נולד בשנת תר“ם (17 אוקטובר 1880) באודיסה. נתפרסם מנעוריו כפיליטוניסטן מובהק בעתונות הרוסית (בכנוי הספרותי “אלטלינה”). בשנת 1903 נספח לציונות. מראשי המדברים בועידת הלסינגספורס. 1900 – פעיל מטעם ההסתדרות הציונית בקושטא, נתפרסם כנואם ממדרגה ראשונה. בימי מלחמת העולם הגה וביצע את רעיון הלגיון היהודי שנלחם לצד אנגליה, אף השתתף כקצין הגדוד היהודי בחזית עמק הירדן. בפרעות ירושלים (1920) ארגן את ההגנה העצמית ונידון לעבודת פרך ממושכת בעכו, וקיבל חנינה לאתר חדשים מספר. 1920 – חבר ההנהלה הציונית. 1923 יצא מן ההנהלה ויסד מפלגת הצה”ר (הציונים הרביזיוניסטים). מיסד בית“ר (ברית תרומפלדור). 1935 – יסד את הצ”ח (הסתדרות ציונית חדשה) ונבחר לנשיאה. היה גם סופר עברי. תרגם משירי ביאליק לרוסית ומשירי דנטה, עומר כאיאם, אדגר פוא לעברית. מת אור לכ“ט תמוז ת”ש (1940) משבץ הלב בסביבת ניו־יורק.

יש יחידי סגולה, שאין הזקנה שולטת בהם. תמיד הם מלאים כח עלומים ושפע של מרץ מפכה בהם. אנשים אלה להיות מנהיגים ומפקדים נוצרו. מקומם לא עם ההולכים בדרך סלולה וכבושה אלא תמיד הם מחפשים להם דרכים חדשות. שוחים הם נגד הזרם, לוחמים בלי ליאות על רעיונם, וצועדים בשבילם המיוחד, בדרך המובילה להגשמת השאיפות הנעלות והאידיאליות מתוך אמונה שלמה בנצחונם הסופי.

על יחידי סגולה מסוג זה נמנה גם זאב ז’בוטינסקי.

על יצירותיו, חייו ופעולותיו נכתבה ספרות שלמה על ידי חסידיו ויריביו. ברצוני להעלות רק רשמים מועטים על זאב ז’בוטינסקי, שנתרשמו בזכרוני, מיום אשר הכרתיו. רשמים אלה מרוכזים בעיקר ב“ארבע פגישות”.

בתקופת הקונגרסים הראשונים היתה הספרות הציונית דלה ומצערה. רוב הנוער העברי נגרר אז אחרי תנועת הבונדאים, הסוציאל־דמוקרטים, הסוציאלי־רבולוציונרים ושאר התנועות המהפכניות. הציונות המדינית לא הספיקה עדיין לחדור לחוגים הרחבים של המתלמדים ובני הנעורים, מסביב לדגל הציוני התקבצו בעיקר חובבי־ציון הותיקים, והדור הצעיר שלנו הלך לרעות בשדות אחרים, במקום שמצא כר נרחב אשר נחרש ונזרע על ידי אלפי לוחמים, ובהם מנהיגים ומפקדים, נואמים ואנשי פולמוס מנוסים.

ואנחנו חבורה קטנה של ציונים צעירים אשר התחנכו בסביבה יהודית לאומית ועל ברכי התרבות העברית, היינו צמאים למלה חיה, למלה המעודדת את הרוח ואת הנשמה, למלה החודרת אל הלב ומעוררת את המחשבה העברית.

כתב עת מיוחד בעברית המוקדש כולו לשאלות ציוניות, לא היה אז עדיין, העתונים העברים היומיים “המליץ”, “הצפירה” ו“הצופה” הקדישו רק מאמרים בודדים לשאלות ציוניות, שלא נתנו ספוק לנוער העברי, לא האירו את דרכו ולא עוררו בו את ההתלהבות הדרושה לציון.

ובעצם ימי התהיה והצפיה הגיעה השמועה לערי השדה, כי הנה עלה כוכב חדש בשמי תנועתנו, כח צעיר ופורח, נואם רבֿ־הכשרון וסופר גדול נספח למחנה הציוני. נודע לנו, שהפיליטוניסטן “אלטלינה” שיצאו לו מוניטין בחוגי הקוראים בדרום רוסיה ואוקראינה, הוא יהודי ציוני ושמו ולדימיר ז’בוטינסקי. הצעיר ז’בוטינסקי הלך מחיל אל חיל ובסגולותיו המצוינות, בעיקר בכח דברנותו, רכש לו קהל מעריצים גדול.

בהיותו כבן עשרים ושלש, בשנת 1903, זכה כבר להיות ציר בקונגרס הציוני הששי.

בקונגרס זה לא נטה ז’בוטינסקי אחרי הרבים, אלא הלך עם המעטים. אף על פי שהמנהיג ד"ר הרצל השתדל בקסמו הרב להשפיע על צירי הקונגרס הששי, שיקבלו את הצעתה של ממשלת בריטניה הגדולה בדבר יצירת “מקלט ליל” ליהודים באוגנדה, מקלט שישמש כעין פרוזדור לכניסת עם־ישראל לארץ־ישראל, ואף על פי שרוב הצירים קבלו את הצעת אוגנדה כהוראת שעה, לא הלך לבו של ז’בוטינסקי אחרי האור המתעה, הצביע עם “אומרי־הלאו” ויחד עם “הבוכים” עזב את אולם הקונגרס, מתוך הכרה נפשית שעליו להצטרף לקבוצת הלוחמים תחת הדגל הציוני הטהור.

לאחר הקונגרס הששי התמסר ז’בוטינסקי בכל לבו ומרצו לתעמולה הציונית בכתב ובעל־פה. פרסם מפעם לפעם מאמרים וחוברות כתובים בכשרון רב, בסגנונו המקורי ובהסברתו המקורית והנלהבת, אשר נבלעו ביחוד על־ידי הנוער כ“בכורה טרם קיץ”.

הדור הצעיר התקשר לסופר ולנואם הצעיר בכל נימי נפשו, ונוצר יחס אהבה והערצה לאביר הצעיר של התנועה.

ז’בוטינסקי התנדב לסובב את הערים המרכזיות, על חשבונו הפרטי.

פגישתי הראשונה עם ז’בוטינסקי.

בשנת 1903–1907 פתח ז’בוטינסקי במסע־תעמולה בערי השדה. העיר ייליסבטגראד היתה אז מרכז הציונים בדרום־רוסיה ואוקראינה, בהנהלתו של טיומקין, אחד משנים־עשר המורשים הציונים ברוסיה. לאחר הקונגרס הששי נוצרה ההתפלגות הראשונה במחנה הציוני. הרוב נטה אחרי הצעת אוגנדה וכינה את עצמו בשם “ציוני אוגנדה”, והמיעוט נמנה על “ציוניֿ־ציון”. ובעת המבוכה הזאת, בעת שהמלחמה בין שני המחנות היתה נטושה לאורך כל החזית הגיע לייליסבטגראד – ולדימיר ז’בוטינסקי.

את נאומו הראשון נשא בבית־הכנסת “חובבי ציון” שהיה מלא מפה אל פה, ואלפי אנשים עמדו צפופים ודחוקים בחצר וגם ברחוב שעל יד בית הכנסת. ז’בוטינסקי חצב להבות בנאומו כשלש שעות רצופות בלי הפסקה, וכל הקהל הרב הקשיב ברטט וביראת הכבוד לדברי הנואם, שבקולו הזך והצלול, בקסמו המיוחד ובעיניו המפיקות תבונה ואומץ הקסים את כל שומעיו. הנואם נשא דברו על התכנית הבזילאית, על המדינה היהודית בארץ־ישראל, על העבודה המעשית בגולה ובארץ, ובהמשך דבריו הפליט בקירוב את המלים האלו: “אנו נמצאים בחזית מלחמתית קשה וארוכה, אנו מוקפים שונאים רבים ועצומים מכל עברים ומחובתנו לחגור את כחותינו הרעננים ולהבקיע לנו דרך ומוצא, על אפם ועל חמתם של אויבינו ושונאינו. כמחנה ארבה כבד נתלכד ונתאחד לחטיבה אחת ונתנפל על המוקד, בהמונינו נשליך את עצמו לתוך המדורה היוקדת ובגופנו נכבה את התבערה”…

נאומו הנלהב עשה רושם עז על כל שומעיו, שהריעו לכבודו בתרועות סוערות. לאחר ימים מספר נספחו למחננו – בהשפעת הנאום הזה – מאות חברים חדשים, שקבלו עליהם לעבוד שכם אחד אתנו.

באגודתנו – אגודת הציונים הצעירים – היו חברים דוברי עברית, ובהם כותב השורות האלה. פנינו לז’בוטינסקי בבקשה להרצות בפני חוג צר ומצומצם בעברית, על עבודתנו החנוכית והתרבותית בגולה ובא"י, המרצה התנצל על שלא יכול למלא את בקשתנו, והבטיחנו שלאחר שנה שנתים ידע את לשוננו הלאומית עד כדי לנאום בה.

*

פגישתי השניה עם ז’בוטינסקי היתה בינואר 1904 או 1905 (את השנה איני זוכר בדיוק) ב“ירושלים דליטא”, היא ווילנא.

בימים ההם היתה הציונות אסורה בכל רחבי רוסיה הצארית, והשלטונות לא הרשו אספות ציוניות. אולם עת מלחמה קשה היתה לנו, ל“ציוני ציון”, מפנים ומאחור. ביד אחת היה עלינו להדוף את ההתקפות המרובות של המתבוללים, הס. ר., הס. ד., הבונדאים, פ. פ. ס. וכו' וביד שניה לקדש מלחמה גם על האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, כלומר הציונים “שנתפקרו”.

המנהיגים הותיקים שנשארו נאמנים לדגל הציונות הטהורה – זאב טיומקין, מנחם אוסישקין, הלל זלטופולסקי, יצחק־ליב גולדברג וד"ר שמשון רוזנבאום – ריכזו מסביבם את הכוחות הצעירים, וקראו לועידה ארצית חשאית של ציוני־ציון. בין הצירים היו הסטודנטים: ז’בוטינסקי, קלוזנר, בוגרשוב, מוסנזון, בבקוב, שיינקין, ברוכוב, לודויפול, ברגמן, כותב השורות האלה ואחרים. בין הנואמים הראשיים היה הצעיר ולדימיר ז’בוטינסקי, שהרים את הדגל הציוני בגאון וקרא את הנוער העברי לגיוס ולהתנדבות על שדה המלחמה הציונית.

*

פגישתי השלישית עם ז’בוטינסקי היתה בשנת 1908 בארץ–ישראל. הוא בא אז לארץ על מנת להתבונן בעבודה המעשית הנעשית בארץ־ישראל, ללמוד את תנאי ההתישבות; בא לראות ולא להראות, באספות פומביות לא השתתף כי לא רצה לחלל ברבים את כבוד הלשון העברית בארץ–מכורתה, הואיל ובימים ההם לא שלט עדיין באופן חפשי בדבור העברי.

ז’בוטינסקי נפגש עם העסקנים בערים ובמושבות, ושוחח אתם על הענינים הישוביים רק בישיבות מצומצמות וסגורות.

בשובו לחוץ לארץ החל ז’בוטינסקי את מלחמתו הגדולה והארוכה להפצת הלשון העברית החיה בבתי־הספר העבריים.

משנת 1908 עד 1918 לא זכיתי להפגש פנים אל פנים עם ז’בוטינסקי ולשמוע את מדברותיו. אולם זכרו של הלוחם הצעיר, הכובש לבבות בסערות דבריו, לא מש מלבי, עשר שנים לא ראיתיו, ובמשך הזמן הזה גדל וחזק האיש בכל המובנים ושמו הלך למרחקים. במשך השנים האלו הספיק לכתוב מאות מאמרים על הלשון והתרבות העברית, תרגם את שירי ח. נ. ביאליק לרוסית, השתתף בעיבוד התכנית ההלסינגפורסית, נסע כציר לקונגרסים הציונים ופתח תעמולה רחבה בכתב ובעל–פה ברוסיה הגדולה ומחוצה לה. שמו נתפרסם גם בחוגי היהדות הספרדית וכל יהודי המזרח הקרוב וצפון אמריקה. בכל מקום בואו התוה ז’בוטינסקי דרכים חדשות לתנועה הציונית ויצר קשרים חזקים ואמיצים בחוגים התרבותיים והמדיניים, ביחוד גדלה השפעתו במרכזים היהודים הגדולים אשר במדינות תורכיה ויון ובשאר מדינות הבלקן. ז’בוטינסקי השתתף בעתונים החשובים שבקושטא: “המבשר” בעברית, “האורור” בצרפתית, ה“זון טורק” בצרפתית, “ז’ודיו” בספרדית וכו'. על ידי עבודתו הספרותית הזאת נפתחו אפקים חדשים לציונות ולתחית הלאומית בין יהודי המזרח וגם בין חוגי הסופרים התורכים והיונים שאינם מבני בריתנו.

בפרוץ מלחמת העולם ביולי 1914 נפסק הקשר בין ארץ־ישראל והגולה, וזמן רב לא ידענו את מקום המצאו של ז’בוטינסקי. לעתים רחוקות היינו מקבלים בארץ־ישראל ידיעות מקוטעות על הנעשה בעולם הגדול שהיינו מנותקים ממנו. ההסתדרות הציונית העולמית סבלה הרבה מאד מפגעי המלחמה הנוראה. מנהיגיה היו מפוזרים בארצות הלוחמות, והמחנה הציוני השתתף בחזית של המדינות הלוחמות תחת דגלים שונים, בלי שיהיה קשר שהוא ביניהם.

והנה הגיעה אלינו בשנת 1916 הידיעה הראשונה על יצירת גדוד עברי על ידי זאב ז’בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, מבין הפליטים והגולים של יהודי ארץ־ישראל שמצאו להם אז מקום מפלט במצרים. הידיעה הסעירה את הרוחות. ולעיני קמה דמותו של הצעיר הנלהב, “השוחה נגד הזרם” מימי הקונגרס הששי ואחריו. אף ביצירת הגדוד העברי היה, כידוע, מן השוחים נגד הזרם. גם לאחר המפלות שנחלו צבאות בריטניה בחזית המיצרים ובגליפולי ובטולו של “גדוד נהגי הפרדות” היהודי, לא רפו ידי ז’בוטינסקי, הלך לאנגליה על מנת ליצור גדוד עברי חדש מבין יהודי ויטשפל. הוא היה “נאה דורש ונאה מקיים” והתנדב הראשון לגדוד כחייל פשוט, ואחריו נהרו אלפי בחורי ישראל שנצטרפו לשורות הלוחמים והשתתפו בפועל, בשנות 1917 – 1918, בכבוש הארץ תחת הנהלתו של הלויטננט ז’בוטינסקי.

הלגיונות היהודים מאנגליה ומאמריקה שנצטרפו למחנה הצבא הבריטי, לחמו יחד לשחרורה של ארץ־ישראל. זאב ז’בוטינסקי היה היחידי מבין המנהיגים הציוניים הנודעים, שנלחם לא רק בעטו ובפיו את מלחמת שחרורנו אלא גם בחרבו.

*

פגישתי הרביעית עם הקצין ז’בוטינסקי במדיו הצבאיים היתה בראשית 1919, באולם ועד הצירים לארץ־ישראל, שמרכזו היה אז ברחוב אלנבי בתל־אביב. באותה שעה הכריזו באי־כח היהדות העולמית מכל הארצות על רצונו של עם ישראל למסור את המנדט על ארץ־ישראל לאנגליה, שנתנה לנו את הכרזת־בלפור בשנים בנובמבר 1917. שאלה זו דרשה גם את החלטת הישוב העברי בארץ ישראל, ובשעה מכרעת זו התכנסו להתיעצות באי־כח ההסתדרויות, הארגונים והזרמים השונים של הישוב.

באותו כנוס קרא ז’בוטינסקי בעברית את התזכיר ההיסטורי, והגן עליו בכל כח השפעתו הרבה. אחד המשתתפים העיז להביע דעה מתנגדת לו ובין השאר אמר, שהישוב הארצישראלי צריך לדרוש את מסירת המנדט על ארץ–ישראל לאמריקה החפשית, כיון שלאנגליה יש די ענינים מסובכים במצרים סודאן, סואץ, עיראק, הודו וכו', ואין דעתה פנויה לעניני ארץ־ישראל.

אולם ז’בוטינסקי קם וסתר את דברי הנואם והוכיח על פניו, אף הגן בכל כחו על עמדתו. התוצאה היתה, שבאותה אספה נתקבלה החלטה חגיגית מפורשת, שהישוב העברי בארץ־ישראל כולה, על מפלגותיו, מעמדיו וזרמיו, מצטרף לרצונה של היהדות העולמית, ומבקש את חבר הלאומים שימסור את המנדט על ארץ־ישראל לבריטניה הגדולה, מתוך בטחון גמור שבעלת המנדט תגשים את הכרזת בלפור במלואה. – – –