מאיר בן יעקב דיזנגוף, נולד ט“ז אדר (שושן פורים) תרכ”א (1861) בכפר אקימובצי, ביסרביה. בילדותו נתחנך חנוך מסורתי. 1876 – נכנס לבית־הספר המחוזי בקישינוב. 1882–1886 – עבד בצבא הרוסי. 1888–1891– למד הנדסה באוניברסיטה של פאריס. 1892 – עליתו הראשונה ארצה לעמוד בראש בית החרושת לזכוכית מיסוד הבארון רוטשילד. 1905 – עליתו השניה ארצה. 1909 – ממיסדי תל־אביב. 1910–1918– ראש ועד תל־אביב. 1914–1915– “ריש גלותא”. 1920–1936 (בהפסקה של שלש שנים) – ראש עירית תל־אביב. מ־1928 – קונסול כבוד של בלגיה. 1931 – מיסד מוזיאון תל־אביב. ז' תשרי תרצ"ט – נפטר.

במשך ארבעים וחמש שנה (משנת תרנ“א ועד סוף שנת תרצ”ו) זכיתי לראות את מאיר דיזנגוף בין השורות הראשונות של נושאי דגל התחיה הלאומית, במערכת החולמים והלוחמים הראשיים של שיבת ציון, של הציונות המדינית, של העבודה המעשית והתרבותית בגולה ובארץ־ישראל. משנת תרס“ו ועד סוף שנת תרצ”ו ראיתיו מקרוב כמפקד ומנצח ראשי על היוצרים והבונים את העיר תל־אביב.

שלושים שנה רצופות עבדתי במחיצתו. עקבתי את פעולותיו מרובות־הגוונים של אחד מבחירי הישוב הארצישראלי, וראיתיו בכל גילוייו והופעותיו הצבוריות והחברתיות, בתקופת המשטר התורכי לפני מלחמת העמים (1905–1914), בתקופת המשטר הצבאי התורכי העריץ בשנות המלחמה (1918–1914) ובתקופת ממשלת המנדט הארצישראלי (1918–1936).

על פרשת חייו ופעולותיו הכבירות של מ. דיזנגוף במשך יובל שנים של שיבת ציון החדשה נכתבו מאות מאמרים בעתונות העברית והכללית, וכותבי דברי ימי התחיה הלאומית של עם ישראל ותרבותו יוסיפו עוד לכתוב כהנה וכהנה על האיש הדגול מרבבה שהקדיש את כל חייו, אונו ומרצו ואת כל כשרון יצירתו לעמו ולארצו. במשך עשרות שנים היה לי שיג ושיח עם דיזנגוף העסקן הער והחרוץ, עם דיזנגוף התקיף ואמיץ־הלב, עם דיזנגוף האמן הגדול של היצירה והבניה, עם דיזנגוף בעל המעוף הגדול, עם דיזנגוף החביב והנוח לבריות, בעל האישיות האצילה והמיוחדת במינה.

הרשימות על דיזנגוף הניתנות בזה קטעים־קטעים נכתבו בהזדמנויות שונות ונתפרסמו בכתבי־עת שונים וצורפו כאן יחד. כוונת הרשימות אינה להקיף את האישיות רבת התפארת והגוונים, אלא להוסיף כמה קוים ושרטוטים לדמותה.

 

א. אישיותו    🔗

מי שהכיר את דיזנגוף מקרוב ראה לפניו אדם, שהיה מחונן בסגולות נפשיות מיוחדות, אשר סימלו את אפיו ואת דמותו הרוחנית.

דיזנגוף היה מטפל בכל בקלות וזריזות ומתוך חדות־היצירה, היה ער ורגיש לכל מפעל צבורי וחברתי וזמנו הספיק לו להשתתף בכל מיני מוסדות כלכליים, סוציאליים, בריאותיים, חנוכיים, תרבותיים ואמנותיים בעירו שלו ומחוצה לה.

היה חרוץ ומהיר במלאכתו, ולא ידע עייפות ולאות וגם לא נרתע לאחור בפני מכשולים ומעצורים הקשים ביותר.

באישיותו הצטרפו לחטיבה אחת מרץ, תקיפות וביטחון, רכות ועדינות. כשם שידע לעמוד בקומה זקופה לפני שרים ומדינאים, גדולי־הדור ואנשי־שם מכל האומות ולדרוש בתוקף את זכויותינו הלאומיות והמדיניות, כך ידע גם להיות אדיב ואציל בכל הליכותיו בחברה ובציבור.

 

ב. ביתו    🔗

ביתו של דיזנגוף באודיסה, ביפו ובתל־אביב היו משמש מקום פגישה לחובבי־ציון הראשונים מתקופת ד“ר פינסקר ולילינבלום, “בני משה” של אחד־העם, ציונים מדיניים מנושאי כליו של ד”ר הרצל, ציונים מעשיים מתלמידיו של אוסישקין, אנשי רוח, מורים, סופרים ומשוררים, אמנים לסוגיהם, אנשי התעשיה העירונית והחקלאית, סוחרים, אכרים ופועלים מכל החוגים ומכל המעמדות.

כולם היו באים לבית הזה לראות, להראות ולשמוע דבר חי מפי האיש החביב והאהוב על כל השדרות והזרמים.

בתל־אביב היו חשובי התיירים והאורחים, העולים והמתישבים החדשים מיוצאי כל הגלויות מתכנסים בביתו של אבי העיר, כדי להתחמם לאורו ולהתבשם מריחו. היו מתקבלים בסבר פנים יפות, בחביבות ובאדיבות. לכל אחד ואחד נמצאה המלה המתאימה והמעודדת. בבית הזה שררה תמיד אוירה נוחה ונעימה של תקוה ואמונה וחכמת חיים, ואין ספק כי על רבים השפיע הבית הזה להשתקע בארץ ולהצטרף אל בוניה.

 

ג. מקישינוב ועד תל־אביב    🔗

כבר משנת תרמ"ז עמד דיזנגוף הצעיר בראש “חובבי ציון” בקישינוב, עיר מגוריו. באותו זמן התנדב לשם נסיעות תעמולה רחבה בפלכי ווהלין וקיוב. בכל מקום בואו עשה נפשות לתנועה, ביסדו אגודות וחוגים של “חובבי ציון”. ביחוד היתה רבה השפעתו בז’יטומיר, ברדיצ’וב וביתר הערים המאוכלסות יהודים.

בימי בחרותו, בהיותו בן 26, נחשב כבר בתנועה כזקן ורגיל, ובועידת דרוזגניק היתה דעתו מקובלת על הרבים. שם קשר קשרים עם ראשי התנועה: ד"ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום, הרב ש. מוהילובר, מ. אוסישקין ואחרים.

דיזנגוף הביא הצעות מעשיות על ייסוד הסתדרות מקיפה של “חובבי ציון”, ודבריו באו בעתם וקלעו למטרה. כן הביא כמה הצעות מעובדות בעניני גאולת קרקעות והתנחלות.

השפעה בחוגים רחבים היתה גם לשורת מאמריו של דיזנגוף – נתפרסמו בתרנ"א – בשאלות לאומיות: האידיאלים היהודיים, “מכתבים יהודיים” (באידיש) ועוד.

והאיש שתבע מאחרים פעולות ממשיות, היה גם נאה מקיים. הכימאי הצעיר בא לארץ־ישראל בתרנ"א כחלוץ התעשיה העברית, ואת היתד הראשון תקע בחולות עין־דור (טנטורה). נגש ליצירתו מלא תקוות ושאיפות והתמסר לפיתוחה בכל לבו הער והרענן. ארבע שנים נלחם הלוחם האמיץ על קיומה של המזגגה הראשונה, השקיע בה הרבה מרץ ועבודה, וכאשר נכשל הנסיון לא התיאש אלא המשיך בנסיונות ובמפעלים אחרים.

כאופטימיסטן היה נגש לעבודה הצבורית מתוך אמונה בעתיד, ואת אמונתו זו היה משרה גם על עוזריו הנמצאים מסביבו. עיניו היו כאילו מחפשות תמיד אפקים חדשים.

לא אהב להתפלסף הרבה ונגש לכל דבר בפשטות. ובתוך עצם העבודה, ליד הסדנה, היה יוצר גם את תכנית הפעולות ומכוון את העבודה בדרך של הגשמה מהירה. הכשלון לא הרפה את ידיו אלא – להפך – דחפהו לפעולות יותר חדשות ונמרצות, ואי־הצלחה בכיבוש עמדה אחת הוסיפה לו עוז ומרץ להתחיל מיד בחפוש דרכים ומסלות חדשות.

בימי ישיבתו באודיסה, – משנת 1897 עד אבגוסט 1905, – הצטיין בעבודה ציבורית פוריה ורבת גוונים. בזמן אחד נהל את החברה הבלגית של בית חרושת לזכוכית ובקבוקים באותה עיר, ועם זה עסק בפעולות צבוריות. נלחם מלחמה גלויה ועזה במתבוללים ומפיצי התרבות הזרה ודרש את השלטת הקנינים הלאומיים והתרבותיים. בכל החזיתות עמד בשורות המערכה הראשונות.

דיזנגוף בעל חוש המציאות הבריא הבין עוד בימים ההם, שהיסוד העיקרי לבנין הארץ היא רכישת קרקע על ידי חברה לאומית, שתרכז בידיה את קנית הקרקעות ותמכרם ברווחים מועטים, כדי להעמיד תריס בפני הספסרים.

לשם הגשמת המפעל הזה, נוסדה חברת “גאולה” ודיזנגוף ביקר בשנות תרס“ג–תרס”ד בערים המרכזיות ברוסיה וייסד בהן סניפים לחברה זו. בשלהי קיץ תרס"ה חיסל את עסקיו הפרטיים באודיסה, עלה לארץ בפעם השניה כמנהל ראשי של חברת “גאולה”, והתישב ביפו שהיתה אז בבחינת “שער ציון”.

דיזנגוף לא הצטמצם בשטחים המוגבלים שנקנו על ידו בקרבת המושבות שביהודה, ושאף לפעולות יותר מקיפות. במשך זמן קצר עלה בידו לרכוש שטחי קרקע לשם יסוד מושבות חדשות (כפר־סבא, באר־יעקב ועוד), וגם לשם הגדלת המושבות הקיימות (גדרה, נס־ציונה ועוד) ופרש את השפעתו גם על הקרקעות שבסביבת מקוה־ישראל, פתח־תקוה ועוד. ובעודו עוסק בגאולת הארץ להרחבת הישוב הכפרי, החל מתעניין גם בישוב העירוני.

דיזנגוף ראה בעיניו את הצפיפות של הישוב העברי החדש בסמטאות המזוהמות והצרות של יפו, ללא אור וללא אויר לנשימה, ולא יכול היה לראות בסבלות אחיו בני עמו, שבאו לבנות ולהחיות את הארץ השוממה והעזובה. הוא היה הראשון שנתן את ידו לקבוצה הקטנה מבני העליה השניה, אשר יצאו לבנות שכונה עברית חדשה בצפון יפו, היא תל־אביב – – –

 

ד. דיזנגוף בימי טנטורה    🔗

בשנת 1891 – בתקופת זאב טיומקין ז"ל – עודני נער קטן, עליתי עם בני משפחתי אל הארץ והייתי בין המתישבים הראשונים בצריף־עץ על אחת הגבעות השוממות והבודדות של המושב החדש חדרה.

מתי מספר היו המתישבים הראשונים בפנה הרחוקה מן הישוב העברי, ועוד פחות מזה היה מספר אלה שהעיזו לבוא לשם בקור בחדרה השוקעת בבצות ובאגמי מים, אשר שימשו קן תמידי ליתושים מפיצי הקדחת המסכנת את חיי התושבים.

בין המבקרים המעטים האלה היה צעיר מלא כוח עלומים, קל התנועה, זריז ומלא חדות חיים וכח יצירה – מאיר דיזנגוף. מזמן לזמן היה בא ברכיבה על סוס דוהר, לבקר בנקודה החדשה ולראות את מתישביה.

הנערים הקטנים, ובהם גם כותב השורות, לא העיזו להכנס בשיחה עם האיש הגדול, הפרש האציל, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל בני הנוער שלנו. פחדנו להתקרב אליו ולנגוע בכנף מעילו. מפי הגדולים שמענו, שהאורח החשוב הוא מהנדס חימאי, ובא לארץ־ישראל בשליחות הבארון אדמונד רוטשילד מפאריס, במטרה להקים בית חרושת גדול לזכוכית.

בימים ההם לא היו עדיין כבישים ודרכים סלולות בארצנו. מי שרצה לתור את הארץ, צריך היה לטלטל את עצמו בקרונות־משא פשוטים, רתומים לזוג פרדים, או לרכוב על חמורים, גמלים וסוסים. המהנדס הצעיר מ. דיזנגוף קנה לו שביתה על סוס מגמא הארץ, וברכיבה טס ימים על ימים ותר את הארץ לארכה ולרחבה, עד שלבסוף שם את עיניו בחולות שומרון והחליט לבנות את בית־החרושת הראשון בארץ־ישראל במקום רחוק מכל ישוב בעין־דור (טנטורה).

אגדות שונות התרקמו אז בחוגי הנוער מסביב לחלוץ התעשיתי, ומ. דיזנגוף נעשה סמל להעזה גדולה ולחלוציות התעשיה העברית בארץ־ישראל.

לפני חמשים שנה ומעלה הבין מ. דיזנגוף בחושו הבריא והמעשי, שהתעשיה העברית עתידה להתפשט בכל הארץ ולתפוס מקום ניכר בביסוס המצב הכלכלי של הישוב העברי העירוני והכפרי.

התנאים הפרימיטיביים של הארץ וכמה סבות אחרות גרמו לסגירת המזגגה, לאחר שנים אחדות של מלחמה עקשנית על קיומה. הנסיון הראשון אמנם לא הצליח, אולם לבטי החלוץ לתעשיה נתנו את הדחיפה הראשונה ועוררו את המחשבה העברית בחוגים רבים על מפעלי תעשיה אחרים בארץ.

כשלונו הראשון בשדה התעשיה העברית בארץ־ישראל לא החליש, כאמור, את מרצו הרב של מ. דיזנגוף, והוא המשיך בעניני תעשיה ומסחר וגם בעבודה צבורית ולאומית עד שעלה ארצה בפעם השניה ועד שנעשה לראש הבונים של העיר העברית.

כשביקר הבארון אדמונד רוטשילד בתל־אביב בשנת תרע"ד, התפלא לראות נקודה עברית חדשה בארץ שנוסדה בלי עזרתו. בשיחתו עם דיזנגוף אמר לו ספק בכובד ראש, ספק בהלצה: “לחלומותיך על תל־אביב היתה, כנראה, יותר הצלחה מאשר לחלומותיך על טנטורה”.

לא הצליח דיזנגוף להפוך את ערמות החול בעין־דור למרכז תעשיתי, אולם הצליח והצליח להפוך את חולות הישימון בצפון יפו, לעיר עברית גדולה, מרכז גדול לתרבות, מסחר ותעשיה.

 

ה. יוצר תל־אביב, נשיאה ומפרסמה    🔗

דיזנגוף ותל־אביב הם שמות משולבים וקשורים באופן אורגני ואין להפריד ביניהם; אי אפשר להזכיר את השם תל־אביב בלי להזכיר את שמו של מ. דיזנגוף, ולהיפך. דיזנגוף יצר את העיר העברית הראשונה, ותל־אביב יצרה את ראש העיריה הראשון.

תל־אביב – עיר הפלאות, שצצה בן־לילה על גבעות חול שוממות ועזובות; עיר שכל רואיה מביעים התפעלות על שגשוגה המהיר: תל־אביב – עיר מיושבת אוכלוסים יהודים בכל מאת האחוזים, עיר של עבודה, של בנין ויצירה, של מסחר ותעשיה.

כשביקר הפרופסור ראפארד מג’ניבה, חבר ועדת המנדטים, בתל־אביב וראה אותה בעצם בנינה, שאל בהתפעלות את דיזנגוף: מנין באו לכם האמונה והבטחון, שעל חולות הישימון תבנה עיר עברית, אשר תשמש מרכז לתעשיה, למסחר ולתרבות?…

ובנוסח זה שאלו מאות סופרים ומדינאים לא יהודים שביקרו בתל־אביב וכתבו עליה: כיצד נוצרה היצירה הנפלאה הזאת? רבים מצאו בה את הפתרון: תל־אביב נוצרה, גדלה והתפתחה משום שמצאה את האיש בעל דמיון והמעוף הרחב אשר נתן אמונה בלבבות ודחף את הבונים.

הרעיון הראשון של בנין שכונה עברית טהורה נולד בחודש מנחם אב תרס“ו באחת הסמטאות הצרות של יפו הערבית, ואבן הפנה לבנין הבתים הראשונים הונחה בסיון תרס”ט. שלש שנים רצופות נלחמה קבוצת המיסדים הקטנה להשגת אמצעי הכסף לרכישת הקרקע והשגת הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. הקפיצה הראשונה היתה מסוכנת, ונמצאו הראשונים, אשר יחד עם מפקדם מאיר דיזנגוף, – שהעמיס על עצמו מיד, בקלות המיוחדת לו, את התפקידים הקשים והמסובכים ביותר – העיזו לקפוץ אל ים החולות בצפונה של יפו והחלו בבניית כמה עשרות בתי־אבן. מועטים היו הבונים והמתישבים הראשונים, אבל כולם היו חדורי הכרה והאמינו במפקדם, שהוא מוליך אותם בדרך הנכונה. מ. דיזנגוף ידע לקרב אליו עובדים חרוצים, שצייתו לפקודותיו ועזרו לו להביא את תל־אביב ל“עיר ואם”.

בשלושים וחמשה בתים קטנים החלה תל־אביב בתרס“ט, וכחמשת אלפים בתים היו לה לעיר בשנת פטירתו של דיזנגוף. בראשית תרצ”ז. משלש מאות נפש בתרס“ט עלה המספר למאה וחמשים אלף נפש בתרצ”ז. לא רבים הם בעלי האוטופיות והדמיונות הזוכים להגשמת שאיפותיהם בצעדי ענק כאלה…

אין ספק, כי הקפיצה הראשונה של “נחשוני” תל־אביב הצליחה תודות לנחשון הראשי, המעיז הגדול שעמד כמורה דרך לתל־אביב עד יומו האחרון. הסיסמה שלו היתה תמיד: “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. והוא לא הסתפק רק במלוי תפקיד של מנצח בבנין תל־אביב. הוא לא היה רק המדריך והמנהיג בלבד, אלא מילא במשך כל הזמן גם תפקידים פשוטים של אזרח רגיל. ידו היתה בכל, הוא טיפל הרבה מאד בקנית הקרקע, במשא ומתן עם המוכרים. הוא השפיע תמיד על הפקידות התורכית, שתאפשר את העליה הראשונה על אדמת תל־אביב והתחלת בנינה. דיזנגוף היה גם בין בוני הבתים הראשונים, וגם בין השומרים הראשונים, ומילא את תפקידו לגבי השמירה כתושב רגיל ונאמן לחובתו האזרחית. דיזנגוף הגן על תל־אביב ביום ובלילה ושמר על יצור כפיו בגופו. השפעתו הרוחנית היתה גדולה לא רק בחוגי השלטונות התורכיים, אלא גם התושבים לא־היהודים התיחסו אליו בכבוד גדול וראו אותו כראש הישוב העברי העירוני – –

ובעוד תל־אביב בראשיתה, פרצה באב תרע“ד מלחמת העמים. הקשר עם חוץ־לארץ נפסק, ונוסף על המשבר הכללי בא גם המשבר המדיני, היחס הקשה מצד השלטונות התורכיים הכביד על כל התושבים, הידים רפו, עת צרה באה לישוב הרך והצעיר. ואז, בעת הדכאון הגדול ודכדוך הנפש, יצא מ. דיזנגוף, ראש ועד תל־אביב, מתחומיה המצומצמים של הנהלת עניני השכונה, והטיל על עצמו תפקידים ציבוריים־כלליים ורחבים ונועזים יותר. עמדתו הזקופה של מ. דיזנגוף בפני השליטים התורכיים העריצים הצילה את הישוב העברי מכליון ואבדן. בשעת המלחמה הנוראה סיכן מ. דיזנגוף את נפשו יום־יום, ולא נרתע לאחור. ארבע שנים רצופות נשא בעול זה, כ”ריש גלותא".

לאחר גמר המלחמה שב דיזנגוף לעניני תל־אביב.

בין הפרובלימות המסובכות עמדה בראש וראשונה השאלה בדבר מעמד חוקי לשכונת תל־אביב. הגבלות מצד הממשלה והשאיפה לעמוד ברשות עצמה הביאו את תל־אביב למצב משונה מבחינה משפטית וכספית. שכונת תל־אביב היתה משתתפת בהכנסותיהם של עירית יפו, ולא קיבלה ממנה שום תמורה. כל קרקעות השכונה היו רשומות על שמות מושאלים, והבעלים האמתיים היו משוללים כל זכות משפטית. מפני כך לא יכלו בעלי הנכסים בתל־אביב להשתמש בנכסיהם לקבלת הלואה איפותיקאית, ודבר זה עיכב את התפתחותה של תנועת הבנין והמסחר בתל־אביב.

גידולה המהיר של העיר הצעירה הטיל דאגות נוספות על מנהיגיה, וביחוד על הקברניט הראשי. היה צורך לדאוג לבטחון הצבורי של תל־אביב, ליצור את גרעין המשטרה העירונית, להרחיב את מפעל המים, להאיר את הבתים והרחובות בחשמל, לטפל בסלילת כבישים והתקנת מדרכות, בהקמת בנינים למוסדות צבוריים, חינוכיים ותרבותיים, לדאוג לבנין בית־החולים העירוני, לשפור העיר ונקיונה ולשכלול כל השרותים הצבוריים והעירוניים. התקציב הרגיל לא היה בו כדי לספק את כל הדרישות המרובות, ודיזנגוף הלך לאמריקה וקבל שם הלואה גדולה בשביל תל־אביב (75.000 לא"י) לעשרים שנה. נסיעה זו היתה מסע תעמולה ופרסום לתל־אביב.

בשנת 1925 הוזמנה עירית תל־אביב להשתתף בועידה הבין־לאומית של ראשי העיריות שהתכנסה בפאריס.

שלשים ושש ארצות שלחו צירים לאותו קונגרס. בין ארבע מאות וחמשים הצירים היו באי־כח ערי־בירה גדולות והתאחדויות העיריות במדינות שונות. דיזנגוף, בא־כחה של העיר העברית הקטנה, זכה לשבת על הבמה אל שולחן הנשיאות, בצדם של צירי הארצות הגדולות והערים הותיקות. הוא היה הציר היחידי מכל המזרח הקרוב, “בא־כח של אסיה”. אולם כאשר נשיא הקונגרס הציגו בפני הצירים כ“בא־כח המזרח הקרוב”, ויתר דיזנגוף על התואר הגדול שנתכבד בו והעיר “שהוא רק אביה של ילדה צעירה ושובבה כבת 15”…

צירי הקונגרס נבוכו קצת והשתוממו, כיצד משתתף ראש עיר קטנה ומצערה בין באי־כח עיריות עצומות וותיקות. אבל דיזנגוף אמיץ הלב העיז להרצות על אותה ילדה צעירה ששמה תל־אביב בלשון צרפתית שוטפת באספה פומבית, שנערכה לכבודו בפאריס. אלפי אנשים הקשיבו מתוך התענינות מרובה לדברי המרצה “האסיאתי” על “ילדתו השובבה בת 15” ועל תכניותיה לימים הקרובים, על התפתחותה המהירה ועל בנינה ההולך ומגביר משנה לשנה, על נכונותה לחרוג ממסגרותיה הצרות, על מוסדותיה הבריאותיים, הסוציאליים והתרבותיים, על הצורך להרחיב את הזכיות המוניציפאליות, ועוד ועוד.

גם בנשף שערכה לכבודו אגודת ידידי ארץ־ישראל בחסותו של פנליבה, הרצה דיזנגוף על “הבת השובבה” שלו, ושוחח ארוכות עם המיניסטר דימונזו על עניני תל־אביב הצועדת לקראת עתידה.

מפאריס עבר דיזנגוף ללונדון, ושם היה לו שיג ושיח בעניני תל־אביב וצרכיה עם כמה מרבי המדינה וחברי בית הנבחרים הבריטי כאמרי, מונד, יונג, סמואל, אנטוני עידן ועוד.

וכך עשה פרסום לעיר חמדתו.

 

ו. הרומנטיקן והריאליסטן    🔗

בעיני רבים ממיודעיו היה דיזנגוף סמל איש המעשה, ההחלטיות והבניה הקונסטרוקטיבית.

לעומת זה היה בעיני אחרים אך ורק רומנטיקן, הוזה הזיות, בעל נפש רגישה ופיוטית, המחפשת בדרכי החיים את האידיאליות העילאית ואת היופי והאמנות.

ואני שהכרתיו מקרוב מראשית התגלותו על הבמה הצבורית – משנת 1892 ועד יומו האחרון, – ועקבתי את פעולותיו המסועפות ומרובות הגוונים במשך ארבעים וארבע שנים, יכול להעיד, שאלה ואלה דברי אמת: בדיזנגוף התמזגו הריאליות והרומנטיקה, והאידיאליות וחוש המעשה וכח ההגשמה למזיגה הרמונית, ואחת לא הסיגה גבול רעותה במשך כל ימי חייו היפים והמלאים תוכן עשיר.

דיזנגוף היה דוגמה חיה לעסקנות צבורית מזהירה, ומשום כך התחבר אל כל העושים והמעשים בלי הבדל מעמד ומפלגה. לא רק בין בני עירו ועמו וארצו היו רוחשים לו כבוד והוקרה, אלא גם בחוגים לא־יהודיים בספירות בינלאומיות, בין מושלים ורוזנים היתה אישיותו מקובלת והיחס אליו היה של כבוד והערצה.

חם המזג היה ועירותו בלתי־פוסקת. מנעוריו ועד זקנתו היה תוסס ומחפש דרכים חדשות ליצירה ולבנין. במה לא עסק ומה לא ניסה? כאיש המעשה חיפש דרכים לפיתוח התעשיה העברית על ידי הון עברי וידים עבריות בארץ העברים; יצר את החברה לגאולת הארץ לשם הרחבת גבולות המושבות הקיימות ואיחודן לגוש מוצק; עסק בהקמת נקודות ישוביות חדשות ביהודה ושומרון; בנה את העיר העברית הראשונה; יצר מוסדות לשם יצירת קשרי מסחר אמיצים עם העולם הרחב; הרבה לפעול למען פיתוח התעשיה הביתית; דאג להפצת תוצרת הארץ והשתתף בכמה מפעלים כלכליים לשם יצירת קליטה לעלית מתישבים חדשים בעיר ובכפר. ובעת ובעונה אחת הקדיש הרבה מרץ וזמן למפעלי תרבות המיועדים להחיאת לשוננו, ספרותנו וכל קנינינו הלאומיים.

ולשם הגשמת המטרה הסופית והשגת שאיפותיו המרובות, הקריב את מיטב חייו, את מרצו הגדול, את התמדתו הרבה ואת כח יצירתו.

ודיזנגוף איש המעשה, בעל ההיקף הרחב, היה עם זה גם בעל מעוף המרקיע שחקים וצופה למרחקים. רגליו עמדו על בסיס הקרקע של המולדת, ידיו עסוקות בעבודת בנין, בראשו ורובו שקוע בעסקנות רבת־גוונים, ואילו ברוחו ובנשמתו התנשא אל על.

דיזנגוף ידע את הסוד הגדול. איך להיות מורה לרבים ולמשוך אחריו אלפים ורבבות עולים ומתישבים חדשים, אשר שמו בו את מבטחם מתוך אמון גמור. אפיו המצוין ומזגו הטוב עודדו את כל אלה שבאו אתו באיזה מגע שהוא.

ומן המציאות הריאלית טס דיזנגוף בטיסה מהירה וקלה, כעל כנפי־נשר, לחזון הרוחות, לרומנטיקה, לפיוט ולאמנות העילאית.

דיזנגוף איש הרוח צפה למרחקים וחזה מראש את תל־אביב העתידה להתפתח ולהשתרע משני עברי הירקון. עוד בראשית הוסדה של השכונה הקטנה “אחוזת בית” ראה דיזנגוף בעיני רוחו את תל־אביב כעיר ואם בישראל, והוא ניבא שהנקודה העירונית הקטנה תפרוץ קדמה, צפונה ונגבה, וברבות הימים תהיה תל־אביב עיר רוכלת עמים בעל נמל גדול ומשוכלל.

דיזנגוף היה אמן, ידע את סוד אמנות החיים, והבין היטב את רוחַ נושאי דגל האמנות והתרבות מכל הסוגים.

ומסביב לאישיותו האצילה התרכזו בחירי המוסיקאים, אמני הציור והפיסול, אנשי המחשבה והרוח, משוררים, סופרים והוגי־הדעות.

כמה מן הרומנטיקה יש למצוא בפרקי זכרונותיו מבית הוריו האדוקים ומימיו הראשונים בארץ, בישימון בסביבת עין־דור (טנטורה) ובאהלי קדר במחנה הבדואים. כמה דברים יפים הקדיש דיזנגוף בספוריו למדריכו הרוחני, לרבו – ר' רפאל מברשד.

כמה השתפכות נפש פיוטית במחברת, שדיזנגוף הקדיש לאשת נעוריו צינה־חיה. קצרים היו דבריו על קברה הרענן: “הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיינו המשותפים עזרת לי ועודדתני לעשותה. ובבוא קצי, הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על יד קברך אַת ולא נפרד עוד לעולמים”…

מי אינו זוכר את אמרי השפר בצוואתו הרוחנית “מיתה בנשיקה”, אשר נתפרסמה אחרי מותו? שם נאמר: “הגיעה השעה לגמור את כל חשבונותי עם חיי ופעולותי עלי אדמות, והנני עומד על סף של תקופה חדשה ושל עולם חדש הנמצאים במופלא ממני, מהעבר השני של ההכרה. התפקידים אשר מלאתי במשך ימי חלדי נותנים לי סיפוק נפשי גמור, שלא לחנם בליתי את ימי ושכל פעולותי הצבוריות היו לתועלת אחי בני עמי ולטובת ארצי החביבה”…

והאם אפשר לשכוח את נאומו הנפלא ורב הרגש בהצגת “הבימה” לכבודו, במלאת לו שבעים וחמש שנה?

“הקהל רוחש לי חבה – אמר אז – מפני שהוא מרגיש כי אני אוהב אותו. ואיך לא לאהוב, למשל, את תושבי תל־אביב? הרי יחד חלמנו על החולות, יחד גורשנו בימי המלחמה, ויחד שבנו להמשיך את בנין העיר. אני מביט עליהם ועל כל עובדי הישוב כעל שותפים למעשי בראשית, כעל חברים לדעה ולמעשה, שאנו קשורים יחד עד עולם. והיה כאשר תגיעו לגילי, וצויתם לצאצאיכם את אשר אני מצוה אתכם היום: אהבו את ארץ המולדת, אהבו את תל־אביב עירכם־אמכם, ואת האמת והשלום אהבו”…

דיזנגוף לא היה סופר מקצועי, אבל כתב כמה מאות מאמרים חשובים בשאלות ישוביות, מדיניות, חנוכיות, תרבותיות וכו'. הסברתו הצטיינה תמיד בבהירות, סגנונו עסיסי ותוכן מאמריו מלא ענין רב, הקולע בלשונו החדה אל המטרה הרצויה.

דיזנגוף לא היה נואם מקצועי, אולם הרצאותיו ומדברותיו יצאו תמיד מן הלב ונכנסו ללב, דבריו היו מצוינים בהגיון שבהם, בשכל חד ובפקחות ובנימת הומור דק.

דיזנגוף בשנות העמידה, ולעת זקנתו, מצא לשון משותפת לשוחח עם ילדים רכים ועם בני הנוער, והקדיש להם כמה סיפורים יפים, ידע גם את נפש בהמתו, ולסוסתו האצילה (סוס ורוכבו) שעליה רכב שנים רבות, הקדיש ציור מלא רגש נפשי. ורשמי המסע שלו “על שפת אגם גנף” ו“מעל הרי האלפים” כתובים בסגנון פיוטי ומלבב.

למוזיאון בתל־אביב, שהיה בבחינת ילד־השעשועים שלו, הוריש את ביתו ואת כל רכושו, ובצוואתו ביקש לשמור על המוסד העתיד להית לכבוד ולתפארת לעיר העברית. “המוזיאון” אמר דיזנגוף באחד מנאומיו האחרונים, “ישמש היכל האמנות ובית היוצר לכל חובב יצירה רוחנית, וישמש מרכז חנוכי לעם ולנוער לשם פיתוח רגש הטעם והיופי שבהם”.

והרי מדבריו בחנוכת מוזיאון תל־אביב בבנינו המחודש (24.2.36) אשר קשה לי לא לחזור עליהם:

“אני תפלה לאלהי האמנות והיצירה: אל אלהי הרוחות, תהיינה נא עיניך מופנות אל הבית הזה כל הימים ורוח קדשך תהיה מרחפת עליו להאציל על מבקריו השראה ואינספירציה לסמל בצבעים, בקוים, באורות ובצללים את כל הטוב, היפה והנשגב בשאיפות האנושיות לאמת ולהתקדמות”.

תפלה הנוגעת עד הלב ומשרה עליו השראה עילאית.

הרבה מחלומותיו ומהזיותיו של דיזנגוף נתגשמו במלואם, והוא זכה לחזותם בחייו במו עיניו, מהם גם בסוף ימיו בדעוך נרו.

על כבוש הים ועל בנין מזח הים חלם עוד בשנת 1912, בתקופת המשטר התורכי בארץ. מני אז לא נח ולא נרגע עד אשר זכה, בעצם ימי מחלתו הקשים והממושכים, לעלות הראשון על גשר העץ הארעי שהוקם במאי 1936, בזמן מאורעות הדמים. מי לא יזכור את שמחתו הגדולה של אבי העיר העברית, למראה הפריקה הראשונה בימה הפתוח של תל־אביב?

ביום 28.5.36 נאם דיזנגוף בתערוכה באספה חגיגית, ובין השאר אמר: “לא נזוז מחוף תל־אביב, אנו מתחילים לאט לאט, בונים עתה מזח. תבואנה ספינות ופה יהיה נמל גדול, שממנו תצאנה ספינות לעולם הגדול והרחב. לנוער שלנו נוסף תפקיד חי: נמל, ספינות, דיוג – עולם חדש. כאן בנמל תהיה תנועה וחיים. יבואו עולים, תבאנה סחורות, תשלח תוצרת הארץ. אנו הולכים אל הים, ושום דבר לא יעכבנו. הכל יתקיים, אם יהיו רצון ואמונה.”

אכן היה האיש, שהרומנטיקה והריאליות נתמזגו בו! –

 

ז. איש ההומור    🔗

דבריו של דיזנגוף היו מתובלים תמיד בהומור דק וחד, בחינת “ודע מה שתשיב”. אציין כאן רק שתיים מתשובותיו המתובלות בהומור:

א) באחת המסבות החגיגיות בתל־אביב, שנערכה באביב 1925 לכבוד כמה אורחים חשובים מחוץ־לארץ, הביע הפרופיסור ראפארד את התפעלותו הגדולה מהתפתחותה המהירה של תל־אביב ומדופק החיים של העיר הצעירה. אגב שיחה שאל הפרופ' ראפארד את דיזנגוף למספר התושבים בתל־אביב. תשובתו של דיזנגוף היתה קצרה: “היום מאריכים את האוכלוסיה של תל־אביב בארבעים אלף נפש, אולם מה יהיה המספר מחר – איני יודע”… בזה רצה דיזנגוף להגיד, שכל יום מהווה שינוי ניכר בגידולה של תל־אביב.

ב) לפני כמה שנים, בשעת הטכס החגיגי לחלוקת תעודות הבגרות לגומרי הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, נאם מנהל מחלקת החנוך של ממשלת ארץ־ישראל, ובהמשך דבריו הביע את דעתו, שבארץ־ישראל יש עודף רופאים, עורכי־דין ומהנדסים יהודים, ומשום כך יעץ לבוגרי הגמנסיה ללמוד חקלאות.

אחר כך ברך מ. דיזנגוף, כראש העיריה, את המוסד ואת חניכיו, ובתוך יתר דבריו העיר בהומור לנואם הקודם, שלפי דעתו אין בארץ הרבה רופאים, עורכי־דין ומהנדסים, כי אם יש מעט יהודים… משום כך יש לשאוף להגדלת העליה היהודית, ואז תיפתר ממילא שאלת הפרופיסיות החפשיות… תשובה כהלכה!

 

ח. בימי מלחמת העולם    🔗

עם כל עממיותו ידע, כאמור להתהלך עם שרים ורוזנים כעם אנשים כערכו, ולהשפיע עליהם ולהמתיק את הדין בשעת הצורך. פקחותו, שכלו הבריא ועוז־רוחו עמדו לימינו בכל עבודתו הצבורית המסועפת. בתקופת המשטר התורכי שלפני המלחמה, ובפרט בזמן המלחמה, היה דיזנגוף מייצג את הישוב העברי במלוא שיעור קומתו. בתשובותיו המפוקחות שהובעו לפני השליטים הצבאיים בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו, ידע דיזנגוף לשכך את חמתם של הצוררים העריצים, ובעצם הגזירות הקשות והאכזריות הבין דיזנגוף להפיק תועלת חמרית בשביל הגולים היהודים. הדיקטאטור הצבאי ג’מל פחה שהפיל את חתיתו על כל היהודים, הערבים והנוצרים, מנה את דיזנגוף, לאחר כמה פגישות, לראש ועד ההגירה ומסר לו מקופת הממשלה כמה אלפי לירות תורכיות במזומנים, והעניק לו מאסמיו הצבאיים כמויות גדולות של חטה וקמח לשם כלכלת הגולים מתל־אביב ויפו, שהתפזרו במושבות יהודה, שומרון, הגליל העליון והגליל התחתון. מ. דיזנגוף מילא את תפקידו באמונה ובמרץ ועבד בלי ליאות. יום־יום היה נודד ממקום למקום לשם הושטת עזרה לגולים הסובלים. מפתח־תקוה הלך לכפר־סבא, ומכפר־סבא לחדרה, כרכור, ומכרכור לזכרון־יעקב ובנותיה: שפיה, בת־שלמה, גבעת עדה, ומשם לחיפה, נצרת, טבריה, צפת, דמשק, ארם־צובה וחזרה.

מפעם לפעם היה דיזנגוף מסכן את חייו בהתייצבותו לפני ג’מל פחה העריץ, ובאומץ־הלב שאין דוגמתו היה מעמיד את דרישותיו לטובת הסובלים מגזירת הגירוש ומוראותיה.

בקיץ שנת 1918 נמצאו כבר יהודה והנגב בשטח הנכבש של הצבאות הבריטיים, בעוד ששומרון והגליל היו עדיין תחת עול הצבא התורכי. הגמנסיה “הרצליה” על מוריה ותלמידיה היתה בנדודים, רובה בזכרון־יעקב ובנותיה. מרכז הגמנסיה היה בחורשת שפיה תחת כפת השמים. המצוקה היתה גדולה, המורים והתלמידים נקרעו מיהודה, על־ידי־כך סבלו מחסור גדול במזון ובכסף. בימים הקשים ההם פשטה שמועה, שעברה מפה לאוזן (העתונים היו סגורים) כי דיזנגוף נקרא פתאום למפקח הראשי של המחנה התורכי ג’מל פחה, לשם מסירתו למשפט צבאי, זאת אומרת לתליה פומבית, כאשר עשה העריץ האכזרי לכמה מנהיגים חשובים מבין הערבים והנוצרים בסוריה, בלבנון ובארץ־ישראל.

הידיעה המחרידה זעזעה את כולנו והיינו אובדי עצות. המצב החמיר מיום ליום ולא ידענו מאין תבוא עזרה.

ובבוקר אחד, בעצם ימי הזעם, הופיע דיזנגוף – ברכיבה על סוס דוהר (כבישים אז לא היו, מכוניות לא היו עדיין בנמצא, והעגלות על הסוסים הוחרמו בשביל הצבא). פני דיזנגוף היו, כמו תמיד, מלאים מרץ ועוז. לשמחתנו לא היה גבול. בהמשך שיחתו תאר לנו את מצבו הקשה שנוצר בשנה האחרונה מפאת תבוסת הצבא התורכי לפני הצבא הבריטי.

אגב סח לנו דיזנגוף, כי ג’מל פחה “תלה אותו” כבר כמה פעמים, ובכל זאת עודנו מתהלך בעולם החיים. נזכרתי אז בפסוק: " שבע פעמים יפול צדיק וקם" עיני כל הגולים היו נשואות אליו, לאיש שהוכתר בצדק בתקופת הגירוש “ריש גלוּתא”. אכן ידע דיזנגוף להיות אב ופטרון לגולים ולהקל את יסוריהם של כל הפונים להגנתו ולעזרתו. – – –

 

ט. מימיו האחרונים    🔗

חצי שנה לפני מותו, באדר תרצ"ו, חגגה העיר תל־אביב על כל שדרותיה, חוגיה וזרמיה – ואתה כל הישוב העברי בארץ־ישראל – את חג הולדתו השבעים וחמשה של מאיר דיזנגוף.

זאת היתה הפגנה נהדרה לכבוד האיש רב הפעלים, חביב העם ובונה העיר העברית הראשונה.

בעצם החגיגות לא שער אדם, כי קצו של חתן היובל קרוב כל כך.

בחדשי הקיץ החמים יצא לירושלים, על מנת לנוח ולהתרפא. בשובו מירושלים, באמצע חודש אלול, בקשו רופאיו שטפלו בו בזמן מחלתו, לא להטרידו יותר מדי, מפני שהוא זקוק למנוחה גמורה.

נכנעתי לפקודת הרופאים והבלגתי על רצוני העז לראותו, אחרי אשר לא ראיתיו במשך כמה שבועות.

באחד הימים טלפנתי לביתו ורציתי לשאול לשלומו. לשמחתי שמעתי בשפופרת את קולו של דיזנגוף עצמו השואל “מי מדבר?” כשהודעתיו שם המדבר, הזמינני לסור אליו מיד.

מהרתי לעזוב את משרדי בעיריה ורצתי אליו בחפזון, כעבור רגעים מספר עליתי על מדרגות מעונו, ולתמהוני מצאתי על הדלת החיצונית שלט קטן ועליו כתובת: “היום אין ביקורים ומבקשים לא לצלצל בפעמון ולא לדפוק בדלת”. הייתי נבוך במקצת, ולאחר פקפוקים והסוסים נקשתי נקישה קלה בדלת והיא נפתחה מיד. עברו רגעים מספר ודיזנגוף יצא לקראתי והכניסני לחדר־עבודתו.

ברגע הראשון נדהמתי למראהו: פניו הכחושים נצטמקו עוד יותר, הרזון שולח בעצמותיו, צבע פניו ירקרק־חוור בלי טפת דם, ממש שלד עצמות המכוסות קרום עור דק ושקוף.

בקושי הסתרתי את מבוכתי ושאלתיו לשלומו, אם כי פניו העידו במדה מספקת על התנונותו הגופנית. דיזנגוף ענה לי, שהצטנן בירושלים בגלל האקלים ההררי. עתה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב בביתו ובעירו.

שאלתו הראשונה היתה: מה נשמע בענין ההפצה של “ספר תל־אביב” (ספר היובל של תל־אביב, במלאת לה כ"ה שנה, שיצא לאור בעריכת דרויאנוב)? בשמעו, שאין הספר נמכר בכמות הרצויה – עודדני ואמר, שעם עבור ימי הזועה אפשר יהיה להגביר את מכירת הספר ולהפיצו בעיקר בתוך תל־אביב עצמה. אחרי כן הוסיף: כלום לא ימצאו תושבי תל־אביב צורך לפאר את ספריתם בספר, שהוא בעל ערך רב מבחינה היסטורית וספרותית? ואחרי כן הוסיף ואמר, שעם מכירת הכרך הראשון יהיה צורך לדאוג להוצאת הכרך השני, ולהשלים את הספר שבו מרוכזות תולדות יצירתה, והתפתחותה של העיר העברית הראשונה והיחידה בחצי־יובלה הראשון.

ומן הספר עברנו לעניני היום. דיזנגוף שאלני, אם קראתי את אגרתו הגלויה לנציב העליון לארץ־ישראל בקשר למאורעות, שנתפרסמה בעתונות לפני מספר ימים. בשעה חמורה כזו העוברת עתה על ישובנו העברי – אמר לי – לא יכלתי להבליג על רגשותי בלי להגיד בגלוי את אשר עם לבי.

קמתי על מנת ללכת, אך הוא עכבני ושאלני: מה נתחדש בתכנית הגדולה להקמת תחנת המים המרכזית בשביל תל־אביב המורחבת? מסרתי לו כמה פרטים על מהלך הענינים, והוא הקשיב לדברי מתוך התענינות רבה. ביחוד שמח בשמעו מפי, שעומדים לבנות מכון־מים חדש בשדרות ח"ן, אשר בו נתגלה מעין גדול שיש בו כדי לספק עד 400 מטר מעוקב מים לשעה.

לאחר כמה שאלות בענינים משפחתיים אמרתי ללכת סוף סוף כדי שלא לעייפו. הוא אמר לי, כי לאחר עירוי דם נוכל להפגש שוב. נפרדתי ממנו ב“להתראות”, ויצאתי את ביתו במפח־נפש. צלילות הדעת והפקחות הבהירה היו של דיזנגוף הצעיר והרענן, ואילו הגוף היה של זקן שבור ורצוץ.

כשבאתי לבקר אצלו ביום ב' של ראש השנה (תרצ"ג) מצאתיו שוכב במטה, חולה. ברכתיו בברכת שנה טובה, והוא סח לי בהנאה, כי שמע זה עתה תקיעת שופר מפיו של הד"ר הילדסהיימר, איש ברלין, שבא אליו במיוחד כדי לזכותו במצוה.

“בעל התקיעה” סח לי, כי לאחר תקיעת השופר שוחח אתו דיזנגוף על ההכנות לקבלת הוברמן וטוסקאניני העומדים לבוא אל הארץ בראשית אוקטובר (1936) לשם סדור הקונצרטים של התזמורת הסמפונית. דיזנגוף אמר: "הרי בשבילנו, הארצישראליים, זה מאורע אמנותי חשוב ממדרגה ראשונה ועלינו ליצור מצב־רוח חגיגי לקראת הופעת האמנים הגדולים על במתנו הארצישראלית ולקבלם בסבר פנים יפות, ועל ידי כך נוכיח לאורחינו, שאנו מיחסים חשיבות רבה לשרותם האמנותי.

כשנגשתי אל מטתו, שוחח אתנו שיחת עידוד על המצב בארץ. בין השאר אמר לנו: “אין מקום ליאוש, השתחררנו משעבוד התורכים העריצים, ואנו נתגבר גם על המצב השורר כיום. כשם שידענו לתכן תכניות להתישבות בתנאים הקשים של השלטון התורכי, כך נדע ונבין למצוא את הדרך הנכונה להגברת הבניה והיצירה בכחות מחודשים, על אף כל המכשולים והמעצורים הרבים. הצדק אתנו והנצחון יהיה לצדנו. אני מאמין אמונה שלמה בכחותנו הקונסטרוקטיביים, ומובטחני, כי בקרוב תתחיל תקופה מזהירה של עליה גדולה ושל התישבות מוגברת בעיר ובכפר, על אפם ועל חמתם של יריבינו המרובים”…

אלה היו דבריו מלה במלה.

באותו מעמד סח לנו דיזנגוף, שלפני ימים מספר שלח מכתב ברכה למפקד הצבאי הגנרל דיל לבואו ארצה. במכתבו זה כתב, שבזמן הסבל הגדול של הישוב הארצישראלי מפגעי המלחמה תחת שלטון התורכים, הגיעו מים עד נפש. השליטים התורכים התנקשו בישוב בכל מוראם וחתיתם. לישוב נשקפה סכנת הרס וחורבן גמור, ובימי צרה ויאוש הופיע כמלאך מושיע המפקד הראשי של צבאות בריטניה, הפלדמרשל אלנבי, והוציאו מעבדות לחירות. מאז החלה תקופה של זרימת עולים ומתישבים חדשים, עלית הון ומרץ יהודי, והארץ החרבה והשוממה הלכה והתפתחה במשך 18 שנה תחת חסותה של בריטניה. ודיזנגוף הביע במכתבו את משאלתו, שהמפקד דיל יופיע עתה בבחינת “אלנבי השני” ויגאל את הישוב כולו מההתנקשויות האכזריות של כנופיות הלסטים והמחבלים, ועל ידי כך יצליח להשיב את השלום על כנו בימים הקרובים ביותר, ושוב תתחיל תקופה של שגשוג ופריחה בכל הארץ לטובת המדינה ולטובת כל האוכלוסים. – – –

החולה התרגש והיה מוכן להמשיך את דבריו, אולם מיהרנו להפרד ממנו בלחיצת יד ומתוך איחולים לבביים להתראות בריאים ושלמים בהמשכת עבודתנו הישובית הגדולה.

וזאת היתה שיחתי ופגישתי האחרונה עם דיזנגוף.

למחרת בשבת ג' תשרי תרצ"ז, הורע מצב החולה והרופאים לא הרשו עוד להכנס לחדרו.

ביום ו' תשרי לא מצאתי לי מנוח והחלטתי להתקרב לחדרו של החולה. הצצתי דרך הדלת וראיתי, כי פני החולה שונו לגמרי בימים האחרונים וקשה להכירו.

מפעם לפעם פקח את עיניו והביט מסביבו, וכאילו רצה להגיד משהו, אולם היה נטול הכרה ונשם בכבדות.

הסתכלתי בגוסס וצמרמורת קרה עברה בכל אברי גופי. נצמדתי לדלת חדרו בלי יכולת לזוז ממנה: הזהו דיזנגוף? –

וכל פגישותיו ושיחותיו אתי במשך עשרות שנים עברו לפני אותה שעה. לאחר שעות מספר יצאה נשמתו בטהרה.

דיזנגוף, אבי העיר העברית הראשונה–מת, אולם רוחו מרחפת על מפעליו הרבים שיצר בשנות חייו. מפעליו אלה הנציחו את שמו לעולמי עד, וזכרו הטוב לא ימוש מקרב עם ישראל כולו. שמו של דיזנגוף ישאר חרות לנצח־נצחים בלב הישוב העברי בארץ־ישראל ובלב תושבי העיר תל־אביב, מעשה ידיו להתפאר.

 

י. פעולות דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי    🔗

והרי פעולותיו העיקריות של דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי:

1887 – ציר בועידת חובבי־ציון בדרוזגניק. באותו מעמד הציע תכנית מעשית להתישבות חקלאית בארץ־ישראל ויסד בית החרושת לזכוכית בעין־דור (טנטורה).

1901 – פרסם בעתון רוסי מאמר בקורת נגד שיטת־ההתישבות של פקידות הבארון רוטשילד בארץ־ישראל, ומאמרו זה פעל פעולה נמרצת.

1904 – מראשוני המיסדים של חברת “גאולה”, ששמה לה למטרה לגאול קרקע בארץ־ישראל על ידי הון פרטי.

1905 – עלית דיזנגוף בפעם השניה לארץ־ישראל, כמנהל ראשי של חברת “גאולה”. באותו זמן פתח אפקים חדשים למסחר הסיטוני, לאכספורט ולאימפורט, לעמילות וסוכנויות של אניות מסחר, חברות לביטוח וחברות כלכליות שונות של ארצות רחוקות וקרובות. משרדי דיזנגוף נפתחו בשנת 1906 והם קיימים עד היום בתל־אביב, חיפה וירושלים.

1906 – מן המנין הראשון של מיסדי החברה לבנין בתים “אחוזת בית” בסביבת יפו.

1909 – בין ראשוני הבונים והמתישבים של השכונה החדשה, מיסודה של חברת “אחוזת בית”, על חולות יפו השוממים.

1913 – ארגן את הסינדיקט הראשון מבאי־כח הבנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, חברת “גאולה” וכו' לשם מלחמה בספסרות, שהתפשטה אז בין סוחרי הקרקעות בתל־אביב, יפו וסביבתן.

1914 – 1917 – עמד בראש הועד להקלת המשבר בתקופת מלחמת העמים. במשך שנים מספר סיכן את חייו, מתוך הקרבה עצמית, לשם הגנה על עמדות הישוב היהודי כולו ושל תל־אביב בפרט.

1917 – 1918 – נתמנה בשם המפקדה הצבאית התורכית לראש ועד ההגירה של גולי תל־אביב ויפו, שהכתירוהו בשם “ריש גלותא”.

– 1920 – הוציא חוברת “תל־אביב – עיריה”, שבה הביע את הצורך לספח לתל־אביב את השכונות העתיקות, שהתקיימו בדרומה של תל־אביב, ובמשך חדשים רבים דיבר השכם והערב על תל־אביב כמועצה עירונית בלתי תלויה בעירית יפו.

1920 – בין ראשוני המייסדים של הבנק הקואופרטיבי הראשון “קופת עם”, עמד בראש מועצת הבנק 5–6 שנים ועזר לביסוסו ולפיתוחו.

1921 (מאי) – השיג את החוקה הראשונה שנתנה לתל־אביב זכויות אבטונומיות המאפשרות לה הנהלה עצמית.

1921 – נבחר לראש עירית תל־אביב במועצה הראשונה, ומאז ועד 1936 (חוץ מהפסקה בשנות 1926־27, לרגל התפטרותו בגלל חילוקי דעות במועצה) שימש כנשיא העיר.

1922 – הוציא חוברת בשם “פיתוח תל־אביב” ואחר כך יסד את החברה, שרכשה בהמשך הזמן את האדמה אשר עליה הוקמו בניני התערוכה ויריד המזרח.

1921 – 1923 – עמד בראש מייסדי המרכז המסחרי הראשון בתל־אביב ועזר הרבה להשגת ההלואה האיפותיקאית בבנק אנגלו־מצרי (כעת “בנק ברקליס”), בסך 75.000 לירות מצריות, לשם בנין 100 הבתים הראשונים במרכז מסחרי א' בקרבת תל־אביב.

1921 – 1922 – עזר לחברת החשמל (מיסודה של רוטנברג) לרכוש את הקרקע בשכונת השרון לשם הקמת תחנת הכח הראשונה בארץ־ישראל.

1922 – 1923 – הגשים בארצות־הברית את ההלואה החיצונית הראשונה, ברבית נמוכה (6,5%) ולזמנים ארוכים בתשלומים לשעורים במשך עשרים שנה. הלואה זו נועדה לעבודות צבוריות גדולות, כגון: אספקת מים, תיעול, כבישים וכו'.

1922–1923 – הגה את הרעיון על בנין מיזח בימה של תל־אביב, וחתם על חוזה (יחד עם כותב השורות) עם חברה פרטית, שבראשה עמד המהנדס גרינבלאט. בעוד תל־אביב הוותה ישוב קטן בן 12.000 נפש, ראה דיזנגוף בחזון לבו את הנמל העברי הראשון על חוף תל־אביב, העלול לסייע להתפתחותה המהירה של העיר העברית הראשונה. הגשמת הרעיון נתעכבה על ידי השלטונות.

1924 – דרש מאת ממשלת ארץ־ישראל את הטית קו מסלת הברזל מלוד לתל־אביב וכוונה דרך המושבות העבריות. גם דרישתו זו לא נתמלאה.

1924 – השתתף כציר ומרצה בועידה הבינלאומית של העיריות בפאריס, והרצאתו עוררה ענין רב בועידה.

1924־25 – היה אחד המסייעים הראשונים להקמת התערוכה ויריד המזרח בתל־אביב.

1931 – יסד דיזנגוף את המוזיאון העברי הראשון בתל־אביב לזכר אשתו המנוחה צינה־חיה ז"ל ולמטרה זו הקדיש את ביתו הפרטי.

1936 – זכה לראות בהתחלת בנין המזח בימה של תל־אביב. בעצם ימי מחלתו ירד ממשכבו ועלה על גשר העץ הארעי והכריז בבטחה: “פה יהיה נמל גדול”!

ז' תשרי תרצ"ז – נאסף מאיר דיזנגוף אל עמיו, ולמחרת הובא לקבורה בבית הקברות הישן בתל־אביב ליד קבר אשתו צינה־חיה.