סופר ובלשן. נולד בשנת תרמ“א (21 יוני 1881) בפלך פולטאבה. משנת 1900 בחוגי הסוד. בייקטרינוסלב. התקרב לציונות על ידי מ. אוסישקין ושמריהו לוין. מיסד ומבסס את קבוצות פועלי־ציון ברוסיה על יסוד ס. ד. ציונית. בימי מלחמת אוגנדה היה על צד א”י. בשנת 1906 מארגן ועידת פועלי־ציון בפולטאבה. השתתף בועידת היסוד של ברית פועלי־ציון העולמית בהאג (1907) ושימש מזכירה של המפלגה. בימי מלחמת העולם עמד בראש תנועת פועלי־ציון ובראש התנועה לקונגרס יהודי בארצות הברית. בשנת 1917 נבחר מטעם “ועידת הלאומים” בקיוב ל“מועצת הממלכה הדימוקרטית” במוסקבה. מת ב' טבת תרע“ח (1918) מהרעלת דם. על שמו בא”י – מוסדות שונים, רחוב ברוכוב בתל־אביב ו“שכונת ברוכוב” ליד תל־אביב.

זה היה בתקופה שלאחר הקונגרס הציוני הששי, שבו הועלתה לראשונה שאלת אוגנדה.

“אומרי ההן”, ובהם המנהיג הד“ר הרצל, היו, כידוע, בעד קבלת הצעתה של בריטניה הגדולה לישב את היהודים באוגנדה, שהיתה אחת המושבות הגדולות תחת חסות בריטית באפריקה המזרחית, ו”אומרי הלאו" התנגדו באופן מוחלט להצעה זו.

בין צירי הקונגרס הששי היה הרוב עם “אומרי ההן”, שנהו אחרי הד“ר הרצל, והמעוט היה עם “אומרי הלאו”. ומאז התפלגו הציונים לשני מחנות “ציוני ציון” מצד אחד, ו”ציוני אוגנדה" מצד שני.

והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית, וביחוד התלקחה המלחמה בין ציוני רוסיה, אשר הוו את הרוב העיקרי בהסתדרות הציונית העולמית.

בכל הערים המרכזיות נתקהלו אסיפות ונתכנסו כנוסים וועידות, שבהם הרצו צירי הקונגרס הששי על בעית אוגנדה.

רבים נאחזו בביטויו המוצלח של מכס נורדוי, שאוגנדה תשמש לעם ישראל בבחינת “לינת לילה” לשם מעבר לארץ־ישראל. אחרים טענו, שאוגנדה תשמש לנו תכסיס מדיני כלפי השלטון התורכי. ברם, הציונים הותיקים, מבין חובבי־ציון

והנוהים אחריהם, התיחסו בשלילה גמורה להצעת אוגנדה או לאיזו טריטוריה שהיא, והדגישו, שהדרך לציון צריכה להיות בקו ישר, ולא בקפנדריות. כחותינו דלים ומעטים ומסוכן, איפוא, לפזר אותם בחזיתות שונות.

ובימי מלחמה אלה התגייסו נואמים ומטיפים בשני המחנות, אשר התנדבו לשם תעמולה רחבה בין המוני עם ישראל ולשם הכנת הצירים לקונגרס השביעי, אשר הוא יהיה המכריע, אם לקבל את הצעת בריטניה הגדולה או לדחותה.

שנת 1904. הסטודנטים הצעירים חיים בוגרשוב, ולדימיר ז’בוטינסקי, בן־ציון מוסינזון, הסופר הצעיר יעקב רבינוביץ; המטיפים אברמסון, ניסנבוים, מיליקובסקי ואחרים התנדבו לסבוב תעמולתי בכל רחבי רוסיה הגדולה. ואני נהלתי אז את הלשכה הציונית של מורשה הגליל ייליסבטגראד, שבראשה עמד זאב טיומקין.

באחד מימי סתיו 1904 בא לעירנו הסטודנט ח. בוגרשוב מברן, ששב זה עתה מבקורו הראשון בארץ־ישראל, וסיפר לנו ש“מחלת אוגנדה” התפשטה גם בארץ־ישראל, ומשם נשקפת סכנה גדולה לכל ההסתדרות הציונית העולמית.

הסטודנט בוגרשוב קיבל עליו לארגן תעמולה נמרצת נגד האוגנדיות ותומכיה, והקדיש בסבובו כמה ימים גם ליליסבטגרד.

אסיפות פומביות היו אסורות אז מטעם השלטונות ברוסיה הצאַרית וע"כ היינו מתכנסים באסיפות חלקיות סגורות. לכל אסיפה היו באים מוזמנים מחוגים וממעמדים שונים, ואנחנו, “ציוני ציון”, בקשנו את בוגרשוב להאריך את זמן ישיבתו בייליסבטגרד ששימשה בימים ההם מרכז חשוב להסתדרות הציונית בדרום רוסיה. הוא הסכים לכך, ואנחנו קבענו ישיבה סגורה במעונו של זאב טיומקין.

אולם באותו יום בא פתאום לעיר חברו הסטודנט בן ציון מוסינזון ודרש ממנו במפגיע, בשמו של מ. אוסישקין, לבוא מיד לאודיסה לשם השתתפות באסיפת תעמולה למען “ציוני ציון”. לא הועילו הפצרותינו שידחה את הנסיעה ליום־יומיים עד אחרי אסיפתנו הקבועה, אשר אליה הוזמנו מסלתם ושמנם של האינטלקטואליים שבעירנו.

בוגרשוב ומוסינזון היו כפופים אז למשמעתו של אוסישקין, והם החליטו לצאת באותו ערב לאודיסה.

ואנחנו היינו במבוכה רבה, ורצינו לדחות את ישיבתנו, אולם בוגרשוב ניחם אותנו, שבמקומו יבוא אלינו צעיר, ששמו בוריה ברוכוב מפולטאבה. והעיד עליו ש“צעיר זה לא יבייש אותנו, מפני שהוא מרצה ומתווכח בחסד עליון”.

מתוך הכרח קבלנו את הצעתו ומיד טלגרפנו לפולטאבה (דומני, לסופר א. ז. רבינוביץ, או לסופר ל. רובינוב), שברוכוב מתבקש לבוא מיד לייליסבטגרד.

למחרת נתקבלה תשובה טלגרפית חיובית, ולפנות ערב יצאה משלחת בת 10 בחורים ובחורות (בהם גם כותב השורות האלה) לתחנת הרכבת לשם קבלת פני האורח הנואם.

עם התקרבות הרכבת מפולטאבה מיהרנו להכנס לקרונות, עברנו אותם ישר והפוך, וכל הזמן קראנו בפה מלא “ברוכוב” – “ברוכוב”, ואין קול ואין עונה…

יצאנו בבושת פנים מן הקרונות, ומתוך אכזבה מרה שבנו העירה וטכסנו עצה איך לבטל את האסיפה, שעמדה להתקיים בעוד שעות מספר.

“מנין” הצעירים והצעירות התפזר איש איש לביתו מלא רוגז וכעס. ואני שבתי הביתה וספרתי לאשתי, ש“הילד איננו” וכדי בזיון וקצף. ובעוד אני שקוע בדאגה לקיומה של הישיבה, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה לדירתי, מיד נגשתי אל הדלת ושאלתי: מי שם? ואין איש עונה. חזרתי לחדרי, ושוב נשמעה נקישה שניה בדלת, ועל שאלתי מי שם, לא נתקבלה כל תשובה. ושוב נקישה אחרי נקישה. אני בשלי, שלא אפתח את הדלת, כל זמן שהדופק לא יפרש בשמו, והדופק האלמוני לוחש ומבקש, שאכניסו מיד פנימה, מפני שקשה לעמוד בקור השורר בחוץ. לאחר חלופי דברים נוספים מאחורי הדלת הכנסתי את האלמוני לפני ולפנים.

בראותי את פני הדובר בי, נדהמתי קצת ונשארתי לעמוד אתו במסדרון. ולא יכולתי להבין מה הביא את האיש הזר לביתי.

שנינו הסתכלנו זה בפניו של זה ללא אומר ודברים, והיינו כאלמים אשר לא יפתחו את פיהם.

הפותח בשיחה היה האלמוני, ששאלני לשמי ומיד לחש לי על אזני, ששמו ברוכוב, ובאותו מעמד הוסיף: אל תקראני ברוכוב כי אם “בוריה”, ואני אקראך “דוד”.

לנגד עיני עמד צעיר בלתי־מגולח, שערות ראשו פרועות, כובע מקומט בידו, מעילו העליון ובגדו קרועים ומעוכים, נעליו חצין פתוחות וחצין מטולאות. עין אחת כמעט סגורה, עין שניה מסתכלת בי במבט משונה.

שנינו עמדנו בלי לזוז ממקומנו ומבוכתי גדלה מרגע לרגע, ושוב היה הפותח בשיחה האורח. עם כניסתנו לחדרי החדרים סיפר לי “בוריה”, כי זה לא כבר שוחרר מבית האסורים בפולטאבה שהיה כלוא בו שנה שלימה בגלל שייכותו ל“פועלי ציון”.

הצעתי לו להתארח בביתי. תחילה היסס והתנגד, לבסוף הסכים. התרחץ, התגלח והחליף את בגדיו ולבש צורה חדשה. הזמנתיו לסעוד על שולחני את ארוחת הערב, ובין מנה למנה סיפר לי “בוריה” על מאסרו ועל התקרבותו לציונות הפרוליטארית, ודרך אגב שאלני לשם מה הוא מוזמן.

ספרתי לו על מלחמתנו באוגנדיסטים ובטריטוריאליסטים ועל הויכוחים שהתלקחו בישיבות הקודמות.

באמצע שיחתנו נכנסה משלחת של כמה צעירים וצעירות, ואני הצגתי לפניהם את אורחנו בוריה ברוכוב.

ובינתים באו לקרוא לנו לישיבה שנועדה באותו ערב בביתו של טיומקין.

עם כניסתנו לאולם הישיבה מצאנו קהל רב של רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, סטודנטים, ובהם נואמים, שהוזמנו מטעם הטריטוריאליסטים, המרכסיסטים, הבונדיסטים והאנרכיסטים.

את הישיבה פתח היו"ר זאב טיומקין. הביע את צערו על העדרו של הסטודנט בוגרשוב, אשר מסיבה בלתי־צפויה מראש נאלץ לצאת את העיר, והודיע כי את מקומו של בוגרשוב ימלא הערב מרצה אחר.

ראשון למתווכחים היה נואם אנרכיסטי, חדג’י שמו; אחריו דיבר בונדאי בשם ינקיליביטש, אחרון הנואמים היה הסטודנט זולוטרוב מצד הטריטוריאליסטים. הנואמים השתדלו לסתור את דברי המרצה בוגרשוב, שהרצה בישיבות הקודמות על חבת ציון, על הציונות המדינית, על התכנית של עבודה מעשית בארץ־ישראל ועל העבודה התרבותית בארץ ובתפוצות.

כל אחד מן הנואמים הוכיח את צדקת השקפתו המדינית, ובאותו זמן השתדל לבטל את הזרמים המתנגדים. כולם כאחד שפכו את חמתם על “ציוני ציון” והדגישו, שלכת צרת־עין זו אין כל זכות קיום לא ברחוב היהודים ולא בחברה האנושית.

הנאומים נמשכו עד שעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, ואנחנו “ציוני ציון” היינו מדוכאים וחששנו לתבוסה מלאה לאחר הנאומים, שנשמעו הערב מצד מרצים בעלי משקל רב.

הצעתי לברוכוב לדחות את תשובתו לערב הבא, כדי שתהיה לו שהות מספיקה להתכונן להגנה נמרצת על עמדותינו, ומה גם שהגיעה כבר שעה שתים אחרי חצות הלילה.

היו"ר עמד לסגור את הישיבה, והנאספים היו מוכנים להתפזר. באותו רגע קם ברוכוב ממקומו, ניגש אל שלחן הנשיאות, לגם כוס מים אחת, שניה ושלישית וביקש את רשות הדבור.

פתח דבריו בקול נמוך וצרוד, ומעט־מעט הרים את קולו, ובלשון חותכת ומבוססת ענה למתווכחים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, את דבריו תיבל בהוכחות היסטוריות, מדעיות והגיוניות. הרצאתו נמשכה יותר משעתים, וכולם ישבו צמודים אל מקומות ישיבתם, הקשיבו והאזינו מתוך דממה ממושכת לכל הגה ולכל בטוי שיצאו מפי הנואם.

בגמר הרצאתו נגשו רבים אל ברוכוב, לחצו את ידו והביעו את רגשי הערצתם והוקרתם על הרצאתו המדעית. עם זה העירו לו ראשי המרצים, ששטף דיבורו מהיר מדי וגם תוכן הרצאתו מורכב כל כך, עד שלא בנקל אפשר להבינו. תשובתו היתה קצרה, שבמסיבת אנשים בעלי השכלה גבוהה הוא מרשה לעצמו לדבר לא בלשון עממית קלה.

שמו של ב. ברוכוב נתפרסם עד מהרה בגליל ייליסבטגרד, שכלל אז את פלכי חרסון, חרקוב, פולטאבה ויקטרינוסלב. בכל החוגים הרבו לדבר על הכוכב החדש שעלה בשמי הציונות.

לאחר ימים מספר נתקיימה אסיפה שניה יותר מלאה, שבה השתתפו באי־כוח הזרמים הלאומיים, המדיניים, הסוציאליסטיים ובאי־כוח חברות שונות. הראשון לנואמים היה הסטודנט ויטי טיומקין (בן אחיו של זאב טיומקין), שהיה אותו זמן מן הנוהים אחרי ה“בונד”. הנואם ציטט את ההיסטוריונים: רינאן, גרץ, דובנוב ועוד, ביסס את דבריו על קאוטסקי, מרכס, ברנשטיין וכו', והתאמץ להוכיח שעם ישראל אינו צריך להבדל מהחברה האנושית הגדולה וחלילה לו ללכת אחרי

אור מתעה של “נביאי השקר” המדברים על התישבות בפינה נדחת באסיה הקטנה, וסיים את דבריו, שעם ישראל מחויב לשאת ברמה את דגל החירות והשויון לכל העמים.

ב. ברוכוב לא רשם כל רשימות, ורק בכוח זכרונו המצוין ידע להשיב בלשון חיה ושוטפת למתווכחיו. תשובתו היתה הפעם רצופה הומור דק, ובחריפות מיוחדת סתר את ההנחות של בר־פלוגתיה וביטל את כל דבריו, תשובתו נמשכה שעות מספר בלי כל הפסקה וללא כל הפרעות מצד מי שהוא. ברוכוב היה מקורי מאוד, לא חזר על דבריו, וכל משפט שהוציא מפיו היה כאילו חצוב מאבן. הוא גלל לפנינו כמה רעיונות חשובים שעוררו בנו מחשבות חדשות, והנאספים הודו שנואם כזה אפשר לשמוע ללא ליאות במשך ימים ולילות.

ברוכוב התארח בביתי שבועות מספר, ויום יום היו באות אליו משלחות של בוגרי בתי הספר התיכוניים, פקידים, מורים, פועלים ומשאר שדרות העם ובקשו ממנו ראיונות, שיחות והרצאות, והוא נענה לכולם.

ברוכוב לא היה מתכונן להרצאותיו, והיה מבכר את האימפרוביזציה הנובעת מתוך הרגשה פנימית.

הוא היה מחונן בכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. קרא ושנן הרבה. היה בבחינת “צנא דמלי ספרא”, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ומשום כך הצטיין בבקיאותו הגדולה בכל ענפי הספרות היפה, הספרות המדעית, ההיסטורית ואפילו בספרות המקצועית והאמנותית. היה בעל לשון שנונה וסגנון מיוחד בכתב ובעל־פה. לבקשתי, ערך לי פעם במעמדי במשך שעה קצרה רשימה ארוכה של כמה מאות אנשי שם וגדולי הדור, סופרים ואמנים, מן המצויינים ביותר, מכל המקצועות בני אומות וארצות שונות, מתקופות קדומות, מימי הבינים ומן התקופה החדשה. בתוך רשימה זו ציין ביחוד את הגאונים שבהם, וכל זה עשה בלי עזרת אנציקלופדיה איזו שהיא, כי אם אך ורק לפי כוח זכרונו המפותח.

ובינתים יצאו לו מוניטין בכל רחבי רוסיה הגדולה, בפולין, ליטא וכו'. והתחילו לזרום אליו הזמנות מאודיסה, קייב, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, וורשא, וילנא, לודז, מינסק, דונסק, פינסק, גרודנא, קובנא ועוד ועוד. השם ברוכוב נישא על שפתי הציונים הצעירים והנוער הלומד. ההתחרות בין כל המרכזים הציוניים היתה גדולה וכל אחד ואחד משכהו אליו. אנחנו, בני הנוער בייליסבטגרד, לא רצינו לוותר על אורחנו היקר, אולם נעתרנו לדרישה הרבה של כל הקהילות הגדולות ביותר, הסכמנו לשחררו לחדשים מספר כדי לאפשר לו להוציא אל הפועל את הסיבוב התעמולתי לפני הקונגרס השביעי.

ערב ערב היינו קוראים לאסיפות חלקיות בבתים פרטיים, וברוכוב עזר לנו למשוך למחננו חלק גדול של הנוער הלומד ושל החוגים האינטלקטואליים, שהתרחקו עד אותו זמן מן התנועה הלאומית ועוד יותר ממחנה “ציוני ציון”.

לפני צאתו את עירנו הבטיח ברוכוב לשלוח לנו את אחד מתלמידיו המובהקים בציונות, את הצעיר יצחק בן־צבי (– כיום: מנהיג הפועלים הנודע ויו"ר הועד הלאומי לכנסת ישראל). סמכנו על ברוכוב ונתנו לו חופש הבחירה לפי ראות עיניו, ונפרדנו ממנו מתוך תקוה לראותו בקרוב בתוכנו.

ברוכוב יצא מאתנו לאודיסה, ולאחר ימים מספר בא אלינו תלמידו לוי מלצר (כיום מורה בארץ־ישראל), ששימש לנו מדריך ציוני בחוגי הנוער במשך כמה חדשים.

מזמן לזמן הגיעו אלי ידיעות משמחות על נצחונותיו המכריעים של ברוכוב במערכות הטריטוריאליסטים, האוגנדיסטים, הבונדיסטים, הסוציאל־דמוקרטים והסוציאל־ריבוליציונרים.

במכתביו אלי, שאבדו לי בזמן הגירוש מתל־אביב, במלחמת 1918–1914, לא התפאר אף פעם בנצחונותיו, מפני שמטבעו היה איש צנוע ועניו ולא אהב להתגנדר כדרך הנואמים המושבעים.

את הוצאות נסיעותיו לשם תעמולה ציונית היה מכסה על פי רוב מכיסו – מהכנסות הרצאותיו על איבסן, ניטשה, על עמדת האשה בחברה, ועוד ועוד.

בינואר 1905 נפגשנו שוב בועידית “ציוני ציון”, שנתקיימה בוילנה בביתם של האחים יצחקֿליב ובוריס גולדברג. סיפרתי אז לברוכוב על הכנותי לעלות לארץ־ישראל על מנת להשתקע שם, וברוכוב הבטיחני לבקר אצלי בקרוב בארץ. אגב שוחח אתי הרבה על הצורך להרים את רמתם התרבותית של שכנינו הערבים והדגיש, שאם הגורל הטיל עלינו לחיות עם הערבים במדינה אחת, זה בצד זה. מחובתנו למצוא לשון משותפת אתם וליצור בינינו יחסים תרבותיים.

ברוכוב שוחח אתי בחמימות ובלבביות על כמה תכניות ישוביות, ואנו נפרדנו על מנת להפגש שוב בעבודה מעשית על אדמת המולדת.

מרוסיה יצאתי בראשית 1906 והלכתי לארץֿ־ישראל, אולם ברוכוב התמהמה בגולה בהכשרת הלבבות ובהפצת תורתו ה“פועל־ציונית” ולא זכה, לצערנו, לראות את הארץ בבנינה.