רב יהודאי גאון ורב שמעון קיארא    🔗

רב יהודאי נחשב כאחד האישים הגדולים ביותר בתקופת הגאונים, ואם חמשה הם הוא אחד מהם. הגאונים הבאים אחריו ראו אותו כפותח תקופה בספרות, לכל הפחות בספרות ההלכה. פירקוי בן באבוי, אחד מתלמידי תלמידיו, כותב עליו: “שלא היה כמותו מן כמה שנים עד עכשיו, שהיה גדול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובמדרש ובתוספות ובהגדות ובהלכה למעשה, ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רב, והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה, והיה מדקדק בכל המצות כלן, והיה מאסיר (=מוסר) את עצמו לשמים והיה מקרב את הבריות לתורה ולמצוות, ולא הניח כמותו”¹. הגאונים אחריו כשהם מזכירים אותו הם מוסיפים לו תמיד תארי הערצה: “מאור עינינו”, נהורא דעלמא“, “קדוש וטהור”. פסקיו ומנהגיו נתקדשו והיו לחק. רב יהודאי אסר בשל כבד אפילו בזמן שהוא מתבשל לבדו בלי בשר, ושלחו מן הישיבה: “מר רב יהודאי מופלא ומובהק, ואע”פ שיש לישא וליתן בדבריו מכל מקום אין בנו כח להתיר מה שאסר”. רב יהודאי היה מחמיר מאד בהתרת נדרים ושבועות, ובזמנו ועד מאה שנה אחריו, לא היתה מפני זה מסכת נדרים מתפרשת בישיבות בבל, ואף הגאונים שאחריו. עם שדעתם הפרטית נטתה להקל, היו מחמירים בדבר והיו אומרים: “לית לן למעבד מאי דלא עבד מר רב יהודאי”².

רב יהודאי היה מחכמי ישיבת פומבדיתא; אחיו רב דודאי נתמנה בסוף ימיו לגאון בפ“ב. באותו זמן שרב דודאי מלך בפ”ב נפטר גאון סורא ולא היה בחכמי סורא חכם דומה לרב יהודאי, שיהא מופלג בחכמה כמותו ולקח ראש־הגולה המפורסם שלמה בר חסדאי את רב יהודאי מפומבדיתא מינהו לראש ישיבת סורא (תק“כ – תקכ”ג) וזה למרות שהיה “מאור עיניים” ולמרות מה שנהיתה בזה מעין פגיעה בכבודה של ישיבת סורא, שלא היתה רגילה להושיב על כסאה חכם מבני פומבדיתא. ברם, ראש־הגולה התקיף הזה כבר עשה מעשה דומה כעשרים וחמש שנה לפני זה.

רב יהודאי היה רב פעלים, והוא הרחיב בהרבה את גבול השפעתן של הישיבות הבבליות. עד כמה שידוע לנו עד עתה היה הוא הגאון הראשון שבא בקשר עם קהלות ישראל אשר באפריקה הצפונית (טוניס, אלג’יר ומרוקו), אשר שימשו בשלש מאות השנים שלאחר־מכן משען חזק לישיבות בבל וצנור מרכזי שדרכו עברה השפעת הגאונים לספרד וארצות אחרות. הוא חשב גם את ארץ ישראל לכפופה לו וכתב לבני א“י תוכחת מוסר על שהמה מקילין בכמה דברים שבני בבל מחמירין הם. הוא הראה להם שבכמה דברים הם נוהגין “שלא כהלכה אלא כמנהג שמד”, בהתכוונו לימי השמד שהיו בא”י בימי שלטון ביצאנץ ושהשאירו עקבותיהם בכמה מנהגים שהחזיקו בהם בני א“י. מתנגד הוא לאמירת הפיוטים, מפני שאסור להוסיף אפילו אות אחת בשבחו של הקב”ה מה שלא תקנו אנשי כנה“ג וחכמי התלמוד, ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים ברכות. חכמי פומבדיתא – ורב יהודאי ביניהם – התנגדו אפילו לאמירת “זכרנו לחיים, “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”, ו”ספר החיים” שאנו אומרים בר“ה ויו”כ, אף שנהגו כך מזמנים עתיקים, והוספות אלו נזכרות כבר במסכת סופרים. אין צריך לומר שהתנגדו לפיוטים מסוגם של פיוטי ינאי והקליר, ובכלל מביט רב יהודאי על הפיוט כעל תוצאה של גזירות שמד, שגזרו על יהודים שלא ילמדו תורה ושלא ידרשו הדרשנים בתי הכנסת, ואז בא הפיטן על מקומו של הדרשן. כל מה שהיה הדרשן דורש בפרוזה מסר הפיטן לשומעיו וקוראיו בצורה הפיוטית ובמקום שאין גזירה על הדרשן אין צורך בפיטן. דומה לכך מתנגד רב יהודאי לאמירת שמע ישראל בקדושה של שבת לפי שמנהג זה מקורו בארץ ישראל וזה בא להם “מפני שגזרו שמד על בני א”י שלא יקראו קרית שמע ולא יתפללו, והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות (=קרובות), והיו אומרים שחרית מעמד וקדוש ושמע בגניבה (בתוך קדושה), והיו עושין דברים הללו באונס, ועכשיו שכילה הקב“ה מלכות אדום וביטל גזרותיה והוא וישמעאלים והניחום לעסוק בתורה ולקרא קרית שמע ולהתפלל אסור לומר אלא דבר דבור במרומו… וקרית שמע במקומה”.

כיוצא באלו אנחנו מוצאים כמה וכמה דברים בהם מביע רב יהודאי דעתו על מנהגי בני ארץ־ישראל" מקילים הם בני א“י בטרפות ידיעות “מפני שאין בידם הלכה אחת מתלמוד הילכות שחיטה ולא מסדר קדשים כולו, נשתכח מהם סדר קדשים כולו”. בני א”י כותבין את ספרי התורה שלהם על קלף בלתי מעובד כהלכה, לדעת רב יהודאי, וזה “מנהג שמד הוא, שגזרה אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה, וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותם, וכשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה ולא היו להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדין את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה והיה לוקחים ריק (קלף מעובד בסיד ולא מליח ולא קמיח) מן הגוים שעשו לכתוב בהן ספרי עבודה זר (את הקוראן) והיו כותבין בהם ספרי תורה”. אבל כיון שבטל השמד יש להם ליהודי א“י לאחוז במנהגי הישיבות הבבליות. יתר על כן הוכיח אותם רב יהודאי על כמה ענינים אחרים, אבל בני א”י “לא קבלו ממנו ושלחו לו: מנהג מבטל הלכה”, אך הוא עשה את שלו וכתב להם שנית ושלישית “וביקש להתחזק עליהם והתחזק שלא יהיו אפקורסין”. אך בעוד רב יהודאי מתחזק על בני א"י שלא יהיו אפקורסין צמחה בזמנו הקראות בבבל: ענן בן־דוד, מיסד הקראות, היה ממשפחת ראשי הגולה. ואחר שמת בשנת 760 בערך ראש־הגולה היה ענן המועמד החזק ביותר למשרת ראש הגולה, ולענן אח קטן ממנו ושמוו חניה (או יאשיהו) וענן היה גדול מחנניה בתורה ובשנים “ולא רצו חכמי הדור להעמידו ראש גלות מפני ויתור פריצות וחסרון יראה ושמו פניהם אל חנניה אחיו משום ויתור ענוה ובישנות ויראת שמים שהיתה לו והעמידוהו ראש גלות” ואז יצא ענן ועמד בראש שרידי הכתות הדתות שהיו אז ביהדות הבבלית־פרסית, איחד אותם לחטיבה אחת ויסד את הקראות. אין ספק שלרב יהודאי היתה השפעה רבה על מהלך הענינים במנוי ראש־הגולה, כי ראשי הישיבות לקחו ברוב הזמנים חלק בבחירות רשי הגולה. רב יהודאי, והגאונים הבאים אחריו, הוזקקו עתה להלחם מלחמה קשה עם הקראים, מלחמה שנמשכה כמאתים שנה עד שהוכרע כף הנצחון ליהדות המסורתית, העומדת על בסיס התורה שבעל־פה.

רב יהודאי הוא הגאון הראשון שהגיעו אלינו ממנו תשובות במספר הגון, יותר ממאה, תשובותיו נבדלות מתשובותיהם של יתר הגאונים בקצורן המופלג. תשובותיו קצרות מאד יש שהוא עונה לשואליו במלה אחת, או בשתים־שלש: לא מתבעיר, שפיר דמי. לא נתעכב כאן על תשובותיו אלא על ספרו הלכות פסוקות, שהרי לאמתו של דבר – אם לא נביא בחשבון את ספר השאילתות, הרי הוא החכם הבבלי הראשון שחבר ספר הלכות אחר חתימת התלמוד.

את הה“פ לא כתב רב יהודאי עצמו, כי סגי נהור היה, רק תלמידיו כתבו את הוראותיו ופסקיו והספר נקרא על שמו. מפני זה אפשר שנכנסו בו קצת דברים בלתי מדוקדקים ועל כן אנו רואים את הגאונים שאחריו, שעם שחלקו כבוד גדול לרב יהודאי, חולקים כמה פעמים על הה”פ ותולין את השגיאות שנפלו בספר בתלמידיו שסדרוהו או במעתיקים שהעתיקוהו אחר כך. סמכותו הגדולה של רב יהודאי עמדה לו לספר זה שיתפשט מהר בכל תפוצות הגולה, הרבו מאד להעתיקו ולהשתמש בו וחכמים רבים עשו ממנו לקוטים לצורך עצמם, כדי להקל עליהם את השימוש בו; על־ידי כך נתנסח הספר כמה פעמים ונכנסו בו גם כמה הוספות שלא היו בנוסחאות שנשמרו בחוגי הישיבות הבבליות. מן ההלכות הפסוקות נעשו “הלכות קצובות”, “הלכות קטועות”, “הלכות קטנות”, ועוד כמה ספרי הלכות, ששרידיהם נתגלו ועוד הולכים ומתגלים מן הגניזה הקהירית, ורובם מתיחסים לרב יהודאי.

כשנשאל הגאון שר שלום, מגאוני סורא, על פסק הלכה הכתוב בהלכות־קטועות, השיב לשואליו: “ואל תטעו לאותן הלכות קטועות, שאם כתוב בהן [כך] שלא כהלכה הוא, ושמא הסופר טעה ולא הרב”³ . לפעמים העירו הראשונים שהסגנון של פס' זה או אחר מוכיח שאינו לרב יהודאי. כך מעיר אחד מחכמי אשכנז הקדמונים⁴ : “הא מילתא מעולם לא נפיק מפומיה – דרב יהודאי – דהכי כתיב התם: כשנופלין שתי שבתות (בחנוכה), ואי סלקא דעתא דרב יהודאי אמרה, פה קדוש כרב יהודאי משתעי כהאי לישנא, אלא ואדי איש אחרינא אמרה ואסקה בשמיה”.

גוך הה“פ במקורו הארמי לא היה ידוע עד הזמן האחרון ונדפס רק לפני שנים אחדות מכת”י יחיד בעולם ע“י הרב סלימאן ששון (ירושלים תשי"א). – כן נתפרסמו ממנו קטעים אחדים שנמצאו בגניזה, אולם היה ידוע מכבר תרגומו או עיבודו של ספר הלכות פסוקות, כוונתי לספר הלכות ראו, המיוחסות לתלמידי רב יהודאי, שנדפסו מכת”י אוכספורד ע“י רא”ל שלוסברג (וויכסייל תרמ"ו). כבר היטיב לראות רשז“ח הלברשטם בהקדמתו לספר זה שהלכות ראו אלו הן הן הלכות פסוקות של רב יהודאי, שנכתבו ע”י תלמידיו, אלא שנתרגמו מארמית לעברית טהורה. הל' ראו חסרות בראשן ובסופן, ואין ספק שהן התחילו בהל' עירובין, ובפסוק: “ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי”, שכן בפסוק זה מתחילות הל' עירובין גם בהלכות גדולות. נראה שהתרגום העברי של הל' ראו נעשה בא"י (ועל זה ידובר בהרצאה הבאה).

אחת הפרובלימות החמורות יותר בספרות הגאונים אצל חוקרי הדור הקודם היתה: מהו היחס שבין הה“פ וההלכות הגדולות? חוקרים רבים טפלו בה מימיו של שי”ר ואילך⁵ ופתרונה של הבעיה ניתן רק בזמן האחרון עם הופעת ספר הלכות פסוקות. כמה מכשולים עמדו על דרך החקירה הזאת, והמכשול העיקרי הוא זה שראשונים, ביחוד חכמי צרפת ואשכנז, מיחסים ברובם את ספר הלכות גדולות לרב יהודאי גאון, והם מביאים כמה דברים בשם רב יהודאי אשר נמצאים בה“ג שלפנינו. לעומת זאת, יש גם חברים המיחסים אותו לר' שמעון קיארא. התוספות מיחסים את הספר ה”ג פעם לרב יהודאי ופעם לרב שמעון. רבי אברהם ן' דאוא בספר הקבלה שלו מקדים את זמנו של רש“ק לזמנו של רב יהודאי, וקובע את זמן חבור ההלכות הגדולות לשנת 741, ובדברו על רב יהודאי הוא אומר שהוא חבר ספר הלכות פסוקות “ומהלכות גדולות קבצם”. וכן יוצא לדבריו שבעל הלכות פסוקות השתמש בס' ה”ג של ר“ש קיארא. ואמנם בדעה הזאת החזיקו שי”ר, יה“ש ורא”ה ווייס, חוקרים מובהקים במקצוע, ואחריהם הלכו כמובן גם אחרים. על המחזיקים דעה זו היה לישב כמה קושיות וסתירות, אבל שערי תרוצים לא ננעלו.

לא נבוא להציע כאן את השתלשלותה של החקירה במקצוע זה, שהיא אמנם מענינת מאד ונתן כאן את תוצאותיה.

ספר הלכות גדולות, הספר החשוב ביותר בספרות ההלכה של הגאונים, נתחבר ע“י ר' שמעון קיארא. השם קיארא מראה, כנראה, על עסוקו של ר' שמעון, שהיה מוכר שעוה. שי”ר⁶ חשב שהיה יליד קהירא שבמצרים. אמנם קהיר נבנתה כידוע בשנת 969 ז. א. מאתים ועשרים שנה אחרי זמנו של ר' שמעון לפי דעת שי“ר, אך הוא דחק עצמו לומר שר”ש נולד במקום שבו נוסדה אח“כ קהיר, וכנוי זה בא לו מידי המאוחרים שחיו אחר שכבר נוסדה קהיר. נייבואיר חשב שמקום מולדתו הוא, אשר בארם נהרים⁷. אבל בצדק העיר הרכבי⁸ שאם קיארא הוא כנוי למקומו היו כותבים ר”ש מקיארא או קיארי. ואולם באמת היה ר“ש מבצרה כפי שהוכחתי במקום אחר⁹. הוא חי לכל־הפחות שני דורות אחר רב יהודאי ויש לקבוע זמנו לא לפני 825. ההלכות הגדולות נתחברו בסורא, או עכ”פ בהשפעת סורא, שהרי בצרה היתה מ“רשויות” סורא וכמה פירושים ומנהגים שבה“ג מובאים במקומות אחרים בשם גאוני סורא¹⁰ . רואים אנו ג”כ שגאוני סורא המאוחרים החשיבו את הספר בעוד שגאוני פ“ב כתבו עליו שאינו בר סמכא, ובמקום אחד גם כתב רב האי שדבריו “דברים בטלים הן ואין לסמוך עליהן”¹¹. חקירה מדוקדקת הוכיחה ג”כ שבעל ה“ג הרבה להשתמש בהלכות הפסוקות. רב יהודאי נזכר בה”ג פעמים אחדות בתואר גאון והן ידענו שלתואר זה זכה רק שנים אחדות לפני פטירתו. נזכר בו גם רב חנינאי גאון תלמידו של רב יהודאי.

ההלכות הגדולות הגיעו אלינו בשתי מהדורות, והבדלים רבים מאד בין שתי המהדורות:

מהדורא א' היא זו שנדפסה ראשונה בויניציאה ז“ח (1548) ופעמים אחדות אח”כ. והיא נקראת בפי החוקרים מהדורת בבל, או: ה“ג I. המהדורה הזאת היא העיקרית. בה נשתמר בערך הנוסח המקורי של הה”ג, ואין בה רוב ההוספות אשר במהדורא ב'. במהדורא זו השתמשו בעיקר חכמי צרפת ואשכנז.

מהדורא ב‘, ה“ג II, נדפסה ע”י ר’ עזריאל הילדסהימר (ברלין תרמ"ח) ע“פ כת”י הוואטיקאן ברומי. אלו הן ה“ג של אספמיא הנזכרות ע”י כמה מן הראשונים, כגון ר“ת, ר”י מווינא בעל או“ז; מהדורא זו באה אליהן מאספמיא, בה השתמשו חכמי ספרד, צרפת הדרומית ואיטליא. הרי”ף, למשל, משתמש במהדורה זו, והוא מביא בשם ה“ג דברים שאינם במהדורא א' ונוספו רק במהדורה זו. במהדורא ב' נוספו פסקים רבים מגאונים שחיו אחר ר”ש קיארא. הגאון האחרון שפסקיו הובאו עוד בה“ג מהדורה זו הוא רב צמח בן פלטוי (ד“א תר”ן – 890). יש בו גם כמה פסקים מזמן מאוחר לרש”ק שלא נקראים עליהם שם הגאון שפסק אותם, אלא: “שדרו ממתיבתא”. או עוד יותר ברור: “ושדרו לן ממתיבתא”, או “והאידנא שדרו ממתיבתא”. כל זה מוכיח ברור שמהדורא זו קבלה את עריכתה האחרונה מחוץ לבבל ושהיא נערכה בארץ שיהודיה עמדו בקשר אמיץ עם הישיבות הבבליות. יש לחשוב שנערכה באפריקה הצפונית. ואמנם נזכר בה פעם מנהגם של בני אפריקה (עמ' 175). חכמי צרפת הצפונית קוראים לה ה“ג של אספמיא, יען כי באה אליהם מספרד דרך צרפת הדרומית. בדרך זו הגיעו לצרפת גם פרושיהם של ר”ח ורב נסים ויתר חבוריהם של חכמי אפריקה הצפונית.

ספר ה“ג בדומה לספר ה”פ הוא בעצם קצר הלכי של התלמוד. בירושלמי לא השתמש, או כמעט שלא השתמש. הושקע בו הרבה מדברי הסבוראים והגאונים הראשונים באופן אנונימי, כן הרבה להשתמש בס' המעשים לבני א“י שקטעים ממנו נגלו ונדפסו ב”תרביץ" ע“י החכמים לוין, מאן ואפשטיין. מקור חשוב שימשו לו השאילתות והלכות פסוקות של רב יהודאי. חוץ מהה”פ נכנסו לתוכו גם קצת פסקים שפסק רב יהודאי בתשובות לשואליו.

לספר ה“ג באה מעין הקדמה ארוכה. והוא הספר העברי הראשון שיש בו הקדמה, כי לכל הספרים שנתחברו לפניו ואף השאילתות והה”פ בכלל, אין שום הקדמה. אבל בעצם אין גם כאן לפנינו הקדמה במובן המקובל. אין בה אף מלה אחת על טיבו של הספר ומטרתו. ההקדמה מחולקת לשני חלקים: חלק א' מדבר על חשיבות התורה ולמודה, ומרבה להביא ראיות לזה מן המקראות והמדרשות, וחלק ב' עוסק במנין תרי“ג מצות. בעל ה”ג נחשב לראשון בין מוני המצות. אבל יש לחשוב שעוד לפני בעל ה“ג היה חבור קדמון, או גם חבורים במנין המצות, והוא נתן לנו כאן אחד מהם. הקדמת בעל ה”ג היא כולה עברית. חוץ מן הה“פ והה”ג יש לנו עוד “הלכות קצובות” המיוחסות לרב יהודאי¹² והכתובת שעל גבן אומרת: “אילו הלכות קצובות אשר עשה רב יהודאי ריש מתיבתא זצ”ל“. ההלכות הקצובות מלוקטות מן ההלכות הפסוקות ומן ס' המעשים ומקורות איי”ם אחרים. בהן אנו מוצאים את ההלכות צורה קצובה ופסוקה (ידוע שבמקום “הלכה פסוקה” שבבבלי אומר הירושלמי: הלכה קצובה) – מבלי להביא את המקור התלמודי ואת דעות החולקים, מעין דוגמא לספרו הגדול של הרמב“ם. כתובות הן בעברית רק פה ושם נשמרה בהם ציטטה ארמית מן המקור הארמי של הה”פ. לדעת המרגליות נתחברו באיטליא באמצע המאה הט‘, לפני שהגיע שם ס’ ההלכות הגדולות. דברים רבים מן הקצובות נמצא בספרי הפסקים שיצאו מבית מדרו של רש“י, כגון מחזור ויטרי, פרדס, ספר האורה, אסור והתר כת”י, שיש בהם עוד כמה דברים אחרים ממקורות ארץ ישראליים.

מצוי עוד ספר בשם “הלכות קטנות”, לרב יהודאי (בנגוד לגדולות) או הלכות קטועות והן מאוחרות להלכות גדולות. הן נזכרו על ידי רב האיי בג“ה סי' ע”ד: “ואטעי יתנא בהא מילתא מאי דכתיב בהלכות קטנות… ולבסוף עיינא וחזינא דטעותא היא”. שני דפים מהם נדפסו ע“י ד”ר לוין בגנזי־קדם¹³ ועוד כמה דפים מהם נמצאים בין עלי ה“גניזה”. הן כתובות ארמית והולכות על דרך ההלכות הקצובות.

חוץ מן הקצורים הללו של הה“פ הה”ג נתחברו עוד קצורים שונים שלא הגיעו לידינו. ספר הלכות פסוקות של רב יהודאי הוליד איפוא ספרות שלמה. כל רב ודיין היה משתדל לעשות ממנו קצור באופן הרצוי לו ומתאים לפי דעתו לצרכיו בהוראת הלכה למעשה. הספרות ההלכית הזאת הביאה לזה שלמוד התלמוד במקורו הוזנח במדה ידועה, אחרי שתמציתו הנוגעת הלכה למעשה מצאו בספרי ההלכות. הגאונים הרימו קולם נגד החזיון הזה, ואף שכולם העריצו את רב יהודאי, וספרו לא יכלו, כמובן להסכים שידחו את למוד התלמוד מפניו. רב פלטוי גאון פומבדיתא (תר“ב – תרי”ח) נשאל: “איזה עדיף ומשובח, לעסוק בתלמוד או בהלכות קטועות?” והשואלים מוסיפים: “ולא שאלנו דבר זה אלא שרוב העם מטין אחר הלכות קטועות ואומרים מה לנו לקושיות התלמוד?”. ע“ז משיב הגאון: “לא יפה הם עושים, ואסור לעשות כן, שהם ממעטין תורה וכתיב: יגדיל תורה ויאדיר. ולא עוד אלא שגורמין לתלמוד תורה שתשתכח ח”ו מישראל, ולא נתקנו הלכות קטועות לשנן בהם אלא מי שלמד תלמוד כולו ועוסק בו, אם מסתפק לו דבר ואינו יודע לפרשו מעין בהם”¹⁴. בדברים מעין אלו מביע הרא“ש את יחוסו לס' משנה תורה של הרמב”ם, שאף הוא עורר חששות, שהתפשטותו תגרום להזנחת למוד התלמוד במקורו: “טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב”ם ז“ל ואינן בקיאין בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו… וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן שאם אינו בקי בגמרא אינו מבין דבר לאשורו ולאמתו ויכשל בדין ובהוראה, לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא…”

במשך זמן של מאה שנים ויותר, מזמנו של רש“ק עד רס”ג, פוסקת האקטיביות במקצוע זה של ההלכה. אף ספר פסוקים אחד לא נתחבר במשך זמן זה. מצד אחר היו הגאונים עסוקים יותר ויותר בהשבת תשובות לכל השואלים שפנו אליהם בקרוב ומרחוק. חוג השפעתן של הישיבות גדל יותר ויותר והגיע כבר עד קצוי הארץ והגאונים שעמדו בראש הישיבות היו טרודים ביותר למלא את הצרכים הרוחניים המרובים של הגולה הגדולה, וע“כ אנו רואים שמספר התשובות של מאת השנים הזאת ת”ר – ת“ש (840 – 940) גדול הוא הרבה יותר ממספרן במאת השנים הקודמת, ת”ק – ת"ר. ספר אחד בלבד, שרק בחלקו האחד יש לחשבו אל הספרות ההלכית, נתחבר מבאת השנים הזאת, הלא הוא סדור רב עמרם, שלו תוקדש הרצאה מיוחדת.