אימה, מאדאם בקי, קראה לה ויוי לכבוד מעסיקתה האהובה, ויויאן, רעייתו העדינה והמבוהלת של יבואן מכוניות סיטרואן בווילה ההיא, בשכונת העשירים, שאותה ניקתה וסידרה ארבע פעמים בשבוע. לאחר שמונה לידות ושלוש הפלות טבעיות, ילדה אותה מאדאם בקי בגיל 54 בהשתאות קודרת, לאה מאוד, שלא פסקה שנים, בכל פעם שנח מבטה על הילדה המשחקת בחול או בוהה נִכחה שעות, באותו חיוך רוחף ומרווח שיניים, כממתיקה סוד עם עצמה. למרדכי, אביה, מלאו כמעט 70 כשנולדה. הוא היה כבד שמיעה ומרותק לכיסא גלגלים, לאחר שפרש מעבודתו באגף התברואה של העירייה, כפועל איסוף במשאית זבל. הייתה לו פנסיה יפה.

וכך – בעצמה חולת סוכרת, ועל סף השתנקות תמידית מהטינה שרחשה לבעלה ושלא נתנה לה שום ביטוי משום שנזהרה בכבודו – לא ציפתה ולא קיוותה מאדאם בקי לכלום מבת הזקונים הזאת ש“נחתה” עליה, כדבריה, כמו איזה חוב ישן מאוד ונשכח, שדרש פתאום פירעון.

התמזל מזלה של ויוי – עם הברק החום־זהוב של עיניה שתמיד נדמה מושהה, כאילו לא נשלפה נצרתו, התלתל המדובלל והשמנוני שנח במרכז מצחה, פניה המטושטשות שלא העזו להתחייב לשום הבעה חד־משמעית ורגליה העבות, הישרות והנוקשות כשני עמודים – שגדלה בשנים העמומות ההן, שבהן כינו את החריג והנשרך מאחור בשם “עצלן”. רק “עצלן”.

בסודי סודות אמרו עליה הנשמות הטובות ובריאות הגרון שהיא “קצת דבילית יצאה”, וויוי, לכאורה, לא שמה לב. בתצלומי הכיתה הקבוצתיים ישבה מלפנים, בשורה הראשונה, משוכלת רגליים על הרצפה, משולש התחתונים הלבן שלה ניבט מתחת לחצאית. בהזדמנויות אחרות ניבטו אותם תחתונים עצמם אבל מאחור, כששולי החצאית נתפסו בגומי בתחתונים ונחשף מחצית עכוזה. היא עברה מגן טרום חובה לחובה, ומגן חובה לכיתה א', מכוח האינרציה, כאילו נישאה על גל גדול שהתקדם ונסוג לאחור, ושוב התקדם רק כדי לצבור תנופה לנסיגה.

משום שלחלוטין לא תפסה את יחסי הכוחות החברתיים, והייתה בה קהות של שוויון נפש כלפי שאלת המעמדות והערך הנקוב של הזהות, הייתה מוגנת באורח מוזר, יכלה להמשיך ולחייך את החיוך ההוא, כשהכדור במשחק מחניים נזרק לעברה והיא עמדה בלי ניע, בלי השתדלות, מניחה לו להלום בכל הכוח במרכז בטנה, מתמסרת למהלומה בעיניים חצי עצומות.

חיבבו אותה. הילדים המעטים שלא פחדו מתרנגול ההודו המרושע שהחזיקה מאדאם בקי בחצרה בתור כלב שמירה אפילו ביקרו לפעמים בביתה, עשו סיבובים בכביש בכיסא הגלגלים של מרדכי, שנם את שנת אחר הצהריים שלו, בת ארבע שעות.

מעת לעת, בבהילות פתאומית, כאילו התעוררה מהתקף של איבוד זיכרון, הטילה המורה על אחת התלמידות המוצלחות “לדחוף קצת את ויוי בלימודים”. “הלימודים” היו גיליון בריסטול גדול שעליו ציירה המורה הילדה בשקדנות, אם כי לא בכישרון, אגסים שדמו לפלפלים בשרניים, פלפלים שהזכירו כורסאות מגושמות שלא ברור מאיזה צד יושבים עליהן ועגבניות באדום מבהיק, שנראו כמו כרים ספוגיים בצורת לב, ולצידם שמותיהם הכתובים בעברית.

ויוי העמידה פנים קשובות וכמעט להוטות מרוב עניין באצבעה המשוטטת של המורה הילדה על פני האותיות, ההברות והציורים, וברק העורמה הזה שהתגלה בה עורר תחושת כבוד כלפיה אפילו במאדאם בקי, שישבה בצד וצפתה בשיעור במבט עכור, ספקני, כמעט עוין.

באחד משיעורי הציורים והמילים האלה, לא ברור למה ובאילו נסיבות, נשכה ויוי את המורה הילדה במעלה זרועה. הייתה זו נשיכה רצינית ועמוקה והילדה הובהלה מיד לקופת חולים, קיבלה זריקת טטנוס ונחבשה. הורי הילדה הגיעו עוד באותו ערב לביתה של מאדאם בקי והקימו סקנדל. מאדאם בקי עמדה בפתח הבית, גופה הרחב ממלא אותו, ולא הניחה להם להיכנס, ספגה בשתיקה סבלנית ואירונית את הצעקות והגידופים, ורק אמרה בסוף: “אני לא מתערבת במה שבין הילדים”.

שיעורי הציורים והמילים נפסקו. הזמן זרם. הילדים זרמו. בסוף החורף למדו כל הילדות בכיתה איזה פזמון חדגוני ולא הפסיקו לזמזם אותו זו לזו וכל אחת לעצמה. בייחוד ויוי. בוקר, צהריים וערב שיננה ויוי את הפזמון, בכוונה מיוחדת או בפיזור נפש, בקול רם או כמעט בלחש, אבל תמיד באושר בלתי רגיל. חיוכה הרוחף ומרווח השיניים העמיק, קיבל פתאום את כיוונו, את מטרתו ומשמעותו הנסתרת.

בבוקר שישי אחד, כשמאדאם בקי הייתה טרודה בניקיונות היסודיים שלפני שבת, השתרכה אחריה ויוי מחדר השינה לסלון, מפזמת בלי הרף בקולה המאנפף המצונן: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה”, ומהסלון לכיריים במטבח “ביום שלישי תפוחי אדמה, ביום רביעי תפוחי אדמה”. ומשם בעקבותיה לאסלה בבית השימוש ולמראה בחדר האמבטיה “ביום חמישי תפוחי אדמה, ביום שישי תפוחי אדמה”, ואחריה החוצה, לגריפת החצר ולניקוי פחי הזבל “וביום שבת הפתעה גדולה: שתי מנות תפוחי אדמה!” הריעה ויוי מאחורי גבה הרכון של מאדאם בקי, שחשקה את שפתיה והתאפקה, מתנהלת בחזרה למטבח, וויוי אחריה, נוהמת מחדש מהתחלה: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה, ביום שלישי תפוחי אדמה, ביום רביעי תפוחי אדמה, ביום חמישי תפוחי אדמה, ביום שישי תפוחי אדמה, ביום שבת…” עצרה ויוי פתאום ונמלכה בדעתה עד שחזרה על הפסוק השירי, אבל בשינוי: “וביום שבת הפתעה נעימה: שתי מנות תפוחי אדמה!” והשתתקה לרגע, פניה קורנות מסיפוק, עד שפנתה מאדאם בקי ונטלה את מברשת הזיפים הקשה לניקוי השטיחים, כרעה על הרצפה, וויוי לצדה, כורעת גם, מתחילה שוב: “ביום ראשון תפוחי אדמה”.

“די!” זעקה מאדאם בקי כמו אסיר שמתיר בבת אחת את כבליו: “די!” הסתערה על ויוי עם המברשת וחבטה בזרועותיה ובגבה: “די עם התפוחי אדמה! את המוות השחור הבאת לי עם התפוחי אדמה, וביום שבת שתי מנות! שתי מנות! למה שתי מנות, למה?” רדפה כשהמברשת בידה אחרי ויוי והילדה נמלטה לחצר, דילגה בתוך הקוצים עד לכביש ולבית השכנים שמעבר לכביש, ושם הסתתרה במלונת הכלב הנטושה.

מאדאם בקי ויתרה, חזרה לענייניה חיוורת וכמעט מרעידה, קילפה חצילים במטבח השקט, עד שבצבץ פתאום ראשה המדובלל של ויוי מחלון המטבח, מולה. ויוי גררה פח גדול לתחתית החלון, נעמדה עליו, הביטה פנימה למטבח והתחילה שוב בקול תקיף, צווחני, כשבעיניה עומד אותו ניצוץ של שמחה כמעט זדונית: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה, ביום שלישי תפוחי אדמה…” מרדכי גלגל את עצמו בכיסא המקרקש עד למטבח, הנהן בהסכמה לעבר ויוי, חייך ומחא שתי מחיאות כפיים.

ראיתי שוב את ויוי במקרה כעבור 28 שנים, בבית הדר דפנה. היא חלפה שם לבושה בחלוק עבודה בצבע תכלת, דחפה לפניה עגלת שירות ובה דליים, נוזל לניקוי רצפה וגלילים של נייר טואלט. פניה התפשטו והתפשטו לצדדים. גם שוקיה התפשטו, התנפחו מאוד ממחלת הסוכרת, כך סיפרה לי. היו לה ארבעה ילדים והלידות היו קשות, בגלל המחלה. עכשיו עברו לדירה גדולה יותר, היא ובעלה והילדים. כאן טוב, בבית הדר דפנה. מתייחסים בנימוס ונתנו לה תלושי שי לשופרסל לחג, לא כמו בבית הטקסטיל, ששם עבדה קודם. שם הבוסית התייחסה אליה בצורה לא טובה ולא הסכימה לשלם לה שעות נוספות. הפשלתי את שרוולי עד לכתף והראיתי לה את טביעת שיניה במעלה זרועי: “זוכרת?” ויוי חייכה, בעיניה היה דוק שלא ידעתי לפרש אותו. לפתע רכנה על זרועי, נישקה אותה במקום הנשיכה.