כשאנו מדברים על חייהם הרוחניים והתרבותיים של היהודים בתקופת הגאונים צריך שיהיה הדבר ברור שלא כל יהודי הארצות השונות עמדו אז, כמו היום, על מדרגה תרבותית אחת. יהודי אפריקה הצפונית, למשל, עמדו במחציתה השניה של תקופת הגאונים על מדרגה תרבותית יותר גבוהה מיהודי אשכנז. אין ספק כי מצבה התרבותי של הסביבה שבה היה נתון קבוץ יהודי זה או אחר השפיע על רמתו התרבותית של הקבוץ היהודי; ואולם, היה כאן גם גורם חשוב אחר, והוא, השפעת המרכזים הרוחניים היהודיים אשר בבבל ובארץ ישראל. הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות היה נמדד משך מאות בשנים במדת ההשפעה הזורמת אליהם מן המרכז.

שני המרכזים, בבל וא“י, חלקו ביניהם את ההשפעה על כל תפוצות הגולה. את החלק הגדול ביותר נטלה בבל. ואף באותן הארצות שהיו נתונות מקודם, בתקופת התלמוד ובמחציתה הראשונה של תקופת הגאונים, להשפעתה של א”י מתחילה לחדור במחציתה השניה של תקופה זו השפעה בבלית. השפעה זו גדילה והולכת יותר ויותר ובה במדה שההשפעה הבבלית גוברת בארץ־ישראל עצמה, במדה זו נחלשת השפעת מטרפולין זו על ה“קולוניות” שלה. החלשה זו באה משני צדדים: מצד אחד לא היתה עוד ההשפעה הבאה מארץ ישראל נקיה מ“תערובת” בבלית ותערובת זו נתרבתה מדור לדור יותר ויותר. ומצד שני, כשם שעלה בידי המרכז הבבלי לחזק את השפעתו בארץ ישראל עצמה ולהשליט בה את התלמוד הבבלי ולהנהיג בה מנהגים בבליים רבים, כך עלה בידו לחזק מעט מעט את השפעתו בארצות שנמצאו תחת השפעתו ובחוג שליטתו של המרכז הארץ ישראלי.

נתבונן נא אל הצנורות, שדרכם זרמה השפעתם של המרכזים אל שאר הארצות. לא במדה אחת ולא בדרך אחת קבלו הקבוצים הישראליים השונים את מזונם הרוחני מן המרכז: היו ארצות שהיהודים היושבים בהן קבלו את השפעתן ישר מן המרכז ב“דרך המלך” ובשפע רב, והיו ארצות שיהודיהן קבלו את ההשפעה באמצעות מתווכים, דרך ארצות אחרות ודרך צנורות שונים. השפעה כזו, שבאה אחר גלגול מחילות ונחלשה, כמובן, הרבה בדרך הילוכה, לא היה בכחה להחיות חיים שלמים את הקבוצים המושפעים ולפרנסם במדה הדרושה.

היקף השפעתם ושליטתם של שני המרכזים הגדולים היה גדול מאד, ודומה כאילו חלקו ביניהם את העולם כולו. חלוקה זו נעשתה עוד קודם שכבשו הערבים את שני המרכזים גם יחד. ארץ ישראל שימשה אז מרכז לארצות הסמוכות לה ולאלו שעמדו באותו זמן תחת שלטון רומי. ממנה קבלו יניקתן, מצד אחד: מצרים, ערב והארצות הסמוכות להן, ומצד שני: יוון וכל הארצות הקרובות לה בחצי האי הבלקני, איטליא וצרפת. לעומתה שימשה בבל מרכז לכל הארצות שנכנסו בגבולות ממשלתם של הפרסים והשפיעה על כל הקבוצים הישראליים שישבו במזרחה של בבל מפרס ועד הודו מצד אחד, ועל הקבוצים הישראליים מרובי האוכלוסין שישבו במערבה מצד שני. התאחדותן של ארצות שונות תחת שבט שלטונן של שתי הממלכות הגדולות, רומי ופרס, חזקה את הקשר הרוחני בין היהודים יושבי הארצות האלו והקילה על המרכזים להעמיק ולהרחיב את השפעתם. כשנכבשה מלכות פרס הגדולה לפני צבא הערבים לא בא שנוי מדיני ביחוסים שבין המרכז הבבלי ובין הארצות הכפופות לו: כולן נכבשו לפני האיסלם וקבלו עול מלכותו עליהן. לרגלי כבוש זה אף הוטב ונתחזק מצבי של המרכז הבבלי. הכליפים תקעו מושבם בבבל, ובגדאד הקרובה לסורא נעשתה – אחרי דמשק – משנת 750 לבירת הכליפות הגדולה. בבל היתה איפוא המטרפולין לכל הארצות שנכבשו ע“י הערבים. עם התרחבות גבולות ממשלתם של הערבים – והתרחבות זו נעשתה במהירות רבה – התרחבו גם גבולות השפעתו של המרכז הבבלי ולחוג השפעתו נכנסו, בזמן קצת יותר מאוחר, גם ארצות מרוקו, תוניס, אלג’יר וספרד. ואף מצרים, שעמדה תחת השפעתה הגמורה של ארץ ישראל, מתחילה, אחרי שנכבשה ע”י הערבים, לקבל מרותה של בבל. יהודים מבבל מתישבים בה במספר הגון והם עומדים בקשר תמידי עם הישיבות אשר בארץ מולדתם. כבר בשנת 750 עמד בראש הקהלה בפוסטאט יהודי בבלי, ובזמן קצת יותר מאוחר נוסדו, כידוע, בפוסטאט ובאלכסנדריא קהלות מיוחדות ליהודי בבל שהתקיימו מאות בשנים.

לעומת זה, הורע מצבו של המרכז הא“י שנכבש ע”י הערבים, אף שמצבם המדיני, ואולי גם הכלכלי, של יהודי ארץ־ישראל הוטב בהרבה ע“י הכבוש. בין ארץ ישראל ובין הרבה מן הארצות המושפעות ממנה, נשארו עדיין תחת שלטון ביצנץ, הוקמה כעין מחיצה מבדלת. דבר זה היה ללא ספק גורם להחליש במדה מרובה את השפעת ארץ ישראל עליהן. א”י נמצאה תחת שלטון האיסלם ואילו איטליא וצרפת וחצי האי הבלקני נשארו בידי נוצרים. פסקה גם הלשון המשותפת. היוונית נדחתה בא"י מפני הערבית, שהיתה זרה לרובם הגדול של יהודי אירופה. אמנם גם זמן רב אחרי זה ניזונו ארצות ביצנץ ואיטליא בעיקר במזון הרוחני הבא מארץ ישראל, אבל לאט לאט התחילו להגיע עדיהן זרמים בבליים שהציפו אותן יותר ויותר.

היקף השפעתו של המרכזי הבבלי היה גדול איפוא במחציתה השניה של תקופתנו, הרבה יותר מאשר במחציתה הראשונה, וזוהי אחת הסיבות – ואולי הסיבה העקרית – למיעוט התשובות שהגיעו אלינו מגאוני בבל הקדמונים ולריבוי התשובות של הגאונים האחרונים. לגאונים הראשונים היה בעיקר משא־ומתן עם קהלות בבל ועם אלו שבארצות הסמוכות לה, אף שכבר אז חדר התלמוד לארצות רחוקות. חוץ מזה היו הקהלות הסמוכות פונות בשאלותיהן על פי רוב בעל פה, ע“י התלמידים שהיו הולכים ללמוד בישיבות, וקבלו גם את התשובות בע”פ ולא בכתב.

המרכז הבבלי עלה על זה שבארץ ישראל בארגונו החזק. שלשלת של ראשי גולה וגאונים לא פסקה בבבל. ראשי הגולה היו רודים בעם ואף הגאונים נהגו נשיאותם ברמה. היה שם רכוז גמור בהנהגת הקהלות ובמינוי הדיינים והשופטים ומשמעת תקיפה שררה בכל. סדר זה נשען במקצת על כח השלטון שניתן להם לראשי הגולה מטעם הממשלה, אבל לא זה היה העיקר, היה כאן כח רוחני ופנימי גדול, ועל כן היה יפה כחם של הגאונים גם מעבר לגבול שלטונם של כליפי בגדאד. ואולם, אין ספק שהיקף השפעתו של המרכז הבבלי גדל בהרבה הודות לארגון המצוין והתקיף שלו, דברים שחסרו למרכז שבא“י. הצרות והשמדות שבאו על יהודי א”י בימי שלטון ביצנץ דלדלום בתכלית והשאירו אחריהם פצעים עמוקים בגוף האומה שלא נרפאו גם עם הטבת מצבם אחרי הכבוש הערבי.

לתחנות ביניים מרכזיות המעבירות את השפעת המרכזים אל הארצות הרחוקות ביותר שימשו ארצות איטליא, מצרים ואפריקה הצפונית. איטליא שימשה צנור ראשי בשביל ההשפעה הזורמת מא“י. על ידה קבלו את יניקתן קהלות צרפת ואחר כך גם אשכנז. הקשר בין א”י ואיטליא היה חזק ביותר בכל תקופת הגאונים ועוברים ושבים היו מצויים בין שתי הארצות. רבים מבני איטליא עוד נהגו אז לעלות לרגל לא“י לכל הפחות פעם אחת בחייהם וחכמים ודרשנים ארץ ישראליים וסתם יהודים היו באים לאיטליא. מן הצד השני היו שיירות מצויות מאיטליא לצרפת ולאשכנז ולהפך. שלש הארצות הללו היו מאוחדות במשך זמן רב במלכות הפרנקים ואחר כך בקיסרות הרומית־הגרמנית, והקירבה המדינית השפיעה גם על הקירבה התרבותית והרוחנית. בין אשכנז וצרפת – לאחר שנפרדו לשתי ממלכות – היתה המתווכת לותרינגיא, ו”חכמי לותר" נודעים לשם. הם גם נקראו “גאוני לותר”. קהלות שו"ם (שפייר, וורמס, מגנצה) העומדות על הספר בין צרפת לאשכנז מלאו תפקיד גדול מאד בחיי הרוח של יהודי צרפת ואשכנז.

קשרים בין איטליה וספרד וא"י    🔗

בין איטליא וא“י היה הקשר החזק ביותר בכל התקופה שאנו עומדים בה. מצד אחד אנו מוצאים עולים לרגל מאיטליא בארץ־ישראל ומצד אחר אנו מוצאים דרשנים איי”ם באיטליא. יש בידינו ספור יפה על דרשן א“י שבא לקהלת וינוסה באמצע המאה התשיעית. ודאי היה אחד מ”שליחי ציון" ובא לאיטליא לאסוף תרומות לטובת הישיבה וצרכי הצבור בירושלים. הוא שהה בקהלה זו כמה שבועות ובכל שבת היה דורש לפני הצבור. הוא היה דורש בעברית, שהרי לא ידע את לשון המדינה ואחד מחכמי המקום שהיה גם פייטן היה משמש לו מתורגמן. והנה אירע מעשה, כי בין הכפריים שבאו אל יום השוק ובין אנשי העיר נפלה מריבה וקטטה והתחילו להכות אלה באלה. הנשים באו לעזרת בעליהן ביעות ובמגרפות שבידיהן, הנצחון היה על צדם של העירונים והדבר היה לשיחת כל בני העיר. והנה חמד המתורגמן לצון, ומחק שתי שורות מן המדרש של פרשת השבוע שהחכם היה צריך לדרוש למחרת והכניס במקומן דברים מעין המאורע. למחר בשעת הדרשה כשהגיע הדרשן לפיסקא זו נבוך ולא ידע לפרשה כהוגן וירד בבושת פנים מן הבימה. כשחזר הדרשן לירושלים וספר את מה שאירע לו החרימו חכמי ירושלים את המתורגמן ועמד בנידוי ימים רבים, עד שעלה אחד מגדולי איטליא לרגל לירושלים והביא עמו תרומות הגונות לטובת הישיבה ועניי ירושלים וכבדוהו לעבור לפני התיבה. בין הפיוטים שאמר היה גם פיוט אחד המדבר בגנות הקראים ובשבחם של הנאמנים למסורת. הפיוט מצא, כמובן, חן רב בעיני השומעים וכשסיים האורח תפלתו שאלוהו (חכמי ירושלים): מי הוא המחבר של פיוט נחמד זה? ענה ואמר: הלא זהו אותו מתורגמן שהחרמתם אותו. מיד עמדו כולם על רגליהם והתירו לו את החרם ¹.

גם בזמנים מאוחרים יותר נעזרו יהודי א“י ע”י יהודי איטליה. את מכתביהם של ראשי הישיבה בא“י היו מקריאים בבתי הכנסת ביום השבת והקהל היה מתנדב בעין יפה. חשובה יותר מכל הפרטים האלה היא העובדה, שההשפעה האיי”ת על יהדות איטליה השאירה אחריה רשומים חזקים שלא נמחו עד היום. היא ניכרת בנוסח התפלה ובמנהגי בית הכנסת. האגדה והפיוט, שחכמי א“י ופייטניה טפחו אותם בחבה יתרה, נקלטו יפה בהשפעת א”י גם באיטליא. כמה מדרשים מיוחסים לאיטליא, ושורה שלמה של פייטנים קמו בה במאה התשיעית והעשירית שעמדו תחת השפעתם של הפייטנים האיי"ם הדגולים, הקליר וחבריו. חכמי איטליה שקדו הרבה על התלמוד הירושלמי, בו בזמן שבארצות אחרות דחה הבבלי את הירושלמי מכל וכל.

דרך הצינור האיטלקי זרמה תורת א“י לצרפת ולאשכנז. בספרים שיצאו מבית מדרשו של רש”י נשמרו כמה תשובות ופסקים מחכמי א“י. יש בהם גם ידיעות ושמועות על הנעשה בא”י ועל מנהגיה. קוראים בתורה הבאים מא“י היו מצויים עוד בימיו של רש”י. מדרש המקרא והפיוט, פרי תורת א“י, קנו להם שם מקום והכו שרשים עמוקים. כמו בא”י היו גם בצרפת אנשים שעיקר עסקם היה במקרא ונקראו “קראים”: ר' שמעון קרא, ר' יוסף קרא ועוד.

אף לקהלות הריינוס היו קשרים קיימים עם א“י, ומזמן לזמן הם פונים בשאלות אל ה”אריות יושבי ירושלים“. בשנת תש”ך (960) פנו לחכמי א“י בשתי שאלות הרחוקות זו מזו בחשיבות ובענין. האחת היא על “שמועה ששמענו על ביאת המשיח”. והשניה נוגעת לדיני טרפות. השאלה הראשונה הרגיזה את חכמי א”י, כי, כנראה, פנו אליהם בשאלה זו מכמה מקומות, והם משיבים ברוגזה: “על ביאת משיח לא הייתם כדאי להשיב, וכי אינכם מאמינים לדברי חכמים וסימניהם. כי החכמים נתנו כמה סימנים ואותות שיתגלו לפני ביאת המשיח ועדיין לא באו”. על השאלה השניה הם משיבים בנחת ומענין שהם מסתמכים בפסק שלהם על דעתו של גאון בבלי קדמון.

חלשה הרבה יותר היתה השפעת א“י על ספרד. אין השפעת א”י ניכרת ביותר ביצירות רוחם של יהודי ספרד, אם כי יש בידינו כנה וכמה ידיעות על קשרים בין א“י וספרד, וכבר ראינו שמספרד עלו רבים להשתקע בא”י. רב שמואל הנגיד עומד בקשרים אמיצים עם ר' דניאל בן עזריה, הגאון הירושלמי, ומחבר לכבודו שיר יפה, ואחר שנצח במלחמה אחת צוה לבנו יהוסף שאת השירה שחיבר לזכר המאורע יעתיק וישלח לחכמי ירושלים. ספרי מקרא שנכתבו בטבריה ובירושלים מגיעות לידיהם של חכמי הלשון בספרד, ועולי רגל ספרדיים מביאים עמם בחזרתם ספרים שנתחברו או נעתקו בירושלים. ואולם, ספרד היתה תלמידה מקשיבה לגאוני בבל ועמדה תחת השפעתם הגמורה מאות בשנים.

מצרים היתה תחנה מרכזית המעבירה את השפעת בבל לאלג’יר, מרוקו וטוניס ומשם לספרד. במצרים נתרכזו כל הקשרים שבין הארצות האלו וחליפת המכתבים והשאלות והתשובות שביניהן עברו דרכה. מצרים היתה באמת רק תחנת ביניים שהעבירה את ההשפעה ממנה והלאה, אבל לא זכתה להעשות – דוגמת איטליא – למרכז תרבותי חשוב מצד עצמה, עד שיהא בכחו גם להשפיע משלו. למעמד כזה זכו קהלות אפריקה הצפונית. הקהלה הראשית קירואן נעשתה מרכז רוחני חשוב וזכתה לפרסום גדול. אפריקה הצפונית היתה דולה מתורת בבל ומשקה גם את ספרד. היא היתה בולעת הרבה, מעכלת יפה וגם פולטת. אולם בדור שאחרי תקופת הגאונים נשתנה המצב: ספרד מגיעה לעמידה ברשות עצמה, ולא עוד אלא שהיא זוכה לעמוד בראש כנסת ישראל, וקהלות אפריקה, שנתדלדלו וירדו מגדולתן לרגלי החליפות והתמורות במצבן המדיני וע"י הקנאות החשוכה של המושלמים שם, נעשות כפופות לה.

קשרים עם הקיבוץ היהודי בפרס    🔗

מגששים אנו באפילה בכל מה שנוגע לקיבוץ היהודי הגדול אשר בפרס ובארצות הסמוכות כגון אפגניסטן, טורקסטן וכו‘. כל אלו הן ארצות שעמדו בחבור ישר עם המרכז הבבלי. אשר ליהדות הפרסית אנו יודעים כי היא היתה תוססת במשך כל תקופת הגאונים. יותר משנתנה לנו פרס באותו זמן אנשי שם בתורה נתנה לנו משיחי שקר, מיסדי כתות ומנהיגי הקראות. מן הארץ הזאת יצאו אבו עיסי האספאהני (685–705 בערך). הוא חשב את עצמו למשיח שיגאל את ישראל מן הגלות, עמד בראש מחנה מזוין של עשרת אלפים איש מישראל, נלחם בצבאות הממשלה ונהרג במלחמה. הוא גם יסד כתה דתית חדשה, אסר אכילת בשר ושתית יין, אסר את הגירושין, חייב להתפלל שבע פעמים ביום, ע“ש הכתוב “שבע ביום הללתיך” (תהלים קיט, קסד), אבל לא שנה את נוסח התפילה וצוה להתפלל תפלת י”ח וק"ש עם ג’ ברכותיה. הוא אמר שגם ישו ומחמד היו נביאים, אלא שנשלחו לאומות העולם ולא לישראל. רבים האמינו באבו עיסי, שנקראים עיסויים או עיסוניים והתקיימה כת זו כמאתים שנה אחרי מותו ². אחד מתלמידיו של אבו־עיסי יודגאן ³, חשב אף הוא את עצמו לנביא ומשיח ואף הוא נעשה למיסד כתה חדשה, כת היודגאנים. אף אחרי פטירתו אמרו תלמידיו שהוא לא מת ועוד ישוב ויתגלה.

בעקבות היודגאנים הלכו המושכאנים (נקראו כך על שם מיסד הכת מושכא, ויש גם סוברים שמושכאן אינו שם אדם כי אם שם מקום במחוז המדאן ⁴, שאין לנו אודותיהם אלא ידיעות מועטות בלבד. מצויה גם כת בשם שאדכאנים, ע"ש מקום אחד בפרס. הרי שלש או ארבע כתות בעלות נטיה מדינית־משיחית, שרצו להכניס שנויים בדת, וכולן הן מארץ פרס.

חוץ מזה נזכיר גם את משה הפרסי, יליד בגדאד, שישב אחרי כן בעיר קטנה הקרויה זפראן בקרבת קרמנשח ויצא משם לגור בטיפליס אשר בקוקז וע"כ הוא נקרא גם אבו־עמרן הטיפליסי. אף הוא יסד כתה שנקראה כת הטיפליסיים והתקיימה זמן רב אחרי מותו של המיסד. משה הפרסי כפר בתחית המתים ועוד בכמה מעיקרי הדת.

אף התנועה הקראית התפשטה בפרס במדה גדולה מאד. התסיסה הרבה ששררה בין היהודים היושבים שם והצמיחה את כל הכתות הנזכרות הכשירה את הקרקע גם בשביל הקראות. בפרס גברה יד השיעיתים, מכחישי התורה שבע“פ שבדת המושלימית, ואפשר שהסביבה הזאת השפיעה גם על היהודים. אך ברור שהיו לכך גם סבות יותר עמוקות הדורשות עוד חקירה מדוקדקת. עלינו לדעת מה היו חייהם של יהודי המדינות האלו: פרס, מדי, אפגניסטן עוד בתקופת המשנה והתלמוד. הידיעות שיש לנו אודותם מועטות הן מאד ואף הן לא נאספו עוד כמדומני, וקשה להגיד עליהם דבר ברור, אבל נראה שתהום עמוקה הפרידה בינם ובין יהודי בבל. הם לא שמרו על טהרת המשפחה ופסולי יוחסין נתערבו בהם, וע”כ היו יהודי בבל נמנעים מלהתחתן עמהם. “אמר רב פפא סבא משמיה דרב בבל בריאה, מישון מיתה, מדי חולה, עילם גוססת” (קדושין עא, ב) ועוד “אמר רבי אבא בר כהנא מאי דכתיב וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי – חלח זו חלזון, חבור זו הדייב, נהר גוזן זו גינזק ⁵, ערי מדי זו חמדן וחברותיה ואמרי לה זו נהוונד וחברותיה… אמר ר' יוחנן וכולם לפסול” (שם עב, א). על יהודי כל הארצות הללו הביטו יהודי בבל כעל נחותי דרגא. יהודי בבל עלו יותר ויותר בתרבותם היהודית וגם הכללית ואילו הללו קפאו על שמריהם וידיעת התורה היתה מועטה בקרבם. יהודי בבל התיחסו ליהודי פרס ומדי בביטול ובבוז ואלה השיבו להם בשנאה עמוקה. זוהי בלי ספק הסבה העיקרית לאותה התנגדות אל התלמוד שבא אליהם מבבל, וכאן הרקע לצמיחת כל אותן כתות שהזכרנו. הופעתו של התלמוד צריכה היתה להכניס לתוך חייהם שנויים כבירים, יסודיים, ועד שחדר לפני ולפנים ונצח את כל המתנגד הוליד התנגשויות רבות. מגדולי הקראים יוצאי אותן גלילות יש להזכיר את בנימין הנהוונדי, שחי במחציתה הראשונה של המאה הט'. בספר הדינים הנקרא “משאת בנימין”, שחבר בנימין זה, חזקה מאד השפעת התלמוד והוא משמש לו מקור ראשי, אמנם בהרבה דברים גם נטה ממנו. כפי הנראה למד בנימין בבבל.

כוארוסאן (עתה אפגניסטן) נתנה לנו את הפוקר הגדול חיוי הבלכי, בן זמנו של בנימין נהוונדי. יחיד הוא האיש הזה בשמו, כי בכל ספרות ישראל מכל הזמנים אין אנו מוצאים לו חבר בשם זה ויחיד כמעט היה האיש באותו זמן גם בשיטתו. הוא כפר לא רק בתורה שבע“פ כי אם גם בתורה שבכתב. הכינוי בלכי מורה כי הוא מעיר בלך, אלא שהשם נשתבש, אולי בכוונה, לכלבי; כך קוראים אותו הראב”ד בס' הקבלה, הראב“ע וכן בס' האמונות והדעות של רס”ג ⁶. הוא כתב בספר מאתים טענות ושאלות על כתבי הקדש, מראה סתירות בכה“ק וכופר בנסים המסופרים בתורה. חלק מהם, כגון קריעת ים סוף, הוא מבאר בדרך הטבע: משה ידע את שפל הים ברדתו והעביר את בני ישראל ופרעה לא ידע מזה ולפיכך טבע. הראב”ד מביא את דברי חיוי אלו ומקללו: ישתחקו עצמותיו של חיוי הבלכי. לחיוי היתה השפעה עצומה על בני זמנו, ואחד מספריו היה נלמד לתינוקות ע“י המלמדים, ואולם רב סעדיה גאון, שחי כששים שנה אחרי חיוי ונצח את הקראים נצחון רב, נצח גם את השפעתו של חיוי, והראב”ד בס' הקבלה אומר על רס“ג “שחבר כמה ספרים טובים ועשה טובות גדולות לישראל והשיב תשובות על המינים (= הם הקראים) ועל הכופרים בתורה ואחד מהם חיוי אלכלבי אשר בדה מלבו תורה והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותה בספרים ובלוחות עד שבא רב סעדיה ונצחם”. ספרי חיוי התפשטו איפוא גם מחוץ לגבולות ארצו – כי רס”ג לא היה מעולם בפרס. והנה ספריו של חיוי נאבדו ולא הגיעו אלינו וידיעותינו אודותיו לא היו מרובות ⁷. ואולם בשנת 1915 מצא דודסון בין כתבי היד של ה“גניזה” חלק מתשובותיו של רס“ג על שאלות חיוי ⁸. מתשובותיו של רס”ג נודעו לנו כמה משאלותיו של חיוי שלא ידענו עליהן קודם, אך גם עתה ידועות לנו רק ל“א שאלות מן המאתים שערך, כי, כאמור, נמצא רק קטע מתשובות רס”ג.

יחד עם זאת אנו יודעים שפרס היתה בין “רשויותיו” של ראש הגולה הבבלי, דהיינו, שהוא היה ממנה שם דיינים ושופטים, גובה מסים וכו'. אמנם ר"נ הבבלי מספר “שראה את בנו של דוד בן זכאי שיצא למדינת פרס שהיא מרשות אביו ולא כבדוהו ולא נשאו פניו, ושלח והודיע את אביו ואביו הוציא עליהם פתיחות וחרמות, והודיע למשנה והמשנה הודיע למלך וכתב המלך למלך פרס לסמוך ידו ולעזרו עליהם. וכששמע מלך פרס והגיע כתב מלך בבל לידו שלח ידו בהם ונטל מהם ממון הרבה” ⁹. ואולם, יתכן שגם כאן יש הד מן ההתנגדות של יהודי פרס למרכז הבבלי, ואין זה דבר פרטי ביחס לדוד בן זכאי.

בתשובות הגאונים מעטות הן הידיעות על פרס ומדי, אבל במקומות אחדים מודיעים לנו הגאונים כמה פרטים מענינים על מנהגי הקהלות אשר שם. כגון אלו: 1. “ועדיין יש ספרי אפטרתא שיש בהם ענין למנחה לכל השנה… ויש מקומות בארץ עילם ¹⁰ ואיי הים של פרס שרגילין בה עד עכשיו” ¹¹. 2. משורתא דפוריא (סנהדרין סד, ב). “מנהג בבבל ובעילם (מכאן נשתבש אח"כ: בכל העולם) הבחורים עושין צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרין ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש, אותה טבעת נקראת משוורתא” ¹². 3. “לא נאמר כן בנהרדעא מעולם אהבה רבה לא בשחרית ולא בערבית ולא בעילם ופרס ומדי” ¹³. מהבאות אלו שהבאנו יש ראיה שהיתה איזו חשיבות למנהגי קהלות פרס ומדי.

גם לכורוסאן הגיעה השפעת הגאונים ונשלחו אליה תשובות ¹⁴. כורוסאן עמדה לפי ספור רב נתן הבבלי ב“רשות” ישיבת פומבדיתא. בלי ספק נשלחו לכל הקהלות האלו תשובות רבות מגאוני הישיבות, אלא שלא הגיעו לידינו. עם חורבנן של הקהילות הללו הלך הכל לאבוד.

השפעת הישיבות שבבבל וא"י הגיעה גם עד הכוזרים. המלך יוסף כותב בתשובתו אל רב חסדאי ן' שפרוט: “ואנחנו עינינו אל ה' אלהינו ואל חכמי ישראל הישיבה שבירושלים ואל הישיבה בבבל”.

כמה מועטות הן הידיעות שבידינו בכל הנוגע לתקופת הגאונים וביחוד לקשרי הישיבות עם ארצות שונות, תעיד העובדה שעוד לפני זמן קצר לא ידענו דבר על יהודי תימן במחציתה השניה של תקופת הגאונים וע“ד הקשר שבינם ובין הישיבות שבבבל וא”י. והנה נמצאו בין עלי הגניזה הקהירית שנתגלגלו לפאריס שני דפים קרועים ובלויים, והם מכילים ג' אגרות שנשלחו ע“י אחד מגאוני בבל לקהלות “ימן וימאמה”. מתוך האגרות האלו אנו רואים שבין ישיבות בבל וקהלות תימן היה קשר קבוע ותכוף, והקהלות האלו היו שולחות סכומים הגונים לטובת הישיבות. אלא שזה כמה שנים קובל הגאון – “אשר גזולים וחמוסים חקנו וחק ישיבתנו בארץ ימן וימאמה” מפני שקצת אנשים העיזו פנים נגד הגאון ועכבו הכסף בידם. הגאון מנדה ומחרים אותם על כך. נזכרו במכתבים אלו אנשים אחדים בתארי אלוף וראש כלה ומשמע מכאן שהיו שם גדולים בתורה וחשובים בעיני גאוני הישיבות. כותב המכתב מזכיר גם את “השופטים והשלוחים והממונים” שנשלחו משער הישיבה אל ארץ ימן וימאמה. נזכרו במכתבים אלו גם “בני עדן” ו”אלגידדה".

בכמה ארצות התנהלה התאבקות ממושכת על ההגמוניה בין בבל ובין א“י. נקח לדוגמה את קהלות אפריקה הצפונית שהיו חשובות ביותר באותה תקופה ועמדו על מדרגה תרבותית גבוהה. עוד מימי הבית היו קהלות אלו קשורות קשר אמיץ לא”י, וקשרים אלה היו חזקים גם בתקופת התלמוד ואחריה. א“י ואפריקה הצפונית עמדו שתיהן תחת שלטון רומא ואחר כך תחת שלטון ביזנטיה. בין יהודי בבל ויהודי אפריקה לא היה כל קשר. ע”י כבוש הערבים נתאחדו יהודי אפריקה גם עם אחיהם שבבבל. הגאון הבבלי הראשון, עד כמה שידוע לנו, שעמו באו יהודי צפון אפריקה במגע, הוא רב יהודאי, הגאון הסוראי המפורסם (760) ואולם, עיקר יניקתם הרוחנית עדיין בא להם מא“י. אחד מתלמידי תלמידיו של גאון משתדל להכניסם תחת שלטונה הגמור של בבל ובחבור שהוא שולח להם הוא כותב: “שמענו שבאו אצלכם תלמידים מישיבה ומהן שה[יו קודם באר]ץ ישראל ולמדו מנהגי א”י [ונהגו מנ]הגי השמד [שנהגו בהן בני אר]ץ ישראל”. הוא פורט שורה ארוכה של מנהגים שלפי דעתו אינם כהלכה, היינו לא לפי התלמוד הבבלי, ומשתדל להשפיע עליהם שינהגו כפי מנהגי בבל. הקשרים בין בבל וקהלות אפריקה הצפונית מתחזקים מדור לדור, ואין לך ארץ ומדינה שיהודיה יעמדו במגע תמידי עם הישיבות הבבליות כיהודי צפון אפריקה. ואולם גם הקשרים עם א“י, אף שנחלשו, לא נותקו כליל, ועדיין אפשר לראות עקבות ההשפעה האיי”ת בכמה ממנהגיהם של יהודי אפריקה אף במאה העשירית והי"א.

באותה תקופה שאנו עומדים בה היה הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות נמדד, כאמור, במדת ההשפעה הזורמת אליהם מן המרכזים הרוחניים שבא“י ובבל. לא במדה אחת ולא בדרך אחת קבלו הקבוצים היהודיים השונים את מזונם הרוחני מן המרכזים האלה. היו ארצות שקבלו את יניקתן ישר מן המרכז, והיו ארצות שקבלוה באמצעות ארצות אחרות ודרך צנורות שונים. יהדות ספרד, שמאות בשנים עמדה בקשרים אמיצים עם בבל ויהדות איטליה־צרפת־אשכנז שעמדה בקשרים אמיצים עם א”י יכלו למלא בדורות הבאים את מקום שני המרכזים שבמזרח.