נולד בשנת תר“ך (1860). מראשוני חובבי־ציון. 1890 – ראש הועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. נקרא בפי הערבים בשם “ראש אל כול יהוד” (ראש כל היהודים). 1895–1914 – רב מטעם הממשלה בייליסבטגראד. ציר הקונגרס הציוני הראשון. ציר בכל הקונגרסים הציוניים וחבר הועד הפועל הציוני לפני מלחמת העולם ולאחריה. 1917 – ממנהיגי היהודים באוקראינה. 1920 – ציר יהודי אוקראינה בועד המשלחות של היהודים. משנת 1923 – חבר מרכז הצה”ר העולמי. מת בשנת תרפ"ז (1927). על שמו נקרא כפר טיומקין בארץ־ישראל.

שמו של זאב טיומקין מלוה את תנועת “חבת ציון” מראשיתה ועד התמזגותה עם הציונות המדינית

אי אפשר להזכיר את “חובבי ציון” הראשונים, בלי להעלות בזכרון את שמו של אחד מטובי החולמים והלוחמים הנועזים של חבת ציון.

עוד בימי נעורי, בשנת תר"ן, שמעתי כמה וכמה ספורים יפים על האינג’ינר הצעיר ולדימיר יונוביץ (זאב בן יונה) טיומקין. אגדות מאגדות שונות התרקמו מסביב לאישיות המקסימה, והן הגיעו גם עד אזני הנוער הלומד וחדרו לתוך נשמתו המתלבטת.

עוד בהיותו בין כתלי בית המדרש העליון, כסטודנט, הצטרף כבר לשורות החלוצים הראשונים של נושאי דגל התחיה הישראלית, ובגמרו את הפוליטכניקום והוסמך בתואר אינג’ינר טכנולוג, עלה על הבמה הצבורית. טיומקין נחן בכשרונות מצוינים ולא־רגילים, והכל נבאו לו עתיד מזהיר בשדה המקצוע הטכני, אשר בו גילה הכשרה מיוחדת במינה. אולם כאידיאליסטן נלהב עזב את עניניו הפרטיים והתמסר בכל לבו וכחו לעבודה הצבורית.

בסגולות טבעיות מצוינות, טמפרמנט חם וער, כשרון נואם בחסד עליון, הדרת פנים וגוף חסון, בחינת “משכמו ומעלה גבוה מכל העם” – היה זאב טיומקין מקסים את כל רואיו ושומעיו.

בן 21 היה טיומקין, כאשר השתתף באספה הכללית הראשונה של חובבי־ציון באודיסה ונשא את משאו על התנועה הלאומית ועל תחיית העם ובנין הארץ. מיד כבש את לבבות צירי האספה, שהכירו בו כשרון של מנהיג. גם היושב־ראש של ועד חובבי ציון, הד“ר י. ל. פינסקר, סמך את ידו על העסקן הצעיר זאב טיומקין, ובאותו מעמד החליט, בהסכמת שאר חבריו לעבודה, למנותו לראש הועד הפועל של הלשכה הראשונה אשר נפתחה ביפו בשנת תרנ”א. מאז החלה תקופת הזוהר של עסקנותו היפה והפעלתנית.

שמו של המנהיג הצעיר הלך לפניו, והישוב העברי בארץ חכה לבואו של זאב טיומקין בכליון עינים, הלשכה הראשונה של ועד חובבי ציון בהנהלתו של טיומקין שימשה מרכז עיקרי לכל פעולות הועד ולכל העולים החדשים, יום־יום צבאו על דלתות הלשכה מאות אנשים שבאו לשאול בעצת ראש הועד, ועל פיו יקום דבר. בין המבקרים הרבים היו גם כאלה שנדחקו לחדרי הלשכה, כדי להמצא במחיצתו בלי שום מגמה מיוחדת. את כל אחד ואחד היה טיומקין מקבל בסבר פנים יפות, ומעניק עצות והדרכות לכל דורש.

השפעתו האישית של טיומקין היתה רבה מאד גם על הפקידות התקיפה של הבארון רוטשילד, שהביטה “מגבוה” על כל בוני הישוב החדש. הבארון הנדיב נתן הוראה לפקידות שלו בארץ־ישראל לקבל את מנהיגם של חובבי־ציון – את האינג’ינר זאב טיומקין – ב“כבוד מלכים”, ומנהל עניני הבארון, בלוך העריץ הידוע, ציית לפקודותיו.

גם בחוגי הרשות התורכית היו מתיחסים לטיומקין בכבוד גדול ומתחשבים אתו כעם בא־כח האומה הישראלית. בעברו ברחובות יפןו היו הערבים הנכבדים קמים לקראתו מתוך יראת הכבוד ומברכים בשלומו של ה“ראש אל כול יהוד” (ראש כל היהודים).

שבוע שבוע היו באות אניות לחוף יפו ומורידות מאות עולים חדשים וראש הועד טיומקין היה מקבל את פניהם בלשכתו מן הבוקר עד הערב. האמון מצד העולים לזאב טיומקין הלך וגדל, וכמעט כולם היו נותנים את אמונם בראש הועד. מחוסרי האמצעים היו מקבלים ממנו המלצות למושבות, לשם העסקתם בעבודות שונות כפועלים ושכירי יום אצל האכרים וגם אצל פקידות הבארון. בהשתדלותו הנמרצת של טיומקין בטלה גזירת בלוך כלפי “העולים הזרים”, והם קבלו רשות לעבוד בכרמי ראשון־לציון שהיתה אז תחת חסות הפקידות של הנדיב.

כבעל מעוף ורב המרץ לא יכול היה טיומקין להצטמצם בד' אמותיו של לשכתו. שאף לגדולות ולפעולות כבירות, ולא הסתפק במלוי התפקידים המוגבלים של הגשת תמיכה למושבות הקיימות. כאדם רחב־אפקים נתכוון ליצור תנועה עממית גדולה, אשר תקיף את כל שדרות העם היהודי. ברצונו היה ליצור קשר אמיץ ומתמיד בין הארץ ובין הגולה. טיומקין רצה לפתוח את שערי ציון בפני המוני עולים ומתישבים חדשים שיבואו אל הארץ, להתאחז בה על אף כל ההגבלות הקשות והמרובות. בחושו הבריא ובמעופו הגדול החשיב טיומקין מאד את הערך הרב שיש לגאולת הארץ, ולשם הגשמת שאיפתו רצה לרכז בידי הועד את קנית הקרקעות בנקודות שונות ולחסום את הדרך בפני הספסרות שהחלה מתפשטת אז בארץ. טיומקין תיכן תכניות רחבות לרכישת שטחי־אדמה גדולים בהרים, בעמקים ובשפלה משני עברי הירדן ולמכרם חלקים־חלקים לעולים ולמתישבים החדשים. לשם כך השקיע טיומקין עשרות ורבבות אלפים פרנקים בגאולת עמק־יזרעאל וקרקעות אחרים, והתכונן להרחיב את פעולותיו בכוון זה. אולם השעה לא שחקה לו. מצד אחד קמו נגדו סרסורים ו“גואלים” פרטיים מכל עברים, שהביטו, עליו כעל מקפח פרנסתם והשתדלו בכל מיני אמצעים פסולים להכשילו, מצד שני יצאה פקודת הממשלה העותמנית על סגירת העליה היהודית ועל הפסקת מכירת קרקעות ליהודים. הגזירות החמורות שיצאו מלפני השליטים התורכים גרמו לידי כך, שדמי הקניה המרובים אשר הושקעו ברכישת הקרקעות הלכו לאבוד ונשארו בידי האפנדים הערבים מוכרי הקרקעות.

לאחר מלחמה קשה, שנמשכה שנה שלימה, עם האויבים מבפנים ומבחוץ – נאלץ טיומקין “ראש היהודים” לעזוב את המערכה ויצא את הארץ במפח נפש ובשברון לבב, תקופת־טיומקין תיזכר תמיד בתולדות הישוב העברי בארץ.

לאחר שובו מארץ־ישראל המשיך טיומקין את פעולתו הצבורית ואת מלחמתו לציון.

עשרות שנים כיהן בעדת היהודים שבייליסבטגראד כרב מטעם הממשלה. ועמד בראש כל המוסדות הצבוריים והסוציאליים בעיר־מגורו. עם זה היה מראשי התנועה של חבת־ציון ומעמודי התווך של התנועה הציונית ברוסיה.

זכיתי לעבוד במחיצתו של טיומקין, כעוזרו הראשי בעניני הרבנות הראשית ובעניני הנהלת הלשכה המרכזית של ההסתדרות הציונית, ויצקתי מים על ידיו קרוב לעשר שנים (תרנ“ה – תרס”ו). הכרתי מקרוב את מזגו ואת טבעו, את יפיו ואת תכנות רוחו, ראיתיו בכל מיני מצבים, והתקשרתי אליו יותר ויותר מתוך הכרה והוקרה של אישיותו הנפלאה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית וציונית וליאות גופנית ורוחנית לא ידע עד יומו האחרון.

טיומקין היה ציר בכל הקונגרסים הציוניים מן הראשון ועד האחרון לימי חייו, ונחשב על נושאי־כליו הראשונים של המנהיג הגדול ד“ר תיאודור הרצל. בקונגרסים היה טיומקין “המתורגמן המושבע” מרוסית לגרמנית, נאומיו בקונגרסים הצטיינו תמיד בסגנונם העשיר ובקסם ניבם. ד”ר הרצל היה אומר, שנאומי טיומקין ברוסית היו מובנים גם לו, אף על פי שלא שמע כלל רוסית…

למן הקונגרס הראשון ועד שנת 1917 עמד טיומקין בראש התנועה הציונית בגליל ייליסבטגראד, שהקיף את הערים המרכזיות ורבות האוכלוסין היהודים בתחום המושב, כגון: אודיסה, ניקולייב, חארקוב, חרסון, קמיניץ־פודולסק ואחרות.

רוסיה היתה אז מחולקת לשנים עשר גלילים ציוניים, שבראשם עמדו שנים־עשר מורשים ואלה הם: ז. טיומקין – גליל ייליסבטגראד; ד“ר י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; פרופ' מנדלשטם – גליל קיוב; ד”ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב; העו“ד יסינובסקי – גליל וורשא; ד”ר ברוך – גליל ויטבסק; הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; ד“ר בנדרסקי – גליל בנדרי; מ. אוסישקין – גליל מינסק; הפרופ' צ. בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד”ר א. יעקובסון – גליל סימפרופול.

טיומקין נהל במשך זמן רב – בגלל מחלת המורשים או מסבות אחרות – מלבד גליל ייליסבטגראד, גם את הגלילים של שאר חבריו, כמו: גליל יקטרינוסלב, מוסקבה, סימפרופול ובנדרי.

תודות לטיומקין נחשבה העיר ייליסנטגראד למרכז החשוב ביותר של התנועה הציונית ברוסיה. בעיר זו ובגליציה נפוצה הכמות הגדולה ביותר של שקלים, בולי קרן הקיימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בלונדון וחברת אנגלו־פלשתינה. מגליל ייליסנמגראד נשלחו כמה וכמה מכתבים חוזרים הרצאות וחוברות ציוניות, אשר שימשו זמן רב חומר ספרותי ותעמולתי לאגודות הציוניות.

טיומקין התיצב פעמים רבות לפני גדולי המיניסטרים הרוסים, כגון: ויטה, פליבה, דורנובו ואחרים. בראש מורם ובקומה זקופה ידע להגן תמיד על כבוד עם ישראל בפני העריצים התקיפים של הממשלה הצארית. טיומקין עמד גם בראש ההגנה העברית בתקופת הפרעות והרציחות ותמיד סיכן את עצמו ואת חייו לטובת אחיו בני עמו.

הרבה יש לספר על מעשיו וגבורותיו של אחד מגבורי האומה בדורנו. וכותב תולדות חבת־ציון והתנועה הציונית המדינית, יצטרך להקדיש לו פרק חשוב.

שנים רבות שאף טיומקין לשוב לארץ־ישראל לשם המשכת פעולותיו במולדת העתיקה – בארץ תקותנו, אולם הגורל אשר מצא את כל גדולי האומה והציונות המר גם לו ופתיל חייו ניתק על אדמת נכר.