו בארץ בנובמבר 1919 כראש ועד הצירים, קם ואיחד מיד את המשרד הארצישראלי, ועד הצירים והנהלת הקרן הקימת לישראל, שהיו קיימים עד אז כמוסדות נפרדים. עם זה השליט בדרך נמרצה בכל המוסדות הישוביים את הלשון העברית כלשון אחת ויחידה. עד בואו של אוסישקין היתה העברית רק אחת הלשונות השליטות גם במוסדות הלאומיים, לאחר זמן קצר העביר אוסישקין את ועד הצירים על כל מחלקותיו לירושלים, מתוך שהכיר בחטא הגדול שהישוב החדש חטא לעיר הבירה של ארץ האבות. באחד מנאומיו החזקים אמר אוסישקין: “אם יתנו לי את הברירה לבחור בארץ־ישראל בלי ירושלים, או בירושלים בלי ארץ־ישראל, אבחר בירושלים, כי ירושלים היא לב האומה הישראלית. אפשר לו לגוף להתקיים בלי אחד מאבריו, אבל להתקיים בלי לב אי אפשר”.

ועוד פרט חשוב ואופיני: אוסישקין, איש הברזל והנאמן למסורת, צידד תמיד בזכות האשה העברית, ובכל הזדמנות היה מביע את דעתו בעד זכויות מלאות של האשה בכל ענפי עבודתו הישובית. באספה השמינית של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל אמר: “הבחירות – או שתהיינה בהשתתפות האשה, או שלא תהיינה כלל, לנו, לציונים, יש חוקים שנתקבלו בקונגרסים שלנו, שעל פיהם אנו נוהגים, ומהם לא נזוז. בקונגרסים שלנו השתתפו רבנים גדולים וחשובים ביחד עם נשים, ומשום כך שאלת האשה איננה אצלנו בגדר שאלה כלל. אנו רוצים בבנין איתן, ולא בבית של קלפים, בבניננו הנהדר יש לשתף את כל כוחות עמנו בלי הבדל מין”.