ד“ר חיים בוגרשוב – ד”ר לפילוסופיה, נולד 1876 בברדיאנסק (קריִם). גמר את האוניברסיטה בברן. בשנת 1807 – מנהל בית־ספר עברי בברדיאנסק, 1900 – מורה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב. מ־1907 בא“י. מורה לגיאוגרפיה וגיאולוגיה בגמנסיה “הרצליה” וחבר הנהלתה. 1915 – גורש על ידי התורכים מא”י. 1921־1930 – חבר מועצת העיריה בתל־אביב. מיסד שכונת נורדיה בתל־אביב והמושבה תל־צור בשרון. ציר לכמה קונגרסים ציוניים. מראשי העסקנים של ברית הציונים הכלליים.

לא מן הציונים “שקנו את עולמם בשעה אחת” הוא הד"ר חיים בוגרשוב. למעלה מארבעים שנה עומד הוא במערכת הלוחמים והמטיפים של שיבת ציון. הופעתו הצבורית הראשונה היתה בברדיאנסק (קרים). מן המעטים בין הנוער העברי הלומד שלא נתפס לנטירת כרמי זרים, מן היחידים שהבינו את ערך התרבות העברית ואת החנוך העברי בגולה.

ימים על ימים עבד, יחד עם חבורת צעירים, לשם יסוד בית־ספר עברי ראשון בברדיאנסק, ולאחר זמן מה (בשנת 1897) נתמנה למנהל בית הספר שהיה ממיסדיו. אז מתחילה תקופה רבת פעלים בעבודתו הצבורית.

בוגרשוב, בעל המזג הסוער והתוסס, לא יכול היה להצטמצם בד' אמות של הוראה בלבד. בימים הרביץ תורה לילדי ישראל, ואת הלילות הקדיש לעסקנות צבורית ולתעמולה רחבה בשדרות העממיות בעיר־מגורו וסביבתה.

מזמן לזמן היה מסובב בערי השדה ומרצה על ציון ועל מקראיה. שמו הטוב של בוגרשוב הלך לפניו והגיע עד מ. אוסישקין, שהיה אז מראשי התנועה הציונית ברוסיה.

כעבור שנים מספר עזב בוגרשוב את ברדיאנסק ועבר לייקטרינוסלב, התקרב לאוסישקין אשר עמד אז בראש הלשכה הציונית בפלכי ייקטרינוסלב, פולטבה ועוד, ונעשה לאחד מתלמידיו החביבים ביותר.

בשנים 1900־1901 עסק בהוראה בגמנסיה לבנות בייקטרינוסלב, ועם זה התמסר לעבודה הציונית לכל סוגיה וענפיה.

בימים ההם נצנץ במוחו הרעיון של יסוד בית־ספר תיכוני עברי ראשון בארץ. לשם הכשרה עצמית לתפקיד חשוב זה, הלך בוגרשוב לשווייץ, ולמד באוניברסיטה של ברן. עם זה הקדיש ימים ולילות לתעמולה הציונית בחוגי הסטודנטים העברים בשווייץ.

בימים ההם נפגש עם ד"ר חיים וייצמן, שהיה אז פריבט־דוצנט ליד האוניברסיטה בג’ניבה, וממנהיגי הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית.

וייצמן היה אז בין הוגי הרעיון על אוניברסיטה עברית בירושלים. מובן, איפוא, כי קודם לאוניברסיטה עברית, כעין פרוזדור המכין לטרקלין, הוא בית־ספר תיכוני עברי. להצעת וייצמן נשלח הסטודנט בוגרשוב לחקור את האפשרות של ייסוד בית־ספר תיכוני עברי בארץ.

בינתיים פרצה “מלחמת אוגנדה” בקונגרס הציוני הששי. בוגרשוב היה בין “ציוני ציון” המעטים בקונגרס, בימי חופשת הקיץ באוניברסיטה נסע בוגרשוב ארצה בשליחות שהוטלה עליו, ביקר בערים ובמושבות, חקר, האזין, ברר מפי תושבי הארץ, וביחוד הקדיש את זמנו לבעית החנוך העברי.

ביפו היה אז בית־ספר אחד לבנות מיסודם של חובבי־ציון. יתר בתי־הספר העירוניים ביפו ובירושלים נתמכו על ידי “עזרה” מברלין וחברת “כל ישראל חברים” מפאריס.

זולתם היתה פרושה רשת בתי ספר של המיסיון הצרפתי, האנגלי, האיטלקי ועוד.

בשובו מארץ־ישראל לא הלך בוגרשוב לשם המשכת לימודיו באוניברסיטה, כי אם התמסר לתעמולה.

באחד מימי סתיו 1904 הודיע לי מ. אוסישקין מייקטרינוסלב, שבקרוב יבקרני בעיר מושבי – ייליסבטגראד – הסטודנט חיים בוגרשוב, אשר זה עתה חזר מביקורו בא"י. זו היתה פגישתי הראשונה עם בוגרשוב. היה זה צעיר רענן וזקוף־קומה, בעל עינים מפיקות פקחות, זריז ופעיל, איש המזג הסוער והלב החם, ופיו חוצב להבות אש.

באספה פומבית בבית הכנסת “חובבי ציון” שבה נאם באותו ערב, היה הדוחק רב ורבים נשארו בחוץ מאפס מקום.

בנאום מלא רגש, ברוסית, מסר את רשמיו על הישוב העברי בערי הארץ ובמושבותיה, סיפר כי “מחלת אוגנדה” נתפשטה גם על אדמת המולדת, רבים נוהים אחרי המנהיג ד"ר הרצל ומאמינים, שהצעת בריטניה הגדולה תפתור את שאלת ההגירה מארצות הגולה ועם זה תרים את ערכנו מבחינה מדינית בעיני הממלכות הגדולות בכלל ובעיני תורכיה בפרט. הנואם שפך את זעמו על ההצעה ודרש להכריז מלחמה נגדה.

בהמשך דבריו הסביר את הצורך לפתוח בערי הארץ ובמושבותיה רשת בתי־ספר, שלשון הלמודים בהם תהיה עברית.

בדברו על שאלת העבודה העברית במושבות הדגיש את הקשר שבין הון עברי, מרץ עברי, ידים עבריות ותרבות עברית בארץ העברים.

למחרת הרצה בעברית שוטפת וחיה במבטא הספרדי בחוג מצומצם של חובבי שפת עבר על התרבות העברית ועל החנוך העברי בגולה ובא"י, על יצירת קרן מיוחדת למפעלים תרבותיים, על הכשרה גופנית, על כבוש הקהלות בגולה על ידי ציוני־ציון והגן הרבה על תכנית הציונים המעשיים.

באספה גדולה, בדירתו של המנוח זאב טיומקין – שהשתתפו בה משמנה וסלתה של האקדימאיים, מנהיגי התנועות המהפכניות והמתבוללים – הרצה בוגרשוב רוסית, והרצאתו עוררה וכוחים סוערים.

לדרישת אוסישקין, יצא אז מייקטרינוסלב – יחד עם חברו הסטודנט בן־ציון מוסינזון – לאודיסה, ושם השתתף בכמה אספות בדו־וכוח עם ציוני אוגנדה והציונים הטריטוריאליסטים. אחר כך עשה סבוב־תעמולה במשך כמה חדשים בערים המרכזיות והחשובות, ובכל מקום מצא הד חזק לנאומיו ולהרצאותיו.

בוגרשוב הטיל על עצמו תפקידים חשובים ומסועפים. הוא שעבר ממקום למקום וגייס בסוף 1904 כחות צעירים להשתתף בכנוס החשאי של ציוני־ציון בוילנה. ימים על לילות ישבנו יחד בישיבות החשאיות בבתיהם של י. ל. גולדברג, ב. גולדברג, בן־יעקב ושסקין. מאימת הבלשות הרוסית, אשר עקבה את צעדי הציונים, סודרו הישיבות בצורת סעודות בר־מצוה, יום־הולדת, טקס אירוסין וכדומה.

על יד שולחנות ערוכים משקאות ומגדנות דנו בכובד־ראש על כל השאלות שעמדו ברומו של העולם הציוני. שם תוכנו כמה וכמה תכניות חשובות בשביל העבודה המעשית בארץ מצד אחד, וכן נעשו שם הכנות לקראת הקונגרס השביעי שעמד להתכנס בקיץ 1905.

בין ראשי הפועלים והמפעילים היה בוגרשוב, והוא היה רק תמיד לא רק “נאה דורש” כי אם גם “נאה מקיים”. את משפחתו ומשפחת הוריו העביר לארץ־ישראל. אחיו היה מן המיסדים והמתישבים הראשונים במושב עין־גנים שעל יד פתח־תקוה.

בראשית 1907 נפגשתי שוב באחת הסמטאות הצרות ביפו עם בוגרשוב, שבא להשתקע בארץ לאחר שגמר את האוניברסיטה בברן והוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה”.

ביפו נאבק כבר בימים ההם הד“ר י. ל. מטמן־כהן ז”ל על קיומה של “הגמנסיה העברית”, שהיתה אז בית־ספר קטן ועלוב, ורבים – גם מבין המורים, הסופרים והעסקנים הותיקים – התיחסו אליו בזלזול גמור.

אולם הד“ר בוגרשוב לא נרתע לאחור מפני יחס הזלזול של אחרים וקיבל עליו להורות מקצועות הגיאוגרפיה והגיאולוגיה ב”גמנסיה העברית" מיסודו של ד"ר מטמן־כהן, חברו באוניברסיטה ברן.

ועם כניסת בוגרשוב למוסד התחילה תקופה חדשה בהתפתחותו. באותה שנה היה מספר התלמידים 35 ומספר המורים 3, ומשנה לשנה גדל מספר המורים והתלמידים ועלה למאות. חבלי יצירה קשים ומרים עברו על הגמנסיה, והד“ר בוגרשוב נעשה שותף לנושאים בעולה ובימי חופשת הקיץ הקדיש זמנו לתעמולה רחבה בחו”ל לטובת הגמנסיה.

בהשפעת הד“ר בוגרשוב הסכים הד”ר מטמן־כהן להעביר את בית־ספרו לרשות אגודת הגמנסיה, ונבחרו ועד מפקח, מועצה פדגוגית והנהלה מצומצמת. בהשפעת הד“ר בוגרשוב קיבל ועד חובבי־ציון באודיסה (בראשו עמד אז מ. אוסישקין) תחת חסותו את הגמנסיה העברית ביפו והקציב לה תמיכה שנתית בת 5000 פרנק. בהשפעתו הושגה – על ידי הד”ר יחיאל צ’לינוב – תרומתו של השופט יעקב מוזר מברדפורד בסך 80.000 פרנק להקמת בית הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימת בתל־אביב.

במשך שלשים וחמש השנים שעקבתי מקרוב אחרי עבודתו הצבורית חבבתי את פשטותו ואת העממיות שבו, אהבתיו בעבודתנו המשותפת בין כתלי הגמנסיה, בעירית תל־אביב, בארגון הציונים הכלליים ובכל יתר המפעלים הכלכליים, התרבותיים והחנוכיים.

אזכיר בזה עוד כמה אפיזודות מתוך פרשת פעולותיו המסועפות המעידות על עוז־רוחו ואומץ־לבו בכל עת וזמן: עם פרוץ מלחמת העמים בתרע"ד ועם כניסת תורכיה למלחמה כבת־בריתה של גרמניה נקרעו מאות תלמידים מעל משפחותיהם שברוסיה, וכל דאגתם ומחסורם על הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב. ובאחד מימי דצמבר 1914 ניתנה פקודה צבאית לגרש מתל־אביב את כל התלמידים שרובם היו נתיני רוסיה. הפקודה היתה: לאסור את התלמידים – בהם ילדים 8־11 – על מוריהם ולהובילם למחנה ההסגר ביפו ולחכות שם לאניה איטלקית, אשר תבוא לקחת את המגורשים למצרים או לארץ אחרת.

חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית היו נבוכים, המורים והמחנכים – אובדי עצות.

אולם הגמנסיה נתמלא כמה מאות תלמידים ותלמידות עם הצרורות על שכמם, שחכו מתוך חרדה לגורלם. אז קם ד“ר בוגרשוב, נאפד עוז וגבורה, והודיע שילך ליפו לחלות את פני אנשי השלטונות – מושל המחוז והמפקד הצבאי – שיתנו להשאיר את התלמידים בתל־אביב עד בוא האניה שתובילם אל מחוץ לגבולות א”י.

כולם הביטו בתמהון רב על בוגרשוב המעיז, בידעם את האכזריות ואת קשיחות־לבם של שני העריצים. אבל הד"ר בוגרשוב לקח אתו את המורה לתורכית אנויר־המדי ושניהם הלכו ליפו להתיצב לפני המושלים העריצים ולבקש על ילדי ישראל. ולאחר צפיה ממושכת במסדרון של בית הממשלה שהיה צפוף ערבים, נכנסו שליחי הגמנסיה אל המושל בי־האלדין. הלה שמע ברוגזה את דברי הבקשה, ולבסוף השיב ואמר כי “יש עתה ענינים יותר חשובים ואין לבטל את פקודתו הצבאית”.

בוגרשוב יצא מאת ה“קאימקם” ברוח נכאה. אולם מיד נתאושש: באותו מסדרון נפגש לו אחד הפקידים החשובים מעושי רצונו של של בי־האלדין, ומיד נמצאה אתו “הלשון המשותפת”. הלה יעץ לו לבוגרשוב לשוב בשקט לתל־אביב ולשמור שם על חניכיו ומוריו, “מכיון שלקאימקם יש עתה ענינים יותר דחופים וחשובים”.

וכך ניצלו מאות תלמידים מגזירת הגרוש המבוהלת ונשארו בתל־אביב תחת חסות הגמנסיה.

ושוב זכרון מימי המלחמה ההיא: באחד הימים פרצה קטטה בין ערבי מוכר פחמי־עץ ותימני ברחוב סמוך לגמנסיה. לקול הצעקות יצאו כמה מתלמידי הגמנסיה ורצו ל“הרביץ” בערבי שהתנפל על התימני. אולם ד"ר בוגרשוב נתן מיד פקודה לתלמידים שימהרו לשוב לחצר הגמנסיה, ואת הערבי הכניס בוגרשוב לגן הגמנסיה כדי לשמור עליו, ושלח לקרוא לשוטר, שיוציאוהו מחוץ לתחומה של תל־אביב.

באותה שעה עברו שני ערבים מיפו, והללו הלשינו לפני המושלים התורכים, שמנהל הגמנסיה בתל־אביב אסר ערבי בבית הסוהר שעל יד הגמנסיה והלקה אותו. בי האלדין שנשלח מקושטא, כדי לעקוב את צעדי הציונים ומנהיגיהם, עט על “מציאה” זו ומסר את הד"ר בוגרשוב למשפט צבאי. דינו נחרץ למיתה שלא בפני הנאשם, בלי לשמוע עדי סניגוריה ובלי זכות ערעור.

בעקב עלילה זו נאלץ בוגרשוב לצאת בחשאי את הארץ ועבר לאלכסנדריה של מצרים. שם התקבצו בימים ההם אלפי פליטים יהודים מיפו ותל־אביב שגורשו על ידי השלטונות התורכיים, ומאות מילדי הפליטים שוטטו ברחובות אלכסנדריה ללא תורה. בוגרשוב – בעזרתם של ז. ד. ליבונטין, ז. גלוסקין, ד, יודיליביץ ואחרים מגולי ארץ־ישראל – השיג את האמצעים הכספיים הדרושים ומצא גם מורים מבין הגולים ופתח בית־ספר עברי גדול ובו 600 תלמידים. בוגרשוב שימש כמנהל ומורה בבית הספר במשך שנתים, שנקרא בפי הכל “בית־ספר בוגרשוב”.

מלבד זה דאג הרבה מאד גם לסדור הפליטים היהודים, שמספרם הלך וגדל משבוע לשבוע, והיה הרוח החיה בכל המפעלים שנוצרו לשם הקלת מצב הפליטים.

כעבור שנתים עבר עם משפחתו למאדריד. שם נפגש וקשר קשרי ידידות עם מכס נורדוי – אשר הגלה מצרפת (כנתין אוסטרי) לארץ נייטראלית. במאדריד עסק בסדור קטלוג לכתבי היד העבריים בספריה הלאומית אשר בעיר זו, ובאותו זמן עבד גם בספריה הממלכתית בארקוריאל. את משכורתו קבל מהנהלת הספריה במאדריד.

בגמר מלחמת העמים חזר ד"ר בוגרשוב (בסוף 1918) לתל־אביב ולגמנסיה העברית “הרצליה”. את רוב ימיו הקדיש לטיפוח המוסד החנוכי הזה, אבי בתי־הספר התיכוניים העבריים.

לא יתואר המוסד הזה בלי בוגרשוב, לא יתואר גם טיול של תלמידי הגמנסיה בלי המורה והמדריך המצוין הזה, המנצל את טיוליו לחקירת הארץ ואיסוף אבנים לקוליקציה הגיאולוגית והמינרלוגית בחדר הגיאוגרפיה בגמנסיה. כל האוצר הגיאולוגי והמינרלוגי הוא ברובו פרי עמלו של הד"ר בוגרשוב, אשר אסף ולקט במשך עשרות שנים.

גם בעט סופרים אוחז הד"ר בוגרשוב מזמן לזמן, ומלבד ספריו בעניני מקצועו הוא מפרסם מפעם לפעם מאמרים בשאלות היום, המצטיינים בכל הסגולות שמחברם נחן בהם.

חלק חשוב יש לו לד"ר בוגרשוב גם בבנינה של תל־אביב. לא רק מראשוני הבונים היה, אלא גם מן המפעילים והמעוררים לבנין. הוא שאירגן, לאחר מאורעות מאי 1921 ביפו, את “מחוסרי הדירות” מבין פליטי יפו, יושבי אהלים וצריפים – מספרם הגיע ל־4000 נפש בערך – והוא שדפק על דלתות המוסדות הלאומיים והשיג שטח על אדמת הקרן הקימת בצפון תל־אביב והלואה לבנין בתים, היא שכונת “נורדיה” (לזכר המנהיג המנוח מכס נורדוי).

זכה, ובחייו נקרא הרחוב המרכזי בשכונת נורידה על שמו.

שכונת נורדיה שימשה התחלה ודוגמה לכמה שכונות חדשות אחרות, שהרחיבו את תחומה של תל־אביב.

גם ישוב כפרי של המעמד הבינוני – “תל־צור” בשרון – נבנה תודות ליזמתו ולמרצו הרב של ד"ר בוגרשוב.

ובסך הכל: שרשרת ארוכה של מעשים טובים למען התחיה הלאומית ולמען בנין הארץ, שנות חיים פוריות ורבות מרץ, יזמה בלתי־פוסקת ושמחת יצירה.

פרופ' צבי (גריגורי) בלקובסקי – נולד י“ח אב תרכ”ה (1865) באודיסה, 9־1885 – סטודנט באוניברסיטה של אודיסה. 7־1893 פרופיסור למשפט הרומי ולכלכלה מדינית באוניברסיטה של סופיה (בולגריה). 1905־1905 – סופר, עוזר בעתוני משפט רוסיים ובאנציקלופדיה ברוקהאוז־עפרון. 1905־1918 – עו"ד מושבע בפטרבורג. 1919־1924 – יועץ משפטי ממשלתי ברוסיה. 1897 – חבר הועד לסדור הקונגרס הציוני הראשון. 1897־1910 – חבר הועד הפועל הציוני. 1898־1902 – חבר הועד המפקח של אוצר התישבות היהודים. מ־1924 בארץ־ישראל.

חובבי־ציון הותיקים וראשוני הציונים המדיניים זוכרים לו לפרופ' צבי בלקובסקי את חסד נעוריו, מראשית הופעתו על הבמה הציבורית בשנות השמונים.

בעצם ימי עלומיו, בשבתו עוד על ספסל הלמודים בגימנסיה באודיסה, כתב התלמיד בלקובסקי חבור ספרותי על הנושא “הלאומיות והקוסמופוליטיזם”. בחבור זה הביע את יחסו השלילי לקוסמופוליטיזם והדגיש את הצורך לכל אומה ואומה לשמור על קניניה הלאומיים.

חבור זה בא בתוצאת משבר נפשי, כיון שקודם לכן היה הגימנסאי בלקובסקי נוטה – כרוב חבריו בני גילו מן הנוער הלומד – לרעיון ההתבוללות ומתנכר לתנועה הלאומית.

מה גרם למשבר הנפשי של הצעיר הזה? בשנת 1881 התחוללו פרעות איומות ביהודי אודיסה, על ידי בני עם הארץ אשר להטמע בתוכו היתה שאיפת המתבוללים.

מאז באה מהפכה בהשקפותיו ובהלך־רוחו של הצעיר הער והרגיש, והוא התקרב ללאומיים ולחובבי־ציון הראשונים.

בגמרו את הגמנסיה וקבלו תעודת בגרות נכנס בלקובסקי למחלקת המשפטים באוניברסיטה של אודיסה.

ההכרה הלאומית הלכה ונתגברה בו יותר ויותר. התמסר בכל נימי נפשו לתעמולה רחבה בחוגי הסטודנטים היהודים, יסד כמה אגודות ציוניות סטודנטיות באודיסה, ואחר כך במערב־אירופה וביחוד בבולגריה.

שנים מספר היה פעיל מאד בכל ענפי העבודה המעשית והתרבותית של חובבי־ציון ומקורב היה לד"ר י. ל. פינסקר, ראש חובבי־ציון ומנהיגם.

בעברו מאודיסה לוינא הגביר בלקובסקי עוד יותר את פעולתו, והקדיש את מיטב זמנו ומרצו לתעמולה ולהפצת המחשבה הציונית.

ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני בבזל (בשנת 1893), ארגן בלקובסקי, יחד עם ד“ר נתן בירנבוים, ד”ר מרדכי אהרנפרייז, ראובן בריינין ואחרים, ועידה מוקדמת שבה עובדה תכנית לכנוס קונגרס ציוני עולמי באביב 1894 בברלין.

אמנם אותו קונגרס ציוני שתוכן בברלין לא יצא לפועל, אבל התכנית המוקדמת שימשה אחר כך חומר חשוב לועדה שעסקה בהכנת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, בשנת 1897, מיסודו של ד"ר תיאודור הרצל.

בפברואר 1896 נתפרסם ספרו של הרצל “מדינת היהודים”.

בלקובסקי שימש אז פרופיסור למשפט הרומי וכלכלה מדינית באוניברסיטת סופיה, עיר־הבירה של בולגריה.

עבד הרבה להפצת הרעיון הציוני ביהדות בולגריה. עמד בראש אגודת “ציון” בסופיה, ויסד את הועד המרכזי של ציוני בולגריה, אשר שימש כיו"ר שלו במשך כל זמן שבתו באותה ארץ.

הספר “מדינת היהודים” עשה רושם עז על פרופ' בלקובסקי, ומאז החל לבוא בכתובים עם ד"ר הרצל והעמיד את עצמו לתנועתו.

מכתבי הפרופ' בלקובסקי לד“ר הרצל גנוזים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ומהם יש לציין את שני מכתביו – מיום 23.3.1896 ומיום 26.3.1897 – שנתפרסמו ב”העולם" (עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית) מיום 29.8.49, יחד עם החלטות של אגודת “ציון” בסופיה מיום 16.4.1896.

מכתבים אלה מעידים על חלקו הרב של פרופ' בלקובסקי בתעמולה המוקדמת לכנוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

הפרופ' בלקובסקי נבחר בקונגרס הראשון כבא־כח בולגריה, ולפי הצעת ד"ר הרצל גם כנציגה של סרביה. כעבור שנה – 1898 – עבר לפטרבורג, ובקונגרס השלישי נבחר שוב לועד הפועל הציוני הגדול, וגם נמנה למורשה הגליל הציוני בפטרבורג.

ארבע שנים (1893־1897) עשה בבולגריה והרצה באוניברסיטה על תולדות המשפט הרומאי. באותו זמן כתב בבולגרית חבורים מדעיים “על השיטה הכספית בבולגריה”, הדפיס את הרצאותיו על תולדות המשפט הרומאי ועל הכלכלה המדינית, כתב “על שיטת האשראי ושיטת הבנקים בבולגריה” ועוד כמה וכמה ספרים ומאמרים חשובים.

אחרי הקונגרס הציוני הראשון עזב פרופ' בלקובסקי את בולגריה ועבר – בסתו 1897 – לפאריס, לעבוד בשבועון הצרפתי “Le monde Economique” (העולם הכלכלי).

גם בפאריס לא הצטמצם רק בעבודתו המדעית, כי אם הקדיש ממרצו ומזמנו לתעמולה ציונית רחבה, והיה חבר הועד המרכזי הציוני בפאריס.

בשנת 1898 קיבל הפרופ' בלקובסקי תעודה מאת האקדמיה האמריקאית למדעים מדיניים וחברותים בפילדלפיה, שנבחר לה בעד עבודתו המדעית.

בראשית 1898 חזר לרוסיה והשתקע בפטרבורג. שם החל לעבוד כעוזר תמידי במערכת האנציקלופדיה של “ברוקהאוז ועפרון”, ובאותו זמן פרסם מאמרים על הכלכלה המדינית.

על יסוד החומר שנשמר במיניסטריון הרוסי לעניני פנים ערך חקירה גדולה על המצב הכלכלי של בעלי המלאכה ברוסיה, ופרסם את תוצאות החקירה בשני כרכים “המצב הכלכלי של יהודי רוסיה”. כתב שורת מאמרים בשבועון “המשפט”, ובשבועון “עתון המשפט”, מחקר בשם “התחוקה הרוסית על היהודים בסיביר” ועוד ועוד.

בשבתו בפטרבורג התקרב בלקובסקי לאלכסיי לופובין, אשר שימש מנהל ראשי של מחלקת המשטרה ברוסיה הצארית בשנות 1902־1905, וממנו היה מקבל מפעם לפעם ידיעות חשובות על הפקודות החמורות כלפי התנועה הציונית העומדות להתפרסם.

בספרו “הציונות בהתפתחותה” ציין לופובין, שמתוך שנים־עשר מורשים ציונים הכיר ביחוד בעבודת שני מורשים" ד"ר צ’לינוב במוסקבה ופרופ' בלקובסקי בפטרבורג.

זולת לופובין נמצא בלקובסקי ביחסי ידידות עם פקיד גבוה במחלקת המשטרה בפטרבורג – זיפרמן, שהיה ממציא לבלקובסקי העתקות מן הפקודות החשאיות וכתבי הסתרים של הדפרטמנט המרכזי.

בין בלקובסקי ליתר המורשים הגליליים היתה חליפת מכתבים מתמדת. בימים ששימשתי כעוזרו הראשי של המורשה זאב טיומקין, קבלתי מבלקובסקי מפרק לפרק ידיעות חשאיות בלשון סתרים.

ידיעות מוקדמות אלו היו מגלות לנו כמה וכמה פקודות חמורות, ותודות לכך ידענו להקדים רפואה למכה ולעמוד על נפשנו.

במיוחד יש להזכיר פה את שרותו של בלקובסקי לציונות ברוסיה. בימים ההם התיחסו שלטונות רוסיה בחשד גדול לתנועה הציונית והוציאו פקודת־איסור על הפצת השקלים, על מכירת מניות אוצר התישבות היהודים, על מכירת בולי הקרן הקימת, על הספרות הציונית ועל האספות הציוניות בכתב ובעל־פה, ודרושה היתה זהירות רבה כדי להתחמק מעיני הבולשת הרוסית אשר בלשה וריגלה את ראשי הציונות “בשבע עינים”.

בידיעות האזהרה המוקדמות שקבלנו מבלקובסקי נעזרנו פעמים רבות, שלא להלכד בפח אשר הבולשת החשאית טמנה לרגלנו.

באותה תקופה התגוררה בפטרבורג אשה נוצרית חשובה ובעלת תרבות, ממשפחה אצילה ומיוחסת, פאולינה קורבין־פיוטרובסקה, שהיתה ידועה בין המנהיגים הציוניים בשמה המקוצר “פאולינה”. בלקובסקי הכיר את האשה הזאת באמצעות העו"ד יסינובסקי, חבר הועד הפועל הציוני ומורשה הגליל הציוני בוורשא, שהציגה בפניו כחובבת יהודים ומתיחסת באהדה לשאיפותיהם הלאומיות והציוניות.

הגב' ק. פ. נתאלמנה, ואחד משני בניה היה פקיד חשוב במיניסטריון לדרכים ולתחבורה בפטרבורג. בלקובסקי השתמש בהיכרותו את האשה הכבודה הזאת, שהיו לה קשרי ידידות עם שרים ומיניסטרים, וביקש עזרתה בכל מקרה נגישה מצד הרשות הרוסית כלפי הציונות.

הגב' ק. פ. הכירה מקרוב את מיניסטר הפנים הרוסי, פליבה, עוד מימי היותו התובע הכללי של בית המשפט לערעורים בוורשא, וגם בעלותו לדרגת מיניסטר לא נפסקו יחסי הידידות ביניהם. בהשפעתה של הגב' ק. פ. על פליבה בוטלו גזירות קשות על היהודים, ועל הציונים בפרט.

גם הד"ר הרצל פנה בשנת 1903 לעזרת הגב' ק. פ. וביקשה להשפיע על פליבה, שיקבלו לראיון מיוחד בפטרבורג.

בלקובסקי היה ממעריציו הגדולים של ד"ר הרצל וראה אותו כבחיר האומה הישראלית ומנהיג בחסד עליון. אף על פי כן לא היסס ולא פקפק להתנגד להרצל בשעה שמצפונו ציוה לו כך.

הפרופ' בלקובסקי התנגד בשעתו לפגישת ד"ר הרצל עם המיניסטר הרוסי, כיון שהיו לו הוכחות מספיקות, שהמיניסטר פליבה עצמו גרם לפרעות ביהודים בקישינוב, בהומל ובערים אחרות ברוסיה.

ד"ר הרצל לא הסכים לדעת בלקובסקי, והרצל נפגש עם פליבה בשנת 1903 בפטרבורג, לאחר פרעות קישינוב.

בלקובסקי לא רצה להיות נוכח בבקור זה ויצא את פטרבורג לשווייץ, ונשאר שם עד הקונגרס הששי.

בשנות 1898־1906 עמדתי בקשרי מכתבים עם הפרופ' בלקובסקי בעניני הציונות.

כל מורשה גליל היה מפרסם חודש־חודש חוזרים, שנשלחו לאגודות הציוניות וגם לחברים המורשים. חוזרים אלה שימשו שנים רבות “כלי־מבטא ציוני”, והיו מוסרים סקירות מפורטות על הפעולות הציוניות ברוסיה ובשאר המדינות.

מלבד זה היו מורשי הגלילים נוהגים לכנס שנה־שנה את ראשי האגודות הציוניות לכנוסים, שבהם היו מעבדים את תכנית העבודה לקונגרסים הציוניים.

בכנוסים אלה היה בלקובסקי הרוח החיה ואחד המרצים הראשיים.

כשהביא הרצל לקונגרס השש את הצעת אוגנדה, יצא בלקובסקי יחד עם “אומרי לאו” נגד הרצל והצטרף למעוט שהכריז על מלחמה בהחלטת הרוב של הקונגרס הששי. לפני שנקראה ועידת חארקוב הידועה על ידי כמה מראשי הציונות ברוסיה, החליטו המורשים לשלוח את פרופ' בלקובסקי לד“ר הרצל לווינא לשם שיחה מוקדמת. בשובו מווינא הרצה בלקובסקי בפני חבריו המורשים הגליליים, שהתכנסו לשם כך בפטרבורג, על המשא ומתן עם ד”ר הרצל.

בועידת חארקוב נבחר בלקובסקי כראש המשלחת הרשמית של ציוני רוסיה (יחד עם זאב טיומקין – וכממלא מקומו; ד“ר ברנשטיין־כהן – וד”ר שמשון רוזנבאום), אשר הלכה אל הרצל מתוך רצון ליישב עמו את הסכסוך שנפל בינו ובין חלק חשוב מן הציונים הרוסים אחרי “מרד חארקוב” בגלל הצעת אוגנדה.

בלקובסקי היה מראשי הלוחמים בחזית “ציוני ציון” ונשאר נאמן להלך־רוחו ולהשקפותיו הרעיוניות, האמין אמונה עמוקה בנצחונה הסופי של “הציונות הציונית”, והמשיך את עבודתו המסורה בכל המסיבות ובכל התנאים הקשים ביותר.

רבות סבל ב. על הקרבתו העצמית ועל מסירותו המתמדת לרעיון הציוני, ולעתים תדירות היה מסכן את מצבו בתקופת הצאר הרוסי ונושאי כליו האכזריים.

בספטמבר 1902 נאסר על ידי השלטונות בפטרבורג וישב כחדשיים בכלא. הבולשת הרוסית החרימה אז אצלו כמה תעודות ומסמכים ציוניים, בעלי חשיבות רבה מבחינה היסטורית.

בלקובסקי לא נרתע לאחור אפילו בזמנים הקשים ביותר, ובעקשנות מתמדת מילא את תפקידיו האחראיים מתוך הכרת ערכם ומתוך נאמנותו לעמו ולקניניו הלאומיים.

אפילו בימי שלוט הבולשביקים ברוסיה לא הוריד בלקובסקי את דגל הציונות, והיה יו"ר המרכז הציוני החשאי. מפעם לפעם נערכו חפושים בדירתו, אשר גרמו למאסרים.

בשנת 1924 נאסר בלקובסקי ונידון לגירוש לאובדורסק (סיביר), ורק בהתערבותו של אחד מראשי המועצה העליונה לעניני המשק המדיני ניצל מן הגירוש הדחוף, בתנאי שבמשך עשרה ימים יעזוב את תחומי רוסיה.

בלקובסקי פנה מיד לקונסול הבריטי במוסקבה, והלה טלגרף למיניסטר החוץ באנגליה, ומשרד המושבות הודיע על כך טלגרפית לנציב הראשון לארץ־ישראל, הרברט סמואל, והויזה לידי בלקובסקי הגיעה במשך 48 שעה.

בשנות 1918־1919 היה בלקובסקי יו"ר מרכז הקהלות ברוסיה, ובשנת 1922 נתמנה על ידי מיניסטר החוץ הבריטי לורד קרזון, לפי הצעת ועד הצירים לארץ־ישראל, כיועץ רשמי מטעם ההסתדרות הציונית לקונסול הבריטי במוסקבה בעניני העליה לארץ־ישראל. בתפקיד זה שימש בשנות 3־1922.

בספטמבר 1924 הגיע בלקובסקי באניה איטלקית “מילאנו” לחוף יפו. בדרוך כף־רגלו על אדמת המולדת קיבל עליו את עול העברית במלוא משמעותה: החל לגמגם עברית, אם כי הדבור העברי היה זר לו לגמרי וגם הקריאה בספר ובעתון היתה קשה עליו. גם משמו הפרטי “גרגורי”, אשר בו נקרא במשך עשרות שנים, הסתלק ויהי ל“צבי”. זכורני, שבאחד מימי סוף קיץ 1924 (שבועות מספר אחרי עלותו אל הארץ) נכנס בלקובסקי, בלוית מ. דיזנגוף, למשרדי בעירית תל־אביב, בבנינה הראשון בשדרות רוטשילד, בהושיטו לי את ידו פנה אלי בלקובסקי בעברית מגומגמת קצת בניב רוסי.

נסיתי להקל עליו ולדבר אתו רוסית השגורה בפיו כשפת אמו, אולם בלקובסקי ענה לי: “דבר עברית ורק עברית”.

לעתים קרובות מאד היה בלקובסקי יושב בחדר־עבודתי בעיריה ומקשיב במשך שעות רצופות לדבור העברי של הבאים ויוצאים, רושם במחברת משפטים שלמים, ובאותו זמן מחזיק בידו ספר למוד עברי עם מלון־כיס.

בשקידה נמרצת ובהתמדה בלתי־פוסקת היה מחפש במלון את המלים הבלתי־מובנות לו, ולפרקים היה שואלני באורים למשפט זה או אחר, ושוב מתעמק ברשימותיו וכאילו משנן אותם בעל־פה.

למרות גילו (היה אז כבן 60) לא התבייש לעמוד על כל מלה פשוטה וקלה עד כדי להבינה באופן יסודי, ככתוב “לא הביישן למד”.

לאחר חדשים מספר השתוממתי לשמוע על הישגיו המרובים בידיעת הלשון העברית, דקדוקה וספרותה. כשרונותיו הטובים וכח־זכרונו המצוין עמדו לימינו וסייעו לו להתגבר על כל הקשיים בלמוד לשון חדשה לעת זקנותו.

באספות הפומביות ובישיבות המצומצמות לא השמיע את קולו בימים הראשונים, כדי לא לחלל את כבוד הלשון העברית.

באפריל 1925 נבחר לשופט בבית המשפט העירוני של עירית תל־אביב, ובשנים האחרונות שימש כזקן השופטים. באותה שנה נבחר גם לשופט במשפט השלום העברי העליון בתל־אביב.

שנים מספר היה יו"ר “ברית ראשונים”, ובשנים האחרונות הוא חבר במועצת ברית הציונים הכלליים בתל־אביב, ונחשב על המבקרים התמידיים של אספות המועצה, האספות הכלליות והכנוסים.

דרך ארוכה עבר בלקובסקי בחייו הציבוריים, ואיחד שתי תקופות היסטוריות של חבת ציון והציונות המדינית. וגם כיום, בהיותו כבן שבעים ושש, ליחו לא נס, שפע של מרץ תוסס בקרבו, ומתוך מסירות ונאמנות לאידיאלים הנצחיים של האומה הישראלית הוא ממשיך בעבודתו הצבורית.

יצחק (אריה) ליב גולדברג – נולד 1860 בשאקי (פלך סובאלקי, פולין). 1881 – ממייסדי אגודת “אוהבי ציון” בווילנה, עבד יחד עם רש“י פין וליבאנדה בעניני א”י. מ־1892 – מורשה חובבי־ציון בגליל ווילנה. ציר הקונגרסים א’־י“ב, והשתתף בכל שאר הקונגרסים. כמה שנים מורשה ההסתדרות הציונית לגליל ווילנה. 1900 – חבר הועד הפועל הציוני. ממייסדי ההסתדרות הציונית ברוסיה. חבר מועצת אוצר התישבות היהודים, חבר הנהלת אפ”ק וסגן יו“ר הבנק־האיפותיקאי עד מותו. היה מו”ל “העולם” בווילנה, ממייסדי חברות “אחיאסף”, “כרמל” ו“גאולה” ומעסקניהם הפעילים. בימי מלחמת העולם עסקן בעניני תרבות במוסקבה. מייסד העתון היומי “העם” (מוסקבה) ו“הארץ” (ארץ־ישראל). נדב את אדמת הר הצופים, רכושו, לבנין האוניברסיטה העברית. צווה מחצית מהונו לקהק“ל, ואת פירות העזבון למוסדות שונים. מת ט”ו תרצ“ה בשווייץ, נקבר בתל־אביב, ליד קבר בנו בנימין שנהרג בהגנה במאורעות אב, תרפ”ט.

מראשוני הראשונים היה בתנועת שחרור עמנו וארצנו.

משחר נעוריו עמד במערכה, ומתוך הקרבה עצמית הקדיש את מיטב מרצו ואונו לשם מלוי כמה וכמה תפקידים אחראיים וחשובים.

י. ל. גולדברג היה עסקן אלמוני, בחינת השתקן הגדול. השתתף בהרבה כנוסים, ועידות, קונגרסים, ישיבות סגורות ואספות פומביות, ואף פעם לא נאם, לא הרצה ולא השמיע את מדברותיו ואת רחשי לבו. לא כתב מאמרים בכתבי־עת ולא הבליט את ישותו בשום מקום ובכל צורה שהיא. את מעשיו עשה מתוך כוונה טהורה, לשם־שמים, בלי בקשת גמול ופרסום.

בעודנו בן 21 יסד את אגודת “אוהבי ציון” בווילנה בשנת 1881. שנים מספר עבד לטובת ישוב ארץ־ישראל במחצית הסופרים הידועים שמואל יוסף פין ויהודה־ליב ליבאנדה.

עם אשור “החברה לתמיכת היהודים עובדי האדמה ובעלי המלאכה בסוריה ובארץ־ישראל” על ידי ממשלת רוסיה בשנת 1890, נמנה מיד בווילנה כמורשה ועד חובבי־ציון מאודיסה. משנת 1892 היה אחד הכחות הפעילים ביותר בתנועת חבת ציון.

לא בקולי קולות, לא ברעש וסערה, ולא במלים מפוצצות הופיע על הבמה הצבורית, כי אם הצניע לכת מכל דרכיו ובכל מעשיו. עם התפרסם המחברת “מדינת היהודים” להרצל, נענה מיד לקריאתו הראשונה, נצטרף לשורות החלוציות של הציונים המדיניים הראשונים, והשתתף בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס באוגוסט 1897 בבאזל.

אחרי כן השתתף כציר בשאר הקונגרסים הציוניים, ותמיד נסע על חשבונו הפרטי ולא על חשבון קופה צבורית.

עוד בקונגרסים הראשונים נבחר כחבר הועד הפועל הציוני, ושנים רבות עמד בראש ההסתדרות הציונית בחבל ווילנה. על מעשיו הטובים ועל פעילותו הערה שמעתי רבות מפי מורי זאב טיומקין, אשר ציין אותו לשבח מיוחד בין ראשי הציונים הרוסים.

טיומקין היה רגיל לומר: “אנחנו הדברנים מדברים רמות ונשגבות על העבודה הציונית, ואילו השתקן גולדברג מרבה ליצור ולפעול יום־יום ושעה־שעה”.

בראשית 1905 נזדמן לי, בפעם הראשונה להפגש עם י. ל. גולדברג בכנוס החשאי של “ציוני ציון” בווילנה, ששם עובדה תכנית מוקדמת לקראת הקונגרס השביעי על ידי המתנגדים לתכנית אוגאנדה.

(בגלל אסור החמור מטעם המשטר הצארי על העבודה הציונית ברוסיה, ואימת הבולשת היה הכרח להתכנס בישיבות חשאיות).

לכנס “ציוני ציון” באו יותר ממאה צירים מאודיסה, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, ייליסבטגרד, קישינוב, קיוב, חרסון, מינסק, הומל ועוד ועוד.

מארגני הכנוס החשאי התחכמו לערוך את הישיבות הסגורות במעונותיהם של י.ל. גולדברג ואחיו דוב גולדברג, בן־יעקב וצסקין.

רוב הישיבות נתקיימו במעונו של י. ל. גולדברג, בחדריו המרווחים ואולם רחב הידים. השלחנות היו ערוכים מאכלים ומעדנים, לא חסרו משקאות, וגם יינות ארצישראליים מתוצרת “כרמל” (אם כי גולדברג בעצמו היה הסוכן הראשי של יין “סן רפאל”!).

הצירים עסקו ב“סעודה אריכתא” למן הבוקר ועד הערב, לרבות הלילה, ואגב טעימה ולגימה התוכחו על הבעיות העומדות לדיון בקונגרס הציוני הקרוב.

מחשש עינא־בישא של השלטונות קראו לכנוס ולישיבותיו “סעודת מצוה”, והשמחה היתה במעוננו.

בעל הבית י. ל. גולדברג ורעיתו רחל קיימו את מצות “הכנסת אורחים” בעין יפה ובהרחבת הדעת.

מאחורי הפרגוד שמעתי, שהבולשת נהנתה אף היא מ“סעודות מצוה” אלו וקבלה הענקה פרטית מ“בעל השמחה”.

הצירים דברו, נאמו, הרצו והתוכחו בחום רב ימים על לילות, ואילו י. ל. גולדברג עשה את אזנו כאפרכסת והקשיב והאזין אבל לא השמיע דבר וחצי דבר ברבים. ויהי לפלא…

י. ל. גולדברג היה מנהל העסקים הגדולים של האחים סגל, אשר שם ויד היו להם בכל רחבי רוסיה ומחוץ לתחומיה.

הנהלת העסקים גזלה ממנו זמן רב, ובכל זאת הקדיש בעת ובעונה אחת את מיטב כחותיו לעבודה הציונית בהיקף רחב.

בלי אומר ובלי דברים השתתף באופן פעיל בכמה וכמה מפעלים צבוריים, חברתיים ובעיקר ציוניים כמו: “כרמל הרוסי”, “כרמל האמריקאי”, “כרמל מזרחי” לממכר יינות ארץ־ישראל, חברת “גאולה”, אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה, קרן קיימת לישראל, חברת “אחיאסף” ועוד, ועוד.

בשנת 1903 יצאה גזירה מאת הממשלה הצארית להחרים את בולי הקרן הקיימת, מניות אוצר התישבות היהודים וחברת אנגלו־פלשתינה.

הנימוק היה, שהבולים והמניות הם בבחינת ניירות־ערך של חברות זרות המנצלות את כספי רוסיה למטרות זרות.

כותב השורות היה נתון במבוכה רבה ולא ידע איך לצאת מן המיצר. בגליל ייליסבטגרד הופצו על ידי מניות משני הבנקים ובולי הקה"ק ברבבות רובלים.

פניתי לעזרת י. ל. גולדברג, ומיד נענה לי בהבטיחו להמציא לי חודש־חודש את הכמות הדרושה ובאשראי בלתי־מוגבל. תודות לכך עלה בידי להמשיך את מכירת “ניירות הערך” בשנות 1903־1905 בפלכי חרסון, חארקוב, פולטאבה, פודוליה בסכומים עצומים בלי כל הוצאות מיותרות.

יתכן, שגם פה עמדו לימין גולדברג הקשרים הטובים עם פקידי הגבולות אשר נתנו את עינם ביין “סן רפאל” וגם מיינות ארץ־ישראל לא התנזרו.

נזכר אני באפיזודה מאלפת קטנה המעצבת את דמותו של גולדברג, אשר לו יאה הפתגם: “מלה בסלע ושתיקה בתרי”.

זאב טיומקין חלה במחלה אנושה, שהפילה אותו למשכב לזמן ממושך. בעצת רופאים הזדקק לרפואה, שאי אפשר היה להשיג ברוסיה בכל מחיר שהוא.

בהיותי בווילנה הראיתי לי. ל. גולדברג את הרפואה והדגשתי, שהיא נחוצה מאד לחולה טיומקין ממש כאויר לנשימה.

איש־שיחי נאנח ואמר, שינסה את מזלו מחוץ לתחומי רוסיה, כעבור ימים מספר הושיט לי מנה אחת אפים והוסיף, שהחבילה תספיק לחולה לכמה שנים.

בידעי, שהרפואה יקרת המציאות עלתה בדמים מרובים – שאלתי למחירה והייתי מוכן לשלם ככל אשר יושת עלי. אבל תשובתו היתה קצרה: “את החשבון אעשה עם ידידי וחברי טיומקין בפגישתנו הקרובה בקונגרס השביעי”, ובסיימו את דברו פרש הצדה והתקרב ליתר הצירים והאורחים.

בשובי לייליסבטגרד מיהרתי אל טיומקין ובידי החבילה שמסר לידי גולדברג. הלה צהל לקראת הרפואה, אשר אמנם פעלה לטובה על בריאותו וגרמה להחלמתו.־ ־ ־

המנהיגם והציונים העשירים לא התישבו בארץ, גם לא רכשו כל נכסים בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

רק יחידי סגולה החשיבו בראשית עבודתנו המעשית את גאולת הארץ בפועל, את עבודת התרבות והחנוך על אדמת המולדת.

רבים מן הציונים הטובים דברו על ציון ועל מקראיה, דרשו מאחרים התנדבות והתפרקות לטובת הקרנות הלאומיות, דרשו מאחרים לעלות אל הארץ ולהתישב בה – אולם הם עצמם נאחזו בגולה ויצאו חובתם בתרומות לא־גדולות לצרכי התנועה הציונית.

י. ל. גולדברג היה מן היחידים שלא תבע בשום פעם הקרבה עצמית מאחרים, אלא גזר אומר “קשוט עת עצמך”, והיה מראשוני הנוטעים בראשון־לציון, רחובות, חדרה והר־טוב.

בבואו אל הארץ (בפעם השמינית בשנת 1918), השתקע בתל־אביב, שהיתה עדיין פרבר קטן בתוך ים של חולות. מספר הבתים באותה שנה היה 182, רובם בני קומה אחת, ומספר האוכלוסים – פחות מ־2000 נפש.

עם התחדשות העליה מן החוץ חסרו אז דירות בתל־אביב. גולדברג, כאחד ממיסדי חברת “הבונה”, נגש מיד לבצוע תכנית בנין של כמה בתים גדולים בני שתי קומות ברחוב אלנבי בין הרחובות הכרמל (כיום: המלך ג’ורג') ורחוב בצלאל. כן הקים שורת בתים קטנים וגדולים ברחובות גרוזנברג, קלישר ונחלת־בנימין.

“הבונה” היתה החברה היהודית הראשונה לבנין בתים בארץ־ישראל.

באותו זמן רכש גולדברג פרדס גדול בן 600 דונם מאת הגרמני קפוס. פרדס זה נקרא מאז “פרדס גולדברג” הידוע לכולם. בימים ההם היה זה מאורע חשוב מאד לגאול מידי גרמני חלקת אדמה הגונה, שנמצאה במקום מרכזי שבין תל־אביב ופתח־תקוה.

על חלק הפרדס יסד אחרי כן גולדברג את שכונת “תל־בנימין”, על שם בנו בנימין גולדברג אשר נפל חלל י“ט אב תרפ”א¹ בשעת הגנתו על תל־אביב.

כן נדב גולדברג חלק מפרדסו לשם נטיעת גן צבורי גדול.

גולדברג גאל גם את הגבעה, בצפון תל־אביב, הקרויה בשם “גבעת נפוליון”.

גולדברג היה ממיסדי התעשיה בארץ־ישראל.

בלבנים מתוצרת בית החרושת “סיליקט” בתל־אביב, שיסד יחד עם אחיו ועוד, נבנו בתל־אביב ובנותיה אלפי בתים, המתנוססים לתפארה בכל קצות תל־אביב המורחבת ואגפיה.

ולא רק על רקע הכלכלה פעל, אלא דאג גם לעניני תרבות וחנוך, ספרות ועתונות: בשנת 1919 יסד את העתון היומי העברי הראשון “הארץ” בירושלים. היה מבעלי המניות הראשונים של הגמנסיה העברית “הרצליה” ועוד בשנת תרס"ט הקצה לגמנסיה 50 דונם אדמה על יד החוה שלו במושבה “הר־טוב”, לשם יסוד מעונות קיץ לתלמידי הגמנסיה שירצו לבלות באויר הרים את ימות הפגרה בחדשי הקיץ.

מאז היה קרוב לעניני הגמנסיה ונשאר לכל ימי חייו חבר־כבוד של הועד המפקח, והשתתף באופן מתמיד בכל ישיבותיו.

גולדברג, ורעיתו רחל, היו המצנטים הראשונים של התיאטרון העברי, ובכספם הוקם הבנין הראשון בשדרות רוטשילד ( אשר עבר אחר כך לרשות “הבימה”).

שנים מספר נערכו ב“היכל האמנות” הקטן הזה הצגות התא“י והרצאות על האמנות. אחרי כן נמכרו הבנין והמגרש, ותמורתם שימשה יסוד כספי להתחלת הבנין הנהדר של “הבימה” המתנוסס לתפארת בשדרות תרס”ט.

את נדבותיו ותרומותיו תרם תמיד בעין יפה. ולעתים בעילום־שם: רבים יכלו לקבל ממנו לקח טוב, כיצד מנדבים ונותנים “מתן בסתר” לעסקן פלוני, לסופר אלמוני ולאמן מובהק מפגעי השעה.

פעם פניתי לי. ל. גולדברג בענין תמיכתו הקבועה לאופירה הארצישראלית. ואף על פי שפנקס הכיס שלו היה מלא כבר מוסדות ואנשים פרטיים אשר היה תומך בהם בקביעות, לא קפץ את ידו ממוסד זה והקציב לו סכום הגון בשני שעורים, את האחד שילם מיד ואת השני טרח והביא לי בעוד חודש הביתה, כמי שמביא חוב. ־ ־ ־

מקרים דומים אירעו לי בגולדברג, כש“חזרתי על הפתחים” לאסוף תרומות בין תושבי תל־אביב במאי 1921 לשם יצירת קרן לשמירה מעולה, כשעשיתי “סבוב” בתל־אביב, בספטמבר־אוקטובר 1929 לשם איסוף כספים ל“קרן פאספילד” (הכסף נמסר לקרן הקיימת לשם גאולת קרקע, לאות מחאה נמרצת ל“ספר הלבן” שהוציא שר המושבות של אז, ג’ימס פאספילד, אחרי מאורעות הדמים של תרפ"ט). תמיד־תמיד היה י. ל. גולדברג נענה למפעלים בנדיבות־רוח בלתי מצויה.

לפי תרומותיו הגדולות לאוניברסיטה העברית בירושלים, לקרן הקימת, לקרן היסוד ולעשרות מפעלי חנוך, תרבות, ספרות, אמנות, בריאות ומוסדות סוציאליים, צבוריים וחברתיים הערכתיו בדמיוני ל“מיליונר” גדול. אולם לאחר מותו (ט“ו אלול תרצ”ה) הוברר, שהנחיל בצואתו את מחצית הונו בסך 75000 לא"י לקרן הקיימת, ואת מחצית הונו למשפחתו היורשת.

יתכן, שבחייו חילק הרבה מהונו למוסדות ולמפעלים ישוביים שונים, אולם דבר אחד ברור, שכל מה שעשה ופעל בחייו היפים והארוכים, עשה אך ורק לשם שמים, ולא רדף אחרי כבוד.

אסיים במלים ספורות ממאמרו של ח. נ. ביאליק “הציוני הסתמי”, שהקדיש לי. ל. גולדברג במלאת לו שבעים שנה: “קשה למצוא בארץ־ישראל בנין בר־ערך לאומי, שאין נדבך משל ר' יל”ג מושקע בו. אם נגלה ואם נעלם, גולדברג אינו חושש להבליע את חלקו בשל אחרים, לא איכפת לו. ציונות רוחנית? מדינית? מעשית? מאי נפקא מינה? כולם – גופי מעשה וגופי בנין וכולם ישנם ב“קום ועשה”. הציוני הגמור יצא ידי כולם. תן חלק לשבעה וגם לשמונה".

ד“ר זאב זכרין – נולד 1863 בהומל. חניך האוניברסיטאות בקיוב ובמוסקבה. רופא משנת 1888. בשנים 1904־1921 – יו”ר ההסתדרות הציונית בהומל (נתמנה “חבר כבוד” לכל ימי חייו). יו“ר כמה חברות צדקה שם. יו”ר חברת יק“א והאגודה לשווי זכויות יהודי רוסיה. ציר הקונגרסים הציוניים הי”א והי“ב. משנת 1921 בארץ־ישראל. פרסם מאמרים מקצועיים וכללים בעתונות. נפטר כ”ב אדר ת"ש. נקבר בבית הקברות הישן בתל־אביב.

מראשית בואו ארצה – בשנת 1921 – התישב במרכז של תל־אביב ברחוב לילינבלום. כעבור שנים מספר הקים לו בית קטן ברחוב יהודה הלוי, וכאן חי את שנותיו האחרונות.

שכנים קרובים היינו כעשרים שנה רצופות, וכמו חי עומד לנגד עיני הד"ר זאב זכרין בהדרת פניו, בגופו המוצק, בקומתו הזקופה ובראשו המורם. הדור בלבושו תמיד ואציל בהליכותיו הקצובות.

בהיותו ברוסיה תפס הד"ר זכרין מקום נכבד בשורות הראשונות של האינטליגנציה הרוסית ומשכילי הדור היהודי של שנות השמונים. היה עסקן צבורי, בהיקף רחב, ורבים היו ידידיו ומעריציו.

פעיל היה בקרב חובבי־ציון הראשונים, ואחר כך בחוגי הציונים המדיניים.

ד“ר זכרין נולד בשנת 1863 בהומל. חנוכו הראשון ב”חדר". אחרי כן – בפרוגימנסיה בהומל ובגימנסיה במינסק. בגמרו את בית הספר התיכוני נתקבל כסטודנט מן המנין בפאקולטה הרפואית של האוניברסיטה בקיוב.

בעל כשרונות מצוינים היה והצטיין בלמודיו, אולם לא הצטמצם בלמודים בלבד ונמשך גם לעבודה צבורית וחברתית. ביחוד משכו את לבו חבורות הסטודנטים המהפכנים שנלחמו בישיבותיהם החשאיות במשטר הרוסי הישן.

הפרופיסורים של האוניברסיטה בקיוב התנגדו בכל תוקף להשתתפות הסטודנטים בישיבות חשאיות, ובגלל זה גורש זכרין מבין כתלי האוניברסיטה.

כעבור זמן־מה עבר למוסקבה, נבחן שוב ונכנס לפאקולטה הרפואית. אף כאן לא פסק מלהשתתף בישיבות החשאיות של המהפכנים.

בשנת 1889 גמר את חוק למודיו במוסקבה והוסמך בתואר רופא. חזר לעיר־מולדתו הומל, והחל לעבוד שם כרופא.

במשך זמן קצר יצאו לד"ר זאב זכרין מוניטין כרופא מצוין בחוגים רחבים. לא רק יהודים אלא גם נוצרים רבים היו פונים לבקש ממנו עזרה רפואית לתחלואיהם.

באישיותו המקסימה השפיע לטובה על חוליו הרבים שצבאו על דלתות ביתו למן הבוקר ועד הערב. ואם כי שקוע היה בראשו ורובו במקצועו, הקדיש מזמנו גם לעבודה הצבור. בשנת 1894 נבחר למורשה מטעם חברת יק"א בפטרבורג לעניני הגירה לגליל הומל.

באותו זמן נתמנה על ידי השלטונות כחבר המועצה העירונית. כנציגה של העדה היהודית היה דורש תמיד את זכויות היהודים, והנבחרים הנוצרים התיחסו אליו ולדרישותיו בכבוד.

עם זה היה מורשה מטעם ועד חובבי־ציון, שמרכזו באודיסה. בגלל מעמדו החשוב בחוגי השלטונות, היה משיג בנקל רשיונות להרצאות ונשפים ציוניים, דבר נדיר מאד בימים ההם.

שנים רבות עמד הד"ר זכרין בראש האגודה הציונית בהומל, נבחר כציר לקונגרסים הציוניים, וביתו שימש בית ועד לציונים ולעסקנים הלאומיים והצבוריים.

בכל הענינים עמדה לעזרתו אשתו אסתר זכרין, אשר הפכה את הבית לאכסניה נאה בשביל כמה מנהיגים ועסקנים ציוניים שבאו מן החוץ לבקר בהומל. זה היה מין “בית לאומי” בזעיר־אנפין, אשר בו נתקבלו כל הבאים להתארח בו – בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות.

גם בעת שהטילו איסור חמור על התנועה הציונית בתחומי רוסיה, מצא ד“ר זכרין אפשרות להמשיך את העבודה הציונית בהומל וסביבתה בלי הפרעות יתירות. לעזרתו בא תמיד שר הג’נדרמריה, אשר היה מתרפא אצלו שנים מספר. הלה היה מקדים ומזהירו בעוד מועד על סכנת ה”בקורים" הפתאומיים של אנשי הרשות. וכך סר פחד הבולשת החשאית מעל ציוני הומל, והעבודה הציונית התנהלה בעיר זו באופן משביע רצון פחות או יותר.

ד“ר זכרין היה נשיא ה”מרכז לעזרה סוציאלית" שהיה בעל 12 סניפים.

בשנים 1903־1906 עמד בראש ועד העזרה לנפגעי הפרעות בהומל. כן היה חבר הועד להשגת שווי זכויות ליהודים, חבר הועד של מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה. בשעת הבחירות ל“דומה” (אספת הנבחרים) הממלכתית השניה, נבחר זכרין ל“בוחר” מחוזי.

בהומל לא היתה כמעט שום עבודה צבורית וציונית, שד"ר זכרין לא השתתף בה השתתפות ערה ופעילה.

בתקופת הפרעות האיומות, שנתחוללו בהומל בפעם השניה (בינואר 1906) נשדד גם רכושו של ד"ר זכרין. פורעי “המאה השחורה” התנקשו בחייו, ובאורח פלא ניצל מסכנת מות.

ימים מספר לאחר הפרעות יצאה משלחת מטעם יהודי הומל לפטרבורג להתיצב בפני הצאר ניקולאי. בין חברי המשלחת היו: הרב שלמה הכהן אהרנסון (אחרי כן: רבה הראשי של תל־אביב), מרדכי בן הלל הכהן, העו“ד סליוזבורג מפטרבורג ואחרים. בראש המשלחת עמד ד”ר זכרין כבא־כחה של קהלת הומל. המשלחת לא זכתה להתיצב לפני הצאר, אלא נתקבלה על ידי ויטה, ראש המיניסטרים בימים ההם.

בין ראשי המדברים היו הד“ר זכרין והעו”ד סליוזברג, אשר גוללו את פרשת הרציחות, השוד והביזה שאורגנו על ידי השלטונות עצמם, ודרשו במפגיע להעניש בכל חומר הדין את המסיתים ואת הפורעים האכזריים.

לאות הכרת תודה על פעולותיו הציוניות נבחר על ידי ציוני הומל ל“חבר נכבד”.

עם הקמת משטר הסובייטים ברוסיה והתחלת הרדיפות על הציונים כקונטר־מהפכנים, כביכול, בצורת מאסרים וגלות סיביר – הגיעה לציונות שעת עבודה במחתרת – לא הסתיר הד“ר זכרין את ציוניותו. עמדה לו לד”ר זכרין זכותו הגדולה כרופא מצוין, שגם ראשי הבולשביקים היו משכימים לפתחו בענינים רפואיים, שלא נגעו בו לרעה.

אולם האוירה המחניקה של המשטר, הדכאון הנפשי ושלילת חופש הפעולה, הכבידו עליו ולא יכול היה להשלים עמהם. ד"ר זכרין הפקיר את רכושו ואת נכסיו, העביר בחשאי את משפחתו לקובנה, ובעצמו יצא לקונגרס השנים־עשר בקרלסבד, ומשם עבר בשנת 1921 לארץ־ישראל.

מראשית בואו ארצה בחר את תל־אביב למושב לו. כאן החל הרופא המובהק את עבודתו הרפואית מחדש, ולא ארכו הימים ואף בתל־אביב ובסביבתה יצאו לו מוניטין.

מטבעו היה בעל מזג טוב, איש חביב ונוח לבריות. ושוב נפתחו דלתות ביתו בפני ידידיו ומרעיו הרבים.

מן הבוקר ועד הערב היה שקוע בעבודה הרפואית, החולים מצאו בו לא רק רופא מנוסה, כי אם גם ידיד נאמן ומסור למשפחת חוליו הרבים.

אי־ידיעתה של הלשון העברית מנעה ממנו להכנס לחיים הצבוריים, והעסקן הצבורי המובהק בגולה לא יכול היה להופיע על הבמה הצבורית בארץ שאיפותיו.

ד"ר זכרין היה ממוקירי התרבות העברית וכל ערכינו הלאומיים והבין היטב, שבארץ תחיתנו אין מקום לרבוי הלשונות הזרות, ועל כן גזר על עצמו שתיקה והתבודדות.

מקנא היה באלה אשר סיגלו לעצמם את הלשון העברית, אולם הוא עצמו התקשה לסגל לו את הדבור העברי. פרש הצדה, נחבא אל הכלים, ושקד על הספרות המדעית, היה גם מן הקוראים התמידיים של העתונות העברית – אבל שתק… סמל נפלא לאנשי דור המעבר של הציונות!

לאחר מות רעיתו אסתר – אשר אתה ראה חיים קרוב ליובל שנים – בניסן תרצ"ד (1934) נתרופפה בריאותו, קפצו עליו מיחושים וחלה במחלת לב אנושה.

בשנותיו האחרונות סבל הרבה גם מבחינה חמרית.

בדידותו גברה. ימים על שבועות התהפך במכאוביו, בבית החולים העירוני, וביום כ“ב אדר ת”ש נגאל מיסוריו.

ופלא הדבר: בימיו האחרונים היה מבכר את הדבור העברי על הדבור הרוסי וגם לאלה שהיו רגילים לדבר אתו רוסית, היה עונה עברית. עברי שלם יצא ד"ר זכרין את עולמנו ־ ־ ־

הלל זלטופולסקי – ממנהיגי הציונים ברוסיה ומראשי תנועת התרבות העברית. נולד בשנת 1869. היה חבר לחובבי־ציון, ציר ברוב הקונגרסים הציוניים ומזכירו של הפרופ' מנדלשטם בקיוב בעניני הציונות. סופר עברי – פרסם מאמרים בשאלות הציונות וביחוד בשאלת התרבות העברית. בימי מלחמת העולם יסד “תרבות” ברוסיה ותמך בבתי־ספר עבריים באוקראינה. יסד את הוצאת “אמנות” (יחד עם פרסיץ). ממיסדי קרן היסוד. מגדולי בעלי תעשית הסוכר ברוסיה ואחר מלחמת העולם – בצרפת. נרצח בשנת 1932 בפאריס.

את ר' הלל זלטופולסקי ז"ל הכרתי בשנים 8־1897 בעת שבראש ההסתדרות הציונית ברוסיה עמדו שנים־עשר מורשים, מבין הציונים הותיקים. רוסיה נחלקה לשנים־עשר גלילות, בראש כל גליל עמד מורשה, ועל־יד כל מורשה היתה קיימת לשכה מיוחדת.

“לשכת הדואר” התנהלה על ידי הד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, והמרכז הכספי היה בקיוב בהנהלת הפרופיסור מנדלשטם, בעזרת מזכיר הכבוד הלל זלטופולסקי.

המורשים הגליליים שברוסיה היו מקבלים את חוברות השקלים מאת המרכז הכספי שבקיוב, והיו מוסרים לו שנה־שנה את דמי השקלים יחד עם הדינים והחשבונות הכספיים.

בחורף 1898 באתי לקיוב למסור דין־וחשבון כספי ומעשי מאת האגודה הציונית ברוטמיסטרובקה (פלך קיוב). מתוך המכתבים החוזרים, שהייתי מקבל אז ממורשה גליל קיוב, ידעתי בראש וראשונה את הפרופיסור מנדלשטם, ומשום כך הלכתי לקליניקה שלו כדי לקבל הוראות, הנוגעות לפעולות כספיות של אגודתנו.

באולם הגדול, ששימש חדר־המתנה לחולים, מצאתי עשרות אנשים שעמדו בתור וחכו לקבלתם על ידי הפרופ' מנדלשטם.

חכיתי שעה ארוכה, ולאחר הפצרות רבות הסכים השוער, העומד על יד חדר הכניסה, למסור את כרטיס הבקור שלי. על הכרטיס כתבתי, שבאתי לא כחולה, כי אם בעניינים ציוניים. עברו רגעים מספר, ולשמחתי יצא לקראתי הפרופ' מנדלשטם, ומיד הכניסני לחדרו ושאל למטרת בקורי. לאחר שהראיתי לו את הדו"ח הכספי ענה לי, שעלי לפנות למר הלל זלטופולסקי, המנהל למעשה את עניני המרכז הכספי.

נפרדתי מאת הפרופ' מנדלשטם ושאלתי בטלפון את זלטופולסקי, באיזו שעה אני יכול לבקר אצלו. תשובתו היתה, שבענינים מסחריים הוא מקבל בשעות קבועות, ובענינים ציוניים הוא מוכן לקבלני בכל זמן שיזדמן לי.

הראיון הראשון עשה עלי רושם כביר. ראיתי לפני איש מלא כח־עלומים ועינים מפיקות פקחות, בעל טמפרמנט ומעוף. ה. זלטופולסקי דיבר בחום ובהתלהבות על הענינים הציוניים, שאל לשלום האגודה הציונית והקשיב בעיון רב לפרטים שמסרתי לו על התפתחות העבודה הציונית בערים אחדות שבפלך קיוב. באותו מעמד מסר לי חוברות תעמולה, מגלות עפות ומכתבים־חוזרים לשם הפצתם בחוגי הציונים. בסוף הודה לי בחביבות רבה על התנדבותי, ואחל לי עבודה פוריה. דבריו הנלבבים עודדו את רוחי וקרבוני אליו קרבת חברים ואחים לעבודה.

מאז נוצר בינינו קשר חי ומתמיד על ידי מכתבים תכופים, שהיו מוקדשים לתעמולה ציונית.

ביאנואר 1905 נפגשנו שוב בועידת ציוני־ציון בווילנא. הפעם הופיע זלטופולסקי לא רק כמנהל המרכז הכספי, אלא גם כמורשה גליל קיוב, במקום הפרופ' מנדלשטם, שעבר למחנה הטריטוריאליסטים.

התפלגות ההסתדרות הציונית הקטנה לשני מחנות החלישה במדה ניכרת את העבודה בכל הארצות, ויותר מכולן סבלה ההסתדרות הציונית ברוסיה. המשטר הרוסי אסר את התעמולה הציונית בעל־פה ובכתב, ופעם לפעם הופיעו פקודות חמורות, שאסרו את האספות הציוניות. מלבד ההגבלות הקשות מצד הרשות בכל רחבי רוסיה, קם לנו אויב מבפנים – מצד האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים.

המלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית. הצירים שנתכנסו לועידת ציוני־ציון בווילנא, היו מדוכאים והרצו ברוח נכאה על ההוה ועל הסכויים לעתיד הקרוב.

בין הצירים המעטים שהתיחסו באופטימיות למצב היה – הלל זלטופולסקי. הוא האמין אמונה שלמה, שהציונות הטהורה תתגבר על כל המכשולים והמעצורים, ותצא בנצחון אל הדרך הנכונה, המובילה לציון.

מלבד כשרונותיו המסחריים והכספיים, היתה מתבלטת חבתו המיוחדת לתרבות העברית ולכל הקנינים הלאומיים. עוד מימי הקונגרסים הראשונים היה ה. זלטופולסקי מעמודי התווך של העבודה התרבותית בגולה ובארץ־ישראל.

ה. זלטופולסקי היה אחד המיסדים הראשונים של החברה “סיני”, שמטרתה העיקרית היתה הפצת הלשון והתרבות העברית בארצות שונות. בשורה של מאמרים וכרוזים בעתונים שונים היה עומד ומטעים את החשיבות הגדולה שיש לעבודה התרבותית בגולה ובארץ תחיתנו.

והנה דוגמה לדבר: באחד ממאמריו, שנתפרסם בשבועון הרוסי “כרוניקה של החיים העבריים” בפטרבורג, בגליון מיום 9 לספטמבר 1905, כתב ה. זלטופולסקי: "הציונים שחרתו על דגלם את תחית העם בארץ מולדתו העתיקה צריכים לתמוך בחברת “סיני”. אינני מסופק בזה, שגם הרבה מאחינו התרבותיים, וגם הרבה מחוג המעמד הבינוני של “בעלי הבתים”, העוקבים אחרי הספרות. ואף אם הם רחוקים מן האידיאל הציוני, יסופחו למפעל התרבותי. האוגנדיסטים המכירים בקשר של העם העברי עם עברו יקחו חלק בעבודה תרבותית זו. וגם האבטונומיסטים, המכירים בלאומיות העברית, צריכים להשתתף אתנו בהגשמת העבודה התרבותית. חברת “סיני” תאחד, איפוא, תחת דגלה את כל המפלגות ואת כל המעמדות המצדדים בלאומיות.

המחשבה העברית תמצא לה מקלט בתוך ספרי החברה “סיני”. חברה זו תהיה בעתיד הקרוב משענת חשובה להסתדרות ציונית".

ה. זלטופולסקי היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם בעצמו תרם תרומות גדולות להחזקת המפעלים הציוניים, וביחוד הגדיל בתרומותיו למוסדות חנוך ותרבות.

שמו הטוב הלך לפניו ונתפרסם בכל חוגי היהדות כנדבן, עסקן פעיל, בעל תכניות רחבות, וביחוד כמוקיר הלשון, התרבות וכל קדשי האומה. עשרות שנים עמד במערכה ונלחם בין השורות הראשונות. על התענינותו הערה של זלטופולסקי בעבודת החנוך והתרבות בארץ תחיתנו מעידים דבריו, שאמר באספה הכללית של ועד חובבי ציון באודיסה בפברואר 1912.

בישיבה הרביעית, בארבעה בפברואר, הרצה הד“ר י. קלוזנר על החנוך בבתי הספר העבריים בארץ־ישראל. ההרצאה המקיפה עוררה וכוחים רבים וממושכים. מכיון שנרשמו לשאלה זו 36 נואמים, הוחלט לבחור בארבעה נואמים ראשיים. בין ארבעת הנבחרים היה הלל זלטופולסקי, שאמר בין שאר דבריו: “לא נכונה דעתו של מר אוסישקין, שההורים עצמם זכאים לתת את הכוון לחנוך בבית הספר. מה יהיה, אם ההורים יכוונו את בית הספר ברוח של התבוללות, האם גם אז נתמוך בבתי ספר אלה? לא ולא! אנו מחויבים להשליט את שאיפותינו ואת רצוננו הלאומי. בתנ”ך ובמסורת אין לנגוע. אם יאמרו לי את ההיפך לא אגיד, שזה אי־דתי, כי אם אומר, שזה לא פרוגרסיבי”…

מטבעו היה המנוח בעל נפש רחבה ואהב פעולות כבירות גם בעסקיו הפרטיים וגם בעבודתו הצבורית. נפשו היתה סולדת מפעולות קטנות במסגרת צרה ומצומצמת. כל ימי חייו תיכן תכניות גדולות בעלות מעוף רחב. הוא חשב על התישבות באמת־מדה גדולה, שתקיף חוגים רחבים של עם ישראל. הרבה מחייו הקדיש המנוח לעמו ולכל קניניו הלאומיים. הוא ישב כל ימיו בגולה, אבל לבו, רוחו ונשמתו היו בעבודה המעשית והתרבותית לעמנו ולארצנו.

כל אלה שהכירו את זלטופולסקי מקרוב, יזכרו מתוך הערצה את הלוחם הגדול לתחיה העברית, ללשון ולתרבות הלאומית.

גורל אכזרי היה זה, שאיש החזון הלאומי והפעולה הלאומית נפל חלל באופן טרגי על אדמת זרים ובארץ נכריה. ־ ־ ־

נולד 1863 בקראקוב־קרמנצ’וג. קיבל חנוך תורני בבית הוריו (אביו – סוחר אמיד ולמדן מופלג) עד גיל 18. הוסמך לרבנות. אחרי כן השתלם בלמודים כלליים. היה מ“בני משה”, מידידיו ומקורביו של אחד־העם, לילינבלום ומראשוני חובבי־ציון. נפטר 1940 ונקבר בבית־הקברות החדש ע"י נחלת־יצחק.

אחד משרידי חובבי ציון הותיקים, שעמד במערכה כששים שנה רצופות. חינוכו, היה בחדר ובבית המדרש – הספרות העתיקה, ואחרי כן הוסיף עליה השכלה עברית וכללית.

מתחילה האמין ב. לדיז’נסקי, שההשכלה הרחבה תפתור את שאלת היהודים. אולם פרעות 1881־1882 ברוסיה הוכיחו לצעיר, שההתבוללות לא תפתור את השאלה היהודית – ובנפשו נתחוללה מהפכה פנימית. הוא נענה לקריאה הראשונה של ד“ר י. ל. פינסקר ב”אבטואמנציפציה" שלו, התקרב לסופר הלוחם מ.ל. לילינבלום, שעבד שכם אחד עם ד"ר פינסקר בתוך “החברה לישוב ארץ־ישראל”. עם יסוד הועד לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל (ועד חובבי ציון), הטיל ב. לדיז’נסקי על עצמו כמה תפקידים ומילא אותם מתוך מסירות. הוא החשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, ועם זה העריך גם את העבודה התרבותית בארץ ובגולה.

עם הופעת אחד־העם על הבמה הצבורית התקרב לדיז’נסקי אליו ונכנס לאגודת “בני משה”, שנוסדה על ידי אחד־העם בתרמ“ט (1889). עיני ל. היו נשואות לציון, ובשנת תר”ן (1890) עזב את אשתו הצעירה עם שלשת ילדיה, בא לארץ־ישראל ונכנס לשורות הפועלים, שעבדו כשכירי־יום בכרמי ראשון־לציון.

באביב תרנ“א החלו לדבר על ההתישבות הראשונה במושבה החדשה חדרה, שהיתה רחוקה מישוב אדם. רבים היססו, אם כדאי לעלות על הקרקע לפני הכשרתה להתיישבות. זאב טיומקין ז”ל, ויבדל לחיים ארוכים מר יהושע חנקין, יעצו לחכות עד קבלת שטרי המקנה אל הקרקע (קושאנים) ועד השגת הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. רבים מהמתנחלים צייתו לפקודה וישבו ביפו ובמושבות יהודה וחכו חדשים על חדשים. לאחר צפיה ממושכת נמצאו כמה נחשונים שקפצו לתוך הביצות של חדרה. בין הנחשונים הנועזים היו גם ברוך לדיז’נסקי וגיסו משה סמילנסקי.

באחד הימים, באב תרנ“א (1891), יצאו שני החלוצים ועלו על אחת הגבעות השוממות בחדרה. אחריהם זז המחנה הקטן של בני משפחתנו (שפרה סמילנסקי, זאב סמילנסקי, מאיר סמילנסקי ודוד סמילנסקי). יצאנו מראשון־לציון הבנויה ותקענו יתד על גבעה בודדה, שהיתה במרחק כשני קילומטרים מה”חאן" המזוהם, ששימש דירה לכמה משפחות של המתיישבים הראשונים.

ימים קשים ומרים עברו אז על ראשוני החלוצים בחדרה. ביום עבדו במדידות, בהצבת גבולות והכשרת הקרקע לנטיעות ולבנין, ובלילות שמרו על כלי העבודה, על חמרי הבנין שהוכנו להקמת בתי אבן, על המטלטלין ועל הרכוש הצבורי. הקדחת הממארת הפילה למשכב את כולנו וימים על שבועות שכבנו במטותינו השקועות בחול ללא כל עזרה רפואית וללא כל טיפול, כי רופא ואחות ובית־מרקחת טרם היו אז בחדרה.

בהתקרב עונת הגשמים גדל סבלנו עוד יותר. גשמי הזעף חדרו לצריף העץ דרך הגג ודרך הקירות, הנחלים שמסביבנו גאו ועלו על גדותיהם, נותק הקשר החי בינינו ובין המושבות היהודיות והכפרים הערבים. ובינתים פרצה מגפת החלי־רע, שהפילה חללים רבים בשומרון וסביבתה. חדרה הלכה ונתרוקנה מתושביה ונשארו רק יחידים ב“חאן”. רובם יצאו ליפו, פתח־תקוה, ראשון־לציון וחלק קטן עבר לזכרון־יעקב. הממשלה התורכית הכריזה בינתים הסגר חמור על חדרה ועל הכפרים הערבים באין יוצא ובא. נותקנו לגמרי מכל הישובים והיינו במצב של מצור. אמצעינו הכספיים דללו, צרכי המזון אפסו, לעזרה רפואית קשה היה לצפות. הסכנה גדלה מיום ליום, אמצעי התחבורה נפסקו, וקשה היה גם להמציא מכתב ליפו.

ברוך לדיז’נסקי סיכן ממש את חייו, ובאחד הלילות האפלים עבר בעזרת מורה־דרך ערבי את גבול ההסגר, שהיה בקרבת נהר הירקון. משם הגיע ליפו, ולא נח ולא שקט עד שהשיג את האמצעים הדרושים לחלצנו מצרתנו. הוא המציא לנו סכום כסף וכעבור ימים מספר יצאנו מחדרה למחנה ההסגר. במשך עשרה ימים היה בא יום־יום ברכיבה על סוס ומביא לנו צרכי מזון ורפואות עד שהצלחנו להשתחרר מן ההסגר ולעבור ליפו ומשם לראשון־לציון.

אחר חדרה המשיך ל. את עבודתו כפועל שכיר־יום בכרמים וביקב שבראשון־לציון.

לאחר שבריאותו התרופפה מן הקדחת הממושכת יצא ב. ל. את הארץ בסוף שנת תרנ"ב, וחזר לרוסיה. מבחינה גופנית היה רצוץ ושבור, אולם רוחו לא נפל עליו, והוא התמסר לעסקנות הצבורית במערכות חובבי־ציון באודיסה, ואחר בציונות ובעבודת התרבות העברית.

בשנת 1920 חזר ב. לדיז’נסקי אל הארץ בלוית אשתו ובני משפחתו.

מטבעו היה המנוח איש צנוע ונחבא אל הכלים, לא נדחק לכותל המזרח, לא רדף אחרי כסא־כבוד והתרחק מן הפרסום וההתרברבות. בבחינת חייל אלמוני מן המערכה שמר אמונים למנהיגים, ומתוך משמעת מוחלטת מילא במסירות ובדיקנות את כל התפקידים הצבוריים, שהטיל על עצמו.

ביום י“ג אייר, ת”ש הלכה לעולמה אשת נעוריו בשנת ה־75 לחייה, ולאחר שבועיים – בשנת ה־77 לחייו – נפטר גם הוא לעולמו.

נולד 4.12.1869 בקישינוב (ביסרביה). למד באוניברסיטאות ווינא ומונפליה (צרפת). בשנים 1904 ו־1907־1914 רופא צבאי בתואר “קפיטן המפקדה”. חובב־ציון מנעוריו, פעיל באגודת הסטודנטים הציונים “קדימה” בווינא. חבר הועד האודיסאי, ציר הקונגרס 4־12, חבר הועד הפועל הציוני, 1917־1919 – יו“ר ועד נפגעי הפרעות בדרום רוסיה. יו”ר קרן קיימת באודיסה, ואחרי כן יו“ר ההסתדרות הציונית בדרום־רוסיה. מ־1926 בארץ־ישראל. מנהל מחלקת היולדות בבית החולים “בקור חולים” בירושלים. פעיל בהסתדרות הרפואית, בהסתדרות הציונים הכלליים ועוד. פרסם חוברות על נושאים ציוניים ומאמרים על “חלוצי התחיה” (נאספו בקובץ). עסק בפסול ובציור. נפטר כ”ח אדר א' תרצ"ה בירושלים.

עשרות שנים הכרתי מקרוב את הד"ר יוסף ספיר, ובמשך כל הזמן עקבתי את פעולותיו הצבוריות, הספרותיות ועל כולם את עבודתו הנאמנה על שדה הציונות.

פגישתי הראשונה עם הד"ר ספיר היתה בשנת 1899, בכנסיה השניה של הציונים בדרום רוסיה, שנתקיימה בייליסבטגראד, תחת נשיאותו של מורשה הגליל זאב טיומקין.

בכנסיה זו השתתפו אז כמאה צירים, נבחרי האגודות הציוניות, בפלכי חרסון, חארקוב ופודוליה.

בין חמשת הצירים הצעירים, אשר באו מאודיסה, היה גם הד"ר יוסף ספיר, שעורר התענינות מיוחדת בין כל הצעירים שהתכנסו מערים שונות. חמשה ימים וחמשה לילות נמשכו הוכוחים מסביב לשאלות החיוניות, שהעסיקו אז את טובי העסקנים הציוניים.

רבים מן הצירים התעייפו ולא בקרו כסדרן בכל הישיבות הארוכות, והד"ר ספיר, כאחד מבין המעטים, לא פסח אף על ישיבה אחת, והראה עירנות מתמדת לבעיות הגדולות וגם לא בז לקטנות.

הד"ר ספיר לא היה מן הנואמים המושבעים ולא האריך בדבורו, כי אם הקדיש את רוב זמנו ומרצו לעבודה מעשית ולתעמולה, לרוב במאמרים, בהרצאות, בחוברות ובקונטרסים.

מראשית הספחו לתנועה הציונית היה הד"ר ספיר בבחינת איש־צבא רגיל, אחד מן השורה, ותודות לשקידתו הבלתי־פוסקת ומסירותו המופתית עלה שלב אחרי שלב עד שהגיע למדרגת מפקד מחנה ציוני גדול.

מתחילה היה הד“ר ספיר יושב־ראש באחת האגודות הציוניות באודיסה – עיר מגורו – ולאחר זמן קצר נעשה לראש כל האגודות, שמספרן באודיסה הגיע אז לכמה עשרות. בימים ההם שימשה אודיסה מרכז חשוב מאד לספרות העברית, לחבת ציון ולתנועה הציונית המדינית, והד”ר ספיר הטיל על עצמו את העבודה הגדולה להפיץ את הספרות הלאומית והציונית בחוגי המשכילים המתבוללים ובמערכות ההמונים הרחבים.

המנוח היה מארגן מצוין, והשפעתו הלכה וגדלה משנה לשנה, עד התעלותו למדרגת חבר למורשה גליל ייליסבטגראד – שעליו נמנו כמה ערים מרכזיות חשובות אחרות – שהתנהל מתוך הצלחה רבה על ידי זאב טיומקין וכותב הטורים האלה.

ברבות הימים נבחר הד"ר ספיר לחבר הועד הפועל הציוני הגדול, והשתתף כציר בכמה קונגרסים ציוניים וועידות של ציוני רוסיה. עם זה נחשב גם לחבר פעיל בועד חובבי־ציון באודיסה. ספיר השתתף בכל העבודות הציוניות המעשיות, כגון: הפצת שקלים, מכירת בולי הקרן הקיימת, מכירת מניות “אוצר התישבות היהודים” בלונדון, חברת אנגליה־פלשתינה, חברת גאולה ועוד. כן לקח חלק חשוב במלחמה הגדולה עם חברת “מפיצי השכלה”, שבראשה עמדו מתבוללים קיצוניים.

בתקופת אוגנדה הלך הד“ר ספיר עם המיעוט – עם “אומרי הלאו”, ונכנס בראשו ורובו למערכת “ציוני־ציון” לשם מלחמה ב”ציוני אוגנדה", הציונים הטריטוריאליסטים.

הציונים באודיסה נתפלגו אז לשני מחנות, בראש המחנה הראשון עמד המצביא הד“ר ספיר, ובראש המחנה השני עד הד”ר אבינוביצקי – והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית.

אם כי הד“ר ספיר העריץ מאד את ד”ר הרצל והיה מתלמידיו המסורים, לא יכול היה להשלים עם הצעת המנהיג ללכת לציון דרך אוגנדה. הד"ר ספיר היה חדור הכרה, שהעליה למולדת צריכה להיות בדרך ישירה ולא בעקיפין, דרך טריטוריה אחרת, אפילו בבחינת “לינת לילה” לפי בטויו של מכס נורדוי.

ציוניותו של ד"ר ספיר נבעה מעמקי הנפש והרגש הפנימי, והיא סימלה אידיאליות נשגבה והקרבה עצמית ללא גבול.

המנוח עסק הרבה גם בעבודה ספרותית ותרבותית. פרסם בכתבי־עת ומאספים שורה ארוכה של מאמרים על הציונות, וגם הוציא חוברות תעמולה, שנפוצו לאלפים ולרבבות בכל רחבי רוסיה הגדולה.

אני זוכר את הרושם הכביר שעשה בשעתו ספרו “מהות הציונות”, שזכה בשנת 1903 לפרס בסך 300 רובל. בספר פּופּולרי זה הצליח המחבר בפשטות ובבהירות לתת סקירה כללית על תולדות התנועה הלאומית, על מהות הציונות, על מטרותיה ותפקידיה בהווה ובעתיד הקרוב. הספר “מהות הציונות” תורגם לכמה לשונות, קנה לו פרסום גדול, ושנים רבות שימש מעין אנציקלופדיה ציונית בשביל הנוער הלומד, ששאב מתוך יצירה ספרותית זו כמה ידיעות יסודיות על תחית עמנו ורעיוננו הלאומי.

הד“ר ספיר היה קרוב גם לאמנות ונגינה, והוא הוציא מתחת ידו כמה עבודות יפות של פסול וציור. בין עבודותיו החשובות ביותר הצטיין הפסל של ד”ר הרצל. העתקות מן הפסל הזה קבלתי במתנה מהד"ר ספיר בראשית 1905, ובמשך חדשים מספר הצלחתי להפיצן בין עשרות אגודות ציוניות שבדרום רוסיה.

בפעם השניה נפגשנו בתל־אביב הזעירה באביב 1914. הד"ר ספיר בא אז לבקר בארצנו ולהתבונן לעבודת התישבותנו בערים ובמושבות. הוא מסר לי אז דרישת שלום מן העסקנים הציוניים שעבדנו במחיצתם משנת 1897 עד ראשית 1906.

המנוח התעניין הרבה מאד בבריאות הצבורית, בעבודה התרבותית ובשאר השאלות הישוביות.

אז, באביב 1914, היתה תל־אביב שכונה קטנה בת 140 בית עם אוכלוסיה מצערה בת 1500 נפש. מסיבה של תל־אביב הפעוטה – ישימון רחב־ידיים וים של חול עמוק. אחת הגבעות הגבוהות ביותר (במקום זה קיים עכשיו בית־החולים העירוני “הדסה” על כל אגפיו) נועדה להקמת בנין בית החולים.

הד"ר ספיר – שהשתתף בהנחת אבן־הפנה לבית החולים – עלה על הגבעה והשקיף על גלי ים התכלת מצד מערב, ועל הים שלרגליו, העיף עין על הרי יהודה המעורפלים ועל הפרדסים שהפיצו את ריחם המשכר, והיה מלא רגש של התפעלות מיופי הטבע הנהדר ומהנוף המקסים.

אגב שיחה גולל לפני הד"ר ספיר את פרשת תכניתו הרחבה על עבודה ישבנית, תרבותית ובריאותית בארץ־ישראל, העומדת להתגשם בשנים הקרובות.

הד“ר ספיר יצא את הארץ במאי 1914, בתקוה לשוב אלינו לאחר שנים מספר. בינתים פרצה מלחמת העמים, והד”ר ספיר הוכרח, בתוקף מצב המלחמה, להשאר ברוסיה כעשר שנים.

וגם בימי מלחמת העולם לא נסתלק העסקן המובהק מחובתו הציונית, ואפילו במשטר הקשה של תקופת הבולשביים לא עזב הד"ר ספיר את המערכה, וכנשיא הועד הפוליטי לפליטי אוקראינה פעל ועשה הרבה מאד להקלת מצב אחיו הסובלים והמגורשים. פעמים רבות סיכן את חייו והקהיל אספות וכנוסים והרצה על הכרזת בלפור, על הצורך להגביר את העליה לארץ־ישראל, על החלוציות, על ארגון התישבות גדולה באמת־מדה רחבה וכו'.

בשנת 1922 עבר מאודיסה לקישינוב על מנת ללכת לארץ־ישראל. אולם מסבות שונות נתעכב לשנה אחת בקישינוב, וגם פה לא נח ולא שקט, ובמשך כל זמן שבתו בקישינוב היה נשיא קרן היסוד, ועד היום האחרון לשבתו בגולה המשיך לעבוד ולפעול לתחית העם העברי ולבנין מולדתו.

עם האפשרות הראשונה עזב הד"ר ספיר לאחר הרפתקאות מרובות את רוסיה ואת רומניה, ועלה אל הארץ אשר למענה הקריב את חייו במשך עשרות שנים.

בראשית 1925 נפגשתי שוב עם הד“ר ספיר בביתו של דיזנגוף, ובקושי הכרתיו. לפני עמד איש בעל ראש שיבה, פניו מפיקים סבל קשה וכולו רצוץ ושבור מכל התלאות שעברו עליו ועל משפחתו ברוסיה הסוביטית, אולם התפתחות הישוב העברי בתקופת שנות 1914־1925, אשר ראה במו עיניו, עודדה את רוחו של הלוחם הותיק והוא התאושש מדכאונו, מתוך רצון להכנס שוב לעבודה הצבורית אשר מילאה את כל חייו. קשה היה לו לסגל לעצמו את הלשון העברית, ולא כל שכן לנאום בעברית. מתוך כך כאילו נאלם לשנים רבות ונשא בדומיה את סבלו – את סבל השתיקה הארוכה. בהמשך הזמן הצליח להתגבר גם על מכשול זה, והתחיל לכתוב מאמרים על אמנות, על נגינה ועל אישים, בציונות ובאמנות. מכל מאמריו שופעת רוח נאצלת יחד עם חמימות פנימית וטוהר נפשי. ביחוד התמסר הד”ר ספיר לבית הספר “בצלאל” מיסודו של הפרופיסור שץ, מתוך שהחשיב מאד את חלוץ האמנות המקורית על קרקע המולדת. לאחרונה התקרב למפעל האופירה הארצישראלית מיסודו של מ. גולינקין ושנים רבות היה חבר בועד המרכזי למען האופירה. ספיר חלם הרבה על פיתוח מרכז אמנותי ונגינתי בארץ תחיתנו והיה מלא שאיפות עילאיות.

אם כי מטבעו היה הד"ר ספיר מענוי הרוח וממצניעי לכת, ידע להגן תמיד בעוז ובגבורה נפלאה על כבוד האומה וקניניה הלאומיים והתרבותיים. במותו הלך מאתנו חולם־לוחם אמתי.

נולד 1864 בבוגופול (פודוליה). גמר את האוניברסיטה בקיוב. בשנים 4–1980 – רופא בבוגופול; 1984–1920 – בייליסבטגראד, מיסד שם חברה למלחמה בשחפת. 1894 – ממיסדי הקואופרטיבים הראשונים של בעלי־המלאכה ברוסיה; מיסד האגודה הראשונה ברוסיה להגירה; ציר הקונגרסים הציונים ה־6 וה־7 וציר ועידת מינסק. 1918–1920 – יו"ר העיריה וועד הקהלה בייליסבטגראד.

2–1920 – יו“ר ועד הקהלה היהודית באודיסה, חבר מרכז ציוני אוקראינה מ־1922 בארץ־ישראל. עד 1932 ראש ההסתדרות הרפואית בא”י, עורך “הרפואה”. נפטר כ“ז חשון תרצ”ו (1937).

את הד"ר יוסף בן אברהם שטיין הכרתי מתקופת הקונגרס הציוני הראשון, ולנגד עיני עברה עסקנותו המסועפת משנת 1897 ועד שנות חייו האחרונות.

מלא כוח עלומים התמסר הרופא הצעיר בכל חום לבו לעבודה הצבורית, ובכל מקום הבליט מתוך גאוה לאומית את המגמה הציונית. והמלחמה היתה נטושה אז לאורך כל החזית: צריך היה להלחם בפנים המחנה עם מתנגדי הציונות הרבים, עם מחרימי הלשון העברית והתרבות הלאומית, צריך היה לכבוש את הקהלה העברית, את המוסדות החנוכיים, התרבותיים והסוציאליים, שנתקיימו בכספי התורמים היהודים, אך בראשם עמדו מנהיגים ועסקנים מן המתנכרים לתנועה הציונית – “הריאקציונית והשוביניסטית”. ובחוץ צריך היה לנהל מלחמה מתמדת עם הממשלה הצארית נגד קפוח זכויותינו.

בימים ההם עוד לא היתה לנו פקידות בשכר, וכל העסקנים עבדו מתוך התנדבות גרידא. והד"ר יוסף שטיין צעד בראש המחנה הציוני, היה הולך מאספה לאספה בבתי הכנסיות, במועדונים, בנשפים הציוניים.

יצאו לו מוניטין כרופא מנוסה ודיאגנוסטיק מצוין. על דלתות ביתו צבאו עשרות חולים, אבל אם נזדמן אליו אותה שעה עסקן ציוני בענינים צבוריים היה הרופא דוחה בשבילו את חוליו.

עם היותו עמוס עבודה רפואית, מצא לו ד“ר ש. זמן להשתתף באספות הפומביות, בישיבות המצומצמות של ועדי מוסדות צבוריים שונים, לקחת חלק באופן פעיל בלשכה הציונית כאחד מסגניו של מורשה הגליל הציוני זאב טיומקין, ליסד חברה למלחמה בשחפת, לשמש כיושב ראש לעיריה ולועד הקהלה בייליסבטגראד, ואחר כך כיו”ר ועד הקהלה באודיסה, לארגן את הקואופרטיבים הראשונים ברוסיה, להיות ציר הקונגרסים הציונים (הששי והשביעי) ולהיות ציר ועידת ציוני רוסיה במינסק. שנים אחדות ערך את הירחון הרוסי “סיוניסטסקויה אובוזרניה” (השקפה ציונית). אמנם, בין חברי המערכת נמנו זאב טיומקין, ד“ר קניבסקי וכותב הטורים האלה, אולם הרוח החיה בין חבר העורכים היה הד”ר שטיין.

ימים על לילות ישב על התורה ועל העבודה. “ביד אחת” כתב וערך את הירחון הציוני, ו“בידו השניה” – מלון לטיני־רוסי של רפואות, ובצותא חדא הוציא מתחת ידו לוח רפואי ברוסית (במשך 8 שנים) וכתב עשרות מאמרים רפואיים וחוברות מחקר מקצועיות ברוסית.

בקונגרס הששי, בשעה שהתגלע הפרץ בין ציוני־ציון ובין האוגנדיסטים, הלך הד“ר שטיין אחרי “אומרי ההן” ועבר למחנה האוגנדיסטים, ובשנת 1905 היה אחד המיסדים הראשונים של חברת “יט”א” ברוסיה, שאליה נספחו האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, אך בהיותו מראשי התנועה הטריטוריאליסטית הביט על אוגנדה ועל כל שאר הטריטוריות כעל “מלון לילה”.

עברו שנים מספר והטריטוריאליזמוס לא נתן פתרון מהיר לשאלת ההגירה ההמונית. הד"ר שטיין בעל הטמפרמנט הער, שהיה רגיל לעסוק בעבודה מעשית וליצור מפעלים קונסטרוקטיביים, עלה לראשונה באביב שנת 1914 לארץ־ישראל.

היריבים האידיאולוגיים (ד"ר שטיין הטריטוריאליסט וכותב הטורים האלה – מציוני־ציון) נפגשו שוב על אדמת המולדת והשלימו ביניהם, וכל הוכוחים החמים על אוגנדה ועל חפוש טריטוריה מחוץ לארץ־ישראל נשכחו מן הלב.

ד"ר שטיין עבר את הארץ לארכה ולרחבה. הלב הציוני החל לפעם בקרבו כבימים הראשונים, והוא החליט להשתתף באופן פעיל בבנין הארץ.

הוא עשה אז בארץ שבועות מספר ותיכן תכנית לייסד מושבה גדולה על ידי ציוני ייליסבטגראד. לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בינואר 1915, בראש משלחת ציונית מייליסבטגראד, לשם הגשמת המפעל ההתישבותי באמת־מדה רחבה. בשובו לרוסיה הדפיס ב“ראזסוייט” מכתב גלוי, הכריז על שובו למחנה הציונים ופנה בקריאה חמה לכל חבריו הטריטוריאליסטים להסתפח לציוני־ציון. מכתבו הגלוי הכה גלים.

הספקתי לקבל ממנו כמה מכתבים מייליסבטגראד, בהם הודיעני על נצחונותיו בדרך להגשמת תכנית ההתישבות הרחבה, אולם בינתים פרצה מלחמת העמים, והד"ר שטיין נשאר ברוסיה.

ארבע שנים רצופות נפסק הקשר בינינו. אך כבר באניה הראשונה הבאה מרוסיה “רוסלאן”, בתחלת 1919, קבלתי מכתב מד"ר שטיין, ובו בקשני להכין לו דירה בתל־אביב, מכיון שהוא מתכונן לצאת מאודיסה באניה הקרובה. שלש שנים עכבה הממשלה הסוביטית את צאתו מרוסיה, ורק בשנת 1922 זכה להתישב בעיר העברית הראשונה.

מאז ראיתיו בפעם האחרונה, בשנת 1914, עברו רק שמונה שנים וכאילו נזדקן בעשרות שנים, שערות ראשו ושפמו הלבינו, פניו ומצחו נחרשו קמטים עמוקים, גוו התכופף, קומתו הגבוהה הנמיכה וקולו הצלול והעז נחלש. גם מלבושיו בלו מזוקן, והרי הד“ר שטיין היה תמיד מהודר בלבושו. מנכסיו הרבים לא נשאר כלום. בני ביתו התפזרו בבלגיה וברוסיה, ואשתו גם היא עברה לברוסל. בערוב יומו בא הד”ר שטיין לתל־אביב ערירי, רצוץ ושבור מבחינה פיסית, והזקנה קפצה עליו לפני זמנה, ואילו רוחו ומרצו הכביר היו עוד אתו. ואני זוכר אותו בשנת 1922, כשהוא יושב שעות ארוכות על “שפת ילדים”, על המלון של גרוזובסקי ולומד עברית בשקידה והתמדה.

והדברן המושבע נשתתק – לא פתח פיו באספות ובישיבות, כי לא רצה לחלל את כבוד הלשון. זאת היתה גבורה נפשית שלא רבים מחוננים בה. כשרונותיו הטובים וחריצותו המיוחדת עמדו לו גם בשנות העמידה, ולעת זקנותו שלט בלשון העברית בדבור ובכתב, עד כדי כך שבשנים האחרונות היה עורך את הירחון “הרפואה” בעברית וכתב מאמרים מדעיים בעברית.

הרוח של עסקנות ערה שבה אליו. נעשה פעיל בהסתדרות הרפואית ועמד כעשר שנים בראשה, היה חבר ועדת הבקורת של הברית העולמית של רופאים יהודים, יסד מטעם ההסתדרות הרפואית שתי מרפאות צבוריות בתל־אביב והיה חבר מועצת ברית הציונים הכלליים עד יומו האחרון.

שנה ורבע לאחר שהמות גזל ממנו את אשת נעוריו, – מת מיתה חטופה בחדר־עבודתו, בחצות הלילה, גלמוד וערירי בלי שיהיה על ידו מישהו מבני משפחתו, מקרוביו וממכיריו הרבים.