הידיעות הנמצאות בידינו על דבר החנוך ודרכי הלמוד באותו הזמן הן מועטות מאד; עלינו להסתפק במועט זה, לאסוף אותו מכל מקומות פזוריו ולהוציא ממנו מה שאפשר, אבל אסור לנו להשתמש במדרשים המאוחרים שסודרו בתקופת הגאונים וב“מסכתות הקטנות”, אף שהן סודרו באותה תקופה, בלי זהירות יתרה. אפשר לנו להשתמש בהם לשם ציור המצב בתקופת הגאונים רק אם נדע ברור שמאמר זה או אחר הנוגע לעניננו מצאו מתקופה זו. דבר המובן הוא, כי אף שחלק מן המדרשים סודר בתקופת הגאונים (כגון שמות רבה, דברים רבה) סדור אחרון, הרי שייכים המדרשים לתקופת התלמוד ויש בהם מאמרים קודמים אף לתקופה זו. כן הדבר גם במסכתות הקטנות, בהן שקועים דברי הלכה ואגדה הרבה שמוצאן עוד מתקופת המשנה. זהירות זו נופלת כשאנו באים אל תשובות הגאונים ואל האגרות והתעודות של אותו זמן.

יש לציין, כי המקורות לתולדות החנוך הם בכלל מועטים אצלנו, אפילו בתקופות יותר מאוחרות ובזמנים שיש לנו דרך כלל מקורות ספרותיים רבים. כמה מועטים הם למשל המקורות לתולדות החנוך של יהודי צרפת ואשכנז מן המאה העשירית עד המאה הי“ד והן זוהי אחת התקופות היותר מזהירות בחיי הרוח של העם העברי! הן נפלא הדבר שעד סוף המאה הי”ח לא נכתב אף ספר אחד שיהא מוקדש לשאלות החנוך ולתוכנית הלמודים. יוצא מן הכלל ויחיד במינו הספר הקטנטן “כיצד סדר משנה” לר' משה ב“ר אהרן מארפטשיק. כל הידיעות שיש לנו במקצוע זה באות רק דרך אגב בספרות השו”ת, הדרוש, המוסר, או בצוואות. ואולם, חס לנו מלהוציא מסקנא מכך שהחנוך לא ענין את אבותינו ולא עמד ברום עולמם. יודעים אנו כדבר ברור שהחנוך הכללי, או חובת הבקור בבתיה“ס, שנעשה נחלתם של עמי אירופה רק בדורנו, היה קנינם של אבותינו עוד בימי התלמוד, וכל אב היה מוסר את נפשו ומשתדל בכל כחו בחנוך בניו. אך כיון שהתכנית היתה קבועה לעד ולעולם, והשנויים שבאו בה לרגלי חליפות הזמנים והארצות היו קטנים בערך, בגלל כן לא הרבו לטפל בנושא זה. לא חפשו להם דרכים חדשות וע”כ ידובר עליהם רק דרך אגב. לעתים מצויות ביותר נזכרים בתיה“ס, תשב”ר והמלמדים כדבר מפורסם וידוע, הנהוג והמקובל בכל תפוצות הגולה.

אשר לרמה התרבותית של הקבוצים היהודיים, ראינו שידיעת התלמוד הולכת ומתפשטת יותר ויותר, והתלמוד חודר גם אל הפנות הנדחות ביותר. באותה תקופה אנו מוצאים שבכל מקום יש להם ליהודים בתי כנסת ובתי מדרש ללמוד התורה, ובלילות, ביחוד בלילי שבתות, היו מתקבצים זקנים וצעירים להגות בתורה. כל יהודי ויהודי ידע אם מעט ואם הרבה את התורה והנביאים, ידע לחתום את שמו, חזיון יקר בימי הבינים, זמן שמלכים ואצילים אבירים לא ידעו זה. רב האיי מסיח לפי תומו, ואומר: “חזקת ישראל דידעין כתב עברי”, אבל “לאו חזקת ישראל דידעין כתב פרסי” ¹. אמנם לא היו עמי הארץ יודעים לקרא שטר ולעמוד על תכנו כהוגן, כמו שנראה שם סי' רל“ח: “שט”ח אי נמי שאר שטרות דחתמין ביה עמי הארץ דלא ידעי למיקרייה ולמיקם על עיניניה מאי אית למיעבד בהו. ורוב השטרות בעונות (בעוה"ר) הכין משכחינן להו”, אבל יש לפקפק אם גם היום יודעים רוב עמי הארץ לקרא שטר ולעמוד על עיניניו. אותן עמי הארץ שבתקופת התנאים והתלמוד כמעט שעברו מן העולם. ולא נמצאו אנשים שאינם לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, ועל כן אנו רואים שנשתנה לגמרי היחס לעמי הארץ ².

מקומו של ביה“ס העממי היה בבית־הכנסת או בבנין מיוחד על ידו, ועל כן אנו מוצאים שהילדים בגיל ביה”ס נקראים “תינוקות של בית־הכנסת” ³. גם כשהיו מחרימין את מי שהוא היו מכריזין בין כל יתר הדברים: “ולא תלמדו את בניו תורה בבית הכנסת” ⁴, על דבר זה קובל מהרש"ל ⁵ ואומר: “ראיתי דברים תמוהים בהאי תשובה דרב פלטוי גאון, שכתב מוציאין התינוק מבית הספר, חלילה! במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות נבטל?… וכמדומה שלא יצאו… מפי הגאון”. ואמנם, התקופות הבאות השמיטו דבר זה מנוסח החרם, אך בכל זאת נמצאהו עוד בקצת מקרים.

ביהכ“נ היה תמיד, וביחוד באותו זמן, גורם חנוכי כביר. ידוע הספור על אמו של ר' יהושע בן חנניה שהיתה מחזרת עמו בעודו תינוק מוטל בעריסה על בתי כנסיות ובתי מדרשות למען יכנסו לאזניו תורה. הילד היה מתחנך ע”י ביהכ“נ בכל המצות ומנהגי הדת והחיים היהודיים. במסכת סופרים פי”ח כשיסופר על מנהגיהם הנאים של בני ירושלים נאמר: ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם אלא היו מוליכים אותם לבתי כנסיות כדי לזרזם במצות. והוא מסיים: “מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן והן לקבל שכר”. את הילדים היו משתפים בכל דבר ודבר; אף בשעה שהיו מחרימין ומנדין חוטא ופושע ומסדרין את כל הטקס המאים הכרוך בזה: הוצאת ספרי תורה, הבאת מטה של מתים ופריסת היריעה שפורסין על מתים, הבאת נאדות נפוחים ושימת אפר, הדלקת נרות ותקיעה בשופר, גם לאותו מעמד היו הילדים מובאים לראות ולשמוע, ואחרי הכרזת החרם היו הילדים עונים: אמן! מחזה כזה היה ודאי מתרשם עמוק בלבו של הילד, והיתה בו כעין אזהרה לכל ימי חייו שלא יסור מן הדרך הישרה. אבל מקומם של הילדים לא היה נפקד גם בחגיגות שהיו נערכות בבית הכנסת בימי החגים, ביחוד בפורים ובשמחת תורה. בפורים יסופר לנו על משורתא דפוריא, ובשמחת תורה היו מקלסין לפני ס“ת, מקשטין אותו בכל מיני קשוטין וכ”א מבני הקהלה היה משתתף בקשוטין אלו, ומביאין מוגמראות וכו', – כן היו הילדים לוקחים חלק בחגיגות שנערכו בשעת מינויו של דיין או ראש הקהל. חיי הילדים היו איפוא ספוגים תורה ויהדות.

חוץ מבתיה“ס הצבוריים התקיימו גם בתי”ס פרטיים ומכאן גם השמוש בשם “בית ספר” שהיה אולי מיוחד לביה“ס הפרטי. בכמה מקומות ידובר על הכנסה לבית הספר ולא לבית הכנסת. הורים אמידים היו לוקחים לבניהם וגם לבנותיהם מורים מיוחדים, ורב האיי מזרז בשירו “מוסר השכל” את ההורים שידאגו להמציא לבניהם ולבנותיהם מורים וספרים: “ואם תוליד לך בנים ובנות, קנה להם בכל כחך ספרים ושים להם מלמד מנעורים”. היו גם הורים בני תורה שמתוך חבה יתרה לבניהם לא שלחו אותם לביה”ס אלא למדום בעצמם תורה, וכך אנו מוצאים בשאלה שלוחה לרה"ג שאחד טוען: “לא היה אבי אלא אוהב אותי ולמדני תורה, והייתי קרוב אליו בכל דבר” ⁶.

תכנית הלמודים. הלמוד המרכזי והראשי בביה“ס היה למוד התנ”ך. הן ע“כ נקרא בית הלמוד בשם בית “הספר”, הספר בהא הידיעה, וכך יסופר: ראובן היה לו עבד ושפחה והולידו בן, עמד ראובן ונטל את הבן והכניסו לבית הספר וקרא תורה ונביאים ⁷… עוד מזמן עתיק היו נוהגים להתחיל את למוד התורה לילדים לא מבראשית כי אם מויקרא ⁸; כך נהגו גם אחרי תקופה”ג בארצות רבות, אבל נראה שמקורו של מנהג זה הוא ארץ ישראלי ולא בבלי, ובבבל היו מתחילין מספר בראשית, ואת למוד הנביאים – מס' שמואל ⁹. כך יוצא מדברי בעל שמושא רבא (קובץ הלכות עתיק מימי הגאונים הקדמונים): “לא אכשר לאחותי תפילין אלא מאן דקרי בתורה נביאים וכתובים ותלמוד. בתורה – בס' בראשית, בנביאים – בס' שמואל, בכתובים – בס' תהילים. ואי הוי במשנה שפיר דמי”. יש לחשוב שבאותו זמן לא היה עוד התלמוד למוד של חובה לכל הילדים, כדרך שאנו רואים את זה במאות המאוחרות. רוב הילדים היו יוצאים מביה“ס אחרי שרכשו להם את ידיעת התפלה, הקריאה בעברית, ואת דעת התנ”ך פחות או יותר. רק הנבחרים שבתלמידים היו ממשיכים הלאה את למודם ומתמסרים ללמוד התלמוד. מלבד למודי הקדש היו מלמדים – אפשר לא בכל בתיה“ס – גם למודי חול: חשבון ושפת המדינה. וכך משיב רב האיי: “מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון. ותינוקות של גויים ללמדם שם (בביהכ"נ) כל שיכול לדחותן דוחין ואם חוששין לתרעומות אין דוחין מפני דרכי שלום” ¹⁰. גם ב”מוסר השכל" אנו קוראים: “דעה חכמה – ואם דעתה פליאה; דעה חשבון ובין ספרי רפואה; ותדע לך אזי מולד לבנה, ועת המועדים שנה בשנה”.

מלמדים ובתי“ס היו בכל עיר ועיר, אפילו בכפרים. מובן מאליו שבכפרים עמד החנוך והלמוד במדרגה יותר נמוכה. רב האיי מדבר במקום אחד ¹¹ דרך אגב על “גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאין במקרא”. “גרסאי” אלו אינם אלא גורסי התלמוד, אלא שמתוך שלא היו בקיאים במקרא נכנסו על ידם קצת שבושים במקצת פסוקים המובאים בתלמוד. גם במקום אחר ¹² מדבר רה”ג על בני כפרים שלא היו מדייקין במקרא ¹³, לא היו מדייקין בכפרים כבמקומות התורה המובהקים, אבל היו לומדים גם מקרא וגם תלמוד אף בכפרים.

את המשמעת בבתי הספר היו מחזיקין בעזרת הרצועה. היה זה דבר רגיל לתינוקות להיות “מתרצעין” בביה“ס. כך נהגו אצל כל אומה ולשון עד סמוך לזמננו זה. יש לשים לב שבאותו זמן היו רגילים בעונשי הגוף, והרצועה היתה אחד הדברים היותר יעילים בבית הדין: רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועה ושופרא וסנדלא (סנהדרין ז, ב). אף מתשובת הגאונים אנו למדים עד כמה היו עונשי המלקות רגילין באותו זמן גם לגדולים שחטאו ופשעו. היו מלמדים שהיו משתמשים בזכותם יותר מדאי עד שאף רב נטרונאי גאון, זה הקפדן המצוה להלקות על חטאים שונים, גוער בהם: ומקרי ינוקי שפירשתם, דמחו להו לינוקי טובא – ודאיי ינוקי לא גמרי אלא הכי במחתה… וינוקי בריאי אם מרבה עליהם ייסור אין בכך כלום, אבל אם מרבה על הקט[נים ועל] הכחושים אכזרי הוא ומתרינן ביה זימנא ותרין ותלתה, אם מקבל מוטב ואם לא [מסלקינן ליה] ¹⁴. ואף רב האיי אומר ב”מוסר השכל“: ואם תוליד לך בנים ובנות, בכל עת יסרם – אכן בחנוֹת”.

המלמדים. השמות העתיקים “סופר”, “חזן” נשכחו כבר ויצאו מן השמוש. שמם הוא עתה “מלמדי תינוקות” (או “מלמדים” סתם) ו“מקרי דרדקי” בארמית. הם תפסו עמדה צבורית, אמנם לא חשובה ביותר אבל גם לא פחותה, ובכל פעם שראשי הישיבות פונים לעומדים בראש קהלות ישראל, הם פונים אל הדיינים והשופטים, פרנסים וראשי כנסיות וגם אל המלמדים והחזנים. את שכרם היו מקבלים מהורי הילדים, והיו רגילים לשלם להם בכל חודש וחודש: “והמלמדים שהיו רגילים ללמד לראובן מעידים שמיד יכין היו נוטלין שכרן כל חדש וחדש ¹⁵. עוד מזמנים קדומים הורגלו אבותינו לשלם שכר לימוד בינהם, ובתלמוד אמרו, שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר”ה חוץ מהוצאת שבת והוצאת י“ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו (ביצה טז, א) ואף רה”ג ב“מוסר השכל” מזרז את קוראיו, שלא יקמצו בהוצאות שכר למוד: “והענק תעניק לרב בהונך, אשר תתן ותעניק לבניך”. היינו שהמתנות שאתה נותן לרב הן באמת מתנות שאתה נותן לבניך. יש לחשוב שבתיה“ס הצבוריים קבלו שכרם מקופת הקהל. על גובה השכר שהיו המלמדים מקבלים אין לנו כמעט שום ידיעות. באחת מתשובות של רגמ”ה יסופר שאחד לקח מלמד לג' בניו והתחייב לו ג' לטרין לשנה (הלטרא עלתה בימים ההם לעשרים דינר, והעד ה' ליטרות אפשר היה לקנות בית קטן) למזונות, חוץ מזה קבל עליו להוסיף רעים לבניו מן החוץ להשלים לו עשרה ליטרין. מלמד זה למד עם הנערים עד שהשלימו את המקרא ¹⁶.

בנוגע למספר הילדים שיכול כל מלמד ללמד היו נוהגים ודאי ע"פ כללי התלמוד (ב"ב כא, א), אבל יש לחשוב שמלמדי משנה וגמרא קבלו מספר יותר קטן של ילדים.

רוב הבנים היו יוצאים למסחר ולמלאכה. בתי“ס למסחר ולמלאכה לא היו כמובן, אלא שכל אב היה מכניס את בנו קמעא קמעא לעסקיו או למלאכתו ומלמדו את הנחוץ לדעת. היו שלמדו אצל בעלי מלאכה שונים. החובה ללמד את הבן מלאכה נזכרה בתורת הגאונים במקומות שונים ¹⁷. – ו”במוסר השכל" מזהיר המחבר את ההורים על זה: “ולמד לבניך מלאכה, תהא להם ליום מחר ערוכה”. ואמנם, בכמה ארצות תופסים היהודים את המקום הראשון בשוק המלאכות השונות, כגון באפריקה הצפונית, סיציליא וספרד. במכתבו של גאון אחד, כנראה רב שרירא, נמצאת קובלנא על ירידת למוד התורה בבבל, כי הצעירים פונים יותר ויותר אל למוד המלאכה, וכך עושים גם בניהם של בני הישיבה וחכמיה: “ונותרנו מעט מהרבה, ומדרש התנאים כמו שומם, כי כל נער מאור עינים היה מובל למדרש המשנה ועתה אין איש מביא בנו… וגם אמורי התלמוד רבים בבניהם יוצאים למלאכות ומסתפחים להשתכר או לעבוד” ¹⁸.

על חנוך הבנות יש לנו ידיעות עוד יותר מועטות. ראינו כבר שרב האיי מיעץ לקחת מלמד גם לבנות. אבל יש לחשוב שכך עשו רק האמידים והמשכילים. במציאותם של בתי ספר מיוחדים לבנות יש לפקפק, ונראה שלא היו כאלה. החינוך שהבנות היו מקבלות היה חנוך ביתי, ובו מלאה האם את התפקיד העיקרי. הילדות היו לומדות את הקריאה העברית בכדי שתדענה להתפלל, ומכמה תשובות יוצא שהנשים היו רגילות ללכת לביהכ“נ להתפלל. הבת לא יכלה ללמוד הרבה גם מצד הנשואים המוקדמים שהיו נהוגין בארצות המזרח. ובאמת לא הגיעו מתקופת הגאונים שמות נשים מצוינות כמו שהיו כאלו בתקופת המשנה והתלמוד. השאיפה היתה לחנך את הבנות ביראת שמים, במדות טובות, בהנהגת עניני הבית ודבר זה השיגו בהצלחה. אין ספק כי היו גם נשים משכילות ומלומדות. מזמן מעט יותר מאוחר נזכרת לשבח בתו של רב שמואל בן עלי בבגדאד, שר' פתחיה מרגנשפורג מספר עליה נפלאות: “והיא בקיאה בקריאה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבנין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואים אותה”. אחד המשוררים אשר חבר שירי קינה על פטירתה אומר עליה שהיתה “מקור חכמה ותפארת לאומים, והדָלית אשר חסו בצלה בני אדם וכל ילדי רְחָמִים… והוציאה לאורה תעלומות ושמה הגלוים נעלמים” ¹⁹. ידועה עוד אשתו של ר' משה השבוי שאף היא היתה משכלת ובקיאה במקרא. ועל כגון אלה נאמר ב”מוסר השכל", בדברי הנחמה להורים שנולדה להם בת: “ויש בת שתהי אבן יקרה, וטובה לאבותיה וברה” והוא מסיים: “וכל דבר אשר מאל יהי בא, רצֵה בו ואמור: גם זאת לטובה”.

ספרי למוד היו יקרים מאד מחמת יוקר הקלף והכתיבה. הבדילו כבר אז בין חומשים לספרי תורה. חומשים, שלא כס"ת, נכתבו שלא בגלילה ועל איזה קלף שהוא. אבל גם חומש שלם היה רק לילדים מועטים, היו כותבים איפוא את מה שילמדו בשבוע זה על מגילה, ומוחקים וכותבים פרשת השבוע הבא. לילדים היו מלמדים מתוך ספרי תורה פסולים, ואת התפילות היותר חשובות כתבו במגילות.