ד“ר הלל יפה–רופא, עסקן של חובבי־ציון והישוב, נולד 1864 בסימפורופול (רוסיה). חניך האוניברסיטאות בג’ניבה, מוסקבה, קושטא. היה קרוב לתנועה הרדיקאלית ברוסיה. אחרי כן – חובבי־ציון. מ1891 בא”י. מ־1898 – חבר מרכז “בני משה”, מ־1895 – ראש הועד הפועל של הועד האודיסאי ביפו. 1898– חבר המשלחת הציונית לחקירת סיני ואל־עריש. ממארגני כנסית זכרון־יעקב ופעיל בה. היה כמה פעמים בחוץ־לארץ בשליחות חובבי־ציון ובקונגרסים. היה רופא פרטי בחיפה, בטבריה (ממונה על מושבות הגליל העליון), בזכרון־יעקב ביפו ובחיפה. נלחם הרבה במחלקת הקדחת ופעל ליבוש הביצות בשומרון. מת בכ“ג טבת תרצ”ו בחיפה ונקבר בזכרון־יעקב. בשנת 1940 יצא לאור ספרו בשם “מיומן אחד המעפילים”.

בין הרופאים והעסקנים הותיקים בישוב הארצישראלי החדש קובע לו הד“ר הלל יפה אחד המקומות החשובים ביותר. אי אפשר שנדבר על תקופת העליה החלוצית הראשונה, בלי להזכיר את שמו של ד”ר הלל יפה.

בשנת 1882, שנת הפרעות ביהודי רוסיה, גמר ד“ר הלל יפה את הגימנסיה. בן שמונה־עשרה עזב את רוסיה ונסע לג’ניבה, על מנת להשתלם. שם למד במשך שנתים את מדעי הטבע, ומתוך שאיפה להכשיר את עצמו לעבודה מעשית בארץ־ישראל, עבר לפאקולטה, המדיצינית ואחרי חמש שנות לימודיו הוסמך בתואר ד”ר לרפואה, עוד בתוך כתלי האוניברסיטה הצטיין בלימודיו והוזמן להיות עוזרו של אחד הפרופסורים במשכורת הגונה.

בשנת 1889 עבר הד“ר יפה לפאריס לשם השתלמות ברפואה לחולי עינים, עבד שם בקליניקות הטובות ביותר ואחר כך הלך למוסקבה, נבחן שם בחינה ממלכתית, וקבל שוב תעודה שניה של דוקטור לרפואה. שמו הטוב הלך לפניו ויכול היה למצוא שם, ברוסיה, כר נרחב לעבודתו הרפואית והצבורית, אולם שאיפתו לציון משכה אותו לעזוב את רוסיה וללכת לקושטא, להבחן בחינה ממשלתית ולקבל רשיון לעסוק ברפואה בכל תורכיה. פתוחה היתה הדרך לפני הד”ר הלל יפה גם בעיר התורכית. ברם לאחר גמר הבחינות בקושטא הלך לארץ־ישראל, וביום 8 באבגוסט 1897 דרכו רגליו לראשונה על אדמת המולדת. תחנתו הראשונה היתה יפו, ולאחר סיורו בארץ בחר לו למקום־מושבו את חיפה והגליל, ששם החל לעסוק במקצועו הרפואי.

כעבר זמן־מה הוזמן כרופא קבוע לטבריה, ואחרי שנתים של עבודה מסורה הוזמן על ידי הפקידות של הבארון רוטשילד למושבה זכרון־יעקב כרופא ראשי, והכניס כמה סדורים חשובים בבית החולים של המושבה, ששימש אז מרכז רפואי ראשי לכל הסביבה.

ד"ר הלל יפה נודע לתהלה בכל הארץ. יום־יום היו צובאים על דלתותיו עשרות חולים בני דתות שונות, לעזרתו היו פונים מכל המושבות הקרובות והוא היה עובר ממושב למושב לשם בקור חולים, ולכולם הראה יחס לבבי ואנושי.

עם פרוץ הקדחת הצהובה בחדרה, שהפילה הרבה חללים. הראה הד“ר יפה מסירות יוצאת מגדר הרגיל. לשם מלחמה מתמדת ועקשנית במחלה הממארת הזאת, ישב חדשים שלמים בחדרה וסיכן את חייו בשביל בריאות הצבור. אז הנהיג ד”ר יפה את הרפוי השיטתי בכינין. הוא גם השפיע על הבארון רוטשילד ליבש את הביצות ואת אגמי המים בחדרה ובסביבתה והמריץ את יק"א (כעת פיק"א) לנטוע את היער הגדול של עצי אקליפטוס.

הד"ר יפה שאף תמיד להשתלמות מקצועית, ולשם כך היה עוזב מפעם לפעם את משרתו הקבועה והיה הולך על חשבונו לערי הבירה בארצות אירופה להתמחות בקליניקות המפורסמות ביותר. עבד ברומא, בניאפולי, בסיציליה, ושאר ערי איטליה, במכון פסטיר בפאריס, בקליניקות הגדולות בברלין ובתחנות למחקר רפואי בווינה ועוד ועוד. בכל מקומות ביקורי חקר למד את אמצעי המלחמה נגד המלריה, מחלות מדבקות ומחלות עינים, כדי להפיק מכסימום של תועלת רפואית בשביל עמו וארצו.

בשנת 1907 הוזמן שוב הד“ר יפה, על ידי פקידות יק”א, לעמוד בראש בית החולים אשר בזכרון־יעקב ובנותיה, ובמשך 12 שנים רצופות (1907–1919) נהל את המוסד הזה ועמד בקשרי מלחמה עקשנית בפגעי המלריה במושבות שומרון, הגליל העליון והתחתון.

ידיו היו מלאות תמיד עבודה רפואית וצבורית, ובכל זאת מצא לו זמן לעסוק גם בספרות מדעית וכתב כמה חוברות כגון: “שמירת הבריאות בארץ־ישראל”, “השמירה מפני קדחת”, “שמירת הבריאות לפועלי ארץ־ישראל” ועוד. מלבד זה הדפיס עשרות מאמרים רפואיים בעתוני הארץ ובעתוני חוץ־לארץ בעברית, צרפתית, גרמנית ורוסית.

בשנות 1918–1917 נזדמן לי לעקוב מקרוב את הד"ר יפה בעבודתו הרפואית ובעסקנותו הצבורית. מי שלא ראה אותו במלוי תפקידו האחראי כרופא בביתו, בבית מרקחת המושבה, בבית החולים המרכזי בזכרון־יעקב ובבקורים הפרטיים בתוך המושבה, ומחוצה לה, לא ראה עבודה מאומצת ומרוכזת של רופא מומחה ומנוסה. עשרות חולים היו מחכים לו מן הבוקר עד הערב בכל מקום־בואו והם שמו בו את מבטחם, שהוא ימצא מזור לתחלואיהם–ולא התאכזבו.

בהיותו עוד תלמיד המחלקה השביעית של הגמנסיה הרוסית בסימפורופול, יסד שם, בשנת 1881, אגודה יהודית בחוגי הנוער היהודי הלומד. לאחר מאורעות הדמים בשנת 1882 התמסר עוד יותר לרעיון הלאומי ונגש ליסד אגודה, ששמה לה למטרה ארגון הגירה גדולה מרוסיה. גם בלמדו באוניברסיטה לא פסק מלהשתתף באופן פעיל בתנועת שיבת ציון, ובעלותו ארצה לא הצטמצם בד' אמות של הרפואה, כי אם הקדיש את מרצו ואת כשרונותיו הצבוריים לעניני הישוב בעיר ובכפר. הוא לא חס על זמנו ובריאותו, ותמיד היה מוכן להקריב את עצמו בשביל עניני הישוב בארץ.

עם מותו של בינשטוק, שמילא את מקומו של זאב טיומקין ז“ל בלשכת ועד חובבי ציון ביפו, הוזמן הד”ר הלל יפה לעמוד בראש הלשכה, ונהל אותה בהצלחה רבה, מתוך מסירות והקרבה עצמית, במשך חמש שנים רצופות. על ידו עבדו אז שני עוזרים נאמנים: יהושוע אייזנשטאדט־ברזילי והאגרונום נתן קייזרמן, ושניהם השתדלו להקל עליו את העבודה הקשה והמסובכת.

היחסים בין ועד חובבי ציון ובין הפקידות של הנדיב היו על פי רוב מתוחים מאד בימים ההם, וד"ר יפה הבין איך לישר את ההדורים ולמצוא את הדרך ליצירת יחסים משותפים בין המוסדות הראשיים להתישבות העירונית והכפרית. במזגו הטוב, אפיו המיוחד, ישרו ואמונתו, אשר לווהו בדרכו הארוכה, התחבב מאד על כל אלה שבאו אתו באיזה משא ומתן שהוא.

הד“ר יפה התענין והתעסק בכל השאלות הישוביות, שהעסיקו אז את אנשי המעשה מבני העליה הראשונה והשניה, כגון: פעולות הבנק הציוני (אפ"ק), תנועת העבודה העברית שהתחילה להתפתח, מצב הכורמים שעקרו אז את הגפנים והחליפום בשקדים ובזיתים, דבר העברת המושבות מרשות הפקידות של הנדיב לרשות הפקידות של יק”א, החנוך והתרבות העברית והשלטת הלשון העברית בחוגים יותר רחבים וכו' וכו'.

וכשיסד הד“ר מטמן־כהן את הגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, היה הד”ר יפה מראשוני התומכים במוסד חינוכי זה ומסר בידו את גורל בנו מתוך אמונה בעתידו של המוסד. עם הוסד אגודת בעלי המנית של הגמנסיה העברית, היה הד“ר יפה בין בעלי המניות הראשונים וזכה גם להבחר ליו”ר הראשון של הועד המפקח הראשון.

בערב פסח תרע“ז הגלו תלמידי הגמנסיה “הרצליה, ומוריה לזכרון־יעקב יחד עם כל הגולים מתל־אביב. הגולים היו מתגלגלים ביקב, במרתפים וגם תחת כפת השמים מחוסר דירות. קשה היה להשיג צרכי מזון וגם האמצעים הכספיים חסרו. גרם אז המזל, שאותו ד”ר הלל יפה אשר עמד בראש הועד המפקח הראשון של הגמנסיה בראשית הוסדה, בשנת תרס”ה, נבחר שוב לאחר שתים־עשרה שנה ליו“ר הועד המפקח של המוסד החינוכי הזה בעת מצאו בגולה–מניסן תרע”ז עד סוף תשרי תרע“ט. בימים הקשים ההם הראה הד”ר יפה את יחסו האידיאלי למורים ולתלמידים, ובעזרת טפולו המתמיד יצאו כולם בשלום מן המחלות הקשות שהתפשטו בתקופת המלחמה האיומה.

ביתו הפרטי בזכרון־יעקב וספריתו הפרטית של הד"ר יפה פתוחים תמיד לפני המורים והתלמידים, ובמשך שנה וחצי שימש מעונו מרכז רפואי, רוחני ותרבותי לכל גולי תל־אביב ויפו.

ד“ר יפה נתמנה אז גם לראש ועד ההגירה והרבה טיפל גם במהגרים שהתרכזו בכפר־סבא ובחדרה, שמספרם הגיע למעלה מ3000. כאב רחמן דאג לכלכלתם ולמצב בריאותם, ולא מעט עזר גם לדיזנגוף, שהפקד על ידי ג’מאל פחה לראש הועד של כל גולי יפו ותל־אביב בלי הבדל דת ולאום. הגולים יודעים לספר רבות על מעשיו ופעליו של הד”ר הלל יפה כעוזרו של דיזנגוף לשם הקלת סבלם בתקופת הגירוש.

פרשת חייו של ד"ר הלל יפה היא פרשה יפה ורבת ענין בתולדות הישוב. כששים שנה עמד האיש במערכה הלאומית והישובית שלנו, להבראת הגוף והנפש של עמנו. בפעולותיו הברוכות זכה להבטיח לעצמו מקום מכובד בין הבונים והיוצרים ולהציב לו שם עולם. –