לתולדות ארץ־ישראל דין־קדימה על בבל, למרות זאת שבתקופה זו שאנו דנים בה תפסה בבל את המקום הראשון. אשר להשפעה על תפוצות הגולה, הרי ודאי שהשפעת המרכז הבבלי היתה גדולה הרבה יותר מזו של המרכז הא"י. ואולם, לחקירת תולדות ישראל בארץ־ישראל, בזמן שאחרי החורבן יש בשבילנו לא רק ערך מדעי גדול אלא גם ערך מדיני חשוב. עלינו להראות לעצמנו ולכל העולם התרבותי על הקשר המתמיד שבין העם העברי ובין ארצו, קשר שלא נפסק מעולם גם בימי שמדות ורדיפות.

לתוך הערפל הכבד המכסה על תולדותנו בא“י בתקופת הגאונים הכניסה הגניזה הקאהירית קוי אורה מרובים. ידיעותינו מיתר המקורות העתיקים היו מצומצמות מאד, על הגאונות והישיבות בא”י ידענו מעט מזער, כמעט רק מה שנזכרו בתפלת יקום פורקן “חבורתא קדישתא די בארעא דישראל”; מכל ראשי הישיבה שבא“י ידענו רק שם אחד, הוא שמו של פנחס ראש הישיבה בין בעלי המסורה ואף עליו לא ידענו כלום על חייו ופעולותיו. לא ידענו מאומה גם על חייהם המדיניים והכלכליים, על הקהלות השונות וכו'. תולדות ישראל בארץ־ישראל בתקופת הגאונים פרק חדש הוא ההולך ונכתב בימינו ולעינינו. יש לציין שהמקורות שנתגלו לנו מן הגניזה נוגעים בעיקר לזמן שמהתחלת המאה העשירית, עד סוף המאה הי”ב ומעטות הן לפי ערך התעודות שמצאנו מן המאה השביעית, השמינית והתשיעית, אלא שהתעודות מזמנים מאוחרים יותר נותנות לנו במקצת את היכולת ללמוד מן המאוחר על המוקדם ואת הסתום מן המפורש. יש להוסיף עוד, שלמרות מה שכבר עברו יותר מחמשים שנה מיום התגלות הגניזה וחוקרים רבים כבר טפלו בה, עוד לא נחקרו כל עשרות אלפי הקטעים שנמצאו בה, ושנה שנה, חודש חודש, מופיעים ממנה דברים חדשים המביאים אותנו לפעמים לידי הפתעה.

זה נותן תקוה בלבנו שעוד יופיע אור חדש גם על הזמן המעורפל ביותר, אלא שעד שיבדקו בדיקה מדעית כל אוצרות הגניזה בודאי עוד יעברו שנים שלשה דורות.

תקופת הגאונים מתחילה כמעט בזמן אחד עם צמיחת האיסלם ומסתיימת כחמשים שנה לפני מסע הצלב הראשון. עלינו לעמוד איפוא על תולדות היהודים בארץ־ישראל במשך של 450 שנה, מזמן הכבוש הערבי בשנות 640־637 עד מסע הצלב הראשון ב־1096. שני מאורעות מדיניים גדולים עומדים איפוא על גבולותיה של תקופה זו, מאורעות שהשאירו זכר לדורות בדברי ימי ישראל.

הישוב היהודי בא“י בתקופת הגאונים היה המשכו הישר של הישוב היהודי העתיק בימי הבית השני ותקופות המשנה והתלמוד, אותו ישוב שהיה מושרש ומעורה באדמת המולדת ובגולה לא הלך. הפרוצס של התרוקנות הארץ מן האוכלוסיה היהודית היה קשה מאד וגם ממושך מאד, הוא נמשך כאלף שנים ונסתיים רק עם מסע הצלב. שיא כל הרדיפות שרדפו הנוצרים את היהודים בא”י משך מאות בשנים הוא כנוס כל יהודי ירושלם. ע"י נוסעי הצלב לבתי הכנסת, הצתת בתי הכנסת ושריפת כל הנמצאים בה חיים. אחר מסע הצלב נשארו מן הישוב היהודי הקדמון רק שרידים דלים מאד נטולי כל השפעה וחסרי כל ערך.

הישוב היהודי בתקופת הגאונים היה דל מאד אפילו ביחס למצבו בתקופת התלמוד. עוד כמאתים שנה אחרי החורבן, היתה מחצית מאדמת א“י שייכת לישראל. את זה נלמד ממחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי דמאי פ”ב: ר' אלעזר סבר מימר רוב א“י נתונה ביד גויים, ר' יוחנן סבר מימר רוב א”י נתונה ביד ישראל. מחלוקת כזו אפשרית רק בזמן שכף המאזנים הוא מעוין ולא הוכרע לשום צד. עברו עוד שלש מאות שנה והישוב היהודי נתדלדל דלדול גמור. בידי ממשלת הרשעה של ביצנץ עלה לנשל כמעט לגמרי את היהודים מן האדמה ע“י גזרות קשות, הפקעת הקרקע וע”י המסים הרבים שהטילה על היהודים.

יש להניח שבשעת כבוש הארץ ע“י הערבים נמצא בידי היהודים רק חלק קטן מאדמת א”י ומספר החקלאים לא היה גדול ביותר. אמנם נמצאו ביניהם גם עשירים ובעלי אחוזות, כגון בנימין איש טבריא, שבביתו התאכסן הקיסר הרקליוס בזמן היותו בא"י, אבל מספרם של אלה היה קטן מאד.

קשה היה להם ליהודי א“י לסבול את כובד המסים והארנוניות, אולם עוד יותר קשה היה להם לסבול את גזל זכיותיהם הדתיות והלאומיות, את העלבונות שנעלבו בהם בכל יום ובכל שעה. ממשלת ביצנץ היתה בכלל אכזרית כלפי היהודים ואכזריות זו הובלטה ביותר בארץ־ישראל. אותם חוקים קשים שהיו נוהגים ביחס ליהודים בכל חלקי הקיסרות הגדולה הורגשו כאן ביותר. גזרה עתיקה היתה מימי תיאודוסיוס קיסר שאסור להם ליהודים לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות. במקומות רבים גם גזלו הנוצרים את בתי הכנסת והפכום לבתי כניסה. כך קרה בימי אותו קיסר ליהודי אנטיוכיא וכך עשו גם ליהודי בוריון (Borion) אשר באפריקה הצפונית, כשנכבשה לפני ביליזר שר צבא יוסטיני־אנוס. וברור שמקרים כאלו היו מצויים¹. לא תמיד נתנו ליהודים לתקן את בתי כנסיותיהם ואף איסור הכניסה לירושלים היה קיים ועומד עד מפלתה של ממשלת ביצנץ. רק פעם אחת בשנה הותר להם לבקר את מקום המקדש ולקונן על חרבותיו, הוא יום תשעה באב. הנוסע מבורדו, שהיה בירושלים בשנת 333, כספר ע”ז שהיהודים היו נוהגים לבוא שנה שנה להר הבית לקונן על חרבות המקדש. במקום המקדש עמדו שתי אנדרטות של אדרינוס, אחת מהן מציירת אותו כשהוא רכוב על סוס ואחת כשהוא עומד על יד פסלו של יופיטר, ועל ידן היתה אבן נקובה שהיהודים היו יוצקים עליה שמן. הוא מספר שהיהודים בבואם למקום זה היו קורעים בגדיהם. קונסטנטין חידש וחיזק את האיסור לבוא לירושלים, אך בכל דור נמצאו יהודים שמסרו נפשם ונכנסו לירושלים למרות האיסור. כך אנו קוראים בספר הוריית הקורא שהובא מא“י לאירופא במאה השמינית: “והקריאה הזאת אשר בארץ ישראל היא קריאת עזרא הסופר. ולפי שעד עתה [לא] נפסקה עדת ישראל מהארץ רק מירושלם לבדה בזמן שמלך אדום על ישראל”². בזמן שלטונם הקצר של הפרסים בא”י (628־614) ודאי שיכלו היהודים לבוא לירושלים בלי מפריע, אבל נראה שאח"כ חדש הרקליוס את האיסור. במקום המרכז הדתי האחד והעתיק הוכרחו היהודים ליצור להם עתה שלשה מרכזים: טבריה, עזה וצוער. וכך כותב הקראי סהל בן מצליח (חי במחציתה הראשונה של המאה העשירית) בהקדמתו לספר המצוות שלו: “ואחרי עזבם למקום (ירושלים) נשאר יותר מחמש [מאות] שנה לגלים מעון תנים ולא היה אחד מישראל יכול לבוא. והיו היהודים אשר במזרח באים אל מדינת מעזיה להתפלל שם. ואשר במערב היו באים אל מדינת עזה ואשר בארץ הנגב היו באים אל מדינת צוער. ובימי קרן זעירה פתח ה' לעמו שערי רחמיו ויביאם אל עיר קדשו וישבו בה ויבנו מקומות בתורה (ק': לתורה) לקרא ולפתור ולהתפלל בכל עת ולהעמיד משמרות בלילה…”³. ומפרש קראי קדמון לנביאים⁴ המפרש את דניאל פרק יא על המלחמות שבין הביצנטינים והערבים, כותב: “ועם יודעי אלהיו' הם ישראל, ‘יחזקו ועשו’ כי טרם בואם (של הערבים) לא יכלו לבוא אל ירושלם, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאות המקדש, ועתה בבואם הביאום אל ירושלם ויתנו להם מקום וישכנו בה רבים מישראל ואחרי כן הנם באים ישראל מארבע קצות הארץ אל ירושלם לדרוש ולהתפלל”.

נוסף לכל הסבל המדיני והכלכלי היה על היהודים לסבול הרבה מאד במובן הדתי. ניטל מהם החופש הדתי ומימי יוסטיניאנוס (567־525) ואילך התחילה הממשלה להתערב גם במה שנעשה בתוך בית הכנסת וחדרה גם לאותה פנה שקטה וצנועה שעד עתה לא חדרה אליה עין זרים. יוסטיניאן הוציא פקודה שאסור ליהודים לחוג את הפסח לפני שיחוגו אותו הנוצרים, כי יש בזה בזיון לנצרות. והנה בשנה קודמת לשנת העבור, שעל פי רוב חל פסחם של היהודים קודם, נענשו כמה יהודים עונש קשה על אכלם מצות ועל התפללם תפלת יו“ט בפסח שחל להיות בחשבונם. יוסטיניאן אף השתדל להשפיע על היהודים ברוח הנצרות וחייב אותם לתרגם את התורה בשבת בבתי הכנסת לרומית או ליוונית ולהשתמש לשם זה בתרגום השבעים, ופקידים מיוחדים נתמנו להשגיח על קיום פקודה זו⁵. נאסר על הדרשנים לדרוש בדברי הלכה ואגדה; לאיסור זה היו תוצאות חשובות. היהודים היו מתחכמים להערים על הגזרה והיו מוצאים להם דרך: במקום הדרשן בא החזן והפייטן. תוכן דרשתו של הדרשן נמסרת בצורה פיוטית ע”י החזן. מתחברים פיוטים לכל שבתות השנה וביחוד לימי החגים המכילים בתוכם חומר הלכי ואגדי רב מאד, כגון סדרי העבודה ליוסי בן יוסי, פיוטיו של יניי⁶, וכבר כתב ר"י ברצלוני: ⁷ “פיוטין אלו שנהגו העולם למימרינון חזי לנא לרבוותא שאמרו שלא נתקן אלא בשעת השמד בלחוד מפני שלא היו יכולין להזכיר דברי תורה, כי היו גוזרין האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה ועל כן היו חכמים שביניהם מתקנין להם בכלל התפילה להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצות בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים”. בפיוטים מצאו הפייטנים אפשרות לא רק להכניס את דברי ההלכה והאגדה הנחוצים, כי אם גם שפכו את לבם והוציאו את כל רוחם נגד לוחציהם והביעו את שאיפת האומה ותקותה לימים יותר טובים, לעתיד יותר מזהיר. מצטיין בזה ביחוד אבי הפייטנים יוסי בן יוסי שחי עוד בזמן שלטון ביצנץ⁸. אף בפיוטי הקליר שחי כבר בזמן שלטון הערבים נמצאים עוד רשמים רבים מזמן השעבוד הקשה שעברו עליהם בימי ביצנץ והוא קובל על גלות אדום ומתפלל על מפלתה השלמה של מלכות זו.

עוד רשמים רבים ושנויים חשובים נשארו בסדר תפלותנו מאותו הזמן, שנויים שנעשו ע“י גזרות שמד. אחד החשובים שבהם הוא אמירת “שמע ישראל… אני ה' אלהיכם” בקדושה של שבת ויו”ט; “וכן אמר מר יהודאי ז”ל, שגזרו שמד על בני ארץ ישראל שלא יקראו קריית שמע ולא יתפללו והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות (פיוטים וקרובות) והיו אומרים בשחרית מעמד וקדוש ושמע בגניבה והיו עושים דברים הללו באונס ועכשיו שכילה הקב“ה מלכות אדום וביטל גזרותיה ובאו ישמעאלים והניחום לעסוק בתורה ולקרוא ק”ש ולהתפלל אסור לומר אלא דבר דבור במקומו כתיקון חכז“ל תורה במקומה ואסור והיתר (פיוטים) במקומו ותפילה וק”ש במקומה" (פרקוי בן באבוי, בגנזי. שכטר ח"ב).

עוד גזרה אחת חדשה, שלא ידענוה קודם נודעה לנו ע"י פרקוי בן באבוי: “שגזרה אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותן וכשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה ולא היו להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדין את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה והיו לוקחין ריק מן הגוים (=הערבים) שעשו לכתוב בהן ספרי עבודה זרה (=הקוראן) והיו כותבין בהם ספרי תורה מפני שלא היה בידם הלכה למעשה ועד עכשיו הם נוהגין כך”. מסתבר שזוהי גזרה שנגזרה כימי דור אחד לפני כבוש הערבים.

כל הגזרות האלו היו מכוונות למטרה אחת: להביא את היהודים לזה שיתנצרו או יעזבו את הארץ והיו גם מקרים רבים של המרת הדת באונס. במצב דברים כזה, מובן מאליו שהיהודים שנאו את ממשלת הזדון שנאת מות. ההתמרמרות כלפי ממשלה זו היתה כללית ומשותפת לכל חלקי העם, אלא שלא מלאם לבם של היהודים למרוד בגלוי. קשה היה להם גם לחלום שיעלה בידם לפרוק עול ביצנץ מעל צוארם. הם גם ראו מה עלתה להם לשומרונים שמרדו בימי יוסטיניאנוס פעמיים בשנות 530 ו־566. המרד דוכא באכזריות שאין דוגמתה ונחלי דמים נשפכו לאחר שהשומרונים קוו כנראה לעזרת הפרסים ותוחלתם נכזבה. בתוצאות המרידות האלה נכחדו השומרונים וכמעט שעברו ובטלו מן העולם. לדברי קצת היסטוריונים השתתפו גם היהודים במרידות השומרונים, אבל נראה שהשתתפות זו לא היתה גדולה ביותר⁹. אולם בסופו של שלטון ביצנץ בא"י קרו מאורעות כבירים שהיהודים לקחו בהם חלק גדול.

היהודים חכו בקוצר רוח למפלתה של ביצנץ, וכשעלו חיילות פרס על א“י נספחו עליהם היהודים אף כי ידעו שבנפשם הוא. הפרסים שלטו בא”י בשנות 628־614, אח"כ חזרה הארץ לביצנץ, אבל רק לשנים מועטות, כי בעוד זמן מועט עלו הערבים על הארץ.

היהודים שמחו מאד על תמורה מדינית זו. אמנם תקוות מדיניות גדולות לא תלו בכבוש זה. המציאות היתה כל כך קשה ומרה עד שאי אפשר היה כלל לחשוב שהארץ תוחזר ע“י הכובשים ליהודים, אם כי הדבר הובטח עוד רק לפני עשרים וחמש שנה ע”י כוזרו מלך פרס, לאחר שקיבוצים יהודיים גדולים בבבל ופרס הניעוהו לזה. מכל מקום קוו להטבת מצבם המדיני והכלכלי, תקוות וחששות נארגו יחד תחת שלטון הערבים. המלחמות שנלחם מוחמד בשבטי היהודים אשר בערב עד שהוכרחו לקבל עליהם את האיסלם או לצאת מן הארץ, וששרידיהם הגיעו עד ארץ ישראל, נתנו מקום לחששות, אולם הנהגתם של הכובשים הניחה את דעתם. הרהורי לבם של יהודי א“י באותו זמן מבוטאים “בנסתרות דרשב”י”¹⁰ : “כיון שראה – רשב”י – מלכות ישמעאל שהיתה באה התחיל לבכות ולומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל? מיד ענה לו מטטרון שר הפנים ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקב“ה מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה…”, לפי מסורת יהודית עתיקה נמצאו בין צבאות הערבים שכבשו את ירושלים גם יהודים¹¹. האיסור, שהתקיים במשך מאות בשנים, ליהודי לשבת בירושלים נתבטל תיכף לאחר הכיבוש. “ומאת אלהים היתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל, בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים, כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול ויתפללו על שעריו ולא יהיה ממחה על ידיהם, וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו, הוא המקום אשר נתפלל בו בימות החגים…”¹². ליהודים היה עתה גם חופש דתי גמור. הארץ התנהלה ע“פ הכללים שנקבעו עוד ע”י מוחמד והכליפים הראשונים אבו בכר ועומר ביחס ל“כופרים” וארצות נכבשות, לפיהם חייבים הכופרים לשלם מס יותר מן המאמינים. חייבים הם במס הגלגולת שהמושלמים היו פטורים ממנו. ליהודים ולנוצרים אסור היה לרכוב על סוס, לחגור חרב וכלי נשק וכדומה, אבל במה נחשבו השפלות אלו לעומת ההשפלות שהושפלו בימי שלטון ביצנץ.

כשלשים שנה רצופות, שנות 640־610, בהפסקות קצרות, היתה הארץ נתונה במצב של מלחמה, וגייסות רבות עברו דרכה: פרסים, ביצנטים וערבים, וכולם שללו ובזזו את יושבי הארץ והחריבוה עד היסוד. עבודת האדמה שהיתה ירודה גם קודם ירדה עוד יותר, סבלו גם המסחר והמלאכה, הארץ היתה זקוקה לשלטון תקיף שישליט בה את המנוחה והבטחון ויתיחס ביושר לכל תושבי הארץ. דומה שבמואביה, שבידו נמצא השלטון על סוריא וא“י במשך ארבעים שנה רצופות, עשרים שנה בתור נציב ועשרים שנה (680־660) בתור כליף, מצאו הארצות האלו את המושל המתאים. המושל הערבי הראשון הזה היה אדם נאור וליברלי. כשנעשה כליף העביר את בירת הכליפות הגדולה ממדינה לדמשק ודמשק שמשה כעיר בירה בכל ימי הדינסטיה האומאית. לקביעת עיר הבירה בדמשק היו תוצאות חשובות גם בשביל א”י: סוריא וא“י עמדו בימי השושלת הזאת במרכז הכליפות וא”י זכתה לתשומת לב מיוחדת. א“י נעשתה באותו זמן למרכז דתי קדוש בשביל כל המושלמים. הכליפים היו מבלים חלק מזמנם בא”י, בונים בה בנינים מפוארים ומתקנים את הדרכים. מקום מושב הנציב היה בלוד עד שבנה סולימן את רמלה (בשנת 716) ומאז ישבו בה כל הנציבים הערבים עד מסע הצלב.

עם עלית העבאסיים לכליפות עובר מרכז השלטון לבגדאד. א“י אינה עתה אלא פרובינציא קטנה ונדחה שאינה ראויה לתשומת לב מיוחדת. יותר ממה שהיא תלויה בחסדו של הכליף היא תלויה מכאן ואילך בחסדי הנציבים והפקידים המקומיים. שרירות לבם של אלה היתה גדולה מאד והם הולכים ונעשים יותר ויותר בלתי תלויים במרכז ובכליף. יהודי א”י זקוקים אז להגנת אחיהם התקיפים ובעלי ההשפעה שבבגדאד והם פונים אליהם בבקשת עזרה.

כשהתרופפה הכליפות הגדולה, התרופפות שגדלה יותר ויותר, נעשה המצב עוד יותר גרוע. שלטה אנרכיה גמורה. התחילה שורה של התקוממויות ומרידות, אם מצד אלה שנהו אחר שלטון האומיים, אם מצד שואפי שלטון חדשים ומהומות אלה רוששו את הארץ, המעיטו את מספר תושביה ודלדלו אותם. ביחוד סבלו מזה היהודים. השלטון בא“י עובר מיד ליד. בשנת 878 נכבשה א”י ע“י אחמד ן' טולון נציב מצרים. בשנת 904, אחרי מלחמה קשה על יד רמלה, היא חוזרת שוב לשלטון העבאסיים. כעבור שנתיים מתנפלים הקרמטים על א”י, שוללים ובוזזים. בינתים מתיסדת במצרים דינסטיה חדשה של נציבים ומלחמה תמידית להם עם נציבי סוריא: כל אחד רוצה להרחיב שלטונו על א“י, המלחמות מתנהלות על אדמת א”י. כף הנצחון הוכרעה פעם לצד נציבי סוריא ופעם לצד נציבי מצרים, ובינתים הלכה הארץ ונחרבה. במצב של תוהו ובוהו זה התחילה ביצנץ, שהתחזקה בינתים, לחלום על החזרת א“י וסוריא לרשותה בכח הזרוע. הקיסר פוֹקס עולה בחיל גדול על סוריא וא”י. המלחמות נמשכות שנים רבות (970־961) ומדלדלות ארצות אלו בתכלית. נקל לשער את פחדם של היהודים מפני הכובשים הביצנטיים, אולם הפחד לא האריך ימים. דינסטיה חדשה, זו של הפטימיים, עולה למלוכה בא"י ומצרים, ומאותו זמן תלויה ארץ־ישראל בשלטון המרכזי במצרים.

תחילת עלייתם לגדולה של הפטימיים באפריקה הצפונית בשנת 909. בירתם היתה קירואן. לכובש מצרים הכליף אל מואיז היה יועץ יהודי, אדם גדול ויהודי גדול, ר' פלטיאל, שמלא תפקיד גדול בשעת הכבוש ולאחר הכבוש. ר' פלטיאל זה עשה טובות רבות ליהודי א“י ותמך בהם תמיכה מדינית וחומרית. אחרי פטירתו הובא גופו לקבורה בא”י. אחרי פלטיאל נמצאו יהודים אחרים בעלי השפעה גדולה בחצר הכליף: בנו שמואל, המומר יעקב קיליס (וזיר 990־978) שיחסו ליהודים היה טוב, ויש גם אומרים שהמיר רק למראית עין. מנשה בן אברהם אלקזאז ובנו עדיה (גובה המסים בסוריא וא"י ומנהל אדמיניסטרטיבי בסוריא), הללו מינו יהודים רבים למשרות ממשלתיות. יחסם של הכליפים הראשונים לבית פטימה היה טוב ליהודים. ומענין לציין שישיבת א“י היתה מקבלת תמיכה מאת ממשלת מצרים. רב יאשיהו גאון רמלה כותב לדמיאט¹³ : “ודעו אחינו כי דוחק העת והזמן [יכריחנו להטריח] עליכם, ואע”פ שהיא זכות לכם להיות חלקכם עם [הנותנים] ובעת שהיינו מתפרנסים מצד המלכות לא היינו מטריחים, והיום שתי שנים מקודם לענישת אחינו – רמז לגזירות אל חכים – לא יכול[נו לעמוד] ולבקש מצד המלכות…”. תמיכה כזו היתה מקבלת גם ישיבת פוסטאט¹⁴.

מצב זה ארך רק כשלשים שנה. מעמד היהודים הורע מאד בימי המלך אלחכים (1020־996); הוא היה חסיד קנאי הפכפך ומשוגע: פעם גזר כי השוקים יהיו סגורים ביום ופתוחים רק בלילה; לאחר מזה נתן פקודה סותרת, כי אסור לאיש לצאת מן הבית אחר שקיעת החמה. בין גזרותיו הקשות הצטיינה בחומרתה זו: היהודים והנוצרים יחבשו מצנפות שחורות. הנוצרים ישאו על צוארם צלבים שארכם אמה ומשקלם רוטל והיהודים גזרי עץ במשקל זה. כעבור זמן מה הוא פוקד להרוס את כל בתי הכנסת שבמדינות מלכותו, יהודים רבים נהרגו על קידוש השם, ורק מועטים המירו, בו בזמן שמן הנוצרים המירו רבים. זה היה זמן קשה מאד ליהודי מצרים וא"י. בסוף ימי מלכותו הוטב המצב וחזר שוב החופש הדתי.

השנים הבאות היו ברובן רעות. מלאות מהומות ומבוכות. שלטון הפטימיים התרופף ובשנת 1071 תופסים הסלג’וקים את ירושלים. ברעש האדמה בשנת 1034 נחרבה רמלה והרעש התפשט בכל יהודה והגליל. ברעש יותר גדול בשנת 1067 נהרגו ברמלה כ"ה אלף איש ונשארו בה רק שני בתים. כך הלכה הארץ והתדלדלה מיום ליום עד כי עלה הכורת על הישוב היהודי עם כבוש נוסעי הצלב את ירושלים.