שתי הישיבות הבבליות, סורא ופומבדיתא, זכו, ובצדק, שיקבע להן מקום חשובבדברי ימי עמנו ובתולדות חייו התרבותיים. עם התיסדותן של הישיבות האלה מתחלת תתקופה חדשה בדברי ימי ישראל – תקופת התלמוד, ועם סגירתן מסתימת גם כן תקופה אחת גדלה וארוכה – תקופת הגאונים. הן זכו לאריכת ימים מופלגת והתקיימו – בהפסקות מועטות – קרוב לשמונה מאות שנה. בימי קיומן היתה השפעתן גדלה מאד לא רק על חיי היהודים בכל ארצות הגולה. מפיהן חיו כל הקהלות והקבוצים הישראליים באסיא, אפריקא ואירופה. השפעתן הישרה והחזקה נמשכת גם לאחר שפסק קיומן: תלמוד בבלי, שנוצר בשתי ישיבות האלה ונתפשט על ידן בכל תפוצות ישראל, קבע את חותמו על חיי העם העברי עד היום הזה.

קצת הבדלים בין שתי ישיבת, הדומות בלל ו לזו בפרצופן רוחני ובמשטרן הפנימי, נתגלו עוד סמוך להתיסדותן. כך מוצאים אנו שעוד לפני ימי אביי ורבא היו תלמידי פומבדיתא ידועים לחריפים גדולים המכניסים פיל בנקב מחט (בבא מציעא ל"ח ב) ו“חריפי דפומבדיתא” זכו לשם גדול (סנהדרין י"ז ב'). רב יהודה מיסד הישיבה הפומדיתאית וממלא מקומו אחריו רבה בר נחמני, שהיו מפורסמים בזמנם לחריפים ו“עוקרי הרים” (ע' סוף הוריות), השליטו בו את הפלפול והחריפות והנהיגו בדרך זו את תלמידיהם. אביי ורבא שעמדו ראש הישיבה הזאת הוסיפו ללכת בדרך זו. תחת זה תפסה בסורא הבקיאות מקום בראש, ובני סורא היו ידועים לבקיאים במשנה ודייקנים במקרא (גיטין ל"א ב': “עדי סוראי דדייקי קראי”). הם הלכו בעקבות מורם הגדול ומיסד הישיבה רב, ותלמידו היותר חשוב וממלא מקומו רב הונא. שניהם עמדו בראש ישיבת סורא כששים שנה.

בתקופת הגאונים נבדלו שתי הישיבות זו מזו ביחוסן לתורת־הסודות והרזים, לאמונות בשדים ורוחות ועוד. בישיבת סורא היה היסוד המסטי חזק הרבה יותר מאשר בישיבת פומבדיתא. אחדים מגאוני סורא הוחזקו לאנשי מופת ולעוסקים בנסתרות¹. כך אמרו על רב משה הכהן גאון סורא (בשנות תקצ“ב–תר”ב)² ש”היה רגיל בקמעין ובלחשות וכיוצא בהם" ו“דבר ברור ומפורסם לאנשי ספרד ומסורת בידם מאבותיהם כי מר רב נטרונאי (גאון סורא בשנות תרי“ג–תרי”ז) בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך”, אך רב האיי גאון מפומבדיתא שנשאל על זה מאת בני קירואן השיב “כי כל אלה וכיוצא בהם דברים בטלים… והמסורת שזכרתם… בעבור רב נטרונאי, ז”ל – שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי, ואלו היה מר רב נטרונאי נודע בכמו אלה לא נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום, אבל רב משה הכהן ז“ל היו טוענין עליו כי היה רגיל בקמעין ובלחישות וכיוצא בהם. וחקרו קדמונינו בזה הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות, אלא דברים שאפשר לכמוהן להיות, ובישיבת סורא היו דברים אלה רובם כי הם רובים למדינות בבל ובית נבוכדנצר ואנו – בפומבדיתא – רחוקים משם… וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר” (תשובת רב האי לרב יוסף בר ברכיה וני קירואן שנדפסה ב“טעם זקנים” לר"א אשכנזי). במקום אחר כותב רב האי: אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא (ראש השנה כ"ח), כך אנו גורסין: לשיר, פירוש שיר של קרבן או שיר של זמר… ושמענו כי היה בישיבת מחסיה מי שגרס התוקע לשד… אלא שאין אנו יודעים איך יתקע התוקע לשדים ומפני מה יתקע להם³ (הלכות הרי“ץ גיאות 1 עמ' ל”ו). בדברי רב האי אלו מורגש לגלוג קל על בני סורא.

יחוסם זה של בני סורא לאמונות אלו מתבטא גם בקצת מנהגים שנהגו בהם⁴. בימי המשנה והתלמוד נהגו לעשות שבעה מעמדות ומושבות למת (עי' בבא בתרא ד' ק‘; מגילה פ"ד משנה ג’) ונשאל הגאן רב נטרונאי אם עתה “נהגו רבנן למעמד מעמד ומושב או לא” והשיב: “ל דכירנא ולא שמיע לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין תרתין מתיבתא כהדין מעה דגמרא… אלא רגילין רבנן דמתיבתא דילנא (היינו ישיבת סורא) דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זמנין וקיימין לאפסוקי בעלמא… ולמה נוהגין לישב מפני שהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושב בורחת אחת מהם”⁵ (אור זרוע ח“ב י' תכ”ב מס' בשר על גבי גחלים(. אמנם בהלכות הרי״ץ גיאות 11 ע' מ“ב בא מנהג זה גם בתשובה המובאה על שם רב פלטוי גאון מפומבדיתא, אך המעיין ב”אור זרוע" יראה שהיא לרב נטרונאי (עי' גם ש"ץ ג' ד' ך' ⁶, ואולי היא לרב שלום גאון סורא).תחת זה הנה שם בהלכות הי“ץ אנו מוצאים תשובה לרב האי בענין קרוב לזה: “וכמה דלא קבור שכבא לא רגילי אינשי בשאלת שלום אלא מרי להדדי: תנצר מכל צרה, אבל לבתר דהדדין – ב”שבילי הלקט” הל' שמחות סי' י"ד: “כד הדרין” – איכא דאמרי הכי, ואיכא דשאלי בשלמא, “ולא שמיע לן דאית ביה משום מזיקין”.

גם במקום אחר אנו מוצאין את הגאון רב נטרונאי מיסד טעם מנהג אחד על המונה בשדים ומזיקין. מה שאין אומרים בתפילת ערבית של שבת “ברוך ה' לעולם אמן ואמן” “ויראו עינינו” הוא מפני ש“בשבת שכיחי מזיקין וצריכין כל ישראל למיעל לבתיהון מקמי דתחשך משום סכנת שדים” (ספר העתים עמ' 173־סדר רב עמרם ע' ד' כ“ה ע”א: “משום סכנת שעירין”: עי' גם שבה“ל סי' ס”ה: “דשכיחין מזיקין לילי שבת טפי מבחול”: פרדס ד' נ"ה עמ' ד‘; מנהיג ה’ שבת סי' ג') לעומת זה מנמק גאון סוראי אחר, רב שר שלום, את זה שאומרין בשבת: ופרוס עלינו סוכת שלומך, ולא “שומר עמו ישראל” כבימי חול בזה. ש“אין זכות לימי החול כמו ליום השבת וצריכים הם להתפלל שלא יוזקו מן המזיקין”⁷.

אף בסדור רב עמרם גאון סורא אנו מוצאים קטעים גדולים לקוחים מפרקי היכלות ושאר ברייתות מספרוּת המסתורין. אבל כנראה אינן אלא הוספות על סדור הגאון, כי בכת“י אוקספורד מסדור זה, שהוציא הרב פרומקין בירושלים תרע”ב, אינן. (עי' גם בהוספות ותיקונים לס־ע“ג מאת הר”א מא־כס). גם השבעת פורה שר של שכחה שאנו מוצאים בסדר ההבדלה (ד' ווארשא ד' ל“א ע”ב) היא הוספה ואינה בכת“י אוקספורד, אף שהרי״ץ גיאות הביאה בהלכותיו אך בשם הגאון. בכלל יש יסוד לחשוב שישיבת סורא לקחה חלק ביצירת ספרות המסתורין של אותו הזמן, שהיתה גדולה למדי כמו שמעיד גם רב האי בתשובתו אשר ב”טעם זקנים" הנ"ל ⁸. בירור פרט זה הוא חשוב מאד והחקירה בו רבה, וראוי להקדיש לו מחקר מיוחד.

דרך כלל יש להגיד שישיבת סורא היתה ערה יותר לכל מה שהתרחש אז בעולם היהודי. כל הזרמים הרוחניים שזרמו בתקופת הגאונים בתוך היהדות לא עברו מבלי עשות עליה רושם. ותנועות אותו הזמן מצאו להן הד בין העומדים בראש הישיבה הזאת. וכך אנו מוצאים את גאוני סורא בראש המלחמה נגד הקראות בשתי המאות הראשונות להופעתה, והם גם היו הראשונים בין הגאונים שתחת השפעת הפלוסופיא הערבית החלו לעסוק בפילוסופיא דתית. גם המשאלות הספרותיות של הזמן ההוא – בחיבור ספרי פסקים, קובצי הלכות וסדרי תפלה – נמלאו ברובן הגול ע"י גאוני סורא. על דברים אלה יש לעמוד ביתר פרטיות, אך אין אנו באים הפעם לצייר את דמות דיוקנה של כל אחת מן הישיבות, ואנו עוברים אל חילופי מנהגים וההוראות שביניהן, שלם מוקדש מאמר זה.

הלכות ומנהגים שנחלקו בהם שתי הישיבות נמצאים, כמובן, עוד בתלמוד. הנה למשל: “כתובת בנין דיכרין בני פומבדיתא אמרי לא טרפה ממשעבדי, בני מתא מחסיא אמרי טרפה ממשעבדי״ (כתובות נ"ה א). ועוד בשלש הלכות חולקים שם בני סורא עם בני פומבדיתא. “בפומבדיתא אכלו את הכחל. סורא לא אכלו” וסמכו בני סורא מנהגם זה על רב (חולין ק"י א'). פומבדיתא אמרו בשבת בתפלה ובקידוש: מקדש השבת, ויו”ט תפילה וקדוש: מקדש ישראל והזמנים, ובסורא השתיקו את האומר כך, אלא אמרו בתפלה –בין בשבת בין ביו“ט – מקדש ישראל והזמנים (פסחים קי"ז ב'). גם נפלו לפעמים חלופים בין שתי הישיבות במסירת דברי החכמים בני הדורות הקודמים ונוסחתם הנכונה. והתלמוד מציין בכמה מקומות: בסורא מתני הכי (שבת מ“ח ב'; מגילה י”ח ב‘; סוכה י"ז ב’; בבא בתרא קנ“ב ב' ועוד. עי' גם שבת ס' ב'; ביצה כ”ח ב'). במשך הזמן נשתוו שתי הישיבות בהרבה הוראות ומנהגים שנחלקו בהם, אך תחתם נולדו וצמחו הבדלים אחרים ושנויי־מנהגים חדשים. מובן מאליו שברובם הגדול של פסקי הדינין והמנהגים נשתוו שתיהן – והגאונים מציינים בתשובתיהם לעתים קרובות: “וכך מנהג בשתי ישיבות”,”וכך נהגו בתי דינין בתתין מתיבאתא" וכדומה – ואך בקצתם, מועטים מאד לפי הערך, נבדלו זו מזו. במאמר זה ניחד

את הדבור על שנויי המנהגים וההוראות שהיו ביניהן בתקופת הגאונים. על שני חילופים כאלה כבר כתב הר"א ביכלר ב R.F.I.

כרך ג' עמ' 177 ואילך. (עי' גם מה שכתב הרא“א הרכבי ז”ל ב“הקדם” שנה א' עמ' 88–90). כרך ג' עמ' 117 ואילך. (עי' גם מה אנחנו נתן בזה עוד עשרה חילופים.

א. בני סורא אוסרין להטיל ציצית של פשתן בבגד של פשתן, בני פומבדיתא מתירין.

“ושפרשתם, מצינו בתשובת הגאונים דעבדו רבנן תקנתא לאחותי חוטי דכתנא למאני דכתנא – חס ושלום ומעולם לא כתבו במתיבתא דמתא מחסיא למירמי חוטי דכתנא, ודכירנא משום אבא מארי גאון ומר רב יעקב אחריו ומר אבימי ומר רב צדוק מאחריו וכל גאונים אחריהם, זכר קדושים ואדירים לברכה… שלא היה אחד מהם שהורה לישראל להטיל חוטי דכתנא, ואף אתם אל תעשו כן”. תשובה זו באה ב“חמדה גנוזה” סי' צ. בין תשובות רב נטרונאי. על שמו באה גם בס' המכריע. תשובה אחרת דומה לזו באה לגאון זה שם סי' א בקובץ תשובות הנושא עליו שם רב נטרונאי ורב פלטוי: “וחוטי דכתנא לא נקראו ציצית מעולם וכל שכן לכרוכי עלייהו דאסור, ומאן דרמי חוטי דכתנא ומברך עליהו עובר משום לא תשא את שם, וחייב מלקות”. בהלכות פסוקות סי' עד באה תשובתנו הראשונה על שם רב עמרם (גאון סורא בשנות תרי“ז־תרל”ד) ובס' העיטור ומשם ברא“ש ה' ציצית ובאשכול ח”ב עמ' 99 ובאורחות חיים ה' ציצית באה ע“ש רב האיי אולם זה ברור שהוא לגאון סורא, ולא לרב האיי כי הוא מעיד על מנהג מתא מחסיא. גם רב האיי שהיה בן ששים במות עליו רב שרירא והשתתף עמו בהשבת תשובות לשואלים, לא יאמר: “ודכירנא משום אבא מארי”. גם לא יובנו הדברים: “ומר רב יעקב מאחריו וכו' “. לא נשארו איפוא לפנינו רק רב עמרם ורב נטורנאי, אבל ברור שהוא לרב נטרונאי⁹ שאביו רב הלאי היה גאון בסורא בשנות תקנ”ב–תקס”א ואחריו ר' יעקב (תקס“א–תקע”ד) ואחריו רב אבומא־אבימי (תקע“ה–תקפ”ג) ואחרי רב אבימי מלך רב צדוק (תקפ״ג–תקפ״ה‎ ) ואחר רב צדוק מלכו עוד בסורא רב לאי בן רב חנניא, רב קיומי, רב משה בן יעקב, רב כהן צדק, רב שלום ורק אחרי רב שלום עלה על כס הגאונות רב נטרונאי בשנת תרי”ג. בשעה שכבר עברו אחר מות אביו, רב הלאי הראשון, חמשים ושתים שנה, ורב נטרונאי היה בכל אופן צעיר לימים במות עליו אביו ולכן עולים יפה בפיו הדברים: "ודכירנא משום אבא מארי גאון ומר רב יעקב מאחריו… וכל גאונים אחריהם… ¹⁰

התשובה השניה שהובאה למעלה נתיחסה ג"ק מקצת קדמונים לרב האי (עי' תמים דעים סי' רכ"ד בתשובת ר' ברוך אבן אלביליה; אשכול, עיטור ה' ציצית וכן גם בארחות חיים שם). אבל גם אותה יש ליחס בודאות לרב נטרונאי (עי' גם מילר, “מפתח” עמ' 107 בהערה).

ראינו איפוא שחבל גאוני סורא: רב הלאי, רב יעקב, רב אבימי, רב צדוק, רב שלום¹¹, רב נטרונאי ורב עמרם אוסרים להטיל ציצית של פשתן בבגד של פשתן ו“חוטי דכתנא לא נקראו ציצית מעולם”. אולם השואלים, הכותבים ש“מצאו בתשובות הגאונים דעבדו רבנן תקנתא לאחותי חוטי דכתנא למאני דכתנא” מרמזים באמת לתשובת רב יוסף גאון פומבדיתא, שבאה ב“הלכות פסוקות” סי' ע“א, שכתב כן בפירוש. עד שנת תר”ב מלכו בפומבדיתא חמשה גאונים בשם זה. ואין לדעת למי מהם שייכת התשובה. מדברי המרדכי בהל' ציצית: " רוב הגאונים פוסקין בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו" נראה, שרב יוסף לא היה הגאון היחידי שהורה כך ומצא לו חברים בין גאוני פומבדיתא שבה נתקנה התקנה הנ"ל.

בדבר זה נחלקו גם הרי“ף, רש”י ור“ת, ומכאן גם תוצאה למנהגים חלוקים בארצות שונות, כמו שמעיד הרא”ש בתשובותיו כלל ב': “נוהגין באשכנז וצרפת שלא לעשות טלית של פשתן, ואני בבואי לארץ הזאת – ספרד ­– ראיתי שכולם לובשין טלית של פשתן”.

ב. בישיבת סורא היו נופלין על פניהם גם בחנוכה, פורים ובשבת שבין ראש השנה ליום כפורים. בישיבת פומבדיתא לא היו נופלין בימים אלה.

רבי יצחק בר ששת (הריב"ש) כותב באחת מתשובותיו (סי' תי"ב): “בחנכה ובפורים בישיבת רה עמרם גאון ז”ל היו נופלים, ובישיבת רב האי ז“ל לא היו נופלין. וכן בראש השנה ויוה”כ ושבת בנתים בישיבת מתא מחסיא היו רגילין ליפול על פניהן, ובפומבדיתא ונהרדעא לא היו נוהגין כן, כמ“ש זה לגאונים ז”ל… כי להיות הדבר רשות¹² כל מקום אוחז במנהגו.

הריב“ש הויע לנו את זה בלי ספק על יסוד תשובותיהם של הגאונים שהיו לפניו – “כמ”ש זה לגאונים ז”ל" – אבל לידינו לא הגיעו תשובות אלה. תחת זה יש לנו בספרות הגאונים קצת ידיעות סותרות לאלו שהביא הריב“ש. הנה בס־ע”ג (דף ל"ז ב) כתוב: “ואין אומרים הלל בפורים… לפיכך נופל אדם על פניו בפורים. וכך אמר רב עמרם בר ששנא… מנהג במתיבתא שיורדין תנאין לפני גאון ואב”ד ואלופים וכל ישיבה כלה ומבקשים רחמים הרבה (בשבה“ל סי' ר': מנהג שיורדין תנאין ואמוראין ואבות בי”ד ומרבין בתחנונים) ונופלין על פניהם, שאין פורים דומה לכל המועדות ולחנוכה, שבכולן אנו אומרים את ההלל ואלו בפורים אין אומרים אותו, מאי טעמא שנגאלו ישראל ממיתה לחיים ואנו צריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה“. משמע מזה שבחנכה לא היו נופלים גם בישיבת רב עמרם, היא סורא. מצד אחר כותב הטור בהלכות פורים (או“ח סי' תרצ”ג): “כתב רב עמרם ז”ך מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם (בפורים) כיו שהיה יום נס ונגאלו בו…” אם כן היו נופלין בפורים גם בישיבת פומבדיתא. אך נראה שדברי הטור נלקחו מסדור ר"ע, אבל שם, וכן בס' המנהיג לא כתוב שכךְ המנהג בשתי ישיבות אלא “כך מנהג במתיבתא”.

גם במה שנוגע לשבת שבין ראש השנה ויום הכפורים כתוב באחת מתשובות הגאונים (גמו“מ סי' קכ”ב): “ושבת שבין ר”ה ויו“כ רגילים בשתי ישיבות… בדברי רחמים ותחנונים מקריאות הגבר ועד שחרית ונופל על פניו אחר התחנונים כדרך שעושין בחול”. כך נהגו גם בספרד (עי' טור או“ח סי' תר”ב:) ובס־עג מוצאים אנו סליחות לליל שבת זו¹³. יש שהיו מתענים בשבת זו ונחלקו הגאונים בדבר אם זה מותר או אסור (ע' שע“ת סי' ס”ד; ח“ג סי' קכ”ט; הל' הרי“ץ גיאות ה' תשובה; רא”ש סוף מס' ר"ה). בשע“ת סי' רמ”ג כתוב שבימי ניסן ותשרי נהגו בשתי ישיבות שלא ליפול על פניהם, והכונה כמובן על ימי תשרי שאחר יום הכפורים.

גם בדבר זה נחלקו, כנראה, הישיבןת, שבסורא היו נופלין ביוה“כ בסוף תפלת נעילה (עי' ס־ע“ג ד' מ”ט ע"ב), אבל בפומבדיתא לא נהגו כך, ורב שרירא גאון מעיד “אנו לא ראינו ולא שמענו מי שעשה כך כל עיקר” (הל' רי“ץ גיאות 1 עמ' 64; ס' המנהיג סי' ס”ו)¹⁴. אפשר שאת דברי הריב”ש: וכן בר“ה ויוה”כ ושבת בנתים… היו רגילין ליפול על פניהן" צריך להבין כך, שגם בר“ה ויוה”כ ושבת בנתים נהגו בסורא ליפול על פניהן. אמנם נראה שהיה להם סליחות ללילי ראש השנה (עי' ס־ע“ג ח”ב. אמנם הסליחות שבאו שם מאוחרות לזמן רב עמרם, אבל המנהג להגיד סליחות בלילי ר“ה היה נוהג בזמנו, עי' גם מרכס: הוספות ותיקונים לס־ע”ג עמ' 23–28) ובבוקר לאחר גמר הסליחות נפלו על פניהן.

ג. בני סורא מקילין בקביעת תענות צבור, בני פומבדיתא מחמירין.

את זה נו למדים מתשובת רב האיי גאון (ג“ה סי' קנ”ט): “וששאלת, כ”ד ברכות של תענית צבור עבדינן להו בכלהו דוכתא על כל צרה שתבוא על הצבור, או דילמא כיון דתנן ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב“ד לא עבדינן לו אלא במקום נשיא ואב”ד, דאית פלוגתא בין גאונים ז"ל בהא מילתא. – כך ראינו, כי זה שאמרת תענית צבור אינו בבבל, וכל ארצות אין לנו תענית צבור אלא תשעה באב בלבד… ושאר תעניות שאנו קובעין בבבל אינן כת“צ, ואין בנו כח לאסור מלאכה מפני שאין נשיא ואין אב”ד, שהמקום גרם להם… ואע“פ כן מנהג מעולם שקובעין בבבל שבע ברכות על כל צרה שתבוא עליהן ומתריעין, ואע”פ שאין שם נשיא ואב“ד אינן מתעכבין מזאת, אלא מיהו צריך שיהא חכם מובהק… ובני ישיבת מחסייה בזמן שהיה בסורא(?) היו מקילין הרבה בדבר זה ותמיד בכל שנה היו קובעין תענית כזאת בבי רב, אבל בני ישיבתנו היו מחמירין ולא היו עושין כן אלא בצרה גדולה ובמקום שיש חכמים הרבה או חכם גדול מובהק… ואנו כבר קבענו כמה פעמים תעניות כאלה”.

בתשובה אחרת לרב שרירא ורב האיי (ח“ג סי' קס”א, ובלקוטות הרמב״ן ובאשכול ח"ב ע' 6 היא מיוחסת לרב שרירא לבדו), שנשלשה לקהל פאס, הם כותבים שהיו גוזרים ת“צ “בכל צרה שלא תבוא על הצבור מעצירת גשמים או יוקר שער או דבר או ארבה או מאי דדמי להכי”. אז “מתאמרן קדמנא שבע ברכות כסדורא דמתניתין ותוקעים כהנים סוף כל חדא וחדא. זימנין דמיכנפן בתי־כנסיות ומשנינן מקום התיבה וזמנין דנפקין ומפקין לה לתיבה ברחוב העיר ונותנין אפר מקלה על גבה וברישא דרשוותא”.הם מפרטים שם את כל סדר התפלות והפיוטים שהו נאמרים במקרה זה ומסיימים: אילין מנהגא דילנא ותדירא הכי רגילינן מימות האשונים ועדיין (ועד אן, ועד עתה), והכין אנהיגו ותנא מן שמיא שלא בזכותנו אלא בחסדיו של מקום ובזכות אבותינו דכד עידנא כסדרא דנן לא מהדרין ותנא ריקנין”…

עי' עוד תשובת רב שר שלום (ח“ג י' ק”ס אשכול ח"ב ע' 5־6), שהיא קרובה מאד בפרטיה לתשובת רב שרירא ורב האיי וכן גם בתשובת גאון זה שהובאה בס' המנהיג ה' תענית וטור סי' תקס"ו, גם בתשובת רב נטרונאי בטור שם.

ד. בסורא היו מקיפים את התיבה בחג הסוכות בכל יום פעם אחת ופומבדיתא היו מקיפים בכל יום שלש פעמים.

שנינו במשנה (סוכה פ"ג) שהלולב היה ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה זכר למקדש. וערבה היתמ ניטלת במקדש שבעה ותקנו חכמים לטלה בגבולין ביום השביעי זכר למקדש (גמרא שם ד' מ“ד ע”א). במשנה אחרת אנו קורים ש“בכל יום – מימי החג – מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא… אותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים” (שם ריש פ"ד). בתלמוד נחלקו אמוראים במה מקיפין: יש אומרים בלולב ויש אומרים בערבה. כך נהגו במקדש.וכבר נהגו כל ישראל לעשות זכר למקדש ומקיפים את התיבה בבית־הכנסת בכל שבעת ימי החג¹⁵. אבל בימי הגאונים, ום אחריהם, היו בעינין ההקפה מנהגים שונים. ברוב קהלות ישראל מקיפים כל שבעה בלולב. כך נהגו באפריקא הצפונית (עי' שאלת בני קאבס לרב האיי בריצ“ג 11 קי”ד) בצרפת ואשכנז (תשובת רש“י באור זרוע סי' שט”ו). בספרד היו מקיפין כל ששה בלולב ובשביעי בערבה עי' ס' העיטור ח“ב ד' מ”ג ע“ב וריצ”ג שם. רב שמואל הנגיד מודיע שיש מי שמקיף בלולב ויש מי שמקיף בערבה). בהלכות גדולות (מהד' הילדסהיימר עמ' 173) אנו מוצאים שבזמנו ומקומו (בסורא?) היו נוהגין להקיף ביום הושענא רבה גם בשחרית וגם במנחה, פעם שנית. אולם במיוחד רבו שנויי המנהגים במספר וסדר ההקפות. ביום שביעי הכל מודים שמקיפים שבע פעמים ולא נחלקו אלא בסדר ההקפות.הרי“ץ גיאות מביא בשם רב האיי ש”סובב ז' (צ"ל: ו') הקפות אחת אחר אחת כולן לשמאל ולבסוף אחת לימין“. ובשם רב סעדיה הוא מביא שמקיפין פעם ראשונה דרך ימין ופעם שניה דרך שמאל, וגאון אחר (טור סי' תר"ס) כותה שמקיפין ג”פ לימינו, ג“פ לשמאלו ואחר כך פעם אחת לימינו”, ואולי נבדלו הישיבות גם בזה. בשאר ששת הימים נחלקו בני סורא ופומבדיתא במספר ההקפות: בפומבדיתא היו מקיפין בכל יום ובסורא רק פ“א. בסדור ר”ע (ד' נ“א ע”ב) כתוב ש“בכל יום אומר הושענא, אלפא ביתא או שנים, וביום השביעי אומר הרבה”. נראה שהיו מקיפין פעם אחת אף שיש שאמרו שתי אלפא־ביתות¹⁶. רב סעדיה כותב מפורש שבכל יום מקיפין פעם אחת (ריצ“ג ע' קט”ו), אבל רב שרירא מודיע באחת מתשובותיו: ודאי כי מנהג בבל שהולכין סביבות התיבה בכל יום ג' פעמים“. גם רב האיי כותב לבני קאבס השואלים אותו: “נהגו קדמונינו בז' ימי סוכה שמקיפין את התיבה עם שליח צבור ג”פ בכל יום ויום… ולולביהם בידיהם… ילמדנו אדוננו אם צריכים אנו לשנות מנהג זה… אף אנו מנהגנו ומנהג אבותינו שבכל יום ויום מקיפין את התיבה ג”פ ויום ערבה ז' פעמים, ומנהג פשוט הוא בכל ישראל, ולא שמענו שיש מקום שאין זה מנהגנו (צ"ל: מנהגו) לפיכך אל תשנו מנהג אבותיכם" (ריצ"ג שם). את סדר שלש ההקפות הוא מודיע לנו בתשובה אחרת שם: “סובב אחת לימינו עד שהוא מגיע למקומו ועומד. אח”כ סובב לשמאלו… ולבסוף סובב השלישית לימינו". דברי רב האיי: “ומנהג פשוט הוא בכל ישראל”… תמוהים קצת, כי הן ראינו כבר שיש בזה מנהגים אחרים.

ה. בני סורא אומרים אין יחיד קורא הלל כל עיקר בראש חודש וששת ימי הפסח האחרונים, בני פומבדיתא אומרים שהוא קורא כמו בצבור.

ב“הלכות גדולות " מהדורת אספמיא אנו מוצאים בסוף הלכות לולב (עמ' 175) הוספה גדולה שאינה בה”ג מהדורא שלנו, או כמו שקורא לה הר"א עפשטיין מהדורת בבל, ובין יתר הדברים אנו קוראים: “והלכתא דקא אמרינן יחיד ממש הוא ומברך בין לגמור ובין לקרוא. כך היתה בידינו וכך היתה הוראה במתיבתא דסורא אבל מתיבתא דפומבדיתא אמר יחיד לא יחיד ממש הוא, ואסור לקרות הלל בראש חודש ובחול המועד של פסח, ואמר בו טעמים ושמעתתא וכולהי כתיבין כהלכות קטן” ¹⁷.

דברים אלה הם משובשים כמו שנראה תיכף. אולם בענין זה נחלקו באמת ישיבות סורא ופומדיתא. המקור התלמוי לזה הם דברי הגמרא (תענית כ"ה ב'): “שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן… ובגולה כ”א יום… תנא: יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר“. על זה כתב בה”ג (בזה שוות שתי המהדורות) ש“יחיד דקאמרינן לא יחיד ממש, אלא כל היכא דלא כניפין כולו ישראל יחיד קרו להון”, והוא מביא הוכחות לחזק דעתו“. לפי זה אין הבדל בין יחיד לצבור, כי גם הצבור אינו גומר את ההלל אלא רק בכ”א יום כמו היחיד. ואם “יחיד מצלי להודיה, דלאו בי עשרה, ביומי דקא מדלגין צבורא בהלילא כגון ר”ה וחולו של מועד (בפסח) קארי הלל ומברך תחלה וסוף כי בי עשרה דהא. לא קרינן צבור, אלא לכולהו ישראל“. בדברי בה”ג אלה טעו רבים וחשבו שלפי דעתו, היחיד ממש אינו קורא גם בכ“א יום שבהן הצבור גומר את ההלל¹⁸ ופנו בזה בשאלה אל הגאונים. הגאון הראשון שנשאל על דברי בה”ג היה רב שלום¹⁹, והוא כותב: “וזה שחקקתם לפנינו בהלכות קטועות לא יחיד ממש אלא אפילו הצבור נקראים יחידים לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בפה ולא תעשו כך שאין מנהג אלא כמו שפרשנו לכם, ואל תטעו באותן הלכות קטועות שאם כתוב בהן שלא כהלכה הוא, ושמא הסופר טעה ולא הרב”. כן מטעימים ומדגישים הגאונים רב שלום ורב נטרונאי בתשובותיהם²⁰ שמאן דמצלי ביחיד באלו כ“א יום חייב לברך לגמור את ההלל ולקרות כולוֹ… וכן מנהג בשתי ישיבות”. גם רב האי גאון נשאל על דברי בה“ג שתי פעמים (הל' הרי"ץ גיאות 11 עמ' ה־ו). והוא מבאר לשואלים את טעותם בדברי בה”ג, ומסיים: “ולא שמענו מאדם לעולם כי היחיד לא יגמור באלו הימים”.

בדבר זה, שהיחיד גומר בכ“א יום אלו כמו הצבור, לא נחלקו חכמי שתי הישיבות כלל – יוצא מן הכלל רב פלטוי כנ”ל בהערה – ועל מה נחלקו על המתפלל ביחידות בר“ח ובששת ימי הפסח האחרונים. לפי דעת רב נטרונאי (אשכול, ס' המנהיג וה' הריצ"ג שם) “יחיד אינו קורא כל עיקר”. כך יוצא גם מדברי רב עמרם בסדורו (ד' ל“ג ע”א): “ובצבור לאחר שסיים ש”ץ… סדר התפלה מברך… ונראה שבדעתם החזיקו גם גאוני סורא אחרים, ועלהם רומזים השואלים בשאלתם לרב האיי: “ומצינו לגאונים אחרים דיחיד ממש… בר”ח וכל ימי פסח אין לו רשות כלל”, נגוד לדעת בה“ג.אולם רב האיי משיב להם על זה: “ואשר אמרו (הגאונים) שאין רשות ליחיד לקרות כל עיקר בימים שאין גומרין בהם את ההלל – לא כך מנהגנו ולא כך אנו עושין אלא קורין כל ימי קריאתו”²¹ ראינו איפוא שבסורא פסקו שיחיד אינו קורא בר”ח ובשאר ימי הפסח, ובפומבדיתא אמרו שיחיד קורא. בעל כרחנו שההוספה בהלכות גדולות שהבאנו למעלה הנותנת אתת מנהג בני סורא בידי בני פומבדיתא היא משובשת (עי' גם החלוץ י"ג עמ' 101). וולי יש להגיה כך: “והלכתא דקא אמרינן יחיד ממש הוא ומברך בין לגמור (בכ"א יום) בין לקרוא (בר"ח). ואסור לקרות הלל בר”ח ובחוה“מ של פסח: כך היה בידינו וכך היתה הוראה במתיבתא דסורא. אל [בני] מתיבתא דפומבדיתא אמרו… וכולהו כתובין בהלכות קטנות”²²

ו. בני סורא מתירים לאכול את פירות משכון על ידי נכוי מסכום ההלואה, בני פומבדיתא אוסרים.

את מקור המחלוקת אנו מוצאים בתלמוד (ב“מ ס”ז ע"ב). אמר רבא…משכנתא באתרי דמסלק לא ניכול אלא בנכייתא, וצורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול… רב כהנא, רב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא, רבינא אכיל בנכייתא“. שאלה זו עמדה על הפרק ולא קבלה פתרון מוסכם גם בתקופת בגאונים. גאוני סורא הקדמונים הורו היתר אפילו כשהמלוה מנכה להלוה מסכום החוב בעד אכילת הפירות רק דבר מועט, “ארבע זוזי, תרי זוזי או כל דהו”,²³ אבל בימיו של בעל הלכות גדולות התחילו “רבנן דהשתא” לדרוש שינכה המלוה סכום יותר גדול (בה"ג ה' רבית). הגאון הסוראי רב יעקב שהיה בכלל נוטה תמיד להקל (עי' ח“ג י' ט”ו וס"ה) החזיק עוד בדעה, שאם אדם ממשכן כרם או חצר “ומנכה מהלואתו עד רביע מותר, פחות מכאן אסור²⁴ (עיטור, אות אפותיקי). גם גאון סורא אחר רב כהן צדק (תר“ה – תר”ט) כותב: ומנהג דילן למיכל בנכייתא וביומיה דרב מעון קיירא הכי נהוג עטור שם בשם בעל מתיבות). וכך באמת אנו מוצאים ב”הלכות גדולות”: “והאידנא מעשים בכל יום דקאכלי בנכייתא”. הרי לפנינו חבר שלם של אוני סורא המורים היתר בזה ומעידים שכך נהגו, אך בישיבת פומבדיתא הורו איסור בדבר. רב האיי בתשובתו לקהל קירואן (ש“ץ ד' ב' י”ב, ועי' “מפתח” עמ' 14 ועמ' 247, פוזננסקי אנשי קירואן עמ' 7) אוסר לאכול בנכייתא ולא התיר אלא ב“משכנתא דסורא”. כך הורה גם רב שרירא (ש“ץ שם סי' ב' ועי' ם רמב”ם ה' מלוה ולוה פ"ו הלכה ז־ח).

ז. בני סורא פוסקין במזונות אלמנה כרב ואוחזין במנהג אנשי יהודה, בני פומבדיתא פוסקין כשמואל ואוחזין במנהג אנשי הגליל.

“את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי…” כך היו אנשי ירושלים כתבין (בשטר הכתובה), אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין: “עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך, לפיכך אם ירצו יורשין נותנין לה כתובה ופוטרין אותה” (כתובות פרק ד' משנה י"ב) “אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוודהא נהוג כשמואל” (גמרא שם נ“ד ע”א). ונשאלה שאלה בבית מדרשם של הגאונים: הלכה כמי? כרב או כשמואל. רב שרירא ורב האי כותבים ש“בהא מילתא מן כמה דורות פליגי בה רבנן” (ג“ה סי' שפ”ט בקובץ תשובות שנשלח לקירואן, והובאה על שם גאונים אלה גם בס' העיטור ובס' המלחמות לרמב"ן). בני קירואן מביאים בשאלתם ש“מקצת גאונים פרשו, כי בכל וכל העולם כולו כיהודה”, וגאונים אלה היו בני סורא, בראשונה עמדו בני קירואן בהתחברות רק עם גאוני סורא (עי' אנשי קירואן לפוזננסקי עמ' 6־5). הם גם מספרים שאחד מן הגאונים האלה הביא בתשובתו מעשה שעשה רב צדוק גאון סורא (תקפ“א–פ”ג) "באלמנתו של אסקו (יצחק) ראש הגולה שהיתה כתובתה מרובה ובא חכליה בנו וצוח בישיבה ואמר איני יכול לעמוד בכתובה והוצאה, ונתנו לה כתובתה ופטרוה. גם רב נחשון, בנו של רב צדוק, גאון סורא (תרל“ד–תרמ”ב) השיב על שאלת בני בצרה: “כל מקום שבעולם כרב רוצין (צריכין?) לעשות… וכך מנהג בישיבה שלנו שאנו עושין כרב” (ג"ג ע' 54).

אבל גאוני פומבדיתא פוסקין כשמואל וכאנשי גליל. כך פוסק רה צמח בן פלטוי (ג"ג שם)²⁵ וכן כותבין רב שרירא ורב האיי לבני קירואן: “ואף אנתון אי אית לכו מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא, עבידו כאנשי גליל…” גם בתשוה“ג ד' מנטובה סי' י”ג באה תשובה לאחד הגאונים הפוסק כאנשי גליל, וכן גם בש“ץ ח”ד ש“ד סי' ס”ב: “הלכה למעשה יתבא בביתה ומתזנא מנכסי בעלה כל ימי מיגר ארמלותא” (עיי“ש גם סי' ס”ה). אמנם גם בין גאוני סורא נמצא אחד, הוא הגאון רב משה, שפסק כאנשי גליל וכשמואל (ג"ה שם), לזה יש להוסיף שגם בה"ג פוסק שמואל.

ראוי לציין שבסורא לא היו רגילין לכתוב בכתובה “כל ימי מיגר ארמלותך” גם מטעם אחר, “מפני הנחש” וראו בזה, כנראה, מעין פתיחת פה לשטו. (עי' תשובת רב שמואל בן חפני בש“ץ ד' ד' י”ד).

ח. בני סורא מגבין לגרושה כתובתה גם ממטלטלי, בני פומבדיתא אין מגבין לה אלא מן הקרקעות.

את זה מודיע לנו אחד מגאוני פומבדיתה (רב צמח בן פלטוי?) בתשובתו בצורה החלטית: “במתיבתא דמחסיא מגבו כתובה מן מטלטלי… אבל במתיבתא דילנא לא מגבו כתובה לגרושה אלא מן מקרקעי” (ש"ץ ד' ד' ג'). לפי דין התלמוד אין בעל חוב גובה חובו מן היתומים אלא אם כן הניח להם אביהם קרקעות, צאבל מטלטלים של יתומים אינם משתעבדים לבעל חוב, ורק מן הלוה עצמו הוא גובה אפילו “מגלימא דעל כתפוהי”. אולם בנוגע לכתובה נחלקו רבי מאיר וחכמים אם המטלטלים משועבדים לפריעת הכתובה או לא (כתובות פ“א ע”ב ונדרים ס“ה ע”ב), והלכה כחכמים, שאין האשה גובה מן המטלטלים אפילו מן הבעל עצמו. כמו שאמר רבא: “הלכתא: ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לתובה, בין למזוני, בין לפרנסה” (כתובות נ"א א'). אך בימיו של הגאון הקדמון מר רב הונא הלוי בר מר רב יצחק (ד“א תקמ”ה – תקמ"ח)²⁶ תקנו לגבות כתובת אשה ושאר חובות גם ממטלטלי דיתמי (אגרתו הידועה של רב שרירא). תקנה זו חשובה מאד מאד, ועד כמה היתה חשוב בעיני רב שרירא אנו רואים מזה, שמכל תקנות הגאונים הוא מזכיר באגרתו רק שתים, וזו אחת מהן.רב הונא זה, שרש“ג מיחס לו את האינציאטיבה בתקנה זו²⁷, היה גאון פומבדיתא, אבל היא נעשתה גם בהשתתפות גאון סורא וראש הגולה. זה יוצא מפורש מדברי הגאונים רב שלום ורב נטרונאי שמביא בעל העיטור (אות כתובה): “וכתב [רב שמואל] הנגיד: בתשו' למר רב שלום ורב נטרונאי דמן תמנין ותרתין שנין²⁸ דשני קרא: ראשון [כאן מופיע במקור הסרוק (הערה? תיקון?) לא מובן בכתב יד. הערת פב”י] ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני בבל (בבא?) ורישי מתיבתא כולהו²⁹ נהגו למיגבי בע”ח וכתובה, ומזונות שהן תנאי כתובה, ממטלטלין. וכתבי בכל אתרוותא דישראל בגושפנקא דריש גלותא ובארבע חומרי (חותמות, ע“י ערת הרכבי לתשוה”ג עמ' 388) דרשוותא דכל דיינא דלא מגבי מן מטלטלין מסלקין ליה", הרא"ש (בקדושין פרק ג' סי' י"ד) מביא בקצור בשם רב שרירא (שכתב כן כנראה באחת מתשובותיו) שתקנה זו “כתבו וחתמו בעיזקתא (בטבעת) דריש גלותא ובעזקתא דריש ישיבה”. מזה ששתפו שני הגאונים גם את ראש הגולה בעשית התקנה נראה כי גם המתקנים נתנו לה ערך גדול.

בעיקר התקנה הסכימו כאמור שתי הישיבות אבל נפלה ביניהן מחלוקת אם תקנה זו מתפשטת גם על הגרושה או רק על האלמנה בלבד. בני סורא אינם מבדילין בין גרושה לאלמנה, בני פומבדיתא מבדילין. את המחלוקת אפשר לבאר בזה, שאצל בני הדורות הבאים נפל ספק בגבולותיה של התקנה, או שבשעת התקנה עצמה לא באו שתי הישיבות לידי הסכם בזה³⁰.

גבולות תקנה זו לא הובררו לנו בכלל בדיוק, רב משה גאון כותב: “תיקנו רבנן למגבי כתובת אשה ובע”ה אפילו ממטלטלי משום דהכא רובא דעלמא לית להון מקרקעי' (ח“ג סי' ס”ה), הרי שגאון זה אינו מזכיר כלום ממזונות שהן תנאי כתובה³¹. אבל הגונים שאחריו רב שלום ורב נטרונאי כוללים גם מזונות בכלל התקנה (עי' לעיל). גם באגרת רש“ג³², שערי שבועות לר”י ב“ר ראובן והגהות המרדכי (עי' לעיל בהערה) לא נזכר כלום על דבר מזונות. מדברי האלפס (כתובות פרק ו') נראה שהתקנה נעשתה בראשונה על כתובה בלבד ורק אחר כך הוסיפו ואמרו שכיון “שתנאי כתובה לכתובה דומים” גובין גם למזונות מטלטלים: “והאידנא דתקינו רבנן דמתיבתא למגבה כתובה ככתובה דמי”. כן נראה גם מדברי רב חננאל המובאים ברשב”ם לב“ב דף ס”ז ע“א. בכל אופן ברור שבימי הגאונים האחרונים היו מגבים גם את מזון הבנות ושאר תנאי כתובה מן המטלטלים, כמו שמוכח גם מתשובת רב האיי³³ המובאת ברא”ש לב“ב ריש פרק ט‘, ועי’ גם באלפס שם והרמב”ם ה' אשות פי“ט ה' ט”ו.

מדברי הרמב“ם (ה' אשות פט“ז ה”ז): “תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבע”ח לגבות מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל”, ³⁴ נראה לכאורה שמקודם תקנו הגאונים לבע“ח, ורק אר כך תקנו גם לכתובה כך. וכך משמע גם מדברי הראבי”ה המובאים במרדכי לכתובות פרק הכותב: “שבעל חוב מחיים גובה ממטלטלין מן התלמוד ולאחר מיתה מתקנת רבנן סבוראי ובעלת כתובה בין מחיים בין לאחר מיתה אין לה לגבות ממטלטלים אלא מתקנת הגאונים”. הרי שבע"ח גובה מתקנת רבנן סבוראי וכתובה מתקנת הגאונים. אבל אין לזה סיוע בספרות הגאונים שלפינו. (עי' גם ס' הישר לר“ת סוף סי' תק”ב).

ט. בני סורא אומרים מצות יבום קודמת, בני פומבדיתא (נהרדעא) אומרים מצות חליצה קודמת.

הגאון ר' שמואל בן עלי מבאגדאד (בן דודו ובר פלוגתיה של הרמב"ם) משיב³⁵ לר' משה מקיוב אשר ברוסיא על שאלתו לענין יבמה, היאך המנהג בישיבה אם חולצת או מתיבמת, ש“בזאת נחלקו סוראי ונהרדעי, חכמי הישיבה של נהרדעא פוסקין הלכה כמשנה אחרונה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, ומביאים ראיה לדבריהם מדברי שמואל שאמר (כתובות ס"ד א') כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם… וחכמי ישיבת סורא דנין ואומרין… אין הלכה כמשנה אחרונה שאמרה מצות חליצה קודמת”. והוא מוסיף להודיענו ש“עד עכשו הדבר תלוי בבבל במנהג בנהרדעא ובפרווהא (ובנוסח אחד: בבבל וכל פרווהא נהוג כנהרדעי וכשמואל…) נוהגין כשמואל… ובסורא ופרווהא נוהגין כמסקנא דשמעתין ודנין ביבמה הנמנעת מלדתיבם כדין מורדת”. גם בס' העיטור (אות מרד) מובאה, ממקור אחר, במחלוקת שיש בזה “בין מתיבתא דנהרדעא ובין מתיבתא דסורא”.

הנה הובאה בזה דעת חכמי הישיבה דנהרדעא כמתנגדת לדעת בני סורא, וישיבת פומבדיתא לא נזכרה כלל. מה היתה איפוא דעת בני פומבדיתא בענין זה? יש אמנם לשער שפה באה נהרדעא במקום פומבדיתא, כי פומבדיתא נחשבה ליורשתה של נהרדעא. ויש סמוכים לזה בעוד מקומות אחדים של ספרות הגאונים. גם בס' העיטור עצמו כתוב במקום אחר (גט חליצה):… ופלוגתא היא בתרתי מתיבתא, בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה… ובפומבדיתא מגבו לה כתובתה מדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם“³⁶. אלם דעתם של חכמי פומבדיתא מתבררת מתשובה אחת מלאה ענין שכתב רב שרירא גאון בשאלה זו (תג“ק סי' צ”א). הוא מודיענו שזוהי מחלוקת עתיקה בין הגאונים “מן יומי דרבנן סבוראי”. גם כשתקנו שתי הישיבות את תקנתן הידועה על דבר האשה המורדת על בעלה³⁷, “הוו פליי רבנן, מנהון אמרין אית דין מרד ביבמה ומנהון אמרין ליכא”³⁸. ו “רבתא דילנא אנחנא – כלומר חכמי פומבדיתא – הכין הוו חזו דאיתא לדשמואל”, ומצות חליצה קודמת, ו”אנחנא הכין עבדינן מעשים בכל יום"³⁹. בדעה זו החזיק גם רב האיי בנו (עי' שו“ת ר”י מינאש סי' קל"ט)⁴⁰.

יש להעיד שגם בין גאוני סורא נמצא מי שפסק שמצות חליצה קודמת. בדעה זו החזיקו הגאון רב הלאי (עי' תשובות רב שרירא הנ“ל; ש”ץ ד' ד' ל“ב ח”ג סי' קמ“ב (עי“ש גם סימני קנ”א־קנ"ב); ש”ץ ג' א' נ"ב, אמנם אפשר שזו לרב יהודאי). גם רב נטרונאי נוטה לדעה זו (ח“ג סי' פ”ה) בכל זאת היבמה מפסידה לפי דעתו – בנוד לדעת רב שרירא ורב הלאי – את כתובתה. אולם רב עמרם, ממלא מקום רב נטרונאי, משוה דין היבמה לדין שאר הנשים המורדות על בעליהן (הגמי“י ה' אשות פרק י”ד), אלא שלפי דעתו⁴¹ גם שאר המורדות יש להן עיקר כתובה ורק את התוספת הן מפסידות. גם בש“ץ ג' א' מ' באה תשובה לגאון אחר⁴² שהיבמה ממאנת להתיבם היא מורדת. עוד תשובה אחרת מגאון הסובר כך הביא הראבי”ה בתשובתו שהובאה במרדכי יבמות פרק החולץ.

י. בני סורא אומרים מטלטלין נקנין גם אגב ארבע אמות שיש לכל אחד בארץ־ישראל, בני פומבדיתא אומרים שגם הרשאות לגבית חוב או קבלת פקדונות אין כותבין על קרקע זו.

אחד הקנינים שעל ידיהם נקנין המטלטלין הוא קנין אגב. “נכסים שאין להם אחריות (מטלטלים) נקנין אגב נכסים שיש להם אחריות (קרקעות) בכסף., שטר וחזקה”, (קדושין פרק א' משנה ה'). את גבולותיו של הקנין הזה השתדלו תמיד החכמים להרחיב, כי יש לו כמה וכמה מעלות טובות: אין צורך לעשות שום מעשה של קנין בגוף המטלטלין הנקנין בהגבהתן, משיכתן או מסירתן. אין צורך גם בכסף. על ידי קנין זה נתנה אפשרות גמורה לקנות ולמכור כל מיני סחורות הנמצאות בריחוק מקום מן המוכר והלוקח. אולם חסרון אחד יש בקנין זה המגביל את ההשתמשות בו: נחוץ שלמקנה תהא קרקע שאותה יקנה ללוקח המטלטלין.

בימי הגאונים הורגש חסרון זה יותר מאשר בימי המשנה והתלמוד; רוב היהודים בבבל בימי הגאונים פסקו מהיות בעלי קרקע. שנוי זה שבא במצבם הכלכלי של היהודים גרר אחריו גם שנויים משפטיים והיה סבה לקצת תקנות חשובות שתקנו הגאונים (עי' גם לעיל סי' ח'). אף כאן תקנו הגאונים שגם אדם שאין לו קרקע יכול להקנות את המטלטלין שהוא מוכר, נותן או משעבד אגב ארבע אמות שיש לו בארץ־ישראל, כי הלא כל ישראל יש להם חלק בארץ זו, ואף שהעם עברי גורש ממנה ונחלתו נהפכה לזרים, אבל “קרקע אינה נגזלת”⁴³. תקנה זו נתקנה עוד בראשית תקופת הגאונים, ומוצאה, כנראה, מישיבת סורא. כך הורה כבר הגאון הסוראי הקדמון רב הלאי (תקנ“ב־תקס”א. וע' אנשי קירואן לפןזננסקי עמ' 5) לבני קירואן, ואלה נהגו כך ע"פ הורא זו (עי' ג“ה סי' קצ”ט־ר'). וכן סבר גם רב נחשון גאון סורא (ע' שו“ת מהר”ם מרונברג ד' פראג סי' תקל"ו). כך הורה, כנראה, גם רב סעדיה גאון (שם, אלא שרב האי רוצה לפרש את דבריו שרק בהרשאות הורה כך ולא בהקנאות) וכך אנו מוצאים גם בתשובת אחד הגאונים המובאת בסוף ס' הפרדס⁴⁴ ובספר כלבו (סי' קכ"ח).

אולם גאוני פומבדיתא ראו בזה הערמה גלויה יותר מדאי, והורו שאין להקנות מטלטלין במכר ומתנה רק אגב קרקע שיכול הלוקח או מקבל המתנה לגבותה אך בהרשאה, שאדם מרשה את חבירו לגבות חוב או לקבל פקדון שיש לו ביד אחרים. יש מקילין (ג"ה שם) “כדי שלא ישתקע ממון בני אדם אל המופקד” (תשובת הרי“ף ועי' עיטור את “אגב” וטעם אחר יש בג”מ סי' קצ"ג). אולם גם בהרשאה מודיע לנו רב האיי: “מנהגן ומנהג דאבהתן [מכמה] דורות דלא סגיא אלא על גב קרקע ידוע [דאפשר] למיגבייה” ג“ה שם בהערה עמ' 93 מלמטה. וע' ג”ג עמ' 280 ובהערת הר“ל גינצברג שם ואופטוביצר במאנאטסשריפט לש' 1911 עמ' 381). אך רב שמואל בן חפני גאון סורא האחרון, חותנו ובן דורו של רב האיי כותב ש”נהגו לכתוב בהרשאות ד' אמות מחלק המרשה שבארץ־ישראל" (עיטור שם ועי' “כפתור ופרח” פרק י"ד).

ברור שכל אחד מהגאונים האלה מודיע לנו את מנהג ישיבתו.