מיסד הקראות (ויותר נכון מיסד כת הענניים שממנה צמחה הקראות) הוא ענן בן דוד. ענן היה מבית דוד, ממשפחת ראשי הגולה; כשנפטר ראש הגולה הידוע שלמה בן חסדאי (נהג נשיאותו לכה"פ משנת 733 עד 759) ולדברי קצת חכמים, כשנפטר בנו יצחק־אסקוי, היה המועמד הראשון לקבלת משרה זו ענן בן דוד בן חסדאי (ענן הוא איפוא מצאצאי בוסתנאי מאשתו העברית ¹ אף מתנגדיו של ענן מודים שהיה תלמיד חכם, אבל חכמי הדור, הגאונים, לא רצו להעמידו ראש גלות משום “ויתור פריצות” וחסרון יראה שהיתה בו ומנו במקומו את אחיו הצעיר חנניה, שהיה קטן ממנו בתורה, מפני “ויתור ענוה וביישנות ויראת שמים שהיתה לו”. לדברי הקראים, שאין לסמוך עליהם, שימש כבר ענן במשרת ראש גולה אלא שהגאונים הדיחוהו. משלא נתמנה עמד ענן והכריז את עצמו ראש גלות. ואולם, כשנודע הדבר לשלטון ראו בזה מרידה במלכות, מאחר שהכליף הרי אישר לתפקיד זה את אחיו הצעיר. ביום ראשון בשבת הושם ענן בבית הכלא וצפוי היה לו עונש תליה שיוּצא לפועל ביום ו' של אותו שבוע. להצלחתו נפגש ענן בבית הכלא עם המלומד הערבי המפורסם אבן חניפה, שהיה אף הוא נתון בבית הכלא על התקונים שבקש להכניס בדת האישלמית, והוא נתן לו עצה, וכן אמר לו: לא יש בתורה מצוות שיש לאחת שתי פתרונים? אמר לו: “יש ויש”. אז אמר לו: ראה בכל מצוה את הפירוש שפרשו בעלי המסורת שלכם ותפרש תמיד את ההפך, ותסדר שהרוצים בך יודו בדבריך וגם יתנו שוחד לשרי החצר. ובזמן המשפט, שאף הכליף עצמו ישב בו, תשתחוה ותאמר: אדוני המלך! לאחי על דת אחת המלכת אותו או של שתי דתות? וכאשר יאמר לך: “על דת אחת”, תאמר לו: “אבל אני ואחי שתי דתות אנחנו”. ואמנם, עשה ענן כך והוכיח לכליף שהוא נבדל מן הרבנים בדברים רבים וביחוד בקביעת החגים ועבורי השנים, שהוא נוהג בהם רק ע"פ ראית הירח, כמנהג המושלמים. דבר זה מצא חן בעיני הכליף עד שלא רק שחררו אלא גם העניק לו חסותו, ובעלי השלטון שבכל מקומות הכליפות הראו פנים מסבירות לקראים ².

כבר אמרתי ³, שבקראות נבלעו שרידי הכתות הדתיות והמשיחיות המרובות שקדמו לה. אך יש רגלים לדבר שבאותו זמן היו קיימים עוד שרידים מדולדלים של הצדוקים שאף הם נטמעו ונבלעו בין הקראים. חכמי ישראל הקדמונים הביטו על הקראים כעל המשך כת הצדוקים, ולא רק באופן תיאורי מתוך שגם אלה וגם אלה כפרו בתורה שבע“פ; הרי כך אומר הראב”ד בס' הקבלה: “כי אחר החורבן נתדלדלו הצדוקים עד שעמד ענן וחזקם”. וכן יאמר גם הרמב“ם בפרושו לאבות (פ“א מ”ג): “ומאז יצאו אלו הכתות רעות, ויקראו באלו הארצות, ר”ל מצרים, קראים, ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים”. ויש ממש בדברים אלו; הדמיון הרב בין הקראות להצדוקיות והסכמתן בכמה דברים אינם דבר שבמקרה. הצדוקים הקדמונים אסרו גם הם הדלקת הנר והיציאה מן הבית בשבת. אף הם היו מחמירים בקביעת החודש אך ורק ע“פ ראית הלבנה. וכן החזיקו גם הצדוקים וגם הקראים בדיעה אחת בנוגע ל”מחרת השבת“, שחג השבועות חל תמיד ביום א'. הקראי סהל אלסרי (הוא סהל בן מצליח), בן זמנו של רס”ג, כותב ש“כתבי הצדוקים ידועים ונמצאים בידינו”. הוא מזכיר גם ספר שחברו צדוק (או שנתיחס לו), ובו “נמצאו דברים רבים שבהם התנגד אל הרבנים בזמן הבית השני אודות הקרבנות וזולתם, ולא נמצא בספרו אף אות אחת ממה שזכר אלפיומי”. ואף קראי חשוב אחר בן הזמן ההוא, הוא יוסף הקרקסאני, מזכיר את הספר שחבר צדוק. הרי שחלק מן הספרות הצדוקית היה קיים עוד בזמנו של ענן ואחריו ⁴. ואמנם גם הסברא נותנת שכת הצדוקים לא נעלמה לגמרי ובבת אחת מן האופק. אין כת גדולה כזאת מתבטלת לפתע פתאם.

ואולם, ענן שקבל הרבה מן הצדוקים הוכרח לקבל מן הרבנים הפרושים עקרי דת אחדים: השארות הנפש, תחית המתים, ביאת המשיח. עקרים אלה נשתרשו כבר כל כך באומה עד שלא היתה כל אפשרות לדחותן. מן הכתות קדמו לו קבל את ההודאה בישו ומוחמד בתור נביאים לגוים (באופן זה רכש לו ולכתתו חסות בני האמונות האלה), וכן את איסור אכילת הבשר והיין לזכר חורבן הבית ועוד כמה פרטים. שיטת ענן היתה, איפוא, מין שיטה מקובצת מתורתן של כמה כתות. ואולם יש לציין דבר חשוב אחד: בו בזמן שהכתות שקדמו לו נטו ברוב הדברים לקולא ולפריקת עול נטה ענן בכל דבר לחומרא. ראשוני הרפורמיים בראשית המאה הי“ט הראו פנים מסבירות לקראות ולראשיה והתענינו בה בחשבם למצוא בה אחיזה ויסוד לדעותיהם. אך בה בשעה שהם קצצו בנטיעות והקלו תמיד הרי נמצא אצל מיסדי הקראות רצון נמרץ לקיים כל מצוה דוקא “ככתוב”. ואף אם נמצאים פרטים מועטים שהקלו בהם הקראים (כמו בטול מצות תפלין; ולקחתם לכם פרי עץ הדר לעשות מהם סוכות), הרי לא בא הדבר מרצון להקל על עול הדת, כי אם מפני שלדעתם אין זה מתאים עם ה”כתוב" בתורה. אדרבה, הם כולם קובלים על הרבנים שהתירו את האסור וטהרו את הטמא. סהל בן מצליח, בעל התעמולה הנלהב של הקראות, תושב ירושלים ובן זמנו של רס“ג, אומר שכל חפצו הוא “להשיב פתויי עם ה' מן המאכלות אשר התירו להם [הרבנים] הראשונים כמאכלות הגויים, והקלו בעיניהם טומאה וטהרה… ואמרו שמותר לקחת את השמן מכלי הגוים הנעשים מעורות גמלים, וכן משקים וממתקים הנעשים ביד הרקחים הנכרים, ולקחת הקמח… בלי לברר הדגן מן השקצים וצעיפי העכברים… מתירים שחיטת בהמה הרה והיא הנקראת נבלה”. קובל הוא על הרבנים שהתירו את הדלקת הנר ושאיבת המים בשבת, ועל שהתירו אשת אח ליבם, והתירו את חלב האליה, ועל שהתירו את בת אשת האב וכו‘. כל אלה הם דברים שנאסרו על ידי ענן. ענן, שהיה נוטה מטבעו לסגפנות, הוסיף חומרות על חומרות. הוא צוה לצום בכל יום ז’ של כל חודש. וכן לצום שבעים יום, מי”ג ניסן עד כ“ג בסיון כי בי”ג ניסן נגזרה גזרת המן ובטלו הגזרות בכ“ג סיון, ועל סמך הכתוב: דברי הצומות וזעקתם גזרו כך. בשבעים ימי צום אלה קראו בכל יום בתורה בפר' ויבא עמלק, ואח”כ קראו עיקרה של מגלת אסתר ⁵, בימים אלה מותר לאכול רק בלילות (יש כאן בודאי מהשפעת הנצרות והאישלם), וכן יש לצום בשני ימי הפורים. הוא חולק על ה“שעורים” שנותן התלמוד, ואיסור שנתערב בהיתר אוסר גם במשהו. ביום השבת אסור לצאת מן הבית, ובקושי התיר ללכת לביה“נ ולעשיית צרכים. המצה הנאכלת בפסח צריכה להיות מקמח שעורים, כי זהו לחם עוני, ומי שאכל מצה האפויה מקמח חטים הרי זה כאילו אכל חמץ, ואסור לאפותה בתנור, כ”א לצלותה ע"ג האש דוגמת הפסח. יום שמיני של מילה שיחול בשבת אין מלין בשבת, אלא בבין הערבים של מוצאי שבת. בדיני עריות החמיר מאד, והוא שהניח את היסוד לשיטת הריכוב. אסור לאשה להנשא לבעל אחותה, כשם שאסור לאדם לקחת אשת אחיו. ואשת אחיו אסורה לו “כי הדומה לאחותו באנשים הוא אחיו ולכן אסורה אשתו”. ואסור לאדם לקחת את אשת בעל אשת בעל אמו (אמו נשאת אחרי פטירת אביו לראובן ולראובן היתה עוד אשה והיא נשאת אח"כ לשמעון ולשמעון זה היתה עוד אשה, אסור לו ליהודה לקחת אשה זו). שיטה זו הכבידה מאד על הקראים בנשואיהם וביחוד בקהלות קטנות, ולכן קמו קצת מחכמיהם והתירו חלק מאיסורים אלה אבל גם היום הם מחמירים בזה הרבה יותר מן הרבנים. הם אוסרים את נשואי בת האח ובת האחות, שאף הצדוקים אסרום.

בדבר אחד הקל ענן: הוא ביטל איסור בשר בחלב, אבל כיון שאסר בכלל את אכילת הבשר בגלות הרי אין לזה ערך מעשי עד שיבנה המקדש. אמנם התיר אכילת בשר הצבי. מן העופות לא הותרו לדעתו אלא היונים, אבל התרנגול אסור. שחיטת עוף אינה אלא מליקה. בשבת אסור כמובן לאכול חמין – ולזה נתכוונו ר“י ברצלוני ובעל המאור באמרם שכל מי שאינו אוכל חמין בודקין אחריו שמא מין הוא. בערב שבת יש להכין לא רק את האוכל לליל שבת ויומו כ”א גם למוצאי שבת. כדי שלא יצטרך אדם לאפות ולבשל במוצ"ש ולא יהיה מוכרח “לאפוקה לשבתא בסרהביא” (=במהרה).

לדעתו של ענן אסור להתרפא אצל רופאים על סמך הכתוב: כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו) ⁶. אסור לדעתו ללמוד את התכונה, כי היא שייכת וקשורה לאסטרולוגיא וניחוש, וכבר אמרה תורה: לא תנחשו ולא תעוננו. בזה גם רצה לבסס את דעתו בענין קידוש החודש ע"פ הראיה. בנגוד לרבנים המשתמשים גם בחשבון.

אף מהשפעת הסביבה המוסלמית יש בדבריו, למשל: קודם שנכנסים אנחנו לביהכ“נ אנו רוחצים ידינו ורגלינו… ובעת שרוצה להתפלל הוא רוחץ בביהכ”נ את ידיו ואבריו ורגליו ושוקיו ואח“כ הוא מתפלל. ובעת שהשלים להתפלל הוא רוחץ בביהכ”נ את ידיו ורגליו ואח“כ הוא יוצא מבית הכנסת. והכיור שאנחנו רוחצים ממנו לתפלה אין אנחנו עושים בו שום דבר אחר וגם המים שאנו רוחצים מהם לתפלה לא נעשה בהם שום דבר אחר, כי התפלה היא חשובה כקטורת וקטרת נקטרת באהל מועד, והרי הכיור והמים דומים לכיור ומים שהיו באוהל מועד. ואף הרחיצה שלאחר התפלה צריכה ברכה כמו על רחיצה של מצוה ⁷. כמו שבאוהל מועד אין נכנסים בנעלים… כן גם מי שמבדיל (בין קודש לחול) או מלמד צריך לשלוף נעליו. וכמו שהנכנס לאוהל מועד רוחץ ידיו ורגליו שנאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, כן גם מי שמבדיל או מלמד חייב לרחוץ ידיו ורגליו, וכמו שבאוהל מועד משמשים בעמידה, שנ' לעמוד לשרת בשם ה', כן גם מי שמבדיל או מלמד צריך לעמוד ⁸. אך אם הראה ענן פנים מסבירות לאיסלם (בעיקר מטעמים פוליטיים) לא הראה פנים מסבירות למאמיניו וליתר הגויים, והחמיר בענין המו”מ עם הגויים יותר מן התלמוד. במצרכי אוכל מותר לקנות מן הגוים רק זרעים ומים וכן דבש בעודו בכוורת; כללו של דבר: מותר לקנות רק דברים שלא נשתנו מברייתם.

יחסו של ענן אל התלמוד. רב נטרונאי גאון מדבר בתשובה אחת על “ענן ירקב שמו… שאמר לכל התועים והזונים אחריו, עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי… ותקן תלמוד של רשע ושל עול לעצמו, וראה מרנא ורבנא אלעזר אלוף ז”ל ספר תועבות שלו שקורין אותו ספר מצות כמה תחבולות יש בו…" ⁹. תאור זה שנתן רב נטרונאי לס' המצוות של ענן הוא קולע אל המטרה. בימינו נתגלו שרידים מספר זה ע“י רא”א הרכבי ורש“ז שכטר מתוך הגניזות שבקהיר ומתוכן אנו רואים עד כמה השתדל ענן לחקות את התלמוד. סגנונו הארמי של ענן אינו נבדל במאומה מסגנונם של הגאונים ודומה הוא להם בכל (חוץ אולי מה שענן השתמש לעתים רחוקות במלים פרסיות, זכר לזמן היותו של ענן בפרס, ושם כנראה גם הושפע להתנגד לתושבע"פ). פרטי הדינים שבהם הוא מטפל בס' המצוות, רובם ככולם כבר עסקו בהם חכמי התלמוד. לרוב הוא משתמש גם באותם הכללים והמדות שהשתמשו בהם חכמי התלמוד אלא שהוא מוציא מהם מסקנות אחרות. משתדל הוא בכל כחו, וכדברי רב נטרונאי, ב”כמה תחבולות" לסור מדברי התלמוד, כי ההגיון הפשוט מוביל כמעט תמיד למסקנות התלמוד. ההיסטוריון הקראי קרק סאני מספר שראש הישיבה האיי ואביו (הכוונה, כנראה, לרב האיי בר נחשון ורב נחשון, גאוני סורא) תרגמו את ספרו של ענן מארמית לעברית (דבר שקשה להאמינו), ולא מצאו בו דבר שלא נודע מקורו במאמרי הרבנים ורק בשני דברים (בנוגע לדין אחד בדיני בכור. ענן סבר כנראה שבכור לאם דומה לבכור מן האב ובמה שחלק בין הזרע שנזרע בישראל ובין הזרע שנזרע בגוים) לא ידעו מהיכן לקח ענן זאת, אבל אח“כ מצאו את המקור לדבריו בחזונות (פיוט) יניי. ענן היה בקי בדברי התלמוד, בזה אין ספק. ודבר זה עצמו גרם שכל כמה שרצה להתרחק מן התלמוד לא עלה בידו להשתחרר ממנו. לפיכך אין למצוא בספרו מקוריות מרובה. לעומת זה יש למצוא בו זרות מרובה. למשל: וקרא לו (לבגד צמר ופשתן) שעטנז מפני שלבהמה קרא שעט ולעשבים קרא נז. והיכן מצאנו שנאמר בבהמה שעט? שכתוב מקול שעטת (סוסיו פרסות אביריו) ונז קרא לזרעים מפני שגדלים במים שנ' מריח מים יפריח ובמים נאמר בהם נז שנאמר: מים זרים (קרים נוזלים, ירמיה יח, יד). וכתב לא יעלה עליך (להודיע) שהשעטנז אסור אף להיות בבית, כי אם יהיה בבית לא ימלט מזה שישא איש אותו ממקום למקום ¹⁰. הציצית צריך להיות אורכן טפח. כי גמרינן ציצית מציץ שעל מצח אהרן. ומהיכן נדע כי הציץ ארכו טפח? כתוב בציץ והיה על מצחו וכתוב שם חלבו האליה תמימה. כמו שהו' של חלבו מורה על כל האליה כן הו' של מצחו מורה על כל המצח ואורך המצח אינו אלא טפח ¹¹. – אף הוא דורש כל אתין שבתורה, ולא רק בתורה כ”א גם בנביאים וכתובים, הרי למשל: עבדו את יי' ביראה, מכאן נלמד שאת כל המצות יש לעשותן במורא, אף שהפסוק מוסב על התפילה ¹². מה שיש להדגיש ביחוד הוא שענן לא הבדיל בין דברי תורה לדברי קבלה (נביאים וכתובים), ודקדק בנ“ך במלים ואותיות ממש כמו שדקדק בדברי התורה ¹³. ובדרך זו הלכו חכמי הקראים אחריו, והגדיל לעשות בזה בנימין הנהונדי ¹⁴. בחבור ספרו זה עסק ענן שנים רבות והספר נגמר סמוך לשנת ד”א תק"ל (770).

יחס הגאונים אל הקראות. מובן הדבר מאליו, שהגאונים חשבו להם לחובה להלחם בקראות עד עד רדתה. הם נדו את הקראים והחרימום. רב נטרונאי בתשובתו הנ“ל אומר: “ועכשיו צריכים לנדותם שלא להתפלל עם ישראל בביהכ”נ ולהבדילם עד שחוזרין למוטב ומקבלין עליהן שנוהגים כמנהג שתי ישיבות”. סיפורי הקראים על זה שענן היה נתון בסכנת נפשות, כי התנכלו להמיתו, ולכן עזב את בבל ועלה לא“י אין להם יסוד. הקראים מיחסים כידוע את ביהכ”נ שלהם בירושלים לענן. רש“א פוזנאנסקי שבדק את כל המקורות הנוגעים לזה בא לידי מסקנא שענן לא עלה לירושלים כל עיקר, וכל הסיפורים נוצרו בזמן יותר מאוחר, אבל הקרובים בזמן לענן אינם יודעים מזה כלום. הוא מרחיק לכת וסובר שלא נראו קראים בא”י בכלל ובירושלים בפרט עד ק“נ שנה בערך אחרי ענן. החקירות החדשות הוכיחו אמנם שקראים עלו לא”י כחמשים שנה אחרי ענן, אבל אין גם היום הוכחה שענן עצמו עלה. קירקיסאני מספר שהרבנים אינם מרחיקים את העיסוניים כמו שהם מרחיקים את הקראים, והוא שאל פעם את יעקב בן אפרים בן א“י, מתלמידי רס”ג, מדוע תתקרבו אל העיסוניים ותתחתנו עמהם אף כי הם מיחסים את הנבואה למי שאינו נביא (אבוַ־עיסי)? והשיב: מפני שהם מסכימים אתנו בזמני המועדות. תשובה זו – אומר קרקסאני – מוכיחה, כי ההתנגדות בענין זמני המועדים שבדאו מלבם חמורה בעינים יותר מהכפירה בעיקרי האמונה. לנכון לא היו העיסוניים מסוכנים כ“כ בעיני הגאונים כמו הקראים. אבל אף המלחמה נגד הקראים היתה בעיקר מלחמת שפתים, כי אמצעים אחרים מלבד החרם לא היו בידי הגאונים, והחרם שהוא מסוכן נגד היחיד אינו מסוכן כ”כ לכת שלמה. המלחמה הגיעה לנקודת הרתיחה רק בימיו של רס“ג, ז. א. כמאה וחמשים שנה אחרי הופעתה, אך גם אז היו הקראים שואפי הקרבות. הם הרבו אז לעשות תעמולה בפה ובכתב והיו מחרפים ומגדפים את התלמוד ואת חכמי המשנה והתלמוד בגסות מרובה, הצורמת גם היום את האוזן. ואולם אצל הגאונים הראשונים מעטים הם הדברים הערוכים כנגד הקראים (אמנם יש לשים לב לזה שרוב דבריהם לא הגיעו אלינו). יש בין תשובות הגאונים קצת תשובות שהן ערוכות כדי להוציא מלבן של קראים והנוטים אחריהם בפרט זה או אחר ¹⁵ אבל אין הן מטפלות בחזיון בכללו, בקראות עצמה. הראשון שהקדיש לקראות תשומת לב מרובה ויצא נגדם בדברים חריפים הוא פרקוי בן באבוי, שכתב: “ובזמן שאדם אינו מקשיב לחכמים ולדבריהם דומה לחזיר שכך כתיב אמר נבל בלבו אין אלהים וג' ופירשו חכמים, אין נבל אלא חזיר שמנבל א”ע בצואה ובכל סרוחה. ואין חזיר אלא מי שלמד תורה שבכתב וכפר בתורה שבע”פ וכפר בחכמים“. והוא משבח בתשבחות רבות את העוסקים בדקדוקי תלמוד. כמו כן הוא מאריך לדבר על חשיבות מצות תפלין ועל המצוה לענג את השבת ולכן אסור להתענות בשבת ועוד, ואף שגם הוא אינו קורא את הקראים בשם, מכל מקום ברור שדבריו מכוונים להם. אחריו יש לציין מכל הגאונים שלפני רס”ג את רב נטרונאי. הוא היה מן התקיפים שבגאונים ומרבי הפעלים שביניהם, ויש להעמידו בשורה של גדולי הגאונים. מעניין לציין שמרש“ג ור”ג לא הגיע אלינו כמעט דבר נגד הקראים, אף שמספר התשובות שלהם הוא גדול מאד ¹⁶.

אמרתו של ענן היתה: “חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי” ¹⁷. באמרה זאת, וביחוד במחציתה השניה, היה משום צורך השעה. ענן הלא שאף לקבץ תחת דגלו את שרידי כל הכתות השונות שקדמוהו, הנבדלות אחת מחברתה בפרטי המצוות, והצד השוה שבהן הוא רק שכולן כופרות בתושבע"פ ואינן נכנעות למרותם של הגאונים, מוכרח היה ענן איפוא לתת להן חופש גם להבא.

והנה כל זמן שהיה ענן חי עשה את בני הכתות האלה לחטיבה אחת בכח אישיותו התקיפה. אבל אחרי מותו התגלו תיכף הנגודים הרבים. בנו שאול ובן בנו יאשיהו לא היה בכחם לשמש רועים רוחניים לכתה זו, והיא נחלקה לזרמים שונים; היו כאלה שהלכו בדרכיו של ענן, הם הענניים, והחמירו על עצמם בחומרות אין קץ, עד שהגיעו לידי כך שבשבת הלכו רק בכתונת אחת לבושה לעורם ואסרו גם לחתוך לחם בשבת, להגיש את האוכל מן המטבח ולהציע את המטה. מספרם של אלה לא היה גדול ביותר, ומתוך שלא יכלו להחזיק מעמד בתנאי החיים שבבבל עלו לא“י והתישבו בירושלים, הם הם “אבילי ציון” שידובר עליהם הרבה בספרות הקראית העתיקה. מספרם הלך ופחת ובראשית המאה העשירית נשארו מהם, לדברי קרקסאני, רק מתי מספר. מצד אחר היו כאלה שהרחיקו ללכת לצד השני ופרקו מעליהם עול המצוות המעשיות וגם כפרו בתחית המתים. אלה נטמעו ברובם בין הגוים, כי לא הצליחו להתקיים ככתה נבדלת בסביבה הקנאית לדת של אותו הזמן. ההצלחה נפלה בחלקו של הזרם האמצעי, של אלה שהלכו בשביל הזהב. אלה, כדי לציין את ההבדל בינם ובין ההולכים בכל בעקבות ענן, קראו לעצמם בשם “בני מקרא”, או “בעלי מקרא” ואח”כ “קראים”, המחזיקים רק במקרא. בעצם הדבר לא הצליחו גם הם, כי הוכרחו ליצור לעצמם מעין תורה שבעל פה חדשה בלי מסורת. הוכח ואומת הכלל כי “האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו”. הם הרשו לעצמם לבקר את דברי ענן וגם לבטלם בתכלית הבטול. אחד מגדוליהם דניאל אלקומסי (הוא היה מעיר דַמַגַן אשר במחוז קומיס בפרס) היה קודם ממעריציו הגדולים של ענן וקרא לו “ראש המשכילים” (“המשכיל” זהו תואר חשוב אצל הקראים), אבל אח"כ קרא לו תמיד “ראש הכסילים”. יש לציין שראשוני הקראים אינם מרבים ביותר להביא פסקאות מספרו של ענן ולהסתמך עליו. הם מביאים את בנימין נהונדי, למשל, במדה יותר מרובה. ספרו “משאת בנימין” מוכיח על יושר שכלו ומתינותו; הוא היה דיין ושופט וספרו כולל בעיקר את דיני הממונות והאישות ועוסק רק מעט מאד בעניני איסור והיתר ובכל מה שקשור אל עבודת האלהים. את ספרו שלח לקהלות הקראים בלווית אגרת: “שלום רב לכל בני הגולה ממני בנימין בן משה… כבר כתבתי לכם זה ספר הדינים שתדינו בם בעלי מקרא אחיכם וריעכם, וכבר על כל דין ודין רמזתי עליו מקרא, ושאר דינים שדנו בם וכתבו הרבנים לא יכולתי לרמוז בם מקרא, גם אותם כתבתי שאם תחפצו תדינו בם…”. ואמנם ספרו מלא מדברי התלמוד אף שאינו מזכירו. ובו בזמן שענן נגרר אחר דברי התלמוד רק מתוך שלא היה יכול להשתחרר ממנו ועשה זאת למרות חפצו, הנה עשה זאת בנימין בדעת ומתוך שיטה.