ד“ר חיים בוגרשוב – ד”ר לפילוסופיה, נולד 1876 בברדיאנסק (קריִם). גמר את האוניברסיטה בברן. בשנת 1807 – מנהל בית־ספר עברי בברדיאנסק, 1900 – מורה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב. מ־1907 בא“י. מורה לגיאוגרפיה וגיאולוגיה בגמנסיה “הרצליה” וחבר הנהלתה. 1915 – גורש על ידי התורכים מא”י. 1921־1930 – חבר מועצת העיריה בתל־אביב. מיסד שכונת נורדיה בתל־אביב והמושבה תל־צור בשרון. ציר לכמה קונגרסים ציוניים. מראשי העסקנים של ברית הציונים הכלליים.

לא מן הציונים “שקנו את עולמם בשעה אחת” הוא הד"ר חיים בוגרשוב. למעלה מארבעים שנה עומד הוא במערכת הלוחמים והמטיפים של שיבת ציון. הופעתו הצבורית הראשונה היתה בברדיאנסק (קרים). מן המעטים בין הנוער העברי הלומד שלא נתפס לנטירת כרמי זרים, מן היחידים שהבינו את ערך התרבות העברית ואת החנוך העברי בגולה.

ימים על ימים עבד, יחד עם חבורת צעירים, לשם יסוד בית־ספר עברי ראשון בברדיאנסק, ולאחר זמן מה (בשנת 1897) נתמנה למנהל בית הספר שהיה ממיסדיו. אז מתחילה תקופה רבת פעלים בעבודתו הצבורית.

בוגרשוב, בעל המזג הסוער והתוסס, לא יכול היה להצטמצם בד' אמות של הוראה בלבד. בימים הרביץ תורה לילדי ישראל, ואת הלילות הקדיש לעסקנות צבורית ולתעמולה רחבה בשדרות העממיות בעיר־מגורו וסביבתה.

מזמן לזמן היה מסובב בערי השדה ומרצה על ציון ועל מקראיה. שמו הטוב של בוגרשוב הלך לפניו והגיע עד מ. אוסישקין, שהיה אז מראשי התנועה הציונית ברוסיה.

כעבור שנים מספר עזב בוגרשוב את ברדיאנסק ועבר לייקטרינוסלב, התקרב לאוסישקין אשר עמד אז בראש הלשכה הציונית בפלכי ייקטרינוסלב, פולטבה ועוד, ונעשה לאחד מתלמידיו החביבים ביותר.

בשנים 1900־1901 עסק בהוראה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב, ועם זה התמסר לעבודה הציונית לכל סוגיה וענפיה.

בימים ההם נצנץ במוחו הרעיון של יסוד בית־ספר תיכוני עברי ראשון בארץ. לשם הכשרה עצמית לתפקיד חשוב זה, הלך בוגרשוב לשווייץ, ולמד באוניברסיטה של ברן. עם זה הקדיש ימים ולילות לתעמולה הציונית בחוגי הסטודנטים העברים בשווייץ.

בימים ההם נפגש עם ד"ר חיים וייצמן, שהיה אז פריבט־דוצנט ליד האוניברסיטה בג’ניבה, וממנהיגי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית.

וייצמן היה אז בין הוגי הרעיון על אוניברסיטה עברית בירושלים. מובן, איפוא, כי קודם לאוניברסיטה עברית, כעין פרוזדור המכין לטרקלין, הוא בית־ספר תיכוני עברי. להצעת וייצמן נשלח הסטודנט בוגרשוב לחקור את האפשרות של ייסוד בית־ספר תיכוני עברי בארץ.

בינתיים פרצה “מלחמת אוגנדה” בקונגרס הציוני הששי. בוגרשוב היה בין “ציוני ציון” המעטים בקונגרס, בימי חופשת הקיץ באוניברסיטה נסע בוגרשוב ארצה בשליחות שהוטלה עליו, ביקר בערים ובמושבות, חקר, האזין, ברר מפי תושבי הארץ, וביחוד הקדיש את זמנו לבעית החנוך העברי.

ביפו היה אז בית־ספר אחד לבנות מיסודם של חובבי־ציון. יתר בתי־הספר העירוניים ביפו ובירושלים נתמכו על ידי “עזרה” מברלין וחברת “כל ישראל חברים” מפאריס.

זולתם היתה פרושה רשת בתי ספר של המיסיון הצרפתי, האנגלי, האיטלקי ועוד.

בשובו מארץ־ישראל לא הלך בוגרשוב לשם המשכת לימודיו באוניברסיטה, כי אם התמסר לתעמולה.

באחד מימי סתיו 1904 הודיע לי מ. אוסישקין מייקטרינוסלב, שבקרוב יבקרני בעיר מושבי – ייליסבטגראד – הסטודנט חיים בוגרשוב, אשר זה עתה חזר מביקורו בא"י. זו היתה פגישתי הראשונה עם בוגרשוב. היה זה צעיר רענן וזקוף־קומה, בעל עינים מפיקות פקחות, זריז ופעיל, איש המזג הסוער והלב החם, ופיו חוצב להבות אש.

באספה פומבית בבית הכנסת “חובבי ציון” שבה נאם באותו ערב, היה הדוחק רב ורבים נשארו בחוץ מאפס מקום.

בנאום מלא רגש, ברוסית, מסר את רשמיו על הישוב העברי בערי הארץ ובמושבותיה, סיפר כי “מחלת אוגנדה” נתפשטה גם על אדמת המולדת, רבים נוהים אחרי המנהיג ד"ר הרצל ומאמינים, שהצעת בריטניה הגדולה תפתור את שאלת ההגירה מארצות הגולה ועם זה תרים את ערכנו מבחינה מדינית בעיני הממלכות הגדולות בכלל ובעיני תורכיה בפרט. הנואם שפך את זעמו על ההצעה ודרש להכריז מלחמה נגדה.

בהמשך דבריו הסביר את הצורך לפתוח בערי הארץ ובמושבותיה רשת בתי־ספר, שלשון הלמודים בהם תהיה עברית.

בדברו על שאלת העבודה העברית במושבות הדגיש את הקשר שבין הון עברי, מרץ עברי, ידים עבריות ותרבות עברית בארץ העברים.

למחרת הרצה בעברית שוטפת וחיה במבטא הספרדי בחוג מצומצם של חובבי שפת עבר על התרבות העברית ועל החנוך העברי בגולה ובא"י, על יצירת קרן מיוחדת למפעלים תרבותיים, על הכשרה גופנית, על כבוש הקהלות בגולה על ידי ציוני־ציון והגן הרבה על תכנית הציונים המעשיים.

באספה גדולה, בדירתו של המנוח זאב טיומקין – שהשתתפו בה משמנה וסלתה של האקדימאיים, מנהיגי התנועות המהפכניות והמתבוללים – הרצה בוגרשוב רוסית, והרצאתו עוררה וכוחים סוערים.

לדרישת אוסישקין, יצא אז מייקטרינוסלב – יחד עם חברו הסטודנט בן־ציון מוסינזון – לאודיסה, ושם השתתף בכמה אספות בדו־וכוח עם ציוני אוגנדה והציונים הטריטוריאליסטים. אחר כך עשה סבוב־תעמולה במשך כמה חדשים בערים המרכזיות והחשובות, ובכל מקום מצא הד חזק לנאומיו ולהרצאותיו.

בוגרשוב הטיל על עצמו תפקידים חשובים ומסועפים. הוא שעבר ממקום למקום וגייס בסוף 1904 כחות צעירים להשתתף בכנוס החשאי של ציוני־ציון בוילנה. ימים על לילות ישבנו יחד בישיבות החשאיות בבתיהם של י. ל. גולדברג, ב. גולדברג, בן־יעקב ושסקין. מאימת הבלשות הרוסית, אשר עקבה את צעדי הציונים, סודרו הישיבות בצורת סעודות בר־מצוה, יום־הולדת, טקס אירוסין וכדומה.

על יד שולחנות ערוכים משקאות ומגדנות דנו בכובד־ראש על כל השאלות שעמדו ברומו של העולם הציוני. שם תוכנו כמה וכמה תכניות חשובות בשביל העבודה המעשית בארץ מצד אחד, וכן נעשו שם הכנות לקראת הקונגרס השביעי שעמד להתכנס בקיץ 1905.

בין ראשי הפועלים והמפעילים היה בוגרשוב, והוא היה רק תמיד לא רק “נאה דורש” כי אם גם “נאה מקיים”. את משפחתו ומשפחת הוריו העביר לארץ־ישראל. אחיו היה מן המיסדים והמתישבים הראשונים במושב עין־גנים שעל יד פתח־תקוה.

בראשית 1907 נפגשתי שוב באחת הסמטאות הצרות ביפו עם בוגרשוב, שבא להשתקע בארץ לאחר שגמר את האוניברסיטה בברן והוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה”.

ביפו נאבק כבר בימים ההם הד“ר י. ל. מטמן־כהן ז”ל על קיומה של “הגמנסיה העברית”, שהיתה אז בית־ספר קטן ועלוב, ורבים – גם מבין המורים, הסופרים והעסקנים הותיקים – התיחסו אליו בזלזול גמור.

אולם הד“ר בוגרשוב לא נרתע לאחור מפני יחס הזלזול של אחרים וקיבל עליו להורות מקצועות הגיאוגרפיה והגיאולוגיה ב”גמנסיה העברית" מיסודו של ד"ר מטמן־כהן, חברו באוניברסיטה ברן.

ועם כניסת בוגרשוב למוסד התחילה תקופה חדשה בהתפתחותו. באותה שנה היה מספר התלמידים 35 ומספר המורים 3, ומשנה לשנה גדל מספר המורים והתלמידים ועלה למאות. חבלי יצירה קשים ומרים עברו על הגמנסיה, והד“ר בוגרשוב נעשה שותף לנושאים בעולה ובימי חופשת הקיץ הקדיש זמנו לתעמולה רחבה בחו”ל לטובת הגמנסיה.

בהשפעת הד“ר בוגרשוב הסכים הד”ר מטמן־כהן להעביר את בית־ספרו לרשות אגודת הגמנסיה, ונבחרו ועד מפקח, מועצה פדגוגית והנהלה מצומצמת. בהשפעת הד“ר בוגרשוב קיבל ועד חובבי־ציון באודיסה (בראשו עמד אז מ. אוסישקין) תחת חסותו את הגמנסיה העברית ביפו והקציב לה תמיכה שנתית בת 5000 פרנק. בהשפעתו הושגה – על ידי הד”ר יחיאל צ’לינוב – תרומתו של השופט יעקב מוזר מברדפורד בסך 80.000 פרנק להקמת בית הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימת בתל־אביב.

במשך שלשים וחמש השנים שעקבתי מקרוב אחרי עבודתו הצבורית חבבתי את פשטותו ואת העממיות שבו, אהבתיו בעבודתנו המשותפת בין כתלי הגמנסיה, בעירית תל־אביב, בארגון הציונים הכלליים ובכל יתר המפעלים הכלכליים, התרבותיים והחנוכיים.

אזכיר בזה עוד כמה אפיזודות מתוך פרשת פעולותיו המסועפות המעידות על עוז־רוחו ואומץ־לבו בכל עת וזמן: עם פרוץ מלחמת העמים בתרע"ד ועם כניסת תורכיה למלחמה כבת־בריתה של גרמניה נקרעו מאות תלמידים מעל משפחותיהם שברוסיה, וכל דאגתם ומחסורם על הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב. ובאחד מימי דצמבר 1914 ניתנה פקודה צבאית לגרש מתל־אביב את כל התלמידים שרובם היו נתיני רוסיה. הפקודה היתה: לאסור את התלמידים – בהם ילדים 8־11 – על מוריהם ולהובילם למחנה ההסגר ביפו ולחכות שם לאניה איטלקית, אשר תבוא לקחת את המגורשים למצרים או לארץ אחרת.

חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית היו נבוכים, המורים והמחנכים – אובדי עצות.

אולם הגמנסיה נתמלא כמה מאות תלמידים ותלמידות עם הצרורות על שכמם, שחכו מתוך חרדה לגורלם. אז קם ד“ר בוגרשוב, נאפד עוז וגבורה, והודיע שילך ליפו לחלות את פני אנשי השלטונות – מושל המחוז והמפקד הצבאי – שיתנו להשאיר את התלמידים בתל־אביב עד בוא האניה שתובילם אל מחוץ לגבולות א”י.

כולם הביטו בתמהון רב על בוגרשוב המעיז, בידעם את האכזריות ואת קשיחות־לבם של שני העריצים. אבל הד"ר בוגרשוב לקח אתו את המורה לתורכית אנויר־המדי ושניהם הלכו ליפו להתיצב לפני המושלים העריצים ולבקש על ילדי ישראל. ולאחר צפיה ממושכת במסדרון של בית הממשלה שהיה צפוף ערבים, נכנסו שליחי הגמנסיה אל המושל בי־האלדין. הלה שמע ברוגזה את דברי הבקשה, ולבסוף השיב ואמר כי “יש עתה ענינים יותר חשובים ואין לבטל את פקודתו הצבאית”.

בוגרשוב יצא מאת ה“קאימקם” ברוח נכאה. אולם מיד נתאושש: באותו מסדרון נפגש לו אחד הפקידים החשובים מעושי רצונו של של בי־האלדין, ומיד נמצאה אתו “הלשון המשותפת”. הלה יעץ לו לבוגרשוב לשוב בשקט לתל־אביב ולשמור שם על חניכיו ומוריו, “מכיון שלקאימקם יש עתה ענינים יותר דחופים וחשובים”.

וכך ניצלו מאות תלמידים מגזירת הגרוש המבוהלת ונשארו בתל־אביב תחת חסות הגמנסיה.

ושוב זכרון מימי המלחמה ההיא: באחד הימים פרצה קטטה בין ערבי מוכר פחמי־עץ ותימני ברחוב סמוך לגמנסיה. לקול הצעקות יצאו כמה מתלמידי הגמנסיה ורצו ל“הרביץ” בערבי שהתנפל על התימני. אולם ד"ר בוגרשוב נתן מיד פקודה לתלמידים שימהרו לשוב לחצר הגמנסיה, ואת הערבי הכניס בוגרשוב לגן הגמנסיה כדי לשמור עליו, ושלח לקרוא לשוטר, שיוציאוהו מחוץ לתחומה של תל־אביב.

באותה שעה עברו שני ערבים מיפו, והללו הלשינו לפני המושלים התורכים, שמנהל הגמנסיה בתל־אביב אסר ערבי בבית הסוהר שעל יד הגמנסיה והלקה אותו. בי האלדין שנשלח מקושטא, כדי לעקוב את צעדי הציונים ומנהיגיהם, עט על “מציאה” זו ומסר את הד"ר בוגרשוב למשפט צבאי. דינו נחרץ למיתה שלא בפני הנאשם, בלי לשמוע עדי סניגוריה ובלי זכות ערעור.

בעקב עלילה זו נאלץ בוגרשוב לצאת בחשאי את הארץ ועבר לאלכסנדריה של מצרים. שם התקבצו בימים ההם אלפי פליטים יהודים מיפו ותל־אביב שגורשו על ידי השלטונות התורכיים, ומאות מילדי הפליטים שוטטו ברחובות אלכסנדריה ללא תורה. בוגרשוב – בעזרתם של ז. ד. ליבונטין, ז. גלוסקין, ד, יודיליביץ ואחרים מגולי ארץ־ישראל – השיג את האמצעים הכספיים הדרושים ומצא גם מורים מבין הגולים ופתח בית־ספר עברי גדול ובו 600 תלמידים. בוגרשוב שימש כמנהל ומורה בבית הספר במשך שנתים, שנקרא בפי הכל “בית־ספר בוגרשוב”.

מלבד זה דאג הרבה מאד גם לסדור הפליטים היהודים, שמספרם הלך וגדל משבוע לשבוע, והיה הרוח החיה בכל המפעלים שנוצרו לשם הקלת מצב הפליטים.

כעבור שנתים עבר עם משפחתו למאדריד. שם נפגש וקשר קשרי ידידות עם מכס נורדוי – אשר הגלה מצרפת (כנתין אוסטרי) לארץ נייטראלית. במאדריד עסק בסדור קטלוג לכתבי היד העבריים בספריה הלאומית אשר בעיר זו, ובאותו זמן עבד גם בספריה הממלכתית בארקוריאל. את משכורתו קבל מהנהלת הספריה במאדריד.

בגמר מלחמת העמים חזר ד"ר בוגרשוב (בסוף 1918) לתל־אביב ולגמנסיה העברית “הרצליה”. את רוב ימיו הקדיש לטיפוח המוסד החנוכי הזה, אבי בתי־הספר התיכוניים העבריים.

לא יתואר המוסד הזה בלי בוגרשוב, לא יתואר גם טיול של תלמידי הגמנסיה בלי המורה והמדריך המצוין הזה, המנצל את טיוליו לחקירת הארץ ואיסוף אבנים לקוליקציה הגיאולוגית והמינרלוגית בחדר הגיאוגרפיה בגמנסיה. כל האוצר הגיאולוגי והמינרלוגי הוא ברובו פרי עמלו של הד"ר בוגרשוב, אשר אסף ולקט במשך עשרות שנים.

גם בעט סופרים אוחז הד"ר בוגרשוב מזמן לזמן, ומלבד ספריו בעניני מקצועו הוא מפרסם מפעם לפעם מאמרים בשאלות היום, המצטיינים בכל הסגולות שמחברם נחן בהם.

חלק חשוב יש לו לד"ר בוגרשוב גם בבנינה של תל־אביב. לא רק מראשוני הבונים היה, אלא גם מן המפעילים והמעוררים לבנין. הוא שאירגן, לאחר מאורעות מאי 1921 ביפו, את “מחוסרי הדירות” מבין פליטי יפו, יושבי אהלים וצריפים – מספרם הגיע ל־4000 נפש בערך – והוא שדפק על דלתות המוסדות הלאומיים והשיג שטח על אדמת הקרן הקימת בצפון תל־אביב והלואה לבנין בתים, היא שכונת “נורדיה” (לזכר המנהיג המנוח מכס נורדוי).

זכה, ובחייו נקרא הרחוב המרכזי בשכונת נורידה על שמו.

שכונת נורדיה שימשה התחלה ודוגמה לכמה שכונות חדשות אחרות, שהרחיבו את תחומה של תל־אביב.

גם ישוב כפרי של המעמד הבינוני – “תל־צור” בשרון – נבנה תודות ליזמתו ולמרצו הרב של ד"ר בוגרשוב.

ובסך הכל: שרשרת ארוכה של מעשים טובים למען התחיה הלאומית ולמען בנין הארץ, שנות חיים פוריות ורבות מרץ, יזמה בלתי־פוסקת ושמחת יצירה.