הישיבות שמשו מוסדות מרכזיים ליהדות הבבלית ולא רק לה. ידוע, שגבולות שלטונם של הגאונים היו רחבים הרבה יותר מאלו של ראשי הגולה. כוחם של הגאונים היה יפה באירופא כמו באסיא, בארצות הנוצריות כמו בארצות האיסלם. בעוד שראש הגולה לא היה אלא בא־כח מדיני של היהודים היושבים בארצות הכליפות, ועם התפוררות הכליפות נתפוררה גם ראשות הגולה: קמו ראשי גולה ממוסול, דמשק, מצרים ונגידים בארצות אחרות; הרי הגאונים שהיו מושלים בכפה בכח התורה והיו שליטים בעולם הרוח, לא היו נתונים כל כך להשפעות ולתמורות הפוליטיות.

מן הענין להתבונן לתפקידן של הישיבות בחיי היהדות הבבלית:

אין כל ספק שהישיבות היו בשביל יהודי בבל גורם תרבותי חשוב ממדרגה ראשונה. אף הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות בתקופת הגאונים נמדד במדת ההשפעה הזורמת אליהן מן המרכז הבבלי או הארץ־ישראלי. היו ארצות שקבלו את מזונן הרוחני ישר מן המרכז, כגון אפריקה הצפונית, ספרד, איטליא (האחרונה בעיקר מא"י) וכו‘, והיו שקבלוהו באמצעות מתווכים וגלגולי מחילות. הראשונים שקיבלו השפעה בשפע עמדו באותה תקופה במדרגה תרבותית גבוהה ואילו האחרונים לא מצאו כדי סיפוקם. בבל עצמה שתתה לרויה מן המעין. ידיעת התורה היתה רווחת בין יהודי בבל בכל תקופת הגאונים. אל הישיבות הבבליות באו תלמידים מכל קצוי ארץ ולרגליו של רב האיי ישבו תלמידים מכל ארצות אפריקה, ספרד, איטליא, יון־ביצנץ, א"י וכו’, אבל אין ספק שרוב התלמידים שבישיבות היו מבבל גופא. כל הגאונים ואבות בתי הדין היו בבליים ויוצא מכלל זה רב סעדיה בלבד. אף הדיינים והשופטים שבכל מקום, שהיו מתמנים ע“י ראשי הגולה וראשי הישיבות, היו בודאי בבליים ומתלמידי הישיבות. מספר התלמידים עלה למאות ובזמנו של רב נתן היה מספר התלמידים בסורא המדולדלת כארבע מאות איש. אין ספק שמחוץ לשתי הישיבות הגדולות האלו היו ישיבות קטנות בכמה קהלות, ומהן היו התלמידים נוהרים אל שתי הישיבות העתיקות. מה שנוגע לזמן יותר מאוחר מספר לנו ר' בנימין מטודילה שבבגדאד היו עשר ישיבות. אף ר' פתחיה מרגנשבורג מספר, ש”אין עם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס שלא יודע כל עשרים וארבעה ספרים וניקוד ודיוק וחסרות ויתרות". ודאי יש בדברים אלו הפלגה, אך מכל מקום נראה שאין הם רחוקים לגמרי מן האמת. על בתו של ר' שמואל בן עלי בבגדאד, יסופר “שהיא בקיאה בקרייה (=במקרא) ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים”.

על המצב התרבותי של ההמונים נלמד מדברי רב האיי המסיח לפי תומו ואומר: “חזקת ישראל דידעין כתב עברי” אבל “לאו חזקת ישראל דידעין כתב פרסי”¹. זוהי רמה תרבותית הגונה מאוד, אם נשים לב שאנו עומדים בזמן שאף מלכים וכהנים, אבירים ואצילים לא ידעו לחתום את שמותיהם. רב האיי מוסיף אמנם שלא היו עמי הארץ יודעים לקרא שטר ולעמוד על תכנו כהוגן², אבל יש לפקפק אם גם היום יודעין רוב עמי הארץ לקרא שטר ולעמוד על עניניו. מלמדים ובתי־ספר היו בכל עיר ועיר, ואפילו בכפרים, עם שמובן מאליו כי החינוך בכפרים עמד על מדרגה יותר נמוכה מאשר זו שבערים. במקום אחד³ מדבר רב האיי דרך אגב, על “גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאים במקרא”. “גרסאי” אלו אינם אלא גורסי התלמוד, ומתוך שלא היו בקיאים במקרא נשתבשו על ידם קצת פסוקים המובאים בתלמוד. מכאן ברור מכל־מקום כי למדו תלמוד גם בכפרים. הגאונים שהשתדלו בהפצת התלמוד ולמוד התורה בכל תפוצות הגולה, בודאי ובודאי שעשו כל מה שיכלו לעשות לשם זה בבבל עצמה. אותן עמי הארץ שבתקופת הבית, המשנה והתלמוד כמעט עברו מן העולם, ולא נמצאו אנשים שאינן לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ. ואולי משום כך אנו רואים, שיחס הגאונים לעם הארץ שונה מזה שבתלמוד.

ואולם, הישיבות לא הצטמצמו בהשפעה רוחנית בלבד. בגבולות בבל ופרס שאפו גם לכח מדיני. היו גאונים ששאפו לכך שראש הגולה יהא כפוף להם, שהשלטון המדיני יהא כפוף לשלטון הדתי. אפשר גם שהיו כאלה שבסתר לבם חשבו שבכלל אין זכות קיום לראשות הגולה ומוטב לה שתעבור מן העולם ותמסור זכויותיה לגאונים, אלא שלא העיזו להגיד זאת בגלוי, בידעם כי העם יתנגד לכך בכל כחו. רק אחרי שהתפוררה ראשות הגולה והתפצלה לסעיפים שונים הובעו דברים אלו בגלוי. ר“ש בן עלי כותב במכתבו הגלוי לכל קהלות בבל וסוריא: “ואשר למלך הנה בחרוהו מפני שהיו צריכים למי שיצא לפניהם אל המערכות והמלחמות, ובימות הגלות אין להם (מלך ולא) מלחמה ולא שום דבר מהמזקיקים למלך. ואין להם צורך אלא במי שידריכם ויבוננם וילמדם מצוות דתם וישפוט משפטיהם ויפסוק להם הלכה”. מתוך המשך דבריו נראית דעתו כי גם אם נניח שיש צורך במוסד עתיק זה ברור שעליו להכנע לראשי הישיבות: “והרי יודעים אנו שדוד המלך עליו השלום, המלך הנביא, שנצמדו בו מעלות היראה והחכמה, היה סומך על החכמים שהיו בזמנו ולא היה מזיז דבר ממקומו אלא על פי דבריהם”, שהרי אף בזמן שהיו רוצים לפשוט ידם בגדוד היו נועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין (ברכות ג,א). ר”ש בן עלי רואה במסים שראשי הגולה מקבלים הסגת גבולה של הישיבה, שהיא “כסא התורה” וראש הישיבה יושב על כסא משה רבינו, והחולק עליה הוא כחולק על התורה ועל משה רבינו.

חכוכים מעין אלה לא פסקו כמעט בכל תקופת הגאונים. בימי דוד בן יהודה (830־825) באו לפשרה ידועה: חלוקת כל הארצות לשלש “רשויות”. פסקי בית דינו של ראש הגולה טעונים אישור מצד הגאונים; מינויו של ראש הגולה טעון הסכמה מצד הגאונים ועוד תנאים אחרים שפרטיהם אינם ידועים לנו. כל ראש גולה בעלותו על כסאו היה צריך לאשר מחדש תנאים אלה בחתימת ידו⁴ ובכל זאת פרצו גם לאחר מכן סכסוכים בנוגע לקיומם של תנאים אלה: ריב בין מר עוקבא ורב כהן צדק ע“ד כורוסאן שהיתה ברשות פומבדיתא “וממנה יוצא אליה דיין וכל הנאה שתבוא ממנה לפומבדיתא תגיע ובקש רב עוקבא להוציא אליה דיין מלפניו למשול עליה ולהשיב הנאתה אליו, ומנעו רב כהן צדק”. והמחלוקת הידועה בין דוד בן זכאי ורב סעדיה שפרצה כידוע על שלא רצה רב סעדיה לאשר פסק אחד שיצא מבי”ד של דוד. ואולם אע"פ שהגאונות וראשות הגולה היו מתנגדות זו לזו היו באמת זקוקות זו לזו. הסכסוכים הפנימיים החלישו את שתיהן, וחורבנה של אחת מהן גרר אחריו חורבן השניה.

סמכותם והשפעתם של הגאונים

קצת חוקרים מציירים את הגאונים כרודים ושליטים עריצים ותקיפים שהשתמשו בכח המלכות לדכא את מתנגדיהם ולהכניע את המורדים בהם. דבר זה שהוא נכון במדה ידועה ביחס לראשי הגולה, אינו נכון כל עיקר ביחס אל הגאונים ראשי הישיבות. ראיה לדבר, השפעתם של הגאונים היתה גדולה מאד אף בארצות שלא עמדו אז תחת שלטונן של כליפי בגדאד, כגון ספרד או אפריקה הצפונית ואף בארצות אירופה הנוצרית, שבודאי לא היתה בהם להגאונים איזו זיקה שהיא לשלטון מדיני. תשובותיהם של הגאונים נכתבו תמיד בסגנון אחד, סגנון של צווי ופקודה, בין אם נועדו לספרד הדרומית, המושלמית, או לספרד הצפונית, הנוצרית. זו היתה השפעה רוחנית דתית שדבר אין לה עם השלטון. מכאן אותו הבדל גדול בין כחם של ראשי הגולה ובין כחם של הגאונים. בו בזמן שכחו של ראש הגולה, שנשען בעיקר על השפעתו בחצר הכליף ועל מינויו הרשמי, היה יפה רק בגבולות שלטונם של הכליפים, ועם החלשת כח הכליפות הבגדאדית נתמעטה גם השפעתם על הצבור היהודי אשר מחוץ לבבל, היה כחם של הגאונים יפה בכל תפוצות ישראל, ולא רק שלא נחלשה השפעתם ע“י השנויים המדיניים הכבירים שחלו במאה התשיעית והעשירית, כי אם עוד נתחזקה בהרבה בימי גאונים רבי פעלים כרב שרירא ורב האיי. אמנם בבבל עצמה וקצת מקומות סמוכים לה היה להם גם שלטון אדמיניסטרטיבי במדה ידועה, על ידיהם היו מתמנים הדיינים והשופטים, באותן ה”רשויות" שהיו שייכות לשתי הישיבות. השופט היה מקבל מן הגאון הממנה אותו “פתקא דדינותא” בנוסח כזה: “אנחנא מניניה לפל' בר פל' דיאנא באתרא פל' ויהיבנא ליה רשותא למידן דיני ולאתחזאה על כל מילי דמצואתא ודאיסורא והתירא ודחלית שמיא וכל מאן דלא מקביל דינא על נפשיה אית ליה רשותא למעבד ביה מאי דחזי כי היכדין דחייב מן שמיא”⁵, ורב האיי כותב “מי יש בידו מינוי כזה, אם נשבע [מי שהוא] שלא יגש אליו לדין כופין אותו ויושב לפניו ומלקין אותו על שבועתו, כי כבית דין הגדול הוא”⁶. נראה לי שאף בזה לא נסמכו על כח הממשלה, מאחר שאין לנו כל ידיעה שזכות זו למנות שופטים בכל הקהלות נתנה להם ע"י הממשלה, ייתכן שזו היתה זכותו היחידה של ראש הגולה והוא ויתר על חלק ממנה לטובת ראשי הישיבות.

אמת הדבר, שהגאונים דרשו מקהלות ישראל משמעת חמורה, משמעת שלא זכה לה המרכז הבבלי בתקופת התלמוד ושום מרכז אחר אחרי תקופת הגאונים. אבל בדרישה זו לא נסמכו מעולם על כח מדיני איזה שהוא, כי אם על סמכותם הדתית, שהוכרה ע“י כל ישראל ולא היה, חוץ מן הקראים, מי שיחלוק עליה. דרישה זו גם נתמלאה ברצון מפני שלא לטובת עצמם דרשו אותה, כי אם לטובת הכלל כולו. רק באופן זה יכול היה המרכז הבבלי לשמש מרכז רוחני לכל הגולה, ולנהל בעצה והדרכה אף את היושבים רחוק מאד ממנו. את תשובותיהם מסיימים הגאונים לעתים קרובות בפקודה: “ואין לנטות ממנו לא לימין ולא לשמאל”⁷, או: “ואשר צוינו ופסקנו אין לזוז ממנה”⁸; “וכך ראוי לעשות ואין לשנות”⁹, “וכך הדין ואין לשנות ממנו פתגם”¹⁰, “והתרו בהם במי שבודק סירכא דליבא שלא יעבור על דעת שתי ישיבות, ואם חס ושלום עושין יש לנו מן הדין לנדותם ולהלקותם”¹¹. רב האיי כותב לבני קירואן “קמאי דילכון מן בני ארץ ישראל נקטוה להא מילתא ואתון השתא כל מעשיכם כמנהגות שלנו וכתלמוד שלנו הכין מיבעי לכון למעבד”¹². תקיפות דעתם של הגאונים והמשמעת החזקה שהנהיגו הן שעמדו להם לעשות את התלמוד הבבלי לספר החוקים של כל האומה ולעשות את כל תפוצות ישראל לחטיבה לאומית אחת המנוהלת ע”י מרכז אחד.

תשומת לב מרובה עוררה התשובה המפורסמת הבאה בראש ש“צ וחמדה גנוזה ובש”ת סי' קפ“ז ומיוחסת לרש”ג:

“וששאלתם דאית ביניכו תלמידים והם שועלים קטנים דלית להו מששאי וחולקין ואומרי' על הגאונים עמודי עולם מנין להם דבר זה ומוציאין ספריהם והם לא יבינו פועל ה' ומעשה ידיו ולא השיגו אפי' דבר קטון ממה שהשיג תלמיד מתלמידיהם של קטן שבגאונים וכו' וכו'”; ומסיים: “כי כלם דברי אלהים חיים ואפי' במדרשו של משה רבן הנביאים לא ידחו אותם ממקומן וחכמתם ופלפולם הוא הדבר אשר צוה ה' אל משה ואע”פ שאומרים הכי הוא ואין מביאין ראיה באיזה מקום הוא אין לחוש על דבר קטון וגדול וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם כחולק על ה' ועל תורתו".

על תשובה זו שמחו בעלי הקבלה מצד אחד, וקצת חוקרים הרוצים להוריד כבוד הגאונים מצד שני. כל צד מצא בה אשר בקש. ואולם כבר העיר שד“ל¹³ שלפי דעתו תשובה זו מזויפת. ובא אחריו הרכבי¹⁴ והאריך בענין זה להוכיח זיופה: א. מפאת סגנונה המגומגם, ואין זה לשונו של רש”ג. ב. מצד תוכנה. ג. הגוזמאות הרבות שבה, שאינן כלל לפי טבעו של רש“ג. ואף דעתי נוטה שהיא מזויפת. ואולם התשובה הובאה כבר בשו”ת מהר“ם אלשקר (סי' ס“ח ונ”ג) שחי במחציתה הראשונה של המאה הט”ז, וא“כ יש להקדים זמנה. ואע”פ שאין היא לרש"ג מכל־מקום יש ללמוד ממנה על היחס של בני אותו זמן לגאונים, שהרי לא ייחסו בשום אופן דברים כאלו לרבני זמנינו או אף לבני הדורות הקודמים.

ידועים הם גם דברי הראב“ד בעל ההשגות, שהיה תקיף בדעתו ולא נשא פנים לשום חכם, שאמר ש”אין אדם עתה בזמננו רשאי לחלוק על דברי גאון כדי שישתנה הדין מדברי גאון אלא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו נמצא, לפיכך החולק על דברי גאון הוי כטועה בדבר משנה"¹⁵.

תקנות הגאונים    🔗

אחד מתפקידיהם הראשיים של הגאונים היה להפיץ את התלמוד בכל תפוצות הגולה, להניחו ביסוד החיים היהודיים בכל מקום ולסגלו אל החיים ההולכים ומשתנים לפי תנאי המקום והזמן. לשם הפצתו היו כותבים עליו פירושים ובכדי לסגלו ולהכשירו כספר חוקים, – והתלמוד הרי אינו ספר חוקים – היו מחברים ספרי פסקים והלכות. גאוני בבל עמדו בקשר עם כל תפוצות הגולה וכל הדבר הקשה בתלמוד ובהלכה למעשה היו מביאים לפניהם, והם משיבים לשואליהם. כך נוצר ענף ספרותי חדש שהגיע להתפתחות רבה, ענף השאלות והתשובות.

כל הרוצה לעמוד על התפתחות המשפט העברי בתקופת הגאונים עליו לפנות בראש וראשונה אל תשובות הגאונים, אל התשובות ולא אל ספרי הפוסקים, כי בהן משתקפים החיים כמו שהם. ואף שהתלמוד משמש יסוד ומקור לכל התשובות, מכל מקום, רב מאוד מספר החדושים המשפטיים שהכניסו בו הגאונים. ואולם יש לפעמים שהחיים הרוחניים והכלכליים שנשתנו לא יכלו למצא ספוקם בחוק הקיים, הפגם לא ניתן להתמלא ע"י פרוש חדש לחוק ואז הלכו הגאונים בדרכיהם של חכמי המשנה והתלמוד: שמעון בן שטח, הלל, רבן גמליאל הזקן, רבי שמעון בן גמליאל, רבי, רב ושמואל, רב נחמן וכו' ותקנו תקנות חדשות לצורך השעה.

בכדי לתקן תקנה היו מתועדים יחד גאוני שתי הישיבות, כנראה בצרוף גדולי החכמים שבישיבות, עם ראש הגולה. את ראש הגולה שתפו לא רק בכדי שאף הוא יתן תוקף בכח המדיני שיש לו לתקנה זו, כי אם גם מפני שראש הגולה היה שותף לגאונים בסדור החיים המשפטיים בארצות הכליפות הבגדאדית הגדולה. כל ארצות הכליפות נחלקו כידוע לשלש “רשויות” או שלשה תחומי השפעה, שהם: סורא, פומבדיתא וראש הגולה. בכל הקהלות היו הדיינים מתמנים ע“י אותו הגאון שהיו כפופות לו או ע”י ראש הגולה והם גם היו המעבירים אותו ממשרתו אם באו עליו תלונות צודקות. לשם אחוד הפעולה המשפטית היה, איפוא, הכרח לשתף את ראש הגולה. כשהסכימו כל הצדדים לתקנה היו מודיעים אותה במכתבים חתומים בטבעת ראש־הגולה ו“בארבע חומרתא דרשוותא”. ומוסיפים שכל דיין שלא ינהוג על פיה “מסלקינן ליה וכתבינן עברתא עליה”. בתוך תחומי הכליפות היה לתקנות תוקף וכח אדמיניסטרטיבי ואולם, תקנות הגאונים התפשטו גם הרחק מחוץ לגבולות בבל ונתקבלו בכל בתי הדינין אף במקום שלא היתה לגאונים שום השפעה מדינית, כגון בארצות אירופא הנוצרית. בזה היה יפה כחם של הגאונים יותר מכחו של ראש הגולה. נציין בזה אחדות מן התקנות החשובות ביותר:

א. לפי התלמוד אין האלמנה גובה כתובתה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, כמו כן בעל־חוב שבא לגבות חובו מן היתומין אינו גובה אלא ממקרקעי. חוק זה התאים למצב הקיים בתקופת הבית השני ובימי המשנה, כשעסק העם בעבודת האדמה וכמעט שלא היה אדם מישראל שלא היה לו קרקע. ואולם כבר בימי התלמוד חפשו דרכים שיוכל אדם לשעבד את מטלטליו ואמרו שאפשר לשעבד מטלטלין אגב קרקע, ברם גם זה מחייב מציאות קרקע ברשותו של המשעבד מטלטליו. כשבאו הגאונים ובזמנם “רובא דעלמא לית להון מקרקעי, ועבדו רבנן בתראי תקנתא שלא לנעול דלת לפני לווין ולמסמך אשה בכתובתה וגמרוה להדא תקנתא מתקנות ראשונות דתקינו חכמים ראשונים בכל דרא ודרא ואסמכינון על כמה טעמי דלא אפשר לפרשינון”¹⁶א. תקנה זו עוקרת כמה הלכות מפורשות בתלמוד. בייחוד בנוגע לכתובה כבר נפסקה הלכה: אמר רבא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה (כתובות נא, א). ובכל זאת נתפשטה התקנה בכל תפוצות ישראל, וכמו שכותב הרמב“ם בה' נזקי ממון: ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין¹⁷. התקנה הזאת, כיתר תקנות הגאונים, לא הגיעה אלינו במקורה ובנוסחתה המדויקת מלה במלה, וע”כ גם מוצאים אנו שהראשונים ואפילו הגאונים האחרונים כבר נחלקו בקביעת גבולותיה: יש מי שהרחיב אותה גם על תנאי כתובה, כגון מזונות ופרנסה. יש שצמצמוה רק על הכתובה בלבד. ויש שהכניסו בה את המזונות אבל לא את הפרנסה. כיוצא בזה כבר נחלקו גאוני הישיבות עצמן אם תקנה זו מתפשטת גם על הגרושה או שהיא חלה רק על האלמנה בלבד. בני סורא משוים את הגרושה לאלמנה ובני פומבדיתא מבדילין ביניהן ואפשר שבפרט זה לא באו שתי הישיבות לידי הסכם כבר בשעת קביעת התקנה. כן נחלקו הגאונים (רב עמרם ורש"ג) אם יש דין קדימה במטלטלין כמו בקרקעות, או לאו¹⁸. רב שרירא גאון, שלא כרב עמרם, סובר: ש“לענין קדימה ליכא תקנתא”.

תקנה זאת נוגעת לכמה וכמה ענינים שלכאורה אין לה קשר עמהן. כגון “יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו והאידנא כיון דתקני מזוני לבנות ממטלטלי מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלו דמים דיליה, אי שקלי דמים יהבי מזונות לבנות”.

בעצם מצאו הגאונים לתקנתם זו כבר יסוד בתלמוד עצמו (כתובות סז, א): “אמר ר' יוחנן גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם… אשלי דקמחוניא אשה גובה פרנא מהם… מ”ט אסמכתייהו עלייהו", אלא מה שנרמז בתלמוד בפרט בודד עשו הגאונים בצורת תקנה כללית לכל המקומות ולכל סוגי המטלטלין.

מגמה זו של השואת הקרקעות והמטלטלין מתבטאת גם בדין אחר. ידוע שלפי דין התלמוד אין נשבעין על הקרקעות, זוהי גם משנה מפורשת, אלא שהגאון רב צדוק (תקפ"ה – 825) אמר שמשנה זו “בדורות הראשונים שהיו משביעין בשבועה של תורה”, בנקיטת ס“ת, אבל כיון שראו בתי דינין שנשבעין בשקר וגורמין פורענות בעולם נמנעו מלהשביע שבועה בתורה ובמקומה הנהיגו נדוי וארור, וכיון שכך נהגו בשתי ישיבות להטיל שבועה זו על מקרקעי כעל מטלטלי¹⁹. יש שיצאו מנקודת השקפה אחרת ואמרו מה שאין נשבעין על הקרקעות דוקא בארץ ישראל אבל בחו”ל – מפני שעומדות לימכר – נשבעין עליהן מן התורה שחשובין עליהן כמטלטלין²⁰.

כתוצאה מן השנוי הזה במצב הכלכלי “שרובא דאינשי לית להו מקרקעי”, בא גם שנוי משפטי חשוב בנוגע לקנין אגב; לקנין זה יש כמה מעלות המצויות בקנין חליפין בו אפשר להקנות דברים שאין להקנותן בקנין אחר ויש בו חסרון אחד: צורך בקרקע – “אגב ד' אמות שיש לכל אחד בארץ ישראל”. ואמרו: “קים להו לרבנן דאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע ד' אמות בא”י. ואם תאמר כבר גזלוה גוים כמה דורות, קים להו לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל עומדת“²¹ – דיעה זו כי ד' אמות שיש לכל אחד בא”י מספיקים, היא דעתם של גאוני סורא בנגוד לדעתם של גאוני פומבדיתא, בעוד שבימי התלמוד דרוש היה קרקע ממש לקנין אגב²².

תקנה שניה נוגעת לענין שבועה על האומר שאין לו ממה לפרוע: “ובטענה זו [האומר לחבירו אין לי מה שאפרע לך] נהגו כל ישראל להשביע שבועה שאין לו כלום. ואף־על־פי שלא מצינו שבועה זו לא במשנה ולא בגמרא נהגו בה כל ישראל והיא תקנה ומנהג בינינו מימי אבותינו ואבות אבותינו מאחרי חתימת התלמוד”²³ וכך כתב הרמב"ם: “כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חבור הגמרא שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין התקינו שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא החביאן ביד אחרים ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו שכל שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו… וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו. ומחרימין תחלה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין ושלא יודיע לבית דין”²⁴.

יש להבחין בהבדל אחד שבין תקנות הגאונים והתקנות שנעשו אחרי כן בזמנים שונים וארצות שונות. תקנות הגאונים היו מכוונות לכל ישראל, וברובן נתקבלו באמת ע“י כל ישראל, מה שאין כן התקנות בדורות הבאים, שהן כמעט כולן לוקאליות: תקנות רגמ”ה, שו“ם, ר”ת וחבריו, תקנות טוליטולא, ועד ד' ארצות, ועד המדינה בליטא וכו'.

ההבדלים בין שתי הישיבות    🔗

קצת הבדלים בין שתי הישיבות, שבדרך כלל דומות היו זו לזו בפרצופן הרוחני ובמשטרן הפנימי, נתגלו עוד סמוך להתיסדותן. עוד לפני ימי אביי ורבא היו תלמידי פומבדיתא, ידועים לחריפים גדולים המכניסים פיל בנקב מחט²⁵ “חריפי דפומבדיתא” זכו לשם גדול, ומפורסמים ביחוד שני אחים “עיפא ואבימי” (סנהדרין יז, ב). רב יהודה מיסד הישיבה בפומבדיתא וממלא מקומו אחריו רבה בר נחמני, שהיו ידועים בזמנם לחריפים ועוקרי הרים (סוף הוריות), השליטו בה את דרך הפלפול והחריפות והנהיגו בדרך זו את תלמידיהם. גם אביי ורבא שעמדו אחר־כך בראש פומבדיתא הוסיפו ללכת בדרך זו. לעומת זה תפסה בסורא הבקיאות מקום בראש. בני סורא היו ידועים לבקיאים במשנה²⁶ ודייקנים במקרא²⁷. הם הלכו בעקבות מורם הגדול רב, מיסד הישיבה, ותלמידו החשוב ביותר רב הונא שמלא את מקומו.

בסורא עסקו הרבה מאד במדרש המקרא. בה השתדלו למצוא לכל דבר מקור במקרא. השאלות “מנין”, “מנא הני מילי” רגילות בפיהם של חכמי סורא²⁸. בני פומבדיתא הכירו שבמדרש המקרא עולים עליהם בני סורא. אף האגדה הקשורה במקרא יותר מן ההלכה, פרחה בסורא הרבה יותר מאשר בפומבדיתא. אם נעמיד את רב ושמואל זה לעומת זה באגדה יגדל רב הרבה יותר משמואל. מאמרי האגדה של רב יהודה הם כמעט כולם בשם רב. מרבה ואביי יש באגדה מאמרים מעטים מאד. מרובים מאמרי אגדה של רבא, אך הוא הושפע הרבה מסורא (כידוע היה רב חסדא חותנו).

בתקופת הגאונים נבדלו שתי הישיבות זו מזו ביחוסן לתורת הסודות, לאמונות בשדים ורוחות. בסורא היה היסוד המיסטי חזק הרבה יותר מאשר בפומבדיתא. אחדים מגאוני סורא הוחזקו לאנשי מופת ולעוסקים בנסתרות. ואם כי בזמן מאוחר נתלו המקובלים דוקא בגאוני פומבדיתא וביחוד ברב האיי שיחסו לו ספרים שלמים בקבלה, ועל שמו ושם רב שרירא אביו, נזדייפו קצת תשובות מלאות סודות ורמזים, וכנראה גרם לזה פרסומו הגדול של רב האיי – אמרו על רב משה הכהן גאון סורא (ד“א תקפ”ה־צ"ה) “שהיה רגיל בקמיעין ובלחשות וכיוצא בהם”; ו“דבר ברור ומפורסם הוא לאנשי ספרד כי מר רב נטרונאי גאון סורא בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך”…²⁹. אולם, רב האיי גאון מפומבדיתא שנשאל על זה ‏ מאת חכמי קירואן השיב: “כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים”³⁰ ובישיבת סורא היו דברים הללו רחבים, כי הם קרובים למדינת בבל ובית נבוכדנצר ואנו רחוקים משם… וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר". במקום אחר כותב רב האיי: “אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא (ראש השנה כח, א) כך אנו גורסין לשיר, פירוש שיר של קרבן או שיר של זמר… ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגורס התוקע לשד… אלא שאין אנו יודעים איך יתקע לשדים ומפני מה יתקע להם”³¹. בדברים אלה מורגש לגלוג קל על בני סורא³². יחוסם של בני סורא לאמונות והזיות מסוג זה מתבטא גם במקצת מנהגים שנהגו בהם בני סורא. דוגמה אפשר לנו לראות מן המנהג הזה: בימי המשנה והתלמוד נהגו לעשות שבעה מעמדות ומושבות: עמדו יקרים עמודו! שבו יקרים שבו! את זה היו עושין בחזירתן מן הקבורה. בכל ישיבה היו אומרין דברי תנחומין לאבלים, או דברי שבח לנפטר או מעוררים את האדם לתשובה. ונשאל רב נטרונאי אם עתה “נהגו רבנן למעבד מעמד ומושב או לא”. והשיב: “לא דכירנא ולא שמיע לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין בתרתין מתיבתא כהדין מעשה דגמרא… אלא רגילי רבנן דמתיבתא דילנא (היינו סורא) דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זמנין וקיימין לאפסוקי בעלמא… ועוד כתוב באותם תשובות למה נוהגין לישב, מפני שהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושבת בורחת אחת מהם”³³.

כמו כן מנמק רב נטרונאי את טעם המנהג שאין אומרים בתפילת ערבית של שבת: “ברוך ה' לעולם אמן ואמן” ו“יראו עינינו” מפני שבשבת “שכיחי מזיקין וצריכין כל ישראל למיעל לבתיהן מקמי דתיחשך משום סכנת שדים”³⁴. לעומת זה מנמק גאון סורא אחר, רב שר שלום, דבר זה שבחול מסיימין את ברכת השכיבנו ב“שומר עמו ישראל”. ובשבת אין אומרין סיום זה של הברכה “מפני שאין זכות לימות החול כמו ליום השבת צריכין הן להתפלל שלא יוזקו מן המזיקין”³⁵. יש להעיר, כי גם את מנהג הכפרות בערב יום הכפורים מצאנו ראשונה בתשובות גאוני סורא.

יש יסוד לחשוב שישיבת סורא לקחה חלק ביצירת ספרות המסתורין של אותו זמן, שהיתה גדולה, כמו שמעיד רב האיי בתשובתו שהובאה לעיל. בירור פרט זה חשוב מאד, וראוי הוא לשמש נושא למחקר מיוחד.

דרך כלל יש להגיד שישיבת סורא היתה ערה יותר לכל המתרחש בעולם היהודי. כל הזרמים הרוחנים שפיכו בתקופת הגאונים בתוך היהדות לא עברו מבלי עשות עליה רושם. תנועות אותו זמן מצאו להן הד בין העומדים בראש הישיבה הזאת. במלחמה נגד הקראים במאתים השנים הראשונות ליסוד כתה זו, לקחו גאוני סורא חלק בראש. הם גם היו הראשונים בין הגאונים שתחת השפעת הפילוסופיה העברית החלו לעסוק בשאלות פילוסופיות (רס“ג, ר”ש בן חפני). הצרכים הספרותיים של אותו הזמן – כחבור ספרי פסקים, סדרי תפלה, פירושים לתלמוד – נמלאו ברובן ע"י גאוני סורא. דברים אלו נכונים ביחס לתקופת הגאונים בכלל, ואולם גאוני פומבדיתא האחרונים רב שרירא ורב האיי משנים בהרבה את התמונה הכללית ומכריעים את הכף לטובת פומבדיתא.

הכנסות הישיבות הבבליות    🔗

הידיעות שיש בידינו מן התקופה התלמודית בנוגע למקורות הכנסתן של הישיבות הבבליות הן מועטות. אבל אף הידיעות המועטות האלו מוכיחות ברור שלהחזקת הישיבות היו מאספים נדרים ונדבות מכל קהלות ישראל, או מקהלות בבל בלבד. מספר התלמידים בישיבות היה. גדול והגיע למאות רבות והצרכים היו איפוא מרובים. אמנם, חלק גדול מתלמידי הישיבות לא פרש לגמרי ‏ מעסקיו ועבודתו. הללו היו שוהים בישיבה רק בחדשי אלול ואדר חדשי הכלה, אבל בעונות העבודה היו שבים לביתם. אף ראשי הישיבה ברובם היו עוסקים בעבודתם בשעות הפנויות מלמוד התלמידים. והתלמוד (גיטין ס, ב) מספר על רב שימי בר אשי שבקש את אביי שיקבע לו שעור מיוחד ללמוד עמו בלילה, אמר לו: יש לי צורך להשקות אז את שדותי, א“ל רב שימי: אני אשקה את שדותיך ביום ובכך תשתחרר מעבודתך בלילה ותוכל ללמוד עמי, ורק אז הסכים אביי ללמדו. רב הונא (כתובות קה, א) כשהיה בא דין לפניו היה אומר לבעלי הדין: תנו לי אדם שידלה את המים במקומי ואשב לדין. ראשי הישיבה לא קבלו ברובם פרס מן הישיבה ועסקו בעבודת האדמה או במסחר. כך עשו רב הונא, אביי ורבא, רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ואחרים³⁶. ואולם היו גם תלמידים שהיו נשארים בישיבה בכל ימות השנה, ועליהם מספרת הגמרא (כתובות קו, א): “כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן, מבי רב הונא הוו פיישי תמני מאה רבנן כו'”, יש לחשוב שחלק מהם קבל לצרכי הפרנסה מהורים ובני משפחה. אבל היו גם בני עניים שעליהם אמרו בתלמוד “הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה” (נדרים פא, א) ואלה היו נתמכים מהכנסות הישיבה. התלמוד מספר (גיטין ס, ב) על “ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף בי אביי”… ורש”ג מפרש באגרתו: ושיפורא היא קופה דרבנן דמתיבתא דמאי דאתי להון מישראל מותבי לגוה, כדתנן בשקלים, י“ג שופרות, – תיבות עקומות בצורת שופר צרות מלמעלה ורחבות מלמטה מפני הרמאין – היו במקדש. כנראה ששופרות כאלה היו גם בסורא, אבל חוץ מזה ידוע לנו שע”י בית הישיבה בסורא היה גן ירק גדול והירקות שבה נתנו למאכל לתלמידים (ב"ב נד, א; קדושין לט, א). ייתכן שהיו אף שליחים לטובת הישיבות. אנו מוצאים חמא בר אדא שליח ציון (ביצה כה, ב).

מרובות הרבה יותר הן הידיעות שישנן בידינו מתקופת הגאונים, ביחוד ממאתים השנים האחרונות של תקופה זו. במאות השנים שעברו מתקופת התלמוד באו שנויים ניכרים במצבם הכלכלי של יהודי בבל. הלך ונתמעט יותר ויותר אותו טפוס עתיק של ת“ח המתפרנס מיגיע כפים ושל תלמידים המחלקים את זמני השנה לתורה ולעבודה. התהוה כעין מעמד של תלמידי חכמים, המקדישים את כל זמנם לתלמוד תורה. הם התרכזו ברובם בישיבות, וכדי שיוכלו לעשות זאת מוכרחים היו לקבל תמיכה מן הצבור היהודי, שהיה אמנם מוכן תמיד לתמוך בהם בחפץ לב. בתשובות גאון אחד, רב נחשון או רב צמח, אנו מוצאים את חלוקת החברה היהודית למעמדות אלו: א. מעמד האצילים, לו שייכים ראש הגולה, הגאון, אב ביה”ד. ב. “אנשים אמצעיים כגון תלמידי חכמים, או סוחרים או בעלי בתים”. ג. עבדים, מוזגי יין, שומרים וכו‘³⁷. היו גם משפחות מלומדים שהתרכזו סביב הישיבה, בהן עברה התורה בירושה, והן הקימו מתוכן גאונים רבים, אבות ב"ד, ראשי כלה וכד’. צרכי הישיבות גדלו איפוא עד מאד. נוסף לכל אלה הרי, בנגוד לזמן התלמוד, באו לישיבות בבל תלמידים מכל קצוי ארץ שעזבו את משפחתם וארץ מולדתם, עברו ימים ומדבריות כדי לחסות בצל הישיבה ואלה היו זקוקים ברובם לתמיכה. בישיבה גם נמצא חבר גדול של נושאי משרה שעל הישיבה היתה פרנסתם.

את ההכנסה העיקרית היתה כל ישיבה מקבלת מן הקהילות הנמצאות ברשותה. כאמור לעיל, נחלקו כל מדינות הכליפות הבגדאדית ‏ לשלש “רשויות”: רשות ראש הגולה, רשות סורא, ורשות פומבדיתא³⁸. הקהלות שבמדינות אלו היו משלמות מס ידוע בכל שנה לטובת הישיבות, היה זה מס גלגולת שממנו נפטרו רק העניים. חוץ מזה היו הטבחים משלמים לטובת הישיבה רבע זוז בכל שבוע. מן המסים הללו היתה סורא מכניסה בימי ירידתה סך אלף וחמש מאות זהובים, הם היו נגבים ע"י הדיינים שהיו מתמנים על ידי הישיבות בשביל הקהלות שברשותן. נוסף לזה היו גם מתקבלים הרבה נדרים ונדבות לטובת הישיבה.

המקור השני, החשוב מאד, היו ההכנסות המגיעות מכל תפוצות הגולה. הראב“ד בס' הקבלה מדבר על “חוקם של ישיבות, שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב ואפריקא ומצרים וארץ הצבי”. מכאן שגם ארץ־ישראל העניה היתה שולחת עזרתה לישיבות בבל³⁹. חלק גדול מן ההכנסות היו מתקבלות יחד עם השאלות. כל קהלה בשעה שפנתה לישיבה בשאלות שונות חשבה לה לחובה לצרף אל השאלות גם סכום כסף ידוע לטובת הישיבה. יש גם שהשואל היה שולח מתנה פרטית לגאון עצמו נוספת עַל נדבתו לישיבה. חכם ברצלונה ר' יצחק בר שמעון, שבקש מרב עמרם שישלח לו “סדר תפילות של שנה כולה” צרף לבקשה זו גם עשרים זהובים, ט”ו לקופה של ישיבה וה' להגאון עצמו. – אגב זהו המקרה היחידי שבו נתפרש הסכום שנשלח יחד עם השאלה. – היה זה מעין שכר טרחה, שכר סופרים ולפיכך היו ההכנסות המתקבלות יחד עם השאלות, שייכות רק לאותה ישיבה שאליה נשלחו השאלות ולא נתחלקו בין שתיהן. הישיבות היו, איפוא. מעונינות ברבוי השאלות גם מן הצד החמרי.

נזכרות גם הכנסות ידועות בשם “פסיקות” ו“חומשים”⁴⁰א שהיו הישיבות מקבלות. “פסיקות” הכוונה, כנראה, לסכומים קצובים ופסוקים שכל קהלה היתה נותנת בכל שנה לצורך הישיבה (במדרש יש כמה פעמים פסיקה במובן של אסיפת צדקה בצבור). שם זה היה רגיל בספרד עוד בזמן מאוחר⁴¹. מה טיב “החומשים” לא נתברר לנו כהוגן. פוזננסקי סובר שבאותו זמן נתנו יהודים רבים חומש הכנסותיהם לטובת הישיבות, אבל גינצברג⁴² דוחה זה בצדק: זהו לדעתו סכום גדול יותר מדאי, לפי התלמוד אין לאדם לפזר יותר מחומש, ואם נתנו חומש לצרכי הישיבות מה נתנו ליתר צרכי הצדקה? אבל, גם השערתו של גינצברג, ששם זה מקורו מזה שקהלות ישראל שלמו אז חמשה מסים: לראש הגולה, לשתי הישיבות, ולשני הגאונים, אינה מתקבלת על הדעת. אפשר, שהכוונה כאן לחלק חמישי מהכנסות הקהלה, או מן העזבונות שהיו מניחים לקהלה.

חוץ מכל אלו היו נדרים ונדבות לטובת הישיבה רגילים מאד. הרי דוגמא מענינת: “שני יהודים מקירואן, ראובן ושמעון הניחו שני זהובים על יד שליש. ראובן אמר אם לא יהיה פלוני השרוי באספמיא משוחרר של אבותי יהיו שני זוזים הללו למתיבה ושמעון אמר אם יהיה זה פלוני משוחרר של אבותיך יהיו שני זהובים הללו למתיבה”⁴³א.

כל הנדבות וההכנסות היו נאספים ע“י הדיינים והשופטים שהיו יוצאים משער הישיבה וע”י שליחים⁴⁴. ואולם בארצות הרחוקות היה הסדר ע“פ רוב אחר: הישיבות היו ממנות “פקיד” או “גזבר” ונאמן (אלו הם התארים שהיו נהוגים אז) מגדולי היהודים באותה מדינה, אליו היו כל הקהלות שבאותה מדינה צריכות לשלוח את כספי הנדבות, והוא היה ממציא אותן לבבל בדרכים שונות. על פי רוב ע”י סוחרים ידועים מעשירי בגדאד שהיו להם עסקים גם בארצות אחרות.

מרכז גדול לאוסף הכספים מכל ארצות אפריקה וספרד היה במצרים. בפוסטאט היה תמיד אחד מחשובי היהודים ממונה מטעם הישיבה לבא־כוחה, מינוי זה נחשב למשרת כבוד ומעלה. גזברי המדינות היו שולחים את הסכומים שבידם אל בא־כוח הישיבה אשר במצרים והוא היה שולחם לבבל. עם משלוח הכספים היו נשלחות על ידו גם השאלות הרבות מכל הקהלות. והגאון אף הוא היה שולח לידו את כל התשובות על שאלות אלו, וכן מכתבים שונים והוא היה שולח את כל התשובות לתעודתן. אבל מתוך שדברי הגאונים היו חביבים ויקרים בעיני כל, היו בני פוסטאט מעתיקים אותן טרם שנשלחו למחוז חפצן, ובזה מתבאר הדבר כיצד מצאו בגניזת קאהיר תעודות ותשובות שנשלחו למרוקו, טוניס, אלג’יר, ספרד וגם איטליא.

בדרך כלל היו כל עניני הכספים מסודרים יפה, ובשים לב למצב הדרכים וקשרי הדואר של אותו זמן יש להתפלא על סדור מצוין זה. אבל יש גם שפה ושם היו כספי הישיבות הולכים לטמיון. נמצאו אנשים שהיו מאספים את הנדבות הללו בלי יפוי־כח מטעם הישיבות, והגיעו הדברים לידי כך שגאון אחד מנדה את “כל מי שמתנדב נדבה או שנודר נדר ומוסרו למי שאין בידו מנוי ויפתקא משער ישיבה”⁴⁵. אותו גאון קובל שזה כמה שנים שהכנסות הישיבה בארץ ימן וימאמה הם “גזולים וחמוסים”. ואולם, אלה היו מקרים יוצאים מן הכלל⁴⁶. וכל העוסקים בענין זה היו עוסקים לשם שמים ובהכרה שהם עושים דבר גדול בזה שהם עוזרים לקיום הישיבות. אף ראש הישיבה היה מזכיר במקרים חגיגיים את “כל המדינות שהן משלחות לישיבות ומברך אותם. ואח”כ מברך האנשים שבהם שמתעסקים בנדבה ‏עד שתגיע לישיבות"⁴⁷א נוסף על כל ההכנסות הללו היו לישיבות עוד קרקעות רבות שהיו מקבלות מהן הכנסה קבועה⁴⁸ ואולם גאון אחד מתאונן קשה וכותב: “וגם הקרקעות שהיו לנו חרבו ואבדו באותן השנים הרעות שעברו עלינו”⁴⁹. יש להזכיר גם צוואות וקנסות שהוקדשו לישיבות⁵⁰.

ידיעות על דבר חלוקת ההכנסות והתמיכה לתלמידים נמצאות בספור רב נתן ובקצת תעודות אחרות: “וכך היה מנהגם בחלוק, כל מה שמגיע אליהם מנדרים ונדבות בכל השנה: הן מניחין הכל ביד אדם נאמן לצורך הוצאת התלמידים הבאים מכל המקומות שהם יושבים..”. התמיכה היתה נתנת לפי מדרגת חכמתו ושקידתו של כל תלמיד וכשרואה את אחד מהם שאין תלמודו סדור בפיו יקשה עליו יותר ויגרע לו מחוקו וגוער בו ומוכיחו… ומתרהו שאם ישנה כן פעם אחרת… שלא ינתן לו כלום…“⁵¹. מתשובה אחת של רש”ג אנו יודעים שבין הנתמכים היו שני סוגים: רבנן דמתיבתא היו מקבלים תמיכתם בכסף מזומן באדר ובאלול בשביל כל השנה, אבל רבנן תנאי היו מקבלים ארוחתם יום יום ונוסף לזה הוצאות ביתם. בשטח הניהול הכלכלי אנו מוצאים כי מנהלי הישיבות היו קונים תבואה ופירות ואוצרים אותם מחשש שמא תהיה שנת בצורת⁵².