רקע
דוד סמילנסקי
ח נ. ביאליק בתל־אביב

 

א    🔗

באחד מבקורי באוסף העתונות ב“בית הלבנון” בתש"ד, במלאת עשר שנים למותו של ביאליק, עלעלתי שעות ארוכות ברבבות מאמרים, שנכתבו על חיים נחמן ביאליק בחייו ובמותו.

במו עיני ראיתי ערימות על גבי ערימות של מאמרים ורשימות בפרוזה ובשיר, שנכתבו בארבעים לשון על ביאליק המשורר הלאומי, על ביאליק האיש בחברה ובצבור ועל ביאליק העסקן רב־הפעלים.

מתוך רטט נפשי וחרדת־קודש, נגש אני להוסיף חוליה אחת לשרשרת הארוכה.

בעיקר רצוני להעלות זכרונות על ביאליק בתל־אביב: בקורו הראשון בארץ־ישראל בתרס“ט (שנת התחלת בניינה של תל־אביב), עלייתו לארץ בתרפ”ד על מנת להשתקע בה, וקטעי זכרונות מימי ישיבתו בתל־אביב:

היה זה באביב תרס"ט, בני העליה השניה התרכזו ברובם הגדול ביפו – “שער ציון” לעולים החדשים.

הישוב העברי ביפו מנה אז כששת אלפים נפש, בתוך ישוב ערבי עירוני בן עשרים אלף. השכונות היהודיות של יפו (שנצטרפו אחר כך לתל־אביב) היו אז: “נוה שלום”, “נוה צדק”, “אוהל משה”, “כרם התימנים”, “מחנה יהודה”, “מחנה ישראל”, “מחנה יוסף” ו“אחוה”. חברי אגודת “אחוזת בית” היו עסוקים אז בהכנות מוקדמות לבנין ששים הבתים הראשונים, הגרעין של תל־אביב. אך בדרך־כלל היו החיים החברתיים ביפו קופאים על שמריהם וחדגוניים ביותר. הכל התנהל באטיות ובממדים קטנים. אך הנה נתבשרנו באחד מימי סוף אדר תרס"ט, כי המשורר חיים נחמן ביאליק הפליג לארץ באניה רוסית מאודיסה.

ביום ח' ניסן תרס"ט התקרבה האניה לנמל יפו, ובה כחמשים יהודים, ובהם המשורר ח. נ. ביאליק וידידו הסופר י. ח. רבניצקי. בגלל אי־אפשרות לגשת לרציף החוף, עגנה האניה מחוץ לסלעים והכפים אשר חסמו את הדרך.

סירות אחדות, מלאות צעירים וצעירות, ומקושטות פרחים ודגלים לאומיים, התקרבו אל האניה לשם קבלת פני האורח היקר.

תלמידי “הגימנסיה העברית” ביפו (עדיין לא כינוה בשם “הרצליה”), תלמידות בית־הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי־ציון באודיסה, ואף תלמידי בית־הספר “עזרה”, מיסודו של “הילפספריין דער דויטשן יודען” בברלין, שלחו זרי־פרחים, ועל הסרטים היו כתובות “למשוררנו הלאומי”.

באותו ערב נערכה קבלת־פנים נהדרת למשורר במלון “בללה ויסטה”, הנשקף על פני הים בשכונת נוה־שלום ביפו. אלפים מיהודי יפו והמושבות באו לקבל את פני המשורר, את האורח נשאו על כפים, ובשירת “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים” הכניסוהו לאולם הגדול ורחב־הידים (ביאליק התחנן ואמר: “האניה כבר טלטלה אותי למדי מאודיסה עד יפו, ומה לכם כי תוסיפו לטלטלני?” אך איש לא שמע לו).

קהל רב הצטופף גם בחצר ועל שפת הים בקרבת הבית. התרועות “יחי ביאליק” “יחי משוררנו הלאומי” נישאו בכל רחבי העיר והתרוממות הרוח הגיעה לשיאה.

רבים בכו מהתרגשות, ואפילו זקנים ואדוקים התפרצו בכל כוחותיהם לתוך הקהל הרב והצפוף, כדי לראות בעיניהם את המשורר הלאומי. עסקנים ובאי־כח מוסדות נשאו דברי ברכה לאורח ופזרו לו תהלות ותשבחות. הגיעה חצות הלילה, ושורת הנאומים עדיין לא נגמרה.

ביאליק היה נסער ונרגש, ומנאום לנאום התרגש יותר ויותר עד כדי כעס. בעיניו התלקחו ניצוצי אש וזעם, ובאמצע אחד הנאומים, התרומם ממושבו, הציץ ברשימת הנואמים ודרש במפגיע להפסיק את רשות־הדבור לנואמים הבאים. אז פנה אל הקהל הרב, שעמד על רגליו תחת כפת השמים, ביקש סליחה מן הנואמים, שלא הספיקו עדיין לנאום, אך הצטדק שסבלנותו פקעה ולא יכול להתאפק עוד. הנואמים הפריזו על המידה והגדישו את הסאה. הוא התקצף על שתולים בו תקוות מוגזמות, ומכנים אותו “נביא אלהים”.

הוא אמר: היום הראשון לשהותו ביפו, לא עשה עליו רושם של תחיה גדולה ומקיפה. הוא ראה את הסימטאות הצרות והמזוהמות ואת המבואות האפלים של יפו ושכונותיה. שמע ברבעים היהודיים של יפו ערבוביה של שפות זרות המתהלכות בין התושבים של קבוץ גלויות, ורק מפי ילדי בתי־הספר והמורים שמע את צלצול הלשון העברית. ביאליק הביע תקוותו, שבמושבות העבריות ישמע את הדבור העברי גם ברחוב, ובמו עיניו יראה את ניצני החיים העבריים החדשים על אדמת המולדת. לאחר נאומו של ביאליק, לא נאמו עוד וכל הקהל הרב ליוה אותו מן המלון למעונו של ש. בן־ציון, אשר התגורר אז בבית משותף בשכונת “אחוה” על־יד נוה־שלום. ליל ירח היה הלילה, ועד שעה מאוחרת לאחר חצות, עמד הקהל ליד בית איכסונו של המשורר. רבים שרו ורקדו, תוך קריאות “יחי ביאליק”, “יחי משוררנו”. וגם לאחר שהקהל הסתלק משם, לאחר הפצרות, כדי לתת מנוחה לאורח, היה אותו לילה כעין ליל־שמורים, ורחובות השכונות המו מרינה וזמרה עד אור הבוקר.

למחרת היום נערכה מטעם מרכז המורים סעודת־ערב, שאליה הוזמנו עסקנים רבים וכל נושאי התרבות – מורים, סופרים. וכו'. מן הראוי להזכיר את תפריט המאכלים של אותה סעודה, שנדפס בצורה מהודרת והוגש לכל המסובים. וזו לשון התפריט, שנערך לפי יצירותיו העיקריות של המשורר:

תפריט.jpg

בין ארוחה לארוחה היו מנאמים קלים וקצרים, שירים וזמירות.

מיפו הלך ח. נ. ביאליק, ואתו י. ח. רבניצקי, לבקר במושבות.

כתבו מראשון־לציון של העתון הירושלמי “הצבי” (גליון מיום כ“ח ניסן א תת”מ) תאר את סיורו של ביאליק במושבה זו בדברים אלה: “משוררנו ביאליק הנהו פה. גם הוא בא לחג הפסח, ומן הרגע שדרכו רגליו על אדמת יפו חוגגים חג ביאליק ביהודה. ראיתיו בפעם הראשונה בראשון־לציון. הוא היה אצלנו בשבת חול־המועד. בשם המושבה הוזמן לבית־העם. הנאספים עמדו צפופים ודחוקים איש על יד רעהו. אפשר לאמר: אף ילד לא נשאר בעריסתו. כשנכנס ביאליק החלו כולם למחוא כפים ולקרוא “הידד”. בקושי גדול עלה הדבר להשקיט את הנאספים. קבוצה של ילדי ראשון־לציון הגישו לו צרור פרחים, וישירו לפניו אחד משיריו. אז החלו הנאומים. ולבסוף דיבר ביאליק בעצמו. דבריו עשו רושם כל כך עמוק, עד כי רבים בכו, וגם עיניו רטבו מדמעות. את הנשף הזה נזכור ימים רבים רבים מאד”…

והרי תאור שני על בקורו של ביאליק במושבה רחובות (בעל התאור – י. יערי):

“כמה ימים לפני חג הפסח באה השמועה למושבה רחובות, שביאליק יבוא לבקר במושבה. חלק גדול מן האכרים התכוננו לקבל את פניו כמו שנאה ויאה למושבה עברית. ביום הבקור נשארו הרבה אכרים במושבה ולא יצאו אל שדותיהם לשים עין על העבודה ועל פועליהם… כל סוסי הרכיבה פוארו באופן מזרחי על־ידי הצעירים במושבה, שהתעתדו לרכוב לקראת המשורר עד המושבה הקרובה נס־ציונה, מהלך שעה אחת. כל הרובים והאקדוחים הורדו מעל הקירות ונוקו יפה־יפה, במאה פראנק נקנו כדורים לכבוד החג הזה, לפגוש את המשורר הלאומי ביריות – – – כל המושבה קושטה, וכשבדרך נס־ציונה–רחובות נראה ענק האבק מהעגלות והסוסים של הנוסעים והרוכבים, יצאו לקראתם הרוכבים מן המושבה. כשהגיע המשורר אל גבול רחובות, צילצל פעמון המושבה צלצול רם, לקרוא את כל האנשים מן הבתים ומן השדות לפגוש את האורח הנכבד. ברעם יריות פגשו צעירי המושבה את ביאליק, וביריות כאלה לווהו בעברו את המושבה. כל בני המושבה באו אל חג קבלת פני המשורר הלאומי הנערץ. כולם ישבו על הארץ כאנשי מזרח, וגם ביאליק ישב ביניהם על הארץ כאיש המזרח”.

אחר כך החלה פרשת הנאומים והברכות של ראשי המושבה, ובראשם המורה הישיש מ. טלר. ביאליק ישב והקשיב לדברי הנואמים, ובאמצע אחד הנאומים ביקש, שהצעירים יפסיקו את היריות לכבודו. “זה אלפי שנים – אמר המשורר – יורים יריות־סרק. אך לצחוק אנו ביריותינו. יודעים אנו בארץ־ישראל לירות בפגישת אורחים ציונים. ואולם הגיע הזמן, שנבין כמה נלעגות יריותינו הריקות, אשר אינן מפחידות איש. הגיע הזמן לחדול מלירות לעומת השמים, ולשים לבנו היטב לנעשה אתנו פה על הארץ”…

ביאליק עשה אז בארץ חדשים מספר, וביקר בירושלים, חברון, צפת, טבריה, חיפה וכן במושבות שומרון והגליל. בכל מקום־בואו נערכו לו קבלות־פנים סוערות ורבות־עם, ופגשוהו בכבוד־מלכים. לקבלות־פנים נלהבות כאלו זכו רק הברון אדמונד־רוטשילד וד"ר הרצל בזמן בקורם בארץ־ישראל.


 

ב    🔗

אז בשנת תרס"ט הציעו ראשוני “אחוזת־בית” לביאליק להיות חבר באגודה לבנין פרבר־גנים מחוץ לתחומי יפו, וגם יהודי חיפה באו בהצעה לביאליק להקים לו בית לרגלי הר הכרמל. ולא הועילו כל התכניות.

עדיין לא הגיעה השעה, שהמשורר הלאומי ישתקע בארץ ישיבת קבע. והוא חזר לאחיו בגולה. איני זוכר את נמוקי סרובו להשתקע אז בארץ. ורק חמש־עשרה שנה מאז בקורו הראשון של ח. נ. ביאליק בארץ, נתבשרנו באחד מימי אדר תרפ“ד, שביאליק בא להשתקע בארץ. ובי”ט אדר ב' תרפ"ד יצאו לתחנת־הרכבת בלוד להקביל את פני המשורר. מירושלים באו נציגי ההנהלה הציונית. ומתל־אביב באי־כח אגודת הסופרים והסתדרות המורים. וכן באו נציגים מפתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות.

בתחנת תל־אביב נתאספו אלפי אנשים מבני תל־אביב ובראשם דיזנגוף, ד“ר ב”צ מוסינזון ובצלאל יפה כבאי־כח עירית תל־אביב וקהילת תל־אביב ויפו, וכן באי־כח מוסדות אחרים.

שני העתונים היומיים “הארץ” ו“דאר היום” הקדישו, בגליון שלמחרת, מאמרים של ברוך־הבא לכבוד האורח.

כעבור יומיים נערכה בחצר הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב קבלת־פנים חגיגית, בהשתתפות המורים והתלמידים של כל בתי־הספר בעיר.

אלפי תלמידים, על דגליהם, נהרו בשורות ארוכות מכל רחובות תל־אביב אל חצר הגימנסיה “הרצליה”. בא גם קהל רב של מבוגרים. שהחצר היתה צרה מלהכילו, והוא הצטופף בכל הרחובות הסמוכים.

לאחר שבחדר המורים הוגשו לו פרחים. יצא המשורר אל החצר הגדולה, ששם חיכו לו חבר המורים ואתם גם אחד־העם. התלמידים הריעו ממושכות, ונפנפו בדגליהם.

לאחר שמנהל הגימנסיה, הד"ר מוסינזון, ברך את המשורר בדברים קצרים, עלה ביאליק על כסא, ונשא דבריו אל התלמידים בהתרגשות:

“רואים אתם, באתי רק לרגע קט, רגע אחד אני בחברתכם וכבר התרוממתי. כשבא בלעם לקלל את ישראל, ברך אותם: “מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו”. האגדה אומרת, שראש צורים הם תינוקות של בית רבן. ומברכותיו של אותו רשע אנו יודעים את קללותיו. ידוע, שכוח האומה כלול בתינוקות של בית רבן. בלעם רצה לעקור כוח זה. מי שרוצה לעקור אומה, יעקור את התינוקות של בית רבן. כדי להפיל דור, צריך לחתור מתחתיו”…

כעבור ימים מספר החליטה עירית תל־אביב לקרוא על שמו של המשורר את אחד הרחובות החדשים, שהיה עדיין מחוסר־שם. לחגיגת הפתיחה של הרחוב בא קהל עצום לרחוב שהיה חסום בסרט לכל ארכו. על בנין בית העיריה הבלתי־גמור שבקצה הרחוב הזה הונפו דגלים, וכל הבתים משני הצדדים היו מקושטים דגלים ופרחים. ביאליק נתכבד בגזירת הסרט במספרים, לקול תרועת הנאספים, והרחוב נקרא מאז בשם המשורר. (עלי לציין, אגב, שבתל־אביב קיימות תקנות, האוסרות קריאת רחובות בשמות אנשים חיים. רק עשרה זכו, שרחובות נקראו בשמותיהם, בעודם בחיים: הבארון בנימין רוטשילד, אחד־העם, עוה“ד א. גרוזנברג, הרב יעקב מזא”ה, מנחם שיינקין, ד"ר חיים בוגרשוב, הפלדמרשל אלנבי, ח. נ. ביאליק, המלך ג’ורג' החמישי ומאיר דיזנגוף. כמה מן השמות נקראו קודם שנקבעו התקנות, ואחדים הוחלט עליהם בהזדמנויות יוצאות־מן־הכלל, לפי החלטות מיוחדות של מועצת־העיר).


 

ג    🔗

באייר תרפ“ד החליט ביאליק לבנות לו בית־מגורים ברחוב ביאליק, ולאחר ימים מספר ירה את אבן הפנה בלי חגיגיות יתירה, וכך נתקשר לתל־אביב לכל ימי חייו. בנין הבית (שהארדיכל שלו היה מינור) נמשך כשנה תמימה, ונגמר רק בקיץ תרפ”ה. בשמחת־תורה תרפ“ו נתאספו לביתו של ביאליק, ברחוב ביאליק, אנשי־רוח ועסקנים של תל־אביב, לברך את ביאליק ואת רעיתו לחנוכת הבית. שרו, רקדו ושתו לחיי בעלי הבית, וההלולא נמשכה עד עלות השחר. ומאז נעשה הדבר למסורת: שנה־שנה, בחג “שמחת־תורה”, היו מתכנסים בביתו ובגנו של ביאליק מאות מעריציו, ומבלים את כל הלילה במחיצתו. כל החדרים והגן היו מלאים עד אפס מקום, והמוני אנשים היו מצטופפים ברחוב ביאליק לשמוע את השירה והזמרה הבוקעות מביתו של ביאליק. ה”דבקות" היתה גדולה ומגיעה לפעמים למרום־שיאה, ולתוך מעגל הריקודים היה “נסחף” גם ביאליק עצמו, שהראה את כוחו גם במקצוע זה.

וכן נעשה למנהג קבוע, שבכל ליל שבת היו מתאספים בבית ביאליק עשרות ידידים ומכרים מכל החוגים ומסבים כמה שעות בשיחות ידידותיות מעניני היום. ביתו של ביאליק נעשה למרכז החיים התרבותיים והאמנותיים בתל־אביב. לא רק משכבות המשכילים ואנשי־הרוח, אלא גם יהודים סתם היו באים אל המשורר ליהנות משיחת־חולין שלו. כל תל־אביב, בלי יוצא מן הכלל, התגאתה בכך שגדול משוררי ישראל נמנה עם אזרחי העיר.

ביאליק עצמו אהב את תל־אביב כמו שהיא, ודיבר בשבחה בכל הזדמנות. בתרפ"ט כתב על תל־אביב: “יצירה עברית כמו תל־אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני, אם יש בכל העולם פנה כזאת לישראל. בנין בתים כאלה, אך ורק על־ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזה מרהיב־עיניים. די ביצירה זו של עיר עברית שלימה בשביל להכניס אמונה בלב הספקנים והמפקפקים שתקומת הארץ היא עובדה שאין להכחישה. לפנים יש ודמיתי, שהכפר שבו נולדתי הוא מולדתי, אבל כיום אני מרגיש בכל חושי, שלא היתה לי ולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה. וברוכים כל הבונים שהתחילו בבנין הנצחי שלנו בפנה הזו היחידה בכל העולם”.

ביאליק היה מעורה בחיי התרבות והאמנות של תל־אביב והיה נענה לדורשיו ומבקשי עצתו. ואם כי על דלת ביתו היה כתוב, שהוא מקבל קהל בשעות קבועות בלבד, היו תמיד מרובים הדברים “היוצאים מגדר הרגיל”, שבגללם היו מטרידים אותו בלי הרף, ומפריעים לו להתייחד עם עצמו ועם עבודתו.

אוהב היה ביאליק לעלות אל הגג השטוח של ביתו, ולהשקיף משם אל כל עברי העיר, לראות את העיר בהוסיפה מיום ליום בתים חדשים, רחובות, נטיעות. הכל מעשי בנאים וארדיכלים יהודים, מרץ יהודי והון יהודי. מגג־ביתו היה רואה יום־יום כיצד שטחי החולות השוממים הולכים ונכבשים למקומות ישוב בני אדם, ועבודת הבנין נעשית בשמחה ובהתלהבות, בשירה וזמרה ורקודים. את רשמיו מכל היצירה ההולכת ונוצרת לנגד עיניו היה המשורר מביע בשיחות. פיו היה שופע דברי־התפעלות והיה מדבק בהתפעלותו גם אחרים, מקומיים ואורחים.

נזדמן לי לבקר כמה פעמים אצל המשורר בחדר־עבודתו, בקומה השניה של ביתו, שמשם נשקף ממזרח הנוף המקסים של הרי יהודה, ממערב – ים התכלת, ימה של תל־אביב, ומכל העברים – תל־אביב הנבנית. רק אז הבינותי יותר למקור אהבתו של ביאליק לתל־אביב. אגב, סח לי אחד הציירים, ש. עובדיהו, כי מגג ביתו של ביאליק צייר את רוב תמונות הנוף של תל־אביב. בהן: ים תל־אביב, הירקון, רחוב המלך ג’ורג' בראשית הבנותו, עצי־השקמה ברחוב המלך ג’ורג', ועוד ועוד.


 

ד    🔗

מפעם לפעם הייתי פוגש, בדרכי למשרדי העיריה, את ביאליק בבוקר בין השעות 7 ל־8, מתהלך אנה ואנה על המדרכה שעל־יד ביתו. ראיתי שהוא שקוע במחשבותיו ולא רציתי להפריעו וממשיך לדרכי. אך הוא היה מעכבני ונכנס אתי בשיחה ומתעניין בכל הבעיות העירוניות, כגון: הרחבת גבולות תל־אביב, תנועת הבניה, תקציבי העיריה לחנוך ותרבות, לנטיעות ולשפור העיר, להספקת המים והמאור וכו' וכו'. התפלאתי לפעמים לשמוע את בקיאותו במשק העירוני, ובשאלות משקיות וכלכליות אחרות.

באחד הימים, בסוף תרפ"ה, ישבתי במשרדו של ראש־העיר מ. דיזנגוף, ועסקנו בבירור ענינים שנועדו לדיון בישיבה הקרובה של מועצת־העיר. ובעוד אנו שקועים בעבודתנו, נשמעה נקישה קלה בדלת, וכשדיזנגוף השמיע את המלה “יבוא” התפרץ ח. נ. ביאליק כשפניו זועפים, ולאחר אמירת שלום פנה לדיזנגוף:

אני כמשלם מסים של העיר העברית (באותו זמן החזיק בידו חשבון בעד בנין כביש, מס צנורות, מס בנין בית הכנסת הגדול, מס החנוך, מסים לשרותים עירוניים וכו') באתי אליך, אדוני ראש העיר, לריב את ריב שפתנו. קבלתי מהעיריה מכתב, שבו אני מתבקש לחסל את חוב מסי העיריה. אתם, אדוני העיר, רשאים לדרוש ממני את סלוק החוב המוטל עלי, ואני כאזרח העיר, רשאי להפנות את תשומת לב ראש העיר שהמכתבים היוצאים מהעיריה בחתימת־ראש־העיר, לקויים מבחינת הסגנון העברי, ומשום כך אני דורש ממך לתקן את המעוות כלפי שפתנו. עצתי הנאמנה לקבל לעיריה סופר עברי, אשר יבקר ויתקן את הסגנון העברי כיאות לעיריה העברית הראשונה בעיר העברית הראשונה"…

בלי להתווכח השיב דיזנגוף: דרישתך הצודקת עוררה את תשומת־לבי, ואני מקווה למלאותה בהקדם.

לאחר ימים מספר הוזמן למזכירות העיריה הסופר ש. הלל’ס, כדי לסגנן את המכתבים היוצאים מן העיריה, אך עבד רק זמן מועט בלבד.


 

ה    🔗

ביאליק החשיב מאד את מפעל האופירה, מיסודו של מרדכי גולינקין, ובין חברי ועד האופירה בתל־אביב, בנשיאותו של מ. דיזנגוף, נמנה גם ח. נ. ביאליק.

חברי הועד (וביאליק בתוכם) היווּ “מצנאט קולקטיבי”, שחתמו על השטרות הראשונים לשם יצירת קרן להחזקת האופירה. ועד זה פעל שנים מספר ונתפרק ובמקומו נתארגן ועד חדש “למען בנין האופירה הארצישראלית”, שבראשו עמדו מ. דיזנגוף, ח. נ. ביאליק, ד“ר ש. רוזנבאום, י. ל. גולדברג וא. ברלין. גם ועד זה לא האריך ימים, וחבריו פרשו. רק דיזנגוף וביאליק נשארו נאמנים למפעל האופירה בכל גלגוליו ובחסותם נתארגן “חוג האופירה הארצישראלית” שהחל לפעול בנשיאותם, באביב תרצ”א. ביאליק החשיב מאד כנכסי־תרבות את התיאטרון “הבימה” ואת האופירה העברית, מפעלים המשלימים זה את זה ומעשירים את תרבות הישוב. הוא נתן ידו לשני המפעלים וחתם בכל הזדמנות על כרוזים־לצבור לתמוך במפעלים אלה. כשהבאתי לו פעם כרזת־תעמולה לטובת האופירה, לא הוסיף ולא גרע ממנו אף מלה אלא חתם מיד. ואמנם עשה הכרוז את שרותו, ותוך חדשים מספר הצליח הועד ליצור את הקרן הדרושה לתפארות ולתלבשות.

ומענין לענין: רצוני לספר בשבחו של ביאליק גם כידיד אמנויות אחרות, כגון אמנות הציור והפיסול.

היה מקרב אמנים צעירים בראשית צעדיהם, ועזר להם להתפרסם בתערוכות ובמכירת יצירותיהם. אחד האמנים האלה היה ש. עובדיהו, שביאליק פתח את תערוכותיו. בתערוכתו הראשונה של הצייר עובדיהו, שהוצגה בביתו הפרטי של כותב־השורות, דיבר ביאליק על העיר העברית שתיבנה ותתפתח לא רק במפעלים הכלכליים אלא במפעליה התרבותיים והאמנותיים. ולצייר עובדיהו פנה ואמר: ראיתי את “חבלי היצירה” שלך על גג ביתי, ואני מקווה שתכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת ויצירותיך האמנותיות תפארנה את היכל האמנות שיקום וייבנה בעיר העברית.

באותה תערוכה סייע ביאליק למכור כמה מתמונות הצייר, שהלך והתפתח מאד ויצאו לו מוניטין בפרט כצייר הנוף הארצישראלי (כמה מתמונותיו מקשטות גם את כתלי מוזיאון תל־אביב).

ומציור – לפיסול:

בשנת תרצ"א פסלה הפסלת התל־אביבית מרים ברלין את מ. דיזנגוף, מ. בן־עמי. י. ח. רבניצקי. אחד־העם, שלום־עליכם ומנדלי מוכר־ספרים. מתוך רטט נפשי – כך סיפרה הפסלת – נגשה לפסל גם את ח. נ. ביאליק. כל פעם היה מופיע ביאליק בחדר־עבודתו בדיוק נמרץ בשעה קבועה מראש. ממולו ישב י. ח. רבניצקי. ושניהם היו משוחחים ביניהם על עניני “דביר” ובשאלות השעה, ולפעמים היו גם מתבדחים קצת.

בשעת העבודה היתה הפסלת מסובבת את ביאליק לצדדים שונים, כדי לתפוס את הבעתו הנכונה לכל צורותיה. פעם אמר ביאליק לרבניצקי: “אני בידי הגב' ברלין כחומר ביד היוצר – ברצותה מרחיבה, ברצותה מקצרת, ואת הכל היא עושה כטוב בעיניה”. אגב שאל את רבניצקי. אם גם אותו היתה מסובבת הפסלת בשעת עבודתה לכאן ולכאן כגולם. עם סיום עבודת הפסול, לאחר ה“סיאנס” השמונה־עשר, הסתובב ביאליק והביט והסתכל בפסל, ואמר לרבניצקי באידיש: “ביאליק ווערט א מענטש” (ביאליק הולך ונעשה בן־אדם)…

במרוצת־הזמן יצקה הגב' ברלין את הפסל של ביאליק מברונזה. באנדרטה זו הצליחה הגב' ברלין לסמל את הדמות הרוחנית של המשורר הלאומי, את מעוף המחשבה הפיוטית, את שרטוטי הזעם והצער יחד עם הבעת העוז והכח של בעל הפואמות “בעיר ההריגה”, “מגילת האש” ועוד.

שלש שנים לאחר מות ביאליק – בשנת תרצ“ז – רכשה חבורת ידידים את האנדרטה והגישה אותה במתנה, במסיבה חגיגית, ל”בית ביאליק".


 

ו    🔗

ביאליק מצא לו זמן להתעניין גם בחיי אנשים פרטיים ותבע את קיפוחם מאת הצבור, בפרט אם אנשים אלה היו מסוגלים, לדעתו, להביא תועלת בתפקידים אחרים מאשר גורלם הועיד להם. בין השאר התעניין באספן־העתונות זלמן פבזנר, אשר שימש כמה שנים כשמש וכשליח בעירית תל־אביב. ביאליק דרש מדיזנגוף להעביר את פבזנר לספריה העירונית “שערי־ציון”, כספרן. דרישתו של ביאליק נתמלאה כעבור ימים אחדים.

במלאת שבעים שנה לקיום העתונות הישראלית בארץ־ישראל, נערכה בפעם הראשונה תערוכת העתונות הישראלית, ביום י“ג ניסן תרצ”ב ב“אוהל שם” ברח' בלפור. 

דיזנגוף שעמד לפתוח את התערוכה, שבחסותו נערכה, – חלה, והפותח היה דוד ילין מירושלים, אחריו דיבר ח. נ. ביאליק.

ביאליק קידם בברכה חמה את האורחים הרבים מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ שנמצאו באותו מעמד, וכן את צאצאיהם של עורכי העתונות הארצישראלית הראשונים (י. מ. סלומון, י. ד. פרומקין וא. בן־יהודה), ואמר: “זהו כנוס תרבותי יחיד במינו לעתונות היהודית בכל העולם”. להלן הרחיב את הדבור על האספן הצנוע של העתונות הישראלית אשר השיג הישג גדול ונעלה במפעלו רב־הערך ואמר, שיש לברך “ברוך שמסר עולמו לשומרים”. ועוד אמר ביאליק במעמד זה: נכסים אלה שלכאורה דברים קטנים הם שלא כדאי להתעסק בהם, נצברים ומצטרפים לדבר חשוב, העובר על־פי רוב לרשות המדינה, ונופל לתוך אוצר יותר גדול ונעשה חלק בלתי־נפרד ממנו. ביאליק הציע אז שהצבור יקבל מרשות האספן את האוסף היקר הזה שאין דוגמתו בעולם, כדי לשמור עליו ולהשלימו.

באולם התערוכה נתגלה שפע של מוצגי עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, גליונות חד־פעמיים, מודעות, כרוזים ועוד, בעברית ובלשונות אחרות, שיצאו לאור בארץ־ישראל במשך שבעים שנה, בכל הסוגים והמקצועות – מהם יקרי המציאות ויחידים בעולם – החל מהגליון הראשון של “הלבנון” ועד יום התערוכה.

ביאליק החשיב מאד את אוסף־העתונות הזה, כשם שהעריך כל מפעל, שהושקע בו עמל־נמלים בלי עזרת הצבור ולמען הצבור, והיה מוכן בכל עת ושעה לבוא לעזרתו. וביום 4.6.34, לפני צאתו לחוץ־לארץ לשם רפוי, נסיעה שממנה לא חזר עוד, שלח ביאליק אגרת לחברי ועד התערוכה השניה והודיע על הסכמתו לתת את שמו לתערוכת־העתונות השניה.

ביאליק לא שער, שהתערוכה השניה, שנפתחה לאחר שנה, בכ“א תמוז תרצ”ה (ב“בית ביאליק” שבאולם התערוכה ויריד־המזרח) תהיה מוקדשת למשורר הנפטר. תערוכה זו שימשה בבואה נאמנה לדרך יצירתו מראשית צעדיו של ביאליק בשדה הספרות ועד יומו האחרון. בין המדורים בתערוכה היו: ביאליק המשורר, המכנס, הפרשן, איש הצבור והחברה, בחוג ידידיו, באמנות וכו' וכו'.


 

ז    🔗

נפגשתי עם ביאליק בשורה ארוכה של ישיבות ועד האופירה והועד לעריכת “ספר תל־אביב” (ספר היובל של העיר, במלאת 25 שנה לקיומה), ותמיד התפלאתי על עירנותו החיה ועל מסירותו הנאמנה לכל מפעל ומפעל ששותף בו, בלי להעדיף אחד על פני השני. ומה רבים המפעלים שביאליק נתבקש להשתתף בהם ולשמש להם פטרון. בכל מקום נעשה מיד לאישיות המרכזית של המפעל, ובשמו קשורים כמה וכמה מפעלים ומוסדות חשובים בכל שטחי התרבות, החנוך, הספרות והאמנות. ועם כל העבודה העצומה שעסק בו בעניני ספרות ובעסקי מו"לות, הרצאות על נושאים תרבותיים, נאומי תעמולה לטובת מפעלי צבור, פתיחת כנוסים ותערוכות וכו' וכו' – לא היה פוסח כמעט על שום ישיבה שהוזמן אליה כדי לייעץ בעניני העיר, אם ענין חנוכי או ענין הוצאת ספר־יובל לעיר, או ענין חגיגות פורים.

כשהיה בא לישיבות בעיריה, היו כיסיו כלאים הגהות של ספרי “דביר”, שהיה קורא אותן קודם הישיבה וגם בזמן הישיבה, כשאחרים היו מאריכים בנאומים, כדי שלא לבטל זמן. להערותיו של דיזנגוף, שבגלל ההגהות מסיח ביאליק דעתו מעניני הישיבה, היה ביאליק משיב ברוח טובה: הרי כתוב מפורש “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”, ועוד כתוב מפורש “טובים השנים מן האחד”. מתוך השתתפותו בווכוח היה ברור, שביאליק שמע יפה את כל דברי האחרים תוך ההגהה.

נפגשתי עם ביאליק גם בלשכת בני־ברית “שער־ציון” ברחוב רוקח בתל־אביב. הייתי נוכח כשהנשיא דיזנגוף “קידש” אותו והכניסו תחת כנפי הלשכה הנ"ל. מפעם לפעם היה ביאליק מרצה בישיבות הלשכה.

הרצאותיו של ביאליק במסיבות “עונג שבת” שב“אוהל שם”, ועצם נוכחותו, היו מושכות שבת־שבת קהל עצום לאולם הגדול. היה זה עונג־השבת של תל־אביב לשמוע את ביאליק. בהשפעתו הישרה הקים הנדבן ש. בלום ברחוב בלפור את הבנין “אוהל שם” בניסן תרפ"ט, ומסרו במתנה לחברה שבראשה עמד ביאליק עד יום מותו. מאז משמש הבית אכסניה קבועה למוסדות וארגונים תרבותיים, לשם כנוסים ועצרות, ועידות וקונצרטים. בשנים האחרונות משמש הבית אכסניה קבועה לתזמורת הפילהרמונית מיסודו של ב. הוברמן.

במלאת ששים שנה להולדתו, היתה תל־אביב העיר היחידה בארץ, שקבעה פרס שנתי לספרות יפה ולחכמת ישראל (פרס זה היה הפרס הקבוע הראשון בספרות העברית, ומשנת תרצ"ג זכו בו גדולי המשוררים והמספרים והחכמים. אחרי הפרס הזה נוסדו בארץ הרבה פרסים אחרים, על־ידי עירית תל־אביב עצמה ועל־ידי עיריות ומוסדות אחרות בארץ. אך פרס־ביאליק נשאר הפרס החשוב של הספרות המקורית העברית). תקנות פרס־ביאליק מתחילות במלים אלו: “לשם מתן כבוד והוקרה לאביר השירה העברית בדורנו, אשר מיום עליתו ארצה בחר את תל־אביב למושב לו, חי ויצר בה, התערה בה כאזרח ואצל מרוחו על חייה התרבותיים של העיר”. לפי התקנות שהותקנו על־ידי ועדה מיוחדת מנבחרי מועצת־העיר ובאי־כח הסופרים, מתחלק הפרס כל שנה, בי' טבת, יום־הולדתו של המשורר, בטקס פומבי אקדמי נאה, שיש בו משום מתן כבוד לספרות העברית ויוצריה. בועדות השופטים של הפרס בשנה הראשונה לקיומו השתתף ביאליק עצמו באופן פעיל, וההחלטות נתקבלו בהכרעתו.

ביום־הולדתו הששים רשמה העיריה את ביאליק בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, והגישה לו את התעודה.

כן נבחר ביאליק במלאת לו ששים שנים, בטבת תרצ"ג, לאזרח־כבוד של העיר תל־אביב.

ביאליק השתתף בין השאר גם כחבר בועדה לקביעת שמות לרחובות תל־אכיב, ולפי הצעתו נקבעו כמה וכמה שמות סופרים ומשוררים עברים מתקופות שונות.

הסופר א. ז. בן־ישי, שנבחר בתרצ"ד, לפי הצעת ביאליק, למזכיר־כבוד של ועדת השמות בתל־אביב, שביאליק היה חבר בה במשך שנים, סח לי, כמה רגז ביאליק על שהעיריה קבעה בשעתה את שמו של ר' שלמה אבן גבירול, מגדולי המשוררים והפילוסופים בתקופת ספרד, לאיזו סימטה קטנה, והמריץ אותו, את המזכיר, לעשות הכל כדי להעביר את שם אבן־גבירול לרחוב מרכזי ומכובד יותר. ואכן מילאו את בקשת ביאליק קודם יציאתו לווינה לשם רפוי, והעבירו את השם אבן־גבירול לרחוב עורקי חשוב, המתחיל מפנת יהודה הלוי–מרמורק ונמשך עד נהר הירקון.


 

ח    🔗

באביב תרצ"ד, במלאת חצי יובל שנים להתחלת בנינה של תל־אביב, נבחר ביאליק לועדה העירונית, אשר הוטל עליה לערוך תכנית חגיגה נהדרה, אשר בה השתתפו כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ועשרות צירים ייצגו בחגיגה זו 54 קהילות יהודיות מכל תפוצות ישראל – מאירופה, מארצות־הברית, מאפריקה, מאסיה ומאוסטרליה.

ביאליק חיבר אז שיר מיוחד לחצי היובל של תל־אביב, השיר נדפס בגלויה חגיגית מיוחדת שהופצה באלפי טפסים בין ילדי העיר בט“ז אייר תרצ”ד. מצדה האחד של הגלויה נדפס תצלום של שלשה דורות “מבני תל־אביב”: א) מ. דיזנגוף – אבי העיר, מראשוני הבונים; ב) אהרון דנין – הילד הראשון שנולד בתל־אביב, בכ“א טבת תר”ע; ג) אהרון אלמן – “הנכד” הראשון של חל־אביב, שנולד בכ“ג כסלו תרצ”ד, לאמו עדינה אלמן (אידלסון) שנולדה בתל־אביב בי“ד אב תרע”ג.

וזהו השיר במלואו:

עַל שִׁלֵּשִׁים

עַל יַד סָבוֹ הַנֶכֶד תְּבֹרָךְ מָחֳרָתֵנוּ

הַבֵּן לְיַד אָבִיו פִי שֶׁבַע מִן הַתְּמוֹל.

יַחְדָּו אָרְגוּ מַסֶּכֶת

פּלָאַיִךְ, תֵּל־אָבִיב. כִּי בִּרְכַּת אֵל יְשׁ חֵלֶף

עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת:

אַךְ יַּדַע סָב וָנֶכֶד אֶחָד יִהְיֶה לְאֶלֶף,

וּלְבֵן וּלְאָב יֻגַּד: הָאֶלֶף לִרְבָבוֹת.

לֹא תַמָה עוֹד הַמְלֶאכת,

חֲזַק וֶאֱמָץ! קָדִימָה

עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָּד. בְּלִי חֵת לִקְרַאת הָאוֹֹר!

וְזֹאת לַדוֹר אַחֲרֵינוּ: עַד תֵּל־אָבִיב נָשִׂימָה

בִּשְׁקֹד וּבַעֲמול, לִמְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר וָדוֹר.


 

ט    🔗

קודם צאתו למסעו האחרון, בסיון תרצ"ד, לשם רפוי בווינה, באו אליו מכל קצות העיר להפרד ממנו ולברכו בברכת רפואה שלימה, ולא שערו כי נפרדים ממנו לעולמים.

בדברי הפרידה שלו האחרונים אמר ביאליק: “ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבי המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי הרס והחורבן הפנימי, של המפלגות הקיצוניות… חולה הוא הישוב, וחולה תל־אביב שלנו. ואני מברך אתכם ואותי, שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה”…

כאילו נגזר מן השמים, שביום כ' תמוז תרס“ד, נלקחה בווינה נשמת גואלה המדיני של האומה הישראלית. ולאחר שלשים שנה בכ”א תמוז תרצ"ד, עלתה למרומים באותה עיר נשמת גואלה הרוחני של האומה הישראלית.

בכ“ב תמוז תרצ”ד נתפרסמה בתל־אביב הידיעה המחרידה, כי ביאליק מת פתאום מסתימת עורק־הלב, וארונו יובא לארץ־ישראל. כל הארץ עטתה אבל כבד, ותל־אביב – אבל שבעתים. מעל בית העיריה בתל־אביב הונף משעת־בוקר מוקדמת דגל לאומי גדול עטוף שחורים ומורד עד חצי התורן. נתכנסה ישיבה דחופה של מועצת־העיר, שהחליטה לסגור לאות־אבל את כל משרדי העיריה למשך כל היום, כן ניתנה הוראה לסגירת כל בתי הקפה משעה שמונה בערב, וכן כל בתי השעשועים. מודעת־אבל גדולה מטעם העיריה הודיעה על אבדן משורר האומה ובחיר בניה.

בירושלים נתכנסה ישיבת אבל של באי־כח כל המוסדות הלאומיים והישוביים, שאליה הוזמנו גם חברי מועצת־העיר תל־אביב.

בישיבה משותפת של המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית והועד הלאומי) ועירית תל־אביב נבחרה ועדת קבורה בת חמשה: מבאי־כח שלשת המוסדות הנ"ל וכן האוניברסיטה ואגודת־הסופרים. כן נשלחה משלחת מטעם הישוב לטריאסט לפגוש את ארונו של ביאליק.

למוסדות ולעירית תל־אביב הגיעו טלגרמות של תנחומים מכל הארץ ומתפוצות הגולה.

ובעוד ארונו של ביאליק בדרך לארץ, נערכו אסיפות אבל ומספד בתל־אביב: במוצאי שבת, אור לכ“ה תמוז תרצ”ד, נתקיימה אסיפת אבל בתל־אביב, מטעם הסתדרות העובדים, במעמד למעלה מששת אלפים איש. ב“אוהל שם” נערכה אסיפת־הספד מטעם אגודת “עונג שבת”, שביאליק היה מיסדה.

ביים ג' אב תרצ"ד הובא לתל־אביב, בלוית משמר־כבוד, ארונו של ביאליק, עטוף דגלי תכלת־לבן. הארון הובא לאולם “אוהל שם”, שהיה כולו עטוף שחורים, ורבבות איש מכל הגילים עברו על פניו. מאות משלחות מכל שדרות הישוב בכל ערי הארץ ומושבותיה נהרו לאולם זה. בלויה לבית־הקברות ברחוב טרומפלדור השתתפו, לפי האומדן, כמאה אלף איש. לא נישאו כל הספדים.

קברו של ביאליק נכרה באחוזת־הקבר המשפחתית שרכש לעצמו בשורת הקברים של אחד־העם, מכס נורדוי, בן־עמי, ש. בן־ציון, ארלוזורוב וסופרים ועסקנים אחרים.


 

י    🔗

במלאת שנה לפטירתו של ביאליק הוקמה מצבת־אבן גדולה על קברו, ועליה חקוקה הכתובת הקצרה: “ח. נ. ביאליק, י. טבת תרל”ג – כ“א תמוז תרצ”ד".

בטבת תרצ"ה החליטה עירית תל־אביב לרכוש את ביתו של ביאליק ברחוב ביאליק, על מנת לעשותו מרכז תרבותי.

ב“בית ביאליק” קיימת ספריה שהיסוד לה שימשו ספריו של ביאליק עצמו. על פתיחתה של הספריה לצבור, הוכרז בתמוז תרצ“ז מטעם עירית תל־אביב ו”אגודת בית ביאליק". בבית־ביאליק גנוזים הרבה קטעים מכתבי־ידו ומיצירותיו של המשורר, תעודות השייכות לפרקי חייו, צלומים, מתנות וכו'. בקומה הראשונה יש אולם־קריאה פומבי, וכן נמסרו שנים מחדריו לשמוש ועד־הלשון ואגודת־הסופרים.

באותה שנה קבעה העיריה את שם השדרות הנאות שבין רחוב דיזנגוף לככר מלכי ישראל בשם “שדרות ח”ן“, על שם ח”ן ביאליק. וכך יש בתל־אביב לא רק רחוב על שם המשורר, אלא גם שדרות.

בשדרות ח"ן יש מכון־מים, ובו אחת הבארות הטובות ביותר המספקת לעיר מים חיים וטעימים.

כך נשתלב ביאליק בחיי תל־אביב, ונעשה בחייו ובמותו, לחלק מן העיר. לא שכחה ולא תשכח העיר את המשורר, אשר הרבה בזכותו נעשתה למרכז־התרבות הראשון במעלה בארץ־ישראל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48714 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!