א    🔗

הפרובלימה של פרט וכלל, יחיד ורבים, אישיות ואומה, – אותה הפּרובלימה הגדולה, שהאדם מתחבט בה מיום שעמד על דעתו והתחיל להבחין בין “אני” ל“לא־אני”, – הובלטה, ככל שאר הפּרובלימות האנושיות הגדולות, הבלטה שאינה מצויה בשעת חירוּם ופורענות זו. מנהגוֹ של עולם הוא: אין הבריות שומעים את קול אלהים אלא מתוך הסערה. אמנם, מי שלבו ער להבחין את ה“הרמוניה שבספירוֹת”, שעליה מדבר אותו גדול מחכמי יון, יודע ומרגיש, שלא רק ברעש ה', אלא גם בקול דממה דקה. האלהות, שאותה מבקש רוח־האדם מימות עולם, חוקי ההויה ונגודיה הנצחיים, מתגלים ומתבטאים גם בתוך הריתמוס השאנן של חיי יום־יום, בגדולו החשאי של הפרח והאילן, ברחשיה הדקים של נשמת היחיד, בתנועותיו הטמירות של ה“איתר”. אף קטסטרופת־תבל כמלחמת העמים שבימינו מגלה רק חוקים ויחסים ונגודים, הקיימים ופועלים בכל מקום ובכל שעה, אלא שאין בני אדם עומדים עליהם מפני הטמטום, והם דשים בהם לתומם ומיחדים להם מקום בפינה חבויה “מתחת למפתן ההכרה”, עד שבאה סערה לעולם להבהיר מה שכהה מתוֹך הרגל ולהבליט מה שנטשטש מרוב ימים. המאורעות הגדולים שבטבע ובהיסטוריה משמשים, כביכול, קינימאטוגרף לחוקי ההויה הנצחיים; הם מבליטים אותם מתוֹך בהילות והפתעת החושים, הם שופכים אור חדש, אור מדהים ומרעיש, על החזיונות הרגילים, עם כשהם מביאים אותם תכופים ומבוהלים ומרוכזים בזמן ובמקום. וזוהי, אולי, זכותן היחידה של הסערות הגדולות, שהן משמשות דרבונות לרוחנו המרושלת והרופפת ומביאות אותנו לתהוֹת על נפשנו ולחשב חשבונו של עולם.

אף אותה פּרובלימה של פרט וכלל נחשפה לפנינו לכל עמקה הטראגי בימי־הרעש האלה. לאורה המבהיל של מדורת־העולם נגלתה תהום של נגודים בין הפּרט ובין הכלל, בין היחיד ובין האוּמה. המחשבה התמימה, ואף המחשבה העיוּנית, שגדלה על תורת החשבון של תועלת והפסד מבית־מדרשם של האנגלים, היתה רגילה לראות ממש ומהות רק בפרט בלבד. הכלל לא היה בעיניה אלא הפשטה הגיונית בעלמא, סכוּם פשוּט של פּרטים, וצורת־סדריו העליונה – המדינה – אמצעי לתכליתם של הפּרטים, שליחם וכלי תשמישם של היחידים, שעשוה כרצונם והם קודמים לה ועומדים על גבה. והנה באו המאורעות הגדולים ועשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. המהות הממשית נעשתה לנו מדרס להפשטה ההגיונית, הופקר קיוּמם של הפּרטים המוחשיים לשם קיומו של “כלל”, שלאמתו של דבר לא יצוייר כל־עיקר מחוּץ לקיומם הם; שליחו של היחיד, המדינה, נעשה אדון לשולחו, לדמו ולרכושו.

ולא השקפה זו בלבד: אף הנוסח האחר של הסתכלות במהות היחסים שבין היחיד והמדינה לא יכול לעמוד בפני הסערה. תהום של נגודים וצער הנגודים נפתחה גם לאלה, המעדיפים את הכלל על הפרט והרואים במדינה חטיבה מוסרית מיוחדת, הקודמת ליחיד ועומדת ממעל לצרכיו הממשיים. מהי מהותה ותכליתה המוסרית של “חטיבה” זו, הבולעת לפרנסתה ימים ותהומות של נשמות ואינה יודעת שבעה? וכי אפשר לה לתכלית מוסרית, שתהא נקנית במחיר כזה? כלום יש ללמד זכות ולמצוא טעם מוסרי לכל המוראות והאימים, ש“לויתן” זה של המדינה – אם נשתמש בלשונו של הובס – מביא על בני אדם? ולמה נתחייב היחיד, שודאי אף הוא “חטיבה מוסרית מיוחדת”, לקבל מרותו של לויתן זה ולסבול ענשו? והאבטונומיה של האישיות המוסרית מה תהא עליה? כלום גם את זו נפקיע מרשות היחיד לרשות הרבים, ונשנה: אין אישיוּת אלא כלל – מדינה, אומה, צבּוּר, – והיחיד אינו בגדר אישיוּת מוסרית כל עיקר, אין לו אלא לעשות רצונו של הכלל ולהשתעבד לגזרותיו? ואם כך עלתה לה לחירוּתוֹ המוסרית של היחיד – אחריוּת מוסרית מנין? ואם אין אחריות, אין חובה, ואף אותו השעבוד עצמו לכלל אינו עוד דבר שבחובה, אלא דבר שבאלמות בלבד. נמצאנו למדים, שהמושג המוסרי של המדינה העדיפה מן היחיד יש בו תקלה וסכנה מוסרית גדולה; שדוקא מי שבא ומלמד, שהמדינה היא האינסטנציה העליונה של חיי המוסר, ש“מושג המדינה בו מושגה של התרבות המוסרית” – מעמיד בסכנה את עצם המושג של מוסר וחובה ועושה מדותיהם של בני־אדם אלמות ושעבּוּד. ונמצא, שראוי לנו, שנשטה מאליל רעבתן זה של ה“כלל” ונציל מן המפּולת את האבטונומיה של היחיד, את חירותו ואחריותו המוסרית. במקום השעבוד וההכנעה לכלל נעמיד את הפּרט המשוחרר, את היחיד העומד על עצמו ומושל בעצמו.

כך חזרה ונעורה בצורה חדשה הפרובלימה העתיקה של כלל ופרט. הסערה הגדולה, שהרעידה נשמות עד עמקי מצולותיהן, גילתה בה פנים חדשות. היא נתנה תוקף לשאיפות האינדיבידואליזם, התובע את משפּט הבכורה לפרט. ונראים הדברים, שאנשי לב ורוח, שנפשם עיפה לנגודיה ולקרעיה של התרבות האנושית, יהיו נוטים עכשיו לבקש תקון לנגודים ולקרעים על ידי הכרעת הכף לצד אחר. במקום השלטון העריץ של ה“כלל”, הכופת רוחו ורצונו של אדם בשלשלאות של ברזל, יעמידו את האבטונומיה – או ביתר דיוק: את האבטארקיה – של היחיד, את חירותה הגמורה של האישיוּת, החיה לעצמה ויוצרת לעצמה.

הזאת תהיה הגאולה, שאליה האנושות שואפת?

 

ב    🔗

אותה פרובלימה עתיקה כמה פנים לה. הנגודים העולמיים שבין פרט וכלל, בין יחיד וצבור, מרובים ומשונים שנוי תוכן והיקף, שנוי מהות וגוון. וכדי לעמוד על תקנתה של פרובלימת עולם זו, צריכים אנו לעמוד תחילה על מהותה, לתחוֹם את תחוּמיה.

אף פּרובלימה זו, כמו כל שאר הפּרובלימות האנושיות הגדולות, נסתבכה הרבה על־ידי ערבוּב־המושגים, שהכניסו אליה קוצר דעת ודישה בנוסחאות־המחשבה הרגילות. כמה יסודות ומוֹטיבים, כמה גוונים ובני־גוונים נתגלגלו לתוך פּרובלימה זו מספירות אחרות, קרובות ורחוקות, שלא מענינה. ולא עוד, אלא שאף נושא הפרובלימה עצמה, המצע, הסוּבּסטראטום של הנגוּדים והסתירות המציקים לנו, אינו מחוור לנו כלל וכלל. ההתנגשות הטראגית, המגיעה עד נפשנו, הסתירות והנגודים שאינם פוסקים בין צרכיו ושאיפותיו וערכיו ותכליתותיו של היחיד ובין אלו של הכלל, הם לנו ודאיות גמורות, בחינת מעשים בכל יום, והם־הם מעיקרי חיים והיסטוריה. אבל מי הם המתנגשים והנלחמים הללו? כשאנו עומדים על שאלה זו, אנו נתקלים מיד בטעות שהחזיקו בה רבים ושגרמה תקלה גדולה לעצם הפּרובלימה.

המחשבה האנושית הרגילה, זו השטופה בנוסחאות וב“קטיגוריות” של ההכרה הדיסקורסיבית, רואה כאן שני נושאים שונים, שני עצמים המובדלים זה מזה בהחלט. ואף הנגודים שבין שני אלה הם לפי זה בעיניה נגודים מוחלטים, נגודים של סתירה. הכלל והפרט הם שני עולמות מובדלים, שאין האחד מהם מתמלא אלא מחרבנו של חברו. מלחמה להם זה בזה מדור לדור. מלחמה ליחיד על נפשו ועל עולמו, על חירותו ועל שלטונו כנגד עריצותו של הכלל, המדכא הכל ומכניע הכל לרצונו. ומלחמה לכלל ביחיד, התר אחרי לבבו ונוטה לצדי הדרכים הכבושות. ומלחמת־עולם זו סופה כסוף כל המלחמות: נצחון או תבוסה. כל זמן שידו של אחד הנלחמים על העליונה, אין הוא מוותר על שלו ואין הוא מסתפּק במועט, אלא הוא מוסיף להלחם בשכנגדו, עד שיקבל עליו את הדין וישתעבד לרצונו. ולפי שמטבע הדברים הוא, שהכלל הוא התקיף בריבו עם הפרט – שהרי שלשלתו הרצופה אינה נפסקת ומעינותיו אינם מידלדלים לעולם – לפיכך קשה ביחוד ומלאה חתחתים דרכו של היחיד הנלחם על נפשו. כל הגדול מחבריו ומבני דורו – מצוקותיו גדולות משלהם. במדה שנפשו של אדם עשירה וכחו הרוחני גדול יותר, בה במדה יוסיף להתקומם ולהתמרמר על שעבודו ועלבונו, בה במדה תכבד מלחמתו. ורבים מגבורי מלחמה זו דעתם אינה מתקררת עליהם, עד שהם מגיעים לידי פריצת גדרו של עולם, לשלילה גמורה של הכלל וזכותו להטיל חובות על היחיד.

זהו מקורו של האינדיבידואליזם הקיצוני, המגיע בתורתם של מאכס שטירנר וחבריו לידי “סוליפסיזם” גמור. אולם גלגולו זה של האינדיבידואליזם בתורת “היחיד וקנינו” קטרוג הוא ולימוד־חובה על מקורו ועושה את תורתו פלסתר. אין לך עדות יפה על הטעות היסודית, שנסתבכו בה האינדיבידואליסטים השונים למיניהם, מזו של תורת שטירנר. טעות הגיונית ומיטפיסית היתה זו להפליג לנגודים שבשני יסודות־חיים ולעשותם תהומות בין שני עולמות. טעות היתה זו להפוך שתי מדות של פעולה ויצירה, שתי ספירות־חיים דינמיות, שתי פונקציות נפשיות, לעצמים מופשטים, שונים ומובדלים.

נצמצם נא מפני הדיוּק את תחומיה של אותה פּרובלימה כללית ונעמידה על הפּרובלימה המסוימת של אישיות ואוּמה (“צבור” הוא מושג מטושטש ביותר ופירושו ניתן לשעורים ולשנויים; “מדינה” אינה אלא צורת־חיים וסדרי־חיים של אומה, ועדיין לא הכריעו בה חכמים, אם יש לראותה כבריאה טבעית, אורגנית, דוגמת האומה עצמה, או כיצירה מדעת ובכוונת מכוון). מי הם נושאיה של פּרובלימה מצומצמת זו? מי הוא היחיד ומי היא האומה? הישנו ליחיד בלי אומה, הישנה לאומה בלי יחיד?

די לנסח שאלה זו, בשביל שיוּברר מיד, כמה גדולה טעותה של אותה ההשקפה, הרואה בשני אלה עצמים שונים ומובדלים a ו־non-a. אף אין כאן יחס מתימטי בלבד, יחס של חלק לסכום הכולל. וכי אין האישיות כולה, על כל חייה, על כל מעשיה, ערכיה ושאיפותיה, אלא חלק מן האומה בלבד? וכי אין האומה אלא סיכום פשוט של אישיה, המון ואוכלוס בלבד? אם אין בכלל אלא מה שבפרט – נגודים שביניהם מנין?

לאמתו של דבר אין האישיות והאומה אלא שני מושגים, שאנו מסמנים בהם חטיבה חיונית ובלתי־נפרדת בפעולותיה ובאפני־התגלותה השונים. מבחינה פסיכולוגית: אין כאן אלא שתי שכבות של נפש, שתי ספירות־חיים דינמיות ברשות אחת¹. האומה היא לא מהות מיטפיסית, לא מין עצם מסתורי־ערטילאי, המתקיים מחוץ לקיוּמם המוחשי של רְאובן ושמעון ולוי וכו‘; אף אינה הפשטה הגיונית בלבד, שמקורה בהרגל פסיכולוגי, אינה סכום פשוט של כל אותם הראובנים וכו’. האומה היא בתוֹך ראובן. ושמעון וכו‘. היא־היא ראובן ושמעון וכו’ עצמם, עד כמה שהללו הם יותר מאישיוּת בלבד. כל נשמה ונשמה יש בה גם מן היסוד האישי, המיוחד לה, גם מן היסוד העַמי² הכללי. בלשונו של שפּינוזה יש לאמור: שני אלה אינם סובסטנציות שונות, אלא שני “תוארים” של הסובסטנציה, דוגמת שתי המדידות, האורך והרוחב, בגיאומטריה. שני היסודות האלה ניתנו להתחלק ולהתרכב במדות ובפרופורציות שונות. יש שהיסוד העמי הטבעי גובר בנשמתו של אדם ומטביע את חותמו הבולט בכל אָפיה ומעשיה, בעוד שהיסוד האישי שבה חוור ופגום ולקוי; ויש שהיסוד האישי שבה עולה לידי מדריגה של שלימות וחוסן שלא מן המדה הרגילה ומטשטש את צורתו של היסוד העמי; ויש ששניהם יוצאים עניים ודלים, עכוּרי דמות ומטושטשי־צורה, ורק מעטים מאד, והם גאוני־עולם, זוכים לשני שולחנות עשירים כאחד. על־כל־פנים אין במציאות לא “אישיות” טהורה, שאין בה כלום מן היסוד העמי, ולא “אומה” טהורה מחוץ לאישיות, ורק על דרך ההשאלה אנו משתמשים בשני המושגים האלה במשמעם המוחלט.

ההבדל שבין שני היסודות האלה הוא זה של הכרה וטבע, של רצון ואינסטינקט, של מטרות מכוונות ומגמות סמויות. אין היחיד מתחיל הכל מ“בראשית”. הרבה הוא מוצא מוכן לפניו. כל אדם מביא אתו לעולם מנה יפה של טבע וירושת־טבע, של יצרים ונטיות ותכוּנוֹת, שהנחילתו ה“אומה”, אלא שאם שאר־רוּח לו הוא מושל בטבע זה, שופך מרוחו על ה“ירושה” ונותן לה דמוּת וגוון משלו. את הרכוּש הזה, שבא לו בירושה, אין הוא יכול להפקיר לרצונו, אין הוא יכול להוציאו מרשותו. אין היחיד יכול לשחרר את עצמו מן האומה, מפני שבנפשו היא ונמצא הוא קובע את זו.

מהי “נשמתה של אומה”? – אין לנו ענין לשאלה זו עצמה. אחת היא לנו, מה מסמנת מלה זו: “מהות” פנימית קדומה, על־פי הנוסח המיטפיסי, או סכום של פונקציות ופעולות, פרי תנאי־חיים מיוחדים וגורל־היסטורי מיוחד, פרי כל הרשמים וההשפּעות, שאישי האומה קולטים בחייהם ההיסטוריים מיום ליום ומדור לדור. על־כל־פנים דבר אחד ברוּר לנו: נשמה זו חיה בנשמתו של היחיד ולא ניתנה כלל להפרד ממנה. על כרחו חי היחיד את חיי האומה. שלשלת־הדורות לא ניתנה להנתק. הגורל המשותף, הרשמים והענינים המשותפים, מטביעים באישי האומה חותם משותף, חותם אשר לא ימחה. המסורת והחנוך – אלה הם שני הצנורות הגדולים לאותו השפע המופלא, רב החידות והרזים, הבוקע ועולה מנבכי הדורות להשקות לבבות קרובים ורחוקים, מדעתם ושלא מדעתם. רבבות חוטים דקים, סמויים מן העין ומובלעים במעמקי הזכרון הלאומי, טוים מסביב לנשמתו של האדם רשת אשר לא תקרע. ואם הכרתו ומחשבתו, רצונו ומאונוֹ, תכליתותיו ואמצעיו, חירותו ואחריותו המוסרית בידיו ניתנו, הרי המעין האיראציוֹנלי שבחייו, אורותיהם וצלליהם הגנוּזים, ה“טבעיות” הכאוטית והכבירה שלהם, מן היסוד העמי באו לו. שתי וערב נטוותה נשמת האדם, האומה והאישיות נעשו שותפים ביצירתה, ואוי לו למי שיבוא להפריד ביניהם, להרחיק את השתי או את הערב: קרע תקרע המסכת ותקנה לא תהיה לה עוד. אוי לה לאישיות, הרוצה להיות רק אישיוּת בלבד, המתנשאה להרחיק מתחומיה את “היסודות הזרים”, את כל אשר לה מידי “אחרים”. אין אחדות פשוטה וגמורה בנשמה. ומי שבא להרחיק את השניות והנגודים שבנשמתו על־ידי בדידות מוחלטת, על־ידי עקירת כל הערכים, כל הנטיות וכל ההרגשות, שבאו לו מידי זולתו, סופו שיכבה את מאורעותיו אחד אחד ויגיע עד האפס המוחלט. וגורלו של ניצ’שה יוכיח. נזיר סגפן זה של האינדיבידואליזם הטהור אמר להתגבר על הקרעים וצער הקרעים על־ידי אחדות ובדידות מוחלטת, על־ידי פירוד גמור של ה“אני” מ“לא־אני” – ולא עלתה בידו, עם כל גבורתו וחסנוֹ המוסרי הגדול. לא ידע נזיר זה, שנשמת “אני” תלויה ב“לא־אני”, עמד והקריב קרבן אחרי קרבן ל“אני” המוחלט, עקר מלבו ביד חזקה את כל נטיותיו ושאיפותיו וערכיו, שריח־מה של “לא־אני” היה נודף מהם, עד שנעשה לבו מדבר־שממה. ניצ’שה פרץ גדרו של עולם ונענש. הגיע עד “מפתן־הבלימה”, הציץ בתהום – ונפגע.

אין אדם יכול להעמיד את עצמו מחוּץ לכלל לא בחיי המעשה ולא בחיי־הנפש שלו. אין הוא יכול לעקור מנשמתו את השכבה העמוקה, שמיד הכלל באה לוֹ, ואין הוא יכול לברוא לעצמו צורות־חיים וערכי־חיים, שלא יהא בהם כלום משל אחרים. כבר הורו הקדמונים: “האדם הוא חיה צבורית בטבעו”; הצבּוּריוּת היא יסוד חיוּני בנשמתו. המשפּחה, בין זו שאדם נולד בה ובין זו שהוא בונה לעצמו על־ידי נשואין, היא הטבעת הראשונה, המרתקת אותו אל השלשלת הרצופה. במשפּחה אין מקום ל“אישיות” טהורה, שאינה נוטלת כלום משל אחרים ואינה נותנת להם כלום. המשפחה מטביעה את חותמה בבניה מן השעה הראשונה, מעניקה להם מתכונותיה ומנטיותיה, פרי נסיונות־חיים מגובשים ומוקדשים לאינסטינקטים ולנורמות, שאין לזוז מהן, מטילה עליהם על־ידי חנוך והרגל מרצונותיה ומביאה אותם לוותר משלהם בשבילה. וכיוצא בזה אתה מוצא – אם כי במדה ובצורה אחרת – בכל החוגים של כלל וצבור, שבצדה של המשפּחה וממעל לה (מעמד, מפלגה, שדרה חברתית, כנסיה דתית וכו'). כל אלה שופכים מרוחם על היחיד ומשפּיעים על נטיותיו ובחירותיו מיום ליום ומשעה לשעה. והרבה דרכים לפניהם למשול בלבבות: הדת והמוסר, החוקים והמוסדות, המנהגים ו“דרך ארץ”, הלשון והספרות – כל אלה הם שליחיו של הכלל, לשנן את מצוותיו ליחיד, עד שהן נעשות לו טבע שני, חלק עצמי ובלתי נפרד מנשמתו.

הפּרובלימה של האינידיבידואליזם אינה אפוא זו של שלילת הכלל, של שחרור גמור ממצוותיו ומהשפּעותיו – דבר זה הוא לנשמת היחיד בבחינת “שבוֹר את החבית ושמוֹר את יינה” – אלא זו של עוֹדף הכחות שבנשמה, של מוֹתר הנטיות והפונקציות והפעולות, שאינן מוצאות את תיקונן־בטוין בספירת הכלל. הבדידות האישית אינה מושג מוחלט. תחומה הוא תחוּם מדתם ואיכותם של כחות־הנפש, שלא נוצרו לשמש את הכלל ולהבלע בספירתו. כאן הוא מקור הטרגדיה העולמית, וכאן מקוֹר תקנתה. מכיוון שעצם מהותה של הפרובלימה היא לא נגודים של סתירה שבין שני עולמות שונים ומובדלים זה מזה, אלא התנגשות־של־גבולין שבין שתי ספירות־שכנות, אין לה תקנה אלא סינתיזה, הרכבה ומזיגה יפה של שני היסודות. האחדוּת הפּנימית, שאליה תשוע נפשנו, אי־אפשר לה שתהיה אחדות מוחלטת, אלא אפשר לה וראוי לה, שתהיה אחדות של הרמוֹניה, דוגמתה של אותה אחדות, שהיא תעודתה ועצם מהותה של היצירה האמנותית.

 

ג    🔗

היצירה האנושית – היא הפותחת לנו פתח להסתכלות יפה במהותה של אותה פרובלימה. וכי אפשר לה ליצירה, שתעמוד רק על אחד היסודות האמורים, על היסוד האישי בלבד או על היסוד העמי בלבד? אפשר להם, לשני היסודות הללו, שהרכבתם וצירופיהם ישתנו מיוצר ליוצר ומיצירה ליצירה. אבל אי־אפשר לזה בלי זה. כל יצירה חותם ה“אני” של היוצר טבוע בה, וכל יצירה מ“לא־אני” היא יוצאת ואל “לא־אני” היא שבה: כליה הם משל אחרים, ולאחרים היא מכוונת. אף האינדיבידואליסט שבאינדיבידואליסטים אין כליו כולם שלו. יכול הוא להתרחק, אם מעט ואם הרבה, מן השבלונה, מן הנוסחאות המקוּבּלות, המוכנות ועומדות לשמוש־יד לכל מי שצריך להם, אבל אין הוא יכול לברוא לו כלים חדשים משלו, שאין לאחרים חלק בהם. הלשון, זה הגדול והחשוב בכלי היצירה, משל אחרים, משל האומה, באה ליוצר. יכול הוא, היוצר, לקנותה בשנוי, ליתן לה גוון וריתמוס משלו, אבל אין הוא יכול לברוא לעצמו לשון חדשה כל עיקר. והוא הדין בשאר הכלים, בטוֹן ובדמות. היוצר צר צורה חדשה, לכאורה, ומממש בה את “אישיוּתוֹ”, אבל עצם מהותה של הצורה, ה“צורתיות” עצמה, אם אפשר לאמר כך, אינה אישית כלל וכלל. כליה היסודיים הם, כאמור, משל אחרים; הרבה מיסודותיה הפּנימיים מן המוכן נשתפּכו לתוך נפשו של היוצר דרך רבבות צנורות הסמויים מן העין והוא לא ידע; ועיקר העיקרים: שלאחרים הוּא מכוון ביצירתו, ולאחרים הוא פונה. צורות־היצירה הן גם צורות של משא־ומתן בין אדם לחברו. אותו הפתגם הידוע, שהיה רגיל בפי ניצ’שה: “mihi ipsi scripsi” (לי לעצמי כתבתי) – אינו אלא צעקת־יאוש של הבודד הגדול שהציץ לתוך התהום הרובצת בין בדידות ויצירה ונזדעזע. פתגם זה אינו אלא הצדקה והערמה; התחכם ניצ’שה ונכל נכליו להפקיע את עצמו מן ההכרח לבחור באחת משתי אלה, בבדידות או ביצירה, וטען מה שטען. אין יצירה מתוך בדידות מוחלטת; אין הפראה ביחידוּת.

עשרו של היוצר – כחות־קדומים שבנשמתו, כחות ראשית ומקור של טבעיות תקיפה וכבירה, – מיד האומה בא לו ואל האומה הוא שב, מחודש תוכן וצורה. כל מה שהגדול יוצר – לאומה הוא יוצר ואת רכושה הוא מרבה, במתכוון ולפי תומו, ברצון ואף באונס. ואפילו הוא מתמרמר אל האומה ואל שלטונה, בועט בטובתה ומהפך, כביכול, את קערתה על־פיה – אם רק יוצר הוא באמת, אם יודע הוא לכבוש את חומרו ולממש את מהותו ביצירותיו, הרי הוא מוסיף על נכסיה של אומה זו עצמה, מעשיר את חייה הכלליים ומוסיף להם גוון משלו. ולא עוד, אלא שדוקא האינדיבידואליסטים הגדולים, שהיו נאבקים עם אומתם, העשירו ושפרו וחדשו פניה של זו הרבה יותר מאותם, שהיסוד העמי שולט בהם ונושא אותם כנשוא גלים אדירים קיסם נידח.

התאבקות זו של היחיד היוצר עם אומתו היא היא התאבקותו של האמן עם החומר שלפניו. וכי נבנית היצירה מחרבנו של החומר? אין תעודתו של האמן בטוּל החומר, אלא גאולתו ועלויו מתוך מתן־צורה. ולא עוד אלא שעצם המוֹטיב של התאַבקות היחיד עם אומתו אינו צריך לבוא דוקא מתוֹך נטיה יתירה ליסוד האישי, מתוך התגברות מופלגה של יסוד זה ותשוקתו למשול בשכנגדו ולהכניעו לרצונו. האמן נאבק עם החומר לא על מנת לשעבדו, אלא על מנת לגאלו גאולת־צורה.

כך עובד היחיד היוצר את עבודת הכלל. הוא משמש את אומתו, עם כשהוא מממש את מהותו האישית. הוא מגלם ומעשיר את רוח האומה, עם כשהוא נותן דמות ובטוי לאישיותו היוצרת. כי בנפשו היא האומה ואת שליחותה הוא עושה מדעת ושלא מדעת.

זהו סוד ההרמוֹניה של הפּרט והכלל, שבנשמתו של אדם ושבתרבותה של האנושות. היוצרים הגדולים, אנשי־הפלאות היחידים, הצרים צורתה של האנושות, אינם לא בעלי היחוד שאין בו איחוד ולא בעלי הכלל, שאין בו פרטים; לא הבודדים הנזירים, הפורשים מן הצבור וסוגרים לפניו את לבם, את מוצאיו ואת מובאיו, ולא נתיני עמם, המפקירים את נשמתם־יחידתם לנחשול הסמוי של טבעיות־עם ואין להם בעולמם אלא נטיות ספיח ואינסטינקטי־מורשה של אומה. הגדלות היוצרת היא לא ב“נימה אחת”, אלא בהרמוניה יפה. הגאונים, העומדים לאומה בשעת ברכה וכובשים לה דרכי־רוח חדשות, הם אותם שזכו ל“שני שולחנות”, שגם היסוד האישי וגם היסוד העמי שבנשמתם הגיעו לידי מדריגה עליונה של חוסן ושלימות. הללו אינם מתיחדים עם נשמתם לפני ולפנים של “האני הטהור”, מעבר לנטיות־טבע וליצרי־ירושה, אף אינם מקבלים את שכבת האומה שבנשמתם כמו שהיא, על ערפליוּתה וסתמיוּתה, על יצריה שלא נזדככו ושמריה שלא שככו, אלא הם נזקקים לשני היסודות כאחד מתוך מפעל וחירוּת של יצירה, טובעים צורה בחומר המטושטש, מכניסים טעם וסדר לתוך הערבוביא, מעשירים ומשפּרים את שני היסודות על־ידי הרכבות חדשות וצירופים חדשים, על־ידי גוון חדש וריתמוס חדש משלהם. האומה היא לגאון הלאומי לא בחינת הויה, שאין מהרהרים אחריה, אלא בחינת התהווּת ויצירה; לא ישות מוחלטת, אלא מגמה ודרך. הוא יצירה ויוצרה של זו כאחד; טבוע הוא בחותמה וחוזר ומטביע בה את חותמו הוא. מי כגיתה בן לאומה הגרמנית ואב לה? מי כמוהו פרי רוחה של אומה זו, ומי כמוהו אב ומקור לרוח זה עצמו? הגאון הוא סימן־הקיצוּר של האומה, בטוי מרוכז להויתה ולהתהוותה, לשלימותה שבאידיאל ולמהותה שאינה משתנית. ודוקא משוּם כך ולשם כך הוא נאבק עם אומתו. מי כנביאי ישראל עובדי־הכלל, הרואים את עצם מהותם ותכלית חייהם בקיומו ובעלוּיוֹ של זה? ואף־על־פי־כן היו כל ימיהם אנשי־ריב ואנשי־מדוֹן לכלל זה עצמו. האש שבערה בלבם באה להאיר נתיבות עמם. דוקא היסוד העמי שבנשמתם היה דוחפם להלחם בעמם זה על הגשמת תעודתם־תעודתו. מתוֹך הצורך לממש את מהותם ותכליתם, לגשם את “האומה” שבנפשם, היו נאבקים עם האומה על מנת להעלותה, לזככה ולשפּרה ולצור את צורתה הראויה לה. זה טעמה וזו “תכליתה” של אותה ההרמוניה המבורכת, ההרמוניה שבין היסוד האישי והיסוד “הכללי” אשר בנפשו של הגאון.

אמנם, יש שאנו רואים, והנה גדול מאד המרחק שבין היחיד והאומה, עד שלכאורה אין מקום כלל לפעולת־גומלין ביניהם; יש שהיחיד מתקדם ועובר הרחק הרחק לפני המחנה, ודומה שנפסק החוּט המאַגדם ואבד במרחקי האופק. הגדולים שבבני־אדם מתים קודם שקרני אורם מגיעות אל הבריות, ויש שדורות צצים ונוֹבלים, עד שירעדו הלבבות לקראת בשורתם־יצירתם. אבל אין בכך כלום. זהו גורלם של הכוכבים: וכי בשביל־כך נפגמת ההרמוֹניה שבעולם? גם ה“נעימה” הרחוקה שברחוקות זוכה סוף־סוף לשעת פקודתה, והיא באה ומצטרפת אל הסימפוניה הכללית הגדולה. פלא הוא מפלאי ההויה ומחידותיה: יש מוקדם ומאוחר בחיים וביצירת־חיים. יש שנשמת היוצר מתגלגלת כמה גלגולים, בודדה כביכול וערטילאית, עד שהיא מוצאת את תיקונה־רשומה, כאבק־פרחים הזה, הבא ממרחקים להפרות את בן־זוּגוֹ ואין יודע דרכו. אל יתאונן אפוא אדם חי: יש השארת־נפש ליחיד. אם יש בנו ניצוץ של יצירה אנו קורעים בידינו את הוילון השחור, הפרוש בפני כל החי, ומפעלנו מעיד עלינו, כי “קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”. –

היצירה היא סינתיזה, סינתיזה של הפראה, ולוא יהא דרך מרחקים ולאחר זמן. סינתיזה זו היא קודם כל סינתיזה של פרט וכלל, של אישיוּת ואומה. הנפש היפה, מלמדנו שילר, היא הפתרון לשאלת הנגודים שבין יצר וחובה, בין חמדת־החיים ובין הצווי המוחלט. כיוצא בזה יש לומר: הנפש היוצרת – בה פתרון הנגודים של אישיוּת ואוּמה. וכשתמצי לומר: זהו עצם מהותה של יצירת־האמנות, שהיא משמשת סינתיזה של נשמת הפרט ונשמת הכלל. היא נותנת דמוּת ובטוי למהות הכלל על־ידי הפרט. היא מאַחדת ומכללת את הדברים, עם כשהיא מיחדת ומפרטת אותם. ההסתכלות האמנותית מגלה את כללות הדברים בפרטותם. היא עומדת העל ה“אני” ועל צביונו, אבל אני זה אין בו מן האנארכיה ומן הארעיוּת של הפּרט, שאין עמו כלל. הפּרט של היצירה האמנותית סימבּוֹל הוא לכלל.

נמצאנו למדים, שהיצירה האנושית יש בה מן הסינתיזה של כלל ופרט משתי בחינות, מבחינת הנושא ומבחינת הנשוא. הדבר שביצירה, היצור, הוא פרט המממש את הכלל, מגלה את מהוּתוֹ ונותן לה דמוּת ובטוי. הנושא, היוצר, אף הוא פרי הרכבת פלאים של פרט וכלל, של היסוד האישי, יסוד הכרה וחשבון ורצון, והיסוד העמי, יסוד טבע ואינסטינקטים ויצרים, שבנשמתו. הרכבה זו במדתה ובצורתה המבורכת מביאה לעולם את מפעל־היצירה המעולה, שמקורו הגלוי – הרצון והחירות, הכונה והמעשה על־פי תכנית מסוימת ולשם תכלית מסוימת; ומעינוֹ הכמוּס – כח איתנים של טבעיוּת ראשונית, אינסטינקטי־מקוֹר של מורשת־קדומים, סגנון־פעולה וסגנון־התרשמוּת מיוחד, פרי צורת־חיים וסדרי־חיים, שהוצקו ונתגבשו במשך דורות, בתוקף השפּעה מתמדת של סביבה מיוּחדת וגורל היסטורי מיוחד.

וכמדתה של היצירה האמנותית, כך מדתם של שאר מיני היצירה האנושית; כך מדתה של יצירת ערכי־חיים ויחסי־חיים. אף היצירה המוסרית, היחסים שבין אדם לחברו ובין אישיוּת לאומה, יחסי זכויות וחובות, יחסי חירוּת ואחריות, השפּעת־גומלין ופעולה חוזרת שביניהן, המסודרים ועומדים על־פי נוֹרמוֹת קבועות – כל זה הוא פרי הרכבתם ונגוּדיהם של שני היסודות האמורים, של היסוד האישי והיסוד העמי. נתבעת האישיות למלא את תפקידה, להתגלות ולהתעלות במפעלה, להרבות כחה וחילה, ליצור ולמשול. וכנגדה עומד הכלל, זה שמבפנים ומבחוץ, שבנשמתו ובנשמות זולתו, ואף הוא תובע את תקונו־עליתו; אף האומה שואפת לשכלול ולשלימוּת, לכח ולשלטון, לעלוי־מהות ולשפּור־צורות. ומתוך כך מתגברים ומשתפרים שני היסודות יחדיו, גדלה האישיוּת וגדלה האומה כאחת.

וזוהי זכותם הגדולה של הנגודים האלה. כי לא עצם הנגודים שבין שתי ספירות־חיים הללו היא מקור הצער והתקלה שבפרובלימה. טובים לנו הנגודים האלה, הממלאים את הנשמה חיים ומלחמת חיים, מן האחדות המוחלטת שעל־פני תהוֹם האפס. החוק הקוסמולוגי העתיק של אמפידוקלס שליט במלוא עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. האיבה והפּירוד הם מיסודות היצירה, התוהו שקדם לבראשית מצא את תקונו על־ידי ההתפּלגות וההתפרטות. וכבר הורה אותו זקן מאיפיזוס: “המלחמה היא אם כל דבר”. ואף נשמת האדם אי־אפשר לה בלי נגודים ומלחמה. מורכבת היא מן הנגודים, נתבעת לאורותיהם ולצלליהם, לסתירותיהם ולנפתוּליהם של החיים, נמשכת לכאן ולכאן, שואפת לאחוּד וליחוּד בבת אחת, מחייבת דבר והפוּכוֹ כאחד, וזה עיקר חייה. ובמדה שאדם גדול מחבירו – גדולים הנגודים שבנשמתו. היסודות השונים, המתנגדים ומתנגשים זה בזה, הם עזים ותקיפים יותר, בולטים ובהירים יותר, והם מציקים לו ומבקשים את תקונם־בטויים. ומה תקנתו? לא לבטל את היסוד האחד מפני חבירו, לא להמית או לרוֹשש את זה, כדי למלא את זה, אלא להביא סדר והרמוֹניה בתוך הכאוס המשבית מנוחתו, להשקיט את הפאתוֹס הסוער בלבו מתוך מתן צורה וקצב.

הרמוניה זו אין פירוּשה שלוֹם, אלא השלמה; לא שלום בין היסודות המנגדים, שכל אחד מוותר משלו שלא להתגרות בשכנגדו, אלא השלמת־גומלים שביניהם, ששכלולם ועליתם של שניהם. זוהי ההרמוניה של הנגודים עצמם. בטויים הוא תקוּנם; הבלטתם והבהרתם הן הן עליתם וצירופם. שני היסודות מתעלים, מתגברים, מתבהרים, ומתוך כך הם מזדווגים לאַחדות עליונה, אחדות של יצירה, משלימים זה את זה ומשמשים זה את זה. זקוּק היחיד היוצר לאומה, שהיא תשא אותו על נחשולה והוא ישא לה את נפשו, את מהותו־יצירתו, וזקוקה האומה ליחיד היוצר, שיטבע את חותמה, יתן צורה לחומר משלה ויממש את מהותה. שניהם סומכים זה על זה, ואין סומכין אלא על מה שיש בו כח נגוּד ועכוּב. ה“פּאראלילוגרם” של שני הכחות הללו הוא הנושא והמקיים את הקשת הרחבה של אותה בירה מקומרה, שאנו קוראים לה “תרבות אנושית”. נימה אחת אינה עדיין כנור. קולות שונים של “כלים” שונים מצטרפים לסימפוניה אחת, ואין הסימפוניה עולה יפה, אלא אם כל כלי וכלי ממלא את תפקידו בשלימות.

 

ד    🔗

ונראה לנו, שההסתכלות ההיסטורית מקיימת את העיקרים והמסקנות שבידינו. כשאנו באים לסקור את קויה העיקריים של ההיסטוריה האנושית, ראשי־פרקים ופרשות־דרכים שלה, אנו מוצאים, כמדומה לנו, סיוע מיתוֹדוֹלוֹגי חשוב בהשקפה זו על הנגודים העולמיים ותקנתם, שבאה כאן לידי בטוי. כמה מפרכוסיה ונפתוליה, עקירותיה והנחותיה של ההיסטוריה יתחוורו לנו מתוך השקפה זו.

תקנתם של נגוּדי עולם אלה נגלתה לנו בהבלטתם ובהבהרתם, בהתגברותם ובהתעלותם של שני היסודות כאחד, שסופן הרמוֹניה של יצירה.

במה דברים אמורים? כש“השנים כתקונן”, כשתנאי המלחמה וההתפּתחות “נוֹרמליים” ונוחים לשני היסודות יחדיו. המלחמה הצנועה לגידול ולהתפתחות, שכל יום וכל שעה זמנה, סופה הרמוֹניה ועליה.

ויש שסערה עוברת על אומה, מערבבת עליה את עולמה ומהפּכת קערתה על פיה. יש שמחלה תוקפת נשמתה, מוציאתה משווי־המשקל של אותה מלחמה צנועה וחשאית ונותנתה טרף לאחד משני הכחות־היסודות, העולה וגדל פתאום שלא כדרכו, ודומה שהוא בולע את חבירו לגמרי. שעות ה“פּסיכוֹזוֹת” הצבוריות הגדולות הן שעות של הריסת ההרמוֹניה הפּנימית שבנשמה, שעות “היפרטרופיה” של יסוד־נשמה זה ו“אטרופיה” של חבירו. שעות אלו אינן בעצם אלא בטוי אחרון ומרוכז לפרוצס ארוך, שקדם להן, תולדה אחרונה של סכום סיבות ועילות ופעולות, שעשו זמן רב במחשך מעשיהן, עד שהכשירו את המשבר. יש בהן על־פי רוב משום נקמה היסטורית על עוות־דינו של עולם והכרעת הכף המעויינת לצד אחד. אם לסבת־מה גבר לאט־לאט היסוד האחד בחיי האומה והיה מושל זמן מה בחבירו, מדכאו ומכניעו לרצונו, סופו של היסוד המדוכא –, שלא עבר ובטל מן העולם, אלא בא במסתרים לצפות לשעת פקודתו, – שיחרוֹג יום אחד ממסגרותיו ויתפרץ בחמת נקם לתבוע את עלבון שעבודו ודכויו. זה טעמן של הפסיכוזות, המעמידות את חיי האומה לזמן־מה על יסוד אחד. זהו סוד המהפּכות הגדולות בחיי האנושות, שבאות להשיב ליסוד המדוכא את כחו והשפּעתו והמשליטות אותו, לכאורה, שלטון בלי מצרים, שלטון גמוּר, שאין אחריו כלום. עד שבאה התנועה שכנגד, הריאַקציה מצד היסוֹד המדכא שנעשה מדוּכא וגם הוא שואף לתקומה ולנקמה במדכאוֹ. וחוזר חלילה.

נמצינו למדים, שכל משבר גדול בחיי אומה, כל מהפּכה וסערה, המזעזעת את עולמה, נותנת טעם חדש באותה פרובלימת־עולם ומגלה בה פנים חדשות. מנקודה זו אפשר לדון גם על הגדולה שבקטסטרופות ההיסטוריה, על מלחמת־העמים שבימינו. שלטון גמוּר ומוחלט זה של היסוד העמי, כפי שנתגלה בקטסטרופה זו, השתעבדותו הגמורה של היחיד אל הכלל, בטול רצונו ומאוייו וצרכיו מפני רצוֹנה ומאוייה וצרכיה של “האומה”, – ואחת היא אם רצון זה של הכלל נאמן הוא, המאויים מוצדקים והצרכים אמתיים, או אינם בעצם אלא פרי תעיה ומבוכה פנימית, דרך־עקיפין חולנית ומבולבלת של התפּרצות יסוד מדוכא – כל החזיונות האלה, שבאו לידי בטוי בולט כל כך במלחמה זו, לא היו אולי אפשריים כל עיקר, אלמלא הריאקציה הטבעית כנגד הנטיה היתירה לצד אחר, שעולמנו התרבותי נכשל בה קודם־לכן.

הימים שקדמו למלחמת־העמים היו ימי שלטון האינדיבידואליזם הקיצוני. חירוּת־היחיד נעשתה עיקר־העיקרים, הדוחה הכל, לרבות תקנת הכלל. הותרה הרצועה, והחירוּת נעשתה שרירוּת־לב, היתר לשלטון האדם באדם לרע לו. ה“ליברליזם” הכלכלי גרם למלא את הארץ חמס. האנארכיה של התעשיה, של היצירה וההספקה הכלכלית, עשתה את כל בני האדם זאבים טורפים ושיוֹת נטרפות. איזהו מטבע של הכרך הגדול בימינו? פלטרין גדולים ומרווחים, משכנות פאר ותענוגים לשכבה דקה של תקיפים ואילי־הזהב, מצד זה; ובתים־קסרקטין, בתים־צינוקוֹת, ללא אור וללא אויר, מלאי סחי וזוהמה, ששם ירבצו ככלבים במאורותיהם בני־אדם אוררי־יומם, שבעי־עמל ורעבים ללחם, מצד זה.

התרבות האנושית הולכת ומתעשרת לכאורה, קניניה וכבושיה הולכים ומתרבים מיום ליום, אבל הולכים וגדולים גם יסוריהם ופגעיהם של הבריות. אף הרוּח היוצר הדיר את עצמו, כביכול, מן העשוקים והרצוצים. הרוח האנושי יוצר מה שיוצר ומחדש מה שמחדש לשם קומץ התקיפים והשבעים, להנותם ולהרחיב דעתם, ואלו המוני העשוקים נתוּנים בשפלות ובחרפה כבימי החושך הרחוקים. זאת הצורה ל“בבל” של זמננו, וזו דמוּת דיוֹקנה. דומה שאף רומי בימי כשלונה וירידתה לא הגיעה למדריגה של חלוּל כבוד אדם ועושק זכויותיו כזו, שהגיעה אליה אירופה של זמננו.

דוגמתה של אנארכיה זו שבאינדיבידואליזם נתגלתה אותו זמן גם בספירת היצירה האמנותית. גם כאן הותרה הרצועה, והיחיד ראה את עצמו חפשי מן המצוות והנוֹרמוֹת, שתכוּנתה האנושית הכללית של האמנות קבעה לדורות. עם הריאקציה הטבעית, המוצדקת, כנגד צורות נובלות ודינים תפלים, כנגד מצוות בלי טעם וגזירות שאסור להרהר אחריהן, בא הזלזוּל בעצם העיקר של נורמות וכללים. עם העבוֹתוֹת נקרעו גם הקשרים, המקשרים את ה“אני” אל “לא־אני” ביצירה, אותם הקשרים הנובעים מעצם מהותה של ההסתכלות האמנותית והם המכשירים את יציקת המטבעות והדפוסים הקבועים מחומר רוֹפס ונוזל, שאין עמו צוּרה. במקום ה“אני”־הסימבול, הפרט המשמש דמוּת ובטוי לכלל, בא ה“אני” הערטילאי, הבודד המוחלט, הכלוא במאורת לבבו השומם, הפּרט שאין לו כלל ולא כללים. האינדיבידואליזם המופרז של תקופת הדלדוּל וההתנוונוּת החזיר את היצירה האמנותית ל“תוהו שקדם לתקון”, לערבוביא ולטשטוּש של חומר תוסס, שלא נכבש לצורה ולא נכנע לחוּקים. במקום החירות באה האנארכיה. במקום מתן צורות וחוקים לפרט בהסכם למהותו הכללית, באה ארעיוּת פרועה ועזובה לנפשה, ערפליוּת אטומה, שלא נזדככה לאורן של נורמות, ערב נטיות ויצרים, עכוּרי־דמות ולקויי־אורות, שלא נחה עליהם רוח מאַחדת ומכללת.

כזה היה שלטונו של האינדיבידואליזם הקיצוני בספירות שונות של התרבות האנושית בימים שקדמו למלחמה. ואנארכיה זו שבאינדיבידואליזם, העושה שמות בתרבותנו ומהרסת סדרו של עולם, הביאה לידי ריאקציה, שאף היא נעשתה קיצונית, פרועה־מהרסת בסופה. לאט־לאט גמל המרד, לאט־לאט הוכשרה המהפּכה. התקוממוּת זו מצאה בטוי אחרון ומרוּכז, בטוי מבהיל בתקפו, עם התפּרצות הסערה. היסוד הכללי, העמי, חרג עם תחילתה של שעת־חירוּם זו ממסגרותיו ותפס את רסן השלטון. הוכרעה הכף לצד שכנגד, היחיד ירד מכסאו, וה“כלל” עלה לגדוּלה, – לגדולה שאינה מן המדה ומן התועלת לאנושות. הקיץ הקץ על שלטון האינדיבידואליזם, אבל גם על חירוּתו של היחיד, על האבטונומיה של האישיוּת המוסרית. היחיד נעשה אמצעי ל“תכלית” שמחוצה לו, – ולתכלית מוטעית ומסולפת, – קיומו – הופעה ארעית ועוברת, טפל לכלל, יתד אחת קטנה במכונה הכללית הגדולה, מזומנת למלא תפקידה מתוך הכרח סמוּי, שליח צבּוּר, העושה רצון שולחו בעינים עצומות ושומע בקולו מתוך הכנעה ושעבּוּד.

כך עלה וגבר פתאום היסוד המדוכא ושפך את ממשלתו, ממשלה בלי מצרים, על מדכּאו. ואף שלטון זה של יסוד אחד המדכא את חבירו לא נתקבל על הבריות; לא ארכו ימי שלטונו המוחלט של הכלל. הפסיכוזה, ההתגברוּת המופרזה של היסוד האחד, עברה בקרוב. נלאו בני־אדם נשוא את הנטל הכבד של ה“כלל” והתחילו מהרהרים אחרי מדת העריצות שבשלטונו, התחילו תוהים על נפשם־יחידתם, שנעשתה מדרס לצרכיו המדומים של ה“כלל”, אמצעי טפל וארעי ל“תכליתותיו”. היסוד המדוכא התחיל תובע את עלבונו, מתמרמר ל“בעליו” ולשלטונו, ולבסוף הפך לו את קערתו על פיה. מלחמת־האיתנים הפּנימית של שני היסודות באותה תקופה אפוקליפטית היא מן הפרדוכסים המדהימים של ההיסטוריה האנושית. לא היו לה לכאורה לאירופה ימים גדולים של התעוררות הצבור, של קבלת עוֹל אומה ברצון, של הכנעה מאהבה אל רצונו וצרכיו המקודשים של הכלל, כימים הראשונים למלחמת־העמים. המונים ומנהיגים קבלו עליהם את העול. דבּרים של התנועה הסוציאלית בעולם יצאו אל מערכת־הדמים למלא את חובתם לעמם. ומשעמדו בני־אדם על הטעות ועל השקר שב“צרכי הכלל” – באה הריאקציה בצורה מעוּותת ומסולפת של הוללות אינדיבידואליסטית. לא היו לה לאירופה ימי קטנות וכעור, ימי פריצת גדרים ושרירוּת לב של יחידים, שעינם אך לבצעם ולהנאתם, ימי הוללות והפקרוּת של תאוה זוֹללה, חמס וגזל־הרבים, רדיפה אחרי מותרוֹת ותענוגי־בשרים, כשלש שנות המלחמה האחרונות. במקום הקרבנות מאהבה של מאמינים תמימים־מותעים על מזבחה של האומה – באה הבהלה הפּרוצה של הלולא וחנגא.

כך עלתה להם לכל עמי אירופה, בלי יוצא מן הכלל, בין שהם עצמם מודים הודאה גמורה בקלקלה שהגיעה להם ומשיחים אותה בפרהסיה, ובין שהם מודים במקצת מפני הבוּשה, ואפילו הם כופרים הכל משום “פּוליטיקה”: בכל מקום, אשר הגיע אליו דבר המלחמה וקרבנותיה, התפּרץ סוף־סוף היחיד המדוכא, המקריב את הקרבנות, ונקם נקמה אכזרית במדכאיו. ואין בנידון זה בין העמים והארצות השונים אלא הבדל מדריגה, הבדל מדתה של הריאקציה. מדה זו הותנתה על־פי כמה תנאים וגורמים, המשתנים מאומה לאומה וממדינה למדינה.

וכי יש צורך להטעים, שעדיין לא שככה הסערה בלבבות ונפש האדם עדיין לא שבה למנוחתה? שאף תעתועיו ותעלוליו של אינדיבידואליזם פרוּץ ופרוע אינם אלא פסיכוזה חדשה, יורשתה של הקודמת, ואף זו לא תביא גאולה לנשמתו של אדם, המבקשת את תקוּנה דוקא בהרמוניה של הנגודים, בקיומם ובעלוּים של שני היסודות המנגדים יחדיו? מי יודע, מה טעמם של המהפכות החדשות והזעזועים החדשים, המתרחשים ובאים בעקבה של מלחמת־העמים על כל אירופה כולה, למן המהפּכה הרוּסית ואילך? מי יודע, כלפּי מי ומה מכוונות בעיקר המהפּכות החדשות הללו, כלפּי עריצוּתוֹ של שלטון ה“כלל”, המחריב עולמות שלמים של יחידים לשם ה“מהות העליונה” שלו, או כלפי חירוּתוֹ הקיצונית של היחיד, שנעשתה הפקרוּת ושרירוּת־לב, חמסנות ושלטון האדם באדם לרע לו? מי יודע, מי הוא האויב, שללבו מכוננת עתה האנושות השרוּיה בצער את חצה: המיליטאריזם והאימפריאליזם, צורה־העויה כעורה זו של שלטון ה“כלל”, של הכח והממון, המסודרים סדור לאומי, או האינדיבידואליזם הפרוע לשמצה, קלקלותיו הגדולות של זה במקצוע הכלכלה, האנארכיה של התעשיה, של היצירה וההספּקה, החמס והשוֹד, המותרים על־פי “החוק”? אלו ואלו שבט זעם הם ומארת אלהים למין האנושי, וחזקה על רוח־האדם, העולה סוף־סוף למעלה, שלא ינוח ולא ישקוֹט, עד שיבער גם אלו וגם אלו עד תומם. נשמתנו, המבקשת תקנה לאימות הימים, לא תבוא למנוחתה, עד שתחוּדש ההרמוניה ההרוסה של שני היסודות המנגדים, ושניהם יתגברו ויתעלו למלא את תפקידם בשלימוּת, להשלים זה את זה ולשמש זה את זה מתוֹך חירות של יצירה. אחרי הרעש – קול דממה דקה; אחרי המהומה של פסיכוזה זו או חברתה יבוא, נקוה, הריתמוס השאנן של מלחמה צנועה וחשאית, של זו שיש עמה גידוּל והתפּתחות, שפּוּר־צורות ועלוּי־תוכן.

 

ה    🔗

הסתכלות מיתודולוגית זו במהותה של הפרובלימה העולמית עשויה לשפוך אור חדש גם על צורותיה וגווניה של פּרובלימה זו בחייו ההיסטוריים של עם ישראל. הנחה קודמת לסינתיזה של הנגודים הגדולים, להרמוניה שבין היסודות המתנגשים ונלחמים זה בזה, היא, כאמור, תנאים נוחים לגלויים ולהתפּתחותם של שני היסודות יחדיו. גם עם קיוּמם של תנאים אלה בדרך כלל אפשר לו לשווי־המשקל שבין היסודות המנגדים, שיוּפרע לסבת־מה לזמן מועט או מרובה. ואולם סופו של היסוד המדוכא, שיתנער משפלוּתוֹ ויחדש את כחו, ומתוך כך תתחדש גם ההרמוֹניה ההרוסה. כשאומה מעוּרה בקרקעה, שואבת מן המלא ויוֹנקת ממעינותיה העצמיים, וכח קדומים שלה, כח יציר־בראשית ואינסטינקטי־מקוֹר, לא נס ולא נחלש; כשאף היחיד יונק יניקת־שרשים מבורכה, משכים ומוצא מן המוכן צורות־חיים וסדרי־חיים מוצקים, ערכים וכלים, תכנים ונרתיקים, העשויים בצלמו וטבועים ברוחו, והם שומרים עליו מפני הבלבוּל והאנארכיה, המשבבים דעתו של אדם ומבזבזים את האנרגיה הנפשית שלו לבטלה – חזקה על שני היסודות האלה, שיתברכו ברכת גדוּל וחוֹסן, שניהם יפרנסו וישכללו זה את זה מתוך התנגשות ונגודים שביניהם ושניהם יעלו לכח ולתפארת.

זוהי המדה בכל אומה ולשון, החיה חיים טבעיים במקום גידוּלה הטבעי. מה שאין כן האומה העברית. הסערה הגדולה, שעברה על אומה זו לפני אלפּים שנה, עקרתה ממקום גדוּלה והרסה את יסודות ההרמוֹניה שבנשמתה. האחדות הקדומה של הגורמים הצרים צורתה של האישיות הלאומית לדורי־דורות, אחדות המהות הלאומית הפּנימית וצורות החיים הלאומיות הקדוּמות, נקרעה ביד חזקה ביום שיצא ישראל בגולה. נקרעה האומה מצורות־החיים הלאומיות, שעמדו על־יד עריסתה וטבעו בה את חותמן הבולט, – מן הלשון הלאומית, המולדת הלאומית והמנהגים הלאומיים במשמעם המקיף³. מאז ואילך אין לאומה זו צורות־חיים שלימוֹת וסדרי־חיים מוצקים משלה. צורות־החיים המקיפות אותה מסביב, סכוּם כל הרשמים וההשפעות, המשתפכים לתוך נפשה מיום ליום, אינם משלה. הלשון אינה שלה, המולדת אינה שלה, מנהגי־החיים אינם שלה. פסקה יניקת השרשים המבוֹרכת, ועם זה תש כחו של היסוד הכללי, העמי, נדלדלה טבעיוּת ראשונית ומקורית שלו, והיסוד האישי, האינדיבידואליסטי, התגבר יותר מן המדה הרגילה. על חזיון זה כבר עמדו רבים, ואחד העם יפה דרש סמוכין בין חורבן החיים המדיניים ובין “התגברוּת היסוד הפּרטי על הלאומי בנפש אישי העם”.

לא מקרה הוא זה, שכמה מן היצירות, שהטביעו את חותמן באותה התקופה של התחלת הכשלון והדלדוּל המדיני, הן יצירות ערטילאיות מן הבחינה הלאומית, מחוסרות קרקע ושרשים לאומיים ונטולות כח רענן וטבעי של אינסטינקטים לאומיים, והן מכוונות בעיקרן אל היחיד הבודד ואל תקוּן חייו האישיים. כזו היא תנועת האיסיים הקדמוֹנים, שברחו אל המדבר מפני המדינה ותקלותיה לחיוֹת שם את חייהם האישיים בקדושה ובטהרה, וכזו היא גם הנצרות הקדוּמה, שבקשה להביא גאוּלה ליחיד ולהנחילו “מלכות שלא מן העולם הזה”. שתי התנועות הללו מקוֹרן ועצם מהותן הוא: התגברוּת היסוד האישי על היסוד העמי, שתש כחו, שאיפתו של היחיד למצוא תקנה לנפשו מחוץ לכל הגדרים הלאומיים והמדיניים. יפה הורו חכמים, שהנצרוּת היא דת אינדיבידואליסטית. פירוּשם של דברים אלה הוא, שאין לה שרשים ביסוד העמי הטבעי שבנשמתו של אדם – לא של אדם מישראל ולא מאומות העולם, שקבלו את תורתה, – אף־על־פי שמצד אחר אין בה גם כדי ישועה מצער היחיד, לפי שהיא עצמה חזרה וסתרה את בנינה, חזרה וסתמה את מעיני הישועה הזאת, את החירוּת והאחריוּת המוסרית של האישיוּת. דוקא דת “אינדיבידואליסטית” זו מהרסת ומבטלת את האבטונומיה של האישיוּת המוסרית. תורת החטא הבא בירושה, שאין לו תקנה אלא רחמי שמים, תורה זו שמימות אבגוסטינוס הקדוש ואילך נעשתה אחד מעיקרי הדת הנוצרית, יש בה סתירה גמורה לעצם המושג “אישיוּת”. אין “אישיוּת” בלי אחריוּת למעשים טובים ורעים. מי שנידון מתחילת ברייתו לחטא ולשעבּוּד ואין לו תקנה אלא ב“חסד” עליון – אינו לא בגדר חירוּת ולא בגדר אחריוּת, ואין גאולה ליחיד, אלא מתוֹך חירות ואחריות מוסרית.

דבר זה מלמדנו, עד כמה אינדיבידואליזם זה של הנצרות, פרי הירידה המדינית בישראל, אינו בעצם הדבר אלא מושג שלילי. פירושו – העדר שרשים ליניקה קולקטיבית, דלדול היסוד העמי, הכללי.

אינדיבידואליזם כושל זה אינו חזיון ארעי ועובר, מעין חלוף־משמרות לשעה בין שני היסודות, שדוגמתו מצאנו בכל אומה ובכל כלל. זהו דלדוּל המקוֹר, הריסות יסוֹדה של אותה הרמוניה פנימית, שהיא עצם מהותם ותכליתם של הנגודים האנושיים הנצחיים. זהו עצם טיבו של האינדיבידואליזם היהודי המפורסם: משתנה הוא מזה העולה לפעמים לגדוּלה אצל עמים אחרים לא רק שנוי מדריגה, אלא גם שנוי מהות. אין פירושו שאיפתו של היחיד לפרוק עול זרים ו“לממש את אישיוּתו”, לגלות את כחו, ליצור ולמשוֹל; עצם טיבו הוא – התלישות, חוסר קרקע ושרשים, העדר כל הקשרים הטבעיים, המקשרים את היחיד אל האם־האומה. אינדיבידואליזם ממין זה סכנתו גדולה ביותר; אין בו כלום מן החומר הראוי למתן צורה הרמונית בעתיד, כי עצם מהותו – השלילה, הנביבות, חלל ריק.

על סכנתו של זה עמד האינסטינקט הלאומי על־פי דרכו והתחכם למצוא תרופה וסם חיים כנגדו. רצון הקיום הלאומי הערים להעמיד קשרים חדשים בין היחיד והאומה, במקום הקשרים הקודמים שנתרופפו, והתקין צורות־נובלות, צורות לפי שעה במקום צוּרות־החיים העתיקות, שיבש מקוֹרן. ולא עוד, אלא שחיבל תחבולות ליתן תוקף מיוחד לצורות אלו ולהוסיף להן כח מלאכותי, למען יעמדו ימים רבים. כאלו צפה האינסטינקט הזה, שצוּרוֹת רופפות וארעיות אלו, שאין בהן מן החוסן והרעננוּת של טבעיוּת ראשונית ומקורית, לא יהא כחן יפה למשול בלבבות ולכבוֹש את “הכחות הבורחים מן המרכז”, עמד וגזר על היחיד גזירת שעבוד ומשמעת, הקיפוֹ המון סייגים וגדרים לדכא רוח פרצים בקרבו. זהו סוֹד הגיטוֹ; זה טעמן של כמה צורות־חיים וערכי־חיים לאומיים חדשים, שיצרה האומה בגולה. הללו באו למלא מקום הצורות והערכים העתיקים ולשמש תריס בפני היצרים האישיים, שהיתה בהם סכנה לקיוּמה של האומה. הגיטוֹ ידע ליתן “סורוגאטים” לאומיים לאדם מישראל ולכוֹף אותו עליהם. וגדולה מזו: אותו אינסטינקט פקח ידע להשתמש לחפצו גם בשרידי הצוּרות והיסודות העתיקים ולשלבם בסורוגאטים המלאכותיים, להוסיף להם מתוֹך כך כח חיוּני. אותם השרידים הוסיפו להתקיים בתחומים מצומצמים ובצורות מצומצמות⁴ אף לאחר החורבן המדיני, והוסיפו מתוך כך כח לגיטו, אמנם לא כח יוצר, אבל כח מעמיד ומקיים. אם את הקרקע, את הנכסים שיש להם אחריוּת, לא יכלה האומה הנודדת ליקח אתה בדרכה, הרי הנכסים המטלטלים ניתנו להשמר במקצת גם בגולה. ואת אלה ידע הגיטוֹ לנצוֹר מכל משמר. הלשון הלאומית פסקה מלהיות לשון המשא־ומתן הטבעי שבין אדם לחבירו, חדלה להיות לשון היצירה הטבעית, המעורה בקרקעה של האומה וטבועה ברוחה, אבל השתמרה כלשון שבכתב, כלשון מיוחדת לצרכי־קדושה. ממנהגי־החיים וארחות־החיים הלאומיים השתמר שריד חשוּב בדמוּת הדת הלאומית. ואף המולדת הלאומית התקיימה, אם־כי לא במוחזק אלא בראוי; היא נעשתה ענינם של שאיפה עצוּמה וגעגועים תקיפים, שהראו מזמן לזמן את פעולתם בתנועות המשיחיות, בעליות השונות וכיוצא בזה.

כך יצרה לה היהדות בגולה שיטה שלמה של סורוגאטים לאומיים והרכיבה בהם את שרידי הצורות והיסודות העתיקים. ובכחם של סורוגטים ושרידים אלה משל הגיטו בלבבות, הכניע ושעבד במשך דורות את היסוד האישי, שלא יתגרה בשכנגדו ולא יעלה לשלטון, ופרנס פרנסה מלאכותית את היסוד העמי הרעוע והמעורער.

ואולם פקודת כל הסורוגאטים שבעולם באה גם על אלה. אין מחקים את הטבע ביצירותיו החפשיות ואין מזמינים לו בריוֹת מלאכותיות במקום בריות־בראשית שלו. אנשי־פלאות היו מאורי־הגולה, אשר בכח ההיפּנוזה של הרוּח בלבד ידעו לבנות חומה בצוּרה מסביב לאומה סחוּפה ותלושה ממקורה ולהגן עליה במשך דורות בפני כל הסערות שבעולם. אבל סוף־סוף לא יכלו לעמוד בפני הטבע וגזירותיו. סוף־סוף תש כחם של הסורוגאטים הארעיים והרופפים לשמש יסודות־חיים לאומיים לאומה. גברו היסודות הזרים והצורות התקיפות, שבאו מן החוץ. התמוטטו חומות הגיטוֹ וכל ערכי־החיים וצורות־החיים שיצר ושמעיקרם לא היה בהם כדי לחדש את אחדוּתה הקדוּמה של הנשמה הלאומית אלא כדי להניח טלאים על הקרעים בלבד, נטרפו בסערה.

אותה שעה נחשפה תהוֹם של קרעים ונגוּדים בין היסודות השונים, הצרים צורתה של האישיוּת הלאומית, בין המהות הלאומית הפּנימית ובין צורות־החיים שמסביב, בין עבר והוה, בין הזכרון הלאומי ובין הסביבה החיה, בין רגש הקיוּם הלאומי, היוֹנק שלא מדעת מרשמי־בראשית ומהשפּעות־קדוּמים, ובין המון הרשמים וההשפּעות מעולם־חוּץ, הסוחפים את היחיד בזרמם הכביר ומרחיקים אותו ממקורו. יותר ויותר התגברו היסודות הזרים, יותר ויותר נדלדלו ונתנוונו הסורוגאטים ושרידי היסודות העתיקים, יותר ויותר תש כחו של היסוד העמי, הכללי. היסוד המדוכא התחיל מתקומם כנגד מדכאוֹ היורד. היחיד התחיל תובע את עלבון שעבודו ויסוריו, שלא מצא להם עוד שום טעם ותכלית. נתמעטו מחבבי־הצרות, המקבלים באהבה את יסוריהם לשם תכלית מופשטת שמחוצה להם, לשם צרכיו של הכלל. למה לה לאישיות, השואפת לגידוּל ולעליה, לחיים וליצירת־חיים, לגדוֹר בעד עצמה גדרים מלאכותיים ולסבול ענשו של “הכלל”, של שיירי יסוד נפשי עתיק, שעבר זמנו, שכח טבעיוּת קדומה שבו יבש ודלל ולא נשתייר ממנו אלא בבואה כהה ועמוּמה, שרידים מאוּבּנים של צורות־חיים נוֹבלוֹת, שאין לעולם צורך בהן? וכי לא טוב לו ליחיד, ש“יפסח על החללים”, ישט ויעבור על “הפּגרים”, המחשיכים לו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וילך לדרכו, דרך החירוּת האישית?

כזאת וכזאת שאלו רבים מישראל על מפתן התקופה החדשה שבדברי ימינו. שאלו וענו על־פי דרכם ויצרם האישי. אותה שעה היתה שעת משבר לאומה. גברו “הכחות הבורחים מן המרכז”, נתרבו הבורחים מן הגיטוֹ ומן האומה כאחד, התחיל ה“שמד” בהמון ובפרהסיה, שמד בצורות שונות ובמדות שונות. הגיעה שעת פריחתו של אותו “האינדיבידואליזם היהודי”, שעל תכונתו המיוּחדת לו כבר עמדנו לעיל. פליטי הגיטוֹ הללו נתלשו מקרקעם, וקרקע אחר לא קלטם. לשוא נשאו רבים מהם את לבם לחוסן ולרעננוּת שביסוד העמי של שכניהם. לשוא קווּ, שיסודות החיים הלאומיים של אחרים יעשו יסודות חייהם הם, לשוא הפקירו את נפשם לנחשול הרשמים הזרים וההשפּעות הזרות, שישא אותם על גבו ויביא אותם לחופים חדשים. לא עברו ימים מרוּבים עד שעמדו על טעותם. הוברר, ש“טבעיות ראשונית” אינה נרכשת מן המוכן משל אחרים, שאין יסודות־חיים לאומיים נקנים אלא מתוֹך חבלי־יצירה במשך דורות, ואין בן־אדם זוכה בצורות חיים לאומיות, אלא אם נעשו אבותיו שותפים בני־חורין ביצירתן. כך עלתה להם לפליטי הגיטו, שאמרו להמיר שכבה יסודית שבנשמתם ולחצוֹב בעולם חדש מעין חדש לאחדות שבלב. נקרעו הללו מקרקע האומה ונשארו תלויים ברפיוֹן, מרחפים ועומדים באויר, ללא שרשים וללא צמיחה, ללא כח־ראשית שבירושה וללא שלות בטחון של שלימות פנימית, ואין להם בעולמם אלא “אני” בודד, מדולדל ותלוּש בלבד, נשמה ערטילאית וערירית, חוליא רעועה, שאינה מצטרפת לשלשלת־הדורות ולקשר קיים של יצירה והפראה. מי מאתנו אינו יודע בריה־העויה חדשה זו של הגלוּת? מי אינו יודע את הבריות העלוּבוֹת הללו מישראל, את ה“אינדיבידואליסטים” השדופים והשחוּפים, נבוּבי־הלב וסריסי הרגש הטבעי, אשר נתנו את נפשם מאכל לשממית: ספקנות ובלבם הקרח הנורא של אירוֹניה עקרה וחמריוּת צינית? מי מאתנו לא חרד ולא רגז תחתיו על “אחיו” אלה, נטולי כל רגש צבּוּרי ולאומי, מאנשי הממון ומאנשי העט, אדוני הקאפּיטל ועבדיו, סמל כל צלליו השחורים של המשטר הרכושני, ושל יפי־רוח גנדרנים, מתלוצצים ומתרברבים, ריזוֹניורים ריקנים, “נוצצים בעדיי שוא ומתיפיפים בחן רמיה”, מוציאים זוהר מעוּשה לבטלה ומזייפים חותמה של היצירה האנושית? מי אינו יודע את גבורי הבורסות ובתי־הקפה־לאמנים משלנו, את “מויש’ל” הקפיטליסט ואת “מויש’ל” הז’ורנליסט?

זה היה “האינדיבידואליזם היהודי” בדורותינו, וזאת היתה צורתו. ושוב התעורר רצון הקיום הלאומי ועמד בפרץ. תנועת התחיה בישראל באה לחדש יסודותיה של אותה הרמוניה פנימית, שהרסה הגלות. אין היא מסתפּקת במועט, בטלאים ובתרופות לפי שעה, בסוּרוֹגאטים ארעיים ורופפים, ישנים או חדשים, אלא היא אומרת לשוּב ולחדש מתוֹך מפעל של יצירה את האחדוּת הפּנימית הקדוּמה של הנשמה הלאומית, אחדוּת מהות וצורות. תחית צורות־החיים הלאומית העתיקות, תחית המולדת הלאומית, הלשון הלאומית, ו“מנהגי־החיים” הלאומיים, היא היא תחית היסוד העמי המקורי, תחית כח־איתנים שבטבעיות־בראשית, תחית המעין האירציוֹנלי העמוק, הבוקע ועולה משכבות הדורות להשקות נשמתו של אדם שלא מדעתו. ותחיה זו – היא היא ההנחה הקודמת להרמוניה של שני היסודות שבנשמה; היא הערבה לתנאים הוגנים לגדוּלם ולהתפּתחותם של שניהם, להרכבה יפה שלהם, ליצירת הסינתיזה הגואלת.

*

עדיין לא באה נפשנו למנוחתה. עדיין מדיינים ונלחמים בקרבה שני היסודות הללו. יש שיסוד זה ינחל נצחון, ומחר והנה ידו של חבירו על העליונה. אף נחשול המאורעות הגדולים שלפנינו מעלה על גבו פעם יסוד זה ופעם את שכנגדו. יש שנראה לנו, שהסערה הגדולה חרשה את מעניתנו, זעזעה עמקי מצולותיה של נפש האומה, עד שחרדו כחות־מקור שבשכבות־הדורות ושעת הניר הגיעה להם. ויש שנראה לנו, שאותה סערה העלתה ממעמקים את כל הרקב והפּסוּל שבנשמה ערירית ושוממה, עקורת שרשים ונטולת אינסטינקטי־אומה. –

בהתפּרץ הסער חרד העם מקצהו, הסתכל בגורלו הטראגי, שאין דוגמתו, בבדידותו העולמית בתוֹך שאר האדם, בקרבנותיו הגדולים, קרבנות נפש ורכוּש וכבוד, שאין להם לא טעם ולא תכלית, – הסתכל ונזדעזע. והצער הגדול הוליד את ההתעוררות הלאומית. כליוֹן הנפש לגאולה לאומית ולכבוד לאומי עורר את רגש האחדות הלאומית. אותה שעה נתגלתה בישראל נטיה עצומה לכנוּס הכחות הלאומיים לשם בנין לאומי. ואולם לא ארכו הימים ועלה לנו מה שעלה לשאר האומות, שנסחפו בזרם המאורעות. אחרי ההתאמצות הכבירה של הרגש הלאומי, של הכרת חובה ואחריות כלפי הכלל, באה ההתפּרקות המרוּשלת. שוב גבר היסוד האישי, שוב צפו ועלו הנטיוֹת והיצרים האישיים, שלא בלמוּם במתג וברסן ולא גדרו בעדם גדרי כלל וחובה. נודה נא בתום־לבב על הקלקלה הגדולה ולא נבוא, חלילה, לזייף את חותמה של האמת ההיסטורית: המגפה הכללית של ספיקוּלציה והפקרוּת מוסרית עברה גם עלינו. הזעזועים הגדולים ערערו גם את שווי־המשקל המוסרי שלנו. נפרצו גדרי־דורות, התמוטטו סייגי עולם. עבירות גסוֹת, שבני־אדם עבריינים היו באים עליהם לפנים בחדרי־חדרים, הותרו והרימו ראש. פקעה הקלחת הרותחת של תאווֹת כבוּשוֹת, של אהבת הבצע וההנאה, של בולמוס ההתעשרות והוללות, הצועדות נטויות־גרון בראש כל חוצות…

ודאי: כל החזיונות הרעים והנוראים האלה אינם אלא ענינם של פרטים, שאין אחריוּתם על הכלל, שהרי הכלל כולו לא נתפס לאותה מגפה של זמננו ולא שתה מקלחתה. ואף־על־פי־כן יש בהם בפרטים אלה כדי ללמד מבחינת מה על הכלל. זוהי הצוּרה הבולטת והמבהילה ביותר של אינדיבידואליזם פרוּץ ופרוע, שעלה בימים האלה לשלטון בעולמנו. ואולם עצם החזיון של התגברות היסוד האינדיבידואליסטי לאחר התקוּפה הקצרה של התעוררות לאומית הוא יותר כללי, ומפורענותם לא ניקו בעצם גם “הברכים אשר לא כרעו לבעל” החדש. הכל, אף העוסקים בצרכי־צבור, שתקומת האומה ותקנתה היא, לכאורה, רוח־אפם ותכלית־חייהם, שלמו מס לריאקציה האינדיבידואליסטית החדשה. הרבה תקלות גדולות הביאה זו לכלל ולצרכי הכלל. מהי ה“מפלגתיוּת” הקיצונית והסמויה, המבזבזת אנרגיה צבורית לבטלה, במחלוקת לשם סתירה, במלחמה כנגד עבודת־הבנין, כנגד כנוס הכחות לשם מטרות לאומיות עליונות, אם לא אינדיבידואליזם נטול־כח ועקוּר־שרשים בצורה חדשה? מהי כל אותה המלחמה העקשנית, שהמעטים נלחמים במרובים, שמפלגות קטנות ובטלות בכמות ובאיכות נלחמות במשאת־נפשם ובאידיאלים ההיסטוריים של רבבות אלפי ישראל, מתנשאות להטיל עליהם רצונן בעל־כרחם ולזייף את העדוּת הגדולה, שהנשמה הלאומית העידה בימי מפנה אלה בפני אלהים ובפני ההיסטוריה האנושית – מה כל זה, אם לא נצחון היצרים האישיים, הפורצים גדרי כלל וחובה, על היסוד הכללי, על הרגש הלאומי הטבעי, על הכרת חובה ואחריוּת כלפּי האומה?

ואף־על־פי־כן אין אנו מתיאשים מן האחדוּת ומן ההרמוניה הלאומית. גדולה אמנם המבוכה וגדול צערנו, צער הנגוּדים והקרעים שבלב, מצערם של שאר בני־אדם. גורלנו ההיסטורי המיוחד העמיק הרחיב תהום זו עד לאין מדה. יבש מקורנו, מקוֹר אחדות קדוּמים, נצוצי נשמתנו פזורים לכל קצוי־תבל, הפקר לכל הרוחות ולכל הגלים, וכל פורענוּת שבאה לעולם, כל סערה ומהפכה, נפרעת מנשמתנו תחילה. אבל “לא ינוּם ולא יישן שומר ישראל”. רצון הקיוּם הלאומי, זה השומר הנאמן, השוכן בתחתית הנשמה ומביאנו לעשות חפצו שלא בטובתנו, עוד כחו חדש עמו לעמוד בפני סערות חיצוניות וירידות ארעיות.

הנה אנו שומעים כקול משק כנפי ההיסטוריה מעל לראשנו: יום־פקוּדה הוא לנו היום הזה. פקוד פקד אלוהי עולם את הנודד הנצחי להביאו אל המנוחה ואל הנחלה; אל המנוחה על־ידי הנחלה. מרגישים אנו בכל נימי נפשנו: עתיד יום מחר שיעשה לנו יום־גדוֹלוֹת, יום תקוּמה וגאולה מתוך אנרגיה של מפעל, מתוֹך חירוּת של יצירה. אנו מעמידים עלינו מצוות, מצוות־עשה. קרואים אנו לבנות בידינו הריסות־דורות ולהחיות בעמלנו שממות־עולם. עומדים אנו לשוּב ולחדש במפעל את יסודותינו העתיקים שנתערערו. עבודת הבנין שלנו עתידה להביא לנו את הגאולה, גאולת פנים, לברוא לנו לב טהור ולהשרישנו בקרקע ההיסטורי. עבודה זו תחיה כח־קדוּמים שלנו, כח איתנים של טבעיוּת בראשית, ותחדש את ההרמוניה הגדולה של הנשמה הלאומית, שנטרפה בסערות דורות.

היהודי החדש, המעורה בקרקעה של האומה ויוֹנק משרשיה, עתיד ליתן לנו הרכבה יפה זו של פרט וכלל, של היסוד אישי, יסוד חירוּת ורצון, ושל היסוד העמי, יסוד טבע ואינסטינקטים, שהיא אם כל יצירה אנושית גדולה.

(“משואות”, אודיסה. שבט, תרע"ט).