בהרצאתנו זו ניתן סקירה קצרה על הישובים היהודיים בא"י בתקופת הגאונים ונתחיל, כמובן, בירושלים.

מזמן הכבוש הערבי, שנסתיים בשנת 640, הותר ליהודים להתישב בירושלים. לדברי היסטוריונים נוצריים התנו הנוצרים שבירושלים, בשעה שמסרו את העיר לידי עומר, שגם להבא יהא אסור ליהודים לשבת בה, אלא שתנאי זה לא נשמר אחר כך. ואולם, מקור עתיק שנתגלה לפני שנים אחדות מוסר לנו כמה פרטים חדשים על המו"מ שנהלו היהודים עם עומר בענין זה. הם בקשו שירשה להתישב למאתים משפחה, והוא יעץ להם לפתוח במשא ומתן עם ראשי הנוצרים, ואם לא יגיעו לכלל הסכם – יהיה הוא המכריע בדבר. הפטריארך וחבריו הסכימו לחמשים משפחה, ועומר הכריע: שבעים. היהודים בקשו שירשו להם להתישב בקרבת בית המקדש ולהשתמש במעין השילוח לטבילה ובקשתם ניתנה להם. מקום משכנם אז היה, כנראה, בקירבת מקום לשטח רובע היהודים במאות השנים האחרונות. ראשוני המתישבים היהודים באו מטבריה וסביבתה, בנו להם בתים לתורה ולתפלה והעמידו משמרות בלילות על יד הכותל המערבי. הם גם רכשו את הר־הזיתים, שנתקדש מאותו זמן בקדושה מיוחדת ונעשה מרכז לחייהם הדתיים של היהודים בירושלים ולא בירושלים בלבד. הר הזיתים התחיל לשמש כבית קברות בתקופה יותר מאוחרת. בתקופה שאנו עוסקים בה, ואף במאה העשירית, היו משתמשים עדיין לקבורה בכוכים שבמערות המרובות והעתיקות.

אחרי שנפתחו לפני היהודים שערי ירושלים התחילו נוהרים אליה מכל תפוצות הגולה. אפשר היה למצוא בה גם במאה התשיעית או העשירית, כמו היום, יהודים מכל ארצות אפריקה, אסיה ואירופה. עברו דורות אחדים עד שהתגבשה בירושלים קהלה הראויה לשמה. על העליה לרגל מארצות שונות במאה התשיעית, העשירית והאחת עשרה, יש לנו ידיעות רבות.

עם מתן הרשיון להתישב בעיה"ק הותנו עם היהודים כמה תנאים והוטלו עליהם חובות מרובות. במכתבם של ראשי ירושלים לקהלות הגולה נאמר: “ודעו אחינו כי רעי גוים הם היושבים בה, ולולי רחמי אלהינו: אשר הטה חסד לראשונים וערבו על נפשם לשאת כל צרכי העיר, לחזות אשפותיה, לנקות ביבותיה; לתקן חומותיה, לפייס מגיניה ושומריה, לרצות מושליה ושריה – לולי כן לא היתה לנו יכולת לשבת עמהם”. אפשר אמנם שכמה מן החובות האלה הוכרחו לקבל על עצמם בזמן מאוחר יותר, כדי לפצות את “רעי הגויים” שלא יציקו להם.

קשה היתה הישיבה ליהודים בירושלים כמעט בכל התקופה הזאת. עין השלטונות ועין יתר התושבים היתה רעה בהם. ההיסטוריון אל מוקדסי, בן ירושלים שחי במאה העשירית, מונה את שבחיה של ירושלים: “לא תמצא בתים יותר יפים וחזקים מבתיה, כשם שלא תמצא אנשים יותר הגונים מיושבי ירושלים ולא חיים נעימים מחייה ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה, אבל – הוא מוסיף – יש גם הרבה חסרונות לעיר הזאת, ואחד מהם הוא – שהנוצרים והיהודים ידם על העליונה”. אפשר להוציא מכאן לכאורה מסקנא על מספרם וכחם הרב של היהודים בירושלים, אבל מסתבר יותר שיש משום הפרזה בתיאור זה.

גם הקראים תקעו להם יתד בירושלים, ואנו מוצאים אותם בעיר מתחילת המאה התשיעית ואילך. במאה העשירית פיתחו הקראים תעמולה חזקה בין בני בריתם לעלות לירושלים ואחד מחכמיהם מדבר בהתמרמרות על “הנבלים אשר בישראל המדברים זה לזה: אין עלינו לבוא לירושלם עד שיקבצנו (הקב"ה) כאשר השליכנו… ואלה הם דברי המכעיסים והאוילים”. הקב"ה לא ישיב את בני ישראל מגלותם עד שיתחילו לשוב בעצמם. והוא ממשיך דבריו: “אשרי הגבר אשר יבטח ויעוז בעוז, ולא יאמר: איך אלך לירושלם מפחד שודדים וגנבים ומאין לו מחיה בירושלים. עליכם, אחינו ישראל, לצאת מכל המדינות.. טרם היות הרעה ומהומת צרה בכל הארצות… והלא עמים לא מישראל באים מארבע קצוות אל ירושלם כל חודש ושנה ליראת אלהים. ומה לכם אחינו, כי אינכם עושים גם כדת עמי הארצות… ואתם אחינו ישראל! שמעו אל ה', קומו ובאו אל ירושלם… ואם לא תבואו, כי אתם הומים ואצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמשה אנשים ומחייתם עמם, למען נהיה לאגודה אחת להתחנן אל אלהינו תמיד על הרי ירושלם”.

תעמולה נמרצה זו, בעל פה ובכתב, עשתה פרי, ובירושלים נוסדה קהלה קראית חשובה מאד בכמות ובאיכות עד שבזמנים ידועים לא נפל מספר הקראים בעיר ממספר הרבניים. מירושלים נפוצה הקראות במצרים, אפריקה הצפונית, ספרד ושאר ארצות. השלטון המקומי היה תומך ביד הקראים ומעדיף אותם על היהודים הרבניים, וכנראה ידעו הם איך להתקרב לרשות; מחמת כך הוכרחו ראשי הישוב כמה פעמים לפנות בבקשת עזרה מדינית אל גדולי היהודים שבבגדאד, שיש להם השפעה בחצר הכליף, ובזמן מאוחר יותר, כשהיתה א"י נתונה לשלטון הפטימיים במצרים, אל היהודים רבי ההשפעה בקהירא. במכתב שכתב הגאון ר' שלמה בן יהודה בשנת 1027 בערך לאחד מגדולי היהודים במצרים הוא קורא בנהמת לבו: “האמנם הגיעה העת להתגרש מעיר הקודש!.. אם לא ייעזרו כת הרבנים מאצלכם אין להם תקומה ואין להם ישיבה בירושלם”.

המאה הי“א היתה, כנראה, הקשה ביותר בשביל יהודי ירושלים בכל התקופה הזאת. היא מתחילה עם הרדיפות הקשות של הכליף הקנאי אלחאכים שרדף את הנוצרים והיהודים בשנות 1011־12. הרדיפות הללו פשטו אמנם על כל א”י וסוריא, אבל ירושלים לקתה ביותר, כי פרצו בה באותו זמן גם פרעות חמורות ויהודים רבים נהרגו בהן. דם הקרבנות היה מכסה את רחובות העיר וגופותיהם היו מתגוללות בהם ללא קבורה. את הנשארים בחיים תפסו הפורעים לעבודת פרך ואף בתי הכנסת נהרסו. נראה, שלרגלי מאורעות אלה עזבה הישיבה האיי"ת את ירושלים ועברה למספר שנים לרמלה. בשנות המהומות 1029־1024, לרגלי מרידת שבטים ערביים, סבלה ירושלים הרבה מאד, במדה אחת עם רמלה. על שתי הערים הוטל לשלם סכום עצום, שנגבה באכזריות שאין דוגמתה. רבים מתו מן היסורין ורבים ברחו. עולי הרגל חדלו לבוא ופרנסת בני ירושלים נתקפחה. המסחר שבת, הדרכים נשתבשו. אף הרעב והדֶבר עשו את שלהם. המכתבים שנשלחו באותו זמן מירושלים נוגעים עד הלב ומזעזעים את הקורא אותם גם כיום.

בשנים שלאחרי כן הוטב המצב במקצת עד שהגיעה שנת 1071, בה נלכדה ירושלים ע“י הסלג’וקים שכבשו את רובה של א”י. רבים נהרגו במלחמה זו והעיר נשדדה. אחרי הפסקה של מאה שנה חוזרת שוב א“י לשלטון בגדאד, אבל נצחון הכובשים לא היה גמור. הפטימיים לא אבו לוותר על שלטונם. המלחמה והמהומות הכרוכות בה נמשכו שנים רבות. הארץ כולה, וביחוד ירושלים, סבלה הרבה. הישיבה האיי”ת עוקרת את מושבה – והפעם לחלוטין – מירושלים השדודה ועוברת לצוֹר הרחוקה. היתה זו מכה קשה ביותר לחייה הרוחניים והחמריים של ירושלים ולעמדתה המרכזית באומה, אבל ודאי היה בזה מן ההכרח. הידיעות על קהלת ירושלים מזמן כבוש ירושלים ע"י הסלג’וקים עד מסעי הצלב מתמעטות והולכות¹.

 

הישוב היהודי ברמלה    🔗

אחרי שדברנו על ירושלים נתבונן ליתר הקהלות החשובות בארץ ותחילה נשים לב לרמלה הקרובה, שלפי מספר היהודים שבה ולפי מצבה הכלכלי עמדה בשורה ראשונה. העיר נוסדה ע"י הכליף סאלימן בשנת 716 וכליפי בית אומיה אחריו הוציאו כסף רב לשכלולה וגם בנו בה בנינים מפוארים, שאחדים מהם קיימים עד היום. ברמלה היה מרכז השלטון האדמינסטרטיבי לכל הארץ ובה ישב הנציב. פרח המסחר בה, יען כי דרכה עברו שיירות הסוחרים שהלכו מספרד ומארצות הפרנקים לדמשק, בגדאד ובצרה, מרכזי המסחר הגדולים בעולם באותו זמן. גם סביבתה החקלאית הפוריה עזרה לפריחתה.

קשה לקבוע בדיוק את ראשיתו של הישוב היהודי ברמלה. לדברי ההיסטוריון הערבי יעקובי עזבו רבים מתושבי לוד את עירם העתיקה, כאשר נוסדה רמלה והתישבו בעיר החדשה וכמעט שנתרוקנה לוד מתושביה. יש לשער שכך עשו גם רוב יהודי לוד. על יהודי לוד, שהיתה מפורסמת בתקופות הקודמות בחכמיה ובתגריה החריפים, הם “תגרי לוד”, אין לנו כמעט כל ידיעה בכל התקופה הארוכה שאנו עומדים בה. בתעודות שנכתבו ברמלה במאה העשירית והאחת עשרה היו רגילים לכתוב: “ברמלה סמוכת לוד נחלת בני יהודה”, וזהו כנראה זכר לימים ראשונים, שבהם היתה עדיין לוד עיקר ורמלה טפילה לה. בזמנים מאוחרים יותר אנו מוצאים ברמלה יהודים מכל קצוי ארץ, מארצות אסיה, אפריקה ואירופה.

על מספרם של יהודי רמלה אין בידינו ידיעות מדויקות. אבל אנו יודעים של“רבניים” שבה, היינו ליהודים הנאמנים למסורת התלמוד, היו לפחות שני בתי כנסת. במכתב אחד שנכתב בראשית שנות הארבעים של המאה הי“א נזכרה “כנסת אלשאמיין”, בית כנסת של יהודי א”י שברמלה ומשמע מכאן שהיה גם בית כנסת שני, דהינו “כנסת עיראקיין”, בית כנסת ליהודי בבל. אף מספר הקראים שברמלה היה רב, ובכתובה קראית חתום כעד מנחם בן יצחק שומר “הכניסה האמצעית”, משמע שהיו לה “כניסות” אחדות. אנו מוצאים בה גם רופאים אחדים בזמן אחד, ואף זה מוכיח על אוכלוסיה גדולה.

בזמנים שונים קבעה הישיבה הארץ־ישראלית את מקומה ברמלה, ואף בזמן שהיתה הישיבה בירושלים היה הגאון בא לרמלה לעתים קרובות לרגלי עסקי צבור שונים. אחד מחברי ההנהלה של הישיבה היה יושב, כנראה, ברמלה בקביעות, כדי לקיים את הקשר בין קהלה חשובה זו ובין הישיבה, וגם להשגיח על עניני המשפט והחיים הדתיים. בין תושביה אנו מוצאים אישים חשובים המוכתרים בתארי כבוד שניתנו להם מאת ראשי הישיבה האיי“ת, כגון “יסוד הישיבה” ו”חבר בסנהדרין גדולה“. מובן מאליו שברמלה היה בית־דין קבוע וקרוב הדבר לשער שליהודים הבבלים שישבו בה היה בי”ד מיוחד.

ברמלה צמחה גם כתה דתית שמיסדה היה מליק הרמלי. מליק חי באמצע המאה התשיעית, אבל הכת האריכה ימים רבים גם אחרי פטירתו ונקראה על שמו. הכת התקיימה כמאה שנה ובמשך כל הזמן היתה מרוכזת ברמלה. אף זה מוכיח, שמספר היהודים ברמלה היה גדול למדי ואף מספר בני הכת לא היה קטן ביותר, שאלמלא כן, לא היתה יכולה להאריך ימים וגם לא היתה מגיעה לפרסום. מכל תורתו של מליק ידוע לנו רק דבר אחד: ענן מיסד הקראות אסר את אכילת התרנגול והתרנגולת. כי לדעתו זהו ה“דוכיפת” הנזכר בתורה בין העופות הטמאים, מליק חלק עליו וכדי להוכית את דעתו עשה “מעשה רב”: הוא הלך לירושלים ועמד במקום המקדש ונשבע, שעל המזבח הקריבו תרנגולים.

הקראים ברמלה תפסו מקום נכבד. ביניהם נמצאו גם חכמים אחדים בעלי שם שחברו ספרים נכבדים. אף השומרונים ישבו בה במספר הגון ובישוב קבוע ומתמיד.

על רמלה ועל יהודיה עברו רעות הרבה בימי המהומות שבאו לרגלי מרידת שבטים ערביים בשנות 1029־1024. הם נקבצו כארבה לרוב וחנו על רמלה. כל העומד בפניהם נהרג ואת הנשארים לקחו בשבי. שארית בני רמלה יצאו בגולה אל העיירות אשר סביבה, אבל רובם נפלו גם שם בידי המורדים. בצר להם פנו יהודי רמלה ליהודי מצרים והללו עזרו להם בצרתם. כעבור שנים אחדות, אחרי שהחיים התחילו לשוב למסלולם, בא על רמלה אסון חדש. בי“ב טבת תשצ”ד (5.12.1033) היתה רעידת אדמה חזקה בא"י שגרמה נזקים מרובים בכמה ערים וכפרים, אבל ביחוד גדל החורבן ברמלה. תאור נפלא ומזעזע מן הרעש נותן לנו הגאון רבי שלמה בן יהודה, שנמצא אותה שעה ברמלה. כשליש העיר נחרב ורבים מתו תחת המפולת. בני רמלה החרוצים קוממו את ההריסות, והקהלה המשיכה שוב את חייה במרץ רב, אך בשנת 1067 באה שוב רעידת אדמה שהרסה את כל העיר ומן התושבים נהרגו עשרים וחמשה אלף נפש.

מאותו זמן ואילך לא חזרה רמלה לאיתנה ולגדולתה הקודמת. קהלה יהודית קטנה הוסיפה להתקיים בה גם אחר כך. בשנת 1071 נכבשה אף היא ע“י הסלג’וקים, ואז “נשללה רמלה ויצאו (תושביה) שבויים ערומים ורעבים” לרגלי זה לא יכלה הישיבה האיי”ת, שעקרה אחרי כבוש הסלג’וקים את מושבה מירושלים, למצוא לה מחסה ומפלט ברמלה, כדרך שעשתה בתחלת המאה הי“א (בשנים 1020־1015 לערך) והוכרחה לנדוד לצור הרחוקה. יהודים הוסיפו לשבת ברמלה גם אחר כך. עוד באלול תתנ”ו, השנה שבה התחיל מסע הצלב, היתה בה קהלה יהודית ומפני פחד הצלבנים עזבוה תושביה, ורבים מהם הלכו לאשקלון הבצורה. פחדם של היהודים היה בודאי גדול יותר מפחדם של שאר התושבים ועזבו אף הם את העיר. הצלבנים נכנסו לרמלה במאי 1099 ומצאוה ריקה מאדם. מה היה גורל הקהלה היהודית אחרי הזמן הזה, אינו ברור. נראה שחידשה את קיומה כעבור עשרות שנים משך כל זמן המלחמות נמצאה רמלה בחזית המלחמה בין המושלמים והצלבנים, בהיותה עומדת על אם הדרך בין אשקלון, יפו וירושלים. תחת שלטון הצלבנים עבר המרכז שוב ללוד.

גם בסביבות רמלה נמצאו ישובים יהודיים, שעסקו בחקלאות. מתעודה אחת, שמתכנה ומכתבה העתיק מאד נראה שאין לאחרה מן המאה התשיעית, יוצא שבזמן הכתבה היה קיים ישוב יהודי בשפלה, היא שפלת לוד ורמלה. בשפלה היו כמה ישובים יהודיים, וה“שפלה”, שכללה את כל הישובים האלה, היתה מהוה עדיין יחידה מסוימת. בפיוט קדמון, שנתחבר על רעידת האדמה בשנת 748², נאמר: “צללו המונים באף וחרון, היושבים בשפילה בעמק השרון. וי כי נרמסו סגולים… טובעו (בארץ) טף ונשים מטיפי מקרא ומשנה”.

בקשר עם זה יש גם להזכיר את הידיעה החשובה שאנו מוצאים על אונו הסמוכה ללוד, שמקורה בקינה קדומה על חורבן קהלות רבות בא"י. ממנה יוצא שיושבי אונו הרבו לעסוק בתורה, והיתה בה ישיבה, או “חבורה”. הצרים “טבחו חבורת אונו”, והפייטן מקונן על “אונו הרכה והענוגה, בספר תורה יומם ולילה הוגה”.

 

הישוב היהודי בחברון    🔗

הידיעות על הישוב היהודי בחברון אחר חורבן הבית הן מעטות ודלות מאד. אין לדעת אם בכלל היתה קיימת בה קהלה יהודית קבועה בזמן המשנה והתלמוד, ואף בסוף התקופה הביזנטית ספק אם ישבו בה יהודים. אמנם, היהודים היו עולים אליה בימים ידועים מדי שנה בשנה לבקר את קברי האבות ומסופר, שבזמן הכבוש הערבי באו היהודים בדברים עם הערבים וקבלו רשות להקים בית־כנסת לפני הכניסה למערת המכפלה. יש בידינו כמה ידיעות נוגעות למשפחת חכמים חשובה שישבה בחברון במאה הי' והי“א ומהן נלמד גם משהו לתולדות הקהלה. על מכתב אחד חותם הכותב: “יוסף בן יעקב בן יוסף המומחה החברוני זצ”ל בן סעדיה החבר בסנהדרין גדולה המשרת אבות עולם”. זקנו של הכותב היה איפוא “מומחה”, היינו דיין מומחה, שופט בחברון. אבי זקנו סעדיה, היה חבר בסנהדרין גדולה של ישיבת א“י ו”משרת אבות עולם". תואר זה מורה על איזה מינוי שהיה לו בקשר עם מערת המכפלה.

בתחילת המאה הי“א החליטו יהודי חברון להרוס את בית הכנסת הקיים ולבנות חדש במקומו. משמע שהקהלה גדלה ומצבה הכלכלי לא היה רע. משאר מקורות אפשר לראות שהיו רגילים להתאסף במערת המכפלה לשם הכרזת חרם. מכל סביבות חברון היו מוליכים את המתים לקבורה בחברון. עוד בזמנו של הנוסע ר”ב מטודילה נמצאו ליד מערת המכפלה “חביות מלאות עצמות מישראל”, מפני שהיו רגילים להביא לשם את עצמות ההורים. היה בה גם שוק לתבואה שיהודים היו באים אליו. כאשר כבשו הצלבנים את העיר גירשו את היהודים ממנה.

 

הישוב היהודי בערי החוף    🔗

נסקור במלים מעטות את הישוב היהודי בערי החוף והסמוכות להן:

אל עריש. בנקודה זו, הדרומית ביותר באיזור החוף של א"י, היה ישוב יהודי קטן, ואולי ישבו שם רק משפחות אחדות. לפי שעה יש בידינו רק שתי ידיעות על כך.

רפיח. קהלה חשובה הרבה יותר מאשר זו שבאל עריש, ישבה ברפיח על גבול א“י ומצרים. לדעתם של החוקרים יש לזהות את חצור, שהגיעו אלינו ממנה תעודות אחדות, עם רפיח. ה”חבר" שעמד בראשה סמוך לזמן מסע־הצלב מתלונן אמנם: “ואני בתוך קהל אינו טוב כל עיקר, ולא יבוא לי מהם אלא בצער נפש”. במכתבו הערוך להנגיד הידוע מבורך, העומד בראש יהודי מצרים, הוא מבקש אותו שיכתוב להשופט אשר בחצור שבעת צרה, היינו אם יתקרבו הצלבנים ירשה לו ללכת ולשכון באשקלון הבצורה.

עזה, שלא היתה לה חשיבות יתרה בתקופת המשנה והתלמוד, מלאה תפקיד חשוב בחיים הדתיים של הישוב היהודי בדורות אחרונים של שלטון ביזנטיה. היא שימשה מרכז דתי בשביל כל הקהלות שביהודה, דוגמת טבריה בצפון והיו עולים אליה לרגל לימי החגים. חכם קראי קדמון כותב: “כי טרם בואו (של ישמעאל) לא יכלו לבוא אל ירושלם, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאות המקדש”. הישוב היהודי התקיים בעזה כל התקופה שאנו עומדים בה. בין חכמי המסורה הקדמונים, שחיו במאה השמינית ותחלת התשיעית, נמנה ר' משה העזתי הנקדן. החכם המפורסם ר' אפרים ב“ר שמריה, שעמד כארבעים שנה במחציתה הראשונה של המאה הי”א בראש הקהלה של יהודי א“י בפוסטאט־קהירא היה בן עזה. יש בידינו מכתב מראשי הקהלה בעזה, שנשלח כנראה בתחלת המאה הי”א בענין מבורך בן נתן העזתי שהלך למצרים כדי להעלות לא"י את ארונו של אחיו שנפטר בפיום, מצרים העליונה, ולקבל את רכושו. חתימתו של המכתב היא: “מאחיכם קהל עזה ומהנעתקים אליה”, ועל החתום באו חמשה עשר איש מראשי הקהלה. החשוב שבהם, שהיה חכם הקהלה וסופרה, הוא: “ישועה החבר בסנהדרין גדולה בירבי נתן נין גור אריה”, היינו ממשפחת הנשיאים שהתיחסה על שבט יהודה ובית דוד. מן המלים: “ומהנעתקים אליה” נראה, שלרגלי מעשה שהיה, או לרגלי פקודת השלטון, הוכרחו היהודים שישבו בערים ובכפרים שבסביבות עזה להעתיק מושבם לעזה.

ידיעות על צרות ונדודים שעברו על קהלת עזה ועל קהלות אחרות בא“י סמוך לאותו זמן אנו מוצאים גם במכתב של החכם והפייטן החשוב ר' שמואל ב”ר הושענא. פרטי המאורעות אינם ברורים לנו.

אשקלון. בה היתה קהלה יהודית חשובה מימי הבית השני. עם הכיבוש הערבי בנוה הכובשים ועשוה מבצר חזק. אל־מוקדסי כותב עליה: “העיר גדולה, עשירה, בריאה ובצורה מאד. תולעת־המשי של עיר זו ידועה. סחורותיה מצוינות, והחיים בה שמחים. שוקיה מרובים באוכלוסים”. אז היה בה מקום לקהלה יהודית הגונה וגם קראים ושומרונים ישבו בה. עוד ר' בנימין מטודילה כותב עליה: “והיא עיר גדולה מאד ויפה, ובאים אליה מכל מקום לסחורה, כי היא יושבת בקצה גבול מצרים. ושם כמו מאתים יהודים – הכונה למאתים משפחות – וכמו ארבעים קראים, ושם כותים (=שומרונים) כמו שלש מאות”; בודאי ישבו בה קראים ושומרונים גם לפני מסע הצלב. מלא ענין הוא המכתב ששלחו ראשי קהל אשקלון לקהלות הרבנים והקראים שבפוסטאט־ קהירא. הם מדברים טובות על המושל החדש שבא לאשקלון ומבקשים שזקני הקראים בפוסטאט ורבי ההשפעה במערכות השלטון ידברו טובות על המושל באזני הממונים עליו, “שאתם יודעים שאנו מעט דלים, ולא יעשה עמנו טובה אלא לכבודכם”.

באשקלון היו גם חכמים ולומדי תורה, מעתיקי ספרים וקוני ספרים, גומלי חסד ורודפי צדקה אשר תמכו בישיבת ירושלים כפי כחם. עניני הקהל היו מסודרים כהוגן. ממונים מיוחדים השגיחו על ההקדשות שהוקדשו לטובת הקהלה. אשקלון הבצורה החזיקה מעמד עשרות בשנים גם אחרי שנכבשה א“י ע”י הצלבנים, ולא פתחה להם שעריה עד שנת 1153.

יפו. עליה אנו יודעים מעט מאד. ידוע לנו על גזרה קשה שעברה עליה, ובה נהרג “זקן” הקהלה, אבל אין אנו יודעים לקבוע זמן המאורע. ביפו נפטר אביו של רב סעדיה גאון. במאה הי“א היתה בה קהלה קטנה, שבראשה לא עמד “חבר”. והחזן מילא גם תפקיד של חבר וסופר הקהלה, כנראה מן הגט שנכתב בה בשנת תתל”ז.

קיסרין, שעליה ידובר כ“כ הרבה בתלמוד ובמדרשים, והמפורסמת בחכמיה, “רבנן דקיסרי”, ידיעותינו עליה מועטות ביותר. הסופרים הערבים בספרם את פרשת כיבושה ע”י המוסלמים מגזימים מאד במספר היהודים שהיו בה באותה שעה. יש מדברים על מאה אלף ויש על מאתים אלף. ישוב יהודי היה קיים בה גם במאה הי"א, אבל אין אנו יודעים דבר על גדלו. ר' בנימין מטודילה מצא בה עדיין “כמו מאתים יהודים, מאתים כותים” והם השומרונים.

חיפה. בה היתה קהלה חשובה בימי התלמוד. מבין חכמיה מפורסם ביותר בעל האגדה הידוע ר' אבדימי. היא המשיכה את קיומה גם בימי שלטון ביזנטיה וגם בתקופה שאנו עומדים בה, אולי בהפסקה ידועה. בקינה קדומה אחת נאמר: “זלעפה אחזתני על חורבן חיפה”. בזמן המאורע הזה היתה בחיפה קהלה חשובה מאד, והפייטן קורא לה: “העיר ההוללה”. וכותב, שעם חורבנה גלה כבוד מישראל. באותו זמן היתה חיפה גם מקום מושב הסנהדרין ובית הדין הגדול. רוב ידיעותינו עליה הן מן השנים האחרונות שלפני מסע הצלב. על תעודה אחת חתומים “אנשי מבצר חיפה”, ואמנם היתה חיפה מבוצרת מאד, והיהודים לקחו חלק פעיל בהגנת עירם־מבצרם נגד הצלבנים. יחד עם הצבא הערבי־מצרי נלחמו יהודי חיפה בגבורה נפלאה. ההרעשה על חיפה מצד היבשה והים נמשכה כחודש ימים. כשנכנסו אליה הצלבנים הרגו את כל היהודים בלי הבדל גיל ומין. כשביקר ר' בנימין מטודילה בא“י לא מצא יהודים בחיפה. הישוב היהודי בעיר זו לא נתחדש, איפוא, אלא אחרי שנכבשה שוב ע”י הערבים בשנת 1187.

עכו. ידיעותינו עליה מרובות יותר. ידיעות חשובות על יהודי עכו ועל היחסים בינם ובין הנוצרים בסוף זמן שלטונה של ביזנטיה נמצאים בספר הויכוח בין יעקב המשומד מעכו ובין יהודים אנוסים. תחת שלטון הערבים לא היו בה יהודים אנוסים על דתם, אבל עברו עליהם גם כן זמנים של סבל רב. בתחילת המאה הי“א נשסו ונבוזו יהודי עכו. פייטן אחד בן עכו, אהרן בן מריון הכהן, שאת זמנו אין לקבוע בבירור, כותב באחד מפיוטיו שהננו “כטלה בין זאבים… כצפור ביד צידים”. עכו הראתה ענין בפייטנים ופיוטים, ופייטן ארצי ישראלי אחד, ר' משה הכהן, שולח את היוצרות שחיבר לעכו. בעכו ישבו מבני בניו של הגאון הא”י המפורסם בן מאיר, המתיחס על משפחת הנשיאים העתיקה, והיו עוסקים בפירושי כתבי הקודש שלרב סעדיה גאון ושלאחרים. קרוב לסופה של המאה הי"א ישב בה זמן ידוע אחד מאצילי היהודים בספרד, ר' משה בן יוסף ן' כּשכיל; הוא היה איש משכיל ושרת שרות מדיני את אמיר סיציליה, בקי היה במקרא ובתלמוד, ואף בפילוסופיה ומדעים אחרים, וסביבו נתלקט בעכו חבר אנשים משכילים ובני תורה. הוא גם נפטר בעיר זו. כמה מאנשי עכו נזכרים בשמותיהם בתעודות שונות.

אף קהלת צור הרחוקה נחשבה בימי שלטון הפטימיים, שמשלו גם על סוריא, בין קהלות ארץ־ישראל. יהודי א“י הביטו על קהלת צור כעל קהלה איי”ת גמורה. אחד מחכמי ירושלים כותב אחרי מאורעות שנות 1029־1024 שלא נשאר בכל א“י קהל ישראל היכול לעזור ולהועיל כי אם קהל צור בלבד. היתה שם קהלה חשובה עוד בתקופת התלמוד, ומצבה הכלכלי של העיר היה טוב. כבר אמר ר' שמעון בן לקיש: אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה… שם הזול, שם השובע. תעשית הזכוכית הצורית המפורסמת מימי קדם נתקיימה עוד במאה הי”א והי“ב ואת התוצרת שלחו גם למצרים. ספינות היו להם ליהודי צור עוד בזמנו של ר' בנימין מטודילה. סוחרים רבים היו בה ו”פקיד הסוחרים" היה קבוע בה, כמו ברמלה, שהיה ממונה, כנראה, מטעם השלטונות להשגיח על השוקים, המדות והשערים. אף בית דין קבוע היה בה. חכמי צור זכו לשם טוב. אחד מסופרי הקהלה היה גם פייטן ובפיוטיו הוא קובל הרבה על גלות ישמעאל.

כמו ברמלה וטבריה היו גם בצור שתי קהלות, שאחת מהן היתה כנראה של יהודים בבלים. מוצאים אנו בה גם יהודים מאפריקה הצפונית. יהודי צור דואגים לשלומם של אנשי ירושלים. הם גם עוזרים להקמת בנין צבורי חשוב בירושלים. בשנת 1071 עוברת הישיבה הירושלמית לצור וכאן היא נשארת עד כבוש הצלבנים בשנת 1099. ר' בנימין מטודילה עוד מצא בה כארבע מאות יהודים.

 

הישוב היהודי בטבריה    🔗

תקופת התלמוד היתה התקופה המזהירה ביותר בתולדות טבריה. היא שימשה אז מרכז רוחני לא רק בשביל הישוב היהודי בארץ, שהיה עדיין די גדול, כי אם גם לכל תפוצות הגולה. היא היתה מרכז חיי הרוח של האומה כולה, וכאילו באה במקומה של ירושלים. בה קבעה גם הסנהדרין את מקומה ומזמנו של ר' יהודה נשיאה ישבו בה גם הנשיאים. עיני כל ישראל היו נשואות אליה ודברה הגיע לקבוצי היהודים הרחוקים ביותר. היא היתה מוקפת ישוב יהודי צפוף בעיירות ובכפרים שבסביבותיה. יהודי טבריה משתתפים בפעילות במלחמת הפרסים והביזנטים בשנות 614־628, ועוזרים לפרסים בכל כחם.

כשנכבשה הארץ ע“י הערבים והותר ליהודים להתיישב בירושלים באו ראשוני המתישבים מטבריה ומסביבתה. אבל יש לשער שהמרכז הרוחני המשיך את קיומו בטבריה זמן די הגון, עד שהתגבשה קהלת ירושלים והתבססה. אף הישיבה העתיקה, שנוסדה ע”י ר' יוחנן, גדול חכמי התלמוד בא"י, עוד נשארה בטבריה. מספר היהודים שבה היה רב כנראה עוד במאה השמינית, כי לדבריו של מיכאל הסורי נחרבו ברעידת האדמה של שנת 748 שלשים בתי כנסת. ידיעה מזמן. יותר מאוחר מוסרת לנו על שתי קהלות שהיו קיימות בטבריה, שאחת מהן היתה כנראה של יהודים בבלים שבאו והשתקעו בה, אבל אפשר גם כן שהכוונה היא לקראים ולרבנים. היה בה “שוק היהודים”, ובו כמה טורים של חנויות, ואף זה מוכיח על ישוב הגון. טבריה היתה מתחבבת על הבאים אליה, כי החיים בה היו זולים וקלים, אם כי לדברי הסופר הערבי אל־מוקדסי, בן המאה העשירית, היה רב בה הרפש. הוא כותב שעל יושבי טבריה היו אומרים כי חדשיים בשנה הם רוקדים, חדשיים – הם זוללים, חדשיים נלחמים, חדשיים מטיילים ערומים, חדשיים מחללים בחלילים וחדשיים הם לשים. רוקדים מרוב הפרעושים, זוללים את פרי הסמדר, נלחמים כי מקלות מיוחדים להם לגרש בהם את הזבובים מפירותיהם ומגופם, מטיילים ערומים מפני החום הגדול, מחללים בקנה הסוכר ולשים את הרפש והטיט.

ישוב יהודי היה גם בכפרא, פרוור של טבריה, שהיה נחשב כחטיבה מיוחדת, ופייטן קדמון חשוב מן המאה השמינית, חותם עצמו באחד מפיוטיו: פינחס הכהן בירבי יעקב מכפרא. בחמת שעל יד טבריה ישבו הכהנים ממשמר מעזיה, ולכן נקראה טבריה בתקופה שאנו עומדים בה, בפיהם של פייטנים, בעַלי המסורה וסופרים אחרים בשם “מעזיה”. ואמנם שם זה נאה לה, כי היתה טבריה מעוז ומבצר לעם העברי, לרוחו ולתורתו מאות רבות בשנים.

חמי טבריה, שהיו מפורסמים בפעולתם הרפואית מזמנים עתיקים, משכו אליהם גם בתקופה זו אלפי חולים, וחלק גדול מהם היו יהודים. בין החולים היו גם עניים מרובים ואלה היו זקוקים לרחמי אחיהם. יהודי טבריה לא יכלו לבדם למלא את מחסורם, ולכן היו חולים אלה מתארגנים ושולחים שליחים לקהיר ולמקומות אחרים לאסוף נדבות בשבילם. הגיעה אלינו חבילה שלמה של מכתבי שנוררות, שהם יכולים לשמש מופת ודוגמא לדורות הבאים. גם ראשי הקהלה היו שולחים מכתבי המלצה לטובת החולים העניים. כמה תעודות מעידות על העזרה שהיו יהודי מצרים שולחים להם. ענין זה היה חוזר שנה שנה וקבל צורה קבועה.

אבל מטבריה יצאו למצרים ולשאר ארצות הגולה לא רק שליחים לבקש נדבות, כי אם גם חכמים חשובים שהפיצו במקום בואם את תורת א“י. נזכיר כאן את אבו כתיר יחיא בן זכריה, שהיה מורו ורבו של רב סעדיה גאון. חכם זה ודאי שלא היה היחידי שיצא לחו”ל. התקופה שאנו עומדים בה היה זמן של הגירה בלתי פוסקת מא"י לארצות אחרות. יש להניח שבה ישבו כמה מראשוני הפייטנים, ואפשר שביניהם היה גם הפייטן המפורסם ר' אלעזר הקליר. הוא חותם את שמו בכמה מפיוטיו: אלעזר ברבי יעקב קליר מקרית ספר, וקצת מחוקרי תולדותיו נוטים לחשוב שזהו כינוי לטבריה, שהיתה קרית ספר במובן המעולה ביותר, וכינוי זה הלם אותה בהחלט.

בטבריה קבעו את מושבם בעלי המסורה על התנ"ך, שעסקו בחבה ובשקידה בבדיקת הנוסח של כתבי־הקודש ובקביעת ניקודם וקריאתם. פעולתם נמשכה כמה דורות. הצטיינה ביותר משפחת בן אשר המפורסמת, שהקימה מתוכה שלשלת ארוכה של סופרים מומחים ובעלי מסורה מובהקים. אף כשעברה הישיבה מטבריה לירושלים נשארה טבריה מרכזם של בעלי המסורה והנקדנים.

ספרי המקרא שנכתבו בטבריה היו מפורסמים לשבח בדורות הבאים מפני דיוקם הרב, ביחוד אלה שנכתבו ע“י משה בן אשר ואהרן בן משה בן אשר. “אנשי טבריה” ו”חכמי טבריה" נזכרים בכבוד רב ע"י גדולי המדקדקים והפרשנים. מעניין מה שכותב ר' אברהם ן' עזרא (שמות כה, לא): “ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה, ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר”.

“אנשי טבריה” עסקו הרבה בטפוח הלשון העברית ובביטויה הנכון של כל אות ומלה. גדול המדקדקים שלנו ר' יונה ן' ג’נאח מעיד על אנשי טבריה ש“הם הצחים בלשון מכל העברים”. צחות לשון זו היתה לא רק נחלתם של החכמים, אנשי הספר, כי אם גם של כל האנשים, הנשים והטף, בין אם יקראו במקרא ובין אם ישיחו שיחת חולין פשוטה. בטבריה נוצרה והתפתחה גם שיטת הניקוד, המקובלת בידינו עד היום. שיטת הניקוד הטברינית התפשטה בכל תפוצות ישראל ודחתה מפניה את שאר השיטות, וביחוד היה עליה להתגבר על שיטת הניקוד הבבלית, שהרי השפעתו של המרכז הבבלי הלכה וגדלה. ובאמת אנו רואים שהניקוד הבבלי נשתכח כולו, ועד אמצע המאה הי“ט לא ידענו עליו כלום, ואלמלא נתגלו לחכמים קצת כת”י עתיקים שבאו מתימן ומן הגניזה הקהירית והם מנוקדים בניקוד הבבלי, הוא הניקוד העליון, היה נשאר בלתי ידוע עד היום.

מתוך תשובה אחת שנשלחה לטבריה מאת אחד הגאונים במאה העשירית נראה שהגיעו ימים קשים לקהלת טבריה ובניה עמדו בנסיון ומסרו נפשם על קידוש השם בזמן של רדיפות דתיות. הגאון כותב שהקב“ה “לא יקפח שכר מסירת נפשה לאובדן על שימור מצותיו”. על טבריה עברו גם צרות אחרות. רעידות אדמה בשנת 748 ובשנת 1032, וכן שוד ובזה ע”י הקרמטים. ממלחמות הצלבנים לא סבלה טבריה ביותר, והישוב היהודי התקיים בה גם בזמן הצלבנים, אבל דלדולו הכללי של הישוב פגע גם בה. ר' בנימין מטודילה מצא בה בס"ה חמשים משפחות יהודיות. מאותו זמן היא מאבדת את ערכה והשפעתה בהוה והיא ניזונת מזכרונות העבר ועל קברות הגדולים אשר בה – גאותה.

היו ימים שטבריה היתה חרבה לגמרי וסכנת נפשות היתה לעבור בה. רק בזמן ששיירה גדולה היתה הולכת לבקר את הקברות הקדושים שבה, היה מושל צפת נותן משמר צבאי לשמרה. אבל גם כשהיתה בחורבנה היה העם היהודי מנדב לטובתה מתוך תקוה שיבוא יום בנינה.

 

הישוב היהודי בגליל ובעבר הירדן    🔗

על צפת עצמה אין אנו יודעים כמעט כלום. אבל מסביב לה היה ישוב יהודי צפוף. ישובים יהודים היו פזורים בכל הגליל העליון והתחתון. יש לנו ידיעות על דלתון, היא דלאתה, גוש חלב, כפר חנניה וכפר מנדי, עבלין, עכברא, ביריה, עין זיתון, עלמה, אלעלויה הסמוכה לגוש חלב, כפר ברעם, כפר עמוקה וכפר נברתא. כן נזכרת פניאס היושבת על מעונות הירדן, בה ישבו יהודים רבים שנחלקו לשתי קהלות.

גם הידיעות שישנן בידינו. על ישובי עבר הירדן הן מעטות ביותר. שהרי לא היו להם קשרים עם תפוצות הגולה, ואף לא עם מצרים, ולכן לא הוסיפו תגליות הגניזה הרבה לידיעותינו. אמנם יש לשער, שכמה מן הישובים הידועים לנו מתקופת המשנה והתלמוד המשיכו את קיומן גם בתקופה זו. מצד אחר יש לחשוב, שאותם ישובים שהיו קיימים בעבר הירדן עוד בתחלת המאה הי“ד, בזמנו של חוקר א”י ר' אשתורי הפרחי בעל כפתור ופרח, התקיימו גם לפני מסעי הצלב, כי קשה להניח שישובים אלה נוסדו בתקופה מאוחרת יותר. מקומות הישוב הידועים לנו מאותו זמן הם:

אדרעי, בה מצאו מנוחה יהודי ערב שהגלו מארצם. יש להניח שהיתה בה קהלה יהודית גם לפני זה. ישוב יהודי באדרעי התקיים עוד בזמנו של ר' אשתורי הפרחי.

בצרה. אחד מבעלי המסורה מוצאו מעיר זו, הוא עובדיה הבצרי.

רבת עמון, היא עמאן. בתעודות מן הגניזה נזכרו אנשים אחדים בכינוי אלעמאני. אחד מידידיו של ר' יהודה הלוי בזמן שבתו במצרים היה הרופא ר' אהרן אלעמאני. ידוע לנו על יהודי אחד שבא מערב והתישב עם משפחתו ברבת עמון בתחלת המאה הי"א.

נוה. סמוך לה נמצאה מצבה עברית משנת תתכ"ב (1062). בה חי גם פייטן אחד החותם עצמו: יוסף בירבי ניסן משוה קריתים, ושוה קריתים היא נוה. רבי יוסף זה היה פייטן פורה. על מציאות ישוב יהודי במקום זה יש עוד ידיעות אחרות.

ישובים בסלכה ועגלון היו קיימים עוד במאה הי"ד. נזכיר גם את יריחו. בספרי מסורה נזכר חומש יריחו; שנכתב בה. גם בה התישבו פליטי חרב מבין יהודי ערב. וכן נציין את אילת, הנמל בים סוף.