כחה של ארץ־ישראל בתקופת הגאונים היה גדול בכמה מקצועות של היצירה העברית, אבל לא בזה של ההלכה. היהדות הא“י המדולדלת נתנה לנו עוד בתקופת הגאונים כמה דברים חשובים: שיטת הנקוד המקובלת אצלנו, שמוצאה מטבריה דחתה מפניה את שיטת הנקוד הבבלית והשכיחה אותה. גם בעניני המסורה והטעמים ידה של ארץ־ישראל על העליונה. בענינים אלה יש הרבה חילופים בין “מדינחאי” ובין “מערבאי”, בין בן־אשר הא”י ובין בן־נפתלי הבבלי, “ואנו סומכים על קריאת בן אשר”¹. ידיעת הלשון העברית עמדה בא“י על מדרגה גבוהה. המכתבים הרבים שהגיעו אלינו מגאוני א”י במאה העשירית והי"א כתובים בעברית חיה ושוטפת ומורגשת בהם היוניות רבה. בידיעת הלשון העברית הצטיינו ביחוד “אנשי טבריה הצחים לשון מכל העברים”².

אף על למוד המקרא שקדו בני א“י שקידה יתרה. אגרותיהם של חכמי א”י מראים על בקיאות מופלגת בכתבי־הקודש. אבל אין זאת בקיאות גרידא: המקרא חי בקרבם ורוחו מרחפת על סגנונם. והפיוטים שנתחברו ע“י הפייטנים הא”י מראים על בקיאות מפליאה במקרא ובספרות האגדה כאחד. בלי שני אלה אין להסביר פיוט קלירי או של ינאי. הפיוט שפרח בא“י בתחלת תקופת הגאונים נתפשט במהירות מרובה ונתקבל גם בבבל. סדר העבודה של יוסי בן יוסי נתקבל אצל יהודי בבל בחביבות יתרה, והרבה קהלות היו אומרים את סדר העבודה של – “אתה כוננת” – ביום הכפור שתי פעמים, בשחרית ובמוסף. הגאונים התנגדו לאמירתו בשחרית, אבל מתוך שהיה חביב על העם לא יכלו להסיעו ממנהגו.³ גם פיוטי ינאי התפשטו בבבל, שהרי ענן, מיסד הקראות, סומך בספר המצות שלו על פיוטיו של ינאי בשני דינים⁴ וכן התפשטו מהר פיוטיו של הקליר. תחת השפעתם הגדולה של פייטני א”י התחילו גם בני איטליא לפייט פיוטים וכבר באמצע המאה הט' אנו מוצאים שם פייטנים חשובים כר' שפטיה ובנו ר' אמיתי ובני משפחת קלונימוס. משם נתפשט הפיוט בסגנון הקליר ויתר פייטני א“י גם בארצות צרפת ואשכנז. בגניזה הקהירית נתגלו כמה דברים חשובים מיצירותיהם של פייטני א”י: מחזור ינאי, פיוטים חדשים מן הקליר, ר' פנחס ראש הישיבה בן המאה השמינית, ר' שמואל בר הושענא השלישי (סוף הי' ותחלת הי"א) ורבים אחרים.

עשירה היא הספרות המדרשית הא“י של אותו הזמן. תשעה קבין של אגדה ומדרשים נטלה א”י ואחד כל העולם כולו עם בבל בכלל. מדרשים רבים נתחברו בא"י בתקופת הגאונים, כגון פרקי דר' אליעזר שנתחבר כבר אחרי הכבוש הערבי, וכמה ממדרשי הרבות ומדרשים אחרים קבלו את עריכתם וסדורם האחרון בתקופת הגאונים.

אך הספרות האי“ת בהלכה היא דלה מאד. מכתביהם של גאוני א”י נשלחו לקהלות חו“ל בבקשת עזר וסיוע עולים במספרם פי כמה על התשובות שהביעו אלינו מהם בדבר הלכה. מגאוני בבל הגיעו אלינו אלפי תשובות ועשרות אחדות של מכתבים ומגאוני א”י יש לנו מאות מכתבים ועשרות אחדות של תשובות.

אבל מתוך שחביב עלינו כל מה שנוגע לחיי היהודים בא“י בתקופה ארוכה ומעורפלת זו נשים עין על מה שהגיע אלינו מתורתם. וכבר אמרו⁵ : “אין תורה כתורת א”י ולא חכמה כחכמת א”י".

מן התשובות של גאוני א“י נמצאות אחדות בקובץ תשובות הגאונים שערי צדק, ורשום עליהן “תשובות ארץ ישראל” ובקיצור “ארץ ישראל” או “תשובת א”י”⁶, אבל באמת אין לפנינו כאן תשובות, אלו הם פסקים הלקוחים ברובם מספר המעשים לבני א"י, שעליו עוד נדבר, ובראשם הוסיפו את המלה “וששאלתם” כדי לתת להם צורה של תשובות.

התשובות האחדות, שהן תשובות ממש, שהגיעו אלינו, נשלחו לקהלות הרינוס, איטליא, צרפת ואשכנז אשר עמדו תחת השפעת א“י. העתיקה ביותר היא זו שמצא החכם ר' יצחק בר דורבלו (חי במחציתה השניה של המאה הי"ב ועבר ארצות רבות ועד רוסיא הגיע) בווירמיישא: “כתב ששלחו אנשי רינוס לארץ ישראל בשנת תש”ך לפרט (960) ושאלו לקהלות שבא”י על שמע ששמענו על ביאת המשיח ועל סירכא דליבא מה אתון בה? תשובה: על ביאת משיח לא הייתם כדאי להשיב, וכי אינכם מאמינים לדברי חכמים וסימניהם ועדיין הסימנים לא באו, וסירכא שבשומן הלב נחנו סנהדרי גדולה ונחנו וגם סנהדרי קטנה אוכלין אותה… וחתם הכתב ר' יעקב בר מרדכי מרוסיא וכל דורו, כתבו טוב היה לכם לשאול לנו בעומקי יבמות וערובין ולשום לשואלי טובתינו".

ותשובה זו נתפרסמה ראשונה ע“י ד”ר יוסף פרלס בס' היובל לכבוד גריץ. (עמ' 31), והוא פקפק באמיתתה – מפני שנזכרו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, שמציאותם בא“י בתקופת הגאונים לא נודעה אז – אבל עתה אין מי שיפקפק בה. באותו זמן התענינו רבים בחשבונות הקץ. היתה אז צפיה חזקה לגאולה ואולי גם תנועה משיחית. ר”ח ן' שפרוט, המדינאי היהודי הגדול, שואל במכתבו למלך כוזר אם יש לכוזרים ידיעות יותר ברורות בענין הקץ, ובתשובת יוסף מלך הכוזרים, שאמנם החוקרים מפקפקים באמיתתה ההסטורית, אנו קוראים: “ועוד שאלת מדבר קץ הפלאות, ואנחנו עינינו אל ה' אלהינו ואל חכמי ישראל (של) הישיבה שבירושלם, ואל הישיבה שבבל, ואנו רחוקים מציון. אבל שמע שמענו שברוב העונות תעו החשבונות, ואין אנו יודעים מאומה”. חליפת מכתבים זו שבין חסדאי ומלך הכוזרים קדמה רק שנים מועטות לשאלתן של קהלות הרינוס. חכמי ישראל עונים בקצת רוגזה על שאלת ביאת המשיח, כי ודאי קבלו עוד שאלות בדומה לה. מענין הדבר, שבהוראת השאלה בדבר סירכא דליבא הם נסמכים על תשובתו של רב יעקב בר מרדכי גאון מחסיא. ואף בתשובה אחרת, בענין אמירת והשיאנו בר“ה ויוה”כ, סומך הגאון הא“י על מנהגי הישיבה בבבל. רואים אנו עד כמה כפופים היו גאוני א”י לסמכותם של גאוני בבל. יודעים אנו ג“כ שחכמי ירושלים פנו בשאלות לרה”ג⁷ ובנו של הגאון הא“י רב שלמה בר יהודה למד תורה בישיבת רב האיי. במכתב אחד שכתב רב שריר אל הגאון הא”י בשנת 990 הוא כותב לו: “ותובעים אנו בבקשה מן ראש הישיבה. יחי לעד שיצוה להקרא האגרת ברבים, כי כן נעשה לאבותינו שם פעמין רבות, וכן יעשה ואל יאחר, ויודיע אותנו כי השלים החפץ וכי נקראה האגרת נגד כל העם”⁸. אף זה מראה לנו על השפעתם החזקה של גאוני בבל בא"י.

קבוצת תשובות שלימה הגיעה אלינו מן הגאון ר' אליהו ובנו ר' אביתר, והיא נשלחה לר' משולם ב“ר משה ממגנצא⁹ , ובכן מוצאן ממחציתה השניה של המאה הי”א. התשובה הראשונה שבקבוצה זו בס' הפרדס לרש“י¹⁰ ובמחזור ויטרי (עמ' 360) ןבכמה ספרים אחרים מחכמי צרפת ואשכנז: ור' משלם בר משה שאל את פי אריות יושבי ירושלים עיר הקודש… אגב, בספרי הפוסקים שיצאו מבית מדרשו של רש”י משוקעות כמה תשובות ופסקים שהגיעו מא"י בתקופת הגאונים¹¹.

בנגוד לבבל הנה בא“י כל מה שאנו הולכים ומתקרבים אל תקופת הסבוראים והגאונים הראשונים מתרבה החומר ההלכי יותר ויותר. באותו זמן סודרו רוב המסכתות הקטנות: מס' סופרים, שמחות, כלה, דרך ארץ, ד”א זוטא, כותים, גרים, ציצית וכו'. החומר ההלכי והאגדי שבהן הוא אמנם ברובו הגדול מזמן המשנה והתלמוד, אבל את עריכתן האחרונה קבלו בא“י בתקופת הסבוראים והגאונים הראשונים, ובכמה מהן יש גם הוספת נופך מאותו הזמן. חשיבות מיוחדת במובן זה יש בה הרבה הלכות ומנהגים, שמוצאם מזמן שאחרי חתימת התלמוד, והן מעמידות אותנו על חייהם ומנהגיהם של יהודי א”י במאה הששית והשביעית.

בשנים האחרונות נתגלו מן הגניזה דברים חשובים מאד מתורתה של א“י בתקופת הגאונים. מלבד שרידי תשובות נתגלו הלכות טריפות של א”י¹² שנתחברו, כנראה, עוד לפני הכבוש הערבי, והן מנוסחות בצורה של הלכות פסוקות. מחולקות הן לפרקים ולהלכות. יש בהן כמה בטויים מיוחדים ולשונות המראים על מוצאם הא"י ועל עתיקותן של הלכות אלו, אבל המענין ביותר הוא תוכנן. ההלכה שבהן אינה מתאימה בכמה מקומות לבבלי, אבל כמעט כל מה שהובא בבבלי בשם “מערבא” ישנו בהן.

כידוע נחלקו בני בבל ובני א“י בבדיקת הטריפות: בני א”י בודקין בי“ח טריפות, ב”ב אין בודקין אלא בריאה בלבד, וזהו אחד החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א“י, וסמך לזה נמצא בירושלמי במקומות אחדים¹³. ע”י הבדיקה בכל י“ח טריפות “התפתחו הרבה הל' טריפות של בני א”י והסתעפו לענפים וסעיפים”, כשם שבבבל ששם בדקו רק את הריאה לבד התסעפו ביחוד דיניה וסעיפיה. ובאמת אנו מוצאים במס' חולין שלנו את דברי בני מערבא יותר מאשר בכל מסכת אחרת ובבבלי חולין יש לנו “ידיעות מהל' א”י בטריפות מזמן הקרוב לזמן חיבורן של הל' טריפות שלנו", ז. א. מזמן הסבוראים.

בהלכות אלו השתמש כנראה גם אלדד הדני בהל' שחיטה וטריפות שלו, שעוררו כמה תמיהות בין בני זמנו ובזמנים שאחריו. ואמנם רב צמח גאון, בתשובותיו לאנשי קירואן, תולה את החילופים שבהלכות אלדד מן ההלכה שבבבלי, בחלופים שבין בבל לא"י, ולא בלי יסוד קראו הראשונים להלכות אלדד “הלכות ארץ ישראל”.

אבל התגלית החשובה ביותר בפנה זו היא בלי ספר שרידי ספר המעשים לבני ארץ ישראל, שהתפרסמו בתרביץ שנים א' וב' על ידי לוין, אפשטיין ומאן. מן הספר הזה לא היה לנו כל מושג. הוא נזכר רק פעם אחת על ידי רב האיי גאון באחת מתשובותיו, שהובאה בס' המכריע לר“י מטראני סי' לו. הוא נשאל על ענין שמונה שרצים, שנפל אחד מהם באחד מן המשקין, והשיב: “דבר זה כתוב בהלכות דרב שמעון קיארא, חבית ששי בה משקין בין יין ובין שמן ונפל לתוכה שרץ או עכבר, שיעורו אחד מאלף, ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחלה ואין אנו יודעים מאין נסח רבי שמעון הדברים הללו אלא ששמענו כי המעשים לבני א”י שנמצאו בהם הדברים הללו ומשם נסחם”. ולפי הבבלי¹⁴ שיעורו בששים, או שמותר אפילו בפחות, מטעם נותן טעם לפגם, אמנם בירושלמי תרומות פ“ו נאמר: “הורי ר' יוסי בי רב בון בעכברא (או “בהדין עכברא”) חד לאלף”. הראבי”ה ואחרים כבר פירשו שעכברא הוא שם מקום.

והנה בזמנו של רב האיי לא היה ספר זה מצוי בבבל, ורב האיי רק את שמעו שמע אבל לא ראהו בעיניו, ברם בגניזה נתגלו ממנו כמה קטעים מכ“י שונים. משמע, שבמצרים הקרובה לא”י והמושפעת ממנה, נמצאו כמה העתקות ממנו.

הקטעים שנתגלו הוכיחו לנו, שכמה וכמה פסקאות מספר מענין זה נמצא בתור תשובות בקובץ התשובות הקטן שהוציא לאור רנ“נ קורוניל בווינא תר”ל, ובתשובות הגאונים הקצרות דפוס מנטובה, וש“תשובות ארץ ישראל” הנמצאות בשערי צדק אינן אלא פסקים מספר המעשים, אלא שהוסיפו להם בראשם את המלה “וששאלתם” בכדי לתת להן צורה של תשובות. כן נכנסו כמה פסקאות ממנו בספר פרדס לרש“י, שהוא אוצר בלום של הספרות העתיקה ביותר ובו הושקעו כמה שרידים מספרי הלכה שונים, ובספר “מעשי הגאונים”, שי”ל ע“י ר”א אפשטיין¹⁵ ופריימן בברלין תר“ע, והמכיל בעיקר פסקים ותשובות לחכמי שו”ם הקדמונים. בספר זה נשקעו הרבה מתשובות גאוני ארץ ישראל, יש מהן הידועות לנו ויש שאינן ידועות לנו, ונכנסו בו דברים שלמים מספר מעשים לבני א“י, כ”שיטת חליצה" ו“שיטת מיאונים” ועוד. ספר המעשים שימש מקור לבעל הלכות גדולות, ו“כל הדברים שישנם בה”ג בעברית חשודים הם כלקוחים מספר המעשים או ממקור ארץ ישראל אחר“¹⁶ . ור”ש קיארא מצא כבר פסקים מספר המעשים גם ב“הלכות פסוקות” לתלמידי רב יהודאי. ונראה שגם בעל השאילתות כבר השתמש בו, ועל ידו נכנסו כמה פסקים מספר המעשים גם לספר והזהיר, אלא שבצורה הזו שספר והזהיר נמצא לפנינו היום אינם לפנינו¹⁷ .

שמו של הספר. מאן סבר שהוא נקרא ספר המעשים מפני שרוב הפסקים שבו מתחילים: “כך הוא המעשה” או “כך המעשה”, וגם “מעשה”, או “כך הוא”, וגם “כך” לבד. השאילה מתחילה או מסיימת ב“מהו”, והתשובה מתחיל ב“כך הוא המעשה”, אבל מתקבלת יותר דעתו של ליברמן, ש“מעשה” הוא שם נרדף ל“פסק”. “ספר המעשים” = ספר הפסקים, כמו מעשה בי“ד אינן משמיטין – וכל מעשה בית דין אילו גיזרי דיינין. ומעשה בי”ד נתקצר אח“כ ל”מעשה" סתם. ובירושלמי נדה פ“ב ה”ו: כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, היינו: כל פסק ופסק שהייתי מוציא. ובארמית יש כמה פעמים הביטוי: נפק עובדא, ז.א. יצא פסק הדין. במשך הזמן התחילו לסמן במעשה לא רק פסק בי"ד, אלא פסק הלכה בכלל, ומעשה בא במקום הלכה; ספר המעשים אפשר, איפוא, לפרש ספר ההלכות.

ספר המעשים התחבר בסוף ימי ביצנץ ולכל המאוחר בתחלת שלטון הערבים, ז. א. כמאה או מאה וחמשים שנה אחר חתימת התלמוד. בזמן שהבבלי אך החל להתפשט בארץ. יש בו מלים יווניות מרובות מאד. ידוע שהרבה מלים יווניות נכנסו למשנה ולתלמוד ולספרות המדרשית. אבל בקטעי ספר המעשים שלפנינו אנו מוצאים כמה מלים יווניות שלא נמצאו עד היום בספרותנו. מכאן, שהספר נתחבר בזמן שהלשון היוונית היתה מדוברת עוד בא“י. גם סגנונו העברי מוכיח על מוצאו הא”י ועל קדמותו. יש בו כמה בטויים מיוחדים, וכמה מלים משמשות בהוראה אחרת. למשל, אכסניא = נכר: מי שהלך לאכסניא ועשה דברים רעים. אין מלה זו משמשת בהוראה זו רק בירושלמי ובמדרשי א"י. עוד, במובן גם: למה לא חסכתן כליכם עוד אתם; ומתה עוד היא, ובמובן זה רגילה מלה זו בירושלמי.

אולם אפטוביצר חולק על דעה זו והוא סובר, שהקטעים שנתפרסמו נתחברו לא בא“י כי אם באיטליא ובזמן יותר מאוחר. באיטליא הדרומית שעמדה זמן רב תחת שלטון ביצנץ היתה ג”כ מדוברת הלשון היוונית¹⁸ ולדעתו לא הגאונים הראשונים לקחו דברים מספר המעשים, כי אם להפך: ספר המעשים השתמש בדברי הגאונים הקדמונים. הוא סובר, שכל הקטעים שנתפרסמו אינם מספר המעשים עצמו, כי אם מקומפילציא, שהשתמשה כבר בספר המעשים. אולם אין להסכים לו בזה. אמנם נכון הדבר, שהקטע השני שנתפרסם ע“י מאן אינו גוף ס' המעשים אלא קצור ועיבוד ממנו. עוד ראיה לדבר: בשני הקטעים שנתפרסמו ע”י לוין ואפשטיין לא נזכרו שמות אמוראים, לא בבלים ולא א“י, ואין בהם ציטאטים מן הבבלי, אף שכבר השתמשו בבבלי, בעוד שבקטע שנתפרסם ע”י מאן נזכרו כבר שמות אמוראים בבלים והוכנסו בו ציטאטים מן הבבלי¹⁹.

בקובץ זה של המעשים אין שום שיטה וסדר. יש כאן ערבוביה של “מעשים” על ענינים שונים וכולו זרוע כלאים. מאן משער בטעם הדבר, “שהמחבר העתיק את הפסקים השונים כפי שנמצאו בפנקס בית דין הגדול של הישיבה בטבריה קודם שנעתקה לירושלים בתחלתה של תקופת המושלמים”. נראה, שהוא מכיל תמצית מקוצרת של תשובות ומכאן אי־הסדר, כי בתשובות לא היה שום סדר.

חשיבות של ס' המעשים גדולה היא לאין ערוך. זהו הספר ההלכי הראשון שנתחבר אחר חתימת התלמוד. רבה היא חשיבותו לתולדות חקירת ההלכה: כמה הלכות שבו מתנגדות אל הבבלי ומתאימות להלכה שבירושלמי; מפיץ הוא אור על כמה הלכות שבירושלמי ועל כמה מקומות ובטויים סתומים שבו; כמה טרמינים משפטיים חשובים, שלא עמדו עליהם עד עכשיו, מתפרשים על ידו. חשוב הוא ס' זה גם מצד אחר: בו משתקפים במדה ידועה, אם כי מצומצמת, חייהם של יהודי א“י באחת התקופות המעורפלות ביותר בתולדות הישוב, והוא, מזמן סיום הירושלמי עד הכבוש הערבי. יש בקטעים שנתפרסמו כמה פרטים מעניינים על חייהם הדתיים, החברתיים והכלכליים של יהודי א”י.

יש לעמוד על עוד פעולה ספרותית שנעשתה בא“י בתקופת הגאונים והיא: תרגום ספרים שנכתבו ארמית – לעברית. כך תורגם ספר הלכות פסוקות של רב יהודאי גאון לעברית. התרגום ידוע בשם “הלכות ראו” ע”ש התחלת הספר “ראו כי ה' נתן לכם את יום השבת”, כי הספר התחיל בהלכות ערובין²⁰. התרגום נעשה בא“י כמו שהסיקו כבר פוזננסקי²¹ וי. נ. אפשטיין²², ויש הוכחות רבות על כך: במקום “ואנן דאית לן תרי יומי” שבה”ג, כתוב בהל' ראו: “ובבבל שיש להם שני ימים”, ובמקום “לדילן דאית לן ספיקא”, כתוב: “לבבליים שיש להם ספק”. גם הכתיב הוא ארץ־ישראלי, וכן מעידים על מוצאו הא"י של התרגום כמה בטויים מיוחדים. זוהי הדוגמא העתיקה ביותר של תרגום מאמרי התלמוד מארמית לעברית. הרי דוגמאות מן התרגום: סבור מינה = כסבורין האם; בעו מיניה = בקשו חכמים; איבעיא להו = נתבקשה להם; פשיטא = וודי. אמנם המתרגם לא הבין לפעמים את המקור כהוגן ופיכך גם טעה בתרגומו.

כבר דברנו על ספר והזהיר, שאינו אלא חיקוי ועיבוד לספר השאילתות דרב אחאי גאון. ספר זה מכיל דברי הלכה ואגדה על נושאים ידועים, מסודרים לפי סדר הפרשיות שבתורה. וכבר הוכיח פוזננסקי²³ שנתחבר בארץ ישראל. הספר מסודר אמנם, לפי סדר הפרשיות של מנהג בבל, שלפיו היו מסיימים את קריאת התורה בכל שנה, וכן אין בו כמעט זכר לירושלמי, אבל זה רק מוכיח שבארץ ישראל היו סומכים כבר אז בעיקר על הבבלי, ובמקומו של המחבר נהגו כבר לסיים את התורה בכל שנה. את דברי הגמרא הוא מעתיק פעמים רבות מארמית לעברית, וכן בהביאו את דברי בעל “הלכות גדולות” הוא מעתיק כמעט תמיד לעברית.

אף ההלכות הפסוקות דרב אבא תלמיד רב יהודאי תורגמו מארמית לעברית ועובדו בא“י, וקטע מהן בעיבודן בא”י פורסם ע“י שכטר בספר לכבוד רד”צ הופמן²⁴.

ר' לוי גינצברג הדפיס בגנזי שכטר II , 357 – 378 קטע מתרגום עברי של מ' ערובין, והתרגום דומה לתרגום ההלכות הפסוקות. קטע זה מוצאו מן המאה הי“א. היה כאן, כנראה, הרצון לסייע בדרך זו להפצת התלמוד. בעברית עסקו בחיבה יתרה, והארמית נשתכחה בא”י. בבבל היתה הארמית חיה בדבור עד סוף ימי הגאונים בין בפי היהודים ובין בפי יתר התושבים. יעידו על כך הגאונים בכמה מקומות, רב האיי כותב בתשובה אחת²⁵: “כי כיון שבבל מאז מקום לשון ארמי לשון כדשי ועד אן ( = ועדיין) בכל העיירות בלשון ארמי וכשדי מספרין הכל בין ישראל ובין הגויים”²⁶. אגרות בתי הדין וההכרזות הפומביות לקהל היו נכתבות בארמית טהורה²⁷ אולם בא“י נדחתה הארמית מקודם, בזמן שלטון ביצנץ, במדה הגונה ע”י היוונית, וכשבאה אח"כ הערבית דחתה מפניה את הארמית והיוונית גם יחד.

ייזכר עוד חיבור אחד שנתחבר ע“י חכם א”י בתחילת תקופת הגאונים: ספר “החילוקים שבין אנשי המזרח ובני א”י“²⁸ , הכולל רשימה של חמשים וחמשה מנהגים שנחלקו בהם בראשיתה של תקופת הגאונים בני בבל ובני א”י, וכמה מהם הם בעלי חשיבות רבה ביותר בכמה שטחים של החיים הדתיים ובחיי המשפחה. חבור קטן וחשוב זה מניח יסוד לכל ספרות המנהגים שלנו, שמן המאה הי"ב ואילך היא הולכת ומתרחבת עד שהיא מהווה סוג ספרותי מיוחד.