עקב הגיבוש המתקדם והולך בקרב התנועה הציונית הכללית לארצותיה, זה הגזע העיקרי של התנועה הציונית העולמית, הורגש בתקופה האחרונה הצורך הרב ב“תורה שבכתב”.

אחרי הלקויים היסודיים והעכובים הרציניים בתהליך הגיבוש הנ"ל היא העובדה המדאיגה, שכל התלבטות התנועה, כל גשושיה וחפּושיה, כל חויתה הפנימית ועולמה העיוני־המחשבתי, כל זה ניתן אם בבחינת “תורה שבעל־פה”, שאינה ניתנת לשימוש כלל, או שהוא מפוזר על שבעה ימים, בין אלפי עתונים וכתבי עת בכל שפות העולם.

מן התפקידים הראשיים, העומדים בפני התנועה הציונית הכללית, היא על כן – פעולת ה“כינוס”. כינוס כל יצירות הוגי־הדעות, מפלסי הדרך בתנועה, בראשים והדבּרים, – כינוס שישמש תורה חיה לכל ההמונים המרובים המכונסים במסגרת התנועה, “עמוד האש” למשמרת החדשה המתכוננת להמשיך את דרך הציונות הכללית ומקור מים חיים לרבבות הנוער והילדים המתחנכים לאור חזון הציונות הכללית ויעודיה בהגשמה הציונית.

ראינו את עצמנו מאושרים, עת מורנו ורבנו החביב, הד"ר מ. גליקסון, הסכים להצעתנו לכנס חלק מדבריו ולהוציאם בדפוס, למען תת “ספרים” בידי כל מנהל ומחנך בקרב תנועתנו ולמען קרוע בדרך זו, בפני כל המחנה הרב שלנו, פתח לעולם המחשבה והעיון העשיר הזה, האצור ביצירה שנמשכה ימי דור שלם בציונות.

לא לנו להעריך פה את חשיבות הדברים שכונסו. שם יוצרם וההד שמצאו תמיד והאהדה המרובה בתוך ישובנו בארץ וברחבי הציונות הכללית בחו"ל, ערובה הם לנו על הברכה הגנוזה בהם לחברים שלנו באשר הם שם ולציונות הכללית העולמית, לשם הבהרת דרכיה ושיטות פעולותיה ולשם עצוב דמותה הישובית־החברתית בהתאם לרוחה ואָפיה.

ובשעה זו, בה זכינו למסור לידי התנועה העולמית שלנו את שני הכרכים הראשונים מיצירתו המכונסת של הד“ר גליקסון הננו מתברכים, כי כל מנהלינו ומחנכינו, כל הוגה ומעמיק חשוב בקרב מחננו ידעו להפיק את התועלת המקסימלית מהנכסים הרוחניים העשירים המוגשים לפניהם בזה, וכי צעדנו צנוע זה ישמש התחלה טובה לכינוס מלא של כל אשר הוגד וגובש ע”י מורנו היקר, לברכת תנועת הנוער והציונות הכללית כולה.

ולחברנו מורנו הד"ר גליקסון אחולינו הלבביים, שיזכה עוד לארוג במשך הרבה שנים את מסכת יצירתו כמדריך הציונות, מצפונה ומצפנה ויזכה לראות בהגשמה מלאה של הציונות בנויה ומושתתת על אותם העקרונות, שלהם נלחם ולהם כיון והורה במשך כל ימות חייו.

בברכת

חזק ואמץ!

ההנהגה העליונה להסתדרות “הנוער הציוני” העולמית.

תל־אביב, מרחשוון תרצ"ט.

*

הצעתם של חברי הצעירים מההנהגה העליונה להסתדרות “הנוער הציוני” להוציא קובץ מאמרים שלי בעניני האידיאולוגיה הציונית והמעשה הציוני – גרמה לי קצת מבוכה. לא יכולתי לסרב לעצם ההצעה, שהמציעים ראו בה תועלת לבירור יסודותיה ושאלותיה העיוניות והמעשיות של הציונות, אבל האופי המיוחד של הקובץ וגבולותיו, המתחייבים מתכלית זו, צמצמו בהכרח את חופש הבחירה של המחבר. עשרות המאמרים, שנכנסו לשני כרכי הקובץ הזה, נבחרו מתוך אלפי מאמרים ורשימות, שפרסמתי במשך שלשים שנות עבודתי הפּובליציסטית, לא מתוך בחינה ספרותית טהורה, הבוררת את הדברים השלימים ביותר מצד התוכן והצורה והמתכוונת להבליט, בבחירת החומר וסדורו, את התפּתחותו וחתוך פרצופו העצמי של הסופר; הבחירה נעשתה מתוך נקודת־ראות ענינית מסוימת, לשם אוריינטציה מהותית והיסטורית בהלכה הציונית ובמעשה ההגשמה, כפי שהם מתגלים במאמרים האלה. ונראה לי, שהשאיפה לאוריינטציה היסטורית מוצדקת ויש בה צורך לדור צעיר בציונות, אף במקום שלכאורה אין עוד מן “האַקטואליות” בדברים או אין בהם, לפי משקל ראשון, מן החדוש.

צורך ההסברה וההדרכה במבוך המאורעות והלבטים האידיאולוגיים והמעשיים של הציונות ומפעל הבנין בארץ בעשרים השנים האחרונות האלה הביא לידי כך, שחרף כל ההשמטות והקצורים, שעשיתי בכמה מן המאמרים, בלי לחוס על “פכים קטנים”, לא יכולתי מכל־מקום להמנע לגמרי מקצת “חזרות”, שיש בהן אולי מעין טעם לפגם מבחינה ספרותית, אבל אי־אפשר בלעדיהן מבחינת הבירור העניני והתועלת הדידקטית: אנו מתחבטים זה עשרות שנים במספר מסוים של ענינים ושאלות, אנו מתקשים ומשתבשים באותן הפּרובלימות עצמן של יחסים ודרכים, ואנו חוזרים אליהן מפקידה לפקידה. העובדא, שכמה מגופי הלכות ומצוות־עשה של הציונות, של התנועה והמפעל, אשר בעל המאמרים האלה דן וחזר ודן בהן במשך שנים רבות, לא מצאו עד היום את תקונם, יש בה כדי לשמש צדוק להלכה המשננת ולתביעה החוזרת. סקירה מסכמת על לבטים אלה ועל ההתקדמות האטית, האטית יותר מדאי, בשאלותינו העיוניות והמעשיות מימי ועידת לונדון ועד הקונגרס העשרים, ועד בכלל, משמש המחזור “פרשות דרכים” (כרך ראשון, ע"ע 91 – 270), אבל גם שאר פרקי הקובץ ניתנו ענין להסתכלות היסטורית, ו“נעימתם הראשונית” היא, כפי שמעיד שם הספר, חלופי משמרות ותקופות בחיינו ובתנועתנו הלאומית.

ומבחינה זו אני מצטער, כי מפאת הצמצצום ההכרחי בתוכן הקובץ ובהיקפו נעדרו בו מחזורים וסדרים שלימים של ענינים, הקשורים בעצם קשר פנימי בפרקי הספר הזה; ביחוד אני מצטער על העדר כל מה שכתבתי בשעתי בעתונים ובמאספים שונים על התפּתחות ההלכה הציונית והמעשה הציוני בעשרים השנים הראשונות של הציונות המדינית. הקורא המצוי אצל מאמרי לשאלות היום שלנו ירגיש אולי בחסרונה של כל פרשת המערכה הפוליטית־החיצונית שלנו מימי הכבוש הצבאי ועד היום הזה, של כל פרשת המרטירולוגיה שלנו בארץ מימי תל־חי, פרעות שנת 1920, שנת 1921, 1929, 1936 – 1938, כפי שהוארו והוסברו במאות מאמרים גדולים וקטנים. כל המערכה הזאת, עד כמה שלא נדונה באקראי אגב בירור ענינינו ותפקידינו הפּנימיים, חסרה מן הספר, כשם שחסרים בדרך כלל המאמרים על נושאים כלליים, על פרובלימות פוליטיות וחברתיות כלליות, דברי עיון ומחשבה, וכדומה מן הענינים, שאין להם נגיעת־מישרין לפרובלימות פנימיות שלנו, וכשם שלא באו כאן מאמרים על נושאים ספרותיים, על אנשי מופת של הספרות והעברית ושל תנועת התחיה בישראל, וכדומה.

ומכל־מקום אין נושאי המאמרים המקובצים מוגבלים בעניני והציונות במשמע המצומצם. סקירה קלה על תוכן הענינים תוכיח, שהמסגרת רחבה הרבה יותר, כרוחב דעתה ועניניה של הציונות הסינתיטית והפילוסופיה של לאומיות ישראל המחודשת, והיא מקיפה כמה וכמה פרובלימות של תרבות, השקפת־עולם ותקון החברה. לפרובלימות האלה הוקדשו ביחוד המדור הראשון של כרך ראשון (“יסודות ומקורות”) ורוב פרקי הכרך השני (“עניני חנוך ותרבות”, “חגים ומועדים”, “תהיות ותעיות”).

בסגנון המאמרים, שבאו בקובץ זה, לא שניתי אלא מעט מאד לצורך הכרחי, אם כדי להרחיק טעויות אפשריות בכוונת הדברים, ואם כדי להחליף מלה סתומה במקצת במלה בהירה יותר או מקובלת יותר בלשון החייה של ארץ־ישראל. נמנעתי מתקונים “רטרוספקטיביים”, כביכול, שלאחר מעשה. שנים מפרקי המחזור “פרשות דרכים” באו לכתחילה בצורת הרצאות בעל־פה וניתנו כאן על־פי רשימות סטינוגרפיות. ואף באלה לא שניתי מן המטבע ההראשון, מסגנון הנאום, על הריתמוס והרחבת־הלשון המיוחדים לו, המשתנה במדה מרובה מן הסגנון שבכתב.

סדר המאמרים בקובץ התחייב קודם־כל מחלוקתם לפי עניניהם לעשרה מחזורים. הסדר בתוך כל מחזור יצא לי לפי שלשה עיקרים, המשמשיים כאחד: א) הסדר הכרונולוגי, לפי זמן כתיבתם, ב) קשר עניני וסמוכין פנימיים בין מאמר למאמר, ג) הקדמת הכלל לפרט המסתעף ממנו.

בשעת מבוכה ומבחן מכריע וחותך גורל לציונות, לישוב העברי בארץ ולעם ישראל כולו יוצא קובץ זה, נסיון של תרומה צנועה לבירור דרכינו, מגמות־חיינו הפנימיות ותפקידינו. המחבר רוצה לקוות, שאין זה דבר שלא בזמנו או שאין בו צורך.

מ.ג.

רמת־גן, באחד במרחשוון תרצ"ט.

א

נסיון גדול נתנסה עם ישראל בשעה “הרת־עולם” זו.

יודעים ומכירים אנו, ויוֹתר משאנו מכירים אנו מרגישים, כי שעה גדולה, שעת מעבר וחלוף־תקופות הגיעה לאוּמה ולכחותיה החיוּניים. ו“שעת־מעבר” פירושה: שעת משבר, שעת סכנה וחתחתים.

עומדים אנו לפני “פרק” חדש, שיש בו הרבה יותר מ“המשך” הפרקים הקודמים. קיוּמה של אומתנו לא יצוּיר יותר בתורת המשך לבד. אין עוד קיום לעם ישראל בתחומיהם של סדרי־החיים וצורות־החיים, שיצר לוֹֹ בגולה. אין לוֹ תקנה, אלא תחיה, התחדשוּת הכחוֹת הפּנימיים, חדוּש יסודות־חיים – שנוי המרכז הלאומי. ובאה המהפּכה העולמית והיא מסייעת למהפּכה העברית. הסערה הגדולה, שזעזעה את האנושות כלה, הכשירה והחישה את שנוי המרכז שלנו. עומדים אנו לשוב ולבנוֹת את ביתנו הלאומי במקום חיותנו.

ודאי שאין אנו עולים מחר במיליונינו לרשת את ה“מדינה”, שאחרים יתנו לנו במתנה. וכי יש צורך, שנבדל בפירוש מרודפי הסנסציוֹת, התוקעים בשופרוֹ של “משיח” ומציתים אש־קש בלבבות? הללו לא יצליחו הפעם להטות מיני דרך לא את האומה בכללה ולא את המחנה המצומצם של העולים והבונים. לא לחינם עברו עלינו עשרוֹת שנים של תנועה לאומית, של עבודת־חלוצים קשה ומבורכת, של לבטי מחשבה ופרפורי נשמה, התובעת את תקונה. לא בכדי היו כל מעלותיה ומורדותיה של התנועה, כל חלומותיה ומעשיה, תקותה ויאוּשה, התלהבותה וזעמה במשך דור שלם. עכשיו יודעים אנו, מה תקנתה של אומה וארץ. יודעים אנו, שאין אומה נגאלת אלא בכחוֹת עצמה, שאין ארץ ניתנת במתנה ואינה נקנית מן המוכן משל אחרים, אלא היא נכבשת טפח אחרי טפח בעמל בניה־בוֹניה.

ואף־על־פי־כן אנו יודעים ומרגישים, שאנו עומדים על מפתן תקופה חדשה בחיינו ההיסטוריים, והלב חרד ומהסס: מי יודע, מה יעלה לנו ברגע הגדול הזה של חלוּף־משמרוֹת לאומי, ברגע המכריע שבין משמר למשמר, כשנשאר פנים אל פנים עם ה“תוהו”.

כי שעה גדולה זו היא שעת ראשית ואחרית כאחת. “שנוי המרכז” הצפוי לנו הוא קודם כל שנוי מרכז בתרבוּת ובחיי הנפש. כל מהותנו וסגולותינו, כל ערכינו וקנינינו, נטיוֹתינו וכוחותינו, מן “המדוֹר העליוֹן” ומן “המדוֹר התחתוֹן” שבנפש, חוזרים כיום הזה, אם נאבה ואם נמאן, אל הכור הגדול, וכל סיג וטפל, כל אותן השכבות, שנערמו במשך דורות לשם שמירה על הנשמה הלאומית מפני הסערות החיצוניות, יזוקקו ומהם שיבוערו ויעלו באש היצירה החדשה. ביום שתתחיל עבודת הבנין החדשה יחתם גזר־דינה של ה“סוכה הנופלת”, ששמשה לנו דירת ארעי בשעת הדחק והלחץ. בצדה של התרבות העתיקה־החדשה, תרבוּת של יצירה חפשית, היונקת ממעינות בראשית של הנשמה הלאומית, לא נעגן עוד לתרבוּת הבינים, תרבוּת של מקלט ומסתוֹר “עד יעבור זעם”; לאוֹרוֹ של השחר החדש ינדף עמוד הענן של תרבות־הגלות.

כי תרבות זו, שהתקינה לה האומה בדרך נדודיה לשמירה לאומית, יש בה סתירה פנימית לתרבותה של אומה יוצרת. מתחילת יצירתה היתה עקורת שרשים טבעיים; על פי עצם טיבעה לא היה בה כח יוצר ומסולל מסילוֹת. כח־אבנים היה כחה, כח מתמיד ומקיים, לעמוד בפני סערות ופורענויות, אבל לא היה בה אותו הכח הדינאמי הברוך, כח תנועה ופעולה וחידוש יסוֹדוֹת וחמרים, שאי־אפשר בלעדיו ליצירה של כבוּש. זו היתה תרבות של תריס ולא של שלח ואַמת בנין. שורש נשמתה היה הפּאסיביוּת שביסורין, היא היתה מתפּרנסת בעיקר מן הצער ומן הגעגועים, מן הצער על גלות האומה וה“שכינה” ומן הגעגועים אל התקומה והתחיה. זו היתה תרבות חולנית, סימן ועדות למחלה אנושה של הגוּף הלאומי, ועם זה היתה היא עצמה מפרנסת את הגוּף, כחום הזה המפרנס את האוֹרגניזם החולה ומגן עליו מפני סכנתה של המחלה. תרבות חולנית זו היה בה גם יוֹפי מיוחד ומוזר, כשם שיש נטיעוֹת ידועות, ש“מחלתן” מוסיפה להן גוון וקסם מיוחד, חן של תוגה ודמדומים.

יוֹפי טראגי היה בגלות, יפי קרבן היסטורי של “גוֹרל” עריץ ואכזרי ברוח הטרגדיה היונית העתיקה. אנשי הגיטוֹ היו בודדים גדולים ויתומי־העולם, מוזרים לאחיהם האדם ונכרים לטבע ולכל צבאיו. זה היה מקוֹר צערנו, הצער היהודי. מי שהוֹרה ראשונה את תורת־האדם אי־אפשר לו להשלים עם בדידוּת ויתמוּת עולמית. ואולם זה היה גם מעין נחמתנו, נחמת צדיק נרדף. ידענו: לא אנו חטאנו לבריוֹת, אלא הבריוֹת חטאוּ לנוּ, “לא לנו החרפּה, כי־אם למענינו”. קבלנו עלינו את יסורינו באהבה ובהכנעה והתנחמנו, כי “האלהים יבקש את נרדף”. ואם דלל מעין יצירתנוּ וקצרה ידנו מעשות גדולות, הרי היינו רשאים להטיל את אחריותנו על גורלנו הטראגי, שכפת אותנו בשלשלאוֹת של ברזל ונתננו מרמס לחיתוֹ־טרף. “כבשׂה אחת בין שבעים זאבים” – כלום אפשר לפקוד עליה עון ערירות ובזבוז הכחות לבטלה? מסרנו את דיננו לשמים וראינו את עצמנו אנוסים הפטוּרים מחוֹבת יצירה, עד שירחם ה' את עמוֹ ויפנה אל תפלת הערער לתת לו שם ושארית בין העמים היוֹנקים משרשיהם ויוצרים מתוך חירות. ובינתים באנו אל בין החוֹמוֹת ונתבצרנו במצודתנו, הדרנו את עצמנו מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, מחמודותיו ומערכיו, והזנו את לבנוּ מן הצער ומן התקוה, מצער־הגלות ומתקות־הגאוּלה. היהדוּת שבגיטוֹ נעשתה דיוקן של האַבּיר פוֹן־טוגנבּוּרג בדמות אומה שלמה. דור אחר דור ינק יניקת־חיים מאותו צער ומאותה תקוה. כל חיינו בגולה הוטבעו בחותמם של שני אלה. אפילו עצם המושג “גלוּת” יש בו משני אלה, ודומה שיסוֹד התקוה, שהושקע בו במושג זה, גדוֹל ותקיף לא פחות מיסוד הצער שבו. ולא עוד, אלא שכל עיקרו של אותו מושג לא יצוייר אלא כפריה ובטויה של תקות־הגאוּלה. המצאָה היא זו, שהמציא שׂר האוּמה, כדי להתגבר על החורבן הלאומי. ללמדנו: אין כאן מות, אלא מחלה; לא חרבן וכליה, אלא תקלה לזמן, חזיוֹן ארעי ועובר, וכנגד התקלה הארעית באה תקנה ארעית: אותה שיטת־החיים לזמן ולמקלט, שאנו קוראים לה “תרבות־הגלות”. זו היתה הסתגלות אל ההוה הזר לשם העתיד הלאומי, התפּשרות עם תנאי־החיים על מנת להתגבר עליהם. כדי להיות גוֹי אחד ומאוּחד בעתיד נעשה ישראל גוֹי בקרב גוֹי בהוה; בכחה ולשמה של התקוה לתקומת המדינה הלאומית בזמן מן הזמנים יצר לו לפי שעה מדינה בקרב מדינה. הגיטוֹ לא היה תיאוֹקרטיה ערטילאית בלבד: זו היתה שיטת חיים שלימה, שיטת־חיים מדינית ותרבותית, “מדינה מיטלטלת” כבטוּיוֹ השנוּן של היינה, שיש לה תוקף של שלטוֹן וכחה יפה למשוֹל בלבבות ולכוֹף על צרכיה ומצוותיה.

זוהי תרבות הגלות, שפרנסה את הנפש הלאומית מדור לדור, זה כחה המצוין, כח מעמיד ומקיים, וזה חינה ויפיה המוזר והיחיד במינוֹ, יוֹפי טראגי של “גוֹרל” עריץ וסמוּי, שאין מנוֹס ומפלט ממנו.

והנה הגיע יום פקודה לתרבות זו. אותו עמוּד האש, שאלהיה של אומה זו יצר לה לנחותה לילה במדבר הגלות, כחו תש “בדרוֹך זיו דמדומי החמה על סף הרקיע”. הרוֹמנטיקה של הגלות “אמרה את שירתה”, עשתה את שליחותה ההיסטורית. האפשר לה לנשמת האומה, שתוסיף לחיוֹת יום אחד אחרי “אתחלתא דגאולה” על צער־הגלות ותקות־הגאולה לבד? הדי לנו להוסיף לבזבז אנרגיה לאומית לשם שירה על הסוכה הארעית בלבד, בשעה שאנו מצוּוים על כנוס כל הכחות לשם הבנין הנצחי? הנבוא גם מחר לשקע, כמקובל, את כל נפשנו בתוֹך נדבכיה של חומת גוֹשן הרעוּעה – והיום הופקדנו שומרים על חומות־ירושלים?

הגיעה לנו שעת חילוף משמרוֹת. משמר הלילה חולף ועובר, ובמקומו הולך ובא משמר השחר, ולרגע מציץ בפנינו ה“תוהוּ” הלאומי הגדול, ואימת ריקנות תוקפת את הנפש: מה יעלה לנו בשעה זו שבין עלית השחר וזריחת החמה? תרבות הגלות, תרבות הצער הרוֹמנטי והתקוה הפּאסיבית, נדונה לכליה, ומה נעשה קודם שיזרח שמשה של תרבותנו החדשה, תרבות הבנין והמפעל, במלואה? כחות הגיטוֹ, כחות שמירה ועמידה מתוֹך התכנסות והצטמצמות, הולכים ונחרבים לעינינו – הימצאו לנו די כחות חדשים גם ליצירה הענקית, גם לפרנסת הנשמה הלאומית בשעת המעבר? שמא חלילה נגזרה עלינו גזירת הטרגדיה התהומית של “באו בנים עד משבר וכח אין ללדת”?

ב

ידעתי כי חי גוֹאלי, וחי הוא בלבנו, בהכרתנו הפּנימית.

עַל קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיוֹת נִשְׁמָתוֹ

עוֹד תִגַּה וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ. –

על שלשה עיקרים הכריזו נביאי התחיה הגדולים, ושלשתם נבלעוּ בדמנו ונעשו כח יוצר, מפרה ומחולל ומאיר נתיבות חדשות.

משה הס למדנוּ: אין תקנה ליחיד מישראל מחוּץ לתקנת הכלל; אין לו גאולה ושחרור, אלא מתוך גאולתה ושחרורה של האומה. אמנסיפּציה, האומרת לגאול את היחיד על־ידי התרת קשריה של האומה, אינה ראויה לשמה, ואין השם שלם, אלא אם כן היא מביאה גאולה לכלל האומה. בא פּינסקר וחדש: אַל תקרא שחרוּר אלא השתחררוּת; אין גאולה אלא גאולת רצון ומפעל. אין אומה נגאלת, אלא אם כן היא גוֹאלת את עצמה. העם עצמוֹ, הוא ולא אחר, יכוֹל וצריך לרפּא את הריסותיו ולחדש את חייו הלאוּמיים הטבעיים מתוֹך מפעל של יצירה. אם הוא לא יבנה ביתוֹ, שוא ישקדוּ אחרים על תקנתוֹ. ומימוֹת הרצל ואילך למדנו: הגאולה מן הגלות לא סגי לה בלי גאולה מתקלותיה וקלקלותיה הגדולות של החברה האנושית בכלל. “רוצים אנו לברוא לא רק חברה חדשה, אלא גם חברה מעוּלה מן הקודמת”. דבריו אלה של הרצל נאמרו אולי באקראי וכלאחר יד. אבל הם־הם מעיקרי התחיה. נבואה נזרקה מפּיו של המנהיג הגדוֹל. עדים הם דרכיה וצדי־דרכיה, ואפילו שביליה העקלקלים של התנועה. ואחד־העם ומרטין בּוּבּר, ואף הציוֹנוּת “הפרוֹליטרית” יוכיחוּ.

שלשת העיקרים־האידיאוֹת הללו – של הכלל, של המפעל ושל התעוּדה המוּסרית – הם־הם המהפּכה העברית הגדולה, הם הקובעים דמוּת ודרך ליהדוּת החדשה ולהרגשת חיים החדשה שלה, הם הערבים ליעודנו הלאומי, לתחיתנו ולהתחדשות כוחותינו.

ולא אידיאות מופשטוֹת הן אלה, אלא מגמוֹת חיים טבעיוֹת, מגמוֹת פּנימיוֹת, שהטביעוּ את חותמן בפני הדוֹר ונתנו לוֹ את המפעלים והערכים החדשים, שהם מתגלים ומתגלמים חיי־עולם של האומה.

האידיאה של הכלל, שחזרה ונעורה בלב היחיד מישראל אחרי תקופה ארוכה של כשלון ודלדוּל, הולכת ונעשית לעינינו מקוֹר חיים ויצירה. היחיד הערער, שהיה מתלבט בצערוֹ, צער הבדידוּת והערירוּת, חזר וגילה בשעת ברכה והזדעזעוּת פּנימית את האוּמה שבנשמתו, והאומה העמיקה מעניתו ונעשתה לוֹ יסוד מפרה וכובש דרכים חדשות. עוד לפני דור אחד לא היתה לנו אוּמה מאוּחדת ברצוֹן וביצירה ובאחריוּת גוֹמלים, אלא היו לנו יהודים לבד. “לא עם, לא עדה אנחנו, כי אם עדר” – התאונן בימים ההם המשורר העברי, שעינוֹ היתה בהירה למדי בשביל לראות את הקלקלה והירידה, אבל עדיין לא נגלו לה אופקי התקומה והעליה. ופינסקר קובל: “הלא זהוּ אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו, אלא יהודים בלבד”. היו לנו יהודים, שיהדותם היתה כלוּאָה בלבם, יהדות עקרה, נטולת כח וליח של אוֹרגניזם חי ומחדש חמרים. יהדות זו היתה תורה שאין עמה מלאכה, רוח שלא נתגשם לפעולה. ואשר גדל בקרבנו בעל רגש צבּוּרי, צמא לפעולה ואחריות – והפליג למרחקים, לעולם שאינוֹ שלוֹ, הלוֹך ותעה בשדות אחרים להשקוֹתוֹ בדם לבבו ובסגולות נשמתו, ולא ידע ולא הרגיש, שהניר העזוּב והשומם של בית־אבא נעגן לו, עומד ומחכה לעבודתו ולברכתה.

והנה חרדה נפשנו ונמשכה למקורה, כתינוֹק זה, הנמשך לשדי־אמו. גלינו את העמוקה שבשכבות נשמתנו, מצאנו את שרשינו הכמוסים, העתידים לפרנס אותנו ולגדל פירותינו: היחיד מישראל מצא את ה“כלל” שלו. יום אחד ירד עלינו הפּאתוס הלאומי לחדש את רוחנו. בשעת רצון ועליה התגלה לנו פשרה של חידת חיינו. החבילה הטבעית, שנתפרדה בימי הירידה והכשלון, בקשה לשוב ולהתאַחד. היחיד חזר ונקשר לאם־האוּמה, לעשות את שליחוּתה ולגשם את מהוּתה.

ובאו המאורעות הגדולים, ואף הם הרחיבו והעמיקו את מעניתה של האומה שבנשמתנו. ימי הרעש והבהלה הביאו את הכל, וגם אותנו, לחשב חשבוֹנוֹ של עולם וחשבונה של נפש. נפקחו עינינו לראות, מהי האומה לאישיה ובתוך אישיה, מהי הכרת חובה ואחריוּת כלפי הכלל. הטובים ובני העליה שבנו הגיעו לידי “החלטה” ובחירה לאומית, החליטו “לכפוף את צוארם בעוֹל הברזל” של חובה לאומית וצווי מוחלט לאומי. –

האידיאה של הכלל נעשתה מקור וגורם לגאולה הלאומית, והאידיאה של המפעל היא דרכה של גאולה זו. בשעה זו של יציקת המטבעוֹת והדפוסים החדשים לכל העולם כולו, כשכל רכושה ותרבותה, כל ערכיה וקניניה, כל סדרי־חייה ויחסי־חייה של האנושות חזרו וניתנו בכוּר המצרף הגדול, ויוֹם מחר עתיד, חרף כל הפרכוסים הכעורים, להביא לנו משטרי מדינה חדשים, שיטות־כלכלה חדשות ויחסי־עמים חדשים – בשעה זו חוזרים גם אנו, כביכול, אל האבנים, נותנים אל הכור הגדול כל מה שיש לנו, מה שנחלנו מאבותינו ומה שרכשנו לנו ברגעים של זעזועי־נשמה וגלוי־שכינה ומטילים לתוֹך כף המאזנים ההיסטוריים את כל אישיותנו, כל כחות־קדוּמים, כחות יצירה וקרבנוֹת, שאנו שוֹלים ממעמקי־מהותנו, כל כח רצוננו וגעגועינו לתחיה ולגאולה, להכריע את הכף.

הצער מוליד את המפעל. הפּאתוֹס של הצער הוא ההנחה הקודמת למפעל הגוֹאל. מתנה גדולה ניתנה לכל אדם מתחילת יצירתוֹ, וגעגועים שמה. הגעגועים הגדולים לשורש נשמתנו (במשמעוֹ של אַפּלטוֹן), לאותו הנר האגדי, הדלוק לוֹ לאדם על ראשו קודם שהוא יורד לעמק העכוּר המקולל, הגעגועים לאין סוֹף שבעליה, לטהרת־מקור ולאַחדוּת־מקוֹר, הם שרשה ודרכה של כל גאולה אנושית, של גאולת־רוּח וגאולת־נשמה. אין אדם יכול להשלים לאורך־ימים עם עלבוֹנוֹ, אין הוא מקבל בהכנעה אחרונה את הדין, אלא עשוי הוא להתקומם כנגד גורלוֹ, לבעוט באלפי השעבודים הגדולים והקטנים, המשבבים דעתו וכופתים רוחו ורצונו, כדי לנתק את עבותיו ולצאת למרחב. זוהי דרכה של העליה המוסרית ושל העליה הרוחנית, של הגעגועים לקדושה ולתבונה, ליצירת־המפעל וליצירת־ההכרה. מי מבני־אדם לא הרגיש מימיו את הצער התהומי שבצמצום־נשמה ובשעבוד־נשמה? מי לא הציץ, ולוּא אך פעם אחת בחייו, בפניה של אותה הטרגדיה הפּנימית שלוֹ, ששמה קוצר־דעת ורצוֹן? מסתכל אדם בטרגדיה זוּ של נשמתוֹ, ולבוֹ נעשה חץ־געגועים לתיקוּן ולעליה. מתוֹך הרגשת החטא וכשלון־הרצוֹן הוא נושא את נפשו לגאולה שבקדוּשה. מתוֹך הרגשת הטמטוּם הרוּחני ועניוּת־דעת הוא מתפלל לגאוּלה שבתבוּנה. ובשעת רצון וברכה נעשים לוֹ געגועים אלה מקור יצירה, מקור מהפּכה והתחדשות. זוהי המידה ביחיד, וזוהי המידה באומה. אף האומה מגיעה למהפּכה שלה מתוך אנרגיה של געגועים. בשעה גדולה, ילידת־הצער וכליוֹן־הנפש לגאולה, היא כובשת לעצמה דרכי־רוח חדשוֹת. בשעת ברכה ועליה, עלית מהות והכרה, היא דוֹלה מעמקי נשמתה כחות־בראשית שלה, מפעילתם ומחדשתם במפעל. זוהי מקורה של כל תרבות אנושית, של תרבות מוסרית ותרבות שכלית, וזה גם מקור התרבות החדשה שלנו. מתוֹך אנרגיה של מפעל, מתוֹך חירות של רצון וקרבנות, אנו עתידים לחדש את רוחנו ואת יסודות־חיינו.

לא לחמדת הנאה ומנוחה אנו מתפּללים, אלא לברכת העמל והעבודה. לא “ארץ זבת חלב ודבש”, אלא אדמת־טרשים, שהשקוה זיעת־אַפּים, עשויה לברוא לב טהור לאוּמה. אין האילן מתברך ברכת גידול וחוֹסן, אלא אם־כן הוא מכה שרשים מוצקים בקרקע מוצק. היצירה המוסרית, שכל יום וכל שעה זמנה, המפעל והמעשה הטהור, שאין לפניו דברים גדולים ודברים קטנים, הם העתידים לברוא להו שמים חדשים וארץ חדשה. מה שהיה לנו ענין של התלהבות ותקוה מרוממת, יעשה לנו ענין של עבודה ויגיעה, שאינה יודעת מנוחה. כל מעשינו יהיו לשם שמים, כל צאתנו ובואנו, כל כוחותינו הפּנימיים, כל נטיוֹתינו ומגמותינו יהיו מוארים באוֹר התעורה והכוונה. קשת מתוּחה תהא נשמתנו, ערוכה ומכוּונה בלי הרף ובלי הפסק למטרה אחת: לכנס את הניצוצות הפּזורים, ללבותם ולהעלותם, שלא ירדוּ וידעכוּ בחומר העכוּר של הרגל מטוּמטם. כי זהו הצווי הלאומי המוחלט, הבוקע ועולה משרשי מהותנו: “קדוֹשים תהיוּ”, והתקדשתם קדושת העמל והיגיעה, קדושת עבודה לשמה. קדוש יהא מחננו ואַל יבואו בוֹ רודפי־בצע והנאה לחללוֹ. אַל נעלה אל הר בית־ה' באבק הגלות ובזוהמתה שברגלינו: תעודתנו הלאומית היא קודם־כל תעודה מוּסרית, לא לשם תחיה, אלא מתוֹך תחיה, מתוֹך טהרה והתחדשות כל הכחות הפנימיים, ינתן לנו לשוּב ולחדש את יסודות חיינו שנתערערוּ. תחית־אוּמה קודמת לתחית־ארץ; תחית הלבבות היא תנאי קודם לתחית התמורות הלאומיות. היש מי שיחלוֹק עוד היום על אמת פּשוּטה זו? אין אנו חולקים אלא על תורת ההתפּתחות והפסיעוֹת המדודוֹת. תחית הלבבות תבוא לא על־ידי גידוּל שאנן וצנוּע במשך דורות, אלא מתוֹך מהפּכה והזדעזעות פנימית בשעת ברכה.

ג

“תעודתנו הלאומית היא קודם־כל תעודה מוסרית”, ולפיכך היא גם תעודה אנושית כללית.

וכי יש צורך להטעים, שזוּ אין בה כלום מאותה ה“תעודה” הידועה, שבאה לשמש עלי־תאנה למערומיה של יהדוּת כושלת ויורדת, עקורת־שרשים ומעוטת־דמוּת, ולשמור עליה שמירה רעוּעה וארעית מאימת הריקנות? היש דמיוֹן כלשהוּ בין הרגשת־החיים החדשה של היהדות החדשה ובין אותה המצאה עלוּבה של יהדוּת שירדה מנכסיה והמשתדלת להאפיל על הליקווידציה הלאומית באידיאה ערטילאית ופורחת באויר? אין היהדות החדשה רואה את עצמה אמצעי למטרותיהם של אחרים ואינה תולה את זכות קיומה באידיאה מופשטת, שנצטוותה כביכול להעיד עליה ולחבבה על הבריות. היהדות הלאומית לא די לה באידיאות מופשטות ואין היא מטילה על אדם מישראל חובתן ואחריותן; אין היא נלחמת להשקפה פלונית וכנגד השקפה אלמונית, נלחמת היא לחיוּני ולרענן, ליסוד הפעולה והיצירה וכנגד הדלדוּל והכשלון של פּסיביוּת מטומטמת, אחת היא בשם איזו אידיאה ורעיוֹן היא דוגלת. תעודתה של היהדות החדשה אינה אידיאה מופשטת, אל מגמת חיים פּנימית, גלוּי המהוּת במפעל. אנו ממלאים את חובתנו לעצמנו, חיים את חיינו ו“מממשים את מהוּתנוּ”, ומתוֹך כך אנו מביאים טובה וברכה לאנושוּת כולה. לא מפני שטובים אנו מן האחרים נבחרנו להיוֹת אור לגויים, אלא שגורלנו ההיסטורי המיוחד הכשירנו ממילא להעשות שליחים להיסטוריה ולתקן קלקלות אדם וחברה.

הנה אנחנו עולים לבנוֹת את ביתנו הלאומי, והקללה הטראגית הרובצת על אירופּה, קללת סדר־עולם ישן ותקלותיו שנשתרשו, לא תהא לנו לפוקה ולמכשול. העם העתיק ורב הנסיון מכל העמים הוא כיום הזה גם הצעיר מכולם לחיים מדיניים, וטעם זקנים וחירות־עלומים משכימים יחד לפתחוֹ לשמור עליו מסכנת החטא והמבוכה. מתחבטת ומתלבטת האנושות בצערה הגדול, שקוּעה בחטא שנשתרש ונתונה לקרעים שאינם מתאַחים, והיא מתפּללת מתוֹך תהום ירידתה לגאולה – ואינה, נושאת עין לישועה – ורחקה ממנה. היתכן שאומה, העולה כיום לבנות לה עולם חדש, לא תזהר מפני הקלקלה הישנה ותבנה על היסוֹדוֹת הרעוּעים, שנעשו מקוֹר אָסוֹן וסכנה לחברוֹתיה? ואם כל אומה כך, אומה, שהשאיפה לאַחדוּת המין האנושי ולגאולתוֹ מצער הקרעים והנגוּדים היא רוח־אַפּה ונשמת־חייה מתחלת בריתה, לא כל שכן. האפשר לה ל“מדינה היהודית”, שתגדל את החיה הזוֹללה, האוכלת את אירופּה בכל פּה ועושה את תרבּוּתה מדבר שממה, – את המיליטריזם התוקפני, את האימפּריאליזם החמסן? היתכן שנבוא לטמא את נחלתנו לדעת ולהשליט בגבולנו את משטר העושק והגזל, המותרים מן הנימוּס המדיני, את הרכושנות הרעבתנית, העומדת על האלמוּת ושלטון אדם באדם לרע לו?

תקוּן סדרי החברה בתנאי חיים חדשים ובהסכם לרוחנו הלאומי הוא מעיקרי תעודתנו הלאומית והאנושית. חלילה לנו משתי אלה: מן החטא הסוֹציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופּה, ומתקוּנוֹ ברוּח הסוציאליזם החמרי ומלחמת אדם באדם. אין גאוּלה אלא גאוּלת רצון וחירוּת, גאולת מפעל ואחריוּת מוסרית. בשתים חטאה התנועה הסוציאלית לאדם, ולפיכך לא עמדה בנסיון ההיסטורי הגדול, שהביאוּ לה ימי הרעש והזעזועים. תורת הסוציאליוּת מבית מדרשוֹ של מארכס נטלה מן האדם את חירותו ואחריותו המוסרית, קשרתו קשר מסוּבך של חוקי־ברזל, של סבות ופעולוֹת ועילות, המושלות בוֹ ממשלה בלתי מוגבלה, ועשאתו יתד אחת קטנה במכונת העולם הגדולה. וכך החלישה את רצונו המוסרי והתישה את כחוֹ מלעמוד בפני הרע שבעולם. את מוֹתר־האדם, את רוחו המרקיעה לשחקים, שרק היא מעמידה את הגבורים והמהפּכנים הגדולים של ההיסטוריה האנושית, עשתה טפל לקיבתוֹ, עליה עראית ורופפת על גבי יסוד־זר, ושעבדה אותו לחוקיות סמוּיה של עולם־חוץ, לגזירותיו על ה“חומר”, ומכאן חטאה השני הגדול: את התקנה לקלקלותיה של האנושות בקשה לא בעליה המוסרית, בנצחון הרוח ותורת־האדם, אלא במלחמת־אַחים, בפולמוס המעמדות המדיניים זה עם זה, בהבלטת הניגודים והקרעים, המחשיכים לבריוֹת את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. וכך הרבתה עוד את המבוכה והגדילה את צער האדם. המשבר העובר עתה על התנועה הסוציאלית, פרכוסיה הכעורים ותקלותיה הגדולות, אזהרה הם לנו. כשם שאנו מצווים להתרחק מן הקלקלה הסוציאלית, כך אנו אסוּרים ב“תקנתה” על־ידי שעבוּד הרוח אל החומר ומלחמת האדם באדם. אין אנו עוצמים את עינינו מלראות את המציאות כמו שהיא; אין אנו כופרים בחוק הקוסמולוגי של הפּירוּד והאיבה, השליט גם בחברה האנושית. אלא שדרכנו וחובתנו היא לא להשתעבד לחוק זה, לא להפיח פירוד ואיבה אלא לפחת במיכניקה הפוליטית מנשמת הרצון היוצר, העומד על החירוּת האישית ועל האחריוּת האישית והמבקש בצו המוסרי המוחלט את הדרך ואת הערובה להרמוֹניה העתידה.

“רוח תקיפה של כח מוסרי מנשבת עתה בעולם, ומי שיאמר להתקומם כנגדה – נפוֹל יפוֹל ולא תהא לוֹ תקוּמה”. כדברים האלה הכריז לפני זמן מועט אחד מתקיפי עולם, ויפה הכריז. זוהי, אולי, הפעם הראשונה, שהאנושות עומדת לפני תעודות גדולות, תעודות אוּניברסליוֹת, המחבּקוֹת זרועות עולם. ואחת היא, אם מבינים בני־אדם לשונן של אלו, אוֹ לא; אחת היא, אם באמת ובלב תמים משמיעים עליהן, או אומרים לעשותן סחורה פוליטית לתפוס את התמימים בלבם. כבר ראינו במשך ימי מלחמת־העמים, שה“רוחות” שהעלו פּוליטיקאים ערומים בנכליהם לעשותן כלי תשמיש לצרכיהם, נעשו שלא מדעת בעלים כחות דינמיים תקיפים והביאו לידי שדוד־המערכוֹת. הפּזמונות הידועים על שחרוּר העמים הקטנים, שלכתחילה לא באו, אולי, אלא כדי לשכך את הסערה המוסרית שבלב הבריוֹת, גרמו לבסוף להקים כמה מן האומות הקטנות על נחלתן. ואף אותו הרכוז הידוע על “ברית־העמים”, המנסר עתה בעולם, עתיד להעשוֹת סוף־סוף “רוח” מעין זה, שבעליו לא יוכלו להפּטר ממנו, אף לכשירצו. יש בו בכרוז זה סימן יפה לרוח האדם ולרגש המוסרי שבלב. עיפה נפשה של האנושות לקרעיה ולנגודיה, והיא נושאת עין לאחדוּת ולאיחוּי הקרעים, מתפללת לצורות חיים חדשות, ליחסי־עמים חדשים. הולכת ונעשית חדשה בארץ, מושגים חדשים, שהמשפט האינטרנציוֹנלי הרגיל לא ידע דוגמתם, הולכים ונקלטים בלבבות ומבשרים יחסים חדשים בין העמים והממלכות. ואולי הטילה עלינו ההיסטוריה האנושית למלא תפקיד חשוב ביצירת הערכים והיחסים החדשים. אין עם בעולם מסוגל על פי מצבוֹ וגורלו ההיסטורי לקרב את הלבבות ולהכשיר את האחדוּת העתידה, כעם ישראל, שנטה את אהלוֹ בתוך כל העמים אשר על־פני האדמה והוא קרוב לכולם ורחוק מכולם במדה אחת, יודע את נפשם ואת טיבם, דורש בשלום כל האדם ואינו חשוד על תאות השררה והשלטון באחרים, המעבירה עמים וממלכות על דעתם והכרתם המוסרית. האוּמה שנתנה לכל באי־עוֹלם את תורת האדם ואת הרעיוֹן המשיחי, עתידה, אולי, לקיים עכשיו את תורתה בידיהם. –

*

נפשנו ערה ורגשנית יותר מזו של אחרים. תכני חיינו והרגשותינו ניתנים לנו בעצב ובזעזועי־נפש עמוּקים, ולבנו פתוח לכל רוח מצוּיה ושאינה מצוּיה, לצפרירי־בוֹקר ולנגוֹהוֹת שקיעה, קולט צלילים וגוונים וריחות דקים של עולמות מתהוים ומבחין מה שהומה ורוחש ותוסס במעמקים. ולפיכך אין כמונו בבני־אדם תלמידים מקשיבים להיסטוריה, מהירים לשמוע את מצוותיה ולעשות את שליחוּתה. אין כיהודי יודע ל“הסתגל” לעולם חדש, למצבי־רוּח ולתנאי־חיים חדשים ולהעשות נושא לזרמי־עולם חדשים. זהו מקורה של הסרסרות הרוחנית שלנו; מכאן אולי גם הקפּיטליזם גם הסוציאליזם היהודי כאחד. זו חולשתנו, אבל זו גם גבורתנו. יש בו בעם ישראל ממדת האמן, אשר הריתמוס הפּנימי של חיי נפשו שוטף וזורם בהתאם עם הריתמוס שבטבע ובעולם, ולבוֹ הומה ומכה גלים לכל תנועה כמוסה ולכל נדנוּד טמיר שביקום. מהותנו וגורלנו, רגשנותנו המזרחית וחלקנו בין העמים, עושים אותנו לאמנים שבאומות ומחדדים את ראיתנו לראות את תוֹך הדברים, לחדוֹר אל הנצחי ואל המקורי מבעד לערמוֹת האפר החיצוֹני. ולפיכך אנו גם המהפּכנים והריבוֹלוּציוֹנרים שבעולם. יותר מאחרים אנו חודרים וחיים בעצם הדברים ובפנימיוּתם. יוֹתר מזולתנו אנו מסוגלים ללבוֹת ניצוצות ולהעלות תוך מקליפות. וזהו אולי סוֹדה ושורש נשמתה של תרבותנו “המזרחית” בנגוד לציביליזציה האירופית, סוד הגניוּס הדתי של עם ישראל, סוד ההתגלות הדתית בבחינת ספירה רוּחנית עילאית מיוחדת ו“סדר” מיוחד של הכרה אינטואיטיבית, לעומת דרך ההכרה המדעית של עמי אירופה, – סוֹד הנבואה בנגוּד למדע ולטכניקה. תרבות זו עתידה אולי להגאל על ידינו, לפרוץ לה דרך מבעד לשריוֹן הברזל הסוכך על לב האדם האירוֹפּי, ולהחיוֹת את רבבוֹת ידיעותיו והשלמותיו והתמחויוֹתיו באחדות עליוֹנה, באידיאה עילאית אחת רווית געגועים, באידיאה של האדם המוּסרי השלם.

ואין הכוונה לדרך תשובה אל הטשטוּש המזרחי, אל ה“כל” הסתוּם והאטוּם, שלא נתפּרד עוד ליסודותיו ולא נכבש לצורה. ה“מזרח” שלנו איננו המזרח של רגשנות לקוּיה ועכוּרה, של שפלוּת ידים ושפלוּת רוּח, של עולם שוֹקע וגוֹוע באפס־יד ובאפס־תקוה. אין אנו מתכוונים לרוֹמנטיקה של עולם שעבר זמנוֹ. אין תעודתנו אלא היצירה, יצירת־עתיד, ואין אנו כופפים את קומתוֹ של זה תחת סבלו של עבר, שאינו אלא עבר לבד. מקיימים אנו את החיוּני והרענן משלנו ואין אנו מוותרים גם על כבוּשיהם של אחרים, על כיבוּשיה של התרבות האירופּית, אלא שאנו אומרים להעבירם דרך הכוּר שלנו, לחדשם ברוחנוּ, לקנותם בשנוּי־צוּרה ובעלוי תוכן.

זוהי תעודתנו האנושית הגדולה. ותעודה זו לא נמלא, אלא אם־כן נמלא תחילה את תעודתנו הלאוּמית. רק מתוֹך תחיה לאומית יעלה בידינו להעשוֹת שותפים בתחיתה של האנושות. מתוֹך אנרגיה של מפעל נברא לנו לב טהוֹר. באש היצירה החדשה, אש של אמונה ומסירוּת־נפש, נצרפנו ונחשלנו. מפעלנו הלאוּמי צריך שיעשה לנו מפעל של אמוּנה ודת. אם ענינה של התחיה הלאומית פורש בשעתו כתפקיד לעשות את קדשינו חוּלין, להעמיד יהדוּת חוּלונית, הרי עכשיו ניתנה רשות לומר, שתפקידנו הוא לעשות חוּלין שלנו קדשים, להצית אש־קודש בכל פּינות חיינו, להעלות את כל פעולותינו ומעשינו הקטנים עם הגדולים, לבחינת אש־דת, לשמור על ניצוצות היצירה ולהעלות אף את ה“קליפּה” לבחינת “תוֹך”.

ד

הימצא לנו די כח לעמוד בנסיון ההיסטוֹרי הגדול, בנסיוֹן הכפוּל, שהוּטל עלינו? הנדע ללקט, לאַחד את כל “פּליטת הטוב, שׂריד העוז והאורה, שהותיר עוד אל בלבבנו פנימה”, וליתן להם גם קיוּם והתמדה? החרדה, התחרד נשמתנו עד היסוד בה? הנדע לדלוֹת ממעמקיה את כל כחותיה הספוּנים, להפעילם, להסיר מהם את סכנת הירידה וכבוי־המאוֹרוֹת?

שאלות אלו “נוֹקבוֹת ויורדות עד התהוֹם”, ויש בהן כדי להביא לידי יאוּש כל מי שמסתכל בעולמנו מתוֹך האספקלריה של חיי־שעה. אולם אין למדים מחיי שעה על חיי־עולם של אוּמה. יפה הבדילו חכמים בין אלוּ לאלוּ והורוּ, שהאומה חיה, כביכול, חיים כפולים. חיה היא חיי־שעה ארעיים ויחסיים, פּגומים ולקויים, נתונים לרפיפות ולרישוּל של הרגל קצר דעת, הפקר לכל רוח ולכל גל, ועם זה היא חיה חיי־עולם ומהוּת, חיים מוחלטים וקיימים ב“תולדות הרוח האנושי” וכבושיו הנצחיים. ולפיכך אין, על צד האמת, “סתירה” בחיי אומה ואין מקשין עליה ממנה. היה מי שאמר: האומה היא לא כזו או כזו, אלא כזו וגם כזו. העין החדה, שכחה יפה לחדוֹר לעצם הדברים מבעד לוילונם הארעי ולהבחין את הרוחש ומתהוה במעמקים, עשויה לראוֹת שתי מהדורות־חיים אלה בבית־אחת. יש שאנו מסתכלים בחייה היחסיים של האומה ונראה לנו שנשמתה של זו נעשתה טיט־חוּצות, ללא צורה וללא כח־ניגוּד, והכל דשים בה ובוססים ובוקקים אותה לפי דרכם על לבלתי היוֹת לה עוד תקנה ותקוה. דומה, שתם כחה של האוּמה, דלל מעינה ופרחה נשמתה, והיאוּש בא ושם בפי המסתכל את הדברים המרים, שהשמיעו בשעתם זקני־ישראל לפני יחזקאל בן־בּוּזי: “יבשוּ עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו”; אין הוא רואה עוד שוּם טעם ותכלית בחיי אומה, שכך עלתה לה, והיא נוטה לבקש: “נהיה כגויים, כמשפּחות הארצות”. ולמחר, והנה רוח אחרת היתה, כביכול, עם האומה. גץ יצא מתחת פּטיש קרוֹב או רחוק והצית אש בלבבוֹת, והאוּמה עומדת ומעידה בפני אלוהים ובפני בני־אדם על לבה שלא חלל ורצונה שלא שבת, על תקותה החיה ועל משאַת נפשה היוצרת. וכי נשתנתה האומה בן־לילה והחליפה רוחה כהחליף בגד? אין זאת, אלא שהפעם נגלו חיי עולם שלה, והמגמה הפּנימית של חייה המוחלטים באה לידי בטוי בולט. וזה סוד הבחירה, או ההחלטה, הלאומית. “האדם רוצה מה שהוא הנהו, אבל עתיד הוא גם להיות מה שהוא רוצה”. אם היום נראה לנו, שהאומה בוחרת ב“מות” ובכמישה ומפקירה את נפשה לטמטום שבהרגל מרושל, לטשטוש ולארעיות של סבות חוּץ ופעוּלוֹת־חוּץ, אין מכאן ראיה, שגם מחר תעשה כך. מחר היא יכולה להתגלות בפנים אחרוֹת, מצד חיי עולם שלה, מצד המגמות הפּנימיות שבחייה המוחלטים. כי המגמות הללו הן היוצרות את האישיות הלאומית, הן הצרות ומחדשות את “צורתה” מיום ליום. אישיוּת זו אינה מטבעה קבועה לדוֹרוֹת, אלא פּרוֹצס נצחי של יצירה; אינה בחינת הוויה, אלא בחינת התהווּת. ולפיכך אַל יאמר אדם: תעודה פלוֹנית היא למעלה מכחותיה של האומה. כלום יודע הוא, איזו כחות עתידה תעודה זו עצמה להוֹליד ולחדש בלב האוּמה?

*

שלש המגמוֹת־האידיאוֹת האמוּרוֹת, שנגלו לנו בחייה המוחלטים של האומה, – האידיאות של הכלל, של המפעל ושל התעודה המוסרית, – הן המטביעוֹת את חוֹתמן בפני הדור ויוצרות את האישיוּת הלאומית המחודשת, העתידה לחדש את יסודות חיינו הלאומיים; הן שישמרו עלינו מסכנתה של שעת חלוּף־משמרוֹת הן הערבוֹת ליעודנו הלאומי, לתחיתנו ולהתחדשוּת כחותינו.

(“משואות”, אודיסה, אדר ראשון תרע"ט).

דומה שבשוּם שאלה משאלותינו הקשות אין הערבוּביא ובלבוּל הדעות גדולים כל־כך, כמו בשאלת הלשונות. חשיבותה היתירה של שאלה זו גרמה לכך, שעמדו לה גוֹאלים משוּנים, המגלים בה פנים שלא כהלכה, מערבבים בה שאלות אחרות שלא מענינה ומאפילים עליה ערפל עב של “פוליטיקה” או של חצאיוּת ונדנודים, הבאים מתוֹך רפיון פּנימי. בשוּם שאלה אחרת משאלותינו לא גדלה כל־כך השניוּת והחצאיות כמו בשאלה זו; בשוּם מקצוע אחר של חיינו הלאומיים לא רבו כל־כך ה“פּוליטיקאים”, האוחזים את החבל בשני ראשיו בהכרה ובחשבון, וחלשי־הדעת, העומדים בחצי הדרך ומראים פנים לכאן ולכאן מתוֹך כשלון והעדר בטחה פנימית. וכנגד ה“פוליטיקה” וההפכפכנות עמדה לנו מצד אחד גם “שלימוּת” פשוטה וישרה ביותר, המשליטה את הרגש שנפגע על ההגיון והשכל והמקלקלת גם היא את שורת האמת האוֹבּייקטיבית. מתוֹך התמרמרוּת על הכפירה בעיקר הלאומי־ההיסטורי, מתוֹך התנגדות לאידישיסטים, האומרים להפוך את הקערה על פּיה ולזכות את האומה עתיקה בלשון לאומית חדשה ותרבות לאומית חדשה, – הגיעו קצת מאתנו לידי קיצוניוּת נפרזה, הקולעת ממעל למטרה. כנגד “הלאומיים” המשונים, העושים את ה“אידיש” לשון לאומית לישראל, נמצאו בנו קיצונים, הפוסלים את הלשון המדוברת שלנו אפילו מלשמש שמוּש ארעי לשעה, כאילו באמת כעורה וגרועה היא לשון זו, שבה מדברים מיליוֹנים מישראל, מכל לשון אחרת שבעולם, שאנו ואבותינו היינו משתמשים בה בגולה לצרכי השעה, ואפילו לצרכים לאומיים. והערבוביא גדולה עוד ביותר משוּם שהתחילו מכניסים לשאלה זו דברים שאינם מענינה. מי שאין בו די חוסן פנימי והתגלות־לב לכפור בפרהסיה בעיקרים לאומיים – בא ומערבב את התחוּמים וטוען ל“עממיוּת”, ל“פּדגוגיה” וכיוצא בזה.

ולפיכך יש עכשיו צורך לחזור על ה“אלף־בית” שלנו, לברר את השקפתנו על תעודותיה ויעוּדה של הלאומיות העברית ולקבוע את יחסנו לשאלת־הלשונות, כפי שהוא יוצא מהשקפה זו.

א

כידוע נחלקו הדעות בדבר הבחינה הלאומית שלנו. יש מעמידים את יחודנו הלאומי על התוכן, על רוח־היהדות וערכיה; וכנגדם יש טוענים (ד“ר קלצקין ב”בוקר של תקופה" שלו): לא התוכן הוא עיקר – אין בתוכן וברוּח־היהדוּת כדי ייחוד וצמצום לאומי, – אלא הצוּרה הלאומית, היא מיחדת את היחוד הלאומי ותוחמת את תחומו ורק בה נוהגת חובה לאומית. אחד־העם מנסח במקום אחד את תעודתה של התנועה הלאומית בישראל כ“מטרה פשוטה וברורה”: “להעמיד את הלאומיות העברית בתנאי־חיים חדשים, שיתנו לה יכולת לחזק ולפתח את עצמוּתה מכל הצדדים”. נוסח זה הוא רחב, לכאורה, משיטתו של המנסח ויוצא חובת כל הדעות, משום שאין הוא קובע מסמרות, מהו עיקר ומהו טפל ב“עצמות” זו ועל מה היא עומדת, על התוכן או על הצורה. ואולם זכות זו היא גם חובה לאותו נוסח: אין בו מן הדיוּק והבהירות הרצויה. נראה לי, שיש למצוא נוסח אחר לתעודתה של תנועתנו, בלי לדחות לא את התוכן מפני הצורה ולא את הצורה מפני התוכן. תעודה זו היא אחדוּת התוכן הלאומי והצורה הלאומית, כלומר: אחדוּת היסודות, שעליהם עומדים גם התוכן וגם צורה (והגדולה משניהם: היכוֹלת ליצור תכנים עצמיים וצוּרוֹת עצמיות), אחדות היסודות, היוצרים את האישיוּת הלאומית וצרים את צורתה.

יסודות אלה הם משני סוּגים: יסוד־פנים ויסוד־חוץ. ועל אחדוּתם עומד היחוּד הלאומי; היא ורק היא נותנת יכולת ל“לאומיות” “לחזק ולפתח את עצמוּתה”. שני שותפים הם באישיות הלאומית: יסוֹד פנימי, – “הנשמה” הלאומית, המהות הלאומית הפּנימית, הנצחית, שהיא נושא ומצע לשינויים ולתמוּרוֹת ולהתפּתחות ולרשמים מן החוץ, ויסוד חיצוני, – סכוּם הרשמים וההשפּעות, שאומה סופגת וקולטת לתוך נפשה מעולם חוץ¹. המהות הלאומית הפנימית אינה הפשטה הגיונית בלבד, המסמנת סכוּם של פוּנקציות ותכוּנות ילידות־חוץ, אף אין היא תולדה פשוטה של תנאי־חוץ, של סכוּם כוחות ופעולות ורשמים והשפּעות שאומה נתונה ברשותם. אותן הפוּנקציות והתכונות הלאומיות משתנות בין אומה לחברתה לא רק בסבתם של תנאי־חוץ בלבד. יש שהתנאים הטבעיים וההיסטוריים, ששתי אומות נתונות בהן, דומים מכמה צדדים, וההבדל שבתכונותיהן ובסגולותיהן גדול הרבה יותר מזה שאתה מוצא בין שני עמים אחרים, הרחוקים הרבה יותר זה מזה על־פי תנאי־חייהם. ולכשתמצי לומר: אין המהות הלאומית אלא פרים ותולדתם של תנאי־חוץ והם המהוים את יחודה של אומה, יש לשאול: הרי מוצאים אנו, שצירוף מסוים של “תנאים”, המתגלה כביכול בהתהוות אומה במקום אחד, אינו יוצא כלום ואינו מטביע רושם כלל במקום אחר. כללו של דבר: אין האומה מתחילת יצירתה חומר לחותם־חוּץ הלהג. האישיות הלאומית אינה פרי גיאוגרפיה והיסטוריה בלבד, אינה מטבע פשוט שטבעו המקום והזמן. כל הרשמים וההשפּעות הבאים מן החוץ עוברים דרך “מסננת” לאומית, דרך סגנון מיוּחד של “התרשמוּת”, דרך המהות הלאומית הפּנימית, שהיא עצמה חוזרת ומטביעה בהם את חותמה ונותנת להם צוּרוֹת משלה. כשם שהאדם בכלל הוא יוצרו של עולמו, אינו מקבל אותו מן החוץ כולו כמו שהוא מוכן ועומד לפניו, אלא הוא עצמו טובע לו חוּקים וכללים וצוּרוֹת משלוֹ, כך גם האומה יוצרת לה את עולמה משלה, בכח מהותה הפּנימית. מהות זו היא השכבה היותר עמוּקה בנשמתה של אוּמה, ואוֹרה של ההכרה השלית אינו חודר למטמוֹניותיה. הרבה עמלו וטרחו חוקרים וחכמים למצוא נוסחה ופורמוּלה למהות זו והעלו חרס בידם. לא הגוון המיטפיסי של נוסחאות אלו – “רוּח האומה”, “נשמת האומה” וכיוצא בזה, – ולא הגון החדש מיסודם של בעלי תורת־הגזע – “הגזע”, “הדם” – אינם אומרים ואינם מבארים כלום. שותפות הדם והגזע אינה כלל סגולה מהותית ליחודה של אומה, כשם שאף שותפות הלשון, הדת וכדומה אינה סגולה מהותית כזו. ולא עוד אלא שיותר משעושה שותפות־הדם עושה שותפות־הגורל. יש אומות, שיסוד השתוף שלהן הוא רוחני־פנימי, רכוש תרבותי מסוים; ויש אומות שיסוד השתוף שלהן בוא פוליטי־חיצוני: המדינה, היסטוריה פוליטית משותפת. כללו של דבר: כל אומה היא בעצם חזיון אינדיבידואלי, צירוף חד־פעמי של תכונות לאומיות, המציין רק אותה לבד, והחוק הכללי של היסוד הפּנימי למהותה וליחוּדה של אומה לא נתגלה לנו. אין לנו אלא לציין מציאותו של יסוד פנימי ראשוני באישיוּת הלאומית, אף־על־פי שאין אנו יכולים ליתן בו סימנים מוּבהקים ולנסחו נוסחא אחת.

היסוד השני, המשתתף ביצירת האישיות הלאומית, – הוא יסוד־חוּץ, סכוּם כל הרשמים וההשפּעות, שצבּוּר ידוע, החי בתנאים מיוחדים ומסוּימים, סופג וקולט לתוכו מיום ליום ומדור לדור. אשמים אלו, שגלוייהם היסודיים הם ה“כלים” והצוּרוֹת, המיחדים את היחוּד הלאומי הנראה לעין, הם גם החוֹמר, שממנו טובעות המהות הלאומית את צורותיה. בלשון אחרת: בצורות הלאומיות היסודיות הן יוצריה ויציריה של האישיות הלאומית כאַחת. גלויים יסודיים – או צורות יסודיות – אלו של הרשמים וההשפּעוֹת הם שלשה: סכוּם הרשמים שאדם קוֹלט מן הטבע אשר מסביב לו, מן השמים והארץ וכל צבאם הנוגעים ברשותו – המולדת הלאומית; הצורה היסודית למשא ומתן וליחסים בין אדם לחבירו – הלשון הלאומית; “מנהגוֹ של עולם”, כלומר המנהגים וארחות־חיים המיוחדים לסביבתו – “דרך ארץ” לאומי. שלש צוּרוֹת יסודיות אלו של סכוּם הרשמים וההשפעות מן החוץ הן היסוד החיצוני, המזדווג ליסוד הפּנימי, למהות הלאומית הפּנימית, ומשתתף עמוֹ ביצירת האישיות הלאומיות, שהיא עצמה חוזרת ומשפּיעה עליהן, על צורות יסודיות אלו, טובעת אותן בחותמה ונותנת להן סדרים וחוקים וגוונים וריתמוס משלה.

תנאי הכרחי לחיים לאומיים שלמים ובריאים הוא אחדות היסוֹדוֹת הלאוּמיים, יסוד פנים ויסוד חוּץ, אחדות המהות הלאומית הפּנימית וסכוּם הרשמים, או צורות־החיים הלאומיות – אחדוּת המהוּת, הארץ, הלשון ומנהגי־החיים. אין אומה יודעת את השלימות והיצירה הלאומית החפשית, אלא אם כן נזדווגו ונתמזגו לה כל אלה להרמוֹניה אחת. אומה שכך עלתה לה – מובטח לה שתהא חיה, גדלה ויוצרת מתוֹך חירוּת ושלוה, מתוֹך אחדוּת פנימית ואמת שבלב. הרכבתם ההרמוֹנית של היסודות הלאומיים עולה יפה להם, היא מעשירתם ומחדשתם בכל יום. מתוֹך השפּעת גומלים שאינה פוסקת מתעשרת ומשתכללת האישיוּת הלאומית, מתעשרות ומשתכללות הצוּרוֹת הלאומיות. החיים הלאומיים הולכים וגדלים, האישיוּת הלאומית גדלה גדוּל של הרכבה וסינתיזה, מתחדשת מצורותיה ומחדשתן ביצירה, משתפּרת ונעשית מרובת־גוונים יותר; וגם הצוּרוֹת הלאומיות משתפּרות ומתברכות ברכת גדוּל ועליה והרכבה. הארץ המשותפת נעשית מדינה לאומית ומולדת לאומית, מרכז לכנוס כחותיה החמריים והרוחניים, ליצירתה התרבותית המיוחדת; לשוֹן המשא־ומתן נעשית לשוֹן היצירה הלאוּמית, שבה האומה מגלמת ומגשמת את ישותה, המכשיר החשוב ביותר והצורה היסודית למסורת הלאומית, אשר בה האומה מוסרת את תכני חייה ויצירתה מדור לדור, וכל דור ודור מפרה ומעצב אותם מחדש; המנהגים הלאומיים נעשים שיטה מסודרת ומתוקנת של דת ונמוּסים לאוּמיים, של מוסר לאומי, משפּט לאומי, אמנוּת לאומית, כלכלה לאומית וכו'.

במה דברים אמוּרים? כשאותה אחדוּת היסודות הלאומיים, אחדוּת המהות והצוּרות, קיימת ועומדת לה לאומה מתחילת יצירתה ולא נטרפה ביד חזקה, כי אחדוּת זו היא אחדוּת קדוּמה, אחדות ראשית ומקוֹר, ויש בה ממידת האחדוּת הטבעית והפּנימית של אוֹרגניזם חי. מתחילת יצירתו של האוֹרגניזם – כל התפּתחותו העתידה נתונה בתוכו מלכתחילה, כל צורתו ובניתו ואבריו, שהבלטתם ופלוּגם עתידים לבוא לו לאחר זמן מתוֹך גדוּל והתפּתחות – מגולמים ומקופלים מלכתחילה בתא־הזרע הראשון שלו. ואף גדוּלה של אומה כך. כיוון ששבט של בני־אדם פּרימיטיביים, או קבוץ של שבטים, נפלג ויצא, בכחה של שעה גדולה, שעת מאורעות חותכי גורל ומעצבי אישיות קבוצית, מתוך הכאוֹס האנושי, שקדם ליצירת אומות, הרי אנו מוצאים בו ראשית היסודות הלאומיים האמוּרים, שגדוּלם והתפּתחותם והבלטתם עתידים ליחדו לאט־לאט יחוּד לאומי גמוּר, מתחילה כעם, כחטיבה של טבע, ואחר־כך כאומה, כחטיבה של רצון ורוח, ולהנחילוֹ מקום מיוחד במקהלת־העמים הגדולה. גידוּלה העתיד של אומה זו היא גידוּלם הטבעי של אותם היסודות, המאוחדים אחדוּת טבעית, מעשירים זה את זה ומתעשרים זה על־ידי זה במשך חייהם ההיסטוריים.

כך חיוֹת, גדלות ומתפּתחות אומות העולם, שאחדוּתן זו לא לקתה ולא נפסלה משעתן ההיסטורית הראשונה. ובשעה שסערה עוברת על אומה, מערבבת עליה את עולמה והורסת אחדוּת ראשית זו של יסודותיה הלאומיים – הרי היא נטרדת מעולמה, נקרעת משרשיה ויורדת ומתנוונת עד כדי גסיסה ומיתה לאומית. וזהו עיקר כל היסטוריה, זה טעמם ומשמעם של המאורעות ההיסטוריים הגדולים, שבלבלו את האומות, החריבו עמים וממלכות והנחילו את ירושתם לאחרים, ל“שפירי” עמים חדשים. האומה חיה על אחדוּת היסודות הלאומיים שלה ומתה עם חרבנה של זו.

ב

וטרגדיה גדולה ומיוחדת במינה עלתה בגורלה של האומה הישראלית. אלפי שנים היתה אומה זו חיה, כשאר אומות העולם, על אותה אחדות, אחדות מהוּת ו“רשמים”; אלפי שנה היתה חיה חיים לאומיים מלאים, בלי סתירות ונגודים בין המהוּת והצוּרות, בלי קרע שבלב, הפוגע בשלוה הפּנימית ופוגם את כח יצירתה של האומה. וכך גדלה, נתעשרה ונשתפּרה האישיוּת הלאומית, וגדלו, נתעשרו ונשתפרו הצורות הלאומיות. בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם, מדברים בלשונם ונוהגים כמנהגיהם – היו יוצרים מתוֹך חירוּת פנימית ואמת שבלב, ויצירתה היתה טבועה בחותם של גאוניוּת לאומית. והנה נטרף עליהם עולמם ונהרסה האחדוּת הגדולה, מקור החיים הלאומיים השלמים והיצירה הלאומית המבוֹרכה. בא הקרע הגדול בין המהוּת הלאומית הפּנימית ובין הצוּרוֹת הלאומיות החיצוניות. האומה יצאה בגולה, וכל הרשמים וההשפּעות, שהיא סופגת וקולטת לתוֹך נפשה מאותה שעה ואילך – זרים הם לה: גלוייהם וצורותיהם היסודיים של רשמים אלו – הארץ, הלשון וצורות־ההויה – משל אחרים הם, ודבר אין להם עם אותם הרשמים והצוּרות, שעמדו על־יד עריסתה ונעשו יוצריה ויציריה של אישותה הלאומית.

ומצד אחר היה כחה החיוּני של אומה זו גדול ומפותח ביותר, והמשבר לא הביא עליו כליה. כח זה עמד לה, שלא יפסק לגמרי הקשר המקשר אותה אל צורותיה הלאומיות הקדוּמוֹת ולא יסתם לנצח מעינה העתיק. היא לא יכלה לחיות חיים שלמים, אבל גם לא יכלה למוּת, לא יכלה מפני שלא רצתה. על־יד הצורות הזרות ולמעלה מהן הצילה לזכרון ולפליטה גדולה את שארית הצורות המקוריות העתיקות, הצילה את יחסה הנפשי העמוק לאותן הצורות. ואם מנוחתה, השלימות והשלוה של האחדות הפּנימית נגזלה ממנה; אם היצירה הלאומית הטבעית לקתה ונפגמה בעטיוֹ של הקרע שבין היסודות – מכל מקום עדיין לא נתערערו כליל היסודות עצמם, ולא נסתם הגולל על הצורות העתיקות ולא נפסקה השלשלת. כחן הגדול של הצורות הללו בעבר חותך להן חיים – אמנם: חיים לקויים ורעועים – בהוה וזכות־קיוּם לעתיד. חוּט הזכרון הלאומי, זה הזכרון האורגני־הקבוצי, המתגלם מדור לדור כאינסטינקט וכצביון מיוחד של נסיון ושאיפה, ממשיך את קיומם – אמנם: קיוּם רצוּץ ופגוּם – ומצרף את הטבעת המדולדלת לשלשלת הקבלה והמסורת. במקום ה“מצוי” בא ה“רצוי” הלאומי. מה שהיה לשעבר מציאות חיה ומלאה דם – נעשה שאיפה ותקוה בהווה. הראוי הנתבע לעבר, המציאות שעברה ושראויה לשוב בעתיד – זהו תכנו וטעמו של קיוּמנו הלאומי בגולה. אחדוּת היסודות הלאומיים, שפסקה מלהיות מציאות, נעשתה ענינם של הפּרכוּסים והזעזועים הפּנימיים, הממלאים את ההיסטוריה של הגלות השוממה. בתנועות המשיחיות, ה“עליוֹת” השונות לארץ־ישראל, למן עלית הרמב“ן עד עלית המקובלים והחסידים, מוסד ה”חלוקה" כמפעל לאומי לשם קיום קשר חי כלשהו עם הארץ; קיוּם הלשון הלאומית בכתב, במקצוע הדת והספרות, ואפילו בקצת מקצועות חילוניים של משא־ומתן בין אדם לחבירו; השמירה המעולה, שנשמרו כמה ממנהגי החיים הלאומיים, שלכאורה עבר זמנם ובטל טעמם, חרף השפּעתה העצומה של הסביבה הזרה – כל זה מעיד על השאיפה התקיפה לקיים בתנאי החיים החדשים את הצורות הלאומיות העתיקות.

ברם, שאיפה זו לא די היה בה לאחות את הקרע הגדול. הטלאים הרבים, שרגש הקיוּם הלאומי היה מחדש בכל יום מתוֹך שקידה ועקשנוּת של נמלים, הספיקו לכסות ולחפות על הקרע לשעה, ולא הספיקו להעלות לו ארוכה ותקנה לדורות. כחות ענקים השקיעו אבותינו במלחמת קיומם הקשה, עמל סיזיפוס עמלו לגולל את האבן אל ראש ההר, ועמלם עשה פירות לשעה, אבל לא היתה לו קרן קיימת לעתיד. קללת הגלוּת היתה בהם והוציאה את דינם, שיתם לריק כחם. בנין שנהרס יסודו אין לו תקנה בסתימה ארעית של פרצות גלויות. דורות אחרי דורות היו מטליאים טלאים על גבי טלאים, ולבסוף נשא ה“רוח” את כל אלה ונגלתה תהוֹם הקרעים. גברו הצורות החיצוניות, הזרות, והצורות העתיקות התערטלו יותר ויותר ולא היה בהן כדי לפרנס את הנשמה הלאומית ולחדש את כחותיה.

וכך הגיעה שעת משבר לאומה. מתוֹך תהום הקרעים והניגודים שועה הנפש הלאומית לאחדוּת ולשלימות. ויותר שגדל הצער, צער הקרעים והשעבוּד, יותר גדלו הגעגועים לאחדוּת ולגאוּלה. והגעגועים הלאומיים הגדולים הולידו את ההחלטה הלאומית. שעת־המשבר נעשתה שעת־ברכה לאומה. נולדה תנועת־התחיה בישראל. הגעגועים הלאומיים של הדורות הקדוּמים העמידו את הרצוי במקום המצוי שעבר, והתנועה הלאומית החדשה באה לשוב ולעשות את הרצוי מצוי. הדורות שעברו קבלו עליהם מתוֹך הכנעה ושעבוד את גזירתה של ההיסטוריה ולא התאמצו אלא לקיים קיוּם מלאכותי את צללי הצורות העתיקות, שנעקרו ממקום גידוּלן, ואת שרידיהן המדולדלים והמעורטלים; והדוֹר החדש, “דור אחרון לשעבוּד וראשון לגאולה”, רוצה לשוּב ולהחיות את השרשים, לחדש את אחדוּת היסודות הלאומיים, מקוֹר החיים המלאים והיצירה המעוּלה. ההרגשה הלאומית שבלב הדור, זו היונקת גם מן היסוד הפנימי, מן המהוּת הפּנימית שאינה משתנית, וגם מן היסוד החיצוני, מן הצוּרוֹת הלאומיות המתקיימות ב“זכרוֹן”, חותכת חיים להכרה לאומית, וזו יוצרת יעודים לאומיים ותעודה לאומית. תעודה זו – תחיה שמה. תחית הארץ הלאומית, הלשון הלאומית וצורות־החיים הלאומיות, במשמען המקיף, תשיב לאומה הקרועה לקרעים את אחדות היסודות הלאומיים, אחדוּת המהות והצורה, ותחדש את חסנה וכח־יצירתה.

אחדות זו, שהיא כל טעמה ותכליתה של תנועת התחיה, היא אחדות ראשית ומקור ואי־אפשר לה ב“סורוגאטים” ו“נובלות”. אי־אפשר לה לתחית אומה בלי תחית הצורות הלאומיות העתיקות, המקוריות, שיחד אתה באו לעולם ונעשו לה אבות ותולדות כאחד, שותפים ביצירתה וראשונים ליציריה. יפה אמר אחד־העם: “בחיים הלאומיים אין זווג שני נוהג”. רק מה שנזדווג בשעה הראשונה, שעת הפראה ויצירה, יש בו משום כח מחולל ומפרה, משום יסוֹד יוצר אישיות. וכשקרובים אלה נתרחקו בזרוע – אי־אפשר לקרבם לאחרים ולהרכיבם מין בשאינו מינו. לא עמדנו בסוד יצירת אומה, והחידה הגדולה של ההרכבה וההפראה הראשונה לא נתגלתה לנו, אבל דבר אחד ברוּר לנו: מה שלא היה מגוּלם ומקוּפּל מלכתחילה בתא הזרע הראשון – אין לו מקום בהתפּתחותו העתידה של האורגניזם הלאומי. אפשר לתת “קב” לקטע, אבל אי־אפשר לברוא לו רגל חדשה. אומה שזווגה הראשון – האַחדוּת הקדומה של היסודות הלאומיות – הופר ביד חזקה, אין לה תקנה, אלא שתחגוֹר את שראית כחותיה להחזיר את העטרה ליושנה, לחדש את האַחדוּת הקדוּמה, שניטלה ממנה בזרוע. ואם לאו – מובטח לה, שתהא מתנוונת והולכת עד כדי כליה לאומית. אי־אפשר להחיות את אחדוּת היסודות המקוריים על ידי הכנסת יסוד חדש, זר.

ג

זה שחרה וטעמה של תנועת התחיה. אין תחיה לאומית אלא תחית האחדוּת העתיקה של מהוּת וצורות. ברם דרך זו ארוכה וקשה ביותר. המטרה הלאומית לא תושג אלא על־ידי התאמצוּת ענקית, על־ידי מהפּכה יסודית והזדעזעות כל הכחות הפּנימיים, החיים עוד בתחתית נשמתה של האומה. מבשרי התחיה ידעו היטב, כי לא בין־לילה יבנו הריסות דורות, כי “רחוק, רחוק מאד החוף, אשר אליו אנו נושאים את נפשותינו”, אבל גם זה ידעו, שאין דרך אחרת לחיים לאומיים שלמים, שאי־אפשר להחיות ולהרטיב את “חציר־העם”, שנעתק משדי־אדמה ושכח ריח־שדה, אלא אם כן ישיבו אותו למקום גידוּלוֹ הטבעי, לקרקע עולם שלוֹ, שממנו היה יונק יניקת־שרשים מבורכת בשעתו ומשארית לשדוֹ המטולטל והמדולדל היה מתפרנס בצמצום ולרזוֹן לאחר שנעקר משרשיו. הם ידעו, שאי־אפשר לברוֹא “לב טהור” ולחדש “רוּח נכוֹן” לסרסורים ורוכלים, המשוטטים כצללים בעולם שאינו שלהם ונושאים עיניהם לזרים, אלא אם כן תבוא שעה גדולה וקדושה לאומה, שעת רצון ועליה, עלית מהות והכרה, ומחביון נשמה יתעוררו כחות־איתנים של דורות־קדומים, כחות מרידה וקרבנות, כחות חרות ויצירה, והם יחוללו את הפּלא הגדול, את פלא התחיה והתקוּמה. ולפי שבמציאותם של אותם הכחות הגדולים לא הטילו ספק – על מציאות זו העידה מציאותה של האומה עצמה אלפים שנה לאחר המשבר הגדול – לפיכך לא נרתעו לאחור מפני המעצורים העצומים, המונחים על דרך המפעל הגדול, ואפילו בשעה שהמעצורים התחילו מתבלטים ומתגלים זה אחרי זה לא נואשו מתקותם, שסוף־סוף תגיע השעה הגדולה, והעם המופלא בתכוּנתוֹ ובגורלו יעָשה גואל לעצמו ויחדש את יסודותיו שנתערערו.

אולם גזירה נגזרה על החיים ועל מלחמת־החיים, שעולים ויורדים, צצים ונוֹבלים יהיו משמשים בהם בערבוּביא. אי־אפשר לה למלחמה בלי נרפים ונחשלים, ובמלחמה התובעת את כל האדם, את רוּחוֹ ונשמתו ואוצרות־נשמתו הספוּנים בשכבות־הדורות, על אחת־כמה־וכמה. וגם על תנועת התחיה בישראל עברה כוס זו. לא ארכו הימים ונתגלו בקרבה נרפים ונחשלים. ומספרם של אלה נתרבה מיום ליום, ועדיין דבקו בתנועה ונגררו אחריה עד שנעשו לה כנחושתים כבדות לעכב את מעופה ולהורידה ממרומיה. חלשי־הרוח ורכי־הלבב נבהלו מפני “הערים הבצורות”, שנמצאו להם בדרך, ורוח לא עמד בהם לעלות בחומה ולהשליך את נפשם ואת שארית כחות־קדומים שבה לתוֹך כף־המאזנים ההיסטורית. ואליהם נלווּ ה“פּקחים”, שידם לא היתה עם “המורדים” מלכתחילה, עובדי־העובדות וכהני־המציאות, שאינם יודעים טעם מרידה וקרבנות, השונאים את המתקוממים ואת התקומה, דבקים ב“מנהגוֹ של עולם” וקושרים לו כתרים. אלו ואלו מאסו במלחמה, ונפשם נקעה מן התקוה הגדולה, התובעת קרבנות גדולים. וכדי לספק את תביעות הרגש הלאומי, שאי־אפשר לו בלי צורות־חיים לאומיות, יצאו לבקש לו “סורוֹגאטים”, המצויים בשוק ונקנים בדרך קצרה וקלה. במקום הצורות הלאומיות העתיקות, המכוונות ליוצרם־יצירם, האישיוּת הלאומית, העמידו צורות חדשות, שלא היצירה החפשית של האומה חוללתן, לא עמה יחד ולא על־ידה באו לעולם ולא בחותמה העתיק הוטבעו.

זהו טעמה של האראציוּת (הטריטוריאליזם) – הסורוגאט לתחית הארץ – וזה טעמו של האידישיזם החדש – הסורוגאט לתחית הלשון. וזו מלמדת על זה. אלמלא קוצר־הדעת ולקוי ההכרה ההיסטורית היו האידישיסטים יכולים וצריכים ללמוד הרבה ממה שהגיע לחבריהם־ברוח, הטריטוריאליסטים. כאלה לפנים – “לפנים” זה כמה יש בו מגזר־דין היסטורי קשה ל“תנועה”, שנולדה לפני עשר שנים! – כך גם האידישיסטים – או חלק מהם – רוצים על־פי דרכם בתחית האומה, כלומר באחדוּת היסודות הלאומיים, אלא שאלו ואלו נכשלו בטעות עיקרית אחת: הם בחרו ב“קו ההתנגדות הפחותה ביותר” ולא הבינו, שיסודות לאומיים אפשר שיתקיימו ואפשר שיתערערו, אבל אי־אפשר שיחליפוּם וימירוּם באחרים. המרת ־יסודות – משמעותה שמד. תחיה לאומית היא מרידה בהוה הרעוע בבשם העבר המוּצק ולשם עתיד שלם, והללו באים ומורידים בעבר ובאחדוּתוֹ הקדוּמה, מסתגלים ומתפּשרים עם ההוה העלוּב והרצוּץ ומצפּים לעתיד חיור, עקוּר־שרשים ומעוּט הדמוּת, ולזה הם קוראים: חיים לאומיים והתפּתחות לאומית!

חטא לאומי זה, חטא הסורוגאטים, ענשוֹ בצדוֹ. תחיה לאומית והסתגלות אל המציאות של היום ושל אתמול הם “שני הפכים בנושא אחד”. הנגוּד הפּנימי שבין שני אלה נפרע מן ה“ארציוּת” והוא עתיד גם לנקוֹם את נקמתו מן האידישיזם. תחיתה של אומה, הסמוכה זה אלפי שנים על שולחן־זרים ומשעבדת להם את רוחה ונשמתה, הוא מפעל ענקי, שאינו יכול לעמוד במחיצתה של התפּשרות רפת־רוח. אין תחיה בלי מהפכה, בלי הזדעזעות כל הכחות הפנימיים, המקוריים, הקדוּמים. כחות אלה, אם ימצא לאומה – ימצאו על יסוד העבר ולשם יסוד זה ולא לשם סוּרוֹגאטים. הכחות האלה, פרי אחדוּת היסודות הקדומה, ימצאו אולי לאומה בשעת־ברכה להחיוֹת אחדות זו עצמה, אבל לא לשם “נובלוֹת” וממלאי־מקום יסודות. אם להסתגלות – אין מקום כלל אפילו לסורוגאטים, הנקנים בדרך קצרה וקלה. הצורות הלאומית הזרוֹת תקיפוֹת וחזקות הרבה יותר מן הצורות־הסורוגאטים, שארציים ואידישיסטים הפקידוּם למלא מקום הצורות העתיקות. אחת משתי אלה: או מהפּכה פנימית, הזדעזעות הכחות העתיקים וחדוּשם במפעל של יצירה לשם התחיה השלמה, או הסתגלות גמורה אל המציאות הזרה, שפירושה ליקווידציה לאומית. דרך שלישית אין. ומה שנראה לקצת בני־אדם כדרך שלישית אינה באמת אלא התנוונות וליקווידציה מודרגת.

זהו יחסם של הלאומיים הגמורים שאינם מסתגלים ומפּשרים ואינם נותנים את דבריהם לחצאין ולשעורים, אל כל מיני הסורוגאטים הלאומיים. מי שמודה בתחיה הלאומית אי־אפשר לו להסתפּק בסוּרוֹגאטים המצויים בשוּק, לא בסורוגאטים של ארץ ולא בסורוגאטים של לשון. באין שרשים – אין קרקע ליניקה, באין מסוֹרת – אין תחיה. ומי שבא ומטיף ל“מהפכה” חדשה במקום זו שלנו, מי שטוען ל“שנוי ערכין”, לחירוּת מעוֹל מסורת, ל“עם־הארצות המבורכה” וכיוצא בזה – הריהו מעיד על עצמו, שלא עמד בסוֹד התחיה, ומהפּכה זו שלו אינה באמת אלא “קו ההתנגדות הפחותה ביותר”. וקו זה סופו שיוֹליך את האנשים עד מקום שמשם לא ישובו. בני אדם המשליכים מתוֹך בהלה וטירוף־הדעת את “משאם” הלאומי אל הים הסוער, כדי להציל את ספינתם המטורפת מכליה, סופם שישליכו אל המים האדירים החזקים מהם גם את שארית רכושם הדל, את הסוּרוֹגאטים הארעיים והרופפים, אשר אמרו לחיות בזכוּתם. קנינים הנקנים בשוק בדרך קצרה וקלה אין בני־אדם מוסרים נפשם עליהם. סורוגאטים הרי אפשר לחדש בכל יום – אין לך קטע שאינו מוצא את ה“קב” שלוֹ – ואין צורך כלל לשאת את משאם ולסבול את ענשם, בשעה שהם דוחקים את רגלי “החיים”. היום – ארציוּת, מחר – הז’רגון, מחרתיים – דימוקרטיה לאומית, “אמנות יהודית”, פולקלורה ועוד ועוד. העיקר – שלא להתקומם בפני המציאות והעובדות ולא לשגות ב“דמיוֹנוֹת” לאומיים.

ד

יחסנו זה לכל מיני הסורוגאטים הלאומיים הוא מסקנא נפשית והגיונית מהשקפותינו העיקריות. אין לנו אלא תחיה אחת, תחית האחדות הקדומה שלנו. ולפי שבכלל התחיה הלאומית גם תחית הלשון הלאומית – לפיכך נעשתה לנו תחית הלשון העברית תעודה לאומית. העבודה לתחית הלשון וכל המסתעף ממנה – העבודה במקצוע החנוך והספרות – היא מעיקרי הפוליטיקה הלאומית, הבאה לבנות את בנין האומה. פוליטיקה זו אינה מסתגלת ומתפּשרת עם המציאוּת – פוליטיקה של תחיה והרכנת ראש בפני המציאות סותרות זו את זו – ואינה נרתעת לאחור מפּני המעצורים העצומים, העומדים לה בדרכה. ביום שהבאנו את בשורת־התחיה לבית־ישראל הטלנו על עצמנו תעודה גדולה וקשה מאד, שגם אלהי ישראל, כביכול, התפאר בה לפנים. עכשיו אין לנו אלא שתי דרכים: לפרוע את שטרותינו או לפשוֹט את הרגל. דרך שלישית אין. פשרוֹת ופרעון לשעורים, למחצה, לשליש ולרביע, אינם דרך שלישית, הם באים לאחר פשיטת־הרגל. בשעה שאנו מתחילים לטשטש את צורתנו ולמעט דמוּת תעודתנו הגדולה – הוצאנו גזר־דין על עצמנו. החצאיות, המודה במקצת וכופרת במקצת, לא תתן לנו את הכחות הלאומיים הגדולים, שאליהם אנו מתפללים. אי־אפשר לטעון לתחיה לאומית ולמצוא ספּוּק בבתי־ספר ב“אידיש” או ברוסית, הקובעים עתים ללמוּד הלשון העברית. בתי־ספר הללו ודאי שיש בהם תועלת־מה לשעתם ולמקומם, ומבחינת הכלל: “תפוס את הרע במעוּטוֹ” אנו מצווים על תקנתם: סוף־סוף טובים לנו המודים במקצת מהכופרים בכל. במקום שיש הודאה בעיקר הלאומי – ולוא גם הודאה קלושה ולקוּיה – הרי יש עוד תקוה, שסופה של ההודאה הלאומית להביא לידי הכרה לאומית ורצון לאומי. אין הברכה הלאומית שוֹרה אלא על דבר שיש בו משוּם אחיזה ותפיסה, והתוכן הלאומי הקלוּש, שבתי־ספר ממין זה מנחילים לחניכיהם, יש בו אולי כדי לשמש אחיזה לברכה העתידה. על־כל־פנים לא די בו לצאת ידי חובת תחיה לאומית. תנועה שבאה לשדד את המערכה אי־אפשר לה להסתפּק ב“מוּעט”. בית־הספר שלנו, אותו בית־הספר שאליו אנו מקוים ויצירתו חובה לאומית לנו, הוא בית הספר העברי. רק בית־ספר זה יעמיד לנו את העברי החדש, השלם, וכל קרבנות לא ישווּ במחירוֹ. כל שאָר מיני בתי־ספר אינם אלא נוסחאות ומדוֹת שונות של התגלות והתפּשרות.

ורואים אנו צורך להטעים: בין נוסחאות ומדות אלו אנו מבחינים הבחנה ראויה. לא נתפּסנו לשנאה סמויה, המקלקלת את שורת האמת. יודעים אנו להבחין בין הסתגלות של כפירה להסתגלות של חולשה, בין הסתגלות גמוּרה ללשון זרה ולתרבות זרה ובין הסתגלוּת שיש בה צל של יחוּד לאומי, – בין ההסתגלות הרוסית ובין ההסתגלות הז’רגונית. ולפיכך אנו אומרים: כל מקום שאנו עוסקים בעבודת־יצירה חנוּכית – אנו מצוּוים להקפיד שתהא זו יצירה ראויה לשמה, שתהא מכוּונת למטרתנו הגדולה, מטרת התחיה. אנו מיסדים בתי־ספר עבריים, ורק עבריים. ואולם אנו משתתפים גם בעבודתם של אחרים, שאינם נזקקים לתביעתנו השלימה, ומשתדלים לשפוך עליהם לאט־לאט מרוחנו ולהכריע קמעה־קמעה את הכף לצדנו. וכאן אנו תופסים קודם כל את הרע במעוטו ומתאמצים להמעיט את מדת ההתפּשרות וההסתגלות עד מקום שידנו מגעת. וכשיש לבחוֹר בין “אידיש” ובין לשון זרה – אנו בוחרים באידיש, שאם יצירה לאומית חפשית אין בה – איזולציה לאומית, תריס ארעי וזמני בפני הטמיעה הגמורה, על־כל־פנים יש בה.

זוהי ההחלטה שהוטלה חובה על המחנה. ומי שבא וטוען כנגד החלטה זו, בין שהוא מן ה“מימינים” ובין שהוא מן ה“משמאילים”, אין שומעים לוֹ. גם הוותרנים, העומדים בחצי הדרך ומראים פנים לכאן ולכאן, גם הקנאים הקיצונים, שנשבעו שבועת־חניבעל “להתנגד לז’רגון בכל מקום, בכל מצב, בהחלט גמור, בלי שום תנאי” (עיין מאמרו של הד"ר י. קלוזנר “ממעמקים”), עושים מה שעושים ומדברים מה שמדברים על דעת עצמם, ואין אחריוּתם על המחנה. הסיסמא המשונה “עברית או רוּסית” אינה אלא פרדוכסוֹן של פולימיקה רתחנית וקנטרנית. אין אנו נזקקים לפולימיקה ממין זה, משוּם שאין לנו צורך בה; אין בנו ממדת הקנאוּת הסמוּיה, המזיקה לבעליה יותר משהיא מזיקה לצד שכנגד, משום שאנו מאמינים בכחותינו ובוטחים בהם. הקיצוניים המועטים, העושים אותה סיסמא משונה “פּרוגרמה” לעצמם, נכשלים בעצם הדבר בטעות שנכשלו בה האידישיסטים. אלו ואלו אינם מבדילים בין בחינת הלשון והספרות מן הצד הלאומי הנצחי ובין השמוּש הארעי לצרכי־השעה, אלא שאלה גורסים: הלשון המדוברת משמשת לצרכי ההוה של המוני העם, ולפיכך היא הלשון הלאומית שלנו, ואלה גורסים: אידיש אינה לשוננו הלאומית, ולפיכך אסור להשתמש בו לשום צורך לאומי, אפילו באקראי ולשעה.

ולפי שאנו מבחינים בין שני אלה – בין לשון לאומית נצחית ובין כלי־שמוּש לצרכים עראיים ועוברים – אין אנו עושים את הלשון המדוברת יראה לעצמנו, אבל גם אין אנו רואים חובה לנו להלחם בה מלחמת כליה. האידיש עובדא היא בשעה זו, אבל אין אנו נמנים על “עובדי־העובדות”. יודעים אנו שימיה ספורים – על־כל־פּנים מתוך בחינה ואַמת־מדה היסטורית. אפשר שמצוה לאומית היא להצטער ולהתאַבּל על חזיון זה – כותב השורות האלה אינו שמח עליו כלל וכלל – אבל על כל פנים אין זו מצוה לאומית, שנרמה את עצמנו. פרי זה של ההסתגלות הגלותית כבר נגלו בו סימני כמישה ונבילה. אותה ההסתגלות עצמה, ההסתגלוּת לצורות־חיים הזרוֹת והתקיפות מכל הסורוגטים הרופפים, עתידה להביא עליו כליה. לשון עראית, שחלק מן האומה סגל לעצמו בגולה, אחרי שעברו עליה אלפי שנים של חיים לאומיים ויצירה לאומית מתוֹך דעת והכרת עצמה; לשון שלא הכתה לעולם שרשים עמוקים בלב האומה ולא נקדשה קדושה דתית ולא קדושה לאומית – כלום אפשר שימצא לה כח פנימי לעמוד בפני הסערות הגדולות, סערות חוץ, שעומדות עליה מכל צד? לשון זו כוחה תש, וספירת שלטונה והשפעתה הולכת ומצטמצמת מיום ליום. לשון אידיש הולכת ומשתכחת מישראל, הולכת ונדחית מפני לשון עם־הארץ, במדה שמתפּשטת ההשכלה הכללית ומסתבכים יחסי החיים האיקונומיים. ומי יודע, מה יעלה לה בסופה של הסערה החדשה, הגדולה אולי מכל סערות הגלות; מי יודע, מה יביאו לו צורות־החיים החדשות ויחסי־החיים החדשים, העתידים לבוא בעקבה השל מלחמת העמים הגדולה? אפשר שלא יארכו עוד הימים, והאידישיסטים יצטרכו להסתייע באידיאליזם הלאומי כנגד המציאות הממשית (כשם שהם דורשים עכשיו בתי־ספר באידיש בשביל יהודי קוקז ובוּכרה וקרים, שאינם שומעים אידיש), אבל סיוּע כזה ודאי לא יעמוד לה לאידיש. אם לאידיאליזם לאומי, הבא לא בשם המציאות של היום ושל אתמול אלא בשם הצווי המוחלט של חובה לאומית, ודאי שיפה כחה של הלשון העברית מכחה של אידיש.

ה“אידיש” הולכת ומשתכחת. דבר זה יכולה להכחיש רק עקשנות סמוּיה של “חסידים”. אבל אין דבר זה מעניננו. אין אנו שמחים לאידוֹ ואין אנו משתדלים לקרב את קצוֹ. אין אנו נלחמים באידיש, אלא באידישיזם, באידיאולוגיה של ההתפּשרות וההסתגלות לעולם־חוץ ולתנאי־חוץ. כנגד אידיאולוגיה זו אנו מעמידים את האידיאולוגיה של התחיה, זו הנושאת עין לאחדוּת היסודות הלאומיים העתיקים, אחדוּת המהות והצורה, מתוֹך מפעל של יצירה.

(“עולמנו”, תמוז, תרע"ו).

א

הפרובלימה של פרט וכלל, יחיד ורבים, אישיות ואומה, – אותה הפּרובלימה הגדולה, שהאדם מתחבט בה מיום שעמד על דעתו והתחיל להבחין בין “אני” ל“לא־אני”, – הובלטה, ככל שאר הפּרובלימות האנושיות הגדולות, הבלטה שאינה מצויה בשעת חירוּם ופורענות זו. מנהגוֹ של עולם הוא: אין הבריות שומעים את קול אלהים אלא מתוך הסערה. אמנם, מי שלבו ער להבחין את ה“הרמוניה שבספירוֹת”, שעליה מדבר אותו גדול מחכמי יון, יודע ומרגיש, שלא רק ברעש ה', אלא גם בקול דממה דקה. האלהות, שאותה מבקש רוח־האדם מימות עולם, חוקי ההויה ונגודיה הנצחיים, מתגלים ומתבטאים גם בתוך הריתמוס השאנן של חיי יום־יום, בגדולו החשאי של הפרח והאילן, ברחשיה הדקים של נשמת היחיד, בתנועותיו הטמירות של ה“איתר”. אף קטסטרופת־תבל כמלחמת העמים שבימינו מגלה רק חוקים ויחסים ונגודים, הקיימים ופועלים בכל מקום ובכל שעה, אלא שאין בני אדם עומדים עליהם מפני הטמטום, והם דשים בהם לתומם ומיחדים להם מקום בפינה חבויה “מתחת למפתן ההכרה”, עד שבאה סערה לעולם להבהיר מה שכהה מתוֹך הרגל ולהבליט מה שנטשטש מרוב ימים. המאורעות הגדולים שבטבע ובהיסטוריה משמשים, כביכול, קינימאטוגרף לחוקי ההויה הנצחיים; הם מבליטים אותם מתוֹך בהילות והפתעת החושים, הם שופכים אור חדש, אור מדהים ומרעיש, על החזיונות הרגילים, עם כשהם מביאים אותם תכופים ומבוהלים ומרוכזים בזמן ובמקום. וזוהי, אולי, זכותן היחידה של הסערות הגדולות, שהן משמשות דרבונות לרוחנו המרושלת והרופפת ומביאות אותנו לתהוֹת על נפשנו ולחשב חשבונו של עולם.

אף אותה פּרובלימה של פרט וכלל נחשפה לפנינו לכל עמקה הטראגי בימי־הרעש האלה. לאורה המבהיל של מדורת־העולם נגלתה תהום של נגודים בין הפּרט ובין הכלל, בין היחיד ובין האוּמה. המחשבה התמימה, ואף המחשבה העיוּנית, שגדלה על תורת החשבון של תועלת והפסד מבית־מדרשם של האנגלים, היתה רגילה לראות ממש ומהות רק בפרט בלבד. הכלל לא היה בעיניה אלא הפשטה הגיונית בעלמא, סכוּם פשוּט של פּרטים, וצורת־סדריו העליונה – המדינה – אמצעי לתכליתם של הפּרטים, שליחם וכלי תשמישם של היחידים, שעשוה כרצונם והם קודמים לה ועומדים על גבה. והנה באו המאורעות הגדולים ועשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. המהות הממשית נעשתה לנו מדרס להפשטה ההגיונית, הופקר קיוּמם של הפּרטים המוחשיים לשם קיומו של “כלל”, שלאמתו של דבר לא יצוייר כל־עיקר מחוּץ לקיומם הם; שליחו של היחיד, המדינה, נעשה אדון לשולחו, לדמו ולרכושו.

ולא השקפה זו בלבד: אף הנוסח האחר של הסתכלות במהות היחסים שבין היחיד והמדינה לא יכול לעמוד בפני הסערה. תהום של נגודים וצער הנגודים נפתחה גם לאלה, המעדיפים את הכלל על הפרט והרואים במדינה חטיבה מוסרית מיוחדת, הקודמת ליחיד ועומדת ממעל לצרכיו הממשיים. מהי מהותה ותכליתה המוסרית של “חטיבה” זו, הבולעת לפרנסתה ימים ותהומות של נשמות ואינה יודעת שבעה? וכי אפשר לה לתכלית מוסרית, שתהא נקנית במחיר כזה? כלום יש ללמד זכות ולמצוא טעם מוסרי לכל המוראות והאימים, ש“לויתן” זה של המדינה – אם נשתמש בלשונו של הובס – מביא על בני אדם? ולמה נתחייב היחיד, שודאי אף הוא “חטיבה מוסרית מיוחדת”, לקבל מרותו של לויתן זה ולסבול ענשו? והאבטונומיה של האישיות המוסרית מה תהא עליה? כלום גם את זו נפקיע מרשות היחיד לרשות הרבים, ונשנה: אין אישיוּת אלא כלל – מדינה, אומה, צבּוּר, – והיחיד אינו בגדר אישיוּת מוסרית כל עיקר, אין לו אלא לעשות רצונו של הכלל ולהשתעבד לגזרותיו? ואם כך עלתה לה לחירוּתוֹ המוסרית של היחיד – אחריוּת מוסרית מנין? ואם אין אחריות, אין חובה, ואף אותו השעבוד עצמו לכלל אינו עוד דבר שבחובה, אלא דבר שבאלמות בלבד. נמצאנו למדים, שהמושג המוסרי של המדינה העדיפה מן היחיד יש בו תקלה וסכנה מוסרית גדולה; שדוקא מי שבא ומלמד, שהמדינה היא האינסטנציה העליונה של חיי המוסר, ש“מושג המדינה בו מושגה של התרבות המוסרית” – מעמיד בסכנה את עצם המושג של מוסר וחובה ועושה מדותיהם של בני־אדם אלמות ושעבּוּד. ונמצא, שראוי לנו, שנשטה מאליל רעבתן זה של ה“כלל” ונציל מן המפּולת את האבטונומיה של היחיד, את חירותו ואחריותו המוסרית. במקום השעבוד וההכנעה לכלל נעמיד את הפּרט המשוחרר, את היחיד העומד על עצמו ומושל בעצמו.

כך חזרה ונעורה בצורה חדשה הפרובלימה העתיקה של כלל ופרט. הסערה הגדולה, שהרעידה נשמות עד עמקי מצולותיהן, גילתה בה פנים חדשות. היא נתנה תוקף לשאיפות האינדיבידואליזם, התובע את משפּט הבכורה לפרט. ונראים הדברים, שאנשי לב ורוח, שנפשם עיפה לנגודיה ולקרעיה של התרבות האנושית, יהיו נוטים עכשיו לבקש תקון לנגודים ולקרעים על ידי הכרעת הכף לצד אחר. במקום השלטון העריץ של ה“כלל”, הכופת רוחו ורצונו של אדם בשלשלאות של ברזל, יעמידו את האבטונומיה – או ביתר דיוק: את האבטארקיה – של היחיד, את חירותה הגמורה של האישיוּת, החיה לעצמה ויוצרת לעצמה.

הזאת תהיה הגאולה, שאליה האנושות שואפת?

ב

אותה פרובלימה עתיקה כמה פנים לה. הנגודים העולמיים שבין פרט וכלל, בין יחיד וצבור, מרובים ומשונים שנוי תוכן והיקף, שנוי מהות וגוון. וכדי לעמוד על תקנתה של פרובלימת עולם זו, צריכים אנו לעמוד תחילה על מהותה, לתחוֹם את תחוּמיה.

אף פּרובלימה זו, כמו כל שאר הפּרובלימות האנושיות הגדולות, נסתבכה הרבה על־ידי ערבוּב־המושגים, שהכניסו אליה קוצר דעת ודישה בנוסחאות־המחשבה הרגילות. כמה יסודות ומוֹטיבים, כמה גוונים ובני־גוונים נתגלגלו לתוך פּרובלימה זו מספירות אחרות, קרובות ורחוקות, שלא מענינה. ולא עוד, אלא שאף נושא הפרובלימה עצמה, המצע, הסוּבּסטראטום של הנגוּדים והסתירות המציקים לנו, אינו מחוור לנו כלל וכלל. ההתנגשות הטראגית, המגיעה עד נפשנו, הסתירות והנגודים שאינם פוסקים בין צרכיו ושאיפותיו וערכיו ותכליתותיו של היחיד ובין אלו של הכלל, הם לנו ודאיות גמורות, בחינת מעשים בכל יום, והם־הם מעיקרי חיים והיסטוריה. אבל מי הם המתנגשים והנלחמים הללו? כשאנו עומדים על שאלה זו, אנו נתקלים מיד בטעות שהחזיקו בה רבים ושגרמה תקלה גדולה לעצם הפּרובלימה.

המחשבה האנושית הרגילה, זו השטופה בנוסחאות וב“קטיגוריות” של ההכרה הדיסקורסיבית, רואה כאן שני נושאים שונים, שני עצמים המובדלים זה מזה בהחלט. ואף הנגודים שבין שני אלה הם לפי זה בעיניה נגודים מוחלטים, נגודים של סתירה. הכלל והפרט הם שני עולמות מובדלים, שאין האחד מהם מתמלא אלא מחרבנו של חברו. מלחמה להם זה בזה מדור לדור. מלחמה ליחיד על נפשו ועל עולמו, על חירותו ועל שלטונו כנגד עריצותו של הכלל, המדכא הכל ומכניע הכל לרצונו. ומלחמה לכלל ביחיד, התר אחרי לבבו ונוטה לצדי הדרכים הכבושות. ומלחמת־עולם זו סופה כסוף כל המלחמות: נצחון או תבוסה. כל זמן שידו של אחד הנלחמים על העליונה, אין הוא מוותר על שלו ואין הוא מסתפּק במועט, אלא הוא מוסיף להלחם בשכנגדו, עד שיקבל עליו את הדין וישתעבד לרצונו. ולפי שמטבע הדברים הוא, שהכלל הוא התקיף בריבו עם הפרט – שהרי שלשלתו הרצופה אינה נפסקת ומעינותיו אינם מידלדלים לעולם – לפיכך קשה ביחוד ומלאה חתחתים דרכו של היחיד הנלחם על נפשו. כל הגדול מחבריו ומבני דורו – מצוקותיו גדולות משלהם. במדה שנפשו של אדם עשירה וכחו הרוחני גדול יותר, בה במדה יוסיף להתקומם ולהתמרמר על שעבודו ועלבונו, בה במדה תכבד מלחמתו. ורבים מגבורי מלחמה זו דעתם אינה מתקררת עליהם, עד שהם מגיעים לידי פריצת גדרו של עולם, לשלילה גמורה של הכלל וזכותו להטיל חובות על היחיד.

זהו מקורו של האינדיבידואליזם הקיצוני, המגיע בתורתם של מאכס שטירנר וחבריו לידי “סוליפסיזם” גמור. אולם גלגולו זה של האינדיבידואליזם בתורת “היחיד וקנינו” קטרוג הוא ולימוד־חובה על מקורו ועושה את תורתו פלסתר. אין לך עדות יפה על הטעות היסודית, שנסתבכו בה האינדיבידואליסטים השונים למיניהם, מזו של תורת שטירנר. טעות הגיונית ומיטפיסית היתה זו להפליג לנגודים שבשני יסודות־חיים ולעשותם תהומות בין שני עולמות. טעות היתה זו להפוך שתי מדות של פעולה ויצירה, שתי ספירות־חיים דינמיות, שתי פונקציות נפשיות, לעצמים מופשטים, שונים ומובדלים.

נצמצם נא מפני הדיוּק את תחומיה של אותה פּרובלימה כללית ונעמידה על הפּרובלימה המסוימת של אישיות ואוּמה (“צבור” הוא מושג מטושטש ביותר ופירושו ניתן לשעורים ולשנויים; “מדינה” אינה אלא צורת־חיים וסדרי־חיים של אומה, ועדיין לא הכריעו בה חכמים, אם יש לראותה כבריאה טבעית, אורגנית, דוגמת האומה עצמה, או כיצירה מדעת ובכוונת מכוון). מי הם נושאיה של פּרובלימה מצומצמת זו? מי הוא היחיד ומי היא האומה? הישנו ליחיד בלי אומה, הישנה לאומה בלי יחיד?

די לנסח שאלה זו, בשביל שיוּברר מיד, כמה גדולה טעותה של אותה ההשקפה, הרואה בשני אלה עצמים שונים ומובדלים a ו־non-a. אף אין כאן יחס מתימטי בלבד, יחס של חלק לסכום הכולל. וכי אין האישיות כולה, על כל חייה, על כל מעשיה, ערכיה ושאיפותיה, אלא חלק מן האומה בלבד? וכי אין האומה אלא סיכום פשוט של אישיה, המון ואוכלוס בלבד? אם אין בכלל אלא מה שבפרט – נגודים שביניהם מנין?

לאמתו של דבר אין האישיות והאומה אלא שני מושגים, שאנו מסמנים בהם חטיבה חיונית ובלתי־נפרדת בפעולותיה ובאפני־התגלותה השונים. מבחינה פסיכולוגית: אין כאן אלא שתי שכבות של נפש, שתי ספירות־חיים דינמיות ברשות אחת¹. האומה היא לא מהות מיטפיסית, לא מין עצם מסתורי־ערטילאי, המתקיים מחוץ לקיוּמם המוחשי של רְאובן ושמעון ולוי וכו‘; אף אינה הפשטה הגיונית בלבד, שמקורה בהרגל פסיכולוגי, אינה סכום פשוט של כל אותם הראובנים וכו’. האומה היא בתוֹך ראובן. ושמעון וכו‘. היא־היא ראובן ושמעון וכו’ עצמם, עד כמה שהללו הם יותר מאישיוּת בלבד. כל נשמה ונשמה יש בה גם מן היסוד האישי, המיוחד לה, גם מן היסוד העַמי² הכללי. בלשונו של שפּינוזה יש לאמור: שני אלה אינם סובסטנציות שונות, אלא שני “תוארים” של הסובסטנציה, דוגמת שתי המדידות, האורך והרוחב, בגיאומטריה. שני היסודות האלה ניתנו להתחלק ולהתרכב במדות ובפרופורציות שונות. יש שהיסוד העמי הטבעי גובר בנשמתו של אדם ומטביע את חותמו הבולט בכל אָפיה ומעשיה, בעוד שהיסוד האישי שבה חוור ופגום ולקוי; ויש שהיסוד האישי שבה עולה לידי מדריגה של שלימות וחוסן שלא מן המדה הרגילה ומטשטש את צורתו של היסוד העמי; ויש ששניהם יוצאים עניים ודלים, עכוּרי דמות ומטושטשי־צורה, ורק מעטים מאד, והם גאוני־עולם, זוכים לשני שולחנות עשירים כאחד. על־כל־פנים אין במציאות לא “אישיות” טהורה, שאין בה כלום מן היסוד העמי, ולא “אומה” טהורה מחוץ לאישיות, ורק על דרך ההשאלה אנו משתמשים בשני המושגים האלה במשמעם המוחלט.

ההבדל שבין שני היסודות האלה הוא זה של הכרה וטבע, של רצון ואינסטינקט, של מטרות מכוונות ומגמות סמויות. אין היחיד מתחיל הכל מ“בראשית”. הרבה הוא מוצא מוכן לפניו. כל אדם מביא אתו לעולם מנה יפה של טבע וירושת־טבע, של יצרים ונטיות ותכוּנוֹת, שהנחילתו ה“אומה”, אלא שאם שאר־רוּח לו הוא מושל בטבע זה, שופך מרוחו על ה“ירושה” ונותן לה דמוּת וגוון משלו. את הרכוּש הזה, שבא לו בירושה, אין הוא יכול להפקיר לרצונו, אין הוא יכול להוציאו מרשותו. אין היחיד יכול לשחרר את עצמו מן האומה, מפני שבנפשו היא ונמצא הוא קובע את זו.

מהי “נשמתה של אומה”? – אין לנו ענין לשאלה זו עצמה. אחת היא לנו, מה מסמנת מלה זו: “מהות” פנימית קדומה, על־פי הנוסח המיטפיסי, או סכום של פונקציות ופעולות, פרי תנאי־חיים מיוחדים וגורל־היסטורי מיוחד, פרי כל הרשמים וההשפּעות, שאישי האומה קולטים בחייהם ההיסטוריים מיום ליום ומדור לדור. על־כל־פנים דבר אחד ברוּר לנו: נשמה זו חיה בנשמתו של היחיד ולא ניתנה כלל להפרד ממנה. על כרחו חי היחיד את חיי האומה. שלשלת־הדורות לא ניתנה להנתק. הגורל המשותף, הרשמים והענינים המשותפים, מטביעים באישי האומה חותם משותף, חותם אשר לא ימחה. המסורת והחנוך – אלה הם שני הצנורות הגדולים לאותו השפע המופלא, רב החידות והרזים, הבוקע ועולה מנבכי הדורות להשקות לבבות קרובים ורחוקים, מדעתם ושלא מדעתם. רבבות חוטים דקים, סמויים מן העין ומובלעים במעמקי הזכרון הלאומי, טוים מסביב לנשמתו של האדם רשת אשר לא תקרע. ואם הכרתו ומחשבתו, רצונו ומאונוֹ, תכליתותיו ואמצעיו, חירותו ואחריותו המוסרית בידיו ניתנו, הרי המעין האיראציוֹנלי שבחייו, אורותיהם וצלליהם הגנוּזים, ה“טבעיות” הכאוטית והכבירה שלהם, מן היסוד העמי באו לו. שתי וערב נטוותה נשמת האדם, האומה והאישיות נעשו שותפים ביצירתה, ואוי לו למי שיבוא להפריד ביניהם, להרחיק את השתי או את הערב: קרע תקרע המסכת ותקנה לא תהיה לה עוד. אוי לה לאישיות, הרוצה להיות רק אישיוּת בלבד, המתנשאה להרחיק מתחומיה את “היסודות הזרים”, את כל אשר לה מידי “אחרים”. אין אחדות פשוטה וגמורה בנשמה. ומי שבא להרחיק את השניות והנגודים שבנשמתו על־ידי בדידות מוחלטת, על־ידי עקירת כל הערכים, כל הנטיות וכל ההרגשות, שבאו לו מידי זולתו, סופו שיכבה את מאורעותיו אחד אחד ויגיע עד האפס המוחלט. וגורלו של ניצ’שה יוכיח. נזיר סגפן זה של האינדיבידואליזם הטהור אמר להתגבר על הקרעים וצער הקרעים על־ידי אחדות ובדידות מוחלטת, על־ידי פירוד גמור של ה“אני” מ“לא־אני” – ולא עלתה בידו, עם כל גבורתו וחסנוֹ המוסרי הגדול. לא ידע נזיר זה, שנשמת “אני” תלויה ב“לא־אני”, עמד והקריב קרבן אחרי קרבן ל“אני” המוחלט, עקר מלבו ביד חזקה את כל נטיותיו ושאיפותיו וערכיו, שריח־מה של “לא־אני” היה נודף מהם, עד שנעשה לבו מדבר־שממה. ניצ’שה פרץ גדרו של עולם ונענש. הגיע עד “מפתן־הבלימה”, הציץ בתהום – ונפגע.

אין אדם יכול להעמיד את עצמו מחוּץ לכלל לא בחיי המעשה ולא בחיי־הנפש שלו. אין הוא יכול לעקור מנשמתו את השכבה העמוקה, שמיד הכלל באה לוֹ, ואין הוא יכול לברוא לעצמו צורות־חיים וערכי־חיים, שלא יהא בהם כלום משל אחרים. כבר הורו הקדמונים: “האדם הוא חיה צבורית בטבעו”; הצבּוּריוּת היא יסוד חיוּני בנשמתו. המשפּחה, בין זו שאדם נולד בה ובין זו שהוא בונה לעצמו על־ידי נשואין, היא הטבעת הראשונה, המרתקת אותו אל השלשלת הרצופה. במשפּחה אין מקום ל“אישיות” טהורה, שאינה נוטלת כלום משל אחרים ואינה נותנת להם כלום. המשפחה מטביעה את חותמה בבניה מן השעה הראשונה, מעניקה להם מתכונותיה ומנטיותיה, פרי נסיונות־חיים מגובשים ומוקדשים לאינסטינקטים ולנורמות, שאין לזוז מהן, מטילה עליהם על־ידי חנוך והרגל מרצונותיה ומביאה אותם לוותר משלהם בשבילה. וכיוצא בזה אתה מוצא – אם כי במדה ובצורה אחרת – בכל החוגים של כלל וצבור, שבצדה של המשפּחה וממעל לה (מעמד, מפלגה, שדרה חברתית, כנסיה דתית וכו'). כל אלה שופכים מרוחם על היחיד ומשפּיעים על נטיותיו ובחירותיו מיום ליום ומשעה לשעה. והרבה דרכים לפניהם למשול בלבבות: הדת והמוסר, החוקים והמוסדות, המנהגים ו“דרך ארץ”, הלשון והספרות – כל אלה הם שליחיו של הכלל, לשנן את מצוותיו ליחיד, עד שהן נעשות לו טבע שני, חלק עצמי ובלתי נפרד מנשמתו.

הפּרובלימה של האינידיבידואליזם אינה אפוא זו של שלילת הכלל, של שחרור גמור ממצוותיו ומהשפּעותיו – דבר זה הוא לנשמת היחיד בבחינת “שבוֹר את החבית ושמוֹר את יינה” – אלא זו של עוֹדף הכחות שבנשמה, של מוֹתר הנטיות והפונקציות והפעולות, שאינן מוצאות את תיקונן־בטוין בספירת הכלל. הבדידות האישית אינה מושג מוחלט. תחומה הוא תחוּם מדתם ואיכותם של כחות־הנפש, שלא נוצרו לשמש את הכלל ולהבלע בספירתו. כאן הוא מקור הטרגדיה העולמית, וכאן מקוֹר תקנתה. מכיוון שעצם מהותה של הפרובלימה היא לא נגודים של סתירה שבין שני עולמות שונים ומובדלים זה מזה, אלא התנגשות־של־גבולין שבין שתי ספירות־שכנות, אין לה תקנה אלא סינתיזה, הרכבה ומזיגה יפה של שני היסודות. האחדוּת הפּנימית, שאליה תשוע נפשנו, אי־אפשר לה שתהיה אחדות מוחלטת, אלא אפשר לה וראוי לה, שתהיה אחדות של הרמוֹניה, דוגמתה של אותה אחדות, שהיא תעודתה ועצם מהותה של היצירה האמנותית.

ג

היצירה האנושית – היא הפותחת לנו פתח להסתכלות יפה במהותה של אותה פרובלימה. וכי אפשר לה ליצירה, שתעמוד רק על אחד היסודות האמורים, על היסוד האישי בלבד או על היסוד העמי בלבד? אפשר להם, לשני היסודות הללו, שהרכבתם וצירופיהם ישתנו מיוצר ליוצר ומיצירה ליצירה. אבל אי־אפשר לזה בלי זה. כל יצירה חותם ה“אני” של היוצר טבוע בה, וכל יצירה מ“לא־אני” היא יוצאת ואל “לא־אני” היא שבה: כליה הם משל אחרים, ולאחרים היא מכוונת. אף האינדיבידואליסט שבאינדיבידואליסטים אין כליו כולם שלו. יכול הוא להתרחק, אם מעט ואם הרבה, מן השבלונה, מן הנוסחאות המקוּבּלות, המוכנות ועומדות לשמוש־יד לכל מי שצריך להם, אבל אין הוא יכול לברוא לו כלים חדשים משלו, שאין לאחרים חלק בהם. הלשון, זה הגדול והחשוב בכלי היצירה, משל אחרים, משל האומה, באה ליוצר. יכול הוא, היוצר, לקנותה בשנוי, ליתן לה גוון וריתמוס משלו, אבל אין הוא יכול לברוא לעצמו לשון חדשה כל עיקר. והוא הדין בשאר הכלים, בטוֹן ובדמות. היוצר צר צורה חדשה, לכאורה, ומממש בה את “אישיוּתוֹ”, אבל עצם מהותה של הצורה, ה“צורתיות” עצמה, אם אפשר לאמר כך, אינה אישית כלל וכלל. כליה היסודיים הם, כאמור, משל אחרים; הרבה מיסודותיה הפּנימיים מן המוכן נשתפּכו לתוך נפשו של היוצר דרך רבבות צנורות הסמויים מן העין והוא לא ידע; ועיקר העיקרים: שלאחרים הוּא מכוון ביצירתו, ולאחרים הוא פונה. צורות־היצירה הן גם צורות של משא־ומתן בין אדם לחברו. אותו הפתגם הידוע, שהיה רגיל בפי ניצ’שה: “mihi ipsi scripsi” (לי לעצמי כתבתי) – אינו אלא צעקת־יאוש של הבודד הגדול שהציץ לתוך התהום הרובצת בין בדידות ויצירה ונזדעזע. פתגם זה אינו אלא הצדקה והערמה; התחכם ניצ’שה ונכל נכליו להפקיע את עצמו מן ההכרח לבחור באחת משתי אלה, בבדידות או ביצירה, וטען מה שטען. אין יצירה מתוך בדידות מוחלטת; אין הפראה ביחידוּת.

עשרו של היוצר – כחות־קדומים שבנשמתו, כחות ראשית ומקור של טבעיות תקיפה וכבירה, – מיד האומה בא לו ואל האומה הוא שב, מחודש תוכן וצורה. כל מה שהגדול יוצר – לאומה הוא יוצר ואת רכושה הוא מרבה, במתכוון ולפי תומו, ברצון ואף באונס. ואפילו הוא מתמרמר אל האומה ואל שלטונה, בועט בטובתה ומהפך, כביכול, את קערתה על־פיה – אם רק יוצר הוא באמת, אם יודע הוא לכבוש את חומרו ולממש את מהותו ביצירותיו, הרי הוא מוסיף על נכסיה של אומה זו עצמה, מעשיר את חייה הכלליים ומוסיף להם גוון משלו. ולא עוד, אלא שדוקא האינדיבידואליסטים הגדולים, שהיו נאבקים עם אומתם, העשירו ושפרו וחדשו פניה של זו הרבה יותר מאותם, שהיסוד העמי שולט בהם ונושא אותם כנשוא גלים אדירים קיסם נידח.

התאבקות זו של היחיד היוצר עם אומתו היא היא התאבקותו של האמן עם החומר שלפניו. וכי נבנית היצירה מחרבנו של החומר? אין תעודתו של האמן בטוּל החומר, אלא גאולתו ועלויו מתוך מתן־צורה. ולא עוד אלא שעצם המוֹטיב של התאַבקות היחיד עם אומתו אינו צריך לבוא דוקא מתוֹך נטיה יתירה ליסוד האישי, מתוך התגברות מופלגה של יסוד זה ותשוקתו למשול בשכנגדו ולהכניעו לרצונו. האמן נאבק עם החומר לא על מנת לשעבדו, אלא על מנת לגאלו גאולת־צורה.

כך עובד היחיד היוצר את עבודת הכלל. הוא משמש את אומתו, עם כשהוא מממש את מהותו האישית. הוא מגלם ומעשיר את רוח האומה, עם כשהוא נותן דמות ובטוי לאישיותו היוצרת. כי בנפשו היא האומה ואת שליחותה הוא עושה מדעת ושלא מדעת.

זהו סוד ההרמוֹניה של הפּרט והכלל, שבנשמתו של אדם ושבתרבותה של האנושות. היוצרים הגדולים, אנשי־הפלאות היחידים, הצרים צורתה של האנושות, אינם לא בעלי היחוד שאין בו איחוד ולא בעלי הכלל, שאין בו פרטים; לא הבודדים הנזירים, הפורשים מן הצבור וסוגרים לפניו את לבם, את מוצאיו ואת מובאיו, ולא נתיני עמם, המפקירים את נשמתם־יחידתם לנחשול הסמוי של טבעיות־עם ואין להם בעולמם אלא נטיות ספיח ואינסטינקטי־מורשה של אומה. הגדלות היוצרת היא לא ב“נימה אחת”, אלא בהרמוניה יפה. הגאונים, העומדים לאומה בשעת ברכה וכובשים לה דרכי־רוח חדשות, הם אותם שזכו ל“שני שולחנות”, שגם היסוד האישי וגם היסוד העמי שבנשמתם הגיעו לידי מדריגה עליונה של חוסן ושלימות. הללו אינם מתיחדים עם נשמתם לפני ולפנים של “האני הטהור”, מעבר לנטיות־טבע וליצרי־ירושה, אף אינם מקבלים את שכבת האומה שבנשמתם כמו שהיא, על ערפליוּתה וסתמיוּתה, על יצריה שלא נזדככו ושמריה שלא שככו, אלא הם נזקקים לשני היסודות כאחד מתוך מפעל וחירוּת של יצירה, טובעים צורה בחומר המטושטש, מכניסים טעם וסדר לתוך הערבוביא, מעשירים ומשפּרים את שני היסודות על־ידי הרכבות חדשות וצירופים חדשים, על־ידי גוון חדש וריתמוס חדש משלהם. האומה היא לגאון הלאומי לא בחינת הויה, שאין מהרהרים אחריה, אלא בחינת התהווּת ויצירה; לא ישות מוחלטת, אלא מגמה ודרך. הוא יצירה ויוצרה של זו כאחד; טבוע הוא בחותמה וחוזר ומטביע בה את חותמו הוא. מי כגיתה בן לאומה הגרמנית ואב לה? מי כמוהו פרי רוחה של אומה זו, ומי כמוהו אב ומקור לרוח זה עצמו? הגאון הוא סימן־הקיצוּר של האומה, בטוי מרוכז להויתה ולהתהוותה, לשלימותה שבאידיאל ולמהותה שאינה משתנית. ודוקא משוּם כך ולשם כך הוא נאבק עם אומתו. מי כנביאי ישראל עובדי־הכלל, הרואים את עצם מהותם ותכלית חייהם בקיומו ובעלוּיוֹ של זה? ואף־על־פי־כן היו כל ימיהם אנשי־ריב ואנשי־מדוֹן לכלל זה עצמו. האש שבערה בלבם באה להאיר נתיבות עמם. דוקא היסוד העמי שבנשמתם היה דוחפם להלחם בעמם זה על הגשמת תעודתם־תעודתו. מתוֹך הצורך לממש את מהותם ותכליתם, לגשם את “האומה” שבנפשם, היו נאבקים עם האומה על מנת להעלותה, לזככה ולשפּרה ולצור את צורתה הראויה לה. זה טעמה וזו “תכליתה” של אותה ההרמוניה המבורכת, ההרמוניה שבין היסוד האישי והיסוד “הכללי” אשר בנפשו של הגאון.

אמנם, יש שאנו רואים, והנה גדול מאד המרחק שבין היחיד והאומה, עד שלכאורה אין מקום כלל לפעולת־גומלין ביניהם; יש שהיחיד מתקדם ועובר הרחק הרחק לפני המחנה, ודומה שנפסק החוּט המאַגדם ואבד במרחקי האופק. הגדולים שבבני־אדם מתים קודם שקרני אורם מגיעות אל הבריות, ויש שדורות צצים ונוֹבלים, עד שירעדו הלבבות לקראת בשורתם־יצירתם. אבל אין בכך כלום. זהו גורלם של הכוכבים: וכי בשביל־כך נפגמת ההרמוֹניה שבעולם? גם ה“נעימה” הרחוקה שברחוקות זוכה סוף־סוף לשעת פקודתה, והיא באה ומצטרפת אל הסימפוניה הכללית הגדולה. פלא הוא מפלאי ההויה ומחידותיה: יש מוקדם ומאוחר בחיים וביצירת־חיים. יש שנשמת היוצר מתגלגלת כמה גלגולים, בודדה כביכול וערטילאית, עד שהיא מוצאת את תיקונה־רשומה, כאבק־פרחים הזה, הבא ממרחקים להפרות את בן־זוּגוֹ ואין יודע דרכו. אל יתאונן אפוא אדם חי: יש השארת־נפש ליחיד. אם יש בנו ניצוץ של יצירה אנו קורעים בידינו את הוילון השחור, הפרוש בפני כל החי, ומפעלנו מעיד עלינו, כי “קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”. –

היצירה היא סינתיזה, סינתיזה של הפראה, ולוא יהא דרך מרחקים ולאחר זמן. סינתיזה זו היא קודם כל סינתיזה של פרט וכלל, של אישיוּת ואומה. הנפש היפה, מלמדנו שילר, היא הפתרון לשאלת הנגודים שבין יצר וחובה, בין חמדת־החיים ובין הצווי המוחלט. כיוצא בזה יש לומר: הנפש היוצרת – בה פתרון הנגודים של אישיוּת ואוּמה. וכשתמצי לומר: זהו עצם מהותה של יצירת־האמנות, שהיא משמשת סינתיזה של נשמת הפרט ונשמת הכלל. היא נותנת דמוּת ובטוי למהות הכלל על־ידי הפרט. היא מאַחדת ומכללת את הדברים, עם כשהיא מיחדת ומפרטת אותם. ההסתכלות האמנותית מגלה את כללות הדברים בפרטותם. היא עומדת העל ה“אני” ועל צביונו, אבל אני זה אין בו מן האנארכיה ומן הארעיוּת של הפּרט, שאין עמו כלל. הפּרט של היצירה האמנותית סימבּוֹל הוא לכלל.

נמצאנו למדים, שהיצירה האנושית יש בה מן הסינתיזה של כלל ופרט משתי בחינות, מבחינת הנושא ומבחינת הנשוא. הדבר שביצירה, היצור, הוא פרט המממש את הכלל, מגלה את מהוּתוֹ ונותן לה דמוּת ובטוי. הנושא, היוצר, אף הוא פרי הרכבת פלאים של פרט וכלל, של היסוד האישי, יסוד הכרה וחשבון ורצון, והיסוד העמי, יסוד טבע ואינסטינקטים ויצרים, שבנשמתו. הרכבה זו במדתה ובצורתה המבורכת מביאה לעולם את מפעל־היצירה המעולה, שמקורו הגלוי – הרצון והחירות, הכונה והמעשה על־פי תכנית מסוימת ולשם תכלית מסוימת; ומעינוֹ הכמוּס – כח איתנים של טבעיוּת ראשונית, אינסטינקטי־מקוֹר של מורשת־קדומים, סגנון־פעולה וסגנון־התרשמוּת מיוחד, פרי צורת־חיים וסדרי־חיים, שהוצקו ונתגבשו במשך דורות, בתוקף השפּעה מתמדת של סביבה מיוּחדת וגורל היסטורי מיוחד.

וכמדתה של היצירה האמנותית, כך מדתם של שאר מיני היצירה האנושית; כך מדתה של יצירת ערכי־חיים ויחסי־חיים. אף היצירה המוסרית, היחסים שבין אדם לחברו ובין אישיוּת לאומה, יחסי זכויות וחובות, יחסי חירוּת ואחריות, השפּעת־גומלין ופעולה חוזרת שביניהן, המסודרים ועומדים על־פי נוֹרמוֹת קבועות – כל זה הוא פרי הרכבתם ונגוּדיהם של שני היסודות האמורים, של היסוד האישי והיסוד העמי. נתבעת האישיות למלא את תפקידה, להתגלות ולהתעלות במפעלה, להרבות כחה וחילה, ליצור ולמשול. וכנגדה עומד הכלל, זה שמבפנים ומבחוץ, שבנשמתו ובנשמות זולתו, ואף הוא תובע את תקונו־עליתו; אף האומה שואפת לשכלול ולשלימוּת, לכח ולשלטון, לעלוי־מהות ולשפּור־צורות. ומתוך כך מתגברים ומשתפרים שני היסודות יחדיו, גדלה האישיוּת וגדלה האומה כאחת.

וזוהי זכותם הגדולה של הנגודים האלה. כי לא עצם הנגודים שבין שתי ספירות־חיים הללו היא מקור הצער והתקלה שבפרובלימה. טובים לנו הנגודים האלה, הממלאים את הנשמה חיים ומלחמת חיים, מן האחדות המוחלטת שעל־פני תהוֹם האפס. החוק הקוסמולוגי העתיק של אמפידוקלס שליט במלוא עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. האיבה והפּירוד הם מיסודות היצירה, התוהו שקדם לבראשית מצא את תקונו על־ידי ההתפּלגות וההתפרטות. וכבר הורה אותו זקן מאיפיזוס: “המלחמה היא אם כל דבר”. ואף נשמת האדם אי־אפשר לה בלי נגודים ומלחמה. מורכבת היא מן הנגודים, נתבעת לאורותיהם ולצלליהם, לסתירותיהם ולנפתוּליהם של החיים, נמשכת לכאן ולכאן, שואפת לאחוּד וליחוּד בבת אחת, מחייבת דבר והפוּכוֹ כאחד, וזה עיקר חייה. ובמדה שאדם גדול מחבירו – גדולים הנגודים שבנשמתו. היסודות השונים, המתנגדים ומתנגשים זה בזה, הם עזים ותקיפים יותר, בולטים ובהירים יותר, והם מציקים לו ומבקשים את תקונם־בטויים. ומה תקנתו? לא לבטל את היסוד האחד מפני חבירו, לא להמית או לרוֹשש את זה, כדי למלא את זה, אלא להביא סדר והרמוֹניה בתוך הכאוס המשבית מנוחתו, להשקיט את הפאתוֹס הסוער בלבו מתוך מתן צורה וקצב.

הרמוניה זו אין פירוּשה שלוֹם, אלא השלמה; לא שלום בין היסודות המנגדים, שכל אחד מוותר משלו שלא להתגרות בשכנגדו, אלא השלמת־גומלים שביניהם, ששכלולם ועליתם של שניהם. זוהי ההרמוניה של הנגודים עצמם. בטויים הוא תקוּנם; הבלטתם והבהרתם הן הן עליתם וצירופם. שני היסודות מתעלים, מתגברים, מתבהרים, ומתוך כך הם מזדווגים לאַחדות עליונה, אחדות של יצירה, משלימים זה את זה ומשמשים זה את זה. זקוּק היחיד היוצר לאומה, שהיא תשא אותו על נחשולה והוא ישא לה את נפשו, את מהותו־יצירתו, וזקוקה האומה ליחיד היוצר, שיטבע את חותמה, יתן צורה לחומר משלה ויממש את מהותה. שניהם סומכים זה על זה, ואין סומכין אלא על מה שיש בו כח נגוּד ועכוּב. ה“פּאראלילוגרם” של שני הכחות הללו הוא הנושא והמקיים את הקשת הרחבה של אותה בירה מקומרה, שאנו קוראים לה “תרבות אנושית”. נימה אחת אינה עדיין כנור. קולות שונים של “כלים” שונים מצטרפים לסימפוניה אחת, ואין הסימפוניה עולה יפה, אלא אם כל כלי וכלי ממלא את תפקידו בשלימות.

ד

ונראה לנו, שההסתכלות ההיסטורית מקיימת את העיקרים והמסקנות שבידינו. כשאנו באים לסקור את קויה העיקריים של ההיסטוריה האנושית, ראשי־פרקים ופרשות־דרכים שלה, אנו מוצאים, כמדומה לנו, סיוע מיתוֹדוֹלוֹגי חשוב בהשקפה זו על הנגודים העולמיים ותקנתם, שבאה כאן לידי בטוי. כמה מפרכוסיה ונפתוליה, עקירותיה והנחותיה של ההיסטוריה יתחוורו לנו מתוך השקפה זו.

תקנתם של נגוּדי עולם אלה נגלתה לנו בהבלטתם ובהבהרתם, בהתגברותם ובהתעלותם של שני היסודות כאחד, שסופן הרמוֹניה של יצירה.

במה דברים אמורים? כש“השנים כתקונן”, כשתנאי המלחמה וההתפּתחות “נוֹרמליים” ונוחים לשני היסודות יחדיו. המלחמה הצנועה לגידול ולהתפתחות, שכל יום וכל שעה זמנה, סופה הרמוֹניה ועליה.

ויש שסערה עוברת על אומה, מערבבת עליה את עולמה ומהפּכת קערתה על פיה. יש שמחלה תוקפת נשמתה, מוציאתה משווי־המשקל של אותה מלחמה צנועה וחשאית ונותנתה טרף לאחד משני הכחות־היסודות, העולה וגדל פתאום שלא כדרכו, ודומה שהוא בולע את חבירו לגמרי. שעות ה“פּסיכוֹזוֹת” הצבוריות הגדולות הן שעות של הריסת ההרמוֹניה הפּנימית שבנשמה, שעות “היפרטרופיה” של יסוד־נשמה זה ו“אטרופיה” של חבירו. שעות אלו אינן בעצם אלא בטוי אחרון ומרוכז לפרוצס ארוך, שקדם להן, תולדה אחרונה של סכום סיבות ועילות ופעולות, שעשו זמן רב במחשך מעשיהן, עד שהכשירו את המשבר. יש בהן על־פי רוב משום נקמה היסטורית על עוות־דינו של עולם והכרעת הכף המעויינת לצד אחד. אם לסבת־מה גבר לאט־לאט היסוד האחד בחיי האומה והיה מושל זמן מה בחבירו, מדכאו ומכניעו לרצונו, סופו של היסוד המדוכא –, שלא עבר ובטל מן העולם, אלא בא במסתרים לצפות לשעת פקודתו, – שיחרוֹג יום אחד ממסגרותיו ויתפרץ בחמת נקם לתבוע את עלבון שעבודו ודכויו. זה טעמן של הפסיכוזות, המעמידות את חיי האומה לזמן־מה על יסוד אחד. זהו סוד המהפּכות הגדולות בחיי האנושות, שבאות להשיב ליסוד המדוכא את כחו והשפּעתו והמשליטות אותו, לכאורה, שלטון בלי מצרים, שלטון גמוּר, שאין אחריו כלום. עד שבאה התנועה שכנגד, הריאַקציה מצד היסוֹד המדכא שנעשה מדוּכא וגם הוא שואף לתקומה ולנקמה במדכאוֹ. וחוזר חלילה.

נמצינו למדים, שכל משבר גדול בחיי אומה, כל מהפּכה וסערה, המזעזעת את עולמה, נותנת טעם חדש באותה פרובלימת־עולם ומגלה בה פנים חדשות. מנקודה זו אפשר לדון גם על הגדולה שבקטסטרופות ההיסטוריה, על מלחמת־העמים שבימינו. שלטון גמוּר ומוחלט זה של היסוד העמי, כפי שנתגלה בקטסטרופה זו, השתעבדותו הגמורה של היחיד אל הכלל, בטול רצונו ומאוייו וצרכיו מפני רצוֹנה ומאוייה וצרכיה של “האומה”, – ואחת היא אם רצון זה של הכלל נאמן הוא, המאויים מוצדקים והצרכים אמתיים, או אינם בעצם אלא פרי תעיה ומבוכה פנימית, דרך־עקיפין חולנית ומבולבלת של התפּרצות יסוד מדוכא – כל החזיונות האלה, שבאו לידי בטוי בולט כל כך במלחמה זו, לא היו אולי אפשריים כל עיקר, אלמלא הריאקציה הטבעית כנגד הנטיה היתירה לצד אחר, שעולמנו התרבותי נכשל בה קודם־לכן.

הימים שקדמו למלחמת־העמים היו ימי שלטון האינדיבידואליזם הקיצוני. חירוּת־היחיד נעשתה עיקר־העיקרים, הדוחה הכל, לרבות תקנת הכלל. הותרה הרצועה, והחירוּת נעשתה שרירוּת־לב, היתר לשלטון האדם באדם לרע לו. ה“ליברליזם” הכלכלי גרם למלא את הארץ חמס. האנארכיה של התעשיה, של היצירה וההספקה הכלכלית, עשתה את כל בני האדם זאבים טורפים ושיוֹת נטרפות. איזהו מטבע של הכרך הגדול בימינו? פלטרין גדולים ומרווחים, משכנות פאר ותענוגים לשכבה דקה של תקיפים ואילי־הזהב, מצד זה; ובתים־קסרקטין, בתים־צינוקוֹת, ללא אור וללא אויר, מלאי סחי וזוהמה, ששם ירבצו ככלבים במאורותיהם בני־אדם אוררי־יומם, שבעי־עמל ורעבים ללחם, מצד זה.

התרבות האנושית הולכת ומתעשרת לכאורה, קניניה וכבושיה הולכים ומתרבים מיום ליום, אבל הולכים וגדולים גם יסוריהם ופגעיהם של הבריות. אף הרוּח היוצר הדיר את עצמו, כביכול, מן העשוקים והרצוצים. הרוח האנושי יוצר מה שיוצר ומחדש מה שמחדש לשם קומץ התקיפים והשבעים, להנותם ולהרחיב דעתם, ואלו המוני העשוקים נתוּנים בשפלות ובחרפה כבימי החושך הרחוקים. זאת הצורה ל“בבל” של זמננו, וזו דמוּת דיוֹקנה. דומה שאף רומי בימי כשלונה וירידתה לא הגיעה למדריגה של חלוּל כבוד אדם ועושק זכויותיו כזו, שהגיעה אליה אירופה של זמננו.

דוגמתה של אנארכיה זו שבאינדיבידואליזם נתגלתה אותו זמן גם בספירת היצירה האמנותית. גם כאן הותרה הרצועה, והיחיד ראה את עצמו חפשי מן המצוות והנוֹרמוֹת, שתכוּנתה האנושית הכללית של האמנות קבעה לדורות. עם הריאקציה הטבעית, המוצדקת, כנגד צורות נובלות ודינים תפלים, כנגד מצוות בלי טעם וגזירות שאסור להרהר אחריהן, בא הזלזוּל בעצם העיקר של נורמות וכללים. עם העבוֹתוֹת נקרעו גם הקשרים, המקשרים את ה“אני” אל “לא־אני” ביצירה, אותם הקשרים הנובעים מעצם מהותה של ההסתכלות האמנותית והם המכשירים את יציקת המטבעות והדפוסים הקבועים מחומר רוֹפס ונוזל, שאין עמו צוּרה. במקום ה“אני”־הסימבול, הפרט המשמש דמוּת ובטוי לכלל, בא ה“אני” הערטילאי, הבודד המוחלט, הכלוא במאורת לבבו השומם, הפּרט שאין לו כלל ולא כללים. האינדיבידואליזם המופרז של תקופת הדלדוּל וההתנוונוּת החזיר את היצירה האמנותית ל“תוהו שקדם לתקון”, לערבוביא ולטשטוּש של חומר תוסס, שלא נכבש לצורה ולא נכנע לחוּקים. במקום החירות באה האנארכיה. במקום מתן צורות וחוקים לפרט בהסכם למהותו הכללית, באה ארעיוּת פרועה ועזובה לנפשה, ערפליוּת אטומה, שלא נזדככה לאורן של נורמות, ערב נטיות ויצרים, עכוּרי־דמות ולקויי־אורות, שלא נחה עליהם רוח מאַחדת ומכללת.

כזה היה שלטונו של האינדיבידואליזם הקיצוני בספירות שונות של התרבות האנושית בימים שקדמו למלחמה. ואנארכיה זו שבאינדיבידואליזם, העושה שמות בתרבותנו ומהרסת סדרו של עולם, הביאה לידי ריאקציה, שאף היא נעשתה קיצונית, פרועה־מהרסת בסופה. לאט־לאט גמל המרד, לאט־לאט הוכשרה המהפּכה. התקוממוּת זו מצאה בטוי אחרון ומרוּכז, בטוי מבהיל בתקפו, עם התפּרצות הסערה. היסוד הכללי, העמי, חרג עם תחילתה של שעת־חירוּם זו ממסגרותיו ותפס את רסן השלטון. הוכרעה הכף לצד שכנגד, היחיד ירד מכסאו, וה“כלל” עלה לגדוּלה, – לגדולה שאינה מן המדה ומן התועלת לאנושות. הקיץ הקץ על שלטון האינדיבידואליזם, אבל גם על חירוּתו של היחיד, על האבטונומיה של האישיוּת המוסרית. היחיד נעשה אמצעי ל“תכלית” שמחוצה לו, – ולתכלית מוטעית ומסולפת, – קיומו – הופעה ארעית ועוברת, טפל לכלל, יתד אחת קטנה במכונה הכללית הגדולה, מזומנת למלא תפקידה מתוך הכרח סמוּי, שליח צבּוּר, העושה רצון שולחו בעינים עצומות ושומע בקולו מתוך הכנעה ושעבּוּד.

כך עלה וגבר פתאום היסוד המדוכא ושפך את ממשלתו, ממשלה בלי מצרים, על מדכּאו. ואף שלטון זה של יסוד אחד המדכא את חבירו לא נתקבל על הבריות; לא ארכו ימי שלטונו המוחלט של הכלל. הפסיכוזה, ההתגברוּת המופרזה של היסוד האחד, עברה בקרוב. נלאו בני־אדם נשוא את הנטל הכבד של ה“כלל” והתחילו מהרהרים אחרי מדת העריצות שבשלטונו, התחילו תוהים על נפשם־יחידתם, שנעשתה מדרס לצרכיו המדומים של ה“כלל”, אמצעי טפל וארעי ל“תכליתותיו”. היסוד המדוכא התחיל תובע את עלבונו, מתמרמר ל“בעליו” ולשלטונו, ולבסוף הפך לו את קערתו על פיה. מלחמת־האיתנים הפּנימית של שני היסודות באותה תקופה אפוקליפטית היא מן הפרדוכסים המדהימים של ההיסטוריה האנושית. לא היו לה לכאורה לאירופה ימים גדולים של התעוררות הצבור, של קבלת עוֹל אומה ברצון, של הכנעה מאהבה אל רצונו וצרכיו המקודשים של הכלל, כימים הראשונים למלחמת־העמים. המונים ומנהיגים קבלו עליהם את העול. דבּרים של התנועה הסוציאלית בעולם יצאו אל מערכת־הדמים למלא את חובתם לעמם. ומשעמדו בני־אדם על הטעות ועל השקר שב“צרכי הכלל” – באה הריאקציה בצורה מעוּותת ומסולפת של הוללות אינדיבידואליסטית. לא היו לה לאירופה ימי קטנות וכעור, ימי פריצת גדרים ושרירוּת לב של יחידים, שעינם אך לבצעם ולהנאתם, ימי הוללות והפקרוּת של תאוה זוֹללה, חמס וגזל־הרבים, רדיפה אחרי מותרוֹת ותענוגי־בשרים, כשלש שנות המלחמה האחרונות. במקום הקרבנות מאהבה של מאמינים תמימים־מותעים על מזבחה של האומה – באה הבהלה הפּרוצה של הלולא וחנגא.

כך עלתה להם לכל עמי אירופה, בלי יוצא מן הכלל, בין שהם עצמם מודים הודאה גמורה בקלקלה שהגיעה להם ומשיחים אותה בפרהסיה, ובין שהם מודים במקצת מפני הבוּשה, ואפילו הם כופרים הכל משום “פּוליטיקה”: בכל מקום, אשר הגיע אליו דבר המלחמה וקרבנותיה, התפּרץ סוף־סוף היחיד המדוכא, המקריב את הקרבנות, ונקם נקמה אכזרית במדכאיו. ואין בנידון זה בין העמים והארצות השונים אלא הבדל מדריגה, הבדל מדתה של הריאקציה. מדה זו הותנתה על־פי כמה תנאים וגורמים, המשתנים מאומה לאומה וממדינה למדינה.

וכי יש צורך להטעים, שעדיין לא שככה הסערה בלבבות ונפש האדם עדיין לא שבה למנוחתה? שאף תעתועיו ותעלוליו של אינדיבידואליזם פרוּץ ופרוע אינם אלא פסיכוזה חדשה, יורשתה של הקודמת, ואף זו לא תביא גאולה לנשמתו של אדם, המבקשת את תקוּנה דוקא בהרמוניה של הנגודים, בקיומם ובעלוּים של שני היסודות המנגדים יחדיו? מי יודע, מה טעמם של המהפכות החדשות והזעזועים החדשים, המתרחשים ובאים בעקבה של מלחמת־העמים על כל אירופה כולה, למן המהפּכה הרוּסית ואילך? מי יודע, כלפּי מי ומה מכוונות בעיקר המהפּכות החדשות הללו, כלפּי עריצוּתוֹ של שלטון ה“כלל”, המחריב עולמות שלמים של יחידים לשם ה“מהות העליונה” שלו, או כלפי חירוּתוֹ הקיצונית של היחיד, שנעשתה הפקרוּת ושרירוּת־לב, חמסנות ושלטון האדם באדם לרע לו? מי יודע, מי הוא האויב, שללבו מכוננת עתה האנושות השרוּיה בצער את חצה: המיליטאריזם והאימפריאליזם, צורה־העויה כעורה זו של שלטון ה“כלל”, של הכח והממון, המסודרים סדור לאומי, או האינדיבידואליזם הפרוע לשמצה, קלקלותיו הגדולות של זה במקצוע הכלכלה, האנארכיה של התעשיה, של היצירה וההספּקה, החמס והשוֹד, המותרים על־פי “החוק”? אלו ואלו שבט זעם הם ומארת אלהים למין האנושי, וחזקה על רוח־האדם, העולה סוף־סוף למעלה, שלא ינוח ולא ישקוֹט, עד שיבער גם אלו וגם אלו עד תומם. נשמתנו, המבקשת תקנה לאימות הימים, לא תבוא למנוחתה, עד שתחוּדש ההרמוניה ההרוסה של שני היסודות המנגדים, ושניהם יתגברו ויתעלו למלא את תפקידם בשלימוּת, להשלים זה את זה ולשמש זה את זה מתוֹך חירות של יצירה. אחרי הרעש – קול דממה דקה; אחרי המהומה של פסיכוזה זו או חברתה יבוא, נקוה, הריתמוס השאנן של מלחמה צנועה וחשאית, של זו שיש עמה גידוּל והתפּתחות, שפּוּר־צורות ועלוּי־תוכן.

ה

הסתכלות מיתודולוגית זו במהותה של הפרובלימה העולמית עשויה לשפוך אור חדש גם על צורותיה וגווניה של פּרובלימה זו בחייו ההיסטוריים של עם ישראל. הנחה קודמת לסינתיזה של הנגודים הגדולים, להרמוניה שבין היסודות המתנגשים ונלחמים זה בזה, היא, כאמור, תנאים נוחים לגלויים ולהתפּתחותם של שני היסודות יחדיו. גם עם קיוּמם של תנאים אלה בדרך כלל אפשר לו לשווי־המשקל שבין היסודות המנגדים, שיוּפרע לסבת־מה לזמן מועט או מרובה. ואולם סופו של היסוד המדוכא, שיתנער משפלוּתוֹ ויחדש את כחו, ומתוך כך תתחדש גם ההרמוֹניה ההרוסה. כשאומה מעוּרה בקרקעה, שואבת מן המלא ויוֹנקת ממעינותיה העצמיים, וכח קדומים שלה, כח יציר־בראשית ואינסטינקטי־מקוֹר, לא נס ולא נחלש; כשאף היחיד יונק יניקת־שרשים מבורכה, משכים ומוצא מן המוכן צורות־חיים וסדרי־חיים מוצקים, ערכים וכלים, תכנים ונרתיקים, העשויים בצלמו וטבועים ברוחו, והם שומרים עליו מפני הבלבוּל והאנארכיה, המשבבים דעתו של אדם ומבזבזים את האנרגיה הנפשית שלו לבטלה – חזקה על שני היסודות האלה, שיתברכו ברכת גדוּל וחוֹסן, שניהם יפרנסו וישכללו זה את זה מתוך התנגשות ונגודים שביניהם ושניהם יעלו לכח ולתפארת.

זוהי המדה בכל אומה ולשון, החיה חיים טבעיים במקום גידוּלה הטבעי. מה שאין כן האומה העברית. הסערה הגדולה, שעברה על אומה זו לפני אלפּים שנה, עקרתה ממקום גדוּלה והרסה את יסודות ההרמוֹניה שבנשמתה. האחדות הקדומה של הגורמים הצרים צורתה של האישיות הלאומית לדורי־דורות, אחדות המהות הלאומית הפּנימית וצורות החיים הלאומיות הקדוּמות, נקרעה ביד חזקה ביום שיצא ישראל בגולה. נקרעה האומה מצורות־החיים הלאומיות, שעמדו על־יד עריסתה וטבעו בה את חותמן הבולט, – מן הלשון הלאומית, המולדת הלאומית והמנהגים הלאומיים במשמעם המקיף³. מאז ואילך אין לאומה זו צורות־חיים שלימוֹת וסדרי־חיים מוצקים משלה. צורות־החיים המקיפות אותה מסביב, סכוּם כל הרשמים וההשפעות, המשתפכים לתוך נפשה מיום ליום, אינם משלה. הלשון אינה שלה, המולדת אינה שלה, מנהגי־החיים אינם שלה. פסקה יניקת השרשים המבוֹרכת, ועם זה תש כחו של היסוד הכללי, העמי, נדלדלה טבעיוּת ראשונית ומקורית שלו, והיסוד האישי, האינדיבידואליסטי, התגבר יותר מן המדה הרגילה. על חזיון זה כבר עמדו רבים, ואחד העם יפה דרש סמוכין בין חורבן החיים המדיניים ובין “התגברוּת היסוד הפּרטי על הלאומי בנפש אישי העם”.

לא מקרה הוא זה, שכמה מן היצירות, שהטביעו את חותמן באותה התקופה של התחלת הכשלון והדלדוּל המדיני, הן יצירות ערטילאיות מן הבחינה הלאומית, מחוסרות קרקע ושרשים לאומיים ונטולות כח רענן וטבעי של אינסטינקטים לאומיים, והן מכוונות בעיקרן אל היחיד הבודד ואל תקוּן חייו האישיים. כזו היא תנועת האיסיים הקדמוֹנים, שברחו אל המדבר מפני המדינה ותקלותיה לחיוֹת שם את חייהם האישיים בקדושה ובטהרה, וכזו היא גם הנצרות הקדוּמה, שבקשה להביא גאוּלה ליחיד ולהנחילו “מלכות שלא מן העולם הזה”. שתי התנועות הללו מקוֹרן ועצם מהותן הוא: התגברוּת היסוד האישי על היסוד העמי, שתש כחו, שאיפתו של היחיד למצוא תקנה לנפשו מחוץ לכל הגדרים הלאומיים והמדיניים. יפה הורו חכמים, שהנצרוּת היא דת אינדיבידואליסטית. פירוּשם של דברים אלה הוא, שאין לה שרשים ביסוד העמי הטבעי שבנשמתו של אדם – לא של אדם מישראל ולא מאומות העולם, שקבלו את תורתה, – אף־על־פי שמצד אחר אין בה גם כדי ישועה מצער היחיד, לפי שהיא עצמה חזרה וסתרה את בנינה, חזרה וסתמה את מעיני הישועה הזאת, את החירוּת והאחריוּת המוסרית של האישיוּת. דוקא דת “אינדיבידואליסטית” זו מהרסת ומבטלת את האבטונומיה של האישיוּת המוסרית. תורת החטא הבא בירושה, שאין לו תקנה אלא רחמי שמים, תורה זו שמימות אבגוסטינוס הקדוש ואילך נעשתה אחד מעיקרי הדת הנוצרית, יש בה סתירה גמורה לעצם המושג “אישיוּת”. אין “אישיוּת” בלי אחריוּת למעשים טובים ורעים. מי שנידון מתחילת ברייתו לחטא ולשעבּוּד ואין לו תקנה אלא ב“חסד” עליון – אינו לא בגדר חירוּת ולא בגדר אחריוּת, ואין גאולה ליחיד, אלא מתוֹך חירות ואחריות מוסרית.

דבר זה מלמדנו, עד כמה אינדיבידואליזם זה של הנצרות, פרי הירידה המדינית בישראל, אינו בעצם הדבר אלא מושג שלילי. פירושו – העדר שרשים ליניקה קולקטיבית, דלדול היסוד העמי, הכללי.

אינדיבידואליזם כושל זה אינו חזיון ארעי ועובר, מעין חלוף־משמרות לשעה בין שני היסודות, שדוגמתו מצאנו בכל אומה ובכל כלל. זהו דלדוּל המקוֹר, הריסות יסוֹדה של אותה הרמוניה פנימית, שהיא עצם מהותם ותכליתם של הנגודים האנושיים הנצחיים. זהו עצם טיבו של האינדיבידואליזם היהודי המפורסם: משתנה הוא מזה העולה לפעמים לגדוּלה אצל עמים אחרים לא רק שנוי מדריגה, אלא גם שנוי מהות. אין פירושו שאיפתו של היחיד לפרוק עול זרים ו“לממש את אישיוּתו”, לגלות את כחו, ליצור ולמשוֹל; עצם טיבו הוא – התלישות, חוסר קרקע ושרשים, העדר כל הקשרים הטבעיים, המקשרים את היחיד אל האם־האומה. אינדיבידואליזם ממין זה סכנתו גדולה ביותר; אין בו כלום מן החומר הראוי למתן צורה הרמונית בעתיד, כי עצם מהותו – השלילה, הנביבות, חלל ריק.

על סכנתו של זה עמד האינסטינקט הלאומי על־פי דרכו והתחכם למצוא תרופה וסם חיים כנגדו. רצון הקיום הלאומי הערים להעמיד קשרים חדשים בין היחיד והאומה, במקום הקשרים הקודמים שנתרופפו, והתקין צורות־נובלות, צורות לפי שעה במקום צוּרות־החיים העתיקות, שיבש מקוֹרן. ולא עוד, אלא שחיבל תחבולות ליתן תוקף מיוחד לצורות אלו ולהוסיף להן כח מלאכותי, למען יעמדו ימים רבים. כאלו צפה האינסטינקט הזה, שצוּרוֹת רופפות וארעיות אלו, שאין בהן מן החוסן והרעננוּת של טבעיוּת ראשונית ומקורית, לא יהא כחן יפה למשול בלבבות ולכבוֹש את “הכחות הבורחים מן המרכז”, עמד וגזר על היחיד גזירת שעבוד ומשמעת, הקיפוֹ המון סייגים וגדרים לדכא רוח פרצים בקרבו. זהו סוֹד הגיטוֹ; זה טעמן של כמה צורות־חיים וערכי־חיים לאומיים חדשים, שיצרה האומה בגולה. הללו באו למלא מקום הצורות והערכים העתיקים ולשמש תריס בפני היצרים האישיים, שהיתה בהם סכנה לקיוּמה של האומה. הגיטוֹ ידע ליתן “סורוגאטים” לאומיים לאדם מישראל ולכוֹף אותו עליהם. וגדולה מזו: אותו אינסטינקט פקח ידע להשתמש לחפצו גם בשרידי הצוּרות והיסודות העתיקים ולשלבם בסורוגאטים המלאכותיים, להוסיף להם מתוֹך כך כח חיוּני. אותם השרידים הוסיפו להתקיים בתחומים מצומצמים ובצורות מצומצמות⁴ אף לאחר החורבן המדיני, והוסיפו מתוך כך כח לגיטו, אמנם לא כח יוצר, אבל כח מעמיד ומקיים. אם את הקרקע, את הנכסים שיש להם אחריוּת, לא יכלה האומה הנודדת ליקח אתה בדרכה, הרי הנכסים המטלטלים ניתנו להשמר במקצת גם בגולה. ואת אלה ידע הגיטוֹ לנצוֹר מכל משמר. הלשון הלאומית פסקה מלהיות לשון המשא־ומתן הטבעי שבין אדם לחבירו, חדלה להיות לשון היצירה הטבעית, המעורה בקרקעה של האומה וטבועה ברוחה, אבל השתמרה כלשון שבכתב, כלשון מיוחדת לצרכי־קדושה. ממנהגי־החיים וארחות־החיים הלאומיים השתמר שריד חשוּב בדמוּת הדת הלאומית. ואף המולדת הלאומית התקיימה, אם־כי לא במוחזק אלא בראוי; היא נעשתה ענינם של שאיפה עצוּמה וגעגועים תקיפים, שהראו מזמן לזמן את פעולתם בתנועות המשיחיות, בעליות השונות וכיוצא בזה.

כך יצרה לה היהדות בגולה שיטה שלמה של סורוגאטים לאומיים והרכיבה בהם את שרידי הצורות והיסודות העתיקים. ובכחם של סורוגטים ושרידים אלה משל הגיטו בלבבות, הכניע ושעבד במשך דורות את היסוד האישי, שלא יתגרה בשכנגדו ולא יעלה לשלטון, ופרנס פרנסה מלאכותית את היסוד העמי הרעוע והמעורער.

ואולם פקודת כל הסורוגאטים שבעולם באה גם על אלה. אין מחקים את הטבע ביצירותיו החפשיות ואין מזמינים לו בריוֹת מלאכותיות במקום בריות־בראשית שלו. אנשי־פלאות היו מאורי־הגולה, אשר בכח ההיפּנוזה של הרוּח בלבד ידעו לבנות חומה בצוּרה מסביב לאומה סחוּפה ותלושה ממקורה ולהגן עליה במשך דורות בפני כל הסערות שבעולם. אבל סוף־סוף לא יכלו לעמוד בפני הטבע וגזירותיו. סוף־סוף תש כחם של הסורוגאטים הארעיים והרופפים לשמש יסודות־חיים לאומיים לאומה. גברו היסודות הזרים והצורות התקיפות, שבאו מן החוץ. התמוטטו חומות הגיטוֹ וכל ערכי־החיים וצורות־החיים שיצר ושמעיקרם לא היה בהם כדי לחדש את אחדוּתה הקדוּמה של הנשמה הלאומית אלא כדי להניח טלאים על הקרעים בלבד, נטרפו בסערה.

אותה שעה נחשפה תהוֹם של קרעים ונגוּדים בין היסודות השונים, הצרים צורתה של האישיוּת הלאומית, בין המהות הלאומית הפּנימית ובין צורות־החיים שמסביב, בין עבר והוה, בין הזכרון הלאומי ובין הסביבה החיה, בין רגש הקיוּם הלאומי, היוֹנק שלא מדעת מרשמי־בראשית ומהשפּעות־קדוּמים, ובין המון הרשמים וההשפּעות מעולם־חוּץ, הסוחפים את היחיד בזרמם הכביר ומרחיקים אותו ממקורו. יותר ויותר התגברו היסודות הזרים, יותר ויותר נדלדלו ונתנוונו הסורוגאטים ושרידי היסודות העתיקים, יותר ויותר תש כחו של היסוד העמי, הכללי. היסוד המדוכא התחיל מתקומם כנגד מדכאוֹ היורד. היחיד התחיל תובע את עלבון שעבודו ויסוריו, שלא מצא להם עוד שום טעם ותכלית. נתמעטו מחבבי־הצרות, המקבלים באהבה את יסוריהם לשם תכלית מופשטת שמחוצה להם, לשם צרכיו של הכלל. למה לה לאישיות, השואפת לגידוּל ולעליה, לחיים וליצירת־חיים, לגדוֹר בעד עצמה גדרים מלאכותיים ולסבול ענשו של “הכלל”, של שיירי יסוד נפשי עתיק, שעבר זמנו, שכח טבעיוּת קדומה שבו יבש ודלל ולא נשתייר ממנו אלא בבואה כהה ועמוּמה, שרידים מאוּבּנים של צורות־חיים נוֹבלוֹת, שאין לעולם צורך בהן? וכי לא טוב לו ליחיד, ש“יפסח על החללים”, ישט ויעבור על “הפּגרים”, המחשיכים לו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וילך לדרכו, דרך החירוּת האישית?

כזאת וכזאת שאלו רבים מישראל על מפתן התקופה החדשה שבדברי ימינו. שאלו וענו על־פי דרכם ויצרם האישי. אותה שעה היתה שעת משבר לאומה. גברו “הכחות הבורחים מן המרכז”, נתרבו הבורחים מן הגיטוֹ ומן האומה כאחד, התחיל ה“שמד” בהמון ובפרהסיה, שמד בצורות שונות ובמדות שונות. הגיעה שעת פריחתו של אותו “האינדיבידואליזם היהודי”, שעל תכונתו המיוּחדת לו כבר עמדנו לעיל. פליטי הגיטוֹ הללו נתלשו מקרקעם, וקרקע אחר לא קלטם. לשוא נשאו רבים מהם את לבם לחוסן ולרעננוּת שביסוד העמי של שכניהם. לשוא קווּ, שיסודות החיים הלאומיים של אחרים יעשו יסודות חייהם הם, לשוא הפקירו את נפשם לנחשול הרשמים הזרים וההשפּעות הזרות, שישא אותם על גבו ויביא אותם לחופים חדשים. לא עברו ימים מרוּבים עד שעמדו על טעותם. הוברר, ש“טבעיות ראשונית” אינה נרכשת מן המוכן משל אחרים, שאין יסודות־חיים לאומיים נקנים אלא מתוֹך חבלי־יצירה במשך דורות, ואין בן־אדם זוכה בצורות חיים לאומיות, אלא אם נעשו אבותיו שותפים בני־חורין ביצירתן. כך עלתה להם לפליטי הגיטו, שאמרו להמיר שכבה יסודית שבנשמתם ולחצוֹב בעולם חדש מעין חדש לאחדות שבלב. נקרעו הללו מקרקע האומה ונשארו תלויים ברפיוֹן, מרחפים ועומדים באויר, ללא שרשים וללא צמיחה, ללא כח־ראשית שבירושה וללא שלות בטחון של שלימות פנימית, ואין להם בעולמם אלא “אני” בודד, מדולדל ותלוּש בלבד, נשמה ערטילאית וערירית, חוליא רעועה, שאינה מצטרפת לשלשלת־הדורות ולקשר קיים של יצירה והפראה. מי מאתנו אינו יודע בריה־העויה חדשה זו של הגלוּת? מי אינו יודע את הבריות העלוּבוֹת הללו מישראל, את ה“אינדיבידואליסטים” השדופים והשחוּפים, נבוּבי־הלב וסריסי הרגש הטבעי, אשר נתנו את נפשם מאכל לשממית: ספקנות ובלבם הקרח הנורא של אירוֹניה עקרה וחמריוּת צינית? מי מאתנו לא חרד ולא רגז תחתיו על “אחיו” אלה, נטולי כל רגש צבּוּרי ולאומי, מאנשי הממון ומאנשי העט, אדוני הקאפּיטל ועבדיו, סמל כל צלליו השחורים של המשטר הרכושני, ושל יפי־רוח גנדרנים, מתלוצצים ומתרברבים, ריזוֹניורים ריקנים, “נוצצים בעדיי שוא ומתיפיפים בחן רמיה”, מוציאים זוהר מעוּשה לבטלה ומזייפים חותמה של היצירה האנושית? מי אינו יודע את גבורי הבורסות ובתי־הקפה־לאמנים משלנו, את “מויש’ל” הקפיטליסט ואת “מויש’ל” הז’ורנליסט?

זה היה “האינדיבידואליזם היהודי” בדורותינו, וזאת היתה צורתו. ושוב התעורר רצון הקיום הלאומי ועמד בפרץ. תנועת התחיה בישראל באה לחדש יסודותיה של אותה הרמוניה פנימית, שהרסה הגלות. אין היא מסתפּקת במועט, בטלאים ובתרופות לפי שעה, בסוּרוֹגאטים ארעיים ורופפים, ישנים או חדשים, אלא היא אומרת לשוּב ולחדש מתוֹך מפעל של יצירה את האחדוּת הפּנימית הקדוּמה של הנשמה הלאומית, אחדוּת מהות וצורות. תחית צורות־החיים הלאומית העתיקות, תחית המולדת הלאומית, הלשון הלאומית, ו“מנהגי־החיים” הלאומיים, היא היא תחית היסוד העמי המקורי, תחית כח־איתנים שבטבעיות־בראשית, תחית המעין האירציוֹנלי העמוק, הבוקע ועולה משכבות הדורות להשקות נשמתו של אדם שלא מדעתו. ותחיה זו – היא היא ההנחה הקודמת להרמוניה של שני היסודות שבנשמה; היא הערבה לתנאים הוגנים לגדוּלם ולהתפּתחותם של שניהם, להרכבה יפה שלהם, ליצירת הסינתיזה הגואלת.

*

עדיין לא באה נפשנו למנוחתה. עדיין מדיינים ונלחמים בקרבה שני היסודות הללו. יש שיסוד זה ינחל נצחון, ומחר והנה ידו של חבירו על העליונה. אף נחשול המאורעות הגדולים שלפנינו מעלה על גבו פעם יסוד זה ופעם את שכנגדו. יש שנראה לנו, שהסערה הגדולה חרשה את מעניתנו, זעזעה עמקי מצולותיה של נפש האומה, עד שחרדו כחות־מקור שבשכבות־הדורות ושעת הניר הגיעה להם. ויש שנראה לנו, שאותה סערה העלתה ממעמקים את כל הרקב והפּסוּל שבנשמה ערירית ושוממה, עקורת שרשים ונטולת אינסטינקטי־אומה. –

בהתפּרץ הסער חרד העם מקצהו, הסתכל בגורלו הטראגי, שאין דוגמתו, בבדידותו העולמית בתוֹך שאר האדם, בקרבנותיו הגדולים, קרבנות נפש ורכוּש וכבוד, שאין להם לא טעם ולא תכלית, – הסתכל ונזדעזע. והצער הגדול הוליד את ההתעוררות הלאומית. כליוֹן הנפש לגאולה לאומית ולכבוד לאומי עורר את רגש האחדות הלאומית. אותה שעה נתגלתה בישראל נטיה עצומה לכנוּס הכחות הלאומיים לשם בנין לאומי. ואולם לא ארכו הימים ועלה לנו מה שעלה לשאר האומות, שנסחפו בזרם המאורעות. אחרי ההתאמצות הכבירה של הרגש הלאומי, של הכרת חובה ואחריות כלפי הכלל, באה ההתפּרקות המרוּשלת. שוב גבר היסוד האישי, שוב צפו ועלו הנטיוֹת והיצרים האישיים, שלא בלמוּם במתג וברסן ולא גדרו בעדם גדרי כלל וחובה. נודה נא בתום־לבב על הקלקלה הגדולה ולא נבוא, חלילה, לזייף את חותמה של האמת ההיסטורית: המגפה הכללית של ספיקוּלציה והפקרוּת מוסרית עברה גם עלינו. הזעזועים הגדולים ערערו גם את שווי־המשקל המוסרי שלנו. נפרצו גדרי־דורות, התמוטטו סייגי עולם. עבירות גסוֹת, שבני־אדם עבריינים היו באים עליהם לפנים בחדרי־חדרים, הותרו והרימו ראש. פקעה הקלחת הרותחת של תאווֹת כבוּשוֹת, של אהבת הבצע וההנאה, של בולמוס ההתעשרות והוללות, הצועדות נטויות־גרון בראש כל חוצות…

ודאי: כל החזיונות הרעים והנוראים האלה אינם אלא ענינם של פרטים, שאין אחריוּתם על הכלל, שהרי הכלל כולו לא נתפס לאותה מגפה של זמננו ולא שתה מקלחתה. ואף־על־פי־כן יש בהם בפרטים אלה כדי ללמד מבחינת מה על הכלל. זוהי הצוּרה הבולטת והמבהילה ביותר של אינדיבידואליזם פרוּץ ופרוע, שעלה בימים האלה לשלטון בעולמנו. ואולם עצם החזיון של התגברות היסוד האינדיבידואליסטי לאחר התקוּפה הקצרה של התעוררות לאומית הוא יותר כללי, ומפורענותם לא ניקו בעצם גם “הברכים אשר לא כרעו לבעל” החדש. הכל, אף העוסקים בצרכי־צבור, שתקומת האומה ותקנתה היא, לכאורה, רוח־אפם ותכלית־חייהם, שלמו מס לריאקציה האינדיבידואליסטית החדשה. הרבה תקלות גדולות הביאה זו לכלל ולצרכי הכלל. מהי ה“מפלגתיוּת” הקיצונית והסמויה, המבזבזת אנרגיה צבורית לבטלה, במחלוקת לשם סתירה, במלחמה כנגד עבודת־הבנין, כנגד כנוס הכחות לשם מטרות לאומיות עליונות, אם לא אינדיבידואליזם נטול־כח ועקוּר־שרשים בצורה חדשה? מהי כל אותה המלחמה העקשנית, שהמעטים נלחמים במרובים, שמפלגות קטנות ובטלות בכמות ובאיכות נלחמות במשאת־נפשם ובאידיאלים ההיסטוריים של רבבות אלפי ישראל, מתנשאות להטיל עליהם רצונן בעל־כרחם ולזייף את העדוּת הגדולה, שהנשמה הלאומית העידה בימי מפנה אלה בפני אלהים ובפני ההיסטוריה האנושית – מה כל זה, אם לא נצחון היצרים האישיים, הפורצים גדרי כלל וחובה, על היסוד הכללי, על הרגש הלאומי הטבעי, על הכרת חובה ואחריוּת כלפּי האומה?

ואף־על־פי־כן אין אנו מתיאשים מן האחדוּת ומן ההרמוניה הלאומית. גדולה אמנם המבוכה וגדול צערנו, צער הנגוּדים והקרעים שבלב, מצערם של שאר בני־אדם. גורלנו ההיסטורי המיוחד העמיק הרחיב תהום זו עד לאין מדה. יבש מקורנו, מקוֹר אחדות קדוּמים, נצוצי נשמתנו פזורים לכל קצוי־תבל, הפקר לכל הרוחות ולכל הגלים, וכל פורענוּת שבאה לעולם, כל סערה ומהפכה, נפרעת מנשמתנו תחילה. אבל “לא ינוּם ולא יישן שומר ישראל”. רצון הקיוּם הלאומי, זה השומר הנאמן, השוכן בתחתית הנשמה ומביאנו לעשות חפצו שלא בטובתנו, עוד כחו חדש עמו לעמוד בפני סערות חיצוניות וירידות ארעיות.

הנה אנו שומעים כקול משק כנפי ההיסטוריה מעל לראשנו: יום־פקוּדה הוא לנו היום הזה. פקוד פקד אלוהי עולם את הנודד הנצחי להביאו אל המנוחה ואל הנחלה; אל המנוחה על־ידי הנחלה. מרגישים אנו בכל נימי נפשנו: עתיד יום מחר שיעשה לנו יום־גדוֹלוֹת, יום תקוּמה וגאולה מתוך אנרגיה של מפעל, מתוֹך חירוּת של יצירה. אנו מעמידים עלינו מצוות, מצוות־עשה. קרואים אנו לבנות בידינו הריסות־דורות ולהחיות בעמלנו שממות־עולם. עומדים אנו לשוּב ולחדש במפעל את יסודותינו העתיקים שנתערערו. עבודת הבנין שלנו עתידה להביא לנו את הגאולה, גאולת פנים, לברוא לנו לב טהור ולהשרישנו בקרקע ההיסטורי. עבודה זו תחיה כח־קדוּמים שלנו, כח איתנים של טבעיוּת בראשית, ותחדש את ההרמוניה הגדולה של הנשמה הלאומית, שנטרפה בסערות דורות.

היהודי החדש, המעורה בקרקעה של האומה ויוֹנק משרשיה, עתיד ליתן לנו הרכבה יפה זו של פרט וכלל, של היסוד אישי, יסוד חירוּת ורצון, ושל היסוד העמי, יסוד טבע ואינסטינקטים, שהיא אם כל יצירה אנושית גדולה.

(“משואות”, אודיסה. שבט, תרע"ט).