כבר אמר ר“ל גינצברג שהפעולה החשובה ביותר של הגאונים היא זו שלקחו את התלמוד הבבלי ועשאוהו להתלמוד, בהא הידיעה; שלקחו את התלמוד, שהוא בעיקרו ספר מקורות, אנציקלופדיה של היהדות בסוף תקופת האמוראים, ועשאוהו לספר החוקים של האומה הישראלית, שעל פיו היא מתנהגת עד היום בכל ארצות פזוריה. מטרה זו השיגו הגאונים בעיקר ע”י ספרי הפסקים שחברו וע“י התשובות הרבות שהשיבו לשואליהם הקרובים והרחוקים. התלמוד שימש יסוד לכל התשובות על כל השאלות שנשאלו הגאונים הלכה למעשה; הוא היה המקור לכל פסק הלכה, וע”י דימוי מדבר לדבר מצאו בו מענה לכל שאלות החיים בחינת “ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא”. למטרה זו באו לסייע גם ספרי המבואות והכללים שחברו הגאונים. ספרים אלו נותנים בידי כל מעיין בתלמוד את האפשרות למצוא ידיו ורגליו בבית המדרש, להשתמש בתלמוד כבספר החוקים ולהכריע את ההלכה בין החכמים שנחלקו זה עם זה במשנה ותלמוד. המבואות של הגאונים הם על כן יותר מתודולוגים מאשר היסטוריים. יוצאת מן הכלל אגרת רב שרירא שאינה בעצם מבוא לתלמוד, כי אם ספר תולדותיהן של תורה שבעל־פה ושלשלת הקבלה והמסורת.

את הספר הקטן “סדר תנאים ואמוראים” יש לחשוב לנסיון הראשון של כתיבת מבוא היסטורי ומתודולוגי למשנה ולתלמוד. הספר נתחבר בשנת ד“א תרמ”ד או תרמ"ו (884–886) ושם מחברו אינו ידוע לנו; ואולם מכיון שהספר מיוסד על מקורות סוראים מסתבר שהמחבר היה אחד מחכמי סורא.

סתו“א נחלק לשני חלקים: חלק היסטורי וחלק מתודולוגי. בחלקו ההיסטורי הוא מסדר באופן כרונולוגי את כל שלשלת הקבלה של תושבע”פ, מתחיל ממשה רבינו, מונה את השופטים, הנביאים, חכמי הזוגות, הנשיאים ומגיע עד לדורות התנאים, האמוראים והסבוראים. יש בו ידיעות היסטוריות חשובות שחלק מהן אינו ידוע לנו משום מקור אחר. חשיבותו גדולה ביחוד לתולדות האמוראים והסבוראים. בסדר הסבוראים, שמותיהם וזמנם, אין הסתו“א מסכים בפרטים רבים עם אגרת רש”ג והחילוקים שביניהם משמשים ענין לחוקרים. אמנם אחרי השבושים הרבים שנפלו בו קשה להשתמש בו ודרושה לשם כך ידיעה וזהירות רבה.

בחלקו השני, המתודולוגי, נותן לנו סתו“א כללים רבים אשר על פיהם יש להכריע את פסק ההלכה במקום שנחלקו התנאים או האמוראים. במשנה עצמה אנו מוצאים רק כלל אחד: יחיד ורבים הלכה כרבים (עדיות פ"א). בתלמוד אנו מוצאים עוד מספר כללים: רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה; רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי; הלכה כרבי עקיבא מחבירו; כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מג' מקומות וכיו”ב. והנה רבים מן הכללים שבסתו“א נמצאים כבר בתלמוד, ואולם רבים מהם אינם בתלמוד ומוצאם מקבלת הסבוראים והגאונים הראשונים. רק הם שהיו קרובים כל כך לזמן התלמוד וליוצריו יכלו לקבוע כללים מסוג זה: רב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי; רב הונא ורב יהודה הלכה כרב יהודה. לקביעת כללים כאלו נחוצה הכרת אישיותם של החולקים. ואמנם יש למצוא חלק הגון מן הכללים המובאים בסתו”א גם בהלכות גדולות ובתשובות הגאונים שקדמו לו בזמן. כן מזהה הסתו“א את שמות התנאים והאמוראים שנזכרו במשנה ותלמוד בסתם והוא מודיענו מי הם ומי היו אבותיהם: כל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה ב”ר אלעאי; כל ר“ש סתם הוא ר”ש בן יוחאי; כל ר' אלעזר סתם במשנה הוא ר"א בן שמוע, ובתלמוד – בן פדת וכו' וכו'. יש בו עוד כללים אחרים, כגון: כל תקנה סתם תקנת עזרא היא.

הספר כולו אינו מכיל אלא דפים אחדים, כי הכל כתוב בקצור מופלג שאין דוגמתו.

בספרות הגאונים אין הסתו“א נזכר אף פעם אחת בעוד שאצל חכמי צרפת ואשכנז הקדמונים היה הסתו”א מצוי מאד, והתוספות מביאים אותו בכמה מקומות. היתה לפניהם העתקה כתובה בידי החכם הקדמון ר' יוסף טוב עלם, בן זמנו של רגמ“ה (תחלת המאה הי"א). במשך הזמן נתנסח כמה פעמים והגיע אלינו בשש או שבע נוסחאות. שד”ל הדפיסו בכרם חמד ד' ובהוצאה מיוחדת. הצד השוה שבכל הנוסחאות שיש בכולם שבושים אין סוף, המסרסות את הכוונה בכמה מקומות, וכן לקויות הן בתוספות ובהשמטות. ספר קטן וחשוב זה מחכה עוד להוצאה מדעית שתשוה את כל הנוסחאות בכדי לברר את הנוסחא הנכונה, תפתור, עד כמה שאפשר, את הסתום שבו ותציין את המקורות הכלליים המובאים בו¹.

יש להזכיר את הלכות קצובות דבני מערבא שהובאו בהלכות גדולות בשתי מהדורותיו. אף הוא חבור מתודולוגי הקובע כללים להכרעת הלכה בין החכמים החולקים וכיוצא בזה.

אף רס“ג חבר ספר בשם “ספר המבוא אל התלמוד”. את הספר כתב ערבית. גוף הספר לא הגיע אלינו, אבל נזכר הוא ברשימות הספרים שנמצאו בגניזה הקהירית והשייכות למאה הי”ב. חמש פסקאות מספר זה בתרגום עברי הובאו ע“י ר' בצלאל אשכנזי, אחד מגדולי התלמודיים שחי במצרים ובירושלים בסוף המאה הט”ז, בספרו “כללי התלמוד”². ר' בצלאל קורא לספרו זה של רס"ג בשם “דרכי התלמוד” והרי דוגמא ממנו:

1. כל זאת אומרת הלכה. דוגמאות: כתובות יט, ב, וקב, ב.

2. כל דרש פלוני כפלוני הלכה היא. דוגמאות: ביצה לח, א; ב"ב קכח, ב.

יש להזכיר עוד את מבוא התלמוד של ר“ש בן חפני. ספר זה נכתב ערבית ולא הגיע אלינו. פרופ' קוילי מצא קטע מן המקור הערבי והדפיסו בס' היובל לכבוד הרכבי (עמ' 160–163). ואולם ציטאטים ממנו הובאו בכמה מספרי הראשונים. יש הסוברים שמבוא התלמוד של ר”ש הנגיד, הנדפס ברוב הוצאות התלמוד בסוף מסכת ברכות, אינו אלא תרגום ממבוא התלמוד של ר“ש בן חפני, אולם גם ממבוא התלמוד של הנגיד לא הגיע לידינו אלא חלק לא גדול בלבד, ויש בספרי הראשונים ציטאטים ממנו שאינם נמצאים לפנינו בספר. מצד אחר, אם גם נקבל דעה זו שר”ש הנגיד תרגם את ספרו של רשב“ח, ברור שהוסיף עליו דברים, כי נראה שגם הספור הידוע ע”ד ארבעה השבויים אשר בס' הקבלה לר“א ן' דאוד לוקח ממבוא התלמוד לר”ש הנגיד.

בעשרות השנים האחרונות נתגלו כמה וכמה קטעים מהמבוא של ר“ש בן חפני שמוצאם מן הגניזה הקהירית, וכבר החל להדפיסם ד”ר לוין ז"ל ולא זכה להשלים הדפסתם. ממה שנתגלה אפשר לראות שהספר היה מחולק למאה וחמשים פרקים בערך. המבוא עסק בכל מקצועות התלמוד. פרק מוקדש לטרמינולוגיה התלמודית; פרק להודיע את שמות החכמים שנזכרו רק פעם אחת במשנה ובתלמוד; פרק לשמות חכמים שניתן להם כינוי לפי מלאכתם, כגון ר' יוחנן הסנדלר וכיוצא בנושאים אלה.

ספרי המבואות של הגאונים שימשו יסוד לכל הענף הספרותי הזה של ספרי מבואות וכללים לתלמוד, שנתפתח בעיקרו ע“י חכמי ספרד לפני הגרוש ואחריו. חכמי ספרד המחונכים בדרך המדע, הכירו את הצורך בספרי מבואות וכללים יותר מאחיהם הצרפתים והאשכנזים, שאמנם מרוב עסקם בתלמוד היו כללים אלה ידועים להם כדרך שידועים לכל אדם רוב כללי הלשון של שפת אמו. נזכיר פה אחדים מן החשובים בהם: דרכי הגמרא לר”י קנפנטון, גאון קשטיליא (ה“א ק”כ–רכ"ג); הליכות עולם לר' ישועה הלוי; כללי שמואל לר' שמואל סיריליו מגולי ספרד ודומיהם³.

אגרת רב שרירא גאון

אגרת רש“ג הוא המקור ההיסטורי החשוב ביותר של תקופת הגאונים. כרוניקה זו משמשת “חוט השדרה” בשביל כל המקורות והמאורעות ההיסטוריים של תקפה זו: את כולם אנו בוחנים לאורה של אגרת זו, שדבריה נתבקרו כבר כמה פעמים ע”י היסטוריונים שונים ונמצאו נכונים. ערכה חשוב גם בשביל תקופות המשנה והתלמוד, כי גם בנוגע להן נמצא בה ידיעות נוספות על אלו שבתלמוד, ויש שהיא מאירה אור חדש על מאמר היסטורי בתלמוד שבלעדיה לא היינו מבינים אותו כהוגן, אבל עיקר חשיבותה ההיסטורית של האגרת היא בשביל תקופת הגאונים. בה נמסרת לנו בדיוק רב שלשלת הגאונים, ראשי הישיבות מראשית התקופה עד זמנו של כותבה וכן משולבים באגרת המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר, כמו: “ובימיו – בימי רב מרי סורגו – יצא מחמד לעולם”; ובנוסחא הצרפתית: “ובימיו יצא משוגע לעולם” ⁴ (עמ' 100) וכן ע“ד כבוש בבל ע”י הערבים וקבלת פני הכובש עלי בן אבוטלב (101).

ערכה של אגרש“ג מתבלט ביחוד כשאנו באים לתולדות גאוני ארץ ישראל. למרות החומר הרב שנתפרסם מן הגניזה אין לנו עדיין כרונולוגיא קבועה וברורה מגאוני א”י. פוזננסקי הוכרח לסדר שלש פעמים את שלשלת גאוני א“י ובכל פעם חזר בו ממה שאמר קודם. כדבר הזה קרה גם למאן מחוסר “חוט שדרה” כרונולוגי־היסטורי לגאוני א”י בדומה לאגרש"ג.

למקורות שמשו לרש“ג ספרי הזכרונות העתיקים, שנשמרו בישיבת פ”ב והגיעו עד לתקופת התלמוד. את רשימת הסבוראים וזמן פטירתם הוא מעתיק מלה במלה מספרי הזכרונות: דהכין פרישו גאונים בספרי זכרוניהם בדברי הימים (עמ' 97–98), או: שמענו מן הראשונים וראינו כתוב בספרי זכרוניהם (עמ' 96). מכאן אותו הדיוק הגדול, עד שהוא מוסר לנו לפעמים לא רק את שנת המאורע כי אם גם את היום והחודש.

חוץ מספרי הזכרונות ויתר התעודות שהיו לפניו השתמש במסורות הנאמנות שהיו נמסרות בישיבה מדור לדור. על טיבן של מסורות אלו מעיד רש“ג עצמו באחת מתשובותיו⁵. כמו כן השתמש רש”ג בדברי אגדה וספורי מעשיות שהיו מתהלכים בחוגי הישיבה, אלא שבאגרתו הוא מבחין יפה בין מה שהוא כותב ע“פ תעודות בטוחות ובין מה שהוא כותב ע”פ השמועה. במקרים אלו הוא מוסיף את הבטויים: “אמרו” ו“אמרין” (עמ' 99, ש. 8: ואמרין דגאון הוה; עמ' 100, ש. 13: ואמרי דהוה בסורא וכו‘; עמ’ 110, ש. 8: ואתמר נמי וכו'). אף כשהוא סומך על אגדות חז"ל שבתלמוד שלא נתבררו מן הצד ההיסטורי כל צרכן הוא מדייק וכותב: “והוו אמרין קמאי” (19, ש. 20) וכיוצא בזה.

רב שרירא היה גאון בפומבדיתא (תשכ“ח–תשנ”ח) ואף אביו רב חנניה היה גאון בפ“ב וכן גם אבי אביו רב יהודה ועוד כמה דורות לפני זה היו אבותיו מנושאי המשרה החשובים ביותר בישיבה זו. אחד מאבות אבותיו, רב מרי סורגו, שחי כארבע מאות שנה לפני רש”ג עמד בראש ישיבת פ“ב שנמצאה באותו זמן בפירוז שבור (עמ' 100). מאבות אבותיו היו ראשי כלה, סופרי הישיבה ואבות בית דין בשער הישיבה. לא יפלא איפוא, אם ידע את תולדות גאוני פ”ב יותר מתולדות גאוני סורא וביחוד לא הובררו לו תולדות גאוני סורא עד שנת אלף לשטרות היא שנת ד“א תמ”ט (689) והוא עצמו מודיענו על כך⁶.

את האגרת יש לחשוב כבנויה ומיוסדת על מקורות פומבדיתאיים. קצת מן החוקרים – גריץ ואחרים – מאשימים את רש“ג בנטיה יתרה כלפי ישיבת פ”ב ואומרים שלפיכך הוא מקטין פה ושם ערכה של סורא. אולם דבר זה אינו נכון: הוא כתב את דבריו באופן אוביקטיבי ביותר, עד כמה שזה רק אפשר לאדם חי ומרגיש. ועל אהבתו הרבה לפ“ב, שבה שמשו אבותיו ואבות אבותיו, אין להאשימו כל עיקר – אם רק אין הוא נוטה מדרך האמת. הן אהבה זו היא טבעית ומובנת מאליה ורש”ג אינו מתאמץ כלל לחפות על אהבתו זו ובמקום אחד הוא מספר על השתדלותו הרבה לחזק את ישיבת פ"ב שהוא קורא לה “מקום הורינו”⁷.

את האגרת כתב רש“ג כשהיה כבר זקן מופלג בן פ”ז שנה, בגיל כזה שבו מתעלה האדם הגדול ומתרומם מעל כל הקטנות שבחיים ומסיר מלבו שנאה וקנאה, ואמנם רואים אנו את השלוה הגמורה הנסוכה ע“פ כותב האגרת בספרו לדור יבוא את כל מה שראו עיניו ושמעו אזניו בימי חייו הארוכים, המלאים פעולה ועבודה. הוא כותב דבריו בסגנון מדויק ומלא תוכן והכל בקצור נמרץ: ממש מלה בסלע, וע”כ מדקדקים ההיסטוריונים כ“כ הרבה בכל ביטוי ומלה שבאגרת זו. על קצת דברים ומאורעות הוא עובר בשתיקה או פוטר אותם דרך אגב וכלאחר יד, ועל זה יש להצטער הרבה. כך למשל, אין הוא מוסר לנו תולדותיהם ואף לא שלשלת נשיאותם של ראשי הגולה. הוא מזכיר אחדים מהם, כגון שלמה בר חסדאי ודוד בן זכאי שהיו רבי מרץ ורבי פעלים, רק בקשר עם פעולותיהם בעניני הישיבות. על בוסתנאי למשל, שבתשובות רש”ג שנתפרסמו בזמן האחרון⁸ אנו מוצאים עליו ידיעות רבות כל כך, הוא עובר בשתיקה. הוא התיחס בשלילה לדרכי שלטונם של ראשי הגולה בכלל ולבית בוסתנאי בפרט. בספרו על כך שמשפחתו שייכת למשפחת הנשיאים הוא מוסיף: ולא מבני בוסתנאי אנחנא (עמ' 92–93). בוסתנאי הכתים את כבוד משפחתו בזה שנשא לו לאשה את בת מלך פרס שניתנה לו ע“י עלי לשפחה. בניה של זו עלו אח”כ על כסא הנשיאות וע"כ הוא מדגיש בהדגשה מיוחדת: כי לא מבני בוסתנאי הוא.

אגרש“ג, שהיא ספר שלם, אינה באמת אלא תשובה שנשלחה לרב יעקב בן רב נסים ולחבריו החכמים בקירואן ועלינו להחזיק טובה לשואלים הללו שעל ידם נתגלגלה לנו תשובה יקרה. הם פנו לרש”ג בשש שאלות ואלו הם:

א. כיצד נכתבה המשנה?

ב. מהו הטעם לסדור המסכות במשנה המקובל בידינו; למה הקדימו סוכה לביצה ושתיהן לראש השנה?

ג. מתי נכתבה התוספתא; לאחר חתימת המשנה או בזמן אחד עמה? ולמה לא הכניס רבי משניות אלו, שנאמרו ג"כ בשם התנאים למשנתו?

ד. הברייתות כיצד נכתבו?

ה. התלמוד כיצד נכתב?

ו. רבנן סבוראי כיצד נסדרו אחרי רבינא, ומי מלך אחריהם, וכמה שנים מלכו מאותו הזמן ועד עכשיו?

על כל השאלות הללו משיב רש“ג תשובות מלאות ומפורטות על ראשון ראשון, וע”כ גם יש לחלק את האגרת לשני חלקים. הראשון עוסק בתולדותיה של תושבע"פ ובספרות התנאים והאמוראים, בו הוא מסתייע הרבה מאד מדברי המשנה והתלמוד. השני עוסק בעיקר בכרונולוגיא של הסבוראים והגאונים ובתולדות הישיבות הבבליות. ואולם, אף לתקופת התנאים וביחוד לתקופת האמוראים הוא נותן לנו כרונולוגיא מדויקת ומציין בדיוק את סדר הדורות ואת שנות מלכותם ופטירתם של ראשי האמוראים ועל כך הרי אין לנו כמעט ידיעות בתלמוד גופו.

אגרת רש“ג נדפסה ראשונה בספר היוחסין ע”י ר' שמואל שולם, שהו“ל ראשונה את ס' היוחסין לר”א זכות בקושטא שכ“ו. ובמשך שלש מאות שנה בערך היתה ידועה לכל החוקרים רק באותו הנוסח שנדפס בס' היוחסין. בשנת תר”ה מצא ר' בער גולדברג, הידוע בחתימתו ב“ג, בכת”י ברלין נוסחא אחרת מאגרש“ג והדפיסה בקובץ “חופש מטמונים” (ברלין, תר"ה). נוסח חדש זה עורר ענין רב בין החוקרים, כי מלבד שנויים רבים מאד בסגנון ובכתיב נתגלה שנוי עקרי אחד חשוב מאד: כל אותם המקומות שבנוסח היוחסין נזכרה בהם כתיבת המשנה ע”י רבי חסרים בנוסח ב“ג. המבקרים חשדו את ב”ג למזייף בעוד שאיש לא לקח על עצמו את הטרחה לבדוק את כתב היד עצמו השמור בברלין. כעבור חמש עשרה שנה נדפסה שוב אגרש“ג ע”י וולירשטיין (קרוטושין תרכ"א) שהעתיקה גם לרומית, ע“פ כת”י פאריז, ונוסח כתי“פ דומה הרבה מאד לנוסח כת”י ברלין. אף בו חסרים כל אותם המקומות המדברים מכתיבת המשנה ע“י רבי. אבל גם דבר זה לא סלק עוד את החשדות מעל ב”ג. עד שבשנת תרכ“ט הוציא רי”מ חזן את ספרו “איי הים” ושם בפירושו לסי' קפז הוכיח שנוסחת היוחסין היא הנוסחא הספרדית ונוסחת ב“ג היא הצרפתית. הוא הראה שכל חכמי ספרד מחזיקים פה אחד בדעה שהמשנה נכתבה ע”י רבי. נזכיר בזה את ר“ש הנגיד, רבנו בחיי בעל חובות הלבבות, הראב”ד בס' הקבלה, ועל כולם הרמב“ם בהקדמותיו לפירוש המשנה ולספרו משנה תורה. ואולם דעתם של חכמי צרפת כגון רש”י, הסמ“ג ואחרים, היא שהמשנה לא נכתבה ע”י רבי והגמרא ע“י רב אשי, ושניהם נכתבו כמה דורות אחרי חתימת התלמוד. בשיטה זו החזיקו גם ר”י חגיז, בהקדמתו המצוינת לפירוש המשנה שלו, שד“ל שכתב בענין זה מאמרים רבים, גריץ ואחרים. לסוף בא הד”ר לוין, ואסף את כל ההוצאות מאגרש“ג ואת כל כתבי היד הנמצאים ממנה בכל אוצה”ס וחלק אותם לשתי קבוצות: ספרדית וצרפתית. הוא הדפיס את שתי הנוסחאות זה לעומת זה, ואסף את כל שנויי הנוסחאות, אף את הקלים ביותר, מכתבי היד השונים. אף כתב מחקר מיוחד על ההבדלים שבין שתי הנוסחאות⁹.

בזמן האחרון החלו לפקפק אם היו באמת שתי נוסחאות. אלבוגן בספר היובל למלאת כ“ה שנה לביהמד”ר לרבנים שבברסלוי הראה שישנן ציטאטות מאגרת רש“ג בשאלות חכמי קירואן שנשלחו שוב לרש”ג¹⁰ ומענין שהן דומות לנוסחא הצרפתית. וכן גם קטעי הגניזה של אגרש"ג הן נוסחא “הצרפתית” והרי לא יתכן שדווקא לצרפת הרחוקה הגיע הנוסח הנכון, ואין זה מתקבל על הדעת שצרפת תשפיע על קירואן לשנות את הנוסח באגרת… יש צורך איפוא ברקונסטרוקציה של האגרת על יסוד כל כתבי היד כדי להחזיר לאגרת את צורתה המקורית. וכבר החל ברקונסטרוקציה כזו אפשטיין שהגיע בזה עד תקופת הסבוראים.