נולד 1860 במוהילוב (רוסיה הלבנה). חנוכו–בית־ספר, אוניברסיטה בחארקוב. מראשוני ביל“ו ומראשי מארגניה ברוסיה. מ־1882 בארץ־ישראל. היה פועל חקלאי בראשון־לציון ובמקוה־ישראל בתוך קבוצת הבילו”יים. מ־1888–אכר בראשון־לציון, ואחרי כן בגדרה. 1889 יסד בית־ספר עברי ראשון ביפו, אחרי כן מורה בבית־ספר “כל ישראל חברים” בירושלים. מ־1896 מורה בבית־הספר לבנים ולבנות ביפו, בו הנהיג את כל הלימודים הכלליים בעברית. מ־1903–מיסד ומנהל בית־ספר חקלאי “קרית ספר” ליתומי הפרעות בקישינוב. בשנים 1920–1929 עסק בהעברת יתומי אוקראינה לארץ־ישראל וסידר את בית־החינוך בשפיה. נפטר בברלין כ“ג תרפ”ט והובא לקברות בתל־אביב.

על ישראל בלקינד, שעלה אל הארץ בראש קבוצת הבילו“יים הראשונים בתמוז תרמ”ב, שמעתי הרבה עוד בימי ילדותי. שמעתי על האספה ההיסטורית שנתכנסה קודם לכן, בשנת 1881, בדירתו של הסטודנט הצעיר ישראל בלקינד. באספה זו השתתפו כשלשים סטודנטים צעירים אשר הרימו יחד את דגל ביל“ו (ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה), דגלה של שיבת ציון בפועל; שמעתי על ה”קומונה" הראשונה, שנוסדה ביפו על ידי ארבעה־עשר החלוצים הצעירים, בהם גם צעירה אחת, דבורה סירוט–ובראשם ישראל בלקינד; שמעתי גם על ה“מרד הראשון” שהתחולל על ידי ישראל בלקינד נגד פקידות הבארון רוטשילד בראשון־לציון, וכתוצאה מזה גורש מן המושבה, כמהפכני מסוכן. הרבה והרבה סיפורי נפלאות ואגדות שמעתי על ישראל בלקינד זמן רב לפני שהכרתיו, אולם פנים־אל־פנים זכיתי להכירו רק בקיץ תרנ"א. מאז ידעתיו מקַרוב עד ימיו האחרונים.

פרשת חייו ופעולותיו של הראש והראשון לבילו"יים ראויה שתכתב לדור אחרון בספר מיוחד. ואני אציין בזה רק מומנטים אחדים מפגישותי עמו:

את ההיכרות הראשונה עם ישראל בלקינד עשיתי, כאמור, בקיץ תרנ"א (1891), במסבת אכרים צעירים שהתכנסו בראשון־לציון לשם דיון על מחלות שונות, שפשטו אז בגפנים. יותר מכל העסיקה את מוחות האכרים מחלת הפילוקסירה, שפשטה בכרמים הנטועים גפנים ממינים צרפתיים. אחדים יעצו לאכרים לעקור את הגפנים הצרפתיות על שרשן ולנטוע במקומן גפנים חברוניות הנותנות ענבי מאכל, ואילו מומחים אחרים צדדו בזכות המינים האמריקאיים המוגנים בפני מחלת הפילוקסירה ושאר המחלות המחבלות את הכרמים, ואחר כך להרכיבם בזמורות צרפתיות מן המינים המשובחים, המתאימים לתעשיית יין וגם למאכל.

הוכוחים באותה המסבה התנהלו ביהודית, גרמנית וצרפתית, היחידי בין המתוכחים שדיבר עברית היה – ישראל בלקינד. בהומור העיר, שהגיעה השעה לעקור יחד עם הגפנים המנוגעות גם את הלשונות הזרות ולנטוע על אדמתנו את לשון המולדת העתיקה, העלולה להכות שרשים יותר חזקים בארץ תחיתנו. פניו היו שוחקות ועליזות כל כך עד שהשרו רוח בדיחה על כל המסובים.

ובהמשך שיחתו באה – שירה. כתום שיחת האכרים החל ישראל בלקינד לשיר את השיר רב הגעגועים “משאת נפשי” של מרדכי צבי מאנה:

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְּצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה

תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט –

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר;

עַל רֹאש גַבְנוּן בָּדָד דוּמָם

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.

מַה נָעַמְתָּ, תּוֹר הָאָבִיב,

הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ?

תִּקְווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָּבֹאנָה,

יוֹם אֶל יוֹם יָבִּיעַ.

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ?

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָה!

אֲוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ,

מַרְפֵּא גַם לַגְּוִיָּה.

אַוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ

יָעִיר בִּי הִגָיוֹן;

מַחֲזוֹת נֹעַם, מַחֲזוֹת קֹדֶשׁ

אֶרְאָה בַּחִזָּיוֹן…

ואחרי זה – שירה הנפלא של חוה שפירא:

אַל טַל וְאַל מָטָר – דְּמָעַי יַרְטִיבוּ,

צִיּוֹן, אֶת הַרָרָיִךְ;

לֹא אֵשׁ וָשֶׁמֶשׁ – דָּמֵינוּ יַאְדִּימוּ,

צִיּוֹן אֶת שָׁמָיִךְ.

וְאֵד יַעֲלֶה מִדִּמְעוֹת עֵינֵינוּ

וְהָיָה לִמְטַר שָׁמָיִם,

וּמֵי מְנוּחוֹת יַרְגִיעוּ רוּחֵנוּ,

רוּחַ אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלָיִם.

נֹחַם לַנֶּפֶשׁ, דֶמַע עֵינָיִם

וּמַרְפֵּא לָרוּחַ נִשְׁבָּרֶת;

לְנִדְכְּאֵי לֵב יְאַמֵּץ יָדָיִם

וְיַשְׁבִּיחַ נֶפֶשׁ סוֹעָרֶת.

ושיר רודף שיר. בלקינד פותח, וכל המסובים מצטרפים אליו ושרים שעה ארוכה את שירי ציון השגורים בימים ההם – “ראשון לציון”, “חושו, אחים”, “משמר הירדן” ועוד, ולאחרונה את “התקוה”.

בלקינד לא היה מחונן בכשרון נגינתי, קולו היה חלש ונמוך, ואף על פי כן ערבה לנו זמרתו ועוררה רצון להלוות ל“מקהלה” אשר בלקינד ניצח עליה.

ומזמרה – לרקודים במעגל, מתחילה בין כתלי החדרים ואחרי כן בחוץ, תחת כפת השמים. הרבה חום והתלהבות הכניס ישראל בלקינד לתוך הרקוד שהיה נקרא בשם “רונדו טיומקין”. הרקדנים הראשיים במחול זה היו: זאב טיומקין, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי. את הרונדו היו רוקדים לרוב תחת כפת השמים, באמצע הרחוב הראשי שעל יד בית הכנסת בראשון־לציון. כל בני המושבה, מנער ועד זקן, בחורים וגם בתולות היו מצטרפים למחול שנמשך לפעמים שעות רצופות.

השירים והרקודים היו מעודדים את העייפים ואת המדוכאים והיו מרוממים את רוח העובדים והעמלים.

*

חיי ישראל בלקינד היו שורה ארוכה של סבל, ענויים והרפתקאות. אולם היסורים לא דכאו את רוחו הסוערת והשואפת אל על. הוא היה בעל טמפרמנט חי, ואת כחותיו הטמירים היה דולה מנבכי נשמתו, והאציל מרוחו גם על חבריו לעבודה.

מבין כתלי האוניברסיטה בחארקוב יצא הסטודנט ישראל בלקינד אל העם, ובפיו הסיסמה “בית יעקב לכו ונלכה”. בראש קבוצה קטנה של חלוצים נועזים הלך בלקינד אל העם. ומן הדבור אל המעשה: הוא היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם גם נאה מקיים. עלה ארצה ומשך בעול כל העבודות הקשות. בבואו לארץ נכנס מיד לשורת הפועלים במקוה־ישראל. לאחר זמן נספח למתנחלים הראשונים מראשון־לציון, והלך אחרי האת והמחרשה ושירת העבודה בפיו.

בעת שפקידות הבארון הכבידה את אכפה על אכרי ראשון־לציון, מתוך רצון לשלול מהם את חופש הפעולה ולשעבדם שעבוד גמור, התקומם ישראל בלקינד והרים את נס המרד הראשון נגד שיטת הפקידות. ולא נכנע על אף גזירת הגירוש. מראשון־לציון עבר בלקינד ליפו. במקום שהחליף את האת בעט סופרים ואת מלמד הבקר במלמד ההוראה. שנים על שנים עסק בלקינד בהוראה, חיבר ספרי לימוד, כתב מאמרים רבים בעברית, יהודית, רוסית וצרפתית. במאמריו נגע בלקינד בשאלות הישוביות שעמדו על הפרק. ספרו הרוסי “מארץ־ישראל של ימינו”, שהוצא לאור על ידי ועד חובבי־ציון באודיסה בשנות תרס“ב–תרס”ג, עורר התענינות מרובה בחוגי היהדות הרוסית.

בית הספר העירוני ביפו, שבלקינד הורה בו, לא גרם לו ספוק־נפש בשיטת לימודיו. בהגיונו הבריא תפס כבר אז, כי לשם פיתוחה וביסוסה של ההתישבות על הקרקע, יש לחנך דור אכרים בבית־ספר חקלאי. השכם והערב דיבר בלקינד על יסוד בית־ספר לשם לימוד עבודת האדמה הלכה למעשה, וכאשר הצליח לרכוש לו תומכים בחוגי הישוב הארצישראלי יצא אל הגולה ופתח בתעמולה רחבה בכתב ובעל פה. בנאומיו ובמאמריו הראה בלקינד על הצורך הגדול ליסד בית־ספר חקלאי בארץ־ישראל. לשם הגשמת רעיונו זה הוציא בלקינד מחזור של מניות בנות שלשה רובלים כל אחת. המניות נפוצו בחוגים הלאומיים שהתיחסו באופן חיובי למפעל זה. ובעצם תעמולתו הרבה פרץ הפוגרום הידוע בקישינוב ומאות ילדי ישראל נתיתמו מהוריהם. מאורע זה זעזע את ישראל בלקינד, ומיד נתן את לבו לגורל היתומים. בכרוז מיוחד פנה לצבור העברי, שיבואו לעזרת יתומי קישינוב על ידי יצירת קרן מיוחדת לשם העברת היתומים לארץ־ישראל. הצעת בלקינד נתקבלה, והקרן נוצרה על ידי הועד לחובבי ציון באודיסה. בשנות תרס“ד–תרס”ה (1904־5) העלה בלקינד אתו ארצה את היתומים מקישינוב ופתח בלוד בית־ספר חקלאי או יותר נכון: כפר ילדים. מסבות שונות עבר אחר כך בית הספר לשפיה, ובמשך שנים אחדות טיפל בלקינד כאב רחמן ביתומי קישינוב, ודאג לחינוכם, להשכלתם ולכלכלתם. בינתים הלכה ופחתה קרן היתומים, תומכים רבים בחומר וברוח לא היו לו, הבטחות התורמים לא נתמלאו, ובעקב זה הלך המוסד “קרית ספר” ונצטמצם עד שנסגר לגמרי.

לאחר הכשלון הזה לא נפל רוחו בקרבו, והוא המשיך לחלום ולשאוף ליצירת מפעלים חדשים. מחוסר אמצעים, וגם מחוסר תמיכה מצד אלה שמחובתם היה לדאוג לעתידו של חלוץ התחיה וראשון הבילו“יים, לא יכול היה בלקינד להגשים אף אחד ממפעליו, והוא התמסר לעבודה ספרותית. במשך זמן ידוע הוציא לאור את הירחון “המאיר” שרוב מאמריו היו כתובים על ידי העורך והמו”ל עצמו. מלבד זה כתב שורה של מאמרים וחוברות על נושאים היסטוריים, כתיבת הארץ וגם נגע בשאלות ישוביות.

תקופה ארוכה של סבל, צער ויסורים נפשיים עברה על אחד מטובי האומה הישראלית, על אחד מראשוני החלוצים, שחלם כל ימי חייו על יצירת חברה חדשה, על תחית עמנו ובנין ארצנו על אדמת המולדת. את מיטב שנותיו הקריב לעמו ולארצו, לצבור ולחברה בארץ האבות, וכגמול לפעולותיו התנקם בו הגורל האכזרי עד כדי כך שמת ערירי על אדמת נכר, בסביבה זרה, רחוק מבני משפחתו, מקרוביו, ידידיו ורחוק מארץ המולדת.

את עצמותיו העלו אחר כך מחוץ־לארץ, ומנהיג ראשוני הבילו"יים נקבר בבית העלמין של העיר העברית הראשונה תל־אביב.

זאב גלוסקין – נולד ט' אלול תרי“ט בסלוצק (פלך מינסק). 1882 – מראשוני חובבי־ציון בוורשא ומפעיליהם. 1800 –ממיסדי “בני משה” בוורשא, חברת “מנוחה ונחלה” ומושבתה רחובות. 1893 – ממיסדי “אחיאסף” וממנהליה. 1896 – ממיסדי חברת “כרמל” ברוסיה (1899 – בארצות הברית; 1902 – “כרמל מזרחי” בא"י) ומנהלה. 1903 – ממיסדי עתון “הצופה” בוורשא. 1904 – ממיסדי חברת “גאולה”. מ־1906 בארץ־ישראל. 1906–1922 – מנהל יקבי ראשון־לציון וזכרון יעקב. השתתף בכמה מפעלים ישוביים ותרבותיים. בימי מלחמת העולם – במצרים, פעיל בועד העזרה לגולי א”י, מן המסייעים לייסוד הגדוד העברי. את ביתו ברחוב מונטפיורי 8 בתל־אביב הקדיש לספריה העירונית, כן יסד ספריה בבית החולים העירוני. במושבה רחובות נקבע רחוב על שמו.

תמונה 2

בין הצירים של הקונגרסים הציוניים לא חסרו נואמים ודברנים שהיו מאריכים בנאומיהם ובהרצאותיהם, ומעטים היו הצירים השתקנים שלא היו עולים כלל על במת הקונגרסים. בין המעטים הללו היה – ר' זאב גלוסקין וא. ז. לוין־אפשטיין.

שניהם היו ידידים נאמנים למן הימים הראשונים של תנועת חבת־ציון ועד התקופה האחרונה של הציונות המדינית, ושניהם היו מופיעים כצירים באספות ובכנסיות של חובבי־ציון ואחר כך של הקונגרסים הציוניים ונתפרסמו בעולמנו הציוני כאנשי השתיקה והמעש.

על שקידתו, מסירותו ועירנותו של זאב גלוסקין שמעתי בנעורי הרבה. עוד בשנת 1890 שמעתי, שזאב גלוסקין נמנה עם המיסדים הראשונים של החברה להתישבות בארץ־ישראל, שנקראה אז בשם “מנוחה ונחלה”. בימים ההם נוצרו כמה חברות להתישבות בארץ־ישראל, ומתוך חוסר נסיון ואנשים מוכשרים לא האריכו רוב החברות הללו ימים, ולאחר נסיונות בלתי־מוצלחים היו מפסיקות את קיומן.

ושחקה לה מזלה ל“מנוחה ונחלה”, שבין ראשוני מיסדיה היה זאב גלוסקין. הוא לא הלך בדרך של פרסום רעשני, כי אם עשה את מעשיו בישוב הדעת והצנע לכת. “מנוחה ונחלה” היא שיצרה את המושבה רחובות בשנת תר“ן (1890). מראשית הוסדה נבנתה והתנחלה בכוחותיה העצמיים על יסוד היזמה הפרטית, בלי לקבל תמיכה כל שהיא לא מן הבארון רוטשילד, לא מ”חובבי ציון" וגם לא מ“יק”א" ושאר החברות הישבניות.

רחובות יודעת לספר הרבה על פעולותיו הקונסטרוקטיביות של ר' זאב גלוסקין.

שמעתי גם על פעולותיו המרובות בראשית הוסד החברה להוצאת ספרים “אחיאסף”, שנוצרה בוורשא בשנת 1893. בימים ההם לא היו כמעט חברות להוצאת ספרים עברים והפצתם, והמחברים והמו"לים היו נוהגים עדיין, בנוסח הימים ההם, לסובב בעצמם על פתחי נדיבים בערים ובעיירות לשם אוסף מנויים על פרי עטם (“פרנומירנטין”).

גלוסקין, החובב ציון והמוקיר את הסִפרות העברית ואת סופריה, עמד בראש המיסדים הראשונים של חברת “אחיאסף”. חברה זו הוציאה לאור במשך שנות קיומה את הירחון “השלח” וכמה ספרים ומאספים חשובים. הוצאות אלו העסיקו בתמידות עשרות סופרים מעולים, מאלה שהעשירו את אוצר ספרותנו בספרי חנוך והשכלה. על ידי חברת “אחיאסף” נעזרו במדה נכרת כמה סופרים ומחברים, שחנכו אלפים ורבבות קוראים עבריים בכל תפוצות הגולה.

גלוסקין לא נראה ולא נשמע, בשום מקום בין הדברנים, אולם תמיד היו רואים אותו בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית רחבה ושמו נעשה לשם־נרדף עם כמה חברות שנוצרו אז למען ישוב ארץ־ישראל.

שמו היה חתום על הפרוספקטים והמכתבים הראשונים של מיסדי חברת “גאולה”, שהסיסמה שלה היתה “גאולה תתנו לארץ”. הרבה מרץ והרבה זמן הקדיש גלוסקין למכירת מניות של חברת “גאולה”. עוד לפני עשרות שנים הבין איש־מעשה זה את הערך הרב שיש לרכישת קרקע בארץ והתנדב לעבוד שנים אחדות עבודת תעמולה לפיתוחה ולביסוסה של החברה “גאולה” הקיימת עד היום.

עם הוסד חברת “כרמל”, בשנת 1896, לשם מכירת יינות ארץ־ישראל, אנו רואים שוב את העסקן השתקן הזה בין ראשי המפיצים באופן מעשי ומסחרי בין אחינו בגולה את היינות והפירות של תוצרת מושבותינו העבריות בארץ־ישראל.

בכל שנות חייו התרחק גלוסקין מכל הכרוך ברעש ובהעלאת אבק. בתנועה הציונית בחר לו תמיד את הפעולות הכרוכות בעשיה ממש: הוא היה חלוץ ההפצה של תוצרת הארץ בגולה. שנים על שנים עבד להחדרת תוצרתה החשובה–והיחידה בימים ההם – של ארץ־ישראל, היין, בכל רחבי הגולה פעולתו זו היתה פוריה עד מאד וסייעה הרבה לבסוסו של הישוב.

בשנות 1904–1905, כשמשבר הכרמים זעזע את ישובנו בארץ, ומחוסר שוק למכירת היין נאלצו הכורמים לעקור את גפניהם, פרי עמלם הרב מראשית ההתישבות – נתמנה גלוסקין על ידי הבארון רוטשילד למנהל ראשי של היקבים הגדולים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. מאז החלה תקופה חדשה בהתפתחותה של תוצרת היין, והיקבים עברו אז מרשותו של הבארון רוטשילד לרשות אגודת הכורמים.

במשך שנים מועטות הצליח ז. גלוסקין ליצור שווקים חדשים ובטוחים לממכר היינות, הקוניאק והליקרים בארצות הברית, בארצות המזרח הקרוב, וביחוד במצרים, סוריה ותורכיה. תודות לקשריו המסחריים נתפרסמו היינות של המושבות העבריות בתערוכות הבין־לאומיות שבמערב אירופה, בפאריס, האמבורג ועוד וזכו למידליות של זהב ולפרסי הצטיינות ממדרגה ראשונה.

בפעם הראשונה נפגשתי פנים אל פנים עם גלוסקין בראשית שנת 1906, במשרדה של חברת “גאולה”, שמקומו היה אז בדירתו של מ. דיזנגוף ביפו. על עבודתו הפוריה ומרובת הגוונים של גלוסְקין שמעתי רבות כל כך, קודם שהכרתיו עוד, וכאשר ראיתיו לראשונה – דמיתי ברגע הראשון, שגלוסקין זה אינו אלא “בנו של גלוסקין, העסקן הותיק”. לבוש הדר לפי האפנה החדישה ביותר, חי, רענן, רב תנועה – עשה עלי רושם של צעיר לימים. וכך ראיתיו אחרי כן במשך ימים רבים: תמיד נחפז ורץ ממוסד למוסד, מן המושבה אל העיר וחזרה. דבריו היו קצרים ושקולים, ועתים קבע לכל חפץ. מלבד הנהלת היקבים היה אז גם חבר ההנהלה של “גאולה” שבראשה עמד אז מ. דיזנגוף. כן היה חבר המועצה שעל יד חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו, יועץ תמידי בהנהלת פיק“א, קרוב ללשכת חובבי ציון בהנהלת ד”ר ח. חיסין, היה יוצא ונכנס גם למשרדו של הד"ר א. רופין. מלבד זה היה גם חבר “משפט השלום העברי” ביפו ובכל המוסדות והמפעלים הישוביים והתרבותיים. לכולם הקדיש מזמנו ומארצו. וכל זה בלי פרסום ובלי רעש, כי אם בצנעה ובשלוה.

הרי שתי אפיזודות קטנות המתארות את דמותו ואת אפיו של גלוסקין:

לאחת האספות של בעלי המניות לחברת “ו. שטיין ושותפיו” שהיתה בשנת 1908 ביפו, באה משלחת מטעם פועלי בית החרושת והגישה שורה של דרישות בדבר פצויים לפועלים מפוטרים, בדבר תשלום משכורתם של הפועלים הנשארים להמשיך את עבודתם בבית החרושת ועוד.

רוב בעלי המניות לא הסכימו לדרישות הפועלים, מתוך נמוק שבית־החרושת בלע את הונם ועומד בפני פשיטת רגל, ואין איפוא כל מקום – טענו – לתשלום פצויים. בין היחידים שתמכו בדרישת הפועלים היה בעל המניה זאב גלוסקין, שאמר: “כאשר אבדנו – אבדנו. אמנם הפסדנו את הון המניות. את עבודתנו נמשיך במקום אחר, אולם הפועלים המסכנים נשארים לפי שעה בלי עבודה ובלי רכוש, ומשום כך יש להתאמץ ולשלם את הפצויים”. דעתו של גלוסקין לטובת הפועלים – הכריעה.

בשנת 1919 או 1920, בהיותי בין שופטי משפט השלום העברי בתל־אביב, באה לפני תביעה מצד אחד הפועלים של היקב בראשון־לציון. בשם הנתבע הופיע בבית המשפט מנהל היקבים מר ז. גלוסקין. לאחר שהשופטים שמעו את טענותיו הממושכות של התובע, דמינו לשמוע נאום־הגנה ארוך מצד הנתבע. אולם גלוסקין לא האריך גם הפעם בדבריו וסיפר במלים קצרות את פרשת הענין, ומסר את הדבר לשקול־דעתם של השופטים. הפועל התובע נפתע לשמוע את “ההגנה החלשה”, וגם הוא מצדו התרכך מתוך ויתור חלקי על דרישותיו. על ידי כך הוקל תפקידם של השופטים, ופסק הדין הפשרני נתקבל בשביעות־רצון על ידי שני הצדדים.

בזמן מלחמת העמים, כשהישוב העברי בארץ היה נתון במצב חמור מאד בגלל הפסקת הקשר עם חוץ־לארץ, השתקע גלוסקין לזמן־מה במצרים. הוא עזר הרבה לסדור הפליטים שהגלו על ידי התורכים כנתיני הממשלות האויבות. מצב הגולים היה חמור מאד, וגלוסקין עשה במשך שנים אחדות כל מה שהיה באפשרותו כדי להקל את מצבם ושהותם בנכר. תודות לקשריו עם הארצות הנייטרליות איפשר את משלוח הכספים לפליטים וסידר בשבילם יחד עם עוד עסקנים מבני ארץ־ישראל ומבני המקום – מטבחים כלליים ודירות זולות. את הילדים הכניסו לבתי הספר הקיימים וסידרו בשבילם שעורים זמניים.

באותו זמן דאג ז. גלוסקין גם למצבם של אלה שנשארו בארץ תחת “חסותה” של הרשות התורכית. בעזרתו של ז. ד. לבונטין, שגם הוא נמצא אז במצרים, היו מעבירים סכומים גדולים בזהב לכורמים, להנהלת היקב, למשרד הארצישראלי, לאפ"ק ולשאר המוסדות הישוביים וגם לאנשים פרטיים.

בזמן ההוא היה גלוסקין גם אחד מעוזריו הפעילים של זאב ז’בוטינסקי ביצירת הגדוד העברי.

פרשת חייו ועבודתו הצבורית במשך כל השנים ידועות לכל.

תכונתו העיקרית של גלוסקין: אין הוא מרבה לדרוש מאחרים, אלא בראש וראשונה הוא דורש מעצמו. גם בעיר תל־אביב – מקום מושבו הקבוע מאז עזב את הנהלת היקב – קשור שמו בשורה של מוסדות תרבותיים, כלליים וסוציאליים, על ידי תמיכתו הכספית והמוסרית, כגון: מושב זקנים וזקנות, הספריה בבית החולים העירוני “הדסה”, בנין בית העם, בנין התיאטרון “הבימה” וכו'. ועל כולם: מתנתו־עזבונו, על שמו ועל שם אשתו וילה, מנשי ישראל הצנועות והחסידות, לנכסיה התרבותיים של העיר: ביתו היפה ברחוב מונטיפיורי, שמסר לצמיתות לספריה העירונית של תל־אביב. לא רבים לפי שעה אלה, אשר נתנו לעירנו מתנות יפות כאלו – – –

שתקן ואיש המעשה, רב פעלים ומרבה תפארת – זהו ר' זאב גלוסקין.

הלואי וירבו כמותו! – – –

מאיר בן יעקב דיזנגוף, נולד ט“ז אדר (שושן פורים) תרכ”א (1861) בכפר אקימובצי, ביסרביה. בילדותו נתחנך חנוך מסורתי. 1876 – נכנס לבית־הספר המחוזי בקישינוב. 1882–1886 – עבד בצבא הרוסי. 1888–1891– למד הנדסה באוניברסיטה של פאריס. 1892 – עליתו הראשונה ארצה לעמוד בראש בית החרושת לזכוכית מיסוד הבארון רוטשילד. 1905 – עליתו השניה ארצה. 1909 – ממיסדי תל־אביב. 1910–1918– ראש ועד תל־אביב. 1914–1915– “ריש גלותא”. 1920–1936 (בהפסקה של שלש שנים) – ראש עירית תל־אביב. מ־1928 – קונסול כבוד של בלגיה. 1931 – מיסד מוזיאון תל־אביב. ז' תשרי תרצ"ט – נפטר.

במשך ארבעים וחמש שנה (משנת תרנ“א ועד סוף שנת תרצ”ו) זכיתי לראות את מאיר דיזנגוף בין השורות הראשונות של נושאי דגל התחיה הלאומית, במערכת החולמים והלוחמים הראשיים של שיבת ציון, של הציונות המדינית, של העבודה המעשית והתרבותית בגולה ובארץ־ישראל. משנת תרס“ו ועד סוף שנת תרצ”ו ראיתיו מקרוב כמפקד ומנצח ראשי על היוצרים והבונים את העיר תל־אביב.

שלושים שנה רצופות עבדתי במחיצתו. עקבתי את פעולותיו מרובות־הגוונים של אחד מבחירי הישוב הארצישראלי, וראיתיו בכל גילוייו והופעותיו הצבוריות והחברתיות, בתקופת המשטר התורכי לפני מלחמת העמים (1905–1914), בתקופת המשטר הצבאי התורכי העריץ בשנות המלחמה (1918–1914) ובתקופת ממשלת המנדט הארצישראלי (1918–1936).

על פרשת חייו ופעולותיו הכבירות של מ. דיזנגוף במשך יובל שנים של שיבת ציון החדשה נכתבו מאות מאמרים בעתונות העברית והכללית, וכותבי דברי ימי התחיה הלאומית של עם ישראל ותרבותו יוסיפו עוד לכתוב כהנה וכהנה על האיש הדגול מרבבה שהקדיש את כל חייו, אונו ומרצו ואת כל כשרון יצירתו לעמו ולארצו. במשך עשרות שנים היה לי שיג ושיח עם דיזנגוף העסקן הער והחרוץ, עם דיזנגוף התקיף ואמיץ־הלב, עם דיזנגוף האמן הגדול של היצירה והבניה, עם דיזנגוף בעל המעוף הגדול, עם דיזנגוף החביב והנוח לבריות, בעל האישיות האצילה והמיוחדת במינה.

הרשימות על דיזנגוף הניתנות בזה קטעים־קטעים נכתבו בהזדמנויות שונות ונתפרסמו בכתבי־עת שונים וצורפו כאן יחד. כוונת הרשימות אינה להקיף את האישיות רבת התפארת והגוונים, אלא להוסיף כמה קוים ושרטוטים לדמותה.

א. אישיותו

מי שהכיר את דיזנגוף מקרוב ראה לפניו אדם, שהיה מחונן בסגולות נפשיות מיוחדות, אשר סימלו את אפיו ואת דמותו הרוחנית.

דיזנגוף היה מטפל בכל בקלות וזריזות ומתוך חדות־היצירה, היה ער ורגיש לכל מפעל צבורי וחברתי וזמנו הספיק לו להשתתף בכל מיני מוסדות כלכליים, סוציאליים, בריאותיים, חנוכיים, תרבותיים ואמנותיים בעירו שלו ומחוצה לה.

היה חרוץ ומהיר במלאכתו, ולא ידע עייפות ולאות וגם לא נרתע לאחור בפני מכשולים ומעצורים הקשים ביותר.

באישיותו הצטרפו לחטיבה אחת מרץ, תקיפות וביטחון, רכות ועדינות. כשם שידע לעמוד בקומה זקופה לפני שרים ומדינאים, גדולי־הדור ואנשי־שם מכל האומות ולדרוש בתוקף את זכויותינו הלאומיות והמדיניות, כך ידע גם להיות אדיב ואציל בכל הליכותיו בחברה ובציבור.

ב. ביתו

ביתו של דיזנגוף באודיסה, ביפו ובתל־אביב היו משמש מקום פגישה לחובבי־ציון הראשונים מתקופת ד“ר פינסקר ולילינבלום, “בני משה” של אחד־העם, ציונים מדיניים מנושאי כליו של ד”ר הרצל, ציונים מעשיים מתלמידיו של אוסישקין, אנשי רוח, מורים, סופרים ומשוררים, אמנים לסוגיהם, אנשי התעשיה העירונית והחקלאית, סוחרים, אכרים ופועלים מכל החוגים ומכל המעמדות.

כולם היו באים לבית הזה לראות, להראות ולשמוע דבר חי מפי האיש החביב והאהוב על כל השדרות והזרמים.

בתל־אביב היו חשובי התיירים והאורחים, העולים והמתישבים החדשים מיוצאי כל הגלויות מתכנסים בביתו של אבי העיר, כדי להתחמם לאורו ולהתבשם מריחו. היו מתקבלים בסבר פנים יפות, בחביבות ובאדיבות. לכל אחד ואחד נמצאה המלה המתאימה והמעודדת. בבית הזה שררה תמיד אוירה נוחה ונעימה של תקוה ואמונה וחכמת חיים, ואין ספק כי על רבים השפיע הבית הזה להשתקע בארץ ולהצטרף אל בוניה.

ג. מקישינוב ועד תל־אביב

כבר משנת תרמ"ז עמד דיזנגוף הצעיר בראש “חובבי ציון” בקישינוב, עיר מגוריו. באותו זמן התנדב לשם נסיעות תעמולה רחבה בפלכי ווהלין וקיוב. בכל מקום בואו עשה נפשות לתנועה, ביסדו אגודות וחוגים של “חובבי ציון”. ביחוד היתה רבה השפעתו בז’יטומיר, ברדיצ’וב וביתר הערים המאוכלסות יהודים.

בימי בחרותו, בהיותו בן 26, נחשב כבר בתנועה כזקן ורגיל, ובועידת דרוזגניק היתה דעתו מקובלת על הרבים. שם קשר קשרים עם ראשי התנועה: ד"ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום, הרב ש. מוהילובר, מ. אוסישקין ואחרים.

דיזנגוף הביא הצעות מעשיות על ייסוד הסתדרות מקיפה של “חובבי ציון”, ודבריו באו בעתם וקלעו למטרה. כן הביא כמה הצעות מעובדות בעניני גאולת קרקעות והתנחלות.

השפעה בחוגים רחבים היתה גם לשורת מאמריו של דיזנגוף – נתפרסמו בתרנ"א – בשאלות לאומיות: האידיאלים היהודיים, “מכתבים יהודיים” (באידיש) ועוד.

והאיש שתבע מאחרים פעולות ממשיות, היה גם נאה מקיים. הכימאי הצעיר בא לארץ־ישראל בתרנ"א כחלוץ התעשיה העברית, ואת היתד הראשון תקע בחולות עין־דור (טנטורה). נגש ליצירתו מלא תקוות ושאיפות והתמסר לפיתוחה בכל לבו הער והרענן. ארבע שנים נלחם הלוחם האמיץ על קיומה של המזגגה הראשונה, השקיע בה הרבה מרץ ועבודה, וכאשר נכשל הנסיון לא התיאש אלא המשיך בנסיונות ובמפעלים אחרים.

כאופטימיסטן היה נגש לעבודה הצבורית מתוך אמונה בעתיד, ואת אמונתו זו היה משרה גם על עוזריו הנמצאים מסביבו. עיניו היו כאילו מחפשות תמיד אפקים חדשים.

לא אהב להתפלסף הרבה ונגש לכל דבר בפשטות. ובתוך עצם העבודה, ליד הסדנה, היה יוצר גם את תכנית הפעולות ומכוון את העבודה בדרך של הגשמה מהירה. הכשלון לא הרפה את ידיו אלא – להפך – דחפהו לפעולות יותר חדשות ונמרצות, ואי־הצלחה בכיבוש עמדה אחת הוסיפה לו עוז ומרץ להתחיל מיד בחפוש דרכים ומסלות חדשות.

בימי ישיבתו באודיסה, – משנת 1897 עד אבגוסט 1905, – הצטיין בעבודה ציבורית פוריה ורבת גוונים. בזמן אחד נהל את החברה הבלגית של בית חרושת לזכוכית ובקבוקים באותה עיר, ועם זה עסק בפעולות צבוריות. נלחם מלחמה גלויה ועזה במתבוללים ומפיצי התרבות הזרה ודרש את השלטת הקנינים הלאומיים והתרבותיים. בכל החזיתות עמד בשורות המערכה הראשונות.

דיזנגוף בעל חוש המציאות הבריא הבין עוד בימים ההם, שהיסוד העיקרי לבנין הארץ היא רכישת קרקע על ידי חברה לאומית, שתרכז בידיה את קנית הקרקעות ותמכרם ברווחים מועטים, כדי להעמיד תריס בפני הספסרים.

לשם הגשמת המפעל הזה, נוסדה חברת “גאולה” ודיזנגוף ביקר בשנות תרס“ג–תרס”ד בערים המרכזיות ברוסיה וייסד בהן סניפים לחברה זו. בשלהי קיץ תרס"ה חיסל את עסקיו הפרטיים באודיסה, עלה לארץ בפעם השניה כמנהל ראשי של חברת “גאולה”, והתישב ביפו שהיתה אז בבחינת “שער ציון”.

דיזנגוף לא הצטמצם בשטחים המוגבלים שנקנו על ידו בקרבת המושבות שביהודה, ושאף לפעולות יותר מקיפות. במשך זמן קצר עלה בידו לרכוש שטחי קרקע לשם יסוד מושבות חדשות (כפר־סבא, באר־יעקב ועוד), וגם לשם הגדלת המושבות הקיימות (גדרה, נס־ציונה ועוד) ופרש את השפעתו גם על הקרקעות שבסביבת מקוה־ישראל, פתח־תקוה ועוד. ובעודו עוסק בגאולת הארץ להרחבת הישוב הכפרי, החל מתעניין גם בישוב העירוני.

דיזנגוף ראה בעיניו את הצפיפות של הישוב העברי החדש בסמטאות המזוהמות והצרות של יפו, ללא אור וללא אויר לנשימה, ולא יכול היה לראות בסבלות אחיו בני עמו, שבאו לבנות ולהחיות את הארץ השוממה והעזובה. הוא היה הראשון שנתן את ידו לקבוצה הקטנה מבני העליה השניה, אשר יצאו לבנות שכונה עברית חדשה בצפון יפו, היא תל־אביב – – –

ד. דיזנגוף בימי טנטורה

בשנת 1891 – בתקופת זאב טיומקין ז"ל – עודני נער קטן, עליתי עם בני משפחתי אל הארץ והייתי בין המתישבים הראשונים בצריף־עץ על אחת הגבעות השוממות והבודדות של המושב החדש חדרה.

מתי מספר היו המתישבים הראשונים בפנה הרחוקה מן הישוב העברי, ועוד פחות מזה היה מספר אלה שהעיזו לבוא לשם בקור בחדרה השוקעת בבצות ובאגמי מים, אשר שימשו קן תמידי ליתושים מפיצי הקדחת המסכנת את חיי התושבים.

בין המבקרים המעטים האלה היה צעיר מלא כוח עלומים, קל התנועה, זריז ומלא חדות חיים וכח יצירה – מאיר דיזנגוף. מזמן לזמן היה בא ברכיבה על סוס דוהר, לבקר בנקודה החדשה ולראות את מתישביה.

הנערים הקטנים, ובהם גם כותב השורות, לא העיזו להכנס בשיחה עם האיש הגדול, הפרש האציל, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל בני הנוער שלנו. פחדנו להתקרב אליו ולנגוע בכנף מעילו. מפי הגדולים שמענו, שהאורח החשוב הוא מהנדס חימאי, ובא לארץ־ישראל בשליחות הבארון אדמונד רוטשילד מפאריס, במטרה להקים בית חרושת גדול לזכוכית.

בימים ההם לא היו עדיין כבישים ודרכים סלולות בארצנו. מי שרצה לתור את הארץ, צריך היה לטלטל את עצמו בקרונות־משא פשוטים, רתומים לזוג פרדים, או לרכוב על חמורים, גמלים וסוסים. המהנדס הצעיר מ. דיזנגוף קנה לו שביתה על סוס מגמא הארץ, וברכיבה טס ימים על ימים ותר את הארץ לארכה ולרחבה, עד שלבסוף שם את עיניו בחולות שומרון והחליט לבנות את בית־החרושת הראשון בארץ־ישראל במקום רחוק מכל ישוב בעין־דור (טנטורה).

אגדות שונות התרקמו אז בחוגי הנוער מסביב לחלוץ התעשיתי, ומ. דיזנגוף נעשה סמל להעזה גדולה ולחלוציות התעשיה העברית בארץ־ישראל.

לפני חמשים שנה ומעלה הבין מ. דיזנגוף בחושו הבריא והמעשי, שהתעשיה העברית עתידה להתפשט בכל הארץ ולתפוס מקום ניכר בביסוס המצב הכלכלי של הישוב העברי העירוני והכפרי.

התנאים הפרימיטיביים של הארץ וכמה סבות אחרות גרמו לסגירת המזגגה, לאחר שנים אחדות של מלחמה עקשנית על קיומה. הנסיון הראשון אמנם לא הצליח, אולם לבטי החלוץ לתעשיה נתנו את הדחיפה הראשונה ועוררו את המחשבה העברית בחוגים רבים על מפעלי תעשיה אחרים בארץ.

כשלונו הראשון בשדה התעשיה העברית בארץ־ישראל לא החליש, כאמור, את מרצו הרב של מ. דיזנגוף, והוא המשיך בעניני תעשיה ומסחר וגם בעבודה צבורית ולאומית עד שעלה ארצה בפעם השניה ועד שנעשה לראש הבונים של העיר העברית.

כשביקר הבארון אדמונד רוטשילד בתל־אביב בשנת תרע"ד, התפלא לראות נקודה עברית חדשה בארץ שנוסדה בלי עזרתו. בשיחתו עם דיזנגוף אמר לו ספק בכובד ראש, ספק בהלצה: “לחלומותיך על תל־אביב היתה, כנראה, יותר הצלחה מאשר לחלומותיך על טנטורה”.

לא הצליח דיזנגוף להפוך את ערמות החול בעין־דור למרכז תעשיתי, אולם הצליח והצליח להפוך את חולות הישימון בצפון יפו, לעיר עברית גדולה, מרכז גדול לתרבות, מסחר ותעשיה.

ה. יוצר תל־אביב, נשיאה ומפרסמה

דיזנגוף ותל־אביב הם שמות משולבים וקשורים באופן אורגני ואין להפריד ביניהם; אי אפשר להזכיר את השם תל־אביב בלי להזכיר את שמו של מ. דיזנגוף, ולהיפך. דיזנגוף יצר את העיר העברית הראשונה, ותל־אביב יצרה את ראש העיריה הראשון.

תל־אביב – עיר הפלאות, שצצה בן־לילה על גבעות חול שוממות ועזובות; עיר שכל רואיה מביעים התפעלות על שגשוגה המהיר: תל־אביב – עיר מיושבת אוכלוסים יהודים בכל מאת האחוזים, עיר של עבודה, של בנין ויצירה, של מסחר ותעשיה.

כשביקר הפרופסור ראפארד מג’ניבה, חבר ועדת המנדטים, בתל־אביב וראה אותה בעצם בנינה, שאל בהתפעלות את דיזנגוף: מנין באו לכם האמונה והבטחון, שעל חולות הישימון תבנה עיר עברית, אשר תשמש מרכז לתעשיה, למסחר ולתרבות?…

ובנוסח זה שאלו מאות סופרים ומדינאים לא יהודים שביקרו בתל־אביב וכתבו עליה: כיצד נוצרה היצירה הנפלאה הזאת? רבים מצאו בה את הפתרון: תל־אביב נוצרה, גדלה והתפתחה משום שמצאה את האיש בעל דמיון והמעוף הרחב אשר נתן אמונה בלבבות ודחף את הבונים.

הרעיון הראשון של בנין שכונה עברית טהורה נולד בחודש מנחם אב תרס“ו באחת הסמטאות הצרות של יפו הערבית, ואבן הפנה לבנין הבתים הראשונים הונחה בסיון תרס”ט. שלש שנים רצופות נלחמה קבוצת המיסדים הקטנה להשגת אמצעי הכסף לרכישת הקרקע והשגת הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. הקפיצה הראשונה היתה מסוכנת, ונמצאו הראשונים, אשר יחד עם מפקדם מאיר דיזנגוף, – שהעמיס על עצמו מיד, בקלות המיוחדת לו, את התפקידים הקשים והמסובכים ביותר – העיזו לקפוץ אל ים החולות בצפונה של יפו והחלו בבניית כמה עשרות בתי־אבן. מועטים היו הבונים והמתישבים הראשונים, אבל כולם היו חדורי הכרה והאמינו במפקדם, שהוא מוליך אותם בדרך הנכונה. מ. דיזנגוף ידע לקרב אליו עובדים חרוצים, שצייתו לפקודותיו ועזרו לו להביא את תל־אביב ל“עיר ואם”.

בשלושים וחמשה בתים קטנים החלה תל־אביב בתרס“ט, וכחמשת אלפים בתים היו לה לעיר בשנת פטירתו של דיזנגוף. בראשית תרצ”ז. משלש מאות נפש בתרס“ט עלה המספר למאה וחמשים אלף נפש בתרצ”ז. לא רבים הם בעלי האוטופיות והדמיונות הזוכים להגשמת שאיפותיהם בצעדי ענק כאלה…

אין ספק, כי הקפיצה הראשונה של “נחשוני” תל־אביב הצליחה תודות לנחשון הראשי, המעיז הגדול שעמד כמורה דרך לתל־אביב עד יומו האחרון. הסיסמה שלו היתה תמיד: “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. והוא לא הסתפק רק במלוי תפקיד של מנצח בבנין תל־אביב. הוא לא היה רק המדריך והמנהיג בלבד, אלא מילא במשך כל הזמן גם תפקידים פשוטים של אזרח רגיל. ידו היתה בכל, הוא טיפל הרבה מאד בקנית הקרקע, במשא ומתן עם המוכרים. הוא השפיע תמיד על הפקידות התורכית, שתאפשר את העליה הראשונה על אדמת תל־אביב והתחלת בנינה. דיזנגוף היה גם בין בוני הבתים הראשונים, וגם בין השומרים הראשונים, ומילא את תפקידו לגבי השמירה כתושב רגיל ונאמן לחובתו האזרחית. דיזנגוף הגן על תל־אביב ביום ובלילה ושמר על יצור כפיו בגופו. השפעתו הרוחנית היתה גדולה לא רק בחוגי השלטונות התורכיים, אלא גם התושבים לא־היהודים התיחסו אליו בכבוד גדול וראו אותו כראש הישוב העברי העירוני – –

ובעוד תל־אביב בראשיתה, פרצה באב תרע“ד מלחמת העמים. הקשר עם חוץ־לארץ נפסק, ונוסף על המשבר הכללי בא גם המשבר המדיני, היחס הקשה מצד השלטונות התורכיים הכביד על כל התושבים, הידים רפו, עת צרה באה לישוב הרך והצעיר. ואז, בעת הדכאון הגדול ודכדוך הנפש, יצא מ. דיזנגוף, ראש ועד תל־אביב, מתחומיה המצומצמים של הנהלת עניני השכונה, והטיל על עצמו תפקידים ציבוריים־כלליים ורחבים ונועזים יותר. עמדתו הזקופה של מ. דיזנגוף בפני השליטים התורכיים העריצים הצילה את הישוב העברי מכליון ואבדן. בשעת המלחמה הנוראה סיכן מ. דיזנגוף את נפשו יום־יום, ולא נרתע לאחור. ארבע שנים רצופות נשא בעול זה, כ”ריש גלותא".

לאחר גמר המלחמה שב דיזנגוף לעניני תל־אביב.

בין הפרובלימות המסובכות עמדה בראש וראשונה השאלה בדבר מעמד חוקי לשכונת תל־אביב. הגבלות מצד הממשלה והשאיפה לעמוד ברשות עצמה הביאו את תל־אביב למצב משונה מבחינה משפטית וכספית. שכונת תל־אביב היתה משתתפת בהכנסותיהם של עירית יפו, ולא קיבלה ממנה שום תמורה. כל קרקעות השכונה היו רשומות על שמות מושאלים, והבעלים האמתיים היו משוללים כל זכות משפטית. מפני כך לא יכלו בעלי הנכסים בתל־אביב להשתמש בנכסיהם לקבלת הלואה איפותיקאית, ודבר זה עיכב את התפתחותה של תנועת הבנין והמסחר בתל־אביב.

גידולה המהיר של העיר הצעירה הטיל דאגות נוספות על מנהיגיה, וביחוד על הקברניט הראשי. היה צורך לדאוג לבטחון הצבורי של תל־אביב, ליצור את גרעין המשטרה העירונית, להרחיב את מפעל המים, להאיר את הבתים והרחובות בחשמל, לטפל בסלילת כבישים והתקנת מדרכות, בהקמת בנינים למוסדות צבוריים, חינוכיים ותרבותיים, לדאוג לבנין בית־החולים העירוני, לשפור העיר ונקיונה ולשכלול כל השרותים הצבוריים והעירוניים. התקציב הרגיל לא היה בו כדי לספק את כל הדרישות המרובות, ודיזנגוף הלך לאמריקה וקבל שם הלואה גדולה בשביל תל־אביב (75.000 לא"י) לעשרים שנה. נסיעה זו היתה מסע תעמולה ופרסום לתל־אביב.

בשנת 1925 הוזמנה עירית תל־אביב להשתתף בועידה הבין־לאומית של ראשי העיריות שהתכנסה בפאריס.

שלשים ושש ארצות שלחו צירים לאותו קונגרס. בין ארבע מאות וחמשים הצירים היו באי־כח ערי־בירה גדולות והתאחדויות העיריות במדינות שונות. דיזנגוף, בא־כחה של העיר העברית הקטנה, זכה לשבת על הבמה אל שולחן הנשיאות, בצדם של צירי הארצות הגדולות והערים הותיקות. הוא היה הציר היחידי מכל המזרח הקרוב, “בא־כח של אסיה”. אולם כאשר נשיא הקונגרס הציגו בפני הצירים כ“בא־כח המזרח הקרוב”, ויתר דיזנגוף על התואר הגדול שנתכבד בו והעיר “שהוא רק אביה של ילדה צעירה ושובבה כבת 15”…

צירי הקונגרס נבוכו קצת והשתוממו, כיצד משתתף ראש עיר קטנה ומצערה בין באי־כח עיריות עצומות וותיקות. אבל דיזנגוף אמיץ הלב העיז להרצות על אותה ילדה צעירה ששמה תל־אביב בלשון צרפתית שוטפת באספה פומבית, שנערכה לכבודו בפאריס. אלפי אנשים הקשיבו מתוך התענינות מרובה לדברי המרצה “האסיאתי” על “ילדתו השובבה בת 15” ועל תכניותיה לימים הקרובים, על התפתחותה המהירה ועל בנינה ההולך ומגביר משנה לשנה, על נכונותה לחרוג ממסגרותיה הצרות, על מוסדותיה הבריאותיים, הסוציאליים והתרבותיים, על הצורך להרחיב את הזכיות המוניציפאליות, ועוד ועוד.

גם בנשף שערכה לכבודו אגודת ידידי ארץ־ישראל בחסותו של פנליבה, הרצה דיזנגוף על “הבת השובבה” שלו, ושוחח ארוכות עם המיניסטר דימונזו על עניני תל־אביב הצועדת לקראת עתידה.

מפאריס עבר דיזנגוף ללונדון, ושם היה לו שיג ושיח בעניני תל־אביב וצרכיה עם כמה מרבי המדינה וחברי בית הנבחרים הבריטי כאמרי, מונד, יונג, סמואל, אנטוני עידן ועוד.

וכך עשה פרסום לעיר חמדתו.

ו. הרומנטיקן והריאליסטן

בעיני רבים ממיודעיו היה דיזנגוף סמל איש המעשה, ההחלטיות והבניה הקונסטרוקטיבית.

לעומת זה היה בעיני אחרים אך ורק רומנטיקן, הוזה הזיות, בעל נפש רגישה ופיוטית, המחפשת בדרכי החיים את האידיאליות העילאית ואת היופי והאמנות.

ואני שהכרתיו מקרוב מראשית התגלותו על הבמה הצבורית – משנת 1892 ועד יומו האחרון, – ועקבתי את פעולותיו המסועפות ומרובות הגוונים במשך ארבעים וארבע שנים, יכול להעיד, שאלה ואלה דברי אמת: בדיזנגוף התמזגו הריאליות והרומנטיקה, והאידיאליות וחוש המעשה וכח ההגשמה למזיגה הרמונית, ואחת לא הסיגה גבול רעותה במשך כל ימי חייו היפים והמלאים תוכן עשיר.

דיזנגוף היה דוגמה חיה לעסקנות צבורית מזהירה, ומשום כך התחבר אל כל העושים והמעשים בלי הבדל מעמד ומפלגה. לא רק בין בני עירו ועמו וארצו היו רוחשים לו כבוד והוקרה, אלא גם בחוגים לא־יהודיים בספירות בינלאומיות, בין מושלים ורוזנים היתה אישיותו מקובלת והיחס אליו היה של כבוד והערצה.

חם המזג היה ועירותו בלתי־פוסקת. מנעוריו ועד זקנתו היה תוסס ומחפש דרכים חדשות ליצירה ולבנין. במה לא עסק ומה לא ניסה? כאיש המעשה חיפש דרכים לפיתוח התעשיה העברית על ידי הון עברי וידים עבריות בארץ העברים; יצר את החברה לגאולת הארץ לשם הרחבת גבולות המושבות הקיימות ואיחודן לגוש מוצק; עסק בהקמת נקודות ישוביות חדשות ביהודה ושומרון; בנה את העיר העברית הראשונה; יצר מוסדות לשם יצירת קשרי מסחר אמיצים עם העולם הרחב; הרבה לפעול למען פיתוח התעשיה הביתית; דאג להפצת תוצרת הארץ והשתתף בכמה מפעלים כלכליים לשם יצירת קליטה לעלית מתישבים חדשים בעיר ובכפר. ובעת ובעונה אחת הקדיש הרבה מרץ וזמן למפעלי תרבות המיועדים להחיאת לשוננו, ספרותנו וכל קנינינו הלאומיים.

ולשם הגשמת המטרה הסופית והשגת שאיפותיו המרובות, הקריב את מיטב חייו, את מרצו הגדול, את התמדתו הרבה ואת כח יצירתו.

ודיזנגוף איש המעשה, בעל ההיקף הרחב, היה עם זה גם בעל מעוף המרקיע שחקים וצופה למרחקים. רגליו עמדו על בסיס הקרקע של המולדת, ידיו עסוקות בעבודת בנין, בראשו ורובו שקוע בעסקנות רבת־גוונים, ואילו ברוחו ובנשמתו התנשא אל על.

דיזנגוף ידע את הסוד הגדול. איך להיות מורה לרבים ולמשוך אחריו אלפים ורבבות עולים ומתישבים חדשים, אשר שמו בו את מבטחם מתוך אמון גמור. אפיו המצוין ומזגו הטוב עודדו את כל אלה שבאו אתו באיזה מגע שהוא.

ומן המציאות הריאלית טס דיזנגוף בטיסה מהירה וקלה, כעל כנפי־נשר, לחזון הרוחות, לרומנטיקה, לפיוט ולאמנות העילאית.

דיזנגוף איש הרוח צפה למרחקים וחזה מראש את תל־אביב העתידה להתפתח ולהשתרע משני עברי הירקון. עוד בראשית הוסדה של השכונה הקטנה “אחוזת בית” ראה דיזנגוף בעיני רוחו את תל־אביב כעיר ואם בישראל, והוא ניבא שהנקודה העירונית הקטנה תפרוץ קדמה, צפונה ונגבה, וברבות הימים תהיה תל־אביב עיר רוכלת עמים בעל נמל גדול ומשוכלל.

דיזנגוף היה אמן, ידע את סוד אמנות החיים, והבין היטב את רוחַ נושאי דגל האמנות והתרבות מכל הסוגים.

ומסביב לאישיותו האצילה התרכזו בחירי המוסיקאים, אמני הציור והפיסול, אנשי המחשבה והרוח, משוררים, סופרים והוגי־הדעות.

כמה מן הרומנטיקה יש למצוא בפרקי זכרונותיו מבית הוריו האדוקים ומימיו הראשונים בארץ, בישימון בסביבת עין־דור (טנטורה) ובאהלי קדר במחנה הבדואים. כמה דברים יפים הקדיש דיזנגוף בספוריו למדריכו הרוחני, לרבו – ר' רפאל מברשד.

כמה השתפכות נפש פיוטית במחברת, שדיזנגוף הקדיש לאשת נעוריו צינה־חיה. קצרים היו דבריו על קברה הרענן: “הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיינו המשותפים עזרת לי ועודדתני לעשותה. ובבוא קצי, הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על יד קברך אַת ולא נפרד עוד לעולמים”…

מי אינו זוכר את אמרי השפר בצוואתו הרוחנית “מיתה בנשיקה”, אשר נתפרסמה אחרי מותו? שם נאמר: “הגיעה השעה לגמור את כל חשבונותי עם חיי ופעולותי עלי אדמות, והנני עומד על סף של תקופה חדשה ושל עולם חדש הנמצאים במופלא ממני, מהעבר השני של ההכרה. התפקידים אשר מלאתי במשך ימי חלדי נותנים לי סיפוק נפשי גמור, שלא לחנם בליתי את ימי ושכל פעולותי הצבוריות היו לתועלת אחי בני עמי ולטובת ארצי החביבה”…

והאם אפשר לשכוח את נאומו הנפלא ורב הרגש בהצגת “הבימה” לכבודו, במלאת לו שבעים וחמש שנה?

“הקהל רוחש לי חבה – אמר אז – מפני שהוא מרגיש כי אני אוהב אותו. ואיך לא לאהוב, למשל, את תושבי תל־אביב? הרי יחד חלמנו על החולות, יחד גורשנו בימי המלחמה, ויחד שבנו להמשיך את בנין העיר. אני מביט עליהם ועל כל עובדי הישוב כעל שותפים למעשי בראשית, כעל חברים לדעה ולמעשה, שאנו קשורים יחד עד עולם. והיה כאשר תגיעו לגילי, וצויתם לצאצאיכם את אשר אני מצוה אתכם היום: אהבו את ארץ המולדת, אהבו את תל־אביב עירכם־אמכם, ואת האמת והשלום אהבו”…

דיזנגוף לא היה סופר מקצועי, אבל כתב כמה מאות מאמרים חשובים בשאלות ישוביות, מדיניות, חנוכיות, תרבותיות וכו'. הסברתו הצטיינה תמיד בבהירות, סגנונו עסיסי ותוכן מאמריו מלא ענין רב, הקולע בלשונו החדה אל המטרה הרצויה.

דיזנגוף לא היה נואם מקצועי, אולם הרצאותיו ומדברותיו יצאו תמיד מן הלב ונכנסו ללב, דבריו היו מצוינים בהגיון שבהם, בשכל חד ובפקחות ובנימת הומור דק.

דיזנגוף בשנות העמידה, ולעת זקנתו, מצא לשון משותפת לשוחח עם ילדים רכים ועם בני הנוער, והקדיש להם כמה סיפורים יפים, ידע גם את נפש בהמתו, ולסוסתו האצילה (סוס ורוכבו) שעליה רכב שנים רבות, הקדיש ציור מלא רגש נפשי. ורשמי המסע שלו “על שפת אגם גנף” ו“מעל הרי האלפים” כתובים בסגנון פיוטי ומלבב.

למוזיאון בתל־אביב, שהיה בבחינת ילד־השעשועים שלו, הוריש את ביתו ואת כל רכושו, ובצוואתו ביקש לשמור על המוסד העתיד להית לכבוד ולתפארת לעיר העברית. “המוזיאון” אמר דיזנגוף באחד מנאומיו האחרונים, “ישמש היכל האמנות ובית היוצר לכל חובב יצירה רוחנית, וישמש מרכז חנוכי לעם ולנוער לשם פיתוח רגש הטעם והיופי שבהם”.

והרי מדבריו בחנוכת מוזיאון תל־אביב בבנינו המחודש (24.2.36) אשר קשה לי לא לחזור עליהם:

“אני תפלה לאלהי האמנות והיצירה: אל אלהי הרוחות, תהיינה נא עיניך מופנות אל הבית הזה כל הימים ורוח קדשך תהיה מרחפת עליו להאציל על מבקריו השראה ואינספירציה לסמל בצבעים, בקוים, באורות ובצללים את כל הטוב, היפה והנשגב בשאיפות האנושיות לאמת ולהתקדמות”.

תפלה הנוגעת עד הלב ומשרה עליו השראה עילאית.

הרבה מחלומותיו ומהזיותיו של דיזנגוף נתגשמו במלואם, והוא זכה לחזותם בחייו במו עיניו, מהם גם בסוף ימיו בדעוך נרו.

על כבוש הים ועל בנין מזח הים חלם עוד בשנת 1912, בתקופת המשטר התורכי בארץ. מני אז לא נח ולא נרגע עד אשר זכה, בעצם ימי מחלתו הקשים והממושכים, לעלות הראשון על גשר העץ הארעי שהוקם במאי 1936, בזמן מאורעות הדמים. מי לא יזכור את שמחתו הגדולה של אבי העיר העברית, למראה הפריקה הראשונה בימה הפתוח של תל־אביב?

ביום 28.5.36 נאם דיזנגוף בתערוכה באספה חגיגית, ובין השאר אמר: “לא נזוז מחוף תל־אביב, אנו מתחילים לאט לאט, בונים עתה מזח. תבואנה ספינות ופה יהיה נמל גדול, שממנו תצאנה ספינות לעולם הגדול והרחב. לנוער שלנו נוסף תפקיד חי: נמל, ספינות, דיוג – עולם חדש. כאן בנמל תהיה תנועה וחיים. יבואו עולים, תבאנה סחורות, תשלח תוצרת הארץ. אנו הולכים אל הים, ושום דבר לא יעכבנו. הכל יתקיים, אם יהיו רצון ואמונה.”

אכן היה האיש, שהרומנטיקה והריאליות נתמזגו בו! –

ז. איש ההומור

דבריו של דיזנגוף היו מתובלים תמיד בהומור דק וחד, בחינת “ודע מה שתשיב”. אציין כאן רק שתיים מתשובותיו המתובלות בהומור:

א) באחת המסבות החגיגיות בתל־אביב, שנערכה באביב 1925 לכבוד כמה אורחים חשובים מחוץ־לארץ, הביע הפרופיסור ראפארד את התפעלותו הגדולה מהתפתחותה המהירה של תל־אביב ומדופק החיים של העיר הצעירה. אגב שיחה שאל הפרופ' ראפארד את דיזנגוף למספר התושבים בתל־אביב. תשובתו של דיזנגוף היתה קצרה: “היום מאריכים את האוכלוסיה של תל־אביב בארבעים אלף נפש, אולם מה יהיה המספר מחר – איני יודע”… בזה רצה דיזנגוף להגיד, שכל יום מהווה שינוי ניכר בגידולה של תל־אביב.

ב) לפני כמה שנים, בשעת הטכס החגיגי לחלוקת תעודות הבגרות לגומרי הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, נאם מנהל מחלקת החנוך של ממשלת ארץ־ישראל, ובהמשך דבריו הביע את דעתו, שבארץ־ישראל יש עודף רופאים, עורכי־דין ומהנדסים יהודים, ומשום כך יעץ לבוגרי הגמנסיה ללמוד חקלאות.

אחר כך ברך מ. דיזנגוף, כראש העיריה, את המוסד ואת חניכיו, ובתוך יתר דבריו העיר בהומור לנואם הקודם, שלפי דעתו אין בארץ הרבה רופאים, עורכי־דין ומהנדסים, כי אם יש מעט יהודים… משום כך יש לשאוף להגדלת העליה היהודית, ואז תיפתר ממילא שאלת הפרופיסיות החפשיות… תשובה כהלכה!

ח. בימי מלחמת העולם

עם כל עממיותו ידע, כאמור להתהלך עם שרים ורוזנים כעם אנשים כערכו, ולהשפיע עליהם ולהמתיק את הדין בשעת הצורך. פקחותו, שכלו הבריא ועוז־רוחו עמדו לימינו בכל עבודתו הצבורית המסועפת. בתקופת המשטר התורכי שלפני המלחמה, ובפרט בזמן המלחמה, היה דיזנגוף מייצג את הישוב העברי במלוא שיעור קומתו. בתשובותיו המפוקחות שהובעו לפני השליטים הצבאיים בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו, ידע דיזנגוף לשכך את חמתם של הצוררים העריצים, ובעצם הגזירות הקשות והאכזריות הבין דיזנגוף להפיק תועלת חמרית בשביל הגולים היהודים. הדיקטאטור הצבאי ג’מל פחה שהפיל את חתיתו על כל היהודים, הערבים והנוצרים, מנה את דיזנגוף, לאחר כמה פגישות, לראש ועד ההגירה ומסר לו מקופת הממשלה כמה אלפי לירות תורכיות במזומנים, והעניק לו מאסמיו הצבאיים כמויות גדולות של חטה וקמח לשם כלכלת הגולים מתל־אביב ויפו, שהתפזרו במושבות יהודה, שומרון, הגליל העליון והגליל התחתון. מ. דיזנגוף מילא את תפקידו באמונה ובמרץ ועבד בלי ליאות. יום־יום היה נודד ממקום למקום לשם הושטת עזרה לגולים הסובלים. מפתח־תקוה הלך לכפר־סבא, ומכפר־סבא לחדרה, כרכור, ומכרכור לזכרון־יעקב ובנותיה: שפיה, בת־שלמה, גבעת עדה, ומשם לחיפה, נצרת, טבריה, צפת, דמשק, ארם־צובה וחזרה.

מפעם לפעם היה דיזנגוף מסכן את חייו בהתייצבותו לפני ג’מל פחה העריץ, ובאומץ־הלב שאין דוגמתו היה מעמיד את דרישותיו לטובת הסובלים מגזירת הגירוש ומוראותיה.

בקיץ שנת 1918 נמצאו כבר יהודה והנגב בשטח הנכבש של הצבאות הבריטיים, בעוד ששומרון והגליל היו עדיין תחת עול הצבא התורכי. הגמנסיה “הרצליה” על מוריה ותלמידיה היתה בנדודים, רובה בזכרון־יעקב ובנותיה. מרכז הגמנסיה היה בחורשת שפיה תחת כפת השמים. המצוקה היתה גדולה, המורים והתלמידים נקרעו מיהודה, על־ידי־כך סבלו מחסור גדול במזון ובכסף. בימים הקשים ההם פשטה שמועה, שעברה מפה לאוזן (העתונים היו סגורים) כי דיזנגוף נקרא פתאום למפקח הראשי של המחנה התורכי ג’מל פחה, לשם מסירתו למשפט צבאי, זאת אומרת לתליה פומבית, כאשר עשה העריץ האכזרי לכמה מנהיגים חשובים מבין הערבים והנוצרים בסוריה, בלבנון ובארץ־ישראל.

הידיעה המחרידה זעזעה את כולנו והיינו אובדי עצות. המצב החמיר מיום ליום ולא ידענו מאין תבוא עזרה.

ובבוקר אחד, בעצם ימי הזעם, הופיע דיזנגוף – ברכיבה על סוס דוהר (כבישים אז לא היו, מכוניות לא היו עדיין בנמצא, והעגלות על הסוסים הוחרמו בשביל הצבא). פני דיזנגוף היו, כמו תמיד, מלאים מרץ ועוז. לשמחתנו לא היה גבול. בהמשך שיחתו תאר לנו את מצבו הקשה שנוצר בשנה האחרונה מפאת תבוסת הצבא התורכי לפני הצבא הבריטי.

אגב סח לנו דיזנגוף, כי ג’מל פחה “תלה אותו” כבר כמה פעמים, ובכל זאת עודנו מתהלך בעולם החיים. נזכרתי אז בפסוק: " שבע פעמים יפול צדיק וקם" עיני כל הגולים היו נשואות אליו, לאיש שהוכתר בצדק בתקופת הגירוש “ריש גלוּתא”. אכן ידע דיזנגוף להיות אב ופטרון לגולים ולהקל את יסוריהם של כל הפונים להגנתו ולעזרתו. – – –

ט. מימיו האחרונים

חצי שנה לפני מותו, באדר תרצ"ו, חגגה העיר תל־אביב על כל שדרותיה, חוגיה וזרמיה – ואתה כל הישוב העברי בארץ־ישראל – את חג הולדתו השבעים וחמשה של מאיר דיזנגוף.

זאת היתה הפגנה נהדרה לכבוד האיש רב הפעלים, חביב העם ובונה העיר העברית הראשונה.

בעצם החגיגות לא שער אדם, כי קצו של חתן היובל קרוב כל כך.

בחדשי הקיץ החמים יצא לירושלים, על מנת לנוח ולהתרפא. בשובו מירושלים, באמצע חודש אלול, בקשו רופאיו שטפלו בו בזמן מחלתו, לא להטרידו יותר מדי, מפני שהוא זקוק למנוחה גמורה.

נכנעתי לפקודת הרופאים והבלגתי על רצוני העז לראותו, אחרי אשר לא ראיתיו במשך כמה שבועות.

באחד הימים טלפנתי לביתו ורציתי לשאול לשלומו. לשמחתי שמעתי בשפופרת את קולו של דיזנגוף עצמו השואל “מי מדבר?” כשהודעתיו שם המדבר, הזמינני לסור אליו מיד.

מהרתי לעזוב את משרדי בעיריה ורצתי אליו בחפזון, כעבור רגעים מספר עליתי על מדרגות מעונו, ולתמהוני מצאתי על הדלת החיצונית שלט קטן ועליו כתובת: “היום אין ביקורים ומבקשים לא לצלצל בפעמון ולא לדפוק בדלת”. הייתי נבוך במקצת, ולאחר פקפוקים והסוסים נקשתי נקישה קלה בדלת והיא נפתחה מיד. עברו רגעים מספר ודיזנגוף יצא לקראתי והכניסני לחדר־עבודתו.

ברגע הראשון נדהמתי למראהו: פניו הכחושים נצטמקו עוד יותר, הרזון שולח בעצמותיו, צבע פניו ירקרק־חוור בלי טפת דם, ממש שלד עצמות המכוסות קרום עור דק ושקוף.

בקושי הסתרתי את מבוכתי ושאלתיו לשלומו, אם כי פניו העידו במדה מספקת על התנונותו הגופנית. דיזנגוף ענה לי, שהצטנן בירושלים בגלל האקלים ההררי. עתה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב בביתו ובעירו.

שאלתו הראשונה היתה: מה נשמע בענין ההפצה של “ספר תל־אביב” (ספר היובל של תל־אביב, במלאת לה כ"ה שנה, שיצא לאור בעריכת דרויאנוב)? בשמעו, שאין הספר נמכר בכמות הרצויה – עודדני ואמר, שעם עבור ימי הזועה אפשר יהיה להגביר את מכירת הספר ולהפיצו בעיקר בתוך תל־אביב עצמה. אחרי כן הוסיף: כלום לא ימצאו תושבי תל־אביב צורך לפאר את ספריתם בספר, שהוא בעל ערך רב מבחינה היסטורית וספרותית? ואחרי כן הוסיף ואמר, שעם מכירת הכרך הראשון יהיה צורך לדאוג להוצאת הכרך השני, ולהשלים את הספר שבו מרוכזות תולדות יצירתה, והתפתחותה של העיר העברית הראשונה והיחידה בחצי־יובלה הראשון.

ומן הספר עברנו לעניני היום. דיזנגוף שאלני, אם קראתי את אגרתו הגלויה לנציב העליון לארץ־ישראל בקשר למאורעות, שנתפרסמה בעתונות לפני מספר ימים. בשעה חמורה כזו העוברת עתה על ישובנו העברי – אמר לי – לא יכלתי להבליג על רגשותי בלי להגיד בגלוי את אשר עם לבי.

קמתי על מנת ללכת, אך הוא עכבני ושאלני: מה נתחדש בתכנית הגדולה להקמת תחנת המים המרכזית בשביל תל־אביב המורחבת? מסרתי לו כמה פרטים על מהלך הענינים, והוא הקשיב לדברי מתוך התענינות רבה. ביחוד שמח בשמעו מפי, שעומדים לבנות מכון־מים חדש בשדרות ח"ן, אשר בו נתגלה מעין גדול שיש בו כדי לספק עד 400 מטר מעוקב מים לשעה.

לאחר כמה שאלות בענינים משפחתיים אמרתי ללכת סוף סוף כדי שלא לעייפו. הוא אמר לי, כי לאחר עירוי דם נוכל להפגש שוב. נפרדתי ממנו ב“להתראות”, ויצאתי את ביתו במפח־נפש. צלילות הדעת והפקחות הבהירה היו של דיזנגוף הצעיר והרענן, ואילו הגוף היה של זקן שבור ורצוץ.

כשבאתי לבקר אצלו ביום ב' של ראש השנה (תרצ"ג) מצאתיו שוכב במטה, חולה. ברכתיו בברכת שנה טובה, והוא סח לי בהנאה, כי שמע זה עתה תקיעת שופר מפיו של הד"ר הילדסהיימר, איש ברלין, שבא אליו במיוחד כדי לזכותו במצוה.

“בעל התקיעה” סח לי, כי לאחר תקיעת השופר שוחח אתו דיזנגוף על ההכנות לקבלת הוברמן וטוסקאניני העומדים לבוא אל הארץ בראשית אוקטובר (1936) לשם סדור הקונצרטים של התזמורת הסמפונית. דיזנגוף אמר: "הרי בשבילנו, הארצישראליים, זה מאורע אמנותי חשוב ממדרגה ראשונה ועלינו ליצור מצב־רוח חגיגי לקראת הופעת האמנים הגדולים על במתנו הארצישראלית ולקבלם בסבר פנים יפות, ועל ידי כך נוכיח לאורחינו, שאנו מיחסים חשיבות רבה לשרותם האמנותי.

כשנגשתי אל מטתו, שוחח אתנו שיחת עידוד על המצב בארץ. בין השאר אמר לנו: “אין מקום ליאוש, השתחררנו משעבוד התורכים העריצים, ואנו נתגבר גם על המצב השורר כיום. כשם שידענו לתכן תכניות להתישבות בתנאים הקשים של השלטון התורכי, כך נדע ונבין למצוא את הדרך הנכונה להגברת הבניה והיצירה בכחות מחודשים, על אף כל המכשולים והמעצורים הרבים. הצדק אתנו והנצחון יהיה לצדנו. אני מאמין אמונה שלמה בכחותנו הקונסטרוקטיביים, ומובטחני, כי בקרוב תתחיל תקופה מזהירה של עליה גדולה ושל התישבות מוגברת בעיר ובכפר, על אפם ועל חמתם של יריבינו המרובים”…

אלה היו דבריו מלה במלה.

באותו מעמד סח לנו דיזנגוף, שלפני ימים מספר שלח מכתב ברכה למפקד הצבאי הגנרל דיל לבואו ארצה. במכתבו זה כתב, שבזמן הסבל הגדול של הישוב הארצישראלי מפגעי המלחמה תחת שלטון התורכים, הגיעו מים עד נפש. השליטים התורכים התנקשו בישוב בכל מוראם וחתיתם. לישוב נשקפה סכנת הרס וחורבן גמור, ובימי צרה ויאוש הופיע כמלאך מושיע המפקד הראשי של צבאות בריטניה, הפלדמרשל אלנבי, והוציאו מעבדות לחירות. מאז החלה תקופה של זרימת עולים ומתישבים חדשים, עלית הון ומרץ יהודי, והארץ החרבה והשוממה הלכה והתפתחה במשך 18 שנה תחת חסותה של בריטניה. ודיזנגוף הביע במכתבו את משאלתו, שהמפקד דיל יופיע עתה בבחינת “אלנבי השני” ויגאל את הישוב כולו מההתנקשויות האכזריות של כנופיות הלסטים והמחבלים, ועל ידי כך יצליח להשיב את השלום על כנו בימים הקרובים ביותר, ושוב תתחיל תקופה של שגשוג ופריחה בכל הארץ לטובת המדינה ולטובת כל האוכלוסים. – – –

החולה התרגש והיה מוכן להמשיך את דבריו, אולם מיהרנו להפרד ממנו בלחיצת יד ומתוך איחולים לבביים להתראות בריאים ושלמים בהמשכת עבודתנו הישובית הגדולה.

וזאת היתה שיחתי ופגישתי האחרונה עם דיזנגוף.

למחרת בשבת ג' תשרי תרצ"ז, הורע מצב החולה והרופאים לא הרשו עוד להכנס לחדרו.

ביום ו' תשרי לא מצאתי לי מנוח והחלטתי להתקרב לחדרו של החולה. הצצתי דרך הדלת וראיתי, כי פני החולה שונו לגמרי בימים האחרונים וקשה להכירו.

מפעם לפעם פקח את עיניו והביט מסביבו, וכאילו רצה להגיד משהו, אולם היה נטול הכרה ונשם בכבדות.

הסתכלתי בגוסס וצמרמורת קרה עברה בכל אברי גופי. נצמדתי לדלת חדרו בלי יכולת לזוז ממנה: הזהו דיזנגוף? –

וכל פגישותיו ושיחותיו אתי במשך עשרות שנים עברו לפני אותה שעה. לאחר שעות מספר יצאה נשמתו בטהרה.

דיזנגוף, אבי העיר העברית הראשונה–מת, אולם רוחו מרחפת על מפעליו הרבים שיצר בשנות חייו. מפעליו אלה הנציחו את שמו לעולמי עד, וזכרו הטוב לא ימוש מקרב עם ישראל כולו. שמו של דיזנגוף ישאר חרות לנצח־נצחים בלב הישוב העברי בארץ־ישראל ובלב תושבי העיר תל־אביב, מעשה ידיו להתפאר.

י. פעולות דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי

והרי פעולותיו העיקריות של דיזנגוף לפי סדר כרונולוגי:

1887 – ציר בועידת חובבי־ציון בדרוזגניק. באותו מעמד הציע תכנית מעשית להתישבות חקלאית בארץ־ישראל ויסד בית החרושת לזכוכית בעין־דור (טנטורה).

1901 – פרסם בעתון רוסי מאמר בקורת נגד שיטת־ההתישבות של פקידות הבארון רוטשילד בארץ־ישראל, ומאמרו זה פעל פעולה נמרצת.

1904 – מראשוני המיסדים של חברת “גאולה”, ששמה לה למטרה לגאול קרקע בארץ־ישראל על ידי הון פרטי.

1905 – עלית דיזנגוף בפעם השניה לארץ־ישראל, כמנהל ראשי של חברת “גאולה”. באותו זמן פתח אפקים חדשים למסחר הסיטוני, לאכספורט ולאימפורט, לעמילות וסוכנויות של אניות מסחר, חברות לביטוח וחברות כלכליות שונות של ארצות רחוקות וקרובות. משרדי דיזנגוף נפתחו בשנת 1906 והם קיימים עד היום בתל־אביב, חיפה וירושלים.

1906 – מן המנין הראשון של מיסדי החברה לבנין בתים “אחוזת בית” בסביבת יפו.

1909 – בין ראשוני הבונים והמתישבים של השכונה החדשה, מיסודה של חברת “אחוזת בית”, על חולות יפו השוממים.

1913 – ארגן את הסינדיקט הראשון מבאי־כח הבנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, חברת “גאולה” וכו' לשם מלחמה בספסרות, שהתפשטה אז בין סוחרי הקרקעות בתל־אביב, יפו וסביבתן.

1914 – 1917 – עמד בראש הועד להקלת המשבר בתקופת מלחמת העמים. במשך שנים מספר סיכן את חייו, מתוך הקרבה עצמית, לשם הגנה על עמדות הישוב היהודי כולו ושל תל־אביב בפרט.

1917 – 1918 – נתמנה בשם המפקדה הצבאית התורכית לראש ועד ההגירה של גולי תל־אביב ויפו, שהכתירוהו בשם “ריש גלותא”.

– 1920 – הוציא חוברת “תל־אביב – עיריה”, שבה הביע את הצורך לספח לתל־אביב את השכונות העתיקות, שהתקיימו בדרומה של תל־אביב, ובמשך חדשים רבים דיבר השכם והערב על תל־אביב כמועצה עירונית בלתי תלויה בעירית יפו.

1920 – בין ראשוני המייסדים של הבנק הקואופרטיבי הראשון “קופת עם”, עמד בראש מועצת הבנק 5–6 שנים ועזר לביסוסו ולפיתוחו.

1921 (מאי) – השיג את החוקה הראשונה שנתנה לתל־אביב זכויות אבטונומיות המאפשרות לה הנהלה עצמית.

1921 – נבחר לראש עירית תל־אביב במועצה הראשונה, ומאז ועד 1936 (חוץ מהפסקה בשנות 1926־27, לרגל התפטרותו בגלל חילוקי דעות במועצה) שימש כנשיא העיר.

1922 – הוציא חוברת בשם “פיתוח תל־אביב” ואחר כך יסד את החברה, שרכשה בהמשך הזמן את האדמה אשר עליה הוקמו בניני התערוכה ויריד המזרח.

1921 – 1923 – עמד בראש מייסדי המרכז המסחרי הראשון בתל־אביב ועזר הרבה להשגת ההלואה האיפותיקאית בבנק אנגלו־מצרי (כעת “בנק ברקליס”), בסך 75.000 לירות מצריות, לשם בנין 100 הבתים הראשונים במרכז מסחרי א' בקרבת תל־אביב.

1921 – 1922 – עזר לחברת החשמל (מיסודה של רוטנברג) לרכוש את הקרקע בשכונת השרון לשם הקמת תחנת הכח הראשונה בארץ־ישראל.

1922 – 1923 – הגשים בארצות־הברית את ההלואה החיצונית הראשונה, ברבית נמוכה (6,5%) ולזמנים ארוכים בתשלומים לשעורים במשך עשרים שנה. הלואה זו נועדה לעבודות צבוריות גדולות, כגון: אספקת מים, תיעול, כבישים וכו'.

1922–1923 – הגה את הרעיון על בנין מיזח בימה של תל־אביב, וחתם על חוזה (יחד עם כותב השורות) עם חברה פרטית, שבראשה עמד המהנדס גרינבלאט. בעוד תל־אביב הוותה ישוב קטן בן 12.000 נפש, ראה דיזנגוף בחזון לבו את הנמל העברי הראשון על חוף תל־אביב, העלול לסייע להתפתחותה המהירה של העיר העברית הראשונה. הגשמת הרעיון נתעכבה על ידי השלטונות.

1924 – דרש מאת ממשלת ארץ־ישראל את הטית קו מסלת הברזל מלוד לתל־אביב וכוונה דרך המושבות העבריות. גם דרישתו זו לא נתמלאה.

1924 – השתתף כציר ומרצה בועידה הבינלאומית של העיריות בפאריס, והרצאתו עוררה ענין רב בועידה.

1924־25 – היה אחד המסייעים הראשונים להקמת התערוכה ויריד המזרח בתל־אביב.

1931 – יסד דיזנגוף את המוזיאון העברי הראשון בתל־אביב לזכר אשתו המנוחה צינה־חיה ז"ל ולמטרה זו הקדיש את ביתו הפרטי.

1936 – זכה לראות בהתחלת בנין המזח בימה של תל־אביב. בעצם ימי מחלתו ירד ממשכבו ועלה על גשר העץ הארעי והכריז בבטחה: “פה יהיה נמל גדול”!

ז' תשרי תרצ"ז – נאסף מאיר דיזנגוף אל עמיו, ולמחרת הובא לקבורה בבית הקברות הישן בתל־אביב ליד קבר אשתו צינה־חיה.

ד“ר הלל יפה–רופא, עסקן של חובבי־ציון והישוב, נולד 1864 בסימפורופול (רוסיה). חניך האוניברסיטאות בג’ניבה, מוסקבה, קושטא. היה קרוב לתנועה הרדיקאלית ברוסיה. אחרי כן – חובבי־ציון. מ1891 בא”י. מ־1898 – חבר מרכז “בני משה”, מ־1895 – ראש הועד הפועל של הועד האודיסאי ביפו. 1898– חבר המשלחת הציונית לחקירת סיני ואל־עריש. ממארגני כנסית זכרון־יעקב ופעיל בה. היה כמה פעמים בחוץ־לארץ בשליחות חובבי־ציון ובקונגרסים. היה רופא פרטי בחיפה, בטבריה (ממונה על מושבות הגליל העליון), בזכרון־יעקב ביפו ובחיפה. נלחם הרבה במחלקת הקדחת ופעל ליבוש הביצות בשומרון. מת בכ“ג טבת תרצ”ו בחיפה ונקבר בזכרון־יעקב. בשנת 1940 יצא לאור ספרו בשם “מיומן אחד המעפילים”.

בין הרופאים והעסקנים הותיקים בישוב הארצישראלי החדש קובע לו הד“ר הלל יפה אחד המקומות החשובים ביותר. אי אפשר שנדבר על תקופת העליה החלוצית הראשונה, בלי להזכיר את שמו של ד”ר הלל יפה.

בשנת 1882, שנת הפרעות ביהודי רוסיה, גמר ד“ר הלל יפה את הגימנסיה. בן שמונה־עשרה עזב את רוסיה ונסע לג’ניבה, על מנת להשתלם. שם למד במשך שנתים את מדעי הטבע, ומתוך שאיפה להכשיר את עצמו לעבודה מעשית בארץ־ישראל, עבר לפאקולטה, המדיצינית ואחרי חמש שנות לימודיו הוסמך בתואר ד”ר לרפואה, עוד בתוך כתלי האוניברסיטה הצטיין בלימודיו והוזמן להיות עוזרו של אחד הפרופסורים במשכורת הגונה.

בשנת 1889 עבר הד“ר יפה לפאריס לשם השתלמות ברפואה לחולי עינים, עבד שם בקליניקות הטובות ביותר ואחר כך הלך למוסקבה, נבחן שם בחינה ממלכתית, וקבל שוב תעודה שניה של דוקטור לרפואה. שמו הטוב הלך לפניו ויכול היה למצוא שם, ברוסיה, כר נרחב לעבודתו הרפואית והצבורית, אולם שאיפתו לציון משכה אותו לעזוב את רוסיה וללכת לקושטא, להבחן בחינה ממשלתית ולקבל רשיון לעסוק ברפואה בכל תורכיה. פתוחה היתה הדרך לפני הד”ר הלל יפה גם בעיר התורכית. ברם לאחר גמר הבחינות בקושטא הלך לארץ־ישראל, וביום 8 באבגוסט 1897 דרכו רגליו לראשונה על אדמת המולדת. תחנתו הראשונה היתה יפו, ולאחר סיורו בארץ בחר לו למקום־מושבו את חיפה והגליל, ששם החל לעסוק במקצועו הרפואי.

כעבר זמן־מה הוזמן כרופא קבוע לטבריה, ואחרי שנתים של עבודה מסורה הוזמן על ידי הפקידות של הבארון רוטשילד למושבה זכרון־יעקב כרופא ראשי, והכניס כמה סדורים חשובים בבית החולים של המושבה, ששימש אז מרכז רפואי ראשי לכל הסביבה.

ד"ר הלל יפה נודע לתהלה בכל הארץ. יום־יום היו צובאים על דלתותיו עשרות חולים בני דתות שונות, לעזרתו היו פונים מכל המושבות הקרובות והוא היה עובר ממושב למושב לשם בקור חולים, ולכולם הראה יחס לבבי ואנושי.

עם פרוץ הקדחת הצהובה בחדרה, שהפילה הרבה חללים. הראה הד“ר יפה מסירות יוצאת מגדר הרגיל. לשם מלחמה מתמדת ועקשנית במחלה הממארת הזאת, ישב חדשים שלמים בחדרה וסיכן את חייו בשביל בריאות הצבור. אז הנהיג ד”ר יפה את הרפוי השיטתי בכינין. הוא גם השפיע על הבארון רוטשילד ליבש את הביצות ואת אגמי המים בחדרה ובסביבתה והמריץ את יק"א (כעת פיק"א) לנטוע את היער הגדול של עצי אקליפטוס.

הד"ר יפה שאף תמיד להשתלמות מקצועית, ולשם כך היה עוזב מפעם לפעם את משרתו הקבועה והיה הולך על חשבונו לערי הבירה בארצות אירופה להתמחות בקליניקות המפורסמות ביותר. עבד ברומא, בניאפולי, בסיציליה, ושאר ערי איטליה, במכון פסטיר בפאריס, בקליניקות הגדולות בברלין ובתחנות למחקר רפואי בווינה ועוד ועוד. בכל מקומות ביקורי חקר למד את אמצעי המלחמה נגד המלריה, מחלות מדבקות ומחלות עינים, כדי להפיק מכסימום של תועלת רפואית בשביל עמו וארצו.

בשנת 1907 הוזמן שוב הד“ר יפה, על ידי פקידות יק”א, לעמוד בראש בית החולים אשר בזכרון־יעקב ובנותיה, ובמשך 12 שנים רצופות (1907–1919) נהל את המוסד הזה ועמד בקשרי מלחמה עקשנית בפגעי המלריה במושבות שומרון, הגליל העליון והתחתון.

ידיו היו מלאות תמיד עבודה רפואית וצבורית, ובכל זאת מצא לו זמן לעסוק גם בספרות מדעית וכתב כמה חוברות כגון: “שמירת הבריאות בארץ־ישראל”, “השמירה מפני קדחת”, “שמירת הבריאות לפועלי ארץ־ישראל” ועוד. מלבד זה הדפיס עשרות מאמרים רפואיים בעתוני הארץ ובעתוני חוץ־לארץ בעברית, צרפתית, גרמנית ורוסית.

בשנות 1918–1917 נזדמן לי לעקוב מקרוב את הד"ר יפה בעבודתו הרפואית ובעסקנותו הצבורית. מי שלא ראה אותו במלוי תפקידו האחראי כרופא בביתו, בבית מרקחת המושבה, בבית החולים המרכזי בזכרון־יעקב ובבקורים הפרטיים בתוך המושבה, ומחוצה לה, לא ראה עבודה מאומצת ומרוכזת של רופא מומחה ומנוסה. עשרות חולים היו מחכים לו מן הבוקר עד הערב בכל מקום־בואו והם שמו בו את מבטחם, שהוא ימצא מזור לתחלואיהם–ולא התאכזבו.

בהיותו עוד תלמיד המחלקה השביעית של הגמנסיה הרוסית בסימפורופול, יסד שם, בשנת 1881, אגודה יהודית בחוגי הנוער היהודי הלומד. לאחר מאורעות הדמים בשנת 1882 התמסר עוד יותר לרעיון הלאומי ונגש ליסד אגודה, ששמה לה למטרה ארגון הגירה גדולה מרוסיה. גם בלמדו באוניברסיטה לא פסק מלהשתתף באופן פעיל בתנועת שיבת ציון, ובעלותו ארצה לא הצטמצם בד' אמות של הרפואה, כי אם הקדיש את מרצו ואת כשרונותיו הצבוריים לעניני הישוב בעיר ובכפר. הוא לא חס על זמנו ובריאותו, ותמיד היה מוכן להקריב את עצמו בשביל עניני הישוב בארץ.

עם מותו של בינשטוק, שמילא את מקומו של זאב טיומקין ז“ל בלשכת ועד חובבי ציון ביפו, הוזמן הד”ר הלל יפה לעמוד בראש הלשכה, ונהל אותה בהצלחה רבה, מתוך מסירות והקרבה עצמית, במשך חמש שנים רצופות. על ידו עבדו אז שני עוזרים נאמנים: יהושוע אייזנשטאדט־ברזילי והאגרונום נתן קייזרמן, ושניהם השתדלו להקל עליו את העבודה הקשה והמסובכת.

היחסים בין ועד חובבי ציון ובין הפקידות של הנדיב היו על פי רוב מתוחים מאד בימים ההם, וד"ר יפה הבין איך לישר את ההדורים ולמצוא את הדרך ליצירת יחסים משותפים בין המוסדות הראשיים להתישבות העירונית והכפרית. במזגו הטוב, אפיו המיוחד, ישרו ואמונתו, אשר לווהו בדרכו הארוכה, התחבב מאד על כל אלה שבאו אתו באיזה משא ומתן שהוא.

הד“ר יפה התענין והתעסק בכל השאלות הישוביות, שהעסיקו אז את אנשי המעשה מבני העליה הראשונה והשניה, כגון: פעולות הבנק הציוני (אפ"ק), תנועת העבודה העברית שהתחילה להתפתח, מצב הכורמים שעקרו אז את הגפנים והחליפום בשקדים ובזיתים, דבר העברת המושבות מרשות הפקידות של הנדיב לרשות הפקידות של יק”א, החנוך והתרבות העברית והשלטת הלשון העברית בחוגים יותר רחבים וכו' וכו'.

וכשיסד הד“ר מטמן־כהן את הגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, היה הד”ר יפה מראשוני התומכים במוסד חינוכי זה ומסר בידו את גורל בנו מתוך אמונה בעתידו של המוסד. עם הוסד אגודת בעלי המנית של הגמנסיה העברית, היה הד“ר יפה בין בעלי המניות הראשונים וזכה גם להבחר ליו”ר הראשון של הועד המפקח הראשון.

בערב פסח תרע“ז הגלו תלמידי הגמנסיה “הרצליה, ומוריה לזכרון־יעקב יחד עם כל הגולים מתל־אביב. הגולים היו מתגלגלים ביקב, במרתפים וגם תחת כפת השמים מחוסר דירות. קשה היה להשיג צרכי מזון וגם האמצעים הכספיים חסרו. גרם אז המזל, שאותו ד”ר הלל יפה אשר עמד בראש הועד המפקח הראשון של הגמנסיה בראשית הוסדה, בשנת תרס”ה, נבחר שוב לאחר שתים־עשרה שנה ליו“ר הועד המפקח של המוסד החינוכי הזה בעת מצאו בגולה–מניסן תרע”ז עד סוף תשרי תרע“ט. בימים הקשים ההם הראה הד”ר יפה את יחסו האידיאלי למורים ולתלמידים, ובעזרת טפולו המתמיד יצאו כולם בשלום מן המחלות הקשות שהתפשטו בתקופת המלחמה האיומה.

ביתו הפרטי בזכרון־יעקב וספריתו הפרטית של הד"ר יפה פתוחים תמיד לפני המורים והתלמידים, ובמשך שנה וחצי שימש מעונו מרכז רפואי, רוחני ותרבותי לכל גולי תל־אביב ויפו.

ד“ר יפה נתמנה אז גם לראש ועד ההגירה והרבה טיפל גם במהגרים שהתרכזו בכפר־סבא ובחדרה, שמספרם הגיע למעלה מ3000. כאב רחמן דאג לכלכלתם ולמצב בריאותם, ולא מעט עזר גם לדיזנגוף, שהפקד על ידי ג’מאל פחה לראש הועד של כל גולי יפו ותל־אביב בלי הבדל דת ולאום. הגולים יודעים לספר רבות על מעשיו ופעליו של הד”ר הלל יפה כעוזרו של דיזנגוף לשם הקלת סבלם בתקופת הגירוש.

פרשת חייו של ד"ר הלל יפה היא פרשה יפה ורבת ענין בתולדות הישוב. כששים שנה עמד האיש במערכה הלאומית והישובית שלנו, להבראת הגוף והנפש של עמנו. בפעולותיו הברוכות זכה להבטיח לעצמו מקום מכובד בין הבונים והיוצרים ולהציב לו שם עולם. –

נולד י“ד אייר תרט”ז באורשה (פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה). קיבל חנוך תורני. בשנת 1881 עורר ב“המגיד” לעליה לארץ־ישראל. 1882 – עלה לא“י. יסד ביפו ועד “חלוצי יסוד המעלה” להדרכת העולים, יסד את ראשון־לציון. 1901 הוזמן על ידי הרצל להנהלת אוצר התישבות היהודים בלונדון. 1908 יסד את אפ”ק בא“י, וניהלו עד 1924. סייע למפעלי בנין שונים, סידר את מתן הלואת הקהק”ל לבנין הבתים הראשונים בתל־אביב, וסייע הרבה למושבות ולחברות התישבות. מבוניה הראשונים של תל־אביב. ‏ בתרצ“ו, במלאת לו 80 שנה, נתכבד בתואר אזרח־נכבד של ת”א. יסד קופות מלוה והפיץ רעיון הקואופרציה האשראית. פרסם מאמרים רבים בעתונים עברים ורוסים־יהודיים. זכרונותיו – “לארץ אבותינו” – נתפרסמו בדפוס בשלשה חלקים. נפטר י“ג סיון ת”ש (19.6.40) ונקבר בראשון־לציון.

זכות גדולה עמדה לזלמן־דוד ליבונטין, שהיה בין ראשוני הראשונים, אשר תקעו יתד נאמן בשממה בארץ, לפני כששים שנה ויותר. הוא היה החלוץ הראשון שתיכן את התכנית הנועזה לרכוש חלקת האדמה אשר עליו הוקמה המושבה ראשון־לציון.

לנגד עיני מונח מאמרו של ז. ד. ליבונטין, ‏“איפכא מסתברא” ‏ שנכתב בקרמנצ’וג ביום ה' אדר, שנת תרמ“א (1881) ונדפס ב”הלבנון“, ‏ גליון ‏ 34, מיום כ”ד אדר תרמ"א (25.3.1881). במאמר זה נכנס ז. ד. ליבונטין בפולמוס חריף עם הסופר פרץ סמולנסקין, שהוציא אז לאור את “השחר”.

וכדאי לצטט כאן כמה קטעים ממאמר זה: "אחד הסופרים החשובים, פרץ סמולנסקין, בראותו כי אוהבי עמנו בארצנו החלו ליסד “חברה מפיצי עבודת אדמה בין בני ישראל ברוסיה” מצא לו ענין חדש לענות בו ויתאמץ להראות במאמרו “שאלת היהודים – שאלת החיים”. כי היהודים אינם מסוגלים לעבודת האדמה, כי העבודה הזאת רק למותר היא להם, וכי רק לשוא יעמלו מיסדי החברה. הקנאה ושנאת הדת ששלטו בימי הבינים, הרדיפות והיסורים שסבלו אבותינו בימי חושך אלה הם המה שהכריחו את אבותינו להחליף את האתים והמזמרות למאזנים ולמשקלות.

בימינו אלה יוכלו העברים לשוב ולעבוד את האדמה. לטעת כרמים ולאכול את פרים, ומקרה כזה לא יהיה מקרה היוצא מדרך מקרי הטבע וההיסטוריה, כמו שחושב מר סמולנסקין. אם תצליח החברה “מפיצי עבודת אדמה” להושיב עשר משפחות מאלו המאות שתחפצנה בכל לבן ובכל נפשן לעבוד את האדמה ולשמרה, גם אז תהיה פעולת החברה גדולה מאד. מחויבים אנחנו כולנו להיות לעזר למספר רב מבני עמנו שיהיה ביכלתם להאחז בעבודת האדמה, כדי שנוכל לעמוד ולחיות בין העמים, כי רק עם כזה שיש אצלו גם עובדי אדמה וגם אנשים חכמים יכול לחיות ולהתקיים אבל לא עם שהוא כולו עורכי דין ופנקסנים…"

ובחוברת י“ב של “השחר” משנת תרמ”ב, נדפס מאמרו של ז. ד. ליבונטין, שנכתב ביפו, כ“ה אדר תרמ”ב. אמסור פה רק קטעים מספר כלשונם: “ביום י”ז אדר תרמ“ב באתי בשלום ליפו, התיצבתי לפני נכבדי עמנו ביפו, ובראשם הקונסול האנגלי, אשר קבלני בסבר פנים יפות. ויבטיחני להיות לי לעזר בכל מה שיהיה ביכלתו – הוא מאחינו בני ישראל וחיים אמזלג שמו. אחרי אשר התבוננתי בסביבות יפו, בשדות והכרמים, נסעתי למחרת יום בואי לירושלים. שם ראיתי את הרב החכם ר' מיכל פינס ועוד אחדים מנכבדי עמנו. נסענו לדרום יהודה לראות ולהתבונן בשדות ובכרמים ולהתחקות על כל שרשי הענינים הנחוצים לנו לדעת. ארץ־ישראל בכלל היא ארץ חמדה וטובה וברוכה ביבול שדמותיה והיא מתחלקת לשתי מדרגות: מקומות ההרים ומקומות העמקים. כל אל המקומות המתקרבים אל ים התיכון או אל הירדן. העמקים מתרחבים והגבעות מתקטנים…”

הלאה כותב ז. ד. ליבונטין: “לאחר ימים מספר קראתי לאספה את שליחי קהלות ישראל שבאו מחוץ־לארץ וגם י. מ. פינס היה בין המוזמנים. זולתם השתתפו בישיבה זו עוד שלשה מנכבדי עמנו שיש להם שדות וכרמים בסביבות יפו ועוסקים בעבודת האדמה. באסיפה הוחלט ליסד ועד משליחי קהלות ישראל, אשר מטרתו תהיה לכבוש מסלה לפני אחינו מחדש יבואו להשתקע בארץ הקדושה, להורות להם הדרך ילכו בה… הקונסול האנגלי אמר, כי יש לפנינו דרך אחת איך להביא לכל הפחות את הקולוניה הראשונה תחת מחסה אנגליה, ולזה נחוץ להגיש איזה מכתב בקשה למקומות אחדים בלונדון”.

באותה ישיבה נערך תקציב להתישבות משפחה על הקרקע, בחתימת ראש הועד ז. ד. ליבונטין: 80 דונם קרקע 400 פרנק, 3 שוורים 360 פרנק, סוס אחד 180 פרנק, 2 פרות 240 פרנק, חמור אחד 60 פרנק, כלי דישה ומחרשה 40 פרנק, עגלה וטאצ’קה (מריצה) 80 פרנק, בית ורפת 1000 פרנק, תבואה לזריעה 100 פרנק, לכלכלת שנה אחת 700 פרנק, בס"ה 3200 פרנק (1280 רו"כ). מכונה לקצירת תבואה לעשרים בעלי בתים. מכונה אחת יעלה על כל אחד 40 פרנק.

הבאתי את התקציב בלי כל שינויים בפרנקים, שהם מהוים כ־125 לירות שטרלינג.

ליבונטין בדק ומצא שסכום זה, לפי התנאים שהיו אז בארץ, יספיק בהחלט כדי להושיב משפחה יהודית על הקרקע. ההישגים של הימים ההם היו צנועים למדי, ומה רב המרחק בין תנאי ההתישבות של הימים ההם ושל ימינו אלה!

עובדה היא, שהחלוצים הראשונים, ובראשם ז. ד. ליבונטין, הניחו בשנת תרמ"ב את היסוד להתישבות העברית בארץ העברים. החלוצים הראשונים של ראשון־לציון הביאו את התישבות השרון. השומרון, הגליל, עמק־יזרעאל והדרום. ומסביב למושבות העבריות התפתחו הערים תל־אביב, ירושלים, חיפה ויפו.

בתמוז. תרמ"ג יצא ז. ד. ליבונטין את הארץ ועבר מעיר לעיר ודיבר על יסוד מושבות עבריות ביהודה, שומרון והגליל, על יסוד חברה לתעשייה ולמסחר ביהודה, על התרבות ועל החינוך בארץ־ישראל. ולאחר עשרים שנה של עבודה פוריה בגולה זכה לחזור בתורת מנהל חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו.

עוד אז, לפני ארבעים שנה, ידע והבין ליבונטין ליחס חשיבות רבה לבנק יהודי מבחינה כלכלית־לאומית ומבחינה מדינית.

קשה היה לחנך את בני הישוב משני הסוגים להתייחס למוסד הבנקאי כלמפעל מסחרי, הדורש מלקוחותיו בטיחות ואחריות לגבי מלוי ההתחייבויות הכספיות.

עכשיו אין סוד, כי בראשית פתיחת חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) בתמוז תרס“ב (יולי 1903) היו ברשותו רק כמה אלפים לירות. ורק תודות לבקיאותו הרבה בבנקאות וכשרונו המיוחד לקומבינציות כספיות הצליח ז. ד. ליבונטין במשך זמן קצר לבסס את עמדת הבנק על יסודות חזקים ולרכוש לו אמון רחב בפנים הארץ וגם בחוגים הכספיים שבארצות המפותחות והמתוקנות. האפ”ק נעשה במהרה גורם חשוב להתפתחות הישוב הארצישראלי בעיר ובכפר.

בשנים הראשונות מילא האפ"ק תפקידים רבים של ההסתדרות הציונית כולה, ויחד עם זה היה גם בבחינת מורשה של “קרן קימת”, של ועד “חובבי ציון” באודיסה, של חברת “גאולה” ועוד.

הוא נתן לד“ר מטמון־כהן בשנת תרס”ו את ההלואה הראשונה לשכירות דירה ולרכישת רהיטים בשביל הגמנסיה העברית הראשונה, והוא גם היה בין בעלי המניות הראשונים של אגודת הגמנסיה העברית ביפו.

לפי עדותו של ד“ר ח. בוגרשוב היה ליבונטין אחד המשפיעים העיקריים על השופט יעקב מוזר בברדפורד, שיתרום את תרומתו הגדולה והראשונה בסך מאה אלף פרנק (אז היה זה סכום עצום) בשנת תרס”ח לבנין הגמנסיה העברית הראשונה בתל־אביב.

כשעמדה שאלת ההלואה הראשונה לבנין בתים על ידי החברה “אחוזת בית”, היו כמה וכמה הצעות כספיות ממקורות שונים, ואילו ליבונטין היה המציע והמכריע הראשון שההלואה בסך 300,000 פרנק תנתן מכספי הקרן הקיימת.

ביום י“א תמוז תרס”ו (23.6.1907) שלח ועד אחוזת־בית ללשכה הראשית של חקרן הקימת הלאומית בקלן תזכיר מפורט על “אחוזת בית”, ובין יתר הדברים נאמר שם: אנו מבקשים כי תיענו להצעתנו ותחליטו לתת לנו מלוה בסך 300,000 פרנק, הפקד תפקידוה בידי הבנק אפ“ק וממנו תקבלו שטר־פקדון. האגודה תפרע את ההלואה בתשלומים לשעורים במשך 18 שנה ברבית של %½4. בשביל הקרן הקיימת אין כאן שום חשש של ריזיקה, משום שהיא תלוה את הכסף לא במישרין ל”אחוזת בית" עצמה אלא לבנק אפ“ק, והאחרון ילוה את הכסף לאחוזת־בית ויקבל עליו את האחריות כלפי הקה”ק.

וביום א' אדר שנת תרס“ח (9.3.1908) נכתבה ונחתמה בקלן על ידי הד”ר מ. בודינהיימר בשם הקרן הקיימת וז. ד. ליבונטין בשם אפ"ק אמנה בין שני המוסדות הללו בדבר ההלואה לאחוזת־בית, בסכום 300 אלף פרנק ברבית של ארבעה וחצי לזמן של 18 שנה.

לאחר שנתיים נוספה בתל־אביב שכונת פקידי האפ“ק ברחובות גרוזנברג וקאלישר, שקיבלו הלוואה בתנאים נוחים מקופת התגמולים של האפ”ק. הצלחה זו עודדה את ליבונטין, וביחד עם מנהל האפ“ק בירושלים, הד”ר יצחק לוי, קנה בשנת 1912 בדרך לבית־לחם וחברון חלקת אדמה בת 196,600 אמה על גבעה גבוהה הנשקפת על פני ים המלח והרי מואב, לשם בנין שכונה מודרנית בקרבת ירושלים. על מקום זה נבנתה השכונה “תלפיות”.

כדאי לציין כאן אפיזודה אופיינית על חשיבותו של בנק אפ"ק בימי־שלטון התורכים בארץ:

בראשית 1907 עמד דוד וולפסון לבקר בארץ, בתורת נשיא ההסתדרות הציונית. הוא חשש שמא הפקידות הטורקית תעכבו על חוף יפו. ליבונטין יצא לקאהיר לקבל פני וולפסון ורעיתו ולפני זה הודיע לקימאקאם ביפו (מושל המחוז) על ביאת ראש הדירקטוריום של הבנק. הקימאקאם צווה מיד, שלא ידרשו תעודות מסע מהאורחים הנכבדים, ונתן פקודה שהסירות הקטנות העומדות בחוף יפו יפנו את המקום ושהסבלים יפסיקו את עבודתם. בעצמו בא אל החוף לפגוש את וולפסון ואת ליבונטין ועזר להם לרדת מהספינה ולעלות על החוף. בבית המכס לא דרשו את הדרכיות, לא פתחו את המזוודות, ושני שוטרים מזויינים עם רוביהם על שכמם עברו לפני העגלה הרתומה לסוסים והרחיקו את הגמלים ואת העוברים והשבים לפנות את הדרך בפני האישים החשובים.

עינם של השולחנים, החלפנים והמלוים ברבית היתה צרה בהתפתחותו המהירה של בנק אפ“ק. בשנת 1908 התחילו להעביר שמועות דחופות מפה לאוזן, שאפ”ק נתון במצב חמור. המפקידים שמו מצור על קופת הבנק בירושלים ודרשו במפגיע את פקדונותיהם. אז הראה ליבונטין עירנות גדולה. הוא מיהר לרכז בירושלים הרבה זהב, שהעביר מיפו ומבירות, ובמשך שבוע ימים שילם כחצי מיליון פרנק זהב לבעלי הפקדונות. לאחר ימים מספר חלפה סכנת הבהלה, והמפקידים התחילו להחזיר לבנק את פקדונותיהם.

במלאות עשר שנים לקיום האפ“ק (תרס“ג – תרע”ג) הוציא ליבונטין מחברת־זכרון בחודש מנחם אב תרע”ג.

במחברת זו נמסר בפעם הראשונה לקהל הרחב דין וחשבון וסקירה מקפת על כל פעולות הבנק וסניפיו בארץ־ישראל במשך עשר שנות קיומו.

מלבד המאזנים הנוגעים לאפ"ק הובעה חוות־דעת רחבה על ידי ליבונטין על שאלות ישוביות שונות ועל כל המוסדות והמפעלים שהתקיימו אז בעיר ובכפר.

ראוי לצין גם את העובדה, שהלשון העברית היתה הלשון השלטת באפ"ק ביפו ובסניפים, בינם לבין עצמם ובחליפת מכתבים עם היהודים בארץ ובחוץ־לארץ.

בשנת תרע“ג הוציא ליבונטין ספר שמושי להנהלת פנקסאות והוראות להנהגת עסקים בעברית. בראש הספר כתב ליבונטין: “דע מה שאתה חפץ ושקול רצונך נגד יכלתך, דע מה שאתה אומר והזהר מן ההפרזה”. הספר יצא בשלש מהדורות, האחרונה יצאה בשנת תרע”ד, והוא הופץ בכל חלקי הישוב. “זאת היתה תשורה יפה בשביל אלה שרצו ללמוד את הנוסחאות העבריות בכל ענינים בנקאיים ומסחריים. ליבונטין היה אחד הראשונים, אשר יסד על ידי האפ”ק קופת מלוה וחסכון והפיץ ברבים את רעיון הקואופרציה האשראית, וסייע הרבה למפעלי ההתישבות בהדרכה וגם בהלואות.

שמו של ז. ד. ליבונטין, המורשה של יעקבוס כהן מהאג, משולב עם כמה וכמה פעולות בעלות חשיבות גדולה לגבי תולדות אחוזת־בית והתפתחותה המהירה של תל־אביב.

ביום כ“ח תר”ע – 12.10.1909 – נחתמה בבית המשפט המחוזי של יפו אמנה רשמית בין ליבונטין, המורשה של יעקבוס כהן, ובין ששים חברי השכונה של “אחוזת בית”, שכבר בנו להם בתים בה, בכללם גם כעשרה בונים, שבנין בתיהם עדיין לא נגמר, או שרק זה עתה הוחל.

בסעיף השביעי של האמנה נאמר, כי לאחר ש“השוכרים” ישלמו ל“משכיר” ליעקבוס כהן, לאמור: לאפ“ק. במשך 18 שנה את כל תשלומי השכירות – פירוש: ההלואה שנתנה להם מאת הקרן הקימת – על ידי אפ”ק בלי עכוב ימסור להם “המשכיר” את הבתים ל“קרן עולם” חלף המסים ששלמו והתקונים שעלו כל משך זמן השכירות.

חוקי הארץ במשטר התורכי היו מסובכים מאד, והיה הכרח למצוא את הדרך בה ילכו מסביב לחוק האוסר על נתיני חוץ לרכוש נכסי דלא ניידי. משום כך היה הכרח לרשום בערכאות הממשלה התורכית את הקרקע ואת הבנינים על שם מושאל, מר יעקבוס כהן מהאג ובא־כחו הרשמי היה ז. ד. ליבונטין.

בחוגי הממשלה התורכית הביטו על ז. ד. ליבונטין כעל עשיר מופלג בעל קרקעות רבות ובתים למאות, והם ייחסו לו את כל הרכוש הפרטי.

עם פרוץ מלחמת העמים באבגוסט 1914, קמה בהלה עצומה בארצות אירופה והדה הגיע גם לארץ־ישראל. המפקידים דרשו בכל תוקף את פקדונותיהם. המסחר והתעשייה שבתו. הסוחרים. החקלאים עמדו מלשלם את חשטרות ואת ההתחייבויות הכספיות, בעקב המוראטוריום שהוכרז בארץ. ליבונטין יצא ללונדון ודרש מהדירקטוריון עזרה מהירה. הלך להאַג ובא בדברים עם יעקבוס כהן ופישר, הלך לפאַריס ודרש מיק“א לבוא לעזרת הישוב העברי. בפאַריס נספח אליו מר גלוסקין ושניהם פנו למר מאירסון, מנהל יק”א, ולבארון רוטשילד. לאחר מאמצים נועזים השיג מאוצר ההתיישבות 15 אלף לי"ש וחזר לארץ־ישראל דרך מצרים בסוף אוקטובר 1914. בינתיים נכנסה תורכיה למלחמת העמים, וליבונטין נאלץ להישאר במצרים עד גמר המלחמה.

גם בשבתו במצרים כארבע שנים הראה עירנות רבה בכל שטחי העבודה. ביחוד פעל הרבה לטובת פליטי ארץ־ישראל, שהגלו למצרים. ליבונטין וגלוסקין יסדו ועד עזרה לאלפי הגולים. ליבונטין פנה לממשלה האנגלו־מצרית וגם לנציגות ממשלת רוסיה וביקש עזרה להפליטים.

בתקופת מלחמת העמים, בשנות 18־1914, נעדרו רבים מבעלי המגרשים בעקב הגירוש הכללי מן הארץ. נכסיהם היו רשומים בספרי הקרקעות של הממשלה התורכית על שמו של ז. ד. ליבונטין, והוא עצמו לא יכול לחזור ארצה ונתעכב במצרים. משרד הוורקו שלח התראות על גבי התראות לבעל המדומה, לז. ד. ליבונטין, ששהה אז במצרים. משלא נענה עשה עקול על ביתו הפרטי של ז. ד. ליבונטין ועל רהיטיו, כליו ומטלטליו. ביטול העקול הזמני עלה אז בכמה אלפים פרנקים זהב. מקרים דומים לאלה קרו פעמים מספר וזה היה שכרו של “בעל הנכסים המרובים”, ככתוב: “מרבה נכסים מרבה דאגה”.

עם גמר מלחמת העמים ועם שיבת ז. ד. ליבונטין לאחר חלופי המשטר של ממשלת ארץ־ישראל, ‏ קבלו הבעלים האמתיים ‏ את כל נכסיהם ‏ על שמותיהם בלי טרחה יתירה. נכסים אלה ערכם עלה בכמה מאות אלפים לירות שטרלינגים; משרד ספרי האחוזה של ממשלת א“י קבל מס־העברה של אלפי לא”י. ואילו ז. ד. ליבונטין נהנה הנאה יתירה מזה שהצליח לשמור על רכוש אחיו בני ישראל מן העין הרעה של הפקידות התורכית.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב לא היה עוד בית־כנסת קבוע, ואזרחי תל־אביב היו מתכנסים לשם תפילה בצבור בבתים פרטיים, בצריף עץ ברחוב יהודה הלוי, וגם באולם הגמנסיה העברית “הרצליה” ברחוב הרצל.

ליבונטין קבל על עצמו את הדאגה לבנין בית־כנסת גדול במרכז העיר, מתחילה ברחוב יהודה הלוי, ואחר כך נקבע המקום ברחוב אלנבי קרן אחד־העם, הוא הכריז על תרומות והיה מכתת את רגליו מבית לבית לשם אוסף תרומות ונדבות. נוסף על כך בא לידי הסכם עם מ. דיזנגוף ועם כותב הטורים האלה בדבר הטלת מס בית־הכנסת (1/2 גרוש מכל אמה מרובעת של שטח המגרש) על כל בעלי הנכסים בתל־אביב. למס זה לא היה בסיס חוקי מנקודה משפטית, ואף על פי כן הכניס מס בית־הכנסת בשנות 20–1924 כמה אלפים לא"י. הכנסות אלו אפשרו לגבאי הראשי ליבונטין ולעוזריו הנאמנים לגשת לבנין ולהקים את בית־הכנסת הגדול המתנוסס לתפארה ברחוב אלנבי קרן אחד־העם.

בשנת תר"פ הציע לדיזנגוף תכנית מפורטת ליסוד “חברת קרדיט עירונית באפותיקאות” לשם פיתוחה של תל־אביב על יסוד אובליגציות. תכנית זו שמה יסוד לקרדיט האפותיקאי, שסייע לבנינה המהיר של העיר.

בחייו שילב חול וקודש. איש העסקים היה. ובעת ובעונה אחת היה קשור אל המסורת, התרבות והחינוך העברי. היה מוקיר ומכבד תלמידי חכמים. סופרים ואנשי רוח, ומפעם לפעם היה מושך בעט סופרים. מאמריו, שנדפסו בעתונים שונים, רשימותיו וספריו יש להם ערך רב מבחינה היסטורית, וכותב תולדות התפתחות התנועה הלאומית יקדיש כמה וכמה פרקים יפים לראשון הראשונים שזכה לחזות בעיניו את התגשמות חלומו הגדול.

ירושה גדולה הוריש לעם ישראל ולארץ־ישראל ז. ד. ליבונטין, ואנחנו יורשיו הרוחניים, נזכור תמיד את אשר פעל ואת אשר יצר. זכרו הטוב ישמש סמל נצחי לדורות הבאים.

א. ז. לוין־אפשטיין – עסקן ‏ ציוני־ישובי. נולד 1863 בוולקוביסק (פולין). חובב־ציון פעיל מנעוריו בוורשא, ממארגני “בני משה” שם וחברת “מנוחה ונחלה” ומנהלן. 1890–1900 – בארץ־ישראל. ממיסדי רחובות וראשיה. ממיסדי חברת “כרמל” ומנהליה. מ־1900 מנהל “כרמל” בניו־יורק ועוסק בהפצת תוצרת ארץ־ישראל. מראשי ההסתדרות הציונית בארצות הברית וגזברה. 1915 ביקר בארצות אירופה לפעולה מדינית בעניני היהודים. 1917 – בשליחות הנשיא וילסון בספרד, יחד עם פרופ' פראנקפורפטר והנרי מורגנטוי. 1918–1920 – בא לא“י באניה האמריקנית הראשונה לעזרת נפגעי המלחמה. חבר ועד הצירים. מת ט”ו תמוז, תרצ“ב, בדרך לא”י, והובא לקברות ברחובות.

לפנ' כחמשים שנה זכיתי להכיר בפעם הראשונה את מנהל המושבה רחובות א. ז. לוין־אפשטיין.

בעלות ארצה, בעודני נער, יחר עם בני משפחתי, באייר תרנ"א (1891), קבלו את פנינו באניה הרוסית שעגנה בחוף יפו, בן משפחתנו העלם הצעיר משה סמילנסקי בלוית צעירים אחדים מבני המושבה ראשון־לציון (משרד לעליה טרם היה בארץ).

התחנה הראשונה על אדמת המולדת היתה במלון משה כהן – מרים הורביץ (אינני זוכר בדיוק, מי מהם היה בעל מלוננו) בשוק הדגים והירקות שביפו העתיקה. “אשל” זה שימש שנים רבות אכסניה קבועה לבני המושבות וגם לעולים החדשים.

בין אורחי המלון נמצא איש צעיר לימים כבן 28, שישב במסבת אכרים אחדים ושוחח בשקט ובמתינות על השלטת העבודה העברית במושבות, על סדור שטרי מקנה על שמות הבעלים האמיתיים, על הפקידות של הבארון אדמונד רוטשילד, על נטיעת גפנים, שקדים, זיתים, תאנים ועוד.

מוחי הצעיר לא קלט את כל הפרובלימות הישוביות, ואני רק הסתכלתי בפני המדבר הראשי, שהקסים אותי בעיניו המלטפות, בפניו הטובים והשקטים, ובחיוך הנעים על שפתיו. כתום השיחה נגש אלינו ראש המדברים, נעץ בנו את מבטו, שאל לשלומנו, הושיט את ידו לכל אחד מבני חבורתנו הקטנה, וברך אותנו בברכה המסורתית “ברוכים הבאים”. לאחר שנפרד מאתנו נודע לי, שזה היה לוין־אפשטיין, בא־כחה הראשי של חברת “מנוחה ונחלה” ואחד ממיסדי המושבה רחובות.

בימים ההם (1891) היה מספר המושבות העבריות בארץ מועט, ונער יכתבם. פתח־תקוה, ראשון־לציון, עקרון, גדרה, זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה ומשמר הירדן נתמכו ברובן על ידי הנדיב הבארון רוטשילד, ומקצתן על ידי ועד חובבי־ציון.

המושבה רחובות נוסדה מראשיתה על בסיס של “איניציאטיבה פרטית”, ובמשך כל שנות קיומה עמדו ברשות עצמה ולא קבלה עליה מרות של אפוטרופסות, לא של חובבי ציון ולא של פקידות הבארון ויק"א.

את הכוון הראשון להנהלה עצמאית נתן לוין־אפשטיין, וחבריו הקרובים (המנוח אהרן אייזנברג וחבריו) הלכו בעקבותיו – בדרך, שהצעידה את המושבה רחובות לבסוסה ולהרחבת גבולותיה.

בשנת תר"ן נקנתה אדמת דורן על ידי יהושע חנקין, מידי נוצרי קתולי אנטון רוק מיפו, במחיר אחד־עשר פרנק הדונאם. על כל השטח, שהכיל 10620 דונאם קרקע (כיום מקיפה רחובות ובנותיה שטח שלשים אלף דונאם ויותר), לא היו שום נטיעות, ומלבד הבאר המזוהמת לא נמצא בו אף בנין אחד. האדמה היתה שוממה ועזובה, ומסביב לבאר החרבה שכנו באהלים קרועים ומטולאים עשרות אחדות בידואים, שהיו מסתפקים ברצועות אדמה צרות לשם זריעת מעט שעורה או אבטיחים ולמרעה דל לגמליהם. עיקר פרנסתם של הבידואים האלה היה על השוד והבזה. “מושב” זה היה מקום מוכן לפורענות בשביל עוברי דרך.

עם קנית האדמה מיהר לוין־אפשטין להעביר את הנחלאות על שמות הבעלים החדשים, ולאחר מאמצים רבים השיג את הרשיונות הראשונים לבנין אורוות לבהמות השדה. שנהפכו אחר כך לדירות ומעונות למתישבים הראשונים.

עם התחלת עונת העבודה בשדות ובכרמים הנהיג לוין־אפשטיין ברחובות עבודה עברית, ובקיץ תרנ"א הגיע מספר הפועלים העברים ברחובות לחמש מאות, בעוד שבשאר המושבות עבדו בעיקר פועלים ערביים.

כדי להקל את תנאי העבודה הוקמו ברחובות, במרכז המושבה, שני צריפי עץ גדולים, ששמשו מקום לינה חנם לפועלים העברים. כן הוקם בנין גדול למטבח הפועלים, שהיה מספק לעובדים היהודים בחצי פרנק (בשני גרושים א"י) שלש סעודות של מאכלי חלב, ירקות ופירות ושלש או ארבע פעמים בשבוע גם מאכלי בשר. היחסים בין האכרים ובין הפועלים היו לבביים וידידותיים, והוא הדבר בין הפועלים ובין הפקידות של “מנוחה ונחלה”, שבראשה עמד לוין־אפשטיין. הפקידות של “מנוחה ונחלה” יצרה קרן מיוחדת לקניית צרכי אוכל למטבח הפועלים וגם ארגנה עזרה רפואית חנם לפועלים. אף הערבים מן הכפרים הסמוכים היו מקבלים ברחובות עזרה רפואית בלי כל תשלום.

אני זוכר את הרושם העמוק שעשו עלי בימים ההם מחנות הפועלים העבריים, שהיו יוצאים השכם בבוקר לעבודתם בשורות מסודרות ושירים עברים בפיהם, ובערב היו שבים למושבה מן השדות והכרמים כשכלי העבודה על שכמיהם. קבוצות־קבוצות היו עוברות בסך, ושירת העבודה היתה ממלאת את חלל המושבה. ללוין־אפשטיין היו קוראים “אבי העבודה העברית”. פקידי הבארון, וביחוד המומחים הנוצרים, היו נוהגים לומר: “כל ישראל יש להם מוחות חזקים וידים רפות”, אבל לאחר שראו את העבודה המאורגנת והמסודרת של פועלי רחובות, הוכרחו לשנות את דעתם.

אליעזר קפלן מוורשא, שהיה ממיסדי “אחוזה ונחלה”, אמר לאחר שביקר בקיץ תרנ“א ברחובות, בדו”ח לפני שולחיו בוורשא על המושבה החדשה רחובות:

“לוין־אפשטיין הוא שוטה מופלג, או מלאך אלהים”. קפלן ראה בעיניו את הענויים והיסורים הרבים, שנגרמו למנהל לוין־אפשטיין על ידי פקידי השלטון התורכי, ראה את החיים הקשים, את הסבל הגדול מפאת המחלות הממאירות, את אבני הנגף שהיו מונחות על כל צעד ושעל בדרך הבנין החדש, והשתומם על ההקרבה העצמית, על האידיאליות של הלוחם הגדול, אשר קיבל את הצרות והתלאות הרבות מתוך אהבה ומתוך מסירות שאין דוגמתה.

בספר זכרונותיו כתב לוין־אפשטיין: “השכר שקבלתי מאת “מנוחה ונחלה” היה דל ומצער, הוספה לא דרשתי ולא קבלתי, ואילו הייתי צריך להתפרנס משכרי לא היה מספיק לי. לאשרי היתה הכנסתי מצויה מבית מסחר הספרים שלנו בוורשא. שכר עבודתי הספיק בצמצום ל”נדבות" ולהכנסת אורחים"…

עשר שנים רצופות עבד לוין־אפשטיין את עבודת הקודש הזאת, עבד אותה בצניעות ובגבורה כאחת והגן בכל כחותיו על עמדותיה של רחובות, ועם זה עסק בעבודות הצבוריות והחברתיות שנגעו לישוב העברי כולו. לוין־אפשטיין היה בימים ההם היחידי שרכש לו אמון בכל חוגי הישוב הארצישראלי וגם בארצות הגולה. הוא לא ידע מנוחה בעבודתו לא ביום ולא בלילה.

לוין־אפשטיין הבין עוד בימים ההם את החשיבות הגדולה שיש למשקי־עזר לפועלים על יד המושבות הגדולות. בהשפעתו הסכימה, באבגוסט 1895, החברה להתישבות “עזרא” שבברלין (בראשה עמדו הפרופ' אוטו ווארבורג, ד"ר הירש הילדסהיימר ואיזראעל בעל בית המסחר הגדול הידוע) ליסד שכונת פועלים בתחומה של רחובות. בצור כל משפחה עלה בשלשת אלפים ומאתים פרנק. המתנחלים נבחרו מתוך הפועלים החרוצים והמנוסים ביותר, ו“עזרא” מסרה לשכונת הפועלים הלואה לשלשים שנה. הנסיון הראשון הצליח, ולאחר שאחדים מחברי “עזרא” בקרו במושב הפועלים ברחובות, פרסמו באפריל שנת 1899 קול קורא ליהודי גרמניה ליסד בכל עיר ועיר חברה להתישבות דוגמת “עזרא”.

כל המתישבים הראשונים הרחיבו במשך הזמן, בעזרת ההלואה הזאת, את גבולות נחלותיהם והיו לאכרים טובים ומבוססים ברחובות, וחברת “עזרא” היתה מרוצה מיצירתה המוצלחת בארץ־ישראל.

לחשבונו של לוין־אפשטיין יש לזקוף גם את ההלואה האפותיקאית הראשונה, מאה ועשרים אלף פרנק, שנתקבלה באביב שנת תרנ“ו מאת חברת יק”א בשביל עשרים משפחה מן המתישבים החדשים ברחובות. הלואה זו ניתנה בתנאים נוחים מאד, לשלשים שנה. תשלומי הקרן שנקבעו בשנים הראשונות היו קטנים מאד, והרבית של 2% היתה צריכה להשתלם לאחר שלשים שנה, ז. א. לאחר סלוק קרן ההלואה.

לוין־אפשטין היה בא כחה הראשי של חברת “מנוחה ונחלה”, ונהל את כל אחוזותיה ונחלותיה, ועם זה היה גם ראש ועד המושבה רחובות כולה. הוא היה שקדן ומתמיד גדול, בעל רצון ומרץ כביר, נלחם בלי ליאות לבסוס המושבה ודאג גם לגורל כל הישוב העברי בא"י.

בשנת תר"ס גדל שטח הנטיעות של הגפנים והשקדים בכל המושבות, וגדלו גם תוצרת היין ויבול השקדים. יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב נתמלאו יינות רבים, ואסמי הפקידות והאכרים היו מלאים שקדים. היה צורך לדאוג ליצירת שווקים למכירת תוצרת הארץ על יסודות מסחריים, וכאן הראה לוין־אפשטיין לא רק את חריצותו ומסירותו אלא גם את כשרונו המסחרי. נוסדה חברת “כרמל”, וביחד עם מר זאב גלוסקין סידר את מכירת היין והשקדים ברוסיה ובפולין על ידי פתיחת מחסנים גדולים של חברת “כרמל” בוורשא ובאודיסה. לאחר שהצליחו לבסס כאן את הצד המסחרי של “כרמל” הלכו שניהם לאמריקה, ופתחו בניו־יורק מחסן גדול למכירת יינות “כרמל”. גלוסקין עשה באמריקה שני חדשים ושב לווארשא. ואילו לוין־אפשטיין ראה הכרח לעצמו להשאר בארצות הברית כשנה־שנתים וחשב לשוב אחרי כן לארץ־ישראל. אבל בסוס המסחר החדש בארץ החדשה הטיל עליו אחריות מרובה והוכרח להשתקע בניו־יורק עם משפחתו לשנים רבות.

במשך כל זמן שבתו באמריקה לא נפסק הקשר בינו ובין רחובות, יצירת כפיו, ומזמן לזמן היה בא אל הארץ כדי להתחקות על העבודה הישובית, ולבקש דרכים חדשות לשחרור המושבות מאפיטרופסותה של פקידות הבארון.

לוין־אפשטיין היה גם ממיסדי “כרמל מזרחי” וארגן את מכירת היינות והשקדים בארצות המזרח הקרוב. (מצרים, סוריה ועוד).

הארגון הטוב של הצד המסחרי בחוץ־לארץ הביא לידי כך, שמצב הכורמים והשקדנים התבסס על יסוד מסחרי איתן.

עם פרוץ מלחמת העולם ניתק הקשר בין ארץ־ישראל ובין העולם החיצוני. משלוח היינות והשקדים לחוץ־לארץ נפסק לגמרי, העבודות הפרטיות והצבוריות בעיר ובכפר נשבתו, עלית מתישבים חדשים פסקה, התחילה פרשת הגרושים מן הארץ, הגיוס הכללי גם של המתעתמנים החדשים (נתינים זרים שהוכרחו לקבל את הנתינות העותומנית). השלטונות, הצבאיים והאזרחיים כאחד, הטילו מסים כבדים על הישוב העברי ומצצו כעלוקות את דם היהודים. המצוקה הכספית הלכה וגדלה, הבנקים היו סגורים, הוכרז מורטוריום. ובעלי הפקדונות לא יכלו להוציא את כספם, ואלה שהיו זקוקים להלואות לא יכלו להשיגן בכל מחיר, ובחורף 1915 פשט הארבה על השדות, הכרמים והפרדסים והשחית את כל הצומח. נוצר מצב קשה, שהישוב לא יכול לעמוד בו. העירוניים והכפריים עמדו על עברי פי פחת, הכל עמד להחרב.

ובעצם ימי החורבן וההרס, כשהגיעו מים עד נפש, התעורר לוין־אפשטיין, שישב אותה שעה בניו־יורק, ועשה תעמולה עצומה בין יהודי אמריקה לשם הצלת הישוב העברי בא"י מכליון.

מי אינו זוכר את העזרה הגדולה, שהושיט ועד הסיוע של היהדות האמריקאית ליהודי ארץ־ישראל בשנות המלחמה? בנו של לוין־אפשטיין (רופא־השינים, הגר בתל־אביב זה שנים רבות) יחד עם לוין, עורך העתון היהודי האמריקאי “מורגן ז’ורנאל”, סיכנו את נפשם ובעצם ימי זועות המלחמה עברו את האוקינוס האטלנטי ואת ים התיכון, שהיו זרועים צוללות ומוקשי מלחמה, ובאו לארץ־ישראל, בחורף 1915, באנית מלחמה אמריקאית “וולקן”, והביאו אתם צרכי אוכל, בגדים, רפואות, מכתבים וגם זהב בשביל מוסדות ואנשים פרטיים, ומאז סודר על ידי היהדות האמריקאית שרות קבוע של אניות־מלחמה אמריקניות. שהיו באות בזמנים קבועים לחופי א"י וביחוד ליפו, להובלת הפליטים המגורשים, חנם בלי כל תשלום. עם זה היו מפקדי האניות ממציאים בכל פעם צרכי מזון, הלבשה, רפואה וגם זהב בשביל הישוב העברי.

בגמר מלחמת העמים שב לוין־אפשטיין אל הארץ, בשנת 1918, בתלבושת צבאית של קולוניל אמריקאי בראש גדוד מתנדבים של הסתדרות “הדסה”, ולאחר זמן־מה אנו רואים אותו בין ראשי “ועד הצירים”. הוא היה הרוח החיה במוסד העליון ותמיד היה ער ופעיל בכל מאורע ישובי, ומקדיש את מרצו ואת כשרונותיו לעמו ולארצו.

בספר תולדות הישוב הארצישראלי והתנועה הלאומית תתפוס פרשת מעשיו ופעולותיו של העסקן החשוב והאיש הדגול מרבבה הזה פרק חשוב ורב־ענין.

פנחס רוטנברג נולד 1879. מנעוריו – חבר פעיל במפלגת ס.ר. ברוסיה. 1906 – מפעילי המהפכה; ברח לחו“ל, מהנדס באיטליה. בימי מלחמת העולם התקרב לציונות. 1917 – חזר לרוסיה. בימי מהפכת קרנסקי – סגן מושל פטרוגראד. בימי שלטון־הכבוש הצרפתי באודיסה – מיניסטר להספקת מזונות. אחרי כן יצא לארצות הברית והטיף לתנועת ההתנדבות ללגיונות העבריים לא”י. יוזם התכנית לחשמול א“י ולהפקת כח החשמל מן הירדן. אירגן באנגליה את חברת החשמל לא”י ופעל להשגת הזכיון. מ־1922 בקביעות בארץ־ישראל (בקורים מ־1920). 1929־1931 ו־1939־1940 – נשיא הועד הלאומי לכנסת ישראל.

ארץ־ישראל הכירה לראשונה ‏ את פנחס רוטנברג בימי הפרעות שפרצו בירושלים באפריל 1920.

אולם ברוסיה הגדולה, וגם מחוצה לה, ידוע היה רוטנברג שנים רבות קודם לכן, עוד בימי היותו חבר פעיל בתנועת המהפכנים.

שנים רבות היה מראשי מפלגת הס. ר. (סוציאל־רבולוציונרים), אשר הקיפה רבבות ומאות־אלפים חברים.

הקרבתו העצמית ומסירותו לאידיאה אשר לה עבד – פרסמוהו וחבבוהו בחוגים, פתחו לו אפקים רחבים והעלוהו משלב לשלב בחיים הצבוריים. בימי ממשלת קרנסקי תפס רוטנברג מקום חשוב מאד.

נפלאים דרכי איש: מפנה עצום בא בתפיסת עולמו של האיש אשר רעה שנים רבות בשדות נכר, דאג לשחרור עמים אחרים, ולא ידע את עמו, את לבטיו ואת שאיפותיו.

בעצם מלחמת העמים – 1914–1918 – קרה הפלא: בינואר 1915 הזמין פ. רוטנברג אליו את זאב ז’בוטינסקי שעשה אז במצרים, לשם התיעצות דחופה באיטליה.

רוטנברג החל בימים ההם להתעמק בבעית עם ישראל, ובא לידי הכרה כי עת לעשות גם למען ארץ־ישראל.

והאיש שעמד כל השנים מחוץ למחנה הציוני, נחה עליו רוח התחיה הלאומית ופרסם חוברת “תחית העם” ובה דיבר בהתלהבות על הצורך בלגיון עברי, שילחם שכם אחד עם הלגיונות הלוחמים של מעצמות הברית. לשחרורה של ארץ־ישראל.

רוטנברג יצא לאמריקה, ושם דרש לקרוא “קונגרס יהודי” לשם דיון מקיף בשאלת עם ישראל וארץ־ישראל. במעוף ובמרץ המיוחדים לו, ובאש היוקדת בלבו תמיד נגש לכמה וכמה פעולות מעשיות.

מאמריקה בא פ. רוטנברג לארץ־ישראל, ובידו התכנית הגדולה ליצירת אור וכוח חשמלי.

דרכו הראשונה, ככל דרך חלוצית, היתה זרועה חתחתים. יש אשר ראו את תכניתו כהזיה רחוקה מן המציאות. אולם התלהבותו והתמדתו התגברו על הכל.

ואיש ההזיות ניצח: כיום תחנת הכח של חברת החשמל לארץ־ישראל (או בלשון העם: “תחנת רוטנברג”) היא הגורם החשוב ביותר להתפתחות הארץ, למסחרה ולתעשיתה. איש המהפכה עשה מהפכה גם בחיי הארץ והצעיד אותה קדימה במדה שלא פילל איש.

ולא חת ולא זע בפני כל מכשול ומפריע: בעצם ימי הדמים במאי 1921, היה רוטנברג שקוע בהגשמת תכניתו הגדולה לחשמול ארץ־ישראל משני עברי הירדן.

את תחנת הכח הראשונה בארץ הקים בתל־אביב בשנת 1923 ואחריה – הוקמו תחנות כח בחיפה, בטבריה ונהרים, אשר חוללו, כאמור, מהפכה בהתפתחות התעשיה, המסחר, הבניה והחקלאות בעיר ובכפר.

כעבור 15 שנה. בעצם שנות המאורעות 1936–1939 – הקים תחנת־כח עצומה מעבר לירקון הנקראת “תחנת רידינג”. שהיה בה משום הישג כלכלי וגם מדיני עצום.

והרי קצת זכרונות ועובדות לתולדות החשמל בארץ ובתל־אביב ומחוללו:

באחד מימות אביב 1920 מצאתי בביתו של ראש ועד תל־אביב מ. דיזנגוף בשדרות רוטשילד, בין שאר האורחים, את פ. רוטנברג. האורחים שמילאו את חדרי הבית, הרבו שיחה על ענינים ישוביים שונים. ורק רוטנברג – האיש רחב הכתפים וחסון הגו, “משכמו ומעלה” – לא השתתף כמעט בכל השיחות והיה כולו קשב, כאדם שבא לארץ חדשה והוא חוקרה ולומדה.

כעבור שבועות מספר נפגשתי שוב עם רוטנברג בבית דיזנגוף. הפעם היה הוא המדבר ואחרים המקשיבים, השיחה נסבה על תכניתו הגדולה לחשמול ארץ־ישראל על ידי נצול עצמת מי הירקון, הירדן והירמוק.

הדברים נשמעו ברובם כעין חזון לעתיד רחוק, אם כי בימים ההם התחבט ועד תל־אביב בשאלת תאורה חשמלית של הרחובות, אשר עד כה הוארו במנורות־לוקס ובפנסי־נפט.

בישיבת ועד תל־אביב מיום ז' שבט תר“פ הוחלט על רכישת מכונת דינמו בת 14 קילובט, ובא' סיון תר”פ הודיע דיזנגוף, שבעזרת מכונת דיזל בת 50 כח־סוס והדינמו של 14 קילובט הנמצאים כבר ברשות הועד, יאירו את הרחובות, את המוסדות הצבוריים, את בתי המלון וגם כמה בתים פרטיים. הסדור החשמלי עלה אז כ־2000 לירה מצרית.

תכניתו הראשונה של רוטנברג. כפי שגוללה לפני דיזנגוף, היתה: ייסוד חברה בעלת הון של 100.000 לירה מצרית (המטבע החוקית המקובלת אז בארץ). סברו, שעירית יפו תשתתף בהון היסודי של החברה בסך 25.000 לירה מצרית ותל־אביב הקטנה ב־10.000 לי"מ.

נתעוררו פקפוקים, אם חברת החשמל תצליח לאסוף הון גדול כזה לפי התכנית, לאחר שועד תל־אביב ניסה בימים ההם לסדר הלואה פנימית בסכום 20.000 לי“מ, בערבותו של ועד הצירים לארץ־ישראל, ושטרי הערבון נמכרו רק ב־1500 לי”מ בערך.

אבל בין תיכון תכניות ‏ להגשמה נפלו מאורעות־דמים בארץ. מתחילה, באפריל 1920, בירושלים, ובמאי 1921 – ביפו ובמושבות אחרות. גם בירושלים וגם בתל־אביב היה רוטנברג ממארגני השמירה וההגנה. בימי פרעות מאי ביפו נשקפה סכנה גדולה לתל־אביב הקטנה, שמספר תושביה היה אז 3600 נפש, מצד אלפי פורעים משוסים אשר הקיפוה מכל רוחותיה. אז נתגלה רוטנברג בכל מרצו וכח ארגונו. ימים על לילות עבד האיש בלי ליאות. לצורך שמירה, דרש למסור לרשותו כארבעת אלפי לי“מ לשם גיוס 500 צעירים, אולם בקופת תל־אביב היו במזומנים רק כמה מאות לי”מ. הקשר עם יפו נפסק לגמרי, בנק אפ"ק שמקום־מושבו היה ביפו נסגר “עד יעבור זעם”, ובתל־אביב לא היה עדיין בימים ההם לא בנק ולא סניף ולא סוכנות.

אולם רוטנברג בשלו. מתחילה פנה ליו“ר הועד, לדיזנגוף, ואחרי כן – אלי, כמפקח כללי בועד תל־אביב, בדרישה נמרצת להמציא לו, במשך 48 שעה, את הסך הדרוש לארגון השמירה. לא הועילו הסברותי, שזה דבר מן הנמנע. הפקודה הנמרצת עשתה את שלה. יחד עם המנוח דוד ויסבורד ז”ל – חבר ועד תל־אביב – חזרנו על כל פתחי התושבים בתל־אביב. ובמשך 3־2 ימים אספנו אמנם את הסכום ומסרנוהו לתעודתו.

הגיוס המהיר של מאות בחורי ישראל הצליח, לפי התכנית, והמושב הקטן הדף בכוח הארגון את ההתקפות העזות שחזרו ונשנו ימים ולילות במשך כמה שבועות עד שהארץ שקטה והחיים שבו למסלולם.

בערב ראש השנה תרפ"ב (2.10.21) נקראה ישיבה של הנהלת תל־אביב, בנשיאותו של דיזנגוף. באותה ישיבה השתתף גם רוטנברג, שהודיע, כי קיבל את הקונצסיה לנצול הירקון, ובכל עניני החשמל במחוז יפו אין לעשות שום דבר בלי הסכמתו. באותה ישיבה הודיע מר רוטנברג גם את מחירי החשמל. הדברים נתקבלו בשמחה כללית, והיה מורגש כי כאן התרחש מאורע חשוב שיפתח דף חדש בהתפתחותה של תל־אביב.

עירית יפו הציעה. שתחנת הכח תיבנה בגבולותיה היא וגם הקצתה למטרה זו שטח־קרקע מתאים, אולם רוטנברג ביכר את תל־אביב הקטנה – שמנתה רק 200 בתים ו־4000 תושבים – על יפו, העיר הגדולה למסחר ולתעשיה בימים ההם, שמספר תושביה כ־25000, ובהם כ־6000 יהודים. מר רוטנברג דרש רק להקצות בקרבת תל־אביב חלקת אדמה בת כמה עשרות דונמים.

בפרדס רוק, שנרכש אז על ידי קבוצת יהודים, בשותפות עם עירית תל־אביב. לצרכי בנין – הופרשו כ־20 דונם. ולאחר זמן קצר החלה עבודה קדחתנית, אשר העסיקה כמה מאות פועלים.

היו ששערו, כי הקמת תחנת־הכח הראשונה תימשך שנים, ואילו רוטנברג החיש את מעשהו. בראשונה הוקמו בתחנת־הכח שבתל־אביב מכונות דיזל להספקת זרם חשמלי לתל־אביב. יפו, יהודה ונגב ארץ־ישראל. תפוקת המכונות הראשונות היתה 100 כח סוס, בעוד שמכונת הדיזל הקודמת של עירית תל־אביב היתה בת 50 כח סוס. בשנות 1922– 1923 היתה זו קפיצה גדולה. כיום מהווה קו התפוקה של תחנות הכח הקיימות בתל־אביב, חיפה, טבריה ונהרים 104.600 כח סוס.

יום־יום נתוספו עמודי חשמל חדשים, תחנות טרנספורמציה, כבלים למתח גבוה ולמתח נמוך ובנין תחנת הכח התקדם במהירות מפליאה. בכ“ד אייר תרפ”ג (10.5.1923) נחתם החוזה הראשון בין עירית תל־אביב מצד אחד ובין פנחס רוטנברג, מהנדס אזרחי, מצד שני.

הרי כמה שורות מאותו חוזה היסטורי:

“היות שלפי ההסכם, שבא ביום 12 בספטמבר 1921. בין סוכני הכתר לעניני המושבות, בשמו של הוד מלכותו הנציב העליון לארץ ישראל, סיר הרברט סמואל G.B.E. בתוקף משרתו, מצד אחד, ובין פנחס רוטנברג, מהנדס אזרחי בירושלים, מהצד השני, ניתנה לפנחס רוטנברג הנ”ל קונצסיה להכנת אנרגיה אלקטרית והספקתה לצרכי מאור וכח ולהשקאה במחוז יפו ארץ־ישראל, בגבולות הסעיפים ולפי התנאים הרשומים בו".

עם חתימת החוזה העבירה עירית תל־אביב לרשות חברת החשמל את מכונות הדיזל שלה, את מכונת הדינמו יחד עם כל המכשירים השייכים להן וכן את רשת החלוקה לזרם סובב. הכל התקדם במהירות, וביולי 1923 הוארה כל תל־אביב על רחובותיה ובניניה על ידי חברת החשמל לא"י.

חישמולה של ארץ־ישראל הלך ונתגשם דרגות־דרגות. עם גמר בנין תחנת הכח הראשונה בתל־אביב, נגש רוטנברג בשנת 1925 להקמת תחנת־כח שניה במכונות דיזל, בנות תפוקה של 1200 כח־סוס – בחיפה, בשביל צפון ארץ־ישראל.

ובעת ובעונה אחת הקים מר רוטנברג בשנת 1925 תחנת־כח שלישית במכונות דיזל בנות תפוקה של 150 כח־סוס – בטבריה, המשמשת מרכז לגליל התחתון.

עם גידולה המהיר של תל־אביב רבתה גם הדרישה לחשמל משנה לשנה, ותחנת הכח הוגדלה מתפוקה של אלף כח־סוס בשנת 1923 עד 5750 כח סוס בשנת 1940.

ואחרי תחנות־כח שהונעו במכונות דיזל בתל־אביב, חיפה וטבריה, בוצע המפעל ההידרו־חשמלי הראשון על הירדן.

העבודה בבנין תחנת הכח בנהרים הוחלה בשנת 1928 ונסתיימה בשנת 1932. המכונות היו בנות תפוקה של 17000 כח־סוס; ולאחר שנה הורחבה תחנת הכח על הירדן עד 25.500 כח־סוס.

עם רבוי תצרוכת החשמל בערים ובמושבות, הוגדלו תחנות הכח בתל־אביב, בחיפה ובנהריים.

בשנת 1934–1935 הוקם בחיפה בית־כח חדש, ובו טורבינה של קיטור עם הספק של 24000 כח סוס. ובשנת 1936 הורחב בית הכח החדש בחיפה ונוספה בו טורבינת־קיטור גדולה. במשך 15 שנה כוסתה ארץ־ישראל ברשת ארוכה ומסועפת של חשמל המהווה עתה את חוט השדרה של תעשיתנו וחקלאותנו. התפתחותה של רשת החשמל מתבטאת במספרים מעטים אלה:

בשנת 1925 רשת של קוי הזרם על גבי עמודים קוי זרם רב־מתח (בין הערים) לאורך 13.3 קילומטר; ב־1940 – 1141 ק"מ.

בשנת 1925 קוי זרם רב־מתח מתחת לקרקע (ביציאות מן המרכזים בערים) לאורך 12.8 קילומטר; ב־1940 – 126.4 ק"מ.

בשנת 1925 – קוי זרם של מתח נמוך על גבי עמודים (בתוך הערים) לאורך 66.1 קילומטר; ב־1940 – 1192.9 ק"מ.

על גידול השמוש בחשמל למאור, להספקת מים, להשקאה ולתעשיה, מעידים מספרים אלה: בשנת 1925 היתה תפוקת החשמל 1.864.076 קו“ש; ב־1940 – 93.873.482 קו”ש.

המפעל הגדול האחרון, שנעשה על ידי מר רוטנברג בתחום תל־אביב ולמענה, הלא הוא: “תחנת רידינג”.

בעצם הימים הטרופים, עם התגברות הטירור הערבי והפגיעות התכופות בתחנות הטרנספורמציה ובקוי רשת החשמל המופקים מתחנת נהריים, בא שוב רוטנברג ובידו החלטה להקים תחנת־כח רזרבית עם טורבינות־קיטור מעבר לירקון בקרבת נמל תל־אביב.

עירית תל־אביב מסרה למטרה זו 100 דונם מאדמת “מחלול” (אדמת הפקר השייכת לממשלה ומוחכרת לעיריה) אשר מעבר לירקון.

והתחנה נבנתה בקצב מהיר והעסיקה יום־יום יותר מ־1000 פועל, ומבין ערמות החולות צץ במשך כשנה בנין גדול ורחב ידים. המצויד בטורבינות־קיטור בנות הספק של 32000 כח־סוס. תחנה זו מספקת רבבות מיליונים קילובט־שעות לתל־אביב וסביבתה. מסביב לבנין המתנוסס לתפארה ניטעו עצי־נוי ומרבדי־ירק ופרחים במקום בו היו לפני שנים מעטות גבעות־חול שוממות.

הון גדול משך מר רוטנברג לבצוע מפעל החשמל ורכש לו אמון רב בחוגים הפיננסיים של ה“סיטי” בלונדון.

ההישג הגדול בתשלום הדיבידנדה הרים את ערך מפעל החשמל בבורסה בלונדון, ועל ידי כך נוצר יחס של אמון רחב ליתר המפעלים הכלכליים שבארץ־ישראל.

אלה הם ראשי פרקים על תולדות מפעל האור ומחוללו:

רבות פעל רוטנברג בהשפעתו האישית על רבי המלוכה באנגליה – לטובת ארץ־ישראל והישוב העברי, בכל הזמנים ובפרט בימי צרה וגזירות רעות. רבות עשה בימי עמדו בראש הועד הלאומי לכנסת ישראל – לארגונו של הישוב ולליכודו.

חג־הולדתו הששים של רוטנברג, בשנת 1938, היה חגו של הישוב כולו. מועצת העיר תל־אביב ראתה להכתיר את “שר החשמל” בתואר אזרח־כבוד של העיר, כי אכן ראשית פעלו בארץ היתה בתל־אביב, ומכאן הסתעפה לכל הארץ.

אביא בזה שלש ברכות קצרות אשר נשלחו לרוטנברג בחג הששים, שלש ברכות מאת אישים שונים, הממצות במדה ידועה את תמצית פעולתו הברוכה של איש־המאור בארץ־ישראל:

פרופ' ח. ויצמן כתב לרוטנברג: "זה יותר מעשרים שנה, משנת 1916 והלאה, פעלנו רוטנברג ואני ביחד לתחית ארץ־ישראל. לעתים היינו נבדלים בדעותינו בשאלות תכסיסיות. אבל לעולם לא נבדלנו בענין התכליות העיקריות. רוטנברג עשה הרבה לבנין הארץ הממשי, אולי יותר מכל אדם יחיד אחר.

תודות למרץ של הדינאמי ולגאוניות הטכנית שלו זורמים מי הירדן להשקות אלפי אקרים של פרדסים, ואור וכוח הוכשרו לפיתוח מהיר של התעשיה והחקלאות. ראוי הוא לברכות ולשלמי תודה מקרב לב מכל אחד שהציונות קרובה ללבו".

מרת דאגדייל מלונדון, בת־אחיו של הלורד בלפור וידידת הציונות, כתבה: "הכל ברוטנברג "ש בו ממדת הגודל: דעותיו, הישגיו, תפיסת עולמו. תחנת הכח בחיפה יש בה משום תאור האיש יותר מאשר בכמה עמודים של דפוס. זהו יותר מבנין למכונות דינאמו עצומות. זוהי יצירה של יופי, סמל התרבות, המונעת את הכעור מן התעשיה.

האיש שבנה את הבית הזה אי אפשר שתהיה שום קטנות בטיבו. חזונו מוכרח להיות רחב ידים ואהבתו לארץ עמוקה.

כזה הוא רוטנברג. ידידיו אומרים לו כבוד וברכה לא רק על מה שעשה, אלא על טיבו".

ג’ימס רוטשילד כתב: “מקבל אני ברצון את ההזדמנות שניתנה לי לברך בפומבי את רוטנברג, זה האיש שכל יודעיו אינם יכולים שלא להתיחס אליו בחיבה יתירה. מקדמת נעוריו שירת את תנועת החירות. ועל הישג מפעליו בשנים האחרונות ראוי הוא לתודה עמוקה של ארץ־ישראל ועם ישראל”.

אכן, “רוטנברג עשה הרבה לבנין הארץ הממשי, אולי יותר מכל אדם יחיד אחר”, חלוץ היה לאחד המפעלים הגדולים ביותר, אשר הצעידו קדימה בצעדי ענק את ארץ־ישראל ואת תעשיתה וסחרה.

מנחם שיינקין נולד 1871 באולה (פלך ויטבסק). נתחנך בילדותו חנוך תורני, ואחרי כן באוניברסיטה של אודיסה. היה מורה לעברית ועסקן פעיל בעזרה לפליטי גירוש מוסקבה. מיסד אגודה ראשונה של ההסתדרות הציונית באודיסה “בני ציון” (1898) ו“נס ציונה” (1899). ממטיפי הציונות המובהקים. 1900 – בקורו הראשון בא“י. 5–1901 – רב מטעם הממשלה בבאלטה ומורשה גלילי של ההסתדרות הציונית בפלכי פודוליה, ווהלין וביסרביה. מ־1906 בא”י בקביעות. חבר הועדים הראשונים של אחוזת־בית, מראשוני מיסדי “חברה חדשה”, מעסקני הגימנסיה “הרצליה” בראשיתה. בימי מלחמת העולם – מטיף בארצות הברית לייסוד לגיונות עברים. ייסד “קהילת ציון” ועסק בהנהלתה. 1919 – חזר לא“י והיה מנהל לשכת העליה של ההנה”צ. בנסעו לארצות הברית בעניני “קהילת ציון” נדרס על ידי אוטו בשיקאגו בי“ג כסלו תרפ”ה והובא לקברות בתל־אביב.

אחרי פעולותיו הצבוריות על רקע הציונות של מנחם שיינקין ז"ל עקבתי עשרות שנים. ראיתיו בכל גילוייו והופעותיו בגולה ובארץ, נפגשתי עמו בעבודה משותפת פה ושם.

איש האמונה והמעוף, בעל תכונות וסגולות מיוחדות, חריף ומפולפל, יודע להשיב מלחמה שערה. רק שבע־עשרה שנה עברו מאז נספה בתאונת דרכים בארץ נכר, בשהותו שם בשליחות־מצוה של ארץ־ישראל, וכמעט נשכח מלב. לא רק הנוער אינו יודע ומכיר עוד מי ומה היה לנו שיינקין, אלא גם רבים מבני דורו, אשר יחד אתו חלמו ולחמו להגשמת אידיאלינו, שכחוהו כבר. טוב שיש בתל־אביב רחוב גדול על שם שיינקין, ובסביבת תל־אביב יש “שכונת שינקין”. אילולא מצבות־זכרון חיות אלו, מי יודע אם מישהו היה מעלה עוד את שמו בפיו?

בין האישים אשר הכרתי תפס שיינקין מקום חשוב מאד. הבה ואעלה את זכרו:

קיץ תרנ"ה, לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נתכנס כנוס ציוני ביליסבטגראד, אשר שימשה אז מרכז חשוב לציונים בדרום רוסיה.

לכנוס זה באו צירים מאודיסה, חרסון, ניקוליוב, חרקוב, קמיניץ־פורולסק וערים ועיירות אחרות שהשתייכו לגלילו של המורשה טיומקין.

כל עיר ועיר שלחה ציר אחד לכנוס הציוני, ואילו את הערים המרכזיות והגדולות ביותר ייצגו כמה צירים.

מאודיסה באו אז לכנוס 6 צירים בהם: ד"ר אבינוביצקי, בויוקנסקי, הסטודנט מ. שיינקין ועוד.

רוב הצירים דברו רוסית, ורק מועטים מהם דברו אידיש (עברית לא דיבר איש מהם). הסטודנט שיינקין היה לרוב מדוברי אידיש.

בכנוס השתתפו יותר ממאה צירים מחוגים וזרמים שונים, ושיינקין היה סטודנט יחידי, שבא כציר האגודה הציונית הראשונה “בני־ציון” באודיסה.

רושם עז עשה נאומו באידיש של הסטודנט מאודיסה על התרבות העברית. שעה ארוכה נאם ברגש ובחום, וריתק אליו את הצירים ואת האורחים הרבים. היה בכך משום חידוש, כי רוב הסטודנטים והנוער הלומד היהודי השתייכו לתנועות כלליות, זרות, והתרחקו מן האינטרסים היהודים הלאומיים.

בהיותו סטודנט בפאקולטה לפילולוגיה באוניברסיטה באודיסה, נשא כבר בעול משפחה של אשה ושתי ילדות, והיה מתפרנס משעורים. ועם כל טרדותיו המרובות בלמודיו ובכלכלת משפחתו, הקדיש הרבה מזמנו ומרצו לעבודה צבורית.

בשנת 1898 יסד באודיסה את אגודת הסטודנטים הראשונה ללמוד וחקירת היהדות. דירתו הצרה (חדר אחד) שימשה בית־ועד לנוער העברי הלומד.

פעמיים בשבוע היו מתכנסים ב“בית־ועד” זה, ועד שעה מאוחרת בלילה היו מתוכחים על הבעיות העומדות ברומו של עולם היהדות והתנועה הלאומית.

שיינקין היה הרוח החיה בוכוחים, והטיף את רעיונות הציונות המדינית. בשנת 1898 יסד באודיסה את האגודה הציונית הראשונה “בני ציון”, ואחר כך, בשנת 1899, את האגודה “נס ציונה”.

עבודתו המסורה ללא ליאות סללה לו נתיב בקרב הציונים הפעילים, והוא נבחר באודיסה כציר לקונגרס השני.

בינתים גמר את הפאקולטה לפילולוגיה באודיסה. אף על פי שמצבו החמרי לא היה מבוסס כלל, לא רדף אחרי עסקים ורווחים אלא התמסר כולו להטפה ציונית. ימים על לילות היה שקוע בישיבות ואסיפות ומתכן תכניות לעבודות צבוריות לאומיות.

לאחר הקונגרס השני, כשהציונים נתפלגו לשני זרמים – “ציונים מדיניים” ו“ציונים מדיניים־תרבותיים” – היה שינקין בבחינת מפשר בין הקצוות. היה בעת ובעונה אחת גם מתלמידיו הנאמנים של אחד־העם וגם מחסידיו הנלהבים של הרצל.

ש. ידע לשלב את העבודה המעשית עם העבודה המדינית והעבודה התרבותית בגולה ובארץ־ישראל. השתתף באופן פעיל בשעורים לספרות ולציונות, יסד בתי־ספר עבריים ולאומיים, וגם עסק בעבודה המעשית היום־יומית: הפצת שקלים ומניות הבנקים הציוניים, איסוף תרומות לועד חובבי ציון, מכירת בולי הקרן הקימת ועוד ועוד.

ומרוח האופטימיות שלו, אופטימיות ללא גבול וללא תנאי, ואמונה בהצלחת הרעיון הלאומי, השפיע גם על חבריו.

הרבה מזמנו הקדיש לתעמולה בשדרות הרחבות, נסע מעיר לעיר ויסד כמה מאות אגודות ציוניות בכל רחבי רוסיה.

בשנת 1900 ביקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל. עבר את הארץ לארכה ולרחבה, מדן ועד באר־שבע, ברגל וברכיבה. התבונן לכל הנעשה בערים, במושבות ובכפרים, ומארץ־ישראל נסע לקונגרס הרביעי בלונדון, אשר בו השתתף כציר נבחר מאודיסה, והרצה בחוג ציוני רוסיה על המצב בארץ־ישראל, לפי “מראה עינים”.

לאחר הקונגרס חזר לאודיסה והחל לאסוף קרן בשביל פועלי ארץ־ישראל. אז, בתקופת המשבר הקשה, הציעו פקידי הבארון ויק"א לפועלים היהודים לעזוב את הארץ, ולשם כך העניקו להם תמיכות ופצויים להוצאות הדרך. ואילו שיינקין החליט ליצור קרן מיוחדת לתמיכת מאות פועלים, על מנת לאפשר להם להחזיק מעמד בארץ עד עבור משבר.

כבר אז, לפני ארבעים שנה, הבין שיינקין את ערכה הרב של גאולת הארץ בכל הצורות, בצורה לאומית ובצורה פרטית. החשיב את תכנית הקרן הקימת, והיה גם ממיסדי חברת “גאולה” וממוכרי מניותיה.

בשנת 1901 נבחר לרב מטעם הממשלה בבאלטה, אשר בפלך פודוליה. ציוני אודיסה התנגדו לכך, ששיינקין יצא את עיר־מגורו, והפצירו בו להמשיך את עבודתו החשובה באודיסה. אולם אחד־העם, מרבותיו הרוחניים של שיינקין, יעץ לתלמידו האהוב והקרוב לו, לקבל עליו את המשרה הצבורית, וטעמו ונמוקו עמו: קהלה יהודית בת שמונה־עשר אלף תושבים יהודים בחרה בו, בלי לחץ מן החוץ ובלי כל תעמולה מצד מישהו, ואין לזלזל איפוא בבחירה זו.

ציוני אודיסה קבלו עליהם את “גזר הדין” של אחד־העם. וערכו נשף פרידה לשיינקין שנתחבב על כל שדרות אודיסה.

באותו נשף ברך אחד־העם את תלמידו שיינקין, שיזכה להיות מפקד חשוב, כשם שהראה את כשרונו הטוב להיות חייל נאמן ומציית לפקודת מוריו ומדריכיו.

למעלה מארבע שנים (1901־1905) ניהל שיינקין את “צאן מרעיתו” בקהלת באלטה, אבל לא הצטמצם במלוי תפקידו במשרד הרבנות בלבד, כי אם נמנה באותו זמן גם למורשה הגליל הציוני של פלכי פודוליה, ווהלין ובסרביה.

כמורה־הוראה אסור היה לו לעזוב לימים רבים את באלטה, אבל שיינקין לא שם לב לצד הפורמלי, והיה נוסע לעתים קרובות לשם תעמולה ציונית (שהיתה אז אסורה ברוסיה) מעיר לעיר ומסכן את עצמו ואת עמדתו. לקונגרסים הציוניים היה נבחר כציר על ידי כמה וכמה אגודות ציוניות. בזמן העדרו נאלצה למלא את מקומו רעיתו “הרבנית” הגב' מרים שיינקין.

בשנות 1901–1905 היינו באים בחליפת מכתבים לעתים קרובות ונוצר בינינו קשר חי ואמיץ. חודש־חודש היה שולח לאגודות הציוניות בגלילו מכתבים־חוזרים, ששימשו חומר חשוב לציונים ולכל אלה שרצו לדעת מהנעשה בעולם הציוני ברוסיה וביתר המדינות.

בראשית 1905 בקשני לנהל באופן זמני את לשכת גליל באלטה, בקשר לנסיעתו לארץ־ישראל. ואם כי הייתי שקוע הרבה בעבודתי המסועפת במשרד ובלשכה הציונית. של גליל יליסבטגרד, נעתרתי להפצרת החבר־לעבודה שיינקין וקבלתי עלי גם את התפקיד הנוסף מתוך התנדבות.

תוך חדשים מספר הכרתי מקרוב את פעולותיו הפוריות בגלילו, ומאות האגודות שמנו רבבות חברים היו מוקירות ומעריצות את מסירותו לכל ענפי העבודה הציונית. כאשר נטשה המלחמה בין “ציוני ציון” לבין “ציוני אוגנדה”, היה שיינקין – אשר בא לקונגרס הזה מארץ־ישראל – ממתנגדיה הראשיים להצעת אוגנדה.

בלי לחשב חשבונות מוקדמים נסע שיינקין שנית ארצה, בראשית 1905, לשם חקירת המצב. לאחר עשותו בארץ כחצי שנה, נתחזקה בו ההכרה הפנימית שמחובתנו להוציא אל הפועל כמה פעולות ישוביות אפילו בתנאים הקשים ביותר.

לאחר הקונגרס השביעי פתח שיינקין בתעמולה רחבה לעבודה מעשית ותרבותית בא“י. הוא היה עומד ודורש השכם והערב לעלות ארצה בהמונים, ובעצמו קם – בשנת 1905 – והעביר את משפחתו לחיפה ואמר להתישב ב”עיר העתיד". כאן קרה לו אסון משפחתי איום: בתו הבכירה, בת 16, מתה מקדחת ונקברה על הר הכרמל. האסון הזה שבא עליו כחתף דיכא לימים רבים את נפשו ואת נפש אשתו, ובגלל זה העתיק את מושבו ליפו, בה גר עד הבנות תל־אביב.

באותו זמן הגה ד“ר י. ל. מטמון־כהן את הרעיון על יסוד גמנסיה עברית ביפו. רבים התיחסו בבטול רב להצעת ד”ר מטמון־כהן, רבים גם התנגדו נגוד גמור ונלחמו בבעל החלומות.

המצדד היחידי והראשון שנענה לקריאת ד"ר מטמון־כהן היה – מ. שיינקין, אשר הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים לשם בצוע התכנית הגדולה על שדה החנוך העברי.

חסרו רהיטים, ספרים ומכשירי למוד, לא היתה דירה מתאימה. וגם מורים מקצועיים לבית־ספר תיכוני שילמדו בעברית את הלמודים הכלליים לא היו אז בארץ. והעיקר: צריך היה לאסוף את האמצעים הכספיים הראשונים, לשם הקמת הגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה”.

שיינקין התקשר לגמנסיה, ומיום הוסדה לא נח ולא שקט לטובתה. בקונגרסים הציוניים היה דורש לתמוך במוסד, ובין קונגרס לקונגרס היה משוטט כ“שליח דרבנן” מעיר לעיר, בעיקר ברוסיה, ומוכר מניות של אגודת הגמנסיה העברית ביפו.

במרצו ובהתמדתו העקשנית של שיינקין נוצרה קרן מניות, והמוסד הקטן שנמצא בדירה שכורה ערבית בסמטה מזוהמת ביפו, יצא למרחב בבנינו הנהדר, המתנוסס עד היום בכל גדלו ברחוב הרצל בתל־אביב.

שיינקין משך אליו גם את הד“ר חיים בוגרשוב ואת הד”ר ב. מוסינזון, שנכנסו כמורים ראשונים לגמנסיה וסייעו הרבה מאד לביסוסה ולפיתוחה מכל הבחינות.

ומעבודה תרבותית וחנוכית – לעבודה כלכלית וישובית לכל גווניה וסוגיה. כשם שברוסיה לא היתה אסיפה או ועידה ציונית, ששיינקין לא השתתף בה באופן פעיל, כך לא היה שום מפעל ומוסד ישובי באותם הימים, אשר שיינקין לא היה בו הרוח החיה ועמוד התווך. תמיד היה מן הנחשונים, שקפצו מתוך התעוררות פנימית לתוך המערבולת הצבורית.

מי מותיקי הישוב אינו זוכר את העמל הרב, שהשקיע ש. לסדור קהלת יפו על יסודות עממיים, תחילת ביפו ואחר כך בתל־אביב?

בהיותו מנהל לשכת המודיעין של ועד חובבי־ציון לא הסתפק בעבודה המשרדית גרידא, להודיע על מה שאפשר לעשות בארץ – אלא היה גם ליועץ ולמדריך נאמן לכל הבאים ארצה. כל עולה חדש היה פונה אליו תחילה בלשכת המודיעין, ואחר כך גם במעונו הפרטי ביום, בערבים ולרבות הלילות.

בכל תכונותיו היה איש עממי. וכל אחד מן העולים החדשים בלי הבדל מעמד מצא אצלו אוזן קשבת. כל ישראל – היה מורגל בפיו – זכויותיהם שוות בבנין הארץ ותחיתה.

שיינקין היה מן המנין הראשון של חברי אגודת “אחוזת־בית”, וגם חבר בועדים הראשונים לפני הבנות תל־אביב.

והרי עובדה מענינת לתולדות תל־אביב: שיינקין, שהיה יו“ר הועד המפקח של הגמנסיה ביפו, נבחר – טבת תרס”ז – לועד “אחוזת־בית”. עניני “אחוזת־בית” היו יקרים לו מאד, אבל עניני הגמנסיה היו לו קרובים עוד יותר. והנה עמדה לדיון באחת הישיבות של ועד “אחוזת־בית” השאלה בדבר מכירת 25000 אמה לצורך הבנין של הגמנסיה. ל“אחוזת־בית” עלתה כל אמה ב־95 סנטים. ברם, לסכום זה נוספו עוד 80 סנטים לאמה, להוצאות של חפירת באר, התקנת צנורות, הספקת מים, סלילת כבישים ועוד. לפיכך עלתה כל אמה מרובעת עם הכשרה לבנין – 1,75 פרנק (70 מא"י).

אחדים מחברי הועד הציעו למכור לגמנסיה את הקרקע הדרושה לה במחיר שעלה ל“אחוזת־בית”. אולם שיינקין הרחיק לכת ועמד בכל תוקף על דעתו, שאת הקרקע לגמנסיה יש למכור רק בפרנק ועשרים סנטים, כלומר: בפחות מן המחיר שעלה. ודעתו של שיינקין הכריעה. “אחוזת־בית” הפסידה כארבעה־עשר אלף פרנק על 25000 האמות שמכרה לקרן הקימת לצורך בנין הגמנסיה. אולם ההפסד הזה יצא בשכר: במרוצת הזמן שימשה הגמנסיה מרכז תרבותי־חנוכי – וגם כלכלי במדה רבה – לשכונה כולה. וריכזה מאות משפחות בתל־אביב.

לא זו בלבד: שיינקין דרש מועד אחוזת־בית למסור לצורך הבנין הזה את המקום הגבוה והיפה ביותר. הוא מצא, שהגבעה ממול הרחוב – שנקרא אחר כך בשם רחוב הרצל – נשקפת אל מול פני מסלת הברזל העוברת ליד תל־אביב, וחשוב מאד שכל מי אשר יעבור ברכבת יראה מיד את בנין הגמנסיה העברית הראשונה…

מתחילה התנגדו לכך חברי הועד, באמרם שבנין הגמנסיה יחסום את הרחוב הראשי המשמש עורק עיקרי של השכונה. ואף כאן ניצח שיינקין. לדעתו הצטרף גם מר ע. א. וייס, ששימש אז חבר ועד “אחוזת־בית” וחבר הועד המפקח של הגמנסיה.

ראוי להזכיר עוד מאורע חשוב המדבר בזכותו של שיינקין. אשר הרחיק לראות את העתיד לפני עשרות שנים:

זמן רב התחבטו הועד המפקח והועד הפדגוגי של הגמנסיה בשאלת הבחירה של המקום לבנין הגמנסיה. הורי התלמידים שישבו ביפו חששו לשלוח את ילדיהם לגמנסיה שתיבנה על חולות “אחוזת־בית”, הרחוקה מן העיר יפו מהלך שעה בחול עמוק בין כרמים ופרדסים ערבים. היו כאלה שהציעו לקרן הקימת שתקנה את המגרש אשר היה רכושה של חברת גאולה, ושעליו אמרו להקים את בית החרושת של ל. שטיין ושותפיו ביפו. חשבו גם על הצעות לבנות בתוך יפו וסביבתה.

ואילו שנים מעסקניה הראשיים של אחוזת־בית, שהיו גם חברי הועד המפקח של הגמנסיה – מ. שיינקין וע. וייס – עמדו על דעתם והשפיעו על מוזר, כי ידרוש שהגמנסיה תבנה את ביתה בפרבר היהודי החדש. דעת הנדבן מוזר, תורם הכסף לבנין הבית – הכריעה.

שיינקין היה אחד החברים הראשונים של ועדת הבניה, שנבחרה באספה הכללית בכסלו תרס"ט, ונלחם בכל כחותיו לעבודה עברית טהורה בבנית אחוזת־בית.

דוגמה מופתית הראויה לציון מיוחד תשמש העובדה המאלפת הבאה:

בישיבת ועדת הבנין, שנתקיימה ביפו ביום א' שבט תרס"ט דנו בשאלת חפירת הבאר הראשונה לשכונת אחוזת־בית.

היו כמה הצעות של קבלנים. שיינקין התנה תנאי מפורש. שהחפירה, הבניה וכל יתר העבודות תוצאנה אל הפועל על ידי פועלים יהודים, אפילו אם על ידי כך תתיקר העבודה בשלש־מאות פרנק. הוא נימק את דבריו, שמן היום הראשון למעשינו עלינו לשאוף לעבודה עברית טהורה, והדגיש שאם לא בידים עבריות, אין לנו לבנות כלל וכל מפעלנו הוא לשוא.

וגם הפעם הכריעה דעת שיינקין: חפירת הבאר הראשונה אשר ליד שדרות רוטשילד, בין הרחובות הרצל ונחלת־בנימין, וגם בין מגדל המים הראשון שעל אותה באר, נמסרו לקבלן יהודי שהעסיק רק פועלים יהודים בלבד, בהתאם לאמנה שנכתבה בי“ח שבט תרס”ט.

שיינקין היה מתנגד קיצוני לפתיחת חנויות בפרבר החדש. באחת האספות הכלליות של אחוזת־בית, בי“א אלול תרס”ט, הרצה ארוכות בשאלת החנויות ובין השאר אמר: “כשיסדנו את אגודתנו היה הדבר מובן מאליו, כי אין אנו בונים “נוה־שלום” חדש, כי אם נוה־שאנן, מעין נאות קיץ לנוח אחרי עבודת היום. עתה החלו רבים מחברינו לעשות עסקים במושבתנו. אחד מהם השכיר כבר חנות, אחרים קבעו בתכניות בתיהם מקומות לחנויות, ואם יפשה הנגע יכולים אנו לקוות לעשרות חנויות בכל קצות המושבה. אפשר כבר לראות מראש המחזה המלבב של החנויות הזעירות עם הגמלים והחמורים על אם הדרך, עם הסמרטוטים תחת תכלת הרקיע, עם הדומן והאשפה, עם קליפות האבטיחים והירקות, המפיצים ריח־צחנה מסביב. ובפנים, מאחורי הקלעים, “אורחים הגונים” שותים משקאות חריפים ונהנים מזיו פני בעלת הבית והבנות הבוגרות, וכטוב לב האורחים ביין הם יוצאים החוצה, מתגרים בנשים המטיילות לתומן”…

ולבסוף אמר: “אני מצדי מציע לא לקבוע חופש של חנויות, היינו: אין רשות לאנשים פרטיים לפתוח חנויות בבתיהם ובמגרשיהם. החנויות צריכות להבנות אך ורק במקומות צבוריים, וועד המושבה הוא המכשיר אותם על פי תנאים רצויים למושבה”.

שיינקין לא הסתפק בדבריו באספה הכללית והדפיס את הרצאתו המלאה בשני גליונות של העתון הירושלמי “הצבי” ח' וט' תשרי אתתמ"א (תר"ע). שאלת החנויות עוררה וכוחים סוערים וממושכים באסיפות הכלליות, ודעות המתוכחים נתפלגו.

לבסוף, לאחר דין ודברים, נתקבלה ברוב דעות ההצעה הבאה: “החברים אינם רשאים לסדר להם בתוך גבולותיה של אחוזת־בית שום עניני הכנסה שלא ברשות הועד, פרט להכנסות משכר דירה ומפרופסיות חפשיות”.

באסיפה הכללית מיום ה' כסלו תר"ע הוחלט בשאלת החנויות: "לא לתת רשות לפתוח חנויות בתוך המושבה. אלא במקום מיוחד לזה: בין מסלת הברזל ופרדס שיך עלי (כיום: המשך רחוב הרצל מעבר לפסי מסלת הברזל, מרכז מסחרי עד שכונת פלורנטין).

לאחר זמן־מה הוחלט לבנות שתי חנויות – כיום: בית הבנק הלואה וחסכון. באותו מעמד נקבעה תקנה, שאסור למכור בחנויות משקאות חריפים לזרים, וכן תקנו, שהחנויות תהיינה פתוחות רק עד שמונה בערב.

לכאורה נצחה אז דעתו של שיינקין שנלחם בכל עוז על השקפתו, אבל החיים חזקים יותר ועשו את שלהם. עם התפתחות השכונה ורבוי האוכלוסיה, הותרה הרצועה ותל־אביב היתה לעיר מסחר גדולה, רוכלת עמים.

שיינקין היה גם בין התומכים העיקריים להחלפת שם השכונה “אחוזת־בית” ב“תל־אביב”.

באספה הכללית של י“א אלול תרס”ט נימק שינקין את הצעתו בדברים הבאים: “בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקות־עתידנו בארץ־ישראל (בגרמנית: “אלטניילנד”, ובתרגום לעברית: “תל־אביב”, תל שבו פורחים ניצני האביב). לשם “תל־אביב” יש גם צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה, אף יתחבב שם זה על כל חובבי הישוב שבחוץ לארץ מפני הרעיון הצפון בו.”

הצעת שיינקין עוררה וכוחים רבים. באותה אסיפה הציעו כמה הצעות אחרות, ולאחר שהנאספים לא באו לשום החלטה בענין השם, הציע דיזנגוף לבחור בועדה מיוחדת לשם עיון בכל השמות שהוצעו בשביל הרחובות ובשביל השכונה עצמה.

שיינקין לא נרתע לאחור והמשיך את התעמולה בעל־פה לשם “תל־אביב”, וכדי לרכוש להצעתו את אהדת הצבור הרחב פרסם מאמרים על כך בעתונות, שבהם הוכיח את יפיו של השם “תל־אביב”. בינתים עברו כ־7 חדשים בדיון על כמה שאלות חיוניות של המושבה. באסיפה הכללית שנתקיימה בי“ג אייר תר”ע בתוך השכונה, ישב שיינקין ראש. ובין יתר השאלות העמיד על הפרק גם את שם השכונה החדשה.

דיזנגוף פרט, בשם הועדה, את כל השמות שהוצעו על ידי החברים: תל־אביב, הרצליה, יפו החדשה, נוה־יפו, אביבה, יפהפיה, עבריה ונוף יפו.

באותה אסיפה השתתפו ארבעים ושנים חברי אחוזת־בית, מהם הצביעו בעד השם “תל־אביב” עשרים וחמשה, בעד השם “נוה־יפו” – 10, בעד “יפו החדשה” – שמונה. בעד “הרצליה” – ששה. על יתר השמות לא הצביעו כלל.

השם “תל־אביב” קיבל, איפוא, רוב דעות מוחלט, ובאותו מעמד הציע מרדכי בן־הלל הכהן להחליף מיד את הכתובת על הניירות למכתבים של אחוזת־בית, ולהודיע לאפ"ק ולכל שאר המוסדות, שאחוזת־בית אינה קיימת עוד, וכל רכושה עבר לתל־אביב.

למחרת הוזמנו בלנקים ומעטפות עם הכתובת החדשה בנוסה זה: “תל־אביב – יפו”.

עלי לציין עוד כמה קוים אופייניים מתכונותיו של שיינקין, המעידים כי לא בז לקטנות והיה מדקדק בדברים קטנים כגדולים:

היה זה בקיץ תר"ע, הגמנסיה נמצאה אז בבית שכור ערבי, מול השכונה הגרמנית, בדרך המובילה ליפו.

שיינקין היה אז ראש הועד המפקח. עסק בתעמולה רחבה בעל־פה ובכתב לביסוס מצבה החמרי של הגמנסיה ונסע לשם כך לרוסיה, ביקר בערים רבות ומכר מאות מניות של אגודת הגמנסיה במחיר 100 רובל כל מניה, טיפל הרבה בתכנית הלמודים ובהזמנת מורים, השתתף בישיבות הועד הפדגוגי והועד המפקח, ולפרקים עסק גם בהנהלת הפנקסים, בעריכת מכתבים ובהנהלת המשק הקטן.

מזכיר קבוע בשכר לא האריך ימים בגמנסיה מפאת התקציב הזעיר, ושיינקין היה ממלא לעתים קרובות גם את העבודות המשרדיות הרגילות.

ספרי החשבונות לא היו מסודרים כל צרכם. היו מחברות קטנות ורשימות פרועות, ועל פיהן צריך היה לסדר מאזן שנתי ולהכין לאספת הכללית של בעלי המניות דו“ח כספי של ההכנסות וההוצאות. ויחד עם זה להכין גם תקציב לקראת שנת תרע”א.

על פי הצעת חבר ההנהלה הד“ר בוגרשוב הוזמנתי בתמוז תר”ע לגמנסיה ביפו כמזכיר, כמנהל החשבונות וכקופאי.

מנהלי הגמנסיה היו אז ד“ר מטמון־כהן ומ. שיינקין ז”ל, ויבדלו לחיים – ד“ר מוסינזון וד”ר בוגרשוב אשר התחלפו לפי התור, יום־יום ומנהלו החדש.

הגזבר היה מר אליהו ברלין, ובהעדרו – ד"ר חיים חיסין.

בראש וראשונה רציתי להנהיג הנהלת חשבונות מסודרת כראוי, וכאן נתקלתי בקשיים מרובים: חסרו לי הנתונים היסודיים.

מכל חברי הועד המפקח וההנהלה לא יכולתי להציל דבר מסוים, והיחידי שנעזרתי על ידו היה שיינקין, אשר ידע וזכר בעל־פה את כל פרטי הפרטים הנוגעים לספרי החשבונות, של המורים, התלמידים ויתר המוסדות. וגם כשהיה צורך להכין את המאזן השנתי לקראת האספה הכללית של בעלי המניות – תפקיד קשה ביותר שהוטל עלי, הפקיד היחידי אשר גם עניני משק אחרים היו מוטלים עליו – נעזרתי בעיקר על ידי שיינקין, שהיה עורך אתי יחד “תקון חצות” בכמה וכמה לילי שמורים, לשם סדור המאזן השנתי.

ובאסיפה הכללית התוכחו הנאספים הרבה על התקציב לשנת תרע"א, שעלה לחמשים אלף פרנק (כ־2000 לא"י). רבים פקפקו וחששו להוצאה עצומה זו, ובהגיע שעת ההצבעה הצביעו בעד הקטנת התקציב. ואילו שיינקין, כדרכו, בשלו, כל הוצאה היא הכנסה. והרי יש צורך להעביר את המוסד לבנין נרחב, עשרות תלמידים חדשים עומדים לבוא מחוץ־לארץ. פתיחת מחלקות עליונות דורשת הזמנת מורים נוספים, ריהוט המחלקות ורכישת ספרים ומכשירי למוד חדשים. כל זה יכריח את הועד המפקח לחפש מקורות הכנסה חדשים, והגמנסיה תשיג מבוקשה לאחר מאמצים ממושכים.

האסיפה הכירה בצדקת דבריו, והתקציב המוגדל אושר ברוב דעות. במרוצת הזמן נוספו ידידים רבים אשר קבעו סטיפנדיות לגמנסיה, הגדילו את קרנה – קרן המניות, מספר המורים התלמידים גדל משנה לשנה, ובהתאם לכך גדל גם התקציב עד הגיעו למעלה ממאה אלף פרנק ויותר, וההכנסות משכר למוד יחד עם תמיכותיהם של ועד חובבי־ציון, מוזר ואחרים כיסו את כל ההוצאות.

לשיינקין היו תמיד קשרים אמיצים עם השדרות הרחבות של הישוב, וביחוד עם בעלי המלאכה, עזר הרבה להטבת מצבם החמרי והרוחני וטרח תוך מאמצים גדולים ליסוד מרכז בעלי מלאכה ביפו ואחר כך בתל־אביב. מוסד זה קיים גם כיום על עזרה הדדית, המביא ברכה רבה לכל חבריו.

בשנת תר“ע התארגנו 36 בעלי־מלאכה, וקנו חלקת אדמה מ”חברה חדשה" בקרבת תל־אביב. החברים הראשונים רצו להקים להם שכונה סמוך לגבולות תל־אביב, אולם חסרו להם אמצעים. חשבו ובדקו, מאין תבוא עזרתם. אחרי כן פנו לשיינקין, שהתכונן אז לנסוע לקונגרס הציוני העשירי, ובקשוהו להשיג הלואה לשם גאולת הקרקע. שיינקין הטיל על עצמו גם את התפקיד הזה.

אחרי הקונגרס יצא שיינקין לרוסיה ובא בדברים עם יצחק פיינברג באירקוטסק, שמנדבתו הוקם בשעתו בית־הספר לבנות בנוה־צדק. שיינקין השפיע על פיינברג שיתן הלואה בסך 25000 פרנק, ובסכום הזה שילם מרכז בעלי־מלאכה ל“חברה חדשה” את תמורת המגרשים.

בשנת תרע"ד עזר שיינקין לרכוש עוד חלקת אדמה בשביל 63 חברים נוספים מאגודת “בוני בתים”, הידועה אף היא בשם שכונת מרכז בעלי המלאכה בתל־אביב.

בעצת שיינקין הפרישו החברים הראשונים 7400 אמה לבנין בית המרכז ולנטיעת גן צבורי.

בחייו זכה שיינקין, שהרחוב הראשי בשכונת מרכז בעלי מלאכה נקרא על שמו, והוא משמש כיום עורק חשוב בתל־אביב המרכזית. כיום מתחיל רחוב שיינקין מככר מגן־דוד – אלנבי. חוצה כמה רחובות צדדיים ואת שדרות רוטשילד ונמשך עד רחוב יהודה הלוי במזרח תל־אביב.

שיינקין דאג הרבה להרחבת גבולות תל־אביב. לשם כך יסד בשנת תרע“א – יחד עם ע. א. ויס, א. לב, י. א. שלוש ואבוהב – את “חברה חדשה”. בתחלת תרע”ב קנתה חברה זו 126000 אמה מאדמת שיך עלי. אדמה זו משתרעת עתה מפסי מסלת הברזל עד מרכז בעלי מלאכה, העורק הראשי הוא רחוב אלנבי.

כל מגרש היה בן 1500 אמה, בעוד שבתל־אביב היה גדלם של רוב המגרשים – 1000 אמה כל מגרש, ובשכונת נחלת־בנימין – רק 800 אמה מרובעת.

באספה הכללית של כ“ט מנחם אב תרע”ב הכריז דיזנגוף, כי בקרוב תצטרף אדמת חברה חדשה לתל־אביב. ההצטרפות יצאה לפועל כעבור זמן־מה, ותל־אביב הלכה והרחיבה גבולותיה. אחרי כן נספחו לתל־אביב עוד כמה חלקות גדולות, שברכישתן מילא שיינקין תפקיד חשוב מאד.

בתרע"ג יסד חברה לקנית קרקעות על הר כנען, אשר רכשה כמה רבבות דונמים אדמה ואחרי כן מכרה אותם לחברות ולאנשים פרטיים. בחברה זו השתתפו באופן פעיל י. א. שלוש, ב. חייט, ש. אשכנזי ואחרים.

בדרך כלל היה שיינקין ער מאד ופעיל בכל חברה וארגון, אשר מטרתם היתה גאולת הארץ בעיר ובכפר.

רבים מאנשי המעשה לעגו לחלומותיו של שיינקין לבנות עיר על חולות ראשון־לציון. והנה אנו עדים כיום לראשית התגשמותו של חלום שיינקין: חולות דרום יפו, מקוה־ישראל וראשון־לציון מהוים מרכז ישובי ותעשיתי חדש, ומתפתחים בכוון עיר.

עם פרוץ מלחמת העמים, באוגוסט 1914, לקח שינקין חלק פעיל בכל הועדים להקלת המשבר. בעצם עבודתו הצבורית גורש על ידי הרשות התורכית מן הארץ, בגלל ציונותו ועסקנותו. גם בימים הקשים ביותר לא רפו ידיו של העסקן המובהק, ואת מרכז פעולתו העביר לאמריקה. במשך כל זמן שבתו באמריקה היה שקוע בראשו ורובו בתעמולה ציונית רחבה, הרצה ונאם באספות פומביות ובישיבות מצומצמות, יסד חברות להתישבות בארץ־ישראל, כגון: “אחוזה”, “קהלית ציון” ועוד. באותו זמן כתב מאות מאמרים על ארץ־ישראל ועתידותיה, על הגדוד העברי, עשה הרבה לארגון הלגיונות היהודים באמריקה שהצטרפו לצבא הלוחם של בריטניה ובנות בריתה. באותו זמן טיפל במרץ ובהתמדה גם בפתרון כמה וכמה בעיות ישוביות והטיף השכם והערב להשקעות מצד ציוני אמריקה בהתישבות עירונית וכפרית, ליצירת קשרים אמיצים ותדירים בין אמריקה וארץ־ישראל.

בגמר המלחמה חזר שיינקין לביתו בתל־אביב. והתמסר שוב לעסקנות המסועפת, עזר לרכישת שטחים בהר הכרמל ובמפרץ חיפה וליסוד מושבות השרון, וכן עמד בראש משרד העליה בתל־אביב. לאות הוקרה קבעו את שמו לשכונה חדשה (“שכונת שיינקין”) בקרבת בני־ברק ותל־ליטבינסקי.

שיינקין לא יכול היה לצמצם את עצמו בפעולה זו או אחרת, אלא שאף וחתר תמיד לפעולות רחבות וחדשות בכל ענפי ההתישבות. להגשמת תכניתו נסע לאמריקה, לשם הגדלת הקרן של “קהלית ציון”, תיכן תכניות חדשות להשקעות נוספות במפעלים ישוביים שונים וגם על מפעלים כלכליים חדשים.

ובעצם פעולותיו הפוריות נספה בי“ז כסלו תרפ”ה, בתאונת רחוב בשיקאגו, והוא בן 54 במותו.

בעודו מלא כח עלומים שם הגורל קץ לחייו עשירי העלילה ורבי הפעלים.

עצמותיו הובאו לתל־אביב, וקברו בבית העלמין הישן ליד קבר האחים של חללי המאורעות.

מ. אוסישקין הספיד את שיינקין בדברים אלה: “מנחם שיינקין היה אחד מאותם החולמים הגדולים, שקמו לנו בתקופת התחיה הלאומית. בכל פעם הגה ורכש בלבו “פנטסיה” חדשה בעבודת הישוב, וכמובן שרבים מהאנשים “המעשיים” אשר במחננו התיחסו לפנטסיות אלה יחס של ביטול וספקנות יתרה. אולם המציאות הוכיחה, שהצדק היה אתו ולא את המפקפקים, מה שהיה חלום ופנטסיה בימים ההם, נתגשם ונעשה דבר ריאלי בתקופתנו.” – – –

“שיינקין הוא אחד מאותם היהודים המעטים, שכל פעולה ומעשה בחייהם נתקלים בבקורת חריפה, ורק כשהם נפרדים מאתנו והולכים לעולמם, עולם האמת, מתחילים להכיר ולהוקיר את ערכם המיוחד”.

ופרופ' ד“ר יוסף קלוזנר כתב עליו בין השאר: “וכך היתה פעולתו של מנחם שיינקין שלשלת ארוכה של מעשים טובים, גדולים וקטנים, בשביל העם והארץ, מיום שעלה על במת הציוניות בתור סטודנט מאודיסה ועד יומו האחרון, עד מיתתו הטראגית באמריקה בעצם עבודתו לשם גאולת הארץ וישובה. ואם אנו מתפארים כיום ב”שפע” שבארץ, חייבים אנו להכיר טובה בשבילו לשיינקין וליחידי סגולה שכמותו. אילמלא עבודת הנמלים שלהם מצד אחד, ואילמלא החלומות הנהדרים שלהם, מצד שני, לא היינו מגיעים למצב חדש ומפליא זה בארץ כיום הזה". – “יבוא יום ויעשה הסך־הכולל של עבודת התחיה היחידה במינה בהיסטוריה האנושית, עבודה, שנעשתה על ידי עם מפוזר ומפורד, נרדף ומעונה, בימים הקשים ביותר בדברי ימיו, ואפשר, גם בדברי ימיה של האנושיות. ואז ירשם שמו של שיינקין באחת מן השורות הראשונות של בוני העם, הארץ והלשון, של מקימי מעפר עם דל ומפריחי ארץ שוממה בעמל לא־אנוש במשך חיים שלמים”…

זלמן־דוב (בוריס) שץ, צייר ופסל, פרופיסור לציור ואמנות, מיסד “בצלאל” ומנהלו, נולד ב' חנוכה תרכ“ז בוורנו (קורלנד). נתחנך תחילה חנוך מסורתי, ואחרי כן – באקדמיה לאמנות בפאריס. בשנים 1895– 1905 – מנהל בית הספר הגבוה לאמנות בסופיה (בולגריה) ופסל בחצר המלך פרדיננד, שכבדהו בתואר “פרופיסור”. קיבל אותות הצטיינות ומידליות בתערוכות עולמיות. מ־1906 בא”י. יסד בירושלים את בית הספר למלאכת מחשבת ובית הנכאת “בצלאל”, והתמסר למפעלו זה. בית־ספרו הקים דור של אמנים ואומנים בעשרות מקצועות אמנותיים. הרבה ליצור על נושאים היסטוריים ותנ“כיים. פרסם אוטופיה בשם “ירושלים הבנויה”, ועוד חוברות ואלבומים. בשנת 1930 יצא לארצות הברית לשם ארגון עזרה ל”בצלאל“, ובדנוור שבקולרדו נפטר בפורים תרצ”ב, ושם נקבר.

עם מותו של הפרופיסור בוריס שץ, הלך מאתנו אחד הראשונים שחלמו על נטיעת נטע האמנות העברית בארץ תחיתנו.

עודנו בגולה, לפני כשלשים שנה, כבר נשא בחובו את המחשבה על יצירת מפעל אמנותי לאומי בארץ העברים. ב. שץ לא מצא מנוח לנפשו ההומיה ולא נרגע עד שזכה לעלות אל הארץ עם התחלת העליה השניה. בבואו אל הארץ משאת־נפשו התחיל מיד מתכן תכניות להגשמת רעיונו, שהעסיקהו שנים רבות. במסירות ובאמונה נגש הפרופ' ב. שץ להקמת מפעלו, שבו ראה חזות הכל.

הופעתו הראשונה בחוצות ירושלים חוללה “מהפכה” בארצנו. נזדעזעו, כביכול, בני הישוב הישן, שמיהרו להחרים את האמן היוצר ואת בית ספרו “בצלאל” בירושלים. השמות “שץ” ו“בצלאל” נעשו לשמות נרדפים; הישוב הישן ראה את מיסד “בצלאל” כמכניס “צלם להיכל”, והכריז מלחמה עזה ונמרצת על “העבודה הזרה”, על ה“כופר” ומחלל הקודש בעיר הקדושה. הישוב החדש, בחלקו הגדול, היה מפקפק מתוך חוסר אמון בהגשמת היצירה האמנותית. ועל אף כל המכשולים והמעצורים התמכר ב. שץ, בעל הדמיונות הנשגבים, בכל חום לבו הער לילד שעשועים זה שלו, ובלי לשעות לעצות מקורביו ואנשי המעשה, בלי לשים לב לתנאים הקשים, ששררו אז בארץ, נגש במרץ רב להפצת דעותיו על האמנות ומלאכת מחשבת בחוגי הישוב העברי.

מי אינו זוכר את הימים הראשונים של הקמת המוסד “בצלאל”, המפעל הראשון והיחידי אותה שעה, אשר בו התרכזו הכוחות היוצרים לשם החיאת האמנות העברית בארץ ישראל המתחדשת?

בית הספר “בצלאל” שימש מבצר האמנות והתרבות לכל הישוב העברי. עם הווסד “בצלאל” הניח הפרופיסור ב. שץ את אבן הפנה הראשונה לבית־נכאת לאומי בארץ־ישראל ועם זה גידל דור אומנים ואמנים, שהתחנכו בין כתלי בית הספר וקבלו הכשרה והשכלה מקצועית בציור ובכיור, ברקמה ובאריגה, בשזירה ובקליעה, ובעוד כמה מלאכות אמנותיות שונות. במשך זמן קצר התפרסמו עבודות “בצלאל” בעולם.

ב. שץ היה חלוץ האמנות העברית, ועם זה סלל גם את הדרך הראשונה לתעשיה הלאומית בארץ־ישראל ומחוצה לה. מאות עובדים מצאו ומוצאים גם כיום את לחמם ממלאכת הכסף ומשאר העבודות האמנותיות, הנקראות עד היום על שם “בצלאל”.

בפעם הראשונה זכיתי להפגש עם ב. שץ באביב תרס"ו במסבת רעים של בני העליה השניה. תלבשתו היתה בסגנון המזרח: שכמיה (עבאיה) לבנה על כתפיו, מטפחת משי על כובעו והוא צועד צעדים מהירים בהליכתו, תלתליו השחורים והארוכים מכסים את ראשו ואת צוארו, עיניו היוקדות מביטות כמו ממעמקי חלומות רחוקים, ותמיד נראה היה כאילו הוא מרחף על כנפי הדמיון. פניו הביעו תמיד עליזות וחדות היצירה. שטף דבורו היה מהיר, ותמיד היה מדבר בהתלהבות וברגש על המצב העגום של האמנים העברים המפוזרים ומפורדים בכל ארצות תבל, ויצירותיהם טובעות בתוך האמנות הזרה ונזקפות לזכות עמים אחרים.

כדי לתקן קלקלה זו יצר שץ את בית הנכאת הלאומי בירושלים. עיקר ענינו ושאיפתו היה – בקשת האמנות העברית המקורית. בהתלהבות מיוחדת היה נושא את משאו על הצורך הגדול לרכז ולכנס ב“בצלאל” את היוצרים והאמנים העברים.

בספר האוטופיה שלו “ירושלים הבנויה” כותב ב. שץ: “בעלעלי בכתב־היד הישן, מצאתי לתמהוני, כי הרבה מחזיונותי ואידיאותי, אשר רק בחלום חיור ראיתים בירושלים העתידה, בירושלים שלאחרי מאה שנה, התחילו כבר להתגשם, ואם ככה – האם לא יתכן, שכך לא יהיה גם גורלם של אחדים מחלומותי שמסרתי בספרי זה?”…

שץ היה מן הראשונים שתמכו ברעיון על בנין פרבר עברי על החולות מחוץ ליפו, בעת שרבים מן המנהיגים “המעשיים” התיחסו בבטול גמור לרעיון בנין שכונה מיוחדת והשתדלו לרפות את ידי הבונים הראשונים, הלך לבו של “בעל החלומות” שבי אחרי בעלי הדמיונות – המיסדים והמתישבים הראשונים של חברת “אחוזת בית”. עוד בשנת תרס"ז, לאחר שנקנו גבעות החול השוממות מחוץ ליפו, התיעצו חברי הועד “אחוזת בית” עם הפרופיסור ב. שץ על חכמת בנין השכונה, והוא התעניין בכל הפרטים הנוגעים לאופן הבנין ולסידורו. לאחר שסייר את מדבר החול, הביע את הגות לבו על התכנית הכללית ונגע גם בכמה פרטים בנוגע למראה השכונה העירונית, והתיחס לה בחיוב גמור. באחת השיחות חווה שץ את דעתו, שהגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” צריכה להבנות בסביבה עברית ובתוך השכונה העברית. הוא גם ציין את הגבעה, שעליה יוקם בנין הגמנסיה, והציע את תבנית הבנין כולו עם קשוטי החזית הפונה לצד הרחוב. באותו זמן סימן שץ גם את מקום בנין בית־הכנסת, ועם זה הראה על המקומות המתאימים לבנין תיאטרון, בית העם, בית נכאת, ספריה עירונית ועוד כמה מוסדות חנוך ותרבות ומוסדות אחרים. הוא גם ניבא עתיד מזהיר לשכונה העברית שתתרחב ותתפשט על שטח רחב ידים בן אלפי דונמים, באופן שברבות הימים תהיה השכונה הקטנה לעיר ואם בישראל, אשר תשמש מרכז ישובי חשוב לעולים החדשים. בן־שיחו שעמד אז בראש מפעל גדול, העיר לפרופיסור שץ את הדברים האלה: “אל תאמר את כל זה בקול רם, הרי יחשבו אותך למטורף”…

אולם נבואתו של בעל הדמיונות נתקיימה עוד בחייו.

עשרות שנים רצופות הקדיש המנוח לעבודת הקודש על שדה התחיה התרבותית, כל שנות חייו שאף ונלחם על קיום מפעליו האמנותיים, דפק על דלתות מוסדותינו הלאומיים בארצנו ובחוץ־לארץ: תבע ודרש, שיתמכו בהיכל האמנות, אשר הקים מחנות אמנים ועובדים מקצועיים. לשם כך היה נוטל מפעם לפעם את מקל הנודדים בידו והיה עובר ימים וארצות. משאת־נפשו היתה תמיד: ביסוס ופיתוח המוסד התרבותי והתעשיתי. בעצם מלחמתו – מלחמת הקודש – פרחה נשמתו של מבשר האמנות הלאומית. נשמתו של שץ יצאה לא תחת שמי ארצנו, שאהב כל כך, אלא הרחק בנכר, בעולם זר ורחוק. אבל רוחו מרחפת בתוכנו, זכרונו לא ימוש מקרבנו ושמו ישאר חקוק בלב היוצרים הראשונים של הערכים האמנותיים בארץ תקותנו.