דומה שבשוּם שאלה משאלותינו הקשות אין הערבוּביא ובלבוּל הדעות גדולים כל־כך, כמו בשאלת הלשונות. חשיבותה היתירה של שאלה זו גרמה לכך, שעמדו לה גוֹאלים משוּנים, המגלים בה פנים שלא כהלכה, מערבבים בה שאלות אחרות שלא מענינה ומאפילים עליה ערפל עב של “פוליטיקה” או של חצאיוּת ונדנודים, הבאים מתוֹך רפיון פּנימי. בשוּם שאלה אחרת משאלותינו לא גדלה כל־כך השניוּת והחצאיות כמו בשאלה זו; בשוּם מקצוע אחר של חיינו הלאומיים לא רבו כל־כך ה“פּוליטיקאים”, האוחזים את החבל בשני ראשיו בהכרה ובחשבון, וחלשי־הדעת, העומדים בחצי הדרך ומראים פנים לכאן ולכאן מתוֹך כשלון והעדר בטחה פנימית. וכנגד ה“פוליטיקה” וההפכפכנות עמדה לנו מצד אחד גם “שלימוּת” פשוטה וישרה ביותר, המשליטה את הרגש שנפגע על ההגיון והשכל והמקלקלת גם היא את שורת האמת האוֹבּייקטיבית. מתוֹך התמרמרוּת על הכפירה בעיקר הלאומי־ההיסטורי, מתוֹך התנגדות לאידישיסטים, האומרים להפוך את הקערה על פּיה ולזכות את האומה עתיקה בלשון לאומית חדשה ותרבות לאומית חדשה, – הגיעו קצת מאתנו לידי קיצוניוּת נפרזה, הקולעת ממעל למטרה. כנגד “הלאומיים” המשונים, העושים את ה“אידיש” לשון לאומית לישראל, נמצאו בנו קיצונים, הפוסלים את הלשון המדוברת שלנו אפילו מלשמש שמוּש ארעי לשעה, כאילו באמת כעורה וגרועה היא לשון זו, שבה מדברים מיליוֹנים מישראל, מכל לשון אחרת שבעולם, שאנו ואבותינו היינו משתמשים בה בגולה לצרכי השעה, ואפילו לצרכים לאומיים. והערבוביא גדולה עוד ביותר משוּם שהתחילו מכניסים לשאלה זו דברים שאינם מענינה. מי שאין בו די חוסן פנימי והתגלות־לב לכפור בפרהסיה בעיקרים לאומיים – בא ומערבב את התחוּמים וטוען ל“עממיוּת”, ל“פּדגוגיה” וכיוצא בזה.

ולפיכך יש עכשיו צורך לחזור על ה“אלף־בית” שלנו, לברר את השקפתנו על תעודותיה ויעוּדה של הלאומיות העברית ולקבוע את יחסנו לשאלת־הלשונות, כפי שהוא יוצא מהשקפה זו.

א    🔗

כידוע נחלקו הדעות בדבר הבחינה הלאומית שלנו. יש מעמידים את יחודנו הלאומי על התוכן, על רוח־היהדות וערכיה; וכנגדם יש טוענים (ד“ר קלצקין ב”בוקר של תקופה" שלו): לא התוכן הוא עיקר – אין בתוכן וברוּח־היהדוּת כדי ייחוד וצמצום לאומי, – אלא הצוּרה הלאומית, היא מיחדת את היחוד הלאומי ותוחמת את תחומו ורק בה נוהגת חובה לאומית. אחד־העם מנסח במקום אחד את תעודתה של התנועה הלאומית בישראל כ“מטרה פשוטה וברורה”: “להעמיד את הלאומיות העברית בתנאי־חיים חדשים, שיתנו לה יכולת לחזק ולפתח את עצמוּתה מכל הצדדים”. נוסח זה הוא רחב, לכאורה, משיטתו של המנסח ויוצא חובת כל הדעות, משום שאין הוא קובע מסמרות, מהו עיקר ומהו טפל ב“עצמות” זו ועל מה היא עומדת, על התוכן או על הצורה. ואולם זכות זו היא גם חובה לאותו נוסח: אין בו מן הדיוּק והבהירות הרצויה. נראה לי, שיש למצוא נוסח אחר לתעודתה של תנועתנו, בלי לדחות לא את התוכן מפני הצורה ולא את הצורה מפני התוכן. תעודה זו היא אחדוּת התוכן הלאומי והצורה הלאומית, כלומר: אחדוּת היסודות, שעליהם עומדים גם התוכן וגם צורה (והגדולה משניהם: היכוֹלת ליצור תכנים עצמיים וצוּרוֹת עצמיות), אחדות היסודות, היוצרים את האישיוּת הלאומית וצרים את צורתה.

יסודות אלה הם משני סוּגים: יסוד־פנים ויסוד־חוץ. ועל אחדוּתם עומד היחוּד הלאומי; היא ורק היא נותנת יכולת ל“לאומיות” “לחזק ולפתח את עצמוּתה”. שני שותפים הם באישיות הלאומית: יסוֹד פנימי, – “הנשמה” הלאומית, המהות הלאומית הפּנימית, הנצחית, שהיא נושא ומצע לשינויים ולתמוּרוֹת ולהתפּתחות ולרשמים מן החוץ, ויסוד חיצוני, – סכוּם הרשמים וההשפּעות, שאומה סופגת וקולטת לתוך נפשה מעולם חוץ¹. המהות הלאומית הפנימית אינה הפשטה הגיונית בלבד, המסמנת סכוּם של פוּנקציות ותכוּנות ילידות־חוץ, אף אין היא תולדה פשוטה של תנאי־חוץ, של סכוּם כוחות ופעולות ורשמים והשפּעות שאומה נתונה ברשותם. אותן הפוּנקציות והתכונות הלאומיות משתנות בין אומה לחברתה לא רק בסבתם של תנאי־חוץ בלבד. יש שהתנאים הטבעיים וההיסטוריים, ששתי אומות נתונות בהן, דומים מכמה צדדים, וההבדל שבתכונותיהן ובסגולותיהן גדול הרבה יותר מזה שאתה מוצא בין שני עמים אחרים, הרחוקים הרבה יותר זה מזה על־פי תנאי־חייהם. ולכשתמצי לומר: אין המהות הלאומית אלא פרים ותולדתם של תנאי־חוץ והם המהוים את יחודה של אומה, יש לשאול: הרי מוצאים אנו, שצירוף מסוים של “תנאים”, המתגלה כביכול בהתהוות אומה במקום אחד, אינו יוצא כלום ואינו מטביע רושם כלל במקום אחר. כללו של דבר: אין האומה מתחילת יצירתה חומר לחותם־חוּץ הלהג. האישיות הלאומית אינה פרי גיאוגרפיה והיסטוריה בלבד, אינה מטבע פשוט שטבעו המקום והזמן. כל הרשמים וההשפּעות הבאים מן החוץ עוברים דרך “מסננת” לאומית, דרך סגנון מיוּחד של “התרשמוּת”, דרך המהות הלאומית הפּנימית, שהיא עצמה חוזרת ומטביעה בהם את חותמה ונותנת להם צוּרוֹת משלה. כשם שהאדם בכלל הוא יוצרו של עולמו, אינו מקבל אותו מן החוץ כולו כמו שהוא מוכן ועומד לפניו, אלא הוא עצמו טובע לו חוּקים וכללים וצוּרוֹת משלוֹ, כך גם האומה יוצרת לה את עולמה משלה, בכח מהותה הפּנימית. מהות זו היא השכבה היותר עמוּקה בנשמתה של אוּמה, ואוֹרה של ההכרה השלית אינו חודר למטמוֹניותיה. הרבה עמלו וטרחו חוקרים וחכמים למצוא נוסחה ופורמוּלה למהות זו והעלו חרס בידם. לא הגוון המיטפיסי של נוסחאות אלו – “רוּח האומה”, “נשמת האומה” וכיוצא בזה, – ולא הגון החדש מיסודם של בעלי תורת־הגזע – “הגזע”, “הדם” – אינם אומרים ואינם מבארים כלום. שותפות הדם והגזע אינה כלל סגולה מהותית ליחודה של אומה, כשם שאף שותפות הלשון, הדת וכדומה אינה סגולה מהותית כזו. ולא עוד אלא שיותר משעושה שותפות־הדם עושה שותפות־הגורל. יש אומות, שיסוד השתוף שלהן הוא רוחני־פנימי, רכוש תרבותי מסוים; ויש אומות שיסוד השתוף שלהן בוא פוליטי־חיצוני: המדינה, היסטוריה פוליטית משותפת. כללו של דבר: כל אומה היא בעצם חזיון אינדיבידואלי, צירוף חד־פעמי של תכונות לאומיות, המציין רק אותה לבד, והחוק הכללי של היסוד הפּנימי למהותה וליחוּדה של אומה לא נתגלה לנו. אין לנו אלא לציין מציאותו של יסוד פנימי ראשוני באישיוּת הלאומית, אף־על־פי שאין אנו יכולים ליתן בו סימנים מוּבהקים ולנסחו נוסחא אחת.

היסוד השני, המשתתף ביצירת האישיות הלאומית, – הוא יסוד־חוּץ, סכוּם כל הרשמים וההשפּעות, שצבּוּר ידוע, החי בתנאים מיוחדים ומסוּימים, סופג וקולט לתוכו מיום ליום ומדור לדור. אשמים אלו, שגלוייהם היסודיים הם ה“כלים” והצוּרוֹת, המיחדים את היחוּד הלאומי הנראה לעין, הם גם החוֹמר, שממנו טובעות המהות הלאומית את צורותיה. בלשון אחרת: בצורות הלאומיות היסודיות הן יוצריה ויציריה של האישיות הלאומית כאַחת. גלויים יסודיים – או צורות יסודיות – אלו של הרשמים וההשפּעוֹת הם שלשה: סכוּם הרשמים שאדם קוֹלט מן הטבע אשר מסביב לו, מן השמים והארץ וכל צבאם הנוגעים ברשותו – המולדת הלאומית; הצורה היסודית למשא ומתן וליחסים בין אדם לחבירו – הלשון הלאומית; “מנהגוֹ של עולם”, כלומר המנהגים וארחות־חיים המיוחדים לסביבתו – “דרך ארץ” לאומי. שלש צוּרוֹת יסודיות אלו של סכוּם הרשמים וההשפעות מן החוץ הן היסוד החיצוני, המזדווג ליסוד הפּנימי, למהות הלאומית הפּנימית, ומשתתף עמוֹ ביצירת האישיות הלאומיות, שהיא עצמה חוזרת ומשפּיעה עליהן, על צורות יסודיות אלו, טובעת אותן בחותמה ונותנת להן סדרים וחוקים וגוונים וריתמוס משלה.

תנאי הכרחי לחיים לאומיים שלמים ובריאים הוא אחדות היסוֹדוֹת הלאוּמיים, יסוד פנים ויסוד חוּץ, אחדות המהות הלאומית הפּנימית וסכוּם הרשמים, או צורות־החיים הלאומיות – אחדוּת המהוּת, הארץ, הלשון ומנהגי־החיים. אין אומה יודעת את השלימות והיצירה הלאומית החפשית, אלא אם כן נזדווגו ונתמזגו לה כל אלה להרמוֹניה אחת. אומה שכך עלתה לה – מובטח לה שתהא חיה, גדלה ויוצרת מתוֹך חירוּת ושלוה, מתוֹך אחדוּת פנימית ואמת שבלב. הרכבתם ההרמוֹנית של היסודות הלאומיים עולה יפה להם, היא מעשירתם ומחדשתם בכל יום. מתוֹך השפּעת גומלים שאינה פוסקת מתעשרת ומשתכללת האישיוּת הלאומית, מתעשרות ומשתכללות הצוּרוֹת הלאומיות. החיים הלאומיים הולכים וגדלים, האישיוּת הלאומית גדלה גדוּל של הרכבה וסינתיזה, מתחדשת מצורותיה ומחדשתן ביצירה, משתפּרת ונעשית מרובת־גוונים יותר; וגם הצוּרוֹת הלאומיות משתפּרות ומתברכות ברכת גדוּל ועליה והרכבה. הארץ המשותפת נעשית מדינה לאומית ומולדת לאומית, מרכז לכנוס כחותיה החמריים והרוחניים, ליצירתה התרבותית המיוחדת; לשוֹן המשא־ומתן נעשית לשוֹן היצירה הלאוּמית, שבה האומה מגלמת ומגשמת את ישותה, המכשיר החשוב ביותר והצורה היסודית למסורת הלאומית, אשר בה האומה מוסרת את תכני חייה ויצירתה מדור לדור, וכל דור ודור מפרה ומעצב אותם מחדש; המנהגים הלאומיים נעשים שיטה מסודרת ומתוקנת של דת ונמוּסים לאוּמיים, של מוסר לאומי, משפּט לאומי, אמנוּת לאומית, כלכלה לאומית וכו'.

במה דברים אמוּרים? כשאותה אחדוּת היסודות הלאומיים, אחדוּת המהות והצוּרות, קיימת ועומדת לה לאומה מתחילת יצירתה ולא נטרפה ביד חזקה, כי אחדוּת זו היא אחדוּת קדוּמה, אחדות ראשית ומקוֹר, ויש בה ממידת האחדוּת הטבעית והפּנימית של אוֹרגניזם חי. מתחילת יצירתו של האוֹרגניזם – כל התפּתחותו העתידה נתונה בתוכו מלכתחילה, כל צורתו ובניתו ואבריו, שהבלטתם ופלוּגם עתידים לבוא לו לאחר זמן מתוֹך גדוּל והתפּתחות – מגולמים ומקופלים מלכתחילה בתא־הזרע הראשון שלו. ואף גדוּלה של אומה כך. כיוון ששבט של בני־אדם פּרימיטיביים, או קבוץ של שבטים, נפלג ויצא, בכחה של שעה גדולה, שעת מאורעות חותכי גורל ומעצבי אישיות קבוצית, מתוך הכאוֹס האנושי, שקדם ליצירת אומות, הרי אנו מוצאים בו ראשית היסודות הלאומיים האמוּרים, שגדוּלם והתפּתחותם והבלטתם עתידים ליחדו לאט־לאט יחוּד לאומי גמוּר, מתחילה כעם, כחטיבה של טבע, ואחר־כך כאומה, כחטיבה של רצון ורוח, ולהנחילוֹ מקום מיוחד במקהלת־העמים הגדולה. גידוּלה העתיד של אומה זו היא גידוּלם הטבעי של אותם היסודות, המאוחדים אחדוּת טבעית, מעשירים זה את זה ומתעשרים זה על־ידי זה במשך חייהם ההיסטוריים.

כך חיוֹת, גדלות ומתפּתחות אומות העולם, שאחדוּתן זו לא לקתה ולא נפסלה משעתן ההיסטורית הראשונה. ובשעה שסערה עוברת על אומה, מערבבת עליה את עולמה והורסת אחדוּת ראשית זו של יסודותיה הלאומיים – הרי היא נטרדת מעולמה, נקרעת משרשיה ויורדת ומתנוונת עד כדי גסיסה ומיתה לאומית. וזהו עיקר כל היסטוריה, זה טעמם ומשמעם של המאורעות ההיסטוריים הגדולים, שבלבלו את האומות, החריבו עמים וממלכות והנחילו את ירושתם לאחרים, ל“שפירי” עמים חדשים. האומה חיה על אחדוּת היסודות הלאומיים שלה ומתה עם חרבנה של זו.

ב    🔗

וטרגדיה גדולה ומיוחדת במינה עלתה בגורלה של האומה הישראלית. אלפי שנים היתה אומה זו חיה, כשאר אומות העולם, על אותה אחדות, אחדות מהוּת ו“רשמים”; אלפי שנה היתה חיה חיים לאומיים מלאים, בלי סתירות ונגודים בין המהוּת והצוּרות, בלי קרע שבלב, הפוגע בשלוה הפּנימית ופוגם את כח יצירתה של האומה. וכך גדלה, נתעשרה ונשתפּרה האישיוּת הלאומית, וגדלו, נתעשרו ונשתפרו הצורות הלאומיות. בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם, מדברים בלשונם ונוהגים כמנהגיהם – היו יוצרים מתוֹך חירוּת פנימית ואמת שבלב, ויצירתה היתה טבועה בחותם של גאוניוּת לאומית. והנה נטרף עליהם עולמם ונהרסה האחדוּת הגדולה, מקור החיים הלאומיים השלמים והיצירה הלאומית המבוֹרכה. בא הקרע הגדול בין המהוּת הלאומית הפּנימית ובין הצוּרוֹת הלאומיות החיצוניות. האומה יצאה בגולה, וכל הרשמים וההשפּעות, שהיא סופגת וקולטת לתוֹך נפשה מאותה שעה ואילך – זרים הם לה: גלוייהם וצורותיהם היסודיים של רשמים אלו – הארץ, הלשון וצורות־ההויה – משל אחרים הם, ודבר אין להם עם אותם הרשמים והצוּרות, שעמדו על־יד עריסתה ונעשו יוצריה ויציריה של אישותה הלאומית.

ומצד אחר היה כחה החיוּני של אומה זו גדול ומפותח ביותר, והמשבר לא הביא עליו כליה. כח זה עמד לה, שלא יפסק לגמרי הקשר המקשר אותה אל צורותיה הלאומיות הקדוּמוֹת ולא יסתם לנצח מעינה העתיק. היא לא יכלה לחיות חיים שלמים, אבל גם לא יכלה למוּת, לא יכלה מפני שלא רצתה. על־יד הצורות הזרות ולמעלה מהן הצילה לזכרון ולפליטה גדולה את שארית הצורות המקוריות העתיקות, הצילה את יחסה הנפשי העמוק לאותן הצורות. ואם מנוחתה, השלימות והשלוה של האחדות הפּנימית נגזלה ממנה; אם היצירה הלאומית הטבעית לקתה ונפגמה בעטיוֹ של הקרע שבין היסודות – מכל מקום עדיין לא נתערערו כליל היסודות עצמם, ולא נסתם הגולל על הצורות העתיקות ולא נפסקה השלשלת. כחן הגדול של הצורות הללו בעבר חותך להן חיים – אמנם: חיים לקויים ורעועים – בהוה וזכות־קיוּם לעתיד. חוּט הזכרון הלאומי, זה הזכרון האורגני־הקבוצי, המתגלם מדור לדור כאינסטינקט וכצביון מיוחד של נסיון ושאיפה, ממשיך את קיומם – אמנם: קיוּם רצוּץ ופגוּם – ומצרף את הטבעת המדולדלת לשלשלת הקבלה והמסורת. במקום ה“מצוי” בא ה“רצוי” הלאומי. מה שהיה לשעבר מציאות חיה ומלאה דם – נעשה שאיפה ותקוה בהווה. הראוי הנתבע לעבר, המציאות שעברה ושראויה לשוב בעתיד – זהו תכנו וטעמו של קיוּמנו הלאומי בגולה. אחדוּת היסודות הלאומיים, שפסקה מלהיות מציאות, נעשתה ענינם של הפּרכוּסים והזעזועים הפּנימיים, הממלאים את ההיסטוריה של הגלות השוממה. בתנועות המשיחיות, ה“עליוֹת” השונות לארץ־ישראל, למן עלית הרמב“ן עד עלית המקובלים והחסידים, מוסד ה”חלוקה" כמפעל לאומי לשם קיום קשר חי כלשהו עם הארץ; קיוּם הלשון הלאומית בכתב, במקצוע הדת והספרות, ואפילו בקצת מקצועות חילוניים של משא־ומתן בין אדם לחבירו; השמירה המעולה, שנשמרו כמה ממנהגי החיים הלאומיים, שלכאורה עבר זמנם ובטל טעמם, חרף השפּעתה העצומה של הסביבה הזרה – כל זה מעיד על השאיפה התקיפה לקיים בתנאי החיים החדשים את הצורות הלאומיות העתיקות.

ברם, שאיפה זו לא די היה בה לאחות את הקרע הגדול. הטלאים הרבים, שרגש הקיוּם הלאומי היה מחדש בכל יום מתוֹך שקידה ועקשנוּת של נמלים, הספיקו לכסות ולחפות על הקרע לשעה, ולא הספיקו להעלות לו ארוכה ותקנה לדורות. כחות ענקים השקיעו אבותינו במלחמת קיומם הקשה, עמל סיזיפוס עמלו לגולל את האבן אל ראש ההר, ועמלם עשה פירות לשעה, אבל לא היתה לו קרן קיימת לעתיד. קללת הגלוּת היתה בהם והוציאה את דינם, שיתם לריק כחם. בנין שנהרס יסודו אין לו תקנה בסתימה ארעית של פרצות גלויות. דורות אחרי דורות היו מטליאים טלאים על גבי טלאים, ולבסוף נשא ה“רוח” את כל אלה ונגלתה תהוֹם הקרעים. גברו הצורות החיצוניות, הזרות, והצורות העתיקות התערטלו יותר ויותר ולא היה בהן כדי לפרנס את הנשמה הלאומית ולחדש את כחותיה.

וכך הגיעה שעת משבר לאומה. מתוֹך תהום הקרעים והניגודים שועה הנפש הלאומית לאחדוּת ולשלימות. ויותר שגדל הצער, צער הקרעים והשעבוּד, יותר גדלו הגעגועים לאחדוּת ולגאוּלה. והגעגועים הלאומיים הגדולים הולידו את ההחלטה הלאומית. שעת־המשבר נעשתה שעת־ברכה לאומה. נולדה תנועת־התחיה בישראל. הגעגועים הלאומיים של הדורות הקדוּמים העמידו את הרצוי במקום המצוי שעבר, והתנועה הלאומית החדשה באה לשוב ולעשות את הרצוי מצוי. הדורות שעברו קבלו עליהם מתוֹך הכנעה ושעבוד את גזירתה של ההיסטוריה ולא התאמצו אלא לקיים קיוּם מלאכותי את צללי הצורות העתיקות, שנעקרו ממקום גידוּלן, ואת שרידיהן המדולדלים והמעורטלים; והדוֹר החדש, “דור אחרון לשעבוּד וראשון לגאולה”, רוצה לשוּב ולהחיות את השרשים, לחדש את אחדוּת היסודות הלאומיים, מקוֹר החיים המלאים והיצירה המעוּלה. ההרגשה הלאומית שבלב הדור, זו היונקת גם מן היסוד הפנימי, מן המהוּת הפּנימית שאינה משתנית, וגם מן היסוד החיצוני, מן הצוּרוֹת הלאומיות המתקיימות ב“זכרוֹן”, חותכת חיים להכרה לאומית, וזו יוצרת יעודים לאומיים ותעודה לאומית. תעודה זו – תחיה שמה. תחית הארץ הלאומית, הלשון הלאומית וצורות־החיים הלאומיות, במשמען המקיף, תשיב לאומה הקרועה לקרעים את אחדות היסודות הלאומיים, אחדוּת המהות והצורה, ותחדש את חסנה וכח־יצירתה.

אחדות זו, שהיא כל טעמה ותכליתה של תנועת התחיה, היא אחדות ראשית ומקור ואי־אפשר לה ב“סורוגאטים” ו“נובלות”. אי־אפשר לה לתחית אומה בלי תחית הצורות הלאומיות העתיקות, המקוריות, שיחד אתה באו לעולם ונעשו לה אבות ותולדות כאחד, שותפים ביצירתה וראשונים ליציריה. יפה אמר אחד־העם: “בחיים הלאומיים אין זווג שני נוהג”. רק מה שנזדווג בשעה הראשונה, שעת הפראה ויצירה, יש בו משום כח מחולל ומפרה, משום יסוֹד יוצר אישיות. וכשקרובים אלה נתרחקו בזרוע – אי־אפשר לקרבם לאחרים ולהרכיבם מין בשאינו מינו. לא עמדנו בסוד יצירת אומה, והחידה הגדולה של ההרכבה וההפראה הראשונה לא נתגלתה לנו, אבל דבר אחד ברוּר לנו: מה שלא היה מגוּלם ומקוּפּל מלכתחילה בתא הזרע הראשון – אין לו מקום בהתפּתחותו העתידה של האורגניזם הלאומי. אפשר לתת “קב” לקטע, אבל אי־אפשר לברוא לו רגל חדשה. אומה שזווגה הראשון – האַחדוּת הקדומה של היסודות הלאומיות – הופר ביד חזקה, אין לה תקנה, אלא שתחגוֹר את שראית כחותיה להחזיר את העטרה ליושנה, לחדש את האַחדוּת הקדוּמה, שניטלה ממנה בזרוע. ואם לאו – מובטח לה, שתהא מתנוונת והולכת עד כדי כליה לאומית. אי־אפשר להחיות את אחדוּת היסודות המקוריים על ידי הכנסת יסוד חדש, זר.

ג    🔗

זה שחרה וטעמה של תנועת התחיה. אין תחיה לאומית אלא תחית האחדוּת העתיקה של מהוּת וצורות. ברם דרך זו ארוכה וקשה ביותר. המטרה הלאומית לא תושג אלא על־ידי התאמצוּת ענקית, על־ידי מהפּכה יסודית והזדעזעות כל הכחות הפּנימיים, החיים עוד בתחתית נשמתה של האומה. מבשרי התחיה ידעו היטב, כי לא בין־לילה יבנו הריסות דורות, כי “רחוק, רחוק מאד החוף, אשר אליו אנו נושאים את נפשותינו”, אבל גם זה ידעו, שאין דרך אחרת לחיים לאומיים שלמים, שאי־אפשר להחיות ולהרטיב את “חציר־העם”, שנעתק משדי־אדמה ושכח ריח־שדה, אלא אם כן ישיבו אותו למקום גידוּלוֹ הטבעי, לקרקע עולם שלוֹ, שממנו היה יונק יניקת־שרשים מבורכת בשעתו ומשארית לשדוֹ המטולטל והמדולדל היה מתפרנס בצמצום ולרזוֹן לאחר שנעקר משרשיו. הם ידעו, שאי־אפשר לברוֹא “לב טהור” ולחדש “רוּח נכוֹן” לסרסורים ורוכלים, המשוטטים כצללים בעולם שאינו שלהם ונושאים עיניהם לזרים, אלא אם כן תבוא שעה גדולה וקדושה לאומה, שעת רצון ועליה, עלית מהות והכרה, ומחביון נשמה יתעוררו כחות־איתנים של דורות־קדומים, כחות מרידה וקרבנות, כחות חרות ויצירה, והם יחוללו את הפּלא הגדול, את פלא התחיה והתקוּמה. ולפי שבמציאותם של אותם הכחות הגדולים לא הטילו ספק – על מציאות זו העידה מציאותה של האומה עצמה אלפים שנה לאחר המשבר הגדול – לפיכך לא נרתעו לאחור מפני המעצורים העצומים, המונחים על דרך המפעל הגדול, ואפילו בשעה שהמעצורים התחילו מתבלטים ומתגלים זה אחרי זה לא נואשו מתקותם, שסוף־סוף תגיע השעה הגדולה, והעם המופלא בתכוּנתוֹ ובגורלו יעָשה גואל לעצמו ויחדש את יסודותיו שנתערערו.

אולם גזירה נגזרה על החיים ועל מלחמת־החיים, שעולים ויורדים, צצים ונוֹבלים יהיו משמשים בהם בערבוּביא. אי־אפשר לה למלחמה בלי נרפים ונחשלים, ובמלחמה התובעת את כל האדם, את רוּחוֹ ונשמתו ואוצרות־נשמתו הספוּנים בשכבות־הדורות, על אחת־כמה־וכמה. וגם על תנועת התחיה בישראל עברה כוס זו. לא ארכו הימים ונתגלו בקרבה נרפים ונחשלים. ומספרם של אלה נתרבה מיום ליום, ועדיין דבקו בתנועה ונגררו אחריה עד שנעשו לה כנחושתים כבדות לעכב את מעופה ולהורידה ממרומיה. חלשי־הרוח ורכי־הלבב נבהלו מפני “הערים הבצורות”, שנמצאו להם בדרך, ורוח לא עמד בהם לעלות בחומה ולהשליך את נפשם ואת שארית כחות־קדומים שבה לתוֹך כף־המאזנים ההיסטורית. ואליהם נלווּ ה“פּקחים”, שידם לא היתה עם “המורדים” מלכתחילה, עובדי־העובדות וכהני־המציאות, שאינם יודעים טעם מרידה וקרבנות, השונאים את המתקוממים ואת התקומה, דבקים ב“מנהגוֹ של עולם” וקושרים לו כתרים. אלו ואלו מאסו במלחמה, ונפשם נקעה מן התקוה הגדולה, התובעת קרבנות גדולים. וכדי לספק את תביעות הרגש הלאומי, שאי־אפשר לו בלי צורות־חיים לאומיות, יצאו לבקש לו “סורוֹגאטים”, המצויים בשוק ונקנים בדרך קצרה וקלה. במקום הצורות הלאומיות העתיקות, המכוונות ליוצרם־יצירם, האישיוּת הלאומית, העמידו צורות חדשות, שלא היצירה החפשית של האומה חוללתן, לא עמה יחד ולא על־ידה באו לעולם ולא בחותמה העתיק הוטבעו.

זהו טעמה של האראציוּת (הטריטוריאליזם) – הסורוגאט לתחית הארץ – וזה טעמו של האידישיזם החדש – הסורוגאט לתחית הלשון. וזו מלמדת על זה. אלמלא קוצר־הדעת ולקוי ההכרה ההיסטורית היו האידישיסטים יכולים וצריכים ללמוד הרבה ממה שהגיע לחבריהם־ברוח, הטריטוריאליסטים. כאלה לפנים – “לפנים” זה כמה יש בו מגזר־דין היסטורי קשה ל“תנועה”, שנולדה לפני עשר שנים! – כך גם האידישיסטים – או חלק מהם – רוצים על־פי דרכם בתחית האומה, כלומר באחדוּת היסודות הלאומיים, אלא שאלו ואלו נכשלו בטעות עיקרית אחת: הם בחרו ב“קו ההתנגדות הפחותה ביותר” ולא הבינו, שיסודות לאומיים אפשר שיתקיימו ואפשר שיתערערו, אבל אי־אפשר שיחליפוּם וימירוּם באחרים. המרת ־יסודות – משמעותה שמד. תחיה לאומית היא מרידה בהוה הרעוע בבשם העבר המוּצק ולשם עתיד שלם, והללו באים ומורידים בעבר ובאחדוּתוֹ הקדוּמה, מסתגלים ומתפּשרים עם ההוה העלוּב והרצוּץ ומצפּים לעתיד חיור, עקוּר־שרשים ומעוּט הדמוּת, ולזה הם קוראים: חיים לאומיים והתפּתחות לאומית!

חטא לאומי זה, חטא הסורוגאטים, ענשוֹ בצדוֹ. תחיה לאומית והסתגלות אל המציאות של היום ושל אתמול הם “שני הפכים בנושא אחד”. הנגוּד הפּנימי שבין שני אלה נפרע מן ה“ארציוּת” והוא עתיד גם לנקוֹם את נקמתו מן האידישיזם. תחיתה של אומה, הסמוכה זה אלפי שנים על שולחן־זרים ומשעבדת להם את רוחה ונשמתה, הוא מפעל ענקי, שאינו יכול לעמוד במחיצתה של התפּשרות רפת־רוח. אין תחיה בלי מהפכה, בלי הזדעזעות כל הכחות הפנימיים, המקוריים, הקדוּמים. כחות אלה, אם ימצא לאומה – ימצאו על יסוד העבר ולשם יסוד זה ולא לשם סוּרוֹגאטים. הכחות האלה, פרי אחדוּת היסודות הקדומה, ימצאו אולי לאומה בשעת־ברכה להחיוֹת אחדות זו עצמה, אבל לא לשם “נובלוֹת” וממלאי־מקום יסודות. אם להסתגלות – אין מקום כלל אפילו לסורוגאטים, הנקנים בדרך קצרה וקלה. הצורות הלאומית הזרוֹת תקיפוֹת וחזקות הרבה יותר מן הצורות־הסורוגאטים, שארציים ואידישיסטים הפקידוּם למלא מקום הצורות העתיקות. אחת משתי אלה: או מהפּכה פנימית, הזדעזעות הכחות העתיקים וחדוּשם במפעל של יצירה לשם התחיה השלמה, או הסתגלות גמורה אל המציאות הזרה, שפירושה ליקווידציה לאומית. דרך שלישית אין. ומה שנראה לקצת בני־אדם כדרך שלישית אינה באמת אלא התנוונות וליקווידציה מודרגת.

זהו יחסם של הלאומיים הגמורים שאינם מסתגלים ומפּשרים ואינם נותנים את דבריהם לחצאין ולשעורים, אל כל מיני הסורוגאטים הלאומיים. מי שמודה בתחיה הלאומית אי־אפשר לו להסתפּק בסוּרוֹגאטים המצויים בשוּק, לא בסורוגאטים של ארץ ולא בסורוגאטים של לשון. באין שרשים – אין קרקע ליניקה, באין מסוֹרת – אין תחיה. ומי שבא ומטיף ל“מהפכה” חדשה במקום זו שלנו, מי שטוען ל“שנוי ערכין”, לחירוּת מעוֹל מסורת, ל“עם־הארצות המבורכה” וכיוצא בזה – הריהו מעיד על עצמו, שלא עמד בסוֹד התחיה, ומהפּכה זו שלו אינה באמת אלא “קו ההתנגדות הפחותה ביותר”. וקו זה סופו שיוֹליך את האנשים עד מקום שמשם לא ישובו. בני אדם המשליכים מתוֹך בהלה וטירוף־הדעת את “משאם” הלאומי אל הים הסוער, כדי להציל את ספינתם המטורפת מכליה, סופם שישליכו אל המים האדירים החזקים מהם גם את שארית רכושם הדל, את הסוּרוֹגאטים הארעיים והרופפים, אשר אמרו לחיות בזכוּתם. קנינים הנקנים בשוק בדרך קצרה וקלה אין בני־אדם מוסרים נפשם עליהם. סורוגאטים הרי אפשר לחדש בכל יום – אין לך קטע שאינו מוצא את ה“קב” שלוֹ – ואין צורך כלל לשאת את משאם ולסבול את ענשם, בשעה שהם דוחקים את רגלי “החיים”. היום – ארציוּת, מחר – הז’רגון, מחרתיים – דימוקרטיה לאומית, “אמנות יהודית”, פולקלורה ועוד ועוד. העיקר – שלא להתקומם בפני המציאות והעובדות ולא לשגות ב“דמיוֹנוֹת” לאומיים.

ד    🔗

יחסנו זה לכל מיני הסורוגאטים הלאומיים הוא מסקנא נפשית והגיונית מהשקפותינו העיקריות. אין לנו אלא תחיה אחת, תחית האחדות הקדומה שלנו. ולפי שבכלל התחיה הלאומית גם תחית הלשון הלאומית – לפיכך נעשתה לנו תחית הלשון העברית תעודה לאומית. העבודה לתחית הלשון וכל המסתעף ממנה – העבודה במקצוע החנוך והספרות – היא מעיקרי הפוליטיקה הלאומית, הבאה לבנות את בנין האומה. פוליטיקה זו אינה מסתגלת ומתפּשרת עם המציאוּת – פוליטיקה של תחיה והרכנת ראש בפני המציאות סותרות זו את זו – ואינה נרתעת לאחור מפּני המעצורים העצומים, העומדים לה בדרכה. ביום שהבאנו את בשורת־התחיה לבית־ישראל הטלנו על עצמנו תעודה גדולה וקשה מאד, שגם אלהי ישראל, כביכול, התפאר בה לפנים. עכשיו אין לנו אלא שתי דרכים: לפרוע את שטרותינו או לפשוֹט את הרגל. דרך שלישית אין. פשרוֹת ופרעון לשעורים, למחצה, לשליש ולרביע, אינם דרך שלישית, הם באים לאחר פשיטת־הרגל. בשעה שאנו מתחילים לטשטש את צורתנו ולמעט דמוּת תעודתנו הגדולה – הוצאנו גזר־דין על עצמנו. החצאיות, המודה במקצת וכופרת במקצת, לא תתן לנו את הכחות הלאומיים הגדולים, שאליהם אנו מתפללים. אי־אפשר לטעון לתחיה לאומית ולמצוא ספּוּק בבתי־ספר ב“אידיש” או ברוסית, הקובעים עתים ללמוּד הלשון העברית. בתי־ספר הללו ודאי שיש בהם תועלת־מה לשעתם ולמקומם, ומבחינת הכלל: “תפוס את הרע במעוּטוֹ” אנו מצווים על תקנתם: סוף־סוף טובים לנו המודים במקצת מהכופרים בכל. במקום שיש הודאה בעיקר הלאומי – ולוא גם הודאה קלושה ולקוּיה – הרי יש עוד תקוה, שסופה של ההודאה הלאומית להביא לידי הכרה לאומית ורצון לאומי. אין הברכה הלאומית שוֹרה אלא על דבר שיש בו משוּם אחיזה ותפיסה, והתוכן הלאומי הקלוּש, שבתי־ספר ממין זה מנחילים לחניכיהם, יש בו אולי כדי לשמש אחיזה לברכה העתידה. על־כל־פנים לא די בו לצאת ידי חובת תחיה לאומית. תנועה שבאה לשדד את המערכה אי־אפשר לה להסתפּק ב“מוּעט”. בית־הספר שלנו, אותו בית־הספר שאליו אנו מקוים ויצירתו חובה לאומית לנו, הוא בית הספר העברי. רק בית־ספר זה יעמיד לנו את העברי החדש, השלם, וכל קרבנות לא ישווּ במחירוֹ. כל שאָר מיני בתי־ספר אינם אלא נוסחאות ומדוֹת שונות של התגלות והתפּשרות.

ורואים אנו צורך להטעים: בין נוסחאות ומדות אלו אנו מבחינים הבחנה ראויה. לא נתפּסנו לשנאה סמויה, המקלקלת את שורת האמת. יודעים אנו להבחין בין הסתגלות של כפירה להסתגלות של חולשה, בין הסתגלות גמוּרה ללשון זרה ולתרבות זרה ובין הסתגלוּת שיש בה צל של יחוּד לאומי, – בין ההסתגלות הרוסית ובין ההסתגלות הז’רגונית. ולפיכך אנו אומרים: כל מקום שאנו עוסקים בעבודת־יצירה חנוּכית – אנו מצוּוים להקפיד שתהא זו יצירה ראויה לשמה, שתהא מכוּונת למטרתנו הגדולה, מטרת התחיה. אנו מיסדים בתי־ספר עבריים, ורק עבריים. ואולם אנו משתתפים גם בעבודתם של אחרים, שאינם נזקקים לתביעתנו השלימה, ומשתדלים לשפוך עליהם לאט־לאט מרוחנו ולהכריע קמעה־קמעה את הכף לצדנו. וכאן אנו תופסים קודם כל את הרע במעוטו ומתאמצים להמעיט את מדת ההתפּשרות וההסתגלות עד מקום שידנו מגעת. וכשיש לבחוֹר בין “אידיש” ובין לשון זרה – אנו בוחרים באידיש, שאם יצירה לאומית חפשית אין בה – איזולציה לאומית, תריס ארעי וזמני בפני הטמיעה הגמורה, על־כל־פנים יש בה.

זוהי ההחלטה שהוטלה חובה על המחנה. ומי שבא וטוען כנגד החלטה זו, בין שהוא מן ה“מימינים” ובין שהוא מן ה“משמאילים”, אין שומעים לוֹ. גם הוותרנים, העומדים בחצי הדרך ומראים פנים לכאן ולכאן, גם הקנאים הקיצונים, שנשבעו שבועת־חניבעל “להתנגד לז’רגון בכל מקום, בכל מצב, בהחלט גמור, בלי שום תנאי” (עיין מאמרו של הד"ר י. קלוזנר “ממעמקים”), עושים מה שעושים ומדברים מה שמדברים על דעת עצמם, ואין אחריוּתם על המחנה. הסיסמא המשונה “עברית או רוּסית” אינה אלא פרדוכסוֹן של פולימיקה רתחנית וקנטרנית. אין אנו נזקקים לפולימיקה ממין זה, משוּם שאין לנו צורך בה; אין בנו ממדת הקנאוּת הסמוּיה, המזיקה לבעליה יותר משהיא מזיקה לצד שכנגד, משום שאנו מאמינים בכחותינו ובוטחים בהם. הקיצוניים המועטים, העושים אותה סיסמא משונה “פּרוגרמה” לעצמם, נכשלים בעצם הדבר בטעות שנכשלו בה האידישיסטים. אלו ואלו אינם מבדילים בין בחינת הלשון והספרות מן הצד הלאומי הנצחי ובין השמוּש הארעי לצרכי־השעה, אלא שאלה גורסים: הלשון המדוברת משמשת לצרכי ההוה של המוני העם, ולפיכך היא הלשון הלאומית שלנו, ואלה גורסים: אידיש אינה לשוננו הלאומית, ולפיכך אסור להשתמש בו לשום צורך לאומי, אפילו באקראי ולשעה.

ולפי שאנו מבחינים בין שני אלה – בין לשון לאומית נצחית ובין כלי־שמוּש לצרכים עראיים ועוברים – אין אנו עושים את הלשון המדוברת יראה לעצמנו, אבל גם אין אנו רואים חובה לנו להלחם בה מלחמת כליה. האידיש עובדא היא בשעה זו, אבל אין אנו נמנים על “עובדי־העובדות”. יודעים אנו שימיה ספורים – על־כל־פּנים מתוך בחינה ואַמת־מדה היסטורית. אפשר שמצוה לאומית היא להצטער ולהתאַבּל על חזיון זה – כותב השורות האלה אינו שמח עליו כלל וכלל – אבל על כל פנים אין זו מצוה לאומית, שנרמה את עצמנו. פרי זה של ההסתגלות הגלותית כבר נגלו בו סימני כמישה ונבילה. אותה ההסתגלות עצמה, ההסתגלוּת לצורות־חיים הזרוֹת והתקיפות מכל הסורוגטים הרופפים, עתידה להביא עליו כליה. לשון עראית, שחלק מן האומה סגל לעצמו בגולה, אחרי שעברו עליה אלפי שנים של חיים לאומיים ויצירה לאומית מתוֹך דעת והכרת עצמה; לשון שלא הכתה לעולם שרשים עמוקים בלב האומה ולא נקדשה קדושה דתית ולא קדושה לאומית – כלום אפשר שימצא לה כח פנימי לעמוד בפני הסערות הגדולות, סערות חוץ, שעומדות עליה מכל צד? לשון זו כוחה תש, וספירת שלטונה והשפעתה הולכת ומצטמצמת מיום ליום. לשון אידיש הולכת ומשתכחת מישראל, הולכת ונדחית מפני לשון עם־הארץ, במדה שמתפּשטת ההשכלה הכללית ומסתבכים יחסי החיים האיקונומיים. ומי יודע, מה יעלה לה בסופה של הסערה החדשה, הגדולה אולי מכל סערות הגלות; מי יודע, מה יביאו לו צורות־החיים החדשות ויחסי־החיים החדשים, העתידים לבוא בעקבה השל מלחמת העמים הגדולה? אפשר שלא יארכו עוד הימים, והאידישיסטים יצטרכו להסתייע באידיאליזם הלאומי כנגד המציאות הממשית (כשם שהם דורשים עכשיו בתי־ספר באידיש בשביל יהודי קוקז ובוּכרה וקרים, שאינם שומעים אידיש), אבל סיוּע כזה ודאי לא יעמוד לה לאידיש. אם לאידיאליזם לאומי, הבא לא בשם המציאות של היום ושל אתמול אלא בשם הצווי המוחלט של חובה לאומית, ודאי שיפה כחה של הלשון העברית מכחה של אידיש.

ה“אידיש” הולכת ומשתכחת. דבר זה יכולה להכחיש רק עקשנות סמוּיה של “חסידים”. אבל אין דבר זה מעניננו. אין אנו שמחים לאידוֹ ואין אנו משתדלים לקרב את קצוֹ. אין אנו נלחמים באידיש, אלא באידישיזם, באידיאולוגיה של ההתפּשרות וההסתגלות לעולם־חוץ ולתנאי־חוץ. כנגד אידיאולוגיה זו אנו מעמידים את האידיאולוגיה של התחיה, זו הנושאת עין לאחדוּת היסודות הלאומיים העתיקים, אחדוּת המהות והצורה, מתוֹך מפעל של יצירה.

(“עולמנו”, תמוז, תרע"ו).