תמונות ישראליות: התבוננויות ביום־יום

רונית מטלון

שוליית המסגר

רונית מטלון

בגיל שש עשרה וקצת הופיעה משום מקום במסגרייה של סימנטוב, התיישבה על דלי מלט הפוך סמוך לדלת הברזל הגדולה, הסתכלה והסתכלה וחיכתה לשעת כושר שבעצמה לא ידעה מהי. כינו אותה “האינדיאנית” בגלל גון עורה הזיתני העמוק, עצמות הלחיים הרחבות והשיער השחור המשוח בשמן, שהיה מפולג בפסוקת לבנה באמצע הראש וקלוע בשתי צמות עבות מאוד וקצרות. הייתה לה חתימת שפם כהה וצרה מעל לשפתה העליונה, ואף שנהגה למרוט בשעווה את פלומת השיער הקשה שעל שוקיה, ירכיה וזרועותיה, לא נגעה בה לרעה, השאירה אותה בתור סימן מסתורי למשהו.

קומתה לא עלתה על מטר שישים ושלושה סנטימטרים אבל בגופה הרבוע, היצוק, שהזכיר מסגרת ברזל מלבנית, היה אצור כוח בלתי רגיל – ממוקד במשימתו, מכוונן ומחושב עד כדי נקמנות. סימנטוב, שעסק בעיקר בקונסטרוקציות ברזל לבניין, התוודע לכוחה הפיזי הרב כשעזרה לו פעם לשאת את אחת מקונסטרוקציות הברזל המסורבלות משולחן הריתוך לטנדר. הוא נדהם, בעיקר משום שלא ניכרו בה בכלל סימני המאמץ, חוץ משתי טיפות שליקקה מיד בלשון הזיקית הארוכה שלה. כיוון שכולם כמעט פקפקו בסיפורו על אודות מפגן הכוח של הנערה, הזמין אותם למסגרייה לפנות ערב, לאחר יום העבודה, וביקש ממנה שתראה להם. היא הראתה. בעיניה האובאליות, הבוהקות והאטומות – עיני קרפיון מבושל – היו אדישות והתנשאות. כעבור כמה ימים הפכו ללהיט מופעי הכוח שלה בנשיאת קונסטרוקציות ברזל לבניין מהמסגרייה לטנדר ובחזרה. הגיעו לצפות במופע בעלי מלאכה מאזור התעשייה ואחר כך חזרו ובאו עם נשותיהם וילדיהם. הנערה דרשה שמלה חדשה להופעות ואף על פי שלא הייתה ברשותה שום שמלה חזרה ואמרה “חדשה”.

היא החלה לישון במסגרייה, על מיטה מתקפלת שהביא סימנטוב מביתו, ובכל בוקר הציעה אותה יפה והניחה על הכר המכוסה בציפית מפוספסת דובון פרווה צהוב שקיבל סימנטוב במתנה במבצע בסופרפארם. סימנטוב התרגל אליה ולזרויותיה, הפסיק לתהות מי היא ומה היא ושיתף אותה בכל לבטיו המקצועיים. הוא לקח אותה איתו לפגישות העבודה עם קבלני הבניין, והאמין שהיא מביאה לו מזל. הצעות העבודה לא חדלו להגיע. לבסוף הגיעה למסגרייה גם אשתו של סימנטוב, עשתה סקנדל. היא משכה את הנערה בצמותיה, שרטה אותה בצווארה וכינתה אותה בספניולית “גוזאנה”, נחשית. הנערה רדפה אחריה נושאת מוט ברזל כשצווארה מדמם מהשריטות עד לקצה הרחוב, עד שנמלטה מפניה אשתו של סימנטוב בג’יפ ארבע על ארבע שלה. היא הותירה מאחור את אחת מנעלי העקב שלה, שנשמטה במנוסה ועקבה נשר. הנערה אספה את הנעל, הדביקה את העקב בדבק נגרים והניחה את הנעל הזהובה והמתוקנת על הכר שלה, לצד דובון הפרווה, בתור שלל.

כשפרש מהעבודה אחרי זמן אחד מפועליו של סימנטוב, מינה את הנערה באופן טבעי לשוליה שלו וליד ימינו. היא הימנית שלי, נשבע. הנערה למדה מהר מה שממילא כבר ידעה: היא ריתכה, הלחימה, חישבה זוויות, הלמה, הבריגה, צבעה את הברזל וכמובן – נשאה את הקונסטרוקציות והתלוותה אליו להרכבות באתרי הבנייה. אבל התחילו זמנים רעים. ענף הבניין נקלע למיתון והעבודה ירדה. סימנטוב, שעזב בינתיים את ביתו והתגורר עם אימו לאיזה פרק זמן, עבר לבסוף למסגרייה, ושם הקימו הוא והנערה את בית הברזל שלהם. בלילות, כשסיימו שניהם לאכול את השווארמה בלאפה וישבו על הכורסאות המרוטות שהעניק לו חבר שהחליף את הסלון, הסביר לה: “עכשיו, שעוד יותר קשה לה, איך אני יכול לעזוב אותה. את מבינה? דווקא שקשה לה המצב, הכי אני לא יכול לעזוב אותה כשקשה, איזה מין בנאדם הייתי נהיה אם הייתי עוזב אותה כשהיא על הרצפה, הבנת?” הנערה הנהנה, הבינה הכול: הוא התכוון למסגרייה.

הוא פיטר בשיברון לב את שלושת הפועלים ומעתה היו במסגרייה רק הוא והנערה. הנערה והוא. הנערה יצאה לחלק פלאיירים בצמתים, ברחובות, ובמרכזי קניות, כדי שיהיו להם לפחות מה שהוא כינה “הפרטיים”, לקוחות שהזמינו סורגי ברזל לבתיהם. שבוע עבדו, ושבועיים לא. ההזמנות טפטפו בקילוח קלוש ולא סדיר. כמעט כל מה שהרוויחו נועד לדמי המזונות לאשתו ולילדיו, אבל הנערה לא התלוננה. להפך, כיוון שהייתה מורגלת בתנאים קשים ובהסתפקות במועט, היה עכשיו טעם אחר, כמעט נשגב, לסיגוף שלה. עכשיו אמרה לו במין חומרה ילדית “בשביל הילדים” וקימצה עוד יותר בהוצאות, כדי לקנות בשבילם צעצועים, בגדים, ספרים ומחברות שהתאוותה להן בעצמה, בלשה וספרה כל פרוסת לחם נוספת או סיגריה שתקע סימנטוב בפיו והוקיעה אותו על בזבוזיו בשתיקה זעפנית.

כפות ידיה נהיו מחורצות ומסוקסות מעבודת המסגרות אבל את השפמפם החלה להבהיר במי חמצן, כדי לעשות רושם טוב בהרכבות אצל “הפרטיים” שהתייחסו לנוכחותה בחשד ובאי נוחות. סימנטוב, שלא היה יכול לזוז בלעדיה ונתקף חרדה אפילו כשהאריכה קצת להסתגר בחדר השירותים, אסר עליה לשאת את סורגי הברזל הכבדים של הפרטיים, שלא “יברחו לנו אלה”, אבל הפציר בה לשבת “על כוס קפה” עם בעלת הבית בזמן שהתקין את הסורגים, לנהל שיחה קוּלית וידידותית. היא הצליחה בזה. ישבה בבגדי העבודה הכחולים הישנים של סימנטוב במטבח או בפינת האוכל, אספה באצבעותיה פירורים לא נראים מהשולחן, העמידה פנים שהיא יודעת לקרוא בקפה והסבירה לבעלת הבית: “את הרווח שאנחנו נותנים לך כאן בין הסורגים, לא תקבלי אצל מישהו אחר. כולם עושים עשרים סנטים רווח ואנחנו חמש עשרה, לא חוסכים חומר. ככה שהרווח, כמו שאת רואה, יוצא יותר צר, ולמה? בגלל הילדים האתיופים הרזים האלה, השלדים שהתחילו להשתמש בהם בשביל הפריצות לבתים. ילד שלד כזה נכנס כמו כלום לעשרים סנטים, אבל אין מצב שהוא נכנס לחמש עשרה שאנחנו נותנים לך כאן, אין”.

ויוי

רונית מטלון

אימה, מאדאם בקי, קראה לה ויוי לכבוד מעסיקתה האהובה, ויויאן, רעייתו העדינה והמבוהלת של יבואן מכוניות סיטרואן בווילה ההיא, בשכונת העשירים, שאותה ניקתה וסידרה ארבע פעמים בשבוע. לאחר שמונה לידות ושלוש הפלות טבעיות, ילדה אותה מאדאם בקי בגיל 54 בהשתאות קודרת, לאה מאוד, שלא פסקה שנים, בכל פעם שנח מבטה על הילדה המשחקת בחול או בוהה נִכחה שעות, באותו חיוך רוחף ומרווח שיניים, כממתיקה סוד עם עצמה. למרדכי, אביה, מלאו כמעט 70 כשנולדה. הוא היה כבד שמיעה ומרותק לכיסא גלגלים, לאחר שפרש מעבודתו באגף התברואה של העירייה, כפועל איסוף במשאית זבל. הייתה לו פנסיה יפה.

וכך – בעצמה חולת סוכרת, ועל סף השתנקות תמידית מהטינה שרחשה לבעלה ושלא נתנה לה שום ביטוי משום שנזהרה בכבודו – לא ציפתה ולא קיוותה מאדאם בקי לכלום מבת הזקונים הזאת ש“נחתה” עליה, כדבריה, כמו איזה חוב ישן מאוד ונשכח, שדרש פתאום פירעון.

התמזל מזלה של ויוי – עם הברק החום־זהוב של עיניה שתמיד נדמה מושהה, כאילו לא נשלפה נצרתו, התלתל המדובלל והשמנוני שנח במרכז מצחה, פניה המטושטשות שלא העזו להתחייב לשום הבעה חד־משמעית ורגליה העבות, הישרות והנוקשות כשני עמודים – שגדלה בשנים העמומות ההן, שבהן כינו את החריג והנשרך מאחור בשם “עצלן”. רק “עצלן”.

בסודי סודות אמרו עליה הנשמות הטובות ובריאות הגרון שהיא “קצת דבילית יצאה”, וויוי, לכאורה, לא שמה לב. בתצלומי הכיתה הקבוצתיים ישבה מלפנים, בשורה הראשונה, משוכלת רגליים על הרצפה, משולש התחתונים הלבן שלה ניבט מתחת לחצאית. בהזדמנויות אחרות ניבטו אותם תחתונים עצמם אבל מאחור, כששולי החצאית נתפסו בגומי בתחתונים ונחשף מחצית עכוזה. היא עברה מגן טרום חובה לחובה, ומגן חובה לכיתה א', מכוח האינרציה, כאילו נישאה על גל גדול שהתקדם ונסוג לאחור, ושוב התקדם רק כדי לצבור תנופה לנסיגה.

משום שלחלוטין לא תפסה את יחסי הכוחות החברתיים, והייתה בה קהות של שוויון נפש כלפי שאלת המעמדות והערך הנקוב של הזהות, הייתה מוגנת באורח מוזר, יכלה להמשיך ולחייך את החיוך ההוא, כשהכדור במשחק מחניים נזרק לעברה והיא עמדה בלי ניע, בלי השתדלות, מניחה לו להלום בכל הכוח במרכז בטנה, מתמסרת למהלומה בעיניים חצי עצומות.

חיבבו אותה. הילדים המעטים שלא פחדו מתרנגול ההודו המרושע שהחזיקה מאדאם בקי בחצרה בתור כלב שמירה אפילו ביקרו לפעמים בביתה, עשו סיבובים בכביש בכיסא הגלגלים של מרדכי, שנם את שנת אחר הצהריים שלו, בת ארבע שעות.

מעת לעת, בבהילות פתאומית, כאילו התעוררה מהתקף של איבוד זיכרון, הטילה המורה על אחת התלמידות המוצלחות “לדחוף קצת את ויוי בלימודים”. “הלימודים” היו גיליון בריסטול גדול שעליו ציירה המורה הילדה בשקדנות, אם כי לא בכישרון, אגסים שדמו לפלפלים בשרניים, פלפלים שהזכירו כורסאות מגושמות שלא ברור מאיזה צד יושבים עליהן ועגבניות באדום מבהיק, שנראו כמו כרים ספוגיים בצורת לב, ולצידם שמותיהם הכתובים בעברית.

ויוי העמידה פנים קשובות וכמעט להוטות מרוב עניין באצבעה המשוטטת של המורה הילדה על פני האותיות, ההברות והציורים, וברק העורמה הזה שהתגלה בה עורר תחושת כבוד כלפיה אפילו במאדאם בקי, שישבה בצד וצפתה בשיעור במבט עכור, ספקני, כמעט עוין.

באחד משיעורי הציורים והמילים האלה, לא ברור למה ובאילו נסיבות, נשכה ויוי את המורה הילדה במעלה זרועה. הייתה זו נשיכה רצינית ועמוקה והילדה הובהלה מיד לקופת חולים, קיבלה זריקת טטנוס ונחבשה. הורי הילדה הגיעו עוד באותו ערב לביתה של מאדאם בקי והקימו סקנדל. מאדאם בקי עמדה בפתח הבית, גופה הרחב ממלא אותו, ולא הניחה להם להיכנס, ספגה בשתיקה סבלנית ואירונית את הצעקות והגידופים, ורק אמרה בסוף: “אני לא מתערבת במה שבין הילדים”.

שיעורי הציורים והמילים נפסקו. הזמן זרם. הילדים זרמו. בסוף החורף למדו כל הילדות בכיתה איזה פזמון חדגוני ולא הפסיקו לזמזם אותו זו לזו וכל אחת לעצמה. בייחוד ויוי. בוקר, צהריים וערב שיננה ויוי את הפזמון, בכוונה מיוחדת או בפיזור נפש, בקול רם או כמעט בלחש, אבל תמיד באושר בלתי רגיל. חיוכה הרוחף ומרווח השיניים העמיק, קיבל פתאום את כיוונו, את מטרתו ומשמעותו הנסתרת.

בבוקר שישי אחד, כשמאדאם בקי הייתה טרודה בניקיונות היסודיים שלפני שבת, השתרכה אחריה ויוי מחדר השינה לסלון, מפזמת בלי הרף בקולה המאנפף המצונן: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה”, ומהסלון לכיריים במטבח “ביום שלישי תפוחי אדמה, ביום רביעי תפוחי אדמה”. ומשם בעקבותיה לאסלה בבית השימוש ולמראה בחדר האמבטיה “ביום חמישי תפוחי אדמה, ביום שישי תפוחי אדמה”, ואחריה החוצה, לגריפת החצר ולניקוי פחי הזבל “וביום שבת הפתעה גדולה: שתי מנות תפוחי אדמה!” הריעה ויוי מאחורי גבה הרכון של מאדאם בקי, שחשקה את שפתיה והתאפקה, מתנהלת בחזרה למטבח, וויוי אחריה, נוהמת מחדש מהתחלה: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה, ביום שלישי תפוחי אדמה, ביום רביעי תפוחי אדמה, ביום חמישי תפוחי אדמה, ביום שישי תפוחי אדמה, ביום שבת…” עצרה ויוי פתאום ונמלכה בדעתה עד שחזרה על הפסוק השירי, אבל בשינוי: “וביום שבת הפתעה נעימה: שתי מנות תפוחי אדמה!” והשתתקה לרגע, פניה קורנות מסיפוק, עד שפנתה מאדאם בקי ונטלה את מברשת הזיפים הקשה לניקוי השטיחים, כרעה על הרצפה, וויוי לצדה, כורעת גם, מתחילה שוב: “ביום ראשון תפוחי אדמה”.

“די!” זעקה מאדאם בקי כמו אסיר שמתיר בבת אחת את כבליו: “די!” הסתערה על ויוי עם המברשת וחבטה בזרועותיה ובגבה: “די עם התפוחי אדמה! את המוות השחור הבאת לי עם התפוחי אדמה, וביום שבת שתי מנות! שתי מנות! למה שתי מנות, למה?” רדפה כשהמברשת בידה אחרי ויוי והילדה נמלטה לחצר, דילגה בתוך הקוצים עד לכביש ולבית השכנים שמעבר לכביש, ושם הסתתרה במלונת הכלב הנטושה.

מאדאם בקי ויתרה, חזרה לענייניה חיוורת וכמעט מרעידה, קילפה חצילים במטבח השקט, עד שבצבץ פתאום ראשה המדובלל של ויוי מחלון המטבח, מולה. ויוי גררה פח גדול לתחתית החלון, נעמדה עליו, הביטה פנימה למטבח והתחילה שוב בקול תקיף, צווחני, כשבעיניה עומד אותו ניצוץ של שמחה כמעט זדונית: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה, ביום שלישי תפוחי אדמה…” מרדכי גלגל את עצמו בכיסא המקרקש עד למטבח, הנהן בהסכמה לעבר ויוי, חייך ומחא שתי מחיאות כפיים.

ראיתי שוב את ויוי במקרה כעבור 28 שנים, בבית הדר דפנה. היא חלפה שם לבושה בחלוק עבודה בצבע תכלת, דחפה לפניה עגלת שירות ובה דליים, נוזל לניקוי רצפה וגלילים של נייר טואלט. פניה התפשטו והתפשטו לצדדים. גם שוקיה התפשטו, התנפחו מאוד ממחלת הסוכרת, כך סיפרה לי. היו לה ארבעה ילדים והלידות היו קשות, בגלל המחלה. עכשיו עברו לדירה גדולה יותר, היא ובעלה והילדים. כאן טוב, בבית הדר דפנה. מתייחסים בנימוס ונתנו לה תלושי שי לשופרסל לחג, לא כמו בבית הטקסטיל, ששם עבדה קודם. שם הבוסית התייחסה אליה בצורה לא טובה ולא הסכימה לשלם לה שעות נוספות. הפשלתי את שרוולי עד לכתף והראיתי לה את טביעת שיניה במעלה זרועי: “זוכרת?” ויוי חייכה, בעיניה היה דוק שלא ידעתי לפרש אותו. לפתע רכנה על זרועי, נישקה אותה במקום הנשיכה.