בגיל שש עשרה וקצת הופיעה משום מקום במסגרייה של סימנטוב, התיישבה על דלי מלט הפוך סמוך לדלת הברזל הגדולה, הסתכלה והסתכלה וחיכתה לשעת כושר שבעצמה לא ידעה מהי. כינו אותה “האינדיאנית” בגלל גון עורה הזיתני העמוק, עצמות הלחיים הרחבות והשיער השחור המשוח בשמן, שהיה מפולג בפסוקת לבנה באמצע הראש וקלוע בשתי צמות עבות מאוד וקצרות. הייתה לה חתימת שפם כהה וצרה מעל לשפתה העליונה, ואף שנהגה למרוט בשעווה את פלומת השיער הקשה שעל שוקיה, ירכיה וזרועותיה, לא נגעה בה לרעה, השאירה אותה בתור סימן מסתורי למשהו.
קומתה לא עלתה על מטר שישים ושלושה סנטימטרים אבל בגופה הרבוע, היצוק, שהזכיר מסגרת ברזל מלבנית, היה אצור כוח בלתי רגיל – ממוקד במשימתו, מכוונן ומחושב עד כדי נקמנות. סימנטוב, שעסק בעיקר בקונסטרוקציות ברזל לבניין, התוודע לכוחה הפיזי הרב כשעזרה לו פעם לשאת את אחת מקונסטרוקציות הברזל המסורבלות משולחן הריתוך לטנדר. הוא נדהם, בעיקר משום שלא ניכרו בה בכלל סימני המאמץ, חוץ משתי טיפות שליקקה מיד בלשון הזיקית הארוכה שלה. כיוון שכולם כמעט פקפקו בסיפורו על אודות מפגן הכוח של הנערה, הזמין אותם למסגרייה לפנות ערב, לאחר יום העבודה, וביקש ממנה שתראה להם. היא הראתה. בעיניה האובאליות, הבוהקות והאטומות – עיני קרפיון מבושל – היו אדישות והתנשאות. כעבור כמה ימים הפכו ללהיט מופעי הכוח שלה בנשיאת קונסטרוקציות ברזל לבניין מהמסגרייה לטנדר ובחזרה. הגיעו לצפות במופע בעלי מלאכה מאזור התעשייה ואחר כך חזרו ובאו עם נשותיהם וילדיהם. הנערה דרשה שמלה חדשה להופעות ואף על פי שלא הייתה ברשותה שום שמלה חזרה ואמרה “חדשה”.
היא החלה לישון במסגרייה, על מיטה מתקפלת שהביא סימנטוב מביתו, ובכל בוקר הציעה אותה יפה והניחה על הכר המכוסה בציפית מפוספסת דובון פרווה צהוב שקיבל סימנטוב במתנה במבצע בסופרפארם. סימנטוב התרגל אליה ולזרויותיה, הפסיק לתהות מי היא ומה היא ושיתף אותה בכל לבטיו המקצועיים. הוא לקח אותה איתו לפגישות העבודה עם קבלני הבניין, והאמין שהיא מביאה לו מזל. הצעות העבודה לא חדלו להגיע. לבסוף הגיעה למסגרייה גם אשתו של סימנטוב, עשתה סקנדל. היא משכה את הנערה בצמותיה, שרטה אותה בצווארה וכינתה אותה בספניולית “גוזאנה”, נחשית. הנערה רדפה אחריה נושאת מוט ברזל כשצווארה מדמם מהשריטות עד לקצה הרחוב, עד שנמלטה מפניה אשתו של סימנטוב בג’יפ ארבע על ארבע שלה. היא הותירה מאחור את אחת מנעלי העקב שלה, שנשמטה במנוסה ועקבה נשר. הנערה אספה את הנעל, הדביקה את העקב בדבק נגרים והניחה את הנעל הזהובה והמתוקנת על הכר שלה, לצד דובון הפרווה, בתור שלל.
כשפרש מהעבודה אחרי זמן אחד מפועליו של סימנטוב, מינה את הנערה באופן טבעי לשוליה שלו וליד ימינו. היא הימנית שלי, נשבע. הנערה למדה מהר מה שממילא כבר ידעה: היא ריתכה, הלחימה, חישבה זוויות, הלמה, הבריגה, צבעה את הברזל וכמובן – נשאה את הקונסטרוקציות והתלוותה אליו להרכבות באתרי הבנייה. אבל התחילו זמנים רעים. ענף הבניין נקלע למיתון והעבודה ירדה. סימנטוב, שעזב בינתיים את ביתו והתגורר עם אימו לאיזה פרק זמן, עבר לבסוף למסגרייה, ושם הקימו הוא והנערה את בית הברזל שלהם. בלילות, כשסיימו שניהם לאכול את השווארמה בלאפה וישבו על הכורסאות המרוטות שהעניק לו חבר שהחליף את הסלון, הסביר לה: “עכשיו, שעוד יותר קשה לה, איך אני יכול לעזוב אותה. את מבינה? דווקא שקשה לה המצב, הכי אני לא יכול לעזוב אותה כשקשה, איזה מין בנאדם הייתי נהיה אם הייתי עוזב אותה כשהיא על הרצפה, הבנת?” הנערה הנהנה, הבינה הכול: הוא התכוון למסגרייה.
הוא פיטר בשיברון לב את שלושת הפועלים ומעתה היו במסגרייה רק הוא והנערה. הנערה והוא. הנערה יצאה לחלק פלאיירים בצמתים, ברחובות, ובמרכזי קניות, כדי שיהיו להם לפחות מה שהוא כינה “הפרטיים”, לקוחות שהזמינו סורגי ברזל לבתיהם. שבוע עבדו, ושבועיים לא. ההזמנות טפטפו בקילוח קלוש ולא סדיר. כמעט כל מה שהרוויחו נועד לדמי המזונות לאשתו ולילדיו, אבל הנערה לא התלוננה. להפך, כיוון שהייתה מורגלת בתנאים קשים ובהסתפקות במועט, היה עכשיו טעם אחר, כמעט נשגב, לסיגוף שלה. עכשיו אמרה לו במין חומרה ילדית “בשביל הילדים” וקימצה עוד יותר בהוצאות, כדי לקנות בשבילם צעצועים, בגדים, ספרים ומחברות שהתאוותה להן בעצמה, בלשה וספרה כל פרוסת לחם נוספת או סיגריה שתקע סימנטוב בפיו והוקיעה אותו על בזבוזיו בשתיקה זעפנית.
כפות ידיה נהיו מחורצות ומסוקסות מעבודת המסגרות אבל את השפמפם החלה להבהיר במי חמצן, כדי לעשות רושם טוב בהרכבות אצל “הפרטיים” שהתייחסו לנוכחותה בחשד ובאי נוחות. סימנטוב, שלא היה יכול לזוז בלעדיה ונתקף חרדה אפילו כשהאריכה קצת להסתגר בחדר השירותים, אסר עליה לשאת את סורגי הברזל הכבדים של הפרטיים, שלא “יברחו לנו אלה”, אבל הפציר בה לשבת “על כוס קפה” עם בעלת הבית בזמן שהתקין את הסורגים, לנהל שיחה קוּלית וידידותית. היא הצליחה בזה. ישבה בבגדי העבודה הכחולים הישנים של סימנטוב במטבח או בפינת האוכל, אספה באצבעותיה פירורים לא נראים מהשולחן, העמידה פנים שהיא יודעת לקרוא בקפה והסבירה לבעלת הבית: “את הרווח שאנחנו נותנים לך כאן בין הסורגים, לא תקבלי אצל מישהו אחר. כולם עושים עשרים סנטים רווח ואנחנו חמש עשרה, לא חוסכים חומר. ככה שהרווח, כמו שאת רואה, יוצא יותר צר, ולמה? בגלל הילדים האתיופים הרזים האלה, השלדים שהתחילו להשתמש בהם בשביל הפריצות לבתים. ילד שלד כזה נכנס כמו כלום לעשרים סנטים, אבל אין מצב שהוא נכנס לחמש עשרה שאנחנו נותנים לך כאן, אין”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.