מישיבת ארץ ישראל יצאה תורה לכל תפוצות הגולה והנהלה לכל הישוב היהודי בארץ. תפקידו של ראש הישיבה לא הצטמצם בהנהלת עניני הישיבה ובהרבצת תורה בלבד, עליו היו מוטלים גם כל עניני הישוב. ראש הישיבה היה איפוא גם ראש הישוב. בבבל היתה קיימת חלוקת תפקידים בין הגאונים ובין ראשי הגולה, ואילו בא"י, אחרי שנתבטלה הנשיאות בתחלת המאה החמישית עמד ראש הישיבה בראש הסנהדרין והיה גם נציגו המדיני של הישוב כלפי השלטונות. המנהיגות הדתית והמנהיגות המדינית התאחדו בידו לאחת.
בתקופת התלמוד, וגם אחריה, כל ימי שלטון ביזנטיה, היה מקומה של הישיבה האיי“ת המרכזית קבוע בטבריה. בראשה עמדו, כנראה, במאה הששית והשביעית, מבניו ובני בניו של מר זוטרא בנו של ראש הגולה הבבלי, שברח מבבל לערך בשנת ד”א ר“פ (520), עלה לא”י ונעשה אחר כך לראש הסנהדרין. מתי עברה הישיבה מטבריה לירושלים ומתי התחילו ראשיה לכנות את עצמם בתאר “גאון”, כדרכם של ראשי הישיבות הבבליות העתיקות בסורא ופומבדיתא, אין אנו יודעים לפי שעה. על כל פנים היתה ישיבת ירושלים המשכה של ישיבת טבריה העתיקה, ומכאן גם התואר “גאון טבריה” שניתן אף לראשי הישיבה הירושלמית במאה הי"א, אף שכבר עברו מאות בשנים מזמן עקירתה של הישיבה מטבריה 1.
ידיעותינו על הישיבה האיי“ת וראשיה עד תחלת המאה העשירית הן מועטות, ואילו מאותו זמן ואילך יש בידינו מקורות מרובים, מתעודות הגניזה הקאהירית; ואולם, גם במאה העשירית והי”א יש עוד כמה דברים הטעונים בירור.
כמו בישיבות בבל כך אנו מוצאים גם בישיבת א“י סנהדרין גדולה, בת שבעים חברים, וכן סנהדרין קטנה, שלא מילאו בעצם כל תפקיד מיוחד, אך היה בהן זכר לימים ראשונים; מכאן גם התואר “חבר בסנהדרין גדולה” או “סנהדרא רבא” המצורף לאישים רבים הנזכרים בתעודות ה”גניזה“. ליד הישיבה היה קיים בית דין גדול ואב בית הדין העומד בראשו נקרא גם “אב בית דין של כל ישראל”, וגם “אב הישיבה” ובקיצור “אב”. “האב” היה סגנו של הגאון, וכרגיל היה ממלא מקומו אחריו. הישיבה התנהלה ע”י ועד בן שבעה חברים: הגאון, אב הישיבה, ועוד חמשה חברים מסומנים במספר סדורי: השלישי בחבורה, הרביעי בחבורה, החמישי, הששי והשביעי. ההנהלה המצומצמת היתה מורכבת מן הגאון, האב והשלישי. בתעודות מאותו זמן אפשר לקרוא לעתים קרובות: פלוני בן פלוני השלישי, או הרביעי וכו'. סדר זה הונהג כנראה רק באמצע המאה העשירית בקירוב.
הגאונים שישבו על כסא הגאונות בא“י במאה העשירית והי”א היו כמעט כולם בני שלש משפחות: אחת מהן התיחסה על בית דוד ועל משפחת הנשיאים מזרעו של הלל ור' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, ושתי משפחות כהנים שאחת מהן התיחסה על ר' אלעזר בן עזריה, העשיר והחכם, בן זמנו של ר' עקיבא, שהיה עשירי לעזרא הסופר. יוצאים מן הכלל רק שנים: הגאון המפורסם ר' שלמה בן יהודה, שעמד בראש הישיבה והישוב בתקופה קשה ביותר בשנים 1025–1051, שעלה מפאס אשר במארוקו, ודניאל בן עזריה שבא אחריו, ממשפחת ראשי הגולה שבבבל, שעלה לא“י ובתמיכתם של גדולי היהודים במצרים והשלטונות בא”י, ומתנגדיו אומרים שאף הקראים היו בעוזריו, הגיע למשרה גבוהה זאת והכריז על עצמו כעל נשיא וגאון. יש להוסיף, שאם כי לא הצטיין במדת הענוה, הצטיין בכמה תכונות הנחוצות למנהיג ושליט. אמנם, גם בבבל יצאו רוב הגאונים ממשפחות מיוחסות אחדות, אבל לא היתה למשפחות אלו מעין מונופולין על משרת הגאונות והיו גם גאונים רבים שלא ממשפחות אלו; אם גם זכה הבן למלא מקום אביו הנה מעולם – פרט למקרה אחד, שהיה חוקי בהחלט – לא עברה המשרה ישר מן האב לבנו, וע“פ רוב לא נתמנה הבן למלא מקום אביו רק כעבור שנים רבות, לפעמים רק כעבור ארבעים וחמשים שנה. רב דוסא בן רב סעדיה נתמנה לגאון כעבור שבעים ואחת שנה אחרי פטירת אביו. מכאן ראיה ברורה שזכות אבות לבד לא עמדה לבן שיעמוד במקום גדולים. מה שאין כן בישיבה האיי”ת. בה קרו גם מקרים שהאב משמש כגאון, בנו האחד משמש במשרת אב הישיבה, ובנו השני משמש כ“שלישי” או “רביעי”, דבר זה ודאי לא היה לטובת עניני הישיבה והישוב.
מבין אלה שעמדו בראש ישיבת ארץ־ישראל נזכיר רק שני אישים, בעלי זכויות יתרות כלפי הישוב העברי. הראשון שבהם הוא ר' אהרן בן מאיר, ממשפחת הנשיאים העתיקה, שאף אביו ואבי אביו עמדו בראש הישיבה והישוב. הוא היה אישיות חזקה ובעל שאיפות גדולות, רב מרץ וקשה כברזל. רבות כתבו עליו בקשר עם המחלוקת שבינו ובין רב סעדיה גאון וחכמי בבל בענין קביעת החגים, מחלוקת שהרעישה בשעתה את הלבבות והסעירה את תפוצות הגולה, ואולם חוץ מזה אין אנו יודעים עליו הרבה. הוא נלחם בתוקף נגד הקראים, וכשראה שהשלטון המקומי עומד לצדם נסע לבגדאד כדי להשפיע בעזרתם של גדולי היהודים שם על השלטון המרכזי שיתן הוראות מתאימות לשלטונות א“י, וכנראה הצליח חפצו בידו. כמה מצאצאיו מלאו תפקידים חשובים בא”י בדורות הבאים.
השני הוא ר' שלמה בן יהודה, שכבר הזכרנוהו קודם. הוא הגיע לעמדתו הגבוהה לא בזכות אבות אלא בזכות עצמו. בתכונותיו היה ההיפך הגמור מבן מאיר. אוהב שלום ורודף שלום, וותרן וענוותן. מוכן היה לוותר גם על משרתו לטוב ממנו. באחד ממכתביו הוא כותב: “ומי יתן ותבא שאלתי, ויבא איש ראוי והגון להושיבו במקומי, כמעשה הראשונים (הם בני בתירה שפינו מקומם להלל הזקן)… ואשר הצאן לו יעמיד להם רועים כלבו לרעותם דעה והשכל”. מסתפק היה במועט: “הנפש מתכלכלת פעם בחסר ופעם ביתר, וברכת ה' במעט אכול והותר, לא בתאות יתרות, כי אם כדי קיום וממנו להפחית”. במכתבים רבים הוא מטיף לשלום. לרגלי מחלוקת אחת שפרצה בקהלת פוסטאט הוא כותב: “אחינו! ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו… הלא אב אחד לכולנו. הלא אל אחד בראנו… דיינו שנאת הגוים אויבינו המבקשים נפשותינו עד אשר נאכל איש בשר זרועו”. במכתב אחר הוא כותב: “כל תאותי וכל רצוני שלום ישראל. גולי לאל כי לו נשלח (כסף הנדבה לישיבה) ע”י מחלוקת לא אקבלם". בינו ובין חשובי הערבים וגדוליהם בירושלים נקבעו יחסי ידידות, ויש שהוא משתדל לטובת מי מהם לפני גדולי היהודים במצרים. אף עם נשיא הקראים הוא חי בשלום, ומתנגדיו מלעיזים עליו על כך. רועה נאמן היה לישוב היהודי ולמרות זקנתו וחולשתו הוא מכתת רגליו בשעת הצורך ונוסע למצרים בעסקי הצבור, ואף בנו מבלה שם חלק ניכר מזמנו בשליחות אביו. ממנו הגיעו אלינו מכתבים רבים מאד, שמספרם מגיע אולי למאות, והם משמשים מקור רב ערך לתולדות הישוב ולתולדות תקופתו הידועה לנו ביותר.
את שמם של הגאון ואב הישיבה היו מזכירים בתפילת הקדיש בכל הקהלות הנשמעות לו: בחייכון וביומיכון ובחיי פלוני גאון ובחיי כל ישראל, כדרך שהיו מזכירין בקהלות בבל את שמם של ראשי הגולה וגאוני ישיבות סורא ופומבדיתא. היה בהזכרה זו משום קבלת מרות. חשובה גם העובדה, שהגאון היה ממנה את ה“חברים”, הם ראשי הקהלות, השופטים, ובזמנים ידועים, אפשר גם את החזנים והמלמדים בכל הקהלות שבא"י ובארצות הסמוכות, כגון סוריא. והוא, הגאון, היה יכול גם להעבירם ממשרתם.
מקורות הכנסותיה של הישיבה
הכנסות הישיבה באו בעיקר מנדבות שבאו מתפוצות הגולה, וביחוד מיהודי מצרים ואיטליה. על ר' שמואל הנגיד מסופר שתמך בכספו בישיבת א“י, ובודאי עשו כך גם נדיבים אחרים בספרד ובארצות אחרות. סכומים ניכרים הגיעו, ע”י ה“חוגגים”, הם עולי הרגל. מה שמענין ביותר הוא, שהיה זמן שבו היתה הממשלה במצרים, שא“י היתה כפופה לה, מפרנסת את צרכי הישיבה, ולא היתה זקוקה לנדבות. כך היה עכ”פ בסוף המאה הי' ותחלת המאה הי“א. נראים הדברים שהממשלה עשתה זאת בהשפעת המדינאי היהודי הגדול ר' פלטיאל שהיה יועצו ואיש סודו של הכליף אלמעוז כובש מצרים וא”י, או בהשפעת ר' מנשה בן אברהם ן' אלקזאז, ראש גובי המסים בא“י וסוריא, שפעל גדולות לטובת יהודי א”י. תמיכה זו נפסקה בזמנו של הכליף אלחאכים, כשהתחיל לרדוף את היהודים והנוצרים בשנת 1012, והגאון ר' יאשיהו כותב לאחת הקהלות במצרים: “ודעו אחינו כי דוחק העת והזמן [יכריחנו להטריח] עליכם… ובעת שהיינו מתפרנסים מצד המלכות לא היינו מטריחים…”.
לתומכיה וידידיה החשובים בארץ ישראל ובחו“ל היתה הישיבה מחלקת תארי כבוד שונים. אם היה הידיד חכם ובן תורה היו נותנין לו את התואר “חבר בסנהדרין גדולה”; לשאר נדיבים רגילים התארים: אהוב הישיבה, בחיר הישיבה, חמדת הישיבה, יסוד הישיבה, משוש הישיבה, נזר הישיבה ועוד. והיו תארים אלו ידועים ומפורסמים עד שהיו כותבים וקוראים: פב”פ היסוד, פב"פ המשוש. הישיבות הבבליות שהיו מבוססות יותר נהגו סלסול בעצמן והיו מקמצות במתן תארים כאלה; תארי הכבוד שלהן היו מועטים מאד ולא ניתנו אלא ליחידי סגולה שהצטיינו בגדולתם בתורה, או בפעולותיהם לטובת העם.
מקומה של הישיבה היה, כאמור, בירושלים, אבל יש שאנו מוצאים אותה ברמלה. שם ישבה למשל, בשנות 1015–1020. מסתבר שהוכרחה לעקור את מושבה מירושלים, אם מפני לחץ הקראים ואם מסבות אחרות. בשנת 1071 נכבשה ירושלים ע"י הסלג’וקים ואז הוכרחה הישיבה להרחיק נדוד והיא קובעת מקומה בצור. מצור הרחוקה ודאי קשה היה לפקח על כל עסקי היישוב. שם התקיימה הישיבה עד מסעי הצלב. כשהתקרבו הצלבנים לצור עברה הישיבה לחדרך הסמוכה לדמשק, ומחדרך לדמשק, שבה המשיכה את קיומה עוד כמאה שנים. גם בשבתה בדמשק לא פסק ממנה שמה “ישיבת ארץ הצבי”.
-
גאוני בבל לא הודו בזכותם של ראשי הישיבה האיי“ת להשתמש בתואר ”גאון“, שלדעתם הוא שייך להם בלבד, ולכן הם קוראים אותם ”ראש הישיבה“, או ”ראש החבורה“, כי הישיבה נקראה ”חבורה“ ובני הישיבה – ”חברייא“, והנסמך על ידה – ”חבר". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.