פרופ' צבי (גריגורי) בלקובסקי – נולד י“ח אב תרכ”ה (1865) באודיסה, 9־1885 – סטודנט באוניברסיטה של אודיסה. 7־1893 פרופיסור למשפט הרומי ולכלכלה מדינית באוניברסיטה של סופיה (בולגריה). 1905־1905 – סופר, עוזר בעתוני משפט רוסיים ובאנציקלופדיה ברוקהאוז־עפרון. 1905־1918 – עו"ד מושבע בפטרבורג. 1919־1924 – יועץ משפטי ממשלתי ברוסיה. 1897 – חבר הועד לסדור הקונגרס הציוני הראשון. 1897־1910 – חבר הועד הפועל הציוני. 1898־1902 – חבר הועד המפקח של אוצר התישבות היהודים. מ־1924 בארץ־ישראל.

חובבי־ציון הותיקים וראשוני הציונים המדיניים זוכרים לו לפרופ' צבי בלקובסקי את חסד נעוריו, מראשית הופעתו על הבמה הציבורית בשנות השמונים.

בעצם ימי עלומיו, בשבתו עוד על ספסל הלמודים בגימנסיה באודיסה, כתב התלמיד בלקובסקי חבור ספרותי על הנושא “הלאומיות והקוסמופוליטיזם”. בחבור זה הביע את יחסו השלילי לקוסמופוליטיזם והדגיש את הצורך לכל אומה ואומה לשמור על קניניה הלאומיים.

חבור זה בא בתוצאת משבר נפשי, כיון שקודם לכן היה הגימנסאי בלקובסקי נוטה – כרוב חבריו בני גילו מן הנוער הלומד – לרעיון ההתבוללות ומתנכר לתנועה הלאומית.

מה גרם למשבר הנפשי של הצעיר הזה? בשנת 1881 התחוללו פרעות איומות ביהודי אודיסה, על ידי בני עם הארץ אשר להטמע בתוכו היתה שאיפת המתבוללים.

מאז באה מהפכה בהשקפותיו ובהלך־רוחו של הצעיר הער והרגיש, והוא התקרב ללאומיים ולחובבי־ציון הראשונים.

בגמרו את הגמנסיה וקבלו תעודת בגרות נכנס בלקובסקי למחלקת המשפטים באוניברסיטה של אודיסה.

ההכרה הלאומית הלכה ונתגברה בו יותר ויותר. התמסר בכל נימי נפשו לתעמולה רחבה בחוגי הסטודנטים היהודים, יסד כמה אגודות ציוניות סטודנטיות באודיסה, ואחר כך במערב־אירופה וביחוד בבולגריה.

שנים מספר היה פעיל מאד בכל ענפי העבודה המעשית והתרבותית של חובבי־ציון ומקורב היה לד"ר י. ל. פינסקר, ראש חובבי־ציון ומנהיגם.

בעברו מאודיסה לוינא הגביר בלקובסקי עוד יותר את פעולתו, והקדיש את מיטב זמנו ומרצו לתעמולה ולהפצת המחשבה הציונית.

ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני בבזל (בשנת 1893), ארגן בלקובסקי, יחד עם ד“ר נתן בירנבוים, ד”ר מרדכי אהרנפרייז, ראובן בריינין ואחרים, ועידה מוקדמת שבה עובדה תכנית לכנוס קונגרס ציוני עולמי באביב 1894 בברלין.

אמנם אותו קונגרס ציוני שתוכן בברלין לא יצא לפועל, אבל התכנית המוקדמת שימשה אחר כך חומר חשוב לועדה שעסקה בהכנת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, בשנת 1897, מיסודו של ד"ר תיאודור הרצל.

בפברואר 1896 נתפרסם ספרו של הרצל “מדינת היהודים”.

בלקובסקי שימש אז פרופיסור למשפט הרומי וכלכלה מדינית באוניברסיטת סופיה, עיר־הבירה של בולגריה.

עבד הרבה להפצת הרעיון הציוני ביהדות בולגריה. עמד בראש אגודת “ציון” בסופיה, ויסד את הועד המרכזי של ציוני בולגריה, אשר שימש כיו"ר שלו במשך כל זמן שבתו באותה ארץ.

הספר “מדינת היהודים” עשה רושם עז על פרופ' בלקובסקי, ומאז החל לבוא בכתובים עם ד"ר הרצל והעמיד את עצמו לתנועתו.

מכתבי הפרופ' בלקובסקי לד“ר הרצל גנוזים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ומהם יש לציין את שני מכתביו – מיום 23.3.1896 ומיום 26.3.1897 – שנתפרסמו ב”העולם" (עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית) מיום 29.8.49, יחד עם החלטות של אגודת “ציון” בסופיה מיום 16.4.1896.

מכתבים אלה מעידים על חלקו הרב של פרופ' בלקובסקי בתעמולה המוקדמת לכנוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

הפרופ' בלקובסקי נבחר בקונגרס הראשון כבא־כח בולגריה, ולפי הצעת ד"ר הרצל גם כנציגה של סרביה. כעבור שנה – 1898 – עבר לפטרבורג, ובקונגרס השלישי נבחר שוב לועד הפועל הציוני הגדול, וגם נמנה למורשה הגליל הציוני בפטרבורג.

ארבע שנים (1893־1897) עשה בבולגריה והרצה באוניברסיטה על תולדות המשפט הרומאי. באותו זמן כתב בבולגרית חבורים מדעיים “על השיטה הכספית בבולגריה”, הדפיס את הרצאותיו על תולדות המשפט הרומאי ועל הכלכלה המדינית, כתב “על שיטת האשראי ושיטת הבנקים בבולגריה” ועוד כמה וכמה ספרים ומאמרים חשובים.

אחרי הקונגרס הציוני הראשון עזב פרופ' בלקובסקי את בולגריה ועבר – בסתו 1897 – לפאריס, לעבוד בשבועון הצרפתי “Le monde Economique” (העולם הכלכלי).

גם בפאריס לא הצטמצם רק בעבודתו המדעית, כי אם הקדיש ממרצו ומזמנו לתעמולה ציונית רחבה, והיה חבר הועד המרכזי הציוני בפאריס.

בשנת 1898 קיבל הפרופ' בלקובסקי תעודה מאת האקדמיה האמריקאית למדעים מדיניים וחברותים בפילדלפיה, שנבחר לה בעד עבודתו המדעית.

בראשית 1898 חזר לרוסיה והשתקע בפטרבורג. שם החל לעבוד כעוזר תמידי במערכת האנציקלופדיה של “ברוקהאוז ועפרון”, ובאותו זמן פרסם מאמרים על הכלכלה המדינית.

על יסוד החומר שנשמר במיניסטריון הרוסי לעניני פנים ערך חקירה גדולה על המצב הכלכלי של בעלי המלאכה ברוסיה, ופרסם את תוצאות החקירה בשני כרכים “המצב הכלכלי של יהודי רוסיה”. כתב שורת מאמרים בשבועון “המשפט”, ובשבועון “עתון המשפט”, מחקר בשם “התחוקה הרוסית על היהודים בסיביר” ועוד ועוד.

בשבתו בפטרבורג התקרב בלקובסקי לאלכסיי לופובין, אשר שימש מנהל ראשי של מחלקת המשטרה ברוסיה הצארית בשנות 1902־1905, וממנו היה מקבל מפעם לפעם ידיעות חשובות על הפקודות החמורות כלפי התנועה הציונית העומדות להתפרסם.

בספרו “הציונות בהתפתחותה” ציין לופובין, שמתוך שנים־עשר מורשים ציונים הכיר ביחוד בעבודת שני מורשים" ד"ר צ’לינוב במוסקבה ופרופ' בלקובסקי בפטרבורג.

זולת לופובין נמצא בלקובסקי ביחסי ידידות עם פקיד גבוה במחלקת המשטרה בפטרבורג – זיפרמן, שהיה ממציא לבלקובסקי העתקות מן הפקודות החשאיות וכתבי הסתרים של הדפרטמנט המרכזי.

בין בלקובסקי ליתר המורשים הגליליים היתה חליפת מכתבים מתמדת. בימים ששימשתי כעוזרו הראשי של המורשה זאב טיומקין, קבלתי מבלקובסקי מפרק לפרק ידיעות חשאיות בלשון סתרים.

ידיעות מוקדמות אלו היו מגלות לנו כמה וכמה פקודות חמורות, ותודות לכך ידענו להקדים רפואה למכה ולעמוד על נפשנו.

במיוחד יש להזכיר פה את שרותו של בלקובסקי לציונות ברוסיה. בימים ההם התיחסו שלטונות רוסיה בחשד גדול לתנועה הציונית והוציאו פקודת־איסור על הפצת השקלים, על מכירת מניות אוצר התישבות היהודים, על מכירת בולי הקרן הקימת, על הספרות הציונית ועל האספות הציוניות בכתב ובעל־פה, ודרושה היתה זהירות רבה כדי להתחמק מעיני הבולשת הרוסית אשר בלשה וריגלה את ראשי הציונות “בשבע עינים”.

בידיעות האזהרה המוקדמות שקבלנו מבלקובסקי נעזרנו פעמים רבות, שלא להלכד בפח אשר הבולשת החשאית טמנה לרגלנו.

באותה תקופה התגוררה בפטרבורג אשה נוצרית חשובה ובעלת תרבות, ממשפחה אצילה ומיוחסת, פאולינה קורבין־פיוטרובסקה, שהיתה ידועה בין המנהיגים הציוניים בשמה המקוצר “פאולינה”. בלקובסקי הכיר את האשה הזאת באמצעות העו"ד יסינובסקי, חבר הועד הפועל הציוני ומורשה הגליל הציוני בוורשא, שהציגה בפניו כחובבת יהודים ומתיחסת באהדה לשאיפותיהם הלאומיות והציוניות.

הגב' ק. פ. נתאלמנה, ואחד משני בניה היה פקיד חשוב במיניסטריון לדרכים ולתחבורה בפטרבורג. בלקובסקי השתמש בהיכרותו את האשה הכבודה הזאת, שהיו לה קשרי ידידות עם שרים ומיניסטרים, וביקש עזרתה בכל מקרה נגישה מצד הרשות הרוסית כלפי הציונות.

הגב' ק. פ. הכירה מקרוב את מיניסטר הפנים הרוסי, פליבה, עוד מימי היותו התובע הכללי של בית המשפט לערעורים בוורשא, וגם בעלותו לדרגת מיניסטר לא נפסקו יחסי הידידות ביניהם. בהשפעתה של הגב' ק. פ. על פליבה בוטלו גזירות קשות על היהודים, ועל הציונים בפרט.

גם הד"ר הרצל פנה בשנת 1903 לעזרת הגב' ק. פ. וביקשה להשפיע על פליבה, שיקבלו לראיון מיוחד בפטרבורג.

בלקובסקי היה ממעריציו הגדולים של ד"ר הרצל וראה אותו כבחיר האומה הישראלית ומנהיג בחסד עליון. אף על פי כן לא היסס ולא פקפק להתנגד להרצל בשעה שמצפונו ציוה לו כך.

הפרופ' בלקובסקי התנגד בשעתו לפגישת ד"ר הרצל עם המיניסטר הרוסי, כיון שהיו לו הוכחות מספיקות, שהמיניסטר פליבה עצמו גרם לפרעות ביהודים בקישינוב, בהומל ובערים אחרות ברוסיה.

ד"ר הרצל לא הסכים לדעת בלקובסקי, והרצל נפגש עם פליבה בשנת 1903 בפטרבורג, לאחר פרעות קישינוב.

בלקובסקי לא רצה להיות נוכח בבקור זה ויצא את פטרבורג לשווייץ, ונשאר שם עד הקונגרס הששי.

בשנות 1898־1906 עמדתי בקשרי מכתבים עם הפרופ' בלקובסקי בעניני הציונות.

כל מורשה גליל היה מפרסם חודש־חודש חוזרים, שנשלחו לאגודות הציוניות וגם לחברים המורשים. חוזרים אלה שימשו שנים רבות “כלי־מבטא ציוני”, והיו מוסרים סקירות מפורטות על הפעולות הציוניות ברוסיה ובשאר המדינות.

מלבד זה היו מורשי הגלילים נוהגים לכנס שנה־שנה את ראשי האגודות הציוניות לכנוסים, שבהם היו מעבדים את תכנית העבודה לקונגרסים הציוניים.

בכנוסים אלה היה בלקובסקי הרוח החיה ואחד המרצים הראשיים.

כשהביא הרצל לקונגרס השש את הצעת אוגנדה, יצא בלקובסקי יחד עם “אומרי לאו” נגד הרצל והצטרף למעוט שהכריז על מלחמה בהחלטת הרוב של הקונגרס הששי. לפני שנקראה ועידת חארקוב הידועה על ידי כמה מראשי הציונות ברוסיה, החליטו המורשים לשלוח את פרופ' בלקובסקי לד“ר הרצל לווינא לשם שיחה מוקדמת. בשובו מווינא הרצה בלקובסקי בפני חבריו המורשים הגליליים, שהתכנסו לשם כך בפטרבורג, על המשא ומתן עם ד”ר הרצל.

בועידת חארקוב נבחר בלקובסקי כראש המשלחת הרשמית של ציוני רוסיה (יחד עם זאב טיומקין – וכממלא מקומו; ד“ר ברנשטיין־כהן – וד”ר שמשון רוזנבאום), אשר הלכה אל הרצל מתוך רצון ליישב עמו את הסכסוך שנפל בינו ובין חלק חשוב מן הציונים הרוסים אחרי “מרד חארקוב” בגלל הצעת אוגנדה.

בלקובסקי היה מראשי הלוחמים בחזית “ציוני ציון” ונשאר נאמן להלך־רוחו ולהשקפותיו הרעיוניות, האמין אמונה עמוקה בנצחונה הסופי של “הציונות הציונית”, והמשיך את עבודתו המסורה בכל המסיבות ובכל התנאים הקשים ביותר.

רבות סבל ב. על הקרבתו העצמית ועל מסירותו המתמדת לרעיון הציוני, ולעתים תדירות היה מסכן את מצבו בתקופת הצאר הרוסי ונושאי כליו האכזריים.

בספטמבר 1902 נאסר על ידי השלטונות בפטרבורג וישב כחדשיים בכלא. הבולשת הרוסית החרימה אז אצלו כמה תעודות ומסמכים ציוניים, בעלי חשיבות רבה מבחינה היסטורית.

בלקובסקי לא נרתע לאחור אפילו בזמנים הקשים ביותר, ובעקשנות מתמדת מילא את תפקידיו האחראיים מתוך הכרת ערכם ומתוך נאמנותו לעמו ולקניניו הלאומיים.

אפילו בימי שלוט הבולשביקים ברוסיה לא הוריד בלקובסקי את דגל הציונות, והיה יו"ר המרכז הציוני החשאי. מפעם לפעם נערכו חפושים בדירתו, אשר גרמו למאסרים.

בשנת 1924 נאסר בלקובסקי ונידון לגירוש לאובדורסק (סיביר), ורק בהתערבותו של אחד מראשי המועצה העליונה לעניני המשק המדיני ניצל מן הגירוש הדחוף, בתנאי שבמשך עשרה ימים יעזוב את תחומי רוסיה.

בלקובסקי פנה מיד לקונסול הבריטי במוסקבה, והלה טלגרף למיניסטר החוץ באנגליה, ומשרד המושבות הודיע על כך טלגרפית לנציב הראשון לארץ־ישראל, הרברט סמואל, והויזה לידי בלקובסקי הגיעה במשך 48 שעה.

בשנות 1918־1919 היה בלקובסקי יו"ר מרכז הקהלות ברוסיה, ובשנת 1922 נתמנה על ידי מיניסטר החוץ הבריטי לורד קרזון, לפי הצעת ועד הצירים לארץ־ישראל, כיועץ רשמי מטעם ההסתדרות הציונית לקונסול הבריטי במוסקבה בעניני העליה לארץ־ישראל. בתפקיד זה שימש בשנות 3־1922.

בספטמבר 1924 הגיע בלקובסקי באניה איטלקית “מילאנו” לחוף יפו. בדרוך כף־רגלו על אדמת המולדת קיבל עליו את עול העברית במלוא משמעותה: החל לגמגם עברית, אם כי הדבור העברי היה זר לו לגמרי וגם הקריאה בספר ובעתון היתה קשה עליו. גם משמו הפרטי “גרגורי”, אשר בו נקרא במשך עשרות שנים, הסתלק ויהי ל“צבי”. זכורני, שבאחד מימי סוף קיץ 1924 (שבועות מספר אחרי עלותו אל הארץ) נכנס בלקובסקי, בלוית מ. דיזנגוף, למשרדי בעירית תל־אביב, בבנינה הראשון בשדרות רוטשילד, בהושיטו לי את ידו פנה אלי בלקובסקי בעברית מגומגמת קצת בניב רוסי.

נסיתי להקל עליו ולדבר אתו רוסית השגורה בפיו כשפת אמו, אולם בלקובסקי ענה לי: “דבר עברית ורק עברית”.

לעתים קרובות מאד היה בלקובסקי יושב בחדר־עבודתי בעיריה ומקשיב במשך שעות רצופות לדבור העברי של הבאים ויוצאים, רושם במחברת משפטים שלמים, ובאותו זמן מחזיק בידו ספר למוד עברי עם מלון־כיס.

בשקידה נמרצת ובהתמדה בלתי־פוסקת היה מחפש במלון את המלים הבלתי־מובנות לו, ולפרקים היה שואלני באורים למשפט זה או אחר, ושוב מתעמק ברשימותיו וכאילו משנן אותם בעל־פה.

למרות גילו (היה אז כבן 60) לא התבייש לעמוד על כל מלה פשוטה וקלה עד כדי להבינה באופן יסודי, ככתוב “לא הביישן למד”.

לאחר חדשים מספר השתוממתי לשמוע על הישגיו המרובים בידיעת הלשון העברית, דקדוקה וספרותה. כשרונותיו הטובים וכח־זכרונו המצוין עמדו לימינו וסייעו לו להתגבר על כל הקשיים בלמוד לשון חדשה לעת זקנותו.

באספות הפומביות ובישיבות המצומצמות לא השמיע את קולו בימים הראשונים, כדי לא לחלל את כבוד הלשון העברית.

באפריל 1925 נבחר לשופט בבית המשפט העירוני של עירית תל־אביב, ובשנים האחרונות שימש כזקן השופטים. באותה שנה נבחר גם לשופט במשפט השלום העברי העליון בתל־אביב.

שנים מספר היה יו"ר “ברית ראשונים”, ובשנים האחרונות הוא חבר במועצת ברית הציונים הכלליים בתל־אביב, ונחשב על המבקרים התמידיים של אספות המועצה, האספות הכלליות והכנוסים.

דרך ארוכה עבר בלקובסקי בחייו הציבוריים, ואיחד שתי תקופות היסטוריות של חבת ציון והציונות המדינית. וגם כיום, בהיותו כבן שבעים ושש, ליחו לא נס, שפע של מרץ תוסס בקרבו, ומתוך מסירות ונאמנות לאידיאלים הנצחיים של האומה הישראלית הוא ממשיך בעבודתו הצבורית.