אברהם מנחם (מנדל) אוסישקין ־ מהנדס־תכנולוג מוסמך, נולד א' אלול, תרנ“ג (10.8.1868) בדוברובנה (פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה). חובב־ציון משנת 1881. ממיסדי ביל”ו במוסקבה בשנת 1882, וממיסדי “בני ציון” שם – 1884, 1890 – ציר מוסקבה בועידת חובבי־ציון באודיסה. ממזכירי הקונגרס הציוני הראשון. 1898–1906 – מורשה ההסתדרות הציונית בגליל ייקטרינוסלב. 1902 – מראשי המדברים וסגן יו“ר ועיר מינסק. 7–1905 – חבר ההנהלה הציונית. 1919–1906 – ראש “הועד האודיסאי”, מ־1919 בא”י. 23–1918 – ראש ועד הצירים וההנהלה הציונית בירושלים. בהנהלתו גאלה הקרן הקימת, את גושי האדמה בעמק–יזרעאל, עמק זבולון, עמק חפר ועוד. מ־1921 – נשיא הדירקטוריון של הקהק“ל. נשיא הועד הפועל הציוני משנת 1935, חבר הנהלת אפ”ק ועוד. על שמו – שלש נקודות ישוב “מצודת אוסישקין” בגליל העליון ו“כפר מנחם” ביהודה.

מנחם אוסישקין היה, כידוע, מראשוני היוצרים של תנועת חבת־ציון, ולמן הקונגרס הציוני הראשון הצטרף לתנועה הציונית המדינית. הוא שידע למצוא את הסינתיזה בשתי התנועות המכוונות לשיבת ציון בדרכים שונות.

מאז התגלותו בתנועת התחיה הלאומית, הוא חותר לקראת גאולה משולשת: גאולת הקרקע, גאולת העבודה העברית וגאולת התרבות העברית. זהו חוט המשולש אשר לא ינתק.

העבודה המעשית היא לדעת אוסישקין, היסוד העיקרי לתנועה הציונית החותרת למטרות מדיניות, אולם בעת ובעונה אחת הוא נלחם בקנאות ובעקביות רבה גם לציונות הרוחנית ולהרחבת העבודה התרבותית בארץ.

אוסישקין צועד לקראת המטרה, שהציב לו מראשית פעולתו – בתקיפות בלתי פוסקת ובעקשנות מתמדת, ללא ויתורים ופשרות. לא לחנם זכה לתואר הנכבד “איש הברזל”. דרכו לדבר ברורות וגלויות, בלי מליצות וקשוטי מלים. כאחד מאבות הציונות הקים תלמידים רבים, אשר התרכזו מסביבו ונשמעו לקול פקודותיו. גם המתנגדים לדעותיו ולשיטתו הכירו, שעבודתו כולה לשם שמים.

ראשית פעולתו נעוצה בתחלת ינואר 1882, בימים הראשונים לארגון קבוצת “בילו”. שנים רבות היה מן העומדים בראש ועד חובבי ציון, ומאז נוסדה הציונות המדינית הוא עומד בראש כמה ממוסדותיה.

ברצוני להוסיף על כל מה שנכתב על אוסישקין בידי רבים קצת זכרונות אישיים של אחד מבני הדור:

בשנות 4–1903 התנדבתי לנהל את עניני הגליל הציוני של פלכי ייקטרינוסלב, פולטאבה ואחרים. גליל זה “השתייך” לאוסישקין, אשר נהל אותו כמורשה למן הקונגרס הראשון ועד הקונגרס הששי. עם עלייתו השניה לארץ־ישראל בשנת 1903, הפסיק אוסישקין את הנהלת גלילו למשך שנה וחצי בערך. בגליל ייקטרינוסלב היו אז מאות אגודות ציוניות – ועדים של שוקלים, מתוך רצון לעשות את התנועה הציונית עממית יותר. באותו זמן עשה פעולות נמרצות לשם ארגון הסתדרות נשים ציוניות, ומאז החלה השתתפות ערה של הנשים העבריות בהסתדרות הציונית.

רושם כביר עשתה בשעתה בחוגי הנוער הצעתו של אוסישקין בדבר גיוס גדודי־עבודה צעירים לשם עבודה ממשית על שדמות ארץ־ישראל. בימים ההם עסקו האגודות הציוניות במכירת שקלים, הפצת בולי הקרן הקימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בא"י, הפצת חוברות תעמולה וגלויות מצוירות. עבודה זו העסיקה בעיקר את הציונים הותיקים. אולם הנוער לא קיבל סיפוק נפשי בעבודה זו וחיפש לו דרך לחרוג מן התחום המוגבל לשם פיתוח פעולות בהיקף יותר רחב. באותם הימים נתפרסמה החוברת “תכניתנו” מאת מ. אוסישקין, שבה הכריז על הצורך ליצור “גדוד עברי” שיקדיש 2–3 שנים לשם כיבוש העבודה המעשית בארץ־ישראל. חוברת זו שנתפרסמה בעברית, רוסית, אנגלית וגרמנית, מצאה לה הד גדול בקרב בני הנעורים. כרוזו זה של אוסישקין נתן בלי ספק את הדחיפה לרעיון החלוציות, ששימש יסוד לעליה השניה, אשר תחלתה בשנת 6–1905.

בהשפעת “תכניתנו”, נוסדה באודיסה בראשית 1905 קבוצת “החלוץ” הראשונה, אשר חייבה את חבריה לעלות לארץ־ישראל לא יאוחר מחודש מאי 1907, לשם יצירת מושבה על יסודות קואופרטיביים. קבוצה זו היתה בת 50 חבר, מבני 18–15 שנה. כל חבר התחייב להכניס לקופה המשותפת 350 רובל, בבתי אחת, או בתשלומים חדשיים. הון הקבוצה, שעלה לסך 17500 רובל, צריך היה לשמש להוצאת הדרך, לרכישת כלי עבודה, להקמת דירות, לקנות זרעים עד היבול הראשון. את האדמה אמרו לחכור לשנים אחדות. במשך שתי השנים הקרובות החובה היתה על כל חבר ללמוד עברית וערבית, וגם ללמוד מלאכה, העלולה להועיל לחקלאות. סיסמתה של הקבוצה היתה אמרתו השגורה של אוסישקין: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”.

בהשפעת תכניתנו", פנה כותב השורות בראשית 1905 אל אוסישקין ושאלהו פרטים הנוגעים לעליתו השניה לארץ־ישראל. תשובת אוסישקין היתה קצרה: “עלה תעלה, ואם תהיה מוכן לסבל ולהקרבה בשנים הראשונות, סופך להתבסס בארץ”. התשובה נסתיימה בדברים אלה: “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך”. דבריו הקצובים עודדוני, ובראשית 1906 חסלתי את כל עסקי בעיר־מגורי בייליסבטגרד ועליתי ארצה, בפעם השניה, יחד עם משפחתי. בדרכי באניה מאודיסה, נלוו אלי עוד עשרות צעירים וצעירות.

זכורני עובדה אופינית מאד, המעידה כמה מחשיב איש הברזל את המסורת העברית ואת קנינינו הרוחניים: היה זה בועידה המוקדמת של הצירים מרוסיה שנתקיימה בלונדון לפני הקונגרס הרביעי ־ באבגוסט 1900. הועידה נמשכה ימים מספר ולא הספיקה לגמור את סדר יומה עד ה־10 באבגוסט. פתיחת הקונגרס נועדה ליום 13 באבגוסט, וציוני רוסיה רצו לבוא מוכנים ומלוכדים לקראת הקונגרס החשוב. עמדו על הפרק עוד כמה שאלות בעלות ערך רב, ובינתים התקרב יום השבת, שחל ב־11 באבגוסט. רבים מן הצירים הציעו להמשיך בישיבות גם בשבת. בלי עריכת פרוטוקולים. לעומת זה הציע אוסישקין להקדיש את יום השבת לשיחות והרצאות על ארץ־ישראל מפי הצירים שבאו משם, והם: ד"ר הלל יפה. יהודה גרזובסקי, ד. שוב ומ. שיינקין. דעתו של אוסישקין הכריעה.

בימי הקונגרסים הראשונים עמדו מנהיגי ההסתדרות הציונית ברובם על נקודת השקפה מדינית, שלפיה אין להתחיל בעבודה מעשית בא“י בלי הסכמה מוקדמת מצד השולטן התורכי ושאר הממלכות ל”מקלט בטוח במשפט בין־לאומי“. ברם, אוסישקין הרגיש בחושו הבריא כי “עת לעשות הפרו תורתך”. ואם כי היה חבר הועד הפועל הציוני, הרהיב עוז בנפשו להלחם במנהיג הגדול ד”ר הרצל על שהקדים את העבודה המדינית למעשית ועל שלא ראה את העבודה התרבותית כחלק בלתי נפרד מן העבודה הציונית. אוסישקין ניצח, ועוד בחייו של הרצל נוצר בנק אפ"ק, ואחרי כן נפתחו (בשנות 8–1907) המשרד הארצישראלי והחברה להכשרת הישוב, וגם הקרן הקיימת לישראל החלה עוסקת בגאולת קרקעות בארץ. כל המוסדות הללו פעלו, כידוע, עוד בתקופת המשטר התורכי, והם עזרו הרבה מאד לביסוס ולפיתוח הישוב העברי בעיר ובכפר והכשירו את הקרקע לאַקט המדיני של הכרזת בלפור.

עוד בשנת 1903 הבין אוסישקין את הערך המכריע שיש לארגון הישוב בארץ־ישראל. ואם כי היה שקוע בראשו ורובו בעבודתו העצומה בתוך ההסתדרות הציונית ברוסיה, ביחוד אחרי כנסית הציונים במינסק, וגם היה עסוק מאד בהכנות הגדולות לקראת הקונגרס הששי – שנקרא “הקונגרס האוגנדי” – החליט בכל־זאת להקדיש מזמנו ומכח ארגונו למערכה של ארץ־ישראל גופא. באותם הימים שהקונגרס הששי קבל ברוב דעות את הצעת אוגנדה, עמד אוסישקין על אדמת ארץ־ישראל והכריז על כינוס ועידה כל־ארצישראלית בזכרון־יעקב. בכינוס השתתפו באי־כח ערי יהודה, הגליל והמושבות, ובמעמד שבעים צירים מבני הארץ, הכריז חגיגית: “אנו עומדים היום ליסד הסתדרות כללית שתאגד את כל בני היִשוב מדן ועד באר שבע. הסתדרות זו שמה לה למטרה לאחד את כל הכחות העברים, החמריים והרוחניים בארץ ישראל, ועל ידי כך להגדיל את כמותו ואת איכותו של היסוד העברי בארץ”.

אמנם ארגון הישוב בצורתו הראשונה לא החזיק מעמד הרבה זמן, אולם הגרעין הראשון הוטל בחיק אדמת המולדת, וברבות הימים – בשנת 1920 – הצמיח הזרע הזה את אסיפת הנבחרים ואת ארגון הישוב בכנסת­־ישראל.

מלבד ארגון כללי של הישוב העברי, נוצרה בימים ההם גם הסתדרות המורים העברים, וזו הכתה שרשים עמוקים בקרקע שנחרשה על ידי מ. אוסישקין.

לשיא תהלתו הגיע אוסישקין בנאומיו המזהירים בכנסית מינסק בשנת 1902, בועידה החרקובית בשנת 1903, בועידת “ציוני ציון” בוילנה ובועידה הפרייבורגית שנתקיימו בשנת 1905 ־ נאומים אשר התוו דרכים חדשות ציונה.

בשנות 1906–1919 התחבט אוסישקין הרבה מאד בפתרון שאלת הפועלים העברים בארץ־ישראל. הנסיונות הראשונים בכוון זה היה יסוד מושבי־הפועלים הראשונים על יד המושבות הגדולות, כגון: “באר יעקב” ו“נחלת יהודה” על יד ראשון לציון, ו“עין גנים” על יד פתח־תקוה. במשך הזמן הצליחו המושבים להתבסס די צרכם, והם עומדים איתן עד היום.

אוסישקין היה מוכן לייסד רשת ארוכה של משקי־עזר לפועלים העברים ובעצם לבטיו הרבים פרצה מלחמת העמים באבגוסט 1914, ועבודת ההתישבות של ועד חובבי־ציון נפסקה.

אוסישקין היה גם אחד מחמשת שליחי עם ישראל לפני המועצה העליונה של וורסאל בכ“ז אדר תרע”ט, באותה ועידת השלום דברו בשם ההסתדרות הציונית: ד"ר ח. ויצמן – אנגלית, נחום סוקולוב – צרפתית, ואוסישקין – עברית. שאר הנואמים: אנדרה ספיר בשם ציוני צרפת וסילוין לוי בשם יהודי צרפת דברו צרפתית. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בדברי ימי העמים, שדרישותינו – דרישות עם ישראל – נשמעו בפני שליטי העולם בשפת נביאינו.

עם השתקעותו בארץ בנובמבר 1919 כראש ועד הצירים, קם ואיחד מיד את המשרד הארצישראלי, ועד הצירים והנהלת הקרן הקימת לישראל, שהיו קיימים עד אז כמוסדות נפרדים. עם זה השליט בדרך נמרצה בכל המוסדות הישוביים את הלשון העברית כלשון אחת ויחידה. עד בואו של אוסישקין היתה העברית רק אחת הלשונות השליטות גם במוסדות הלאומיים, לאחר זמן קצר העביר אוסישקין את ועד הצירים על כל מחלקותיו לירושלים, מתוך שהכיר בחטא הגדול שהישוב החדש חטא לעיר הבירה של ארץ האבות. באחד מנאומיו החזקים אמר אוסישקין: “אם יתנו לי את הברירה לבחור בארץ־ישראל בלי ירושלים, או בירושלים בלי ארץ־ישראל, אבחר בירושלים, כי ירושלים היא לב האומה הישראלית. אפשר לו לגוף להתקיים בלי אחד מאבריו, אבל להתקיים בלי לב אי אפשר”.

ועוד פרט חשוב ואופיני: אוסישקין, איש הברזל והנאמן למסורת, צידד תמיד בזכות האשה העברית, ובכל הזדמנות היה מביע את דעתו בעד זכויות מלאות של האשה בכל ענפי עבודתו הישובית. באספה השמינית של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל אמר: “הבחירות – או שתהיינה בהשתתפות האשה, או שלא תהיינה כלל, לנו, לציונים, יש חוקים שנתקבלו בקונגרסים שלנו, שעל פיהם אנו נוהגים, ומהם לא נזוז. בקונגרסים שלנו השתתפו רבנים גדולים וחשובים ביחד עם נשים, ומשום כך שאלת האשה איננה אצלנו בגדר שאלה כלל. אנו רוצים בבנין איתן, ולא בבית של קלפים, בבניננו הנהדר יש לשתף את כל כוחות עמנו בלי הבדל מין”.

סופר ובלשן. נולד בשנת תרמ“א (21 יוני 1881) בפלך פולטאבה. משנת 1900 בחוגי הסוד. בייקטרינוסלב. התקרב לציונות על ידי מ. אוסישקין ושמריהו לוין. מיסד ומבסס את קבוצות פועלי־ציון ברוסיה על יסוד ס. ד. ציונית. בימי מלחמת אוגנדה היה על צד א”י. בשנת 1906 מארגן ועידת פועלי־ציון בפולטאבה. השתתף בועידת היסוד של ברית פועלי־ציון העולמית בהאג (1907) ושימש מזכירה של המפלגה. בימי מלחמת העולם עמד בראש תנועת פועלי־ציון ובראש התנועה לקונגרס יהודי בארצות הברית. בשנת 1917 נבחר מטעם “ועידת הלאומים” בקיוב ל“מועצת הממלכה הדימוקרטית” במוסקבה. מת ב' טבת תרע“ח (1918) מהרעלת דם. על שמו בא”י – מוסדות שונים, רחוב ברוכוב בתל־אביב ו“שכונת ברוכוב” ליד תל־אביב.

זה היה בתקופה שלאחר הקונגרס הציוני הששי, שבו הועלתה לראשונה שאלת אוגנדה.

“אומרי ההן”, ובהם המנהיג הד“ר הרצל, היו, כידוע, בעד קבלת הצעתה של בריטניה הגדולה לישב את היהודים באוגנדה, שהיתה אחת המושבות הגדולות תחת חסות בריטית באפריקה המזרחית, ו”אומרי הלאו" התנגדו באופן מוחלט להצעה זו.

בין צירי הקונגרס הששי היה הרוב עם “אומרי ההן”, שנהו אחרי הד“ר הרצל, והמעוט היה עם “אומרי הלאו”. ומאז התפלגו הציונים לשני מחנות “ציוני ציון” מצד אחד, ו”ציוני אוגנדה" מצד שני.

והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית, וביחוד התלקחה המלחמה בין ציוני רוסיה, אשר הוו את הרוב העיקרי בהסתדרות הציונית העולמית.

בכל הערים המרכזיות נתקהלו אסיפות ונתכנסו כנוסים וועידות, שבהם הרצו צירי הקונגרס הששי על בעית אוגנדה.

רבים נאחזו בביטויו המוצלח של מכס נורדוי, שאוגנדה תשמש לעם ישראל בבחינת “לינת לילה” לשם מעבר לארץ־ישראל. אחרים טענו, שאוגנדה תשמש לנו תכסיס מדיני כלפי השלטון התורכי. ברם, הציונים הותיקים, מבין חובבי־ציון

והנוהים אחריהם, התיחסו בשלילה גמורה להצעת אוגנדה או לאיזו טריטוריה שהיא, והדגישו, שהדרך לציון צריכה להיות בקו ישר, ולא בקפנדריות. כחותינו דלים ומעטים ומסוכן, איפוא, לפזר אותם בחזיתות שונות.

ובימי מלחמה אלה התגייסו נואמים ומטיפים בשני המחנות, אשר התנדבו לשם תעמולה רחבה בין המוני עם ישראל ולשם הכנת הצירים לקונגרס השביעי, אשר הוא יהיה המכריע, אם לקבל את הצעת בריטניה הגדולה או לדחותה.

שנת 1904. הסטודנטים הצעירים חיים בוגרשוב, ולדימיר ז’בוטינסקי, בן־ציון מוסינזון, הסופר הצעיר יעקב רבינוביץ; המטיפים אברמסון, ניסנבוים, מיליקובסקי ואחרים התנדבו לסבוב תעמולתי בכל רחבי רוסיה הגדולה. ואני נהלתי אז את הלשכה הציונית של מורשה הגליל ייליסבטגראד, שבראשה עמד זאב טיומקין.

באחד מימי סתיו 1904 בא לעירנו הסטודנט ח. בוגרשוב מברן, ששב זה עתה מבקורו הראשון בארץ־ישראל, וסיפר לנו ש“מחלת אוגנדה” התפשטה גם בארץ־ישראל, ומשם נשקפת סכנה גדולה לכל ההסתדרות הציונית העולמית.

הסטודנט בוגרשוב קיבל עליו לארגן תעמולה נמרצת נגד האוגנדיות ותומכיה, והקדיש בסבובו כמה ימים גם ליליסבטגרד.

אסיפות פומביות היו אסורות אז מטעם השלטונות ברוסיה הצאַרית וע"כ היינו מתכנסים באסיפות חלקיות סגורות. לכל אסיפה היו באים מוזמנים מחוגים וממעמדים שונים, ואנחנו, “ציוני ציון”, בקשנו את בוגרשוב להאריך את זמן ישיבתו בייליסבטגרד ששימשה בימים ההם מרכז חשוב להסתדרות הציונית בדרום רוסיה. הוא הסכים לכך, ואנחנו קבענו ישיבה סגורה במעונו של זאב טיומקין.

אולם באותו יום בא פתאום לעיר חברו הסטודנט בן ציון מוסינזון ודרש ממנו במפגיע, בשמו של מ. אוסישקין, לבוא מיד לאודיסה לשם השתתפות באסיפת תעמולה למען “ציוני ציון”. לא הועילו הפצרותינו שידחה את הנסיעה ליום־יומיים עד אחרי אסיפתנו הקבועה, אשר אליה הוזמנו מסלתם ושמנם של האינטלקטואליים שבעירנו.

בוגרשוב ומוסינזון היו כפופים אז למשמעתו של אוסישקין, והם החליטו לצאת באותו ערב לאודיסה.

ואנחנו היינו במבוכה רבה, ורצינו לדחות את ישיבתנו, אולם בוגרשוב ניחם אותנו, שבמקומו יבוא אלינו צעיר, ששמו בוריה ברוכוב מפולטאבה. והעיד עליו ש“צעיר זה לא יבייש אותנו, מפני שהוא מרצה ומתווכח בחסד עליון”.

מתוך הכרח קבלנו את הצעתו ומיד טלגרפנו לפולטאבה (דומני, לסופר א. ז. רבינוביץ, או לסופר ל. רובינוב), שברוכוב מתבקש לבוא מיד לייליסבטגרד.

למחרת נתקבלה תשובה טלגרפית חיובית, ולפנות ערב יצאה משלחת בת 10 בחורים ובחורות (בהם גם כותב השורות האלה) לתחנת הרכבת לשם קבלת פני האורח הנואם.

עם התקרבות הרכבת מפולטאבה מיהרנו להכנס לקרונות, עברנו אותם ישר והפוך, וכל הזמן קראנו בפה מלא “ברוכוב” – “ברוכוב”, ואין קול ואין עונה…

יצאנו בבושת פנים מן הקרונות, ומתוך אכזבה מרה שבנו העירה וטכסנו עצה איך לבטל את האסיפה, שעמדה להתקיים בעוד שעות מספר.

“מנין” הצעירים והצעירות התפזר איש איש לביתו מלא רוגז וכעס. ואני שבתי הביתה וספרתי לאשתי, ש“הילד איננו” וכדי בזיון וקצף. ובעוד אני שקוע בדאגה לקיומה של הישיבה, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה לדירתי, מיד נגשתי אל הדלת ושאלתי: מי שם? ואין איש עונה. חזרתי לחדרי, ושוב נשמעה נקישה שניה בדלת, ועל שאלתי מי שם, לא נתקבלה כל תשובה. ושוב נקישה אחרי נקישה. אני בשלי, שלא אפתח את הדלת, כל זמן שהדופק לא יפרש בשמו, והדופק האלמוני לוחש ומבקש, שאכניסו מיד פנימה, מפני שקשה לעמוד בקור השורר בחוץ. לאחר חלופי דברים נוספים מאחורי הדלת הכנסתי את האלמוני לפני ולפנים.

בראותי את פני הדובר בי, נדהמתי קצת ונשארתי לעמוד אתו במסדרון. ולא יכולתי להבין מה הביא את האיש הזר לביתי.

שנינו הסתכלנו זה בפניו של זה ללא אומר ודברים, והיינו כאלמים אשר לא יפתחו את פיהם.

הפותח בשיחה היה האלמוני, ששאלני לשמי ומיד לחש לי על אזני, ששמו ברוכוב, ובאותו מעמד הוסיף: אל תקראני ברוכוב כי אם “בוריה”, ואני אקראך “דוד”.

לנגד עיני עמד צעיר בלתי־מגולח, שערות ראשו פרועות, כובע מקומט בידו, מעילו העליון ובגדו קרועים ומעוכים, נעליו חצין פתוחות וחצין מטולאות. עין אחת כמעט סגורה, עין שניה מסתכלת בי במבט משונה.

שנינו עמדנו בלי לזוז ממקומנו ומבוכתי גדלה מרגע לרגע, ושוב היה הפותח בשיחה האורח. עם כניסתנו לחדרי החדרים סיפר לי “בוריה”, כי זה לא כבר שוחרר מבית האסורים בפולטאבה שהיה כלוא בו שנה שלימה בגלל שייכותו ל“פועלי ציון”.

הצעתי לו להתארח בביתי. תחילה היסס והתנגד, לבסוף הסכים. התרחץ, התגלח והחליף את בגדיו ולבש צורה חדשה. הזמנתיו לסעוד על שולחני את ארוחת הערב, ובין מנה למנה סיפר לי “בוריה” על מאסרו ועל התקרבותו לציונות הפרוליטארית, ודרך אגב שאלני לשם מה הוא מוזמן.

ספרתי לו על מלחמתנו באוגנדיסטים ובטריטוריאליסטים ועל הויכוחים שהתלקחו בישיבות הקודמות.

באמצע שיחתנו נכנסה משלחת של כמה צעירים וצעירות, ואני הצגתי לפניהם את אורחנו בוריה ברוכוב.

ובינתים באו לקרוא לנו לישיבה שנועדה באותו ערב בביתו של טיומקין.

עם כניסתנו לאולם הישיבה מצאנו קהל רב של רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, סטודנטים, ובהם נואמים, שהוזמנו מטעם הטריטוריאליסטים, המרכסיסטים, הבונדיסטים והאנרכיסטים.

את הישיבה פתח היו"ר זאב טיומקין. הביע את צערו על העדרו של הסטודנט בוגרשוב, אשר מסיבה בלתי־צפויה מראש נאלץ לצאת את העיר, והודיע כי את מקומו של בוגרשוב ימלא הערב מרצה אחר.

ראשון למתווכחים היה נואם אנרכיסטי, חדג’י שמו; אחריו דיבר בונדאי בשם ינקיליביטש, אחרון הנואמים היה הסטודנט זולוטרוב מצד הטריטוריאליסטים. הנואמים השתדלו לסתור את דברי המרצה בוגרשוב, שהרצה בישיבות הקודמות על חבת ציון, על הציונות המדינית, על התכנית של עבודה מעשית בארץ־ישראל ועל העבודה התרבותית בארץ ובתפוצות.

כל אחד מן הנואמים הוכיח את צדקת השקפתו המדינית, ובאותו זמן השתדל לבטל את הזרמים המתנגדים. כולם כאחד שפכו את חמתם על “ציוני ציון” והדגישו, שלכת צרת־עין זו אין כל זכות קיום לא ברחוב היהודים ולא בחברה האנושית.

הנאומים נמשכו עד שעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, ואנחנו “ציוני ציון” היינו מדוכאים וחששנו לתבוסה מלאה לאחר הנאומים, שנשמעו הערב מצד מרצים בעלי משקל רב.

הצעתי לברוכוב לדחות את תשובתו לערב הבא, כדי שתהיה לו שהות מספיקה להתכונן להגנה נמרצת על עמדותינו, ומה גם שהגיעה כבר שעה שתים אחרי חצות הלילה.

היו"ר עמד לסגור את הישיבה, והנאספים היו מוכנים להתפזר. באותו רגע קם ברוכוב ממקומו, ניגש אל שלחן הנשיאות, לגם כוס מים אחת, שניה ושלישית וביקש את רשות הדבור.

פתח דבריו בקול נמוך וצרוד, ומעט־מעט הרים את קולו, ובלשון חותכת ומבוססת ענה למתווכחים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, את דבריו תיבל בהוכחות היסטוריות, מדעיות והגיוניות. הרצאתו נמשכה יותר משעתים, וכולם ישבו צמודים אל מקומות ישיבתם, הקשיבו והאזינו מתוך דממה ממושכת לכל הגה ולכל בטוי שיצאו מפי הנואם.

בגמר הרצאתו נגשו רבים אל ברוכוב, לחצו את ידו והביעו את רגשי הערצתם והוקרתם על הרצאתו המדעית. עם זה העירו לו ראשי המרצים, ששטף דיבורו מהיר מדי וגם תוכן הרצאתו מורכב כל כך, עד שלא בנקל אפשר להבינו. תשובתו היתה קצרה, שבמסיבת אנשים בעלי השכלה גבוהה הוא מרשה לעצמו לדבר לא בלשון עממית קלה.

שמו של ב. ברוכוב נתפרסם עד מהרה בגליל ייליסבטגרד, שכלל אז את פלכי חרסון, חרקוב, פולטאבה ויקטרינוסלב. בכל החוגים הרבו לדבר על הכוכב החדש שעלה בשמי הציונות.

לאחר ימים מספר נתקיימה אסיפה שניה יותר מלאה, שבה השתתפו באי־כוח הזרמים הלאומיים, המדיניים, הסוציאליסטיים ובאי־כוח חברות שונות. הראשון לנואמים היה הסטודנט ויטי טיומקין (בן אחיו של זאב טיומקין), שהיה אותו זמן מן הנוהים אחרי ה“בונד”. הנואם ציטט את ההיסטוריונים: רינאן, גרץ, דובנוב ועוד, ביסס את דבריו על קאוטסקי, מרכס, ברנשטיין וכו', והתאמץ להוכיח שעם ישראל אינו צריך להבדל מהחברה האנושית הגדולה וחלילה לו ללכת אחרי

אור מתעה של “נביאי השקר” המדברים על התישבות בפינה נדחת באסיה הקטנה, וסיים את דבריו, שעם ישראל מחויב לשאת ברמה את דגל החירות והשויון לכל העמים.

ב. ברוכוב לא רשם כל רשימות, ורק בכוח זכרונו המצוין ידע להשיב בלשון חיה ושוטפת למתווכחיו. תשובתו היתה הפעם רצופה הומור דק, ובחריפות מיוחדת סתר את ההנחות של בר־פלוגתיה וביטל את כל דבריו, תשובתו נמשכה שעות מספר בלי כל הפסקה וללא כל הפרעות מצד מי שהוא. ברוכוב היה מקורי מאוד, לא חזר על דבריו, וכל משפט שהוציא מפיו היה כאילו חצוב מאבן. הוא גלל לפנינו כמה רעיונות חשובים שעוררו בנו מחשבות חדשות, והנאספים הודו שנואם כזה אפשר לשמוע ללא ליאות במשך ימים ולילות.

ברוכוב התארח בביתי שבועות מספר, ויום יום היו באות אליו משלחות של בוגרי בתי הספר התיכוניים, פקידים, מורים, פועלים ומשאר שדרות העם ובקשו ממנו ראיונות, שיחות והרצאות, והוא נענה לכולם.

ברוכוב לא היה מתכונן להרצאותיו, והיה מבכר את האימפרוביזציה הנובעת מתוך הרגשה פנימית.

הוא היה מחונן בכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. קרא ושנן הרבה. היה בבחינת “צנא דמלי ספרא”, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ומשום כך הצטיין בבקיאותו הגדולה בכל ענפי הספרות היפה, הספרות המדעית, ההיסטורית ואפילו בספרות המקצועית והאמנותית. היה בעל לשון שנונה וסגנון מיוחד בכתב ובעל־פה. לבקשתי, ערך לי פעם במעמדי במשך שעה קצרה רשימה ארוכה של כמה מאות אנשי שם וגדולי הדור, סופרים ואמנים, מן המצויינים ביותר, מכל המקצועות בני אומות וארצות שונות, מתקופות קדומות, מימי הבינים ומן התקופה החדשה. בתוך רשימה זו ציין ביחוד את הגאונים שבהם, וכל זה עשה בלי עזרת אנציקלופדיה איזו שהיא, כי אם אך ורק לפי כוח זכרונו המפותח.

ובינתים יצאו לו מוניטין בכל רחבי רוסיה הגדולה, בפולין, ליטא וכו'. והתחילו לזרום אליו הזמנות מאודיסה, קייב, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, וורשא, וילנא, לודז, מינסק, דונסק, פינסק, גרודנא, קובנא ועוד ועוד. השם ברוכוב נישא על שפתי הציונים הצעירים והנוער הלומד. ההתחרות בין כל המרכזים הציוניים היתה גדולה וכל אחד ואחד משכהו אליו. אנחנו, בני הנוער בייליסבטגרד, לא רצינו לוותר על אורחנו היקר, אולם נעתרנו לדרישה הרבה של כל הקהילות הגדולות ביותר, הסכמנו לשחררו לחדשים מספר כדי לאפשר לו להוציא אל הפועל את הסיבוב התעמולתי לפני הקונגרס השביעי.

ערב ערב היינו קוראים לאסיפות חלקיות בבתים פרטיים, וברוכוב עזר לנו למשוך למחננו חלק גדול של הנוער הלומד ושל החוגים האינטלקטואליים, שהתרחקו עד אותו זמן מן התנועה הלאומית ועוד יותר ממחנה “ציוני ציון”.

לפני צאתו את עירנו הבטיח ברוכוב לשלוח לנו את אחד מתלמידיו המובהקים בציונות, את הצעיר יצחק בן־צבי (– כיום: מנהיג הפועלים הנודע ויו"ר הועד הלאומי לכנסת ישראל). סמכנו על ברוכוב ונתנו לו חופש הבחירה לפי ראות עיניו, ונפרדנו ממנו מתוך תקוה לראותו בקרוב בתוכנו.

ברוכוב יצא מאתנו לאודיסה, ולאחר ימים מספר בא אלינו תלמידו לוי מלצר (כיום מורה בארץ־ישראל), ששימש לנו מדריך ציוני בחוגי הנוער במשך כמה חדשים.

מזמן לזמן הגיעו אלי ידיעות משמחות על נצחונותיו המכריעים של ברוכוב במערכות הטריטוריאליסטים, האוגנדיסטים, הבונדיסטים, הסוציאל־דמוקרטים והסוציאל־ריבוליציונרים.

במכתביו אלי, שאבדו לי בזמן הגירוש מתל־אביב, במלחמת 1918–1914, לא התפאר אף פעם בנצחונותיו, מפני שמטבעו היה איש צנוע ועניו ולא אהב להתגנדר כדרך הנואמים המושבעים.

את הוצאות נסיעותיו לשם תעמולה ציונית היה מכסה על פי רוב מכיסו – מהכנסות הרצאותיו על איבסן, ניטשה, על עמדת האשה בחברה, ועוד ועוד.

בינואר 1905 נפגשנו שוב בועידית “ציוני ציון”, שנתקיימה בוילנה בביתם של האחים יצחקֿליב ובוריס גולדברג. סיפרתי אז לברוכוב על הכנותי לעלות לארץ־ישראל על מנת להשתקע שם, וברוכוב הבטיחני לבקר אצלי בקרוב בארץ. אגב שוחח אתי הרבה על הצורך להרים את רמתם התרבותית של שכנינו הערבים והדגיש, שאם הגורל הטיל עלינו לחיות עם הערבים במדינה אחת, זה בצד זה. מחובתנו למצוא לשון משותפת אתם וליצור בינינו יחסים תרבותיים.

ברוכוב שוחח אתי בחמימות ובלבביות על כמה תכניות ישוביות, ואנו נפרדנו על מנת להפגש שוב בעבודה מעשית על אדמת המולדת.

מרוסיה יצאתי בראשית 1906 והלכתי לארץֿ־ישראל, אולם ברוכוב התמהמה בגולה בהכשרת הלבבות ובהפצת תורתו ה“פועל־ציונית” ולא זכה, לצערנו, לראות את הארץ בבנינה.

נולד בשנת תר“ך (1860). מראשי הציונות ברוסיה ומעוזריו של הרצל. בשנים 1807 – 1923 חבר הועד הפועל הציוני. בשנים 1897 – 1901 מנהל התעמולה הציונית ברוסיה (“לשכת הדואר”). בשנים 1905 – 1907 חבר הועד הציוני המצומצם. ממיסדי מפרקציה הדימוקרטית ו”ציוני ציון“. בשנים 1907–1910 ו־1925 בארץ ישראל. בשנת 1927 נשלח מטעם ה”ג’וינט" לרוסיה, לנהל בית־חולים בדניפרופטרובסק, ושם מת.

מטבעו היה בעל רוח לוהטת וטמפרמנט סוער. עוד בהיותו תלמיד הגמנסיה בעיר מולדתו קישינוב נתגלתה בו נטיה לעסקנות. בגמרו את הגמנסיה בשנת 1879 בהצטיינות ממדרגה ראשונה עזב את קישינוב ונתקבל כתלמיד באוניברסיטה של לייפציג. למד מתימטיקה, פיסיקה, פדגוגיה, פילוסופיה, היגיאנה ועוד. הצליח בלמודיו, אולם בגלל מחלתה האנושה של אמו חזר לקישינוב. מחוסר אמצעים כספיים לשוב ללייפציג, נכנס לפאקולטה למתימטיקה בפטרבורג בתחילת שנת הלמודים 1880. התפרנס משעורים פרטיים בשעות הערב.

הרבה מזמנו הקדיש להרצאות באספות הסטודנטים, וכן הרצה בחוגי הפועלים על שאלות חברתיות.

לאחר שנרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני נסגרו האוניברסיטאות ונאסרו הסטודנטים שהפגינו נגד המשטר הצארי. בין האסירים היה גם הסטודנט י. ב.־כ. שהוצא למשך שנה מן האוניברסיטה בפטרבורג, בלי רשות כניסה לאוניברסיטה אחרת בגבולות רוסיה. אולם המאסר חיזק רק את רוחו והתמסר כולו לתעמולה רחבה למהפכנות ולתנועת השחרור של רוסיה מן המשטר הצארי.

ביומן זכרונותיו, הגנוז בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, רשם י. ברנשטין־כהן: בשיחה אחת שאלני פרופיסור רוסי בכעס רב: “איזו רשות יש לך להתערב בהצלת רוסיה והנוער הרוסי?” עניתי בתמימות: “הרי רוסיה היא ארץ מולדתי, והנוער הרוסי הוא יסוד עתידנו”. אולם הפרופיסור ענה בקצף: “זוהי דעתכם, אבל מקומכם בברדיטשוב, שם תחפשו את אחיכם, ואת הנוער שלנו הניחו ואל תדאגו לו”.

פרופיסור אחר אמר לו: “הסירו את ידיכם מעל הנוער הרוסי והעבירו את דאגתכם לארצות אחרות. פה ברוסיה שלנו אין לכם מקום ואין יסוד לבנינכם”…

דברים קשים אלה, שיצאו מפי מוריו הפרופיסורים פגעו בו עד עומק נפשו. בינתים הוכרח לעזוב, בפקודת המשטרה, את פטרבורג, ותחת השגחה מעולה של הג’נדרמריה עבר לאודיסה. בבואו שמה פשטו שמועות על פרעות ביהודים המתרגשות ובאות. היו מבני הנוער שהציעו להקים הגנה עצמית מפני הפורעים. הזקנים והמתונים התנגדו לכך, מתוך אמונת־שוא בשלטונות שלא יתנו להפריע את הסדר. לא חשדו הללו, כי השלטונות עצמם במארגני הפרעות.

לא ארכו הימים, ובאודיסה פרצו פרעות איומות, פרעות 1881: מחזות קורעים לב, הרס וחורבן רכוש יהודי, מאות פצועים.

בהלך רוחו של י. ב.־כ. בא מפנה חדש. בעזרת חברו ק. פוריץ ארגן ועד הגירה מרוסיה, שפנה לבארון מוריס הירש בדבר עזרה דחופה לאותה מטרה. הבארון נענה והעביר סכום הגון לועד ההגירה. אף הסכים, שכל מהגר למערב אמריקה יקבל חלקת אדמה, כלי עבודה, בהמות עבודה וסכום כסף להקמת בית ומשק חקלאי זעיר או פתיחת בית מלאכה.

מכתבים־חוזרים נשלחו גם לרבנים ולעסקנים בערי אוסטריה וגרמניה, שמצאו הד רב.

ביוני 1881 יצאה לאמריקה חבורת המהגרים הראשונה, בת 500 איש, – רובם בעלי מלאכה, פועלים, מנהלי חשבונות, ובהם כמה עשרות סטודנטים צעירים. זמן מה אחרי כן יצאה שוב חבורה שניה בת 500 איש. לעומת זה נתקלה בקשיים בדרכה הקבוצה השלישית בת 500 איש, שנאלצה לחזור לרוסיה לאחר גלגולי דרך רבים.

ועד ההגירה חיסל את פעולותיו וב.־כ. חזר לפטרבורג, ונתקבל לפאקולטה למתימטיקה.

באחת האסיפות נפגש עם וסילי ברמן, מיסד אגודת הסטודנטים הציונית הראשונה בפטרבורג. אחר כך הכיר את הסטודנט זאב טיומקין, ציוני אף הוא וגם נואם מצוין.

הסטודנטים היהודים נפלגו אז לשתי קבוצות, האחת – ובראשה ברמן וטיומקין – הטיפה לתנועה הלאומית העברית, והשניה לבין־לאומיות ולתקון העולם. הללו כפרו בצורך של ייחוד לאומי וטריטוריה מיוחדת.

ב.־כ. היסס תחילה והיה כפוסח על שתי הסעיפים ועל כן התנגד לקביעת עמדה מפורשת בבעיה הלאומית של עם ישראל. כעבור זמן־מה נזדמן לו לבקר אצל הד“ר פינסקר באודיסה, ונפגש שם עם כמה סטודנטים, מאלה שעמדו אחרי כן בראש תנועת הבילויים, שם הכיר את העו”ד מנשה מרגלית, מאיר דיזנגוף ואחרים. פגישה זו השפיעה על ב.־כ. עד שהתנדב לאסוף כספים לשם יצירת קרן מיוחדת בשביל הביל"ויים.

מאז אנו מוצאים את ברנשטיין־כהן בשורות הראשונות של חובבי־ציון ומתמסר כולו לרעיון הלאומי.

בהיותו סטודנט בפאקולטה למתימטיקה כתב ספר בתורת הגיאומטריה שזכה לתהלת הפרופיסורים. אולם זכות זו לא עמדה לו בגמרו את האוניברסיטה, בשנת 1883, כשרצה לפתוח גמנסיה פרטית בקישינוב. מיניסטריון ההשכלה התנגד לכך. ומשנכשל בקבלת רשיון לפתיחת גמנסיה, נרשם בשנת 1884 כסטודנט מן המנין בפאקולטה לרפואה בדרפאט. כאן יסד אגודת סטודנטים, שכמה מהם – ליב כהן, בנדרסקי, יסינובסקי ואחרים, – תפסו במרוצת הזמן מקום חשוב מאד בתנועה הציונית.

באותה תקופה עמד בקשרים גם עם אגודת הסטודנטים הציונים בוינא. שבראשה עמדו קוקש, שנירר, בירנבוים ואחרים. כן בא בכתובים עם הביל"ויים, שהמציאו לו ידיעות מפורטות על הנעשה בארץ־ישראל.

סיסמתה של אגודת הסטודנטים בדורפאט – אשר י. ב.־כ. היה הרוח החיה בה, היתה: “אל העם, עם העם ובעד העם”.

במאי 1889 הוסמך בתואר דוקטור לרפואה במחלות פנימיות ומחלות ילדים“, ושוב חזר אל קישינוב, אשר בה יסד יחד עם חבריו ד”ר ליב כהן, מאיר דיזנגוף, נחום רוטמן, פסח אורבוך, האחים דובינסקי ואחרים את האגודה הראשונה של “חובבי ציון”. חברי האגודה הטילו על עצמם מס־פרוגרסיבי, שנועד לתמיכת הביל"ויים בארץ־ישראל. האגודה מנתה 33 קבוצות, שמנו כאלף חברים וחברות. האספות היו חשאיות ומתכנסות במרתפים, ברפתות ובגנים מחוץ לתחומי העיר.

שתוף פעולה היה בין האגודה בקישינוב ובין סניפי חובבי־ציון בערים המרכזיות אודיסה, פטרבורג, מוסקבה ועוד, וקשר תמיד היה בין ד“ר ברנשטיין־כהן ובין ד”ר פינסקר, הרב שמואל מוהילובר, פרץ סמולנסקין, מ. אוסישקין ואחרים.

ב.־כ השתתף בועידת היסוד של חובבי ציון בקטוביץ, ואחרי כן – כציר בכנוס הראשון של ועד חובבי־ציון באודיסה, שבו השתתפו בין השאר: הרב יעקב מאז"ה, האינג’ינר זאב טיומקין, האינג’ינר מ. אוסישקין, הרב שמואל מוהילובר, ו. ברמן, הסופרים א. ל. לוינסקי ושלום עליכם ועוד. י. ב.־כ. נתמנה כמורשה ועד חובבי־ציון בקישינוב.

עם פרסום “מדינת היהודים” של הרצל, הצטרף לתנועת הציונות המדינית ונבחר כצירם של ציוני קישינוב לקונגרס הראשון שהתקיים בבאזל באבגוסט 1897. באותו קונגרס נבחר לחבר הועד הפועל הגדול. מאז השתתף באופן פעיל בכל הקונגרסים ובישיבות הועד הפועל.

י. ברנשטיין־כהן עמד במשך כמה שנים בראש התעמולה הציונית לכל רוסיה, שהיתה ידועה בשם “לשכת הדואר”. מכתביו החוזרים בעברית, יידיש ורוסית נפוצו בכל רחבי רוסיה ושמשו חומר חשוב לביסוס הציונות, וביחוד היתה להם השפעה עצומה על הנוער והדור הצעיר, שהתחנכו על מכתבים אלה.

מספר המכתבים היוצאים במשך שנה מ“לשכת הדואר” עלה לשלושים ושלשה אלף (בעוד שמספר המכתבים היוצאים ממשרדו של שר הפלך בקישינוב היה רק עשרים ושמונה אלף!).

מכתבים חוזרים אלה יצאו להם מוניטין בכל רחבי רוסיה וגם מחוץ לתחומיה. לא רק בשלטון המקומי בקישינוב, אלא גם בעיר הבירה פטרבורג ידעו יפה על קיומה של “לשכת הדואר” בראשותו של ד"ר י. ברנשטיין־כהן, שעבד במחתרת. בידי השלטונות לא עלה לגלות את בית הדפוס שבו נדפסו המכתבים־החוזרים, הואיל וחודש־חודש היו מעבירים את “מרכז הדואר” לדירה אחרת, מחליפים את צבע הדיו ואת צורת המכתבים לבל יודע מקום כתיבתם והדפסתם.

המכתבים היו נקראים באגודות הציוניות, בחוגי הסטודנטים, בבתי המלאכה וביתר שדרות העם.

זכורני את הרעש שעורר המכתב החוזר הרביעי, שהוקדש ברובו לבקורת חריפה וגלויה על פעולות הועד הפועל הציוני. ב.־כ. מצא לו אומץ־לב לדבר גלויות ולהלחם מלחמה עקשנית להשקפותיו ולהלך־רוחו. לעתים נשאר יחידי במערכה. באספת ציוני רוסיה, שהיתה בשנת 1902 במינסק, יצאו רבים לערער על הבקורת החריפה שמתח ב.־כ. על המנהיג ד"ר הרצל.

בקונגרס הששי בשנת 1903 הציע הרצל לב.־כ. לעבור לוינא ולעבוד במחיצתו, אך הוא סרב והמשיך בפעולותו המיוחדת. באותה שנה נסגרה “לשכת הדואר” בקישינוב.

מלבד פעלתנותו בתנועה הציונית היה ד"ר ב.־כ. רב פעלים גם בשטחים צבוריים יהודיים אחרים: בייסוד אגודות קואופרטיביות שונים, קופות חסכון מפעלי חנוך, תרבות ובריאות.

בימי הפרעות הידועות בקישינוב בשנת 1903, שימש ביתו של ד"ר ב.־ב. מרכז להגנה העצמית היהודית. פעמים רבות הלך – מתוך סיכון נפשו – בעצם ימי הדמים, בראש משלחת לשר הפלך, ודרש לנקוט באמצעים נגד המסיתים והפורעים. שר הפלך ביקשו למסור לו ידיעות נכונות על המצב המתוח בעיר.

ובהתאסף ההמון הפרוע, שהוסת על ידי הצורר קרושיבאן, על בתי היהודים בחג הפסחא הנוצרי, פקד ב.־כ. על אנשי ההגנה לעמוד על נפשם ולהגן על המוני העם היהודי, ובינתים פנה שוֹב לעזרת שר הפלך.

כעבור שעה קצרה בא גדוד פרשים אל דירתו של ד"ר ב.־כ. ואחד מקציניו הודיע לו בלגלוג, כי “בא לשמור על הרופא היהודי, אבל מסופק הוא אם יוכל להגן על כל היהודים”… ברגעי סכנה אלה יצא ב.־כ. אל הרחוב, ושמע במו אזניו את ראש המשטרה מדבר אל הפורעים ואומר: “פטרבורג יודעת את פעולותיכם. ברכתי לכם, אחים”. את הדברים האלה הלך למסור לשר הפלך, ומשלא מצאהו במשרדו, פנה לראש הג’נדרמריה ודרש להפסיק את ההסתה לפרעות. והתשובה: חברי ההגנה העצמית היהודית הוקפו על ידי הצבא והמשטרה, ונאסרו. והפורעים המשיכו את פעולתם בשוד רכוש יהודי, בהריגת ובפציעת יהודים ובאונס נשים יהודיות.

פרעות אלו נערכו – כפי שהוברר אחרי כן – בפקודת המיניסטר פליבה, כמעשה נקם ביהודים, אשר מהם נספחו לשורות המהפכנים.

ד"ר ב.־כ. יסד את קרן העזרה לניזוקי הפרעות בקישינוב, אסף במשך ימים מספר בקישינוב עצמה 84000 רובל כסף, ופנה לעזרה לכל קהלות ישראל בגולה. ותוך שבועות מספר נאספה קרן בת מיליון ורבע רובלים.

בראש דאגתו היו מאות היתומים מילדי ההרוגים בקישינוב, ובהצעתו נשלחו יתומים אלה לארץ־ישראל. ישראל בלקינד, מראשוני הביל"ויים ומראשוני המורים העברים, בא במיוחד לקישינוב והעלה אתו את היתומים ונעשה לאב ומדריך להם. בהקצבת הקונגרס הציוני ותרומות פרטיות, נפתח בית ספר חקלאי ליתומים אלה בשם “קרית ספר” בהנהלתו של בלקינד.

הרבה עשה ב.־כ. כדי לבדר את הגורמים ואת הנסיבות לטבח ביהודי קישינוב, ולהעניש את האשמים. לדרישותיו הנמרצות נשלח מפטרבורג המנהל הראשי של מחלקת המשטרה, לופוחין, לקישינוב לשם חקירה. ב.־כ. המציא לו צלומים מן המקומות הנפגעים ומסר לו דו“ח מפורט, אחרי כן נסע ב.־כ. בעצמו לפטרבורג, ובהשתדלות חשובי עיר הבירה – בהם הבארון אורי גינצבורג, הגרף היידין, הנסיך מישצירסקי (עורך העתון הרוסי “גראז’דאנין”), ועוד – נתקבל אצל מיניסטר הפנים פליבה ומיניסטר הכספים ויטה והרצה לפניהם על פרשת קישינוב. כן מצא דרך למסור דו”ח על הפרעות לידי המלכה אלכסנדרה פיודורובנה וגם לצאר.

בשובו לקישינוב החלו השלטונות המקומיים מתחקים על צעדיו של ד"ר ב.־כ. עד שהיה משולל כל אפשרות להמשיך את עבודתו הציונית והצבורית. כעבור זמן קצר העתיק את מושבו לחארקוב, כמפקח ראשי בחברה לבטוח החיים.

לרגל תפקידו החדש ניתנה לו ההזדמנות לבקר בערי תחום המושב ולהרצות שם על הציונות ולעשות לה נפשות.

הקהלה העברית בחארקוב אמרה לבחור בו כרב־רשמי, אולם שר הפלך בחארקוב וגם מיניסטריון הפנים בפטרבורג סרבו לאשר את בחירתו.

בימי הקונגרס הששי היה ד"ר ב.־כ. ממתנגדי הצעת אוגנדה, ובכנוס המורשים הרוסים שהיה בחארקוב אחרי הקונגרס – ובו נערך גלוי־דעת לכל העסקנים הציונים – היה מראשי המדברים. השתתף גם בכנוס השני בפריבורג אשר בו הוכן הקונגרס השביעי, ואשר בעזרת לכוד הכחות הפעילים הצליח להוריד מעל הפרק את שאלת אוגנדה.

מתוך צידוד בעבודה המעשית בארץ־ישראל, בנגוד לאותם הציונים אשר דרשו להקדים בפעולות מדיניות עלה ד"ר ב.־כ.. בשנת 1905 לארץ־ישראל, על מנת להשתקע בה, לאחר שהוזמן כרופא במושבות ימה, סג’רה, מלחמיה, מסחה ובית־ג’ן.

בנמל יפו נמצא איזה פגם בניירותיו ונאסר. בעזרתו של מאיר דיזנגוף שהיה אז מנהל חברת “גאולה” ביפו – ניתנה לד"ר ב.־כ. ולבני משפחתו “פתקה אדומה”, המקנה להם זכות ישיבה במשך 3 חדשים. את דירתו קבע במושבה הקטנה בין הרי הגליל, ויום יום היה עובר ברכיבה על סוס – ובלוית פרש תורכי – ממושבה למושבה כדי לרפא את חוליהן.

לבקשתו נשלחו מטעם הבארון רוטשילד מכשירי הרפוי הדרושים, שהיו חסרים אז במושבות אלו, הרבה עשה לרפוי מחלות העיניים, וביחוד הגרענת. שנפוצו בין הפלחים הערבים, והם שהדביקו גם את האכרים היהודים. על ידי אורגנו פלוגות עזרה מהירה מבין הפועלים במושבות. הוא שעורר את תשומת־לבם של השלטונות על הצורך לנצל את חמי טבריה על ידי בניית בתי־מרחצאות משוכללים ובתי מלון מודרניים ולהפוך את טבריה למרכז הבראה והחלמה.

מלבד עבודתו הרפואית יסד ד"ר ב.־כ. גם קופות חסכון לאכרים, חנויות משותפות וצרכניות משותפות אשר סייעו במדה ניכרת למשק החקלאי, הרצה בפניהם על היגיאנה וסניטריה ועוד.

לאחר שעשה בגליל תשעה חדשים, התישב – בשנת 1908 – בפתח־תקוה, אשר הוזמן אליה כרופא, אף כאן לא הצטמצם בעבודה הרפואית בלבד, אלא נכנס גם לחיים הצבוריים של המושבה, התקרב למורים ונלחם לזכויות הפועלים בבחירות לועד המושבה. מדירתו הפרטית הקדיש 3 חדרים לספריה ומועדון לפועלים, ומסר לספריה זו הרבה מספריו בעברית ורוסית (הספריה עברה אחר כך לבית־העם בפתח־תקוה). כן הרצה מזמן לזמן על נושאים מדעיים, על התנועה הציונית ועל סדרי החברה בארצות ובמדינות שונות.

בפתח־תקוה יסד פלוגת אחיות רחמניות לרפוי עינים ולהגשת עזרה מהירה.

בשנת 1908 הציע במכתב־חוזר לרופאי ארץ־ישראל לכנס מזמן לזמן כנוסים רפואיים לשם דיון על מצב הבריאות בארץ, וכן עמד על הצורך לארגן את הרופאים היהודים לאגודה רפואית מקצועית. נענו להצעתו הרופאים הותיקים ד“ר מ. שטיין וד”ר ח. חיסין ביפו, ד“ר הלל יפה בזכרון יעקב, ד”ר ויץ בירושלים ועוד. בפסח תרס“ט נתקיים הכנוס הראשון בדירת ד”ר חיסין ביפו. השתתפו בכנוס 8 רופאים, ואז הונח היסוד לארגון של רופאי ארץ־ישראל.

בקונגרס הציוני בהמבורג, בשנת 1909, הרצה ד“ר ברנשטיין־כהן, יחד עם ד”ר אריה ביהם מחארקוב (אחרי כן: מיסד מכון־פסטור בירושלים ובתל־אביב) על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוסדה אגודת רופאים ציונים, אשר שמה לה למטרה את פיתוח המדע הרפואי והסניטרי בא"י.

זקני המושבה פתח־תקוה התיחסו בשלילה גמורה לעבודתו הצבורית של ד“ר ב.־כ. וטענו, שהוא מקים נגדם את הנוער ואת הפועל העברי. הדברים הגיעו למלחמה גלויה בין שני מחנות – “האבות והבנים”. בני האכרים והפועלים העברים עמדו לצדו של ד”ר ב.־כ. פעם התאספו נשי פתח־תקוה לשם התקפה על בית הד"ר ברנשטיין־כהן ורצו לרגמו באבנים, אולם הבנים לא נתנו לאמותיהם לבצע את תכניתן.

מתוך אכזבה, ולאחר מלחמה פנימית קשה, עזב ד"ר ב.־כ. את פתח־תקוה ויצא עם משפחתו ליפו בתקוה להכנס לתוך העבודה הישובית הגדולה, אולם נשאר בבדידותו.

לאחר היסוסים רבים החליט לצאת את הארץ, אך בידי קבוצה מידידיו, מבני העליה השניה, אשר זכרו את מעשיו הגדולים ואת הקרבתו העצמית למען עם ישראל וארץ־ישראל, עלה לעכב את תכניתו. ד"ר ברנשטיין־כהן נענה להפצרתם וביטל את נסיעתו לרוסיה.

לאחר זמן־מה יצא לקונגרס, ושוב נפגש עם חבריו הותיקים, שפך לפניהם את מרי שיחו, ודרש להרחיב את העבודה המעשית לכל סוגיה בעיר ובכפר. בשובו קבע דירתו ביפו, ולהתרפא אליו באו לא רק חולים יהודים, כי אם גם ערבים ונוצרים. שמו הלך לפניו והכנסותיו הלכו ורבו מיום ליום. אולם העסקן שבו חיפש לו גם עבודה צבורית רחבה, וראשי הישוב לא זכרו לו את חסד נעוריו (במדה ידועה הפריע להופעתו על הבמה הצבורית חוסר ידיעה מספקת בעברית, אף על פי ששלט יפה בכמה לשונות אירופיות).

מרירות רבה הצטברה בלב הארי שבחבורה, אשר גדל וטפח את התנועה הלאומית ונשא אותה על כפיו מראשית התהוותה. ד"ר ברנשטיין־כהן הרגיש בדידות מעיקה. קשה היה לו להשקיט את המית רוחו, ומתוך חרדה עמוקה לא הסכים לרדת מעל הבמה הצבורית ולחיות חיים סגורים במשפחתו בלבד. רצוץ ושבור מן ההתרוצצות הפנימית יצא ב.־כ. עם משפחתו את יפו ב־19 באוקטובר 1910. בשובו לרוסיה חידש את נעוריו והתמסר שוב לארגון ולפעולה בתנועה הציונית ועל יסוד נסיונו עיבד כמה הצעות, שאני מביא אחדות מהן:

"א. כחלק מן העבודה המעשית בארץ־ישראל יש לארגן את הישוב העברי בארץ ישראל ולהפעיל את הכחות הקונסטרוקטיביים לשם יצירת ערכים חדשים.

ב. לאחד את פעולות המוסדות הישוביים הקיימים בארץ, כגון: בנק אנגלו־פלשתינה, המשרד הארצישראלי, לשכת מודיעין של ועד חובבי ציון וחברת “גאולה”. כל המוסדות הללו מצווים לעבד תכנית פעולה משותפת ולא להביא לידי התחרות ביניהם לבין עצמם.

ג. לשם פתרון בעית העבודה העברית, יש ליסד ועד מאוחד של נותני העבודה מצד אחד ומקבלי העבודה מצד שני.

ועד זה מתפקידו לדאוג להטבת מצב הפועל העברי וליצור יחסים טובים בין האכרים ובין הפועלים.

ד. יש לדאוג לחנוך הנוער הלומד בבתי הספר ומחוצה להם, ליסד שעורי ערב לגדולים, לפתוח ספריות קבועות ונודדות, לסדר הרצאות פומביות בעיר ובכפר, להכין ספרי למוד בעברית וליצור שיטת למודים אחידה בכל בתי הספר הקיימים בארץ".

בגמר מלחמת העמים, בשנת 1918, עמד ב.־כ. בראש המועצה העירונית בקישינוב, ועם ספות בסרביה לרומניה נשאר על משמרתו. כיו"ר הדומה העירונית השתתף בכמה מפעלים צבוריים חשובים.

העיר קישינוב שימשה במשך כמה שנים מרכז ראשי לפליטי רוסיה, וב.־כ. עמד בראש ועד העזרה לפליטים. בהשפעתו הישרה נתקבלה עזרה גדולה מן ה“ג’וינט” מאמריקה: בגדים, צרכי מזון ותרומות כסף.

בינואר 1918 נסע ללונדון לישיבת הועד הפועל הציוני, ומשם הלך לפאריס ונפגש שם עם ליאו מוצקין בעניני הפליטים. באותו מעמד הוחלט לבוא מיד בקשר עם חבר הלאומים בג’ניבה. כשיצא לג’ניבה הטילה עליו ממשלת רומניה תפקידים מדיניים ושליחות מיוחדת בפני חבר הלאומים, ב.־כ, הציג תנאי, שממשלת רומניה תפתח את שעריה בפני הפליטים היהודים, והצעתו נתקבלה.

בשנת 1920 ביקר בארץ־ישראל בקור קצר וחזר לקישינוב. שנים אחדות התכונן לעלות ארצה על מנת להשתקע בה, ובמארס 1925 חיסל את עניניו ויצא עם משפחתו לתל־אביב, שזכה לעמוד על יד עריסתה.

אמצעיו הכספיים היו מצומצמים מאד. מתחילה הציע את שרותו הרפואי לגמנסיה “הרצליה”, אולם אי־ידיעת הלשון העברית היתה בעוכריו. לא עלה בידו להתקבל כרופא גם בבתי החולים של הדסה בירושלים, תל־אביב וחיפה, וגם לא בקופת החולים של הסתדרות העובדים הכללית, ובינתים דללו ואפסו אמצעיו הכספיים והיה נתון במצוקה רבה. הייתי מבאי ביתו וראיתיו מקרוב בסבלו החמרי

ימים על שבועות התהלך קדורנית תחת משא יגונו הכבד, ואין איש מרגיש בלוחם הגדול אשר עמד על יד ההגה של ספינת עם ישראל יובל שנים.

טרגדיה איומה התחוללה בלב האיש הלאומי אשר נלחם מלחמה קשה וארוכה עם שונאינו ויריבינו לשם השגת זכויותינו הלאומיות והמדיניות, ולאחר התאבקות קשה עזב לאנחות, בספטמבר 1926, את הארץ וחזר לגולה.

דוקא בארץ הסובייטים קבל עזרה גדולה ב“ג’וינט”, עבר לדניפרופטרובסק ועד קיץ 1927 עבד שם כעסקן צבורי וכרופא. כעבור זמן מה חלה מחלה אנושה ולא קם עוד מערש דוי.

וכך גמר את חייו על אדמת נכר בסביבה זרה לרוחו ולנשמתו אחד ממנהיגי האומה הישראלית.

בארכיון הציוני המרכזי בירושלים גנוזים זכרונותיו של ד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, הכתובים רוסית בעצם ידו.

נולד בשנת תר“ם (17 אוקטובר 1880) באודיסה. נתפרסם מנעוריו כפיליטוניסטן מובהק בעתונות הרוסית (בכנוי הספרותי “אלטלינה”). בשנת 1903 נספח לציונות. מראשי המדברים בועידת הלסינגספורס. 1900 – פעיל מטעם ההסתדרות הציונית בקושטא, נתפרסם כנואם ממדרגה ראשונה. בימי מלחמת העולם הגה וביצע את רעיון הלגיון היהודי שנלחם לצד אנגליה, אף השתתף כקצין הגדוד היהודי בחזית עמק הירדן. בפרעות ירושלים (1920) ארגן את ההגנה העצמית ונידון לעבודת פרך ממושכת בעכו, וקיבל חנינה לאתר חדשים מספר. 1920 – חבר ההנהלה הציונית. 1923 יצא מן ההנהלה ויסד מפלגת הצה”ר (הציונים הרביזיוניסטים). מיסד בית“ר (ברית תרומפלדור). 1935 – יסד את הצ”ח (הסתדרות ציונית חדשה) ונבחר לנשיאה. היה גם סופר עברי. תרגם משירי ביאליק לרוסית ומשירי דנטה, עומר כאיאם, אדגר פוא לעברית. מת אור לכ“ט תמוז ת”ש (1940) משבץ הלב בסביבת ניו־יורק.

יש יחידי סגולה, שאין הזקנה שולטת בהם. תמיד הם מלאים כח עלומים ושפע של מרץ מפכה בהם. אנשים אלה להיות מנהיגים ומפקדים נוצרו. מקומם לא עם ההולכים בדרך סלולה וכבושה אלא תמיד הם מחפשים להם דרכים חדשות. שוחים הם נגד הזרם, לוחמים בלי ליאות על רעיונם, וצועדים בשבילם המיוחד, בדרך המובילה להגשמת השאיפות הנעלות והאידיאליות מתוך אמונה שלמה בנצחונם הסופי.

על יחידי סגולה מסוג זה נמנה גם זאב ז’בוטינסקי.

על יצירותיו, חייו ופעולותיו נכתבה ספרות שלמה על ידי חסידיו ויריביו. ברצוני להעלות רק רשמים מועטים על זאב ז’בוטינסקי, שנתרשמו בזכרוני, מיום אשר הכרתיו. רשמים אלה מרוכזים בעיקר ב“ארבע פגישות”.

בתקופת הקונגרסים הראשונים היתה הספרות הציונית דלה ומצערה. רוב הנוער העברי נגרר אז אחרי תנועת הבונדאים, הסוציאל־דמוקרטים, הסוציאלי־רבולוציונרים ושאר התנועות המהפכניות. הציונות המדינית לא הספיקה עדיין לחדור לחוגים הרחבים של המתלמדים ובני הנעורים, מסביב לדגל הציוני התקבצו בעיקר חובבי־ציון הותיקים, והדור הצעיר שלנו הלך לרעות בשדות אחרים, במקום שמצא כר נרחב אשר נחרש ונזרע על ידי אלפי לוחמים, ובהם מנהיגים ומפקדים, נואמים ואנשי פולמוס מנוסים.

ואנחנו חבורה קטנה של ציונים צעירים אשר התחנכו בסביבה יהודית לאומית ועל ברכי התרבות העברית, היינו צמאים למלה חיה, למלה המעודדת את הרוח ואת הנשמה, למלה החודרת אל הלב ומעוררת את המחשבה העברית.

כתב עת מיוחד בעברית המוקדש כולו לשאלות ציוניות, לא היה אז עדיין, העתונים העברים היומיים “המליץ”, “הצפירה” ו“הצופה” הקדישו רק מאמרים בודדים לשאלות ציוניות, שלא נתנו ספוק לנוער העברי, לא האירו את דרכו ולא עוררו בו את ההתלהבות הדרושה לציון.

ובעצם ימי התהיה והצפיה הגיעה השמועה לערי השדה, כי הנה עלה כוכב חדש בשמי תנועתנו, כח צעיר ופורח, נואם רבֿ־הכשרון וסופר גדול נספח למחנה הציוני. נודע לנו, שהפיליטוניסטן “אלטלינה” שיצאו לו מוניטין בחוגי הקוראים בדרום רוסיה ואוקראינה, הוא יהודי ציוני ושמו ולדימיר ז’בוטינסקי. הצעיר ז’בוטינסקי הלך מחיל אל חיל ובסגולותיו המצוינות, בעיקר בכח דברנותו, רכש לו קהל מעריצים גדול.

בהיותו כבן עשרים ושלש, בשנת 1903, זכה כבר להיות ציר בקונגרס הציוני הששי.

בקונגרס זה לא נטה ז’בוטינסקי אחרי הרבים, אלא הלך עם המעטים. אף על פי שהמנהיג ד"ר הרצל השתדל בקסמו הרב להשפיע על צירי הקונגרס הששי, שיקבלו את הצעתה של ממשלת בריטניה הגדולה בדבר יצירת “מקלט ליל” ליהודים באוגנדה, מקלט שישמש כעין פרוזדור לכניסת עם־ישראל לארץ־ישראל, ואף על פי שרוב הצירים קבלו את הצעת אוגנדה כהוראת שעה, לא הלך לבו של ז’בוטינסקי אחרי האור המתעה, הצביע עם “אומרי־הלאו” ויחד עם “הבוכים” עזב את אולם הקונגרס, מתוך הכרה נפשית שעליו להצטרף לקבוצת הלוחמים תחת הדגל הציוני הטהור.

לאחר הקונגרס הששי התמסר ז’בוטינסקי בכל לבו ומרצו לתעמולה הציונית בכתב ובעל־פה. פרסם מפעם לפעם מאמרים וחוברות כתובים בכשרון רב, בסגנונו המקורי ובהסברתו המקורית והנלהבת, אשר נבלעו ביחוד על־ידי הנוער כ“בכורה טרם קיץ”.

הדור הצעיר התקשר לסופר ולנואם הצעיר בכל נימי נפשו, ונוצר יחס אהבה והערצה לאביר הצעיר של התנועה.

ז’בוטינסקי התנדב לסובב את הערים המרכזיות, על חשבונו הפרטי.

פגישתי הראשונה עם ז’בוטינסקי.

בשנת 1903–1907 פתח ז’בוטינסקי במסע־תעמולה בערי השדה. העיר ייליסבטגראד היתה אז מרכז הציונים בדרום־רוסיה ואוקראינה, בהנהלתו של טיומקין, אחד משנים־עשר המורשים הציונים ברוסיה. לאחר הקונגרס הששי נוצרה ההתפלגות הראשונה במחנה הציוני. הרוב נטה אחרי הצעת אוגנדה וכינה את עצמו בשם “ציוני אוגנדה”, והמיעוט נמנה על “ציוניֿ־ציון”. ובעת המבוכה הזאת, בעת שהמלחמה בין שני המחנות היתה נטושה לאורך כל החזית הגיע לייליסבטגראד – ולדימיר ז’בוטינסקי.

את נאומו הראשון נשא בבית־הכנסת “חובבי ציון” שהיה מלא מפה אל פה, ואלפי אנשים עמדו צפופים ודחוקים בחצר וגם ברחוב שעל יד בית הכנסת. ז’בוטינסקי חצב להבות בנאומו כשלש שעות רצופות בלי הפסקה, וכל הקהל הרב הקשיב ברטט וביראת הכבוד לדברי הנואם, שבקולו הזך והצלול, בקסמו המיוחד ובעיניו המפיקות תבונה ואומץ הקסים את כל שומעיו. הנואם נשא דברו על התכנית הבזילאית, על המדינה היהודית בארץ־ישראל, על העבודה המעשית בגולה ובארץ, ובהמשך דבריו הפליט בקירוב את המלים האלו: “אנו נמצאים בחזית מלחמתית קשה וארוכה, אנו מוקפים שונאים רבים ועצומים מכל עברים ומחובתנו לחגור את כחותינו הרעננים ולהבקיע לנו דרך ומוצא, על אפם ועל חמתם של אויבינו ושונאינו. כמחנה ארבה כבד נתלכד ונתאחד לחטיבה אחת ונתנפל על המוקד, בהמונינו נשליך את עצמו לתוך המדורה היוקדת ובגופנו נכבה את התבערה”…

נאומו הנלהב עשה רושם עז על כל שומעיו, שהריעו לכבודו בתרועות סוערות. לאחר ימים מספר נספחו למחננו – בהשפעת הנאום הזה – מאות חברים חדשים, שקבלו עליהם לעבוד שכם אחד אתנו.

באגודתנו – אגודת הציונים הצעירים – היו חברים דוברי עברית, ובהם כותב השורות האלה. פנינו לז’בוטינסקי בבקשה להרצות בפני חוג צר ומצומצם בעברית, על עבודתנו החנוכית והתרבותית בגולה ובא"י, המרצה התנצל על שלא יכול למלא את בקשתנו, והבטיחנו שלאחר שנה שנתים ידע את לשוננו הלאומית עד כדי לנאום בה.

*

פגישתי השניה עם ז’בוטינסקי היתה בינואר 1904 או 1905 (את השנה איני זוכר בדיוק) ב“ירושלים דליטא”, היא ווילנא.

בימים ההם היתה הציונות אסורה בכל רחבי רוסיה הצארית, והשלטונות לא הרשו אספות ציוניות. אולם עת מלחמה קשה היתה לנו, ל“ציוני ציון”, מפנים ומאחור. ביד אחת היה עלינו להדוף את ההתקפות המרובות של המתבוללים, הס. ר., הס. ד., הבונדאים, פ. פ. ס. וכו' וביד שניה לקדש מלחמה גם על האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, כלומר הציונים “שנתפקרו”.

המנהיגים הותיקים שנשארו נאמנים לדגל הציונות הטהורה – זאב טיומקין, מנחם אוסישקין, הלל זלטופולסקי, יצחק־ליב גולדברג וד"ר שמשון רוזנבאום – ריכזו מסביבם את הכוחות הצעירים, וקראו לועידה ארצית חשאית של ציוני־ציון. בין הצירים היו הסטודנטים: ז’בוטינסקי, קלוזנר, בוגרשוב, מוסנזון, בבקוב, שיינקין, ברוכוב, לודויפול, ברגמן, כותב השורות האלה ואחרים. בין הנואמים הראשיים היה הצעיר ולדימיר ז’בוטינסקי, שהרים את הדגל הציוני בגאון וקרא את הנוער העברי לגיוס ולהתנדבות על שדה המלחמה הציונית.

*

פגישתי השלישית עם ז’בוטינסקי היתה בשנת 1908 בארץ–ישראל. הוא בא אז לארץ על מנת להתבונן בעבודה המעשית הנעשית בארץ־ישראל, ללמוד את תנאי ההתישבות; בא לראות ולא להראות, באספות פומביות לא השתתף כי לא רצה לחלל ברבים את כבוד הלשון העברית בארץ–מכורתה, הואיל ובימים ההם לא שלט עדיין באופן חפשי בדבור העברי.

ז’בוטינסקי נפגש עם העסקנים בערים ובמושבות, ושוחח אתם על הענינים הישוביים רק בישיבות מצומצמות וסגורות.

בשובו לחוץ לארץ החל ז’בוטינסקי את מלחמתו הגדולה והארוכה להפצת הלשון העברית החיה בבתי־הספר העבריים.

משנת 1908 עד 1918 לא זכיתי להפגש פנים אל פנים עם ז’בוטינסקי ולשמוע את מדברותיו. אולם זכרו של הלוחם הצעיר, הכובש לבבות בסערות דבריו, לא מש מלבי, עשר שנים לא ראיתיו, ובמשך הזמן הזה גדל וחזק האיש בכל המובנים ושמו הלך למרחקים. במשך השנים האלו הספיק לכתוב מאות מאמרים על הלשון והתרבות העברית, תרגם את שירי ח. נ. ביאליק לרוסית, השתתף בעיבוד התכנית ההלסינגפורסית, נסע כציר לקונגרסים הציונים ופתח תעמולה רחבה בכתב ובעל–פה ברוסיה הגדולה ומחוצה לה. שמו נתפרסם גם בחוגי היהדות הספרדית וכל יהודי המזרח הקרוב וצפון אמריקה. בכל מקום בואו התוה ז’בוטינסקי דרכים חדשות לתנועה הציונית ויצר קשרים חזקים ואמיצים בחוגים התרבותיים והמדיניים, ביחוד גדלה השפעתו במרכזים היהודים הגדולים אשר במדינות תורכיה ויון ובשאר מדינות הבלקן. ז’בוטינסקי השתתף בעתונים החשובים שבקושטא: “המבשר” בעברית, “האורור” בצרפתית, ה“זון טורק” בצרפתית, “ז’ודיו” בספרדית וכו'. על ידי עבודתו הספרותית הזאת נפתחו אפקים חדשים לציונות ולתחית הלאומית בין יהודי המזרח וגם בין חוגי הסופרים התורכים והיונים שאינם מבני בריתנו.

בפרוץ מלחמת העולם ביולי 1914 נפסק הקשר בין ארץ־ישראל והגולה, וזמן רב לא ידענו את מקום המצאו של ז’בוטינסקי. לעתים רחוקות היינו מקבלים בארץ־ישראל ידיעות מקוטעות על הנעשה בעולם הגדול שהיינו מנותקים ממנו. ההסתדרות הציונית העולמית סבלה הרבה מאד מפגעי המלחמה הנוראה. מנהיגיה היו מפוזרים בארצות הלוחמות, והמחנה הציוני השתתף בחזית של המדינות הלוחמות תחת דגלים שונים, בלי שיהיה קשר שהוא ביניהם.

והנה הגיעה אלינו בשנת 1916 הידיעה הראשונה על יצירת גדוד עברי על ידי זאב ז’בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, מבין הפליטים והגולים של יהודי ארץ־ישראל שמצאו להם אז מקום מפלט במצרים. הידיעה הסעירה את הרוחות. ולעיני קמה דמותו של הצעיר הנלהב, “השוחה נגד הזרם” מימי הקונגרס הששי ואחריו. אף ביצירת הגדוד העברי היה, כידוע, מן השוחים נגד הזרם. גם לאחר המפלות שנחלו צבאות בריטניה בחזית המיצרים ובגליפולי ובטולו של “גדוד נהגי הפרדות” היהודי, לא רפו ידי ז’בוטינסקי, הלך לאנגליה על מנת ליצור גדוד עברי חדש מבין יהודי ויטשפל. הוא היה “נאה דורש ונאה מקיים” והתנדב הראשון לגדוד כחייל פשוט, ואחריו נהרו אלפי בחורי ישראל שנצטרפו לשורות הלוחמים והשתתפו בפועל, בשנות 1917 – 1918, בכבוש הארץ תחת הנהלתו של הלויטננט ז’בוטינסקי.

הלגיונות היהודים מאנגליה ומאמריקה שנצטרפו למחנה הצבא הבריטי, לחמו יחד לשחרורה של ארץ־ישראל. זאב ז’בוטינסקי היה היחידי מבין המנהיגים הציוניים הנודעים, שנלחם לא רק בעטו ובפיו את מלחמת שחרורנו אלא גם בחרבו.

*

פגישתי הרביעית עם הקצין ז’בוטינסקי במדיו הצבאיים היתה בראשית 1919, באולם ועד הצירים לארץ־ישראל, שמרכזו היה אז ברחוב אלנבי בתל־אביב. באותה שעה הכריזו באי־כח היהדות העולמית מכל הארצות על רצונו של עם ישראל למסור את המנדט על ארץ־ישראל לאנגליה, שנתנה לנו את הכרזת־בלפור בשנים בנובמבר 1917. שאלה זו דרשה גם את החלטת הישוב העברי בארץ ישראל, ובשעה מכרעת זו התכנסו להתיעצות באי־כח ההסתדרויות, הארגונים והזרמים השונים של הישוב.

באותו כנוס קרא ז’בוטינסקי בעברית את התזכיר ההיסטורי, והגן עליו בכל כח השפעתו הרבה. אחד המשתתפים העיז להביע דעה מתנגדת לו ובין השאר אמר, שהישוב הארצישראלי צריך לדרוש את מסירת המנדט על ארץ–ישראל לאמריקה החפשית, כיון שלאנגליה יש די ענינים מסובכים במצרים סודאן, סואץ, עיראק, הודו וכו', ואין דעתה פנויה לעניני ארץ־ישראל.

אולם ז’בוטינסקי קם וסתר את דברי הנואם והוכיח על פניו, אף הגן בכל כחו על עמדתו. התוצאה היתה, שבאותה אספה נתקבלה החלטה חגיגית מפורשת, שהישוב העברי בארץ־ישראל כולה, על מפלגותיו, מעמדיו וזרמיו, מצטרף לרצונה של היהדות העולמית, ומבקש את חבר הלאומים שימסור את המנדט על ארץ־ישראל לבריטניה הגדולה, מתוך בטחון גמור שבעלת המנדט תגשים את הכרזת בלפור במלואה. – – –

נולד בשנת תר“ך (1860). מראשוני חובבי־ציון. 1890 – ראש הועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. נקרא בפי הערבים בשם “ראש אל כול יהוד” (ראש כל היהודים). 1895–1914 – רב מטעם הממשלה בייליסבטגראד. ציר הקונגרס הציוני הראשון. ציר בכל הקונגרסים הציוניים וחבר הועד הפועל הציוני לפני מלחמת העולם ולאחריה. 1917 – ממנהיגי היהודים באוקראינה. 1920 – ציר יהודי אוקראינה בועד המשלחות של היהודים. משנת 1923 – חבר מרכז הצה”ר העולמי. מת בשנת תרפ"ז (1927). על שמו נקרא כפר טיומקין בארץ־ישראל.

שמו של זאב טיומקין מלוה את תנועת “חבת ציון” מראשיתה ועד התמזגותה עם הציונות המדינית

אי אפשר להזכיר את “חובבי ציון” הראשונים, בלי להעלות בזכרון את שמו של אחד מטובי החולמים והלוחמים הנועזים של חבת ציון.

עוד בימי נעורי, בשנת תר"ן, שמעתי כמה וכמה ספורים יפים על האינג’ינר הצעיר ולדימיר יונוביץ (זאב בן יונה) טיומקין. אגדות מאגדות שונות התרקמו מסביב לאישיות המקסימה, והן הגיעו גם עד אזני הנוער הלומד וחדרו לתוך נשמתו המתלבטת.

עוד בהיותו בין כתלי בית המדרש העליון, כסטודנט, הצטרף כבר לשורות החלוצים הראשונים של נושאי דגל התחיה הישראלית, ובגמרו את הפוליטכניקום והוסמך בתואר אינג’ינר טכנולוג, עלה על הבמה הצבורית. טיומקין נחן בכשרונות מצוינים ולא־רגילים, והכל נבאו לו עתיד מזהיר בשדה המקצוע הטכני, אשר בו גילה הכשרה מיוחדת במינה. אולם כאידיאליסטן נלהב עזב את עניניו הפרטיים והתמסר בכל לבו וכחו לעבודה הצבורית.

בסגולות טבעיות מצוינות, טמפרמנט חם וער, כשרון נואם בחסד עליון, הדרת פנים וגוף חסון, בחינת “משכמו ומעלה גבוה מכל העם” – היה זאב טיומקין מקסים את כל רואיו ושומעיו.

בן 21 היה טיומקין, כאשר השתתף באספה הכללית הראשונה של חובבי־ציון באודיסה ונשא את משאו על התנועה הלאומית ועל תחיית העם ובנין הארץ. מיד כבש את לבבות צירי האספה, שהכירו בו כשרון של מנהיג. גם היושב־ראש של ועד חובבי ציון, הד“ר י. ל. פינסקר, סמך את ידו על העסקן הצעיר זאב טיומקין, ובאותו מעמד החליט, בהסכמת שאר חבריו לעבודה, למנותו לראש הועד הפועל של הלשכה הראשונה אשר נפתחה ביפו בשנת תרנ”א. מאז החלה תקופת הזוהר של עסקנותו היפה והפעלתנית.

שמו של המנהיג הצעיר הלך לפניו, והישוב העברי בארץ חכה לבואו של זאב טיומקין בכליון עינים, הלשכה הראשונה של ועד חובבי ציון בהנהלתו של טיומקין שימשה מרכז עיקרי לכל פעולות הועד ולכל העולים החדשים, יום־יום צבאו על דלתות הלשכה מאות אנשים שבאו לשאול בעצת ראש הועד, ועל פיו יקום דבר. בין המבקרים הרבים היו גם כאלה שנדחקו לחדרי הלשכה, כדי להמצא במחיצתו בלי שום מגמה מיוחדת. את כל אחד ואחד היה טיומקין מקבל בסבר פנים יפות, ומעניק עצות והדרכות לכל דורש.

השפעתו האישית של טיומקין היתה רבה מאד גם על הפקידות התקיפה של הבארון רוטשילד, שהביטה “מגבוה” על כל בוני הישוב החדש. הבארון הנדיב נתן הוראה לפקידות שלו בארץ־ישראל לקבל את מנהיגם של חובבי־ציון – את האינג’ינר זאב טיומקין – ב“כבוד מלכים”, ומנהל עניני הבארון, בלוך העריץ הידוע, ציית לפקודותיו.

גם בחוגי הרשות התורכית היו מתיחסים לטיומקין בכבוד גדול ומתחשבים אתו כעם בא־כח האומה הישראלית. בעברו ברחובות יפןו היו הערבים הנכבדים קמים לקראתו מתוך יראת הכבוד ומברכים בשלומו של ה“ראש אל כול יהוד” (ראש כל היהודים).

שבוע שבוע היו באות אניות לחוף יפו ומורידות מאות עולים חדשים וראש הועד טיומקין היה מקבל את פניהם בלשכתו מן הבוקר עד הערב. האמון מצד העולים לזאב טיומקין הלך וגדל, וכמעט כולם היו נותנים את אמונם בראש הועד. מחוסרי האמצעים היו מקבלים ממנו המלצות למושבות, לשם העסקתם בעבודות שונות כפועלים ושכירי יום אצל האכרים וגם אצל פקידות הבארון. בהשתדלותו הנמרצת של טיומקין בטלה גזירת בלוך כלפי “העולים הזרים”, והם קבלו רשות לעבוד בכרמי ראשון־לציון שהיתה אז תחת חסות הפקידות של הנדיב.

כבעל מעוף ורב המרץ לא יכול היה טיומקין להצטמצם בד' אמותיו של לשכתו. שאף לגדולות ולפעולות כבירות, ולא הסתפק במלוי התפקידים המוגבלים של הגשת תמיכה למושבות הקיימות. כאדם רחב־אפקים נתכוון ליצור תנועה עממית גדולה, אשר תקיף את כל שדרות העם היהודי. ברצונו היה ליצור קשר אמיץ ומתמיד בין הארץ ובין הגולה. טיומקין רצה לפתוח את שערי ציון בפני המוני עולים ומתישבים חדשים שיבואו אל הארץ, להתאחז בה על אף כל ההגבלות הקשות והמרובות. בחושו הבריא ובמעופו הגדול החשיב טיומקין מאד את הערך הרב שיש לגאולת הארץ, ולשם הגשמת שאיפתו רצה לרכז בידי הועד את קנית הקרקעות בנקודות שונות ולחסום את הדרך בפני הספסרות שהחלה מתפשטת אז בארץ. טיומקין תיכן תכניות רחבות לרכישת שטחי־אדמה גדולים בהרים, בעמקים ובשפלה משני עברי הירדן ולמכרם חלקים־חלקים לעולים ולמתישבים החדשים. לשם כך השקיע טיומקין עשרות ורבבות אלפים פרנקים בגאולת עמק־יזרעאל וקרקעות אחרים, והתכונן להרחיב את פעולותיו בכוון זה. אולם השעה לא שחקה לו. מצד אחד קמו נגדו סרסורים ו“גואלים” פרטיים מכל עברים, שהביטו, עליו כעל מקפח פרנסתם והשתדלו בכל מיני אמצעים פסולים להכשילו, מצד שני יצאה פקודת הממשלה העותמנית על סגירת העליה היהודית ועל הפסקת מכירת קרקעות ליהודים. הגזירות החמורות שיצאו מלפני השליטים התורכים גרמו לידי כך, שדמי הקניה המרובים אשר הושקעו ברכישת הקרקעות הלכו לאבוד ונשארו בידי האפנדים הערבים מוכרי הקרקעות.

לאחר מלחמה קשה, שנמשכה שנה שלימה, עם האויבים מבפנים ומבחוץ – נאלץ טיומקין “ראש היהודים” לעזוב את המערכה ויצא את הארץ במפח נפש ובשברון לבב, תקופת־טיומקין תיזכר תמיד בתולדות הישוב העברי בארץ.

לאחר שובו מארץ־ישראל המשיך טיומקין את פעולתו הצבורית ואת מלחמתו לציון.

עשרות שנים כיהן בעדת היהודים שבייליסבטגראד כרב מטעם הממשלה. ועמד בראש כל המוסדות הצבוריים והסוציאליים בעיר־מגורו. עם זה היה מראשי התנועה של חבת־ציון ומעמודי התווך של התנועה הציונית ברוסיה.

זכיתי לעבוד במחיצתו של טיומקין, כעוזרו הראשי בעניני הרבנות הראשית ובעניני הנהלת הלשכה המרכזית של ההסתדרות הציונית, ויצקתי מים על ידיו קרוב לעשר שנים (תרנ“ה – תרס”ו). הכרתי מקרוב את מזגו ואת טבעו, את יפיו ואת תכנות רוחו, ראיתיו בכל מיני מצבים, והתקשרתי אליו יותר ויותר מתוך הכרה והוקרה של אישיותו הנפלאה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית וציונית וליאות גופנית ורוחנית לא ידע עד יומו האחרון.

טיומקין היה ציר בכל הקונגרסים הציוניים מן הראשון ועד האחרון לימי חייו, ונחשב על נושאי־כליו הראשונים של המנהיג הגדול ד“ר תיאודור הרצל. בקונגרסים היה טיומקין “המתורגמן המושבע” מרוסית לגרמנית, נאומיו בקונגרסים הצטיינו תמיד בסגנונם העשיר ובקסם ניבם. ד”ר הרצל היה אומר, שנאומי טיומקין ברוסית היו מובנים גם לו, אף על פי שלא שמע כלל רוסית…

למן הקונגרס הראשון ועד שנת 1917 עמד טיומקין בראש התנועה הציונית בגליל ייליסבטגראד, שהקיף את הערים המרכזיות ורבות האוכלוסין היהודים בתחום המושב, כגון: אודיסה, ניקולייב, חארקוב, חרסון, קמיניץ־פודולסק ואחרות.

רוסיה היתה אז מחולקת לשנים עשר גלילים ציוניים, שבראשם עמדו שנים־עשר מורשים ואלה הם: ז. טיומקין – גליל ייליסבטגראד; ד“ר י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; פרופ' מנדלשטם – גליל קיוב; ד”ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב; העו“ד יסינובסקי – גליל וורשא; ד”ר ברוך – גליל ויטבסק; הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; ד“ר בנדרסקי – גליל בנדרי; מ. אוסישקין – גליל מינסק; הפרופ' צ. בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד”ר א. יעקובסון – גליל סימפרופול.

טיומקין נהל במשך זמן רב – בגלל מחלת המורשים או מסבות אחרות – מלבד גליל ייליסבטגראד, גם את הגלילים של שאר חבריו, כמו: גליל יקטרינוסלב, מוסקבה, סימפרופול ובנדרי.

תודות לטיומקין נחשבה העיר ייליסנטגראד למרכז החשוב ביותר של התנועה הציונית ברוסיה. בעיר זו ובגליציה נפוצה הכמות הגדולה ביותר של שקלים, בולי קרן הקיימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בלונדון וחברת אנגלו־פלשתינה. מגליל ייליסנמגראד נשלחו כמה וכמה מכתבים חוזרים הרצאות וחוברות ציוניות, אשר שימשו זמן רב חומר ספרותי ותעמולתי לאגודות הציוניות.

טיומקין התיצב פעמים רבות לפני גדולי המיניסטרים הרוסים, כגון: ויטה, פליבה, דורנובו ואחרים. בראש מורם ובקומה זקופה ידע להגן תמיד על כבוד עם ישראל בפני העריצים התקיפים של הממשלה הצארית. טיומקין עמד גם בראש ההגנה העברית בתקופת הפרעות והרציחות ותמיד סיכן את עצמו ואת חייו לטובת אחיו בני עמו.

הרבה יש לספר על מעשיו וגבורותיו של אחד מגבורי האומה בדורנו. וכותב תולדות חבת־ציון והתנועה הציונית המדינית, יצטרך להקדיש לו פרק חשוב.

שנים רבות שאף טיומקין לשוב לארץ־ישראל לשם המשכת פעולותיו במולדת העתיקה – בארץ תקותנו, אולם הגורל אשר מצא את כל גדולי האומה והציונות המר גם לו ופתיל חייו ניתק על אדמת נכר.

נולד בשנת תרכ“ד (1864) בקרמנצ’וג. בנערותו נטה לתנועת ה”נארודניקים" (מפלגת העם) ברוסיה. מימי פרעות 1881 – בראש קבוצת הביל“ויים במוסקבה. מ־1884 מיסד ויו”ר אגודת “בני ציון” שם. בשנת 1891 יו“ר בועידת חובבי־ציון באודיסה. בשנת 1892 חבר המלאכות הציונית לבארון רוטשילד בענין הפקידות במושבות בא”י. אחרי הקונגרס הראשון נספח לציונות המדינית. ציר הקונגרסים 1 – 11 ומראשיהם (סגן נשיא בקונגרסים אחדים). מ־1898 חבר הועד הפועל הציוני ומורשה גליל מוסקבה. בקונגרס הששי – מראשי הלוחמים ברעיון אוגנדה, ואחרי כן בראש “ציוני ציון”. 1906 – יו“ר ועידת הלסינגפורס. מ־1913 סגן נשיא ההנהלה הציונית העולמית. 1915 יסד בקופנהאגן את הלשכה הציונית הראשית ואחרי כן השתתף בפעולה המדינית בלונדון, שהביאה להכרזת בלפור. בשנת 1918 נקרא שוב ללונדון לשם עבודה מדינית, ושם מת בי”ט שבט, תרע"ח (2.1.18).

בתנועת חבת־ציון קשור זכרו של אחד הלוחמים המעולים הראשונים לאידיאלים הלאומיים שלנו, שזכה להיות בין מיסדי אגודת “בני ציון” הראשונה במוסקבה.

עוד בהיותו כבן־שבע־עשרה, בשנת 1882, בשבתו על ספסל בית הספר התיכוני במוסקבה, התנדב הגימנסאי הצעיר יחיאל בן זאב צ’לינוב להכנס לשורות חלוצי הלוחמים במערכת התנועה הצעירה. שריכזה אז מסביבה חוג קטן של בני ציון הראשונים, שבהם היו מ. אוסישקין, י. י. ליבונטין (“חושי הארכי”), ז. טיומקין ואחרים.

מתחלה נכנס הצעיר י. צלינוב לתנועה כאחד מן השורה וקיבל עליו את כל העבודות הקטנות והפשוטות. ברם, מיד הראה כשרון ארגוני שבו הצטיין כל ימי חייו, ומשנה לשנה עלה שלב אחרי שלב, עד שהגיע למדרגת מנהיג לחובבי ציון הראשונים. עם התחלת תקופת הציונות המדינית, התמכר ד"ר י. צ’לינוב בכל נפשו ומאודו לתנועה הלאומית.

כבר לפני הקונגרס השני אמר ד"ר צ’לינוב באחד מנאומיו: "אין ספק בלבי, שהעובדים במחיצתם של “חובבי ציון”, ואלה הציונים החדשים – שאיפה

אחת להם: לעבוד באמונה בעד האינטרסים של עמנו ולהשיג את המטרה העיקרית והיחידה"…

בצדק אמרו על ד"ר צ’לינוב, שאהבתו הראשונה שלו היתה “חבת ציון”, ואהבתו השניה – “הציונות המדינית”. תמיד ידע להעריך את התנועה החדשה של הציונות ההרצלית, ועם זה לא הניח ידו גם מתנועת חובבי־ציון, ועמד בעת ובעונה אחת בראש שתי התנועות.

הציונות המדינית היתה מעין מהפכה בהלך הרוחות של חובבי ציון, וד“ר צ’לינוב היה מן הראשונים, שגשרי גשרים לתנועה הציונית של יהודי המזרח והמערב, באספות של חובבי ציון ובקונגרסים הציונים היה ד”ר צ’לינוב מראשי המדברים והמרצים: דעתו היתה מקובלת בכל החוגים והוא היה חביב ואהוב על חבריו שעבדו במחיצתו. ד"ר צ’לינוב ידע תמיד להשלים בין הדעות הקיצוניות בהסתדרות, להשקיט את סערת הרוחות הנרגשים ולעמוד בפרץ בכל שעת צורך. לא לחנם הכתירוהו בתארים: “מלאך השלום”, “רודף השלום”, “פשרן” וכו'. הוא היה נוח לבריות, ועם זה היה גם קנאי לדעותיו ולא נכנס לויתורים ופשרות בשעה שנגעו בשאלות חשובות ומכריעות.

פקחותו של עסקן מדיני, הניזונית מאוצר געגועים לאומיים עמוקים, איפשרה לו לעמוד על משמר הכבוד קרוב לארבעים שנה, ובמשך כל הזמן היה סמל חי של הכרת אחריות לתנועה העממית. שירת חייו היתה תמיד העבודה הציונית.

על ד"ר צ’לינוב כחייל פשוט ועל עבודתו כקברניט הספינה הלאומית יש לספר הרבה, אולם בסקירה קצרה אפשר לציין רק בקוים כלליים מומנטים אחדים מיפיו ודמותו של אחד מגבורי האומה הישראלית, שהיה לנו לעינים במשך דור שלם. שמו הטוב קשור בהרבה מאורעות חשובים של שחרור עמנו ובנין ארצנו.

*

זכיתי לנהל את הלשכה הציונית של המנוח צ’לינוב בשנים 1903 – 1904 כאשר הוכרח – מסבת מחלתו – להפסיק את עבודתו כמורשה הגליל הציוני למשך שנה אחת, ואז נודע לי באופן בלתי–אמצעי מה עצומה ההשפעה שהיתה לד"ר צ’לינוב בכל שדרות הציונים הרחוקים והקרובים. גליל מוסקבה כלל את פלך מוסקבה, את סיביר, קוקז ועוד חבלים גדולים מרוסיה הרחבה. האגודות הציוניות שתו בצמא את דבריו והתנהלו על ידו מאז הקונגרס השני עד שנת 1917, ובמשך כל הזמן היו סרות למשמעתו וממלאות את פקודותיו מתוך יחס של חבה והערצה למורה ולמדריך.

בשנת 1907 נפגשתי עם ד“ר צ’לינוב בביתו של מ. דיזנגוף, שדר אז באחת הסמטאות הצרות של שכונה ערבית ביפו. ד”ר צ'. עלה אז בפעם הראשונה לארץ – לראות ולהתבונן אל עבודת המתיישבים הראשונים במושבות ובערים. אני זוכר את נאומו הנלהב בחצר בית הספר לבנות שביפו. בדבריו החמים והמלאים רגש נפשי הפיח רוח אמונה ובטחון בלב כל שומעיו. את משאו השני שמעתי בבית העם בראשון־לציון, בקשר עם חג חצי היובל להוסד המושבה, הוא העריך הערכה נכונה את עבודת העולים הראשונים מיסודם של חובבי ציון, ועם זה ידע גם לגלות את גרעיני היצירה של הציונות המדינית, אופן דיבורו וגישתו אל כל השאלות חישוביות והמדיניות פעלו פעולה נמרצה על יודעיו ומכיריו. ברוך ובלבביות. בעיניו החודרות והמפיקות פקחות ואצילות משך אליו את לב הכל.

בשובו מנסיעתו הראשונה לארץ־ישראל, מסר הד"ר צ’לינוב לקונגרס השמיני בהאג דרישת שלום חמה מאת האחים שבארץ־ישראל.

*

עברו עוד שנים מספר ושוב זכיתי לראות את ד“ר צ’לינוב בשנת 1912, כשעלה לארץ בפעם השניה, בלוית אשתו ובתו הבכורה. בפעם הזאת בא הד”ר צ’לינוב לא רק על מנת לסייר את הארץ, אלא גם להתאחז בה, ועל ידי כך לקשור קשר אמיץ וחי בין בני משפחתו ובין המולדת העתיקה. הד“ר צ’לינוב הגשים את משא נפשו – רכש לו כברת אדמה בקרבת הטכניקום בחיפה. על האדמה הזאת הוקמה השכונה היפה הדר הכרמל, ובתוכה נבנה גם בית השייך למשפחת צלינוב. הד”ר צ’לינוב החשיב גם את הישוב הכפרי, ובאותו הזמן קנה בגליל התחתון – בסביבות טבריה – חלקת אדמה בשבילו ובשביל קבוצת חבריו ממוסקבה. על האדמה הזאת נבנתה המושבה מגדל. הד“ר צ’לינוב החשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, וגם לא הזניח את עבודת ההווה בחוץ־לארץ, ועם זה היה גם מראשי הציונים המדיניים. באחד מנאומיו אמר ד”ר צ’לינוב: “העבודה המעשית בארץ־ישראל היא העבודה המדינית שלנו”…

*

ד"ר צ’לינוב היה חניך המסורת, אהב וידע את התרבות העברית, דלה את הפנינים היקרות ממקורן הראשון והיה בקי בספרות העברית. מימי נעוריו הראשונים היה חובב ציון, ונשאר נאמן לחבת ציון גם לאחר שנכנס להסתדרות הציונית המדינית. הסיסמה שלו היתה תמיד: “אין ציונות בלי ציון”.

בספרו “ציון ואפריקה בקונגרס הששי” הראה ד"ר צ’לינוב את בקיאותו הרבה בספרות המדעית על הכשרת ארץ־ישראל לישוב יהודי ועל מהלך התנועות הישוביות אצל עמים אחרים.

בימי מלחמת העולם, בחורף שנת 1916, כשהגיעה שעת ההכרעה ומאורעות חשובים התחוללו במערב אירופה, נדרש הד“ר צ’לינוב לבוא בתכיפות לקופנהאגן וללונדון, ואף כי היה חלש מאד בגופו החליט להחיש את יציאתו מרוסיה. לפני נסיעתו הספיק עוד להשתתף בכנסיה הגדולה של ציוני רוסיה, כי עמד אז בראש המרכז הציוני ברוסיה. בכנסיה זו הופיע הד”ר צ’לינוב בכל גדלו ותפארתו כמנהיג רצוי ומכובד על כל הזרמים והמפלגות. הוא נהל בהצלחה רבה את הכנסיה הרוסית. נאומו הפוליטי עשה רושם חזק על כל המשתתפים, אשר הכירו במנהיג הגדול, שהתרומם למדרגה העליונה של השתלמות.

לאחר זמן־מה הגיעו ימי המהפכה הגדולה ברוסיה, תגרות דמים פרצו ברחובות והוכרזה שביתה כללית. עד הרגע האחרון השתתף ד"ר צ’לינוב באופן פעיל בישיבות, במועצות, באספות ומיטינגים, ובכל מקום הופעתו השפיע באישיותו השפעה רבה והניח את חותמו על כל הפעולות הפוליטיות.

בינתיים גברה עליו מחלתו הקשה, ובעת שמדרגת חומו עלה למעלה משלשים ושמונה מעלות, והוא ידע שמצבו מסוכן מאד, יצא בכל זאת – למרות הפצרת קרוביו וידידיו – ממוסקבה לפטרוגראד לשם השתתפות באספה חשובה ומכרעת. הוא סיכן אז את עצמו, ובעצם ימי מחלתו הלך ברגל כמה קילומטרים בדרך מסוכנת כשמזוודה קטנה בידו, עד שהגיע לאחת התחנות של פינלאנד ומשם שם את פעמיו ללונדון – בירת המדינה שהודתה בפעם הראשונה בזכותו של עם ישראל לחיות חיים עצמיים בארץ מולדתו. העתיקה. הוא האמין באנגליה היודעת להכיר ולהבין את הכח המושך את הנפש הישראלית אל ארץ התנ"ך – אל ארץ הנביאים, הוא האמין, שאנגליה תסייע ליהודים בארצם – ארץ האבות.

*

מר ש. טולקובסקי מספר באחת מרשימותיו, שבסתיו 1917 בא ד“ר צ’לינוב ללונדון עייף ויגע מדרכו הארוכה. מצב בריאותו היה רופף מאד. החורף, הליחות והערפל הכבד שבלונדון החלישו את כחותיו עוד יותר. הרוגז והדאגה בחדשים האחרונים לפני הנתן הכרזת באלפור, זעזועי הנפש כשנתפרסמה הידיעה על הנצחון הבריטי בארץ־ישראל וכבוש ירושלים, השפיעו לרעה על בריאותו המתמוטטת. וביום ט”ז בשבט תרע"ה (31 ינואר 1918) מת משבץ הלב.

מר ש. טולקובסקי כותב בספר זכרונותי: “אפשר היה לראות, כי צ’לינוב מת בלא מכאובים, על פניו לא היה כל אות של צער, והוא נראה כאילו נרדם, או כאילו שכב לנוח. הצחוק הקל, אשר היה מרחף על שפתיו מדי שמעו לשיחות רעיו, עוד נראה היה כמו חי”. להלן מספר מר ט–סקי, שחנטו את גופו של צ’לינוב. ללויה, שהתקיימה ביום הששי בפברואר, באו ד"ר וייצמן מהול, סוקולוב מפאריס, ואחרים. לחלק את הכבוד האחרון למנהיג הגדול באו הרבה מגדולי האומה האנגלית, בכללם סיר מארק סייקס, סיר רינאלד גראהם, פיצמוריס מהמיניסטריון לענייני חוץ, מאלקולם בא־כח המועצה הלאומית הארמנית, הנסיך צוגב, בא־כח הועד הסורי, ורבים מבחירי היהדות האנגלית.

הרב הראשי ד“ר הרץ הספיד את המת הגדול בעברית, והד”ר גאסטר נדר בשם כל הנוכחים לקחת את ארון צ’לינוב עמהם בשובם לארץ־ישראל, והד“ר ח. וייצמן התפלל את תפילת ה”קדיש".

הלוחם הגדול, אשר נלחם כל ימי חייו בחרף נפש את מלחמת הקודש לשחרור עמנו וארצנו, מת בעצם הגנתו על עמדותינו המדיניות, ונפל חלל על אדמת נכר.

ד“ר צ’לינוב מת הרחק מבני משפחתו שנשארו לו ברוסיה”.

כל ימי חייו טווה האורג הגדול את חוטי האריגה של מכונת התנועה הציונית ולא זכה לראות בהגשמת משאת נפשו. הוא עצמו לא זכה למצוא את מנוחתו בארץ תחיתנו, ועצמותיו של ראש המשפחה קבורות לפי שעה בבית הקברות בלונדון.