רס“ג נולד בתמוז תרמ”ב (882), נתמנה גאון בסורא ביום ה‘, כ“ב אייר, תרפ”ח (928) ונפטר אור ליום ב’, כ“ו אייר, תש”ב (942) וחי ששים שנה פחות מ' וכמה ימים, שימש בגאונות י“ד שנה וד' ימים. את הידיעה המדויקת הזאת אנו מוצאים בביאוגרפיה הראשונה שנכתבה על הגאון, והכותבים הם שני בניו שארית ודוסא, שכתבו אותה י”א שנה אחרי פטירת אביהם הגדול, לבקשתו של הנשיא המפורסם ליהודי ספרד רב חסדאי ן' שפרוט, שהיה ממעריציו הגדולים של הגאון. ביאוגרפיה¹ זו, שנמצאה בשנים האחרונות בין קטעי הגניזה הקהירית ולצערנו לא הגיעה אלינו עד היום בשלימותה, כתובה בקצור מופלג. היא מודיעה רק את התאריכים החשובים ביותר בחיי הגאון ומוסרת לנו את רשימת הספרים שחיבר, ורשימה זו נפסקת באמצעיתה. יש בו בקטע זה רק 25 שורות קצרות, אבל הוא מביא לנו חדשות הרבה. החדשה החשובה ביותר היא זו הנוגעת למספר שנות חייו. כל ההיסטוריונים שלנו קצבו לרב סעדיה — על יסוד דבריו של ההיסטוריון היהודי הספרדי הקדמון ר“א ן' דאוד — חמשים שנות חיים, ולפי זה נולד בשנת ד”א תרנ“ב. ואמנם בשנת תרנ”ב חגגו בכל תפוצות ישראל את מלאת אלף שנה להולדתו של רב סעדיה, וכמה ספרים ומאמרים נכתבו אז ליובל זה; ואילו עכשיו יודעים אנו ברור, שרב סעדיה נולד עשר שנים לפני כן, בשנת תרמ"ב, ושנות חייו היו ששים. אלא “שבשתא כיון דעל על”, שגיאה שנשתרשה קשה לתקנה, והיסטוריון כדובנוב, ואחריו סתם מחברים וכותבי מאמרים וספרי למוד ממשיכים עדיין להחזיק בה.

התעכבתי קצת על דבר זה, מפני שאין זה פרט טפל בתולדות חייו של הגאון רב הפעלים, ועשר שנות חיים נוספות אלו לא הוצאו על ידו לבטלה. ידיעה זו מיישרת כמה עקמומיות ומכניסה סדר נכון במאורעות חייו.

התעודות שנתגלו מן הגניזה הקהירית בדורנו מפיצות אור חדש על חייו ופעולתו של הגאון, וגם על היהדות המצרית, על הסביבה שבה חונך וגודל, חי ופעל. זו היתה יהדות עשירה, בעלת תרבות גבוהה, יונקת בשפע מן המרכזים בבבל ובא“י. רס”ג הושפע כנראה מן החוג הא“י שבפוסטאט. בשנת תרע”ה עזב רב סעדיה את מצרים ארץ מולדתו, לאחר שזכה כבר לפרסום רב ע“י ספריו שחיבר נגד הקראות ומלחמתו הגדולה עם הקראים והנגררים אחריהם, פעולות חשובות שבשבילן העניקו לו הישיבות הבבליות את התואר הכבוד “אלוף” ו”ריש כלה“, תואר גבוה שלא ניתן אלא לאישים מועטים שלא נמנו על חכמי הישיבות העתיקות, ועלה לארץ ישראל. צר לו המקום במצרים, ולגדולה מזו היה מתוקן. ודאי גם רצה להכיר מתוך מראה עינים את שני המרכזים. כאן הוא שוהה כשש שנים שלמות, מכיר לדעת את חכמי א”י וראשי ישיבת ירושלים. אין בידינו ידיעות מפורטות על פעולתו בא“י, ואולם יודעים אנו הרבה על המלחמה הגדולה בה נלחם עם הגאון הא”י ר' אהרן בן מאיר, שרצה להחזיר למרכז הא“י את גדולתו הקודמת ואת זכיותיו העתיקות בקידוש החדשים ועיבור השנים ושאף לכך שכל תפוצות הגולה תהיינה תלויות בא”י בכל הנוגע לקביעת המועדים. המחלוקת התחילה בקיץ תרפ“א, שבו עזב רב סעדיה את א”י והמשיך דרכו לבבל. כשהגיע בדרכו לחלב באה אליו השמועה שבן מאיר גלה את דעתו, שחדשי חשון וכסלו של שנת תרפ“ב צריכים להיות חסרים ופסח יחול לפי זה בראשון לשבת, בעוד שבבבל חשבו ע”פ החשבון המקובל בידם שחדשים אלה הם מלאים ופסח יחול ביום שלישי. כיון שנסיונו של רב סעדיה להשיב את בן מאיר מדעתו ע“י הסברה ובדרכי שלום לא הצליח, התחילה המחלוקת הקשה שהסעירה את הלבבות. בן מאיר, שהיה איש תקיף וקשה כברזל, עמד על דעתו ואת הפסח של אותה שנה חגגו בא”י ביום א' ובבל ביום ג‘, אבל נמצאו בא"י אנשים שחגגוהו ביום ג’, כדעת רב סעדיה וחכמי בבל, ונמצאו בבבל אנשים שנמשכו אחרי בן מאיר וחבריו ועשו את הפסח ביום א'. בתפוצות הגולה שררה אנדרלומוסיה, אבל עברה שנה־שנתים והמחלוקת נסתיימה בנצחונה הגמור של בבל, ורב סעדיה הוא הוא שהביא לה את הנצחון הזה.

בבוא רב סעדיה לבבל מצא את ישיבת סורא במצב של ירידה גמורה, והשאלה על סגירתה של הישיבה העתיקה הזאת, שעברו עליה שבע מאות שנה וראתה בחייה הרבה תקופות של פריחה וזוהר, עומדת על סדר היום. הוא נכנס, כנראה, לישיבת פומבדיתא ותפס מקום בשורה ראשונה בין “ראשי הכלה” שבישיבה. אחרי עיון רב החליט ראש הגולה התקיף והעריץ, דוד בן זכאי, בודאי מתוך התייעצות עם ראשי הצבור, לקיים את ישיבת סורא שעמדה תמיד תחת חסותם המיוחדת של ראשי הגולה, ולהעמיד בראשה את רב סעדיה, שירים את קרנה בכבוד. בכ“ב אייר תרפ”ח, כשש שנים וחצי אחרי בואו לבבל, עלה רב סעדיה לשבת על הכסא העתיק והמכובד שעליו ישבו רב, מיסד הישיבה, ורב אשי מסדר התלמוד. הגיעו אלינו התחלתו וסופו של המכתב. הראשון שכתב רב סעדיה לקהלות מצרים ארץ מולדתו אחרי התמנותו לגאון². המכתב כתוב מתוך התרוממות הנפש ומתוך רצון כביר לפעול לטובת העם. רוצה הוא לחזק את הקשרים בין ישיבת סורא ובין קהלות מצרים החשובות: “יום ביום תבשרונו משלומכם כי שלום נפשנו הוא, כי אם אין צבא אין מלך, ובאפס תלמידים אין הוד לחכמים”. מקוה הוא, כנראה, לקבל תלמידים גם ממצרים (ואכן כמה מגדולי מצרים למדו בנעוריהם בישיבות בבל). הוא כותב עוד: “וכן כל חפץ ושאלה אשר יהיה לכם מצד המלכות הגד תגידוהו לפנינו, כי אז נצוה את בעלי בתים חשובים אשר בבגדאד… בני מ”ר נטירא ובני מר אהרן… ואז ישיבו לכם מאת המלך כאשר יספיק ייי' מעוזנו בידם". מצרים היתה נתונה באותו זמן לשלטון המרכזי בבגדאד. מענין, שבפעולתו המדינית הוא אומר להסתמך על בני נטירא ועל בני אהרן, הבנקאים הגדולים ורבי ההשפעה בחצר הכליף, ולא על ראש הגולה דוד בן זכאי. זה מעמיד אותנו על היחסים שביניהם, שלא היו כשורה מן הרגע הראשון, ויש כבר בזה משום פתח לאותה המחלוקת הקשה שביניהם, שהתפרצה כעבור שנים אחדות, וכילתה את כחות שני היריבים. כן הוא מודיע ליהודי מצרים, שהוא מצוה לכתוב להם “כתבי הזהרות ותוכחות לעורר את לבותיכם… על מצות ה'… מה תעשו ותחיו בו, וממה תסורו ולא תמותו, כי כן חייבין אנחנו, אולי נצא ידי חובתנו בדבר הגדול הזה אשר קבלנו”. ככה תפש הגאון את החובות שמשרתו הגדולה מטילה עליו, חובות של מנהיג הדור. מעין מכתב חוזר כזה כתב הגאון לקהלות ספרד, והמכתב נזכר בספר הקבלה לר' אברהם ן' דאוד.

הגיע אלינו גם כתב התוכחה וההזהרה, כתב נפלא בתכנו ובסגנונו. הדברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וכדאי להביא פסקאות אחדות ממנו:

"בני ישראל, אל תשימו לכם השקר לבית־מנוס לבטוח עליו… ובמרעים כתוב: כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו.

בני ישראל, אם ירוץ לבבכם אחר תאוה לשעתה, התבוננו פן תהיה מרה באחריתה, ככתוב: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות.

בני ישראל, אל תפרשו מן העדה, כי הנפרש יבקש כל תאותו…".

ויש בזה אזהרה שלא להמשך אחרי הקראות. גם הוא מעודד את קוראי דבריו ומחזקם באמונת הגאולה ובאהבת התורה. הוא מסיים את הכתב בבקשה: " בני ישראל, כי תצטרכו לדעת דברי תורה אל תתעצלו מלשאול… אלא שלחו ושאלוהו מלפנינו, ואנחנו נהיה אתכם…"

ארבעה עשרה שנה נמשכו ימי גאונותו של רב סעדיה. אולם מחציתם עברו עליו במחלוקת עם ראש הגולה, שהתחילה שנתים אחרי עלותו לגאונות. דוד בן זכאי העבירו ממשרתו ומנה במקומו אחר, בן למשפחה מיוחסת, “גאון בן גאונים”, נין ונכד לרב נטרונאי גאון, בן למשפחת כהנים מפורסמת שהוציאה כמה גאונים, אלא ש“תלמיד קטן היה לגבי מר רב סעדיה”. ואף רב סעדיה מדד לראש הגולה כמדתו ומנה במקומו של דוד את אחיו יאשיהו. במשך כמה שנים נחבא רב סעדיה מאימתו של דוד. אחרי שבע שנות מחלוקת הוקם השלום, אך שני היריבים מתו שנים אחדות אחרי זה.

והנה למרות כל התלאות שעברו עליו עסק רב סעדיה בשקידה בחבור ספריו, ואת מיטב ספריו בהלכה, וגם את סדורו הגדול ואת ספר “האמונות והדעות” חיבר בבבל.

כתביו ההלכיים של רס"ג כוללים גם פירושים לתלמוד וגם מבוא לתלמוד ולהלכה, עליהם כבר עמדנו בהרצאות הקודמות. ברם, החשובים ביותר בכתביו התלמודיים הם ספרי הפסקים שלו. רב סעדיה, שהיה גדול כמחדש ויוצר בכל מקצועות הספרות: פרשנות כתבי־הקודש, פילוסופיה, חקירת הלשון העברית, ועוד, היה גדול גם בהלכה. אם מינוהו לגאון בסורא הרי היה זה לא מפני שהיה גדול בכל המקצועות הנזכרים, ולא מפני שהיה פייטן גדול, אלא למרות זה, מפני גדולתו בתורה. ולא זו בלבד, שהעשיר את הספרות ההלכית עושר רב, כי אם גם סלל דרך חדשה בחיבור ספרי הפסקים, דרך שבה הלכו הגאונים הבאים אחריו, רב שמואל בן חפני ורב האיי, ורבים מן הראשונים, ביחוד מבין הספרדים. כל מה שכתב טבוע בחותם אישיותו הגדולה ומקוריות רבה שפוכה על כל ספריו. הוא חיבר כמה ספרי פסקים: ספר השטרות, ספר הירושות, ספר המתנות, ספר הפקדון, ספר שבועות, ספר טומאה וטהרה, ספר בהלכות שחיטה וטריפות, ספר בהל' עריות, ספר בהל' רבית, ובזה עוד לא נגמרה הרשימה. לספריו ההלכיים יש לצרף במובן ידוע גם את סדורו, כי החלק ההלכי תופס בו מקום נכבד. מכל הספרים האלה — מחוץ לסדורו — לא הגיע לידינו בשלימות אלא אחד, הוא ספר הירושות. שאר ספריו ידועים לנו או מתוך פרגמנטים, מהם שנתגלו בגניזה הקהירית, או מתוך ציטאטות המובאות בספרי ראשונים. בליניגראד ובקמברידג' נמצאים פרגמנטים מספריו השונים שטרם נתפרסמו והם מחכים עדיין לגואלם.

את כל ספריו אלה כתב רב סעדיה ערבית, והוא הגאון הראשון שכתב ספרי הלכה בערבית. והיה בזה הרבה מן החידוש. במקצועות המדע השונים כתבו חכמים מישראל את ספריהם בערבית עוד כמה דורות לפני רב סעדיה, אבל הערבית לא נכנסה לפני ולפנים של הספרות ההלכית אלא ע“י רב סעדיה. וסיבת הדבר היא, שגאוני בבל המשיכו להשתמש בארמית, הקרובה לערבית, שהיתה עוד מדוברת ע”י חלקים חשובים של התושבים, בין יהודים בין גויים, ואולם במצרים דברו קודם יוונית או קופטית ושתיהן נדחו ע“י הערבית, ביחוד בין היהודים שלא היה להם כל יסוד לחיבה מיוחדת ללשון היוונית, שהזכירה להם את שלטון הרשע של ביזאנץ, והקופטית. אין ר' סעדיה זקוק להתנצלות על כתבו ספריו בערבית. הכל יודעים את אהבתו הגדולה ללשון העברית ואת קנאתו לכבודה, והוא גם היה אחד ממניחי היסודות בחקר הלשון העברית, אחד מ”זקני לשון הקודש“, ולא באתי אלא להסביר את העובדא. ר”ס שתירגם ופרש את התורה בערבית לתועלת רוב העם, רצה גם להפיץ את ידיעת התלמוד והמשפט בין העם, אולם אפשר שזה גם גרם לאבדנם במשך הדורות. אין אנו יודעים מתי כתב ספריו אלה, אם במצרים ואם בא"י או בבל. יש לחשוב שרובם נתחבר בבבל. על כל פנים ברור שהסדור נתחבר בבבל.

מן הרשימה של ספריו אנו רואים שהגאון בא לידי הכרה שעוד לא הגיע הזמן לחבר ספר הלכות מקיף וכולל שיכלול את כל דיני התורה ויגיע אל השלימות הרצויה. ספר כזה אפשר יהיה לחבר רק אחרי שיוקדשו מונוגרפיות בודדות לכל חלק וחלק מן המשפט העברי ודיני התורה, באופן שכל מונוגרפיה תקיף את הנושא מכל צדדיו, תברר את כל הספיקות שבו ותחקור בכל הפרטים הנחוצים, וכולן יחד תשמשנה עבודות־הכנה לאותו הספר המקיף והכולל. את הסדר שבו אחזו בעלי ההלכות הפסוקות וההלכות הגדולות, שני ספרי הפסקים שקדמו לו, חשב לפרימיטיבי ביותר. הם נמשכו בעיקר אחר סדר המסכתות והפרקים שבתלמוד, ועל הרוב הם מוסרים את ההלכות בלשון המשנה והתלמוד עצמם. אין הם מבחינים בין פרט לכלל, ואין צריך לומר שאין בהם מבוא לכל הלכה והלכה, מבוא שיכניס אותנו אל עיקרי ההלכה טרם שנכנס לתולדותיה ופרטיה. הכללים והפרטים מסודרים זה על יד זה מבלי שיהא קשר מחייב ביניהם, ומבלי שנראה איך יוצאים הפרטים הללו מתוך הכללים שקדמו להם. רב סעדיה, שהיה איש המדע, סיסטמטיקון מצוין, והושפע מן הספרות הערבית, שאף להכניס סדר הגיוני ומדעי גמור גם בספריו ההלכיים. הוא משתדל לתת הגדרות קולעות לענין, להביא כל דבר במנין, למיין את הכל במיון קפדני, לשבץ כל פרט במקומו הראוי לו. הרי, לדוגמא, התחלת ספר הירושות: “פתח מחבר הספר הזה ואמר: הנה הנכסים יוצאים מרשות אדם לחבירו בשלשה דרכים, אם בירושה או במכירה או במתנה, ולכל אחד מאלו השלשה שרשים וענפים… הירושות נחלקות לארבעה חלקים… החלק השני בירושת הבנים הוא חלוקת הירושה בין בני הבנים ובזה החלק ארבעה שערים, צריך שתדע אותם…”. בסוף הספר הוסיף את “מאמר הספיקות”, הדן בספק קורבה, ובספק מי משני יורשים קרוב יותר, ובכל שאר הספיקות היכולים להתעורר בקשר עם עניני ירושה, ואחרי זה “מאמרים” בחלוקת שדות, גינות, פרדסים וכרמים, וכאן הוא נכנס לחשבונות מתימטיים וגיאומטריים, שלפי דעתם של מומחים בעלי מקצועות חידש רב סעדיה גם בהם חדושים חשובים. והרי הבדל עצום בדיני ירושה כפי שהם מסודרים ומנוסחים בספר הלכות גדולות ובספר הירושות של רס"ג. התוכן אחד הוא: שניהם משועבדים לדיני התורה והתלמוד, אבל רב המרחק בסדר, סגנון וצורה.

כשאנו מעיינים בספריו ההלכיים של רס“ג אנו רואים שהלך בהם בשתי דרכים שונות. בספר הירושות, וכן בסדורו, לא הראה כל מקור ולא הביא כל ראיה לדבריו, אלא הכל שנוי בצורת הלכות פסוקות. כן לא הביא אף מאמר אחד מן התלמוד, ולא הזכיר שמו של שום חכם מחכמי המשנה והתלמוד. בזה סלל את הדרך לפני הרמב”ם ושימש לו דוגמא נאה. ואולם בספר השטרות ובספר הפקדון ובכמה ספרים אחרים הלך רב סעדיה בדרך אחרת לגמרי. הוא שומר, אמנם, על אותה השיטתיות הקפדנית, נותן את ההגדרות המתאימות ומנסח כל דין ודין בלשונו הוא, אולם הוא מביא לכל דבר ודבר את המקור התלמודי שעליו הוא מסתמך. בדרך זו הלכו הגאונים שאחריו, רשב“ח ורב האיי. יש בזה משום מפנה חדש בדרך עבודתו, ויש לשער שעשה כך בחבוריו המאוחרים יותר, אחרי ששיטתו הקודמת של אי־הבאת מקורות המשנה והתלמוד, עוררה, אולי, התנגדות, דוגמת ההתנגדות שעורר עליו הרמב”ם בספרו משנה תורה.

ספר הפקדון. נדפסו ממנו שני פרגמנטים במקורם הערבי ע“י שכטר³ ועוד שני פרגמנטים על ידי⁴. בספר זה הולך רס”ג בדרך אחרת מזו שהלך בה בספר הירושות. בספר הפקדון הוא מביא לכל דבר את המקור התלמודי שעליו הוא מיוסד. זוהי דרך ממוצעת בין הלכות פסוקות והלכות גדולות מצד שני.

סדור רב סעדיה. את השיטתיות הקפדנית אנו רואים גם בסדורו. לכאורה מה מקום כאן למקוריות ולשיטתיות, ולא היא: הוא מחלק את כל התפילות לתפילות “הזמן הרגיל”, והם ימי החול, ולתפילות ה“ימים המיוחדים”. הוא פותח בתפילות ימי החול ומחלק אותן לשני חלקים: תפילת היחיד ותפילת הצבור. מקודם הוא רושם את תפילת היחיד ואח"כ את תפילת הצבור. בחלוקה זו אין לו רב סעדיה חבר בין כל מחברי הסדורים לפניו ולאחריו.

אחרי שגמר את תפילות ימי החול ודיניהן ואת שתי הבקשות הנפלאות שחיבר — שלדברי הראב“ע, המבקר הקשה “לא חבר מחבר כמוהן”, והיו חשובות כ”כ בעיני בני הדורות הבאים עד שהרמב"ם נשאל “אם ראוי לעמוד בתפילת רבינו סעדיה”, ואם יש להגיד אחריה קדיש — הוא מגיע אל הברכות השונות הנהוגות יום יום. וראשית כל הוא מחלק את כל הברכות לשני חלקים: ברכות על פעולות שיש בהם מצוה, היינו ברכת המצוות, ועל פעולות שאין בהם מצוה. ואלה שאין בהם מצוה מתחלקים שוב לשני חלקים: אלה הקשורות בגוף האדם ואלה התלויות בחושיו. הקשורות בגוף האדם מתחלקות שוב לשלשה חלקים: א. מאכלים; ב. משקים; ג פעולות. והתלויות בחושיו מתחלקות גם הן לשלשה חלקים: א. ראיה; ב. שמיעה; ג. הרחה.

אחרי זה באות תפילות “הימים המיוחדים” המתחלקים לארבעה חלקים: א. שבת; ב. ראש חודש; ג. חגים; ד. ימי צום, והחשוב בהם צום יום כפור, וממנו הוא מתחיל. משום כך הוא מסדר את תפילות יוה“כ לא בין ר”ה לסוכות, כרגיל, כי אם אחרי תפילות ודיני חנוכה ופורים.

דיני קריאת התורה לכל ימות השנה, השבתות והחגים, הוא מביא בסוף סדורו, כעין נספח.

ספר השטרות. שמו המלא של הספר הוא “כתאב אלשהאדת ואלואתיק” (=ספר העדות והשטרות). הוא נזכר ע"י המחברים המביאים אותו בשמו המקוצר: ספר השטרות. רב מבשר, בן זמנו של רב סעדיה, בהשגותיו על הגאון, קורא לספר: כתאב אלותאיק. דוסא ושארית, בני רב סעדיה, קוראים לו ברשימת ספרי אביהם: “כתאב אלשהדרת”. הספר הקיף, איפוא, דיני עדות ושטרות כאחד, אבל יש לשער, שהדינים הכלליים הנוגעים לכל השטרות יחד, הדינים המיוחדים הנוגעים לכל שטר בפני עצמו, ונוסחאות השטרות עצמם, תפסו את רובו של הספר, ועל כן נקרא בקצור: ספר השטרות.

מספר זה ידענו עד הזמן האחרון רק מעט מאד, על פי הפיסקאות המעטות שהובאו ממנו בספרי הגאונים והראשונים. בשנת 1904 מצא הירשפלד שורות אחדות מן ההקדמה, שממנה נלמד שהגאון הקדים לחבר ספר זה לשאר ספריו ההלכיים, מפני שראה את גודל צורך האומה לו⁵.

בספר השטרות לרב האיי גאון (עמ' 72־67) פרסמתי קטעים וליקוטי שטרות מספר השטרות של רס“ג. קטעים אלו לוקטו כנראה מספר הדין ומספר השטרות של ר' יהודה ברצלוני. קטעים נוספים וחשובים מספר זה פרסמתי לאחרונה בקובץ רב סעדיה גאון, שי”ל ע“י מוסד הרב קוק ירושלים תש”ג מעמ' סג ואילך.

לפי הודעת ר' יהודה ברצלוני בתחלת ספר השטרות שלו: “ומצאנו בחיבור רב סעדיה גאון ז”ל שהזכיר מנין השטרות ומנאן מ' שטרות חוץ מי“ד שטרות אחרות קטנות שהן לצורך תקנות הזקנים והראשון (צ"ל: והראשים)”. ברם בכת“י בריטיש מוזיאום, שפרסמתי במדעי היהדות ח”ב, עמ' קכג, כתוב “שהזכיר מנין השטרות ומצאן נ”ד שטרות, חוץ מי“ד שטרות אחרות”. ואמנם ממפתח לספר השטרות שמצאתי בקמברידג' יוצא שספר השטרות הכיל באמת נ“ד שטרות, חוץ מי”ד השטרות האחרים.

מתוך עיון בקטעים שנתגלו עד כה וצרוף כל הידיעות שישנם עתה בידינו על הספר נראה שהספר כולו היה מחולק לשלשה כרכים או חלקים. החלק הראשון כלל, לפי המשוער, הלכות עדות, ונחלק ודאי לכמה שערים. בקובץ רס“ג פרסמתי קטע אחד ובו סוף השער השלישי ותחלת הרביעי. החלק השני כלל את הדינים הכלליים הנוגעים לכל השטרות כולם, כדינים הנוגעים לכתיבת הזמן, הקנינים, נאמנות, אחריות, נויי השטר, דיוקים לשוניים שונים, מחיקות ותלויות וכו'. אין אנו יודעים כמה שערים היו בחלק זה. בקטע שפרסמתי בקובץ הנ”ל נמצא סופו של השער השביעי ותחלת השער השמיני. החלק השלישי מכיל את גופי השטרות עצמם ולכל שטר ושטר הקדים רס“ג את עיקרי הדינים המיוחדים לאותו שטר. החלק הזה מתחלק שוב לשלושה חלקים ובכל חלק נכנסו י”ח שטרות. אחרי שגמר רב סעדיה את דבריו על השטרות, שהם נכתבים בעסקי האנשים הפרטיים, היחידים, הוסיף בחלק מיוחד, כנראה חלק רביעי מן החלק השלישי, עוד י“ד שטרות הנכתבים בהזדמנויות שונות בצרכי הצבור, שטרות שהן לצורך תקנות הזקנים והראשים, כ”כתב מנוי, כתב עבורי (העברת דיין ממשרתו), כתב מסמיך וכו'". הגאון הקיף, אפוא, את הנושא שלו היקף מלא מכל צד עד שלא יחסר כל בו. נראים הדברים, שספר השטרות היה גדול גם בכמותו. אין ספק, שיתגלו ממנו עוד כמה קטעים, ובדיקה מעולה באוספי הגניזה הנמצאים בספריות שונות אפשר שהיתה מביאה להשלמת הספר כולו.

על דברים אחדים מספר זה השיג מתנגדו של רס“ג, רב מבשר הלוי, עוד בחיי רס”ג⁶. אל הגאונים ר' שרירא והרב האיי פנו שואלים שונים בשאלות על מה שנמצא בספר השטרות לרס“ג ובתשובה על אחת השאלות הללו⁷ כותב רש”ג: “והא דפרישתין משמיה דמר רב סעדיה נוחו עדן לא שמיע לנא ולא סבירא לנא ומתני' אטעיתיה… ואנו רואים כי הדברים הללו מזוייפין על מר רב סעדיה כי חכם גדול היה ואין משנה שלמה ממשנותינו עוברת ממנו (בשע"צ: אובדת אותו)”. ספר השטרות הובא אצל מן הראשונים: ר' יהודה הברצלוני, ר' יצחק ב"ר אבא מארי ממרשיליא, ר' זרחיה בעל המאור ואחרים.

תפסיר אלעריות, פירוש על חוקי העריות. גם מספר זה הדפיס הירשפלד⁸ פרגמנט ממקורו הערבי. קטע ממנו בתרגומו העברי של יעקב בן שמעון, שנמצא בסוף ס' העריות להקראי ישועה בן יהודה (בן המאה הי"א) נדפס קודם ע“י רמש”ש⁹, ושנית ע“י מילר¹⁰. ספר העריות לישועה בן יהודה נדפס ע”י מרקון¹¹

כתאב אלטרפות. קטע קטן ממנו, באותיות ערביות — דבר בלתי רגיל — נדפס ע“י שכטר בסעדינה. קטעים אחרים ממנו נמצאו בלנינגרד באוצה”ס הקסרי, וקצת מהם הדפיס הרכבי בהגורן I, 91, ואולם קטעים אלו נושאים עליהם את הכתובת: הלכות שחיטה. ואמנם בכמה כת“י ורשימות ספרים וספרי קדמונים יוחסו לרס”ג הל' שחיטה, ונראה שהל' שחיטה והל' טריפות הם היינו הך ואינם אלא חבור אחד, שנכללו בו גם הל' שחיטה וגם הל' טרפות. גם מספר זה עשה רס"ג, או חכם אחר אחריו, קצור לתועלת השוחטים ומורי ההוראה.

ספר טומאה וטהרה, נזכר ע“י כמה מחברים מימי הבינים ולפי”ד רפופורט¹² ורמש“ש¹³ הוא מזדהה עם “הלכות נדה”. שרס”ג עצמו מזכירן בפירושו לספר יצירה והובאו בכמה ספרים שנתחברו בימי הבינים¹⁴.

ספר המתנות, על דיני מתנה. נזכר ע“י הרמב”ן בחידושיו לקידושין. אמנם רס“ג כותב בראש ספר הירושות: “פתח מחבר הספר הזה ואמר: הנה הנכסים יוצאים מרשות אדם לחברו בשלשה דרכים אם בירושה או במכירה או במתנה, ולכל אחד מאלו השלשה שרשים וענפים, ונתחיל בביאור הירושה…” משמע מכן, שרס”ג חשב לחבר ספר גם על עניני מתנה, וגם על דיני מקח וממכר, אולם אין לנו כל ידיעה שחיבר רס“ג ספר על דיני מקח וממכר. ספר המתנות של רס”ג היה במציאות עוד במאה הי"ג.

ספר המצוות. ברשימת חיבוריו של רס“ג נכלל גם חיבור בשם “כתאב אלשראיע” (ספר המצוות) ונזכר בשינוי שם על ידי ר' משה בן עזרא ואחרים. אבל החוקרים נבוכו הרבה בנוגע למהותו ותכנו של חיבור זה. היה מי שסבר שזה ספר סנגוריה ופולמוס בענין המצוות, ואחרים סברו שזהו ספר האמונות והדעות. נשמעה גם דעה שזהו ספר מבוא התלמוד שחיבר הגאון, ודעה אחרת היא שספר זה אינו אלא האזהרות לרס”ג, ועוד. עד שבא פרופ' ד. צ. בנעט והוכיח, במאמרו המקיף “התחלת ספר המצוות לרס”ג“¹⁵, את ביטולן של הדעות הקודמות ושבאמת חיבר הגאון ספר ה”כולל את המצוות אשר ציוה ה' את בני ישראל" ובו מנה את המצוות אחת לאחת. רס"ג מתאר ומגדיר כל מצוה ומצוה בקיצור נמרץ בערבית ומביא את הפסוק שהמצוה לקוחה ממנו. פרופ' בנעט פרסם רק את התחלת ההקדמה של הספר על פי קטע הנמצא בלנינגראד, שאת צילומם קיבל מידי. והנה עלה בידי לגלות כמה קטעים חשובים מגוף הספר מאוצרות הגניזה הקאהירית השמורים באוכספורד, קמברידג' ובית המדרש לרבנים בניו־יורק המצטרפים יחד לחלק גדול של הספר.

משאר ספריו ידועים ספר שבועות והלכות רבית, וספר על מתנות כהונה, שלא הגיעו לידינו מהם מאומה. הרבה יש להצטער על כך, שרוב ספרי הגאון בהלכה הלכו לאיבוד. רב סעדיה היה ממניחי היסודות גם בענף גדול זה של ספרות ההלכה, והוא שהיה — כדברי ראב“ע — “ראש המדברים בכל מקום”, היה גם מראשי המדברים בשדה ההלכה. ראב”ע קורא לו גם “עמוד התורה”.