חלק א'. מִשְטוֹקְהוֹלְם לְקוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל    🔗

הקדמה קצרה    🔗

מחבר הספר הזה, סְוֶן הֶדִין, אישׁ שׁוֶדיה, שָׂם את לבו עוד בימי עלומיו, בהיותו בן עשרים שנה, לתור ולחקור את אסיה, היא עריסת בני-האדם העתיקה, אשר ממנה יצאו רֻבּי העמים הנאוֹרים. ויצא מארצו ויסע בארץ פרס וטורקיה האַסית. ואף כי מעט היה הממון, אשר לקח אתו, נדד שם כימי שנה, וישָׁב לארצו, כי ערגה נפשו אליה. ואולם ימי שבתו בארץ מולדתו לא ארכו. תשוקתו העזה להגיע עד חקר סודות אסיה משכה אותו אל הארצות, אשר לא דרכה בהן עוד כף רגל בן אירופה.

למן העת ההיא עמל הֶדִין לגלות את מסתרי אסיה ומצפוניה, בנודו בארצותיה חמש ועשרים שנה. בשנת 1910 שב לשוֶדיה, ולמען עשות זֵכר-עולם למסעיו בימי חצי יובל שנים, החליט לכתוב בספר את דברי מסעיו אלה וקורותיו בימי נודו ואת אשר ראו עיניו.

הספר הזה נכתב ונדפס בשפת מולדת המחבר ועד-מהרה נפוץ ברבוא רבבות אכסמפלַרים בארץ שׁוֶדיה הקטנה לבד. ראו סופרי שאר עמי אירופה את הספר הזה, כי טוב הוא מאד, מושך את לב הקוראים הקטנים והגדולים ואין כמוהו מפליא לתאר את ארצות אסיה ודָריה, וימהרו ויתרגמו אותו ללשונותיהם, עד כי בשנת 1912, שנה אחת אחרי אשר נדפס בשפת שׁוֶדיה, כבר נראה תרגומו בכל לשוֹן ולשון מלשונות אירופה.

הספר נדפס, כאמור, עוד בשנת 1910, כארבע שנים לפני מלחמת-העולם, שפּרצה בשנת 1914, היא המלחמה, אשר העתיקה ממקומם את גבולותיהן של ממלכות אירופה וגם יצרה ממלכות חדשות. על-כן באים בספר הזה במקומות אחדים דברים, אשר עתה כבר בטלוּ ואינם עוד; המתרגם לא השמיטם ולא שִׁנה אותם, באשר לא רצה לסור מדברי המחבר ולשנות את אֹפן הרצאת ציוריו.

הוצאת “תרבות”.

מבוא    🔗

היֹה היָה נוסע אחד, אשר בשנת הארבעים וחמש לימי חייו התעתד לחֹג את יום מלאת מחצית היובל מאז יצא ראשונה למסעיו על-פני תבל. והיום ההוא קרב לבוא. אז, בצאתו, היה עוד תלמיד צעיר, אשר מִדַת דעתו לא גדלה על מדת הדעת, אשר קנה לו בבית-הספר. ויהי היום וישאלהו מנהל בית-הספר:

– האם תאבה להִלווֹת על אחד מחבריך הצעירים ממך בדרכו לעיר בַּקוּ, אשר על-יד הים הכַּספּי?

– כן! – השיב.

– ואולם, אם תלך אתו, עליך יהיה להשאר שם שבעה חדשים, עד אשר ילמד הנער וידע את שעוּר הלמודים של כל השנה!

– בכל חשק לבבי! – השיב, ולא ארכו הימים, ושניהם, המורה החדש ותלמידו, יצאו לבַּקוּ.

מהעת ההיא והלאה נדד הנוסע ארבע-עשרה שנה על-פני אסיה הרחוקה ואחת-עשרה שנה עברו עליו למרגוע בין מסע למסע, כי אהב את שודיה ארץ מולדתו ולא יכֹל לשהות ימים רבים בנכר. מזמן לזמן הֻכרח לשוב לביתו, הֻכרח לראות, אם גדלו עצי האֹרן על אדמת מולדתו, הֻכרח לשמוע, אם גלי הים הבלטי עודם הומים כבימי נעוריו.

ואולם עתה כבר עברו חמש ועשרים שנה מן היום אשר נסה בראשונה למצֹא אֹשר על אדמת נכר. והנה ביום אחד ישב לו האיש לפני ביתו הקטן והאדֹם, אשר באחד האיים בין סלעי הים שבקרבת שְׁטוֹקְהוֹלְם, ורוחו חִפּשׂה לדעת, במה ייטיב לכבד את יום מלֹאת חמש ועשרים שנה מעת יצא ראשונה למסעיו.

– אם האיש ואשתו חוגגים במשתה ובזמירות את חתֻנת-הכסף שלהם, – אמר אל לבו, – אתה, אשר אשה אין לך, הלא תוכל לחֹג כמוהם יום מלת חמש ועשרים שנות היותך גלמוד, שנות חייך ומסעיך על-פני אדמת אסיה.

ואולם לא יכֹל למצֹא את הדבר, אשר יעשה לכבוד יום חגו זה. בשעה שיצא בפעם הראשונה למסעיו אל ארץ רחוקה היו אתו הוריו ובני משפחתו. הם לִוּוּ אותו אל האניה, אשר היתה נכונה להובילהו לפינלנדיה ורוסיה, בֵּרכו אותו בצאתו, ובעמדם על החוף נפנפו את מטפחותיהם מרחוק, ולבם בקרבם הִכָּם על אשר נתנו לעלם צעיר כמוהו לצאת לדרך מלאה חתחַתּים כזאת. כל אלה עודם חיים, אף חיה עוד בזכרונם פרֵדתו הראשונה, אשר הכאיבה את לבם מאד.

אולי יעשה משתה גדול ומפֹאר ויזמין אליו את רעיו ומכּריו?

– לא! – השיב הנוסע אל לבו – ישמרני האלהים מחגיגה כזאת! חֶבֶר רעים עליזים אך לריק יבלה את הזמן ועל כוסות מלאות מדבּרים בני-האדם רק דבר הבל!

מה לקצף היין ולזֵכר שנות נדודיו, שכבר שטפו ועברו? בכל ימי מסעיו הארֻכּים לא טָעַם מעולם טעם משקה משַׁכּר. והמֻלת-אורחים אך למותר הוא לאיש, אשר שנים רבות היה בודד לנפשו.

מה יפה היתה אז שוֶדיה ארץ מולדתו! אביב חדש העטה מעטה ירק על האילנות, הקוּקיה קראה מן היערות אשר באי ליוּסטר, אנית-מפרשׂ שטה לה על-פני הגלים, רוח-שלום נשבה והובילה אותה לדרכה. במפרץ אשר ליד האי סיַרה שָׁקט הים ויתנוצץ בצבעיו השונים. יש אשר היה בהיר כעלֵי הלִבנה בימי האביב הראשונים, ויש אשר היה כהה כעלי הדקל. והנוסע הקשיב ויבט. האם ראה מימיו בכל השנים הרבות, אשר בִּלה באסיה, מראה יפה מזה?

ואולם לא יתָּכן הדבר! האם באהבתו זו לארץ מולדתו לא עִקש את הישרה ולא היה כפוי-טובה לארץ, אשר בה בלה את מבחר ימי חייו? האם יש בעולם דבר, אשר יגדיל את שמחת חגו יותר מדבר העלותו על לבו זֵכר כל הדברים אשר ראה שם, כל אשר עבר עליו, טוב ורע, ושַווֹתו לנגד עיניו את כל מחזות נדודיו?

סנונית מצפצפת חצתה כחץ את האויר.

– כך, – אמר הנוסע אל לבו – רוצה אני לחֹג חג זכרונות, אך לא ביחידות, לא לבדד.

– האם אין בעולם נערים ונערות לאלפים, אשר בכל חפץ לבם יִלָּווּ אלי? הם יִלָּווּ אלי, ראשית כֹּל, במסע דרך 75000 קילומטר, והיו לארחה גדולה וארֻכּה, אשר סופה עודנו מתנהל בעמק בשעה שראשה כבר מתהלך על-פני מישורֵי הרים גבוהים וקרים, – מְקוֹם שם רוח וכבש פרא מתהוללים יחדו! יכולים הם אמנם בשעת מסעם זה לשבת במנוחה בביתם; הלא מעשה אכזריות הייתי עושה, לוּ הוצאתי אותם מביתם, למען הרכיבם ימים רבים על גמלים מתנועעים או על סוסים לא-מהירים בעת סופת-שלג ותחת קרני השמש הלוהטות במדבר.

ואולם ברעיונותיהם יִלָווּ עלי בדרך זכרונותי ממחציתו האחת של כדור הארץ עד המחצית השניה, מאירופה דרך אסיה כֻלָּהּ, דרך אוסטרליה, ובדרך שובי משם לביתי.

– אני אהיה להם למורה-דרך. רוצה אני להובילם מזרחה, לפרס ולהֹדו, ארצות האגדות העתיקות, לפַמיר, גג העולם, ארץ שהשלג והקרח אינם פוסקים בה עד עולם, אל מדברות החול הגדולים אשר בקרב אסיה, לטִבֶּט על כהניה הגדולים והקטנים, אל תוך אוסטרליה, אל יַפּוניה המפֹארה עם עַמָּה החזק והעז, דרך חינה, אשר אין ערוך למִדתה, דרך סִבּיריה, – ומשם הביתה.

– רוצה אני להעבירם דרך חלק גדול מהעולם, אשר בו בליתי חמש ועשרים שנה משנות חיי ואשר היה לי בכל הימים הרבים האלה ככַלה וכאשה. אחרי-כן נשוב וננוד בחלקי תבל אחרים, דרך כל הארץ הנושבה, וכאשר נשוב איש לביתו, וקרובינו יעתירו עלינו שאלותיהם, איפה נַדנו ימים רבים כאלה, וענינו ואמרנו:

על-פני הים הַבַּלְטִי    🔗

יצאתי בערב משטוקהולם במסע המהיר. במשך שתים-עשרה שעה עברתי את כל חלקה הדרומי של שוֶדיה וממחרת היום ההוא בבֹּקר נעוּרוֹתי משנתי בקצה הדרומי של ארץ מולדתי, בעיר טרֶלֶבּוֹרג, אשר לרגליה התנוצצו גלי הים הבלטי, שאור השמש היה אז שפוך עליהם. הוי, חשבתי בלבבי, פה יכלה מסעי במסלת-הברזל! תָּמֵהַּ אני על משרת המסע, שאיננו בא לפתוח את דלתות התא של הקרון, למען תת לנוסעים לצאת ממנו. הן לא יעבור המסע בים הבלטי! ואולם הוא אומר אמנם לעבור. אותם הקרונות, שבהם יצאנו אתמול משטוקהולם, יעבירו אותנו בטח גם את הים, ואין אנו צריכים לצאת מהם עד בֹּאֵנו בֶּרלינה. מקצת המסע, הפונָה לאשכנז, נעתקת לספינה גדולה מאד, המהֻדקה היטב בווֵי ברזל ובקרסי ברזל אל החוף הטרֶלֶבּוֹרגי. מטילי מסלת-הברזל השוֶדית מתחברים עם מטילים שכאלה אשר על הספינה, וככה עוברים הקרונות מן החוף אל הספינה, ששם מהדקים אותם בוָוים ובשרשרות.

שוכב לו הנוסע בתא על מַרבדֵי הספסל, כשהוא עודנו שקוע למחצה בשֵׁנה; לאזניו מגיעים קולות שונים, קשקוש, שאון, דפיקת כלי-ברזל כבדים. פתאם, והנה חשׁך בתא. שריקת האופנים והתנועעם נהפכים לנדנוד קל, שאינו מעלה אף קול המֻלה דקה – הנוסע חָשׁ ומכיר, כי כבר הנהו בים הבלטי.

ספינתנו היא עצומה בגדלה, ארכה 113 מֶטר, כֻּלה חדשה בזָהרהּ ולבָנה עד כדי לעַוֵר את העינים. על המכסה העליון שלה, סביבות הקרונות המהֻדקים אליה, יש מקום נאה לטיולים. יש גם אולמים נהדרים כמו בַגדול שבבתי-המלון אשר בעיר הבירה; באולם-האֹכל ערוכים השֻׁלחנות ואנשי שוֶדיה ואשכנז מסֻבּים לסעֻדת שחרית; אולם לשתִיַּת קָפה, אולם למקרא, לעַשן סיגרות וחדר לכתיבה נמצאים בקרבת הקרונות. יש פה גם בית-ממכר-ספרים קטן, שבו מוכר נער קטן רשימת מועדי צאת המסעות ובואם, ספורים ועתונים אשכנזיים ושוֶדיים.

הספינה יוצאת מן הנָמֵל ורגע רגע הננו הולכים ומתרחקים מעל אדמת מולדתנו. הבתים הולכים וקטנים בעינינו, החוף הולך וקצֵר; עוד מעט וכל דבר לא יֵראה לעינינו, מלבד פני הים הבלטי המתנוצצים, הוא הים החי בכמה וכמה זכרונות מולדתי, אשר היה עֵד לכמה וכמה מעשים גדולים, שעשו אנשים אמיצי-לב. בחֵיק הים הזה, בין חרבות ושִׁברי-אניות, שוכבים הגבורים, אשר נלחמו את מלחמות המולדת. עתה שורר השלום בים הבלטי. השוֶדים, הדֶנים, האשכנזים והרוסים מתפשרים בדרך שלום בכל דברי ריבותיהם. ואולם גם עתה, כמו בימים הקדמונים, באות הסערות בימי הסתו ומשליכות גלים עצומים אל החוֹפים, ובימי הקיץ הבהירים מתנוצצים גלי התכלת, כאלו נחפו בכּסף בידי השמש הזורחת.

ארבע השעות של הנסיעה הזאת עוברות מהר; עוד לא הסכינה העין אל מישור-הים הרחב, והנה מימין לספינה כבר נשקפה רצועת יבשה. זוהי רוגיה, האי הגדול באיי אשכנז, אשר סלעיה הלבנים, סלעי נתר, מתנשאים על-פני המים ונראים כגלי קצף, שנהפכו לאבן.

הספינה סובבת בחצי עִגול כקשת ומתקָרבת אל החוף. בנמל זַסְנִיץ מתלכדים מטילי הברזל שלה עם המטילים אשר למסלת-הברזל באשכנז. הנוסעים יושבים להם איש איש על מקומו בתאי הקרונות, ואחרי עבור רגעים אחדים מושכת מכונת-קיטור אשכנזית את המסע דרך רוגיה. שוב מתחיל להשמע קול חכוך ברזל בברזל; לאט לאט הולכים ונעלמים מעינינו גם החופים גם הספינה. שטוחה כעוגה תּשׂתָרֵעַ רוגיה על-פני הים הבלטי. מראֶהָ דומה למראה שוֶדיה. גדֵלים בּה אשוחים וארנים, יעלות וארנבות רצות ביניהן ברוָחה ואינן ירֵאות כלל מפני שאון המסע.

ספינה שניה מוליכה אותנו דרך לשון-ים צרה, המפרדת בין רוגיה ובין היבשה. מבעד החלונות נשקפים היטב מגדלי שטרַלזונד ובּתיה הבנוים צפופים. אדמה זו כֻלה, לכּל שעל ושעל, אדמת שוֶדיה היתה לפנים. פה עלה על היבשה גוסטַב אדולף עם מחנה הצבא אשר לו; פה עברה על קַרל XII שנה משנות חייו, פרק באגדת הגבורים. כאשר נביט אל שני מגדלי בית-הכניסה הנקרא על-שם ניקוֹלַי, שני המגדלים הנשקפים על-פני שטרַלזונד ושמעשה בנינם לא נגמר עד היום, – עולה על לבנו בלי משים זכרו של ליל-נוֹבמבר אחד, ליל אפל; בלילה ההוא באו שני פרשים מארצות רחוקות ועל-יד שער העיר ירדו מעל סוסיהם. בגדיהם בלו והכסיפו מגשם ומחֹרב, הם בעצמם היו מכֻסים אֲבַק הדרכים, סוסיהם עיפים ורועדים ואִבכי אדים עולים מהם. אחד הפרשים האלה היה קרל XII, והשני – דירינג, הוא האחרון מכל מחנה הצבא הגדול, אשר הוציא מלך שוֶדיה מטורקיה, האחרון, אשר עוד עצר כח ללַוּוֹת את אדונו במשוּבת מסעו דרך אירופה. אחרי עבור שנים רבות, שנות מאורעות כבירים, שב קַרל XII אל ארץ מלכותו, אבל כמעט שלא נתנו לו לבוא בשערי שטרַלזונד, כי איש מאנשי המקום לא הכירוֹ. המלך הזה, בעל הפנים השזופים, הקומה הזקופה והגידים המתוחים מתחת לעורו “בימי אשרו כבימי מפלתו”, – דומה, שכך אתה רואה אותו גם היום צועד ומתהלך בחוצות שטרַלזונד.

היום נטה לערוב בשעה שעברנו את פומרניה, ועוד טרם באנו לברנדנבורגיה כבר השקיע ערב הסתו בתוך החשכה את עמק אשכנז הצפוני. אדמת מישור ושטוחה היא אדמת הנוף הזה; כל הר אין עליה ורק גבעות קטנות מתנוססות פה ושם במישור. ובכל-זאת גדול חִנו בעיני כל איש שוֶדיה. בראות איש שוֶדיה את הנוף הזה עולה על לבבו זכר הימים, שבהם התיזו שם אופני תותחי שוֶדיה בוץ באגמים; הוא זוכר מעשים כבירים ואנשים אמיצי-לב, סוסים צוהלים, קרָבות, בריתות שלום, שכֹּרתו לתהלת המולדת, ודגלים שנתפסו.

בהביטנו אל המישור רחב-הידים, עולים על לבנו זכרונות עתיקים לימים מאלה. בעמק הזה מפֻזרים סלעים, הידועים בשם “סלעים תועים” (מָשלכים על-ידי שטף מים, או על-ידי קַרחוֹנים), מסלעי שוֶדיה. כציוּנים אשר על הדרכים הם מראים לנו את דרך התרחבותו של הקַרחון הסקַנדינבי. בשעת תקופת קֹר בתולדות האדמה כסה מעיל גדול של קרח את כל חלקה הצפוני של אירופה; התקופה הזאת נקראת בשם תקוּפת הקרח. עד היום איננו יודעים לנכון את הסבות שגרמו לסקנדינביה ושכניה, ארצות ואיים, שיהיו מכֻסים רגבי קרח, ולים הבלטי – שנחלי קרח ישטפוהו. לא נודע גם-כן, מדוע חם האקלים אחרי-כן, שכבת הקרח נמסה ושטחי האדמה אשר תחתיה יצאו מכלאם. ואולם כי כה היה הדבר, אנו יודעים בבֵרור: האותות המעידים על הדבר הזה הם הסלעים המפֻזרים בצפונה של אשכנז, אשר נסחפו ויכלו להגיע שמה רק על-פני שטף-קרח עצום. הסלעים האלה הם ממיני הסלעים, שאנו מוצאים רק בסקנדינביה; הקרח קרע אותם משולי ההרים ונשא אותם לאטו דרומה. עתה הנם מוטלים פה בתור מצבות, זכרון לעָבר גדול ולשוֶדיה ארץ מולדתי.

עוד רגעים אחדים עוברים ואת ארץ מולדתי מזכירות רק הטבלאות המצֻפות זכוכית, המֻדבקות אל כתלי הקרונות השוֶדיים ועליהן כתבות שוֶדיות: “אסור לעשן” ו“מַעְצוֹר בפני הסכנה”.

על-פני השמים מרחוק נראתה להבה, אשר הלכה וגדלה מרגע לרגע. שורות שלמות של אלֻמות אורה חולפות לנגד עינינו ככוכבים נופלים: אלה הם פנסים אֶלקטריים וחלונות מוארים. הננו על מפתן עיר גדולה מאד, אחת הערים הגדולות בתבל, השלישית לפי מדת גדלה באירופה.

בירת אשכנז    🔗

כאשר נפרושׂ לפנינו את המַפּה של מסלות-הברזל באירופה, נראה רשת של רצועות שחורות, המתלכדות פה ושם לקשרים; חוטי הרשת הם עֶשֶׁת מתנוצצת ובמקומות הקשרים נמצאות הערים. בצפונה של אשכנז מתרבים חוטי הרשת יותר ויותר, ובאמצע יושב לו עכָּביש גדול. העכביש הזה הוא בֶּרְלִין. כי הנה כעכביש, המושך אליו את טרפו בחוטי רשתו הנפלאה, כן העיר ברלין מושכת אליה חיים ומסחר במסלות-הברזל לא רק מאשכנז, כי-אם מכל אירופה, וגם מכל העולם כֻּלו.

לוּ יכֹלנו להתרומם לגֹבה מאות פרסאות מן הארץ וכח-הראות שלנו היה גדול כל-כך, עד שנראה את כל חופי אירופה וגבולותיה ונבחין גם את רשת החוטים של מסלות-הברזל עם אותן החיות הקטנות והשחורות, הרצות על-פניהן בחפזון הלום והֵנה – כי אז היתה התמונה אשר לנגד עינינו דומה לגל של נמלים מתנועעות, שמאחרי כל אחת מהן עולה ענן עשן. בסקנדינביה ורוסיה היינו מוצאים את התנועה אטית יותר. ואולם באירופה התיכונה היינו רואים את הנמלים נחפזות ומתרוצצות בעִרבוביה; גם בקיץ וגם בחֹרף, גם ביום וגם בלילה הן נחפזות מבלי הרף. ובלילה היינו רואים ממרום שבתנו המון תולָעי-יוֹחֲנָא (המאירות בלילה), האצות בלכתן לעברים שונים. כאשר היינו יורדים למטה, אל הארץ, ורואים כל זאת בפעם הראשונה, היינו שואלים בתמהון, מדוע לא ינוחו עד עולם היצורים הקטנים והשחורים האלה? ינוחו-נא למצער פעם אחת בשבוע, או יֻתַּן להם יום שבתון אחד בשנה! ואולם הם אינם יכולים לשבות אף רגע. בחפזון הם רצים בין הערים ובין הממלכות, בקרב ארצות היבשה וחופי הים, מעברים שונים הם יוצאים ובאים אל מרכזה של אירופה. בימי עשרים השנים האחרונות היתה ברלין ללבה של אירופה. לונדון הרי יושבת על אי, ופַריז סמוכה לקצה היבשה. בנסוע איש מפַּרַיז לפֶּטרסבורג, משטוקהולם לרומא, או מהַמבורג לוִינה, עליו לעבור דרך בירת אשכנז.

בתמהון וברב-ענין מתבונן הזר אל ברלין. אמנם אין העיר הזאת מרבה להרהיב את עינו, ואולם מכיר הוא, שהנהו נמצא בעיר עצומה בגדלה ומלאה רוח חיים. ברצות האיש לעבור דרך רחובות ברלין, המשתרגים ומתפתלים כעורקים בגוף האדם, עליו להזהר מאד. כי הנקל לו להיות מרמס לאבטומוביל או לאופני הטרַם. הרחובות מלאים תמיד מרכבות ממרכבות שונות, ואולם האבטומובילים מתאמצים לבער את כֻּלן מן העיר, ומרכבות הסוסים הולכות ומעטות יום יום. בין העגלות המהירות, אשר האלקטריה או הבֶּנזינה מניעה אותן, מתנהלים לאִטם הסוסים הרתומים לקרונות. בהפגשנו עם האנשים הנוהגים במוֹטוֹר והנחפזים כבסערה, נדמה, שגורלו של העולם תלוי בזה, שאיש איש מאלה יבוא אל מקום חפצו ברגע הנועד!

המשטרה מיטיבה מאד לפקח על הסדרים בתוך המהומה הזאת. מי אשר איננו שומר את התקנה: “הַימין”, נענש, כי אַל לעצור בעד התנועה שברחובות. על המדרכות מתהלכים עוברים ושבים בני כל ארצות תבל. ואולם למרות שפעת האנשים והמרכבות, הָרַבּה מאד, לא יגדל פה הרעש ביותר, כי הרחובות מצֻפּים אספַלט ואופני המרכבות הם ברֻבּם של גֹמי. השֶׁקֶט גדול פה מאשר בשׁטוקהולם, ואולם בכל-זאת לא תדמה ברלין אל בירת שוֶדיה ביפיה. אמנם כן! בכל מסענו מהציר אל הציר מצאנו רק שתי ערים, אשר תוכלנה להדמות ביפין לשטוקהולם, והן: קונסטנטינופול ובוֹמבֵּי.

ואולם מלבד שאון-התנועה שברחובות הנה גם מסלות-ברזל שונות עוברות על-פני ברלין, ומסלת-הברזל העירונית מחַבּרת את חלקי העיר השונים. לוּ למצער חלפו המסעות על הארץ! ואולם הנה הם רצים ועולים באויר על-פני גשרי ברזל גבוהים, יורדים ונעלמים במנהרות מוארות באור אלקטריה; בתשלום פרוטות אחדות אפשר לך לנסוע מקצֵה העיר אל קָצֶהָ.

במרכזה של העיר נמצאת תחנה של מסלות-הברזל, התחנה שברחוב פרידריך; זהו בנין גדול של ברזל וזכוכית, ובו שורה של מסִלות, אחת בצד רעותה, ומדרֵכות ביניהן. מי ששעתו פנויה יסור שמה בכל עת שהוא רוצה. המוני אדם מתפרצים שם לצאת ולבוֹא, והסַבָּלים סובבים וארגזים וילקוטים על שכמם. שאון מחריש אזנים ממלא תמיד את הבנין הגדול הזה ומסעות מהירים עוברים בו הֵנָּה והלום. אך זה יספיק הנוסע להכנס אל קרון המסע או לצאת ממנו, ומשרת המסע כבר סוגר את דלת התא ושלשלת כבדה של קרונות יוצאת משם, למען פַּנות מקום למסע אחר ההולך ובא. אם אינך אץ לדרכך, עמֹד כחצי שעה על אחת המדרכות, ואז תראה, כי בכל שני רגעים מתחלפים המסעות, ולא רק ביום, אבל גם במרבית שעות הלילה. מי שרוצה להגיע לידי זעזוע-עֲצַבִּים עָצום, ישתדל לקבל משׂרת שר התחנה הזאת, ואני מבטיחהו, שרצונו יקום. כל מסע ומסע הבא שמה דומה לסוּפה.

ואולם אֶפנה-נא אל הכִּכּר הסמוכה, ששם מתנוסס ממעל לברלין “עמוד הנצחון” עם שלש שורות תותחים מָזהבים, אשר שללו האשכנזים מאת הצרפתים במלחמתם בשנת 1871. או אָסוּרה אל בין השדרות אשר בגן החיות, ששמה יוצאים בני ברלין לטיול בכל יום א' בשבוע. ואם אפנה מזרחה, ובאתי לפני שער-בְּרַנְדֶבּוּרג העצום, אשר עמודיו נושאים שני צמדי סוסים מוצקים נחשת, סמל הנצחון.

דרך השער הזה שבו לברלין צבאות אשכנז אחרי אשר נצחו את צרפת בשנת 1871 ואחרי אשר התחברו נפות אשכנז והיו לממלכה שלמה אחת.

ליד השער הזה משתרע אחד הרחובות המפֹארים שבאירופה. אם גדלה אשכנז והיתה לאחת הממלכות האדירות בזמננו, אם ברלין היא לב הממלכה הזאת, הנה לבה של ברלין עצמה הוא הרחוב “תחת הַתְּרָזוֹת”. יש רחובות הארֻכּים ממנו הרבה (אֹרך הרחוב הזה אינו מגיע לפַרסה שלמה), אבל אין למצֹא רחוב, שיעלה עליו ברָחבּוֹ; רחבו הוא ששים מֶטר. נמשכות להן בין הרחובות והמדרכות, המשתנים חליפות, ארבע שדרות כפולות של תּרָזות והן מברכות ברכת-טבע נעימה את עיר-האבנים הזאת על רחובותיה הישרים ובתיה האֲטוּמִים והכהים למראה.

פה, “תחת התרָזָות”, אתה מוצא את בניני האמבַּסַּדות ואת בתי המיניסטֶריון האשכנזים. פה אתה רואה את ארמון הקיסר הזקן וילהלם (הוא וילהלם הראשון), אשר כל שנוי לא בא בחדריו מאז ועד עתה והם ריקים מאדם עד היום הזה. בעד החלון, אשר עם קֶרֶן הרחוב, של הדיוטה התחתונה, היה הקיסר הזקן, והוא כֻלו שָׂב וכפוּף, נִבָּט אל עם-מַרעיתו.

עתה היא עת-הצהרים, ולכן תגדל מרגע לרגע תנועת המרכּבות והאבטומובּילים הַהֲדוּרִים. הנה צועד לקול צלילי מוסיקה צוהלת חֵיל-המִשמר, המוני בני-אדם סַקְרָנִים צועדים לִנְקִישַׁת תהלוּכָתם של אנשי-הצבא, ורק בּעמל רב יעלה בידי שוטר-העיר לשמֹר על הסדר. יוצאים אנו בעקבות מוסיקה זו ושׂמים פנינוּ אל עבר בית-עֵקד-הַספרים אשר לממשלה, מקום שם פרידריך השני מַשקיף ממרום סוס-נחָשׁתּו על בני הדורות החדשים. פה יִתנַשא בנין האֹפּירה, בּקרבתו תמצא את האוניבֶרסיטה עם רבּואות שומעי-לִקְחָהּ ומחנֵה הפּרופיסורים שלה, וממולם – בית-הנשק, אשר אָספי-הנשק שלו הגדולים יורוּך ויַראו לך בַּעֲלִיל את דברי ימי המלחמות. משם אנו עוברים דרך גשר הארמון, המתוּח כקשת מעל לנהַר שפּרֵי, והולכים בעקבות חיל-המשמר אל “גן החמדה”. לרגלי מצבת הזכרון של פרידריך השני תעמוד התהלוכה וההמון מחכה בכליון-עינים לרגע, שבו תחל מקהלת הנוגנים לנגן קטעי מנגינות שונות. המחזה הזה הולך ונשנה בכל יום ויום.

סביבות גן החמדה משתרע רֹבע שלם של העיר, המלא מוזיאונים ובתי-אֹסף לדברי אֳמָנות, ומלבד אלה מתנוססים שם בית-הכניסה הגדול וארמון המלך. הארמון בעצמו הוא יפה למדי, ואולם הרחובות מעיקים עליו מסביב. בלי משים עורגת הנפש אל החֹפש והאויר, המקיפים את מושב המלך בשטוקהולם.

המוזיאון של הצי    🔗

כדי להכיר את ברלין לאשורה לא יספיקו גם כל ימי חיי האדם. המוזיאונים ובתי-האֹסף לחפצי האמנות והטבע רבים עד אין-מספר ואין ערוך לאוצרותיהם. אם יאמר איש לחקור כראוי אף אחד מאלה, עליו לבלות ימים ושבועות. כל מוזיאון ומוזיאון הוא עולם בפני עצמו.

אני מבין היטב את שמחתו של האדם המבין באמנות, בשעה שהוא בא אל אולמי בית-האסף לחפצי האמנות והנהו משתאה למפעלי גדולי האמנים. ואולם אנחנו, בני ההוללים הקדמונים, “אשר כסוּפה עברו ביַמים וביבשה ויכבשו עמים וארצות”, נבחר לשים צעדינו אל מוזיאון אחר, המֻּקדש לחֵקר היַמים, אל המוזיאון של הצי.

פה, במוזיאון הזה, נכיר על-ידי תבניות נפלאות את התפתחותן­ של ספינות הצבא האשכּנזיות למן הימים הקדמונים ועד ימינו אלה. מבעד לזכוכית נשקפת לנו דיביזיה שלֵמה של ספינות-הצבא החדשות שבחדשות, כשהיא עומדת בנמל. כל חַיָּל, כל מַלָּח נצב פה כמו חי; באֹפן זה אנו לומדים לדעת את כל מיני העבודה של אנשי הספינות. בארונות-זכוכית אחרים נמצאות ספינות מספינות שונות. חלקו העקרי של צי המלחמה, ספינות-המלחמה ממש, הן הספינות הנועדות לקרָב בשורה צפופה, שעל-כן הן נקראות בשם “ספינות השורה”. התותחים, כדורי המַּפָּץ שבסירות, עבי המגִנים של כל ספינה וספינה ומדת מהירות מסעה מעידים על ערכה במלחמה. ספינות התרים ממלאות בים את תפקידו של חיל הפרשים ביבשה; עליהן לתור את הים, למען שְׁמֹר על ספינות השורה מפני האויב, שלא יוכל להתנפל עליהן פתאֹם.

אחד היציעים במוזיאון מעביר אתנו ממש אל מכסה ספינת השורה: היציע עשוי כספינת-מלחמה מַמָּשׁ, אך קטן הוא הרבה ממנה. פה לפנינו המִּטבח, שם אנו רואים את הסֻכּות לאנשי הספינה ובאמצע עומד בֵּית-עבודה לנגר. ואולם הנה נמשכים מבטי עינינו גם אל חפצים מעתות השלום, כמו האניות למסע אנשים וסחורות של החברה “מהַמבורג לאמריקה”, הנמצאת שם, כמובן, בתבניות, אשר כל נער ונער בודאי יצהל למראיהן. אניות-הקיטור העצומות האלה הן גדולות מהגדולות שבספינות-המלחמה. ואולם הדבר המלא ענין ביותר הוא מפת העולם הנמצאת שם, אשר עליה אנו רואים תבניות מטֻלטלות של כל ספינות-הפוסטה האשכנזיות, והן נמצאות לפנינו במקומות, ששמה בָאות באותה שעה ספינות-הפוסטה האמתיות. דבר זה נעשה ככה: התחנות אשר לחמשה ושבעים המסעות בים מודיעות בטלגרמות את דבר בוא כל ספינה וספינה, וכאשר יִוָּדע במוזיאון דבר בוא אחת הספינות אל אחת התחנות, והעבירו כרגע את התבניות שעל המפה ממקום למקום, כפי שהָעברו ספינות-הפוסטה בים. המפה הזאת מתארת לנו את גבורתה של אשכנז בים ההולכת וגדלה. לוּ הובאו אל המפה הזאת גם ספינות אחרות, וביחוד ספינות אנגליה, אמריקה, צרפת ויַפּוניה, כי אז היינו רואים בשני חצאי כדור העולם רשת גדולה ועצומה של מסלות הספינות ביַמים, ולאֹרך כל מסלה ומסלה המוני ספינות שָׁטות מזה ומזה אל חופים רחוקים. אל נמלים גדולים וקטנים באירופה הן מובילות ומוביאות סחורות, שמזה הן נשלחות במסלות-הברזל אל כל העברים.

ברצותנו להכיר את הטוֹרפֵּידות ואת כלי המַפּץ, אנו נגשים אל תבניות קטנות ויפות מאד, תבניות הַתָּוֶךְ של ספינות-המלחמה ומכונותיהן; אחרי-כן אנו פונים אך האוּלם לבנין המכונות,שבו עושים לעינינו תבניתה של ספינה. אנו רואים שם סירות לטיול וסירות לספינות, תרנים ומשוטים, מִפרשׂים וחבלים שונים, עגנים ושרשרות וכל דבר השַּׁיָּך לספינה. פה אנו יכולים לראות, איך מתקנים בדקי ספינות-הקיטור בעודן שָׁטות בים; האמודאים (היודעים לצלול במעמקי מים) שוהים בתוך המים ומתקנים אותן, ולבל ימותו מחֹסר נשימה בתוך המים, מספיקים להם אויר בקנים של רֵשוּנָה (קויטשוק). ואולם בכדי לתקן היטב את בדקי הספינה טוב להעלות אותה אל עֵקֶל שט, אשר גם אליו אנו יכולים להתבונן פה.

המחלקה השניה של האולם מכילה תבניות כל מיני אניות-המפרשׂ, מן הגדולות, בעלות חמשה תרנים ולהן מפרשים, עמודים וחבלים לאין-מספר, ועד האניות הקטנות, המשמשות רק למסעות קצרים. כל התבניות האלה עשויות בדיוק רב, עד אשר לא תשׂבע העין לראותן.

בתשוקה עזה אנו מתבוננים אל כלי-ההצלה הנמצאים שם. אלה הם סירות-ההצלה, אשר עליהן נמלטים הנוסעים ומשרתי הספונה – ובראשונה הנשים והילדים – בשעה שהספינה טובעת ושוקעת בתהום, כשהיא סובבת במעגל. חגורות של עצי גֹפר מסַיעות להם לַשָּׁטים להתחזק ולצוף על-פני המים. מוכנים שם גם כלים מלאים שמן לצקת על הגלים הנרגזים, כדי להחליקם ולהשקיט את זעפם. התמונה התלויה על הכֹּתל מלמדת אותנו, איך נשיב לתחיה את האיש הטובע, שהוציאוהו מן המים, ואיך נשיב אליו את נשימתו. בכל ספינה וספינה יש קנה-רובה מיֻחד, הנועד לירות “טלגרמות”, בשעה שסכנה מתחוללת לבוא על הספינה. במקום אחר אנו רואים מכונה להעלות אש עם כל המכשירים הדרושים לכך. בשעה שהספינה נהדפת על-ידי רוח סערה אל עבר היבשה, אז שולחים אל החוף פלָדָה עם חבל דק וחזק, הקשור בקצהו האחר אל מכונת הפלדות. האנשים הנמצאים בחוף קושרים לחבל זה חבל עבֶה, ארֹך וחזק מאד, ואנשי הספינה מושכים את החבל הדק ומביאים אליהם את החבל העבה, הקשור בקצהו האחד אל החוף. את קצה החבל השני קושרים אל הספינה ותולים בחבל גלגל עם סל, שבו מושיבים את האנשים הנמצאים בספינה אחד אחרי השני, ובאפן זה הם באים אל החוף ומֻצלים ממות. הכל יודעים, מה מאד רעים ואכזרים בני-האדם איש לרעהו, ובכל-זאת הנם עוזרים פעמים רבות איש את אחיו בעת צרה וסכנה. הדברים המסֻפּרים על-אֹדות רבי-החובל והמלחים, אשר הקריבו את חייהם לשם הצלת הנוסעים בספינותיהם, רבים הם מאד ואפשר למלא בהם ספרים שלמים.

תבנית גדולה ויפה מתארת לפנינו מקצתו של הנמל ההמבורגי עם ספינותיו, מַגנוניו (מכונות להרמת משאות), מחסניו ואסמיו. תבנית אחרת מתארת לנו את הכניסה המסֻכּנת אל נמל שטֶטין, אשר ליד שפך הנהר אוֹדר אל הים, מקום שם אפשר לצאת ולבוא אך לאור פַּנַּס-הים וכלי אור חוזר (רֶפְלֶקטוֹרים). בראותנו את אלֻמּת קרני האורה של הפַּנָּס והנה היא פונה אל עבר אחד וכל קרני האורה בצד רעותה, אנו יודעים, שאין כל רע נגד פנינו, ואם לא, הנה האות, כי תעינו מן הדרך הנכונה. את אור הפּנסים מגדילים על-ידי מראות ועדשים-של-זכוכית עצומים. ביום מראים לנו ציוּנים שונים את הדרך הנכונה אל הנמל, ובשעת הערפל צלצול פעמונים ושריקת סירֶנות מזהירים מפני הסכנה. בתבנית אשר במוזיאון יש בכל פַּנָּס מנורות אלקטריות קטנות והן מאירות ומתנוצצות בהפסקות קבועות ולמשך זמן קבוע כפנסים שֶׁבַּיָּם.

ושם, על הכֹּתל, תלויה האלפא-ביתא של הדגלים; באלפא-ביתא זו משתמשים הסַּפָּנים מכל עמי תבל בידיעותיהם ובשוּרותיהם. בהפָּגש שתי ספינות בים הן יכולות לשלוח אשה לרעותה ברכת שלום או ידיעות על-דבר מסעיהן על-ידי אותיותיה של אלפא-ביתא זו, למשל: “שם, לעבר פניכם, הכל כסדרו”, או “אתמול נשברה אניה, הצלנו את אנשיה”, או ענינים אחרים. ב“לשון הדגלים” יכולים הסַפּנים להביע את כל הדברים שהם רוצים.

יום-יום אנו קוראים בעתונים על-אדות הטֶלֶּגרפים הקַבּליים, הנמשׁכים ועוברים על-פני קרקע הים מאירופה לאמריקה ומביאים לנו חיש מהר את הידיעות על-אדות המקרים החשובים, אשר יקרו שם; לפנים היו ידיעות כאלה מגיעות אלינו אך על-ידי הספינות המפליגות בים מאמריקה לאירופה. יותר משנים-עשר קַבּלים כאלה נמשכים במעמקי הים. רֻבּם יוצאים מקצה אירלנדיה, דרומית-מערבית, ומגיעים עד ניופונדלנד ושוטלנדיה החדשה. איך הֻנחו הקַבּלים הארֻכּים והכבדים האלה במעמקי הים ולאֹרך של כמה מאות פרסאות? גם דבר זה מבאר לנו המוזיאון של הצי. למעשה הנחת הקַבּלים יש ספינות-קיטור מיֻחדות ובהן נקרות עצומות בגדלן; בנקרות האלה שמים את הקַבּלים מקֻפּלים ומורידים את הספינות לתהום הים, אל קרקע הים, אשר עמקו מגיע במקומות אחדים לכדי חמשה קילומטרים, ובנסוע הספינות נמתחים הקַבּלים על קרקע הים. פה אנו רואים גם-כן ספינה מיֻחדת להובלת נפט, והוא ממלא שתי שלישיות שלה. יש שם גם ספינה חזקה מאד מיֻחדת לשַׁבּר קרח; קצות הספינה הזאת, החדות מאד, מפוצצות את השכבות העבות של שדות הקרח.

בלי משים נמשכות עינינו אל תמונה גדולה אחת התלויה על הכֹּתל. עליה מתֹאר צי שלם של ספינות קטנות, השטות על-פני הים הצפוני והן מושכות אחריהן תֹּף של ברזל גדול מאד. הן באות מן הנמל אשר בברֶמן ופונות אל מקום שפך הוֶזֶרָה, ואחרי אשר הן עוברות דרך של חמשה-עשר קילומטר הן עומדות במקום, אשר עֹמק הים מגיע בו רק לכדי שבעה מטרים. אז פותחים מגופות אחדות בתֹּף והוא מתמלא מים, ולאט לאט מורידים אותו הַיָּמָה. האמוֹדָאים יורדים אליו וטחים אותו בֶּטּוֹן והוא מֻנח בים כסלע, כאי קטן, ועליו בונים אחר-כך פנס-ים, להורות לספינות את הדרך אל הנמל בברֶמן. אולם אחר מכיל כל מיני כלים, שבהם משתמשים הנוסעים ביַמים, בכדי לדעת, באיזה מקום הם נמצאים בכל שעה ושעה. כי הנה הנקל לנוסעים ביַמים לדעת איפה הם, בשעה שהם נמצאים בקרבת היבשה, אשר שם יש ציוּנים ופנסים. ואולם בשעה שהחופים נעלמים מן העין ולפנינו משתרעים מים שאין להם סוף, אז לא על-נקַלה נוכל לסַמן את המקום, שבו אנו נמצאים. על-כן נמצא בכל ספינה וספינה כלי, הנקרא בשם “לוג” ¹, והוא מורה את מדת הדרך שעברנו ואת מדתה של מהירות הנסיעה. החובל העומד על-יד המשוט מתבונן אל הקוֹמפַּס, התלוי על טבעות באֹפן כזה, שגם בהתנועע הספינה בחזקה יִשָּׁאר הוא על מקומו, מבלי שיתעקם. על השלחן אשר בתא רב-החובל מֻנחת מפת הים, ועליה רושמים מעת לעת בסַרגל ובמחוגה את הדרך, שכבר עברו. כל הדברים האחה נרשמים אחר-כך בדיוק בספר הנקרא בשם “ספר הלוג”. מזמן לזמן מתבוננים בקנה-צופים העשוי לדבר אל הכוכבים, או אל השמש, למען דעת לנכון, אם לא טעו בחשבונות הנסיעה. את שעות היום מורה בדיוק רב חרוֹנוֹמטר משֻׁבּח.

שלש מפות של שלשת היַמים הגדולים: השוקט, האטלנטי וההֹדי, מורות לנו את הגיאוגרפיה של יַמים אלה. השטח, אשר מי היַמים מכסים על-פני כדור הארץ, גדול פי שנים וחצי משטחה של היבשה, והעֹמק היותר גדול, אשר נחקר עד היום, מגיע לכדי 9640 מטר; העֹמק הזה הוא בים השוקט, צפונה מעט לחבורת האיים הקַרוֹליניים ומזרחה לאיים הפילִפִּיניים. האֲנָך, שבו מודדים את העֹמק, הוא של מֵיתר, אשר בקצהו קשורה משקֹלת כבדה והוא נגלל על גלגל המהֻדק אל הספינה; בנסֹע הספינה הולך המיתר ומשתלשל ובהגיע המשקֹלת אל קרקע הים – המיתר עומד. בשעה שבאים למתֹּח את הקַבְּלים בתוך הים, נחוץ, כמובן, לחקור קֹדם-לכן את מדת עמקו של הים.

ידוע לכֹּל, כי מימי הים מלוחים הם ואינם ראוים לשתיה, והנמלטים מאניה נשברה צפוים למיתת צמא; ואולם קשה לאדם לשער, כי לוּ יבשו היַּמים, היתה נשארת על קרקע הים שכבת מלח, שעָבְיָהּ שבעים ואחד מטר.

לבסוף נעיף עין על האולם, שבו נשקפים לנו גְנָזָיו החיים של הים ממינים רבים ושונים. בכל חופי הימים, וביחוד בחופים אשר בצפונה של אירופה, מתעשרים בני-אדם עשׁר רב על חשבון מעמקי הים, ולרבים מהם הים הוא כמכרֵה זהב ממש. די להזכיר את הסרטנים, צַבֵּי הים, התנינים, כלבי הים, הספוג, האלמֻגים והשבלולים. הַדַּיָּג שבפרוסיה המזרחית יורד בלבוש עור אל תוך הים, עד שהמים מגיעים אל חזהו, ומעביר משם אל היבשה את עשבי הים, אשר הביאו שמה הגלים, ואת צמחי הים, כי בתוכם הוא מוצא קְטָף של עצים שנתאַבֵּן, הוא העִנבָּר (בֶּרנשטֵין), שהוא מין סחורה יקרה מאד. בכדי לצוד דגים מלוחים בים הצפוני מורידים מן הספינות אל הים רשתות, שארכן 4500 מטר, ובעזרת מכונות מעלים את כל הציד אל מכסה הספינה. את הדגים האלה מולחים, שׂמים בחביות ושולחים למדינות שונות.

בלי משים חולפות השעות באולמי המוזיאון של הצי אשר בברלין. מקיפה אותנו שם נשיבת רוח צח ואויר הים, ומה גדול השנוי, שהאדם מרגיש אחרי-כן שוב ברחובות העיר ההומים מרֹב אדם!

השימפַּנזה² הברלינית    🔗

מעולם לא יכֹלתי לצאת מברלין, מבלי ראות בראשונה את השימפַּנזה אשר בעיר. שעות רבות בִּליתי בגן-החיות אשר שם, בעברי מן האריה בן אפריקה אל הנמֵר בן ארץ הֹדו, מן הדֻּבּים הלבנים אל הדֻּבּים השחורים, מן הרמכים^[3] אל עִזי-הגמלים^[4]. ואולם נעימים מכל אלה היו לי הרגעים, אשר בליתי בבית הקופים וזמן רב ביותר הייתי שוהה ליד השימפַּנזה.

הכלוב של השימפנזה עומד ליד כֹּתל גבוה של זכוכית בִּפְנים והמתאוים לראות את הקוף הזה יכולים להתבונן אליו רק מבעד לכֹתל-הזכוכית הזה. ואולם אנֹכי מכיר הייתי את המפקח על גן-החיות והוא נתן לי להכנס אל החדר המוחם, שבו נמצא הכלוב ההוא. השימפנזה האֻמללה, אשר הובאה מיערות-עולם אשר במזרחה של אפריקה, אנוסה לשבת עתה בודדה בכלובה החזק תחת שמי ברלין המעֻננים והגשומים! אמנם אין היא יפֵהפיה. מצחה קצר, גֻּלגָּלתה מָארכה, לחייה מכֹערות ועבות, החָטים^[5] שלה גדולים למדי, חטמה שטוח, זרועותיה ארֻכּות, ידיה עבות וקשות וכל גופה מכֻסה שערות שחורות. בכל-זאת, בשעה שהיא מתהלכת הנה והלום בכלובה הגדול, היא דומה לבן-אדם, כי עיניה הן בהירות-שחֻמות ומבטא יש לעינים אלה ומבטיהן. אנֹכי נגש אל השבכה והיא קרֵבה אלי ומסתכלת בי בשים-לב. פניה מפיקים כֹּבד-ראש ועִצָּבון, ובלי משים הנני שואל את המפקח, אם איננה חולה. וזאת אשר אמר לי הלז: “לא! היא מעמיקה חקור, אם שערותיך ארֻכּות או קצרות, ובודאי שהיא חפצה מאד, כי תסיר את כובעך מעל ראשך”.

בחפץ לב מלאתי את רצונה זה, הסירותי את כובעי מעל ראשי והכנסתי את ראשי אל בין פרקי השבכה. השימפנזה השקיעה את ידיה הקרות והקשות בתוך שערותי ובשמחה הוציאה מפיה קול עֲנוֹת; אחרי-כן שבה להתהלך בתוך הכלוב בצעדים הכבדים אשר לרגליה הסגלגלות, כשהיא נוגעת בצפרני ידיה ברצפה. לבסוף נגשה אל מוט קשור בשני קצותיו אל שני חבלים היורדים מן הספון, קפצה עליו וּהִתְנַדְנְדָה עליו בחזקה, עד הגיעהּ אל הטבעות הקשורות בחבלים תחת הספון.

אבל עד-מהֵרה שבה אלי והושיטה לי את ידה; תוי פניה הביעו, כי היא רוצה לראות את האולר שלי. ואולם המפקח הזהיר אותי, שלא אתן לה את האולר. היא הִסתפקה אפוא במַשְׁשה את כיסי בגדי ובחפְּשׂה שם אגוזים, או איזה פרי אחר, אחרי-כן שבה להתהלך בבית-כלאה הֵנה והלום.

בינתים עָרב היום. בשעה שהשמש מתחילה ביערות אפריקה, קופצת לה השימפנזה על אילן, ושם, בין הענפים, היא מוצאת לה משכב מְרֻוָּח. ואולם פה, בברלין, נכנס המפקח אל הכלוב והוא עמוס שתי שׂמיכות עבות של צמר ומוסר אותן לשימפנזה, והיא מציעה לה בעצמה את המשכב; את השמיכה האחת היא מציעה על הרצפה באחת מפנות הכלוב, ובשניה היא מכסה עצמה היטב, מכף רגלה ועד אזניה. אני מברך אותה לשלום ויוצא אל הרחוב, המלא המוני-אדם.

על-דבר בִינתם של הקופים האלה, התנהגותם בדעת ובחשבון ונטית רוחם לשלום מספרים המוֹן נפלאות הנוסעים באפריקה, אשר להם בעצמם היו לפנים שימפַּנזות. אחד הקופים האלה, הדומים לאדם, השתומם מאד בראותו בפעם הראשונה את תמונתו בראי, נפשו חשקה מאד לדעת מה זאת, והוא הביט אל בעליו בעינים מפיקות שאלה, אחרי-כן פנה אל אחורי הראי, התבונן היטב, ושב אל פני הראי ונגע בו באצבעותיו, למען הוָּכח לדעת, אם באמת יש שם איזה יצור חי. התנהגותו אז היתה כהתנהגות אדם פרא בשעה שהוא רואה ראי בפעם הראשונה.

חובב החיות הגדול, ברֶהם, מספר על-אדות שימפנזה צעירה שלו דברים מפליאים ומזַעזְעים את הנפש. לפי דבריו אין להתנהג בשום אֹפן עם קוף שכזה כשם שמתנהגים עם שאר החיות, אך יש לנהֹג בו מנהַג אדם. השימפנזה שלו התאמצה לחקור ולדעת את כל אשר סביבותיה. היא הוציאה את תבות הארון אשר בחדר ובקשה את החפצים אשר בהן, בכדי להשתעשע בחפצים האלה. פתחה את דלת התנור, ישבה שם והתבוננה אל האש, ישבה על הכסא ליד השלחן, אכלה עם כל בני-הבית יחדו, מזגה לעצמה את כוסה והיתה שותה כבן-אדם. וכאשר כלתה לאכול, מחתה את פיה במטפחת. את האיש, אשר אהבה, חבקה ונשקה. את הילדים אהבה יותר מן הגדולים, ואת הנערות הקטנות – יותר מן הנערים כי הם הרבו להַרעימָהּ. פעם אחת הֶראו לה ילד בן חֹדש והיא התבוננה בו בתמהון והתאמצה להִוָּכח, אם היצוּר הקטן הזה הוא באמת בן-אדם. אחרי-כן נגעה באצבעה בפני הילד ברֹך ובזהירות גדולה, כאִלו יראה, פן תָּרע לילד, וכאשר נודע לה לנכון, כי בן- אדם הוא זה, הושיטה לילד את ידה לאות שמחה.

השימפנזה ההיא ידעה היטב לכַוֵּן את שעות היום. פעם אחת אֵחרו להגיש את ארֻחת הערב, ואז התחילה לדפֹּק בחזקה על הדלת. וכאשר הביאו אחרי-כן את האֹכל, קראה בחדוה: “אָה, אָה!” אחרי שאכלה את ארֻחת הערב, הסירה מרגלי אדוניה את הנעלים וקִנחה את רצפת החדר בסחָבָה. היא לא יכלה לשאת את הנחשים ושאר הרמשים והֵעֵזה לגשת אליהן רק בשעה שהיו כלואים בכלוביהם. וגם אז מִהרה לברֹח מהם וקראה בבהלה: “אָה, אָה!” את התֻּכִּי לא יראה מכֹּל וכֹל. היא התגנבה לפעמים קרובות אל הכלוב של התֻּכִּי והרימה אליו את ידה, למען החרידו. ואולם התֻּכִּי הפקח קרא: “הס, הס!”

אפשר לשער, מה גדל כאב בעליה של השימפנזה הזאת, כאשר מתה במחלת האסכרה ודַלֶּקֶת הרֵאה. בשעה שהיתה חולה, היו מטפלים בה לא רופאי הבהמות והחיות, כי-אם הטובים שברופאי בני-האדם, שנמצאו באותו המקום. כאשר חששו הרופאים, שמא תחנק באסכרה, מאין לה היכֹלת לנשם, החליטוּ לעשות לה נִתּוּח. ארבעה אנשים אחזו בה בחזקה, כי היא הגֵנה על עצמה מפני הרוצים לנתח בגופה והתאמצה להתחמק מתחת ידם. ואולם כאשׁר החלו לדבר אליה רכות, אז נתנה לעשות את הנתוח, מבלי אשר תוציא מפיה קול צעקה מתוך כאב ומִבלי התנועע, כאלו הבינה, שהצעקה והתנועה בשעת הנתוח תביאנה עליה את המות. כאשר גמרו לעשות את הנתוח, הביעה את שמחתה ותודתה, בהושיטה את ידה לרופאים ובחבקה את המפקח עליה. וכשם שנתנה לרופאים לעשות לה את הנתוח, כן נתנה להם להשתמש גם בשאר תחבולות הרפואה. ואולם למרות כל הטֹרח והעמל, לא נרפאה השימפנזה מחָלְיָהּ. אחד הרופאים, אשר השתדל לרַפֵּא אותה, הבטיח, כי היא מתה כמוֹת בן-אדם.

וִינה. הקיסר פרַנץ-יוסף והַפֶּחָח מוִינה    🔗

ואולם כבר הגיעה השעה להִפָּרד מעל חופי הנהר שפרֵי. לוּ אמרנו לשהות זמן רב, כזמן אשר שהינו בברלין, בכל עיר ועיר המושכת את לבנו אליה, כי עתה לא שבנו עד עולם לארץ מולדתנו. רק לקונסטנטינופול בלבד עוד עלינו לעשות דרך של אלפַּיִם קילומטר, ושלש-עשרה שעות שלמות עלינו לנסֹע במסע מהיר עד בואנו, ראשית-כֹּל, אל וִינה, בירת אוסטריה.

בצד מערב הנה לפנינו הנהר אֶלבּה, המשתפך אל הים הצפוני בקרבת העיר הַמבורג, ובצד מערב – הנהר אוֹדר, השופך בקרבת שטֶטין את מימיו אל הים הבלטי. את הנהר אֶלבּה אנו מכירים מקרוב אך בבואנו לדרֶזדֶן, כי שם עלינו לעבֹר אותו, אחרי-כן אנו פוגשים אותו בביהם, אשר שם נמשכת מסלת-הברזל לאֹרך עקמומיותיו של נהר זה, השוטף ועובר דרך עֵמק נהדר, רב התושבים ומכֻסה יערות. גם בפרַג, שהיא אחת הערים העתיקות והיפות שבאירופה, איננו יכולים להֵעָצר; המסע רץ חיש הלאה ורק בוִינה אנו יוצאים מתוכו לזמן קצר.

וינה היא עיר עשירה וּמפֹאָרה, הרביעית בגדלה באירופה; בית-הכנסיה הקַתּוֹלי, הנקרא על שם סטֶפן הקדוש, שולח עד מרום את מגדליו והם מתנוססים מעל לבתיהם של שני מִליוני תושבים. בין מצבות-זכרון עתיקות הימים נצבים שם בתי-ענק חדשים ונהדרים, וה“רינג” הוא אחד הרחובות היפים שבעולם. וִינה היא עיר עליזה ומלאה חיי חדוה, עיר עתיקה, חשובה, יַחסָנית, עיר של תיאטראות, זמרה ושעשועים, בתי-משתה ובתי-קָפה. בוִינה עוברת תעלת הנהר דוני עם שנים-עשר הגשרים אשר עליה, ולאׂרך קצה העיר המערבי זורמים להם גלי הנהר היפה והכחֹל בתוך אָפיק מסֻדר היטב, ומָשַּׁק הגלים האלה, המַשַּׁק הנשמע כזמר, הוא יסוד היסודות של מנגינות הוַלצים של וינה המפֹארים בעולם.

וִינה, כברלין, היא אחת המרכזים של החכמה, המדע והאמנות והיא מכילה המון דברים נפלאים לאין מספר. ואולם כל אלה הם כמעט כאין לעֻמת הקיסר הזקן פרַנץ יוסף, לא משום שהוא זקן, שריד הדור שכבר מת, אך יען כי כבודו הרב מחזיק בשלמותה את הממלכה, שהיא של ארצות ואֻמות שונות, בנות דתות שונות. על חמשים מליון בני-אדם הוא מושל: האשכנזים באוסטריה, הביהמים בביהם, המַדיַרים באונגריה, הפולנים בגליציה. ומלבד אלה עוד כמה וכמה אֻמות שונות מתגוררות על-פני השטחים רחבי-הידים של קֵיסָרוּת אוסטריה-אונגריה. אפילו בני דת-מחמד נמצאים בין אנשי הממלכה הקַתולית הזאת.

חיי הקיסר הזה היו מלאים מאורעות כבירים ואסונות גדולים. בימיו היו בארצו מלחמות, פְּרָעות, מרידות, והוא בחכמתו וחריצותו שב ומשל על המוני בני-האדם מרי הנפש, אשר התאמצו, ועודם מתאמצים, לקרֹע את ממלכתו לקרעים. קשה לאדם לחשֹׁב, שממלכת אוסטריה-אונגריה תוכל להתקַים בלי הקיסר הזה^[6]. ולכן יש לחייו ערך גדול מאד בקורות אירופה. לא אחת התנקשו אנשים בנפשו, הרגו את אשתו, ובנו יחידו מת מיתה משֻׁנה. הקיסר הוא עתה בן שמונים ושתים שנה, וזה ששים ושלש שנה הוא נושא כתר מלכות על ראשו; משנת 1867 ועד עתה הנהו מלך אונגריה. בימי מלכותו התפתחו המסחר, מֶשֶׁק הכפרים והתעשיה, וטוּב הממלכה הלך וגדל. למרות זקנתו המפלגת קומתו עודנה זקופה, אינו מהלך שחוח וכפוף והנהו עובד עבודה קשה כאחד הפועלים אשר בעמק הדוני.

על החִבה הגדולה, אשר לב בני אוסטריה הוגה לקיסר פרַנץ-יוסף, מעיד המעשה, אשר ספּר לי פעם אחת חבר-לנסיעה פטפטָן, שנסע אתי יחדו דרך עמק הדוני, היא הדרך, שבה נעבור גם עתה במסענו זה. מסֻבים היינו בסעֻדת הצהרים, והאיש ההוא שָׂח אתי על-אֹדות וִינה.

– האם שמעת, אדוני, את המעשה בפֶחָח, אשר טִפס ועלה על מגדל בית-הכנסיה הנקרא על שם סטֶפן?

[[XX]] – לא, לא שמעתי, ומה המעשה הזה?

– אותו הפחח אמר לכבד על-פי דרכו הוא את חג היובל של הקיסר. מה עשה? נתעטף בדגל-ממלכה אוסטרי ועלה על המדרגות של המגדל אשר לבית-הכנסיה ההוא, וכאשר תמו המדרגות, טִפּס ועלה, הלֹך ועלֹה, על המגדל מבחוץ. הנך יודע בודאי, שהמגדל הזה הוא כמעט ישר כַּאֲנָךְ^[7], ואולם הוא נֶאחז בחזקה בידיו וברגליו בכל בליטה קטנה שבקטנות ובכל מקום חִבּוּרם של פחי הנחשׁת ולבסוף הגיע אל רגלי הצלב.

– ונפל משם, כמובן?

– חלילה! הוא אך נח שם רגע, ואחרי-כן טפס ועלה על מרומי הצלב, שם שכב לו על בטנו והניע באויר את ידיו ורגליו.

– הפוחז הזה מתחיל למצֹא חן בעיני, – חשבתי בלבבי.

– אחרי-כן גָּלַל את הדגל והניע אותו הֵנה והֵנה. תחתיו הִשתרעה העיר וִינה, הוא ראה אפוא את כל העיר: את תעלת הדונַי, וגם את הדונַי עם ששת הגשרים אשר עליו, את חלקי העיר, אשר תבנית מרֻבּעים להם, את גגות הבתים וארֻבּות העשן אשר עליהם, את הרחובות, החצרות, הסִמטות הקטנות, הפרברים והכפרים אשר סביבותיהם, את מסלות-הברזל ומסלות-החָצָץ, ההולכות ונעלמות מן העין במרחקים. חוטי הטלגרף והטלפון נמשכו מתחת לו, ובכן היה באמת הגבוה מכל הדברים אשר בעיר. במקרה ראה אותו ואת דגלו אחד העוברים על-פני בככר שלפני בית-הכנסיה, וכמובן נצב על מקומו והביט אל המראה המוזר. עבר רגע אחד והמוני אנשים נקבצו שמה. קם שם דְחק נורא, עד שאי-אפשר היה לאיש לעבור שם. כּזאת היתה בכל רחובות העיר וככריה, שבהם אפשר היה לראות את המגדל ההוא. כמחצית תושבי העיר הגדולה עמדו צפופים ברחובות והביטו אל המגדל, ואיש לא יכֹל להעלות אף רגע על הדעת, שאפשר יהיה לו לעבור מרחוב לרחוב ברגל או במרכבה. והפֶּחח שכב לו במרום הצלב ושמח בראותו, שהמוני בני-אדם ממלאים את הרחובות ומביטים עליו.

– ודאי שהמחזה נגמר בזה, שהוא נפל משם והֻכּה לרסיסים – נכנסתי לתוך דבריו, כי לא יכֹלתי לטעֹם מן הדג, אשר הֻגש לי, בטרם יֶחכּם הפחח וירד סוף-סוף לארץ, או שֶׁיַּגיע למצער אל המדרגות הראשונות.

– חלילה! כאשר ארכו לו רגעי שָכבו שם, ירד לו בזהירות בדרך אשר עלה. אף פעם אחת לא החטיא, ולא ירא, פן ישבר את מפרקתו. ירד והתראה לפני ההמונים ביצִיעַ הקטן של המגדל. אכן, מי שחש בראשו אינו רשאי לטַיל באֹפן כזה.

– אמנם צדקת, אדוני! – אמרתי ­ אך מה חשבה המִשטָרה על-אֹדות הפחח הזה?

– המשטרה תפשה אותו והושיבה אותו בכלא לחֹדש ימים על אשר גרם להִתְאַסֵּף ההמונים ועל עָצרו בעד התנועה שברחוב.

– עָוֶל גדול עשתה! – נפלטה קריאה מפי.

– אמנם כן. ואולם מאת הקיסר קִבּל הפחח אות-כבוד של זהב על אֹמץ-הלב אשר הראה ביום חג הקיסר.

– טוב אשר בא על שכרו. ואולם נתחיל-נא לאכֹל את הדגים. [[XX]]

בו ברגע עבר המסע דרך הגשר שעל הדוני, המחבר את בקעת אונגריה עם חצי-האי הבּלקַני.

דרך בקעת אונגריה אל חצי-האי הבַּלקַני    🔗

בצפונָה של ממלכת אוסטריה-אונגריה שוטפים הנהרות אֶלְבּה ודניֶסטר ובדרומָה נמצאים עוד נהרות קטנים וכלם משתפכים אל הים האדריַטי. ואולם בכלל שַׁיָּכים כל הנהרות שבממלכה הזאת אל מַערֶכת הנהר דונַי והנם משתפכים אליו, והוא הגדול מכֻּלם ובולע את כֻּלם. הגדול בנהרות אירופה הוא הנהר ווֹלגה, אשר לו ים מיֻחד, הוא הים הכַספי. הנהר דונַי הוא השני בגדלו, וגם לו יָם מיֻחד, הוא הים השחור. וגם המעינות, שמהם נובע הנהר הזה נקראים “שחורים”, על שם שהם נמצאים במקום הנקרא “היער השחור”, הוא שוַרצוַלד אשר בבַּדֶּן. השטח ממקום מוֹצָאוֹ ועד מקום השתפכוֹ אל הים ארכּו כמעט 3000 קילומטר. הוא עובר דרך בַּוַריה, אוסטריה ואונגריה, הוא הנו הגבול שבין בולגריה ורומיניה והוא נוגע גם בכברת ארץ קטנה של ממלכת רוסיה. ששים נהרות גדולים משתפכים אליו ומחציתם גדולים כל-כך, עד שספינות שָׁטות על פניהם. בעיר בּוּדַפֶּשט, אשר הדונַי מפריד בין שני חלקיה והם מתחברים יחד על-ידי גשרים נהדרים, הנהר דומה יותר ליאור מאשר לנהר. גשר אלישבע אשר בבירת אונגריה זו ארכו 290 מֶטר. הלאה, – על-יד גבול ווֹלוכיה, רֹחב הנהר הוא קילוֹמֶטר, ובין בּוּקַרֶשט והים השחור, ששם נמשכת מסלת-ברזל רומינית על-פני הדונַי, משתרע גשר ליד “המים השחורים” וארכו כארבעה קילומטרים, – וגשר זה הוא הארֹך ביותר בכל הגשרים אשר באירופה.

לא הרחק מן המקום הזה מתפרדים מימי הדונַי והיו לשלשה ראשים; ביניהם ובין הים, שהם משתפכים אליו, יש דֶלְתּא^[8], ושם גדל סוּף בשפע רב. בתוך הסוּף יכולים להסתר סוס ורוכבו יחדו, שם רועים עדרי שורי-הבָּר, עופות-הים יקַננוּ שם לרבּואֵי רבבות וזאבים באים לטרוף טרף.

מבודַפשט והלאה המסע ממַהר ורץ דרך בקעת אונגריה. הבקעה הזאת היא נוף מצֻין במינו. תבניתו כתבנית ערֵבה, אשר הרים סביב לה. גשמים יורדים פּה לרֹב, החֹרף הוא קר והקיץ לוהט, כאשר יהיה בכל הארצות הרחוקות מן הים. הסערות והסופות מצויות, ובמקומות אחדים נצברים על-ידי הסערות הרי חול. לפנים היתה זו ערָבה נחמדה, שבה התגורר עם המַדיַרים הנודד. רעוּ שם עדרי בקר וצאן רבים לאין-מספר. עתה הולכת פה ומתפשטת עבודת האדמה. עוסקים בגִדּוּל חטים, שפון, שעורים, שבֹּלת-שועל, אׂרז, תירס, תפוחי-אדמה וגפנים בכמוּת גדולה הרבה יותר ממה שדרוש לתושבים, ולכן נשלח העֹדף מחוץ לארץ. סביבות הכפרים ובתיהם גדֵלים אֵלות, בוקיצות, ברושים, עצי-אוֹג ועוד מיני עץ שונים, ואולם בערבות הרחוקות, במקומות הבצה הסמוכים אל הנהרות, אין עצים והתושבים מסיקים שם את תנוריהם בסוּף ובגֶלְלֵי בקר מיֻבּשים. באונגריה רבו תמיד מגַדלי הבקר, גם עתה מרבים לגדל שם פרים ופרות, שורי-הבָּר, צאן וחזירים מן המינים המשֻׁבּחים. האיש הנודד עם עדרו ממקום למקום אינו יכול להתקַים בלי סוס, ולכן הסכינו האונגרים מאז לגדל סוסים אבירים. אין להתפלא אפוא על שאונגריה עשירה כל-כך בסוסים משֻׁבּחים, בני-תַעֲרֹבֶת של שני גִזעי-סוסים: הגזע הַטַּטַּרִי והגזע הערָבי.

בהביטנו מן המסע אל הנוף הזה, אשר אדמתו פוריה כל-כך והאדם רואה בו שכר רב בעמלו, נראה לנו הנוף שטוח ובן גַוָּן אחד. אנו רואים עדרים הרבה, אשר רועיהם רוכבים על סוסים, כפרים, דרכים ובתי אכרים. ואולם מי שרוצה להכיר את הנוף כראוי, עליו לבקר את התערוכה הגדולה של מֶשֶׁק הכפר אשר בבודַפּשט. תערוכה זו מַקְנָה לנו תמונה אמתית של החיים החַקְלָאִיִּים באונגריה, למן האחו והאחֻזות ועד החמאה והגבינה, למן פקֻעת תולעת-המשי ועד גלימת משי נחמד. היא מראָה לנו את חיי האכר האונגרי, היושב בבֵית-עֹני, בית של סוּף, או באֹהל, את מיני הדגן השונים, שהוא זורע בשדהו, את הדבש הצהֹב, שהוא רודה בימי הסתו מן הכַּוֶּרֶת, ואת העורות המעֻבּדים, שמהם הוא עושה רצועות, מלתחות ותרמילים. אנו רואים בתערוכה זו גם את כלי הצַּיָּדִים והַדַּיָּגים, נשקם וצֵידם. בצאתנו לבסוף מן האולם האחרון של בנין התערוכה, אנו יודעים ומכירים, כי בדעת ובתבונה מנהל עם אונגריה את משק הכפר שלו. חיים של טובה ועשׁר הם השכר, שתושבי הארץ הזאת מקבלים בעד טָרחם ועמלם.

במהירות עצומה רץ המסע על-פני הבקעה עד גבול סֶרבּיה. בבֶלגרַד, בירת סרביה, מחפשׂים המוכסים בחבילותינו. הסֶרבים בכללם אינם חביבים על שאר העמים, ואני מצדי איני מרבה לבטוח בעם, ההורג ומשליך בעד החלון את המלך והמלכה שלו, בשעה שיעלה הרצון לפניו.

פה אנו נפרדים מאת הדונַי ונוסעים הלאה בעמק מוֹרַבה. הכפרים הסרבּיים עם בתיהם הקטנים, הלבנים והנמוכים, שגגותיהם הם של רְעָפים או של תבן ודומים בתבניתם לפירַמידות, הם נאים למדי ופזורים באֹפן יפה למראה. בכל מקום שאנו פונים הננו רואים גבעות מכֻסות דשא ירֹק, מורדי הרים, שיערות גדֵלים עליהם, עדרים ורועיהם ואכרים לבושים בגדים ברֻדים,ֵּ ההולכים אחרי מחרשותיהם בשדה. נחלים קטנים וסואנים רצים כמתוך קפיצות של שמחה אל עבר הנהר מורַבה, המוביל את מימיו אל הדונַי. ובכן – עוד בתוך מערכות הדונַי אנו נמצאים, ולא נפָּטר מהן גם אחרי אשר נעבור את סרביה לרחבה דרך גבעותיה השטוחות ונבוא עד לפני סופיה בירת בולגריה. גם במקום הזה עובר אחד מנתיני הנהר דוני, שהוא מכלכֵּל חיים לעמים ולממלכות רבים.

בשעת מסעות העמים שטפו המוני הנוסעים שטֹף ועבֹר מארצות המזרח לאירופה דרך בקעת הדוּנַי, והנהר הזה הוא גם עתה אחת הדרכים החשובות, המחברות את מזרחה של אירופה עם מערבה.

הלילה מכסה מעינינו לגמרי את ממלכת בולגריה, אשר בחלקה הדרומי אנו נוסעים ליד הנהר מַריצה ואנו עוזבים אותו רק בבואֵנו לדרומו של גבול טורקיה, לאדריַנופול. הננו נמצאים פה בתוך הרחבה שֶׁבְּבִקְעוֹת חצי-האי הַבַּלְקַנִי.

בשָׁכבי בלילה על הספסל שבתא הרכֶּבת הרהרתּי במדינות הבלקַן המפֹארות, המשתרעות בדרום, אלבניה עִם עַמה השואף קְרָבות, מַקֵּדוֹניה, ארץ מולדת אלכסנדר הגדול, ויון, ארץ הדעת והאמנות לפנים.

כעלות השחר כבר היינו בטורקיה, ובהגיע מסענו אל שערי קונסטנטינופול עמדה השמש במרום השמים.

קונסטנטינופול    🔗

אם יביאך גורלך באחד הימים אל הפנינה הזאת שבין ערי תבל, אל-נא תמהר לתעות ברחובות הקטנים, הצרים והמסֹאָבים, אך פְּנֵה לך חיש אל היציע העליון של המגדל הרם, המתנוסס באמצע הַפַּרְוָר הטורקי סטַמבּול. מראה נהדר מאד, אשר עד עולם לא תשכחהו, יתגולל שם לפניך.

ראה תראה שם יַם של בתי עץ, אשר האחד מתרומם על-גבי השני וכלם יחדו מתנוצצים בהמון צבעים. מבּין המוני הגגות של בתי סטַמבול מִזְדַּקְּרִים ועולים מגדלים דקים וכִפּות עגֻלות של בתי-המסגד אשר למֻשלמים. לרגליך נשקף שוק התַּגָּרִים, והלאה מעט – “סופיה הקדושה”, היפה שבבתי-המסגד. סטמבול בנויה, כרומי, על שבע גבעות; העמקים שבין הגבעות מכסים עצים ירֻקים וגנים מִצִלִּים. בצד מזרח נראות עוד חומותיה של העיר העתיקה; ממעל להן מתנשאים בעִצַּבוֹן ראשי הברושים של בית-הקברות.

בצד צפון הנך רואה לפניך מתוך נקֻדת זָוִית פתוחה חצי-אי. עליו משתרעים שני הפרוָרים גָּלַּטה ופֶרה, שיושביהם הם בני עמי אירופה: יון ואיטליה, יהודים ואורמינים ושאר העמים בני הארצות הסמוכות לטורקיה. בין חצי-האי הזה ובין סטַמבול, צפונה-מזרחה, נמשכת לשון-הים, הבוקעת לה דרך ארֻכּה ביבשה ו“קרן הזהב” שמה, כי על פני-גליה מובילים דורות על דורות אוצרות כל טוב.

לצד צפונית-מזרחית יש עוד לשון-ים אחת, אשר רָחבָּהּ כרֹחב “קרן הזהב”. מימיה הם כעין הסַפּיר, וחוֹפיה המֻקָּפים שרשרת של כפרים ובתי-קיץ לבנים, שקועים בֲּעִבי גנים נחמדים. לשון-הים הזאת נקראת בּוֹספוֹר, היא הדרך המובילה אל הים השחור. לארך החוף הימני של הבוספור, מזרחה לים ועד לראשי גבעות נמוכות, משתרע חלקה השלישי של קונסטנטינופול, סקוּטַרי.

הָעֶף-נא עתה עין דרומה. עליך לכסות את עיניך, לבל יעַוֵּר אותן זֹהר קרני השמש, היורדות על פני שטח המים הרבים וחוזרות ונִתָּזות ממנו אל כל העברים. הנה אתה רואה לפניך את הים הנקרא בשם מַרְמַרָה, אשר ארכו 200 קילומטר, והוא אחד הפלאים ממש. אין זה לא ים ולא יאור, לא מִפְרָץ ולא לשון-הים, כי-אם חלקם של הים הָאֶגֶּאִי והים השחור, והוא מתחבר עם הים האֶגֶּאִי דרך הבוספור ועם הים השחור דרך הדַּרְדַּנֶּלים וההֶלֶּספונט. אותם הגנים השטים אשר בדרומית-מזרחית, הרחוקים משם דרך שתי פרסאות, הם האיים הנקראים בשם “איי הנסיך”, ומאחוריהם, מן המרחק הכחֹל והבהיר, נשקפים הרי אסיה הקטנה. פה ושם חולף מִפרשׂ לבן, או עמוד עשן קל של אנית-קיטור מתַמר ועולה למרום. וסְביב האֹפק הולך המראה הנפלא הזה ומתקדר – עד כי בסוף מתלכּדים הארץ, הים והשמים יחדו.

עד עולם לא תשכח את המראה הנהדר של העיר הזאת, אשר רחובות רחבים של מים מבתְּרִים אותה לחלקיה. עיניך רואות שם שני חלקי תבל ושני יַמים. הנך רואה היטב את דרך הים רבּת הערך, העוברת בבירת ממלכת האוֹטוֹמַנים. יום-יום עוברות דרך הבּוֹספוֹר אל הים השחור ספינות לאין-מספר, ההולכות לבולגריה, רומיניה ואסיה הקטנה ורבות מהן שטות אל ים יון, אל קבוצת האיים (הארכיפֶלַג) ואל עבר חופי הים התיכון.

בלי חמדה הנך פונה והולך מן הגדר אשר סְביב היציע. האם בחלום או בהקיץ אתה רואה כל זאת? עודך באירופה, אך כבר על מפתן אסיה אתה עומד! סקוּטַרי, העיר המתנוססת שׁם בעבר השני בתוך הַזֵּר הירֹק של חֹרשות עצי ברושים, כבר באסיה היא. ואולם גם פֹה, בהביטך למטה, אל הרחובות ההומים מהמוני טורקים, תדע, כי יותר ממה שאתה באירופה, אתה באסיה. הנך שומע שאון סביבותיך; לא הֶמְיַת הרוח ולא זמרת גלי הים הוא. כאלו דבורים הומות מסביב לך. יש אשר תּגיע לאזניך קריאה ברורה של סַבָּל, נביחת כלב, שריקת ספינה, או קול צלצול הטְּרַם. מעט מעט מתלכדים קולות הטבע ושאון עמל בני-האדם והיו לקול אחד, ואותך מקפת דוּמיה הוֹמיה, דממה מלאה שאון, היא הדממה המרחפת תמיד ממעל לארֻבּות העשן של הערים הגדולות.

בית-הכנסיה של החכמה הקדושה    🔗

הדבר היה בשנת 548. מלאכת בנינו של אחד בתי-הכנסיה לנוצרים היותר יפים אשר בעולם נגמרה בידי הגדול שבאמנים בימים ההם, יליד אסיה הקטנה. שש-עשרה שנה נבנה הבית ורבבת פועלים עבדו בבניָנו. והנה נגמרה העבודה וכבר אמרו בוניו לקַדש אותו, כחֹק לנוצרים, ולקרֹא אותו בשם “בית-הכנסיה של החכמה הקדושה”.

הקיסר הגדול של ממלכת ביזַנטיה, יוסטיניַנוס, בא במרכבה כבודה, רתומה לארבעה סוסים דוהרים, וּבלִוית הכֹּהנים הגדולים אשר בקונסטנטינופול שׂם את פניו אל בית-הכנסיה. הבית פנימה גדול כשוּק וכִפָּתו דומה לרקיע השמים והיא גבוהה מן הקרקע 56 מטר. יוסטינינוס מביט סביבותיו ולבו מלא גאון למראה המפעל הכָּלול בהדרו, אשר קם והיה על-פי פקֻדתו ורצונו. הוא משתומם למראה אבני השיש הברֻדות של חומות הבית, המוֹזַאִיקָה יקרת הערך אשר על מַסֶּכת הזהב של הכִּפָּה ומאַת העמודים של סלעי פָרפּוּריה^[9] ואבני-שיש ירֻקות, אשר היציעות והכִּפָּה נשענים עליהם.

אמנם אין ערוֹך לעֹשר הקיסר! שבעה צלבים של זהב נדב לבית-הכנסיה הזה ומשקל כל אחד ואחד מהם הוא מאה ליטרה! בחדר אשר לכלֵי-הַשָּׁרֵת שמורים ארבעים אלף מִכסות לגביעים וכֻלם משֻׁבּצים פנינים ואבני חפץ, וחמשה ועשרים ספרי כתבי-הקֹדש, שכל אחד ואחד מהם הוא בכריכה של זהב ומשקלו מָאתים ליטרה! שׁלשת שערי הכבוד הם – כפי שאומרים – מעצי תֵבת נח ודלתות המבוא הם כסף טהור. שאר השערים והדלתות מקשטים בקִשוטים של עצי ארז, שֵׁן וְעִנְבָּר.

כל הכפה שוקעת באורה. בתוך המוזַאיקה של הכפה מזהירים פני קדושי הנוצרים, הכורעים בדומיה לפני האלהים. תחת הכפה עפים ארבעה כרובים. ועל לב הקיסר עולים הדברים הכתובים בספר תורת משה: “והיו הכרובים פוֹרשים כנפיהם למעלה; ופניהם איש אל אחיו; אל הכּפֹּרת יהיו פני הכרובים”. האם לא כזאת הוא רואה בבית-הכנסיה הזה? ויוסטיניַנוס משתחוה בהכנעה לפני אל עליון, אך באותה שעה הוא נמלא גאוַת בן-אדם, והוא כורע על ברכיו וקורא: “ברוך אתה, אלהי, אשר נתתני לגמור את בנין הבית הזה!”

אז הריעו החצוצרות והתֻּפִּים, והמון הנאספים שׁר שירי חדוה וקול הֵד השיר הגיע אל הבתים, אשר מֵחלונותיהם היו תלויות ויורדות יריעות של אֵטון זהב. ארבעה-עשר יום חגגו חג חנֻכּת הבית; חביות מלאות מטבעות של כסף הורקו לפני ההמונים ולכל בני העיר עשה הקיסר משתה. –

* * *

והדורות החדשים, אשר קמו אחרי-כן, הלכו בימי שָׁנים למֵאות בעקבות הדור ההוא ובימי חגי הנוצרים נמלא “בית-הכנסיה של החכמה הקדושה” הוד והדר. והכהנים הגדולים אשר לנוצרים נקבצו שמה, למען הִוָּעץ יחדו על-אֹדות ממשלתם בתבל. כמעט אלף שנים עברו מיום הִבָּנות הבית, והנה בא יום 29 מַי לשנת 1453.

השׂוּלטן הטורקי עם מחנהו הרב לאין-מספר בא בשערי קונסטנטינופול. רבוא רבבות אנשים, נשים וטף נמלטו בבהלה אל “מקדש סופיה”, בעזבם את כל העיר בידי האויב. הלא הכובש – חשבו – לא יעֵז לחלל את המקום הזה! בשעת האסון יֵרד מלאך-האלהים מן השמים ויציל את הבית הזה ואת העיר – ככה נִבְּאו קדושי הנוצרים…

ואולם קולות החצוצרות של הַמֻשְׁלַמִּים כבר נשמעו מעל הגבעות הסמוכות. צעקותיהם הקורעות לב של הנמלטים הנבהלים צָללו מתחת הכפה, האִמות לחצו את ילדיהן אל לבן, הנשים ובעליהן חבקו זה את זה, והעבדים, אשר הובאו שמה ממקומות עבודת הפרך, בעוד האזיקים על ידיהם, הסתתרו בפנות שבין העמודים.

קרדֻּמות המֻשלמים הרעימו בהכותם על שערי הבית. שבבי עצים יקרים התעופפו באויר. עוד דלת אחת חורקת ושורקת מן המכות, והנה השניה כבר נִבְקָעָה. חֵיל טורקיה חדר שמה ברעש. ההמונים הנמצאים שם אֻסרו בכבלי ברזל והוּצאו משם כצאן ההרֵגה. אז החלה הבִּזָּה. תחת מהלֻמות החרבות והחניתות התפוררה המוזאיקה, כִּסּוּיֵי המזבחות יקרי-הערך נקרעו לקרעים ואוצרות זהב וכסף הָעָמסו על-גבי חמורים וגמלים.

ושם, למעלה – מספרת אגדה נוצרית – נצב כהן-גדול יוָני והוא לבוש בגדי הכְּהֻנה אשר לו. בלי פחד עמד והתפלל בעד אחיו בקול דממה והתחנן אל האלהים, כי יעמוד להם בעת צרתם הגדולה. ואולם לא ארכו הרגעים והנה אין איש מאנשיו אתו. אז לקח את גביע הזהב, אשר עליו קדש בעת תפלתו, ודרך המדרגות עלה על היציע העליון. אבל בעלותו ראו אותו הטורקים ובהמון רב רצו אחריו בחרבותיהם השלופות וחניתותיהם המוּרמות. עוד רגע יפול הוא והגביע בידי האויבים. הלא אין מקום להמלט שמה, כי סביבותיו כתלים של אבן.

ואולם פתאֹם נבקעו לפניו החומות האבלות, הכהן נעלם בתוכן, ולעיני המביטים אליו שבו החומות אל מקומן. התורקים השתוממו מאד ונסוגו אחור, אך אחרי עבור רגע שבו והכו בזעף-אף על החומות בקרדמות וכֵילַפִּים. אבל לריק היה עמלם, אבני החומות לָעגו לִיגִיעָם. בראותם לתמהונם הרב, כי לא יוכלו לחומות, נסוגו אחור.

בשעה שהשֹׁד ורעש המלחמה הגיעו בבית-הכנסיה עד למרום קצם, נשמע קול שַׁעֲטַת סוסים ליד השער הגדול. המנצח, מחמֶד השני, שׂוּלטן טורקיה, קרב אל הבית וראשי צבאותיו לפניו. צעיר הוא וגֵאֶה וקשה-עֹרף, אך דעת וכֹבד-ראש לו. הוא הולך רַגלי על רצפת השיש, אשר עליה דרכו לפני אלף שנים רגלי הקיסר הנוצרי יוסטינינוס. ברגע הִכָּנסו אל הבית הוא רואה, והנה אחד מאנשי-צבאו בוֹקע בקרדמו בזעף את רצפת השיש. מחמד נגש אליו ושאל אותו:

– מדוע?

– בעד דתנו! – השיב איש-הצבא.

השׂוּלטן הכה בחרבו את האיש.

– כלבים! האם לא די לכם השלל, אשר אתם לוקחים? בניני העיר הזאת לי הם.

הוא בעט ברגלו באיש-הצבא הנפצע ועלה על הבימה ובקול מצלצל הכריז, כי “מקדש החכמה הקדושה” הוא מעתה נחלת האיסלַם.

ארבע מאות וחמשים שנה עברו למן היום, אשר מעל כִּפּת הבית הזה הוסר הצלב – סמל הדת הנוצרית – ותחתיו בא חצי הירח – סמל דת האיסלם – ומדי ערב בערב עולה שַׁמַּש המקדש על היציעות של ארבעת המגדלים, אשר בנוּ שם הטורקים, ומכריז על שעת התפלה של הַמֻּשְׁלַמִּים. לראשו תַרְבּוּש^[10] לבן ולבוש הוא מעיל ארֹך, היורד ומגיע עד לארץ. אל ארבע רוחות השמים הוא שולח ממעל לסטמבול את קולו המצלצל. הוא מתחיל לקרֹא בקול דממה ממֻשך והקול הולך וחזק ומקים הֵד מקרוב ומרחוק. “גדול הוא האלהים!” – הוא קורא. – “אין אל בלעדי האלהים ומחמד הוא נביאו! ברכֵנו-נא! הושיענו-נא! גדול הוא האלהים! אין אל בלעדי האלהים!”

והנה השֶּׁמֶש יורדת ומסתתרת מאחורי האֹפק. נשמע קול יְרִיַּת תותח. חֹדש הצום הוא עתה לבני דת מחמד. הוא החֹדש, שבו אסור להם לאכול ולשתות וגם לעַשן ביום. כך מצַוה אותם נביאם בקורַן ספר-קָדשם.

יריה זאת של התותח מכרזת ומודיעה, כי הצום של היום נגמר, ואחרי אשר המאמינים אוכלים דֵּי שבעם בשר ואֹרֶז ופֵרות ושותים קָפה ומעַשנים את הנַרגילות שלהם, הם שָׂמים את פעמיהם אל הבית העתיק, בית מקדש “החכמה הקדושה”. סביבות המגדלים הגדולים מאירות מנורות לאלפים, ובין המגדלים הקטנים מהם מזהירים בתוך חשכת הלילה שמות קדושי האיסלַם, ערוכים בטורי אותיות של מאורות שונים. בִּפְנים הבית תלויות שרשרות של מנורות, אֹרך השרשרות חמשים מטר, ובתוך המנורות נתונים פנסים של שמן לרֹב מאד. בחבלים הנמתחים ויורדים תלוים מאורות שונים ורבים לאין-מספר. ים של אורה צף על-פני רצפת הבית. על-גבי לוחות ירֻקים וגדולים מאד, הקבועים על עמודים מיֻחדים, מתנוצצים שמות אלהים, מחמד וקדושי האיסלם, כתובים באותיות של זהב. גָבהן של האותיות לבדן הוא תשעה מֶטר.

על הרצפה מֻצעות יריעות של תבן, וכל הנכנס אל הבית מחֻיָּב לחלֹץ את נעליו ולרחֹץ את פניו, ידיו וזרועותיו. תרבּושים לבנים וירֻקים ומצנפות אדֻמות עם גדילים שחורים עוברים על פניך חליפות. פני כל המאמינים פונים כלפי מֶקַּה, הם נושאים את ידיהם כלפי פניהם, כפותיהן פשוטות לפניהן והאֲגוֹדָל זקוף אל מול האֹזן. אחרי-כן הם משתחוים וידיהם על ברכיהם ולבסוף הם כורעים ומצחם נוגע ברצפה. “התפלה היא השער אל גן-העדן” – כתוב בקורַן, ובכל פרק מפרקי התפלה צריך האדם לכַוֵּן את גופו באֹפן מיחד.

על הבימה נצב הכהן. קולו הצח והמצלצל מפסיק את הדממה השוררת פה. מלותיו האחרונות יוצאות מפיו, ועוד זמן רב הן נִשאות ומצלצלות תחת הספּון.

ואולם לא לעולם חֹסֶן. גם הטורקים בעצמם – לפי דברי הנוצרים – יודעים, כי הבית הזה עתיד לשוב אל הנוצרים, ולכן הם מרבים בעת האחרונה לקבֹּר את מתיהם בבתי-הקברות אשר בסקוטַרי, למען אשר ישכבו במנוחה בצל עצי הברושים שבאסיה. והיונים עודם מחכים ליום, שבו ישוב “מקדש סופיה” לידי הנוצרים, ואז תִּבָּקענה החומות והכהן הגדול יצא מתּוֹכן וגביעו בידו. בדממה יֵרד – אומרים הם – מן המדרגות, יעבור בתוך הבית, יגש אל המזבח הגדול ויגמר את התפלה, אשר החל לקרא ואך הטורקים הפסיקוהו אז, לפני ארבע מאות וחמשים שנה…

הגברת פַטִימָה בשוק    🔗

בהיות הַנּוּם פַטִּימָה ילדה היתה משתעשעת ברחובות הצרים של סטַמבּול. כאשר גדלה והיתה לעלמה הִשִּׂיאוה הוריה לאֶמין אֱפֶנדי, בנו של פֶּחָה^[11] מפֹאר. לפני היותה לו לאשה לא ראתה את פניו, אך ידעה, כי הוא עשיר ולאשׁר יֵחָשב לעלמה דבר הִנָּשֵׂא לו. ביתו נמצא באחד הרחובות הגדולים אשר בסקוטַרי והוא נחלק לשני אֲגַפִּים מיחדים. הָאֲגָף האחד נועד לדירה לבעל-הבית וָּבֲאָגף השני דרות הנשים. כי פַטימה לא יחידה היא לבעלה, אך הרביעית בשורה, ואת ארבע הנשים שומרים סריסים ושפחות. ואמנם בגלל הדבר הזה לא היתה פַטימה מאֻשרה מיום בוֹאה אל בית אישהּ, אשר היו לו נשים בלעָדֵיהָ. חיי פַטימה מלאים אפוא שִׁעמום, נֶעְדָּרִים כל תכלית, וימים רבים עוברים עליה באפס מעשה. שעות רבות היא נצבת לפני שִׂבכת המַעקה ומבטת אל הרחוב. כאשר תקצר נפשה מהביט, היא הולכת אל חדרה הקטן. באמצע החדר הוֹמָה מזרָקה^[12] קטנה, וליד הכתלים עומדים ארונות של עץ. מתוך שעמום היא נגשׁת בחפזון אל אחד הארונות, קוראה לשפחתה, וזו ממהרת להביא שמה שלחן קטן. פַטימה עושה לה פַּפּירוסה ומעַשנת, ובעיניה, אשר שֵׁנה חופֶפֶת עליהן, היא מבטת אל גלילֵי העשן הכחֻלים, העולים לאט במרומי החדר. ושוב היא קוראה לשפחתה. הפעם מביאה השפחה טַס גדול מלא ממתקים, ופטימה מפהקת, אוכלת מעט מן הממתקים ומשתרעת על הכרים הרכים, המֻנחים על הרצפה, שותה כוס לימוֹנַדה, נגשת אל הֲתֵּבה הקטנה, המצֻפָּה עור, ובעצלות היא פותחת אותה.

בתבה זו נמצאים תכשיטיה של פַטימה, צְמידים^[13] של זהב, חֲרוּזֵי פנינים, נזָמים יקרים ומטפחות משי מגֻוָּנות. פַטימה שׂמה את חרוז הפנינים על צוארה ומקשטת את אצבעותיה בטבעות ועל פניה היא שמה צָעיף דק של משי. אחרי-כן היא נגשת אל הראי ומשתאה בעצמה ליפיה, ורק מראה שפתיה לא ייטב בעיניה.

שפחתה מביאה לה צנצנת קטנה של קוֹנְיָה^[14], ופטימה צוֹבעת מִתּוֹכה את שפתיה עד שהן מַאְדִמוֹת יותר מן האלמֻגים^[15], אשר סוחרי הֹדו מוכרים אותם בשוק. היא מוסיפה להתבונן בראי ורואה, שגם עפעפיה אינן שחורות למדי, ועל-כן היא מושחת אותן בצבע שחור המובא מארץ הסִינִים. והשפחה מבטחת אותה, כי היא עולה בחִנהּ ויפיה על כל שאר נשי בעלה.

כאשר תשׂבּע נפשה מהביט אל תַּבניתה בראי, היא פוֹרֶקֶת מעליה את תכשיטיה ושמה אותם בּתֵּבה. מחדרה היא יורדת במדרגות אל הגן, מטַיֶּלת מעט בין המִּזְרָקות ההומות, מתענגת על ריח השושנים ושאר הפרחים, הגדֵלים בתוך הגן, נצבת רגע ליד כלוב צפרי-הזמרה ומחַקָּה את קולן. פתאֹם והנה אחת מנשי בעלה נכנסת אל גן ההַרמון וצועקת אליה: “פטימה, מכֹערה אַתּ כחתול-הים! הנך זקנה ופניך מלאים קמטים, ומסביב לעיניך יש לך מִסְגָּרות אדֻמות! בכל סטַמבּול אין איש, אשר יתאַוה לראותך!” ופַטימה משיבה: “לולא מאס אֶמין אֱפֶנדי בך, תֻּכִּי זקן ומכֹער, כי עתה לא לקח אותי אל הרמונו”. ותכף היא שבה אל חדרה ונגשת אל הראי, למען ראות אם אמנם אין מסגרות אדֻמות מסביב לעיניה.

למען שכֹח את כעסה היא מחליטה לצאת אל השוק הגדול אשר בסטַמבּול. השפחה מלבישה אותה מעיל רחב, אשר בתוך קִפּוּלָיו נעלָמות ידיה הלבנות עם צפרניה המשוחות בצבע צהֹב. היא שמה את רגליה בתוך נעַלִים, הדומות לסנדלים וחֻדֵּיהֶן מורמים למעלה, ועל פניה היא שמה צעיף, שהוא החלק החשוב ביותר של תִּלבּשׁת אשה בארץ טורקיה. מלמעלה מכסה הצעיף את הקדקֹד והמצח עד העפעפַּים, ומלמטה הוא מכסה את הסנטר, הפה ומקצתו של החֹטם. ובכן היא מגַלה רק את עיניה, ואולם מבטי עיניה דַיָּם להעיד עליה לפני האיש הרואה אותם, כי יפה היא. ואולם איש לא יעֵז להתבונן אליה, או לדַבּר אליה דָבר, וכאשר תפגש בבן אירופה, תִּשְׂטֶה^[16] מעליו, באשר שמעה אומרים, כי בני אירופה חצופים הם.

שפחתה נשארת בבית. על הככר ליד הבוספור נמצאת תחנת הקַּיָּקִים, מין סירות מָארכות, ושם עומדת פטימה מלֶּכת. הַמַּלָּחים קופצים ממקומותיהם וצועקים איש אחרי אחיו. איש איש מהם משבּח בפיו ובתנועות גֵּווֹ את הסירה שלו וטיבה. אחרי שהיא בוחרת באחת מהן, היא יורדת אליה ויושבת שם על הכרים הרכּים. הסירה היא צרה ונאה, כֻּלה משחה בצבע לבן ומסגרת זהב סביב לה. שני גברים אמיצים אוחזים במשוטים והסירה מתפַּתֶּלת חיש כנחש ושׁטה על-פני המים הכחֻלים והטהורים של הבוספור.

באמצע לשון-הים מעיפה פטימה עין על ים מַרְמַרה. היא שמֵחה על רגעי החֹפש שלה ומצַוה על המלחים לשוט בדרך אחרת. נוֹשבת רוח קלה, והמלחים מניחים מידיהם את המשוטים ופורשׂים נֵס, וחיש כברק נִשאת הסירה דרומה. מה מאד נקל לשכֹּח בים מַרְמַרה את תְּלָאות הזמן ואת כל הדאגות הַמַּדְאִיבות את הלב! האדם משתרע בתוך הסירה, עוצם את עיניו והנהו ישן למחצה. מבעד לשמורות העינים העצומות הוא רואה את כל אשר לפניו: את איי-הנסיך הירֻקים, המתנשאים מתוך המים, את עַרבת המים הרבים, התְּרָנים, השְׁחָפים,^[17] הַמִּפְרָשִׂים הלבנים, שומע את קול מַשַּׁק המשוטים של הסירה.

ואולם פַטימה היא קצרת-רוח והמסע בסירה משַׁעמֵם אותה במהרה, ועל-כן היא מצַוה על המלחים למהר ולהביא את הסירה אל החוֹף הקרוב. היא נותנת לכל אחד מהם מטבע של כסף והם לוקחים מידה את המטבעות מבלי הַבִּיע לה תודה. היא פונה אל השוק הגדול, יוצאת מן הרחובות, אשר האורה החַמה של השמש שפוכה עליהם, ובאה בַּצֵּל ובאַפלוּלית.

השוָקים הם כאן כמִנהָרות^[18] ובהם רחובות וסִמטָאות, שֶׁגַּגות של אבן ממעל להם, ואך דרך החורים שבַּכִּפָּה חודר אליהם מעט אור היום. אולם תחת זה הנה בימי הקיץ אין החֹם מגיע שמה ובשעת הגשמים עוברים שם בחרָבה. אל האפלה השוררת שם מסכינות העינים במהרה, אך מי שאינו תושב סטמבול והוא ממעט לבא אל מקום המבוכה הזה, קשה לו מאד למצֹא לו שם דרך. הדרכים שבשוָקים הם צרים למדי, ואולם הם מספיקים למרכבות ועֶגלות-משׂא לעבור עבוֹר וָשוֹב.

השוק הוא עיר מתחת לארץ, עיר שלֵמה של סוחרים ואֻמָּנים. משני עֶברי הרחוב יש המון רב של חנֻיות קטנות ופתוחות, אשר רצפותיהן גבוהות מעט משִׁטחו של הרחוב והן משַׁמשות לחנוָנים שׁלחנות ותַערוכות לסחורותיהם. לכל מין אֻמנות ולכל מין סחורה יש רחובות מיֻחדים. ברחוב הרַצעָנים יש רק מיני נעלים שונים, רֻבָּם סנדלים של עור אדֹם וצהֹב מעשֵׂה רִקמָה עם שְׂרוֹכֵי זהב, לגברים, נשים וילדים, לעשירים ועניים. יש אשר אדם הולך שם זמן רב ואינו רואה מאומה, מלבד סנדלים ונעלים שונים, והוא מרגיש נעימות לא-מועָטה, בשעה שלבסוף הִנּוֹ יוצא מִמַּלכוּת הסנדלים ונכנס לרחובם של הסוחרים העשירים, העוסקים במסחַר תכשיטי זהב וכסף וסחורות משי.

מוטב לו לאדם שיבוא אל השוק בלי ממון רב בכיסו, כי אפשר להוציא שם סכומים גדולים מאד על חפצי תפארה שונים: מטפחות משי רקוּמות מהֹדו, מרבדי פרס, רדִידִים^[19] מִכַּשמיר וכל החמודות, שיכולים להַמציא דרומהּ של אסיה וצפונהּ של אפריקה. פַטימה האֻמללה! אמנם בעלה הוא עשיר גדול, אך מה הנאה יש לה מעָשרו? הוא אינו רוצה להשקיע את ממונו בשוק, בתאוה היא מסתכלת באבני האֹדם^[20] מִבַּדַּשַּׁן ובפנינים מִגְּדות בַּהרֵין. אמנם יש לה סביב לצַוָּארהּ רָבִיד של אלמֻגים מִיָּם הֹדו, אך מדוע לא יהיה ביכלתה לקנות לה עוד תכשיט אחד?

עד-מהרה הוציאה פטימה את מטבעות הכסף אשר היו בכיסה, והיא ממהרת אפוא לחַפֵּשׂ לה מוצא מן השוק, אך מה רחוק הוא המוצא הזה! היא עוברת את רחוב כלי-המַּתֶּכֶת ותועה בסִמטה המלאה חֻניות של כלי-זַין. קול הפטישים, המכים על הסדָנים, מחריש פה את האזנים, כי החנֻיות לממכר כלי-זין הן גם בתי-העבודה לאֻמנים, המוכרים בהן את החפצים מעשה ידיהם. פַטימה פונה משם אל סמטה אחרת. ואולם היא תועה, כנראה, בדרכה, כי מן הסמטה הזאת אין מוצא. בסמטה זו נמכרים כלי-עִשּׁוּן, ולכן פונה פטימה אל עבר אחר. מרחוק עולה לאפָּהּ ריח עז, וזה האות, כי היא הולכת וקרֵבה אל רחוב חנֻיות הבשמים. כמעט על כל צעד וצעד היא מֻכרחה לשאול לדרך הנכונה. היא עודנה צעירה מאד. בעוד שנים אחדות תדע על-נקלה את הדרך ולא תתעה עוד בלכתה בשוק.

לא רק בקונסטנטינופול וטורקיה, כי-אם גם בכל עולם המֻשׂלמים, בצפונה של אפריקה ובארץ ערב, באסיה הקטנה, בפרס, הֹדו וטורקֶסְטַן מוכרים וקונים במִנְהָרות אפלות כאלה. בכל המקומות, שממעל לבתיהם מתנוססים מינַרֶטים ועליהם עומד הַשַּׁמש ומכריז בקול מצלצל את כרוזו: “אין אל מבלעדי אַלַּהּ”, – מחליפים סחורות במטבעות בתוך שוָקים אפלים. השוק הגדול שבסטמבול הוא אחד השוָקים העשירים שבעולם, אבל גם בשוקים הקטנים והעניים מהלך החיים והעבודה הוא כבשוק הזה.

המוני אנשים בני לאֻמים שונים נדחקים פה בתוך חצי-האֹפל. רֻבּם טורקים, ואולם יש רחובות, שכל סוחריהם הם רק פַּרסים; אנו מוצאים פה גם בני הֹדו, מצרים וקַהִירה, ערביים מעל חופי ים-סוף, צֶרקֶסים וטַטַּרים מִקַּוקז ומִקְּרִים, סַרטים מִסַּמַּרקַנד ובוּכַרָה, ארמיַנים, יהודים

ויוָנים; יש שאנו נפגשים גם בכושי מִזַּנזִבַּר, או בחינאי בן המזרח הרחוק.

יש כאן המון מְנֻמָּר של סוחרים וקונים, תַּגְרָנים – וגם גנבים מכל ארצות המזרח, המֻלה ושאון, שאינם פוסקים כל היום, חִפזון ושקידה במכירת הסחורות שבחנֻיות וקבלת ממון במחירן; עִרבּוּביה של קולות שונים, הנפסקת לפעמים על-ידי צלצול פעמונים של אֹרחת גמלים, בַּהֲביאה אל החנֻיות סחורות חדשות. אך נעלמו הגמלים בתוך האפלה, והנה הולכות ובאות שַׁיָּרות של פְּרָדים^[21] עמוּסים. אחד התגרנים מכריז בקול צעקה על הענבים והאֲבַטיחים אשר בסלו; תגרן אחר רץ אחריך ואומר להשקותך מים מֵחֵמֶת העור שעל שכמו. ומֵעל להמונים הברֻדים האלה מִסְתַּנֵּן אור כהה; רק פה ושם חודרות בעד החורים שבַּכִּפּות אלֻמות של קרני שמש אל העיר האפלה הזאת; מתאַבְּכִים מסביב עמודי אבק ועשַׁן הנַרגילות והיו לדרך של אור. הרחק מפתחי האורה והאויר האלה מתעבֶּה האבק והיה לעב-ענן. הֶבְלָם של אדם ובהמה, רֵיחַ של סחורות מאֻבָּקות, של טַבַּקָּה, שיָרי מאכלים נרקבים, בשמים ופֵרות מלאים עָסִיס, כל אלה ביחד מעלים צַחֲנָה, שאין לתארה במלים ורק שוקי המזרח מצֻיָּנים בה. וגם אותו השוק, הנקרא “שוק הַכִּנים”, שבו נמכרים בגדים ישנים ובגדי-שְׂרָד בָּלים מחֻסרי כפתורים, מַצָּעִים קרועים וכרים וכסתות, כלי-בית שבורים, חפָצים נתונים בעֲבוֹט או גם גנובים – שמו הוֹלֵם אותו…

בצפונו של שוק סטמבול יש עוד המון בתי-אֹרחות ישנים, והם בניני אבן עצומים בגָדלם, בני כמה וכמה דְיוֹטוֹת, יְצִיעים, מבואות ומַחְסָנִים^[22], ובטַבּורם מגרש רחב-ידים. כאן הוא מְקום המחסנים של הסוחרים הסִיטונים^[23]. ברחובות השוק הזה נמצאים גם בתי-קָפה, בתי-אֹכל, מרחצָאות ובתי-מסגד. כל מה שדרוש לבן-אדם הֵכינו פה, והאיש, אשר עליו לבַלות את ימיו בשוק, אינו צריך לשוב לביתו עד הלילה.

בתי-הקברות אשר בסטַמבּול    🔗

בתוך המהומה אשר בשוק נעלמה פתאם פַטימה מעינינו. כאשר חָמְקָה סוף-סוף ועברה משם, שבה אל חדרי ההַרמון המלאים שעמום, ולמען הנְעִים לעצמה את שעות הנשף, היא שולחה לקרֹא למרקדת, וזו באה ורוקדת לפניה יחֵפה על-פני אחד המרבדים ותֹף קטן בידה.

יום עובר ויום בא ושעמומה לא יחדל. לבסוף, כשמגיע יום מותה של פַטימה, יקראו לאחד הכהנים לבוא אל מטתה ולקרֹא לפניה את התפלות, הפותחות לפני המתים את שערי גן-העדן. בחדרה יעלה ריח קטֹרת, וכאשר תצא נשמתה, יִסגרוּ את עיניה. את גֵּוהּ ירחצו במים חמים וימרחו אותו בקַמפורה. אחרי-כן יעטפוה בסָדין לבן, את ראשה יחבשו במטפחת ואת שערות ראשה ישימו על לבה.

בהרמון תקום אז המֻלה רבה. יתר נשי בעלה תּשמחנה על מות צָרָתן ובני-הבית ימהרו לקבור אותה עוד ביום מיתתה, כי אם יִשָּׁאר גוף מת בבית אף רגע אחד יותר מכפי הדרוש, יֵחָשב הדבר לחרפה למת או למתה. ולכן יניחו אותה על מטת מתים, יקראו תפלות בעד נשמתה, וכבוא השמש ישאוה אל בית-הקברות ואחרי מטתה ילכו מלַויה, וצעקות מרות של מקוננות שְׂכוּרות תִּשָּׁמַענה ברחובות הצרים.

תַּהֲלוּכַת המלַוים נמשכת ובאה מַהר אל תחת צללי עצי ברוש, מְקום שם עומדות מצבות אבן לרֹב מאד, – עומדות צְפוּפות, זו בצד זו, כשבלים אשר בשדה. הקבר איננו עמֹק ובו כעין מערה קטנה, אשר בה שׂמים את גֵּו המת באפן שֶׁפָּניו יהיו מוסבים אל עבר מֶקָּה. מֵעל למערה מניחים קרשים אחדים, ואחרי-כן סותמים את הקבר בעפר. על המצבה חרותים דברים אחדים על-אֹדות המת, או פסוקים אחדים מספר הקורַן.

דממה גמורה ומנוחה בלי גבול שוררות בבתי-הקברות שבקונסטנטינופול. רק פה ושם חודר אור החמה מבין הברושים האַפלוּלים. צָניף מצֻיָּר או תרבוש עשוי אבן מקשטים את קברות הגברים, עלים ופרחים– את קברות הנשים. אם נמצאים על מצבת אשה שלשה ציצי פרחים, אות הוא, כי המתה השאירה אחריה שלשה ילדים. דבר לֶדת ילדים רבים נחשב שם לזכוּת גדולה לאשה.

רֻבּן של המצבות הן של אבן אחת מֻנחת ושתי אבנים עומדות הָכֵן. בקרנות האבן המֻנחת יש שְׁקַעֲרוּרוֹת קטנות כעין קערות שבהן נאספים מי גשמים, וצפרים באות שמה לשתות מים ובזמרתן הן מנעימות את שנת-הנצח של המת. לעת קץ – אומרים המאמינים – יקומו המתים מקבריהם ובאו ברגל וגם רוכבים על סוסים אל שערי גן-העדן.

 

חלק ב' מקונסטַנטִינופּול לְטֶהֱרַן    🔗

הים השחור    🔗

נעים, חם ומוּצף אור השמש היה הבֹּקר, בֹּקר שלאחד מימי אוקטובר, שׁבו באתי אל חוף סטַמבּול בלִוית אחד החַיָּלים, אשר נִתַּן לי ללַוותני מאת מַלאֲכוּת שוֶדיה. את שמונה חבילות החפצים, אשר היו אתי, צויתי לטעֹן על סירה בת ארבעה מלחים ואשוט עמהם שוט ונסוע בין ספינות שונות אל עבר הבוספור. עליתי אחר‑כך בסֻלם של חבלים אשׁר לספינה רוסית, ספינה גדולה מאד, וחכיתי שם עד אשר יובאו כל חפצי אל המִכסֶה שלה, ואחרי‑כן פניתי אל המקום, ששמה הֻנחו. עֹגן ספינת‑הקיטור הורם והיא שָׁטה צפונה דרך הבוספור.

ישבתי על אחד הספסלים אשר על מִכסֵה הספינה וקנה‑הצופים בידי ושלחתי מרחוק ברכת פרֵדה לבירת טורקיה. מה נפלא ביָפיו מראה הבירה הזאת ועד כמה נחרת בזכרוני! מתוך ים הבתים בוקעים ועולים עד לרקיע מגדלים לבנים ודקים, ועצי הברוש הגבוהים, הדוממים, כְּבוּדֵי‑המראה כמלכים, מורים ליושבי האדמה את הדרך הבהירה אל גן‑העדן. בתים מתנוססים על‑פני הגבעות מסביב והדבר דומה לשורות ספסלים בתיאטרון, בְּקִרְקָס²⁴ גדול מאד, שיש בו מקומות לרבוא רבבות טורקים, והבמה הלא היא – ערבת מימי הבוספור הכחֻלים…

הספנה מפליגה בים ובלי רַחם היא מרחיקה אותנו ממקום המראה הזה. המראה הולך ונבלע בתוך ערפלי המרחק, וכחזיון‑לילה נעלמת מאתנו העיר הלבנה מעבר לחופים. שִׁניתי את מקומי והבטתי נכְחִי. המראה, אשר גוֹלַל לפני, היה אולי עוד יפה מן המראה הראשון! לשון‑הים דומה לנהר העובר בין חופי‑אבן תְּלוּלים, ואולם בכל המקומות, אשר רצועת החוף מתרחבת שם, נראים בתי‑קיץ לבנים, ארמנות, כפרים, חומות, חָרבות, גנים וחֹרשות. אֹרך הבוספור הוא כמעט שלשים קילומטר, רָחבּוֹ במקומות אחדים – שני קילומטרים, ובשאר המקומות – רק כמחצית הקילומטר. עצי האספנדמון²⁵ הישנים שולחים את דָּלִיותיהם מעל לאֲפָרים²⁶ ירֻקים, עצי דַפְנָה²⁷ ועצי אגוז, עַרמונים²⁸ ואלונים שָׁתים סביבותיהם צללים כבדים. שחָפים לבנים עפים באויר ומקהלת דולפינים סובבת מאחורי הספינה ומחכה לשיָרי המטבח, אשר יָשלכו להם. הדולפינים האלה הם שחַרְחָרִים, רכים ומתנוצצים, גבם מזהיר כמתכת והעין רוֹאה אותם גם בעֹמק של מֶטרים אחדים. כחץ מקשתו של אליל‑הים הם קופצים למעלה, בהכותם בזנביהם על‑פני המים, מסתובבים בעִגול מֵעַל לגלי הים, ובהַפְנותם את פיותיהם החדים למטה, הם שבים ושוקעים בעֹמק הגלים. לוּ חפצו, כי עתה יכלו לעבור ולהָחִיש את דרכם הרבה יותר מספינתנו, ואולם הם בוחרים להם לשוט במשך שעות רבות מאחורי הספינה.

משמאלנו חוֹפי אירופה ומימיננו – חופי אסיה. המרחק שבין אלה הוא קטן כל‑כך, עד כי יושבי אירופה שומעים היטב נִבְחַת כלבי אסיה. הנה שם משתרעת טֶרַפִּיָּה עם בתי‑הקיץ אשר לנוצרים וארמנות של מלאכֻיּות הממלכות השונות, ומַעֲקות בתי‑הַקָּפֶה של הטורקים פה תלוים ממש ממעל למים. הלאה, למטה, משתרע כפר גדול ובו דֹלֶב²⁹ עתיק‑ימים, אשר שבע דָּלִיותיו נקראות בשם “שבעה אחים”, ואגדות מתהלכות על‑אֹדותיו.

לשון‑הים הולכת ומתרחבת והחוֹפים של שני חלקי העולם הולכים ומתרחקים זה מזה. הולך ומתגלה לפנינו האֹפק של הים השחור וספינתנו מתחילה לעבוד בחזקה. מימיננו ומשמאלנו מתנוססים מגדלי‑האור ומקום שֶׁפֶך לשון‑הים מבֻצר כֻּלו בתותָחִים רבים המֻצגים במקום גבוה מיֻחד לכך. ואולם כעבור חצי שעה בערך אנו רואים מקום ששם כָּלה הבוספור רק רצועה קצרה של החוף. על‑פני הגלים המתנועעים הננו שטים בדרך ישרה לעיר סוַּסטוֹפֹול, הנמצאת בקֶרֶן הדרומית ביותר של חצי‑האי קְרים. שם יש תחנה לצִי המלחמה הרוסי, ואולם התועלת שיש לרוסים מן התחנה הזאת היא קטנה מאד, כי הדרך אל הים התיכון היא בידי הטורקים, ובלי רִשיוֹנם אסור לספינות‑המלחמה הרוסיות לצאת מן הים השחור.

הים השחור, הכַּספי והבַּלטי הם כמעט שוים זה לזה בגָדלם. העמק היוֹתר גדול של הים הבלטי נמצא בדרומה של לַהדסורט – 460 מֶטר, עמקו של הים הכספי הוּא 1100 מֶטר ובים השחור יש מקומות שעָמְקָם מגיע לכדי 2250 מֶטר. הים הבלטי מֻקף רק חופי אירופה, אכן הים השחור והים הכספי שַׁיָּכים גם לאירופה וגם לאסיה. על‑ידי מִפְרָצִים שונים שבין איי‑דַניה מתחבר הים הבלטי עם הים האַטלַנטי; לים השחור יש רק חִבּוּר אחד, והוא הבוספור, ולים הכספי אין כל חבור. ראויה לשימת‑לב העוּבדָּה, שהים הכספי נמצא בשטח הנמוך מן הים השחור עד כדי 26 מֶטר. כל שלשת היַּמים האלה הם מלוחים, ופחות מלוח מכֻּלם הוא הים הבלטי.

מתוך ארבעה נהרות גדולים: דונַי, דניֶסטר, דניֶפּר ודון, נשפכות שִׁפְעות מים מתוקים אל הים השחור, ואולם על‑פני קרקע הבוספור הולך ועובר אל הים הזה זרם מלוח, בעוד אשר אל הים התיכון שולח הבוספור זרם מלוח רק במעט, זרם קל, הצף מֵרֹב קַלּוּתו ומכסה מלמעלה על המים. הים השחור בכלָלו אינו שחור משאר הַיַּמים, כשם שהַיָּם הלבן אינו לבן, הים הצהֹב אינו צהֹב והים האדֹם (ים‑סוף) אינו אדֹם מכל הימים האחרים, ולכן תוכל בבִטְחָה גמורה ללַגְלֵג, אם יבוא אדם ויספר לך אותה מעשיה ברב‑חובל, שהיה שט דרך הים התיכון אל הים האדֹם והגיע באמת אל הים השחור, משום שהיה עִוֵּר לצבעים ולא ידע להבחין בין שחור לאדֹם.

ובכן אפוא נוסעים אנחנו הלאה בדרכנו, דרך‑הים המתנועעה. הננו מתבוננים אל נְמַל סֶוַּסטוֹפוֹל, נעצרים מעט ליד ערי קַוקז, קושרים את חבלי ספינתנו אל חוף בַּטּוּם ולבסוף אנחנו עוֹגנים³⁰ בפעם האחרונה לא הרחק מאסיה הקטנה. בגאון, לעין השמים הבהירים, רוחצת טְרֶבִּיזוֹנדה, היא והריה המכֻסים יערות, בזרמי‑האור של שמש הצהרים. סירות קטנות חשות לבֹא מן החוף, למען הָבֵא שמה את האנשים וחבילותיהם. המלחים הטורקים צורחים כמשֻׁגעים, אך אין איש שם אליהם לב. כל איש חושב את‑עצמו מאֻשר, בהצליחו סוף‑סוף לעלות עם חפציו על החוף.

מִטְרֶבִּיזוֹנְדָה לְטֶהֱרַן    🔗

מטרֶבּיזונדה, אשר עוד שבע מאות שנה לפני ספירת הנוצרים היתה מושבה יונית, עולה מסלה ארֻכּה – 1300 קילומטר ארכה – דרך טֶבּריס לְטֶהְרַן. המסִלה הזאת היתה עוד בימים הקדמונים דרך כבושה למסחר שבין פרס והים השחור. עתה שוממות כמעט כל המסלות העתיקות. התחבולות החדשות להובלת סחורות באו תחת האֹרחות לפנים, ובגלל תעלת סוּאֶץ ומסלות‑הברזל אשר בקַוְקז נשַׁמו כמעט המסלות והדרכים העתיקות. ואולם עוד היום נודדות אֹרחות רבות וגדולות מטרֶבּיזונדה וטֶבּריס וגם ממקומות אחרים לְטֶהֶרַן, כי הדרך ברֻבּה טובה, למרות אשר גשמי הסתו מרַכְּכים אותה, ובמישור‑ההרים של ארמיניה הטורקית היא קופאה בימי החֹרף והיתה קשה כאבן. וגם אין לעבור במהרה את הדרך הזאת, כי בשטח של 250 קילומטר אי‑אפשר לנוסע להחליף את סוסיו באחרים.

ואמנם מוזרה היתה האֹרחה, אשר עברה בחֹדש נובמבר לשנת 1905 במסלות טורקיה ופרס בקול שָׁאון ושריקה. לוּ נמצֵאתָ אז, הקורא, במקרה באחת המסלות האלה, כי עתה בוַדאי היית מביט אלינו בתמהון וחושב בלבבך: “מה נִלעָגה החבורה הזאת! אכן אנשים אלה דרך ארֻכּה עוד לפניהם!”

הנציבים בטרבּיזונדה ואֶרזֶרום נטו לי חסד ושלחו אתי פָרָשים מזֻיָּנים לשמור עלי בדרך. בראש האֹרחה רכב על סוס צחוֹר חַיָּל טורקי, קנה‑רובה על שכמו, חרבו על ירכו, ועל ראשו כובע אדֹם, שקשורה אליו מטפחת לבנה להיות למגן מפני הרוח הנושבת ומפני השמש. אחריו התנַהֲלה עגלתי, רתומה לארבעה סוסים. העגלון הזקן הוא ידידי הטוב; הוא מבשל אֹכל בשבילי ובבֹּקר הוא מעיר אותי משנתי. הנני לבוש מעיל קַוְקַזי ועל ראשי בַּרְדָּס³¹, היורד ומכסה את אזני, ובשבתי בעגלה ואחורי אל הסוסים, הנני מתבונן בינתים אל הַנּוֹף המתגולל לפני. אחרַי רוכבים שני חַיָּלים על סוסים שחורים והם עליזים וטובי‑לב. מזמן לזמן הם נִדבָּרים איש אל אחיו, שָׂחִים על המתנה שהם עתידים לקבל ממני. אחריהם נמשכות שתי עַגלות עלוּבות נושאות את כל חבילות חפָצַי; לעגלות אלה יש עגלון מיֻחד ושומר הסוסים. שלשת הפרשים הנותרים הם המאַסֵּף לאֹרחה הזאת.

הנה כי כן, לקול מַשַּׁק אופני העגלות ושַׁעֲטַת הסוסים הלכנו ושקענו מיום ליום במעמקי ארץ אסיה. עד מהרה נעלם האֹפק הכחֹל של הים השחור מאחורי רֻכסי ההרים ומעתה הדרך הולכת ומתפַּתֶּלת בעמק. ירדנו לעמקים, עלִינו על גבעות ולבסוף הגַעְנו אל מישור‑ההרים של ארמיניה. פה שֻׁנָּה כל המראה. בימים הראשונים למסענו הקיף אותנו אֹפק נהדר מאד, אשר הלך ונשתּנה מרגע לרגע. הנה יער גדול של עצי מְחָטים, והנה לפנינו חֹרשה הומיה של עצי עלים, והעלים צהֻבּים ונובלים, וּבַפְּחָתִים העמֻקים סוֹאֲנִים נהרות‑תכלת מתנוצצים.

מדי פעם בפעם מצאנו על דרכנו כפרים נחמדים, או בתי‑מֶשֶׁק בודדים, והטורקים ישבו להם ברוָחה, בעשנם את הנַרגילות, ליד חנֻיותיהם ובתי‑הַקָפה שלהם. אֹרחות סוסים, חמורים ופרים העבירו מכפר לכפר שַׁחת, פֵּרות ולבֵנים. הימים היו חמים והלילות נוחים. ואולם פה, במישור‑הרים זה, הכפרים הם רחוקים האחד מן השני, בתיהם נמוכים ובנוים אבן או לבֵנים שרופות בחמה. הטורקים יושבים בתוך הארמיַנים, המסחר קטן ודל והדרכים רעות. האויר הולך וקר, ובלילה מגיע הקֹר עד לכדי מעלות אחדות.

מעבר לאֶרזֶרום, במקום אשר בתי‑הכנסיה של הקַתּולים מתנוססים ליד בתי‑ממסגד של המֻשלמים, הנני נוסע כמו על‑פני גג שטוח, ההולך ויורד משלשׁת עבריו, ובכל עבר צנור, המוליך את מי הגשמים אל החבית המיֻחדת לו. החָביות הן גדולות מאד, כי על‑פני גג‑האבן הזה, המתנַשא בין קוקז, אסיה הקטנה וארם‑נהרים, יורדים גשמים מרֻבּים, ואותן החביות הלא הן הים השחור, הים הכַספי ולשון ים פרס, והצנורות הם, כמובן, הנהרות, שהגדול מכֻּלם הוא נהר פרָת. האם לא נהדר הדבר, שלכל צנור שכזה יש חבית מיֻחדת?

בין כה וכה והדרך הולכת ורעה. הבִּצה, אשר קמה אחרי ימות הגשמים, נהפכה והיתה לרֶגֶב קפוא וקשה כאבן. העגלה שלי מתנודדת וּמטלטלת אותי לכל עבר, וכאשר הגעתי אל הכפר, שבו אמרתי ללון, הייתי כֻלי ככלי שבור. העגלון הכין לי טה, בִּשל ביצים, ואחרי אכלי ארֻחת הערב התעטפתי במעילי ואישן.

החֹשך עוד היה על הארץ בשעה שהעירוני משנתי ואני עליתי על עגלתי לאור הפנס. הננו נוסעים ונוסעים. פתאם והנה אנחנו שומעים קולות מוזרים, אשר התהלכו במישור מסביב. הקולות הולכים הלוך וגדֵל, הלוך וקרֵב, וצללים שחורים עוברים חרש בקרבָתנו. אלה הם גמלים נושאים מרבדים, פִּשְׁתֵּי‑עץ³² ופֵרות מִפָּרס. מספר הגמלים היה יותר משלש מאות, וזמן רב עבר עד אשר פִּנו את הדרך לפנינו. זמן רב עוד הלכו וצלצלוּ, ושרוּ שירתם הפעמונים בצוארי הגמלים. וכמו עתה כן צלצלו הפעמונים האלה לפני כמה וכמה אלפי שנים בכל דרכי האֹרחות, בלי אשר ישֻׁנּוּ במאומה, כשאון גלי פרת וחדקל, אשר לא נשתנה גם הוא.

ממלכות עצומות פרחו ונהרסו על גדות הנהרות האלה, עמים רבים תַּמו, ומבבל ונינוֵה נשארו רק חֳרָבות. ואולם שאון גלי הנהרות לא נשתנה. וגם פעמוני האֹרחות מצלצלים כמו בעת אשר הוביל אלכסנדר הגדול את צבאות מוקדון דרך פרת וחדקל, או כאשר נסע – לפני 630 שנה – הסוחר מִוֶּנֶּצִּיָּה מַרקוֹ פּוֹלוֹ³³ מטרֶבּיזונדה לטֶבּריס. גלי הצלילים של הפעמונים האלה מעלים על זכרוננו קורות ימים מִקֶּדם, מזכירים את מסעיהם של מחנות צבא וסוחרים, ימי חֶדוָה וימי אבל, מדוּרות‑אש עליזות שהעלו האֹרחות בלילה ולֶכתּן של האֹרחות לאור הלבנה, ומחשבתו של האדם עוברת על המדבר הדומם של ארצות המזרח, מולדת התנים והעקרבים. קול הפעמונים האלה הוא כזִמרה ארֻכּה המלוָה איזה מחול‑מָות, מחול גדול, שאין לו סוף. הכֹּל הבל, הכֹּל עובר כרוח נושבת. אך הפעמונים אינם פוסקים לצלצל. כאשר ימות הגמל הזקן, יקחו את הפעמונים שבצוארו ויקשרו אותם בצואר גמל צעיר, וכה עוברים הפעמונים מדור לדור…

מה הוא עֲנַן הבֹּקר הלז, הנודד מֵעל להרים האפלים? לא ענן הוא זה. כאשר יעלה השמש, תראה, שהענן המשֻׁלש הזה, אשר מראהו כמראה גג של בית‑כנסיה ארמיַני, הוא הראש הַמָּשְׁלָג של הר אֲרָרָט, עליו נחה תֵבת נח בהיות המבול על הארץ. גֹּבה ההר הזה הוא 5156 מֶטר וראשו מכֻסה שלג עולמים.

ובכן הנה באנו עד מקום הגבול, אשר אותו אִווּ להם שודדים קורדים למעשי השֹׁד והרצח שלהם. בתוך ארץ פרס אין כל סכנה נשׁקפת לנוסע, ואולם פה, הַרחק בצפון, יושבים טַטַּרים, ובהם אין לבטוח. בירתם היא העיר טֶבְּרִיס, אשר היתה לפני המרכז הראשי לכל המסחר שבין צפונהּ של פרס ובין אירופה. פעמוני סוסַי מצלצלים בעִצָּבוֹן בין בתי‑החֹמֶר והגדֵרות של העיר הזאת, הגדולה לפנים, אשר שוקיה הם כעין רשת של דרכים עקַלקַלות. אמנם המסחר נתדַּלדָּל פה עד‑מאד, ואולם חיי העיר הם סוֹאֲנִים כמלפנים.

הרבה מנהיגי אֹרחות מבַלים את כל ימי חייהם בדרך שבין טֶבּריס וטרבּיזונדה. ובעברם פה הם רואים תמיד בצד צפון את ההר אררט, הדומה לספינה עם³⁴ מִפְרָשׂ מתוח וקשור לנצח אל סלע, והם יודעים, כי אררט הוא העמוד הגדול שעל הגבול, המורה את המקום, שבו נפגשות רוסיה, טורקיה ופרס.

בנסעי בפעם האחרונה מטרֶבּיזונדה לטֶהֱרַן, עברתי בימי חֹדש אחד 1300 קִילומטר וביום 13 בדצמבר לשנת 1905 באתי טֶהֱרַנָּה. משם ועד הֹדו יש עוד מרחק של 2400 קילומטר וכל הדרך היא במדבר ואין לעבור בה רק בגמלים. קניתי לי אפוא ארבעה‑עשר גמלים מֻבחרים ושכרתי לי ששה פַרסים וטַטַּרי אחד לשרתֵני בדרך. עריכת אֹרחה, שאינה הולכת בעקבות אֹרחות אחרות ורוצה ללכת בדרכה היא, דורשת זמן רב ואֹרך‑רוח. ובכן אפוא, בעת אשר משרתַי יצטַידו במיני מאכל ושאר הדברים הדרושים, יחבשו את החבילות ויצאו לדרכם, אסַפֵּר לכם בינתים מה שקרה בשעת מסעי הראשון לטֶהֱרַן. שבו לכם בצל עץ האַסְפַּנְָמוֹן והַטו אֹזן לספּורי.

 

חלק ג' דרך קוקז, פרס וארם‑נהרים - (1886–1885)    🔗

מסעי הראשון לבּקוּ    🔗

ביום 5 אוגוסט לשנת 1885 באתי בספינת‑קיטור לפטרבורג. שם ישבתי ברכּבת, אשר יצאה דרך מוסקבה דרומה‑מזרחה, וארבעה ימים וארבעה לילות שלמים ישבתי בתא שלי, כשאני מביט בעד החלון אל ערבות רוסיה הגדולות והרחבות לאין‑סוף. שעות רבות רץ המסע, שאף רוח בכבדות של מַפּוּח, נאנח מִכֹּבד הקרונות הרבים, אשר מכונת‑הקיטור שלו היתה מֻכרחת למשוך אחריה. שריקה עזה של המכונה פִּלְחָה את האויר בכל עת שהגענו לאיזו תחנה, ובשעה שהמסע יצא לדרכו נשמעו שלשת צליליו מפילי הפחד של הפעמון, ושוב רץ המסע ישר, ישר. בשאון והמֻלה אנו עוברי על‑פני כפרים, אשר מטַבּוּריהם עולות ומִזדַּקרות כִּפּות בתי‑התפלה. כפרים ודרכים, נהרות ונחלים, טחנות של רוח על כנפיהן המסתובבות, ‑ כל אלה חולפים לעינינו וארבע פעמים עוטפת רוסיה הגדולה והעצומה מעיל שחור של חשכת הלילה.

והנה הֵגִיחוּ לפנינו הרי קַוְקַז, המגיעים בגבהם עד מרום שחקים ודומים לכֹתל של תכלת בהירה. שַׁרְשֶּׁרֶת שלמה של הרים מתנַשאה באויר וכמעט שאיננו יכולים להאמין, כי ביום המחרת כבר נעבור דרך עמקיה של שרשרת‑הרים זו ושִׂיאֶיהָ, אשר ראשיהם מתרוממים ומגיעים עד לכדי 5600 מטר. עוד דֵּי‑רב המרחק בינינו ובין ההרים האלה, וכבר מתנוצץ בתכלת‑הרקיע הכדור הלבן ככסף של הַר קַזְבֶּק, הגדול שבהרי קוקז.

הגענו לבסוף אל התחנה האחרונה של מסלת‑הברזל, תחנת וְלַדִּיקַוְקַש. עתה הֵנה לפנינו דרך, אשר 200 קילומטר ארכה והיא נמשכת על‑פני גֵיאָיוֹת וּמִדְרוֹנים³⁵. אנשי החבורה, אשר אִתּה אני נוסע, שוכרים מרכבה, ובכל תחנת‑פוסטה מחליפים לנו את הסוסים באחרים. בתוך המרכבה צר המקום לכֻלנו, ואני, הצעיר מכֻּלם, יושב בצד העגלון. אנו נוסעים חיש לפנים, הסוסים פושטים את רגליהם ובטנם מגיעה כמעט עד לארץ, ובמקומות מַעֲקַשִּׁים עלינו להחזיק בכל כֹּחנו במרכבה, לבל נפול ממנה ונרד תּהומה. מה מאד נָעַם לי הדבר! הלא בפעם הראשונה בימי חיי הייתי אז בַּנֵּכָר!

הננו נפגשים בלי הרף בילידי הארץ וחמוריהם, או ברועים ועדריהם, עדרי צאן ועזים. באים לקראתנוּ גם פָּרָשֵׁי קוקז לבושים אדרות של עורות כבשים שחורים והם מזֻיָּנִים מכף‑רגלם ועד קָדְקֳדם, ומרכְּבות‑הפוסטה המלאות נוסעים; והנה אנו רואים עגלה טעונה שַׁחַת והיא רתומה לפרים, או לשוָרי‑בָר לבנים.

במדה שאנו עולים הלֹך ועלֹה, הולך מראה ההרים ונעשה יותר יפה ופרוע. במקומות רבים חצובה הדרך בכָתלי סלעים, מֵעל לראשנו תלוים רגבי סלעים והם דומים לגג של אבן. ליד התהוֹמות המסֻכּנים התְּלולים, שבימי האביב נופלים שמה רִגבי השלג, הַנִּתָּקים מן ההרים, אנו עוברים דרך מִנהָרות בנויות, אשר רגבי השלג קופצים ועוברים על ראשיהן בחמת‑זעף מדֵּי עוּפם מֵראשי ההרים.

הגענו עד המקום היותר גבוה שבדרכנו, ומאז החִלונו לרדת הלֹך וירֹד ואחרי נסיעה של שמונה ועשרים שעה באנו לטיפליס, העיר הגדולה בערי קוקז ואחת הערים הנפלאות ביותר, אשר ראיתי בימי חיי. הבתים בעיר הזאת תלוים כקִנים של סְנוּנִיּוֹת, הדבוקים אל החוף התָּלוּל של הנהר קוּרָה, ובתוך הרחובות הצרים והמזֹהמים סובבת עִרבּוּביה משֻׁנה מבני חמשים הלאֻמים השונים היושבים בקוקז.

במדה שהדרך בהרים היא יפה, עד שאין כמוה ליֹפי, בה במדה קשה לאדם לשער בנפשו נוף שמם כנוף המישור, שׁבו אנו עוברים במסלות‑הברזל מטיפליס לבַקוּ. בערבות האלה, השוממות ורַחבות‑הידים, אנו רואים לעתים רחוקות רק אֹרחת גמלים הולכת לאִטהּ. כאשר קרבנו אל הים הִתחוֹללה ובאה עלינו סוּפה נוראה. האבק עלָה עלֹה והתאַבֵּךְ כענן וחָדר בעד כל סדק אל מחלקת הרכּבת, שבה ישבתי. האויר נעשה כבד, חם ומחניק. בחוץ לא נראה דבר, מלבד הענן האָפור והעבֶה. והרע שבדבר היה, כי הסופה נִשֹׁאָה נֹכח פנינו, ומכוֹנת‑הקיטור, אשר הלכה לעֻמתה, לא יכלה למשוך בקרונות המסע. שתי פעמים נעצרנו בדרך ובכל פעם נָסוֹג המסע אחור. ואולם למרות המעצור הזה הגענו בכל‑זאת אל חוף הים הכספי, אשר גליו, גלי‑הבָּרֶקֶת הטהורים, הגבוהים כּחומה, התּנַפצו בזעף אל החוף, ועוד בשעה השביעית בערב היום ההוא באנו לבַקו. במרחק 12 קילומטר מבַּקו נמצא המקום בַּלַֹחַנִּי. פה בחרתי לשבת במשך שבעת יַרחי גלוּתי, הגלות מארץ מולדתי, אשר קִבַּלְתִּי עלי לרצוני.

בבַלַּחַנִּי היה עלי להיות מורה לנער, אשר למד באותה הגימנסיה השטוקהולמית עצמה, שלפני שבועות אחדים גמרתי בה את חֹק למודי… נתנו לי שם במשׂכֻּרתי את כל כַּלְכָּלָתִי ושש מאות קְרוֹן. לִמַּדתי את הנער במדה הגונה, אך יותר מאשר לָמדנו נִאֱבַקנו, ויותר מאשר נאבקנו, היינו הולכים בָּטל. כי מה יש לדרוש מאת התלמיד, אם מורהו בוחר לרכּוב על סוס ולעבור את כפרי הטַטַּרִים הסמוכים, מאשר לשמוע מפי תלמידו את השִּׁעוּר, אשר צִוָּהו ללמוד? והאמת אגיד, כי ענין השִּׁעורים היה רע בעיני שנינו. ובכן היינו אחים לצרה. רעיונותי עפו אל מקומות אחרים ולא יכלו להתעכּב על הלמודים של דברי ימי שוֶדיה, הפעלים של שפת צרפת, וכיוצא באלה. ואולם למרות כל אלה הצליח חנִיכִי בשובו לשטוקהולם והבחינות בגימנסיה עלו לו יפה! ואף אמנם היה מנהל בית‑הספר איש, שדרישותיו מועטות מאד!

את דברי הימים ההם אני זוכר היטב, כאִלו קרו אתמול. עמלתי אז הרבה מאד בלָמדי את דקדוק שפת רוסיה ולשוא היה כל עמלי, אולם תחת זאת קניתי לי דעת שפת פרס ועל‑נקלה למדתי לדַבר טַטַּרִית. אז התעורר בלבי החשק לעבור בארץ פרס. מאין אקח לי את הממון, הדרוש למסע כזה, לא יכֹלתי לשער בנפשי, כי בכיסי היה ממון אך מעט. ואולם החלטתי לנסוע לפרס, אף אם יהיה עלי להִשָּׂכר לפועל וּלגַמֶּל בדרכים. שאפתי להוציא את החלטתי זאת לפעֻלה – ויהי מה!

הָאַקלים בבַקו ובַלַּחַנִּי איננו טוב. בקיץ שורר שם חֹם נורא, ובחֹרף יגדל הקֹר מאד. רוחות‑צפון סוערות בים ועל החופים, ורבים הם החולים שם מחלת הרֵיבמַטיסמוּס. גם אני חליתי שם את מחלת הריבמטיסמוס בפִרקי אברַי ובגלל המחלה הזאת שכבתי במטתי ולא ירדתי מעליה חֹדש ימים. מחַלתי כבדה עלי כל‑כך, עד כי אמי כבר אמרה לנסוע אלי. ברכַּי נָפחו וכָאבו עלי מאד. כל זמן מחלתי היה אצלי רופא, והוא לא סר מעלי ועשה ככל אשר יכֹל למען הָקֵל את מכאובי. הרופא הזה היה יהודי פולני זקן. בלילות, מתוך טֵרוף‑הדעת של הקדחת, ראיתי אותו והנה הוא מתהלך בלאט על‑פני חדרי, לבוש בגדי עֹני וכֻלו מֵפיק אֵמוּן ואהבה. וכאשר כִלה את מעשה רפואתו, מֵאֵן לקבל שכר עמלו! הוא צוה עלי לתת לעניים את הממון, אשר יָעַדתי לו. עוד היום נצבת לנגד עיני תמונת איש‑הַשֵּׂיבה הזה, אשר זקנו לא היה מגֻלח, חָטמו גדול ובעל גַּבנון ופאות זקנו מסֻלסלות. עודני רואה את מעילו, אשר לפנים היה שחור ואז כבר היה ירֹק במקומות הַתְּפָר ומלא טלָאים. היהודי הזקן והישר באדם הזה אל‑נכון כבר מת, ואולם בגלל מעשי צדקתו ראוי הוא להִזָּכר לנצח.

בתּי נֹבֶּל בְלַחַנִּי    🔗

מי זה לא שָׁמע את שֵׁמע הפְּרָסים של נֹבֶּל, הַנִּתָּנים מדי שנה בשנה לגדולי אנשי המדע, האֳמָנות והספרות? הפרסים האלה נקראים על שם מַמציא הַדִּינַמִּיט, אַלפרֶד נֹבֶּל, אשר הוריש את כל הונו לעניני המדע ובמעשהו המפֹאר הזה עשה שם עולם לו ולשודיה ארץ מולדתו.

שני אחים היו לאלפרד נֹבֶּל: לוּדוִיג ורֹבֶּרט. רֹבֶּרט יצא פעם אחת למסעיו בארץ רוסיה, ובחצי‑האי אַפשֶׁרון מצא המון מעינות של שמן סלע, אשר מקבלים ממנו נפט. אמנם גם קֹדם לכך היו רוסים, טַטַּרים וארמיַנים מוציאים את השמן הזה מן הסלעים ומזַקְקים אותו, ואולם הם עשו את מעשיהם אלה באֹפן ישן‑נושן. כל הנפט, אשר הוציאו מן השמן ההוא, הספיק רק לצרכי המקום ובעולם הרחב לא היה לו כל ערך. נֹבֶּל היה הראשון לאותם שיצרו שם את החרֹשת הגדולה של נפט. בשנת 1874 קנו שני האחים, לודוִיג ורֹבֶּרט, שִׁטחי‑אדמה גדולים בבַלַּחֵני והֵחֵלו להוציא מן האדמה שמן לנפט לפי השיטה החדשה שבחדשות.

ילידי המקום הבינו עד‑מהרה, מה גדול כֹּחם של הַמִּתְחָרִים אתָּם בחרשׁת מעשֵּׂה הנפט. את הצנורות הארֻכִּים, המובלים את השמן אל ה“עיר השחורה” בבַקו, השחיתו, גנבו ככל אשר יָכֹלוּ, הציתו אש בבנינים, הרגו את הפקידים ובמעשיהם אלה התאַמצו להפיל אימה על הנָּכרים ולהכריתם מקרב הארץ. ואולם השוֶדים היו אמיצי‑רוח ולא חַתּוּ, והרבו לשקֹד על מעשיהם ולהִזָּהר. הם בנו מסלות‑ברזל וספינות‑קיטוֹר עשו להם, ובאמצעים אלה וגם על‑ידי אֹרחות גמלים שלחו את הנפט המזֻקָּק על‑פני ארץ, ומעינות הנפט של האחים נֹבֶּל הפיצו סוּג של מָאור חדש במזרחהּ של אסיה ובאירופה.

למען הגיע אל המקומות העמֻקים אשר בארץ, שבהן אצור השמן, בונים בראשונה מגדלים של עץ, אשר גבהם הוא 15–20 מֶטר. בתוך כל מגדל ומגדל תלוי כֵּלף גדול מאד, ומכונת‑קיטור מניעה את הכילף, מַעֲלָה ושבה ומורידה אותו באֹפן מאֻנָּך וכך הולך הכילף וחודר באדמה. אחרי‑כן קובעים בתוך החור צנור של ברזל, אשר הַקֹּטֶר³⁶ שלו הוא כמֶטר, ומעמיקים לחפור עוד יותר ושׂמים צנור שני, צנור אחר צנור, עד שמגיעים אל מעין של נפט.

לרֹב יִקרה, כי הנפט מָשלך, בהיותו נדחק על‑ידי האֵדים שבתוך האדמה, מן העֹמק החוצה בתבנית מזרָקה של מים. בשאון עצום מתפרץ אז הנפט ועף באויר מֵעל למגדל בעל הכילף, הוא הכילף הרוצֵּעַ את החור באדמה, וקִלוח הנפט דומה אז לנחל רחב ירֹק‑אדמדם. בשעה שרוח עזה מנשבת, מתפזר הנחל הזה לטִפּות דקות מאד ונופל על הארץ בתבנית גשם דק. בבַלַּחַנִּי קשה להזהר שלא להתלכלך בנפט, וכשתי פרסאות סביבות המקום הזה עולה ריח של נפט באף העובר. בכל השטח ההוא לא יֵרָאה ולא יִמָּצא אף גבעול אחד קטן של עשב, ורק יער המגדלים הרוצעים נראה לעיניך.

אחד הפקידים אשר לנֹבֶּל רצה להתבונן מקרוב אל שׁכבות האדמה הנרצָעת בטרם ישימו בהן את הצנורות. הוא שׂם על חָזֵהו פנס של הֲרָרִים וצוה להורידו אל החור הנרצע. החור היה צר כל‑כך, עד כי האיש הֻכרח להרים את ידיו ממעל לראשו ולקשרן אל החבל, אשר גופו היה קשור בוֹ. האֵדים המרעילים אשר בתוך האדמה כמעט שֶׁשָּׂמו מחנק לו ואז נתן אות להוציאו משם. כאשר העלוהו התעַלֵּף ובכבדות השיבוהו לתחיה. ירידה שכזו אל תוך מַעֲבֵה האדמה דורשת אֹמץ‑רוח גדול מאד, כי מלבד האדִים המרעילים אשר באדמה נָקֵל לאדמת כתלי החור לנפול ולכסות את הנמצא שם.

באחד מערבי פברואַר לשנת 1886, בעָמדנו לפני ביתנו, שמענו פתאֹם צעקה גדולה ומרה: “בּעֵרה, בּערה!” הרעיון בלבד על‑אֹדות בערה במקום הזה, שכֻּלו מלא נפט, מפיל אימה גדולה על יושביו. מהרנו ורצנו אל החצר. אור נפלא, בהיר ולבן, האיר את פני כל הסביבה, ומראה המגדלים היה לעֻמת האור הזה כמראה שֵׁדים שחורים. במדה שקרבתי אל מקום הבערה הלך החֹם הלֹך וגדול, הלהָבות הלבנות מעַוְּרות העינים רעדו באויר וענני עשן שחורים התאַבּכו סביבותינו. אַחד המגדלים בער באש וקרוב לו עלו להבות גדולות מאד מתוך בוֹר, שֶׁשִּׁמש מקום‑אֹסֶם של נפט. המבעיר את הבערה היה טָטַּרי אחד, אשר אמר להביא לו בביתו כלי‑עבודה אחד ובלי צדִיָּה הפיל את הפנס מידו. הוא נפדה ממות באֹרח פלא, כי מתוך כתלי ביתו חֲדוּרֵי הנפט פרצו תכף שלהבות‑אש.

כל עמל בני האדם לכַבּות פה את הבערות עולה בתֹהו. אמנם מהרו אז לבֹא שמה כל מכַבּי‑האש אשר לנֹבֶּל ובעזרת כל הַמַּשאֵבות³⁷ שלהם עמלו לכבות את האש, ואולם קלוחי המים נהפכו לאד עוד לפני הַגִּיעָם אל בור הנפט. תַּפקידם הראשי של מכבי‑האש הוא רק לכלוא את הלהבות במקום שפרצו ולבלי תֵת להן להתפַּשֵּׁט, ואם ככה הם עושים, אז נשרף כל הנפט, שבו אָחזה האש, עד הטפה האחרונה יחד עם כל הבניָנים, שהֵחלו לבעור, ושאר השטחים נִצָּלים.

דרך פָּרָס    🔗

אחרי אשר כלו ימי עבודתי בתור מורה, יצאתי מבַּקו ביום 6 לחֹדש אפריל בשנת 1886 למסעי הראשון בארץ פרס. בן‑לוְיָתי היה טַטַּרי צעיר ושמו בַּקִּי קַנּוֹף. הוני עלה אז לסך 350 רובל, ומלבד הסכום הזה היה לי מעט לבָנים, שתי חליפות בגדים, מעיל חם ומטפחת גדולה. חבשתי את כל חפצי אלה באַמתַּחַת טַטַּרית גדולה, ובילקוט‑עור קטן שמתי את אֶקדָּחי, חוברת לציורים, פנקס קטן לרשימות ושתי מַפּות של ארץ פרס. בַּקי קַנוף קִשט עצמו במעיל ארֹך, על שכמו שׂם קנה‑רובה משֻׁבץ כסף וסַיִף³⁸ על ירֵכו. את ממוננו החבאנו בחגורה, אשר חגרנו על בשרנו מתחת לבגדינו. ובכן מעטה מאד היתה הַצֵּדה לדרך הרחוקה, דרך של 3000 קילומטר, אשר לקחנו אתנו, ואולם אני אמרתי בלבבי: “לא אֹבַד בדרכי!”

בראשית מסענו היינו מֻכרחים לחכות שני ימים ושלשה לילות על חוף הים הכספי עד אשר תעבור הסערה, שהתחוללה אז, וספינתנו תוכל להַפליג אל חוֹפי פרס. כאשר עלִנו אחרי‑כן על היבשה, הקיף אותנו המון פרסים טַרחָנים, אשר הרבו להלל בקול רם את טיב סוסיהם והאיצו בנו לשׂכּוֹר אותם. התבוננתי קצת בסוסים ובחרתי מִבֵּיניהם שני סוסים קטנים ומפֻטָּמים למדי. קשרנו את חבילותינו אל אחורי האֻכָּפים ומהרנו לנסוע משם הלאה, ובעלי הסוסים הובילונו דרך יערות עבֻתּים וחֹרשות של עצי זית נותני ריח אל עבר הרי אֶלבּרוס.

בלילה הראשון מצאנו לנו מלון בכפר קטן אשר בראש הר ושֵׁם הכפר קַרזַן. כל הלילה ירַד שלג רב, וכאשר קמנו בבֹּקר ממשכבנו, היה כל הנוף ופני כל הדרכים מכֻסים שלג. לבשנו בגדים חמים ככל אשר יכֹלנו ויצאנו לדרכנו. פִּתּי שלג גדולים וקלים ירדו דֻמם. בנָסענו בעמקים נָמס השלג על בגדינו, ובראשי ההרים, שֶׁשָׁם רוחות עזות מנשבות, קפא השלג ובגדינו נֶחְפּוּ עד‑מהרה במגן עבה של קרח. לאחרונה כמעט שדבקנו מרֹב קרה וקרח אל האֻכּפים, מִיָּדינו תם כל רגש חיים, הרסָנים נשמטו מהן וירדו על עָרפִי הסוסים ועינינו כאבו מסופת השלג.

קשה היה לנו מאד לנסוע הלאה, ולכן החלטנו לנוח בכפר הראשון, אשר נמצא על דרכנו. לא ארכו הרגעים ומרחוק נשקפו לנו בתי עֹני אחדים. באנו עד אחד הבתים האלה וקשרנו את סוסינו אל אחד העמודים, נערנו מעלינו את השלג ונכנסנו אל חדר אפל ונמוך, שרצפת חֵמר לו. בה בשעה באו שמה נוסעים אחדים אחרים וכֻלנו יחדו ישבנו מסביב למדוּרה הגדולה אשר בתוך החדר. צר עד‑מאד היה המקום, האויר מחניק והַטַּחַב גדול, רמשים מֵרמָשים שונים שָׁרצו פה לרֹב, ובכל‑זאת התענגתי מאד, כאשר העליתי על לבבי, כי אוכל להָחֵם פה את גֵּוִי וליַבֵּש את בגדי; וכאשר עוד בִּשֵׁל לי בַקי קַנּוֹף טֵה וביצים והוציא מאַמתַּחתו לחם ומלח, שוב לא חסרתי דבר. היו כאן ארבעה טַטַּרים, שני פַּרסים ואיש‑שוֶדיה אחד וכֻלנו היינו אנוסים ללון יחדו בחדר הקטן הזה. המדורה כבתה והחֹם הגדול נהפך לקֹר‑טַחַב. ואולם מי שהוא בן עשרים ואחת שנה, כמוני אז, לא ישים לִבּו לדברים כאלה.

לאחרונה באנו בשלום לטֶהֱרַן בירת פרס. שם כבר שָׂרְרָה אז חֲמִימוּת אֲבִיבית ומֶזֶג האויר היה יפה מאד. בליתי שם ימים אחדים בבית בן‑ארצי הדוקטור הִבֶּנֶּט. הייתי אנוס לצאת משם לבדי, כי בן‑לוָיָתי, בַּקי קַנוף, חלה את מחלת הקדחת ושב לבקו.

המסע לטֶהֱרַן עלה לי בממון רב, אולם בן‑ארצי הטוב היה לי לעֲזר. כאשר יצאתי מטֶהֱרַן ביום 7 באפריל ללכת הלאה לדרכי, תפרתי לתוך חגורתי סכום הגון. נסעתי מתחנה אחת אל השניה, ובכל תחנה ותחנה החליפו את הסוסים. יכֹלתי ללון בתחנה ולקנות במחיר מטבע אחת של כסף ביצים, לחם, תרנגֹלת, אבטיחים וענבים. ובכן נסעתי לאִטִּי בלִוְיַת מורה‑דרך, אשר מנהָגו היה תמיד לקחת לעצמו סוס טוב ולתת לי סוס רע.

כה עברה עלי גם הדרך מִקַּשַּׁן לַכְּפר ההרָרִי קוּהְרוּד. לאחר שעברתי את קַנִּיף החלפתי את סוסי בסוס בן‑לויתי, והוא נֶחְשַׁל עד מהרה בדרך ונשאר מאחורי, כי לא יכֹל לרכוב אתי יחדו על סוסו הדל. ארבע שעות רכבתי לבדי בתוך חשכת אפלה במשעול צר, וכנראה, תעיתי בדרכי, ובהיותי עיף ויגע אמרתי כבר לרדת מעל סוסי, לקשור אותו אל אחד העצים וללון בדרך תחת כִּפַּת השמים, והנה פתאם ראיתי אור קטן מרחוק. “אַהַ! זוֹהִי בוַדאי תחנת‑הפוסטה של קוהרוד!” – אמרתי בלבבי. ואולם כאשר קרבתי, נוכחתי לדעת, כי האוֹר שראיתי הוא אור לפיד של אֹהל נודד. נגשתי את האֹהל וקראתי בקול. איש לא נענה לקריאתי, אך על‑פי הצללים, שרִפרפו על‑פני יריעת האֹהל, הכרתי, כי האֹהל אינו ריק מאדם. קראתי שוב, וגם הפעם לא מצאתי מענֶה. אז ירדתי מעל סוסי, בָּעַטתי ברגלי בדלת האֹהל, פתחתי אותה ושאלתי לדרך קוהרוּדָה.

‑ גם בלילה לא יתּנו לישון! – קרא בתלונה קול זר מתוך האֹהל.

‑ בן אירופה אני, ועליך אפוא להורות לי את הדרך! – קראתי בקול גס.

אז קם איזה גבר בא‑בימים, ומבּלי דַבֵּר דַבָר נגש אלי ויֹאחז ברסן סוסי. הלכנו. מורה‑דרכי החדש הבקיע לו דרך בין שיחים, וכאשר הביא אותי אל אחד הנחלים, הַמֻּקף משני עבריו חֹרשות של עצי זית, הורה באצבעו אל עבר ההרים וַיֵּעָלם כצל. רכבתי אפוא על סוסי וכעבור שתי שעות עמדתי לפני בית התחנה של הפוסטה. חמש‑עשרה שעה לא מַשתּי מאֻּכפי, רעב הייתי כזאב, ולכן מתקה לי אז ארֻחת‑הערב מאד. אחרי אָכלי הִשׂתָּרעתי מלֹא קומתי על רצפת האבן, שמתּי מֱרַאֲשותי את האֻּכף וכסיתי את גֵּוי בשמיכה עבה. בכל ימי מסעי הייתי עורך לי משכּב כיוצא בזה.

אחרי‑כן באתי לאיספַּהַן, במקום שנמצאים בנינים עתיקים מאד, המזכירים את כבוד העיר הזאת בימי קדם, בהיות העיר בירת פרס. משם נסעתי דרומה, לפֶּרסֶפּוֹליס, העיר המהֻללה בימים הקדמונים, כי בה עמדו ארמנות מלכי פרס הגדלים, אחשוֵרוש ודָריָוֶש. עתה יִרעו שם רועים דלים את עדריהם. אבל מן הארמנות נשארו עוד כמה עמודים נהדרים, הַקַּיָּמים זה אלפּיִם וארבע מאוד שנה.

לא הרחק מפֶּרסֶפוֹליס נמצאת העיר שירַס עם גניה, גני השושנים, ארמנותיה, מִזְרְקותיה ותְעָלותיה. העיר הזאת נודעת לתהלה במשוררי פרס הגדולים, אשר שרו בתוכה את היפים שבשיריהם.

בבית‑הקברות אשר בשירַס קבור אחד מבני שוֶדיה. הדוקטור פַּגֶרְגְּרֶן; לפני שלשים שנה מת האיש הזה ובעיר עצמה ישב גם‑כן שלשים שנה. פעם אחת בא אליו דֶּרויש³⁹ ואמר לו: “הכהן הגדול בבַגדַּד שלָחני אליך וצוה אותי לגאול את נשמתך ולהכניסך בברית דתנו”. בעל‑הבית נתן לו מטבע, למען הִפָּטֵר ממנו. ואולם הנזיר לְבוש הקרעים לא הסתַּפֵּק בזה. אז שאל אותו הדוקטור פַּגֶרְגְּרֶן, אם יוכל לתת לו אות, כי הכהן הגדול איש‑מוֹפת הוא ובידו לחוֹלֵל נפלאות.

– כן, – ענהו הַדֶּרוִיש. – אתה הנך בן אירופה ואנכי אדבר אתך בכל לשון שתרצה.

‑ אם כן, דבּר אלי דברים אחדים שוֶדית! ‑ קרא הדוקטור, ולתִמהונו שמע את הַדֶּרוִיש קורא על‑פה אחד משירי שוֶדיה המפֹארים את האגדה על פרִיטְיוֹף.

הַדֶּרוִיש הזה היה הפרופיסור וַמבֶּרי⁴⁰, אשר נסע בימים ההם על‑פני ארץ פּרס בהתחַפְּשׂוֹ לדֶרוִיש, למען יוכל להכנס אל בתי‑המסגד אשר בארץ בלי מפריע.

כְּכֹל אשר קרבתי אל חוף לשון הים, ים‑פרס, כן גדל החֹם ופעם אחת הגיע החֹם בחדר‑משכבי לשלשים ותשע מעלות. מפני החֹם הגדול, אשר שָׂרַר ביום, נסעתי בלילה. מאחר שכבר למַדַתּי אז לרכוב במהרה, לא לקחתי עוד אתי את שומר הסוסים הזקן; רכבתי כל הלילות לבדי ואֶקדָּחי בידי, כי במקומות האלה היו שודדים אורבים לעוברי אֹרַח ומְלַסְטְמִים אותם. הייתי מרֻצה מאד, כאשר עלה באחרונה, אחרי רָכבִּי כל הלילה, השמש והפיץ אורו על פני לשון‑הים, המזהירים כראי בהיר. החֹם עלה עד כדי ארבעים וחמש מעלות וכמוהו לא היה עד היום ההוא וגם אחרי כן. באתי אל עיר החוף אבּוּשֶׁק. במשך עשרים ותשעה ימים עברתי בסוסי דרך של 1500 קילומטר.

לשון ים פרס היא חלקו של ים הֹדו והיא המפרדת בין פרס ובין עֲרָב. ארץ ערב היא חצי‑אי ארֹך בין לשון ים פרס ובין ים‑סוף. בצפונית‑מערבית מַשקה אותה הים התיכון, ובדרומית‑מזרחית – ים‑הֹדו. מדתו של חצי‑האי הזה היא כמדת שלישיתה של אירופה. רֻבּה של האדמה אשר ליד החוף שַׁיך לממלכת טורקיה, ובתוך הארץ יושבים שבטי הבֶּדוִים הפראים, והם שואפי מלחמות ורועי צאן ובקר, שאינם סרים למִשמַעַת כל ממשלה. ארץ‑ערב נוֹשֶׁבֶת רק במִקצָת. על שטח גדול מאד של הארץ הזאת משתרעים מדבָּרות של חול, אשר רגל בן אירפה עד לא דרכה בהם.

בקִרבַת חופי ים‑סוף נמצאות שתי הערים הערביות, הקדושות כל‑כך לכל המֻשלמים, והן: מֶקה ומֶדינה. במֶקה נולד מחמד נביאם בשנת 570 לספירת הנוצרים, ובמֶדינה מת בשנת 632 לספירה זו ושם הוא קבור. הוא הנו אבי הדת המֻשלמית, שֶׁנִּתְפַּשְׁטָה כל‑כך בעולם הישׁן, עד שֶׁכֵּיום מגיע מספר המחזיקים בה לכדי מאתים מיליון ויותר! כל בן דת מחמד שואף תמיד בכל לבו לעלות למֶקה; מי שהיה שם פעם אחת, מֻבְטָח לו, שהוא בן העולם הבא, ובעולם הזה הוא זוכה להקרא בשם הכּבוד הַגִּ’י. מאפריקה ומֵאַסיה עולים תמיד אל הערים ההן הֲמונים רבים לאין‑מספר.

בקרבת חוף ערב, בתוך לשון ים פרס, משתָּרעים האיים, המהֻללים בכל העולם, איי בַהרֵן, אשר שם צדים פנינים בקיץ ובימי הסתו. הצַּיִד הזה מביא לאנגלים בכל שנה ושנה רוָחים גדולים מאד. כחמשת אלפים סירות, בתוכן יושבים שלשים אלף איש, מַפְלִיגות אז בים. כל בעל סירה שוכר לו אֲמוֹדָאִי אחד והַלָּה יורד אל תוך המים בעֹמק של 13–12 מֶטֶר ושוֹהֶה שם לא יותר מחמשים דַּקים. את אזניו הוא ממַלא דונג, את חָטמו הוא סוגר בוָו של ברזל, מתחת לזרועותיו הוא קשור בחבל, ברגליו קשורה אבן – וכה הוא קופץ מן הסירה אל תוך המים. בהגיעו אל קרקע הים הוא אוסף אל הסל, הקשור אליו מִלפָניו את הַצְּדָפִים⁴¹, שהוא מוצא שם, ואחרי שהוא נותן אות מוציאים אותו משם. בעל הסירה פותח אז את השבלולים, מוציא מהם את הפנינים היקרות, אשר מחירן הוא לפי גָדלן ותכונתן, ומוכר אותן אחרי‑כן בשוקי הֹדו.

הארץ השכֵנָה לַעֲרָב מצפונית‑מערבית היא ארם‑נהרים אשר לאָרכּה זורמים הנהרות‑האחים פְּרָת וחִדֶּקל. למקום הזה נכוֹנֵן אתה את צְעָדינו. ספינה אנגלית הובילה אותי על‑פני גליו הדלוחים של חדקל אל מעלֵה הנהר הזה. מִמִּכסֵה הספינה נראו ערבים שחֻמים‑אֲדַמדַּמִּים והם רוכבים על סוסים אמיצים. בָּעֲרָבות ראינו ערביים ורמָחים בידיהם והם רועים עדרי צאן רבים. יש אשר ממעל לספינתנו עפו עננים עננים של אַרבֶּה, ואז מהרנו להמלט ממכסה הספינה אל תוכה, לבל יפגעו בנו השרצים האלה. ליד ארֻבּת‑העשן של הספינה שכב הארבה בהמוניו שרוף באש או נחנק בעשן.

אחרי עשותי ימים רבים על‑פּני הנהר, עליתי על היבשה בבגדַד, העיר אשר מכל הודהּ לפנים נשאר אך מעט. במאה העשירית היתה העיר הזאת הגדולה בערי מחמד ובה נקבצו אגָדות הֹדוּ וערב, הידועות בשם “אלף לילה ואחד”.

לא הַרחֵק מבַּגדַּד, ליד הנהר פרת, עמדה בימים הקדמונים עיר הפלאות המפֹאָרה בבל, אשר מאה שערי‑נחֹשת היו לה וחומותיה היו עבות כל‑כך עד כּי שש עגלות, אחת בצד רעותה, יכלו לעבור עליהן ברוָחה. על נהרות בבל תלו בני‑ישראל את כנורותיהם בלכתם בגולה ועל עתידה של העיר הזאת חָזָה ירמיהו: “מִקֶּצֶף ה' לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻלָּהּ, כָּל עֹבֵר עַל בַּבֶל יִשֹּׁם ויִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶיהָ”.

אגדת מסעי    🔗

בשעה שבאתי לבַגְדַּד נתמעט הוני מאד ובסכום המועט שבכיסי היה עלי לנסוע עוד לטֶהֱרַן, הרחוקה משם 950 קילומטר. שם קויתי לקבּל תּמיכת ממון חדשה. אולם אימת המחסור לא החרידתני. אם אך אגיע לקירמַנשַׁח, הרחוקה מבגדד דרך 300 קילומטר, ‑ אמרתי בלבבי, ‑ אהיה לגַמָּל⁴², ובלבד שֶׁאֵלך הלאה. אמנם לא דבר נעים הוא ללכת רגלי כל הדרך, בלי כל שכר, חוץ מִלחם קַשואים וַאֲבַטיחים! אך מה יכֹלתי לעשות אחרת?

לפי שנה נלוֵתי אפוא אל אחת האֹרחות, שהיתה בעלת חמשים פְּרָדִים הנושאים סחורות אנגליה מבגדד לקירמַּנשַׁח. בני האֹרחה היו עשרה סוחרים ערבים, שמונה עולי‑רגל מֻשׂלמים וסוחר כשדי אחד. במחיר חמש‑עשרה קרַנה⁴³ קבלו גם אותי אל האֹרחה. כַּלְכָּלָתִי היתה מֻטלת עלי.

ביום 6 בּיוּני לשנת 1886, בשעה העשירית בערב, יצאתי למסעי המוזר הזה. עתה, כשכבר באתי בימים, הנה בהעלותי על לבבי את דבר מסעי זה, והיה בעיני כאגדה מֻפלאה, או למצער, מעשה נערוּת של עלם צעיר, שאינו יודע להִזָּהר.

בליל קיץ חם הובילו שני ערבים את פרדי דרך רחובות בגדד הצרים. פה ושם התנוצץ עוד אור כהה של מנורת‑שמן. ואולם בשוָקים המו עוד החיים בכל עֹז. ערבים למאות ישבו שם, אכלו, שתו קָפֶה, עִשנו ושׂחחו. כי הימים ימי חֹדש הצום, שבהם מֻתּר למֻשׂלמים לאכול רק אחרי שקיעת החמה. בחצר בית‑המלון טָעֲנו הסוחרים את סחורותיהם על‑גבי הבהמות, וּמפּנִי שהאֹרחה הִתְעַתְּדָה לצאת משם רק בשעה השניה אחר חצות הלילה, שכבתי לי על ערֵמת סחורות ואשקע בשֵׁנה עמֻקה.

השעה השניה אחר חצות הלילה הִקדִּימה לבוא יותר מאשר חפצתי. אחד הערבים העירני משנתי ובעודני אסור בחַבלי שֵׁנה טִפַּסתי ועליתי על פִּרדי. לקול קריאות הַגַּמָּלִים וצלצול הפעמונים הגדולים והקטנים, הקשורים בצוארי הגַּמַּלִים, שקעה האֹרחה לאִטָּהּ בתוך החשכה. עד‑מהרה יצאנו מִפַּרְוַר העיר ועזבנו את חֹרשות התמרים אשר ליד בגדד, והמדבר הדומם והנרדם התגוֹלל לפנינו.

איש לא דאג לי. שלמתי במחיר פרדי ויכֹלתי אפוא לעשות ככל אשר חפצתי. ברצותי רכבתי בראש האֹרחה, ובחפצי רכבתי מאחוריה, ופעמים רבוּת נרדמתי בהתנועעי על אֻכּפי. על‑פני הדרך היה מוּטל גמל מת ותנים וּצְבוֹעִים⁴⁴ נאספו שם לרֹב ועשו להם כֵּרה. כאשר קרבנו אל המקום ההוא, ברחו כֻלם בלי המֻלה אל המדבר. לא הרחק מזה ראינו דַיּוֹת⁴⁵ עצלות ושמֵנות האוכלות פגר של סוס, וכאשר נגשנו אליהן, עפו להן העופות הטורפים האלה, בַּהֲניעם אַט את כנפיהם הכבדות.

אחרי שנסענו שבע שעות באנו אל בית‑מלון, שבו אמרנו לשהות כל היום, והערבים החלו לפרוק את הסחורות מעל הפרדים. החֹם היה גדול בבית הזה כמו בתנור, ולכן שכבתי כל היום מתנמנם למחצה על רצפת האבן.

בלילה השני, אחרי נסיעה של שמונה שעות, באנו אל כפר גדול ושמו בַּקובה יער של תמרים הקיף אותו. גם שם נעצרנו בחצר בית‑המלון, וכאשר שׂחחתי עם שנים מבני האֹרחה, נגשו אלי שלשה חַיָּלים טורקים ודרשו ממני להראות להם את תעודת מסעי.

‑ אין לי כל תעודה! ‑ הודעתי להם.

‑ אם‑כן אפוא תתן לנו עשר קרַנות ורק אז נִתּן לך לעבור את הגבול.

‑ לא אתן לכם דבר! ‑ השיבותי.

‑ אם לא תתן, נקח את שמיכתך ואת אמתחתך! ‑ קראו החַיָּלים וכבר אחזו בחפָצָי.

אז פָּקעה סבלנוּתי. הכיתי באגרוֹפי בחזקה על חזֵה הנבל, אשר אחז באמתחתי, עד אשר נשמטה מידו, וכזאת עשיתי גם לַחַיָּל השני, אשר אחז בשמיכתי. וכאשר רצו המחֻצָּפים להתנפל עלי, מהרו שני הערבים לבֹא לעזרתי. למען הִשָֹּמֵּר מהיום והלאה מפּגָעִים כאלה, פניתי אל הנציב, והוא נתן לי תעודת‑מסע במחיר שש קרַנות.

המקרה הזה חִזק את הידידוּת ביני ובין הערבים והם נתנו לי סוס תחת הפרד. יצאנו לדרכנו בשעה העשירית בערב לאורהּ הנחמד של הלבנה ונסענו שוב כל הלילה. ברָכבי על הסוס נרדמתי מִדֵּי התנועעי הֵנה והלום. ואולם אחרי שהסוס התחַלחֵל, בראותו שֶׁלֶד מוּטלת על אם הדרך, השליך אותי מעליו וברח, ואחרי שאנשי האֹרחה הרבו לרדוף אחריו ורק בעמל רב הצליחו לתָפשׂו, לא יכֹלתי עוד לישון בלילה ההוא.

ושוב באנו אל כפר ובו נחנו כל היום. ואולם מסע שכזה רע היה בעיני. נסענו לאט ואת הארץ לא ראיתי! ולכן כאשר הדבּיק אותנו ערבי זקן בּן בגדד והוא רוכב על סוס ערבי אביר – החלטתי לעזוב את האֹרחה בעזרתו. בשכר חמש קרַנות ליום הסכים הערבי להִלָּוֹת עלי. בּראשונה רכבנו ביחד עם האֹרחה, ואולם אך שקעה הלבנה החִישוֹנו את דרכנו וַנעזוב את האוֹרחה מאחורינו. וכאשר התחיל קול הפעמונים ללכת הלוך ורחוק מאתנו, דפקנו בסוסינו וַנרכּב רכיבה שוטֶפֶת.

ביום 13 ביוּני באנו בשלום קִירְמַנשַׁחה. אחרי שַׁלמי לערבי את משכֻּרתו, נשארו בכיסי רק פרוטות אחדות. בסכום כזה לא יכֹלתי לשׂכור לי חדר ולקנות אֹכל, והרעיון, אשר עלה על לבי, כי אהיה אנוס לבקש נדבות מאת המחמדים, לא שִׁמחַני מכֹּל וכֹל. על‑כן, כּשאך שמעתי, כי בעיר יושב סוחר ערבי עשיר ושמו אַגַּה חֲסַן, מהרתי לכוֹנֵן את צעדי אל ביתו הנהדר. בנעלי המכֻסים אבק ובשוט שבידי עברתי את חדרי הבית המפֹארים והרבים ונצבתי לפני האדון, שישב עם מַזכִּירו ליד פִּנְקְסֵי מסחרו. הוא היה לבוש מעיל משי לבן ארוּג זהב, תרבּוש בראשו ומשקפים על חטמו. פניו הביעו רֹך ונעימות.

– מה שלומך? ‑ שאָלָני.

– חֵן‑חֵן! שלום לי – השיבותי.

– מאין תבוא?

– מבַּגדד.

– ולאַן אתה אומר ללכת?

– לטֶהֱרַן.

– האם אנגלי אתה?

–לא, שוֶדי הִננֵּי.

– שוֶדי? מה הוא שוֶדי?

– אני בן הארץ, הנקראת בשם שודיה.

– איפה היא הארץ הזאת?

– רחוקה היא מזה, צפונה‑מערבה לרוסיה.

– האח! עתה אני יודע! בן ארץ הברזל אתה!

– כן. אמנם בן הארץ הזאת הנני, ארץ קַרל השנים‑עשר.

– שמֵח אני מאד על בואך הֵנה! קראתי את דבר גבורות קַרל השנים‑עשר. אתה, אדון, תספר לי על‑אֹדותיו, וגם על‑אֹדות שוֶדיה, על‑אֹדות מלכך וצבאותיו, בני משפחתך, הוריך וקרוביך. ואולם ראשית כֹּל הַבטיחני, כי תשב אתי ששה חדשים. כל אשר לי בידך הוא, צַוֶּה‑נא ומִצוָתך תֵעָשֶׂה!

– בכל לבי אודה לך, אדון, על רב טובך. ואולם לא אוכל להתענג על חסדך יותר משלשה ימים.

– אל‑נכון חפצת להגיד: שלשה שבועות!

– לא. חסדיך גדולים מאד, ואולם עלי למהר ולנסוע לטֶהֱרַן.

– צר לי מאד! הגד לי למִצעָר, מה הדבר הַמֵּאִיץ בך לצאת מזה?

בעוד רגעים אחדים הביאני משרת‑הבית אל הבית הסמוך, אשר מראהו כמראה ארמון; שם היתה דירתי. באולם הגדול, אשר רצפתו מכֻסה מרבַדי פרס וסַפּוֹת של משי שחור עומדות בתוכו, הייתי בעיני כבעל‑הבית. שני מַזכירים היו אנשי חצֵרי ועבדים היו נכונים תמיד לשרתני. כאשר דרשתי להגיש לי אֹכל, הביאו לי בשַׂר‑כבשים צלוי, תרנגֹלות כבושות באֹרֶז, חָלב חָמיץ, לחם וגבינה, אֲפַרְסְקִים, ענָבים ואבטיחים, ולאחרונה הגישו לי קָפֶה ונַרְגִילָה. לשתיה הגישו לי משקה מָתוק וקר של עֳסיס‑תָּמרים וקרח. וכאשר חשקה נפשי לצאת ולראות את העיר וסביבותיה, חכו לי ליד השער סוסים ערביים מֻבחרים.

לפני חלונות דירתי השתרע גן נחמד מֻקף חוֹמה, אשר דממה שררה בו תמיד ומשעוליו היו רצופים אבני שיש. בצל עציו הפורחים ישבתי כל היום ולריח השושנים הקימותי לי בדמיוני עולמות מלאים עֹנג. בתוך בּרֵכת מים זַכִּים כבדֹלח שטו דגי‑זהב קטנים; קִלּוּח המים הדק, אשר בקע ועלה למעלה, התנוצץ כקוּרי עֲכַּביש לקרני השמש. בגן הנהדר הזה הצעתי לי את משכבי בלילה. נעים היה לי דבַר שָׁכבִּי שם כבאגדה של אלף לילה ואחד, וכאשר הקיצותי משנתי בבֹּקר, קשה היה לי להאמין, כי בהָקִיץ, ולא בחלום, אני רואה כל זאת.

ואולם כאשר הגיע יום צאתי משם, לא יכֹלתי עוד להַצְפִּין את דַּלּוּתִי.

– אנוס אני לגַלות לך, אדוני, דבר לא‑נעים – אמרתי אל מזכירי.

– מה הדבר? ‑ שאל ופניו הפיקו תִמָּהוֹן.

– המָמון תם מכיסי.

– נפלא הדבר, כי אתה, אדון, אשר בן אירופה הנך, יצאת לדרך רחוֹקה כזאת בלי ממון בכיסך.

– ימי מסעי ארכו יותר מאשר קָצַבתּי לי מראש, ועתה אין לי כֹל.

– אין דבר! אגה חֲסַן יתן לך ממון ככל אַוַּת נפשך.

חצות הלילה הגיעה בשעה שבאתי אל בעל‑הבית להפּרד מעליו. בימי חֹדש‑הצום היה עֵר ועובד כל הלילה.

– רע בעינַי הדבר, כי אינך יכול להאריך את ימי שִׁבתּך אתנו.

– וגם בעינַי רע הדבר, כי עלי להפרד ממך, אדוני, מבלי אשר אגמול לך במאומה על החסד הגדול, אשר עשית עמדי.

– בודאי תדע, אדון, כי הדרך אשר בהרים היא בחֶזקַת סכנה מפני הרוצחים והשודדים, ולכן צויתי לסַפֵּחַ אותך אל הפוסטה, אשר שלֹשה חַיָּלים מלַוִֹים אותה.

עוד הפעם הבעתי את תודתי לחֲסַן, ברכתי אותו לשלום ויצאתי מביתו. המזכיר מסר לי ילקוט של עור מלא מטבעות כסף.

פָּרָשֵׁי הפוסטה והחילים כבר היו נכוני לדרך. עלינו אפוא על סוסינו ורכבו לאַט ברחובות העיר הצרים והאפלים. ואחרי־כן, כאשר יצאנו מן העיר, דפקנו בסוסינו ונרכַּב חיש‑מהר. ככה נסענו שש‑עשרה שעה, בהחליפנו שלש פעמים את סוסינו, ונעבור דרך של 170 קילומטר. בחַמַּדַּן נעצרנו יום אחד, ואחרי‑כן רכבנו אל עֵבר טֶהֱרַן. במשך חמשים וחמש השעות האחרונות כמעט שלא ישנתי, ועיף ויגע עד מות, בבגדים קרועים, רָצוץ ואין‑אונים, באתי דרך השער הדרומי‑מזרחי העירה. הנה זאת היא אגדת מסעי הראשון לטֶהֱרַן.

 

חלק ד' דרךְ מדבּרוֹת    🔗

דרך מדבר פרס    🔗

אבל הגיעה כבר השעה לקום מתחת עץ האַספַּנדָּמוֹן ולנסוע הלאה – מטֶהֱרַן אל המדבר הגדול והַשָּׁמֵם! האֹרחה נכונה לצאת. ארבעה‑עשר הגמלים בּעלי‑הפעמונים הם מן המֻבחרים ביותר. שמיכות עבודת מֻנחות על גבם, לבל יִמָּחֵץ הַגַּב תּחת כֹּבד משׂאו, ובעד שני חורים גדולים אשר בכל שמיכה ושמיכה נשקפות החטוטָרות, שיש להִזָּהר בהן לבל תלחצנה ולבל תפצענה. בראש האֹרחה הולכים הגדולים שבגמלים. רסָנים אדֻמים ומרֻקמים עם פַּחֵי‑מתֶּכת קטנים ומתנוצצים וגדילים אדֻמים וצהֻבּים מקַשטים את ראשיהם ועל מצחם מתנועעת אגֻדת נוצות. את חזֵה‑הגמל עונֶדֶת רצועה של עור עם פעמוני נחֹשת קטנים ורבים ובצוארו של כל אחד ואחד מהם תלוי פעמון גדול. הגמלים אינם לובשים גאוה למראה כל הפאֵר, אשר שָׁתו עליהם בעליהם; בהַכָּרת עֶרכּם, בכֹבד‑ראש של מלכים הִנם יוצאים לאִטם מטֶהֱרַן דרך שער‑הדרום.

הגמל שלי הוא אחד הגדולים בגמלי האֹרחה; תלתלי‑שערותיו השחֻמים והארֻכּים יורדים ומסתַּלְסְלים מראשו וחזֵהו. בן חטוטרותיו ובצידיהן חבושות החבילות. הן מֻנחות כעֵין יָצִיעַ קטן, ועל היציע הזה אני יושב כבתוך כֻּרסה, כשרגלי מוּרדות משני עברי‑חטוֹטְרָתו הַקַּדְמִית. הנני יכול אפוא להסתכל מתוך הַרחָבה בארץ ולרשֹּׁם במפה, בעזרת הקומפַּס, את כל מה שעיני רואות: גבעות קטנות, רצועות של חול וגֵאָיות; הלא זה שַׁיך למַטרת מסעי. כל הגמלים אשר באֹרחה הֻרגלוּ ללכת בשורה, זה אחר זה. הם מרימים את שתי רגליהם הימניות או השמאליות בבת‑אחת, ולכן הם מתנועעים בלכתם כעריסת ילד והרוֹכב עליהם הוא כשָׁט בסירה על‑פני ים סוֹער. ואמנם אנשים רבים חולים מחלת הים אחרי שִׁבְתָּם יום שלם בין חטוטרות גמל.

לא ארך הזמן ואני כָּרַתִּי ברית ידידות עם הגמל שלי, כי היינו שׂבעי‑רצון איש מרעהו. הוא היה גבוה מאד, ולוּ חפצתי לעלות עליו בעת עָמדו על רגליו, כי עתה היה עלי להביא לי סלם ולהציגו ולעלות בו. אך הגמל כרע על ברכיו בשעה שחפצתי לעלות. ואולם לרֹב היה מתרומם אז חיש כקָפִיץ, כשהוא קם בראשונה על רגליו הקדמיות ואחר‑כך על רגליו האחורַנִּיות, ולולֵא נזהרתי, כי עתה נפלתי לארץ. פעמים רבות היה הופך את עֹרפו בשעת הלוכו ושָׂם את ראשו הַשָּׂעיר על ברכי, ואז הייתי מחליק בידי על מצחו וטוֹפֵחַ בנחת על חָטמו.

למחר בבֹּקר יבוֹא גמַלִי לפני אהלי והרֵהו מרים בחטמו את היריעה, המשַׁמשת כעין דלת לאֹהל, ותוֹחֵב לתוכה את ראשו השעיר, עד כי כמעט ימַלא את כל האֹהל. אני מחבק את צוארו בזרועותי ונותן לו פת לחם. אז מתנוצצות עיניו השחֻמות והבהירות מרֹב חדוה והוא שב בשמחה אל הַמִּרעֶה. אי‑אפשר לאדם, שלא יֶהְגֶּה חבה לבהמה, אשר עליה הוא רוכב עשר שעות ביום במשך חדשים רבים.

קול הפעמונים מצלצל באזנים בלי הרף לפי קֶצֶב צעדי הגמלים. הצעדים האלה הם ארֻכּים ומתונים, ורק לעתים רחוקות עוברת האֹרחה יותר משלשים קילומטר ביום.

הדרך מובילה אותנו לצד דרומית‑מזרחית. זה כבר עברנו את המקום אשר לרגלי ההר אֶלבּרוס, ששם הרהיבו את עינינו גנים נחמדים ושדות פּוֹרים, אשר תעלות של מים עוברות בהם. עתה הולכים הכפרים ומעטים בדרכנו, רק ליד התעלות יש לראות רצועה כל‑שהיא של דשא, וככֹל שאנו מוסיפים לנסוע הולך ומקיף אותנו המדבר האפור‑צהֹב, המכֻסה עשבים יבשים. הולכות ומעטות בדרכנו שורות החמורים, הנושאים על גבם חבילות של חֳרוּלים, הנמכרים להַסִּיק בהם את התנורים. החמורים האלה הם קטנים מאד וכמעט שאינם נראים מתחת למשאם. למען אשר יוכלו החמורים לשאוף רוח ברוָחה ולמהר את מהלָכם, מנַתּחים את כנפי נחיריהם באֹפן אכזרי. אזניהם הארֻכות מתנועעות אל כל עבר ושפתותיהם התחתונות תלויות כאמתָּחות. רע הוא גורל הבהמוֹת האֻמללות האלה והן קשות‑עֹרף כל‑כך, עד כי לעולם אינן רוצות לפנות את הדרך.

בכפר האחרון על שפת המדבר נעצרנו ימים אחדים, למען נוכל להקדים את פני הסכנות הנשקָפות לנו בדרך. זקן‑הכפר השכיר לנו עוד עשרה גמלים, אשר ישאו לנו מים ושחת ויובילונו בדרך הנכונה.

מאז יצאנו מן הכפר ההוא לא ראינו עוד סביבותינו כל אות חיים. גבעות קטנות שטח התנוססו כאיים בודדים, ולבדן כל שטח המדבר הוא כשטח הים. אמנם נמצאים במדבר פרס נאות‑דשא מעטים וקטנים, אשר שַם יכולות האֹרחות להצטַיֵּד במים ואֹכל, ואולם בכל חֶבֶל המדבר אשר בצפון, הנקרא בשם קֶוִּיר, אין כל עקבות נאות‑דשא. שם אין כל עשׂב ולא יִזחַל כל רמש, כי פני כל האדמה מכֻסים מלח ובימות הגשמים האדמה המלוחה היא חֳלַקלַקה כקרח. ואמנם אל המדבר הזה אנחנו שׂמים את פנינו.

בדרך מסעי זה כבר עבר עלי חֹדש ימים. עד עתה שלום היה לנו בדרכנו. יום אחד היה דומה למִשנהו. ואולם פתאֹם ירד שלג כבד מאד, עד כי הגמלים אשר בראש האֹרחה נשקפו לנו כּמתוך ערפל, כי הימים ימי החֹרף. בלילה הגיע הקֹר עד ארבע‑עשרה מעלות. ואולם שם היו לנו עצי‑הסָקה לרֹב, כי בשפת מדבר‑החול, ששם צבר הרוח גבעות‑חול גדולות, גדֵלים שיחים ועצֵי אֵשֶל בשפע רב וגָבהם מגיע לכדי מֶטרים אחדים. בהעלותנו אותם על המדורה עלו מגזעיהם הקשים להבות גדולות ובהירות.

מן הכפר דְּשַׁנדָּה יצאתי אל מדבר המלֵחָה ולקחתי אתי שני מורי‑דרך וארבעה גמלים. ואולם לא ארכו שעות לכתנו ואנחנו היינו מֻכרחים להֵעָצר ארבעה ימים בשפת המדבר, כי ירד הגשם. כשיפול בקויר גשם בשעה שאֹרחה מצויה השם, חושבים אנשי האֹרחה את עצמם מאֻשרים, אם יצליחו להמלט חיים מתוך הבִּצה המלֵוּחה, ולוּ גם בלי חבילותיהם ובהמותיהם. אֹרחות רבות כבר אבדו בשעת רדת הגשם במדבר הנורא ההוא. לאשרנו החל הגשם לרדת לפני הגיעֵנו אל אדמת החֵמר החלקלקה של המדבר. ובכל‑זאת, כּשבאה שמה כעבור ארבעה ימים אֹרחה מדרום, נספחתי אליה, למרות אשר פני השמים לא טָהרו עוד.

בליל חֹשך ואפלה יצאנו הלאה לדרכנו. לפני צאתנו ערכנו לנו מדורה גדולה ולאורה טִעַנּוּ את חבילותינו על‑גבי הגמלים. לא ארכה השעה והמדורה היתה כלא היתה ונֹכח פנינו השתרע מדבר קָוּיר עוֹטף חשכת‑לילה. לפנינו לא יכֹלנו לראות מאומה וַנִּסַּע בתוך חשכת אפלה, ורק על גמלינו והרגשָּתם סמכנו. סביבותינו שררה דממת קבר ורק צלצול פעמוני הגמלים הפריע אותה.

נסענו בלי מנוח גם כל הבֹּקר ורֻבּו של היום. אנו ובהמותינו חגרנו שארית כֹּחנו ונסענו בלי הרף, כי יראנו, פן ישוב הגשם וירד עלינו. לא יכֹלנו גם להעלות על דעתנו, כי נמצא לנו מלון בלילה. נוטה הייתי לישון והַקֹּר הציק לי, וכה ישבתי כל הלילה על האֻכּף עטוף בשמיכה, עד שעלה השחר והַדִּמדֻּמים נראו בפאת מזרח.

ואולם גם אז לא עלה על דעת הפּרסים לנוח, ואני לא יכֹלתי לעשות אחרת בלתי‑אם לנסוע אתם יחדו. “חזק והתחזק! ‑ אמר אלי אחד מבני‑לויתי – בעֵבר המדבר השני תנוח ותישן למַדָּי”. הנחשל בדרך ונשאר מאחורי האֹרחה – לִכְלָיָה הוא צפוי וממנה לא ימָּלֵט. הפרסים מאמינים, כי הנחשל במדבּר – רוחות רעות טורפות אותו. הוא שומע קול צלצול הפעמונים, אך מן העבר מנגד, הוא רץ אל המקום, שממנו בא הקול, ובזה הוא עוד מוסיף להתרחק מן האֹרחה וסופו לאבדון.

ככה עבר עלי יום תמים. פני השמים לא נִבּאו לנו כל טוב; מעֻננים היו מסביב. המדבר שטוח כּלו ואף עקבות גבעה לא יֵרָאוּ עליו. במערב הולכת החמה ושוקעת והיא מֻנחת ככדור‑אש בתוך טַס של ענן. אלֻמת קרני אור מעַוְּרֵי עינים באדמוּמִיתם נופלת על המדבר ופניו מאדימים כים של אגמן. מראה הרקיע מצפון הוא כמראה תכלת כהה, והגמלים השחֻמים‑אדמדמים נראים לעין הצבעים האלה כעין כְּתָמים מוזרים.

והנה נעלמה החמה מן האֹפק והצבעים הולכים וכֵהים. נעלמים צללי הגמלים הארֻכּים מעל‑פני הארץ ולילה חדש יוצא מפְּאַת מזרח. בעוד רגעים אחדים נעלמה האֹרחה גם היא מן העינים, ורק קול פעמוני הגמלים נותן אות, כי האֹרחה קַיֶּמת. עִתּים נשקפת לנו הלבנה מבעד לעננים.

בהגיע חצות לילה פני השמים הולכים הלוך וקדור. הפרסים עולים בדומיה על גמליהם ומתחילים להתנועע כה וכה. כעבֹר זמן קצר נרדמו כֻלם, מלבד מורה‑הדרך, ההולך בראש האֹרחה ומוביל גמל קשור אל חבל, ואני, הרוכב על הגמל האחרון שבאֹרחה. פתאם והנה טִפּות כבדות נופלות עלינו. וטֶרֶם יעבור רגע – וגשם שוטף ירד על הגמלים, רוכביהם וסחורותיהם.

כרגע שֻׁנו פני האֹרחה. הפעמונים נאנחו בקול עָצב ומחריד. הרוכבים קפצו מעל גמליהם. הגשם הכה על פני המדבר החלקים ורגלי גמלים אחדים כבר התחילו לִמעֹד. אם חיינו יקרים בעינינו, עלינו להחיש את דרכנו, פן יבלענו המדבר! נוהגי הגמלים קראו את קריאותיהם בקול גדול, והפעמונים צלצלו, כאִלו קראו את המתים לקום מקברם ולעמֹד למשפט באחרית הימים…

פתאם ואחד הגמלים נפל ארצה מלֹא קומתו. אדמת חֵמר רטֻבּה רעה לגמלים. אין לגמלים פַֹרסות‑ברזל ברגליהם כמו ברגלי הסוסים, כי‑אם סוּלְיוֹת⁴⁶ רַכּות ורחבות, וכאשר תמעדנה רגליהם, הם נופלים עד‑מהרה בכל כֹּבד גופם. ארבעת רגליהם מוּסַבּות אל עֵבר אחד וגופם הגדול נופל בכל כֹּבד משאו לעֵבר שני. מקרה כזה רע מאד לגמל, והוא רע ומר עוד יותר לרוכבו; לפני רגע עוד רכב עטוף בשמיכתו על הגמל, למעלה, ופתאם נפל חיש כחץ מקשת והנהו מִתְבּוֹסֵס בַּבִּצה.

עתה נפלו הגמלים אחד אחרי אחד ועלינו היה להרימם כפעם בפעם, מדי נְפֹל אחד הגמלים, היינו מֻכרחים להֵעָצר בדרך, ובין כה וכה הָלַך החֵמר הלוך ורך, על כל צעד וצעד נשקעו רגלי הגמלים בטיט. “בַּטְשְׁ!” – שמענו בלכת הגמלים ורגליהם נשקעו; “קְוַטְשְׁ!” ‑ שמענו בהוציאם את רגליהם מן החורים שנעשו באדמה הלחה. צלילים אלה השמיעו כל חמשים ותשעה הגמלים שבאֹרחה. והגשם ירד, והפעמונים צלצלו. כל עוד אשר שמענו את קול הפעמונים, נלחמנו עם המעצורים ויכֹלנו להם. אבל פתאם נאלמו הפעמונים!

‑ מה היה? ‑ שאלתי.

– שקענו ב“שֹׁקֶת‑השדים!” ‑ ענה איזה קול.

מעט מעט שבים הפעמונים לצלצל. הגמלים מֻכרחים לַחֲצוֹת עד הצואר ולעבור אחד אחרי רעהו בנהר המלא מים מלוחים. בהגיע התור של גמַלי לעבור, אני כורע על האֻכּף בהחזיקי ברסן. אין לראות מאומה: אני שומע רק קול מַשַֹּׁק הגמלים ההולכים לפני וקול טִפות הגשם בּנָפלן אל הנהר. גמלי מתנודד ברדתו אל הנהר, רגליו כושלות תחתיו, גופו מתנוֹעע לצדדים, למען שמור על שִׁוּוּי‑המשקל, וכה הנהו עובר את הנהר ומטַפֵּס ועולה לעבר הנהר השני.

“אֵשל!” ‑ שמעתי קול קורא.

תהי נא המלה הזאת מברכה! היא מביאה לנו ישע. במדבר‑המלח אין כל צמח, ואם באנו עד אֵשל, אות הוא, כי הגענו אל מדבר‑חול, שבו אין כל סכנה נשקפת לנו. סוף‑סוף, אחרי שתי שעות של נסיעה, באנו לכפר אחד שבּמדבר ושם נחנו וַנִּרוה עֹנג אחרי כל הטלטולים והנדודים אשר שבענו.

תַּנים וצבוֹעים    🔗

שער‑נא בנפשך, קורא חביב, כי באֹרַח פלא באת פתאֹם אל נוֵה‑המדבר⁴⁷ טֶבֶס, אשר בתוך מדבר פרס, מקום שם נמצאים מעינות‑מים וחֹרשה בת רבבות עצי תמר, הנותנים להֵלֶך העיֵף צל ומנוחה. רואה אני את תּמהונך בערב הראשון לשבתך שם, בשעה שאתה שומע את הקולות המוזרים, הבאים מן המדבר. לאור היום, ההולך ונעלם, הנך קורא בספר בשבתך באֹהלך, ופתאֹם אתה מרים את מבטי עיניך מֵעִם הספר ומקשיב. לא נעים לאדם לשבת אז בדד בתוך האֹהל! והלא מדי ערב בערב, בלי תמורה, כּחמה השוֹקעת יום‑יום, הולכים ונשנים הקולות ההם. אבל לא יארכו הימים ואתה תַסכִּין אליהם ותחדל לשים להם לב.

הקולות האלה הם קולות התַּנים⁴⁸, השָּׁרים אז את שירי‑הערב שלהם. התַּן הוא קרוב לכלב, לזאב ולשועלים. שערות עורו אפורות‑צהֻבּות, אזניו חדות וקטנות, עיניו כחֻלות, קטנות ומפיקות בינה. הוא הולך חרש וזנבו מוּרד. חיה דורסת הוא ואך בלילה הוא יוצא לטרף. בתאוה והא מביט אל כל דְּבַר מאכל, ואוּלם הוא חפץ יותר בתרנגֹלת וענבים מאשר בפִגרי החיות המתות של האֹרחות. אחרי סוּפה עזה, כאשר בחֹרשות התמרים מתגוללות על הארץ תּמָרות לרֹב, ממהר התַּן לבֹא שמה וצוֹבר אחד לאחד את כל הפֵּרות. בקצרה: התַּן הוא קַבְּצָן נבזה וַחֲסַר כּל בושה! הייתי מלא חֵמה, ויחד עם זה גם התפלאתי מאד, בְּהִתְגַּנֵּב בלילה אחד התַּנים אל הגן וּבגָנבו משם את תרנגֹלנו היחידי כמעט לעיני הכלבים. נִבחת הכלבים הנוראה העירה אותנו משנתנו. ואולם בַּקְּרָב, שפּרץ בין התנים והכלבים, נצחו התנים. שמענו את צִוחת התרנגֹל האֻמלל, הַגּוֹעַ מרחוֹק, ולהושיע לא יכלנו.

אך האלהים לבדו יודע את המקום, שבו מסתתרים הנבלים האלה בבֹּקר, בשעה שהחמה עולה על‑פני רקיע השמים. בספרי הזוֹאוֹלוגיה כתוב, שהם מסתתרים במערות, ואולם אנכי לא מצאתי בקרבת טֶבַּס כל עקבות מערה, והלא התַּנים היו באים שמה לַילה לָיְלָה! נפלאים הם מאד כּמדבר עצמו; לכאורָה הם נמצאים בַּכֹּל – ואינם נמצאים בשום מקום. בימי נדודי בסביבות טֶבֶּס חשבתי פעמים רבות, כי למצער במקרה אצליח למצֹא את עקבותיהם, ואולם המדבר היה מֻנח לפני דוּמם מבלי כל אות חיים על פניו. ולמרות זאת בּאו התנים בכל לילה ולילה ועמדוּ במחשכים לפני אהלי, עמדוּ ולעגו לי, כאִלו שאלו, אם אין לי עוד תרנגֹלים.

אך יסתתר השמש מאחורי האֹפק, אך תפרושׂ החשכה את צעיפָה השחור על‑פני המדבר והתמרים יתגעגעו אל עת שוב השמש, והתחילו התנים להשמיע את קולם. קולם הוא כשחוק קצר ומקֻטע, הפותח בצלילים גסים, ואחרי‑כן הולכים הצלילים הלֹך ודק והיו כקולות יְבָבָה דקים, אשר רגע הם הולכים וחזקים ורגע שני הם נאלמים, למען שמוע את הקולות הבאים מִלַּהֲקַת תנים אחרת, או כי יהיו כּצעקת ילדים שרוּיִם בסכנה וקוראים לעזרה. קשה לתאר היטב את הקולות האלה. הם מִשּׁתַּפְּכִים מסביב כגלי הים. יבבת התנים היא קול המדבר; קול צועק למִחיָה. “רעבים הננו, חבֵרים! – הם קוראים איש לרעהו. – עלינו לצאת לטרף!” והם מתגנבים וקרֵבים אל נאות המדבר, חיש כברק הם מדלגים על‑פני החומות והגדרות ובוזזים בז. לולא היו התרנגֹלים אוִילִים כל‑כך, היו נטמָנים בודאי בחורִים ובסדָקים תֵּכֶף לשָׁמעם את מנגינות הערב של התנים…

היֵש רעה, אשר לא עשו עוד אלה השודדים הקטנים, הרואים ואינם נראים, אשר מקצות מערבוֹ של העולם הישן ועד תוכה של ארץ הֹדו הם חיים על השֹּׁד במדברות? ספר היחשׂ שלהם עתיק הוא לימים כעץ התּמר, וספורי פשעיהם בפי עמי המזרח רבו כספורי פשעיו של השועל אצלנו.

מוֹלדת התַּנים היא לא רק המדבר הנִּרחב והחרִישִׁי. בשעה שמקהלת הנוֹגנים של הצבא מנַגֶּנת לה בסִימְלִי, מעון‑הקיץ אשר למשנה‑למלך בהֹדו, די לאדם הנמצא שם להוציא את ראשו בעד החלון, בכדי שישמע יללתם של תּנים.

קובץ 23 עמ. 103 תמונה של צבוע;

קובץ 24 עמ' 104 תמונת תן

ואולם אַל לאדם לנהג קלות‑ראש בחיות הרעות האלה. בשנת 1882 נשכו התנים בבֶּנְגַּלִּיָּה עד מות שלש מאות וחמשים ותשעה אנשים. כאשר ישתַּטֶּה התַּן, הנהו מזיק ורע עוד יותר משמֶרֶת הגבול האחרונה בסֵיסטַן יודעת זאת מפי נסיונה. בלילה בא אל המחנה תַּן שוטה ונשך את לחִי אחד האנשים הישֵׁנים; האיש מת כעבור ששה שבועות. תּנים אחרים התגנבו ובאו אל בתי ילידי הארץ, ארבו להם וחכו לשעה, שבה יוכלו לנשוך אותם על‑נקלה. נורא מאד הוא הדבר, שקרה בליל‑חֹרף אחד קודר בשעה שרוח צפונית התחוללה בחוץ והקימה ענני אבק על‑פני הארץ. אז התגנב תַּן שוטה ובא חרש אל תוך מחנה של אנגלים. המחנה היה בן שלש פלֻגות ובהן יותר ממאה גמלים קשורים לעמודים. בחשכת האפלה לא יכֹל איש לראות את התּן, ממקומות שונים נשמעו רק שאגותיהם הנוראות והמלאות יאוש של הגמלים. כאשר האיר השחר, ראו והנה שבעים ושמונה גמלים נשוכים; אז הבדילו אותם משאר הגמלים, וכאשר נִשְׁתַּטּוּ הנשוכים – הרגו אותם. גמל שֶׁנִּשְׁתַּטֶּה והוא קשור אל עמוד – טורף את נפשו. את הכלבים והעִזים נשוכי התנים הורגים בעליהם כרגע. הרע שבכל הדבר הזה הוא, כי בשעה שחיות‑הטרף מִשְׁתַּטּוֹת אין האדם יכול לעצור בעד הרעה. בלילה מתגנב התַּן השוטה בלי המֻלה אל המחנה ונושך בטרם יספיק האדם לאחוז בנשק.

לפני עשרים שנה קרה גם אותי מקרה קטן בגלל תַּן. נסעתי אז אני ושני משרתי וסוסים אחדים אתּנו בארץ פרס אל עבר חופי הים הכַּספּי ואתקע בדרך מסעי זה את אהלי באחד הכּפרים אשר בהרי אֶלבּרוס. בחצר‑המלון של האֹרחות לא יכֹלתי ללוּן מפני המוני הרמָשׂים האַרסיים, אשר שרצו שם למכבּיר. לכן הצעתי לי משכב בגן, אשר עצי‑הפרי והצַפצָפות שלו, הגבוהים כמֶטר וחֵצי, התנשאוּ כחומה בצוּרה. מי שרצה לבוא אל הגן, היה עליו לטַפֵּס קֹדם‑לכך ולעבור את הגדר. בהגיע הלילה שלחתי את אנשי אל הכפר, ואני עצמי התעטפתי במעילי ושׂמִיכתי, שׂמתי את אֻכָּפִי מראשותי ושקעתי בשֵׁנה. ישנתי כשתי שעות, פתאֹם – והנה קול גֵּרוּד העירני משנתי. הקול הגיע מן המקום, שבו היו מֻנחות שתי חבילות של עור, אשר עליהן היו פזורים שיָרי ארֻחתי: לחם, דבש ותפוחים. קמתי ממשכבי, הקשבתי, אך לא שמעתי מאומה, מלבד קול המֻלת הפלג הקרוב. מפני החשכה לא יכֹלתי לראות דבר, רק אור הכּוֹכבים נשקף לי בעד דליות העצים. ובכן ישנתי שנית.

כּעבור רגע העירני שוב קול גֵּרוּד, אשר הגיע ממקום החבילות, והפעם שמעתי ברור, כי מי‑שהוא מטפּל ברצועות של החבילות. קמתי על רגלי וראיתי כששה תנים חולפים כצללים בין עצי הצפצפה. החלטתי לבלי לישון עוד בלילה ההוא, כי היה עלי להרחיק את החיות הנועזות האלה ממקום שבתי. אך שכבתי רגע אחד דומם, שָׁבו התנים ומשכו ברצועות של החבילות, אבל בהרימי את שוטי נעלמו מַהר. ואולם עד‑מהרה הסכינו אל השוט, וכאשר שבתי והרימותיו, נסוגו רק צעדים אחדים ומהרו לשוב. אז שמתי עין על תפוחי, וכאשר שבו התנים להתגנב אלי, השלכתי בהם תפוח, וכה נלחמתי אתם בכלִי‑זֵני החדש הזה, עד שהתפוח האחרון נפל והתגולל במחשכים. מרבית חִצַּי לא פגעו בהם, רק פעם אחת עלה בידי להוציא מפי אחד הַלִּסטים האלה צרִיחַת כּאֵב.

מה מאד ארך לי הלילה ההוא!

לאחרונה חדר אלי מבעד ענפי הצפצפות אור השחר והתנים עלו, קפצו על חומת העצים ונעלמו. עתה יכֹלתי לשבת ולסעוד את לבּי באין מפריע, אך מן הלחם, אשר נשאר מארֻחת‑הערב, לא מצאתי עוד מאומה. אחר‑כך נודע לי, כי מן התנים אשר במקומות האלה צפויה סכנה גדולה לבני‑אדם; שנים‑שלשה מהם יוּכלו לאדם אחד ויטרפוהו. ומן היום ההוא והלאה פקדתי תמיד על אחד מאנשי לישון בקִרבתי.

כֵּיון שאנו מדַבּרים באורחים לא‑קרואים אלה, עלינו לדבר גם על אֹדות הצבוע, כי גם הוא מיושבי המדבר הנהו. מוזרה היא החיה הזאת: לא כלב ולא חתול היא, אך חציהּ כלב וחציה חתול, ורַק גדולה היא משני אלה. מזֹהָמה היא, אפורה‑שְׁחֻמה וקוים וכתָמִים שחוֹרים על עוֹרָהּ, ראשה עגלגל, עיניה שחורות, רגליה קצרות מאד וגַבָּהּ הַשָּׂעיר מִשְׁתַּפֵּל ויורד לאחוריה.

גם הצבוֹע יוצא, כמו התּן, לטרף בלילה, ובמערבהּ של פרס הוא מְזַנֵּק ממחבואו אשר בהרים, בא אל דרך שהאֹרחות עוברות בו ומחַפֵּשׂ אחרי חַמורים, סוסים וגמלים מתים. אם לא יקברו אנשי האֹרחה את חיותיהם הנופלות בדרך בבור עמֹק, יחפרו אותן הצבוֹעים מתחת לאבנים ויוציאוּן מקבריהן, כי הם נִזּוֹנים כמעט רק מִבּשר נִבאש.

הנה מסלה גדולה בארץ פרס והיא מוּצָפה אור הלבנה באחד מלילות‑הקיץ הנהדרים. גמל עָיֵף בדרכו ומת והנהו מוטל כגוּש שחור בפשיטת ראש ורגלים. מן הנבלה נודף ריח רע מאד, ודוקא הריח הזה הוא שמושך אליו את הצבועים. הם ממהרים לצאת ממאוּרותיהם, קול נבחתם הַנִּחר הולך וקרב, אחרי‑כן הם נצבים רגע, כּשאזניהם נטוּיות למעלה, מריחים סביבותיהם ומנַהמים בקול דממה. מפיהם נוזל הריר, כי זה ימים רבים לא אכלו מאומה. עתה, כאשר הריחו ריח גמל, באו הֵנה. הם קורעים את עור הבטן של הגמל, כשרגליהם הַקַּדמיות נעוצות בחָזקה באדמה, אחרי‑כן הם משקיעים את פיהם בחלקים הרכּים של הבטן ואוכלים לשׂבע מֵעַיִם ובשר. עוד רגליהם תחובות בבטן הגמל, והם מרימים את ראשם ומַטִּים את אזניהם אל עבר אחד. אך נֵרָאֶה להם לאור הלבנה, וחלפו כצללים ונעלמו באפלת המדבר, וכשהננו מתרחקים מעט, הם שבים אל מקומם ומחַטְטִים במעי הגמל, עד אשר יפגשו במעצור חדש. כאשר אך יאיר השחר, יֵעָלמו משם וישובו אל מאוּרותיהם.

ככה נדים דָּרֵי המִדבר האלה, ההולכים על ארבע, בסביבות טֶּבס, והם חולקים את ממלכתם הרחבה יחד עם הפַּנְתֵּר, הָעָרוֹד⁴⁹ וְהַצְּבִיָּה רבת‑החן. במישר הזה הרחוק והרחב לאין‑קץ נמצאים נאות המדבר האלה, הנשכחים והבודדים, והיו כאִי בתוך ים של חול.

הזאבים בפָמִיר    🔗

מי שלא נדד שבועות רבים במדבר השמָמה ולא בא אחרי כמה נדודים אל נאות המדבר, אינו יכול לשער מה גדול ורב עֶרכָּם. נאות-דשא לנוסע במדבר הם כחוף בטוח למַלָּח, אשר סערה קפצה עליו בשׁוּטו באניתו בתוך הים, ומאד קשה לנוסע להפרד מהם ולשוב ולנוד בתוך המדבר תחת קרני השמש הלוֹהטוֹת. לפי שעה הננו עוד בנאות המדבר טֶבֶּס, ואין דבר בעולם, אשר יעשה שלום בין האדם ובין השמש, המפיץ את קרניו הבוֹערות בשֹׁפי, כזכרון הימים, שבהם היה מיַחל לקרן שמש אחת קטנה – ולַשוא היתה תּוֹחַלתו.

אחד הזכרונות האלה מעביר אותנו צפונה למדבר פרס, אל נוף אחר. בחֹדש נובֶמבר לשנת 1893 הביאני גורלי לאורֶנבּורג אשר על הנהר אורַל, שהוא במקצתו, כידוע, הגבול שבין אסיה ואירופה. נכון הייתי לעבור בטַרַנטַס, עגלה שכיחה ברוסיה, את ערבות קירגיזיה, המשתָּרעות בין אריטיש והים הכספי ובין הנהר אורַל וסיר-דַּריה. הערבות הגדולות האלה שטוחות כים קָרוּש והסוסים יכולים לעבור בהן במנוחה, ואין לירֹא פן יפלו אל אחד הַפְּחָתִים אוֹ ינֻפַּץ אל זִיז-סלע אחד מאופני העגלה.

משם לטַשׁקֶנט, בירת טורקֶסטַן, דרך של אלפַּיִם קילומֶטר, כדרך אשר משטוקהולם לרומה. בשעת סופת שלג וקֹר של עשרים מעלות עברתי בשלום תשעים ותשע תחנות-דֹּאַר ובכל תחנה ותחנה החליפו את הסוסים באחרים. מִטַּשׁקֶנט פניתי דרך סַמַּרקַנד אל בירת חבל-הארץ הזה, הנקראת גם היא בשם סמרקנד, ומשם עברתי לדרומית-מערבית, לבוֹכַרה, אשר מושלָהּ סר למשמעת רוסיה.

משם נסעתי אל פַּמיר, הנקרא בפי יושביו בשם “גג העולם”. מן ההר הענקי הזה יוצאות הגדולות בשרשרות הרי אסיה וגם בכל העולם כֻּלו: הימַלַּיה, מעבר להימַלַּיה, קַרַקּורוּם, קְוָן-לוּן וטיַן-שַׁן –מזרחה,

והינדֻכּוּש – מערבה. די להָעיף עין על מפת הארץ, למען הִוָּכַח לדעת, כי רֻבָּן של שרשרות ההרים באסיה והגבוהות שבהן מחֻבּרות ברב או במעט להרי פַמיר, או יוצאות מתּוכם. שרשרות הרי טִבֶּט נמשכות עד למרחקי חינה ועד חצי-האי ההֹדי-חִינָאִי.

טיַן-שַׁן היא אך טבעת אחת של שרשרת הרים שונים, ההולכים ונמשכים צפונה דרך כל אסיה. את טבעות השרשרת של ההר הינדֻכּוּש אנו מוצאים בצפונה של פרס, בקוקז, אסיה הקטנה, חצי-אי הבַּלקַנים, בהרי האַלפּים והפּירֵנֵאים.

פַּמיר דומה לגופה של שׂמָמית, הפושטת את זרועותיה לכל עבר. שרשרות ההרים הנשאים היוצאות ממנו הן עצמות אסיה, השֶׁלֶד שלה, וסביבותיו הַשְּׁרִירים – הַהֲרָרִים השטוחים. נחלים, אגמים ונהרות הם עורקיו וגידיו. המדברות אשר בתוכו הם אברי הגוף שהחולים והיבשים וחצאי-האיים הם האברים, הַמַּגִּיעִים עם בעם ולאֹם בלאֹם.

בחֹדש פברואַר לשנת 1894 באתי למַרגֶּלַּן, בירת פֶּרגַּן, שהיא האֹסם

של אסיה המרכזית, כי כל נוף פֶּרגַן משתרע בבקעה פוריה מאד, מֻקפת הרים. ערכתי לי אֹרחה קטנה, אך טובה מאד. באֹרחה היו אחד-עשר סוסים ושלשה אנשים, ובתוכם איסלַם-בֵּי, שבמשך שנים רבות אחרי-כן היה לי משרת נאמן. אהלים לא היה עלינו לקחת אתנו, כי שר הנוף נתן בידנו פקֻדה אל הקירגיזים, שבכל מקום ומקום אשר נרצה ללון יתקעו לנו שני אהלים של לֶבֶד שחור. הַצֵּידה שלנו נמצאה בתֵבות ואת התבן והשעוֹרים שַׂמנו בשקים. מלבד אלה לקחנו אתנו מַעדרים, קרדֻּמות וחניתות, כי היה עלינו לעבור בשלג עמֹק וקרח. ואולם שכחנו לקחת אתנו כלב. בדרכנו נטפל אלינו כלב אחד ונבח בכל כֹּחו, כמבַקֵּש כי נִקָּחהו אתנו. מִלאנו את חפצו בכל חשק לבנו ועד-מהרה היה לנו לחבר טוב.

יצאנו למסענו דרומה אל עבר פַּמִיר ונסענו דרך עמק צר, אשר בין סלעיו המכֻסים קרח שטף והעלה קצף נהר שוֹקֵק. פעמים אחדות עברנו על גשרי-עץ צרים ומתנודדים, הנטויים על הנהר הזה. בעיניו של המביט אל הגשרים האלה ממרום מדרון החוֹף יהיו ככפִיסֵי עֵץ דקים. במרומי החוף נח שלג רב. כחֹם השמש נמס. אך בלילה שב וקפא בקֹר, והמשעול אשר עברנו בו דָּמָה למסִלת-קרח העוברת על עברֵי פי תהום תלולה.

לקחתי לי לעֵזר קירגיזים אחדים, ואחד מהם הוביל את הסוס הראשון בשורה, אשר נשא על גבו שני שקים גדולים מלאים מספֹא וביניהם מטת-הדרך שלי. במקום אחד, שבו הלך המשעול ונמשך מעל לתהום, מעדו רגלי הסוס, רגע מִשֵּׁש וגִשֵּׁש ואחרי-כן נפל אל התהום ושדרתו נשברה. המספֹא נפזר על-פני הסלעים ומטתי צפה על מימי הנהר. מקרה זה החריד אותנו מאד ואנחנו מִהרנו לרדת למטה, למען הַצֵּל את נפשנו וחפצינו ככֹל אשר נוכל.

ושוב היה עלינו לעלות. ולמען עלות היה עלינו לחצוב לנו שלַבִּים בתוך הקרח ולשפוך חול על-פני הדרך. ואולם ככל אשר עלינו, כן הלך הדרך הלוך ורע. שני קירגיזים היו מֻכרחים להוביל כל סוס וסוס; האחד אחז ברִסנו, והשני – בזנבו. כי נוכל לרכוב על הסוסים – דבר זה לא יכֹלנו להעלות כלל על לבנו; זחלנו על ידינו ורגלינו שתים-עשרה שעות. לבסוף הלך העמק הלוך והתרחב ונבוא עד מדוּרת-אש הבוערת מסביב לאהלי קירגיזים.

יום-יום טִפַּסנו הלוך וטַפּס למעלה, ופתאֹם והנה באחד המשעולים תקפה אותי מחלת ההרים. ראשי כאב עלי מאד, הרגשתי גֹעל-נפש בקרבי ואָזְנַי צללו. בעת סוּפת-שלג עזה באנו אל עמק אֵלַּי הרחב והמלא שלג. שני קירגיזים הלכו בראש ובידיהם מוטות ארֻכִּים, לחקור בהם את הדרך ולבלי תת לסוסים ללכת במקומות שבהם ישקעו בתוך השלג. פעם אחת הֻכרחנו לשכור לנו ארבעה גמלים מאת אנשי אחת האֹרחות אשר פגשנו בדרך, למען אשר יעברו הגמלים בתוך השלג, ירמסו אותו ברגליהם וידרכו בו משעול צר לסוסים… השמים והארץ התלכדו והיו ללֹבן אחד; הנקֻדות השחורות היחידות בתוך הַלֹּבן הזה היו האנשים והסוסים.

בכל מקומות-מלון מצאנו אהלים מרֻוָּחים. פעם אחת, בהיותנו קרובים אל מקומות אהלים כאלה, באנו עד שוּחָה עמֻקה מלאה שלג. עֹמק השוחה היה שלשה מֶטר. הסוס, אשר הלך בראש האֹרחה, נעלם, כאִלו בלעה אותו האדמה; למען הוציאֵהו מתוך השוחה הֻכרחנו לפרוק מעליו בראשונה את המשא אשר על גבּוֹ. מה עשו הקירגיזים הנבונים? לקחו מכסה של אהל, הציעו אותו על-פני השלג לרֹחב השוחה והעבירו אחד אחד את הסוסים על-פני הגשר הזה.

קובץץ 4 עמ' 119 – תמונה

קובץ 5 עמ' 120 – תמונה

אמנם כן! מסענו זה לא היה דומה כלל וכלל לנדודינו במדבר פרס. בכל דרכנו עתה טבענו בשלג ושקענו בתהומות מכֻסים קרח. פעם אחת שלחתי את אחד הפרשים לתור את הדרך ואז ראינו מרחוק רק את ראשיהם של הפרש והסוס מבַצבְּצים מתוך השלג. פעם אחרת נסענו ועיפנו ולא מצאנו בדרכנו אהלי קירגיזים כרגיל. הַקֹּר היה גדול מאד ולנסוע הלאה לא יכֹלנו. אז ערכנו לנו מדורה ליד כֹּתל של שלג ונחנו שם. את הקירגיזים, אשר נשלחו להביא לנו אהלים, עצרה בדרכם שִׁפעַת שלג שֶׁנִּתּקה מאחד ההרים ותהרֹג ארבעים כבשים. ששה מהקירגיזים שבו אלינו במהרה, שנים מהם שקעו בתוך השלג וארבעת הנותרים שבו אלינו אחרי-כן במצב נורא; רגלו האחת של אחד מהם קפאה בקֹר, והשני כמעט שהֻכּה בסַנוֵרים מן השלג הרב. בשעת סופת-שלג תולים הקירגיזים שערות-סוסים ארֻכּות בכובעיהם אל עבר פניהם, או שהם מצַירים בגחלת מסביב לעיניהם טבעת שחורה ומשחירים את חטמיהם, והם בטוחים, כי בזה הם מגִנים על עיניהם מפני השלג.

בהרים האלה יש זאבים רבים מאד ואנחנו מצאנו בדרכנו עקבות רבות של החיות הטורפות האלה. בגלל הרעב, המציק תמיד לזאבים, הִנם עַזי-נפש ביותר ומרבים לטרוף טרף בתוך עדרי הקירגיזים. זאב אחד נָשך עד מָוֶת מאה ושמונים כבשים בעדר אַחַד הקירגיזים רק לשם תענוג הרצח בלבד. פעם אחת פגע עדר זאבים באחד הקירגיזים הנודדים, וכעבור שני ימים נמצאה שם רק השֶׁלֶד שלו. ופעם אחת קרה, כי שנים-עשר זאבים פגעו בשנים מבני-לויָתי; מאַחַר ששניהם היו מזֻיָּנים, הרגו כרגע שנים מן הזאבים, ועד-מהרה היו הזאבים הנהרגים מאכל לחבריהם. אנו יכולים לשער בנפשנו, מה גדולה ורבה חרדת הקירגיזי, אשר עדר זאבים מתנפל עליו בשעה שאיננו מזֻיָּן. הזאבים הריחו ריח עקבותיו והִנָּם רצים אחריו. עיניהם מתנוצצות מרֹב זעפּם ושאיפתם לדם. הם פותחים את פיהם, מגלים את שִׁניהם הלבנות והחדות ולשונותיהם השוֹתְתות רִיר תלויות ויורדות. הנודד שומע מאחוריו את קול צעדיהם ועל-פני השלג הלבן הוא רואה את גופם האָפור. דַם עורקיו קופא מרֹב אימה, הוא קורא אל אַלַּהּ ורץ בכל כֹּחו על-פני השלג מתוך תּקוה להגיע אל כפר-האהלים הקרוב.

מזמן לזמן נעצרים הזאבים בדרך מרוצתם וגוֹעים רגעים אחדים בקול איֹם. ואולם כעבור רגע הם שבים ורצים ומַדבִּיקים את האיש ועַזותם הולכת וגדֵלה. האֻמלל בורח מפניהם בכל מאמַצֵי כֹחו, כי אין לו עצה אחרת למַלֵט את לנפשו. אבל הזאבים יודעים, כי לא תארך העת והאיש ייעף במרוּצָתו. אחד מהם אוחז בִּכנַף אַדֶּרת-השֵּׂער אשר עליו, אך כרגע הוא עוזב אותו, כי הבורח משליך לזאבים את לכובעו. כל הזאבים מתנפלים אז על הכּובע וכרגע הוא נקרע לקרעים קטנים ונבלע בתוך גרונם. ואולם מעט האֹכל הזה מַגבּיר את תּאבונם. האֻמלל כבר עָיֵף הִנֵּהוּ, רגליו כושלות, בכבדות הוא גוֹרֵר אותן ונשימתו קצרה מאד. ובכן כבר בא קצו. מכל עברים סובבים אותו הזאבים. הוא צועק בכל כֹּחו, מוציא את חרבּוֹ מתחת לחגורתו ומכה על יָמין ועל שמאֹל, אבל הזאב ההולך בראש העדר קופץ על שכמו ומפיל אותו לארץ. בשָׁכבו שב האיש להכות בחרבּו על ימין ועל שמֹאל, אבל רק לרגעים אחדים תהיה החרב לעִזר לו. שני זאבים מתנפלים על רגליו ונושכים את נעליו למען הַגיע אל בשרו. החרב אינה פוגעת עוד בזאבים האלה והאיש מתאמץ לקום ממקומו, ואולם אז חוֹטפו אחד הזאבים בעָרפו באֹמץ גדול כל-כך, עד כי דמו שוטף כנחל על-פני השלג הלבן…

למראה הדם הולך זעף הזאב הלוך וגדֵל. הקירגיזי כמעט שמשתגע מרֹב כאב ויֵאוש. הוא חוגר שארית כֹּחו, קם ממקומו ומתנפל בחרבּו על הזאבים, אך הם ממהרים להַפִּילו שוב ארצה. הוא איננו יכול עוד לעמוד על נפשו כבראשונה; אַט אַט הוא מניע את חרבּו. הזאבים נוהמים בזעף, גוֹעים, מיַבּבים ופיהם מלא קצף. עיני האֻמלל תּחשכנה, בינתו עוזבת אותו, חרבו נופלת מידו והזאבים כבר מוכנים לתחוב את שִּׁניהם בגרונו. ואולם פתאֹם פורץ מפיהם קול נהימה קצרה, נהימה, אשר בלשון הזאבים היא קללה. בתחתית הגבעה הקרובה ראו הזאבים שני קירגיזים רוכבים: חָשים הם לעזרת אחיהם. הזאבים נעלמים כרגע, והקירגיזים הבאים נושאים את אחיהם המתעלף אל האֹהל הקרוב. עוד בו נשמתו, לבו עודנו דופק בקרבו, וליד שַׁלהבת המדורה, בערב, הנהו מתעורר ושב לתחיה.

ואולם אוי גם לזאב, אשר ירו בו והכדור פגע בו והוא נתפש בידי הקירגיזים! נקל לאדם לשער בנפשו, מה מאד גדלה שנאת הקירגיזים לחיות-טרף אלה, הנפגעות אך מעט מאד מכדוריהם. את הזאב הנתפש אין הקירגיזים ממהרים להמית, כי-אם מרבים לענותו בכל מיני יסורים קשים ונוראים.

בימי החֹרף, בשעה ששלג רב יורד בעמק אַלַּי, נודדים הזאבים במרומי פַמיר, במקומות שהשלג אינו עמֹק כל-כך, ואורבים לכבשי-הבר, בעלי הקרנים העגֻלות, הגדולות והנהדרות. הזאבים עורכים על עדרי הכבשים האלה צַיד לפי כל חֻקי הַצַּיָּדים. את כבשי-הבר הבודדים, אשר לא נזהרו ופרשו מן העדרים, או נֶחְשלו אחריהם, מבריחות מִשמרות הזאבים אל שן סלע, ואחרי-כן מקיפים אותם שאר הזאבים מכל העברים. כּשהם יכולים להגיע למעלה, אל שן הסלע, הם טורפים אותם כרגע, ואם לא יעלה הדבר בידם, הם מחכים באֹרך-רוח, עד אשר תרפינה רגלי הכבשים מִיגִיעָם ונפלו מן הסלע אל תוך גרונם.

בימי מסעותי הרבים באסיה פגעו בי פעמים רבות זאבים, אשר טרפו את כבשי, פרָדי וסוסי. כמה וכמה פעמים שמעתי אותם גוֹעים לפני אהלי בהיותם צמאים לדם ורעבים לבשר. וכאשר אך אִנָּה אותם המקרה לידינו, לא ידענו כל חמלה והרגנו בהם ככל אשר יכֹלנו. נודדים הם כשֵׁדים כמעט בכל אסיה התיכונה טורפים כבשים ועַיָּרים ואורבים לחיי הדִּישׁוֹנִים⁵⁰.

אבי הרי-הקרח    🔗

אל כל אשר יפנה האדם במזרחה של פַּמִיר הוא רואה את ההר מוס-טַג-אַטה, אבי הרי-הקרח, עם שִׂיאיו השטוחים, המתנשאים ממעל לכל שאר ההרים. גֹּבה ההר הזה הוא 7880 מֶטר, והוא אפוא אחד ההרים הגבוהים ביותר על-פני כדור הארץ, על ראשו, הדומה לכִפּה עגֻלה, צָבור שלג רַב מאד, ושׂדֵרותיו התחתונות נהפכות לקרח מפני לַחַץ שדרותיו העליונות.

במורד ההר יוצאות ובולטות שִׁנַּים ומראֵיהן כעין ערֵבות שטוחות, והשלג הנִצבָּר בהן כבתוך כוסות נהפך גם הוא לקרח מפני הלחץ שמלמעלה. באֹפן כזה קמות שם לשונות של קרח עצומות מאד בגדלן והנן נעות שם לאט לאט במשך כל השנה. הן מֻקפות חומות גבוהות ותלוּלוֹת של הרים, שמהן נופלים מדי פעם בפעם על-פני הקרח שִׁברי סלעים, יורדים ונופלים למטה. שם, למטה, האויר חם והקרח נמס. ואולם שׂדֵרות קרח חדשות יורדות ונופלות בלי הרף, ונדמה, שהמקום הזה הוא החוף של נהר-הקרח השוטף מֵעָל.

במקום ההוא נִצבָּרות האבנים המובאות שמה על-ידי שברי הקרח, הן יורדות ונופלות האחת על רעותה ודומות לגלי מַפֹּלת; הן נקראות בשם מוֹרֶנות. נחל-הקרח נקרא בשם גלֶטשֶר. ההר מוס-טַג-אַטה שולח נחלי-קרח כאלה לכל עבר והם גדולים מאד, קילומטרים אחדים אָרכָּם וכשני קילומטרים רָחבָּם. פניהם אינם ישרים ועליהם נראים גַּבנוּנים ומגדלים של קרח זך.

פעמים רבות יצאתי לשוח על-פני נחלי-הקרח של מוס-טַג-אַטה, ואולם היה עלי להזהר מאד לבל אפול וארד אל תוך נִקרות הקרח, הנמצאות שם במספר רב. כאשר עמדתי על עֶברי פי נקרה כזאת והבטתי אליה, ראיתי מערה אפלה וכחֻלה, שכתליה לבנים ומראֵיהם כמראה הזכוכית, ופתילי קרח ארֻכּים תלוים עליהם ויורדים למַעמַקי המערה. על-פני נחלי הקרח צפים נחלי מים, מֵימי הקרח הנמס מקצתם שוטפים לאט, בנחת, כאִלו צף שמן בתוך צנורות הקרח הבהירים והכחֻלים, ומקצתם שוטפים בשאון, מכַרְכְּרִים ומרַקדים. מקצתם יורדים אל תוך נִקרות הקרח ומקצתם יורדים לתהומות ובמקומות אלה קמים מַפְּלֵי-מים. בימות החמה, בשעה שהשמש מאירה ממרומי הרקיע, נמס השלג ויורד בשאון רב בתחתּית נחלי הקרח. בבֹא החֹרף עם קָרָתו העזה, שוררים שם דממה וקפאון וכל הנחלים נהפכים לקרח.

שורי-הבר אשר לקירגיזים טובים מאד לטיולים במקומות ההם. האדם יכול לעבור ברכבו עליהם את מישורי-הקרח החלקים ובלעדיהם אי-אפשר היה לו לעשות כזאת בשום פנים. שור-הבר מציג את פרסות רגליו על הקרח בחֹזֶק רב כל-כך עד כי מתחתיהן פורצים ומתפזרים סביב סביב רסיסי קרח לבנים ודקים כאבק, ובמקום תלול, שאין הרגלים יכולות להתיצב עליו, הוא פושט את רגליו עד שהן נעשות מוצקות כבולי-עץ, ומחליק בהן על-פני הקרח. פעמים רבות רכבתי על שור-בר כזה ועברתי דרך ערֵמות של מוֹרֶנות, של גושי-סלעים גדולים מאד, שנצברו במקום אחד. היה עלי ללחוץ בברכי בחזקה את שור-הבר שלי, כי הוא קפץ וכִרְכֵּר כמשֻׁגע. פעם אחרת היו הסלעים גבוהים מאד ושור-הבר לא יכֹל לעברם, ואז הייתי אנוס ללכת הלאה רגלִי. למען רדת משם למטה לא היתה תחבולה אחרת בלתי-אם להחליק מסלע אל סלע, וכאשר הגעתי באחרונה למטה, נמצאתי בתוך נחל מים. זחלתי אפוא ועליתי לשטח של מישור. ואולם כלבי, יוֹדלַשׁ, עמד עוד על אחד הסלעים הגבוהים ונבח בכל כֹּחו. שרקתי אליו וקראתי בשמו. אז שב ונעלם בין הסלעים. אחרי-כן שמעתי אותו נובח ומיַבֵּב. לבסוף קפץ אל תוך המים ובא אלי, והיה זָעֵף מאד על אשר לקחתיו אתי לטיּוּל מסֻכּן שכּזה.

ארבע פעמים נסיתי לעלות, בלוית קירגיזים אחדים אמיצי-רוח, אל ראש “אבי הרי הקרח”, אבל אף פעם אחת לא הצליח חפצי בידי. למעלה, בגֹבה ההר, בין המורֶנות, תקענו לנו אֹהל וחנינו שם. איסלם-בֵּי, ששה קירגיזים ועשרת שורי-בר היו נכונים לדרך עוד לפני צאת השמש; לקחנו אתנו מַכֹּלת, אדרות-שׂער, מעדרות ומוטות, עצים להסקה ואֹהל אחד. בראשונה הלכנו דרך מפֹּלת סלעים, אחרי-כן דרַכנו בתוך השלג, אשר הלך הלוך ועמק במדה שעלינו למעלה. האויר הלך הלוך ודק, הנשימה כָבדה ושורי-הבר הרבו להֵעָצר בדרך, בכדי לשאֹף רוח. הקירגיזים הלכו רַגלי ודפקו בבהמות בעלותם מעלה מעלה. בערב היום הראשון ללכתנו באנו עד גּבה של 6300 מֶטר מעל לשטח האוקינוס. מסע כזה די היה ליום אחד, ובכן נעצרנו, למען לין שם הלילה, וַנַּחשֹׁב, כי ביום המחרת נוסיף לעלות. ואולם שנים מן הקירגיזים היו עיֵפים מאד מן הדרך ומכאב רֹאשם, ויבקשו ממני, כי אתן להם לשוב. שאר הקירגיזים פִּנו את השלג במעדרות והִקִּיפו את אהלֵנו כתלים של שלג. אז הבעירו אש והציגו עליה יורה קטן מלא מים, למען בַּשֵּׁל מים לטֵה. אולם מכֵּיון שקרבה אלינו מחלת ההרים, רחק מעלינו התֵּאָבון לאכילה… עשרת שורי-הבר עמדו על-פני השלג כשהם קשורים אחד אל השני, והקירגיזים התעטפו באדרות-השער שלהם כקִפּודים. הלבנה שטה במלוּאה אל עבר ראש ההר, ואני יצאתי מאהלי, למען הַבֵּט אל המראה, אשר עד עולם לא אשכחהו. הגלֶטשֶׁר מתחת לנו היה מוטל בצל, אבל שׂיאי הקרח של ההר התנוצצו בלָבנם לאור הלבנה. שורי-הבר נראו ככתם שחור על-פני השלג הלבן, אשר שרק מתחתיהם, ומנחיריהם יצאו גלי אֵדים. עננים לבנים וקלים צפו חיש-מהר מתחת ללבנה.

שבתי אחרי-כן אל אהלי. האש כבתה והשלג, אשר נמס זה לא כבר, היה לקרח. בתוך האֹהל שרר טַחַב, האויר היה מחניק מפני העשן והאנשים שאפו רוח בכבֵדות ונאנקו מכאב הראש ומן השאון אשר באזניהם. התעטפתי באדרת-השער אשר לי, אך הַשֵּׁנה רחקה ממני. הלילה היה חרישי, אך מרגע לרגע נשמע קול רעש – ודאי נולדה נִקרה חדשה בתוך הקרח, או סלע עצום בגדלו נעקר מכֹּתל ההר.

מוזר היה הלילה ההוא על גבול השטח האין-סופי, הפורש את כִּפּתו האפלה-כחֻלה על-פני כל הרי האדמה. שכבנו בתוך אהלנו המלא עשן על-פני גֹבה, שאליו לא יגיעו כל ראשי ההרים אשר באירופה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה. רק באסיה נמצאים הרים אחדים, ובדרומה של אמריקה הר אחד, שהם גבוהים מן המקום, אשר בו נחנו אז. למען הגיע אל המקום, שבו בלינו את הלילה ההוא, צריך להציג עשרים מגדלי-אֵפל זה על-גבי זה..

כאשר יצאתי ממחרת הבֹּקר מתוך אדרתי ונצבתי לפני האֹהל, שררה סופת-הרים עזה מאד במורד ההר. ענני השלג האפלים היו כבדים מאד ולא יכֹלנו ללכת הלאה, כי סכּנת מות היתה צפויה לנו. שמחנו מאד, כאשר הצלחנו להמלט משם ולשוב בלי פגע לעת סופה כזאת, אשר לא פסקה בכל זמן שובנו בדרך תלולה ומסֻכּנה. היה עלינו להתחזק ולשבת על אֻכּפינו, לבל נפול לארץ ולא נהיה למרמס לרגלי שורי-הבר, הדורסים את הרוכב האֻמלל בנפלו. הלילה הזה, אשר בליתי בגֹבה של 6300 מֶטר, עוד נתן אותותיו זמן רב אחר-כך…

פעם אחרת שקע פתאם בתוך השלג שור-הבר הראשון שלי, אשר נשא שתי חבילות עצים, ואולם לאשרנו נאחז בקלִפת שלג בקרניו ובאַחת מרגליו, וכל גופו היה תלוי באויר מעל לתהום אפלה. השלג נמתח במקום ההוא כגשר על-פני נִקרה גדולה שבתוך הקרח, וכאשר עבר שור-הבר על הגשר הזה, נבקע השלג תחת כֹּבד משאו. אנשַׁי הרבו לעמול עד אשר הצליחו למשוך משם בחבלים את השור האֻמלל ולהצילו ממות.

משחקי הקירגיזים    🔗

מזרחה של פַּמיר נמצא תחת ממשלת חינה. העמק הרחב בצד מזרח מֻקף שלשלת-הרים, המִסתּעפת ויורדת אל העמקים אשר במזרחה של טורקסטַן. שלשלת-ההרים משתרעת מצפון לדרום, והגדול שבהרים האלה הוא מוס-טַג-אַטה.

לרגלי “אבי הרי הקרח” הבקעה היא ישרה ורחבה ושׁפעת דשא מכסה אותה. במישור פזורים האהלים השחורים של הקירגיזים והם דומים לכתמים שעל עור הפַּנתֵּר. בשנת 1894 שכרתי לי אֹהל כזה לחדשי הקיץ ובכל חשק לבבי חקרתי לדעת את מנהגי הקירגיזים.

הקירגיזים הם עם מצֻין, עם אבירים ורועים ואוהב מלחמה. הם מתפרנסים מעדרי צאנם הגדולים מאד ומגַדלים גם סוסים, גמלים ופרים במספר רב. חייהם תלוים בדשא שעל-פני הערבה, וככל שאר שבטי הרועים הם נודדים ממקום מרעה אחד אל משנהו. אהלי הלֶּבֶד השחורים שלהם נטוים על מוטות ליד חופי נחלים ונהרות. כאשר יְכַלּוּ העדרים לאכול את הדשא אשר באחד מקומות המרעה, לוקחים הרועים את אהליהם, טוענים את כל אשר להם על הגמלים ומבקשים להם מקום מרעה אחר. הקירגיזים הם עם חפשי וגבור-מלחמה, האוהב מאד את ערבותיו הרחבות עד לאין-סוף. בשבתם תמיד במקומות מישור רחבי-ידים ובאויר צח, התפתחו חושיהם באֹפן נפלא. את המקום, אשר יראה הקירגיזי פעם אחת, לא יִשכח עד עולם. כל פרט קטן שבקטנים, אם הדשא שעל-פני הערבות הוא רב, או לא, אם על-פני אחת הערבות יש איזה גבנון קטן שבקטנים, אם מוטלת שם איזו ערֵמת אבנים אפוּרה או שחורה, קטנה או גדולה, – את כל אלה זוכר הקירגיזי היטב ובעזרת סִמנים אלה הוא מכיר כל מקום ומקום.

פעמים רבות, מדי הֵעָצרי לזמן קצר בעת מסעי מאורנבורג דרך ערבות הקירגיזים למען תת מנוח לסוסי, היה רַכָּבִי הקירגיזי פונה אלי וקורא: “הבט-נא, אדוני, וראה: הנה קירגיזי רוכב שם על סוסה ברֻדה”. הפניתי אז את קנה-הצופים אשר לי אל המקום ההוא, ובעמל רב ראיתי מרחוק איזו נקֻדה קטנה, אך לא יכֹלתי בשום אפן להבחין דבר-מה…

חדשים אחדים ישבתי בין הקירגיזים. בשעה שהאויר היה צח יצאתי לטַיֵּל ברָכבי על סוס או על שור ולקחתי אתי את מפת המקומות שבסביבה. ברדת גשם ישבתי באהלי או בִקרתי באהלֵי שכנַי ושוחחתי אתם. מהרתי ללמוד את לשונם, וכֵּיון שדברתי בלשון זו כל ימי שבתי שם, נעשתה הלשון שגורה בפי.

ליד אהליהם הגדולים והשחורים של הקירגיזים נצבים כלבים רעים על משמרותיהם, וביניהם משתעשעים ילדים קטנים, ערֻמים ושזופים מחם השמש. הילדים האלה הם נעימים מאד ובהביט איש אליהם קשה לו להאמין, כי אלה יגדלו ויהיו לאנשים גדולים, נודדים עבי-גרם ופראים למחצה. ואולם כל הילדים נעימים ויפים הם כל זמן שהחיים ובני-האדם לא ישחיתו את רוחם. באהלים יושבות נשים צעירות ליד הפֶּלֶך וכלי האריגה. הנשים הזקנות עוסקות בבנין אהלים, מכינות חמאה, או יושבות מסביב ליורה, שהן מבשלות בשר בתוכו; האש בוערת בתוך האֹהל והעשן יוצא דרך חור עגֹל אשר בגג. הגברים הצעירים רועים צאן באחו או פרים בגבעות. יש שהם יוצאים לצוד ציד ומביאים הביתה כבשים ועזים פראים. אחרי שקיעת החמה הם מכניסים את עדריהם אל המקומות אשר בקרבת אהליהם, והנשים חולבות את הכבשים והפָּרות. הקירגיזים הם בני דת מחמד ולפעמים קרובות תראֵם יושבים לפני אהליהם ושׁרים תפלות ערביות.

ימים מעטים אחרי בואי באתי בברית ידידות עם שכני הקירגיזים. הם ראו, כי חושב אני טובות עליהם ואיני גדול בעיני מהם, וכי טוב לי לשבת אתם. מקרוב ומרחוק הביאו לי מתנות: כבשים וחלב, וגם כבשי-הבר ועופות-הבר מצידם. כל אֲנָשַׁי, מלבד איסלם-בֵּי, היו קירגיזים, ובחפץ-לב לִוו אותי בלכתי אל המקומות אשר חפצתי.

פעם אחת החליטו ראשי הקירגיזים לערוך הִלּוּלָה לכבודי. ההִלולים, הקרואים בלשונם “בֵּיגָה”, הם שעשועי פרשים, ועוד. כעלות השחר החלו להתאסף חבורות קטנות של פרשים על-פני המישור הגדול, שנועד למקום ההלולים הפראים.

כּשהחמה כבר עמדה במרומי הרקיע, שמתּי שמה את פני גם אנכי. הקיפוני שם ארבעים ושנים קירגיזים. הם היו לבושים בגדי חג: מעילים בהירים וחגורות מגֻוָּנות, הכובעים אשר בראשיהם ארוגים משי, על מתניהם קינים וסכינים, ובחגורותיהם תקועים אבן-אש, מַקדֵּחַ ומקטרת. מראה זה היה נהדר מאד. ביניהם היה גם ראש הקירגיזים היושבים בעבר מוס-טַג-אֵטה מזרחה. מעילו כּחֹל-שחרחר, חגורתו כחֻלה-בהירה, בראשו כובע ירק-לבן במסגרת זהב ועל מתניו חרב עקומה, קשורה אל חבל שחור של משי. הוא היה איש גבה-הקומה, זקנו שחור ושערות שפמו עבות כשערות החזיר, עיניו עקומות ועצמות לחייו בולטות, כעצמות רב הקירגיזים.

כל המישור אשר לפנינו היה מלא אנשים וסוסים. המון בגדי צבעונים מסביב. הסוסים השמיעו קול צהלתם והכו בפרסותיהם. ראש הנשיאים, חוֹאַט-בֶּק, ישב בקומה זקופה על-גבי אֻכּפו, למרות שכבר היה אז בן מאה ושש-עשרה שנה. חטמו הגדול, חֹטם הנשר, בָּלַט מעל לזקנו הקצר והלבן. חמשת בניו, אשר שערות כֻּלם כבר היו לבנות, הקיפו אותו ברָכבּם על סוסיהם האבירים והגבוהים.

המחזה החל. הנשיאים נטו הצדה, למען פַּנּוֹת מקום לנו. אחד הרוכבים קפץ מעל סוסו ומשך אלינו את האַיִל, אשר החזיק עד אז בזרועותיו. רוכב שני אחז בידו השמאלית בקרני האיל ובסכין חד אשר ביד ימינו כרת כרגע את ראשו, המתין עד אשר יֵצא דָמו ממנו, אחזוֹ אחרי-כן ברגליו וירכב עמו חיש-מהר על-פני המישור סביב סביב. מרחוק נראה המון רוכבים, אשר הלך וקרב אלינו במהירות נפלאה. שמונים פרסות סוסים הכּוּ והקּישוּ, ואת השאון מחריש האזנים הגדילוּ צעקות נוראות וצלצול האַרכּוֹפיט⁵¹. בתוך ענני אבק קרב ההמון אלינו; מזג האויר היה כבעֵת היות הסופה.

– סור הצדה, אדון! – קראו אלה מִעברים – עתה ישׂתָּעֲרוּ עלינו כמשֻׁגעים.

ואמנם אך הִסְפַּקנו לנטות הצדה, והמון הרוכבים עלה כַסּוּפָה על המקום, אשר עליו נצבנו לפני רגע. ליד האַיִל קמה צנֵפָה סבוכה של אנשים וסוסים וכמעט שאי-אפשר היה להבחין ביניהם בתוך עמודי האבק, אשר עלו מסביב. החלו להלחם על האַיִל: האיש אשר ילכדהו – הוא יהיה המנצח. האנשים נדחקו, דחפו והשליכו לארץ איש את רעהו. הסוסים נבהלו, נצבו על רגליהם האחורַניות ואת רגליהם הקדמיות יחד עם ראשיהם הֵרימו למעלה, או נפלו אחור על גבם. סוסים אחרים קפצו ועברו עליהם. הרוכבים ישבו על אֻכּפיהם, הֵשֵׁחו את גֵּוָם לארץ ואחזו בצמר האיל. אחדים נפלו לארץ, אחרים כמעט שהיו תלוים תחת בטני הסוסים.

המבוכה גדלה עוד יותר, כאשר נדחקו ובאו בתוך ההמון שני קירגיזים רוכבים על שורי-הבר, שנגחו בקרניהם את הסוסים. הסוסים, אשר כאבם הציק להם, דהרו ובעטו ברגליהם. השוָרים עמדו על נפשם על-פי דרכם והקרָב בין הסוסים ושורי-הבר היה חזק מאד.

לבסוף הצליח אחד הקירגיזים לתפֹשׂ את האיל. יודע סוסו היטב, כי עתה עליו לברוח משדה-הקרָב, ובכן התחיל לרוץ בכל כֹּחוֹ, לרוץ כסערה על-פני המישור, ורוכבים אחרים רדפו אחריו וחָזרוּ ונִשְּׂאוּ לקראתנוּ במהירות נוראה, כּאִלו אמרו לשים אותנו למרמס תחת רגלי סוסיהם. ואולם כאשר הגיעו אלינו, נצבו הסוסים פתאֹם, כאִלו נתחבו רגליהם בתוך האדמה, ושוב הֵחֵל הקרב. מפניהם של נלחמים רבים זב דם, בגדיהם של אחרים היו קרועים; מגבעות ושוטים היו פזורים על-פני שדה-הקרב וסוסים רבים צָלעו על רגליהם.

– אשרינו, כי אנחנו הזקנים איננו צריכים להמָּצֵא בתוך ההמון הזה, – אמרתי בהלָצה אל חוֹאַט-בֶּק.

– אדוני, – ענה הזקן וַיצחק, – כמאה שנים כבר עברו למן היום, אשר שני חיי היוּ כשני חייך עתה!

במדינת המות השחור    🔗

חיש מהר חלפה עת מרגוענו בנוֶה-המדבּר אשר בטֶבֶּס. שוב עומדים הגמלים טעונים משא ואנחנו יוצאים למסענו החדש. הפעמונים הקטנים אשר בצוארי גמלינו מצלצלים שוב ואֹרְחָתֵנוּ נוסעת ימים ושבועות דרומה-מזרחה. לאחרונה באנו אל שפת היאור הגדול, הנקרא הַמוּן, אשר על הגבול שבין פרס ואַפגַּניסטַן. מחציתה הצפונית של אַפגַּניסטַן מלאה הרים, והם נקראים בשם הינדוּקוּה. פרושו של השם הינדוקוה בשפת אַפגַּניסטן הוא: מוֹת ההֹדים, כי ההֹדים המרהיבים לבֹא שמה מארצם, ארץ הֹדוּ החמה, יש להם לחשושׁ בצדק, כי לא יצאו חיים מתוך השלג הנצחי אשר על ההרים ההם. בימי האביב נמסה שם שפעת השלג הרַבּה מאד והמים יורדים אז בקפיצות עליזות אל העמק והיו לנחלים ואגמים, ובדרומה של אפגַּניסטן הם מתלכּדים יחדו והיו לנהר גדול, הנקרא בשם הילמֶנד והוא משתפך אל היאוֹר הַמּוּן. והנה על שפתו של יאור זה תקעתי את אהלי בעת מסעי בשנת 1906. לא יכלנו להעביר את הגמלים דרך היאור, כי לא היו שם ספינות ואף לא סירות. לדאבוני הגדול הֻכרחתי להפרד מהם, אף כי עבדו אותי באמונה חדשים רבים. חסתי עליהם מאד, כי הִסְכַּנְתִּי אליהם. בערב האחרון קניתי לכֻלם לחם והאכלתים אחד אחרי אחד.

הבהמות הגדולות והיפות השתוממו על הדבר מאד. הגמל השחוֹר-חום הביט אל רעהו כאומר:

– מה פשר המתנה הזאת? האין זה משתֶּה-פרידה?

– לא! – עָנָהוּ שכנו החוּם-צהֹב, – בתוך המדבר הננו עתה, הן לא יוכלו ללכת רגלי ולהגיע עד תכלית מסעם

– אמנם כן! ואולם אל-נכון יחליפו אותנו בִּבְכָרים⁵², כי אנו, בני הצפון, לא נוכל שאת את החֹם הגדול אשר בשִׁטחי המדבר הדרומִיּים.

– כנים דבריך, – אמר הגמל השלישי. – הַקַּיִץ הולך וקרב, ולוּ נשארנו פה – כי עתה מתנו והדבוֹרים היו אוכלות אותנו.

הגמל שלי, אשר עמד אצלם ולעס בשִניו פת-לחם גדולה, לחש לרֵעיו בעצב:

– אמנם כן. אל-נכון נמָּכֵר כעבדים! האינכם זוכרים את האיש בעל הזקן, אשר צניף לבן בראשו, שהביט זה לא כבר לתוך פינו, מִשש את כל גופנו ואת גבנונינו וגם אל השערות אשר בקצה זנבותינו הביט, למען דעת, אם עודן ארֻכּות. האינכם שומעים את קול צלצול מטבעות הכסף, היוצא מאֹהל סַהיב? שם קונה אותנו האיש בעל הצניף הלבן בלא-מחיר. אך מה נוכל לעשות? זה גורל העבדים: הם עוברים מיד ליד! סַהיב היה טוב לנו, אך עתה הִתְאַכְזֵר והנהו מוכר אותנו.

– ואולם זכָר-נא את האחו אשר בהרים! – נחם אותו אחד מרעיו. – טוב לי לרעות שם באחוּ מִנוּד במדבר תחת קרני שמש הקיץ הלוֹהטות.

לו ידעו הגמלים, כי נמצאים אנו בין שני המדברות, אשר האחד מהם נקרא בשם “אֶפֶס תקוה” והשני – “גיהנום” או “שאול”, כי עתה שמחו בצדק על שובם. ואולם ממחרת היום ההוא, כאשר הובילם אדונם החדש הלוך והובֵל בשורה ארֻכּה תחת עצי-תמר, הֵפיק מראֵיהם עצבון, והגמל היפה שלי הִפנה את ראשו אל עֵבר אהלי והביט אליו כל עוד יכֹל לראות אף אֶפס קצהו. עד היום עולה זכרון הגמל הזה על לבבי פעמים רבות; מי יודע מה הם המדברות, שבהם נודד עתה רעי הנאמן הזה…

על שפתו השטוחה של היאור הַמּוּן צומחים קנה וסוּף בהמוֹן רב, ואולם כל עץ לא יֵרָאה ולא יִמָּצא שם. יושבי המקום הזה בונים להם בתים קטנים מן הקנה וממנו הם עושים להם גם סירות. הם קושרים אגֻדות קנה מיֻבּש היטב ואת האגֻדות האלה הם מקשרים אחת אל אחת לאֹרך מֶטרים אחדים, והיו כרַפסודה, אשר עליה הם שטים על-פני היאור. סירה כזו עם המשא אשר עליה בולטת מתוך המים אך בגֹבה של צֶנטימֶטרים אחדים, ואולם גם בשעת סוּפה אינה טוֹבעת ואינה שוֹקעת במים. הסערה יכולה אמנם לנַתֵּק את האגֻדות, ואולם שם נזהרים מנסוע על-פני היאור בשעה שרוח עזה מנשבת.

שכרתי לי ארבע-עשרה רַפסודות כאלה והושבתי עליהן את אנשי וגם את חבילותי שמתי עליהן; פַּרסי ארֻם למחצה דחף במוֹט ארֹך כל רפסודה ורפסודה משפת היאור. עמק היאור עולה אך למטרים אחדים, אבל רחבו הוא עשרים מֶטר, ואחרי אשר ישבתי שבועות אחדים במדבר, בתוך האויר היבש והחם ביותר, היה לי המסע על-פני היאור למשיב נפש. ואולם בעיני כלבינו לא מצא הצי שלנו חן והם קפצו אל המים, כי מפני הסוף, הגדֵל בתוך היאור, חשבו, שהיבשה קרובה. הם שּׂחו כך בתוך המים, עד כי עיפו מאד, ואנחנו מַשנו אותם מתוך הגלים בהיותם כבר מתים למחצה.

מהלך שתי שעות מן היאור הַמוּן נמצאת העיר נַסרֶטַּבַּד, בירת סֵיסְטָן, אשר מחציתה האחת שַיֶּכֶת לאפגַּניסטן ומחציתה השניה לפרס.

חמשה חדשים לפני בואי שמה שהה שם אורח אחר: מחלת הַדְּז’וּמָה! וגם עתה עוד מלאך-המות הזה מתהלך שם וממית המוני בני-אדם; הוא חוטף את האכר מעם מחרשתו, את הרועה מעם עדרו, את הַדַּיָּג, אשר עוד בבּקר פרשׂ בשמחה את מכמרתו ביאור ובערב הוא שוכב בתוך ביתו הקטן ונאנח בתוך חבלי גסיסה.

אסיה היא מוֹלדתם הקדומה של האַריּים והמוֹנגּוֹלים. היא גם ערש הדתות הגדולות, דת בֻּדַּהּ, הדת הנוצרית והמחמדית ואולם היא גם מקום המגפות הנוראות המתרגשות ובאות מעת לעת על בני-האדם ומתהלכות כמלאכי חבלה.

מַגֵּפת “המות השחור”, הדז’ומה, מתהלכת באסיה כאדם המתהלך בתוך ביתו. בשנת 1350 חדרה לאירופה והמיתה בתוכה חמשה ועשרים מיליון נפש. נפות שלמות חרבו ומסביב לבתי התפלה הנשׁמים צמחו ועלו יערות עבֻתּים. בני-אדם רבים החלו לסַגֵּף⁵³ את עצמם, באמרם, כי המגפה היא ענש שלוח מאת האלהים בגלל חטאותיהם, אחרים נשתקעו בהוללות ובשכּרון. האדם לא ידע עוד בימים ההם דבר על-אֹדות הבַּקטֵריות⁵⁴, ועוד פחות מזה ידעוּ את דבר הַנַּסיוֹבה, שאנחנו נוהגים עתה להרכּיבה בגופות בני-האדם, למען השָּׁמר ממחלות רעות, כי היא המגנה על דם האדם מפני הבקטריות.

בשנת 1894 באה המגפה מחינה דרך הונקונג אל ארץ הֹדו, ושם היא ממיתה שנה שנה כשלשה מיליוני נפש אדם. על לבי עולה זכר אחד הבתים הקטנים בפרוַר דַּלת העם אשר בעיר בּוֹמבֵּי, שאותו בקרתי בשנת 1902. השלטונות הוציאו פקֻדה, כי כל בית, אשר בו ימות איש במגפה, יַתְווּ על דלתיו צלב אדֹם – ועל דלתי הבית הקטן ההוא ראיתי ארבעים צלבים!

ועתה, כלומר: בשנת 1906, התהלכה המגפה הנוראה באפגַּניסטַן, ומגג הבית, שבו התגוררתּי אצל אנשים אנגלים, ראיתי היטב אל הַלוָיות המתים במגפה. כּלָיָה באה על יושבי העיר הקטנה ההיא, ורבים מהם נסו ממנה, למען מַלֵט את נפשם. רופא אנגלי אחד ועוזרו אמרו להציל את האנשים ממות וחפצו להרכיב בדמם את הנסיוֹבה, הנועדה להגן מפני המגפה, ואולם הכמרים הַמֻּשׂלמים, בשנאתם לבני אירופה, העבירו קול בארץ, כי הנוצרים הם שהביאו שמה את המחלה הזאת. ילידי הארץ, הנתעים בשוא והנפתים לדברי כמריהם, נקבצו והיו נכונים לפרוע פרעות בבית הקוֹנסוּל האנגלי, ואולם הם נהדפו משם בחֹזק-יד. הם התאמצו ככל יכלתם להעלים את מקרי המות וקברו את מתיהם בסתר. ואולם לא ארכו הימים ומספר המתים נהיה רב מאד, עד אשר לא הספיקו לחפור את הקברים. האיש, אשר זכר את התנים והצבוֹעים, הלך וחפר לו קבר בחייו! תהלוכות של אנשים נושאי דגלים שחורים ושעירים משתלחים נהרו אל בית-המסגד דרך רחובות העיר והתחננו לאלהיהם, כי ירחם עליהם. ואולם הוא לא הקשיב לקול תחנוניהם, ודבר הִתכַּנֵּס בני-אדם רבים למקום אחד הפיץ עוד יותר את המגפה.

היו שם בתים, אשר מתיהם לא נקברו כלל. אלה אשר נשארו בחיים התחמקו בסתר מן הבתים ויסגרו את הדלתות אחריהם. יש אשר איזה עני בא אל בית עזוב אשר כזה, התגורר בחדר, שבו היה מוטלות העצמות השחורות של המתים במגפה, ועוד מעט ונוסף גם הוא על חללי המגפה. באֹפן כזה מתו כל יושביהם של כפרים רבים.

אם נתבונן דרך המיקרוסקופּ בבַּקטריה המרצחת של המגפה וראינו אותה בדמות מתג קטן מאד. והלא המיקרוסקופּ מגדיל אותה אלף ושתים-עשר פעם מאשר היא גדולה באמת! היא חיה בתוך דם העכברים הגסים, ומהם היא באה אל דם בני-האדם. ממהרת היא מאד לעבור מאדם לאדם ולהִדָּבֵק בו: בבית, אשר מלאך-המות הרג אחד מיושביו, מתים אחרי-כן כֻּלם, אחד אחרי אחד. ואולם תושבי המקום בסכלותם מַקשים את ערפם ובשום אֹפן שבעולם אינם נותנים לשרוף את הבגדים והכלים הנמצאים בבתים המנֻגָּעים. הם אינם רוצים לשאת כל נזק של ממון ובוחרים בַּמָּוֶת מאשר להקטין את הונם.

הנה יושב בבית אחד נַגָּר עני עם אשתו, שני בניו ובת אחת. זה שני ימים שהוא חש את עצמו חלש ואין-אונים וראשו חם עליו. ובכן הוא שוכב לו בפנה על רצפת החֵמר הקשה, הוזה וטוב לו, ובלבד שיניחו לו ויתנו לו לשכב על מקומו במנוחה. בגשת אשתו אליו, למען כַּסות אותו בשמיכה, הוא נאנח בקול גדול, כי השקֵדים שבגופו נהפכו והיו לאבַעבֻּעות גדולות, המכאיבות מאד בגעת בהן איזה דבר. כעבור שני ימים חודרות הבקטריות אל תוך דמו והאֻמלל מת. הנשארים בחיים, העומדים ומתיַפְּחים ליד מטת הַגּוֹע ומעִקרי שמירת הבריאות אינם יודעים דבר, צפוים אז כֻּלם למות כזה. ואולם קשה מאד לשמור על יושבי הארץ הזאת לבל ינֻגעו במחלה, כי אינם רוצים להאמין בשום תחבוּלה של זהירות ושמירה – והם מתים.

מהרתי לעזוב את מדינת “המות השחור” ודרך מדבר בַּלודזיסטַן נסעתי הלאה אל עבר ארץ הדו. שלחתי מעלי את משָׁרתַי הקודמים ושכרתי לי משרתים חדשים, בני בֵּלודזיסטן כֻּלם, והם לוו אותי בדרכי. רכבנו על דזמבּסים, בכָרים קלי-רגלים, אשר מימי דורות רבים הסכינו לרוץ במהירות גדולה. רגליהם גדולות ודקות, אבל חזקות ולהן גּלדות עבות, המשמיעות קול דממה בדָרכן על האדמה הקשה והיבשה. את ראשיהם הם נושאים תמיד למרום וממהרים להניע אותם יותר מן הגמלים נשואי-הפנים. ואולם ברוצם הם פושטים את ראשיהם לפניהם ונמצאים הראשים כמעט בקו ישר עם גבנוניהם. כל בכר נושא שני רוכבים, ולכן יש לכל אֻכּף של בכר שתי שקערורות ושני זוגות של ארכופים. בסָחוס⁵⁵ שבחטם הבכר שמים גזר-עץ דק אל קצות החֹטם ולרָחבו קושרים שני חבלים דקים מזה ומזה. וכך נוהגים: כשרוצים להַפנות את הבכר לימין – מושכים בחבל שבימינוֹ, וכשרוצים להפנות אותו לשמאל – מושכים בחבל שבשמאלו.

כשלשים או ארבעים שנה עברו למן העת אשר חדלו בני בְּלודזִיסטַן להתנפל על שטחי פרס ולבֹז בז. מיום שכבשו האנגלים את המדינה הזאת היתה רוָחה ליושביה, ואולם גם עתה אַל לאדם לנסוע שם לבדו, בלי חבורת אנשים מזֻיָּנים; גם אנֹכי לקחתי אתי ששה אנשים רוכבי בכרים וכֻלם היו מזֻיָּנים היטב. כאשר עשו בני בֶּלודזיסטַן לפרס המזרחית, כן עשו הטורקמֶנים לכל גוף חוֹרוֹסַן, כי הפכו למדבר שממה את כל הנוף הזה, ובגבול המערבי של ארץ פרס יושבים הקוּרדים, החיים עד היום על הַשֹּׁד והחמס. בכל המקומות האלה, אשר ליד הגבולות, אין כפר אשר לא תהיה בו מצודה קטנה או למצער מגדל למשמָרות.

אספר לכם, כיצד יִקרה מעשה-חמס אשר כּזה במדבר.

מעשה שֹׁד במדבר.    🔗

שַׁח סֶוַּר “מלך הפרשים”, ראש אַחַד שׁבטי השודדים במזרחה של בֶּלוּדזיסטַן, קטר באחד הערבים את מקטרתו ליד מדוּרת-המחנה, בשבתּו לפני אהלו השחוֹר, אשר הַלֶּבֶד שלו מתוּח על ענפיו של דקל. מסַפֵּר-המעשיות אך פסק לספּר והנה יצאו מתוך חשכת הלילה שני אנשים לבושים לבנים ותרבּוּשים לבנים בראשיהם. הם קשרו את שני הבכָרים שלהם אל עץ וישתחוו לפני שַׁח סֶוַּר. “מלך הפרשים” בקש מהם, כי יֵשבו אצלו, וַיַּשְׁקֵם טֵה מתוך כד של ברזל. כרגע קם שאון מסביב. אנשים באו ויגשו אל המדורה. לכֻלם היו רובים ארֻכִּים, חניתות, חרבות וקינים. אחדים מהם הובילו אִתּם שנים-שלשה בכָרים.

למדורה ישבו עתה ארבעה-עשר איש. דממה משֻׁנה שררה בין הנאספים ועל פני שַׁח סֶוַּר לן איזה הוד נורא. אחרי-כן שאל:

– האם כבר נכון הכּל?

– כן, אדוננו! – ענו מֵעבָרים.

– הֲמִלֵּאתם את הקרנים אבק-שרפה ושמתם עופרת בילקוטים?

– כן!

– והיש מים בנֹאדות?

– כן!

– וּמכּלת באמתָּחות?

– כן, אדוננו. יש לנו תְּמָרות, גבינה ולחם לשמוֹנה ימים.

– הגדתי לכם שלשום, כי הפעם נעלה על בַּם. בַּם הוא כפר מרֻבּה ביושבים. אם יראו אותנו לפני בוֹא העת להגלות אליהם, והיינו אנוסים להלחם בהם בחזקה. עלינו להתגנב ולקרוב אליהם בהִחָבֵא, כאשר תּתחבּא החרב בתערה. מהלך חמש-מאות קילומטר לפנינו מזה ועד הכפר בַּם, זאת אומרת: דרך של ארבעה ימים.

שח סֶוַּר התבונן רגע בלהבות המדוּרה והוסיף לדבר:

– האם אין הבכרים עיפים?

– לא, אדוננו!

– ושאר עשרת הבכרים?

– גם הם אינם עיפים!

אז קם הנשיא ממקומו, וכמוהו עשו כל הגברים. פניהם הפראים הבהיקוּ לאור המדוּרה כנחשׁת. הם אינם גנבים, מעשה גנבה נחשב להם לחרפה. ואולם השֹׁד והגזל הם להם מעשי גבוּרה, ותהלתם הוֹלכת וגדֵלה לפי מספר שבוּייהם.

– רכבוּ! – קורא המפקד בקול דממה.

האנשים שׂמים את רוביהם על שכמם והרובים מַכִּים תּוֹך כּדי מעשה על הַתְּלִי, אשר קשורים הקרנים עם אבק-השרפה וילקוטֵי-העור עם הכדורים, גם אבני-אש⁵⁶ ואליתות⁵⁷. הרסנים והאֻכּפים הושמו על הבּכרים עוד קֹדם-לכך. כעבור זמן-מה יוצאים כֻּלם לדרך.

– בשם אלהים! – קרא שֵׁח סֶוַּר, וכל המחנה שוקע עד-מהרה בחשכת הלילה.

הם נוסעים במשעול אחד הידוּע להם והכוֹכבים הם להם לעינים. השחר עולה, השמש יוצאת על הארץ וצללי הבכרים ההוֹלכים לבַם נופלים על החוֹל הקשה והצהֹב, אשר אף גבעול קטן של עשב לא יצמח עליו. אף מלה אחת לא תִשָּׁמע כל הלילה. לאחר שכבר עברו דרך של 120 קילומטר, קורא המפקד:

– עתה נִנָּפֵש ליד מעין המים הלבנים!

האנשים תוקעים שם את אהליהם, ממלאים את הנאֹדות מים ומַשקים לרוָיָה את הבכרים. אחרי-כן הם פונים אל הגבעה הקרוֹבה, למען בַּלות שם את השעות החמות של היום. הם ממהרים להפרד מאת המעין, כי על-נקלה יפגשו בהם בני-אדם במקום ההוא.

עם ערב הם שבים ורוֹכבים על בכריהם. היום הם ממהרים לרכוב יותר מאשר בליל אתמול ובבֹּקר הם מגיעים אל מעין המים המלוחים. בלילה השלישי לנסיעה נשימתם של הבכרים נעשית כבדה, ובעלית השמש על הארץ שותת הקצף משפתותיהם הנעות, שאינם חדלים לנשוך אותן, בדמוּת סחבות לבנות. אמנם אינם עיפים, אך נשימתם קצרה ורוחם סרה מעליהם ועורם ממעל לנחיריהם מתנפּח ומראהו כמראה שני פעמונים. ואולם למרות כל זאת נוֹסעת כל חבורת הפראים הזאת הלאה מערבה והבכרים רצים לפניהם בתוך ענני האבק, מבלי אשר ידפקו בהם רוֹכביהם.

לאחרונה הם באים אל המשעול האחרון שבמדבר, ההוֹלך ונמשך אל הכפר בַּם. במהירות נפלאה רצים הבכרים על-פני האדמה המלוחה והקשה כאבן. אין כל אות חיים מסביב ואף לא עוֹרב או דיה, אשר יוכלו להזהיר את יושבי בַּם מפני הרעה המתחוללת עליהם. חבורת השודדים נוֹסעת לאִטה כל היום. דומיה שוררת בתוך החבורה, אִלמת היא כַמִּדבר, נשמע רק קול נשימת הבכרים העמֻקה וקול שַׁעֲטַת רגליהם על-פני האדמה הקשה. בשעה שֵׁדִּמדומי הערב פרשׂוּ את מעטֵה הָאַרְגָּמָן שלהם על-פני המדבר נשאר בּיניהם ובין הכפר בַּם רק מהלך עשרים קילומטר.

פתאֹם עוצר שַׁח סֶוַּר בבֶּכר שלו, וּכיָרֵא פן יִשָּׁמַע קולו בבַּם, הוא קורא בקול דממה:

– עֲמֹדו!

הרוֹכבים שורקים בלחש והבכרים כורעים על ברכיהם ומשתטחים על האדמה. הרוֹכבים קופצים מעל האֻכּפים וקושרים בחבלים קצרים את רגלי הבכרים, לבל יוכלו לקום ולברוח ולגַלות בזה את מזִמות בעליהם. כל האנשים עיפים מאד וגם הם שוכבים על האדמה. אחדים מהם ישנים ויִתרם לא יוכלו לתת תנומה לעיניהם מרֹב התרגשות. במקומות אחדים הֻצגו משמרות לשמור על המחנה. מחוז חפצם של השודדים אינו נראה במקום ההוא, ורק ראשי ההרים, אשר לרגלם משתרע הכפר בַּם, נשקפים מרחוק. הוי! מי יתן ובא הלילה עד-מהרה, למען תַּסְתִּירַם החשכה!

היום הוא כבד. החֹם גדול, כל רוח לא תְנַשב. לעת ערב באה רוח קלה מצפון ועל שפתי שַׁח סֶוַּר נראה שחוֹק קל. לוּ באה רוח מזרחית, כי עתה היה שַּח סֶוַּר אנוס להקיף עם אנשיו את המקום ההוא, לבל יָעיר את כלבי הכפר משנתם לפני בוא מועד. באותה שעה ישנים כל אנשי הכפר בַּם. הרוֹכבים גומרים לאכול את ארֻחת-הערב שלהם והם מצפינים באמתחותיהם את שארית תמרותיהם, גבינתם ולחמם.

– הֲנשפּוֹך את המים מן הנֹאדוֹת, למען יקַל לבהמותינו להִשׂתּער על הכפר? – שואל אחד הרוֹכבים.

– לא, – משיב שַׁח סֶוַּר. – אולי לא תספיק לנו השעה לשוב ולמלא אותם בכפר ליד הבארות.

– כבר הגיעה השעה! – הוא קורא לבסוף – יהיו-נא כלי-הַזַּיִן מוכנים בידיכם!

ושוב הם רוכבים על בכריהם ונוסעים לאט אל עבר הכפר.

– אם אראה איזה דבר, שיהיה חשוּד בעיני, אדפוק בבכרי, למען אשר ימהר לרוץ, ואתם עשו כמוני. ואתם השלשה עם שלשת הבכרים הטעונים משא הֱיו המאַספים לנו וסעו מאחורי המחנה!

כתחמָסִים אלה תרים השודדים ובוחנים מכל צד את המקום. לאט לאט עולים ומִסְתַּמנים לעיניהם ההרים בצד מזרח. עוד מהלך חמשה קילומֶטרים ביניהם ובין הכפר, ואולם עיניהם, אשר הסכינו מעודן לראות למרחוק, בוחנות כבר את גַּנֵּי בַּם. הם הולכים וקרבים אל הכפר. פתאם הם שומעים קול כלב נוֹבח, כלב שני עוֹנה לעֻמתו – ובעוד רגע וכל כלבי הכפר נותנים קולם: הם הריחו את רֵיחַ הבכרים.

– קדִימָה! – קורא המפקד.

לקול צעקות הפרשים מכפילים הבכרים את מהירות מרוצתם, כי יודעים הם היטב את מגמת בעליהם. ראשיהם כמעט שמשתַּוִּים עם שטח האדמה והם רצים בקצף בתוך ענני האבק אשר סביבותיהם. קול נִבחת הכלבים הולך הלוך וזעוף, אחדים מהם כבר הגיעו עד הבכרים. לבסוף נכנס המחנה בשערי הכפר. נשמעים קולות הצועקים חָמָס, הישֵׁנים מתעוררים משנתם, נשים וילדים בוכים ובורחים להִסָּתר בהרים. בידי יושבי הכפר אין עוד שהות להִכּון לקרָב, כי פתאֹם עלו עליהם השודדים, וגם מפַקֵּד אין להם. תרנגֹלות שהחרידון מרבצן רצות בבהלה בין האֻמללים, והפרשים מתנפלים עליהן. שַׁח סֶוַּר רוכב בקומה זקופה על הבכר ונותן פקֻדות לשודדים. אחדים מן המתנפלים קופצים מעל בכריהם ותופשים שני גברים, שתים-עשרה נשים וששה ילדים, עוקדים אותם במהירות וּמסגירים אותם ליד שנים מחבריהם לשמור עליהם. שאר הפרשים בוזזים את הבתים. השלל שלהם הוא: שני אנשים צעירים, העומדים על נפשם ונלחמים לשוא עם צורריהם, שני שקי דגן, מעט כלים וכל הכסף אשר מצאו.

– כמה שבוים? – קורא שח סֶוַּר.

– עשרים ושלשה! – עונים לו מעברים.

את כּל השבי והשלל קושרים היטב אל הבכרים.

– מהרו-נא, מהרו ושובו! – קורא המפקד. – בדרך אשר באנו בה נשוב!

מבוכה נוראה קמה בין האנשים, והם ממהרים לשוב בדרך אשר באו.

– הביתה!

עינו החדה של המפַקד ראתה גדוד אנשים מזֻיָּנים הולך וקרב. שלש יריות של רובים נשמעות פתאֹם בחשכת הלילה. ושַׁח סֶוַּר נופל לארץ, כאִלו פגע בו רעם. הבכר שלו נבהל ובורח המדברה. רגל רוכבו השמאלית תלויה בארכוף וראשו נגרר על-פני האדמה הרטֻבּה מדמו, דם ראש השודדים. אחר-כך נשמטת רגלו מתוך הארכוף; “מלך הפרשים” שוכב מת לפני שערי בּם.

עוד שודד אחד נפצע פצעים אנושים. תושבי הכפר מתעללים בו בזעף. כל הנמצא בבם קם על רגליו. הבכרים יחד עם השבי והשלל נתפָּשׂים בידי יושבי הכפר. ואולם שנים-עשר פרשים עם עשרה בכרים עמוסים שלל נעלמים במחשכים, ומבין יושבי הכפר נעדרו ששה-עשר איש. כל המעשה הזה נעשה במשך חצי שעה. אותו הלילה לא יישן עוד איש בבַם.

עתה שׂמים השודדים הנמלטים את כל תקוָתם בבכרים; עליהם לשאת משא פי-שנים. ואולם רוכביהם דופקים בהם בחָזקה והם נחפּזים ברוצם. כל הלילה וכל יום המחרת הם רצים בלי מנוח. השודדים מִסתַּכּלים סביבותיהם בכל רגע. בהגיעם אל מַעין המים המלוחים הם נחים בפעם הראשונה. אחדים מהם עולים על הגבעה אשר בקרבת המעין למען רגל את המקום אשר סביבותיהם. האנשים אוכלים ושותים וּמתכּוֹננים לדרכם. הם אינם יכולים לְהִתְמַהְמֵהַּ אף רגע. השבוים נדהמים מרֹב אימה, הנערות מתיַפְּחות, ונער קטן, אשר כֻּתּנתו לעורו, צוֹעֵק לשוא אל אמו, כי תבוא ותושיעהו. שאר הילדים השבוים, אשר עיפו מבִּכְיָם וּמהתנוֹעעם בשעת הנסיעה, ישנו שֵׁנה עמקה. עיני השבוים קשורות במטפחות לבנות, לבל יראו את הדרך שבה הם מובלים ולא יוכלו לברוח מִשִּׁבְיָם ולשוב לכפרם.

הפראים נחפזים בנסעם, ואחרי נודם שמונה ימים הם שבים אל אהליהם עם השלל אשר בידם, אך מפַקְּדָם נעדר ואיננו…

עם השבוים הם מתנהגים בנחת, והעת באה ומרפאה את הפצעים.

עַקְרַבִּים    🔗

על בכרים קלי-רגלים, כבכריהם של אותם השודדים, אשר תארנו בפרק הקוֹדם, רכבנו עתה בנסענו מזרחה דרך בֶּלוֹדזיסטַן הצפונית. מדבָּרוֹת שוֹמֵמים, שרוּפים, וערבות, אשר רק דרדרים ודשאים מועטים צומחים בהן, עמודים נודדים של חול דק וצהֹב ומורָדי הרים, שנשחתו מראיהם מחֹם וקֹר הבאים חליפות – זאת היא דמות הארץ רחבת-הידים הזאת. רק לפעמים רחוקות מביא שמה הרוֹעה הנודד את עדרו, והַגֵּר המתאָרֵחַ שם שואל בתמהון: במה יוכלו להתפרנס פה בני-האדם ובהמותיהם? אמנם נמצאים פה בעמקים אחדים מקומות-אחו ומעינות מים ויש אשר אנו עוברים על-פני רצועת אדמה מכֻסה שיחים ועצי-אשל גבוהים, אשר ענפיהם רעננים, גזעיהם קשים ושרשיהם יורדים עמֹק ומגיעים אל המים אשר בתוך האדמה. הדרך הרחבה, דרך הארחות, אשר אנו עוברים בה, היא שומֵמה מאֹד. רק ליד התחנות נמצאות באֵרות מלוּחות-המים. החֹם בסוף חֹדש אפריל הוֹלך ומציק מיום ליום. בַּצֵּל הוא מגיע עד כדי ארבעים ושתים מעלות, וברכוב איש על הבכר שלו בחם השמש והיה בעיניו כאִלו נוגע ראשו בתנור חם. בנַשֵּׁב הרוח יִרוַח מעט לאדם, ואולם גם אז מציקים מאד ענני החוֹל, הַנִּשׂאים כרוחות רעות על-פני האדמה השרופה. וכאשר יחדל הרוח לנשב והיתה הדממה – אז מסתַּמְּנִים במרחק צלמי ההרים הנראים כמכֻסים בעֵין גלים רועדים. בגעת יד איש בקנה-רוֹבה, אשר היה מוטל זמן-מה בחמה, מיד היא נכוה ועוֹלים עליה אבעבּועות, כאלו נכותה באש. לכן חוֹבשים בני בֶּלוֹדזיסטַן בימי הקיץ את הארכוֹפים בלֶבֶד, לבל יִכָּווּ צַלעות הבכרים.

המקום הזה הוא אחד המקומות היותר חמים שבעולם. בצהרים עומד שם השמש בגֹבה רב כל-כך, עד כי צללי הבכרים כמעט שנעלמים אז מתחת לרגליהם. מה מאד כְּמֵהָה אז נפש האדם לשקיעת החמה! מחכה אז האדם לשעה, שבה יארכו הצללים והחֹם הנורא יקטן במעט. אבל גם בלילה אין פה אף סִמן של לַחְלוּחִית אם כי מֻקָּפִים אנו ענני יַתּוּשִׁים.

הלאה, בצד מזרח, אנו מוצאים עמקים פוֹרים, אולם ארבה כבד מאֹד אוכל פה את קָמַת החטים הרעננה. בשנה, שבה נדתי בארץ ההיא, רב היה שם הארבה עד-מאד.

מלבד זאת מלֵאה כל ארץ בֶּלודזיסטַן – וארץ פרס גם היא – עקרבים, אלה יושבי המדבר הקטנים, אשר מאתַים המינים שלהם דרים בכל המקומות החמים שבחמשת חלקי תבל. יש עקרבים קטנים מאד, ויש עקרבים, אשר ארכם מגיע לכדי חמשה-עשר צֶנְטִימֶטר. מראֵיהם הוא שחוֹר-שחֹם או אדמדם, או, כמו בבֶלודזיסטַן, כעין התבן. גופם הוא של ראש מחֻבּר לחזה, אחורַיִם בני שבע חוּליות, שכּל אחת מהן היא אבר בפני עצמו, וזנב בן שש חוּליות. האבר השלשה-עשר, האחרון, מכיל שני שקֵדים מלאים אֶרֶס ובסופו עֹקץ דק כמחט. האֶרֶס הזה הוא מין נוזל בהיר, שמראהו כמראה המים.

העקרַבּים מקַנְנִים בגזעי עצים נרקבים. מתחת לאבנים ובחומות, ומכיון שהם אוֹהבים את החֹם, הם באים אל הבתים ונכנסים בבגדים ולתוך המטות. בימים הקדמוֹנים האמינו בני-האדם, כי העקרבים שבים לתחיה אחרי מותם. העקרבים ידועים לנו היטב מתורת משה, שבה נאמר: “המוֹליכך במדבר הגדול והנורא, נחש, שׂרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים”.

ואולם התוֹלעת המנֻוֶּלת הזאת שורצת לא רק על הארץ, כי-אם גם אל הרקיע היא באה ובין מזלות השמים היא שׂמה קִנה. העקרב הוא השמיני בין שנים-עשר מזלות השמים. בבתי-המקדש העתיקים אשר במצרים אנו מוֹצאים את העקרב מתֹאר בדמות אַחד המזלות, ודבר זה מוכיח, כי עוד בימים הקדמונים היה העקרב ידוע לתהלה יותר מכּל שרץ אחר בֶּן-מינוֹ.

בלילה מֵגִיחַ העקרב ממקוֹמוֹת מַחֲבוֹאיו האפלים ויוצר לטרוף טרף. בצאתו הוא מרים את זנבו למעלה, שלא להַקהות את העֹקץ שבו ולהיות נכון להשחית ולהגן על-עצמו מפני המתאמצים להמיתו. במצֹא העקרב טרף הוא מתנפל על קרבּנו בזעף, תופשו כְבִצְבַת ברגליו, שהם כרגלי הַסַרְטָנִים, משליכו לאחוריו מֵעל לראשו וממיתו בעֻקצו האַרסי. אז הוא מוצץ בכל כֹּחו את החלקים הרכים שבגוף קָרְבָּנוֹ ואת החלקים הקשים הוא מְכַרְסֵם בשִׁניו.

העקרבים הצעירים נולדים חיים ועוד ביום הראשון להִוָּלדם הם דומים לעקרבים הזקנים, אלא שאז עודם רכים ובהירים. זמן-מה הם זוֹחלים על גב אמם ועל רגליה; האם הוֹלכת וחלשה מיום ליום, עד אשר תמות, ורק כעבור זמן לא-רב אחרי מותה הם נפרדים ממנה. העזים שבאויבי העקרבים הם מין ידוע של עַכְּבישים טוֹרפים וּשׂעירים, שגם להם יש ארס והם נמצאים לרֹב בפרס ובבֶלודזיסטַן.

עקיצת עקרב גדול מעמיד בסַכָּנה חייו של אדם. יש אשר הנעקץ מת מתוך יסורים נוראים שתים-עשרה שעה לאחר העקיצה. אחרים אינם מתים, אבל עֲוִית, קדחת ומכאובים נמרצים יבוּאוּם. ואולם האיש, אשר פעמים אחדות עֲקְצוֹ עקרב והוא לא מת, אין גופו נפגע עוד מן האֶרס. פעמים רבות ראיתי עקרַבּים בַּצְּריפִים שבאסיה ובתוך אהלי אני תחת חבילות חפָצַי, וגם תחת מטתי, ואולם מעולם לא עקץ אותי אף אחד מהם. תחת זה הנה את רבים ממשרתי עקצו העקרבים, והם אמרו לי, כי קשה להם לדעת באיזה מקום בגופם נעקצו, כי אחרי העקיצה כוֹאב כל הגוף, כאלו בער באש. בטוּרקֶסטַן המזרחית מתאמצים לתפֹּשׂ את העקרב, אשר עקץ איש. וכשתּופשים אותו ממַעֲכים את כל גופו עד כי יהיה לגוש אחד וּמְמָרְחִים בו את המקום, שלתוכו חדר העֹקץ. אם דבר זה מרַפּא את הנעקץ, לא אדע.

על העקרב יֵאָמר, כי הוא עז-רוח עד-מאד ובבוא עליו סכנת מות והוא אינו מוצא כל תחבולה להציל את נפשו, הוא שָׂם בעצמו קץ לחייו. אומרים, כי בשעה שֶׁשָּׂמִים מסביב לו גחלים לוֹהטות והוא אינו יכול להִמָּלֵט עוד, הוא משקיע את עֻקצוֹ בגַבּוֹ.

הָאִינדּוּס    🔗

בעבור איש דרך של 2400 קילוֹמֶטר על-גבי גמלים ובכרים, ונָעֲמָה לו שריקת מכוֹנת-הקיטור כקול זִמְרָה נפלאה. בהגיעי אל התַּחנה הראשונה של מסלת-הברזל ההֹדית נפרדתי ממשרתַי בני בֶּלודזיסטַן, נכנסתי אל תא המסע ואסע דרך העיר הגדולה קְוֶטָּה אשר בבֶּלודזיסטַן האנגלית אל עבר האינדוס.

נָעיף-נא עין על המפָּה. בדרומם של הרי הימַלַּיָּה – יהיה חצי-האי ההֹדי כּמין משֻׁלש, אשר ראשו חוֹדר כקוֹץ חד אל ים הֹדו. בסיסו של המשׁלש הזה בצפון הוא רחב מאד. שם עוֹברים שלשת הנהרות הגדולים אשר בארץ הֹדו: אינדוס, גַּנְגֶּס וברַהְמַפּוּטְרָה. הנהר ברַהְמפּוּטרה מַשקה את המישור אַסַּם, אשר בקצהו המזרחי של המשֻׁלש. לחוף הנהר גַּנְגֶּס יושבות ערים רבות, גדולות ומפֹארות, ואחדות מהן נבקר בשעה שנשוב ממסענו לטִבֶּט. גַּנְגֶּס וברַהְמַפּוּטְרָה דֶּלְתָּא⁵⁸ משֻׁתֶּפת להם, אשר דרך זרוֹעוֹתיה הרבים משתפכים מימי שני הנהרות האלה אל תוך המִּפְרָץ הַבֶּנְגַּלִּי.

בחלקו המערבי של המשֻׁלש שוטף הנהר אינדוס אל יַם ערָב. מַעַינותיו ומעינות הנהר ברַהְמַפּוטרה נמצאים יחד בגבעת טבֶּט והם קרוֹבים אלה לאלה, והרי הימַלַּיָּה, כאבן-חפץ לבנה ועצומה בגדלה, רקוּמים חוטי כסף צַח של שני הנהרות; שם, בתוך ההר שבמערב, חוֹצֶה לו הנהר אינדוס דרך בעֵמק, אשר עָמקוֹ מגיע לכדי 3000 מֶטר, ובצד מזרח, בשפלה, מפַלֵּס לו נתיב הנהר ברָהְמַפּוטרה דרך עֵמק פראי, עמֹק ומעֻקָּל. שנות אלפים שטפו המים בכֹח עצום ונורא עד אשר פִּלְּסוּ להם נתיבות בדמות עמקים נרחבים עד למאד בתוך הגבוֹהים שֶׁבְּהָרֵי תֵבֵל.

אל האינדוס משתפכים נחלים ונהרות רבים. בקול שאון רב ובקצף על פניהם הם מתגלגלים חיש מַהר מן ההרים ובאים אל מַלכם. הגדול שבנהרות האלה הוא הנהר סֶדלֶדז, והם כֻּלם שוֹטפים דרך השפֵלה, הנקראת בשם פֶּנדזַ’בּ. בשלשה-עשר ראשים, המשתרעים על שטח שרחבו הוא 250 קילומֶטר, משתפך האינדוס אל ים ערָב. אֹרך הנהר הזה הוא 3200 קילומֶטר. ובכן אפוא גדול ארכו מאֹרך הנהר דונַי.

לאֹרך שפת אינדוס המזרחית מובילה אוֹתי הרכּבת צפונה. בתא שלי הגדול והרחב שורר חֹם גדול ומחניק, כחֹם אשר שרר זה לא כבר בימי נדודי בבֶלוּדזיסטַן. למען הגֵן על קרונות המסע מפני קרני השמש הלוהטות, מכסים פה את גגי הקרונות ביריעות של תבן, אשר קצותיהן יורדות משני העברים ומגיעות עד חצי החלונות. שמשות החלונות אינן לבנות, כמו שנהוג באירופה, כי-אם אפלות-כחֻלות, או ירֻקות, לבל יַכהה השמש את העינים. ממעל לחלונות, בשני עברי הקרון, נמצאים מִבַּעַד לִשְׂבָכָה צנורות קטנים, שנוזלים דרכּם מים יומם וָלַילה בלי הרף. מלעל לַצִּנורות האלה יש חוֹר להכניס אויר. זרם-אויר חזק עוֹבר אפוֹא את הקרון ומקטין את החֹם, באֹפן שמעלותיו בתוך הקרון הן פחותות פי 12–10 ממעלות החֹם אשר בחוץ, ונעים הוא לאדם לשכב ערֹם למחצה ברכּבת זאת!

מסלת-הברזל הזאת מלַוָּה את האינדוס מרגלי ההר ועד הים. היא נמשכת עד עיר-הַנָּמָל הגדולה קַרַטְשִׁי. על-פני מימי האינדוס הדלוחים צפות אניות-קיטור גדולות מזה ומזה. אנו נוסעים במקום עלית הנהר הזה עד העיר הגדולה רַוַּלִפּינדי; שם אנו יוצאים מן הרכּבת ומתכּוננים לנסיעה דרך קַשׁמיר ולַדָּק – טִבֶּטָּה.

אלכסנדר הגדול    🔗

בחדש יולי לשנת 325 לפני ספירת הנוצרים נסע אריסטוֹ⁵⁹ מורה המלך אלכסנדר מוקדון, במורד הנהר אינדוּס ואתּו צי שלם של ספינות חדשות. אריסטו עלה על היבשה בעיר פַטַּלֶּה, במקום שבו יִפָּרד הנהר לראשים אחדים ודלתּה ביניהם. הוא מצא את העיר עזובה, כי יושביה ברחו אל תוך הארץ. אריסטו שלח אליהם גדוד צבא קטן וצוה להגיד להם כי יכולים הם לשוב בשלום אל בתיהם. ליד העיר נבנו אחרי-כן מצודה ובתי-חרֹשת לאניות.

לב המלך אלכסנדר שאף לגדוֹלות. בהיותו בן עשרים שנה הרחיב הרבה את גבולות מוקדון ארצו בכבשו את ארצות טרַציה, איליריה וְיָוָן. את מחנה-צבאו הגדול העביר דרך הֶלֶספוֹנט, נצח את עם פרס ואת מלכי אסיה הקטנה: לוזיה, קַפַּדוקיה ופריגיה, ובתנופת חרבו נִתֵּק את קשר גורדיוס,⁶⁰הוא סמל הממשלה על אסיה. ליד איטוס במפרץ כַּפתור, נצח את מלך פרס דַּרְיָוֶשׁ קוֹדוֹמַנּוּס, אשר הוציא לקראתו את כל מחנה צבאותיו. בדמשק לכד את כל אוצר הממלכה של פרס. אחרי-כן כבש את צוֹר ואת צידון, שתי ערי כנען המפרסמות ברכֻֻלתן, ויסד במצרים את העיר אלכסנדריה, המפֹארה ביפיָה עד היום. במדבר לוביה הגיע אל המקום, שבו עמד מקדש האליל עמון, ושם, לפי חֻקות מלכי מצרים הקדמונים, הכירו אותו הכֹהנים לבן עמון.

אחר-כך נסע הלאה לאסיה, עבר את נהר פרת, הכה עוד הפעם את דריוש וכבש את בבל הגאיונה ואת שושן, אשר בה עשׂה המלך אחשורוש לפני מאה ועשרים שנה משתה לכל עבדיו, “בהראותו את עשׁר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו”. אחרי־כן בא אלכסנדר לפרספוֹליס, צוה להרוס עד היסוד את ארמונו של מלך פרס האדיר, לאות כי כבר תמו ימי ממשלתו. ברדפו אחרי דריוש דרך איספּהַן וחַמַּדָּן, נסע הלאה מזרחה לבַקְטְרִיָּה, אשר עתה היא נקראת בשם אסיה המרכזית הרוסית, משם פנה צפונה לסיר-דִּריה ואל ארץ הסקיטים. מן הארץ הזאת יצא בראש מאת אלף אנשי-צבא דרומה, כבש את כל השפלה פנדז’בּ והכה את כל העמים היושבים במערבו של הנהר אינדוס. לבסוף הנה בא לפטּלָה ויחשב על הארצות אשר כבש והעמים הרבים אשר עליהם הוא מושל עתה. בכל ארץ וארץ שכבש מנה נציבים מבני מוקדון ויון תחת הנסיכים והחרים בני הארצות ההן ואולם את כל הממלכה הגדולה הזאת היה עוד מן הצרך לקשר יחדו בקשר חזק ואמיץ. את בבל לשים לעיר הבירה של ממלכתו, רק במערב נמצאו עוד שטחי שמָמה גדולים ורבים וצריך היה להפוך אותם לארץ נושבת. – הם השטחים, אשר עברנו זה לא כבר, בנסענו בטהרן דרך נאות המדבּר טִבֶּס וסִיסטן בְּלודזיסטַנָּה.

למען הכות את העמים היושבים שם, שלח אלכסנדר מקצת צבאו בדרך הצפונית, דרך סיסטן, לצפונה של פרס. עשרות אלפים איש נסעו בספינות חדשות לארך חוף ים הדו וערָב דרך מפרץ אוֹרמוֹס ולשון ים פרס אל שֶׁפך נהר פרת. שום איש מבני יון לא נסע אז בים ההוא, ובספינות של אותו זמן, בלי דעת החופים, היתה נסיעה שכזו בחזקת סכנה גדולה לנוסעים. ואולם נחוץ היה לחקור את החופים, כי אלכסנדר חפץ למצֹא לו דרך בטוחה בים בין שֶׁפֶך נהר פְּרת ובין נהַר אינדוס, דרך אשר תחבר את מערָבָה של ממלכתו עם מזרחה. למען הספיק לצי מַכֹֹּלֶת ומים, החליט לנסוע בעצמו לארך החוף השמם והמלא חַתחתִּים, ואולם מארבעים אלף החַיָּלִים, אשר לוו אותו במסעו, מתו שלשים אלף איש בצמא !

שר הצי הגדול, ניארכוֹס מאִי כרֵתִים, מלא באמונה רבה את מקרה מלכו ועשה לו שם עולם במסעו. המַפּות אשר תִּקן הן נאמנות ומדֻיָּקות מאד, עד כי עוד היום אפשר להשתמש בהן, למרות אשר מאז ועד היום שֻׁנּוּ החופים במקומות רבים.

ואולם אלכסנדר לא נתן לצי שלו לצאת לדרך הקשה לפני חקרו בעצמו לדעת, אם מקום שֶּפֶך הנהר אינדוס טוב למהלך הספינות, ולפני אשר יִראה בעיניו את הים הגדול, על-כן נסע במורד נהַר אינדוס ימינה בספינות הקלות של הצי, ובאותה שעה עצמה הלכו גדודי הצבא על החוף, למען הגן על הספינות.

בימי הקיץ, שאז מתרוממים מימי האינדוס ומגיעים למרום גבהם וחופי הנהר מכסים מים ברֹחב פרסאות רבות, אין הנסיעה באין מורה דרך בין שרטוני-החול מן הדברים הנעימים ביותר. ביום המחרת לצאת האנשים קמה סערה נוראה, והרוח החזק, הבא מן הים, הקים מערבְּלות⁶¹, השחית סירות רבות והטביע אחדות מהן במים, אלכסנדר עלה אפוא על היבשה, למען מצא לו דַיָּגים, אשר יהיו לו למורי דרך, והוסיף לנסוע במורד הנהר. הנהר הלך הלוך ורחב, והרוח המנשב מעֵבר הים התגבר בלי הרף והסערה גדלה מאד. על-פני מימי הנהר הדלוחים והאפורים עלו גלים גדולים, ולמלחים קשה היה לנהוג בספינות, כי המשוֹטים רגע שקעו עמֹק בתוך המים ורגע לא הגיעו אפילו עד פניהם. אז לא ידעו עוד בני-האדם את חֹק עלית מי הים וירידתם. לא ארכה העת ולנוסעים נדמה, כי הנהר שב מן הים, ורבּי-החובלים יעצו למלך, כי ימָּלט אל תעלת הנהר, ששם יוכלו למשות את הספינות מן המים אל החוף, ואולם אחרי-כן באה שעת הירידה והמים נעלמו פתאם, כאלו נבלעו בתוך הים. הספינות ננעצו בשִׂרטוֹן ורבות מהן שקעו בבִצה. אלכסנדר ובני-לויתו היו אובדי עצות, כי לא יכלו להימין ואף לא להשמאיל. אבל בשעה שהיו טרודים בתקון בדקי הספינות, באה גאות הים והמים נשאו אותם שוב על כּתֵפם.

בראות האנשים, עי עלית מימי הים וירידתם באות כסדרן לעתּים קְבועות, התאמצו להזהר מפני הסכנה הכרוכה בהן, וצי אלכסנדר הגיע לבסוף אל אי, שנמצאה בו שפעת מים מתוקים. פה ראה אלכסנדר את גלי הים העצומים והמתנוססים אשר ליד שפך הנהר אינדוס, ומהם והלאה השתרעו שטחי האוקינוס רחבי-הידים. וכאשר נוכח לדעת, כי ממכסה הספינה לא יֵרָאה עוד מאומה מלבד שמים וְיָם, הקריב קרבן לאליל הנהר פּוֹסֵידוֹן, לנִיריאידות,⁶²לאלילת הים טֶטִיס בעלת עקבות הכסף, והתחנן לפניהם, כי יגנו עליו ויוליכוהו בשלום אל נהַר פרת. כאשר כִּלה המלך להתחנן, השליך גביע של זהב אל תוך מעמקי הים.

אלכסנדר מלך מוקדון, אשר היה אז בן שלשים שנה, היה לבוש גְלִימָה לבנה, במתניו חגוֹרה של זהב ועל תלתלי ראשו השחֻמים כעין הערמון מטפחת דומה לתרבוש. הוא עמד בקומה זקופה ליד המפרש והביט אל הים הנהדר, המתגולל לפניו ואשר אותו אמר לכבֹּש לו בעז רוחו, כאשר כבש עד עתה את שלשת חלקי תבל. הוא שאף אל קרבו את האויר הלח והמלוח והרהר בודאי על הדרכים אשר במדבר, הדרכים שאין להן סוף, במקום שם ענני אבק מכסים סוסים ועגלות. הוא היה העצום במושלים אשר בכל העולם וידע היטב את כח גבורתו. ובכל-זאת ודאי שלא שער בנפשו, כי בני הדורות הבאים יזכירו את שמו יותר מאלפַּים שנה. יש ערים במצרים, מדבָּרות בפרס, שרשרות-הרים ויאורים באסיה התיכונה, הנקראים עד היום על שם אלכסנדר.

בשנת 323 לפני ספירת הנוצרים מת אלכסנדר בבבל, בהיותו בן שלשים שנה. מסעיו הרחוֹקים הפיצו בכל ארצות אסיה את חכמת יון, לכן לא אבד זֵכר דברי ימיו בחשכת העִתּים.

אֹרחת המות    🔗

דרך של 300 קילוֹמֶטר מובילה מרַוַּלפינדי לסרינגר, בירת קַשמיר. מסביב לקַשמיר מתנשׂאים הררי הימַלַּיה המכֻסים שלג, ודרך העמקים הגדולים והקטנים אשר בתוך שרשרת ההרים האלה טפַּסנוּ ועלִינו למעלה בשנת 1895 אני ואֹריה בת שלשים וששה פרדים ומאה סוסים. אחרי נסעי כחֹדש ימים באתי אל העיר יַרקנט, היושבת בבקעה שטוחה ורחבת-ידים, שתבניתה כתבנית הערבה והיא מֻקפת הרים מכל עבריה, חוץ מצד מזרח. הבקעה הזאת נִקְראת בשם טוּרקְסטן המזרחית. בדרומית-מזרחית של טוּרקסטן מתנוססת רָמַת טִבֶּט, הגבוהה והנִּשָׂאה עד-מאד; ממנה יוצאים הנהרות הגדולים שבהדו וחינה. בצד מזרח מתרומם פַּמִיר, “גג העולם”, ובצד צפון – טְיֶן-שַּן, או “הרי השחקים”, אשר מהם נמשכים ההר אַלטי ושרשרות הרים רבים אחרים, אבוֹת נַהרות סִבִּיריה הגדולים. בתוך טבּעת-ההרים הזאת, בטבּורה של אסיה הגדולה, משתרע המישור של טורקסטן המזרחית, המזכּיר בדמותו את גדרות הצאן אשר בטבֶּט והוא מֻקף חוֹמת סלעים גבוהה מאד. בחלקו הצפוני שוטף ממזרח למערב הנהר טַרִים. בצד דרום יִפָּרד הנהר והיה לשני נהרות, הנקראים בשם: יֶרקֶנט-דריה וחוֹטֶן-דריה, ובעָברו הוא בוֹלע אל קרבו נהרות ונחלים אחרים. בשלשלת ההרים של טוּרקסטַן המזרחית יורדים בקפיצה נחלי-מים עליזים מתפּתּלים בין העמקים הצרים שבין ההרים ומשתפּכים אל נהר טרים, השוטף בהוד והדר על-פני המישור ומזלו גרם לו שאינו משתפּך לעולם אל הים, כי-אם נבלע הוא ונעלם ביאור המדברי לוֹבי-נוֹר.

טוּרקְסטַן המזרחית היא ברֻבָּה מדבּר. ומדבר זה הוא הנורא בכל המדבריות אשר בעולם והוא נקרא בשם טַקְלָה-מַקָּן. על-פְּני כל אסיה ואפריקה נמשכת מצפונית-מזרחית לדרומית-מערבית רצועת מדברות הדומה לנהר שמימיו חרבוּ. גוֹבי, רֻבָּה של מוֹנגוֹליה, טַקלה-מַקָּן, “החוֹל האדֹם”

ו“החוֹל השחוֹר” בטוּרקסטאן הרוּסית, קְויר ומדבָּרות אחרים בפרס, מדבָּר ערָב והמדבּר הגדול סַהֲרָה. טַקְלָה-מַקָּן הוא אֵפוֹא חוליה אחת בשלשלת המדבָּרות, הנמשכת מן הים השוקט עד הים האַטלַנטי.

מכֹל הקורות אותי בארבע-עשרה שנות נדודי באסיה שמורים ביותר בזכרוני המקרים הרעים והנוראים אשר קרוני במערבו של המדבר הזה. הדבר שאני בא לספר לכם היה בחדש אפּריל לשנת 1895, בשעה שאמרתי לצאת מן הכפר מרקט אשר על הנהר ורקנט-דַּריה ולנסוע דרך המדבר הזה מזרחה לנהר חוֹטֶן-דריה, אשר נמצא במרחק של 300 קילוֹמטר ממקום שבתִּי. לִוָּה אותי מורה-דרך מנֻסה והיו אתי ארבעה משרתים, שמונה גמלים ומכּלת לשני חדשים, כי רציתי לנסוע משם לטבֶּט. אחד ממשרתי היה איסלַם-בֵּי ושׁם השני היה קַסִּים.

בראשית מסענו לא קרה לנו כל רע. ביום 23 באפריל עזבנו את מפרץ היאור האחרון, שם צויתי למַלּא את הנֹאדות מים לעשרה ימים ונצא למסענו הלוך ונסוע בים של חול. הררי החוֹל היו רבים וגבוהים מאד, ויש אשר גבהם הגיע לכדי ששים מֶטר, נוסף לזה באה פתאם רוח סערה והקימה ענני חול מסביב, והם סתמו את חטמינו, פיותינו, עינינו ואזנינו.

בבֹּקר ליום 25 באפריל נודע לי דבר מר: למרות פקֻדתי לקח מורה-הדרך מים רק לשני ימים, בקוותו, כי בעוד שנים-שלשה ימים נגיע בודאי אל אחד המקומות, שבו יִמְּצאוּ לנו מים. ואולם תקותו נכזבה, והעבים אשר ממעל לנו לא הורידו אף טפה אחת. היה עָלי אפוא לקַמֵּץ ולחַלק לאנשי ובהמותי מים בצִמצוּם.

ביום 27 באפריל הָכרחתי להשאיר במדבר שני גמלים ורבות מחבילותי. ביום המחרת נשב רוח צפוני-מזרחי, אחד “הרוחות השחוֹרים”, המביאים עבים כבדות של חול דק והופכים יום ללילה, והאדם חושב, שהנה הם קוברים אותו חיים. הגמלים השתטחו על הארץ בהפנותם את ראשם מֵעבר הרוח ואנחנו הסתרנו את ראשינו מאחורי הגמלים, לבל נֵחָנק בחול המעופף.

חוץ מזה הנה מעט המים אשר היו אתנו הלכו הלוך וחסור, מבלי אשר ידענו את הסבָּה וביום 30 באפריל היתה מדתן אך שלישית הלִטְרָה, פתאם ראה איסלָם-בֵּי את מורה-דרכי והנה הוא שוֹתה מים מן הכוס אשר בידו. לולא באתי אז אל המקום ההוא, כי עתה קמו עליו אנשׁי והרגוהו. בערב, כאשר הגיעה השעה לחלק בינינו את טפּות המים האחרונות, הֻברר לנו, שקסים ועוד אחד ממשרתי, אשר מתו כמעט בצמא, כבר מִצו את המים עד תֻּמם. בראשון למאי לא היה לנו מה לשתות, מלבד שמן-צמחים נבאש, אשר יעדנוהו לגמלים, ואני, אשר עוד ביום אתמול לא באה טפת מים אל פי, הייתי אֲכול צמא, הַיֵּאושׁ תקפני ובינתי כמעט שנסתַּתּרה; הצמא דכּא אותי בלי-הרף. נדמָה לי כאלו גופי הולך ויָבֵשׁ. היה אתנו בקבוק של יין-שרף חינאי, שהיינו מבערים בו אש. מזגתי לי כוס גדולה ושתיתי, ואולם כרגע השלכתי מידי את הבקבוק והיין נבלע בחוֹל.

המשקה הרע הזה הכשיל את כל כּחי, הארחה התחילה ללכת לאטה בין הרי החול, ואנכי לא יכֹלתי עוד להִלָווֹת עליה. זחלתי אחריה ורגלי התנודדו תחתי, הפּעמונים הקטנים שבצוארי הגמלים צלצלו בקול צלול בתוך הדממה, אך הקול הלך הלוֹך וחלש ונעלם לגמרי במרחק, סביבותי השתרע המדבר הדומם, וחוֹל, חוֹל, חוֹל מכל העברים!

בלכתי בעקבות הארחה, הגעתי בכבדות אל אחד מהרי החול ומשם ראיתי את בני-לויתי. הגמלים שכבו על הארץ, קַסים ישב וידיו על פניו, בינתו עזבתהו, הוא בכה ושחק חליפות, מוחמד-שַׁח כרע על ברכיו ויתפּלל לאלהיו, מי יצילהו ממות. כאשר לא היה אתנו מה לשתות, שחטנו תרנגֹל ושתינו את דמו. אחרי-כן שחטנו את הכבש, אשר לקחנו אתנו בצאתנו לדרכנו, ואולם דם הכבש היה עָבה מאד, עד אשר גם הכלב מאן לשתות ממנו. בני-לויתי לא מאסו גם במי-רַגְלַים של הגמלים. את כל חבילות החפצים, שלא היו נחוצים לנו מאותה השעה, היינו מֻכרחים להשאיר שם, וכך אבדו לנוּ שמונה ארגזים מלאים חפצים יִקרי-הערך ובתוכם גם המכונה הפוטו-גרפית שלי עם מכשירים רבים. מורה-הדרך הֻכּה בשגעון וסתם את פיו בחול, באמרו על החוֹל, שהוא מים. הוא ומוחמד-שַׁח לא יצאו עוד מן המדבר, כי מֵתו שם.

בערב לא יכֹל עוד איסלם-בֵּי ללכת ואך קַסים לבדו נלוָה עלי בלכתי לחזר אחרי מים. הוא לקח בידו מעדר, דלי וזנב שָׁמֵן של כבש, אני לקחתי אתי אך שָׁעון, קוֹמפּס, סַכִּין קטן, עִפָּרוֹן וּנְיָר, שׁני נתחים קטנים של דג מיבּש ושוקולדה, תֵּבת גפרורים ועשר פַּפִּירוֹסוֹת. ואולם אף דבר מצרכי האכל לא צלח לנו, כי לשוננו וגרוננו היו יבשים מאד ולא יכֹלנו לבלוע דבר.

חצות-לילה הגיעה…ספינתנו נשברה בים החוֹל הזה; הננו עוֹזבים עתה את ספינתנו ומחַזרים אחרי חופים…כלבִּי יוֹלדן נשאר ליד הארחה ואני לא ראיתיו עוד עד עולם. בשעה שאני וקסים נפרדנו מֵעל הארחה; עמד ליַד איסלַם-בֵּי פנס דולק ואורו נעלם במהרה מאחורי הרי החוֹל.

מלחמת הקיום    🔗

הבגדים אשר עלינו היו קלים ככל האפשר; קסים לבש אך מעיל קצר וקל, מכנסים רחבים ונעלים; את כובעו שכח לקחת אתו, ואני השאלתי לו את מטפחת-האף שלי ואותה חבש לראשו. לקחתי אתי כובע רוסי לבן, מכנסים של אֵטון-צמר דק, מעיל קצר, דק ולבן ונעלים שוֶדיים יפים, את הנעלים האלה שמתי אז על רגלי, למען אשר יהיה לי למצער מראה חיצוֹנִי הגון במותי…

הלכנו ביאוש מר ובאפס תקוה, ואולם כּעבור שתי שעות נפלה תנומה על עינינו, עד כי הכרחנו להנָפש, קר הלילה העיר אותנו משנתנו בשעה הרביעית לפנות בֹּקֶר, ואז קמנו והלכנו הלאה. בא היום ואתו חֹם גדול ונורא ובצהרים כבר היינו עיפים כל-כך, עד כי אבדה כמעט בינתנו מרֹב עיפות. בירכתי הר של חוֹל חפר אז קַסים בּור – החוֹל היה לח וטחוּב מקֹר הלילה..ואל תוך בור זה ירדנו וכל גופנו, מכף רגל ועד קָדקֹד, נסתר בו, לבל יכּנו השמש פרשנו את בגדינו על המעדרים אשר היו אתנו וצל היה מעל לראשינו. בשעה הששית לפנות ערב שבנו לדרכנו והלכנו במשך שבע שעות. ואולם בלכתנו אנוסים היינו להעצר ולהנפש פעמים רבות ובשעה הראשונה אחרי חצות הלילה נפלה עלינו תרדמה ונשכּב על הר חול שלש שעות, ואחרי-כן נַדנו מזרחה, את הקוֹמפּס לא הנחתי מידי אף רגע. בשעה שהאיר יום 3 למַאי נצב קַסים פתאֹם ופשט את ידו מזרחה בלי דַבֵּר דבֵר. מרחוק נשקפה לנו נקֻדה קטנה ואפלולה; אשל ירֹק, העץ הזה אינו יכול לחיות במדבר, מבלי אשר יגיעו שרשיו אל המים אשר באדמה. רצנו אל האשל והודינו לאלהים על אשר הוֹליך אותנו בדרך טובה וכבהמות אכלנו את מַחֲטֵי האשּל הירֻקים והמלאים עָסיס, נַחנו רגע בצלו הדל והוספנו ללכת עד השעה התשיעית וחצי, שאז עיפנו מאד ונבוא לשבת בצל אשל אחר, שֶּנִּקְרָה לנו בדרכּנוּ.

ושוב חפרנו בּוֹר בתוך החוֹל ונשכּב בתוֹכו תשע שעות מבלי דַבֵּר דָבָר, וכאשר עלה השחר קמנו והלכנו הלאה. עברוּ שלש שעות ושוב נצב קַסים פתאֹם. איזה דבר אָפֵל נשקף לנו מבין הרי החול; קרבנו אל המקום ההוא, והנה לפנינו שלשה עצי תמר נהדרים ועליהם מלאים עסיס. אמנם מרים היו העלים האלה למאכל ואולם אנחנו הסתפּקנו בזה שֶׁשִּׁפְשַׁפנוּ בהם את עורנו, למען הַרְטִיבוֹ מעט.

במקום ההוא אמרנו לחפר באר, ואולם המעדרים נשמטו מידינו החלשות. השתטחנו אפוא על הארץ וגרדנו בצפרנינו את האדמה. גרדנו זמן-רב ומים לא מצאנו. אספנו ענפים יבשים ובערנו אש, למען הראות לאיסלַם-בֵּי את המקום, שבו אנו נמצאים, וגם למען אשר יראו העוברים בצד מזרח, כי נמצאים פה אנשים, מאחר שלארך חוֹף הנהר חוטֶן-דַרְיה נמשכת דרך הארחות.

בבֹקר היום הרביעי למַאי הוספנו ללכת, אך אחרי לכתנו חמש שׁעות היינו אנוסים לנוח. קַסים לא עצר עוד כֹּח לחפֹּר בּוֹר. חתרתי אפוא לבדי מחתרת בחול הלח אשר להר-חול ושכבתי במחתרת עשר שעות, מבּלי אשר אֵרָדם אף רגע.

כמה מתרפּה ומפַגר השמש בלכתו ביום שרב כזה: לבסוף, כאשׁר אָרכוּ הצללים, צללי הערב, ואני הייתי נכון לקום וללכת, אמר אלי קַסים בלחש, כי אינו יכול למוש ממקומו, רגשותי היו קֵהים כֹּל-כך, עד אשר לא עלה כלל על לבבי לברכו לשלום בהפרדי מעָלָיו ואני הלכתי לבדי במחשכים בתוך החול. אחרי חצות הלילה צנחתי ליד אֵשֶׁל, הכוכבים התנוצצו ברקיע, כדרכם תמיד, כל קול לא נשמע סביבותי ורק דפיקת לבי וקשקוש שעוני הפריעו את הדממה הנוראה, פתאם והנה קול המיה מתהלך על החול.

• האתה זה, קַסִים?

• כן, אדוני? – ענה בקול רָפה.

• נלך-נא עוד כברת ארץ.

והוא הלך אחרי בכבדות, בהתנודדו על רגליו.

למן השעה אשר גופנו יבש כקלף אבד מאתנו כמעט רגש הצמא. ואולם כֹּחנו כבר תם ולא יכלנו עוד ללכת, זחלנו על ידינו ורגלינו, הלכנו בלי כל רגש כמֻכֵּי לבָנה. פתאֹם ראינו בתוך החול עקבות אדם וכרגע שבו אלינו רגשותינו. אין זאת כי-אם הרועים אשר ליד הנהר ראו את האש אשר בערנו ויבואו לעזרתנו. הלכנו בעקבותיהם ועלינו על הר חול גבוה, כי שם היו העקבות נִכָּרים היטב, פתאֹם – ואנחנו הכרנו אותם!

– שלנו הם העקבות האלה! – לָחש קַסים בקולו, קול גֹוֵעַ.

ובכן הלכנו סביב סביב, עברנו דרך רחוקה, ולשוא! מדֻכָּאים ומלאי יאוש נפלנו על פנינו במקום העקבות האלה.

רֻבּו של היום הבא עבר עלינו בשֵׁנה, ומראה קסים היה ממש נורא, לשונו היתה לבנה, יבשה ונפוחה, ושפתיו כְּחֻלות, הציק לו שִׁהוּק⁶³ חזק מאד, אשר זִעזע את כּל גופו, וזה היה האות, כי המות קרב ובא. נלחמנו בגבורה נפלאה, אך המלחמה הגיעה לקצה. הדם קפא בעורקינו ואנחנו הרגשנו, כי עינינו ופרקי אברינו הולכים ויבשים. כאשר יצא השמש על הארץ, ראינו מפאת מזרח קו אָפֵל, בודאי נמצאים שם היערות הגדלים בקרבת הנהר חוטן-דריה עוד התאמצות אחת, אחרונה, ונגיע שמה ולא נמות בעיפות ובצמא; לרגלי הגבעות נמצאים עצי תמר לרב מאד.

• טוב לנו להשאר פה מלכת שמה! היעד רחוק מאתנו!

ואולם כֹּחנו כבר קצר מחפור לנו בור, ובכן זחלנו הלאה.

זחלנו זמן רב והגענו שמה, ראשי סבב עלי כגלגל, כאלו התעוררתי משנתי אחרי שחלמתי חלום אֹיֹם. יער ירֹק וגדול מאד נראה לפני; דשא ושיחים גדלו בין העצים, ראינו עקבות רבים של חיות-הבּר, נמרים, זאבים, שועלים, צבָאים, דישונים, יעלות וארנביות. הצפרים שרו את שירת הבּקר שלהן, והמית יתּושים מלאה את כל האויר. חיים של חדוה המו מסביב.

המקום היה בודאי קרוב לאיזה נהר, ואולם סבך היער וגזעי העצים עֲקוּרי הסערה עצרו בעדנו מלכת דרך היער. פִּתאֹם ראינו שביל ועליו עקבות בני-אדם וסוסים. השביל נמשך בודאי אל הנהר, ואולם התקוה לישועה קרובה לבדה לא היתה מספקת לחזק את כֹּחנו ולבל תמעדנה רגלינו בלכתנו. בשעה התשיעית בבֹּקר להטה החמה בכל עֹז. קַסים כמעט שֶׁגָֹסס, נשימתו כבדה מאד, הוא שכב על הארץ והביט סביבותיו כמשֻּגע. הניעותיו והוא לא הוציא הגה מפיו. פשטתי את בגדי וזחלתי אל אחד הפחתים לבין שָׁרשי העצים. על הארץ מסביב לי ראיתי עקבות העקרבים, המקננים בגזעי-עץ רקובים, ואולם הם לא פגעו בי.

שכבתי שם עשר שעות ולא ישנתי, אחרי-כן לקחתי את יָדית העץ אשר למעדרו והחלותי ללכת יחידי ביער. זחלתי מעץ אל עץ בעבי הסבכים. בגדי נקרעו וידי נפצעו בקוצים. בא הערב, החֹשך ירד מסביב וארגיש, כי הַשֵּׁנָה תוקפת אותי; לולא הבלגתי עליה, ודאי שלא הקיצותי עוד.

זחלתי זמן-רב, עד שבאתי אל קצה היער. אפיק הנהר חוֹטֶן-דַּריה השתּרע לפני, אך קַרקָעִיתוֹ היתה יבשה כחוֹל אשר במדבר. בימי הקיץ הראשונים, בשעה שהשלג נמס בהרים הדרומיים, האפיק מלא מים. עתה יבש הנהר. האמנם אמות פה, על שפת האפיק? ואולם לפני מותי רציתי לעבוֹר את כל אפיק הנהר. רָחבּוֹ שני קילומטרים; דרך ארכּה מאד; הלכתי נִכְחִי בהתנודדי על רגלי ובהִשָּׁעני עַל יָדית מעדרי כהשָּען איש על מקלוֹ, וגם זחלתי על ארבּע, נחתי פעמים רבות – ובכל מאמצי כֹּחי נלחמתי בשֵׁנה, אשר תְּקָפתְּני.

עד עתה הלכנו תמיד מזרחה, אך בלילה ההוא הובילני איזה כֹּח עז ונעלם לדרומית-מערבית, כאלו יד נסְתָּרה נוֹהֶגֶת בי.

קובץ 9 עמ' 161 – תמונה

קובץ 10 עמ' 162 – תמונה

קרני הלבנה הפיצו אור כהה על-פני תעלת הנהר היבשה. הלכתי אל עבר הלבנה וקויתי, כי בקרוב אראה את פניה על-פני המים. אותו “בקרוב” אָרַך בעיני כימי הנצח; כבר ראיתי את קו היער אשר במזרח הנהר. הקו הלך הלוך וגדל מדי לכתי. צפצפה עקורה היתה מוטלת באלכסון בתוך תעלת הנהר ועל שפת התעלה גדלו שיחי עצים וסוּף.

ושוב הייתי אנוס לנוח, הקשבתי לדממת הלילה. ליל קֹדש, שבו- האדם חש את עצמו קרוב לאלהים הרבה יותר מאשר בשאר הזמנים. האמות בצמא בתוך תעלת הנהר? הכי באמת תהיינה עצמותי היבשות צפות על-פני הגלים החוֹמְרִים בשעת גאוֹת המים בראשית ימי הקיץ? היה לא תהיה כזֹאת! עוד הפעם אנסה את כֹּחי! ואך הלכתי צעדים אחדים נצבתי כנטוע במסמרים; בר-אוז-הבר מחא בכנפיו ועף למרום, נשמע קול קשקוש המים ואחרי לכתי עוד צעדים אחדים ראיתי ליד שפת התעלה מעין מים חיים, צחים, קרים, נחמדים !

כרעתי על ברכי וברכתי את אלהי על אשר עשה לי פלא והצילני ממות. אחרי-כן הוצאתי מכיסי את שעוני ובדקתי את הדפק החלש שלי, אשר הָלַם רק ארבעים ותשע פעמים במשך רגע.

החלותי לשתות בראשונה לאט לאט, אחרי-כן שתיתי מהר. שתיתי, שתיתי, עד אשר שברתי את צְמָאִי. ישבתי והרגשתי, כי חיי הולכים ושבים אלי. אחרי רגעים אחדים כבר הלם דָפקי חמשים ושש פעמים. ידי, אשר זה לא כבר היו יבֵשות כעץ, נעשו רכות, דמי שב לנזול בנקל בתוך גידי, מצחי כֻסה רטיבות. עתה נעשו לי החיים נעימים ויפים יותר מבכל ימי היותי על האדמה. הוספתי לשתות והרהרתי בנס שנעשה לי, לוּ נטיתי הצדה ופניתי לימין או לשמֹאל עד כחמשה-עשר צעדים, כי עתּה לא מצאתי עוד את המעין הזה. הייתי עובר אל צד אחר, אשר ממנו אל איזה מעין בודאי שהיה עלי ללכת כעשרה קילומטרים, ודרך רחוקה כזו לא הייתי יכול לעבור כי הַשֵּׁנה, שנת המות, היתה תוֹקפת ומַכריעָה אותי באמצע הדרך.

ואולם עתה עלי לשוב אל קסים הגֹּוֵעַ! מי יתן ויכלתי עוד להצילו מִמָות! עלי להחיש את דרכי ולהצילו. מלאתי את נעלי מים, תליתי אותם באזניהם על שני קְצוֹת יד המעדר והלכתי בצעדים קלים אל היער. ואולם גדולה היתה החשכה אשר שׂררה מסּביב ולא יכֹלתי לראות את עקבותי. צעקתי בכל כֹּחי: “קַסים!” אין עונה, חפשתי ומצאתי ענפים יבשים והִצַתִּי בהם אש. הלהבות עלו כרגע לשמים. נשמע קול נפץ, ניצוֹצוֹת התפזרו מסביב, לשונות אש לחכו גזעי צַפצָפות ואור אדֹם-צהֹב האיר כאור היום את מסתרי היער האפלים. קַסים איננו רחוק ממני ובודאי יראה את האש. ושוב הלכתי לחפּש את עקבותי, ואולם לבל אתעה ביער שכבתי בקרבת המדוּרה, תליתי את נעלי על ענף של עץ וישנתּי במנוחה, כי בשָּכבּי לא הרחק מאור המדורה הייתי בטוח מפחד חיות רעות.

ביום המחרת מצאתי את העקבות. קַסים שכב במקום אשר עזבתיו.

– גֹוֵע אנֹכי – לָחַש בקול נמוך כּל-כּך, עד שכמעט לא נשמע. ואולם כאשר הִגַּעְתִּי אל פּיו את הנעל המלא מים, שבה אליו רוחו. החלטנו ללכת יחד אל המעין. לא יכלנו לשוב אל המדבר, כי לא אכלנו כל השבוע, וכאשר רוינו מים וצמאוננו חלף, החל להציק לנו הרעב. מלבד זאת ברור היה הדבר בעינינו. כי בני-לויתנו כבר מתו.

ואולם קָסים היה חלש מאד ולא יכֹל ללכת אתי, ואני חפשתי לי לבדי דברי-מאכל במשך שעות רבות ולא מצאתי. אז שכבתי בקרבת המעין בתוך סבך של שיחים, שמתי מראשותי את כובעי ואת נעלי ושקעתי בשֵׁנה. כשהקיצותי משנתי, התגבר מרגע לרגע הרוח, אשר החל לנשוב עוד ביום, בנָשאוֹ בכנפיו אבק וחול. הרעב הציק לי עד-מאד, ואני אכלתי דשא, פּרחים וענפי סוּף. המעין היה מלא דגים קטנים ושמֵנים. מרים היו הדגים האלה, ואנכי הסירותי בשִׁני את ראשיהם מעליהם ובלעתים בכל פה. אחרי אכלי את ה“ארֻחה” הזאת, אספתי לי ערמה גדולה של ענפים יבשים, הבערתי בהם אש, זחלתי אל מקום מחבואי והבטתי אל האש שתים-שעות שלמות. “הסערה הזאת סותמת את גוללֵי האדמה הראשונים על גופות אנשׁי וגמלי, שמתו במדבר” אמרתי בלבבי. לא ארכה העֵת – ושֵׁנה נפלה עלי.

ביום 7 למאי, בעלות השחר, יצאתי מתוך הסבך, מלאתי את נעלי מים ושמתי את פני דרומה, אחרי לכתי שעוֹת אחדות היו רגלי נפוחות ומלאות אבעבּועות, עד כי הִכרחתי לקרוע את כֻּתנתי ולחתל אותן בסחָבות. מה מאד גדלה שמחתי במצאי על דרכי גדרת צאן על חוף אפיק הנהר; אמנם הגדֵרה הזאת היתה ריקה זה כבר, ואולם היא העידה, כי ביער הזה נמצאים רועים ועדריהם. בצהרים אכלתי דשא וסוּף והוספתי ללכת דרומה. אולם בשעה השמינית בערב כּשל כֹּחי מאד ולא יכלתי ללכת עוד. חפשׂתי ומצאתי לי מקום מחבוא בתוך עצי צפצפה וסבכי שיחים והבערתי אש במקום ההוא. לא יכֹלתי לעשות אחרת, בלתי-אם לשכב במנוחה, להביט אל הענפים היבשים הבוערים באש ולהקשיב אל קול לחש היער. יש אשר שמעתי קול צעדים ורִסּוק ענפים יבשים, ואולם אחרי הנס שנעשה לי לא יראתי עוד גם מפני נמרים.

החשכה שררה עוד בעולם בשעה שקמתי משכבי בשמיני למַאי, למען חַפשׂ לי דרך ביער. עד-מהרה ראיתי, והנה עצי היער הולכים ופוחתים בדרכי, ושוב משתּרע לפני ים של חוֹל. שבתי אפוֹא מהר אל אפיק הנהר ושכבתי במשך שעוֹת השָּרָב בצל עצי צפצפה, אחרי-כן הוספתי ללכת על-פני חוף הנהר הימני. רגעים אחדים לפני שקיעת החמה נצבתי משתומם למראה אשר ראיתי פתאם, מצאתי בחול עקבות חדשים של שני זוגות רגלי בני-אדם יחפים, אשר נהגו, כפי הנראה, ארבעה חמורים בדרך צפונה. ואולם לא היתה לי כל תקוה להדביקם יצאתי אפוא בעקבות האלה והֵחשתִּי את צעדי. ביער כבר שררה אפלה בשעה שנדמה לי, כי שומע אני איזה קול מוזר יוצא מתוך לשון הנהר. עצרתי את נשימתי והקשבתי, ואולם היער היה שקוּע בדממת סוד. אולי שמעתי קול קיכלי, או קול איזה עוף אחר…כך חשבתי בלבבי והלכתי הלאה. כעבור רגע עמדתי תחתי נדהם ומשתּאה; שמעתי ברור קול של אדם וגעית פרה. חיש מהר שמתי את נעלי הרטֻבּוֹת על רגלי, הלכתי בתוך היער וכעבור רגעים אחדים באתי אל המקום, שבו רעה עדר צאן בין העצים. כאשר ראה אותי הרועה, נצב רגע משתומם, אחרי-כן פנה עֹרף ונעלם בתוך הסבך.

ואולם כעבור רגע שב ואתו רועה אחר זקן ממנו לימים, וכאשר ספרתי להם את כל הבא עלי, הכניסוני האנשים אל ביתם הקטן ונתנו לי לחם-תירס וחלב צאן.

למחר עברו שם שני סוחרים, והם ספרו לי, כי ביום אתמול מצאו על החוף איש מתעלף ליד גמל לבן. המתעלף היה איסלם-בֵּי. הם השקו אותו מים והשיבו אליו את רוחו, וביום המחרת בא הוא וקַסים אל הבית הקטן שבו התגוררתי. איסלַם, משרתי הנאמן, הציל את רשימותי, מפותי, כלים אחדים ואת הממון, אשר לקחתי אתי לצֹרך נסיעתי; מדוּרתי אשר ליד עצי הצפצפה נתנו לו אֹמץ וכח להבליג על חֻלשתו הנוראה. שני האנשים הנשארים, הם והגמלים, מתו במדבר.

אַלפַּיִם קילומֶטר בתחתית הנהר    🔗

בקרבת הכפר, אשר ממנו יצאתי בשנת 1895 עם אֹֹרחת-בהמות אל מדבר טַקְלמַּקָן, חניתי בשנת 1899 עם אֹֹרחה גדולה מאֹד ומשרתים רבּים, למען עבור משם בדרך המים את כל טורְקְסטן המזרחית לרחבה. הדרך הזה נקרא בעלִית שלו ירקְנט-דּריה, ובתחתיתו – טַרים, ליד הכפר ההוא נמשכת מסלה דרך הנהר והנוסעים במסלה הזֹאת עוברים את הנהר במַעְבָּרָה אל החוף השני. קָנִיתי לי מַעְבָּרָה כזֹאת, למען שוּט בה דרך של אַלְפַּים קילוֹמֶטר.

בעזרת ילידי הארץ עשו אֲנשַׁי את המעבּרה למקום דירה מרֻוָּחָה. על-פני רצפת קרשים נָטו את אהלי, ומתחת בנו תָּא וכסו אותו לֶבֶד וגם חלונות עשו לו. באֹהל שמו את מטתי וארגזים אחדים, על רצפתו פרשׂו מרבד, משני ארגזים תקנו לי שֻׂלחן-כתיבה ועליו הצגתי את תמונות הורי ובני-משפחתי. ארגז אחד היה לי לכסא. באמצע המעְבָּרָה היו מֻנחות חבילותי הכבדות, המכֹּלֶת אשר לקחנו אתנו, ומאחוריה נמצא המטבח, שבו היה איסלַם-בֵּי לשר ושליט. חוץ מזה צויתי לבנות לי עוד מַעְבָּרָה אחת קטנה, למען אשר תסע לפנינו ותתור לנו את מקומות הסכנה אשר בנהר. המעברה השניה הזאת היתה דומה לחצר בכפר, חצר מלאה כל טוּב, כי נמצאו שם גַּם פֵּרות וירקות, גם תרנגֹלות וכבשׂים חיים. את חבילות חפצי הרבים, שלא היו נחוצים לי בשעת מסעי זה, טענתי על-גבי הגמלים, ועל אנשי הארחה צויתי לחכות לי בעוד שלשה חדשים בקצה הנהר. מלבד איסלַם-בֵּי היו אתי עוד חמשה תופשי-משוט, אשר נהלו את המעברה ושרתו אותי.

ביום 17 לחודש אוקטובר יצאתי למסעי הנפלא הזה, והנני לספּר לכם את דברי השעות והימים אשר בליתי על הנהר.

המעברות שטו לארך עקמומיותיו של הנהר. היום הראשון למסעי הלך וקרב אל קִצּו. קראתי אפוֹא: “עמוד!” אחד הַשָּׁיָּטִים, פַלטָה, נועֵץ בחזקה מוט בקַרקע הנהר, דוחף אותו בכל כֹּחוֹ והמעבּרָה קרבה אל החוף. שַׁיָּט אחר שׁט אל החוֹף וקושר את המעברה בחבל אל אחד העצים אשר על שפת הנהר. אחר-כך הניחו קרש בין המעברה ובין שפת הנהר ועלו על החוף, ושם, במקום פּנוי אשר בתוך היער, הבערנו אש, כעבור רגעים אחדים רתחו המים בכד הטה ובסיר, ואני עודני יושב ליש שֻׁלחן-הכתיבה ומביט אל הנהר, אשר מעל-פניו נשׁקפת הלבנה הדומה לגלגל של זהב. דממה נעימה מסביב. אף היתושים נאלמו אז. שמעתי רק קול נפץ והאודים הבוערים באש וקשקוש המים המכים בחזקה אל דפנות המעבּרה. מרחוק עלה קול נבחת כלב, ושני כלבי ענו לעֻמתו בזעף.

אחרי-כן נשמע על המעבּרה קול צעדים, איסלם-בֵּי בא והביא לי את ארֻחת-הערב. שלחן-הכתיבה נהפך לשֻׁלחן-אֹכל ואיסלם הגיש לי מאכל אֹרז עם בצלים וגזר, בשר כבש צלוי, לחם חם, קשואים, אבטיח וענבים. אמנם היה בכל אלה כדי שׂביעה! כאשר צמֵאתי, שלשלתי את כוסי בחבל דק על המים, אשר קשקשו ליד המעברה, העליתיה אלי ושתיתי. כלבי יושבים לפני, אזניהם נטויות למעלה, ראשיהם מוסַבִּים מעט הצדה והם מחכִּים לנתח שמן ואני משליך להם נתחים מן הַמֻּבחרים. אחרי-כן בא איסלם ונקה את השֻּלחן. אז סגרתי את האֹהל, זחלתי אל מלונתי ושמחתי על שאני יכול לראות חיים בספינתי, מבלי שאצטרך לעזבה כל ימי מסעי על-פני הנהר. אך אַתִּיר את החבל – ונסעתי הלאה!

והנה פעם אחת באנו אל המקום, אשר בו הלך הנהר הלוֹך וצר ביותר ומימיו נדחקו במהירות רבה לבין איים קטנים, שרטונים מגזעי עצים צפים. פַּלטָה עבד אז עבודת-פרך, כי לא יכל לחדול אף רגע מדחוֹף את המעברה ממקוֹמוֹת מכשולים שונים ופעמים רבּוֹת נתקלנו בגזעי עצי צפצפה, אשר נמצאו אל תוך המים, אז נעה המעבּרה סחור-סחור וכל אנשַי קפצו אל תוך המים, למען דחוף אותה ממקומה.

מרחוק עלה קול שאון, אשר הלך הלוך וחזק: באנו פתאֹם אל תוך זרם מהיר מאד ולעצור בעד המעבָּרה לא יכֹלנו עוד. אם לא תִּסֹּב המעבָּרה לרֹחב הנהר, אבדנו!

• הניחו למעבָּרה ותָשוט אל אשר תָּשּוט! – קראתי.

כל המוטות נעו והמעבָּרה זָזה והתחילה להִנָּשׂא חיש-מהר על-פני המים, אשר היו כמרקחה. בתחתית הזרם הולך הנהר ומתרחב, אך המים הם שטוחים כּל-כּך, עד כי פעמים רבות נתקלת המעבָּרה בשִׂרטוֹן. אנחנו דוחפים, מרימים ומושכים אותה, אך כל עמלנו הוא לשוא. עלינו לפרק מעליה את חבילותינו ולשאת אותן אל היבשה. אחרי אשר עשינו כזאת, דחפנו את המעבָּרה סחור-סחור, עד אשר ירדה מן השרטון. אז שבנו ונִטעַן עליה את חבילותינו.

במקומות אחדים מכסים יערות עתּיקים ועבתִּים את פני החופים והמעבּרה שלנו שטה פֹּה כבתוך מנהָרה. היערות אשר במקומות האלה חרישים הם, כל עָלה לא יְרַשְּׁרֵשׁ, וגם הנהר שוטף פֹּה בלי חמלה. רק פה ושם נוֹעֲצים אנשַי את משוטיהם בתוך המים, למען העביר את המעבָּרה אל אמצע הנהר. דומה עלי הדבר כאלו נמצאתי בעולם-קסמים. איני מרהיב להוציא מפִּי אף הגה קל, לבל אפריע את הדממה. נוסעים אנחנו לארך יער מלא קסמים ולמרות חפצי הנני מחכה לרגע, שבו יצאו מבין אילנותיו אלילות היער וגַמָּדָיו, ואולם היערות חולפים מהר ובמקום נשם כָּלים העצים החופים שוממים ביותר.

שבועות רבּים עוברים והמעבָּרה שטה עדין בתחתית הנהר, כבר קרבו לבוא ימי הסתָו, היער מַצְהיב ומאדים חליפות, העלים מתחילים לנשור מן העצים. אם איני רוצה לקפֹא בקֹר על-פני הנהר, הנה עלי למהר ולהגיע אל מחוֹז חפצי, אל המקום, ששם מחכה לי הארחה שלי. על-כן הננו מַפליגים בנהר כעלות השחר ואיננו פוסקים לנסוע עד אחרי שקיעת החמה. דממה מסביב. יש אשר בַּר-אַוָּז פֶּרֶא עולה מתוך הסוף וטס באויר, או כי שועל חולף מהר דרך השיחים. עדר חזירי-יער רובץ ברוָחה בתוך הטּיט אשר על שפת הנהר, מביט רגע בתמהון אל המעבָּרה, הצפה על-פני המים בלי כל חמלה, וממהר לברוח בסערה דרך הקנה הנשבר תחת רגליו. צבאים רועים על שפת הנהר, ואולם בראותם את המעבָּרה הם נסים אל תוך היער. לא הרחק מן המעברה שט איל לרֹחב הנהר ואיסלם אורב לו וקנה-רובהו בידו. ואולם האיל יודע לשוט ובטיסה אחת הנהו נמצא בקצה היער ונעלם כברק. גם עקבות נמרים נִכָּרִים ליד המדורה שלנו בלילה, ואולם לא הצלחנו לראות בעינינו את החתול הצהֹב –כּהה הזה, בעל הפַּרוָה השחורה-מנֻמֶּרת. אחרי שעברו ימים רבים וכל אדם לא מצאנו בדרכנו, ראינו ביום אחד על החוף עשׁן מדורה. רועים אחדים רעו שם את עדריהם וכלביהם נבחו. מתוך תִּמָּהון ופחד הביטו בעיניהם הקמות אל המעבָּרה השטה על-פני הנהר, ובודאי חשבו, שאיזה שד נראה להם מן המים. הם נסו מהר ואנחנו ראינו אך את עקבות רגליהם. שלחתי אל החוף שנים מאנשי, למען אשר יחפשו אותם, ואולם הם לא יכלו למצאם.

פעם שניה עברנו במקום, אשר בקרבתו נמצאו כפרים אחדים. יושבי הכפרים כבר שמעו מפי הרועים את דבר המעבָּרה השטה על-פני המים, וכאשר הגענו שמה, יצא לקראתנו המוֹן פרשים. בקשתי מאת זקני הכפרים, כי יסורו אל המעבָּרה, ושם השקיתי אותם טֵה, שמונה פרשים רכבו על סוסים אבירים, קלי המרוץ; שנים מהם נשאו בידיהם נשרים, פרשים אחרים נשאו תּחמָסִים. ראשי העופות הטורפים האלה היו מכֻסּים ובצפרניהם החדות החזיקו בנעלי ידי נוֹשאיהם. כאשר עליתי על היבשה, הראו לי האנשים שני תחמסים טובים לצוד ציד. אחד הפרשים רכב עם התחמס שלו אל המקום, שבו קוה למצֹא ציד. ואמנם ברגע ההוא רצה שם ארנבת והפרש השליך את התחמס באויר. חיש כברק התנַפֵּל התחמס על הארנבת הנסה ותקע את צפרניו בגַבָּהּ. הפרש דפק בסוס, למען הציל את הטרף, כי התחמס כבר החל לשסע אותה ולאכלה. התחמס השני תפס אַיָּלָה ואנחנו ירינו אליה והמתנו אותה אחרי-כן נתן לי זקן-הפרשים את כל הציד, אשר צדו אנשיו.

ככֹל אשר הוספנו לנסוע, כן הלכו מימי הנהר וּפָחתו. דרך הנהר יַרקֶנט-דַּריה לא הייתי יכול להגיע עד עולם אל היאור לוֹב-נוֹר, שאותו חפצתי לחקוֹר, לולא התלכד הנהר הזה כדרכו עם נהר גדול אחר, אק-סו, או “המים הלבנים”, המתחבר עם הנהר טַרים. יַרקנט-דריה שוטף לאט, ואולם אק-סו נושא במהירות גדולה מאד את מימיו הדלוּחים מהרי טְיֶן-שַׁן צפונה.

אויר הסתו הלך הלוך וקר, ובבֹּקר אחד ראינו בשני עֶברי הנהר בקצות היערות, ערפל כּבד, אשר כסה את כל האפק. העצים, השיחים והמעברה כֻסו כפור. אחרי-כן כסתה שִׁכְבַת קרח דק את שפת הנהר, את האגמים והאפיקים. עלינו היה אפוא להחיש את דרכנו, לבל נקפא בתוך הקרח, לא בִשַּׁלְנו לנו עוד ארֻחת-הבֹּקר על היבשה, אך בּנינו לנו כירַיִם של חֵמר על המעברה, ועל-ידם ישבנו חליפות, בכדי להתחַמֵּם. בימים האחרונים לחדש נובמבר עלה הקֹר עד כדי 16 מעלות. קרח לרֹב צף על-פני המים ובבֹקר אחד כֻּסתה המַעבָּרה קרח ואנחנו היינו מֻֻכרחים להסיר אותו מעליה בקרדֻּמות ובמוטות, למען אשר נוכל לנסוע הלאה. הנהר היפה נשתנה, עד כי כמעט לא הכרנו אותו, כל פני הנהר היו מכֻסּים קרח ורגבי טיט, אשר קשקשוּ, התגלגלו ושטו עם שוט הזרם והתפַּתְּלו כנחש עֲקלָתוֹן.

עתה נסענו עד שעה מאֻחרת בלילה. שכרתי לי אחדים מילידי הארץ, הם נסעו לפנינו בסירות, ובפנסים האירו לפנינו את הדרך, האש, אשר בערה באחורי המעברה, וכלי-הברזל הלוהטים, אשר שמתי באהלי, לא הרבו להחם אוֹתנו. באחד הערבים חפַּשׂנוּ לנו עצים להסקה ולא מצאנו. אז הצתנו אש בקנה אשר בנהר. הגבעולים הקשים השמיעו קולות נֶפץ והמֻלה והלהבות האירו את כל אשר מסביב. גושי הקרח, אשר צפו על-פני הנהר, התנוצצו כאבני-חפץ, והאש חדרה אל תוך הצמחים שעל שפת הנהר. לוּ נמצאו שם בעת ההיא נמרים, כי עתה היו נסים משם בבהלה. בלילה הרבינו לדחוף את המעברה, למען אשר תמהר לשוט ולא תקפא, וגושי הקרח רעשו והכו כל הלילה בדפנותיה, ואולם אני כבר הסכנתי אל השאון הזה, והוא לא הפריעני עוד משנתי.

ביום 7 לדצמבר כֻּסו שני עֶברי הנהר מסגרת רחבה של קרח; פעמים רבות שקענו בתוך הקרח, אך אחרי-כן שבנו ונסענו. חפצי היה לנסוע הלאה ככל יכָלתי. בערב נסעו לפנינו סירות רבות, אשר האירו לנו את הדרך בפנסים ואֲבֻקּות. פּתאֹם קמה דממה סביבותינו. המעברה הכּתה מכה חזקה – כּל הנהר קפא! ואולם מעל החוף כבר נשקפה לנו מדוּרת האש, אשר בערה בתוך מחנה הארחה שלי. הגענו אפוא אל מחוז חפצנו.

היאור הנודד    🔗

שם המקום, שבּוֹ קפאה המעברה שלי בתוך הקרח, הוא “היאור החדש”. במקום הזה מתעקם הנהר טַרים ופונה דרומה ולא הרחק משם הוא משתפך אל היאור השטוח לוֹב-נוֹר. הנוף ההוא הנהו נוף שטוח והעין לא תראה שם כל מעקשים, ולכן מרבה הנהר לשנות את דרכו ולחפור לו תעלות חדשות. לפנים הלך הנהר הזה הלוך והמשך מערבה והשתפך בחלקו הצפוני של המדבר אל היאור, הנקרא עתּה בשם לוֹב-נוֹר; ככה מתֹאר הנהר אַרים בספרי חינה הקדמונים.

הדבר המוזר שביאור לוֹב-נוֹר הוא, שגם הוא נע-ונד כמטֻטלת בין צפון לדרום והנהו משׁנה את מקומו עם תחתית הנהר טַרים יחדו. פעמים רבות יצאתי אל המקום, שבו נמצא היאור לפנים, וציַרתי לי מַפה של אפיק-הנהר הישן. מצאתי שם חרבות של כפרים ובנינים עתיקים, סירות וכלי-בית מן היָמים הקדמונים, גזעי עצים נוחים להשבר כזכוכית, שרשי קנה וסוף, באחד הבנינים, אשר מחציתו היא של עץ ומחציתו של אבן, מצאתי קֹבץ שלם של כתבים חינאים, אשר אחדים מהם תארו היטב את מצב המקום הזה בהיותו נוֹשָב. הכתבים הישנים האלה היו מֻנחים שם יותר מאלף ושש מאות שנה.

המחזה המוזר של נדידת היאור יבאר לנו באפן זה: בשעת גאות מימי הנהר טַרים הם גורשים חול וטיט הרבה מאד. מעט מעט נמלא קרקע היאור טיט ורפש, והמים הולכים ומתרוממים, עד שהם משתפּכים לדרום, ששם הקרקע נמוך מעט מקרקע היאור. האפיק הישן של הנהר הולך ויבש מעט מעט, יערות עצי הצפצפה נובלים, הקנה והסוּף קמֵלים והרוח באה ומכסה את כל אלה חול, ואולם מאות בשנים חולפות עד שהנהר עובר ממקום למקום.

עתה נמצא היאור בצד דרום וכֻּלוֹ מכסה סוּף. יערות עצי צפצפה נמצאים אך על שפת הנהר. ילידי המקום המעטים עוסקים מקצתם בגדול צאן ומקצתם בציד דגים. כֻּלם מוצאם מטורקיה ודתם היא דת מחמד. הם אנשים טובים ושלוים ומקבלים אורחים בסבר פנים יפות. את בתיהם הקטנים הם בונים מאגֻדות של קנים, מחצלת קָנים תהיה להם לרצפה ואת הגג הם עושים מענפים ומכסים גם אותו קנה. רֹב שעות היום הם מבלים בסירות ארֻכּות וצרות, העשויות מגִּזעי עצי צפצפה נבובים, המשוטים שלהם רחבים והם מאיצים בסירות למהר ולנסוע. בתוך הסוּף הם כּורים להם אפיקים ודרך האפיקים האלה עוברות הסירות במהירות הצלֹפח⁶⁴, שם הם פּוֹרשׂים את רשתותיהם. בימי האביב הם נזונים בביצים, שהם נוטלים מקִּנֶּיהֶם של אוזי-הבּר. הקנה גדל שם בשפע רב, עד כי בבוא רוח סערה ורצצה אותו, אפשר לעבור עליו כמו על גשר, למרות שהמים מתחתיו עמֻקים בכדי שני מֶטרים.

אל חוֹפי לוֹב-נוֹר הרבּה הנמר לבוא לפנים, ויושבי המקום היו צדים אותו באֹפן מקורי. אם טרף אחד הנמרים שה מן העדר, נאספו כל הגברים יושבי המקום והקיפו את הנמר משלשת עברי הקנה, שבו היה רגיל להֵחָבא. רק עֵבר המים היה פנוי. כלי-נשקם היו מוטות ומקלות, ולמען הכריח את הנמר לצאת ממחבואו – הציתו את הקנה באש. כאשר ראה הנמר, כי אין לו מנוס, קפץ אל תוך המים והתאמץ לשחות ולבוֹא אל חוֹף היאוֹר אשר מנגד. כאשר כבר קרב אל החוֹף, הקיפוהו בשש סירות. הן רדפוהו חיש כברק על-פני המים ועד-מהרה הדביקוהו, והאיש אשר קרב אליו ראשונה הכה אותו במשוטו והכריחוֹ להשקיע את גופו במים, ובטרם הספיק הנמר לעלות ממעמקי היאור – כבר חלפה הסירה ורחקה ממנו. הנמר עולה ומתאמץ להוציא מקרבו את המים הרבים אשר בלע והנהו מפרכּס ומפרפּר בזעם, ואז קרבה סירה שניה, האיש היושב בה מכה אותו במשוטו מכה גדולה מן המכה הראשונה ושָׁב ומשקיע אותו בתוך המים, הנָמֵר עולה שוב ממעמקי המים, שואף רוח בתאוה רבה, ומכיון שאיננו יכול להשתמש בשׁניו, כַּפּותיו וצפרניו, למען הִנָּקֵם במַכּהוּ, הוא שוחה במים, להציל למצער את נפשו, ואולם החוף עודנו רחוק ממנו. הסירה הראשונה שטה בעִגּול ושבה וקרבה אליו, והוא כבר עָיֵף מאד. הסירה נגשת והאיש אשר בתוכה מכה אותו שוב במשוטו ומשקיעו בתוך המים, לוחץ אותו במשוט בכל כֹּחו אל קרקע המים ומשהה אותו שם זמן רב ככל האפשר, אם הנמר שב ועולה גם הפעם, באה סירה אחרת, האיש עושה כמעשֶׂה הראשון וכֹחו של הנָמֵר תַּשׁ מחֹסֶר אויר. הוא אינו חושב עוד בדבר החוף הקרוב כי-אם מתאמץ להתחמק מן הסירות ולהמלט מהן חי. הסירות רודפות אחריו והוא מגיע ומכה על סביבותיו, כי במהרו לשׂוּח כשל כֹּחו. רודפיו אינם יראים אותו ואינם נזהרים עוד מפניו. שלשה-ארבעה משוטים משקיעים אותו שוב בבת-אחת בתוך המים הבהירים, ובעלותו מכים האנשים במשוטים על ראשו, עד אשר יָמות. אז הם קושרים חבל בצוארו ונוֹסעים אתו בשמחה על החוף. נצחו את מלך הסבך, מבלי אשר ירו אליו אף פעם אחת.

האקלים אשר בסיסות לוֹב-נוֹר שונה הרבה מאד בימי הקיץ מאשר בימי החרף. בימי החֹרף מגיע הקֹר עד כדי 30 מעלות, ובימי הקיץ עולה החֹם ומגיע עד כדי 40 מעלות. ככה הוא לרֹב בתוך כל שטחי היבשה של כדור הארץ, אם אינם נמצאים, כמובן, בקרבת קו המשוה, כאפריקה התיכונית, שבּה החֹם גדול תמיד. על חופי היַמים אין השנוי במעלות החֹם בתקופות השונות של השנה גדול כל-כך, כי המים, המתחממים מעט מעט, מקטינים את החֹם בקיץ, ובהתקררם לאטם הם מחממים את היבשה בימי החֹרף. ואולם בסביבות לוֹב-נוֹר קופאים בימי החֹרף כל הנהרות והיאורות, ובימי הקיץ שורר חֹם נורא. המוני יתושים מציקים מאד ליושבי המקום הזה, ומסביב הבהמות רוחשות צרעות במספר עצום, ולכן, מכסים בימי הקיץ את הסוסים והגמלים במחצלות של סוּף. רק בלילה נחות הבהמות מענויי היתּושים.

אוָזים, בַּרְוְזות-בּר, בּרבּוּרים ושאר עופות-מים נמצאים שם במספר רב מאד. כל מימי היאור מלאים עופות קוראים ומגַעגְּעִים בקול, בימי הסתו האחרונים הם נדים מִטִּבֶּט דרומה. בימי החרף שוררת על-פני היאור דוּמיַת מָות.

גמלי-הבּר    🔗

המקום, אשר זה מאוֹת בשנים נודד על-פּניו היאור לוֹב-נוֹר מדרום לצפון ומצפון לדרום, נקרא בשם מדבר לוֹב. מַרקו פּוֹלוֹ מסַפֵּר על-אודות המקום הזה דברים נפלאים. בִּתְעוֹת שם איש בדרכּו ובחַפּשׂו, את חברי הארחה שלו, הוא שומע קולות מוזרים של נשמות מתים, הקוראות אותו בשמוֹ, בחשבו, שחבריו קוראים לו, הוא פּונה אל עבר המקום, אשר משם באים הקולות, הוֹלך אל העבר אשר מנגד לארחה, תוֹעה בדרכּו ומת.

בשעת מסעי לארך מדבר לוֹב ולרָחבּו לא שמעתי קול קורא בשמי ואת דומית המדבר האִלֵם הפריעו רק רוחות הקדים העזים, אשר שרקו והמו בעופם על-פני אדמת החמר הצהֻבּה. בקרב הימים עשו רוחות האביב החזקים מרזבים ותלמים באדמת החמר הזאת. ואולם בכלל מראה המדבר הזה הוא כמראה ים קוֹפא. רק קלִפּות השבלולים, המֻנחות פה לרֹב, מעידות, כי שטפו פה לפנים מימי היאור לוֹב-נוֹר.

הגבול הצפוני של מדבר לוֹב-נוֹר היא שלשלת הרי טְיֶן-שַׁן הנקראים בשם “הָרֵי-שְׁמָמָה” ולעולם אין הגשם יורד עליהם. לרגלי ההרים האלה נמצאים בצד דרום מעינות מעטים של מים מלוחים וסביבותיהם גדלים קָנים ועצי-אֵשֶׁל. במקומות אחדים בקרבת ההרים גדלים איזה צמחים צְנוּמִים.

המקום הזה הוא מקום מולדת גמַלֵי-הבּר, מן הראוי שתכירו ותאהבו את הבהמות האלה, כאשר הכרתי ואהבתי אותן אנכי, בהביטי בהן פעמים רבות בשעת רוצן בסוּפה על-פני המדבר, ובהחליקי את ראשיהן, כאשר כדורי הרובים שלי פצעו אותן.

גמלי-הבּר חיים עדרים עדרים וכל עֵדֶר ועֵדֶר הוא כבן ששה גמלים. ראש העדר הוא גמל זכר, שחֹֻם-כהה; הגמלות הן שחֻמות. שערות הגמלים האלה הן רבות ודקות ונעים לאדם להחליק אותן, עדרים אחדים, או משפחות אחדות, רועים לרֹב במקום אחד, מבלי אשר יפנו לרעות במקום אחר. הם אוכלים קנה ועלי אֵשל, ולכן הם שמנים ועגֻלים ושתי חטוטרותיהם הגדולות מכילות חֵלב רב. בימי האביב והקיץ הם יכולים להיות בלי מים שמונה ימים, ובימי הסתו והחֹרף – ארבעה-עשר יום. הם יודעים היטב לחפשׂ ולמצֹא מים, וכאשר יגדלו אלה, הם שבים ומלמדים את בניהם. אף-על-פי שהמים מלוחים, הם שותים אותם, כי אין להם מים אחרים. ואולם מאחר שהם יראים את אויביהם, אינם שוהים זמן-רב במקום אחד. חושם, חוש החיה, אומר להם, כי גם אויביהם באים אל המעינות האלה.

אין להם כל נשק להגן בו על נפשם מפני אויביהם מלבד חושיהם המשֻבּחים, את ריח השדה הם מריחים במרחק 20 קילומטר, וריח של מחנה בני-אדם הם מכירים גם אחרי שהרוח כבר הפיץ את אפר עצי המדורה של המחנה, מפני הגמל הביתי הם יראים, על כי ריחו שונה מריחם. הם יודעים את הדרך, שהם רוצים ללכת בה, בלי כל מַפָּה וקוֹמפַּס ואינם תּוֹעים בלכתם. במקומות שונים מספרם רב מאד עד כי עקבותיהם נראים על כל שעל ושעל. אם עקבות אלה נמשכים מכל העברים אל איזה גיא בין גבעות, עלינו לדעת, כי נמצא שם מַעין, פעם אחת הלכו גמלי אחד-עשר יום בלי מים, ורק מפני שהכַּרתי פתאם עקבות של גמלי-הבּר, לא מתו גמלי בצמא.

שערו-נר בנפשכם: הנה צַיָּדים יורדים מֵעל “הָרֵי הַשְּׁמָמָה” וּמוצאים עקבות עדר בן ששה גמלים. ראש העדר הוא גמל זקן, אשר זה ארבעים שנה הוא חי במדבר ונמלט מסכנת הצַּיָּדים. הוא רוֹבץ ולועס לו עשב בין שלש גמלות ושני גמלים צעירים ממנו לימים. פתאם הוא פוסק ללעוס ומרחיב את נחיריו לשאֹף אויר ולהריח היטב את הסכנה המתחוללת ובאה. אחרי-כן הוא קם ממקומו וראשו מֻפנה כלפּי צפון. שאר הגמלים עודם רובצים במנוחה; סומכים הם על מנהיגם. והמנהיג צועד צעדים אחדים קדימה, כי משם בא ריח הסכנה, פתאם עוֹלה קול יריה מצפון, הגמלים הרובצים על הארץ ממהרים לקום ממקומם וכל העדר רץ בתוך עָנָן של אבק, עוברים רגעים אחדים וגם בהשקיפנו אליהם בקנה-צופים יהיו בעינינו אך הנקדות שחורות וקטנות…

כך הם רצים יום תמים ורק בלילה הם נצבים, בכדי לדעת, אם עוד רעה נשקפת להם. כְּשׁיראוּ, כי הסכנה כבר עברה. הם נרגעים ופונים אל המעין המלוח אשר לרגלי ההרים, סביבות המעין גדלים עצי אֵשֶּׁל וסוּף לרֹב. הרוח נושב מפאת מזרח, והגמלים אינם מרגישים במארב אשר שׂמנו להם בפאת מערב, כי הולכים אנחנו מנגד לזרם הרוח,מעבר נאות המדבר השני. עומד אנכי בין שני עצי האשל ומביט אליהם בקנה-הצופים אשר בידי. אני רואה כל תנועה ותנועה של גֵּוָם. הרובה שלי מתגנב בחריצות כפנתּר זה וקרב אליהם, מסתתר בגיא קטן מאחורי השיחים ובאפן כזה הוא נגש בַּלָאט אל העדר. בראשונה הוא משתרע תחת אחד השׂיחים ושוכב שם בלי נוע. כדי ירית קנה-רובה, פּתאם הוא מניף בזהירות את קנה-רובהו וקול יריה עולה באויר. הגמלים מתאספים יחדו ורצים אל עבר המקום, שממנו בא הקול. אבל כעבור רגע הם מרגישים בסכּנה, שבים ובורחים אל ההרים וענן אבק מקיף אותם מסביב.

ואולם עתה הם אך חמשה: אחד מהם נשאר. הוא רובץ וצוארו למעלה. ומַבִּיט הוא בפני האנשים הנגשים אליו בעינים קמות. עודנו לועס במנוחה את עלי הקנה, ובטרם יגמור ללעוס אותם והנה פגע הכדור בבטנו, אמר לקום ממקומו ולא יכֹל. אז הננו באים ועומדים לפני בן-המדבר, שחבריו עזבוהו ושנפצע פצעי מות. מבטי עיניו תועים על-פני האֹפק, כאלו ברך לשלום את המדבר, אשר מעליו הוא נפרד עתה לנצח נצחים. כעבור רגע הוא מוטל מת לפנינו.

ובכן ראיתי את מלך המדבר, את גמל-הבּר, אשר גא ובן-חורין הוא רואה את עצמו בנוף השמם הזה, על מקומות מרעה מלוחים, כאדם היושב בתוך ביתו; שם, במקום אשר גם הלטאה לא תמצא לה מזון, במקום אשר גם הזבוב אינו מזמזם באויר, ממקום אשר השמש לוהטת בימי הקיץ על-פני אדמת החמר, שם הוא סולל לו מסלות ומרחקים הם כאַין בעיניו; הוא דומה לרוח, שאין איש יודע מאין הוא באּ ולאן הוא הולך; ממהר הוא לרוץ יותר מן היעֵנה אשר באפריקה, וסוס ורוכבו אַך משׂחָק הם לו.

ראיתיו בחרותו בלי מצָרים, ברעותו, בשתותו, בהרגעו בצל אֵשׁל ובנוסו בבהלה אל עבר המזרח הוא נראה לנו פתאֹם בשעה שלא פללנו כלל לראותו. נפלא הדבר מאד, כי בהמה כזו, העצומה בגָדלה ובגבהה, תוכל לשבת בארץ שממה. ובכל-זאת הגמלים האלה חיים שם, פּרים ורָבים, וכצללים קלים, כּנשמות פּוֹרְחוֹת הם נסים מנגד עיניו של הנוֹסע.