הרצאתנו זו נקדיש לעניני העליה לא“י והיציאה ממנה בתקופה שבין הכבוש הערבי ומסעי הצלב. חלק מן העולים היה מ”אבלי ציון" ש“עזבו מסחרם ושכחו את משפחתם, ומאסו ארץ מולדתם, עזבו ערים ושכנו הרים”. אבלי ציון נהגו כל ימיהם באבילות על חורבן הבית, לא אכלו בשר ולא שתו יין, לבשו בגדים שחורים, השחוק לא נראה על שפתותיהם, הרבו בצומות ובתפילות על הגאולה ובקינות על הגלות והחורבן. הם – כדברי דרשן אחד – “חמדו את הישועה ערב ובוקר וצהרים”. מצויים היו בארצות שונות, גם בין הרבנים גם בין הקראים, ועליהם נמנה גם הפייטן הידוע ר' מאיר ב“ר יצחק, בן זמנו של רש”י ומחבר האקדמות לחג השבועות, והוא היה ש"ץ בווירמייזא. רבים מישראל היו מבזים אותם ומלעיגין עליהם, כיון שהביטו עליהם כעל בעלי הזיה וחלומות, והם בשלהם. רבים מהם עזבו רכושם וביתם, מאסו בעולם הזה ועלו לירושלים. החכם הקראי סהל בן מצליח, שישב בירושלים במחציתה הראשונה של המאה העשירית, מודיע לנו “כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה, ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל”. עדות זו מראה על מוצאם של אנשי ירושלים באותה תקופה מארצות פרס ומן הארצות שהלשון הערבית היתה שלטת בהן, ובהן רובו של העם העברי באותו זמן (מענין הדבר, שהיו נשים סופדות בלשון הקודש). אבלי ציון אלה היו ברובם עניים מרודים והתפרנסו מנדבות אחיהם בתפוצות הגולה. אבל רבו גם העולים שעלו לארץ לחיות בה ולהתעסק במסחר ובמלאכה, ואלה התישבו גם מחוץ לירושלים, בערים ובכפרים.

בין העולים לא“י תפסו יהודי בבל מקום חשוב ובולט. מאנשי השם הבבלים שעלו לא”י ידוע לנו רב אחא משבחא, בעל ה“שאילתות”, שעלה באמצע המאה השמינית, וכנראה לא התישב בירושלים. באותן שנים עלו לא“י בבלאים רבים והתישבו בירושלים ובשאר מקומות. באותם המקומות שנתרכז בהם מספר רב של יהודים בבלים סדרו להם קהלות מיוחדות לעצמם עם בתי כנסת מיוחדים. קהלות כאלו אנו מוצאים בכמה ערים בסוריה, במצרים ובא”י: ברמלה, טבריה ובניאס, ואפשר שהיו כאלו גם במקומות אחרים. יש גם לזכור שהזמן שאנו עומדים בו היה זמן של הגירה מתמדת מבבל ופרס והארצות הסמוכות להן לאירופה ולאפריקה, ודרך סוריא, א“י ומצרים עבר חלק ניכר מן המהגרים האלה; כמה מהם השתקעו בא”י, אם מתוך מחשבה תחלה או מפני שמצאו להם אחיזה בה בעברם דרכה. הבבלים היו גאים ויהירים. הם התגאו בישיבותיהם המפורסמות אשר בהן נוצר התלמוד ואשר הן שופכות את השפעתן ושלטונן על כל תפוצות הגולה. לכל מקום שבאו יהודים בבלים רצו להשליט את מנהגיהם ולדחות את מנהגי המקום מפניהם. אם לא קבלו את דעתם ברצון לא נמנעו גם מלעשות מריבה ומחלוקת כדי להכרחי את מתנגדיהם לקבל את מרותם. כך עשו גם בא"י וסוף דבר עלה בידם להשליט גם בארץ הקודש את מנהגי בבל ואת תורתה.

ליד הבבלים אנו מוצאים גם יהודים פרסים וסורים ואף מספרד באו רבים להשתקע. בכמה תעודות מן הגניזה, שנתפרסמו ושלא נתפרסמו, נזכרו יהודים ספרדים שבאו לא“י. מתוך מכתב שנשלח מירושלים לטולידה, בירת קשטיליה, בשנת תתי”ד (1053) אנו למדים, שברמלה וירושלים היו “קולוניות” של יהודים ספרדים שבאו ממדריד, טולידה וערים אחרות עם נשיהם ובניהם על מנת להשתקע בארץ. גם מאפריקה הצפונית עלו עולים לא“י: ממרוקו, טוניס, אלג’יר, טריפולי וברקה, והעולים היו נתמכים ע”י שאר אחיהם בנפש חפצה. כמה מיהודי מצרים שלא זכו לעלות לארץ בחייהם היו מצווים שיעלו את עצמותיהם לקבורה בא“י, וביחוד בירושלים או בחברון, אם כי הדבר היה כרוך בקשיים גדולים ובהוצאות מרובות. אנו מוצאים כי אף מאיטליה היו מעלים עצמות מתים לא”י.

לעומת העליה, שנתפרנסה מן האהבה העזה לארץ הקדושה, היתה קיימת גם יציאה, שנגרמה על ידי התנאים הקשים, הדוחק והמחסור, המרידות והמהומות הבלתי פוסקות. מספר היוצאים עלה על מספר העולים. זרם היציאה לא הלך לצד סוריא ובבל, שגם מהן נמשכה הגירה בלתי פוסקת, אלא לצד מצרים, שממנה נפתחה הדרך לאירופה ואפריקה. רבים גם השתקעו במצרים. בפוסטאט־קהיר היה מספרם די גדול עד שסדרו לעצמם קהלה מיוחדת ובית־דין מיוחד והקימו בית כנסת נהדר הקיים עד היום, הוא ביהכ“נ שנמצאה בו הגניזה המפורסמת. בראש בני־ישראל במצרים עמדו אישים חשובים. אף באלכסנדריה ובמקומות קטנים יותר היו מצויים בני א”י. אנו מוצאים חכמים ארצישראליים גם באפריקה הצפונית ובארצות אחרות.

יש לעמוד ביחוד על העליה לרגל באותה תקופה. לפי מיעוט המקורות ההיסטוריים יש בידינו ידיעות לא מעטות על העליה לרגל. עולי הרגל נקראו “חוגגים” ויש בזה השפעה ערבית, כשם שהערבים קוראים לעולי הרגל שלהם למכה “חאג’ים”. עולי הרגל לא השגיחו בסכנות הכרוכות בנסיעה בים ב“תיבת נח” של אותו זמן ובדרכים משובשות ע"י שודדים ולסטים. היו גם אנשים שעלו לרגל פעמיים ושלש. ידועים לנו עולי רגל מאיטליא, ספרד, צרפת, אפריקה הצפונית ועוד. וכן נמצאו עולי רגל אף מארצות הסלאווים. נוגע עד הלב הוא הספור על יהודי “מקהל רוסיא שנתארח אצלנו בקהל סאלוניקי… ומצא את קרובו… בא מירושלים עיר הקודש… וסיפר לו כל הדרת ארץ ישראל”, ונתעורר גם בלבו הרצון לעלות לירושלים, אבל אין לו כסף להוצאות הדרך וגם אינו יודע אף אחת מן הלשונות הנחוצות לעוברי דרכים בחלק עולם זה, לא לשון הקודש, שעל ידה יבוא בדברים עם אחיו היהודים, ולא לשון יווני המדובר בחצי האי הבלקני, גם לא לשון ערבי “כי אם שפת כנען”, היא הלשון הסלאווית, ובצר לו הוא פונה אל הרב הסלוניקאי המפורסם ר' טוביה בר' אליעזר, וזה נותן לו מכתב המלצה לקהלות ישראל שידריכוהו בדרך טובה “מעיר אל עיר ומאי אל אי עם אנשים נאמנים”.

על רבים מעולי הרגל עברו צרות רבות, כי נפלו בידי שודדי דרכים. אפילו מדמשק הקרובה לא היתה דרך בטוחה. אף בבואם לתוך חומות ירושלים לא היו בטוחים בבטחון גמור שהחגים יעברו עליהם בשלום. יש שהיו שלטונות ירושלים תופסים את עולי הרגל האמידים במאסר מפני שקהלת ירושלים לא שלמה בשלימות את המסים והקנסות שהוטלו עליה. קהלת ירושלים, שהיתה מעונינת שירבו עולי הרגל לבוא, היתה לוה כסף ברבית לתשלום המסים וגם נותנת מתנות לפקידי העיר למען לא יזיקו את הבאים אליה מכל בית ישראל. עולי הרגל היו מביאים עמם את תרומות קהלותיהם לטובת מוסדות ירושלים וענייה, וחלק ניכר מפרנסתה של ירושלים היה מהם. בלכתם חזרה היו מביאים עמם מיצירותיהם של חכמי א“י וספרים שנעתקו בא”י. פירוש רב סעדיה גאון לספר יצירה הובא לקירואן שבתוניס ע“י שני עולי רגל מפאס, ור' יונה ן' ג’נאח מביא דברים מספרו של מדקדק ירושלמי, שהובא לספרד ע”י “מר יעקב החוגג הליוני”.

עיקר העליה לרגל היה לחג הסוכות. האגדה מספרת שרב האיי הגאון הבבלי המפורסם, “היה עולה בכל שנה ושנה לירושלים מבבל, והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים”. התהלוכה החגיגית להר הזיתים באותו יום בשירה ובזמרה, וההקפות והתפילה על ההר ברוב עם היו מן הדברים המושכים ביותר את לבם של עולי הרגל. באותו יום היה ראש הישיבה מכריז על סדרי המועדות של השנה הבאה, וגם היו מברכים לכל הקהלות והיחידים שתרמו לטובת הישיבה ומוסדות ירושלים.

ואולם, הר הזיתים ביום הושענא רבה היה גם מקום מועד לפורענות, לרגלי החרם על הקראים שהיו רגילין להכריז באותו מעמד מדי שנה בשנה. אף הקראים היו עולים להר באותו יום, וחונים נגד הרבנים מחנה מול מחנה. בין שני הצדדים היה מתחיל ויכוח וריב דברים, שהיה מסתיים לעתים בתגרות קשות ובשפיכת דמים. בקטטה כזאת נהרג אחד מאבות אבותיו של הגאון הירושלמי הידוע בן מאיר. השלטונות היו באים אל ההר להשגיח על הסדרים, וכרגיל עמדו בדרך כלל לצד הקראים. פעם גם באה פקודה מן השלטון המרכזי במצרים אל הנציב ברמלה “להזהיר לבל החרים, וכל אשר יעבור ישולח בו יד”. מושל ירושלים נצטוה לעלות אל ההר ביום הושענא רבה “וכלי יסורין עמו, וכל אשר יזכיר חרם ילקה ויאסר”. בין שתי האפשרויות: לעלות על ההר ולא להכריז חרם, או לבטל בשנה זו את העליה להר – בחר הגאון באחרונה, כדי שלא ליצור תקדים לבטול החרם. ואז “נהפך החג ליגון ואנחות, ורוב העם בוכים”, על ביטול הטכס החגיגי של התהלוכה להר הזיתים. כבר בשנה שלפניה נאסרו שנים מגדולי החכמים על שהעיזו להכריז את החרם במעמדו של מושל ירושלים ונשלחו לדמשק. הם שוחררו אחרי מאמצים מרובים מצד גדולי היהודים המצרים, אבל נאסר עליהם לשבת בירושלים או ברמלה ולשמש באיזו משרה צבורית שהיא. מכאן נבין את התפארותו של הנשיא והגאון דניאל בן עזריה, שבחג הסוכות הראשון אחר שנכנס לתפקידו “לא היה בין שנים מישראל מלה רעה, אבל עלו החוגגים (עולי הרגל), ברנה (להר הזיתים) והתפללו והלכו אל אהליהם שמחים וטובי לב”.

כדאי להביא כאן אותו ספור יפה על עלייתו של רב האיי לרגל והשתתפותו בתהלוכה להר הזיתים. מסופר שבראש התהלוכה הלכו כהנים חשובים מלובשים בבגדים יקרים. בריוח של מאה אמה אחריהם הלך רב האיי, ובריוח של מאה אמה אחריו הלך העם. כשנשאל, למה הוא הולך לבדו בריחוק מן הכהנים והעם. השיב: מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות ואני מטהר עצמי בהושענא רבה ואליהו הנביא הולך עמי. שאלתיו, מתי יבוא המשיח? ואמר לי: כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. אמרתי לו: הרי יש כאן כהנים רבים. ואמר לי אליהו: כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים יקרים והולכים בגיאות, אין שום אחד מזרע אהרן. רק אחד שהוא הולך אחר כולם והוא נמאס בעיניהם ואינו חפץ בכבוד ומשים עצמו כמי שאינו והוא חיגר ברגלו אחת וחסר עין אחת, זהו כהן אמת מזרע אהרן. ספור זה מכוון נגד ראשי הישיבה האיי“ת בדורות אחרונים שלפני מסעי הצלב, שהיו כהנים והתיחסו על משפחת ר' אלעזר בן עזריה ועזרא הסופר ומתנגדיהם שרצו לפגוע בהם שמו דברים אלה בפיו של הגאון הבבלי המפורסם. עד כמה שידוע לנו לא ביקר רב האיי בא”י ואין צורך לומר שלא עלה מדי שנה בשנה. זהו איפוא ספור אגדה, אבל יש בו גם גרעין היסטורי.

ידיעותינו על דרכי החיים היומיומיים הן מועטות ביותר וגם אותן ידיעות מועטות פזורות על פני תקופה ארוכה; אין ספק שחלו שינויים מדור לדור וממקום למקום. הוא הדין גם בנוגע לחיים הדתיים, אם כי בהם היתה קביעות יותר גדולה, אבל גם בשטח זה חלו במשך הדורות שינויים רבים. ומכל מקום כדאי לצרף ידיעות אלה יחד.

היחסים בין היהודים ובין תושבי המקום לא היו תמיד יחסי ידידות. תושבי ירושלים בסוף המאה העשירית נקראים במכתבם של ראשי הקהלה: “רעי גויים”. הם, וביחוד הערלים, הנוצרים, שואפים לגרש את היהודים מן העיר. כשהיו נשי היהודים הולכות להר הזיתים היו הערלים יוצאים כנגדן לחרף ולקלל. הדברים הגיעו לידי כך, שבמקום אחד (כנראה בירושלים) סתמו את מבוא המים בפני היהודים “כי אמרו איך ישתו העברים מן המים שלנו”. לא ניתן ליהודים לשחוט בבית־המטבחיים. השלטון המקומי עמד לצדם של “פריצי המדינה וחשוביה” שעשו מעשים אלה. היהודים הוכרחו לשלוח שתדלן אל השלטון המרכזי במצרים, אבל מושל העיר עמד במרדו גם אחר שקבל את מכתבו של סופר המלך והיהודים היו מוכרחים לתת שוחד רב.

מכל מקום לא נותקו היחסים החברתיים בינם ובין שאר התושבים. חכמי הקראים, שהם מחמירים מאד בכל, קובלים על יחסים אלה. נשים גויות מוזמנות לבתי ישראל “לכונן את ראשי הנשים במעשה מקשה ולהעדות אותן בעדיי זהב וכסף”, ונשי ישראל מזדמנות עם נשי הגויים לשתות ולהשתכר. גויים באים לחתונות יהודיות, ונשי ישראל הולכות לבקר את חברותיהן המוסלמיות בימי מועדיהן וכן לראות את הכלות שלהם. היהודים קונים משוק הגוים לחם וכל מיני ממתקים. בירושלים היו יהודים שוכרים להם דירות גם בבתי לא יהודים.

את עקבות השפעת הסביבה והיחסים עם שאר התושבים אפשר להכיר גם בתלבושת, בתספורת וכיוצא בהם. פרטים רבים על התלבושת, ביחוד על תלבושת הנשים ותכשיטיהן, ועל כלי הבית שהשתמשו בהם אז, אפשר ללמוד מן הכתובות שהגיעו אלינו מתקופה זו, שקצתן נתפרסמו וקצתן עודן שמורות בכתב יד. באותו זמן נהגו עוד לפרוט בכתובות את כל הבגדים והכלים שהאשה מביאה עמה מבית אביה ולקבוע מחיר כל דבר ודבר, כי הבעל היה אחראי להם. מרשימות אלה אנו רואים כי בדרך כלל לא נבדלו הנשים היהודיות בתלבשתן מן הנשים המוסלמיות, פרט לצבע האריג שהיה צריך להיות צהוב. גם היהודיות היו הולכות רעולות ומכוסות פנים כמו המוסלמיות.

רווחת היתה ההליכה על קברי הקדושים, להדליק עליהם נרות ולהקטיר קטורת. ביחוד נתקדש קברו של רבי יוסי הגלילי בראש ההר ליד דלתון הקרובה לצפת. העקרות היו מתפללות על פרי בטן ומתחננות: יא ר' יוסי הגלילי הבטינני (תן לי בטן, הריון) וחולים היו מבקשים רפואה לכל מיני מחלות. דבר זה נוהג כידוע בבבל ובסוריא עד היום על קברי עזרא הסופר, יחזקאל הנביא, ברוך בן נריה ואחרים.

הידיעות על חיי המשפחה היו מועטות. יש לציין שבכל התעודות הרבות לא מצאנו עד היום מקרה של לקיחת שתי נשים, אם כי מקרים כאלה היו מצוים בסביבה המוסלמית. בניגוד לבבל הקפידו על כך תמיד בארץ ישראל, שלא ישא אדם אשה על אשתו. את הקידושין נהגו לסדר לפני הנישואין, כמו בתקופות המשנה והתלמוד, ויש שהיו מקדשין ע"י שליח אם החתן והכלה ישבו במקומות מרוחקים. בארץ ישראל כבר התפשט אז המנהג לקדש בטבעת, בנגוד לבני בבל שהיו מקדשין בכסף ובשוה כסף. אם מתה האשה בלי שהשאירה אחריה זרע של קיימא היו נוהגים להחזיר את מחצית הנדוניא לבית אביה, ואילו בתקופת התלמוד היו מחזירים במקרה זה את כל הנדוניא. מקפידים היו שלא יאכלו בסעודת הנשואין האנשים והנשים יחד ושלא יצאו יחד במחול.

בראשי חדשים שמרו עדיין על כמה מנהגים שנהגו בהם בזמן שהיו מקדשין החודש על פי הראיה ועושין פומבי גדול לדבר. עוד במאה הי“א היו בני ירושלים מביאים בראש חודש אוכלין לבית הכנסת, זכר לסעודה שהיתה נערכת ע”י אלה שהשתתפו בקידוש החודש, וסעודה זו נחשבה לסעודת מצוה. פיוטים שונים נתחברו לראש כל חודש וחודש. כבוד המועד היה גדול, ובחולו של מועד לא עשו בא“י כל מלאכה, אלא אוכלין ושותין ויגעין בתורה. את ראש השנה לא חגגו אלא יום אחד בלבד, ורק חכמי פרובנצה שעלו במאה הי”ב הנהיגו לעשות ר“ה שני ימים. רבים נהגו עדיין להתענות בראש השנה ובשבת שבין ר”ה ליום כפור. עד איזה זמן נהגו לסיים את קריאת התורה בשלש שנים, קשה לקבוע בדיוק.

אשר לסדרי הנהלת הישוב, יש להזכיר כי אחרי החורבן, עמדו בראש העם הנשיאים, מבני בניו של הלל הזקן. זכויות הנשיא היו מרובות וכבודו היה גדול בעיניהם וגם בעיני הממשלה הרומאית ואחר כך הביזנטית. הנשיא עמד בראש הסנהדרין והיה ממנה את הדיינים והשופטים בכל הקהלות, גם באלו שבסוריא; הוא היה גם גובה את המסים המיוחדים לצרכיו. לא רק יהודי א"י ראו בנשיא את ראשם ומגינם כי אם גם יהודי שאר הארצות שעמדו תחת שלטון רומא וביזנטיה, פרט ליהודי בבל ופרס שבראשם עמד ראש הגולה. האורגנים השונים של האימפריה הרומאית היו באים במגע עם קהלות ישראל רק באמצעותו של הנשיא. בשנת 415 העביר תיאודוסיוס קיסר את רבן גמליאל הששי מנשיאותו ונשיא חדש לא נתמנה במקומו; את התרומות שהיו היהודים מעלים לנשיא צוה להכניס לגנזי המלכות. כך נתבטלה הנשיאות אחרי שהתקיימה יותר מארבע מאות שנה.

מי שעמד בראש הישוב, אחרי ביטול הנשיאות, בתקופת ביזנטיה ובדורות הראשונים אחרי הכיבוש הערבי, אין אנו יודעים בבירור. נראים הדברים, שראש הישיבה הטבריה עמד מעתה גם בראש הסנהדרין והיה גם נציגו של הישוב כלפי השלטונות. כבר הזכרנו באחת ההרצאות הקודמות שכמה היסטוריונים סוברים שצאצאיו של מר זוטרא, בנו של ראש הגולה הבבלי שעלה לא"י בשנת 520 בערך, הם שעמדו בראש הישיבה ובראש הישוב בתקופה של מאתים שנה בקירוב.

ברם, אם בנוגע למחציתה הראשונה של התקופה שאנו עוסקים בה אין בידינו אלא השערות, קרובות או רחוקות, הרי יש בידינו ידיעות ברורות בנוגע למחציתה השניה, המאה הי' והי“א. בתקופה זו ראש הישיבה הוא גם ראש הישוב. אליו עוברים רוב התפקידים שהיו מסורים לפנים בידי הנשיא. הוא ממנה את ראשי הקהלות והדיינים בא”י ובסוריא, דואג לשלומם של עולי הרגל, מנהל את המשא ומתן עם השלטונות המקומיים בירושלים וברמלה ונוסע בשעת הצורך לבגדאד או לקהיר, כדי להשתדל לפני השלטון המרכזי לטובת הישוב. יחד עם זאת, יש לציין שבזמן שהיתה א“י נתונה תחת שלטון הפטימיים במצרים היה הנגיד במצרים גם נציגם המדיני של יהודי א”י כלפי השלטון המרכזי, כדרך שראש הגולה היה ראשם המדיני המוכּר של כל היהודים היושבים בכליפות הבגדאדית הגדולה. שנים מועטות לפני מסע הצלב נעשה נסיון לשעבד את היהדות האיי“ת לשלטונו של ראש הגולה שתקע מושבו במצרים, אבל ראשי הישיבות האיי”ת, שמקומה היה אז בצור, התנגדו לכך בכל תוקף ומסיבות שונות הכשילו את הנסיון. הטעמים האידיאולוגיים להתנגדות זו היו: א. אין מצרים “גולה” ואין מקום לראש גולה במצרים. “גולה” היא בבל בלבד. ב. אף לראש הגולה שבבבל אין רשות וזכות לשלוט בארץ־ישראל. ג. על כל פנים אין א"י קרואה גולה ועל כן אין בה מקום לראש גולה.

על מקרה לא רגיל בקשר לשלטון הפנימי מסופר בתעודה אחת. חכם אחד בא לא“י, הראה כתב־יחוס מזויף שהוא מבית דוד והכריז על עצמו כנשיא. כל קהלות א”י נכנעו לו וקבלו שלטונו עליהן. הוא עשה “מעשים עצומים” ופעל גדולות. הוא גם מינה פקידים בקהלות, ו“נטל מעשרות והכביד העול וירד ממקום למקום ושפט ישראל… העמיד דיינים והוציא גזלות” מידי אלמים ותקיפים. והיו “משבחים אותו לעיני גוים ומהללים אותו לפני מלכים ורוזנים… ולקץ שנתים הנתגלה כי הוא אינו נשיא… והוציאוהו מטבריה – ששם קבע כנראה מושבו – בלא חרפה ולא כלימה ושלחוהו לארץ אדום (ביזנטיה?) ומת שם בדרך”. זמן המאורע אינו ידוע לנו, כי התעודה קרועה וחסרה ראשה וסופה. מכאן נראה כמה היו ישראל באותו זמן מתאוים לנשיא מבית דוד שישלוט בהם. האיש הזה היה כנראה בעל כשרונות לא רגילים והרחיב גבולות שלטונו גם על יהודי מצרים וסוריא.

נתבונן מעט לסדרי הקהלות. בראש כל קהלה חשובה עמד “חבר”, היינו חכם שנסמך בישיבת א"י. כמה מן החברים האלה ידועים לנו כאישים חשובים, בעלי חכמה ומדות טובות, שמילאו את תפקידיהם המרובים בכבוד. גאון אחד כותב: כל קהלה שאין בראשה איש מוסמך שיעמוד בצרכיהם אין צרכיהם נעשים, וכשיהיה לפניהם איש חבר, צרכיהם נעשים כהוגן והם מכובדים ופחדם מוטל על אחרים… בכמה מקומות עמד “החבר” גם בראש בית הדין, אבל לא תמיד. בכל קהלה הגונה היה בית־דין של שלשה, המורכב מאב בית דין ושני שופטים. בקהלות קטנות היה שופט ממונה אחד שהיה מצרף אליו שנים מחשובי המקום; יש שהשופטים נקראו גם “מומחים”: פלוני בן פלוני המומחה.

אחרי החבר והשופט יש להזכיר את החזן. תפקידו של החזן באותו זמן היה חשוב הרבה יותר מאשר בדורות אחרונים. הוא היה מדריך את הצבור בתפילתו ומוציא ידי חובה את שאינם בקיאים בעצמם. בחירת הפיוטים בכל שבת ומועד היתה מסורה לידו. כמה מן החזנים היו בעצמם פייטנים וכמה מגדולי הפייטנים היו גם חזנים. יש שהחזן, בעל הקול היפה, היה גם דורש לפני הצבור. בקהלות שלא היו בהן חבר היה החזן ממלא גם את תפקיד החבר. בבבל ובפרס היו החזנים מתמנים ע“י ראש הגולה; בא”י לא נתמנו ע"י ראש הישיבה, אם כי מרותו היתה מוטלת עליהם.

בקהלות חשובות היו ממנים גם סופר ומזכיר. בכמה תעודות נזכרים הזקנים שבכל מקום, הם ראשי העדה ופרנסיה. נזכרים גם “פרנסי עניים”, היינו גבאי צדקה.