זאב גלוסקין – נולד ט' אלול תרי“ט בסלוצק (פלך מינסק). 1882 – מראשוני חובבי־ציון בוורשא ומפעיליהם. 1800 –ממיסדי “בני משה” בוורשא, חברת “מנוחה ונחלה” ומושבתה רחובות. 1893 – ממיסדי “אחיאסף” וממנהליה. 1896 – ממיסדי חברת “כרמל” ברוסיה (1899 – בארצות הברית; 1902 – “כרמל מזרחי” בא"י) ומנהלה. 1903 – ממיסדי עתון “הצופה” בוורשא. 1904 – ממיסדי חברת “גאולה”. מ־1906 בארץ־ישראל. 1906–1922 – מנהל יקבי ראשון־לציון וזכרון יעקב. השתתף בכמה מפעלים ישוביים ותרבותיים. בימי מלחמת העולם – במצרים, פעיל בועד העזרה לגולי א”י, מן המסייעים לייסוד הגדוד העברי. את ביתו ברחוב מונטפיורי 8 בתל־אביב הקדיש לספריה העירונית, כן יסד ספריה בבית החולים העירוני. במושבה רחובות נקבע רחוב על שמו.

תמונה 2

בין הצירים של הקונגרסים הציוניים לא חסרו נואמים ודברנים שהיו מאריכים בנאומיהם ובהרצאותיהם, ומעטים היו הצירים השתקנים שלא היו עולים כלל על במת הקונגרסים. בין המעטים הללו היה – ר' זאב גלוסקין וא. ז. לוין־אפשטיין.

שניהם היו ידידים נאמנים למן הימים הראשונים של תנועת חבת־ציון ועד התקופה האחרונה של הציונות המדינית, ושניהם היו מופיעים כצירים באספות ובכנסיות של חובבי־ציון ואחר כך של הקונגרסים הציוניים ונתפרסמו בעולמנו הציוני כאנשי השתיקה והמעש.

על שקידתו, מסירותו ועירנותו של זאב גלוסקין שמעתי בנעורי הרבה. עוד בשנת 1890 שמעתי, שזאב גלוסקין נמנה עם המיסדים הראשונים של החברה להתישבות בארץ־ישראל, שנקראה אז בשם “מנוחה ונחלה”. בימים ההם נוצרו כמה חברות להתישבות בארץ־ישראל, ומתוך חוסר נסיון ואנשים מוכשרים לא האריכו רוב החברות הללו ימים, ולאחר נסיונות בלתי־מוצלחים היו מפסיקות את קיומן.

ושחקה לה מזלה ל“מנוחה ונחלה”, שבין ראשוני מיסדיה היה זאב גלוסקין. הוא לא הלך בדרך של פרסום רעשני, כי אם עשה את מעשיו בישוב הדעת והצנע לכת. “מנוחה ונחלה” היא שיצרה את המושבה רחובות בשנת תר“ן (1890). מראשית הוסדה נבנתה והתנחלה בכוחותיה העצמיים על יסוד היזמה הפרטית, בלי לקבל תמיכה כל שהיא לא מן הבארון רוטשילד, לא מ”חובבי ציון" וגם לא מ“יק”א" ושאר החברות הישבניות.

רחובות יודעת לספר הרבה על פעולותיו הקונסטרוקטיביות של ר' זאב גלוסקין.

שמעתי גם על פעולותיו המרובות בראשית הוסד החברה להוצאת ספרים “אחיאסף”, שנוצרה בוורשא בשנת 1893. בימים ההם לא היו כמעט חברות להוצאת ספרים עברים והפצתם, והמחברים והמו"לים היו נוהגים עדיין, בנוסח הימים ההם, לסובב בעצמם על פתחי נדיבים בערים ובעיירות לשם אוסף מנויים על פרי עטם (“פרנומירנטין”).

גלוסקין, החובב ציון והמוקיר את הסִפרות העברית ואת סופריה, עמד בראש המיסדים הראשונים של חברת “אחיאסף”. חברה זו הוציאה לאור במשך שנות קיומה את הירחון “השלח” וכמה ספרים ומאספים חשובים. הוצאות אלו העסיקו בתמידות עשרות סופרים מעולים, מאלה שהעשירו את אוצר ספרותנו בספרי חנוך והשכלה. על ידי חברת “אחיאסף” נעזרו במדה נכרת כמה סופרים ומחברים, שחנכו אלפים ורבבות קוראים עבריים בכל תפוצות הגולה.

גלוסקין לא נראה ולא נשמע, בשום מקום בין הדברנים, אולם תמיד היו רואים אותו בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית רחבה ושמו נעשה לשם־נרדף עם כמה חברות שנוצרו אז למען ישוב ארץ־ישראל.

שמו היה חתום על הפרוספקטים והמכתבים הראשונים של מיסדי חברת “גאולה”, שהסיסמה שלה היתה “גאולה תתנו לארץ”. הרבה מרץ והרבה זמן הקדיש גלוסקין למכירת מניות של חברת “גאולה”. עוד לפני עשרות שנים הבין איש־מעשה זה את הערך הרב שיש לרכישת קרקע בארץ והתנדב לעבוד שנים אחדות עבודת תעמולה לפיתוחה ולביסוסה של החברה “גאולה” הקיימת עד היום.

עם הוסד חברת “כרמל”, בשנת 1896, לשם מכירת יינות ארץ־ישראל, אנו רואים שוב את העסקן השתקן הזה בין ראשי המפיצים באופן מעשי ומסחרי בין אחינו בגולה את היינות והפירות של תוצרת מושבותינו העבריות בארץ־ישראל.

בכל שנות חייו התרחק גלוסקין מכל הכרוך ברעש ובהעלאת אבק. בתנועה הציונית בחר לו תמיד את הפעולות הכרוכות בעשיה ממש: הוא היה חלוץ ההפצה של תוצרת הארץ בגולה. שנים על שנים עבד להחדרת תוצרתה החשובה–והיחידה בימים ההם – של ארץ־ישראל, היין, בכל רחבי הגולה פעולתו זו היתה פוריה עד מאד וסייעה הרבה לבסוסו של הישוב.

בשנות 1904–1905, כשמשבר הכרמים זעזע את ישובנו בארץ, ומחוסר שוק למכירת היין נאלצו הכורמים לעקור את גפניהם, פרי עמלם הרב מראשית ההתישבות – נתמנה גלוסקין על ידי הבארון רוטשילד למנהל ראשי של היקבים הגדולים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. מאז החלה תקופה חדשה בהתפתחותה של תוצרת היין, והיקבים עברו אז מרשותו של הבארון רוטשילד לרשות אגודת הכורמים.

במשך שנים מועטות הצליח ז. גלוסקין ליצור שווקים חדשים ובטוחים לממכר היינות, הקוניאק והליקרים בארצות הברית, בארצות המזרח הקרוב, וביחוד במצרים, סוריה ותורכיה. תודות לקשריו המסחריים נתפרסמו היינות של המושבות העבריות בתערוכות הבין־לאומיות שבמערב אירופה, בפאריס, האמבורג ועוד וזכו למידליות של זהב ולפרסי הצטיינות ממדרגה ראשונה.

בפעם הראשונה נפגשתי פנים אל פנים עם גלוסקין בראשית שנת 1906, במשרדה של חברת “גאולה”, שמקומו היה אז בדירתו של מ. דיזנגוף ביפו. על עבודתו הפוריה ומרובת הגוונים של גלוסְקין שמעתי רבות כל כך, קודם שהכרתיו עוד, וכאשר ראיתיו לראשונה – דמיתי ברגע הראשון, שגלוסקין זה אינו אלא “בנו של גלוסקין, העסקן הותיק”. לבוש הדר לפי האפנה החדישה ביותר, חי, רענן, רב תנועה – עשה עלי רושם של צעיר לימים. וכך ראיתיו אחרי כן במשך ימים רבים: תמיד נחפז ורץ ממוסד למוסד, מן המושבה אל העיר וחזרה. דבריו היו קצרים ושקולים, ועתים קבע לכל חפץ. מלבד הנהלת היקבים היה אז גם חבר ההנהלה של “גאולה” שבראשה עמד אז מ. דיזנגוף. כן היה חבר המועצה שעל יד חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו, יועץ תמידי בהנהלת פיק“א, קרוב ללשכת חובבי ציון בהנהלת ד”ר ח. חיסין, היה יוצא ונכנס גם למשרדו של הד"ר א. רופין. מלבד זה היה גם חבר “משפט השלום העברי” ביפו ובכל המוסדות והמפעלים הישוביים והתרבותיים. לכולם הקדיש מזמנו ומארצו. וכל זה בלי פרסום ובלי רעש, כי אם בצנעה ובשלוה.

הרי שתי אפיזודות קטנות המתארות את דמותו ואת אפיו של גלוסקין:

לאחת האספות של בעלי המניות לחברת “ו. שטיין ושותפיו” שהיתה בשנת 1908 ביפו, באה משלחת מטעם פועלי בית החרושת והגישה שורה של דרישות בדבר פצויים לפועלים מפוטרים, בדבר תשלום משכורתם של הפועלים הנשארים להמשיך את עבודתם בבית החרושת ועוד.

רוב בעלי המניות לא הסכימו לדרישות הפועלים, מתוך נמוק שבית־החרושת בלע את הונם ועומד בפני פשיטת רגל, ואין איפוא כל מקום – טענו – לתשלום פצויים. בין היחידים שתמכו בדרישת הפועלים היה בעל המניה זאב גלוסקין, שאמר: “כאשר אבדנו – אבדנו. אמנם הפסדנו את הון המניות. את עבודתנו נמשיך במקום אחר, אולם הפועלים המסכנים נשארים לפי שעה בלי עבודה ובלי רכוש, ומשום כך יש להתאמץ ולשלם את הפצויים”. דעתו של גלוסקין לטובת הפועלים – הכריעה.

בשנת 1919 או 1920, בהיותי בין שופטי משפט השלום העברי בתל־אביב, באה לפני תביעה מצד אחד הפועלים של היקב בראשון־לציון. בשם הנתבע הופיע בבית המשפט מנהל היקבים מר ז. גלוסקין. לאחר שהשופטים שמעו את טענותיו הממושכות של התובע, דמינו לשמוע נאום־הגנה ארוך מצד הנתבע. אולם גלוסקין לא האריך גם הפעם בדבריו וסיפר במלים קצרות את פרשת הענין, ומסר את הדבר לשקול־דעתם של השופטים. הפועל התובע נפתע לשמוע את “ההגנה החלשה”, וגם הוא מצדו התרכך מתוך ויתור חלקי על דרישותיו. על ידי כך הוקל תפקידם של השופטים, ופסק הדין הפשרני נתקבל בשביעות־רצון על ידי שני הצדדים.

בזמן מלחמת העמים, כשהישוב העברי בארץ היה נתון במצב חמור מאד בגלל הפסקת הקשר עם חוץ־לארץ, השתקע גלוסקין לזמן־מה במצרים. הוא עזר הרבה לסדור הפליטים שהגלו על ידי התורכים כנתיני הממשלות האויבות. מצב הגולים היה חמור מאד, וגלוסקין עשה במשך שנים אחדות כל מה שהיה באפשרותו כדי להקל את מצבם ושהותם בנכר. תודות לקשריו עם הארצות הנייטרליות איפשר את משלוח הכספים לפליטים וסידר בשבילם יחד עם עוד עסקנים מבני ארץ־ישראל ומבני המקום – מטבחים כלליים ודירות זולות. את הילדים הכניסו לבתי הספר הקיימים וסידרו בשבילם שעורים זמניים.

באותו זמן דאג ז. גלוסקין גם למצבם של אלה שנשארו בארץ תחת “חסותה” של הרשות התורכית. בעזרתו של ז. ד. לבונטין, שגם הוא נמצא אז במצרים, היו מעבירים סכומים גדולים בזהב לכורמים, להנהלת היקב, למשרד הארצישראלי, לאפ"ק ולשאר המוסדות הישוביים וגם לאנשים פרטיים.

בזמן ההוא היה גלוסקין גם אחד מעוזריו הפעילים של זאב ז’בוטינסקי ביצירת הגדוד העברי.

פרשת חייו ועבודתו הצבורית במשך כל השנים ידועות לכל.

תכונתו העיקרית של גלוסקין: אין הוא מרבה לדרוש מאחרים, אלא בראש וראשונה הוא דורש מעצמו. גם בעיר תל־אביב – מקום מושבו הקבוע מאז עזב את הנהלת היקב – קשור שמו בשורה של מוסדות תרבותיים, כלליים וסוציאליים, על ידי תמיכתו הכספית והמוסרית, כגון: מושב זקנים וזקנות, הספריה בבית החולים העירוני “הדסה”, בנין בית העם, בנין התיאטרון “הבימה” וכו'. ועל כולם: מתנתו־עזבונו, על שמו ועל שם אשתו וילה, מנשי ישראל הצנועות והחסידות, לנכסיה התרבותיים של העיר: ביתו היפה ברחוב מונטיפיורי, שמסר לצמיתות לספריה העירונית של תל־אביב. לא רבים לפי שעה אלה, אשר נתנו לעירנו מתנות יפות כאלו – – –

שתקן ואיש המעשה, רב פעלים ומרבה תפארת – זהו ר' זאב גלוסקין.

הלואי וירבו כמותו! – – –