(מעין הקדמה לספר, מעזבונו של המנוח)

אל תלעג לזקן, כי נזקן גם אנחנו

(מדברי יהושע בן סירא)

יש ונדמה לי, שעודני צעיר לימים ורך בשנים, ועוד רב הדרך לפני לפעול וליצור בכל ענפי החיים הצבוריים והחברתיים.

אולם המציאות החיה מטפחת על פני ואומרת לי: “נער היית וגם זקנת”. ונזכר אני בדברי ר' אלעזר בן עזריה, אשר אמר: “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”.

בדבריו אלה הגדיר ר' אלעזר בן עזריה, ששבעים שנה מהווֹת תקופה ארוכה ומסויימת בחיי האדם ובעל־כרחי אני משלים עם העובדה הזאת.

ימי הנוער זורמים, ימי הבגרות באים וחולפים כיום אתמול. והזקנה קופצת פתאום, ואין מי שיעמוד נגד סדרי החיים.

שבעים שנה אינן תקופה קצרה לא בחיי הכלל, וכל שכן לא בחיי הפרט.

בתקופה של שבעים שנה חלות עליות וירידות אצל עמים שלמים, ועל אחת כמה וכמה אצל האדם היחיד.

כשאני סוקר אחורנית רואה אני, שמשחר ילדותי ועד הגיעי הלום, אירעו מאורעות כבירים בחיי כל העמים וחלו חליפות ותמורות גדולות עד לאין ערוך בחיי ישראל.

היתה לי הזכות הגדולה לעמוד קרוב לתנועת התחיה העברית, מראשית צמיחתו של הרעיון הלאומי ועד שזכיתי לראות במו עיני הרבה מן החזיון שנתגשם.

מימי נעורי השתתפתי בפועל ביצירת ערכים לאומיים ותרבותיים בגולה (עד שנת תרס"ו – 1906), ואחר כך הייתי בין שורות הבונים על אדמת המולדת, ועד היום כולי נתון בתוך מערכת הבנין והיצירה. 

בשנת תרנ“א (1891), בעודני ילד כמעט, זכיתי להיות בשורות הפועלים העברים בכרמי ראשון־לציון, בין ראשוני המתישבים בחדרה, שטבעה בביצות ואגמי־מים מזוהמים, אשר שימשו קן ליתושים מפיצי הקדחת הממארת. בתרנ”ב הייתי אחד מעשרת המתלמדים הראשונים ביקב ראשון־לציון.

לאחר שנפגעתי בקדחת חוזרת ונשנית נאלצתי לחזור עם הורי באב תרנ“ב לרוסיה, ונשארתי שם עד שבט תרס”ו.

את האהבה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים ינקתי בילדותי בבית הורי, ועוד יותר התקשרתי בכל נימי נפשי לארץ־האבות בזמן היותי בה מאייר תרנ“א ועד אב תרנ”ב.

ברוסיה הקדשתי הרבה מזמני וממרצי לעבודה חנוכית ותרבותית וגם לעבודה אירגונית ולתעמולה רחבה בכתב ובעל־פה.

תחנתי האחרונה בגולה היתה ייליסבטגראד (“קיריבוגראד” כיום). בעיר זו עשיתי מתרנ“ח – 1898 עד שבט תרס”ו – פברואר 1906.

שמונה השנים הללו עברו עלי מתוך עבודה מתמדת בהפצת הלשון העברית והתרבות העברית בחוגים רחבים, בפרט בקרב הנוער הלומד, ועשיתי נפשות רבות לתנועה הציונית.

נלחמתי מתוך גאווה לאומית וחדור הכרה פנימית להשלטת הלשון העברית והלמודים העבריים בבתי־הספר הפרטיים והצבוריים של יהודי ייליסבטגראד וסביבתה. התנדבתי להוראה בשעורי־ערב לגדולים, בשעורי שבתות למבוגרים, ובבתי־ספר מתוקנים שבהם למדו עברית בעברית. הייתי מרצה בחוגי הנוער הלומד על דברי ימי ישראל, על תולדות חבת־ציון ועל התנועה הציונית ושומעי לקחי היו מכל השדרות.

כחייל נאמן במחנה הציונים, הייתי מציית למפקדים והמנהיגים הציונים, ומלאתי מתוך אחריות גמורה את כל התפקידים שהטילו עלי: מכירת שקלים, בולי הקרן הקיימת, מניות “אוצר התישבות היהודים”, מניות חברת אנגלו־פלשתינה, מניות חברת “גאולה” לקנית קרקעות בארץ־ישראל, מניות “קרית־ספר”, הפצת חוברות תעמולה, עריכת מכתבים־חוזרים ברוסית ובעברית, השתתפות בירחון “סקירה ציונית” ועוד.

אך כל העבודה הרבה בגולה למען ציון לא נתנה סיפוק מלא לרוחי, ועיני היו נשואות לציון עצמה. לבי נמשך להיות בין אלה שהטילו על עצמם להיות חלוצים על אדמת המולדת ומכשירי הקרקע לעליה נוספת.

בשבט תרס“ו יצאתי מעיר־מגורי ייליסבטגראד, ובאדר תרס”ו באתי – הפעם השניה – ליפו, “שער ציון” הראשי בימים ההם.

ומאז קשרתי את עצמי עם הארץ קשר־עולם. שרפתי אחרי את כל הגשרים ברוסיה. ומיום שדרכה רגלי על אדמת הארץ, הרגשתי כי זוהי מולדתי ואין אחרת.

התישבותנו בארץ היתה דלה מאד בימים ההם. רק שתים־עשרה מושבות ביהודה, שומרון והגליל. האוכלוסיה היהודית בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה מנתה לא יותר מחמשים אלף נפש, בתוך מחצית המיליון של האוכלוסיה הכללית.

המצב הכלכלי בעיר ובכפר היה ירוד מאד. על הכורמים והיוגבים עבר אז משבר חמור מאד, עד כדי עקירת גפנים ונטישת כרמים. בגידול פרי הדר לא עסקו עדיין יהודים כמעט. החקלאות היתה במצב ירוד, ולא יכלה לכלכל את עובדיה. המסחר והתעשיה היו מרוכזים בעיקר בידי הנוצרים ובמקצת בידי המושׂלימים העירוניים. חלקם של היהודים בכל ענפי הכלכלה בארץ היה בלתי־ניכר לגמרי.

גם בבחינה רוחנית־תרבותית היו דרכי ציון אבלות. העברית היתה אז קנין מועטים מבין המורים והתלמידים. העברית היתה מדוברת רק בין כתלי בית־הספר, ואילו ברחוב ובבתים הפרטים שלטו לשונות זרות שהביאו אתם העולים מארצות־מוצאם.

ביפו היה בית־ספר עברי יחידי מיסודו של ועד “חובבי־ציון”. בבתי־הספר של חברת כי“ח (אליאנס) ו”עזרה" היו שליטות התרבות הצרפתית והגרמנית. מספר גני־הילדים היה לא יותר מחמשה בכל הארץ – בירושלים, ביפו ובמושבות. בתי ספר עממיים התקיימו רק במושבות, ובתי־ספר תיכוניים לא היו עדיין כלל.

הוצאת־ספרים עברית היתה חלום לעתיד לבוא. העתונות היתה עדיין מיוצגת על־ידי שני עלונים קטנים ועלובים שיצאו 2–3 פעמים בירושלים. ומי חשב אז על מוסדות לאמנות פלאסטית או למוסיקה? בית־הספר “בצלאל” בירושלים, מיסודו של פרופ' ברוך שץ, שהיה חלוץ לחנוך אמנותי – היה בראשית ייסודו.

כזה היה אז מצבה של הארץ. אך לא התיאשתי, וכחלוצים אחרים שעלו לארץ באותה תקופה, הייתי דרוך על־ידי הרצון העז והמרץ המתמיד: לעשות. לעבוד. לפעול. לבנות. לחדש. ובמיטב כוחותי הרעננים נתתי את ידי לכל מפעל שהיה בו רצון בנין ויצירה. לא שאלתי ולא חקרתי מראש, אם יצליח המפעל שאנו מתחילים בו או לא, אלא נצטרפתי בכל לבי לעושים ולמפעילים.

אעלה בזה כמה ראשי־פרקים מן המפעלים שהייתי שותף להם ברב או במעט במשך ארבעים שנה:

 

א. נסיונות־התעשיה הראשונים בארץ    🔗

כפי שהזכרתי לעיל. היתה התעשיה בימים ההם קרקע־בתולה לגמרי. שני מפעלי־התעשיה היחידים היו בראשון־לציון ובזכרון־יעקב: שני יקבים שנבנו מכספי הבארון אדמונד רוטשילד – לתעשית יין, קוניאק וליקר.

מתוך אמונה, שלא על החקלאות בלבד תיבנה ארץ־ישראל אלא גם על התעשיה – רכשתי מניות בכמה עשרות אלפים פראנקים זהב של בית־החרושת היהודי הראשון לבנין מכונות וליציקת ברזל ונחושת מחברת ל. שטיין ושות' ביפו. כן קניתי מניות של בתי־החרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה של חברת “עתיד” סמוך לייסודם.

תנאי העבודה במשטר התורכי הכבידו מאד על דרך ההתפתחות הרצויה של בית־החרושת. בעלי־המניות בבתי־החרושת החדשים לא ראו כל ברכה בהשקעת ממונם, והפסידו את הונם שעלה למיליון פראנק זהב ויותר. אף כותב־הטורים הניח את כספו על קרן הצבי.

גם בארצות המפותחות בעלות רמה טכנית ותרבותית גבוהה קשות ההתחלות, ושבעתים קשה היה באותם הימים המצב בארץ, שלא היו בה לא מלאי של חמרים גלמיים ולא כלי־עבודה. גם פועלים בעלי־מקצוע לא היו. חברות־מניות היו אסורות מבחינה מדינית־כלכלית וחוקית, במשטר התורכי של הימים ההם. וכמובן שאי־אפשר לצפות לשום סעד ממשלתי לפיתוח התעשיה.

מפעלי־התעשיה הראשונים נתמוטטו אמנם, אך הם סללו את הדרך למפעלים שבאו אחריהם. על חורבות בתי־החרושת “ל. שטיין ושות'” ו“עתיד” הוקמה במרוצת הזמן רשת ארוכה של תעשיות רבות בכל הענפים, שהעסיקו רבבות עובדים בערים ובמושבות ומחזורן השנתי עלה למיליונים לא"י.

כותב־הטורים יכול להתברך בלבו. שאף הוא היה בין בעלי הנסיונות, שהם עצמם נכשלו אמנם אבל את פרי נסיונותיהם קצרו אחרים בהצלחה.

 

ב. נסיונות פרדסנות    🔗

אך לא רק בנסיונות תעשיה השקעתי את הוני, אלא גם בפרדסנות, שאף היא היתה בימים ההם מפעל חלוצי. גם בזה אמרתי לשמש דוגמה לאחרים, משום “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”.

בתרס"ו השקעתי חלק מהוני בנטיעת פרדס משותף ברחובות. כמה וכמה השקעות כרוכות בנטיעת פרדס: רכישת קרקע והכשרה לנטיעה, נטיעה והשקאה, זיבול וגיזום ויתר העבודות הכרוכות בהחזקת הפרדס. הכל כרוך בהוצאות מרובות עד שאדם רואה פרי בעמלו.

לאחר שבע השנים הראשונות של הוצאות בלתי־פוסקות, צפיתי לבוא על שכרי מן היבול הקרוב. אך הנה פרצה מלחמת העמים באב תרע“ד, מלחמה שנמשכה עד חשון תרע”ט. בשנות המלחמה נפסקה התחבורה בים וביבשה, ולא היו כל קשרים עם שווקי חוץ־לארץ, וכל הפרי נשאר בארץ ללא ממכר.

ולא זה בלבד: באביב תרע"ה לקתה הארץ במכת הארבה: ארבה כבד כיסה את עין הארץ והשחית את היבול בשדות, בכרמים ובפרדסים. ונוסף על כך החרימה הרשות הצבאית התורכית בפרדסים את כל התיבות ופחי הנפט שהוכנו להסקת המנועים בבארות ההשקאה, וכן את המנועים ואת צנורות ההשקאה, והפרדסים נשארו מוזנחים.

אף הפרדס שהייתי שותף בו, סבל קשה. מאות עצים נשרפו בו עד אפר והעצים הנותרים נפגעו אף הם. יצאתי ב“שן ועין” גם מענף הפרדסנות, אך במרוצת הזמן התפתח הענף הזה ונעשה מקור־הכנסה גדול לפרדסנים ולעובדים היהודים בארץ. חלקי היה רק בין החלוצים. וגם זו לטובה.

 

ג. ממיסדי תל־אביב    🔗

אך אם בתעשיה ופרדסנות הייתי רק חלוץ שנכשל, הנה בנסיוני כאחד ממיסדי תל־אביב הצלחתי ובאתי על שכרי מכל הבחינות.

בבואי ליפו גרתי בבית שכור של שיך ערבי, באחת הסימטאות. האוירה של יפו, על יפיפותה, ריחותיה והרעש שבה (צריחות מחרישות־אזנים של רוכלים וסוחרים בנוסח המזרח וכו'), לא היה בה כדי לעודד את רוחם של בני העליה השניה.

גרתי בצל קורה אחת עם עקיבא־אריה וייס, אף הוא מבני העליה השניה, ותוך אי־שביעות רצון מן המצב הקיים ביפו נתגבש הרעיון על הקמת שכונה מחוץ לתחומי יפו הבנויה.

אור ליום י“ב תמוז תרס”ו (יולי 1906) נתכנסה אסיפה כללית מבני הישוב החדש והישן. שהחליטה על ייסוד חברה בשם “אחוזת בית”, ונבחר ועד ראשון בן חמשה חברים. ואני זכיתי להיות אחד מחמשה אלה.

על ראשיתה ועל שלבי התפתחותה של אחוזת־בית כתבתי מאמרים רבים, ולא אאריך בזה כאן.

גאותי על כך, שזכיתי ללווֹת את העיר העברית הראשונה מראשית צעדיה ועד היותה לעיר־אם בישראל. הייתי מבוני הבתים הראשונים, מחברי הועד ומועצת־העיר הראשונה, הייתי ממנהלי־המחלקות הראשונים של העיריה וסייעתי במיטב יכלתי לגבש את התפקיד של העובד המוניציפאלי העברי, תפקיד שאינו כרוך בעבודה של שעות מסוימות בשכר מסויים, אלא בהרבה התנדבות וחבה וזמן ללא־גבול, לשם מטרה אידיאלית נעלה: בנין עיר עברית לתפארת.

הרבה גלגולים והרפתקאות עברו על תל־אביב למן המשטר התורכי, האזרחי והצבאי. תקופת המלחמה הראשונה. הגירוש הכללי ועד תקופת המשטר הבריטי על כל גזירותיו והגבלותיו. אך תל־אביב עמדה בכל הצרות והנגישות ובזכות זה זכתה להיות עיר־הבירה הזמנית של מדינת ישראל המחודשת. ובה נתגבשו התאים הראשונים של עצמאות ישראל.

הנה זה שכרי, וזה חלקי מכל עמלי במשך עשרות שנות עבודה למען בנין הארץ והגשמת הרעיון הציוני. ואשריני שזכיתי לכך! –

 

ד. עבודתי הצבורית בשטחים שונים    🔗

החשש מפני “עדות הנחתום על עיסתו” מונעת ממני להאריך בפרטי עבודתי הצבורית והחברתית, כי הרי “שכר מצוה מצוה”. ואזכיר פה רק ראשי־פרקים מפעולותי:

בתרע“ב הייתי ממיסדי “ארגון הפקידים” בתל־אביב, ואחר כך יסדתי כמה סניפים בירושלים, חיפה, פתח־תקוה, ראשון־לציון, רחובות וחדרה, ועמדתי בראש המרכז הארצי עד שנת תרפ”ג. ארגון זה מונה כיום כמה אלפים חברים, המגינים על האינטרסים המקצועיים של הפקידים בכל פנות הארץ, ושוקדים על שכלול המקצוע ויעילות העבודה. כן הייתי ממיסדי הסתדרות “האזרח” יחד עם מ. דיזנגוף, ממיסדי “קופת התגמולים” של פקידי עירית תל־אביב בשנת תרפ“ב, בין השופטים הראשונים במשפט השלום העברי בשנות תר”פ–תרפ"ג.

בתרפ"ב הייתי ממניחי היסוד לבנין “המרכז המסחרי” במזרח תל־אביב. מסביב לתא המרכזי נבנו במשך הזמן כמה תאים מסחריים, המצטרפים כיום יחד למרכז כלכלי חשוב מאד לא רק בארצנו, כי אם גם בכל המזרח הקרוב.

השתתפתי באופן פעיל בפיתוח “האופירה הארצישראלית” מראשיתה, והייתי מחבריהם הראשונים של כמה מוסדות ואגודות לפיתוח אמנות ולהפצתה, מהם שלא ארכו ימים, לצערנו, כגון: החברה להפצת אמנות וספרות “יפיע”, מקהלת “זמיר”, שהייתי חבר מועצתה, ועוד.

הייתי חבר במועצת ברית הציונים הכלליים, אח בלשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב, חבר מועצת שוחרי האוניברסיטה העברית, חבר ועד הקהילה ליפו־תל־אביב, חבר הועד המפקח בגימנסיה “הרצליה” וכו' וכו'.

במשך עשרות שנים פירסמתי כמה מאות מאמרים ורשימות בעתונים רוסיים ובעתוני הארץ, כגון: “הארץ”, “דואר־היום”, “הבוקר”, “מסחר ותעשיה”, “הישוב”, “השעה”, “חזית־העם”, “חדשות אחרונות”, “ידיעות עירית תל־אביב”, “הד ירושלים”, “העולם”, “המשקיף”, “הד הישוב”, “הבנאי החפשי” ועוד. במאמרי אלה הבעתי את רעיונותי על בעיות השעה, הערכות על אישים, או רשמתי לזכרון מאורעות שהייתי עד־ראיה להם.

באב תש"ב הוצאתי ספר בשם “עם בני דורי”, שבו כינסתי חלק ממאמרי על אישים שהכרתי. ועכשיו – בשנת השבעים שלי ־־ אני מכין להדפסה כרך שני על אישים בני־דורי. אם אזכה להאריך ימים, אוציא כרך שלישי על תל־אביב ומפעליה. וגם כרך רביעי שבו ירוכזו מאמרי על שאלות מדיניות ובעיות ישוביות וגם רשמי מסעי באירופה בשנות 1935–1939.

 

ה. הבנאות החפשית    🔗

בשבט תרצ"ה (פברואר 1935) ראיתי בפעם הראשונה את האור המאסוני בלשכת הבנאים החפשים “מוריה” מס' 3 במזרח תל־אביב–יפו.

תחילה הייתי בבחינת תלמיד, ככל התלמידים המחפשים את האור המאסוני. התעמקתי בתורת הבנאות החפשית ונוכחתי שזה מיסדר חשוב מאד, המפיץ זה מאות שנים את תורת האחוה.

מיסדר יקר זה חרת על דגלו את הסיסמה הנהדרה בת שלש המלים: חופש, שויון, אחוה.

כל מלה היא פרשה לעצמה, המדברת אל הלב ואל המצפון האנושי, ואינה זקוקה לבאורים נוספים.

עובדה היא, שהמהפכה הצרפתית אשר ראשיתה נעוצה בסוף המאה הי"ח, לקחה לה לסמל את שלש המלים היפות וחרתה אותן על דגלה.

הבנאות החפשית משמשת אכסניה של תורה ועבודה לכל הדתות, הגזעים והלאומים בלי הבדל מעמד ומפלגה.

בתוך הפולחן של מיסדר הבנאים החפשים מוצאים לשון משותפת אנשים שלא ידעו ולא הכירו איש את רעהו קודם שראו את האור המאסוני.

בחוגי הבנאים החפשים מוצאים את מקומם מלכים, נשיאים ורוזני־ארץ, אנשי־שם, עסקנים, סופרים, משוררים, אמנים, בעלי מקצועות חפשים, פועלים ועובדים מכל העמים והארצות.

הבנאות החפשית יוצרת אוירה של אחוה, רעות וידידות בין כל האחים הפזורים בכל קצוי תבל.

מסביב לאור הבנאות החפשית מתחממים כעשרים מיליון אחים מכל עמי תבל, השואפים לאידיאל נאצל ועילאי, להרמת ערך החברה והצבור מבחינה מוסרית ורוחנית.

עתידה הבנאות החפשית להתפשט יותר ויותר ולחבק זרועות העולם הרחב והגדול מקצהו ועד קצהו.

לבי אומר לי, שלא רחוק היום, ובצל האור המאסוני יחסו מאות מיליונים בני אדם מכל אומות העולם, אשר בכוחות משותפים ינקטו בכל האמצעים האפשריים להשכנת שלום אמיתי ואחוה נאמנה בין כל עמי תבל.

באין חזון – אין אידיאלים. וחזיון הבנאות החפשית עתיד לחדור לכל העמים הנאורים והמתקדמים.

תפילתי ושאלתי מן המהנדס העליון של היקום, שיזכני לחזות במו עיני את ארץ העברים המאוכלסת מיליוני יהודים אשר יתקבצו מכל פזורי הגולה ויבנו את הארץ השוממה וייצרו ערכים חדשים על רקע החנוך, התרבות, האמנות; יפתחו את תורת המוסר האנושי ויקימו מפעלים כלכליים בשביל כל תושבי הארץ.

ואני מאמין אמונה עמוקה. כי ארץ־ישראל תקום לתחיה שלימה ותיבנה על־ידי בניה־בוניה. ואז יקום ויבנה בארצנו גם מרכז חשוב לבנאות החפשית, אשר ישמש מגדל־אור רם ונשא ויפיץ את קרני אורו לכל המזרח הקרוב.