ספר השאילתות הוא הספר הראשון שנתחבר אחרי חתימת התלמוד ונקרא ע“ש מחברו. כל יתר הספרים שנתחברו במאתים וחמשים השנים שעברו מחתימת התלמוד עד זמן חבור השאילתות, כגון המסכות הקטנות והמדרשים השונים, הם אנונימיים. הידיעות שבידינו ע”ד מחבר השאילתות, רב אחא משבחא, הן מועטות מאד. את זמנו אנו יודעים ע“פ אגרת רש”ג, המודיענו שבימי גאון פומבדיתא רב נטרוי (או נטרונאי) בן מר רב אמונה עלה רב אחא לא“י “דמר רב נטרוי שמעיה הוה וכד אדברינהו נשיאה עלוהי סליק להתם”. רב נטרוי נתמנה לגאון ע”פ ראש הגולה המפורסם שלמה בן חסדאי שנת תק“ח (748), וא”כ עלה רב אחא סמוך לשנת תק“י לא”י. כמה שנים חי בא“י אין אנו יודעים, אך ברור שכבר הגיע לעת זקנה בשעת עלייתו ולא האריך ימים בא”י. לפי דברי המאירי בהקדמתו למסכת אבות מת רב אחא בשנת תקי“ב. יש איפוא לקבוע את שנות חייו ת”מ – תקי“ב (680 – 752), הראב”ד בספר הקבלה – שהשתמש במקורות עתיקים ע“פ רוב סוראים – כותב עליו: “רב אחא משתבחא חכם גדול היה וחבר שאילתות שלו מכל מצות האמורות בתורה והספר מצוי בידינו עד היום הזה וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו ושמענו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם, אבל לא נסמך רב אחא לגאון מפני שאת ראש גלות שבאותו הדור שהיה שונאו וסמך שמשו של רב אחא ושמו רב נטרונאי וכעס רב אחא והלך לו מבבל לא”י ונפטר שם”.

– “שמשו” בדברי הראב“ד הוא תרגום המלה “שמעיה” שבאגרת רש”ג. אחדים מהחוקרים הבינו את המלה כפשוטה והרבו לדבר בגנותו של ראש הגולה שעשה כדבר הזה. ואולם ראש הגולה הזה שלמה בר חסדאי הוא אחד מראשי הגולה המפוארים ביותר, תלמיד חכם היה ואף עשה גדולות להרמת קרנה של ישיבת סורא בהביאו מפומבדיתא לסורא את שני ראשיה רב שמואל בר רב מרי (בשנת תצ"ג), ואת רב יהודאי (בשנת תקי"ט) וקשה לומר שיעמיד בראש פ“ב אדם בלתי חשוב; ואולם כפי הנראה פירוש “שמעיה” כאן הוא תלמידו, תלמידו המובהק, כי התלמידים המובהקים הם הם שהיו משמשים את רבם, לפי דרכי הלמוד שהיו נהוגים באותם הימים. אפשר שרב נטרונאי הצטיין במעלות חשובות שהכשירוהו לעמוד בראש הישיבה, ועם כל זאת ראה בזה אב אחא עול ביחס אליו וע”כ עלה לא"י.

עלית רב אחא לא“י עשתה בלא ספק רושם גדול על בני דורו, בריל¹ משער שרב אחא נתמנה בא”י ל“ריש פירקא” במקומו של רב פנחס ראש הישיבה, האחרון לרישי פירקי שעמדו מזרע מר זוטרא ראש הגולה שעלה לא“י כמאתים ושלשים שנה לפני כן. אין לכך ראיות מספיקות וקרוב הדבר, שביחד עם רב אחא או זמן קצר אחריו עלו יהודים רבים מבבל לא”י והקהלות הקדומות, שהיו להם להבבלים בא“י, נתרבו במספר חבריהן. יש לנו קצת ידיעות בספרות הגאונים ע”ד עליה זו של בני בבל לא“י וע”ד תגבורת השפעתם של בני בבל בא"י ישראל באותו זמן, ואין ספק כי יש לכך קשר שהוא עם עלית רב אחא.

 

תכניתו של ספר השאילתות    🔗

לפי תכנו וצורתו אין דומה לו לספר “השאילתות” בספרותנו והרי הוא יחיד במינו. אין דומה לו בספרות הפוסקים, ואין זה ספר פסקים במובן הרגיל: ההלכה והאגדה הולכות אצלו שלובות יחד, והיסוד האגדי, הדרשני, תופס בו מקם חשוב מאד. ואולם אין דומה לו גם בספרות המדרשית – אמנם יש לו איזה דמיון שהוא עם מדרש “ילמדנו” אך אין זה אלא דמיון קל בלבד, – כי היסוד ההלכי שבו מרובה על היסוד האגדי, והמגמה הפסקנית שבו בולטת למדי ועוד אצל הקדמונים הוא מובא בכמה מקומות כדי לפסוק על פיו הלכה למעשה. אף מצד סדורו אין דומה לו בכל ספרות הפוסקים. אין הוא מסודר לפי תכן הענינים, כדרך הרמב“ם, הטורים, השו”ע והדומים להם, ולא ע“פ סדר התלמוד כדרך ההלכות הגדולות, האלפסי, והרא”ש, כי אם כדרך כל המדרשים ע“פ סדר הפרשיות שבתורה. מתחיל בבראשית ומסיים בוזאת הברכה. דרכו להסמיך את ההלכות של התושבע”פ אל התורה שבכתב, ואולם ההסמכות שלו יש בהן מן המקוריות; לפעמים יש שההסמכות מפתיעות אותנו בחידוש שבהן ופעמים יש שההסמכה היא רפויה. כמה פעמים הוא מסמיך הלכה זו או אחרת לא אל המקור ההלכי שלה שבתורה כי אם אל החלק הספורי שבתורה. וכך יצא הדבר, שבו בזמן שכל מוני תרי“ג מצוות שבתורה מצאו בכל ספר בראשית רק ג' מצות: פרו ורבו, מילה וגיד הנשה, אנו מוצאים בס' השאילתות ל”ז שאילתות (מן המספר הכללי של קע"א) לספר בראשית. וכך הוא שונה דיני גזילה וגניבה בפרשת נח בהסמכה לכתוב: כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את ארץ“, והוא מתחיל: אסור להם לבית ישראל לגזול ולחטוף אחד מחברו, כי עונש גזילה חמור הוא יותר מכל האיסורים וכך אנו מוצאים בבני דור המבול, שאף שעברו על כל עבירות שבתורה לא נחתם גזר דינן אלא על הגזל שנאמר כי מלאה הארץ חמס וכו' ואמר ר' יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאילו גזל את נפשו שנא' (משלי א, יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. וכך הוא הולך וחורז מאמרי חז”ל בהלכה ואגדה המדברים בענין גניבה וגזילה. הוא מביא הדברים בפרשת נח, אע"פ שלא תגנוב יש לו מקור יותר מפורש בתורה.

לדיני תלמוד תורה הוא קובע מקום בפרשת לך לך בקשר עם דרשת חז“ל: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. אגב רומז בזה המחבר ל”שבתא דריגלא" שהיתה נערכת בפ' לך לך והיתה משמשת הפגנה גדולה לכבוד ראש הגולה ולכבוד שתי הישיבות סורא ופומבדיתא ומביאה לידי התעוררות ללמוד התורה.

לדיני אבלות והספד מקדשות השאילתות י“ד וט”ו בפ' חיי שרה: ויבא אברהם לספוד לשרה. ושם בשאילתא ט“ז וי”ז שנוים דיני קדושים ונשואין בקשר עם נשואי יצחק, וביחוד מתברר הדין של קדושי אשה ע"י שליח.

דיני שומרים שנויים בפ' ויצא, מאחר שיעקב אבינו היה שומר, אף שיש להן פרשה שלמה ומיוחדת בפ' משפטים.

כנראה, בקשר עם הנדוניא שנתן לבן לבנותיו מדברת השאילתא סי' כ“א ע”ד החובה המוטלת על כל אדם לתת נדוניא לבנותיו ובקשר עם זה מתבררים דיני עשור נכסים שהבת מקבלת, השנויים במסכת כתובות פרק ו'.

בקשר עם הנדר שנדר יעקב (בראשית כח, כ) אם יהיה אלקים עמדי, שנויים בפ' ויצא חלק מדיני נדרים בעוד שקצתם שנויים להלן בשאילתא קל“ו בפרשת מטות. על שנאת חנם ולשון הרע הוא מרחיב את הדבור שאילתא כ”ז וכ"ח בפרשת וישב: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ובשביל השנאה ששנאו אחי יוסף את יוסף, דכתיב וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

דיני ערבות, ערב סתם וערב קבלן וכו' שנויים בשאילתא ל"א בפרשת ויגש בקשר עם יהודה שערב לעקב עבור בנימין: אנכי אערבנו מידי תבקשנו. והתחלת השאלה יפה מאד: “דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד בחבריה, מאן דצריך פרנסה מיבעי ליה לפרנוסיה, ומאן דצריך לאזפא מיבעי ליה לאוזפיה. ואילו מאן דאוזיף ליה לחבריה ע:י ערבא לא מיתבעי ליה דתבעיה לערבא ברישא אלא תבע ליה ליזופא ברישא ואי לא פרע ליה אזיל בת ערבא”.

דיני צוואה בכלל וצוואת שכיב מרע בפרט שנויים בפרשת ויחי. בפרשת ויגש המדברת על הרעב במצרים הקדיש פרק נפלא ע"ד האיסור לאצור פירות בשנת בצורת ולהפקיע את השערים של צרכי אוכל נפש.

רואים אנו, איפוא, שאין זה ספר פסקים רגיל. הוא שם לב לא רק אל המצוות מעשיות, אל ההלכה במובן המקובל, כי אם גם במדה רבה לחובות הלבבות, החובות המוסריות המוטלות על האדם. הוא מדבר בכמה מקומות בגנות המדות הרעות ובשבח המדות הטובות ומקדיש לכך שאילתות שלמות. כמה וכמה מן השאילתות שלו הם פרקי מוסר נפלאים שמקומם בספרי המוסר. בנגוד ליתר ספרי הגאונים – וביחוד ספרי הפסקים שלהם – המכוונים ע“פ תוכנם וצמצום לשונם וסגנונם לתלמידי החכמים, ליחידי הסגולה, אל הדיינים, השופטים ומורי ההוראה, הנה ספר השאילתות היה מכוון ע”פ כל תכניתו אל השדרות הרחבות יותר, אל אלה שהאגדה קרובה ללבם יותר מן ההלכה, באופן שכל מי שקרא בתלמוד אם רב ואם מעט, ימצא בו ענין רב. אנו רואים שאף בדברו על נושא הלכי טהור, כגון על איסור הלואה ברבית, או חמץ בפסח, שבועה ונדרים וכיו"ב, אין הוא מסדר את כל ההלכות הקשורות בנושא זה הנמצאות במשנה ובתלמוד אלא מוציא מתוכן פרט אחד או שנים ומיחס עליהם את הדבור, ועל כל יתר הפרטים הנוגעים לענין הוא עובר בשתיקה. ואף מזה אנו רואים שלא היתה מגמת רב אחא לחבר ספר של פסקי הלכות, דגמת ההלכות הפסוקות של בן דורו רב יהודאי. כי אם ספר שיש בו גם פסקי הלכות, אבל עיקר מטרתו היא למודית, להפיץ את דעת התורה בין העם ולשפר את מעשיו ומדותיו. זה, כמו שנראה, ילקוט של דרשות לפי נוסח אותו זמן שדרשו ראשי החכמים בשבתא דכלה ושבתא דריגלא והזדמנויות אחרות.

ספר “השאילתות” כמו שהוא לפנינו כולל קע“א שאילתות, שבהן ידובר על ששים ושמונה מצות עשה וע”ז מצות לא תעשה ובס“ה על קמ”ה מצות מכל תרי“ג מצות שבתורה. חוץ מזה הוא מיחד את הדבור על כ”ט מצות עשה מדברי סופרים, כגון נר חנוכה, הדלקת נר של שבת, ערובי תחומין וערובי חצרות, קריאת הלל ומקרא מגלה, וי“ד אסורים מדרבנן. יש סבורים שהספר הגיע אלינו מקוטע וחסר. בין המצות שעליהן ידובר בשאילתות יש מצות שאינן נהוגות בזמננו ואינן מצויות בכלל, כגון נגעי בתים, נגעי אדם ונגעי בגדים, ולעומת זה חסרות בו הרבה מצות מצויות בכל שנה ושנה, או גם בכל יום ויום, ויש החשובות מאד מבחינה מוסרית, כגון השבת אבדה, פריקה וטעינה, או למשל איסור בשר בחלב, ועוד. מכאן שהספר לא הגיע אלינו בשלמות² ואמנם בזמן האחרון נמצאו בכת”י שונים, וביחוד בגניזה, שאילתות חדשות שאינן בספר שלפנינו³ וכן מצויות קטעי שאילתות גם בספרי הקדמונים, כגון בהלכות גדולת, ספר והזהיר, מדרש לקח טוב ושכל טוב ואחרים.

ואולם אם מצד אחד אנו מוצאים בספר השאילתות השמטות רבות הנה מצד שני נמצא בו הכפלות רבות. הנה למשל, השאילתא סי' י' המדברת ע“ד מילה וביוד על מילה בשבת נכפלת בסי' ל”ז בקצת שנויים. שאילתא מ“ט המדברת ע”ד קדוש החדשים ועבור השנים, נכפלת בסי' ק“ט בשנויים קלים בלשון. שאילתא ס”ג ע“ד הדלקת הנר לכבוד שבת, באה בשנויים קלים גם בסי' קכ”ב, בפרשת בהעלותך. מרובות יותר כמובן הן הכפלות חלקים בודדים של שאילתות שונות. על בדיקת חמץ ידובר בשאילתא ע“ח וע”ט. ע“ד נדרים והתרתם ידובר בשאילתות רבות: כ”ג, כ“ט, ל', נ”ג, קכ“א וקל”ו. “רב צעיר”⁴ רוצה למצא מגמה ידועה בהכפלות אלו. לפי דעתו נתחבר הספר כלפי הקראים והקראות שהתחילה להתפשט אז יותר יותר. אמנם נראים הדברים שהרמת דגל הקראות ע“י ענן נעשה כבר לאחר פטירתו של רב אחא אך הן ידוע שעוד לפני ענן צצו בישראל כתות שונות על יסוד הפירה בתושבע”פ, ויש מהן שבטלו גם חלק ממצות התורה שבכתב, כגון הנמשכים אחרי משיחי השקר שריני ואבו עיסי, ונגד כופרים אלו חבר רב אחא את ספרו זה. דרשותיו מכוונות דווקא לאותן המצוות שהכופרים זלזלו בהן וביחוד שם לבו למצוות דרבנן. מטעם זה הוא מדבר הרבה ע“ד הדלקת נר של שבת, שהקראים אינם מודים בה ואדרבה חושבים זה לאיסור. כמו כן היו הקראים מלגלגים על דברי חז”ל שיפו כחו של כל חכם להתיר נדרים ע"י פתח חרטה. אולם אין דעתו מתקבלת, כי יש הכפלות רבות שאינן מתבארות בזה, וגם יש שאילתות ארוכות על מצוות רבות שאין בהן כל מחלוקת בין הרבנים והקראים. גם יודעים אנו שבמאת השנים הראשונות להופעת הקראות לא שמו אליה חכמי הישבות הבבליות לב ולא חשבו אפילו לנחוץ להלחם כנגדה. כחה לא היה גדול ביותר בבבל עצמה, רק בפרס.

 

הרכב השאילתא לחלקיה    🔗

שאילתא שלמה היתה מכילה ארבעה חלקים. בחלק הראשון, המשמש כעין מבוא לעצם הענין, ידובר על ערכה וחשיבותה של מצוה זו או אחרת, הוא מסתייע לשם זה במאמרים שונים מדברי חז“ל בהלכה ובאגדה, ובכך הוא מכין אותנו לקראת השאלה שתוצג לפנינו. החלק השני מתחיל תמיד: “ברם צריך את למילף” או בקצור “ברם צריך”; כאן מוצגת השאלה בסגנון של “הא לא קמיבעיא לי כי קמיבעיא לי…”. אחריו בא החלק השלישי, “הדרשה”, המתחיל: בריך שמיה דקב”ה דיהב לנא אורייתא ומצותא ע“י משה רבנא לאלפא עמיה בית ישראל” ולפעמים בהוספה של: “כך תנו חכימיא במתניתא דילנא: והדורש מטייל כאן ארוכות וקצרות מענין לענין באותו ענין. אחרון בא החלק הרביעי, המתחיל “וענין שאילתא דשאילנא קדמיכון” והוא פושט את השאלה שהוצגה קודם. דוגמא להרכב זה תשמש שאילתא א'. ואולם, השאילתות לא הגיעו אלינו בצורתן השלמה וברובן הגדול חסר החלק השלישי הנקרא “דרשא” ובקצת שאילתות, כ”ט במספר, רשומה בסופן המלה “דרשא” מבלי שתבוא בהן הדרשה עצמה. השאילתא סי' מ"ג עוסקת בהלכות רבית, והנה חלק השלישי, הדרשה, המצורפת לה מכילה רק לקוטי מאמרים מפרק איזהו נשך, שנעתקו בדרך כלל מלה במלה, רק לפעמים בקצור מעט, שיש להם שייכות אל השאילתא הזו. בזמנו של רב אחא, שהאכסמפלרים של התלמוד היו עוד מועטים מאד היה להעתקות אלו ערך רב להפצתו של התלמוד, ואולם בדורות הבאים כשהתלמוד כבר התפשט בכל ישראל השמיטו המעתיקים את החלק השלישי של כל שאילתא אחרי שלא מצאו בו כל חדש על דברי התלמוד. והרבה יש להצטער על זה, כי חשיבות יוצאת מן הכלל נודעת מדרשות אלו לבקורת הנוסחאות. ברוב השאילתות הגיעו אלינו רק החלקים א' ב' ד', הם החלקים העיקריים שבלעדם לא תצויר כל שאילתא.

כבר עמדו החוקרים הראשנים, רצ“ה חיות, שי”ר ורייפמן על כך ששאילתא אחת אנו מוצאים כבר בתלמוד גופו, במסכת שבת דף ל א–ב. משם אנו רואים כי היה זה סגנון ידוע לדרשות, להציג את ההלכה כנקודת מוצא אל האגדה. הם גם הראו ע“ז בספור ר”נ הבבלי ע“ד מנויי ראש גולה או ראש ישיבה נאמר: “ופותח ראש גלות ודורש בענין הפרשה של אותו היום, ויתן רשות לראש ישיבת סורא לפתוח ולדרוש… והתורגמן עומד עליו ומשמיע דבריו לעם… וכשהוא גומר מתחיל בבעיא ואומר: " ברם צריך את למילף”. ועומד זקן אחד חכם ורגיל ומשיב בענין ויושב”. מזה בא רייפמן אל הרעיון שהשאילתות אינו אלא קובץ של דרשות שהיו נהוגות באותו זמן אם שנדרשו ע“י רב אחאי עצמו. ואולי נאמרו חלקי א' ב' ד' בשאילתות ע”י ראש הישיבה או ראש החכמים וחלק ג' ע"י דורש אחר.

 

מקורותיו של ה“שאילתות” ומקום חבורו    🔗

בכל הספר לא נזכר אף פעם אחת שמו של איזה חכם שחי אחרי חתימת התלמוד, כן לא נזכר בו שמו של איזה ספר, אבל כולו מלא על גדותיו מדברי המשנה והתלמוד. הרבה נתחבטו החוקרים בברור השאלה אם השתמש רב אחא בתלמוד הירושלמי. אמנם בשמו אין רב אחא מזכירו אף פעם, ואולם, יש קצת מאמרים – ומספרם מגיע עד י“ד – שאין להם מקור בבבלי וישנם בירושלמי, אך עם כל זה עדיין אין הדבר ברור. הנה לדוגמא, בשאילתא א' הוא מביא את המאמר: “תנא אמר ר' יוחנן צריך האדם שיהיו לו שתי עטיפות אחת של חול ואחת של שבת”. המאמר אינו בבבלי והעירו עליו הנצי”ב ורייפמן שהמאמר נמצא בירושלמי פאה פ“ח ה”ח ובמדרש רות, ונראה יותר שהשאילתות לקחו מן הירושלמי. אולם בובר העיר שמאמר זה ישנו גם בפסיקתא רבתי (הוצ' איש שלום דף קט"ו) והוא סובר לפיכך שבעל השאילתות לקחהו משם⁵ .

מעטה מאד היא גם השתמשותו של רב אחא במכילתא, ספרא וספרי וכמו כן במדרשים. ואולם יש בו קצת מאמרים ומדרשי כתובים שאין להם מקור כלל בספרות המדרשית וההלכית והם כנראה דברי רב אחא עצמו או דברי חכמים שקדמו לו. אולי היו לפניו קצת מדרשים שלא הגיעו אלינו, או נוסחא אחרת בתלמוד. שהרי הוא מביא במפורש גם מאמרים מן התלמוד שאינם לפנינו.

עדיין צריכים אנו לבאר: איזוהי ארץ מולדתו של השאילתות? בבל או א"י?

רא“ה ווייס סובר שהשאילתות נתחברו בא”י. כי כן היה דרכם של הקדמונים לחבר ספרים לעת זקנתם ולא ללמד לאחרים טרם למדו בעצמם די צרכם; ואולם ברור שבנימוק זה בלבד אין להכריע בשאלה זו; הן רואים אנו את רב האיי והוא מחבר את ספריו ההלכיים עוד בטרם שהגיע לשנת החמישים, ובטרם שנתמנה לגאון; שנית, יש לחשוב שרב אחא היה כבר זקן בזמן עליתו לא“י וייתכן, איפוא, שחיברו בבבל, לפני עלייתו. אף גריץ סובר שהשאילתות הנתחבר בא”י מבלי להביא ראיה לדעתו. מן האחרונים החזיק בדעה זו פוזננסקי⁶ והוא מנמק את דעתו בזה שרב אחא כתב ספרו בא“י “אחרי שנוכח כי ניטלה ממנו היכולת לפרסם את תורתו בתשובות לשואליו בתור גאון ויקבצה בספר מיוחד בכתב”. נימוק זה הוא חלש ובלתי נכון ואין בכחו לפתור שאלה זו, כמו שאין לפתרה על־פי אותה מסורת אגדה שנמסרה לנו ע”י המאירי בהקדמת פירושו למס' אבות: “וקבלנו קבלה ברורה על רב אחא ז”ל שהיה לו בן ולא היה לו חפץ לשקוד בתורה כלל וחבר בעבורו ספר השאילתות כדי שבכל שבת ושבת כשיקראו הסדר יבאר לו בו הלכות ידועות מן התלמוד". מאגדה זו נראה שחבר ספרו עוד בהיותו בבבל, אבל מובן שאין לסמוך עליה, וכל כונתה רק להגיד שהספר הזה – בנגוד לרובם שהגדול של ספרי הגאונים – הוא מכוון לצרכיהם של אלה שאין להם רצון מספיק או יכולת לשקוד תמיד בתורה. נגד דעת ווייס יצא בעל דורות הראשונים⁷ להוכיח שהשאילתות נתחברו בבבל.

הראשון שנגש לברור שאלה זו באופן מדעי הוא ר“ל גינצברג⁸. הוא מחליט כי השאילתות נתחבר בארץ־ישראל ונשען בעיקר על ראיות לשוניות וסגנוניות. לשונו וסגנונו של השאילתות מראים, לפי דעתו, על מוצאו הא”י. רב אחא ידע ודאי יפה מאד את הארמית הבבלית ואם פה ושם אנו מוצאים בטויים לקוחים מן הארמית הא“י ומוצאים בכלל השפעה רבה מצד הדיאליקט הא”י הרי זה מתבאר רק בכך שהספר נתחבר בא“י. הנה השם “שאילתא” “שאילתות” עצמו מורה על מוצא ארץ ישראלי. גם הביטויים “ברם צריך” “היידא”=איזה, וכן הבטוי “מתניתא דילנא” גם על ברייתא ודומיהם, מראים לפי דעתו של גינצברג על מוצא א”י. ברם, י. נ. אפשטיין⁹ הקדיש מחקר שלם ללשונו של השאילתות והוא בא על יסוד חקירה מפורטת למסקנא אחרת, שלשון השאילתות בכללו היא הארמית של התלמוד הבבלי, ואולם יש לה גון מיוחד, צביעה לשונית מיוחדת, כארמית של הגאונים בכלל. בזאת בטלו איפוא ראיותיו הלשוניות של גינצברג. ואולם, גינצברג מביא גם ראיה אחרת להוכחת דעתו. הוא מראה על העובדא שהשאילתות אחד הספרים החשובים ביותר בספרות הגאונים, לא נזכר בפי הגאונים הבאים, ונזכר רק ע“י אחרון הגאונים רב האיי וגם על ידו רק פעם אחת בלבד¹⁰ וידוע כי רב האיי עמד בקשר תכוף עם א”י. יש לשים לב גם לזה, שהאלפס, בן אפריקה הצפונית וספרד אינו מביאו אף פעם אחת, לעומת זה מזכירו רש“י הצרפתי כמה פעמים, וכן מזכירו גם רבי נתן בעל הערוך, איש איטליא. הרי ידוע שבני אפריקה וספרד עמדו תחת השפעת בבל ובני צרפת ואיטליא תחת השפעת א”י. ואולם אף על כך יש להשיב: אמת הדבר שהגאונים אינם מזכירים את השאילתות, אך אנו רואים שבה“ג מובאים דברי השאילתות כמאה פעמיים בערך, אמנם מבלי להזכיר שמו¹¹ , והן הה”ג נתחברו בודאי בבבל. על שימוש זה שהשתמש בעל ה“ג בשאילתות מראה כבר רה”ג בתשובתו הנז': “הין חזינא דמאי דכתב אב שמען קיארא בהלכות גדולות בהא מילתא – מימריה דרב אחא מן שבחא הוא בשאילת דבהעלותך”. מתעוררת גם שאלה נוספת: אם השאילתות נתחבר בא“י והשפעת א”י נכרת בסגנונו למה לא הביא רב אחא את הירושלמי בספרו – או למה המעיט כל כך להביאו – אף שהיו לו לזה הזדמנויות כל כך רבות? והן גינצברג עצמו המשתדל להוכיח שרב אחא לא השתמש כלל בירושלמי. ועוד דבר: בדבר רב אחא על בבל ובני בבל הוא כותב בסגנון של: לן, אנן, הכא, בנגוד להתם, להו¹² יש להניח, איפוא, שהספר נתחבר בבבל.

 

כת"י ודפוסים מן השאילתות ופרושים עליו    🔗

שני כת“י ממנו, היו בעזבון ר”א אפשטין שבביהמד“ר בווינא; שנים באוכספורד, שנים בפריז, אחד בפפד”מ, אחד שהשתמש בו הנצי“ב, בירושלים ואחד בידי ששון בלונדון. חוץ מזה מצויים קטעים שונים בלנינגרד וגנזי הגניזה הקהירית. הספר נדפס בראשונה בויניציאה ש”ח (ויל מחדש ע"פ צלום) בלי כל פירוש. שנית, דיהרנפוט תקמ“ו עם פירושו המצוין וציוני המקורות להגר”י פיק־ברלין. שלישית, שאלוניקי תקע“ז עם פירוש תועפת רא”ם לר' יצחק פארדו. רביעית, בווילנא עם פירוש הנצי“ב. חמשית¹³ , בפיוט־ריקוב תרצ”ב עם הגהות “רשמי שאלה” מאת הרב יעקב זאב יוסקוביץ. ששית, בירושלים ת“ש עם פי' רקח מרדכי להרב אלעזר מרדכי קניג ולאחרונה בירושלים תשי”ג ע“י מוסד הרב קוק עם פירושי הנצי”ב והוספות רבות, השלמות ותקונים מתוך כתב־יד. חוץ מזה נתחברו עליו פירושים אחדים מקדמונים ואחרונים, שקצתם שמורים בכת“י וקצתם נאבדו. נזכיר מהם את פירושו של ר' יוסף ב”ר שאול בן המאה הי“ג, י' יוחנן ב”ר ראובן מאוחרידא (בולגריא) ור' שלמה ב"ר שבתי.

 

ספר והזהיר    🔗

ס' השאילתות עורר בתקופתו עוד מחברים אחדים שילכו בדרכו ויעשו כמעשהו. בין אלה נמנה ספר והזהיר שאינו אלא חקוי לספר השאלתות. שמו של הספר בא לו על שם ההתחלה שבה הוא מתחיל את דרשתו בכל פרשה ופרשה: והזהיר הקב“ה את ישראל על השבת וכו' (פ' בשלח); והזהיר הקב”ה את ישראל על הדם ועל החלב (ויקרא); והזהיר הקב“ה את ישראל להתרחק מן בהמה טמאה ומן חיה טמאה (שמיני); והזהיר הקב”ה את ישראל על העריות (אחרי מות), ובשמו זה ידוע הספר אצל ראשוני החכמים הצרפתים והאשכנזים, כגון ר' יהודה הכהן תלמיד רגמ“ה, ר' קלונימוס מרומי, בן שמנו של רש”י, ראב“ן ואחרים¹⁴ א. ואולם יש קצת קדמונים מביאים אותו בשם אחר: מדרש השכם. וזה על שם התחלתו, כי היה מתחיל בס' שמות בפ' וארא בדרוש על הפסוק בשמות ח' ט”ז: ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה. ויש עוד אחדים מספרי הקדמונים הנקראים ע“ש התחלתם, כגון בשר על גבי גחלים, הל' ראו ועוד. לידי הדעה שס' והזהיר ומדרש השכם הם היינו הך בא כבר אבי חכמת ישראל צונץ¹⁵, עוד טרם שנדפס הספר, על יסוד זה שאסף את הציטטים המובאים בספרי הראשונים בשם ספר והזהיר ובשם מדרש השכם¹⁶א. לדעה זו הסכים גם גייגר¹⁷ ואולם ר' ישראל מאיר פריימן שהו”ל את ס' והזהיר מפקפק בכך ומתנגדים לה בובר וגרינהוט (זה האחרון אסף בחוב' א' של ספר הלקוטים שלו את כל הציטטים של מדרש השכם המובאים ע"י הקדמונים) מפני שמצאו שבקצת מאמרים יש שנוי לשון וסגנון בין מה שיש בוהזהיר ובין המובא ע"ש מדרש השכם. ואולם אין בכחם של שנויים אלו לבטל את דעתם של צונץ וגייגר. השנויים מראים רק שהמעתיקים הכניסו שנויים בספר, דבר רגיל בהרבה מספרי הקדמונים¹⁸.

ס' והזהיר יצא לאור ע“י י. מ. פריימן ע”פ כת“י מינכן (ח“א, על שמות לייפציג תרל”ג; ח“ב על ויקרא במדבר, ווארשא תר”מ) והוא מתחיל בפ' בא ומסיים בפר' נשא. הוא חסר איפוא מעט בראשו והרבה בסופו. הקדמונים מביאים ממנו קצת דברים שאינם לפנינו. ההלכות שבו מסודרות כפי סדר הפרשיות, לפי המנהג שהיה נהוג בבבל ומקובל עכשיו בכל העולם, דהיינו לסיים את התורה בכל שנה, ובזה דומה הוא לס' השאילתות. החומר ההלכי והאגדי המוקדש לכל פרשה ופרשה הוא גדול בכמותו ע”פ רוב יותר מזה שבשאילות. את דבריו הוא מתחיל כמעט תמיד במלים: “והזהיר הקב”ה את ישראל“, ומביא דברי הלכה שונים הנוגעים לענין, ואח”כ הוא מתחיל חלק שני: אלו השאלות התלויות, ומביא שתים או שלש שאלות, וזהו במקום: “ברם צריך את למילף” שבשאילתות. אח“כ כתוב: יתברך או בריך, קצור מ”בריך שמיה דקוב“ה דיהב אוריתא ומצותא לאלפא עמיה ישראל ע”י משה רבנא", כמו בשאילתות, ומתחיל: “כך שנו חכמים במשנה” = כך תנו חכימיא במתניתא דילנא, ומביא כמה דברי הלכה ואגדה, ומסיים: ולענין השאלות, ממש כמו בשאילתות.

ואולם, ספר והזהיר לא רק שהלך בעקבות השאילתות בכל מה שנוגע לסדר, כי אם גם לקח ממנו דברים הרבה והעתיק ממנו שאילתות שלמות ומפני זה יש לספר זה ערך גדול בשביל חקירת השאילתות ובדיקת נוסחאותיו. בספר והזהיר נשמרו קצת שאילתות שנשמטו ע“י המעתיקים ואינן בשאילתות שלפנינו. חוץ מן השאילתות הרי הוא מעתיק פסקאות שלמות מן ההלכות הגדולות. ועל זה עמד כבר ר”ש ן' גאמע, בן זמנו של הרי“ף, וכתב בהל' שחיטה שלו: “ובעל מדרש השכם העתיק דברי ר”ש קיירא מלה במלה, לא הוסיף ולא גרע, חוץ ממה שהוציא מלשון ארמית ללשון הקודש והוא הדרך אשר הלך בה מר חפץ אלוף ז”ל“. הוא מתרגם לעברית גם את מאמרי התלמוד שנאמרו ארמית ומרצה את המו”מ של סוגיות שלמות בהרצאה עברית חיה.

עלינו לקבוע את זמנו ומקומו של ספר זה ולברר מי הוא מחברו?

אף אחד מן הקדמונים אינו מזכיר שם מחברו ואין הוא ידוע לנו ממקום אחר; אולם, פריימן החליט על יסוד דברי ר“ש ן' גאמע שהבאתי לעיל שהמחבר הוא רב חפץ אלוף. ואם ידענו מי הוא מחברו אז נוכל גם לקבוע את זמנו וארצו, ואם בזמן שכתב פריימן את דבריו לא ידעו עוד כמעט כלום ע”ד רב חפץ ושי“ר קבע מקומו, על יסוד ראיות קלושות שנתבטלו אח”כ, בא“י בימי רב האיי ופוזננסקי שיער שחי בספרד – אולם, עתה אנו יודעים שרב חפץ ישב במוסול, וחי בזמן רש”ג. אך דברי פריימן מיוסדים על טעות שטעה בדברי ר“ש ן' גאמע. הוא מדבר בספרו מקודם על ענין הגרמה, מחוה דעתו בענין זה, ומביא שדברים אלה ישנם גם בה”ג ובמדרש השכם שלקח דבריו מבה“ג ומוסיף: “והיא אלטריקה אלדי סלכהא ר' חפץ אלוף ז”ל”, היינו שאף רב חפץ אלוף סובר כמותו. אין לדעת איפוא מי הוא מחברו אך יש לקבוע את מקומו בא"י, כי יש בו השפעה ארץ־ישראלית חזקה, ואף סגנונו מורה על זה וזמנו הוא כנראה במאה העשירית¹⁹ וכך גם דעת גינצברג²⁰ .

 

הלכות על סדר הפרשיות    🔗

על משפחת השאילתות יש לחשוב גם את ההלכות על סדר הפרשיות שפרסם מן הגניזה הקהירית רש“ז שכטר בספר היובל לכבוד הופמן. והרי דוגמא מהן: בפ' ויקרא: “טבח ששחט את הבהמה מהוא שיבדוק את הסימנין? כך שנו חכמים הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן. א' רבא חרש שיודע הילכת שחיטה הרי זה לא ישחוט מעשה בחרש אחד שכתב הלכת שחיטה ובא לפני רבינו אבא וא' אף על פי כן לא ישחוט”, ומביא עוד שנים שלשה מאמרים מן התלמוד ומסיים: וטבח ששחט את הבהמה א' שמואל צריך לבדו אם לא בדק שחיטתו פסולה כדברי א' אליעזר ביר' יניי”. “שנית, הנכנס לעיר שרובה יש' ואינו מכיר אדם ומצא בה אדם טבח ואינו יודע אם גוי הוא אם יש' מהוא שיהא מותר לקח ממנו בשר? כך שנו חכמים סכין שיש בה פגימות… והנכנס לעיר ומצא בה טבח ואינו יודע עם גוי הוא אם לא אם עמד עליו מתחלת שחיטה ועד שיגמור והכשיר את השחיטה מותר ועם לאו אסור כדברי רב”. הלכות אלו מחקות איפוא את השאילתות, אבל יש הבדל ביניהן. השאילתות מתחילות תמיד בעיקרי ההלכה ורק אח“כ הן מגיעות לשאלה: ברם צריך את למילף, ואחרי השאלה באה הדרשה כפתיחה אל התשובה: בריך שמיה דקוב”ה, כך שנו חכימיא במתניתא דילנא, ואחריה באה התשובה: ולענין שאילתא, ואולם בהלכות שפרסם שכטר באה כאן ראשונה השאלה, ואחריה באים עיקרי ההלכה, ואחריה באה תשובת השאלה. ועוד דבר: השאילתות הן בארמית, אך ההלכות הן בעברית.

מי הוא רבא או ר' אבא הנזכר בהלכות אלו? ע“ז משיב שכטר בצדק שזהו רבא תלמיד רב יהודאי גאון, שלא היה ידוע לנו כמעט עד הזמן האחרון, ונתפרסם עתה ביותר ע”י פרקוי בן באבוי תלמידו. וכך הוא כותב: “וכל הדברים הללו שכתבתי אליכם לא מתלמודי ולא מחכמתי אלא ממה שלמדתי מרבי מתלמוד ומהלכה למעשה, שהיה רבי שמיה ראבה זכ' לברכה ולחיי עולם הבא שהיה תלמיד מר רב יהודאי גאון…”²¹. הלכות אלו נכתבו איפוא ע“י אחד מתלמדיי ר' אבא זה. ואמנם באחת מתשובות מהר”ם ב“ר ברוך (דפוס לבוב סי' שי"ח) נזכרו “הלכות דר' אבא”. ועתה עלה בידי רי”נ אפשטין למצא עוד קטע מהל' דר' אבא אלו. קטע זה שונה אמנם מעט מן ההלכות שפרסם שכטר – התשובות בקטע זה מתחילות כמו בשאילתות: ולענין שאילתא, או בקיצור: ושאילתא, והתשובות באות כמה פעמים במימרא של רבא: ושאילתא אמר ראבא – אך אין ספק שמוצאן אחד, ונראה שהקטע שפרסם שכטר הוא עבוד ארץ־ישראלי מהל' דר' אבא.

הלכות דר' אבא אף שהן מחקות את השאילתות, לא לקחו ממנו, כי כל השאלות שבקטע הנדפס הן חדשות לגמרי.

זמנן של הלכות אלו יכול להקבע – חוץ מזה שמחברן רבא הוא תלמיד רב יהודאי – גם על־פי סימן זה: המחבר משתדל להוכיח שההלכה יצאה לחכמים מן התורה: “מנין להן לחכמים דבר זה, לא למדו אלא מן התורה”. או (אצל שכטר): “מנין דבר זה, מן התורה”.

בהלכות דר' אבא כבר השתמשו: הלכות ראו (תרגום עברי של ה"פ דרב יהודאי) והלכות גדולות.